עכשיו שהחזירו את שעון החורף, היה חנניה יוצא מביקורו היומי אצלה בחדר 252 במחלקה ב' אחרי חשכה. בטרם יצא, נשק חנניה למצחה הדומם, גרר במסילתו את כנף חלון ההזזה שמעל למיטתה, השאיר חרך צר לאוויר צח ואמר לה בקול ברור שהוא חוזר מחר לפני הצהריים, כמו בכל יום. הוא בדק שהנוזל השקוף מטפטף משקית העירוי בקצב הדרוש והתכופף אליה כדי להיטיב על גופה את השמיכה הדקה. היא לא זעה תחת ידו, ועיניה נשארו עצומות בחזקה. לפני שיצא מן החדר, הוסיף חנניה ולחש לה שבבוקר הוא לוקח את אוניקס לטיול בים. הוא ידע שמוחה אינו קולט דבר; שהמלים פוגעות במצחה ומיד נושרות ממנו אל האיִן כעלים כומשים בסתיו. הרופאים הסבירו לו את מצבה בלשון חדה כתער ברגע שהגיעו תוצאות הבדיקות ההן. בסבלנות ובאריכות הסבירו לו גם את משמעות ערפול־החושים שהיא נתונה בו ואת העובדה המרה שמן הערפול הזה כנראה לא תתעורר עוד. בכל זאת הקפיד לדבר אִתה בכל ביקוריו: שאל אותה לשלומה, העביר לה דרישות־שלום חמות שתמר מוסרת בשבילה בכל יום, וגם הילדים מוסרים. בתוך כך גילה שלא נשאר לו הרבה לספר לה, שדבר מלבדה אינו קורה בחייו וכי יום הולך ויום בא, דהוי כקודמו, קודר וארוך כמו היום שיבוא אחריו, וכי הוא מתנהל כמטולטלת בין בית החולים לבין ביתם במושב, בינה לבין אוניקס.

היום סיפר לה משהו חדש. בקול מרוסק, שאך בקושי עלה בידו לרסן, סיפר לה שהחבצלות שבו לפרוח לאורך החוף, לא הרחק מביתם. הוא הבחין בתנועה זעירה שעברה בחטף בעפעפיה, ואולי רק נדמה לו שראה. כשהמצב החמיר עוד יותר וגופה החל לקרוס, ישב שוב במשרד הקטן של הרופאים בקצה המסדרון, בין החלוקים הלבנים התלויים על הקולב ובין המחשב הדלוק תמיד, כמו בשעה שהסבירו לו לראשונה את המילים חסרות הפשר שנרשמו על גבי הטופס הרפואי של תמה. עכשיו ישבו מולו אותם רופאים בפנים חתומות, כשופטים לפני קריאת גזר־הדין, ונתנו בידו את ההחלטה אם להחזיר את החולה הביתה או להעביר אותה אל בית חולים סיעודי, עד שתיגאל מייסוריה. כבר אין מה לעשות, אמרו, זה עניין של שבוע־שבועיים, לכאן או לכאן.

אחרי שיצא ממשרדם וחזר אל תמה, נד בראשו לשלום וחייך בעגמומיות אל האישה שישבה לצד המיטה האמצעית. היא השיבה לו בחיוך עגמומי כשלו והשקתה במים, כפית אחר כפית, את בתה שייסוריה היו צרובים בפניה. לפני שירד במעלית, פנה במסדרון אל שתי האחיות שעלעלו שם בתיקים רפואיים ואמר להן, “אני הולך הביתה.” הן הקשיבו לו בריכוז כשביקש מהן בקולו השקט והעגום שיחזרו להשגיח על תמה, כמי שמחזיר להן פיקדון שקיבל לזמן קצוב. כשהנהנו בראשיהן ואמרו לו במאור פנים “לילה טוב,” נחה דעתו והוא פנה ללכת.

הדרך למושב הייתה קצרה והכביש כבר היה ריק ממכוניות. חנניה החנה את המכונית החורקת בקצה שביל העפר בתוך הסככה הגדולה שהייתה לפנים מחסן, פתח את פשפש העץ שאחד משלביו כורסם ונגרס בשיניו החזקות של אוניקס ועמד רגע מול דלת ביתו, מפשפש במפתחות בחושך. מבפנים שמע את כלבו מגרד בכפותיו את הדלת, ועד שגמר לסובב את המפתח במנעול היו נביחותיו של הכלב המתפרע משמחה מהלכות מקצה המושב ועד קצהו. “שלום אוניקס, בסדר, כלב־טוב־שלי, אני כבר משחרר אותך מהמעצר,” אמר לכלב הגדול שזינק עליו שוב ושוב בלשון שלוחה מרגע שפתח את הדלת. מאז החלה תמה את מסעהּ אל האיִן, היו גילויי השמחה האלה נחמתו היחידה, שברי רגעים שחיכה להם כל היום, והם שפוגגו מעט את הגוש החונק שקבע משכן בגרונו משנעשה שותף בעל־כורחו להיפרדותה של תמה אהובתו מן העולם.

כשהיה חוזר הביתה מביקוריו הראשונים אצלה, היה אוניקס מתנפל עליו בעליצות כהרגלו, אך כשבא בנחיריו ריח בית החולים נבלמה קפיצתו והוא נסוג מן הריח הזר שדבק בבעליו. אחר כך התרגלו לריח הזה שניהם.

אחרי שנחלץ מקבלת הפנים הנרגשת וגירד באריכות את ראשו של אוניקס ואת צווארו, הלך חנניה אל המטבח והכלב נשרך אחריו מייבב יבבות רעב. חנניה מילא את קערית המים הריקה והניח אותה על הרצפה, מלאה ומשקשקת. הכלב גחן אל המים ושתה מהם בצמא גדול. אחר כך השקיע את זרבוביתו בקערה השנייה שהונחה לפניו, רחרח את הכדורים החומים־אדמדמים, נעץ בהם את שיניו והחל גורס במרץ, ראשו מוטה הצדה ושיניו חשופות, כאילו כרסם עצם גדולה. חנניה הביט בהנאה בכלבו ושוב בחש בפרוותו, “אתה רעב, הה? לתמר לא היו בשבילך עצמות היום בצהריים?” אחר כך הלך למטבח, בהה רגעים אחדים לתוך המקרר, שהיה ריק כמעט לגמרי, ופנה בבטן ריקה אל חדר השינה הדומם. הוא התיישב על המיטה הגדולה והחל להתפשט. השקט בחדר העיק עליו כאילו אבן גדולה גולגלה לפתחו. גבו כאב. למזלו החלו הצרצרים בחוץ מנסרים ברגליהם במרץ.

בשעת בוקר צוננת חדרה קריאה רמה, צורמת, מבעד לקורי החלום שהיו כרוכים סביב חנניה כפקעת וקרעה ממנו את תנומתו בבת אחת: קול קריאתו העיקשת של התרנגול הזקן של מנחם שכנו, העומד זקוף על גדר חצר־המשק ושב ומשמיע את קולו ללא לאות. כל השנים אהב חנניה את רעשי המושב: טרקטור נוסע במרחק, קרקור מטילות, ציוץ אפרוחים בלול; וגם אותה דממה ענוגה של ערב שמפרים אותה הקולות העולים ממרחקים ובאים באוזניו צלולים וברורים כמו ממרחק לחישה, מתערבלים בבטישות גלי הים בסלעים שעל החוף. רק את קריאתו של התרנגול הזה מְרוט הזנב שנא חנניה מעומק לבו.

באחת השבתות בקיץ לא רחוק, אירחו הוא ותמה את ילדיהם לארוחת צהריים. רני טרח על הגחלים הלוחשות בחצר, וחנניה אמר לו שהיה מחליף בשמחה את הפרגית הנצלית בתרנגול של מנחם. הם צחקו ברשעות בינם לבינם, אכלו ושבעו, והתרנגול מרוט־הזנב האריך ימים. מאז אותה שבת דָמְמה חצרו, ורק הקו־קו־ריקו העז עוד עוקר אותו משנתו הטרופה. הבוקר רצה יותר מתמיד למרוט את נוצותיו של הגבר ולמלוק את צווארו, אך כתמיד נשאר לשכב במיטה על גבו, מתענג עוד קצת על הרוח הקרירה הנושבת אליו מן החלון ומפיחה חיים בווילון הפרחוני, מתענג עוד קצת על קרן השמש הארכנית המתלכסנת אל חדרו ומאירה באין־ספור זהרורים את גרגרי האבק התלויים באוויר.

חנניה שכב במיטה, ידיו תחת עורפו, עד שהנאתו התפוגגה וסבלנותו פקעה והוא לא יכול עוד לשכב כך, בחוסר מעש. ממילא שכיבתו לא היטיבה עמו ורק גלגלה אל ראשו הרהורים מרים. הוא קם לאטו על רגליו ואמר לכלב השרוע על השטיח למרגלותיו, “אוניקס תתעורר הולכים לטייל. בוא,” האיץ בו, “בוא, לפני שיהיה חם”. הכלב פיהק, פער מולו לוע אפלולי ובו לשון נרעדת כגוף שיש לו חיים משל עצמו. אחר כך התלקק, התמתח בגמישות מעוררת קנאה, קם בצייתנות על ארבעותיו והרים אל חנניה עיניים שחורות ונבונות. “בסדר, בסדר קודם אוכלים,” אמר לו חנניה. הם הלכו למטבח. חנניה אכל בדממה את שלו, אוניקס ריסק בשיניו את שלו, אחר כך קמו שניהם ללכת. “בוא,” סימן חנניה בסנטרו בכיוון הדלת, “קודם נעבור אצל תמר להגיד לה בוקר טוב.” כשפתח את דלת הרשת עשה ככל יכולתו להדוף ממנו והלאה את הרחמים העצמיים הגואים בו: במבט הישיר והחכם של אוניקס יש יותר חיוניות משיש בעיניה הריקות של תמה אהובת לבו, ודבר לא ישתנה עוד, עד יום מותה.

הוא דפק על דלתה של תמר שכנתו הנאמנה והיה אסיר תודה לה עד אין קץ על כל מה שהיא עושה, בלי שהתבקשה, למענו ולמען תמה ידידתה בכל התקופה הקשה הזאת. עוד בטרם פתח את הדלת עד תומה והכניס את ראשו פנימה לברך אותה את ברכתו המנומסת, סגרה תמר בחבטה את כריכת הספר שקראה, ומיד הסיטה אל קצה חוטמה את משקפיה עבי־העדשות והביטה בו במבט חקרני בעיניה הבהירות הגלויות. בלי שקמה מן הכורסא, קראה לעברו: “להביא לך משהו מהצרכנייה, חנניה? רק לחם וחלב? בסדר גמור חבּיבּי, תטיילו בנחת, איך תמה הרגישה אתמול?” והיא נאנחה מעומק לבה לשמע תשובתו.

אחר כך הלכו האיש לבן־השיער והכלב השחור שרק כתמי לובן אחדים מנמרים את גופו, עד שהגיעו אל הפשפש בקצה שביל החצץ המוביל מן הבית אל רחוב הצוק. חנניה פתח במאמץ את פשפש הברזל הצבוע אדום, שתחתיתו שקעה בחול, ונתן לאוניקס לחמוק החוצה לפניו. מיד סגר אחריו את הפשפש השקוע ופנה בכיוון השביל החולי היורד אל הים. שיחי הרדופים גבוהים כעצים הצלו על הדרך משני עבריה, עמוסים בפריחתם הוורודה. אוניקס רץ הרחק לפניו, מרחרח בדרכו את שיחי המלוח האפורים, המלאים אבק. הוא רחרח בסקרנות והשתין על העלים הסגלגלים ברגל מורמת גבוה, מרחיב את נחלותיו בכל יום. חנניה חלף על פני בתי־המידות שנבנו זה אחר זה לאורך הצוק, צופים אל הים כאנדרטאות אימתניות. רוב המושב פשט את הרגל, הרהר בעצב, עשירים שבאו מבחוץ סימאו את עיני החברים בשקים של כסף, עד שלא עמדו בפיתוי ומכרו את נחלותיהם. הבתים החדשים שנבנו על חורבות הבתים הישנים הצנועים היו בעיניו נטע זר. למשל בית הבזלת של השכטמנים, המטויח באפור כהה, שעמד בין גושים ענקיים של אבן שחורה כמו שמשון בין עמודיו. מי שלא מכרו, הסבו את הלולים המוארכים שבחצרותיהם לחדרי אירוח והשכירו אותם בחגים ובחופשות לנופשים מזדמנים במחירים מופקעים ובלי בושה. לו יש בית אחד וסביבו גינה גדולה, חמישה דונמים, לבד מעשרים דונמים של אדמה חקלאית בפאתי המושב. עכשיו עמדה החצר הענקית שלו מיותמת. מדי פעם שב והצטער על שוויתר ולא בנה על אדמתו בתים לרני או לשלומית, גם אם בני הזוג של ילדיו סירבו לחיות במושב. אולי לבסוף היו משתכנעים ובאים, הרי כל כך יפה ושליו כאן. כל יום טרדה אותו המחשבה: כשתמה לא תהיה עוד, מה יעשה בבית הגדול הזה לבדו? למכור את הכל, לעזוב ולהתרחק מן הים, לא מְלָאו לבו.

מן הצוק ראה חנניה את סלעי הכורכר שהידרדרו במדרון ונחתו על החול. שנים צרה בהם הרוח צורות, כאילו חתר בהם נחל איתן. הוא הרים את ראשו אל הראי הכחול והמנחם של הים המתמזג במרחק עם כיפת השמים, עד שדימה בלבו כי הוא נמצא בבועה כחולה הסוגרת עליו מכל עבר וחש לרגע מחנק גדול.

בכל חודש תשרי, כשהסוכה שנהג לבנות לנכדיו על הדשא כבר עמדה במקומה, ועץ הדקל שבקצה הגינה קצוץ כפות כלאחר תספורת, היה הים נרגע מקִּצפו ומשלח את גליו למקום אחר. שלומית אמרה תמיד, “בסוכות הים חלק כמו חמאה, במיוחד בשבילי.” גם השנה מקיים הים את הבטחתו הנושנה, חשב, והוא חלק כראי. אצלו עמד ריבוע הדשא בריקנותו. הוא השאיר בגובהי הדקל את כפותיו המשתפלות והן התבדרו ברוח, ובלב כבד טלפן אל ילדיו וביקש מהם שלא יבואו השנה עם הנכדים. ילדיו נענו לבקשתו בהקלה שלא הצליחו להסוות. רני הודיע לו שהוא יוצא ביום ראשון לשבוע מילואים על יד רמאללה, “כן, עוד פעם קו־שטחים, ואני אבוא לראות אותך ואת אימא, כך אני מקווה, מיד כשאשתחרר, אם לא אקבל חופשה עוד קודם.” גם שלומית אמרה, “באמת יותר טוב ככה, אבא, אם זה מקל עליך,” והוסיפה שלאדווה יש שלושים־ושמונה־פסיק־תשע, “פשוט מסתובב אצלנו איזה וירוס, ולא כדאי שגם אתה תידבק.” היא מסרה נשיקות לאמהּ, נאנחה והבטיחה לעשות מאמץ לבוא לבית החולים בתוך יום־יומיים.

האם הוא מאוכזב מילדיו? חנניה סירב להתחבט בזה. מעולם לא האיץ בהם להתעניין בגורלו יותר משרצו, ועכשיו, כשכבר ידעו כמה המצב קשה, בוודאי לא יאיץ בהם. הם לא היו איתו בבית החולים כשהרופאים נתנו בידו להחליט מה יעשה באמם. אבל כשהרגיש שאינו יכול לעמוד במעמסה לבדו והתקשר אליהם, הם באו מיד. יחד החליטו, על פי צו מצפונם, להחזיר את תמה הביתה ויחד שינו את דעתם כשעמדו בלב כבד סביב מיטתה הדוממת בבית החולים, ויחד התייעצו, ויחד חסו על אביהם וביקשו להשאיר את אמם במחלקה. ד"ר שך הנהן בהבנה, כתב משהו בתיק הרפואי שלה וחזר ואמר שהחולה תועבר לבית מרפא סיעודי בימים הקרובים; כלומר, מיד כשיתפנה מקום.

אחר כך חזרו עם אביהם לביתו, שתו אצלו קפה וחלקו איתו שעות אחדות, עד שהתפוגג מעט רושמו הקשה של הביקור. כשדפקה תמר על הדלת ובידה שקית מלאה בעצמות בשביל אוניקס, היא נעצה בהם את עיניה וגערה בהם על עצם ההתלבטות. “אתם השתגעתם, איך בכלל חשבתם להחזיר אותה הביתה?” אמרה. “לתמה כבר אי אפשר לעזור, ובכלל לא אכפת לה איפה היא שוכבת! אבל אם הייתם מחזירים אותה הביתה, אתם הייתם הורגים את האבא שלכם,” ולא נחה דעתה עד שחזרו והבטיחו לה, “תמר, אנחנו לא מחזירים את אימא הביתה.” חנניה תקע את מבטו בסנדליו, ממאן לקלוט את משמעות המילים. “אני יודעת טוב־מאד מה שאני מדברת,” רשפה תמר ועיניה הבהירות הצטעפו להרף עין, “אני יודעת מצוין אחרי מה שעברתי עם יקוב. עכשיו, כשתמה כבר בלי הכרה ובקושי נושמת, להשאיר אותה שם זה החסד האחרון שאתם יכולים לעשות אִתה ועם האבא שלכם!” מתעלמת מן הדמעות שעלו בעיני שלומית, פרמה תמר את הקשר בשקית, רוקנה את העצמות הדשנות לתוך הקערה של הכלב והלכה כלעומת שבאה. ברגע שפרודות הריח של שרידי העוף הכו בחוטמו, אוניקס קם על רגליו והתנפל על הקערה.

עד לא מזמן, כשתמה עוד עמדה על רגליה והם לא ניחשו שמחלתה כבר נושאת אותה אל סף קִצה, חנניה היה מוליך את אשתו קטנת־הקומה בשעת בוקר קרירה לאורך השביל עד הצוק, ועל שפתו היה פותח בשבילה את הכיסא המתקפל, תוקע את השמשייה הירוקה־צהובה באדמת הכורכר ומושיב אותה בזהירות לנוכח הים. אחר כך היה מוחה את הזיעה ממצחו, מוציא את התרמוס מסל הפלסטיק ומניח בידה ספל קפה חם בחלב. גופו עדיין היה חסון משנים של עבודת כפיים, אך הוא חש שכוחו אוזל מגופו כגרגרים משעון חול. בכל זאת לא אמר לה כמה קשה לו לתמוך בגופה כשהם עושים את הדרך הקצרה עד למקום שממנו נהגה לצפות על הים, ועל כתפו הסל והשמשייה והכיסא המקופל. אם ניחשה, קיבלה את קרבנו בהכרת טובה, אך בטבעיות גמורה. היטב ידע, היא הייתה עושה למענו אותו דבר.

בפעם האחרונה שישבה מול הים ומחלתה מכלה בה כל חלקה טובה, התיישב חנניה למרגלותיה והיא הצביעה על חודי החצבים הראשונים שצמחו שוב, יש מאין. הוא הביט בשרביטים הלבנים. כל הקיץ, הרהר, הצטנעו צמחי הבצל האלה בתוך האדמה, מסתתרים מעֵין רואה. מן העונה שעברה לא הותירו אלא עלים ארוכים; בחורף היו העלים בשרניים ומלאי חיות, אחר כך כמשו ושקעו בתרדמה, ובקיץ, כשעדיין אין איש משער שהקיצו מתרדמתם, כמו נפקחה בהם עין פתאומית תת־קרקעית, ובתוך הבצלים החלו צומחים צמחים זעירים – עלים ופרחים – שלמים כעובּרים. על פי אות מוסכם, עוד בטרם ירד הגשם הראשון, ביתקו כידוני החצב את הקרקע הרכה והיתמרו אל על, תפרחותיהם הסגורות מחכות לגשם הראשון.

הוא השיב לתמה בניד ראש ואמר, “כן, הנה החצבים, עוד מעט סתיו,” והסווה, ככל שיכול, את העגמומיות שבקולו ואת מיאונו לקבל את הדין. מיום שנודע להם על המחלה ועד ששקעה תמה בדמדומים, היא הישירה מבט אל המוות והשלימה עם השתזרותו בחייה. כל עוד עלה הדבר בידה, לא הניחה לו או לילדיה לשקוע במרה שחורה או להתרפק אפילו מעט על ימים עברו, מתעלמת מניסיונותיהם החיישניים לקיים איזה טקס פרֵדה ממנה, אפילו מרומז. על כך התקשה לסלוח לה, לעת עתה.

חנניה פסע בשביל, נושם לריאותיו את ריח הים שנשאה אליו הרוח. ככל שקרב אל המקום שהיה מושיב בו את תמה תחת השמשייה, זירז את צעדיו והביט נִכחוֹ כאילו אינו מבחין במקום המדויק ההוא, שמוסגר עכשיו בנוף; נוכח אך נפקד, ריק אך בעל ממשות, ממש כמו בציור של רנֵה מאגריט. על הצוק חש ביתר־שאת את מעמסת המחשבה הזאת: משהו בו הולך וגווע לאטו ומשהו אחר מתעורר בו לחיים חדשים, כמו הנוף; ואף שהימים עוד חמים, הנה הלילות של שלהי הקיץ כבר קרירים וצבעי החום והצהוב השורים על קו החוף כבר מפנים את מקומם אט־אט וכמעט באין רואה לצבעי הצמחייה המתחדשת. לרגע דימה לחוש באיברי גופו את הצמיחה המעמקית כמו תמה כשראתה חצבים חדשים, וכבר ערג אל בוא החורף, וכבר ערג גם אליה עד כלות.

חנניה שרק לאוניקס, שהתרחק ממנו יתר על המידה, והכלב הברוד, שבתנועותיו עוד ניכרה עליצות גורית, סב מיד על עקביו ושעט בכיוון אדונו בלשון משתלחת. הוא רץ והעלה תחתיו אבק, דורס בדרכו שיחי נר־הלילה מנוקדים בצהוב עז, שצמחו בשפע מאדמת הכורכר. יפות וענוגות מהם היו חבצלות החוף שפרחו אשכולות־אשכולות בחצרות הבתים שלאורך השביל ובמורד הצוק המשתפל אל הים. לקראת ערב היו עולים מן הים פִּרצי רוחות ורסיסי מלח, מעורבים בניחוחות העדינים של הפרחים הלבנים. בשנה שעברה, אחרי שגמרו לאכול בסוכה, לקח חנניה את נכדו הקטן גל להראות לו את מסתרי הזרעים השחורים של חבצלת החוף. פנסים נדיבים בחצרות הבתים וירח צהוב במיוחד האירו להם את השביל. הוא קיצר את הדרך, ובמקום ללכת בו עד סופו, ירד עם הילד בזהירות במורד הצוק היישר אל החוף. אחרי שעברו את הקרקע הכורכרית הצמודה לצוק, שנוקדה בגרגרי חול ובאבנים קטנות ודוקרניות, נעשה החול רך ונעים. לא הרחק מהם פרק הים את מטעני גליו פעם אחר פעם, נוגח בחוף במצח נחושה. “הנה,” אמר חנניה לילד, “תראה איזה יופי,” ושניהם השתופפו אל הפרחים הריחניים כמוצאי שלל רב.

חנניה ואוניקס הגיעו אל החוף ויחד שתו מים קרירים מברז על יד סוכת המציל. חנניה מחה את הזיעה ממצחו והיטיב את הכובע על ראשו. היה חם. לפתע הגיח לעברו יש מאין ילד כבן חמש או שש, לא יותר, מדובלל שיער ויחף, לבוש תחתונים וחולצת טריקו גדולה ממידותיו. שיזפון גופו היה עמוק. הילד רץ בעיניים בורקות היישר אל הכלב, שעמד שמוט אוזניים ופיו עוד נוטף מי ברז, וקרא בקול, “אמא־אמא, תראי ת’כלב הזה, יוּ, איזה כלב יפה!” בלי פחד שלח את שתי ידיו אל הכלב וליטף את הפרווה המנומרת שוב ושוב באצבעות נרגשות. אוניקס עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה, מלחית בלשונו, בטנו מתרחבת ומצטמקת כמפוח. מיד הגיחה בשפיפה מתוך אוהל בד קטנטן שנחבא בין סלעי הכורכר אישה צעירה לבושה בשמלה ירוקה מקומטת. חנניה הביט בסקרנות בה ובאוהל, תוהה איך לא הבחין בהם קודם. האישה רצה אל הילד כנשוכת־נחש, יחפה אף היא. היא רכנה אליו מתנשפת והעלתה אותו אל זרועותיה והחזיקה אותו במאמץ. הילד התפתל בחיבוקה. “תורידי אותי אימא, מה אתך, תורידי, הכלב לא נושך, אני רק רוצה ללטף אותו,” צעק בזעם ופרפר בזרועותיה.

חנניה ניסה לפייס את האם, “גברת זה בסדר, מותר ללטף, הכלב לא נושך, הוא אוהב ילדים.” מתעלמת מדבריו, הורידה האישה את הילד הצורח אל החול, ולמרות מחאותיו גררה אותו אחריה, אוחזת בידו ובחולצתו, ושניהם הלכו והתרחקו, מבוססים בחול אל האוהל. בקושי הצליחה להכניס את הילד המתפתל פנימה, ומיד נעלמה גם היא בתוך האוהל ומבין קרעי פלגיו עוד עלו צעקותיה עמומות, “תעזוב כלבים עכשיו, תישאר פה! חסרה לך נשיכה? אחרי זה מאיפה להביא לך רופא?”

חנניה שרק לאוניקס ופנה אל המים. הכלב הביט רגע באיש, אחר כך פתח במרוצה אל הגלים בזנב מתנופף, מותיר בחול את עקבותיו כפותיו הגדולות. כשהגיע אל החול הרטוב, עצר את ריצתו בבת אחת, כאילו נבלם על ידי שלט־רחוק, והחל לרחרח בסקרנות יצור זעיר ושקוף שרגע אחד היה מהלך על קו המים בלי שהותיר בחול את רישומו ובמשנהו הוא קפוא על עומדו, נכון לקרב המכריע של חייו. חנניה שרק לכלב שוב וזה הרים את ראשו, והיצור המבועת ניצל את רגע החסד ומיד נמלט על נפשו, משקיע את אבריו הלבנבנים בבור זעיר של בועת אוויר עד שנעלם כלא היה.

חנניה הגיע אל קו המים, דורך על שברי צדפים וקונכיות, ושוב עלו צעקות עמומות מהאוהל. הוא הביט מעבר לכתפו וראה תמונה מוזרה: ילד מוציא את פלג גופו העליון מתוך האוהל ושוכב על החול כמוּקא עד חציו ממעיו של דג גדול, ויד אישה שלוחה מן האוהל שפלגיו מתבדרים ברוח, מגששת באוויר לאחוז בילד כאילו היא מנותקת מן הגוף ויש לה חיים משל עצמה. הילד היה זריז מאמו. הוא חמק מניסיונות הריסון של היד המגששת, זחל ונחלץ כולו מתוך האוהל ורץ צוהל בכיוון הים, היישר אל הכלב שעמד על קו המים, מרחרח ותוהה לאן נעלם היצור הזעיר ההוא.

הילד נפל על צווארו של הכלב כמוצא אח אובד. חנניה עמד מנגד, נבוך, והביט בחשש אל האוהל.

האישה באה שוב בריצה, פניה אכולות דאגה. היא נעצרה על יד השלושה, ידיה על מותניה, לא יודעת מה תעשה, כי עד שעברה את הדרך הקצרה אליהם, כבר ישב בנה על החול בהנאה גלויה, לחיו הרטובה מופנית אל אפו של הכלב ומלוקקת שוב ושוב בלשון הוורדרדה הטועמת אותה, מבטו מרוכז בחנניה והוא חוזר ושואל אותו, “איך קוראים לכלב? איך קוראים לו?”

“אוניקס,” ענה חנניה, והאישה הפנתה אליו את ראשה ושאלה בטון רגוז אם לכלב יש חיסון ואם הילד לא יצטרך, חס וחלילה אנטי־טטנוס.

“אל תדאגי, גברת,” השיב לה חנניה בנועם. אחר כך אחז בסנטרו של אוניקס והראה לה את דיסקית המתכת שעל קולרו, “הנה, יש לו מספר ויש לו חיסן לעוד תשעה חודשים. את רואה, הם רק משחקים,” והשתתק כשראה שהאישה מניחה שוב את ידיה על המותניים ומכווצת את גבותיה ועוקבת במבטה אחר הילד הקטן והכלב הגדול, שהחלו רצים במעגל זה סביב זה.

“איזה כלב זה?” היא שאלה בחשדנות, “הוא נראה מפחיד כמו… כמו…”

“כמו אבא!” עזר לה הילד בצעקה תוך כדי ריצה וצחקוקים רמים, ואמו השתיקה אותו הנזיפה קצרה.

“כן,” אמר חנניה, תוהה על אבחנתו של הילד, “זה כלב מסוג גדול, אבל לא מפחיד.”

“איזה סוג?” התעקשה האישה.

“זה כלב דֶני, מסוג הרלֶקין, אם לדייק. למען האמת הוא עוד קצת גור. לא רואים?”

“אני יודעת גור־לא־גור,” מלמלה האישה הצעירה והסיטה אל מאחורי אוזנה את קצוות השיער השחור שהרוח הטיחה בפניה כל אותה העת. חנניה לא היה בטוח אם ראה על לחיה הימנית חבורה גדולה כששערה הוסט, או שהיה זה רק צל חולף. האישה מיהרה להסב את ראשה נגד כיוון הרוח ומבטה שב והתמקד בכלב.

“יש לו גודל של חמור,” צחק בנה.

חנניה לא נעלב. “נכון, גודל של חמור,” צחק גם הוא, “אבל שכל כמו של בן אדם.” בכל זאת חש צורך להגן על כבודו הנרמס של אוניקס. “הדֶנים האלה הם כלבים חכמים ונאמנים מאוד,” הִרצה לשניהם. “פעם גידלו אותם בתור כלבי ציד.” הילד הקשיב בתשומת לב. אמו לא גילתה כל עניין. “אוניקס,” מיהר חנניה להוסיף, “כמו שאת רואה, נחמד מאוד לילדים.”

האישה הנהנה וקראה לילד, “די, חיים, מספיק, בוא נלך הביתה.” חיים הרים את ראשו אל חנניה ושאל בחיוך שובה־לב אם הוא יביא את אוניקס עוד פעם מחר.

“אתם נוסעים הביתה, לא?” הִקשה חנניה, והילד צחק והצביע על האוהל, “זה הבית שלנו.” מיד תפסה אותו אמו באצבעו המושטת אל ביתם הארעי ושוב גררה אותו אחריה, גוערת בו כל הדרך לאוהל. הם השאירו אחריהם שני שבילים מקבילים של עקבות גדולים ועקבות קטנים, כאילו היו נמרה וגור חתולים.

אוניקס הביט בדמויות הנמוגות, מרחרח את האוויר בפליאה, עד שחנניה אמר לו, “אוניקס הביתה, חם.” הם החלו לעלות במעלה השביל. חנניה ליווה במבטו את האוהל הנרעד ברוח, ואמר לכלבו בקול רם, “החיים זה לא פיקניק.” אוניקס לא התרשם.

בבית מצא חנניה שתי הודעות בתא הקולי, אחת מרני מהמילואים ואחת מלאה, אחותו מנתניה. במקרר מצא קרטון חלב דל־שומן, שני זוגות גביעי אשל ושתי גבינות קוטג' חמישה אחוז. לצד דברי החלב היה קרטון של שש ביצים חומות ופיירקס עגול ובו פשטידת קישואים. עוד לפני שהרים את שולי הנייר המשומן, ידע שבצלחת מונחים זה על גב זה השניצלים המפורסמים של תמר. הוא חייך לעצמו, ושוב היה אסיר תודה על נדיבותה שאינה יודעת לאות. בטנו קרקרה מרעב. אחרי שהניח אוכל בקערה של הכלב, פתח את המקרר ומשך מן הצלחת של תמר שניצל אחד קר. הוא נגס בו ואכל אותו בהנאה, בלי לקחת צלחת, פרוסת לחם בידו האחת והשניצל באחרת, מערבב את ארוחת הבוקר בארוחת הצהריים. כששבע שתה כוס מים קרים והלך להתקלח. אחרי שהתלבש יצא מן הבית בחפזה ונסע לבית החולים. היה יום חמישי, יום אחד לפני ערב יום כיפור. שוב נדחקו השנה כל החגים לסוף ספטמבר, ויום כיפור חל שוב בשבת, וכך התעצמו הדכדוך והכובד שרובצים על היום הזה כל השנים מאז המלחמה. משהו מן הכובד הזה כבר שרה באוויר.

בחדרה של תמה גבהו הקירות מכל עבריה. הוא נעמד לצדה ברווח שבין מיטתה לבין מיטת שכנתה הצעירה, שהייתה שקועה עכשיו בַּמנוחה העמוקה שמעניקים סמי ההרדמה לזמן קצוב. הוא התבונן בתמה בעצב שלא שיער שיש ביכולתו להרגיש: היא הייתה קצת יותר חיוורת מאתמול, לא יותר, ומה שהתחולל בתוך גופה לא ניכר מבחוץ. היא נראתה כמו שנראתה כל התקופה האחרונה: עלה דק ושקוף שמתמלא אט־אט באבק. עלה בזיכרונו התפוח האדום היפה שרני מצא ביום סתיו אחד רחוק למרגלות עץ התפוחים בגינה. בעיני רוחו שב וראה את התדהמה והתיעוב שאחזו בילד כשנגס בפרי הבשל ונחשף לפתע תוכו הרקוב, שהתפתלה בו תולעת לבנבנה. רני ירק וירק וזרק את התפוח בקשת אל מעבר לשיחים ורץ אל צינור ההשקיה ושטף את פיו שוב ושוב. הבעת הגועל לא סרה מפניו כל אותו אחר הצהריים. כמעט שנתיים, עד שגדל והתרצה, לא נגע רני בתפוחים. חנניה משך כיסא, התיישב עליו בכבדות, והזיכרון ההוא, הרחוק, התפוגג כלא היה.

אחרי שישב כמה דקות בדממה, קם והרים את לוח המתכת שהיה קשור בחוט אל מעקה הברזל של המיטה מצד הרגליים, וקרא: “ארבע בבוקר: צד שמאל. שבע וחצי: גב: אחת עשרה וחצי: צד ימין.” הוא שמט את הדף מידו בפקפוק. באחד הימים ישב בחדר של תמה כל הבוקר. איש מן הצוות הסיעודי לא נכנס אל החדר כדי לשנות את תנוחתה ולהקל במעט את סבלהּ מפצעי הלחץ החומים שפשו בגבה ובירכיה. הדף על לוח המתכת נשאר ריק וחלק. בצהריים הלך לקנות לעצמו כריך, וכשחזר גילה לתדהמתו שהדף מולא עד תומו בכתב יד זעיר: “חמש בבוקר: צד שמאל, שמונה וחצי: גב, אחת עשרה: צד ימין,” וכן הלאה. מובן שהתלונן מרה, ועד ראש המחלקה הגיע. אבל מה זה עזר. מכל מקום, מאותו יום התייחס בחשדנות לכתוב בדף היומי והאריך את ביקוריו לצד מיטתה עד כלות כוחותיו. עתה קרב שוב אל תמה ורפרף בידו על המצח הקר. עפעפיה לא זעו. הוא הביט באיבריה הרפויים וייאוש חדש התבצק בגרונו. הזמן התפוגג אט־אט, זוחל בין המיטות כנחש לא־נראה. האחיות נכנסו ויצאו מן החדר, פטפטו ביניהן, פטפטו איתו, מחליפות כבדרך־אגב את שקית ההזנה המרוקנת ואת החיתול הגדול עד להביך שהקיף את ירכיה של אשתו. רגע מלא החדר רמזי חיים ובמשנהו שב השקט לשרור בין הקירות.

כשהחל להחשיך, הלך לחפש את האחיות. “גמרתי את המשמרת שלי להיום,” התבדח בקושי, “אני הולך הביתה.” ואחרי שחייכו לעומתו בהשתתפות, אמר, “אני מצטער, אך לא אוכל לבוא מחר ומחרתיים, כי זורקים אבנים מהגשרים על הדרך המהירה,” ואיחל להן צום קל.

למחרת רץ אוניקס שוב לפניו לאורך השביל אל הים. בטרם השתין כיאות על שיחי המלוח, הבריח הכלב בנביחות רמות את החתול שראה מזווית עינו, יושב בהתרסה על גדר האבן של הבית הלבן. החתול נחרד ממקומו, קימר את גבו לעומת הכלב, סמר את פרוותו לפקעת אפרפרה ופלט מפיו קיסססס… ארוך ומבהיל. ממרחק בטוח בחן אותו אוניקס בהיסוס, החליט להניח לו לנפשו, ורץ הלאה. כשקרבו אל קצה השביל חיפש חנניה בעיניו את האוהל. ממרומי הצוק נראו סלעי הכורכר צפופים ומחוברים זה לזה כמקשה אחת, מסתירים מן העין את כל מה שביניהם. מעבר להם ראה רק את משטח החול הרחב הלבן, שתחילתו בשולי הצוק וסופו במים. הוא היה בטוח שהאוהל כבר פורק ושהאישה והילד הקטן המלא חיים חזרו אל ביתם. בכל זאת סקר את הסלעים שתחתיו. הוא שב ונזכר בהבעת הפנים המבוהלת של האישה הצעירה כשיצאה מן האוהל, ואיך נרתעה מפני אוניקס, ואיך התעשתה והניפה את הילד באומץ אל מחוץ לטווח הזינוק והנשיכה, לפחות כך סברה. לו ראתה את אוניקס במלוא גודלו, כשהוא עומד על רגליו האחוריות…

חנניה ירד בצעדים זהירים אל הסלעים ועבר ביניהם עד שהגיע אל החול. הוא הרים כף יד פשוטה אל המצח להצל על עיניו מפני האור המסנוור והביט בריכוז ימינה ושמאלה עד שהתגלו לו שולי האוהל. הוא הופתע מן השמחה שעלתה בו למראה הבד המתנופף ברוח. מיד אחז בקולרו של הכלב ואמר לו, “אוניקס, שקט. לא לזוז,” והתקרב מעט אל האוהל וכרה את אוזנו. ממשולש הסמרטוטים לא עלה כל רחש. הדבר היחיד ששמע היה הסתערותו של הים על קו החוף והתחתרותו העיקשת בחול. הוא הביט סביב. החוף השתרע רחב וארוך, נקי להפליא ושומם כמעט לגמרי, לבד מקומץ משוגעיו הקבועים שהלכו על החול בצעדים רחבים או רחצו במים הקרים.

מחר, חשב, החוף יתמלא מתרחצים ורוכבי אופניים ורוכבי סוסים, כמו בכל יום כיפור. אוניקס נבח פעמיים והביט בעיניים בוחנות באדונו האוחז בקולרו, מתקשה להאמין שפקדו עליו לעמוד במקומו בלי ניע, כשכל שריריו דרוכים ומוכנים לשלח אותו אל המים המלוחים. הוא ידע היטב שכוחו רב מכוחו של אדונו, וכי אילו רצה, היה מסיג את ידו מן הקולר ובזינוק מרהיב אחד היה קונה לו את חירותו.

אוניקס התיישב לצד בעליו, פער את לועו ופיהק פיהוק רחב. חנניה ליטף את גולגלתו הקשה. כלב טוב. לפתע קלטה עינו את דמותה של הצעירה, שמלתה הירוקה מתבדרת ושערותיה השחורות אסופות על עורפה, והיא שפופה על ברכיה ורכונה אל המים בגבה אליו. היא קמה ממקומה ופסעה בחזרה בכיוון האוהל, ובידיה שתי צלחות פלסטיק נוטפות מים. כשהתקרבה, הידק חנניה את אחיזתו בקולר. כשזיהתה את האיש עם הכלב, פנתה בצעדים נמרצים היישר אליהם, כמי שיש בפיה דבר דחוף, ומיד אמרה: “בוקר טוב, אתה יודע איפה יש בסביבה מכולת?” מן הכלב התעלמה לגמרי, בניגוד גמור לבהלתה מאתמול.

חנניה הצביע על השביל שירד בו. “יש צרכנייה במושב,” אמר לה, וכששאלה אם זה רחוק, השיב לה שלא כל כך: הליכה של עשר דקות בערך עד ראש הצוק, אחר כך שמאלה ברחוב מצפה הימים, דרך גן משחקים קטן. “אבל היום הם סוגרים מוקדם,” הוסיף, בגלל יום הכיפורים."

“אני יודעת,” הביטה בדאגה לעבר האוהל. הילד היה אפוא בפנים. ועוד חשב חנניה, כשראשה פנה אל האוהל: זה לא היה צל חולף. לחיה הימנית אכן הייתה חבולה ונפוחה, ושטף דם פנימי שכבר החל להיספח לבשרה צבע את עורה בגוונים של כאב. כשאחזה בימינה את זרועה השמאלית והעבירה את כף ידה על מרפקה, ראה חנניה שגם שם פרחה חבּורה גדולה.

האישה הישירה אליו מבט עז ולא ניסתה להסתיר עוד מעיניו את איבריה, משלימה עם נכונות אבחנותיו. החלטה גמלה בלבה. “אתה איש ישר אדוני, נכון?” היא ספק־שאלה, ספק־קבעה, “והכלב שלך הוא כלב שמירה, נכון?” חנניה הנהן במבוכה. “אוניקס לא בדיוק כלב שמירה…,” החל לומר.

“אז תשמרו לי שניכם על הילד כמה דקות,” קטעה את דבריו והראתה בסנטרה על מרומי הצוק. “אין לי לב להעיר אותו ולסחוב אותו איתי עד לשם. אני צריכה רק חלב ולחם ואני תיכף חוזרת.” היא לא חיכתה לתשובתו והחלה פוסעת לעבר מעון הבד שלה עם שתי הצלחות שכבר יבשו ברוח.

כשיצאה מהאוהל היה ארנק עור קטן בידה וסנדלי פלסטיק שקופים היו על כפות רגליה. “יש לך מספיק כסף?” שאל אותה חנניה בחשש־מה, מופתע מהעזתו. היא חייכה אליו מעומק לבה, נופפה לו בארנקה, וכבר פסעה פסיעות מהירות בכיוון השביל העולה אל הצוק, קוראת אחריה בקול, “יש לי, תודה. ואם חיים מתעורר, אני מרשה לו לשחק עם הכלב, רק תשמור עליו!” וצחקה והתרחקה במהירות.

בן־רגע נעלמו שולי השמלה הירוקה בין הסלעים, וכעבור רגע נוסף היא שבה ונגלתה לעיניו במעלה השביל, ושערה השחור מתנופף ברוח. חנניה נשאר נטוע על עומדו באמצע הדרך, בין האוהל ובין הים. הוא ידע שסבלנותו של אוניקס פוקעת, על כן שחרר את אחיזתו. אוניקס זינק קדימה, כמתחרה ברוח, ריצתו אל המים מלווה בנביחות שמחה. חנניה גער בו בחטף, “שקט אוניקס, שקט, אתה תעיר את הילד,” ובתוך כך חש מבוהל קצת מגודל האחריות. הוא התקרב אל האוהל והתיישב בקרבתו, חוסה בצלו של סלע הכורכר. בזהירות הסיט את הבד המרוט והציץ לתוך האוהל.

על חולצה שפרשה לו אמו על החול שכב הילד פרקדן באפלולית הנעימה וישן בשלווה, ידיו ורגליו פרושות לצדדים. רוק שקוף שניגר מפיו הפתוח סימן על לחיו שביל דק ועדין, כאילו חילזון מזדמן טייל על פניו בתדהמה, לפני שנעלם. חנניה הרפה מפלג הבד, השעין את גבו אל גוש האבן הדוקרנית, ומפיו נתמלטה אנחה עוד בטרם הספיק לרסן אותה.

עברו כעשרים דקות. החום גבר וחנניה מחה מצדעיו את הזיעה הנוטפת עליהם. גבו כאב מן הישיבה על החול. בכחול הים, על קו האופק, שטו שלוש סירות מפרש לבנות, שלושה מלאכים לבני כנפיים, מלווים ממעל בענן מאוגרף. לפתע צצה האישה מולו, שקית פלסטיק שקופה אחוזה בידה והכרת טובה גלויה על פניה. עוד לפני שהספיק לקום על רגליו, היא התיישבה לצדו בקלילות ואמרה, “הוא לא התעורר, נכון? היה לו חם בלילה ושעות הוא לא נרדם.” היא הביטה רגע באוהל, ואחר כך השיבה את מבטה אל חנניה. “סליחה שאני לא מזמינה אותך לבית שלי, צפוף שם,” צחקה. צחוקה היה מלבב. משקית הפלסטיק בצבצו מוצרי חלב וכיכר לחם פרוס. לפני שנתן את דעתו מנין הוא נעשה חקרן שכזה, שאל אותה, “מה תעשי עם החלב בחום הזה? הכל יתקלקל בשמש והצרכנייה סגורה מחר כל היום. ואז מה תאכלו?” היא השפילה את עיניה אל השקית. “אלוהים גדול, וחוץ מזה צמים, לא?”

חנניה שתק רגע. “גם לא כל כך בטוח פה, לבד בלילה, רק את והילד. בלילות באים לסלעים כל מיני טיפוסים, מעשני סמים. את לא מפחדת?”

היא משכה בכתפיה, אבל פניה הרצינו: “בורחים, אז זה מה שיש.”

“סליחה שאני שואל,” שאל בכל זאת, “מישהו הכה אותך? בגלל זה ברחתם?” הוא השתתק והביט בה מזווית עינו. האישה טמנה את ידה בתוך החול החמים והעלתה משם אגרוף מלא בגרגרי קוורץ זוהרים. היא מוללה אותם עד שניגרו נִכחה כמים וכפתהּ נשארה ריקה, חפנה עוד ובחנה בריכוז את החול הנוהר מטה כאשד דק, גרגריו חומקים ממנה כמתוך שעון־חול מתרוקן. פתאום טפחה בידיה לנקות אותן מן החול ואמרה, “כן, ברחנו מהמכות,” והנוקשות שהתעטפה בה קודם לכן נשרה ממנה בבת אחת. עיניה הבריקו ומלאו. סנטרה נקמט. עד שהתעשתה ומחתה את ריסיה בגב ידה, חמקו אל לחייה שתיים־שלוש טיפות כבדות והתנקזו בַּגומה שמעל לשפתה העליונה, ומיד נטרפו בלשון אדמדמה שרגע השתלחה מתוך פיה כגוף שיש לו חיים משל עצמו, ורגע חמקה אל החֵך. קנאה משונה נבטה בחנניה: אפילו בבכי עצור שכזה היה מוכן להסתפק. הוא התאווה לחלץ כמוה – ולו פעם אחת ויחידה – מתוך עיניו הפקוקות ומעומקי גרונו ומאבנֵי לבו את הדמעות התקועות שם ימים רבים ומסרבות בתוקף להתגלם לבכי.

האוהל הזדעזע, ולאחר קרב קצר צץ מולם בפתחו ראשו של ילד נסוך־שינה, שערו פרוע ועיניו נפוחות. ברגע שראה את האיש השעוּן אל הסלע, שבה אל הילד כל חיוניותו. הוא שעט החוצה, נתקל בקרסולו בזרד ששימש כיתד, כמעט החריב את האוהל ועיווה את פניו מכאב. “איפה הכלב, איפה אוניקס?” שאל והמשיך לקפץ על החול. האישה מיהרה למחות את עיניה וגביניה התכווצו. “מה פתאום כלב עכשיו? קודם כול תרחץ את הפנים בים ותבוא לאכול.” הילד אמר, “בסדר אימא, עוד פעם טונה?” ורץ אל המים ודחף את ראשו לתוך קצף הגלים ומיד רץ בחזרה אל אוניקס והחל מלטף בשתי ידיו הרטובות את העורף והגב השעירים בתנועות ארוכות מלאות הערצה. האישה ליוותה את הילד במבט עייף, “איזה לאכול ואיזה בטיח. ככה באמת הכול יחמיץ.”

לפתע ידע חנניה מה עליו לעשות, איך לא חשב על זה קודם. הוא קם מרביצתו בקושי רב, ניער מן המכנסיים את החול שדבק בהם ופשט את ידיו לצדדים, אף שלא ידע למה כיוונה המחווה הזאת. “אני גר שם למעלה במושב, לא רחוק מהצרכנייה, ואני רוצה להציע לך משהו. אשתי חולה מאוד והיא כבר הרבה זמן בבית־חולים. יש לי בית גדול, יותר מדי גדול, וריק. עכשיו זה רק אני והכלב. תיקחי את הילד ותבואו בבקשה להיות אצלי כמה ימים, עד שתסתדרו.” האישה הסתכלה בו בעיניים נוקבות. הביטה בו והביטה, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו כוונותיו חקוקות באיברי גופו. חנניה עמד מולה כנכנע, נותן למבטה השחור לאמוד את טיב כוונותיו. “בסדר,” אמרה לבסוף, ובקולה הכרת טובה מהולה בעייפות. “בסדר, רק לכמה ימים, אבל מתי אשתך חוזרת?”

פני חנניה נפלו. “אני חושש שהיא לא חוזרת יותר.”

לרגע עמדה ביניהם שתיקה שהפרו רק בטישות הים, וכיוון שלא התגברה על סקרנותה שאלה, “היא הולכת למות?” וחנניה הניד בראשו, אמת־מילותיה כמדקרות חרב בלבו, תמה על שנדרש להערת־אגב של אישה זרה כדי שיחלחל בו לראשונה, עד למעמקיו, הצירוף שעדיין לא העז להעלות על דל־שפתיו: תמה הולכת וכלָה מן העולם. לא נותרו לה אלא אתמוליה. אין לה דבר עם המחר.

“אבל רק עד שיתפנה מקום במעון,” הבהירה האישה ודגה אותו אליה בחזרה. היא שילבה את ידיה בחיקה ובעיניה ניצת זיק שחור. “המדינה הזאת מלאה נשים כמוני, ובכל זאת צריך לחכות שיתפנה מקום, כאילו זה בית מלון בשיא העונה. מה שבטוח – הביתה אני לא חוזרת,” אמרה והעבירה שתי אצבעות זהירות לאורך לחיה החבולה.

חנניה עזר לה לפרק את האוהל. כשפורק דמה לדג שנִמשה מן המים: רגע או שניים מפרפר בעוז, וחדֵל. האישה קיפלה את האוהל, דחקה אותו לתרמיל טיולים מוכתם ואספה את כל מה שנשאר מפוזר על החול: גליל נייר טואלט, מברשת שיער, צלחות פלסטיק, מגבת גלולה, שני שימורי טונה. חפצים של בריחה. הכל נבלע בתוך התרמיל. אז הזדקפה ואמרה, “קוראים לי רוחמה וזה חיים.”

חנניה חייך והושיט את ידו, “אני חנניה ולכלב קוראים אוניקס.” היא צחקה, “את זה אני כבר יודעת.” לחיצת ידה הייתה איתנה להפתיע. חיים הקטן זרח מאושר כששמע שהולכים לגור אצל האיש והכלב. אוניקס כרכר סביב השלושה בעליצות ובתימהון, וכשהחלו לפסוע יחד במעלה השביל אל ראש הצוק, עצר רגע, רחרח באוויר. כשהתרחקו מעט, שעט בכיוונם.

לפנות ערב הלכה רוחמה שוב אל הצרכנייה של ברוך, ושבה ממנה עמוסה שקיות ניילון לבנות. לא עברה שעה קלה ומן המטבח הריק של תמה וחנניה היתמרו ריחות בישול והרחיבו את נחירי השכנים והרטיטו את חוטמי הכלבים והחתולים בבתים הסמוכים. כשהתעקשה ללכת לקנות ואחר כך לעמוד ולבשל למרות מחאותיו, נכנע לה חנניה, תוהה מה תאמר על כך תמר, והלך לחדר הריק של רני שגדל. הוא טאטא אותו ביסודיות ופרש על המיטה סדין צבעוני שמצא בתחתית הארון. כשפתח את דלתו החורקת, עלה באפו ריח קל של יושֶן.

הוא קרא לילד, הצביע על המיטה ואמר לו, “פה אתה תישן, מה דעתך?” חיים העיף מבט בחדר, ענה “יופי,” ורץ החוצה לשחק עם אוניקס. אחר כך לקח חנניה את המטאטא והיעה ועבר לחדר הריק של שלומית. הוא עמד רגע בפתח, ובידיו כלי הניקוי. על אף השנים שעברו, עוד השתמר בחדר יותר משמץ מעליצותה של בתו כשעוד הייתה ילדה: טביעות שתי כפות ידיים קטנות בצבע גואש שטבעה על הקיר ליד החלון; ציור גדול של פני ליצן שחרתה על דלת העץ של ארון הבגדים ולא הביעה חרטה גם אחרי שאמה טפחה לה קלות על עכוזה ושילחה אותה החוצה. בפינה אחרת, קרוב לחלון, עוד השתלשל מן התקרה כל השנים האלה המובייל שעשתה מחוט דייגים שקוף ומשברי צדפים ואבני כורכר קטנות ומחוררות, סבוך עדיין בחוטיו ומפרכס באוויר עם כל משב רוח מזדמן. כשעזבה את הבית, שבוע אחרי שהשתחררה מן הצבא, אספה שלומית לתוך מזוודה קטנה את כל בגדיה, הורידה מן הקירות את כל הציורים והתצלומים שלה ורק מן המובייל התעלמה והשאירה אותו. בחגיגיות הראויה, אוחזת במזוודה בבטחה, הודיעה לו ולאמה, למגינַת לבם, שהיא הולכת לחיות בקיבוץ עם אודי החבר שלה מהגדוד, ואחר כך נראה מה יהיה. הוא ותמה עמדו מחרישים נוכח נחרצותה, חשים שהנה היא נקרעת מהם לעולמים. היא השתקעה בחדר צר־המידות של אודי בפאתי הקיבוץ, תלתה שם את כל מה שקטפה מקירות חדרה, מצאה עבודה במפעל התכשיטים של הקיבוץ והחליטה שהיא רוצה להיות צורפת. כשנמאס לה לייצר טבעות כסף יצוקות, עברה לעבוד ברפת, אבל כמה חודשים אחר כך נפרדה שלומית מאודי ותם פרק הקיבוץ בחייה.

חנניה העביר את אצבעותיו על המכתבה המחורצת, העומדת בשיממונה שנים רבות, והחל לטאטא את החדר בתנועות רחבות. אחרי שאסף את הלכלוך והאבק, מתח גם על המיטה הזאת סדין נקי, ציפה את הכרית ופרש על הסדין שמיכת קיץ מנוקדת. משסודרה המיטה לשינה, שב החדר לתחייה. חנניה חנק בתוכו שמחה מתפרצת, מקווה שיהיה לה ולילד נוח בביתו. ובה־בעת ידע שהיא לא תתלונן. כשנפל מבטו על מסגרת החלון, הוא בחן בהתפעלות את הבוגנוויליאה שהשתרגה על קיר הבית והצלה על החדר. מבפנים נראו ענפיה עבים ונפתלים מכפי שהיו מצד הגינה, שם הם נחבאים תמיד תחת מעטה של עלים בהירים ואשדים שופעים של פריחה סגולה. לפני שיצא מהחדר, החליט לנער מן הווילון את האבק ששקע בין קפליו. הוא התחרט מיד: ענן של אבק אפף את ראשו וחילץ ממנו התעטשות גדולה, ועוד אחת, וכשרוחמה קראה מן המטבח, “לבריאות חנניה,” קפא במקומו, לא יודע מה יעשה. הוא אמר תודה בקול רפה, מיהר אל חדר השינה שלו, סגר אחריו את הדלת בשקט וחייג לבית החולים. “אותו הדבר,” אמרו לו, “אין שינוי.”

עוד לפני ששקעה השמש, ירדה על המושב עקת יום הכיפורים. רעש המכוניות דמם לאטו הכביש הבין־עירוני המתפתל צפונה בקצה המושב, לא הרחק מן הצימרים של גדליה. חדרי האירוח של האיש הזה עב־הכרס, מומחה־לשעבר למטִילות, מָלאו בכל יום כיפור מתארחים שהמירו את ההסתגרות הכפויה בבתיהם בעיר בנוף־צוקים וברחצה בים. וכך, עוד לפני שהחשיך ממש, כבר הזדרזו ופסעו בשביל היורד אל החוף לטבילה של ערב. באוויר עוד עמד חום היום שטרם התפוגג. אחר כך באה מן הים רוח מסולסלת, טלטלה קלות את פרחי ההרדופים שבצדי השביל והפיצה את ניחוחם למרחוק. וכשנשאר מכדור השמש האדום רק פלח צר של אור כתום, ממאן להיבלע בין גלי הים, הלך האוויר והצטנן, והצרצרים שבו והרהיבו עוז בנפשם והחלו מתחרים בניסוריהם בצפרדעים המקרקרות במקווה המים בכניסה למושב. וכשנעלמה השמש במים האפלים והרוחשים, ירד החושך והמושב נעטף דממה דקה.

בסביבות שמונה בערב צלצל רן מפאתי רמאללה. חנניה הרים את השפופרת מיד בצלצול הראשון.

“לא אבא.” צעק בנו לתוך המכשיר, “אני מדבר מהבסיס בפלאפון. שומעים גרוע כי אין פה קליטה, אז נעשה את זה קצר. לא, לא שחררו אותנו הביתה השבת, היציאות כאן ממש חרא, מה שלום אמא? אותו הדבר? טוב. אבא, תשמע, אני משתחרר בעוד כמה ימים ובא. מה זה הקולות האלה אצלך?”

“שום דבר, זה רק הטייפ, תיכף אני מחליש,” ענה לו אביו. “ותשמור על עצמך.”

“בסדר, תודה. ותחזיק מעמד,” הוסיף הבן וניתק.

חנניה הניח את השפופרת על כנה. הוא לא אמר לבנו דבר על דייריו החדשים. אחר כך התקשר לשלומית כדי לשאול אם כבר ירד החום לאדווה הקטנה. היה תפוס.

בערב ישב חנניה אל שולחן הפורמייקה לצד חיים הקטן, שהיה מצוחצח וּורוד־לחיים מן המקלחת החמה שעשתה לו אמו. ריחות טובים של סבון ושמפו עלו מעורו, שערו היה לח ודבוק למצחו, והוא לבוש באותה חולצת טריקו גדולה ממידותיו שלבש על החוף. אוניקס ישב על הרצפה ביניהם זקוף־ראש, עיניו בורקות ולועו פעור. חנניה קם ופתח לרווחה את דלת הבית, אולי תיכנס קצת רוח. את דלת הרשת השאיר סגורה, שלא יעקצו יתושים את חיים הקטן, ודרכּהּ הסתנן פנימה אור הפנסים, עמום ומעורפל.

כשחזר והתיישב אל השולחן וחיים לצדו, האיצה בהם רוחמה מן הגינה, “תאכלו, תאכלו, זה שאני צמה זה לא סיבה שתהיו רעבים, בשביל מי בישלתי?” אבל כמות המאכלים שרוחמה בישלה הייתה גדולה מתאבונו של חנניה: קציצות ברוטב עגבניות, פלפלים ירוקים בהירים ממולאים אורז וקערה מלאה עגבניות, מלפפונים ובצל, כולם חתוכים לפרוסות עבות ומבהיקים משמן. חנניה אכל לאטו קציצה אחת עגולה, שהייתה חריפה לחִכּוֹ, ומזג לו ולילד מים קרים. הילד אכל לצדו מתבשיליה של אמו בתיאבון רב, וניכר בו שלא אכל אוכל של ממש ימים רבים. אוניקס הביט בשניהם והזיל את רירו. “תיכף אתה,” הבטיח לו חנניה, ואוניקס כשכש בזנבו כשכוש רפה של אכזבה.

“חנניה, בן כמה אתה?” שאל הילד פתאום ומחה בגב ידו את רוטב העגבניות שנזל על סנטרו.

יש לך סבא?" חנניה צחק, והילד הנהן בפה מלא. “אז אני כמו סבא שלך.”

“אז אתה לא כל כך זקן,” התפעל חיים, לעס עוד ובלע והוסיף בכובד ראש: “לי יש שני סבּאים, אבל אני אוהב רק אחד.”

לבסוף אכל חנניה יותר משהתכוון. הוא העביר את ידו על בטנו התפוחה בתנועה מעגלית. מאכלים בטעם כזה לא אוכלים בכל יום, וחגורת מכנסיו מזמן לא לחצה כל כך על בטנו. בסתר לבו השווה את מה שאכל עם מטעמיה של תמה, אך סירב להגיע לכלל מסקנה. הוא לגם עוד מכוס המים והביט החוצה מבעד לרשת המתוחה על החלון: על המדשאה, בגבהּ אליו, ישבה על כיסא הנדנדה של תמה אישה צעירה, שחורת שיער, ונדנדה את עצמה בשלווה, ראשה מוטה לאחור אל שמי הלילה הכהים, המוארים באור־ירח חיוור ומנוקדים באין־ספור כוכבים. לצדו ישב ילד עגלגל, שחור שיער אף הוא, רכון אל צלחתו באינטימיות שבין אדם לאוכלו. חנניה העביר את עיניו הלוך ושוב מן האישה שבחוץ אל הילד שלצדו, מנסה נואשות לחקוק את התמונה הזאת במוחו. כל כמה שניסה, צפה ועלתה מעומק זיכרונותיו תמונה אחרת: ערב קיץ שליו, תמה יושבת על כיסא הנדנדה הירוק, קוראת ספר עבה לאורה הדל של המנורה שבגינה ומשחקת בהיסח הדעת בתלתלי שערה; רחש גלי הים הזוחלים אל החוף מתערבב בצלילי נעימה ערֵבה שבוקעת מחלונו של בית לא רחוק; רני שרוע על הדשא למרגלות אמו, נוגס בפלח אבטיח ויורק את גרעיניו השחורים על פרוותו החומה של קסם, כלבם הראשון שמת מזמן בשיבה טובה.

חנניה קם ממקומו, כולו חרטה. הוא ליטף את ראשו של אוניקס ואמר לו, “בוא־כלב־טוב־שלי, בוא לאכול, למה בכלל נתתי לך לחכות.”

כששטף את הכלים – הוא לא הסכים בשום אופן שרוחמה תשטוף אותם – הטלפון צלצל. לפני שהספיק לנגב את ידיו, הרים הילד את השפופרת וצעק לתוכה, “מי זה?”

“סגרו,” אמר מיד וטרק את השפופרת. מיד צלצל הטלפון שוב. חנניה הזדרז לענות.

“אבא?” אמרה שלומית ותימהון בקולה, “צלצלתי לפני רגע אבל כנראה הייתה טעות במספר, ענה לי איזה ילד.”

אביה לא ניסה להעמיד אותה על טעותה.

תגידי, מה שלום אדווה," התעניין.

“אדווה בסדר, היינו היום אצל הרופאה, מזל שהספקנו לתפוס אותה לפני כניסת החג. זה לא וירוס. זה סטרפטוקוק, אדווה קיבלה אנטיביוטיקה לעשרה ימים.”

“אימא אותו הדבר,” נידב אביה קומץ מילים מיזמתו, “דיברתי עם בית החולים אחרי הצהריים, אין שינוי.”

בתו שתקה ארוכות מן העבר האחר בטרם נפרדה ממנו לשלום.

בערך בתשע בערב, בזמן שהיה רבוץ ליד אוניקס בכניסה לבית, החלו עיניו של הילד להיעצם. רוחמה אחזה בו בבתי שחיו, הרימה אותו אל זרועותיה, היטיבה את ראשו על כתפה ונשאה אותו בצעדים זהירים למיטה שנתן להם חנניה. כל הדרך לחשה לו, “שְשש… חיים, הולכים לישון, ששש…” עד שהניחה אותו במיטה. חיים התהפך על בטנו ונרדם מיד. אמו כיסתה אותו בשמיכה הדקה ובאה לשבת לצד חנניה בסלון. הוא הסיר את משקפיו והניח את מוסף החג מידו וחייך במבוכה אל האישה החבולה. כשחייכה אליו בחזרה בעיניים מאירות, שאל אותה בעדינות מה שרצה לשאול כבר קודם, אף שניחש מה תהיה תשובתה.

“המשפחה שלך יודעת איפה את? לא דואגים לך?” ומיד בוש בסקרנותו.

“ביום כיפור אני אף פעם לא מתקשרת לאף אחד,” התחכמה, “חוץ מזה, אין לי מי שידאג לי כל כך,” צחקה במרירות.

אין לך משפחה?" חזר ושאל ובחן בהיחבא את תווי פניה המתקשים. היא משכה את שפתיה מטה. “בטח שיש לי. אבל מה שיש לי לא נקרא משפחה.”

הוא לא רצה לדחוק בה, על כן שתק; ודווקא עכשיו, כאילו הייתה שתיקתו סימן מוסכם ביניהם, היא החלה לפרוש לפניו את קורותיה. “ממש סרט טורקי,” אמרה לו וקולה נסדק, וסיפרה לו איך מתה אמהּ כשהיא הייתה קטנה־כל־כך שאינה זוכרת ממנה אלא ריח נעים, אולי של בושם, וקול עמוק וצרוד מסיגריות ומאין ספור צעקות שהוחלפו בינה לבין אביה ומכל השירים ששרה, כי לאימא שלה היה קול קטיפה והיא הייתה שרה אפילו במועדוני לילה, כך סיפרו לה. רוחמה שתקה רגע, אולי הפליגה למחוזות לא־לו. אחר כך אִבחנה בלי חמלה: כמה חבל שאבא שלי לא חלה ומת במקומה, ומוללה באצבעותיה את שולי שמלתה. אחר כך סיפרה לו שאחיה ברח לפנימייה ושכח אותה, ועד היום היא לא סולחת לו על שהפקיר אותה ככה לבדה, בידיים של אבא שלה. “ובגיל שבע עשרה,” משכה בכתפיה, “ברחתי גם אני מהבית עם הבחור הראשון שהראה לי משהו שמזכיר אהבה.”

“אבל די, באמת,” התעשתה רוחמה והזדקפה במקומה, אולי היא מטריחה בסיפור הנדוש שלה את האיש הזה שהיטיב עמה ואסף אותה אל ביתו. “היום יום כיפור, צריך לסלוח,” צחקה צחוק מר של מי, שאין סליחה בלבו, ועיניה נשארו חתומות. אחר כך מוללה את המפית הרקומה שעל השולחן וניסור הצרצרים לבלב ביניהם שעה ארוכה. לבסוף הסיטה את הכיסא לאחור, ולפני שקמה ממקומה אמרה לו בקול כבוי, “ותראה איזה מזל היה לי – ברחתי מהמכות של אבא שלי ונפלתי על בעל שלא הפסיק לתת לי מכות מהיום שהתחתנו. אתה בחיים לא תנחש מה שמו. רחמים קוראים לו, רחמים!” היא חייכה אל חנניה חיוך חם, “ראיתי שהתכלת לי על הפנים ועל היד, בים. את הסימנים קשה להסתיר. אבל האמת שלא בגלל זה ברחנו, אלא בגלל המכות שהוא נתן לחיים. סתם נתן לו, רק כי הילד לקח כמה קוביות שוקולד בלי רשות. בשביל זה להרביץ? חיים בכה עד שכמעט נחנק! אז החלטתי לברוח. לבן שלי לא מגיע חיי כלב.”

חנניה בלע את רוקו ופזל בכיוון אוניקס, כתובע את עלבונו.

פתאום חש צמא גדול, והשתוקקות למשהו מתוק הרעידה את גופו מבפנים. חצי האבטיח שחיים הביא מן המטבח עמד על השולחן בינו לבינה, אדום, עסיסי, מנומר גרעינים שחורים כגבה של פרת־משה־רבנו ענקית. הוא בלע את רוקו ולא נגע בפרי. בתוך כך הנֵצה בו גאווה גדולה על שנתן לשניהם מקלט בביתו.

כששמע אותה שואלת בעדינות, “ואשתך, מה יש לה שהיא לא חוזרת?” ענה רק שהיא חולה מאוד וחשק את שיניו. אבל רוחמה שאלה אותו עוד ועוד, וכשפוגגה באהדתה את שרידי הסתייגותו, הלך ופרם עצמו לפניה, ומעולם לא נהג כך אפילו עם מכריו הוותיקים. הם שוחחו שעה ארוכה: פעם הוא מקשיב לה קשב רב, ופעם היא תולה בו מבטים ומנידה בראשה בצער בעוד חיי האיש שמולה מתפענחים לה אט־אט. כשהשתתקו לבסוף היו שניהם נסערים. היא מחטה את אפה בקול גדול, הוא העביר את אצבעותיו על לחייו ומחה אותן פעם אחר פעם, מתקשה להאמין שדווקא מול אישה זרה, שחורת־עיניים, נחלצות מתוכו הדמעות כגבישים שנמסו, מוקאות החוצה מעיניו זו אחר זו, רותחות וגועשות, עד שחש שנעקרה מלבו אבן כבדה. הוא הביט בה בחשש, שמא גולגלה האבן הזאת היישר אל חיקה.

באמצע הלילה העיר את חנניה קול בכי. הוא קם על רגליו אחוז שינה, ולרגע לא ידע מאין באים הקולות, מהחדר של שלומית או מהחדר של רני. הוא דשדש בחרדה אל החדר של רני, מהדק בתוך כך את הקשר במכנסי הפיג’מה. מה קרה לרני שהוא בוכה כל כך חזק? כשנכנס לחדרו ראה את תמה גוהרת מעל לילד בשיער פזור, מלטפת את ראשו ולוחשת לו מילים מרגיעות. כשהתקרב עוד, הרימה אליו את פניה ורוחמה לחשה, “סליחה שהערנו אותך, באמת סליחה, חיים חלם חלום רע.” חנניה נרתע לאחור, הסתובב ושב אל חדרו, לבו הולם בחזקה.

כשהתעורר שוב באותו לילה, הבין מיד שחיים הוא שבוכה ולא בנו שגדל. הוא קם מן המיטה, הדליק את מנורת הקריאה ופתח את מגרת השידה של תמה. הוא חיטט בתוכה, מסונוור מן האור הלבן, עד שמצא את מבוקשו: שעון מעורר גדול. ברגע שמתח את הקפיצים, התעורר השעון העגול לתחייה והחל מתקתק תקתוקים רמים. הוא כיוון את המחוגים לשעה הנכונה – ארבע ושבע דקות לפנות בוקר – והלך אל הילד. רוחמה חייכה אליו חיוך נבוך, “משהו כנראה מציק לו מאוד.” הילד ישב במיטה ברגליים משוכלות, שני פסי דמע רצים המורד לחייו, פיו וסנטרו מזדעזעים לסירוגין כמו בשיהוק בלתי נשלט. “יש לי משהו מיוחד בשבילך,” אמר חנניה לחיים בקול מפתה ובטונים השמורים לנכדיו הקטנים. בתנועה רחבה חשף את ההפתעה שהחביא בכפות ידיו, כקוסם לפני קהל. חיים הפסיק לבכות והזדקף.

“מה זה? שעון?” שאל וסנטרו רעד.

“כן אבל מיוחד מאוד,” לחשש חנניה באזנו, “זה שעון מאוד־מאוד מיוחד, ורק לך אני נותן אותו, עכשיו תישן ובבוקר אספר לך עליו.”

חיים הרים את ראשו אל אימו, וכשגם היא חייכה אליו שב והניח את ראשו על הכרית. הוא חיבק את המתכת הקרה של השעון בשתי ידיו, תלה את עיניו בנקודה עלומה באוויר והקשיב רגע לתקתוקו. מיד אחר כך התהפך על צדו, עצם את עיניו ונרדם. חנניה ורוחמה יצאו החוצה על קצות האצבעות. חנניה הניח לה לחמוק מן החדר ראשונה. היא הסתכל בגבהּ ההולך לפניו, גא בהצלחתו. באור הקלוש הבריק שערה כאשד של דיו שחור. לפתע נבוך מכך שהיא רואה אותו ככה, לבוש במכנסי פיג’מה רפויים. רוחמה סובב אליו את ראשה. מה זה הפטנט עם השעון?"

“אה זה כלום, זה השעון של אוניקס,” הסביר. “כשקיבלנו אותו הוא היה גור בן־יומו, וכל לילה יִילל שעות, אולי הפרידו אותו מאמו מוקדם מדי. אז אשתי שמה את השעון הזה בסלסילה שלו. היא קראה באיזה ספר שהתקתוק מרגיע גורים כמו דפיקות הלב של אמא שלהם.”

“אפילו יותר מאימא אמִתית…” רטנה. אחר כך אמרה תודה ולילה טוב, וחמקה אל החדר של שלומית.

לפני שנכנס למיטה, פיהק חנניה פיהוק גדול, התכופף אל אוניקס שישן על המחצלת מצונף כאוזן וליטף את פרוותו ליטוף קצר. הכלב הזיז את אזנו כמגרש זבוב.

בחמש בבוקר פלשה אל שנתם קריאת התרנגול של מנחם והפרה את הדממה הכּוּלית שעטפה את המושב. חנניה הסתובב אל הצד השני, טומן את ראשו בכרית ונרדם שוב. בשעה שבע, כשרוחמה וחיים עוד נמו בחדרי ילדיו, הוציא את אוניקס אל החצר והלך להכין קפה במטבח. הוא השתדל לעשות הכול בשקט, שלא יעיר את השניים, וחש הנאה גדולה: הנה יש בביתו בני אדם, חיים ונושמים, נמים בחדרים הסמוכים, ועליו להשתדל לעשות הכול בשקט. הוא שתה במהירות והתקשר אל בית החולים.

חנניה פינה את הכוס הריקה מהשולחן, כשתמר דפקה על דלתו בדרכה לבית הכנסת, מטפחתה על ראשה ומחזור תפילות קטן בכריכת פלסטיק שחורה בידה. היא דחפה את ראשה בין דלת הרשת לבין המשקוף, כמו בכל פעם שלא רצתה להתעכב. “השניצלים היו בסדר חנניה?” כשראתה את כמות הכלים הרחוצים על השיש כמעט התפתתה לשאול אם תמה חזרה הביתה, אבל במקום זה תהתה, “פתחת צימר, חנניה?” הוא ביקש ממנה להנמיך את קולה, ולמראה עיניה הנפערות מולו בתימהון ניסה להסביר לה והסתבך בהסבריו. לבסוף לחש לה את כל הסיפור בקצרה והוסיף שהסידור הזה הוא רק לכמה ימים. כשהתחוורה לה התמונה הנהנה תמר בהבנה וחסכה ממנו את שבט ביקורתה. “לפחות אתה לא לבד,” אמרה. חנניה היה אסיר תודה גם על דקות אבחנתה. “טוב,” היא חייכה אליו חיוך מתחכם מלא קמטים ובעיניה נדלק ברק, “מי שלא צם ביום כיפור, שלפחות יעשה מצווה, נכון? לי יש על הרבה לכפר, אז אני הולכת לבית הכנסת. להתפלל גם בשבילך?” היא צחקה. “ואם אתה רוצה, תיכנס אלי בצהריים, יש לי ארגז מלא צעצועים של הנכדים, אם הילד יצטרך.” היא פנתה ללכת, ולפני שטרקה את הדלת המרושתת הסבה אליו את ראשה ואמרה, “הכול־נִדרי יותר גרוע כל שנה.”

יום הכיפורים עבר בעצלתיים. החום היה כבד מאוד. רוח חמה נשבה מן הים, ואד עלה ממנו. כל יום כיפור חם יותר מקודמו, הרהר. רוחמה הייתה שרועה על הספה החומה בסלון הצנוע שלו, מעולפת מן החום ומן הצום. חיים התרוצץ כל הזמן בין חדרו לבין הגינה. בעשר כבר לא ידע מה יעשה. כשגבר החום עוד יותר, הדליק חנניה את המזגן באי־רצון. מנוע המכשיר הישן טרטר כמו טרקטור והרעיד את החלונות. כשהילד נכנס אל הבית בפעם המי־יודע־כמה, חנניה קם ממקומו והלך אחריו אל החדר ושאל אותו אם הוא רוצה לבוא איתו ועם אוניקס לים, אם אימא שלו מרשה, כמובן. היא הרשתה, ואחר כך פנתה אל חנניה, “אמרת שיש במושב בית־כנסת? ואולי יש לך מטפחת ראש בשבילי?” חנניה קם והלך לחדר השינה. בחרדת קודש פתח את הדלת השמאלית של ארון הבגדים הגדול. הדלת חרקה בהיפתחה. חנניה משך אליו מגרה לא עמוקה ושלה מתוכה צעיף שיפון מרשרש בגוון ירקרק. הוא קיפל אותו לשניים והלך לסלון. בעיניים כלות הביט ברוחמה, שעטפה את ראשה בצעיף וקשרה והידקה אותו תחת סנטרה בקשר כפול. אחר כך נעלה את סנדלי הפלסטיק, החליקה בידיה את שמלתה הקצרה ואמרה, “אני מוכנה. תסביר לי איך מגיעים לבית הכנסת.”

בצהריים כשחזרו מן הרחצה בים, רוחמה עוד לא הייתה בבית. “לא נחכה לאימא שלך,” אמר חנניה לחיים, “ישר למקלחת!” הוא רחץ את הילד מן המלח ומן החול וסיבן את גופו וחפף את שערותיו, ובקושי הצליח להסוות את ההנאה שהסבה לו נוכחותו המחודשת של ילד בביתו. הוא ניגב את חיים היטב וסירק את שערו הלח. אחר כך עזר לו ללבוש את חולצת הטריקו הגדולה ממידותיו ושאל אותו במורת רוח אם אין לו בתרמיל שום בגדים להחלפה, וכשחיים ענה לו, “לא, כי אימא מיהרה,” ביקש ממנו חנניה שיוריד את החולצה וילך לישון רק בתחתונים. “אני אכבס לך את הטריקו. בשמש זה יתייבש מהר,” אמר. אחרי שתמר תחזור מבית הכנסת, חשב, ישאל אותה אם יש לה בארון איזה בגדים של הנכדים.

אחר כך אכלו שניהם במטבח הקטן. חנניה ראה שפני הילד צרובים משמש למרות הקרם החלבי שמרח עליהם ועל כל איבריו לפני שזינק למים בעקבות אוניקס. על כן דחק בו שישתה, וחיים שתה שתי כוסות מים מלאות וביקש עוד ושתה ושניהם צחצחו שיניים ברוב טקס והוא השכיב את הילד במיטה של רני וכיבס את החלצה הקטנה ותלה אותה והלך לנוח. הוא הרגיש קורת רוח. הילד נרדם מיד. הים והשמש עִייפו את שניהם כהוגן. חנניה עצם את עיניו, הניח את ידו על הכרית של תמה ורפרף על הציפה באצבעותיו. לפני שנעצמו עיניו גילה לחרדתו שזו הפעם הראשונה שחשב עליה היום.

ביום ראשון בבוקר קם חנניה מוקדם. גופו היה דרוך. הוא התרחץ והתלבש בחיפזון. כשלגם מהקפה לגימות מהירות, שמע דשדוש רגליים מן החדר הסמוך. ראשה של רוחמה הציץ אליו, פרוע שיער ומנומנם. הוא תהה, “למה את ערה כל כך מוקדם? בכל אופן, השארתי לך קפה בקנקן, אם תרצי,” ושאל אותה גם אם היא רעבה. היא לא רצתה לאכול, אבל ביקשה רשות לקטוף כמה גבעולי מנטה מן הגינה. כשחזרה אל המטבח וצרור עלים ריחניים בידה, מלא האוויר בריחם המעקצץ. היא מילאה את הקומקום במי ברז והעמידה אותו על הכיריים.

“אני הולך עכשיו לבית החולים, אני חוזר אחרי הצהריים.”

“אני יכולה להתקשר מפה?”

“בוודאי, תתקשרי למי שאת צריכה.” חנניה הצטער שלא הציע את זה בעצמו עוד קודם, ומיד נחרד והזדרז להבהיר, “אבל את וחיים יכולים להישאר כאן כמה שאתם צריכים, כלום לא בוער.” אחר כך קם ממקומו, טפח על כיס חולצתו לוודא שלא שכח את הארנק, ולפני שיצא אמר לה בעדינות, “אני לא יודע אם את ואשתי בדיוק באותה המידה, אבל גם היא רזונת כזאת. תסתכלי בארון שלה, בטח תמצאי איזו שמלה שאת יכולה ללבוש.”

“תודה, עוד יום־יומיים ונלך,” אמרה ועיניה כעיני איילה לכודה. היטב ידע: אין לה לאן ללכת.

כשיצא מביתו, נטרקה אחריו דלת הרשת בחבטה גדולה שלא התכוון לה.

הוא נסע לדרכו, ולא ראה את רוחמה יוצאת מדלת ביתו בריצה וקוראת אחריו ומנופפת בידיה בתנועות בהולות אל המכונית המתרחקת. בצומת אותת ימינה, וכשהדרך הייתה פנויה האיץ את מהירותו ויצא אל הכביש הבין־עירוני. בזמן הנסיעה שמע יומן הבוקר עד שמאס בחדשות ובנפיחות העצמית של השדרנית. הוא כיבה את הרדיו. בסדר, חשב, אבל היא עושה רושם של אדם הגון. וחוץ מזה, מה כבר אפשר לגנוב אצלו? התכשיטים המעטים של תמה טמונים במקום שאף אחד לא יוכל לנחש, כסף מזומן הוא אף פעם לא מחזיק בבית, הרהיטים בני שלושים, אז מה כבר יכול להיות? ומיד התבייש בחשש שהתגנב אל לבו, והדליק שוב את הרדיו והעביר מתחנה לתחנה עד שמצא מוסיקה כלבבו.

כשהגיע לבית החולים, כבר קפחה השמש ממעל ללא רחם. הוא פרש על ההגה את מגן הקרטון והלך אל הבניין הראשי. בדרך למעלית עבר על פני חדר המיון ועל פני הרנטגן, אחר כך עלה לקומה השנייה. כשיצא קידם את אפו ריח חריף של עשן סיגריות שעישנו קרובי משפחה חמורי סבר בפינת העישון שמול המעלית. הוא מיהר אל דלת המחלקה, מנופף בקוצר־רוח בידו מול פניו כדי לסלק את העשן מנחיריו.

הוא נכנס לחדר 252 וקפא במקומו. המיטה הייתה ריקה. הסדין הוחלף, מישהו סידר את המיטה ומתח היטב את השמיכה המדובללת ותחב את שוליה מתחת למזרן. הוא מיהר אל דלפק האחיות, מצא שם את אריאלה, האחות החביבה עליו, ושאל אותה מבוהל, “איפה תמה? מה קרה לה?” וציפה לגרוע מכול.

“לא הודיעו לך?” שאלה כלא מאמינה.

“לא. מה קרה?” עורפו הקשיח וגופו נדרך.

“אבל צלצלנו אליך הבוקר, אני בעצמי דיברתי עם העוזרת שלך, היא לא מסרה לך?”

לא, לא," התבלבל, “איזה עוזרת? בטח כבר יצאתי, מה היא לא מסרה?”

העברנו את אשתך לטיפול־נמרץ אתמול בלילה, היא עשתה לנו כשל־נשימתי. היא מונשמת עכשיו והמצב קשה, מר גבע. תעבור בדלת בסוף המסדרון למחלקה ב' ממול, פה פשוט לא היה מקום, היא בחדר 266."

לבו של חנניה הלם בחזקה כשעשה את דרכו לאורך המסדרון, מזרז את צעדיו ככל שיכול. הוא הלך מהר וחש שהמסדרון משנה את צורתו ונעשה מנהרה צרה ואינסופית שסוגרת עליו בלובנה מכל עבריו. לאחר חיפוש שארך בעיניו כנצח הוא מצא את תמה שרועה במיטה בפינת החדר החדש, על יד חלון גרירה גדול. לרגע הרגיש כאילו הלך־והלך־והלך במסדרון עקלתוני עד ששב אל נקודת המוצא. גם כאן תמה שכבה על גבה באותה פינה, ליד אותו חלון, ראשה מוטה לאחור, עורה חיוור וידיה שמוטות לצדי גופה. גופו הזיע. ידו השמאלית רעדה. הוא גרר כיסא והתיישב לצד המיטה. הוא הביט בגוף הרופס בעיניים מצועפות. צינורית שקופה הייתה תחובה בזווית פיה, צינורית דקה אחרת נתחבה באפה, מחט עירוי הייתה נעוצה בווריד ידה הימנית, ומכשיר הנשמה גדול ניצב בינה לבין החלון, דוחס במקומה חמצן לריאות ומאווֵש לצדם כאילו יש לו חיים משל עצמו.

שעה ארוכה ישב חנניה ליד מיטתה, ואימה חדשה זוחלת לאטה במעלה גבו. הוא התעלם ככל שיכול משתי הגופות הדוממות כמוה, השרועות במיטות האחרות, אינן מנידות איבר. מדי פעם בחן את מכשיר ההנשמה בחשש שמא חדל לפעול. הוא לא הצליח להבין מדוע אין הוא מעז לגעת בה היום ומדוע הוא מרגיש חסר אונים, מבוהל ובודד יותר מבכל יום אחר. זמן רב ישב מולה, בוהה בפניה החתומות, עד שאבדה לו תחושת הזמן. הוא פכר את ידיו. לא היה בכוחו לעזור לה. הוא קם מן הכיסא והתהלך ברווח הצר שבין הקיר למיטות, ומבטו נמשך אל פיסת הרקיע הדבוקה לזגוגית החלון, כאילו צפונה לו מעֵבר לה הבטחה גדולה. הצבע העז של השמים ותחושת אבדנה הקרב העלו בו זיכרון בהיר מיום אחד קסום בשטוקהולם. הם הלכו לאטם לאורך הנהר, אחרי שסיירו בבניין היפה של העירייה. מזג האוויר היה נעים ורוח קלה חלפה בשערותיו. “תסתכל!” קראה תמה בהתפעלות, וכשהרים את עיניו לשמים ראה שלושה כדורים פורחים ענקיים ססגוניים נושאים בסליהם תיירים תאבי־הרפתקאות. קרני השמש ריצדו על מי הנהר. הם פסעו בשלווה על תשבץ האבנים הבהירות של הדרך העתיקה, שדֵרת עצים עבי גזע לצדם האחד ותכול הנהר לצדם האחר. סירת עץ קטנה שנקשרה בחבל לעמוד אבן עגול היטלטלה במים. על ירכתיה היה כתוב באנגלית: Time is what life is made of.

שניהם הביטו בכתובת המיטלטלת במים והסתכלו זה על זה וחייכו; ונדמה להם שהחיים מסבים לתשומת לבם, בניגוד לרצונם את העובדה שגם זמנם שלהם קצוב, שאף את חייהם שלהם אפשר לתמצת במשפט קצר אחד שמישהו שרבט בהנף אחד של מכחולו על ירכתי סירה מיטלטלת בנהר. תמה היטיבה אז את אחיזתה בזרועו ותהתה אם זהו שמה של הסירה. הוא ענה לה, “לא, תראי, בקצה השני כתוב אנדריאה.”

חנניה הביט עוד רגע בפיסת השמים הכחולה הדבוקה לזגוגית החלון ונשם עמוק. כן, זמן. הכול רק שאלה של זמן. שוב קרב אל המיטה, והסירה ההיא מן הנהר בשטוקהולם עדיין עוגנת במוחו. תמה המשיכה לשכב על גבה כאבן, החיים הולכים ושומטים ממנה את ידיהם. עכשיו הבחין גם כמה כחשה: רזונה מודגש בעצמות לחייה הבולטות ובכתפה המבצבצת מחלוק בית החולים התלוי ברפיון, מעוררת רחמים בלובנהּ. לבו נכמר. הוא העביר יד מהססת על מצחה הקר, וכשנכנס לחדר אח חייכני ואמר, “יש ביקור רופאים, בבקשה לחכות בחוץ,” ירד חנניה לקומה הראשונה והתקשר אל בתי ילדיו.

כשחזר למושב כבר ירד הערב. האורות בביתו דלקו. הוא טרק את דלת המכונית ומיד הסתער עליו אוניקס מן הפשפש הפתוח בנביחות רמות. חיים רץ בעקבותיו היישר אל חיקו. לרגע נמלא חנניה אושר שאת טעמו שכח מזמן, כאילו יד נעלמה ניתקה, ולו לרגע קצר, את הקורים הסמויים שחיברו אותו אל תמה באהבה ובכאב. הוא הדף מעליו את הכלב וליטף קלות את ראשו הילד. “שובב,” אמר בחיבה, “אתה שובב,” והתכוון לשניהם.

שלושתם נכנסו אל הבית. רוחמה עמדה ליד הכיור וקילפה מלפפון ירוק. ריח הירק הטרי נישא באוויר. המטבח הבהיק. חנניה ניחש שכך נראים גם החדרים האחרים. על שולחן הפורמייקה עמדה צנצנת זכוכית ובה ורדים צהובים שקטפה מן הגינה. רוחמה שטפה את המלפפון ואמרה לו, “אתה בטח רעב, עוד מעט נאכל.” היא דיברה בטבעיות גמורה, ובאיבריו התפשטה אי נוחות. אולי הבחינה בה ואולי לא.

“מה שלום אשתך,” שאלה ועל פניה צער גלוי וכן.

“לא כל כך טוב,” ענה, “העבירו אותה לטיפול־נמרץ.”

“אני יודעת,” השיבה, “התקשרו מבית החולים רגע אחרי שיצאת בבוקר. רצתי אחרי האוטו שלך, אבל לא שמעת. גם הבת שלך צלצלה. מסרה דרישת שלום. והבן שלך התקשר פעם שנייה לפני איזה חצי שעה מהצבא ומסר שהוא מגיע לפה עוד מעט. אמרתי לו שאתה עדיין בבית־חולים.”

הוקל לחנניה כששמע שרני מגיע. לרגע עמדה ביניהם שתיקה סמיכה שהעירה בה חרדה סתומה והיא שאלה: “אתה רוצה שנלך כשהבן שלך מגיע?”

חנניה מחה נמרצות וחייך אל האישה שעיניה הגדולות נצצו מולו, עד שחייכה אליו בחזרה ולקחה עוד מלפפון ושטפה גם אותו במי הברז. שני צמידי הזהב הדקים שענדה על ימינהּ הצטלצלו עם כל תנועה של ידה.

“בוא,” אמר חנניה לחיים, “בוא נוציא את אוניקס לטיול קצר,” ושלושתם יצאו עם הכלב בכיוון הצוק. הדרך החולית הוארה לכל אורכה באור החיוור של פנסי הגינות של הבתים הגדולים, כאילו עשו בעלי הבתים יד אחת להאיר להם את השביל. למטה געש הים כדרכו. אוניקס שעט קדימה והילד רץ בעקבותיו, וחנניה נחרד וקרא לו שיחזור מיד. אחר כך אחז בחזקה בידו של הילד. “עכשיו תלך כל הזמן לידי, חיימ’לה, ואל תעזוב לי את היד, הצוק בקטע הזה גבוה מאוד ולא רואים כל כך טוב.”

חיים השתרך לצדו באי־רצון מודד בעיניו את המרחק שאוניקס העז לעבור. חנניה הצביע על גוש עלים מחודדים. “תסתכל חיים,” אמר לו. “חבצלות.” הילד משך בכתפיו.

אוניקס הטיל את מימיו על אחד השיחים והם שבו הביתה. קיבתו של חנניה שידרה אל מעלה גרונו אותות מצוקה. הניחוחות שעלו מן המטבח הגבירו את רעבונו. על השולחן עמדה קערה ובה סלט ירקות, משולשי בורקס זרועים גרגרי סומסום, ומה שנשאר מן הפלפלים הממולאים באורז שרוחמה בישלה ביום ראשון. על הלהבה הקטנה בעבעו במחבת ביצים ועגבניות ורצועות פלפל ירוק מטוגן. אד קל עלה משם.

“או־הה, התפעל חנניה, בשבילנו כל האוכל הזה?” וכשכמעט גמרו לאכול, התפרץ פנימה בנו רני כרוח סערה בלי לדפוק על הדלת. רוחמה נחרדה. ידה עצרה את תנועתה באוויר. רן אמר, “שלום אבא,” ונשק לאביו לבן־השיער על שתי לחייו. ריחות תבשילים לא מוכרים הכו באפו. הוא שלח מבט שואל אל האישה הזרה והילד הקטן. "שלום אמר להם, “אני רן.” האישה חייכה ואמרה, “אני רוחמה וזה חיים הבן שלי,” והמשיכה לאכול. רגע עמדה בין כולם מבוכה. חיים, שלא מצא כל עניין באורח, גרר את כיסאו לאחור וקם בתנופה. “גמרתי,” אמר ויצא בריצה החוצה. מן החלון ראה אותו חנניה מתיישב על הנדנדה ומתחיל להסיע את גופו הקטן קדימה ואחורה, רגליו מונפות מעלה גבוה.

“בוא תשב,” אמר לבנו. כבר היו לו לרני שלו צדעיים לבנים וכרס קטנה שבלטה מתחת למדים הירוקים המקומטים. מתי הצבא כבר יניח לו? רן הוריד לרצפה את תרמיל הטיולים המאובק והסיר מעל הכתף רצועת רובה שחור ארוך קנה, שנענה לתנועותיו בשקשוק מתכתי. “קבלתי חופשה קצרה בגלל המצב של אימא, אבל מחר אני צריך לחזור,” אמר בטון חמור. הוא לקח את הרובה, הלך לחדרו הישן, בדק שאין קליע בקנה והניח את כלי הנשק על ארון הבגדים. אחרי מבט קצר במיטה הסתורה ובחפצים המפוזרים עליה חזר למטבח. הוא הכניס את המחסנית המשומנת לתוך התרמיל ורכס אותו ונשאר עומד רגע מעל לתרמילו, מלוכלך ועייף.

מה שלום אימא?" שאל בקול לאה והתיישב אל השולחן.

“לא כל כך טוב, רני. לא דיברת עם מיכל היום?” והוא סיפר לבנו היושב מולו ומדיו מדיפים ריח זיעה את כל קורות היום.

לתת לך משהו לשתות, רני?" שאל אותו בעדינות.

“כן, אבא, אבל רגע, בנוסף לכל הצרות גנבו לי את הפלאפון. אני חייב להתקשר הביתה, להגיד למיכל שאני כאן.”

רני הלך לסלון, מגרד בעורפו. רוחמה לעסה בשקט.

הבן שלו צריך את המיטה שלו הלילה, חשבה, ולחנניה אמרה: “חיים יישן איתי הלילה במיטה, זה בסדר.”

“אל דאגה רוחמה, תיכף נארגן הכול. רני, תמסור למיכל ולבנים נשיקות ממני,” קרא בקול אל בנו בסלון, “אחר כך תבוא לאכול, אתה בטח מת מרעב.”

אחרי השיחה הקצרה עם אשתו הלך רן לשירותים, ואז צלצל הטלפון. את מה שהתרחש אחר כך זכר חנניה כאילו התבונן בדברים דרך עדשות ממוקדות מאוד של משקפת שדה תוך כדי נסיעה מסחררת בקרוסלה חרישית, ושבה אליו הבעתה שחש כשהאיץ את צעדיו במסדרון בית החולים, מחפש את מחלקת טיפול־נמרץ. רן רץ אל חדרו ומיד חזר עם הנשק על כתפו. אביו נבעת עוד יותר, כאילו שוב היה יום הכיפורים ההוא וכאילו שוב פרצה המלחמה ההיא והוא מוכרח להגיע בדחיפות לבסיס כי משהו נורא קרה. לבו חישב להתפקע. עוד רגע וכבר לא יוכל לעמוד בכל זה, אבל הוא קם מן השולחן ומיהר לנעול סנדלים. למרות מאמציו לא הצליח בשום אופן להיזכר במספר הטלפון של רוז’י, והוא ביקש מבנו, חרדתו פרושה על פניו, שימצא בספר הטלפונים את המספר ויתקשר אל דודתו ויודיע לה. רן רץ אל הטלפון וחנניה הלך אל חדר השינה להביא את הארנק ואת המשקפיים. הוא הלך בצעדים מזורזים, גופו נוקשה ושריריו מתוחים, מתנשם במהירות. הוא חש שגופו נדרך ומתמלא מרץ כפוי, כאילו הוא עומד על קו הזינוק על סף קפיצה אחת אחרונה, וזה הרגיע אותו כי ידע שיהיה לו הכוח הדרוש. אחר כך הכול ייגמר. בעוד גופו נדרך, מוחו קלט את שלִבו מיאן להכיל: תמה איננה. הוא הולך לראות אותה בפעם האחרונה. במוחו עלו עניינים של מה־בכך. לסגור את הממטרה לפני שיוצאים. להשאיר אוכל לאוניקס. בסוף לקחתי את הארנק? הוא לא הצליח להחליט אם להגיד לתמר עכשיו או אחר כך. האם תסלח לו על שלא קרא לה לבוא לראות את תמה בפעם האחרונה? לבסוף החליט לעשות עמה חסד: מחר. במסדרון הקצר שבין חדר השינה והסלון הניח בנו יד חזקה על כתפו הנידפת.

“בוא אבא,” אמר בנוקשות. דיברתי עם שלומית. היא כבר בדרך לבית החולים. ומה יהיה עם האורחים?" שאל בהיסוס. חנניה פטר אותו במנוד יד. “זה בסדר. לא עכשיו.” כשעברו במטבח אמר לרוחמה בקול רך, “תגידי לחיים שייתן לאוניקס לאכול, כמו שהוא הבטיח, ותחליפי לו את המים, בבקשה. להתראות.” רן לא האמין למשמע אוזניו, אבל לא אמר דבר. זה לא היה הזמן המתאים להתחיל בבירור הזה.

דלת הבית נטרקה אחריהם בחזקה, ושניהם, הבן ואביו, מיהרו אל המכונית. אחר כך נטרקו גם שתי דלתותיה, וחנניה פינה ברצון את ההגה לבנו. רן התניע את המכונית. המנוע נהם בפראות פעם ועוד פעם כאריה זקן, והמכונית יצאה לדרך, מתיזה מתחת לגלגליה חצץ ואבני כורכר. חיים ישב על הנדנדה ונע עמה יחד קדימה ואחורה, מביט בתימהון לעבר המכונית המתרחקת. כששב השקט והשתרר ורק הממטרה צקצקה בגינה והמשיכה להתיז בצהלה מים סביב־סביב, קפץ חיים באומץ מהנדנדה עוד לפני שנעצרה ורץ אל תוך הבית. אוניקס שעט בעקבותיו.

“אימא, מה קרה? למה הם נסעו ככה פתאום? אבא בא?”

רוחמה הרימה את בנה אל חיקה, אחזה בעורפו ואמרה לו, “מה פתאום אבא, אבא לא יודע איפה אנחנו. אל תדאג, זאת האישה של חנניה שמתה, מסכנה, והוא הולך עם הבן שלו לראות אותה בפעם האחרונה.”

“לראות אותה איפה?” הזדקף הילד, מבועת עוד יותר. “איפה מראים אישה שמתה?”

“בבית החולים. ככה עושים. אחר כך חנניה יחזור הנה וגם הבן שלו. מחר או מחרתיים יעשו לה הלוויה, כמו שעשו לדודה מרגלית, אתה זוכר? זה הכל.”

“גם אנחנו נלך להלוויה?” שאל.

“לא, לא, מה פתאום.”

“ואחר כך נצטרך ללכת מפה? נחזור הביתה?”

“לא, עוד לא צריך ללכת מפה, אל תדאג, אבל רק רגע, אני צריכה לצלצל.”

חיים ירד מברכיה ויצא החוצה. רגע אחד התכוון לשוב לנדנדה, אחר כך חזר בו והתיישב בפינת המדשאה והחל לחפור באדמה הרכה בור קטן. פניו היו מכווצים. אוניקס ניגש אליו בסקרנות ורחרח את האדמה הטרייה. בכעס פתאומי סטר חיים לכלב על גבו והסיט את ראשו המוארך מן הערֵמה החומה. “לך מפה עכשיו, יא חתיכת כלב,” צעק, “אתה לא רואה שאני עושה קבר?!”

רוחמה פערה את פיה, ומיששה את לחיה הימנית באצבעותיה. כל נגיעה הכאיבה לה. איפה לעזאזל היא שמה את הפתק עם המספר של שולה נחשון? בלשונה מיששה את בשר הלחי מבפנים. שרידי הכאב, מבפנים ומבחוץ, היו תזכורת מצמיתה לאגרוף שרחמים החטיף לה ביום שברחה מהבית. היא חיטטה בארנקה בחוסר סבלנות. גם אחרי שזעקה שיפסיק וניסתה לגונן על פניה בידיה, הוא המשיך להכות בה ללא רחם. אם חיים לא היה נכנס לחדר השינה עם שורות השוקולד שלקח מהמטבח, מי יודע איך זה היה נגמר. חיים המסכן, רק נכנס ורחמים חטף ממנו את הריבועים המתוקים והכה אותו במהירות על גבו שתי מכות חזקות. השוקולד נפל לרצפה. “מה פתאום שוקולד עכשיו?” צרח עליו אביו והוסיף וחבט בעורפו, “מי הרשה לך?!” בבת אחת התכרכמו פניו של חיים מן הכאב ומן העלבון והוא פרץ בבכי. רחמים הניח לו והתחיל להתהלך בחדר מצד אל צד כארי בסוגר, כאילו התנועה הזאת הלוך ושוב תפתור לו איזו בעיה סבוכה או תמחק מעליו איזה כתם בל־יימחה. הוא הביט באישה ובילד החבולים, שקפאו במקומם, כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה. הוא שפשף את מצחו בחזקה, נחרד ממעשיו, ונכנס לשירותים בצעקות וטרק אחריו את הדלת בכוח. פתיתי טיח נשרו מן הקיר על יד המשקוף וסדק דק נִבעה בין העץ לבין הקיר. רוחמה הסתכלה בסדק ואמרה בלבה: את הנעשה אין להשיב.

היא התכופפה אל חיים, שבכה בבעתה ושני פסי נזלת שקופה גלשו מנחיריו אל פיו. חושקת שיניים ביקשה ממנו, “תפסיק לבכות חיים, או שאבא שלך יתרגז עוד יותר!” היא הושיבה אותו על המיטה, ובתנועות בהולות ניקתה לו את האף ואת הפנים בבד שמלתה והתחננה לפניו שיפסיק לבכות. אחר כך הוציאה מתוך הארון תרמיל גדול, ובידיים רועדות דחפה לתוכו כל מה שנקרה לידיה, ורצה למטבח ולקחה מן הארון כמה שימורי טונה ואת מה שנשאר מן הלחם הפרוס. בהברקה של רגע דחפה לתרמיל גם את האוהל הקטן הישן שאחיה קנה להם לאיזה יום נישואין, אחר כך הוציאה את הארנק שלה מן המגֵרה וחזרה לחדר על קצות אצבעותיה. חיים ישב על קצה המיטה, עיניו ואפו אדומים, מרסן את בכיו ככל שיכול.

“בוא מותק,” לחשה, “הולכים.” בדרך החוצה הכניסה יד לכיס החולצה הכחולה של רחמים, שהייתה זרוקה על מסעד הכיסא בפינת האוכל, ושלפה משם חבילה עבה של שטרות. היא רצתה לחזור לחדר של בנה ולקחת בשבילו כמה בגדים, אבל כששמעה את רחמים מוריד את המים בשירותים ויתרה, הניפה את התרמיל על הכתף, הרימה את חיים בידיה הכואבות ויצאה מהדירה. היא נעלה את הדלת פעמיים ולחצה בחטף על כפתור המעלית. היא ירדה ארבע קומות, רועדת כולה, מפנה את ראשה מעלה כדי לשמוע אם הוא רודף במדרגות, אבל נשמע רק רחש המאוורר שבתקרת המעלית. היא יצאה מן הבניין, אוחזת בבנה בחזקה, ונופפה בכל כוחה למונית מתקרבת. המונית נעצרה בחריקה והיא והילד נכנסו במהירות למושב האחורי. היא טרקה את הדלת מבפנים וצעקה לנהג, “סע! סע!” וכשהמכונית הלבנה החלה להתרחק, היא סובבה את ראשה והסתכלה דרך השמשה האחורית, אולי רחמים רץ אחרי המונית כשור זועם.

הרחוב היה ריק מאנשים. היא נשמה לרווחה, היטיבה את ישיבתו של הילד לצדה ואמרה לו, “תיכף נלך לקנות שוקולד אחר, טוב?” רחמים גדולים על בנה הציפו אותה, ובעיני רוחה ראתה שוב את דמותו הקטנה והתמה כשנכנס לחדר השינה ובידו השוקולד. כעס עצור עלה בה על עצמה ששוב נפלה בפח, שהאמינה לרחמים שוב, ועיניה מלאו דמעות. הנהג הסתכל דרך המראה ודרך משקפי השמש הכהים בנוסעת הבוכה מאחור בכי חרישי. הוא החליש את הרדיו עד שכמעט לא שמעו עוד את מרגלית צנעני והעביר את קיסם העץ משיניו אל בין שפתיו. “גברת, את צריכה טישו?”

רוחמה מחתה את הדמעות בגב ידה. היא הסתכלה בעורפו של הנהג הצעיר והחלה לצחוק בקול עמוק שגח היישר מתחתית גרונה, צחוק שלא היה רחוק מן הבכי שהחלה בו כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע, ואמרה לנהג בקול חנוק, “כן, טישו יעזור לי מאוד, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. טישו.” הנהג הציץ בה שוב דרך המראה בפנים חתומות והושיט לאחור צרור צבעוני של ממחטות נייר, ובלי להוריד את עיניו מהכביש שאל, “לאן לנסוע, גברת?”

על כך לא הייתה לה תשובה ברורה. היא קינחה את אפה בטישו צהוב ואחר כך בטישו ורוד ונרגעה קצת. ראשו של חיים שנרדם פתאום נשמט אל כתפה השמאלית כבד כאבן.

“תן לי לחשוב, תיסע לכיוון צפון ועוד מעט אגיד לך בדיוק לאן לנסוע,” ענתה והוסיפה, “אל תדאג, יש לי מספיק כסף.” הנהג משך בכתפיו באדישות; הרי כבר ראה טיפוסים מוזרים ממנה. הוא החזיר את הקיסם אל בין שיניו, הגביר את עָצמת הרדיו והתרכז שוב בנסיעה. דקות ארוכות שר מאיר אריאל, “טרמינל, איי לאב יוּ טרמינל, בֶּלה מִיָה.” אחר כך נגמר השיר וקולו הנזירי של אריק איינשטיין שטף את החלל הסגור בשיר אהבה עצוב.

אז באמת לאן? חשבה בייאושה, לא לדפנה ושאול, לא לאבי, לא לחנה ושמואל, לא לדודה סֶרי – הוא יגיע לכל אחד מהאנשים האלה, קרוביה וידידיה, מהר יותר מהרוח, ועוד יפגע בהם, חלילה. פעם אחת כבר התחבאה שבועיים במעון לנשים מוכות, עוד לפני שחיים נולד, אבל זה היה מזמן. והיא לא יכולה לנסוע לשם שוב כי רחמים כבר יודע איפה זה, היא גילתה לו בטיפשותה אחרי שהתפייסו. כשעוד הייתה שם והעובדת הסוציאלית שולה התקשרה אליו מהמעון לבקשתה ‏(היא עוד לא העזה לדבר אתו בעצמה), הוא התחנן לפני שולה שתגיד לה לחזור הביתה. הוא הבטיח אז שהוא רוצה שלום־בית, נשבע שהוא אוהב אותה ושהוא מתחרט, ושבחיים לא ירים עליה יד, ואפילו חתם על ניירות בתחנת המשטרה והתחייב להשתתף יחד אתה בסדנה נגד אלימות במשפחה – פעם בשבוע במשך שלושה חודשים או ארבעה, היא כבר לא זכרה בדיוק. והיא האמינה לו בטיפשותה וחזרה הביתה.

במשך כמה זמן באמת היה להם טוב. תשוקה חדשה ניעורה ביניהם, ובלילות היה שב וכובש אותה בסערה גדולה. פעם בשבוע הלכה איתו לסדנה וישבה איתו שם שעתיים שלמות, והוא לא החסיר אפילו פעם אחת. המנחה דיברה יפה והוא עישן בשרשרת והקשיב בפנים רציניות לה ולזוגות האחרים, והיא הייתה בטוחה שהוא מתחיל להבין: שהיא לא רכוש שלו, שזה שהתחתנה איתו לא נותן לו זכות לתקוף אותה, שזה פלילי. הוא הסכים לכול. ממרחק הדהדו באוזניה דברי המנחה, שהחמיאה לגברים שמצאו בלבם את האומץ לרצות בשינוי ולעבוד על עצמם באמת ובתמים כדי לחולל את השינוי, וכמה חשוב להפנים את הכללים החדשים שלמדו. אחר כך הישירה המנחה מבט אל כל הנשים שבחדר ואמרה להן בקול ברור וחד, שכל הבעלים ישמעו גם הם, “אבל זיכרו שלמרבה הצער, יש בעלים שחוזרים לסורם! אתן צריכות לזכור שאסור שתהיה פעם שנייה, כי אז תהיה גם פעם שלישית! אחרי הבטחה שהופרה פעם אחת – צריך לעשות הכול שלא תהיה עוד פעם, הכול! כולל לעזוב את הבעל המכה לתמיד, אפילו שאתן אוהבות אותו!” והיא הניחה את ידיה על מותניה והסתכלה בעיניים נוקבות בגברים שבחדר. הם השפילו את מבטיהם. ציפורניה הארוכות הבהיקו באדום עז.

הסדנה נגמרה. עכשיו היו רק שניהם. היא השתדלה מאוד שלא להרגיז אותו, אף שמעולם לא ידעה מה בדיוק עלול להעלות את חמתו. למזלה, מצאה עבודה במשרד של שלוש עורכות דין נמרצות והרוויחה משכורת יפה. במשרד הקבלה הן היו שתי פקידות צעירות ועם הזמן נעשו חברות טובות, היא ורויטל. אט־אט החלה להשתעשע ברעיון לקחת כמה קורסים פעם־פעמיים בשבוע כדי לשפר את ציוני הבגרות שלה בכמה מקצועות, כי בסתר־לבה רצתה ללמוד במכללה, אולי אפילו באוניברסיטה, אם תתקבל. לשמחתה, רחמים לא התנגד, אף שכיווץ את גבותיו ופכר את ידיו. היא כבר ביררה כמה עולים קורסים באקסטרני, ואם לא כדאי לה ללמוד לפסיכומטרי. ויום אחד גילתה שהיא בהיריון ולא היה קץ לשמחתה. רחמים היה מאושר. פעם אחת הזדרז לשטוף את הכלים במקומה, שלא תתאמץ יותר מדי, ובערב, כשישבו מול הטלוויזיה בסלון, הצמיד אוזנו אל כרסה וליטף את הבטן המתגבהת ואמר לה בפליאה, “אני חושב שאני מרגיש משהו, זה יכול להיות? כבר?”

אבל יום אחד פיטרו אותו מהעבודה, ואף שמצא מקום אחר, כבר השתבש אצלו משהו. איזו עננה השתכנה בראשו, וערב אחד הוא חזר הביתה והתחיל לצעוק שיותר טוב לה שתתחיל לנקות ולבשל כמו שצריך ושהיא יכולה להפסיק לפנטז על לימודים כי היא רק מבזבזת את הכסף שלו והוא לא ירשה לה בחיים!

היא התרגזה והזכירה לו שגם היא עובדת ושהמשכורת שלה אפילו יותר גבוהה עכשיו משלו, ושהיא תשלם את שכר הלימוד מהכסף שלה ולא משלו. הוא צעק לעברה שבחיים לא! והיא צעקה בחזרה שהיא לא רכוש שלו ושהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ושהיא לא צריכה לבקש ממנו רשות. רחמים התרגז עוד יותר ופניו האדימו, והיה ביניהם ריב גדול שכל השכנים שמעו. ודווקא ברגע שהזכירה לו את הסדנה כדי לרסן אותו, רחמים קם פתאום והתקרב אליה בזעם והרים את היד מעליה בתנועה מאיימת, והוורידים בצווארו האדימו. היא התכווצה כולה ואחזה בבהלה בכרסה, וכשהוא ראה את התנועה הזאת, המגוננת, הכה בעורפה מכה אחת חזקה ויצא מהבית בטריקת דלת ולא חזר עד שעה מאוחרת. שלושה ימים הלך לעבודה החדשה שלו וחזר מאוחר ואכל ושתה ולא הזכיר את הדברים שבגללם רבו. היא הסתודדה עם רויטל במשרד ואחר כך בטלפון ואמרה לה בדמעות, “אם עוד פעם אחת הוא ירים עלי את היד, אני עוזבת את הבית!” אבל המתח ביניהם נרגע והיא שמחה לבשר לרויטל שזה נגמר, שהכל בסדר. כמה ימים אחר כך חזר הביתה מהעבודה בשעה מוקדמת מהרגיל, פשט את חולצתו וזרק אותה על הספה בסלון, והטיח את ראשה של רוחמה בקיר.

רוחמה הזדקפה ואמרה לנהג בדחיפות, “שמאלה, קח פה שמאלה!”

“שמאלה? שמאלה זה לחוף הים.”

“בדיוק.”

רוחמה קמה ממקומה. מבעד לרשת ראתה את חיים והכלב משתוחחים יחד, ראש מול ראש, מעל למשהו מסקרן ומעניין מאוד וקבור, ככל הנראה, עמוק באדמה. היא הלכה לחדרה, פתחה את הכיס האמצעי של התרמיל ומצאה את הפתק המקופל. כל ניסיונותיה להשיג את שולה נכשלו. אולי זה לא המספר הנכון, חשבה. היא שוטטה שוב ושוב בין המטבח לבין הסלון עד שמצאה במגרה של שולחן העץ הקטן ספר טלפונים דהוי. היא דפדפה בו הלוך ושוב עד שמצאה את המספר. הוא היה זהה למספר שבידה. היא מילאה את לחייה אוויר ונשפה בקוצר־רוח. לבסוף החליטה להתקשר אל אבי, אחיה.

הוא הרים את השפופרת ואמר, “הלו?” קולו היה מנומנם. כשזיהה את קול אחותו, הצטלל קולו בבת אחת. היא סירבה בתוקף להגיד איפה הם נמצאים, שמא רחמים יאיים עליו והוא ייאלץ להסגיר את מקום מחבואם. אבי מחה נמרצות. בקול נעלב אמר שחֶמי – כך קראו לו כולם מלבדה – לא מפחיד אותו בכלל, ובכל מקרה הוא לא היה מגלה לו. היא סירבה בכל זאת, וסיפרה רק שהכל בסדר איתם ושהיא לא התקשרה עד עכשיו בגלל שקודם לא היה לה מאיפה, ואחר כך בגלל יום כיפור. היא שאלה אם רחמים התנכל לו בגללם.

“חמי?” השיב, “לא, מה פתאום. הוא רק צלצל והתלונן שנעלמתם לו, אבל השתכנע שאין לי מושג איפה אתם. מה שלום חיימי? באמת דאגנו לכם. גם אבא.”

“אבא דואג לי,” גיחכה, “זה חדש בשבילי.”

“רוחמה תפסיקי, את יודעת שהוא לא יכול להזיק יותר. תסלחי לו כבר! תשכחי לו כבר מהעבר! אבל עכשיו בואי נראה מה עושים עם הבעל שלך, לפני שזה ייגמר רע.”

“מה קרה לך, אבי,” לעגה, “השנה צמת ביום כיפור בשביל כולם?”

אחיה גיחך מן העבר האחר, אחר כך השתררה ביניהם שתיקה מעיקה. פתאום יש לה אח מפוכח כזה, הראש מדבר לו מהגרון ומהלב ביחד. איפה הוא היה כשהיא הייתה צריכה אותו באמת? היא אחזה בשפופרת בין הכתף והלחי ושפשפה את עיניה בשתי ידיה עד שראתה כוכבים. “טוב אבי, אני מוכרחה לנתק,” אמרה בקול עייף, “אצלצל שוב מתישהו. כן חיים בסדר, בסדר גמור. פשוט לא נעים לי לעשות מפה שיחה ארוכה כל כך, לילה טוב.”

עברה שעה ארוכה. גם רויטל לא היתה בבית. איפה כולם? חנניה והבן שלו עוד לא חזרו. לפתע החלו להציק לה מחשבות טורדניות: אולי קרה להם פנצ’ר? אולי תאונה? כמה זמן אפשר להישאר בבית החולים על יד אישה מתה? רוחמה יצאה אל הגינה וסגרה את ברז הממטרה. בבת אחת חזרה הדממה הדקה של המושב אל הגינה רחבת הידיים, ולא הפרו אותה אלא קרקורי הצפרדעים וניסור הצרצרים.

“יאללה, הולכים לישון חמודי,” אמרה לחיים, “תיכנס הביתה.” כשרגלה נתקלה בבור קטן שבנה התעסק בחפירתו, היא האיצה בו לכסות אותו תיכף ומיד, למרות מחאותיו. ברגלו היחפה גרף חיים אדמה עד שהבור נסתם, והיא לא רצתה לשמוע מה חפר. אוניקס עמד לצדו באוזניים זקופות, מבטו הנבון ממוקד בפניה, תוהה אף הוא למה מכסים בור שחפרו במאמצים רבים כל כך. בהזדמנות ראשונה יחביא בתוכו עצם עסיסית.

חנניה לא צריך קברים בגינה שלו," אמרה לחיים, אנשים קוברים בבית קברות." היא אחזה בקולר של אוניקס והכניסה גם אותו הביתה. הכלב זורר פעמיים והוריד את ראשו אל קערית המים. אחר כך זירזה את חיים במקלחת כדי שיישארו מים גם לבן של חנניה, שלא הספיק להתקלח, והשכיבה את הילד במיטתה. חיים אמר, רק רגע אימא," רץ לחדרו וחזר עם השעון המעורר של תמה. הוא חיבק חזק את השעון בידיו, קירב את ברכיו אל בטנו והיא כסתה אותו בעדינות. הוא עצם את עיניו, אחר כך פקח אותן ואמר, “חם לי,” וזרק מעליו את השמיכה בתנועה אחת של רגליו. מיד אחר כך נרדם.

רוחמה הלכה לחדר הסמוך, ששם חיים ישן בלילות הקודמים. היא סידרה את המיטה ואספה את כל מה שבנה פיזר על הרצפה ועל המכתבה. כשגמרה לסדר גם את המטבח, נזכרה לשים אוכל לאוניקס. היא ליטפה את ראשו השחור, וכשנהם קצת הניחה לו והתיישבה בזהירות בכורסא של חנניה מול הטלוויזיה הדוממת. היא הדליקה אותה והעבירה ערוצים זה אחר זה, ולבסוף חזרה לערוץ שמונה ונשאבה אל סיפורה של לביאה שגדלה אצל אוסטרלים, צלם טבע ועיתונאית. הם מצאו את הלביאה כשהייתה גורה נטושה בת יום או יומיים, נחבאת מן השמש החזקה בגומחה בסלע ונוטה למות. השניים הצילו את חייה, קראו לה שָנְגְרִילָה וגידלו אותה במסירות במשך שלש שנים עד שבגרה. הנה היא גורה, הנה היא יונקת חלב מפטמת בקבוק, הנה היא משחיזה את טפריה על הספה וקורעת את הבד הפרחוני לגזרים, והצמד צוחק בהנאה ממשובותיה, הנה היא מטיילת איתם קשורה ברצועה כאילו היא כלבה צייתנית וטיול שכזה הוא עניין של מה בכך. כשבגרה שנגרילה והייתה ללביאה גדולה וחזקה, ניסו בני הזוג לשחרר אותה בחזרה אל הבּוּש. למרבה הזעזוע, הלביאות סירבו בתוקף לקבל אותה לקבוצתן. הן התקיפו את שנגרילה ונשכו אותה באכזריות. רוחמה עקבה בעניין אחרי התמונות הרצות מול עיניה. היו שם חמש נקבות והיה להן רק זכר אחד בכל הטריטוריה. הלביאה הצעירה שעשתה את כל ימיה בחברת בני אדם הייתה בשיא ייחומה, הצורך להזדווג גבר על תחושת הסכנה, והיא לא עמדה בפיתוי. כשקרבה בזנב מורם אל הזכר, אריה שדוף ודל רעמה, הוא רחרח תחת זנבה וטיפס על גבה ואברו שלוף. הנקבות הבריחו אותו בנהמות רמות ותקפו את שנגרילה כולן יחד בחמת זעם. האריה נמלט על נפשו, והזוג האוסטרלי שצפה במחזה ממרחק דרך משקפת שדה הניס את הלביאות ביריות באוויר. שנגרילה חזרה אל מְאמציה המומה, צולעת ומדממת. בבסיס זנבה נפער פצע עמוק מאוד. הטיפול המסור לא הועיל. הזיהום התפשט בדמה, וכעבור שלושה שבועות מתה הלביאה הצעירה במחיצתם של בני אדם. לפני שהסרט נגמר, הישיר האוסטרלי את מבטו אל המצלמה ואמר שלמרות ניסיונם הכושל להחזיר את שנגרילה למקומה הטבעי בבוּש, ולמרות הסוף העצוב שלה, לו יכול להחזיר את הגלגל, היה עושה בדיוק אותו דבר – מגדל אותה באהבה, ולא מפקיר את הגורה הנטושה למות ברעב. מוסיקת הרקע התגברה, רשימת קרדיטים ארוכה רצה על המסך מלמטה למעלה. סרט התעודה הסתיים.

רוחמה כיבתה את הטלוויזיה ובהתה במסך הכבוי. סיפור הלביאה עוד התגלגל במוחה. עד אז היא לא ידעה שאם לביאה ממליטה גור אחד בלבד, היא נוטשת אותו בהיוולדו כי חושיה אומרים לה שאין טעם להשקיע בגור אחד ויחיד את כל האנרגיה והמאמץ הכרוכים בהנקה ובהאכלה, בגידול ובהדרכה. בטבע זה נחשב בזבוז. לה זה נראה אכזרי מדי. כשקמה ממקומה, נתקלה רוחמה בפרוותו הרכה של אוניקס. מתי התיישב לרגליה? היא התכופפה וליטפה אותו שוב על ראשו. הכלב פקח את עיניו, התמתח רגע, הרעיד את גפיו, שב והניח את חוטמו על השטיח וחזר לישון.

רוחמה הביטה והביטה בכלב הישן בשלווה על הרצפה ופתאום החליטה שהיא רוצה להתגרש. שהיא לא רוצה לחזור אל רחמים, אפילו לא ליום אחד. שיש לה הכוח להתחיל הכול מהתחלה. הנחישות שעלתה בה הפתיעה אותה. היא ידעה שהיא לא תיסוג ממנה, ובכל זאת נבהלה ושאלה את עצמה מנין בא לה האומץ הזה: האם מהסוף העגום של שנגרילה או מהרוגע המיוחד של ערב במושב, בבית ריק שישנים בו בשלווה ילד וכלב? האם חמדה את כל זה? כן, ענתה לעצמה. לה ולחיים מגיע יותר מחיי כלב. היא גירדה בראשה. כן, היא צריכה להתקשר הביתה. לא בשביל לדבר איתו, רק לבדוק אם הוא בבית. לפתע התעוררה בה מן סקרנות כזאת, איזה דחף לא ברור, אבל מה זאת אומרת לבדוק אם הוא בבית, בטח שלדבר איתו! ואם הוא לא בבית, לפחות תשאיר לו הודעה בתא הקולי ותגיד לו שבפעם הבאה שהיא תסכים להיפגש איתו זה יהיה רק בבית משפט.

היא הרימה את השפופרת. והניחה אותה על כנה. ושבה והרימה. ושוב הניחה. שעה ארוכה ישבה מול הטלפון כאילו הוא ברזל מלובן. עברו דקות ארוכות עד שהתעשתה. אצבעה חייגה במאמץ רב את שבע הספרות המוכרות, כאילו מחצית מוחה משותקת וממאנת לשתף איתה פעולה. לבסוף הצמידה את השפופרת אל ראשה כאילו היתה קנה של אקדח.

הטלפון צלצל פעם אחת ועוד פעם. היא הקשיבה לצלצולים דרוכה, סופרת עד חמש, מצפה לשמוע את הקול החלול אומר, “הגעתם לתא הקולי בטלפון מספר…,” מוכנה לנתק את השיחה בכל רגע, אם יהיה צורך. פתאום הורמה השפופרת בעבר האחר. היא קפאה במקומה. מה שרצתה להגיד פרח מראשה.

שניות מעטות אלה של שקט עמוס הסגירו אותה, כנראה. רחמים צעק לה לתוך האוזן, “זאת את, רוּחי, הה? יא־בת־זונה! חכי שאני ישים עלייך יד! איפה את? תגידי איפה הילד?” רוחמה המשיכה לעמוד עם השפופרת שדבקה לאצבעותיה. היא ניסתה לשחרר את אחיזתה והשפופרת נשמטה מידה אל הרצפה ונחבטה בה. מיד הרימה אותה וידה מכסה על פיה שלא יימלט לה משם אף הגה, ועוד הספיקה לשמוע אותו צורח, "אני תיכף עושה כוכבית ארבעים ושתיים ואני יידע איפה את! בבזק יגי – "רוחמה מיהרה לנתק את השיחה ושמטה את השפופרת על השולחן הקטן הפוכה על גבה, כנפטרת מחרק ארסי. צלילים טורדניים החלו בוקעים מן האפרכסת, אך רוחמה לא החזירה אותה לתושבתה. היא יצאה בריצה אל הגינה. אורו הבהיר של ירח צהוב הטיל על האדמה צללים גדולים. לבה הלם על דופנותיה מבפנים כמבקש להימלט, כפות ידיה התלחלחו. קור־הרוח ההוא שבו קיבלה את החלטתה התפוגג. למה צלצלת אליו, טיפשה! זעמה על עצמה, למה? עכשיו הוא ימצא אותך, ומי יודע מה הוא מסוגל לעשות כשהוא במצב־רוח כזה. התקווה שהנצה בה בשעה שהבשילה בה ההבנה הפלאית שהיא חייבת, לא, שהיא יכולה, לעזוב אותו ולעולם לא להסב את פניה לאחור, התחלפה בפחד מאכּל. לו לפחות חזרו חנניה והבן שלו עם הרובה מהמילואים. היא פכרה את ידיה ופסעה בעצבנות על הדשא הרטוב, קוטפת עלים דביקים מענפי הפיקוס העתיק שצמח בפאתי הגינה אימתני בגודלו, ממוללת וזורקת אותם ממנה והלאה. רגע נעצרה ונשמה עמוק והקשיבה. האוויר הקריר היה מלא רחשים: צפרדעים קרקרו במרחק וצרצרים ניסרו ברגליהם. למטה, מעבר לצוק, געש הים ורעש. לו יכלה להישאר כאן. אבל היא לא יכולה. פנסים צהובים של מכונית כהה שהתקדמה באִטיות על הכביש סימאו את עיניה ולרגע הייתה בטוחה שזה האוטו שלהם ושרחמים באמת מצא אותה. כשהמכונית האטה עוד יותר, נתקפה חרדה כּוּלִית ונחבאה מאחורי הגזע הגדול, נועצת בבשרו את צפורניה. אולי תפרוץ בצווחות שיעירו את אוניקס, אולי הוא יודע גם לנשוך. אבל היא המשיכה לעמוד בשקט מאחורי העץ, עיניה נעוצות באור הפנסים. המכונית עלתה על פס ההאטה הרחב שחצה את הכביש סמוך לגדר המשק של חנניה וירדה ממנו בחבטה והמשיכה חרישית בדרכה. מטומטמת, הלינה על עצמה, רק הרגע שמעת אותו מדבר מהבית, איך הוא יכול להגיע הנה כל־כך מהר? גם כשחזרה להקשיב לקול הגיונה, לא נרגעה. זה ייגמר רע. הוא ימצא אותה בדרך זו או אחרת.

היא נכנסה לתוך הבית, סגרה את הדלת וחיפשה את המפתח. לא היה מפתח במנעול.

שתי מכוניות נכנסו לסככה באטיות זו אחר זו. רן וחנניה יצאו מן האחת ושלומית יצאה מן האחרת. כשקרבו שלושתם אל הבית בצעדים איטיים, אוניקס בקושי נבח. הם נכנסו לסלון וחנניה התיישב באפיסת כוחות על הספה הנוקשה. שלומית ראתה את השפופרת ההפוכה והחזירה אותה למקומה ולקחה לעצמה כוס מים. אביה סירב לשתות. בחלל הבית עמדה ריקנות גדולה, כאילו נשאב כל האוויר החוצה ומן הבית נעלמה כל ממשותו והשוהים בין קירותיו משייטים בו כבתוך חלום רע, והתנועות המעטות שעוד יש בכוחם לעשות אטיות ובלתי נתפסות ממש כמו מותה של יקירתם.

שלומית התיישבה לצד אביה ושתתה מן המים, אחר כך מחטה את אפה בקול גדול. רן עמד באמצע הסלון, ידיו על מותניו, חוקר את פני אביו כאומד את גודל מצוקתו ומְחשב בתוך כך את יכולת עמידתו בה. 'אני הולך להתקלח ולהחליף בגדים," אמר ברכות ואביו הנהן. יש מגבת נקייה בארון בחדר שלך, רני." שלומית קירבה את גופה אל אביה וליטפה את כתפו המכווצת. היא שיכלה את רגליה ובשמאלה חפנה את הממחטה המקומטת ומוללה אותה שוב ושוב באצבעותיה. חנניה הפנה אליה את ראשו ואמר בשקט, שלא להעיר את רוחמה וחיים, “אולי את רוצה להתקשר עכשיו הביתה, אם לא מאוחר מדי, כדי לשאול איך אדווה מרגישה?”

“לא, לא צריך,” ענתה לו. “מאוחר. היא בסדר. אבל אבא, אתה צריך ללכת לישון עכשיו, אנחנו צריכים כוח למחר. ותגיד, יש עוד מישהו שצריך להודיע לו?”

חנניה חשב רגע. כבר בבית החולים רני התקשר אל מיכל בפלאפון של שלומית וסיפר לה וביקש שתביא לו למחר להלוויה בגדים נורמליים. לפני שחזרו למושב הוא התחיל להתקשר אל בני המשפחה שאת מספרי הטלפון שלהם זכר בעל פה והודיע להם.

“אני לא יודע,” אמר לבתו, “אבל זה מספיק, לא צריך לדאוג, אלה כבר תתקשר אל כולם. הראש שלי לא ממש עובד עכשיו. עם זאב דיברנו?” שלומית אמרה שכן. אבל תמר, לפתע עלתה בדעתו, הוא עוד לא אמר לתמר. הוא הציץ בשעון ואמר, “עכשיו כבר מאוחר, חבל להבהיל אנשים שאולי כבר הלכו לישון. מחר בבוקר דבר ראשון אני הולך לספר לתמר.” הוא קיווה בכל לבו שעוד אפשר לפתוח את הספה העתיקה בסלון לשתי מיטות, שישמשו את ילדיו.

רן חזר לסלון רחוץ ושער ראשו רטוב, לבוש מכנסי התעמלות קצרים וחולצת טריקו מקומטת שהוציא מהתרמיל שלו. הוא עמד יחף וסימן שאלה גדול חרות על פניו.

“מה קרה?” שאלה אחותו.

“כלום,” ענה ופנה אל אביו, “אני חושב שהאישה והילד הלכו. החפצים שלהם לא בחדר.”

חנניה הזדקף. “מה זאת אומרת הלכו?” הוא קם וזירז את צעדיו אל החדר וראה שאכן המיטה ריקה, התרמיל נעלם, הכול נעלם. היא, הילד.

זה לא נראה לו הגיוני, היא לא אמרה לו שום דבר, ככה עזבה והלכה…? הוא הלך לחדר השינה, אולי הם נרדמו שם שניהם. החדר היה מסודר וריק. על השידה היה מקופל יפה לארבע צעיף השיפון הירקרק. הוא הרים את הצעיף המאווש, וזה החליק מידו אל הרצפה כמו איבר חסר חיים. חנניה חש ששוב נפרץ בו סכר. שוב לא ידע בבירור על מה הוא דואב יותר: על תמה שאיננה, על חייו שהגיעו לפרקם האחרון, על הבדידות המאכּלת שעוד תבוא, או על הסתלקותם הפתאומית של רוחמה וחיים מביתו. עלה בו כעס על רוחמה, שבשעה כזאת היא תופסת מקום בהכרתו ובלבו ואינה מניחה לו עכשיו למקד את צערו. הוא הרים את הצעיף מהרצפה, שמט אותו על המיטה וחזר אל הסלון.

“החדר שלך פנוי, שלומית, את יכולה לישון שם הלילה,” רטן.

“אז באמת היו כאן אנשים השבוע?” שאלה בתו. “כשצלצלתי חשבתי ששמעתי קולות ברקע. מי ביקר אותך, אבא?”

“לא חשוב,” סתם חנניה ולא פירש. “בואו נלך לישון. אם נצליח להירדם, זה יהיה טוב. מחר נצטרך הרבה כוח.”

למחרת בבוקר החלה בחייהם מהומה גדולה ולא נרגעה כל היום: בשעה שבע פסע חנניה בלב כבד על הדשא הלח אל ביתה של תמר, נזהר שלא לדרוך על פומפוני הטָּגֶטֶס הכתומים שפרחו לאורך השביל המוליך אל דלתה. כשראתה את הבעת פניו, נפלה על צווארו בטרם אמר מילה, ושני ראשיהם המלבינים רעדו ארוכות. תמר טפחה על שכמו, “יותר טוב לה ככה, חנניה, גם לה וגם לך. זה כבר לא היה חיים.” אחרי שניגבה את עיניה הלאות, נתנה בידיו תבנית אפייה מלבנית ובה עוגת שוקולד, ולא שעתה למחאותיו. “צריך שיהיה,” אמרה לו. “יבואו אנשים. עכשיו תחזור לילדים שלך, חנניה, אני תיכף אבוא.”

באותה שעה לבש רן את מדיו וצלצל לבסיס כדי לברר אם הוא יכול להשתחרר מהמילואים אצל קצין העיר ולהשתתף בלוויה, ולבסוף הוחלט שיפקיד את נשקו בתחנת המשטרה הקרובה וישתחרר רק לאחר השבעה.

הוא חיכה לאשתו בקוצר רוח. היא הגיעה בשעה תשע, חיבקה את חנניה ואת שלומית חיבוק מצמית ומשכה באפה, נתנה לבעלה נשיקה והעבירה את ידה ברוך על עורפו. אחר כך הושיטה לו את התיק ובו הבגדים שהביאה לו. רן החליף בגדים ונסע לתחנת המשטרה להפקיד את הרובה שלו. מיכל הלכה למכונית וחזרה ובידה סיר ובו עוף מבושל ותפוחי אדמה וגם קופסת פלסטיק עם עוגיות ופֵרוֹת. אחר כך הוציאה מהארנק שני ציורים מקופלים בשביל סבא, אחד מדור ואחד מיובל. חנניה אמר, “תודה מיכלי,” בעיניים נוצצות והניח את הציורים הצבעוניים על מדף העץ בסלון. בעשר וחצי רן חזר. “נפטרנו מהנשק,” הפטיר והתקשר שוב אל שירות האמבולנס. כשהתקשר אל חברה קדישא, ענו לו מהרבנות. הוא סגר את הטלפון וצלצל עוד פעם. שוב אמרו לו, “רבנות שלום,” והוא כבר התרגז, אבל הפקידה מיהרה להסביר לו שחבל להתרגז, כי זה אותו המשרד ואותו הרב לקידושין וגם ללוויות, פשוט הסניף שלהם קטן, ואני כבר מעבירה אותך. אחרי שהבין מהרב הזעוף איך העסק עובד (“מה פתאום התקשרתם כל כך מאוחר, ואיך אני אספיק לארגן את החפירה ובכלל יש לכם מניין?”), הבין גם שעדיף שיתקע לכפו סכום כסף ורמז לו שישלם, והעניין סודר. רן לקח מאביו את תעודת הפטירה שקיבל בבית החולים והושיט אותה לשלומית. “די, אין לי כבר כוח, סעי את לרבנות. שם גם החברה קדישא, ותסדרי שם את העניינים עם הרב, כן, גם שוחד צריך. יש לך מזומן?” שלומית לקחה את דף הנייר הלבן וחיפשה את מפתחות המכונית.

אחרי שנקבעה השעה המדויקת לקבורה, החלו להתקשר אל כל קרובי המשפחה ולהודיע להם שהלוויה בשעה שתיים, כן, בשתיים, בבית הקברות של המושב, מהכניסה נוסעים ישר איזה מאתיים מטר, אחר כך שמאלה על יד משק חמישים ושתיים של משפחת אשל. בינתיים נסעה שלומית למשרד להביא את מודעות האבל שהכינו בשבילה הקולגות. היא שבה נוטפת זיעה כעבור שעה ואמרה לאביה שכבר תלתה שלוש מודעות: אחת על לוח המודעות של המושב, אחת על הקיר של הצרכנייה ואחת בתחנת האוטובוס. חנניה ביקש לראות מודעה ושלומית פרשה אחת בחיקו. כשהביט בשש האותיות של שמה – תמה גבע – המודפסות שחור על גבי לבן, ממוסגרות במסגרת השחורה, רעדו שפתיו, כאילו הומחש לו מותה ביתר־שאת באמצעות המילה הכתובה. הוא לקח שתי מודעות וקם. שלומית הושיטה לו את הצלוטייפ והוא יצא והדביק מודעה אחת על קיר הבית סמוך לדלת הכניסה. את השנייה הדביק על גדר העץ שבגבול נחלתו. כשחזר ונכנס לתוך הבית, השאיר את הדלת פתוחה לרווחה. אחר כך קרס לתוך הכורסה ומיכל רצה למטבח והביאה לו כוס מים. “אני בסדר,” מלמל ולגם לגימה אחת קטנה כיוצא ידי חובה.

דלת הרשת חרקה ותמר נכנסה כרוח סערה, ידיה עמוסות. “חנניה, אכלת משהו?” היא נשקה לבני המשפחה ואימצה כל אחד ואחד אל לבה, אחר כך הלכה אל המקרר, פתחה אותו בתנועה רחבה, ומיד נעלם בתוכו פלג גופה העליון וקולות שקשוק עלו משם כשפינתה מקום לשני הסירים שהביאה. כשגמרה אמרה לרני, “עכשיו תבוא אלי הביתה לקחת בקבוקים של שתיה קרה. מספיק סחבתי מהצרכנייה. בוא, צריך להכניס למקרר, שיהיה קר.”

רן הלך אחריה בהכנעה. ככה בדיוק מתכוננים למסיבה גדולה, חשב בלעג, מזמינים את כולם, קונים שתייה, מבשלים משהו, רק איפה כלת המסיבה? הוא הסתכל בשעון. עוד יש זמן.

באחת־עשרה וחצי הגיע אשר, הבעל של שלומית. הוא התנצל שלא הגיע קודם כי נאלץ לחכות לאמו עד שתגיע לשמור על אדווה וגל. כן, דיווח לכולם, היא כבר מרגישה טוב, ושני הילדים שולחים נשיקות. אמו מוסרת את השתתפותה בצער.

באחת וחצי הייתה ההתגודדות החרישית בשיאה. אוניקס הסתובב כאחוז דיבוק בין האנשים שגדשו את הסלון, מכשכש בזנבו ללא הרף, מרחרח נעליים זרות, מתגעגע נואשות אל בעליו ואינו מבין כלל על מה כל המהומה. לבסוף שרק לו רן לצאת לחצר, וכשהגיעו שניהם אל ירכתי הגינה, אל הצל הגדול שהטילו שיחי ההרדוף, קשר את הכלב אל העמוד של חבלי הכביסה. אוניקס הביט בו כנבגד. “אין מה לעשות,” אמר לו רן, “אתה מפחיד את כולם. אחר כך ניקח אותך לטייל בים.”

הסככה בחצר וקטע הכביש שלאורך הגדר מלאו מכוניות. באו שכנים ותיקים מהמושב, כיפות מאולתרות לראשיהם, באו כמה קולגות של רן מהמשרד וחברות קרובות של שלומית, לבושות יפה ומאופרות, ובא גם ברוך מהצרכנייה. אט־אט התמלא הבית בקומץ קרוביו של חנניה ובקרוביה של תמה שבאו מחיפה ומראש פינה, עוד ועוד פיסות זעירות של תשבץ חייהם. באה לאה, אחותו חשוכת הילדים, עם בעלה השני שחנניה בקושי הכיר, באו זאב וגילה ובנם החייל, כמה שהוא גדל, נעשה גבר־ממש, ובאו רחל וגיורא ובנות־הדוד של תמה, שאחת מהן, ניצה, אהב במיוחד, ובואה חימם את לבו וביצֵק את גרונו. רבים מקרוביו וידידיו לא ראה חנניה שנים אחדות, כמה מהם לא ראה זה עשור. היו בני משפחה שבקושי זיהה ברגע הראשון, כל כך הזדקנו. למשל יהודה. ושמשון. וכמה שמנה אשתו של יעקב, חנניה לא הצליח להיזכר בשמה כל כמה שניסה. תמר הייתה באה והולכת בין ביתה לביתו, מביאה מיני מאפה, תמרים ופיסטוקים, וממלאה שוב ושוב את הצלחות הקטנות על השולחן בסלון. היא עברה בין האנשים ובידיה בקבוק ספרייט ומגדל כוסות חד פעמיות ושאלה בקולה הרועם את הבאים מקרוב ומרחוק, “מי עוד לא קיבל שתייה?”

ברבע לשתיים נזכר רן באוניקס והכניס את הכלב המותש הביתה. חנניה קם וחיפש את הכיפה שלו. לשלומית הביא מהחדר את הצעיף הירוק. מיכל סירבה בעדינות אך בתוקף לכסות את ראשה, וחנניה לא התווכח איתה. ממש לפני שיצאו מהבית, הגיע מברק מדוד רחוק של חנניה, סרג’ו כהן, מברזיל. הוא כתב לו מילים עבריות בתעתיק לטיני: *Ani mishtatef betzaarcha. *עד לשם הגיעה הבשורה.

הבית התרוקן מיושביו וכולם נסעו אל בית הקברות שבפאתי המושב. כשנסעו, כבר הייתה רוח קלה סובבת בחצר הנטושה, מרעידה את שיחי הוורדים ופורמת את שולי מודעת האבל מגדר העץ. חנניה נסע עם רני ושלומית ומיכל ואשר, ובתוך דקות אחדות הגיעו אל בית העלמין הקטן, המוקף ברושים גבוהים מכל עבריו. היו בו רק כמה עשרות קברים, מהם בני שישים ויותר, ודממת עולם שהופרה ממרחק ברחש הטורדני האינסופי של המכוניות הדוהרות צפונה בכביש המהיר. ברחבת הכניסה חיכו עוד כמה קרובים וידידים שהגיעו היישר לשם. הם קרבו אל חנניה וילדיו ולחצו את ידיהם בדממה.

אחר כך הצטופפו כולם סביב לבור המלבני שנכרה במרחק־מה מקברה של דיתה סולודקין, נערה צעירה, נצר למשפחה ותיקה ממייסדי המושב, שנהרגה בתאונת דרכים. מצבת השיש השחור שעל קברה הבהיקה בשמש. הרב כבר היה שם, מנצח על המלאכה, לבוש חליפה שחורה ומרופטת וזקנו המאפיר נע קלות ברוח, ועמו שני פועלים שהחזיקו אתים בידיהם. אחד מהם עלה בזריזות מן הבור כשראה את האנשים קרבים. כשנעצר האמבולנס בשביל לא הרחק מהם, עבר בקהל רחש. רן הניח את ידו על כתף אביו ובלבו חשב, “יא־אללה, כמה שהבור הזה קטן.” שלומית היטיבה את הצעיף הירקרק על ראשה ותמכה בחנניה משמאלו. כשהורדה הגופה העטופה בתכריכים אל הבור, מלווה במלמוליו של הרב, פקו ברכיו של חנניה. בכל זאת לא הסב את מבטו ממנה והביט בעיניים כלות בקווי המתאר של הדמות הלבנה, הנוקשה כבובת ווּדוּ, שמורדת אל הבור ונאטמת בשני קרשים. לאה ייבבה לתוך שולי המטפחת שכיסתה את ראשה, אחיותיה של תמה הביטו בחוסר אמון בערמת האדמה הגובהת והולכת על אחותן הקטנה. כשרן גמר לקרוא מתוך פיסת הנייר הרבועה שהרב הניח בידו והרב החל בקינתו, קורא את תערובת המילים בעברית ובארמית כגורס חצץ, חנניה אטם עצמו ככל יכולתו. הוא חש שמשהו אוורירי וקל, אך בעל ממשות, מתנתק ממנו בחירות משונה, מסתלסל מעלה ומרחף מעל לקבר הנאטם כרפרף או כציפור נעלמה. הוא הרים את עיניו אל התכלת העזה. בנו היטיב את אחיזתו בכתפו. חנניה הביט אל מרחבי השמים שמעל לכידוני הברושים ולא ראה דבר לבד מפיסת ענן בהיר וקל כנוצה שהרוח דחקה בו עוד ועוד להשיטו משם הלאה. הוא עצם את עיניו ולא פקח אותן אלא לאחר שתמו חבטות רגבי האדמה ששני הפועלים הזריזים הטיחו מאתיהם בקרשים שבבור. השמים היו כחולים ונקיים ולא היה זכר לענן הלבן. רן שאל אותו בדאגה: “אבא, אתה בסדר?” וחנניה ענה: “אני חושב שכן.”

הכול נגמר. הקהל החל להתפזר. עוד רגעים ארוכים המשיך חנניה לעמוד בשקט לצד תלולית העפר. שני עורבים קראו זה לזה מצמרות הברושים בקולות צרודים, קְרע־קרע. חנניה מישש את צווארון חולצתו. הוא לא זכר מתי בדיוק קרע הרב בבגדו, מי הניח על התלולית הטרייה את זר הגרברות הוורדרדות, את האבנים הקטנות, גם לא ראה מי תקע למראשותיה את הקרש הקטן שאותיות שמה נרשמו עליו בטוש כחול: תמה גבע בן־דויד, ומתחת: כ' בתמוז. תמר אמרה לו, “יאללה, חנניה, בוא נלך.” חנניה סב על עקביו, גבו שחוח. הוא פסע בין הקברים בכיוון היציאה, ורן משך אותו אל הברזיה הקטנה לשטוף ידיים. שלומית הסירה מראשה את הצעיף ואמרה משהו למיכל. אנשים באו ללחוץ את ידו ולהיפרד, ופניהם היטשטשו וכבר לא ידע למי אמר תודה רבה ושלום ולמי עוד לא. עברו עוד דקות אחדות והשקט בבית העלמין הקטן שב על כנו.

הימים שבאו אחר כך קירבו את חנניה אל ילדיו קרבה גדולה משידע שנים רבות. מיכל ואשר חזרו לבתיהם לטפל בילדים, אך באו לבקר כל יום בשעות אחר הצהריים. חנניה ביקש מהם שיביאו איתם את הנכדים – אם הם רוצים לבוא – ואחר צהריים אחד עלו מהדשא צחוקיהם הרמים של דור ויובל וגל ואדווה שהחלימה, מתערבבים שעה ארוכה בנביחותיו הרמות של אוניקס, שסוף־סוף מצא שוב חברים למשחק. כשניסו הוריהם להסות את הילדים המשתובבים בחוץ, גער בהם חנניה ואמר שהקטנים לא מפריעים לו, להפך: שישתובבו כמה שהם רוצים.

רן ושלומית נשארו עם אביהם בבית כל ימי השבעה ולא משו ממנו לרגע. מסירותם נגעה ללבו, אף שחש שאינו זקוק לשמירה צמודה כל כך. מן היום הראשון חזרו ילדיו לישון כל אחד בחדר ילדותו, וחנניה התפתה לחוש שמץ מן האושר שהתפוגג לפני עידנים, כשעוד גרו כולם תחת קורת גג אחת, קורתו. רק החצי הריק של המיטה הזוגית פער אליו לוע אפל ופוגג את האשליה. בלילות לפני שנרדם סוף־סוף, נדדו מחשבותיו אל תמה שלו והוא חזר איתה יד־ביד בדמיונו אל השנים הטובות. זיכרונו היה חד כתער. דבר לא נעלם ממנו גם אחרי עשרים, שלושים וארבעים שנה. ראשו מלא חיים שלמים, סדורים כפרקים בספר, והוא קרא בהם מראשיתם ועד סופהּ, עד שנעלמה שוב העננה ההיא הקטנה והלבנה מעיניו ומשמי הקיץ הבהירים של יום קבורתה. את התמונות שעלו בראשו שמר לעצמו כדי שלא להוסיף כאב, ודווקא ילדיו ביקשו להעלות זיכרונות ולדבר על אמם. ערב אחד, אחרי שאחרון המנחמים הלך לדרכו, עלה רן על כיסא והוריד מן המדף העליון של כוננית הספרים כמה אלבומים. הוא הסיר מעליהם בזהירות את האבק במטלית סחוטה היטב, ושלושתם התיישבו להתבונן בתמונות.

שלומית צחקה ודמעות עלו בעיניה, “מה, הייתי פעם כזאת רזה? הנה אימא ואני בכנרת! ואבא, הנה אתה ואימא בטיול אופניים בגליל, איזה חתיך היית!” מבין הדפים נשרה לרצפה תמונה ישנה בחום־לבן והישירו ממנה מבט שלוש נשים צעירות, שערן הכהה עשוי גלים גלים. הן היו לבושות חליפות חצאית מחויטות, וכל אחת חבשה לראשה כובע מהודר. “מי אלה?” שאל רני וחנניה צחק, “מה, אתם לא זוכרים את התמונה הזאת? השתיים מימין הן האחיות של אימא לילי ורוז’י, והשמאלית היא אימא. פה אמא בת עשרים ואחת, לא יותר.” השלושה הביטו בדממה בחיוך שצודדה אליהם מנייר הצילום הדהוי הנערה שפניה קורנות. חנניה הפך את התמונה ועיניו קראו בשקט את מה שהיה רשום מאחור באותיות לטיניות מסולסלות. הם דפדפו באלבום עוד ועוד. חנניה נשאב אל זמנים אחרים, אל בארות הזיכרון הצלולות העולות על גדותיהן, מזכיר לילדיו נשכחות, מצייר להם תמונה ברורה וממוקדת של אמם מן השנים שלא הכירו אותה. כשנסגר האלבום האחרון, המסע תם. ההתפכחות הכאיבה. שלומית פיהקה. רני אמר בעדינות, “תן אבא, אני אחזיר את האלבומים למקום.”

חנניה קם והלך אל חדר השינה. באפלולית החדר המוגף משך החוצה את המגרה הראשונה, הגלויה לעין, של השידה האינדונזית הקטנה ששלח להם רפי, האחיין של תמה, מטיולו במזרח אחרי השחרור. ביום שהלך להביא את החבילה מהדואר תהה חנניה מה יש בה שהיא כל כך כבדה, ותמה קילפה את עטיפתה החומה ושניהם בחנו את השידה החומה־כהה, שגולפו בה פרחי־עץ קטנים על ארבע דופנותיה. הם קראו בשמחה את המכתב הארוך המלא חוויות מוזרות, שכתב להם רפי, ותמה העירה שמעניין למה הוא התכוון כשכתב שיש פה טריק מגניב. “זהו בדיוק,” ענה לה אז חנניה, “זה התפקיד שלנו לגלות.” לבסוף גילו. תמה קראה קריאת התפעלות והחליטה ששם היא מחביאה את התכשיטים שלה.

חנניה הוציא את המגרה הקטנה ממקומה, ומעבר לה התגלתה המגרה השנייה, הקטנה יותר והסודית. הוא העלה מתוכה קופסת עץ יפה, מחומשת, והחזיר את שתי המגרות למקומן. הוא חזר לסלון והתיישב בין שני ילדיו. בזהירות פתח את המכסה המגולף. מבפנים עלה ריח מתקתק של בושם ישן, שדבק גם בתכשיטים שנחו על הקרקעית המרופדת קטיפה ארגמנית דהויה. ילדיו הביטו בתכשיטים הישנים של אמם כאילו דבק בהם לא רק ריחה, אלא גם משהו ממגעה וחומהּ. “אתם יכולים לבחור מה שאתם רוצים,” אמר. “רק את טבעת הנישואין של אימא אני רוצה לשמור,” הוסיף כמתנצל.

ילדיו מחו מיד ואמרו שעוד מוקדם, שיחשוב, אולי הוא רוצה לשמור לעצמו משהו למזכרת, אבל הוא היה בטוח לגמרי והניח את הקופסה פעורה על השולחן נכחם. לרני הוא אמר, “תיקח תכשיטים למיכלי, היא תשמח.” רן נתן לשלומית לבחור ראשונה, והיא ענדה על אצבעה בהיסוס, כאילו היא עושה מעשה אסור, טבעת זהב ישנה משובצת בשלוש אבני אודם קטנות. אחר כך ענדה לצווארה מחרוזת קצרה של פנינים עגולות עם סוגר זהב עגול שנחרטו עליו האותיות .T.G היא פשפשה קלות בקופסה ולאחר היסוס קצר הסירה ממִפְרק ידה את השעון שענדה ושלתה מן הקופסה שעון דוֹקְסָה עשוי זהב שארבעה יהלומים יפים שובצו בו במקום הספרות 3, 6, 9, ו־12 ורצועת העור שלו נשחקה בשוליה. חנניה אמר לה, “השעון הזה כל כך ישן שצריך למתוח לו את הקפיץ כל יום.” שלומית מתחה את הקפיץ בזהירות, כיוונה את המחוגים לשעה הנכונה וענדה את השעון על ידה. אביה האיץ בה לקחת עוד תכשיט אחד, והיא שחששה שמא לקחה מן היקרים שבהם, בחרה טבעת זהב פשוטה בצורת נחש שראשו וזנבו מחוברים זה לזה. היא ענדה אותו על הזרת ומחתה דמעה. “זה בסדר מה שלקחתי?” שאלה את אחיה.

רן חפן בידו את שארית התכשיטים של אמו בלי שנתן את דעתו על טיבם או על ערכם והניח אותם בזהירות בארנקו. חנניה הביט בקופסה הריחנית, שעל קרקעיתה נותרה מיותמת טבעת הזהב הדקה והענוגה שקנה לתמה בפרוטה מצורף תימני, ובה קידש אותה על המדשאה, נוכח הים, סמוך למקום שעליו תעמוד לימים הצרכנייה. הוא שלה מן הקופסה את הטבעת שתמה הסירה בבית החולים מאצבעה הגרומה לאחר שחזרה לשם בפעם האחרונה. “תשמור לי עליה עד שאחזור,” אמרה. חנניה ניסה לענוד את הטבעת על אצבעו. הטבעת הייתה קטנה מדי. הוא החזיר אותה למקומה ובקש משלומית שתחזיר את הקופסה למגרה של רפי.

כעבור שלושה ימים ואולי ארבעה כבר היו עליו ביקורי המנחמים לטורח. בכל בוקר קם מוקדם, הוציא את אוניקס לחצר, התגלח – הוא ורני החליטו שהם לא מגדלים זקן – התלבש, חימם את מה שנשאר מהפשטידה של תמר, חתך ירקות והכין סלט, הכין קפה והעיר את ילדיו. שלושתם אכלו ארוחת בוקר ביחד. אחר כך פתח את דלת הכניסה, ולמרות החום השאיר אותה פתוחה לרווחה למנחמים שעשו את דרכם אל ביתו טיפין־טיפין לאורך כל שעות היום. פעם אחת, הוא כבר לא זכר באיזה הקשר בדיוק, עלתה בו להרף עין דמותה של רוחמה. רק החלה להתרקם בו המחשבה עליה ועל הילד, מדוע הלכו ולאן, וכבר הוסחה דעתו על ידי אחד מקרוביו שנפל על צווארו, ודמותה חמקה ממנו כצל עובר.

ביום שישי בבוקר באו רק שלושה שכנים מהמושב. “באמת שלא באנו לשבת הרבה,” אמרו והלכו כהבטחתם כעבור כחצי שעה. בדיוק כשתמר נכנסה, באו גם זאב וגילה מטבעון. “מה שלום החייל שלכם,” שאל אותם והם סיפרו לו באריכות, כאילו יסיחו כך את דעתו מצערו, על הקורס שאייל עושה עכשיו בגבעתי, על הבת הגדולה שגומרת תואר ראשון במחשבים בטכניון ועל חתונתה שתיערך בחורף. “למה בחורף אתה שואל? כי ככה הזוג הצעיר רוצה,” גילה משכה בכתפיה. אחר כך זאב ושלומית תפסו פינה ודיברו על מניות ועסקאות נדל"ן כדאיות, תחום מומחיותה של שלומית, וגילה התיישבה קרוב מאוד אל חנניה והוא חש את נשימתה החמה ואת ריח פיה העדין והשיב על כל השאלות ששאלה אותו בשקט ובסקרנות לא מוסתרת. היא רצתה לדעת מי היה הרופא שטיפל בתמה ואם הייתה רשלנות, וכמה זמן לקח כל הסיפור. חנניה ענה לה ברצון. עצם החזרה על הפרטים הרגיעה בו עצב חשוף, וגילה לא אמרה דבר, רק הנידה בראשה כלא מאמינה. אחר כך כיבד את כולם בעוגיות הפרג של תמר, עוגת השוקולד שלה כבר מזמן נגמרה, והוא לא שכח להחמיא לה. בצהריים, אחרי שהבית התרוקן שוב, חנניה קם מהספה ואמר, “מספיק, אני לא יכול לשבת יותר, ממילא כבר יום שישי ואני לא חושב שמישהו עוד יבוא היום. אני לוקח את אוניקס לטיול קצר בים. לי אין בעיה עם זה, אני מקווה שגם לכם לא.” לפני שיצא, הוסיף, “אם מישהו בכל זאת יבוא, תגידו לו שאני תיכף חוזר.”

כשאוניקס ניחש את הכיוון, לא היה מאושר ממנו. כהרף עין יצא מטווח הראייה של חנניה, שלא טרח לשרוק לו כהרגלו. שירוץ. שייהנה. גם הוא היה כבול בבית כל השבוע. חנניה פסע בשביל ונשם עמוקות. כל מה שקלט בחושיו נספג אל תוכו בעָצמה כפולה מזו שידע עד היום: חום השמש הבוהקת וגובהי הצוק הצהבהב, ליטוף הרוח השורקת וריח הים המלוח, געש הגלים המתנפצים, שארית חייו. כשירד אל החוף, ראה את אוניקס מרחרח בהתרגשות איזה חפץ עגול ומבריק בין סלעי הכורכר. שם בדיוק עמד האוהל של רוחמה וחיים! לבו החסיר פעימה.

עוד לפני שהתקרב ממש, ראה שהאוהל לא שם. הסימנים על החול היו מסוכסכים. החפץ העגלגל החזיר אליו את אור השמש כאילו בער באש. חנניה נעצר רגע. ממקומו הבריק החפץ ביתר שאת, כאילו קורץ אליו. סקרנותו גברה והוא קרא אל אוניקס, “מה מצאת?” הכלב התעלם ממנו והמשיך לרחרח בחדווה, כמי שמתוודע אל מכר ותיק. חנניה האיץ את צעדיו ונעורה בו תקווה קלושה. כשהגיע אל אוניקס, מתנשף, הסיט את אפו של הכלב הצדה וראה: השעון המעורר היה מוטל על צדו, דומם וחציו שקוע בחול, מחוגיו הירוקים מצביעים בלי ניע על השעה שתיים וחמישים ושלוש דקות. חנניה הזדקף. הוא לא היה מכה אותה לעולם.

הוא הליט את עיניו בכף ידו, והחל סורק את החוף הריק אט־אט, עד שעשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות.

כעבור כמה ימים ירד הגשם הראשון.

רחובות, 1999