¹

היו דפיקות בדלת. חָלִימָה שטפה את הסלון כחתול קמור, בזרועות ישרות ובעכוז מוגבה. היא עברה בין מים למים, נזהרת שלא להחליק, אף לא להשאיר את עקבות סנדליה השחוקים על הרצפה ההולכת ומתמרקת. כרסה הענקית עמדה להתפקע תחת שמלתה השחורה המרופטת, הרקומה בצבעים עזים. חלימה שטפה בתנועות רחבות והשמלה נשרכה אחריה על הרצפה ושוליה כבר רטובים. הנקישות בדלת רמו. “רק רגע,” קראתי והנחתי את התאנה הסגלגלה, הנגוסה בחלקה, על שולי קערת החרס. הקערה הייתה מלאה בתאנים כרסתניות, מתוקות, תאבות לפקוע, שחלימה הייתה מביאה לי בחודשי הקיץ מעץ התאנה שלה, מיום שהבשילו פגיה. חלפתי בזהירות מעל לשרידי המים האחרונים שנקוו על האריחים הצבעוניים השקועים. מי זה יכול להיות? המשלוח של הסופרמרקט כבר הגיע, את האיש בשחורים ששוב בא הבוקר לבקש תרומה למשפחה נזקקת כבר שילחתי לדרכו בידיים ריקות, ואילו רונה חוזרת מבית הספר רק באחת. פתחתי את הדלת. מיד הושטה אלי כף יד מיומנת ונמרצת מתוך שרוול ארוך. “שלום גברת. שמי לבנה וזו מוריה,” הציגה הגבוהה את עצמה ואת רעותה. “אנחנו יכולות להיכנס?” והיא צעדה צעד אחד קדימה. “לא,” אמרתי, מופתעת, לגברת בפיאה ולנערה החיוורת שעמדו בפתח. “אי אפשר להיכנס, עכשיו שוטפים את הבית.” כדי לתת תוקף לדברי פסעתי קדימה אל המחצלת ומיד מלאנו, אני ועובּרי, את פתח הבית בכל גודלנו. בטני השלוחה קדימה, שהייתה רק במעט גדולה מבטנה ההרה של חלימה, התריסה מתוך מכנסי הטריינינג הכחולים שדורון הרשה לי להרחיב. חיל החלוץ הזה הדף מעט את שתי הנשים מפתח ביתי, אך הירתעותן לאחור לא הייתה הנסיגה שהתאוויתי לה.

הגבוהה, זו שדיברה, שפעה סנטרים ושדיים והייתה רכוסה עד צווארה בתוך שמלה ירוקה־כהה תפורה בקפידה, שלפי כל אמת מידה אחרת לא הייתה צנועה כלל וכלל. כל כך הייתה הדוקה על גזרתה עד שהבליטה, שלא בטובתה, את קפלי בטנה העגלגלה ואת חזהּ הגדול וצרה את קווי המתאר של גופה, שדיים־מותניים־ירכיים, ובעיקר את השדיים הגדולים שלא היה אפשר לפטור אותם בלי מבט בוחן, אף שהוחנקו ללא רחֵם בבד המלופף סביבם.

הצעירה עמדה ושתקה וחייכה נכחה חיוך נבוך. היא הייתה נמוכה מאוד, נערה ממש, וכל־כולה כעין צללית אפורה, מעוררת רחמים. בניגוד מפתיע לאפרוריותה הכּוּלית, קרנו פניה אור גלוי. לרגע חשתי שנהרה זו מזמינה לגעת בה, כאילו היא צמר־גפן מתוק או הילת־הקדוש הצבועה זהב סביב ראשיהם של ישו הסגוף ומריה הקדושה שראיתי בציור קטן של בוטיצ’לי. עמדתי מול הציור הזה דקות ארוכות דקת גזרה בפירנצה, ואולי היה זה ברומא. גם עכשיו עוררה בי נהרה זו השתאות, והנמוכה, שאולי הבחינה בה אם כי בוודאי טעתה בפירושה, הרחיבה את חיוכה השאול עד שדבק לפרצופה מאוזן לאוזן. פתאום עלו בתוכי קוצר־רוח ועצב לא מוסבר. המבוגרת הטתה את גווה לעברי. בכפה המושטת היו שני ריבועי נייר זרועי מילים שחורות ושני נרות קטנים. “תּזַכי אותנו במצווה,” אמרה לי לבנה, “תדליקי נרות לכבוד שבת.” ידה המושטת שמנמנה וּוְרודה. קולה מתוק.

נעלי ההתעמלות שלרגלי עשו ככל יכולתן להסתיר את המילה welcome השזורה בסיבי מחצלת הכניסה. פני וגופי אמרו את שלהם בגלוי. בינתיים הנמוכה אימצה עוד יותר את שרירי פניה, עד שהגיעה לכלל חיוך־החיוכים שלה וענדה אותו לפרצופה בגאווה, כמו שעונדים תכשיט נוצץ, ורק עמידתה הכנועה והטיית ראשה השיבו אל תודעתי ביתר שֵאת את ישו ההוא המצויר. “לא תודה,” אמרתי בנוקשות, “אתן לא בכתובת הנכונה,” ובמין דחיפות קראתי אחרי גביהן המתרחקים, “ויותר טוב שתשלחו את הבנים שלכם לצבא!” ונכנסתי הביתה והגפתי את הדלת.

חזרתי למקום רבצי על הספה. בצד רוגזי, הייתי גם משועשעת משתי המליצות־יושר האלה של אלוהים. לזכּות אותי במצווה היא רצתה! כמה מחוכם: אם אסרב – זו אני שמנעתי ממנה מצווה. כמו הסוכנים של קירבּי: “גברת, כבר יש לי ארבע עשרה נקודות. אַת האחרונה שצריכה לקנות שואב בשביל שאני אקבל בונוס ענק – טיול ללאס וגאס.” עייפות גדולה נתלתה לי על הצחוק הפנימי שכבר חלחל במורד גרוני, והתינוק שלי התעורר בתוכי והחל בוטש בי במרץ, מתגלגל ומתהפך ברחמי כאילו הוא מגרש משחקים מְלא־מציאוֹת.

חלימה התרוממה מרכינתה, התיישרה ועמדה רגע, מותחת את גבה לאחור ומתנשמת. לפני שהספקתי להציע לה לשבת ולנוח, כבר קימרה שוב את גבה וחזרה לשטוף את הרצפה, שתי ידיה האוחזות בסחבה מסמנות בהיסח הדעת שביל של נחש לא־נראה. איך היא מתכופפת ככה, חשבתי בלבי. רחמנות. ראיתי שכפות ידיה אדומות וצרובות היום יותר מהרגיל. “חלימה רגע,” התחננתי אליה, “איסתּני, בואי.” היא סירבה לנוח ופטרה אותי במנוד יד, “חלאס צריכה לגמור.”

חלימה עקשנית אפילו יותר ממני. הכרתי בכך כבר מזמן. נגסתי בתאנה והתבוננתי ארוכות בדמותה המשתוחחת.

חלימה נדיבה להפליא. מעולם לא באה אלי בידיים ריקות. אם אין תאנים על העץ היא מביאה לי שקדים גדולים מרים בקליפתם הירוקה והשעירה, וכשחולפת עונת השקדים היא מביאה לי צנצנת גבוהה ובה זיתים כבושים, גדולים כעיניים שחורות, או בקבוק קוקה־קולה ובו שמן זית סמיך שעינו כעין הירקן. לפעמים היא מגיעה בבוקר מתנשפת מהעלייה בוואדי, אחר כך מן המדרגות העולות עד הקומה הרביעית, מורידה מראשה את החיג’אב הלבן ומושיטה לי שקית ניילון אפופה אדים ובה מיני פיתות שהיא אופה עם גיסותיה בטאבון שבחצר ביתה. תמיד היא מביאה אותן חמות ומדיפות ניחוחות מעושנים. מאז הריתי אינני יכולה לעמוד בריח הניחוח הזה של הבצק החם הפריך ואני מתנפלת על השקית, מבתקת את שוליה בלי בושה, קורעת נתחים מאחת הפיתות ואוכלת לי בכל פה כמו פליטה מורעבת, הבצק נימוח תחת לשוני בפי טעם העשן, בשיניים נגרסים גרגרי חול ואבק מעמקי הטאבון.

אני גומלת לחלימה ככל יכולתי ומשלמת לה בנדיבות על עבודתה וגם על כל מה שהיא מביאה לי בלי שנתבקשה, והיא מברכת אותי תמיד בערבית רכה. לפעמים, לפני לכתה בעת שידי כבר מושטת אליה עם הכסף, היא אומרת לי, “זה יותר מדי, דנה, וואללהִי־לא־צריך,” עד שהיא מתרצה ולוקחת את השטרות או את שקית הניילון הצבעונית שאני תוחבת לידה, סגורה שלא לביישה, ובמעמקיה בגדים טובים שכבר קטנים ממידותיה של רונה.

מן הרדיו במטבח נשמעו חמישה פיפסים קצובים, וצבי סלטון הכניס את ארועי היום אל שלוות הבית המתמרק. שוב נורה חייל בנצרים. טנק מרכבה עלה על מטען צד בציר פילדלפי. שלושה פלשתינים חמושים נפצעו בחילופי אש עם כוחות צה"ל. צרור יריות נורה אל שכונת גילה בירושלים. קריאתו של סלטון קרה ונוקשה.

חלימה אינה אומרת דבר. בינתיים גם אני שותקת. כמה זמן עוד נוכל לשתוק. הצצתי בה שוב מזווית העין, מנסה לנחש את עָצמת מחשבותיה. האם ייתכן שבין שתינו, בינתיים, הכול בסדר? רק הרצפה הולכת ומתמרקת, חלקה, ברורה, אילמת להחריד.

הנחתי את כף ידי הפשוטה על כרסי, מנחמת את התינוק החבוי בתוכה נחמות־שווא, ושבתי לנגוס בתאווה בתאנים המתוקות. אבל ההנאה כבר נפגמה, נעכרה בעגמומיות ובייאוש שכבדו על חזי מרגע שחיפשו השתיים ההן את אלוהים על סף דלתי, מרגע ששב וגבה הר לא־נראה בינינו לבין הוואדי.

באחרונה גם איבדתי את הבושה. אתמול, כשעליתי לאטי במדרגות לקומה שלנו, תלשתי שתי מדבקות מהדלת של משפחת שוורץ, שתיים מלבניות של חברון־מעתה־ועד־עולם ו־לא־זזים־מן־הגולן, ובחנייה קרעתי שתיים מהפגוש של איזו מכונית ישנה, אחת של אין־לנו־על־מי־לסמוך־אלא־על־הקדוש־ברוך־הוא ואחת של עקירת־יישובים־קורעת־את־העם. את הסטיקר של כל־אישה־וכל־בת־מדליקות־נרות־שבת השארתי לפעם אחרת, כי הוא סירב בעקשנות לרדת. “לא תנצחי אותם בזה,” הִקשה דורון וקילף לעצמו בנחת תפוח.

הכל הולך ומשתנה. שוב יש ריח שרֵפה באוויר. בשבוע שעבר נורה מטח אש קצר אל אחד מבתי השכונה, ובערבים אחרי שרונה הולכת לישון, דורון ואני שבים ודשים בלחש בצורך הדחוף לעבור מכאן למקום אחר, משתעשעים באשליה שאולי נוכל סוף־סוף לגור קרוב יותר למרכז העיר, ברחביה או בנָיוֹת, אבל המחירים שם מייאשים ושוק הדירות מת לגמרי.

“אבל גם להישאר כאן כבר אי אפשר,” אני דוחקת בדורון, ידי על כרסי, והוא מיטיב את משקפיו על אפו ומשפשף את ערפו. וחושב.

חלימה שפכה בקול גדול את המים המקציפים מן הדלי לאסלה ומילאה את הדלי במים נקיים. חלימה הולכת ובאה, ואני עוד יושבת על הספה בסלון. ריח הניקיון הולך ומתפשט בחלל הבית והסדר שהיא משיבה על כנו מיישר את ההדורים גם בתוכי. הספה שקועה מכובדי, ראשי שעוּן לאחור לחוש ברוח הנעימה המפיחה חיים בווילון התחרה. קראתי לחלימה לבוא לשתות איתי ממיץ התפוחים שהתחלתי למזוג לכוסות. היא קראה לעברי, “לָחְדָ’ה, עוד לא גמרתי לייבש,” והסחבה התפתלה תחת ידיה כילד מתמרד, צמידי הזהב שלה משקשקים על מפרקי ידיה וצמתה הדקה נעה הנה והנה כמטוטלת. היא עבדה במהירות וביסודיות.

על אף הריונה המתקדם, חלימה עושה ברגל את כל הדרך מבית ג’אלה אל ביתנו שבפאתי השכונה. כבר חמש שנים היא באה אלי בשמש וברוח ובגשם פעם בשבוע דרך כרם הזיתים בין הסלעים החשופים, עולה במעלה הדרך מן הוואדי אל הכביש, ומשם המרחק קצר אל ביתנו.

פעם אחת הראתה לי דרך חלון חדר־השינה שלנו את הבית שלה, שניצב בראש גבעה חשופה במרחק, בית אבן גְּדול־מידות שקומתו השנייה פוצעת את השמים במוטות ברזל ארוכים. “הקומה השנייה,” סימנה באצבעה על הכפר, “אללה יודע מתי נבנה אותה,” והרימה את ידיה בייאוש. “אין כסף, מָפִיש אלפוּלוּס.” ככל שניתן לראות מחלוני, הבית הזה הלא־גמור מרשים ומרווח אבל מסיפוריה ידעתי שאך מראית־עין היא. חלימה ובעלה ובני משפחת בעלה ישנים בסלון, חמשת ילדיה ישנים על מזרנים בשני חדרים, ולא אחת הם רעבים ללחם. לא מזמן חלימה תפסה את בטנה העגלגלה בשתי ידיה ואמרה, “מוּש עָרְפָה, בשביל מה יהיה לי עוד ילד. כולו מן אללה, אבל למה, בשביל מה צריך?” העזה להרהר הרהורי כפירה בקול וחייכה בהשלמה.

חלימה בת ארבעים, אולי יותר. היא עצמה איננה יודעת בדיוק, אבל פניה כבר חרושים קמטים. כשהיא מחייכת את חיוכיה התכופים, העייפים וגלויי הלב, מתעצב מערך הקמטים שבזויות עיניה עד שהם דומים למניפה בהיפתחה. גם הבעל שלה עוֹמאר, כל הזמן מחייך. יש לו חיוך ארוך ומקושת שחושף שיניים חבולות כשל אשתו, איזו אירוניה עצמית דקה ואולי שמץ מן המבוכה והזרות הנכפות על בני אדם שאינם דוברים זה את שפתו של זה על בוריין. ואולי גלום בחיוכו דבר אחר לגמרי: אולי אף התנשאות ובוז שאין הוא יכול לירוק בכיווני בשל הנסיבות. כך או כך, תהיה משמעות חיוכו אשר תהיה, עומאר רימה אותי בלי להניד עפעף, ולא הפסיק לחייך לרגע.

הבית שלנו סחוף רוחות, כאילו אנו נתונים במפגש הדרכים של כל הרוחות כולן, בעיצומה של מריבה קשה בין משביהן. באחד הימים נשברה זגוגית החלון בחדר של רונה. רוח עזה באה מן הוואדי וטרקה את כנף החלון כנגד הקיר. רונה, ששיחקה על השטיח זינקה ממקומה בבהלה. חלימה שמטה מידה את המטאטא ורצה אל החדר של רונה, ואני מיהרתי בעקבותיה. מצאנו את הילדה בריאה ושלמה, עומדת קפואה כנגד הקיר, בעיניה מבט מבועת ועל הרצפה פזורים שברי זכוכית ארוכים חדים כסכין. מסגרת החלון המשיכה לרקד ולהיחבט כנגד הקיר, ריקה מתוכן. חלימה אחזה ברונה ובדקה אותה מכף רגל ועד ראש. “כולו כּואיֶיס, כּואייס, יא־רונה.” הרגיעה אותה וליטפה את פניה מן הלחי אל הסנטר פעם ועוד פעם באצבעותיה הלמודות ניסיון. אחר כך סידרה במיומנות את הקוקו של רונה שנפרע, ואני התכופפתי ואספתי בזהירות את שברי הזכוכית והשלכתי אותם לפח. כך נודע לנו שבעלה של חלימה זגג. היא ביקשה שארשום לה את מידות הזגוגית על פתק והבטיחה שבעלה יבוא מחר לתקן את החלון. היא עוד לא גילתה לנו אז כי לעומאר יש כשרונות מגוונים שניתן לנצלם בעת הצורך, וכי הוא אינסטלטור כשיש סתימה בכיור, רַצָף כשהמרצפות מתרופפות וצבּע כשהקירות מתלכלכים. מובן שעומאר לא הוכשר ממש אף לא לאחד מן המקצועות שעסק בהם, הכול לימדו אותו החיים ונסיבותיהם. ומובן ש“מחר” לא היה מחר, וחלימה חייכה ומשכה בכתפיה במבוכה ואמרה, “בּוּכְּרא בּוּכְּרא.” עברו כמה ימים. בינתיים חבשנו את מסגרת החלון במגבת, ובלילות, שכבר הלכו והתקררו, כיסינו את רונה בשמיכה נוספת. בוקר אחד ראיתי מהחלון דמות קטנה פוסעת בנחישות בוואדי, עולה לאִטה במתלול היישר בכיוון הבית שלנו. לא היה קשה לנחש שזה עומאר. לא ראיתי אותו מימי, אבל מלבן זכוכית הבהיק תחת זרועו בקצב פסיעותיו וסנוור את עיני לסירוגין, כאילו הוא מאותת לי מן המרחק סִדרה של סימנים מוסכמים.

אחרי כמה דקות דפקו על הדלת. כשפתחתי ראיתי שעומד מולי החיוך ההוא, שעד עכשיו איני יודעת את טיבו, ומאחוריו ניצב עומאר, בגדיו בלויים ומטונפים. הוא אמר לי, “סלאם גיברת,” בקול עמוס ניקוטין. בידו האחת החזיק את מלבן הזכוכית כתלמיד האוחז ספר גדול בדרכו לספרייה. הבעת פניו העידה בו שלא ידע כי בלכתו בוואדי הוא רתם את קרני השמש אל זגוגיתו וקרץ אלי בה קריצות סמויות. בידו האחרת עומאר החזיק דלי ובתוכו כלי עבודה ושקית אבקה לבנה. בזווית חיוכו הסתלסל עשן הסיגריה שלו, ואני הנחתי לו להיכנס איתה לביתי והשתעלתי בהכנעה ולא בקשתי ממנו לכבותה. בתוך פחות מרבע שעה היה החלון של רונה מתוקן. הוא נקב סכום אסטרונומי לתשלום ולקח את השטרות בחיוך. “שוקראן גיברת,” אמר וטמן אותם עמוק בכיס מכנסיו. הורה, “לא לגעת ברוֹבָּה עד שיתיבש,” והלך לדרכו.

לא, משום מה לא חשתי שרומיתי ממש, אף לא כשהתברר לי שעומאר לקח ממני בעבור התיקון סכום כפול ואף יותר מכפול. תהיתי אם שנא הוא אותי, בייחוד מאז נורה ג’מיל בנו ונפגע ברקתו מכדור גומי ואיבד את השכל שלו, כמו שחלימה אמרה באנחה. אם שנא – לא ביטא זאת לא בתנועות איבריו, לא במבטו, אף לא בחיוכו.

שלושה ימים לאחר שעומאר תיקן את החלון והמרֶק כבר יבַש, נפלה פתאום הזכוכית לרצפה ונשברה לרסיסים בחדר הריק. אמי ראתה בכך משום מה אות מבשר רע, רונה אמרה על עומאר שהיא תגיד אותו לחלימה, ודורון אסף את השברים אל היעה וקילל בשקט. כשבאה חלימה לעבודתה וראתה את המסגרת הריקה של החלון, נבוכה ואמרה, “יבוא בוכּרא.” ושוב לא בא.

כעבור שבוע כשבא, הייתה ידו חבושה וסבר פניו רציני וכבד. לא נותר בפניו שמץ מן החיוך ההוא. לחייו צימחו זיפים שחורים, ורק הסיגריה בזווית פיו הוסיפה להעלות עשן דק. הוא כרע על ברכיו והכין את המֶרק בתנועות כבדות. אחר כך הוריד את החלון מציריו והניח אותו בזהירות על הרצפה ושב וקיבע שמשה רבועה במסגרת. לאחר שסיים, קם על רגליו, חייך חיוך קלוש ואמר, “עכשיו לא תזיז זה כל היום, עד שיתייבש.” משב רוח חזק התפרץ פנימה. החדר הקטן התקרר במהירות.

חלימה מחזירה את שטיח הצמר למקומו ופורשת אותו על הרצפה, בין הסלון לבין שולחן האוכל. עכשיו היא מתיישבת לידי על הספה, מחליקה בידיה את בד שמלתה ושותה מכוס הזכוכית את מיץ התפוחים. “שוּקְרָאן יא בִּינְתִּי,” היא אומרת. משמלתה נודף ריח חריף, לעתים נעים ולעתים לא נעים. בחצר ביתה אין כבשים או עִזים, כך סיפרה ובכל זאת תמיד דבוק לבגדיה ולשערה ריח עז של צמר כבשים או גבינת עִזים. אני מביטה בפניה החרושות קמטים ובאוזניה הבולטות, חומדת בסתר את צמד עגילי הזהב העדינים שלתנוכיה. היא מעבירה יד לאה בשערה השחור והמסולסל, השזור פסים אדמוניים של חינה ופסי לובן שחמקו מן הצבע. וכל הצבעים האלה יחד קלועים באותה צמה ארוכה ודקיקה שמיטלטלת ימינה ושמאלה כשהיא מתכופפת ומקמרת את גבה כמו חתול כדי למרק עוד פעם אחת את הרצפה המתייבשת והולכת.

כרסה של חלימה נמוכה ובשלה. בעוד שבועיים־שלושה, אולי קודם, תלד את ילדהּ השישי. מתי בדיוק את צריכה ללדת?" אני שואלת אותה מעומקי הספה ומצביעה על הבטן שלי, אחר כך על שלה. “אָנָא עָרְפָה?” היא עונה בשאלה, “מתי שיבוא, יבוא.” אין היא יודעת דבר על אולטרה סאונד או על חלבון עוברי, על סריקת מערכות או על בדיקת סיסי שליה.

“לא שלחו אותי לכלום,” היא מושכת בכתפיה, “מי ישלח?” גם אין לה שמץ מושג אם היא נושאת ברחמה בן או בת, ואם העובּר במשקל תקין או לא, או אם הוא סובל, חלילה, מפיגור שכלי כמו בת אחותה הקטנה, רָאנִיָה. “כולו־מן־אללה,” היא חוזרת ואומרת כל חודשי ההיריון הארוכים כמקבלת את הדין, “כולו־מן־אללה,” וסופקת כפיים וממשיכה לעבוד בבתי יהודים בירושלים. עוד דברים רבים עלי ללמוד מכוח העמידה של האישה הלאה היושבת לצדי בשמלה הרקומה.

לגמתי גם אני מן המיץ הצלול והשענתי את ראשי על כריות הספה. התינוק שלי בעט מבפנים פעם אחר פעם. ליטפתי אותו מבחוץ, עורגת כולי להחזיק אותו בחיקי. “שוּ בִּידוּ?” שאלה חלימה וסימנה בראשה לעבר דלת הכניסה. “באו למכור לי את אלוהים,” אני צוחקת אליה, “אָג’וּ למכור לי רָאבּ אלעָלמין.” לא ידעתי אם היא מבינה את דברי, כי הערבית שאני מדברת סדוקה וחלולה וחלימה שבאה והולכת בבתיהם של ישראלים כבר שבע שנים אך עוד לא מבינה ממש את שפתנו, פערה את פיה ואת עיניה כלא מבינה. “ראבּ, ראבּ,” ניסיתי להתיך אל המלים שעוד נשארו בזיכרוני משיעורי הערבית הספרותית בתיכון את הערבית המדוברת שקלטתי בשנות מגורי הארוכות בירושלים. “איך אומרים ‘למכור’ בערבית,” אמרתי־שאלתי אותה, “‘למכור’ איך אמרים?” לא מצאתי את המילה.

“אין דבר, אין דבר,” אמרה חלימה, לוגמת את שארית המיץ ושפתיה מתעגלות מאליהן כלפי מטה כפלח סהר, צרות מעל לסנטרה חיוך עקמומי וספקני. “יא־ראבּ,” נאנחה ואחר כך קמה, לקחה מטלית סחוטה היטב והלכה למרק את משקופי הדלתות.

והשתיים ההן, יש בידיהן כתב מינוי? אלוהים לא צריך להתדפק על דלתו של איש. התינוקות נולדים ואלוהים בטבורם.

עוד פרץ רוח הגיח אל ביתי והרקיד את שולי הווילון מעל לראשי כחופה לבנה. העץ הענֵף הסמוך לחלוננו הזדעזע קלות וניער משמלתו חופן עלעלי כסף כומשים. הרוח אסף אותם לפני צניחתם וסחרר והרקיד אותם במשביו כמאלף המניף את שוטו בקרקס. עכשיו שהקיץ בא אל קצו, האוויר מצטלל ומצטנן בשעות הערב ואני יכולה שוב לנשום לרווחה. ומאז הושב על כנו שעון־החורף, מחשיכים השמים כבר בשש, מותזים בכחול עמוק ובארגמן בכל ערב בשעת השקיעה, מחותלים בעננים ורודים ענקיים שאין בכרסם גשם. אין כמו שקיעה בירושלים בתחילת הסתיו.

בטיול השבת שלנו בהרים ראתה רונה מַתחלֵי אחילוף וסתווניות, אחר כך חלמוניות וחצבים, ושמחתה לא ידעה גבול. וכל הסימנים האלה – הרוח המתעוררת, הפרחים מבשרי הגשם, בעיטות התינוק מבפנים – כומסים בתוכי חיבוק והתכנסות וציפייה חרישית לבאות. אבל הימים נעשים קשים משהיו. מאז התחדשו המהומות, הולכים ונמתחים ביני לבין חלימה קורים סמויים, נטווים בחשאי מבטנו של עכביש ארך־רוח. שתינו עוקפות את קוריו בזהירות הראויה.

אני אוכלת עוד תאנה שכמעט פקעה בין אצבעותי כשהרמתי אותה מתוך הקערה. עוד מעט ירקיבו כולן. חלימה מטלטלת את ראשה ומסרבת להתכבד בפֵּרות שהביאה לי מחצרה, ומסרבת בהרמת יד נמרצת גם לצלחת העוגיות הקנויות שאני מושיטה לה בהבעה מתנצלת. כשאני עושה פרצוף של נעלבת, כמו שלמדתי ממנה, היא מפענחת את הסימנים ומתרצה. “חָאדֶר יא דנה,” היא מחייכת, וכשהיא מחייכת שבים ונפרשים הקמטים מזוויות עיניה כמניפה והיא לוקחת עוגייה אחת ולועסת אותה בזהירות, שלא ייפלו פירורים. לרגע חלימה מעווה את פניה ואוחזת בבטנה, אך מיד היא מתעשתת וקמה מן הספה ומחזירה אחד־אחד את הכיסאות למקומם.

“כִּיף חָאל אִלְסַפְתָא שלך?” היא שואלת, ועיניה נתונות בשולחן שהיא מנגבת בתנועות רחבות. היא מנערת קלות את מפית התחרה העגולה שסרגה סבתי ומניחה אותה על משטח העץ הבהיר. “נו, כיף חאל אִלְסַפְתָא?” היא שואלת שוב, ואני מצביעה אל פיסת השמים הדבוקה לחלון ועונה לה בעצב שסבתי הולכת לעולמה בייסורים קשים.

היא מנידה בלאות את ראשה ומרפרפת רפרופים אחרונים בבד המטלית על פסלי הקרמיקה שלי. “מה נעשה,” היא אומרת וכולה השתתפות. ובאמת, כבר אין מה לעשות. כשחלימה הולכת למטבח, אני הולכת להשתרע על המיטה בחדר השינה, שכולו ממורק עכשיו ומלוטף.

השבוע, כשביקרתי את סבתי בבית החולים על הר הצופים, מצאתי לחרדתי שהיא הצטמקה כל כך בשבוע אחד, עד שבקושי הבחנתי בה במיטה הלבנה. היא הייתה מוטלת על גבה, שברירית ושקופה, נאחזת בכנפי מלאכים לא־נראים. היטבתי את הכר תחת ראשה וטלטלתי קלות את שקית העירוי. הטיפות השקופות המשיכו במסען האִטי והקצוב מן השקית אל עורקיה. התיישבתי על כיסא מול מיטתה וליטפתי את שערה הלבן. קירבתי את שפתי אל אוזנה וביקשתי ממנה בקול חרישי, “נוֹנָה, תעשי את מאמץ־המאמצים שלך,” בדיוק כמו שהיא הייתה אומרת לי כשעוד הייתי קטנה והיא ציפתה שאעשה דבר־מה כמיטב יכולתי. לחשתי את המילים על אוזנה עוד ועוד כאילו הן מנטרה רבת־כוח, שתעשה את מאמץ־המאמצים שלה ותחכה עוד קצת, לפני שתעצום את עיניה לעד – לפחות עד שייוולד התינוק שלנו, הנין הראשון שלה, אחרי שלוש נינות ממני ומאחותי.

אבל סבתי ממהרת להיפגש עם אלוהים. יש לה איתו חשבון ארוך ואצה לה הדרך. כל חייה היו לה ויכוחים מרים עם הישות הזאת שהמציאו לעצמם בני האדם כדי להקטין את כאב בדידותם על פני האדמה. שוב ושוב הייתה מתריסה כלפי סבי, שאיתו היו לה ויכוחים מרים עוד יותר, בכל פעם שעמד בפתח הבית ונרתיק הקטיפה הכחולה בידו. סבי, איש גבוה וחסון, לא חדל כל השנים לנסות לשדל את “האפיקורסית הקטנה,” כך קרא לה, לבוא איתו פעם אחת, לפחות פעם אחת, לבית הכנסת. הוא ניסה כל חייו והיא הדפה אותו כל חייה ללא קושי, אם כי בקוצר־רוח הולך וגובר. “אתה תעשה מה שאתה צריך,” הייתה רושפת אליו שוב ושוב בעיניה הכהות, “ואני אעשה מה שאני צריכה.” כיון שכך, היה סבא מלין עליה תמיד לפני הורי בלי בושה, כאילו הוא ילד והם הוריו, מספר כמה סבתא מקלקלת אותנו, הנכדות; שיש לה השפעה רעה עלי ועל אחותי, שמוכרחים לעצור אותה לפני שתשטוף לנו, חס וחלילה, את המוח בהרהורי הכפירה שלה. טיעונו המוחץ ביותר היה שאנו עלולות לגדול בלי אלוהים בלבנו. אם נכשל עם ילדיו, היה רוטן, לפחות יתקן אצל נכדותיו. אבל אימא ואבא היו מחייכים זה לזה ומסרבים בתוקף לשמש שופטים בין הנצים. סבא, כהרגלו, היה ממלמל תחת שפמו הלבן, שם את תיק הקטיפה הבלוי תחת בית־שחיו והולך. גם סבתא הייתה רחוקה מלוותר. היא הייתה מושיבה אותי לשולחן על הכיסא שמשענתו מרופדת בבד רקום בדוגמה של פֵּרוֹת־יער, מציבה מולי צלחת ובה אֶמְפָּנָדָס חמימות, ממולאות בשר, ובצדה כוס חלב קר מלאה עד שפתה, ואומרת, “עכשיו תאכלי. יופי. ועכשיו תשתי.” והייתה עוקבת אחרי לחיי התפוחות בזמן שהייתי לועסת ובולעת. כששבעתי הסירה את הצלחת ואת הכוס מהשולחן, ובדרכה אל הכיור רעמה אלי במתק שפתיים, “לבריאות חמדתי. נכון שזה היה טעים ביחד?” והפנתה אלי את גבה ושפשפה את הצלחות בתנועות נמרצות בסבון ובמים והוסיפה, “ואף פעם אל תקשיבי לשטויות של סבא שלך.”

האלוהים שלה, כך התחוור לי, הוא בן דמותם של בני אנוש, יציר כפיהם. כשהוא מהלך בשמים, הוא מהלך כעיוור, ואם הוא מוליך את צאן מרעיתו, הוא מוליך אותם כעיוור המוליך עיוור. אם היא צועקת אליו, לא ישמע, וכשהוא שומע הוא מתמלא רוך ועדנה, אך קצרה ידו מלהושיע. ולפעמים הוא צופה בבני אנוש בסקרנות נערית, לדעת איך ייפול דבר ומי ינצח, השחור או הלבן, ומתמלא אשם. וסבתא שלי אומרת שאין רע ואין טוב – הכל היינו הך: אך משחק הוא.

קולות רחוקים עוד מהדהדים באוזני: סבי טורק את הדלת בצאתו, סבתי שוטפת את הכלים ברעש גדול, ותמונות רחוקות עוד חקוקות בראשי: אני, הילדה, ישובה על הכיסא, מנדנדת את רגלי הקצרות מתחת לשולחן, קרובה לבכי, מרגישה כמו ענן לבן קטן כלוא בין שני רעמים.

אני שוכבת במיטה בחדר השינה וכרסי גובהת לנגדי כהר. חלימה גוררת את הכיסאות במטבח. הרוח מלטפת אותי קצת, ותיכף אחרי שהיא משנה כיוון היא מנצלת את שעת הכושר ונמלטת מן החלון הפתוח אל הגבהים הכחולים. מן המרחק באים אל אוזני דנדונים קצובים, ערֵבים, של איזו כנסייה רחוקה. אני עוצמת את העיניים ונרדמת.

“בינתי, בינתי, חָלַאסְתי,” קוראת אלי חלימה מפתח החדר ואני פוקחת את עיני ומביטה בשעון. השעה אחת וחצי. נו, איפה רונה. אני מתרוממת מן המיטה. “רגע חלימה,” אני אומרת, אעטִילָק פוּלוּס." חלימה כבר רוצה ללכת הביתה. בידה האחת היא אוחזת בסל הפלסטיק שלה, מטפחתה הלבנה על ראשה. אני מוציאה מארנקי שלושה שטרות של חמישים שקל ומושיטה לה אותם. “שוקראן.” אני אומרת לה והיא מקרבת את השטרות אל מצחה. ומחייכת. אני כבר לא מתאפקת ושואלת אותה שאלה שכבר מזמן התכוונתי לשאול: למה בשמלה שלה הרקמה הרבועה היפה שעל החזה, העשויה דוגמאות יפות ומדויקות של שיבולים ומעוינים, פגומה ולא שלמה באחד מקצותיה. חלימה מתקשה להבין את שאלתי. אני מושיטה אצבע אל קטע הרקמה המשובש וממששת אותו. היא מכניסה את שטרות הכסף אל בין שדיה הדשנים, שדי אישה הרה, וצוחקת ואומרת, “אה, הדא? יעני לבן אדם אסור לעשות רקמה מושלמת, האדם לא מושלם, רק אללה מושלם.” והיא נפרדת ממני לשלום, “יאללה, סָלָאם עִידָק,” ומשאירה אותי עם תובנה חדשה. חלימה פונה ללכת, וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

הדלת נסגרת אחריה והבטן שלי שולחת לעברי אותות מצוקה. רעב פתאומי משתלח בי ממעמקים. אני מחממת מרק. האדים העולים מן הסיר מסתלסלים מעלה, ודאגה פתאומית ניצתת בי: אולי רונה ירדה אל הוואדי? כשהיא חוזרת הביתה מבית הספר, היא אוהבת – כמוני – להלך בנחת בשוליו, בין השכונה שלנו לבין בית ג’אלה, להתבונן בחרדונים החמקמקים ובנחליאלים המהדסים בין הסלעים, להכות בפרי ירוקת החמור ולראות בהשתאות איך נערף ראש הפרי ואיך מותזים זרעיו לכל עבר, או להשתופף ולקטוף בהיחבא כלנית אחת ורקפת אחת. אולי הרחיקה הפעם, ואולי –

מוחי מהסה את הרעיון העולה בו עוד בטרם יתגלם למחשבה של ממש, אבל בעיני רוחי עולה דמותו של עומאר: אצבעותיו הדקות המרוחות במֶרק ובגדיו המרופטים והמלוכלכים, עמידתו הזחוחה והסיגריה השמוטה בזווית פיו ושפתיו, שפתיו שחייכו אותו חיוך מקושת שאין לדעת את טיבו, ואחר כך לא חייכו עוד.

אני מגרשת את דמותו של עומאר מראשי ופורסת פרוסה דקה מכיכר לחם שחור. על הדלת נשמעת דפיקה רכה. אני מניחה את הסכין על הקרש. מה זה פה, תחנת רכבת? עוד פעם חזרו השתיים ההן? אני פותחת את הדלת בתנופה, נכונה לקרב. אבל זה רק בחור צנום שקסדה אדומה לראשו ובידו קופסת קרטון רבועה שעולים ממנה ניחוחות מגרים. “לא הזמנתי פיצה,” אני רוטנת וזורקת את אפי בכיוונה. “אל תהרגי אותי,” הוא מרתיע את גוו לאחור וצוחק, “אני רק השליח!” ופונה אל דלת השכנים.

אחרי שהלך אני חשה סחרחורת. מיד אני מתיישבת ומתקשרת לטל אבל רונה לא אצלה. אני משעינה את ראשי על גב הספה ויושבת שעה ארוכה לבדי בבית הממורק. עיני עצומות, בחִכִּי זכר טעמן של אמפנדס חמימות, וחרדה גדולה מכווצת את בטני. פתאום מקרקש מפתח במנעול ורונה פורצת פנימה, הילקוט הכבד על גבה. שערותיה מתעופפות סביבה, לחייה אדומות והיא כולה שופעת חיוכים.

“איפה היית עד עכשיו?” אני צועקת עליה. “איפה היית?!”

“אימא מה קרה לך,” היא נחרדת ופוערת מולי את שתי עיניה הגדולות. “הלכתי לשחק אצל דניאלה. אחר כך אכלתי אצלה ועשינו שיעורים.”

“שלא תעזי יותר להיעלם לי ככה,” אני אומרת לה בקול קשה. “למה לא התקשרת להגיד לי שאת שם.”

אחר כך אני מושיבה אותה מולי, עדיין מתנשמת, ומיטיבה בתנועות נמרצות את הגומייה על זנב הסוס שעל קודקודה. היא מעווה את פניה, “איי את מכאיבה לי,” ומוחה ממצחה את אגלי הזיעה. ופתאום היא מניחה את כף ידה הקטנה על בטני וחשה את התינוק שבפנים. “אימא למה הבטן שלך כל כך קשה היום,” היא אומרת בפנים דואגות, אחר כך אוטמת את פניה ושועטת אל חדרה.

אני קמה מהספה כלאחר סערה: מרוטה, מתנדנדת, שערי סתור ונפשי מסוכסכת בין בהלה להקלה. אם לא יהיו הפתעות, אסע להר הצופים אחרי הצהריים לבקר את סבתי; “את מאמץ־המאמצים שלך את צריכה לעשות,” אלחש לה לשווא.

מבחוץ נשמע קול רעש חזק, אולי מפלט של מכונית אולי צרור יריות. אני ממהרת אל החדר של רונה, לבי מפרפר בקרבי. רונה שרועה על מיטתה, מנדנדת רגל אחת מחוץ למיטה, קוראת הארי פוטר.

“לא,” היא אומרת לי ואינה מסירה את עיניה מן הכתוב, “אני לא רעבה, אמרתי לך כבר שאכלתי אצל דניאלה.”

כשאני חוזרת לסלון פוקע בי קרום סמוי וזרם חמים סמיך שוטף מתוכי אל בין רגלי, אל הרצפה הממורקת, יוצר למרגלותי שלולית שקופה, כתם חיוור שהולך ומתפשט במהירות כאישון המתרחב באור. אני מתקשרת לדורון ואומרת לו. הוא שועט במכוניתו ברחובות ירושלים, אני מביטה מבעד לחלון הגדול, עוקבת בעיני אחרי שני כלי הרכב הצבאיים השועטים בגבול הוואדי, מבחינה ממרחק בברזלים השחורים שדוקרים את השמים בקומה השנייה בביתה הלא גמור של חלימה. מתי תלד את ילדהּ השישי? ומה תלד, בת או בן? חלימה לא תבוא עוד אל ביתנו. אולי, כשתשכך הסערה, אראה אותה שוב עולה בוואדי בין הסלעים האפרפרים, נחבאת ונגלית חליפות בין עצי הזית העבותים הנטועים באדמה הקשה, שולי שמלתה השחורה מתבדרים ברוח, רקמתה שלמה עם האלוהים.

על שולחני המאובק בסלון, בקערת החרס הכחלחלה שקניתי פעם בבית לחם, עוד נחות חמש פגות תאנים מעופשות. בשרן העבש הולך ומצטמק, פרחיהן המוצנעים נבולים; עוד יום־יומיים, לא יותר, עד שירקיבו כליל.

נובמבר 2000