¹

התקשרנו פעם, פעמיים ושלוש, ובכל פעם אמרו לנו סבלנות, אי אפשר לעשות כלום עד שיתפנה קוד. וכשהתקשרנו שוב ושוב ברווחי זמן מתקבלים על הדעת לשאול אם כבר התפנה הקוד, נענינו – במשך כל אותם חודשים ארוכים – שעוד לא. בתחילה לא הבנו למה כיוון אותו הקוד. כיום, בעידן המחשב, מה הבעיה לפנות קוד, או, לחלופין, להמציא קוד חדש? אך דברים סתומים טבעם שהם מתחוורים בסופו של דבר. מתהייתנו קצרת־הרוח הבינה הפקידה במשרד הבריאות שבאמת איננו מבינים בסך הכול, בשיטת המיטה החמה. במהרה קלטה תודעתי שאנו ממתינים, שלא בטובתנו, למותו של אדם.

לכשימות אותו אלמוני או אלמונית בבית המרפא באשקלון או בגדרה, מיד יתפנה קוד – דהיינו, גופה תועבר זמנית להקפאה, שם יימחק מן הרשומות, תעודת פטירה תיחתם, מצעי מיטה יוחלפו בידיים מיומנות, ארונית המתכת תרוּקן במהירות מחפצי הערך המיותמים של בעל הקוד: נעלי בית מרופטות, מברשת שיניים, משקפיים. ואז, כשהאלמוני יחל את מסעו בשבילי האבדון, כשבני משפחתו יקרעו קריעה ויחלו במסעם האִטי והכואב של הירפאותם ממותו ומאבלם, אז יוכל אבי להיכנס אף הוא לתור האינסופי שבקצהו משפחה אחרת, לעת־עתה סמויה מעין, שממתינה בסבלנות הולכת ומתקצרת למותו של אבי, כדי שתוכל להכניס את יקירה לאותו תור עצמו, בדרך אל החשֵׁכה הסופית, הבלתי נמנעת.

בהמתנה הארוכה הזאת, הקש ששבר את גב הגמל – יותר נכון את רוחה של אמי – היה היהפכותו של אבי לאבן, פשוטו כמשמעו, מין סלע גדול וכבד, בלתי ניתן להזזה, שפועם בו לב רחב, מוסתר ועדיין מובן, בְּמקום שהתפורר בו הכול, לבד מאותה פעימה מעֲמקית, עד שהייתה לשתיקה ריקה וארוכה. כשמחשבותיו סירבו להתגלם למילים ומילותיו הסתומות סירבו להיתרגם למשפטים, סכר אבי את פיו ולא דיבר עוד. מעיניו החומות־ירקרקות עוד הבליח מבט נבון, ותקופת־מה עוד דיבר אלינו בעיניו ושבר את לבנו מאהבה ומרחמים, אחר כך עממו גם עיניו ורק שביב מזדמן וחמקמק היה מבליח בהן לפרקי זמן קצרים ובלתי ניתנים לצפייה מראש.

כשנהפך אבי לאבן, בטרם הבינה אמי את אימת כובדה היא הייתה מדברת אליו עוד ועוד, מבקיעה, כביכול, את החומה שהתבצרה בתוך ראשו, מפלחת לכאורה את אימת האבדון שהעמיקה בעיניו, מתחננת אליו בקול רך שירים את ידו כדי שתוכל לדחוק אותה לשרוול, שיפתח את הפה, אפילו לכדי סדק, כד שתוכל להכניס אל לועו הממאן עוד כף מרק, שיזיז את הראש טיפ־טיפה לצד שמאל, כן ככה, כדי שתוכל לגלח לו את זיפי הזקן בלי לפצוע את בשרו.

בוקר אחד, לאחר שהלכה המטפלת שהביטוח הלאומי הקציב לשלוש שעות עלובות של עזרה יומית, נכנסה שכנה אחת, אישה גדולת גוף וחמימה, לפטפט קצת ולבקש שלוש ביצים. מבטה נתקל בגופו של אבי היושב בכורסתו, ידיו נחות על המסעדים, והוא בוהה אל האיִן. היא התקרבה אליו, וכשראתה את קליפתו המרוקנת מתוכנה, נרתעה לאחור, הניחה יד פשוטה על פיה ועיניה מלאו פחד קמאי. אבי כבר היה מעבר לכל פחד. מעיניו לא נשקף דבר. הוא המשיך לרכז את מבטו באותה נקודה קבועה דרך האישה, כאילו אין איש בחדר. השכנה הלכה למטבח, קיבלה בידיה בזהירות את שלוש הביצים שביקשה ומלמלה לעבר אמי, “זה נורא, ממש נורא, עכשיו זה כבר ממש כמו לטפל בתינוק.” הטיפשות, הפלצות ותום־הלב שכל רוע ממנו והלאה, כולם כאחד דיברו מגרונה. אבי ותינוק – היו שני קצוות של חבל שאי אפשר לקשור עוד זה לזה.

בלילות היה אבי שוכב במיטתו על גבו, ידיו מונחות לצדי גופו, מאושר. את הפירוש הדחוק הזה לאושר נתנו אנחנו, כי רק בשנתו, הלום מתרופת ההרגעה שרשם לו הרופא, שריריו רפויים ונשימותיו חרישיות, רק אז חשנו כי הוא קרוב לאושר קִרבה שאין גדולה ממנה וכי המילה אלצהיימר אולי אינה אלא שמו של אדם.

וכך יש בכל לילה, כאבן, שקית הקטטר שמתחת למיטתו מתמלאת בעצלתיים, והתמלאותה הקצובה ונשימותיו השקטות הן סימן החיים היחיד שיש בכוחו להפיק. אמי הייתה מתעוררת משנתה פעם אחר פעם, רוכנת מעליו בדאגה כמו סייסמולוג שבודק את הרישומים העדינים של מחטיו. היטב ידעה – באבי אין עוד כל זעזועים מעמַקיִים. כמו שהניחו אותו, כך הקיץ בכל בוקר אל המציאות הכפויה של מוחו האכול והמרוקן, שאינו מניח לו אפילו בדל של תודעה שבכוחה יוכל להגות את המשפט: “מוחי אכול ומרוקן.”

לפעמים אני מנסה לדמיין את הכלא הזה, הסוגר מכל עבר, שאבי כלוא בו. מעצם המחשבה הזאת, המצטיירת בי בכל פעם כתמונה ברורה ומוחשית, אני מתמלאת בעתה, ומחוזק הסורגים שקבעו להם משכן בראשו נהפך ראשי שלי לדבר חלול וכבד, שתמצית הוויתי כלואה בו. בכל ניסיון שלי להיחלץ ממנו מצחי פוגע במצחי ואני כמי שסובב והולך ובאשר יפנה אין הוא פוגש אלא את עצמו. כל השאר, עולם ומלואו, מחוקים בי אז כלא־היו. בכוח אני עוקרת מהכרתי את העקה הזאת, הבלתי נסבלת, שבקיומו של אבי, כי יְכולתי להיספח אליו באופן מוחשי כל כך היא בלתי נסבלת באותה מידה. צהלות השמחה והצחוק הצלול, פרצי האנרגיה והעיניים החקרניות של בני הקטן הם מפלטי היחיד. את כל כוחותי אני שואבת ממנו.

לאמי אין מפלט. ערב אחד גמלה בלבה ההחלטה שהכניסה את אבי, בסופו של דבר אל התור לקוד המיוחל: היא החליטה לעשות לו אמבטיה. בעמל רב הפשיטה אותו מבגדיו, הסירה את החיתול מחלציו ודחקה את גופו הרופס אל המים החמימים. אבי שכב באמבטיה שעה ארוכה, עורו המגורה מפצעי לחץ מנוחם בחוּמם של המים. אמי ישבה לצדו על שרפרף העץ הצבוע כחול שאבי בנה לנו, הילדים, בימים רחוקים, סיבנה את עורו בזהירות וטעתה שוב כשראתה גם בזה אושר קטן. היא צדה בעיניו הבלח קצר של תבונה, כששאלה אותו ברכּות אם המים נעימים לו. ואולי רק נדמה לה שראתה. שלווה נדירה ירדה עליה. חדר האמבטיה הקטן הקיף אותה ואותו מכל עבר, והם אפופים אדים ונתונים בשקט גדול שלא הופר אלא בנגינתן הקצובה של הטיפות הנוטפות מהברז אל חלקת המים. כל טיפה שהסתחררה וצללה במים הרטיטה את פניהם להרף־עין כאילו היו קורי עכביש. צליל פגיעתן היה דק וענוג. אמי גהרה מעל דופן החרסינה, שטפה את פניו של אבי, יצקה מכפה מים על כתפיו הכחושות, שטפה את הסבון מגופו ודיברה אליו דברים של מה־בכך, מילים שאומרים בינם לבינם בני אדם שחולקים את מערומיהם זה עם זה כבר שנים ארוכות.

אחר כך שילמה אמי את מחיר האושר הרגעי. שעה ארוכה עמלה לבדה, ומשנואשה נעזרה בבן־השכנים שהזעיקה מן הבית הסמוך, כדי למשות את הגוף הממאן מתוך המים הקרים כמתוך חול טובעני. רטובה מטיפות המים שניתזו לכל עבר ומדמעותיה, מושפלת השפלה כפולה, זו שלה וזו של אבי במערומיו, הודתה אמי לצעיר המחלץ, שזעזוע עמוק נחרת בפניו. אחר כך נפנתה במהירות לכסות את גוו של אבי, ששכב במיטה על גבו, רועד, עירום כביום היוולדו. “זהו,” מלמלה אמי בבכי, “אני לא יכולה יותר.” אחר כך נרגעה, אך לא שבה עוד לעשות לו אמבטיה, וחיכתה ימים רבים בטרם אזרה עוז ונסעה באוטובוס לאשקלון והתוודעה אל מילות הקוד “כשיתפנה קוד.”

כבר קרוב לחודשיים שרוי אבי בבית המרפא. כתמיד, אין תוכם של דברים כברם. הדרך אל בית המרפא יפה להפליא, מתפתלת בין בתים שלווים, אדומי גגות, ובין שדרות ברושים תמירים שגשמי נובמבר ניקו אותם מאבק הקיץ. במרחק, מעבר לשדות התלוּמים, אפשר לראות את הרי יהודה שקמרונותיהם עדינים, תכלכלים, רחוקים מהישג יד.

את בית המרפא מצאתי בקצה הדרך, בראש גבעה, מוצנע בין בתי המגורים כאילו הוא אחד מהם: צבוע בלבן מסנוור, מוצל בחלקו בצמרותיהם הרחבות של צאלונים שחורי גזע ומתנאה בגינה פורחת. הדשא הרבוע והדשן שבמרכזה נתחם בשורות ארוכות של שיחי ורדים ולמרגלותיהם נשתלו רקפות חממה יווניות לבנות, ורודות וסגולות. עוד לפני בוא החורף כבר עלו בגינה בכל תפארת פריחתן.

כבר קרוב לחודשיים ספון אבי בבית המרפא הזה, היפה כל כך מבחוץ, וזה רק ביקורי השלישי. חותם שני ביקורי הקודמים טבוע בי עמוק ואין ביכולתי למחות את רישומם. גם היום שאבה אותי הדרך אליה על כורחי למנהרה צרה וארוכה שאין לפנות ממנה ימינה או שמאלה, רק קדימה וקדימה, עוד ועוד אל הבלתי נמנע. כוח הרצון שלי הולך ונמוג ככל שאני מתקרבת אל המקום. רק האהבה שמושאהּ הולך ומתפוגג לנגד עיני ורגש החובה כלפיו הם שמניעים אותי לצאת מן המכונית, לפתוח את השער הלבן ולעבור דרכו. לבסוף, נדחפת מאחור בידיים נעלמות, אני עולה במדרגות המובילות אל דלת הכניסה, ומכל העברים רושפות אלי הרקפות מבטים עזים. אני פותחת את הדלת וזו נענית לי בחריקה. כתפי מתכנסות מאליהן כששב ומכה באפי הריח הזה שבאוויר, ריח שאין לתאר את טיבו, מתקתק ומוזר כריחו של חומר ניקוי ריחני לשירותים או לרצפות, שהוא נעים ומעורר גועל כאחד. המעלית הרחבה לוקחת אותי אל הקומה השנייה, אלף גימ"ל, וכשדלת המתכת נפתחת אל האולם המלבני הגדול שחדרים קטנים דחוסים משני צדדיו, אני מעבירה את מבטי על שברי האנשים הפזורים בו, עד שעיני פוגשות באבי, גופו שמוט בתוך כיסא גלגלים כרכוש נטוש, והוא קשור מִבִּטְנוֹ ברצועת בד עבה אל גב הכיסא לבל ייפול.

יחזקאל בא לקראתי. יחזקאל זה, החולק חדר עם אבי ועם עוד חוסה ששמו אינו כתוב על הדלת, הוא בר־מזל שעדיין יכול לעמוד על רגליו ולהסיע לפניו את ההליכון שלו בתנועות שבורות ולהתקדם צעד אחר צעד לעברי. כבר בביקורי הראשון הוא ניגש אלי, קירב את פניו אל פני קִרבה יתרה ואמר לי במאור־פנים, “אני יחזקאל. אני הולך הביתה, מחר אני הולך, יבואו לקחת אותי הביתה.” עניתי שאני שמחה בשבילו, ובאמת הרגשתי הקלה על שיש אדם אחד לפחות ששהייתו כאן זמנית. יחזקאל חשף אל פרצופי המופתע שיניים אכולות וחייך באושר. מעבר לדלפק שבעמדת האחיות יצאה אלינו בצעדים נמרצים אחות גדולת ממדים. על תו מוכסף שהצמידה לדש חולצתה הלבנה התנוססו שמה ותפקידה: אנה, אחראית־מחלקה. אנה הלכה היישר אל יחזקאל והניחה יד מיומנת על כתפו. במבטא רוסי, שכבר החל להישחק משנים של דיבור עברית, היא הרחיקה אותו ממני אף שלא ביקשתי הגנה מפניו, ואמרה לו, “בסדר יחזקאל, מחר אתה הולך הביתה. מחר. עכשיו תשב, עוד מעט אוכל.” אחר כך הביטה לעברי במבט עקמומי, עיוותה את שפתיה בחיוך עקמומי כמבטה ואמרה לי, “מה פתאום הולך הביתה, בחיים לא.”

מהר מדי גיליתי שיחזקאל זה, שביכולתו המוטורית ובמבטו הממוקד מצאתי לי אישוש למשאלת לבי שאולי עוד יש תקווה להיאחז בה, יחזקאל זה התגלה כמי שמהלך על החבל הדק שבין שפיות לבינה שנסתתרה. הוא היטיב לבטא את התקווה הכמוסה, היקרה מכול, שמחר יבואו לקחת אותו הביתה. אין ספור פעמים שב וחזר עליה כעל מנטרה, ולבי נחמץ כשראיתי אותו נעמד עם ההליכון שלו מול הטלוויזיה התלויה באוויר על זרוע מתכת וקורא לעברה: “אני הולך הביתה. מחר אני הולך הביתה.” מנגד ריצדו אליו מן המסך אינספור נקודות מטושטשות.

אני עומדת לצד כיסא הגלגלים של אבי, מחכה שיביאו אוכל. האולם מלא רחשים. מנקה עטויה כפפות גומי צהובות מגיחה מן המעלית, מעמידה את הדלי שלה הנוטף מים במרכז האולם ומתחילה להעביר סמרטוט על הרצפה מצד אל צד, מזיזה כל מה שעומד בדרכה: שולחנות פלסטיק, כיסאות פלסטיק, כיסאות גלגלים עם יושביהם. זזתי גם אני, דוחפת את אבי לפני. המנקה סחטה את הסחבה בדלי ומימיו נעכרו, ואחר כך המשיכה לאִטה במלאכת הניקיון כאילו היא לבדה באולם הגדול. עמדתי לצד אבי, נאטמת אט־אט מפני המראות והריחות, מפני דמותו של אבי שמביקור לביקור נגרע עוד צלם אנוש שהיה לו, ומפני הצווחה העזה שמפלחת מדי כמה רגעים את הפעלתנות השקטה של המנקה – צווחה ארוכה, פצועה, שחומקת מאחד החדרים. אני מפנה את ראשי אל הקיר ומבטי נופל על לוח מודעות קטן עשוי שעם. בצִדו העליון נעוצים כמה תצלומים צבעוניים דהויים של קשישים בתחפושות פורים. מתחת לתמונות מהודק בסיכות ריבוע בריסטול דהוי בגודל של דף מחברת עליו כתוב, שורה אחר שורה, בכתב יד ברור ובאותיות גדולות: היום: יום שני. השנה: 1994, העונה: קיץ. היום לא יום שני. השנה אינה 1994. עכשיו חורף בחוץ

המעלית פוערת את פיה והמנקה נבלעת בה. הרצפה הולכת ומתייבשת. “את רוצה לתת לאבא לאכול?” שואלת אותי האחות אנה, ותוך כדי דיבור היא דוחפת את כיסא הגלגלים של אבי בעדינות, אולי מפני שאני בסביבה, לעבר שולחנות הפלסטיק הלבנים המסודרים באמצע האולם. אחר כך אנה מסיעה לשם כיסא גלגלים שני ושלישי, עוד ועוד, עד שכל יושביהם מסבים אל השולחנות הריקים. אני מושכת אלי כיסא לבן ויושבת לצדו של אבי. ועד שהביאו את האוכל על מגשים קטנים הוסיפה עליסה ליפול במהירות לעומקו של הבור, שמלתה הכחולה מתרוממת אל פניה, והיא אינה מבחינה בארנב המביט בבהלה בשעונו בטרם יחמוק לדרכו; עד שהביאו את האוכל המשיך אבי לשבת בכיסאו בלי ניע ואני דיברתי אליו בקול רך. רחמים גדולים שטפו אותי, על עצמי. עליו לא יכולתי לרחם עוד.

“אבא,” אני שואלת אותו, פני סמוכים לפניו, “איך קוראים לי” אבא, איך קוראים לי? זו אני, הבת שלך," ואני שבה ומשננת באוזניו את שמי הישן, זה שנתן לי כשנולדתי ואיתו גדלתי עד שהמורה דליה החליטה בכיתה אל"ף שכל הילדים העולים־החדשים צריכים להחליף את שמם לשם עברי. האם הכיר אותי? האם עמוק בפנים ידע מי אני, כשלאַטתי באוזניו את שמי שנתן לי?

כשהובא האוכל בתוך מכלי נירוסטה חמים, התעוררה פתאום לחיים אישה קמוטת פנים, שעד אז נמנמה בכיסאה. ברגע ששבה אל הכרה הזויה לא פחות מתנומתה, ספקה כפיים, הרימה את ראשה מעלה ובכפות ידיים צמודות זו לזו כמו בתפילה החלה לקרוא בהונגרית בקול מלא תחינה, “ילדַי, פרחי־פעמונית שלי, בואו־בואו, אני לא רוצה להיות קתולית, לא רוצה להיות קתולית.” מרגע שנעורה לא פסקה האישה לקרוא אל ילדיה, כפות ידיה צמודות זו לזו, וגם כשהגיעו יש מאין כמה אחיות להאכיל את החוסים וגם אחרי שדחקו את האוכל המרוסק לתוך גרונה במזרק רחב כאילו היא אווז לפיטום, גם אז לא שמטה את ידיה ולא פסקה מקריאתה. “פרחי פעמונית שלי,” קראה והדייסה הכתמתמה ניגרת על סנטרה ועל המפית שהצמידו לצווארה, “בואו פרחי־פעמונית שלי, אני לא רוצה להיות קתולית –”

האכלתי את אבי בעדינות, עושה כמיטב יכולתי שלא להגיר על סנטרו את טיפות המרק הנוטפות מן הכף, נזהרת שלא לראות יותר ממה שכבר ראיתי סביבי. כף אחרי כף האכלתי אותו, עיני על פיו. אבי אכל בדממה. אם ערב האוכל לחִכּוֹ, מי יודע. כשהתרוקנה צלחתו מן העוף המרוסק וממחית תפוחי האדמה, הרמתי אל פיו כף מלאה לפתן סגלגל וסמיך שהדיף ריח נעים של ג’ל פֵרוֹת. אבי הזיז את ראשו במקצת, ואחות אחת הביטה בו מזווית העין בעודה דוחסת אוכל בלי חשש לתוך לועה של אחת החוסות ואמרה לי, “תמשיכי, תמשיכי, את הלפתן הזה אבא לא אוהב, אבל אל תוותרי לו, זה חשוב, כי זה במקום מים.” היה בפיה הסבר מוזר שלא שמעתי עד כה, שאסור לתת לאנשים האלה מים כי ממים הם נחנקים. על כן המשכתי להערות את הנוזל הסגלגל אל פיו הממאן, גאה בשבילו בכל פעם שהזיז את ראשו הצדה ולו במקצת למגע הכף בשפתיו, כאילו עוד יש בו יכולת התנגדות ורצון כלשהו.

“זהו,” אמרה האחות והחלה לפנות מן השולחנות את שאריות האוכל ואת המגשים המלוכלכים. אחר כך עברה מחוסה לחוסה והסירה בזריזות מצוואריהם את מטליות הבד הרבועות שנכרכו סביבם כמפיות של תינוקות, והרחיקה את החוסים מן השולחנות, פיותיהם מללוכלכים ובינתם מסתתרת. אחר כך ניקתה בגסות את פיו של אבי במטלית ואמרה,“עכשיו תגידי שלום לאבא או שתחכי בחוץ עד אחרי ההחתלה,” וגלגלה את הכיסא בכיוון החדר שלו. הלכתי אחרי שניהם ורפרפתי בידי על עורפו של אבי. “אחר כך הם הולכים לישון עד חמש,” היא אמרה. כבר הכרתי את הרוטינה. החלטתי לחכות עד שישכיבו את אבי במיטה כדי שאפרד ממנו לפני שישקע בשינה.

עברו כמה דקות. הדלת נפתחה וראשה של האחות הציץ, “את יכולה להיכנס.” אבי שכב על מצעים נקיים, ידיו לצדי גופו ועיניו פקוחות. פניו היו רפויים. עיניו נעצמו ונפקחו ושבו ונעצמו, כאילו ביקש להירדם. שתי המיטות האחרות היו ריקות. יחזקאל עוד שוטט במסדרון, ואת החוסה השלישי שוב לא ראיתי. האחות יצאה מן החדר, אוחזת בחיתול פלסטיק גדול. עמדתי לצד אבי, פֵיית השינה למראשותיו, זורה על מצחו אבקה קסמים ברחמים גדולים. העברתי אצבע מרפרפת על לחיו. בן שבעים ושש היה, עור פניו רך וחלק. בקצה סנטרו נפער החתך הארוך והמכוער שנחתך, כך התנצלה האחות, כשגילחו את פניו והוא הזיז פתאום את ראשו.

כשנעשו נשימותיו של אבי שקטות וסדורות, פרחה הפֵיה מן החלון. לחשתי לו, “שלום אבא,” ואף שרציתי בכך לא הצלחתי לקרב את פני אליו ולהטביע נשיקה על לחיו. סגרתי את החלון ומשכתי עליו לכל אורכו את הווילון המקומט. עכשיו היה החדר אפלולי וריק עוד יותר. מתחת למיטה קרצו אלי נעלי הבית המשובצות של אבי, רכושו היחיד.

בדרך אל המעלית, בעודי מקנחת את עיני ואת אפי בממחטת נייר ריחנית, ראיתי את יחזקאל מדדה לקראתי עם ההליכון ונוקש ברגלי המתכת הדקות על הרצפה. הוא נשען קדימה, מחייך כקודם, ואמר לי בשמחה גלויה: “מחר אני הולך הביתה גִיברת, מחר אני הולך הביתה.” עברתי על פניו ונדתי לו בראשי במהירות, יחזקאל בעקבותי, ממלמלת אליו בלי להפנות את ראשי לאחור, “בסדר, יחזקאל, אתה הולך הביתה מחר, אני הולכת הביתה עכשיו, עכשיו אני הולכת הביתה.” הדפתי את שתי כנפות הזכוכית בכוח ויצאתי החוצה וירדתי מהר במדרגות. מכל העברים רשפו אלי רקפות צבעוניות מבטים עזים, “היא הולכת הביתה עכשיו. עכשיו היא הולכת הביתה.”

ספטמבר 1998