¹

יא ראבּ, יא ראבּ, איך כואב לי הגוף כל היום. לדפוק את הראש בקיר. רציתי לשים לי תחבושת על כל הגוף, ולא נתנו. אמרו לי, מה את רוצה? להיות כמו מומיה בתכריכים, מה יעזרו לך התחבושות, שהפצע שלך בלב? כל השכונה יודעת שאין לך כלום בגוף, את יותר בריאה מעשרה גברים, ורק איפה שאת נושכת את היד כל הזמן כבר נהיה לך שמה צורה של פרסה, תיתי, בגלל זה נשפך לך המזל מהידיים. תפסיקי כבר לנשום, תיתי, אחרת באמת יותר טוב שישימו לך תחבושת. תנשכי אותה בִּמקום, מה יש.

מה הם מבינים כל האלה שבאים עם המילים והדיבורים. חנניה זה, אליהו מהמכולת והפרֵיחה הזאתי, מזל, שכל היום מועכת פרחים של יסמין ומורחת על השערות השחורות שיש לה מתחת ליד. מה, הם לא יודעים שלא כואב לי איפה שאני נושכת? לא כואב בכלל. אני מכירה אותם. ישימו לי תחבושות על שתי הידיים, כמו שעושים לגנב או למשוגע. תיתי־מהבולה הם קוראים לי. איך שאני עוברת על יד המִתחת־לעמודים של השיכון, יוצאים משמה כל הילדים עם הנזלת מהאף והבְּלי־נעליים ומתחילים לרדוף אחרי, רצים וצוחקים עלי שאני לובשת שמלה על שמלה, לפעמים אפילו זורקים עלי אבנים או חתיכות אדמה. הם חושבים שאני אפילו לא יודעת שאני משוגעת, אבל בטח שאני יודעת, טוב־טוב אני יודעת. שרק יקלפו לי את הכאבים איפה שבוערים לי חזק, בידיים, בשדיים, בראש. עכשיו בבטן. שיקלפו כמו שמקלפים ביצה קשה או בצל ויראו שהלב שלי חמוץ ומר, מר. ראבּי, ראבּי. כמה כואב הכאב.

כשהייתי קטנה וכבר משוגעת, באו אמרו לאימא שלי שלא צריך לשים אותה במוסד, חבל על הכסף. זאת לא עושה נזק לאף אחד, רק מסתובבת בשכונה, וכשלא בשכונה, הולכת לשדה ורק יושבת בקבינה של הטנדר שזרקו שמה. מה, אני לא יודעת שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית כבר ממזמן, שחבל לה על האוכל? איך שנולדתי, ישר רצתה לעשות ממני חבילה ולשים בפח־זבל. חושבת שאני לא שומעת כל פעם שהיא אומרת את זה ככה בשקט לשכנות שלה ועושה את עצמה לא שמה לב שמזל ומרים עושות לה אוי־ואבוי־לך־שככה־את־מדברת־ירחם־השם! ומנדנדות עם הראש שלהם, והיא ממשיכה וצועקת שאני שוברת לה את החיים, שהכול אני מקלקלת לה, מורידה אותה עד הבלטות. אבל אני לא שוברת ולא מקלקלת. זה היא שמקלקלת אותי.

לבית־הספר הפסקתי ללכת אחרי איזה שנה־שנתיים, אז מה הבעיה. לפחות היא לא צריכה לבכות עלי כמו שהיא בוכה על בֶּבֶּר ושאר האחים שלי, שכל הזמן הם צריכים בגדים יותר גדולים ותלבושת אחידה ומחברות ועטיפות. הכול היא קונה להם, רק שילמדו טוב. אני רק מסתובבת בחוץ עם החתול השחור־לבן הזה, מוּרְקָה, שמתנהגים אליו כמו למלך ונותנים לו בעיטה טובה בתחת רק אחרי שהוא שורט או נושך. כל הימים אני מסתובבת עם מוּרְקָה, מלטפת לו את הפרווה עד שנשארות לי בידיים השערות, מגרדת לו את הגב אם הוא מבקש, והכי אני אוהבת שהוא נשכב על האדמה עם הרגליים שלו באוויר ואני מגרדת לו בגרון עד שהוא עושה קולות של מבסוט או עד שהוא פתאום תופס לי את הידיים בציפורניים, שורט אותי קצת ותיכף מתהפך ובורח לפני שאני יבעט לו בתחת.

ושבאו להגיד לה שאין מוסד בשבילי, אז היא אמרה להם, לא צריך. תעזבו אותה, שתגדל ככה, זה המזל שלי שהתלכלך, ונתנה לעצמה סטירות חזקות בּפָּנים באצבעות ישרות, עשתה פרצוף מסכן לשמים וגם לשכנות מהאזבסטון שעל־יד, למה עשית לי ככה, היושב במרומים, כל החיים שלי אני שומרת־שבת, עושה מצוות, אף פעם לא באתי לבעל שלי טמאה, הושיעה־נא, והייתה מסדרת את המטפחת שלה על הראש וקושרת עוד הפעם מאחורי הראש ומתחילה לילל אין דבר, אין דבר, היא העונש שלי.

ואת זה אני לא יודעת למה היא אומרת. אני, מה אני עשיתי לה בכלל. והייתה נכנסת לבית ומשאירה אותי בחוץ, לא מעניין אותה שאני יתחבא עד מחר מאחורי הבּלוני־גז.

לפעמים שאני גומרת ללטף את מורקה, מתקרבת אלי הקטנה של השכנים, שכחתי איך השם שלה, זאתי שתמיד השערות שלה נראות כמו דבק והרגליים שלה עקומות והפרצוף שלה מלוכלך ויש לה ריח של חרא בחיתול־בד. זאתי לא פוחדת ממני. עוד קטנה־קטנה, ומתקרבת. אז אני עושה למורקה קישטָה שלא ישרוט אותה, ואחרי שהוא בורח עם הזנב למעלה, אני מרימה את הילדה בזהירות ושמה אותה על הרגל שלי ועושה לה סבתא־בישלה־לך־אורז עם מנגינה על היד הפצפונת שלה, והיא מתפוצצת מצחוק כי זה מדגדג לה על היד. אבל אם האימא שלה חס־ושלום רואה את זה, ישר היא מתחילה לצעוק כאילו ששחטו לה את הילדה וזורקת עלי את מה שיש לה ביד באותו רגע, ואני בורחת מהר־מהר, חצי צוחקת חצי בוכה. וגם הקטנה, מסכנה, מתחילה לבכות מזה שהאימא שלה משתגעת לה ככה פתאם. הילדים האחרים, הם לא מתקרבים. כל הזמן הם לוחשים, בת־כמה־תיתי, בת־כמה־המהבולה. זה מה שמעניין אותם עלי. אבל אני בעצמי לא יודעת, אולי יש לי שתי־עשרה, אולי מאה. היא אף פעם לא אומרת לי, רק צועקת מרוגזת שהיא לא זוכרת. שהיא רק רוצה לשכוח מתי שהולידה אותי.

יש לי על הראש הרבה שערות לבנות לא יפות. הרבה. כשהיא הייתה מסרקת אותי בכוח, אפילו שאני לא רוצה, היא הייתה מראה לאחים שלי, לכולם, איך השערות שלי נראות, כאילו שאני עשיתי את זה בכוונה. בהתחלה היא הייתה תולשת לי חזק מהשורש שערה־שערה, אחר כך כשחצי ראש כבר היה לבן, ברוך השם היא הפסיקה. באלוהים, איך שכואב לי היום הכאב. מה שאני לא עושה לא עובר. כל הבטן שלי תפוסה כמו בחבלים שחורים. כואב־כואב, אחר כך מפסיק ואחר כך שוב פעם מתחיל. איי.

היום ברחתי ממנה מהר ולא הספיקה להרביץ לי. גם שאני לא עושה כלום היא מרביצה לי רק כדי שאני אדע את הטעם של המכות, לא רק את הדבש של הלהסתובב כל היום בחוץ במרכז על־יד החנויות. שלא ינעמו לך החיים! מה זה לא לעשות כלום כל היום. שאת לא עוזרת לי, לא לומדת לחתוך עוף, לקשֹקשֹ דגים לשבת, לעשות ממולאים, רק עושה לי את המוות! והייתה מוציאה זרד אחד ארוך, צהוב דק, מהחובט־שטיחים שלה, ומרקידה אותי עם זה ככה, איי, איי, איי, בכל החדר, שאני יראה מה זה הלוקסוס הזה של להיות משוגעת! אני יוציא ממך את השיגעון! והייתה מרביצה ומרביצה, הורגת אותי במכות עד שהייתה מוציאה עלי את השיגעון שלה ונרגעת. בסוף אני, תיתי, הייתי בורחת ממנה, כל הגוף שלי שרֵפה וכל הפרצוף שלי דמעות, ואני, בחיי בא לי לחנוק אותה.

ולמה אבא שלי שותק על כל זה, למה. אמרתי לו פעם, תגיד לה שתפסיק, אבל הוא כל היום עסוק בפרנסה בנגרייה, ויש לו עוד ארבע ילדים, חרוצים, ממושמעים, מסורקים, סוּכּר. הוא לא מרביץ לי אף פעם, זה נכון. רק פעם אחת, שעצמתי את העיניים וסחבתי ביד את התנור־נפט מהסלון לחדר. תפתחי את העיניים, יא תיתי, אמר לי. חראם, יישרף הבית. סכנת נפשות! אבל אני ידעתי את הדרך לחדר גם בלי לראות, ולא פתחתי. ופתאום נורא רציתי שיראה שגם אני יודעת לעשות משהו, ככה ללכת בעיניים סגורות עד החדר. המכה שהעיף לי בראש פתחה לי את העיניים. תורידי עכשיו את התנור, תיתי, ותלכי מפה.

רצתי לחדר בלי התנור, ובמיטה שאני יושנת בלילה עם עוד אח אחד נשארתי קרה עד שהאצבעות שלי נהיו קרח, ורק בלב נהיה לי חם כי הפרצוף שלי בער מהמכה. עד היום אני מתגעגעת לסטירה הזאתי שהעיפה לי את הראש מצד לצד ופתחה לי לכמה דקות את העיניים שיבוא לי השכל, וראיתי שאבא שלי זקן כבר ועייף, והוא באמת רק דאג שהאזבסטון יישרף. כשנשכבתי במיטה, בבר ועוד שני אחים שלי היו עושים שיעורים. מוחקים את הנזלת מהאף וכותבים. שמתי את היד על המקום של המכה והחזקתי את הפנים עם השיניים שלא יצאו לי דמעות. כשהלב שלי בוכה, הפרצוף שלי שותק כמו מצבה.

וגם בלי שהוא בוכה, יש דברים שאני לא מגלה לאף אחד. אצלי בִּפנים, גודלת ילדה קטנה, פוחדת־פוחדת. בסדר, לא ברחם. לא שמה. אני יודעת. האמא שלי הזאתי, כבר אלף פעם אמר לי ששמה לא יגדל לי כלום, איך יגדל, ששמה תמיד יישאר ריק. אז מה. אז אני יכולה לגדל לי אותה במקום אחר ובלי טובות מאף אחד. בכל הגוף שלי היא גודלת הילדה הזאת, בלב, בידיים בראש, בציפורניים. יא רֵית, תגדל עוד. כל לילה, אחרי המכות או אחרי שהסתובבתי על יד החנויות במרכז, אני משכיבה אותה ומכסה אותה בשמיכה כזאתי רכה־רכה כמו פרווה של חתולים, כמו שאף פעם לא נותנים למהבולות. אבל אני, האימא שלה, מרחמת עליה שלא יהיה לה קר, שלא יהיה לה כואב מכלום, שיעבור לה הפחד, שלא תהיה הבְּלָה. איך הם כל הזמן זורקים לי בפרצוף: אינתי מגנוּנה פי עַכְּלַק וּוָאפִי זָ’סְמֵק, יעני משוגעה בגוף וגם בשכל, אומרים לי. שיישרף להם הלשון!

לא יודעת למה, אבל הילדה הזאתי שגודלת אצלי בפנים מפחדת מהכול. מהחושך, מהרעש של הטנדר של דוֹד שלום, מהאבנים של הילדים. מהכול. לא תלך בלעדי לאף מקום. כל הזמן אני צריכה לשמור עליה חזק. מאימא שלי, כשהיא מרביצה לי, וממני, כשאני משתגעת. אין לי שם בשבילה, אולי אף פעם לא היה לי. לאחות הקטנה של נתן, הילד מהשיכון על ידנו, יש שם יפה. אבל היא, למה היא צריכה שם, אני בחיים לא יגלה עליה לאף אחד. מכל העולם רק אני יודעת שהיא כזאתי יפה־פיה, שהיא עושה לי חיוך. יש לה עדינות של פרחים מהשדה שלנו, של הברחשים שעפים באור של המנורה בַּבֵּית־שימוש. והעיניים שלה כחולות־כחולות, או שחורות־שחורות, תלוי אם יש שמש או עננים. פעם אחת אולי אני יראה אותה, את הילדה הפוחדת שלי, איך שגדלה ולא נהייתה מהבולה כמוני אלא אחת עם שכל, ככה אני חולמת עליה שאני יושבת על הברזלים ממול החנות צילום במרכז ונושכת חזק את היד.

היום יום שני, זה היום של השוק. סוף־סוף אמא שלי הולכת ממני קצת, ואני יכולה להסתובב בבית לבד בלי שתגרש אותי בצעקות. הלכה להביא ביצים מהמושב ותרנגולת שאבא אחר כך שוחט מאחורי הבית בסכין שהוא שומר רק בשביל זה. אמרה שתביא כרישה ותעשה קציצות. את אלה אני אוהבת לאכול. גם שהיא לא בבית, אני יכולה לאכול חופשי כמה שאני רוצה. כבר כמה זמן שהיא צועקת עלי שבזמן האחרון נהייתי שמנה כמו פרה. אז מה. אני רעבה כל הזמן, וכמה שאני אוכלת לא נסגר לי התיאבון. היא השאירה לי בכיור ערֵמה עם צלחות וסירים מלוכלכים שאני ירחוץ עד שהיא חוזרת. תמיד היא משאירה לי כשהיא הולכת לעשות שוק ותמיד אני לא רוחצת. משאירה בדיוק כמו שהיא עזבה. ככה אני מרגיזה אותה בחזרה.

ותמיד שהיא באה עם הסלים, רותחת מהחום והמטפחת שלה עקומה לה על הראש, היא תיכף נכנסת למטבח לראות שעוד הפעם לא עשיתי את הכלים. ישר אני בורחת החוצה לפני שהיא זורקת את הסלים על הרצפה ורצה למקל־שטיחים וצועקת מְדְרוֹבָּה! מְדְרוֹבָּה! עד הערב אני לא חוזרת. יש ימים שאני בורחת לפסי־רכבת, או לסברסים של הר־גוליַת. לפעמים אפילו כמעט עד למושב של התימנים. רק שאבא שלי בבית היא לא מעיזה להשתולל עלי ככה, אז בערב אני מתקרבת לאזבסטון ומחכה עד שאני רואה את האש של הסיגריה שלו מתקרבת, ואני יודעת שהוא בא. אז אני נכנסת איתו ורצה ישר למיטה, ככה עם הבגדים, בלי ארוחת ערב ובלי בטיח. לפעמים, אינעל־אביה, היא מרביצה לי כל כך חזק שאני מפחדת שהיא תהרוג לי מהמכות את הילדה שבגוף שלי. בגלל זה עשיתי משהו סודי: התכסיתי באבן שלא רואים. בגלל זה אני לובשת שמלה־על־שמלה־על־שמלה, וזה הסוד שאני מחביאה מכולם: שאני לובשת שתי שמלות מבד ובאמצע שמלה מאבן, חוּמה וחזקה כמו החומה של עכו שבלוח־שנה שעל הקיר, מעל הגז במטבח. לשמה המכות של המקל־שטיחים לא מגיעות.

כמה גשם יורד מהעננים על הכול. מזל שיש לי את המעיל־פלסטיק השחור שמצאתי זרוק בזבל. הוא לא נותן חום, אבל הגשם מתגלץ' עליו עד למטה ולא נכנס. הידיים שלי כבר נהיו כחולות מהקור, אבל לי לא קר. אני אוהבת לשים את המעיל שלי, לשים על הראש שלי את הכובע שנראה בקצה כמו השפיץ בעיפרון של בֶבֶר. אני יכולה להסתובב ככה בגשם אל היום, מהבוקר עד הערב. איך שמתחיל הגשם, כל האנשים בורחים מהרחוב כמו משוגעים עם ניילונים ועיתונים על הראש, ורק אני וכמה חתולים שלא רוצים להפסיד מהפח־זבל נשארים בחוץ וגם מוּרְקָה. ואיך נהיה לי שמח שמורקה עוזב את החתולים האחרים ובא אצלי ומשפשף את השערות שלו על הרגל שלי ועוד הפעם עושה קולות של מבסוט, ואיך שמתחיל הגשם הוא בורח ומתחבא, המָכְלוּע, מתחת לעמודים של השיכון. כשאני נעולה ככה במעיל והגשם דופק עליו מבחוץ טוּק־טוק ולא נכנס, זה מרגיע לי את הכאבים, והכול־הכול נהיה בסדר.

יש שלוליות גדולות על יד התיבת־דואר וגם באמצע הכורכר, וכל הזמן באים לשם ציפורים ונחליאלים לשתות מים. חבל שאין לי לחם לתת להם, אין דבר, אבל אני אוהבת להסתכל עליהם מתי שהם מתרחצים או שותים מהמים, או משחקים אחד עם השני ועפים נמוך. ומה שאני הכי אוהבת לעשות, זה לעמוד בקצה של השלולית, להסתכל לתוכו ולראות אותי שמה עם המעיל והכול, גדולה והפוכה וכמעט נופלת לבור עמוק־עמוק שלא רואים בכלל את הסוף שלו. ישר מסתובב לי הראש, אבל מסתובב לי ככה טוב שאני מורידה אותו ומסתכלת בעומק של השלולית ורואה אותי צוחקת שמה. קודם הנעליים, אחר כך המעיל, ובסוף הפרצוף שלי עם הכובע המצחיק על הראש, ומאחורי זה אני רואה את השמים עם כל העננים הלבנים ועוד רגע אני נופלת לתוכם, וישר אני זזה צעד אחד אחורה מרוב פחד שאם אני ימשיך להסתכל, אולי אני באמת ייפול פנימה.

כל הילדים הלכו לבית־הספר. אין בכביש אף ילד. היום כבר הסתובבתי מלמעלה עד למטה בירידה של שדרות גת, מהקיוסק של ההוא בלי־היד עד הרכבות איפה שגר המתקן־אופניים, ולא ראיתי את יקוב. דווקא חיפשתי אותו כי אין לי מישהו אחר לגלות לו שמשהו נושך אותי מהבטן מהבוקר ושזה הורג אותי מכאבים. רוצה להגיד לו על זה. מוכרחה.

בהתחלה הייתי רואה אותו נוסע על האופניים שלו עם הפח־סיד והסולם, תמיד מלוכלך בפרצוף מהסיד, גם החולצה מלוכלכת והמכנסיים, ותמיד נותן לי חיוך עם הסיגריה בפה והיא לא נופלת לו, ואומר לי בלי לעצור, תיתי, מה שלומך. וכמה פעמים, שהוא היה מסייד בבלוק על יד, הייתי באה ומתיישבת עם הגב לאזבסטון ומסתכלת עליו ככה מהעוקם, עד שהוא היה צוחק. ויום אחד שהוא היה בהפסקת אוכל בין כל הפחי־צבע והסיד, הוא הוציא חצי לחם לבן עם שקשוקה בפנים ועם עָרִיסָה שהרחתי עוד מרחוק והתחיל לאכול, וכשהוא גמר את הרוב הוא הוציא מהשקית־ניילון שלו ביצה קשה וקילף אותה ועשה לי עם הראש להתקרב. הייתי רעבה, אז באתי, ויקוב נתן לי מהלחם וגם חתיכה מהמלפפון, ועוד הוציא אחרי זה פיתה ואכלתי.

כשזה קרה, כבר לא נשאר כלום מהחורף. כל הפרחים בשדה כבר היו פורחים, אדומים, צהובים, לבנים, בשמים לא היו עננים בכלל, ואני הייתי כל היום בשדה, מריחה כמו חיה את הריח הזה שמשגע את הראש, של העלים והפרחים עם כל הצבעים, ושוכבת ממש באמצע של השיבולים שכבר היו גבוהים ומוצצת להם את הגבעולים ולועסת את הירוק שלהם ויורקת וחוזרת מאוחר בצהריים עם בוץ, לַמכות. ובדיוק התיישבתי עם הגב לאזבסטון וניקיתי את הבוץ מהנעליים לפני שהיא תצעק שאני מלכלכת לה את הבית, ואז יקוב עוד פעם נתן לי לאכול מהאוכל שלו. כשגמרנו לאכול הוא עשה גרפס חזק וניגב את הפה שלו בחולצה, ואחר כך התקרב לי קרוב ותפס לי ביד חזק ואמר, הביצה הייתה טעימה, הה? וסחב אותי מהר מאחורי הבית השני, איפה שהסבתא הזקנה עשתה לעצמה גינה עם נענע וריחן ועם העץ־לימון שבחורף שמתחילים הברקים והרעמים, הילדים תמיד מברכים על הלימונים שלו מרוב פחד. יקוב שם אותי עם הגב לקיר ואני הרגשתי את השפריץ של הקיר דוקר לי בגב כמו קוצים. הרגליים פתאום השתתקו לי כשהוא שם את הפה שלו על הפה שלי בלי להגיד כלום, וטעמתי את הטעם של הרוק שלו והשיניים שלו והלשון, והיה לו ריח חזק של זיעה וסיגריות, והפנים שלו, שהיה להם קצת זקן, דקרו לי בפרצוף והרגשתי איך אני נעשית אדומה. ופתאום נהיה לי חם בראש ובאוזניים, והבטן התחילה לרתוח לי מלמטה, ובפעם הראשונה בחיים שלי ידעתי שאני לא מהבולה, שאני משתתפת בעולם. אם יקוב הסייד, שהוא חזק בשכונה, לא שם לב לנשיכות שיש לי על הידיים וככה מנשק לי את הפנים והשדיים, אז אני בסדר, אני בסדר, קוס אימה שככה היא החליטה עלי! למה הולידה אותי, למה. ופתאום באו לי דמעות בעיניים והייתי בוכה בִּפְנים, אבל יקוב לא מסתכל ולא עוזב אותי לרגע וכל הגוף שלו דבוק בגוף שלי. ואמרתי לי בלב, כמה טוב שעכשיו בדיוק הוא סוגר את העיניים וככה לא מרגיש שהשמלה שלי, הראשונה מהשלוש, מלוכלכת נורא. וזה פעם ראשונה בחיים שלי שאני נותנת למישהו לגעת לי בשמלה, והוא לא נגעל ממנה.

קודם כול הוא הרים לי את השמלה הזאתי, הראשונה. ואחרי זה נתתי לו, רועדת כמו כלב, להרים לי גם את השמלה האמצעית, זאתי מהאבן, והילדה הקטנה שהייתי מגדלת מתחת ברחה לי מהראש לגמרי. אחרי השמלה השלישית הוא הוריד לי קצת את התחתונים המסריחים, אבל לא עד הסוף, ופתח את המכנסיים שלו ואמר לי בקול צרוד, תפתחי את הרגליים קצת, תיתי, אני יעשה לך נעים, ואז, כמו הסטירה שאבא שלי העיף לי, הרגשתי כאב אחד חזק עובר לי את הבטן מלמטה למעלה כמו עקיצה או נשיכה, ורציתי לצעוק אבל הכאב עבר מהר ויקוב זז עלי ועשה קולות של משוגע עד שהפסיק בבת אחת והדקירות של השפריץ הפסיקו לי בגב.

רק אז הוא הפסיק את הנשימות שלו והסתכל עלי עוד הפעם והעיניים שלו היו כאילו רק עכשיו הוא התעורר מהשינה. הסתכלתי לו על השערות בין הרגליים ועל הבשר האדום שהציץ מביניהם והיה לי חם בין הרגליים שלי ורטוב, והתחיל לנזול לי למטה. פתאום שמענו שהסבתא מתחילה לרדת לאט־לאט במדרגות שהם פתחו מהמרפסת, בטח באה להוריד את הכביסה. יקוב מהר הרים את התחתונים שלו ואת המכנסיים והייתה לו בהלה בעיניים, ואני מהר סידרתי את השלוש שמלות ובקושי הספקתי להרים את התחתונים על הרטוב, וככה ברחנו משם.

אחר כך הוא המשיך לסייד כאילו כלום, הסיגריה בפה והראש שלו עוד הפעם מלא נקודות לבנות של הסיד. אני ניגבתי את הדם שפתאום היה לי בתחתונים וזרקתי אותם לפח־האשפה ונשארתי בלי כלום למטה, רק עם השמלות. התיישבתי על האדמה על יד הנענע, וקטפתי ומעכתי ביד והרחתי הרבה־הרבה. וככה הייתי מסתכלת על יקוב מסייד, והוא עושה את עצמו שלא רואה אותי מרוב שהוא עסוק. וככה עד הערב הרגשתי טובה ושקטה כמו מים, ובלב שלי קראתי יקוב, יקוב, נהיית כמו קיפוד בלי הקוצים, ילדה בלי המכות. ואחרי שאכלתי בבית יצאתי החוצה מהר, אבל הסולם לא היה שם, וגם יקוב כבר לא היה שם. בטח גמר והלך.

לא מפסיק לרדת הגשם. פתחו מלמעלה ברז ולא סוגרים. עוד מעט קיץ, ופתאום מבול כזה. הלכתי את כל הכביש־כורכר מלמעלה עד למטה ועוד הפעם וחיפשתי את יקוב. כל פעם שעברו על ידי עם אופניים חשבתי שזה הוא, והלב שלי התחיל לדפוק חזק, אבל לפני שהספקתי להגיד יקוב, ראיתי שזה היה שלום, הבן של עובדיה מהמכולת שהשפריץ לי בוץ על הנעליים. אחר כך זה היה האופניים של אברם שעובד במוסך על יד הנגרייה, ועוד הפעם דפק לי הלב כמו משוגע.

שעות אני בחוץ ואף אחד לא מחפש אותי. אף אחד לא חושב, אולי הילדה, חס־וחשש, הלכה לאיבוד, כבר חושך יָא־בָּא, עוד לא חזרה. לפעמים בחורף הייתי נשארת בחוץ בכוונה, רטובה עד העצמות, רועדת, הנעליים מלאות מים, והייתי אומרת מהשיניים אבא, אבא. ושאף אחד לא שומע הייתי נושכת את היד עוד יותר חזק, אולי ישמעו, עד שהכאבים בסוף היו עוברים לי מהלב ליד, ונהיו סימנים אדומים כמו מנשיכה של כלב וירד לי דם.

דווקא הכלבה של השכונה לא נושכת אותי אף פעם. זאתי כלבה שחורה גדולה של שמחה התוניסאית, שמלמדת אותה כל היום שַפְּ־לֶה! שַפְּ־לֶה! שתנשוך ותכניס בהלה בכל מי שירצה להיכנס לארטישוקים שהאימא שלה מגדלת על יד הפלפלים החריפים והשום, מאחורי המחסן־פח. אבל אני, תמיד שאני רוצה, אני נכנסת לשורות של הארטישוקים, והכלבה רק מרימה את האוזניים שלה גבוה, הלשון שלה נוזלת לה הצִדה מהפה עם הרבה רוק, והזנב שלה זז חזק מרוב שמחה שבאתי. כלבים אוהבים אותי, יא־מָא, אוהבים. וגם החתולים.

יקוב, יקוב, איך הבטן שלי משגעת אותי היום! תופסת אותי מבפנים כמו החולצה שהיא סוחטת ביד חזק־חזק, עד שיצאו לה כל המים, וזורקת אותה בפיילָה וצועקת שאני יתלה בחוץ על החבל. יָאוֵוילִי, איך כואב לי… הנה עוד הפעם עבר.

יש אצלנו ילדה אחת שגרה ממול השכונה שלנו. שמה אנחנו גרנו לפני שעברנו לאזבסטון, כשהפקיד הסכים לתת לנו את שני הצדדים שלו כי יש לנו הרבה ילדים בבית וגם סבתא. בבלוק של הרומנים, איפה שהילדה הזאתי גרה, גודל דשא ירוק־ירוק מאחורה, ואחרי שהילדים מהאזבסטונים באו לשבת שמה הרבה ולעשות רעש, אז הם שמו גדר עם הרבה חוטי ברזל וקוצים שלא יעברו לצד שלהם ויהרסו להם את הדשא. אצלנו, מהדשא ששמו מהמועצה, בקושי נשר קצת ירוק מרוב שדרכו עליו ואף פעם לא השקו, וגם העיזה של אלמליח אכלה את מה שנשאר. אז הילדה הזאתי, איך קוראים לה, יום אחד אחרי הצהריים היא נעלמה מהבית שלה. אמא שלה הוציאה את הגרון שלה אותו היום מרוב צעקות. קראה את השם שלה, קראה לה אולי שעתיים, ושמעו את הפחד שלה מהצעקות, עד שבסוף באו כל השכנות שלהם, והזקנה, שתמיד הייתה יושבת בשמש בלי לזוז על כיסא מקש, ככה מחממת את העצמות שלה, שמה את היד על הפה, ואני ידעתי שאם היא עושה אוי־ואבוי עם היד, אז באמת משהו קרה. ובאו גם אבא של נתן וגם נתן והרבה ילדים שקודם היו משחקים בְּמכולת מתחת לעמודים של השיכון, וכולם־כולם הלכו לחפש את הילדה. אני טיפסתי בעץ הזה שהפֵּרות שלו צהובים ועגולים ויקוב אמר לי תיתי, אסור לאכול, וראיתי הכול. איך שחיפשו וחיפשו, ואמא שלה כבר רעד לה הקול לגמרי, וכולם היו מסתובבים יחד איתה בין הבלוקים, וחלק הלכו גם לכיוון של השדה. אחרי איזה שעתיים חזרו, ואבא של נתן אמר שאולי כדאי לנסוע על האופניים שלו למשטרה, אפילו שזה על יד סוגת ורחוק.

שמעתי איך נתן סיפר לכולם מה שבסוף קרה: איך שאימא שלה כבר לא יכלה לצעוק ולא יכלה לחפש, והלכה לבית שלה ונכנסה לחדר לקחת תרופה נגד בהלה ופתאום היא ראתה שהילדה שלה, שקודם אף פעם לא הייתה הולכת לישון בצהריים, פשוט שכבה על המיטה והיית יושנת כמו תינוקת. ואימא שלה, איך שראתה אותה מיד ירד לה אבן מהלב, וישר כיסתה אותה בשתי שמיכות ובכלה בשקט־בשקט שלא תעיר אותה, והשוטר שהגיע אחרי איזה שעה אמר ברוך־השם, ברוך־השם, העיקר שנמצאה האבֵדה, וחזר לתחנה. אז היא הלכה לאיבוד או לא? בטח שהלכה. כי חיפשו אותה. אם לא היו מחפשים לא היו מוצאים.

יקוב, יקוב, איפה אתה. איפה אני יחפש אותך, איפה. רציתי שעוד הפעם תלחץ לי את הגב לשפריץ של הקיר על יד העץ לימונים של הסבתא, שאני ירגיש את הפה שלך על הפה שלי, ככה רטוב ועם ריח של עָרִיסָה, ויהיה לי נעים. איי. הבטן שלי קשה כמו ברזל. יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף. הכל לוחץ לי. מה אני יעשה. מזל שהגשם הפסיק. איך שהתחיל פתאום, ככה נגמר והלכו העננים. בסוף לא יכולתי יותר לעמוד. רצתי לשדה, לטנדר המעוך שזרקו שמה בלי הגלגלים ובלי הדלתות ובלי הזכוכיות והכול חלודה, נכנסתי לקבינה שלו והתחלתי לצעוק כל פעם שהבטן נתנה לי מבפנים מכה כמו אגרוף. הגשם הפסיק אבל הרוח לא, ואני הזעתי והזעתי והיה לי חם וקר בבת אחת.

כל כך כואב עכשיו שאפילו לנשוך את היד זה כבר לא עוזר. יקוב, אני הולכת למות. הכאב הולך ואחרי זה איזה דקה בא כאב עוד יוותר גדול ועוד יותר חזק. הבטן הענקית שלי כל הזמן זזה ולוחצת ואני יודעת שאת זה אתה עשית לי על יד העץ־לימון, יקוב, אבל לא איכפת לי. איי. איי. אני מחזיקה איפה שהיה ההגה של הטנדר ולוחצת ולוחצת שיצאו ממני כבר הכאב והפחד. כי עוד מעט תישבר לי הבטן לחתיכות או שתתפוצץ, ואני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים שלי ובוכה, ובוכה.

ופתאום אני מרגישה שעל ידי ממש זוחל משהו בשקט ואני מסתכלת לאט־לאט הצדה רק עם העיניים, בלי לזוז, הרגליים שלי פתוחות והידיים על המקום של ההגה, ואני רואה שזה גוף זז של נחש ארוך ומגעיל, עם הגב מלא צורות וצבעים וראש כמו אוזן־המן ועיניים רעות, שבטח גר בקבינה ואני תפסתי לו את המקום, והוא מתחיל לזחול לי על המעיל ועל השמלה הראשונה, הלשון שלו הארוכה, חתוכה באמצע לשתיים, עושה סימנים באוויר. ואני כבר לא בוכה ורק הזיעה ממשיכה לנזול לי על הפנים שלי הרטובים, וכל הגוף שלי קופא מבחוץ ואפילו את העיניים אני כבר לא מזיזה כשהוא ממשיך לזחול אלי ורק הלב שלי דופק כמו משוגע והצעקה נתקעת לי בגרון. ובבטן, בפנים, משהו ממשיך ללחוץ ולבעוט ולחתוך אותי בסכין, אימא.

פליסיידס, ניו יורק 1986