“אני אוהב אותך, נשמה, תתחתני איתי?” הוא צועק בנייד. “נו, מה את אומרת? כּפּרה! אז מה אם ארבע בבוקר, עכשיו בא לי הרעיון, באימא שלי!…”
עיניה אפופות שינה, שערה סתור ולשונה וְחִכָּהּ יבשים. קהות מרה ממלאה את פיה. החושך סמיך, רק ריבוע החלון מואר מבחוץ באורו הקלוש של פנס רחוב. מה השעה, היא תוהה אבל אינה מצליחה לראות את מחוגי השעון.
“למה, יא־ֿרוחי? מה את צריכה לחשוב כל כך הרבה?” היא שומעת אותו נוהם לתוך המכשיר, “לא כל הזמן את בוכה שרע לך בבית עם ההורים, נשמה? אז מה אם אין לי מקצוע, ולך יש?” היא יָשנה שינה עמוקה וחלמה שהיא שוקעת לאִטה למעמקי ים כשהקול הצעקני הזה חדר דרך זגוגית החלון והלם ברקותיה ופלש אל תוך ראשה והחזיר אותה אל הכרתה, אף שהיא לא רוצה להתעורר, רוצה לישון כמו חיה פצועה על מצע עלים
יבשים במערה חשוכה: כל החורף, או לפחות עד שיצמחו לה השערות מחדש, אולי לישון חיים שלמים.
היא פוקחת את העיניים בקושי רב, כעסה גואה בה על הבחור שמעיר אותה בצעקותיו כבר שלושה לילות רצופים. היא קמה מן המיטה בפראות, הודפת מעליה את שמיכת הפּוך, מתרוממת בתנועה אחת מתמרדת, גופה שוכח לגמרי שאין בו כוח ופתאום נזכר, וראשה מסתחרר מן הקימה החדה ומיד היא נשמטת בחזרה אל המיטה. בחילה זוחלת בה לכל אורכה וחולשה איומה תוקפת אותה, אבל כעסה על הבחור גובר על מכאובי הגוף. אין היא יודעת מיהו זה שחומד את קרן־ֿהרחוב הזאת כבר כמה לילות ומשלח לחלל האוויר מילים צעוּקות, מלוות בגרגורי מנוע של מכונית. ולמה דווקא עכשיו? למה בדיוק כשהיא חלמה שהיא שוקעת ושוקעת בתוך ים כחול?
היא לא מוצאת גרביים, לכן היא תוחבת את כפות רגליה היחפות לתוך נעלי הבית המשובצות שלקחה מרננה, מתרוממת שוב, בזהירות, אוחזת במעקה העץ ויורדת במדרגות, מזרזת ככל יכולתה את תנועותיה הנוקשות ופותחת את הדלת בתנועה חדה. נעל בית אחת נשמטת לה מהרגל. הרצפה קפואה. עד שהיא מסיטה את לשון הבריח העליון ומסובבת את המפתח במנעול שמתחת לידית ועד שנפער מולה החושך הנחרץ של אשמורת אחרונה, רגע לפני שרִמזי אור קלושים של בוקר מתחדש מפיגים מסף דלתה את האפלה, עד שהיא עושה את כל הפעולות האלה ־־ הבחור נותן גז והג’יפ מתחיל לנסוע, וקור פריך וחד מכה בפניה. רעד עובר בה לכל אורכה.
היא יוצאת אל המדרכה וקוראת אחריו בקול רפה קללה ששמעה רק אתמול נזרקת לאוויר מן הבית הסמוך, “יחרֵבּ בֵּיתַכּ! למה להעיר את כל השכונה?!” ונענית בשובל אפור־ֿלבן מצינור המפלט של הג’יפ המתרחק. העשן מיתמר, מעלֶה ריח רע, מתפוגג. היא נטועה על המדרכה, מנסה להסדיר את נשימתה. רגלה הימנית, היחפה, נהפכת בן רגע לגליד קרח, וכשהיא מסתובבת בכיוון הבית היא נחרדת לשמע קול קלוש, מאווש כנחש… הדלת! היא ניתקת ממקומה וממהרת אל הדלת, מושיטה את שתי ידיה קדימה, אבל גם הדלת מהירה ממנה: כמו עפעף של קיקלופ שעוצם את עינו האחת היא נגררת בכל כובד משקלה אל המשקוף ובתנועה רצופה ונחרצת צָרָה רבע עיגול ונטרקת בשקט.
היא טופחת על ירכיה בזעם עצור. במעלה גרונה מטפס צחוק כבוש, והיא מטה את ראשה לאחור וצוחקת אותו החוצה בייאוש, צוחקת על הבחור הצעקן שבגללו נפלטה מביתה, על מכאובי גופה, על איך שהיא נראית, ומה יהיה עליה ואיך כל זה ייגמר… עיניה מתלחלחות, אבל היא בולעת את הדמעות בכוח, אומדת בעיניה בחוסר־ֿאמון את דלת העץ המוגפת. “סֶיסָמִי, הִיפתחי!” היא לוחשת, צוחקת עוד צחוק אחד, מרוסן בכף קטנה של יד גבעולית, שפלסטר מכסה את הווריד המחורר שלה: ככה נפלטה מביתה בחטף, נשארה לבדה בעבר הטעוּי של הדלת, אסורה בחוץ. היא לוחצת על ידית הברזל הכבדה הקפואה. ללא הועיל. הדלת סגורה ומסוגרת כמו פה חשוק, עקשנית וממאנת.
בשמים האפלים נשמע טרטור עמום ושני אורות אדומים מהבהבים במרחק בטוח זה מזה, נעים במהירות מדרום לצפון. שני הליקופטרים בשעה כזאת? זה לא סימן טוב. דמותו של בנה השוכב במארב עולה בה, פניו צבועים בצבעי הסוואה, לגופו אפוד מגן ועל הקסדה שלו אמצעים משוכללים לראיית לילה, גופו נוקשה מהקור כמו גופה שלה, אצבעו על ההדק.
היא מניחה את כף רגלה היחפה על נעל הבית השמאלית ומחככת אותה בבד הלֶבד המשובץ. עכשיו כבר כל גופה רועד: היא משפשפת גם את עיניה, שדוק שינה לבנבן עוד נסוך עליהן, ומרימה את ראשה לראות מאין יבוא עזרהּ. בחדר השינה שלה החלון סגור והיא יודעת שבִּפנים הווילון משוך, וכי רק נשימותיו העמוקות של עודד מפֵרות שם את החושך הנחרץ. אולי תצליח להיכנס מחלון המטבח? אך על חלון המטבח מתפתלים סורגי הברזל הירקרקים המשתרגים מעלה כענפי גפן נפתלת, קצותיהם חִצֵי מתכת משוננים. ממקומה נראה חלון הקומה השנייה גבוה ללא תקנה. אולי הקירות והדלתות והחלונות וגג הרעפים, כולם כאחד, גדלו וגדלו הלילה הזה וביתה נהפך לבית ענקים. ואולי היא קָטנה וקָטנה, ורק בכוחו של שיקוי קסמים תוכל לעבור בחור המנעול ולשוב אל הבית המוגף.
משב רוח לֵילית גח אי־ֿמשם וגבה נרעד. השערות שעל זרועותיה סומרות. היא לבדה באפלה הסמיכה, אבל אפשר בקלות לטעות ולחשוב שיצאה, אמנם בנעלי בית, בעצם בנעל בית אחת, לצעדת בוקר נמרצת כמו האזרחים הוותיקים המשכימים קום. לה אין כוח לצעוד. היא בקושי יכולה ללכת, יעברו חודשים עד שיחזור אליה כוחה. אם יחזור. היא מעבירה יד זהירה על קווצות השיער הדלילות שעל גולגלתה. כשרצה במדרגות אפופת שינה, שכחה לקשור לראשה את המטפחת. עכשיו מי כבר יכול לראות, היא לוחשת לעצמה בפנים נפולים, אין בחוץ אף אחד. כמעט אף אחד: מזווית העין היא קולטת תנועה קלושה: לרגליה זוחלת חשופית קטנה, שמותירה אחריה ריר שקוף ודק באשר תזחל. היא מביטה בסקרנות בתנועה האִטית הסבלנית המחושבת של היצור הרירי שלרגליה, ונעור בה צחוק חדש: הנה, עוד חסרת בית. דמעות עולות בה לרגע על שתיהן.
ופתאום, כאילו ניתן איזה אות, פנס הרחוב הקרוב כבֵה בלי קול. איתו נכבית כל מחרוזת הפנסים העגולים של הרחוב ומשתרר סביבה חושך עכור, מהול בכתמי האור ההולכים וכובשים את מקומם ביריעת השמים במזרח. היא מושיטה את ידה כדי לטלטל את אשכול פעמוני הנחושת הקטנים התלויים על הקיר מימין לדלת, מתחת לשלט שחרותים עליו שמות ארבעתם.
אבל מי שיש לו בן ביחידה קרבית אינו מעז לטלטל פעמוני נחושת בארבע בבוקר, גם אם צליל ענבליהם ענוג במיוחד, גם אם הוא חולה ומותש, ואפילו אם קר לו מאוד. תמשיכו לישון, עודד ורננה, נוקשות שיניה.
היא מנסה לנשום עמוק, אולי ייחם לה, אבל עצמותיה רוחפות ממגע האוויר הצונן, ואפּה מתמלא ליחה. מולה, ברחוב הצר, רובצים גופי המכוניות שורות־ֿשורות כחיות בשנתן. היא חשה על פניה משב רוח מתחדש, ושיח הדוּרָנְטָה נרכן אל ענפיו הקירחים של שיח נמוך ממנו, ועליו הירוקים עוטים לו לרגע פיאה נכרית ירוקה בהירה. פתאום עולה מן המרחק קולו של מואזין, בהיר וצלול, כאילו עמד סמוך אליה, ידו סוככת על פיו הקורא, והוא משלח את מיליו הרכות המתחנחנות אל אוזנה.
היא מכווצת את כתפיה ומשפשפת את כפות ידיה זו בזו, שפתיה מכחילות. כתפיה מתכנסות עוד פנימה ופטמותיה מתכווצות לשני כפתורים קשים מתחת לחולצה. עכשיו כל גווה רועד רעדה לא נשלטת. אסור לך להתקרר עכשיו, לוחש בה קול, אסור. היא הופכת את פניה אל הרחוב, נשענת בגבה על הדלת הקרה ומחליקה לאט אל מחצלת הקש המונחת על המפתן וטומנת את ידיה בין ברכיה. למה התעוררה? הרי כל מה שהתאוותה לעשות היה ליפול וליפול אל הבורות חסרי התחתית שאליהם היא צונחת כל ערב, מיד לאחר שעיניה נעצמות.
ציוץ מהוסס מפלח את השקט. תחילה מצייצת ציפור אחת, משלחת פסוק מוסיקלי קצר אל השקט השוֹרֶה בכול, ולאחר אתנחתא קצרה היא מצייצת עוד פסוק שאינו אלא וריאציה מעודנת על הראשון, ואיזו ציפור עלומה עונה לה כהד דק מעץ אחר במרחק, ובמהרה מתחיל שיג־ושיח קדחתני שמשתתפות בו כל הציפורים דרות עצי הרחוב. ציוצי השחר האלה כה ענוגים לאוזניה, ללבה, עד שממריאה בה עליצות לא־ֿקרואה ונוסקת אל חלקת האור המתעצם בשמי הבוקר. לרגע אחד היא שוכחת שקר לה.
הציפורים משתתקות. נשמע קול מכונית מתקרבת ושני פנסים מסנוורים תופרים במהירות תַּכֵּי אור על הקיר מולה. הטנדר חולף על פני ביתה בלי להאט, ומתוכו נזרקת שקית לבנה ארוכה ונוחתת לרגליה, כמעט פוגעת בה. היא קורעת את השקית, מוציאה את עיתון הבוקר המקופל, פורשת את דפיו הגדולים על ברכיה ועוברת על הכתוב ברפרוף. שורות שורות של נמלי ֿדיו קטנות חוצות את הנייר והיא קוראת במאמץ: מתנחלים השחיתו עצי זית בכפר ערבי לפני המסיק, ניסרו ללא רחם את כל ענפיהם. בתחתית הכתבה מודפסת תמונה רבועה של אישה בגלבייה שחורה שחיג’אבּ לבן מלופף על ראשה וכתפיה: ידה האחת על לחיה, האחרת שלוחה אל גדמי הענפים ועיניה קרועות; רונה רמון תבוא לארץ לעוד טקס לזכרו של בעלה האסטרונאוט המת; איראן מציגה לראווה את טילי שיהאבּ החדשים שלה במצעד גדול ברחובות טהראן ־ היא מפסיקה לקרוא. האור עמום ואינו טוב לקריאה, ומשקפי הראייה שלה נשארו מונחים על השידה שלצד מיטתה. היא מקפלת את הדפים המרשרשים ומניחה את העיתון לצִדה על השקית הקרועה. התינוק החדש של שכניה מתחיל לבכות. פס אור דק מופיע בחלון חדר השינה של הוריו, ואחר כך נדלק אור צהבהב במטבח – אודליה מחממת חלב ליובֵל. היא מתרוממת בתקווה, אבל האור במטבח כבה ויובל מפסיק לבכות. אחר כך משתרר חושך גם בחדר השינה.
היא צונחת בחזרה אל המחצלת, מיישרת את רגל ימין ואחריה את רגל שמאל ומעסה את שרירי הסובך, ואחר כך מתכופפת קדימה במאמץ ומעסה גם את כף רגלה היחפה, שאצבעותיה נוקשות וצבען נהפך לסגול־כחול. היא נאחזת בידית הדלת, מתרוממת על רגליה ומתחילה לקפוץ במקום קפיצות קטנות וזהירות. שדיה מיטלטלים מתחת לחולצה. הקפיצות מכאיבות לה והיא מפסיקה לקפוץ. היא מרימה את העיתון, תולשת ממנו כמה עמודים, מגלגלת אותם לשני כדורים ותוחבת אותם לתוך נעל הבית שלה. את שאר הדפים היא מלפפת סביב רגלה החשופה.
אם זה טוב לחסרי־בית, זה טוב גם לה. כל גופה כואב, ספירת הדם שלה נמוכה, למה היא צריכה צרות. בייאושה היא מותחת את ידה וחופנת באצבעותיה את הפעמונים, ומיד מרפה מהם ומבטה נודד אל מעבר למדרכה, אל ביתו של הפרופסור: חורבה שהולכת ומשנה את פניה. שער העץ החתום נוטה על צדו, ומימינו ומשמאלו ברושים תמירים וכמה שיחי אוֹג ירוקים שעלוותם סמיכה. ככה היא כורעת עוד שעה ארוכה, מצונפת כאוזן, ציוצי הציפורים מתרבים שוב והקור הולך ומתעצם. שתיים־שלוש מכוניות עוברות במהירות על פניה ונעלמות במעלה הרחוב. הפס הוורדרד הענוג שהסתמן בשולי הרקיע נהפך בבת אחת למשיכות מכחול נועזות. עכשיו כל חלקת השמים הפרושה לעיניה מרוחה בצבע עז בוהק. עוד מעט בוקר.
המסחרית של מיקי השיפוצניק מגיחה מעיקול הכביש, מהצד של האין ֿכניסה. הנהג, אולי מיקי, מחנה את המסחרית בניגוד לכיוון הנסיעה. כמה פועלים יורדים ממנה בקפיצה, מוציאים מאחור כלי עבודה ושקיות ניילון גדולות וטורקים את שתי כנפות הדלת האחורית. המכונית נוהמת ונוסעת לדרכה ברעש גדול. היא מכירה אותם, את חליל, סמי, דאוד ואיברהים, בייחוד את איברהים, איש גבה־ֿקומה שעיניו חודרות וחיוכו עצור. אבל הבוקר הם רק שלושה – דאוד, הצעיר שבהם, חסר.
כבר שבועות שהם עמלים בשיפוץ ביתו של ארנון יבין, המלומד עטור הפרסים ששמו הלך לפניו בארץ ובעולם ובתחילת החורף מת מדלקת ריאות פתאומית בגיל מופלג. דמותו החכמה והנדיבה העלתה בה חיוך וגעגועים. ממקום רבצה ראתה את מתווה הבית – מעטפת אבן ותו לא – לאחר שקירותיו הפנימיים נהרסו עד היסוד, על פי תכנית. כשהתרעמה על ההרס והלכה לדבר עם מיקי, הוא שאף שאיפה ארוכה מן הסיגריה שאחז בין אצבע לאגודל ואמר, “עִזבי, הקירות זה לא העיקר. הכול ישן ורקוב. העיקר האדמה. זה מה ששווה.” היא מחתה בתוקף והוא נשף את העשן הצדה מזוויות פיו, הסתכל בה במבט נוקב ואמר לאט ובהטעמה, “מה. את. רוצה. שבועיים אחרי שהבעל־ֿבית מת, הילדים שלו הלכו ומכרו את הבית! לא הזיז להם יפה־לא־יפה, אז מה זה העסק שלך? הבעל בית החדש רוצה בית ירושלמי רק מבחוץ. בפנים שהכול יהיה סופר דוּפֶּר, עשר!” וצימק את לחייו ושאף שאיפה נוספת של עשן מר והלך לפקח על הפועלים שלו. לפחות התעלם מהמטפחת המהודקת לראשה ולא סקר אותה במבטו אף לא פעם אחת.
בתוך כמה ימים הרסו הארבעה את הבית מבפנים בידיים מיומנות ובפנים חתומים, כמו קריוסים ובקטוסים מרושעים שאינם יודעים שאם ימשיכו בהרס ובחורבן, סופם שימוטטו את הגג על ראשיהם. מבחוץ לא ראו כלום, והרחוב התמלא רעש ואבק.
מיד לאחר ה"שבעה" שכרו שני בניו של הפרופסור משאית גדולה ומרופטת, והסבלים באו ורוקנו את הבית מתכולתו במהירות וביעילות. אחד לאחד נישאו מִפתח הבית על כורחם כל רהיטי העץ הישנים והכבדים של אביהם: שני ארונות חומים כהים שדלתותיהם מלאכת מחשבת עשויה מעוינים ומעליהם כרכובים מדורגים שמוסיפים להם הדרת כבוד, שולחן אוכל דהה, שישה כיסאות שבד מושביהם האדום־ֿכהה התרפט ודהה עם השנים. את מיטת היחיד של אביהם המת – אמם הלכה לעולמה לפני שנים – נשאו הסבלים בשתיקה, לאחר שהסירו מעליה את מצעיה ונִגלו לעין־ֿכול כתמי קלונהּ על מזרנהּ וקרביה הבָּלִים. הסבלים סחבו את המיטה במאמץ, אוחזים בארבע פינותיה בידיים חסונות, בהולים וזהירים כשני סניטרים שמובילים חולה אנוש לחדר הניתוח. זה אחר זה פשטו על חדרי הבית בידיים ריקות ויצאו בידיים מלאות, נושאים בידיהם ארגזי קרטון חתומים, פסלוני חֹמֶר וברונזה ושני ציורי שמן גדולים, עטופים ביריעת ניילון: אחד של מאירוביץ', שהיה תלוי שנים בחדר האוכל, והאחר של רייזמן, שהיה שעוּן על שידת העץ בחדר האורחים.
כשראה אותה אחד הבנים עומדת בפתח, פוכרת ידיה ואפופה ענן אבק גדול, הוא נזכר כמה חיבב אותה אביו וכמה שעות יקרות בילה בחברתה בערבי חורף ריקים וארוכים. על כן ניגב את ידיו במכנסיו וניגש אליה ושאל אותה בנימוס אם היא רוצה להיכנס פנימה ולקחת לעצמה כמה ספרים או משהו והשפיל את מבטו, וסביבם הוסיפו הסבלים לקרוא זה אל זה קריאות כיוון בדרכם אל לועה הפעור של המשאית החונה מול השער.
תחילה היססה, אחר כך עברה את המפתן, ונעליה טבעו עקבות בשכבת האבק הלבנבן. היא פנתה היישר אל חדר הספרייה שקירותיו חוּפּו במדפי עץ ארוכים גדושים ספרים, מחברות וכתבי עת, ועליהם נערמו ערֵמות של דפים מצהיבים. כמגדל־בבל הייתה ספרייתו של ארנון. הוא קרא שבע או שמונה שפות, כי העדיף לקרוא בשפת המקור, ונראה שלא היה ספר מעניין שלא בלע לתיאבון בשפה שנכתב בה, ועיניו הקטנות המימיות נצצו כשהורה באצבעו על אין־ספור הכרכים שברשותו והצביע גם על רקתו ואמר, “אבל הבית האמִתי של הספרים זה כאן, רק כאן, ואם זה לא כאן, זה עורבא ֿפרח…”
שיניה נקשו. היא נזכרה בראש הסב הנרכן לעברה, באצבעות הנרעדות המברישות בעדינות חלקת ספר גדול שדפיו הצהובים בלים ומקומטים כעורו, ובזיק השובב שניצת באישוניו: “הנה, מיידעלע, הביטי, כאן זה כתוב, שחור על גבי לבן –”
עכשיו הודתה לבנוֹ וקירבה אליה ארגז קרטון ריק וסרקה את המדפים לכל אורכם והטתה את ראשה וקראה את שמות הספרים והשתעלה ונשנקה מן האבק ואוזניה נחרשו מהלמות הפטישים. היא התקשתה לבחור, ובתוך כך נעלבה בשם הפרופסור על שבניו מניחים לה לחמוס כך את ספריית אביהם. אחר כך נתנה דרור לידיה ואספה אל חיקה ספרים כלבבה, מניחה בארגז החום אנתולוגיה לספרות אנגלית, את שני כרכי “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” שדפיהם מדיפים ריח עובש ומלאים סימונים והערות בכתב היד המסודר של בעליהם, גם שלושה מילונים מצוינים וגדולים שהורידה ממקומם בלי היסוס, את “המילים” של סארטר, קובץ סיפורים קצרים מלנכוליים של אנדרֶה דובּוס – היא בכל זאת תקרא אותם שוב – כרכים גדולים ומתפוררים על תולדות האיסלם, וספר אחד על פאקירים בהודו שבין דפיו היו מוצנעים כמה מכתבים שנכתבו באנגלית ועוררו את סקרנותה.
כשגבהה ערמת הספרים, היא שאלה את אחד הפועלים, החסון והגבוה שבהם, אם יוכל לעזור לה לסחוב את הספרים עד למדרכה. הוא הניף אל כתפו את הארגז העולה על גדותיו כאילו היה טנא של ביכורים והניח אותו ליד השער ואמר, “מה פתאום, אני יביא לכּ אחר כך עד לבית.” היא הודתה לו, סקרה בעיניים כלות עוד פעם אחת את מדפי הספרים הגדושים ונחפזה ללכת בשביל ככל שהתיר לה גופה החלוש, רואה בזווית העין את שער הבית ששלט עץ קטן תלוי בצדו האחר, וארבע מילים חרוטות שם: משפחת שולמית וארנון יבין. לרגע דימתה לראות את ארנון שקוע בכורסתו העמוקה, מקטרתו הכבויה בין שפתיו, להבות אש מלאכותיות מרצדות נִכְחוֹ בתנור החשמלי דמוי הקמין, פיו מחייך אליה והוא מזמין אותה לשבת לצדו לשיחה קצרה – שכן אין בדעתו לגזול, חלילה, מזמנה היקר – וממנה תחזור הביתה כעבור שעה ארוכה, לחייה בוערות מתנור החימום ועיניה נוצצות מעונג השיחה.
כל השבוע עבדו הפועלים של מיקי ברעש גדול מבוקר עד ערב. אחר צהריים אחד נקש הצעיר, הנמוך מכולם, על דלתה וביקש ממנה במבוכה נייר טואלט. היא נתנה לו שני גלילים וגם קופסה קטנה עם עוגיות סומסום. אחר כך הופיע על מפתנה הבחור הגבוה שעזר לה לסחוב את הספרים ושאל אם אפשר לטעון את הנייד שלו אצלה כי פתאום אין להם חשמל. “ברצון,” ענתה לו, והוא הושיט לה מכשיר טלפון כסוף מדגם ישן והביט בתוך כך על ראשה החבוש ועל פניה החיוורים, גירד בראשו, ניקה בתנועת יד מהססת את מכנסיו המוכתמים בצבע ואמר, “תודה רבה,” והלך.
היא מיטיבה את נייר העיתון על רגלה החשופה, משפשפת את זרועותיה כדי להמריץ את הדם ומוחטת בגזיר עיתון את אפה המגיר נוזל שקוף אל שפתיה. רק אתמול גברה עליה שוב סקרנותה והיא חצתה את המרחק הקצר שבין שער העץ לבית, חלפה על פני גינת הוורדים ששִׁמְעָהּ יצא למרחוק ועמדה בפתח ביתו הגדול של הפרופסור, שדמה לפצע פתוח מן הרגע שדלת הכניסה הוסרה מציריה. ניחוח פרחי האלמון הוורודים־ֿלבנים שענפיהם השתרגו על קיר המבואה בא באפה, מעורב בגרגרי האבק העומדים באוויר. באוזניה עלה קול מהלומות קצובות: הארבעה הִכו בקורנסיהם וחצבו במכושיהם, ומחצו קורות וניתצו מרישים, ועקרו ברזלים וצינורות ואריחים וזעזעו את אמות הסיפים עד שמכל חדרי הבית המפולשים לאור לא נותרו אלא ערֵמות גובהות והולכות של פסולת בניין, וסביבן ניצבו באומץ קירות האבן החיצוניים, נאחזים זה בזה בחזקה. בחוץ הלכה וקמלה גינת הוורדים של ארנון ושולמית, שהיו בה ארבעים זנים של שיחי ורדים ושושנים. הענפים, שבורים וחבולים ומאובקים, נטו מטה, ואפילו שִׂכֵּיהֶם השלופים לא שרדו מן השיפוץ.
גווה נרעד. סמי, חליל ואיברהים פתחו את שער העץ הירוק והוא חרק על ציריו כשנכנסו זה אחר זה. הם השעינו על אחד הברושים את שקיות הניילון שלהם, התכופפו והתעסקו במשהו ודיברו בינם לבינם בערבית רכה, ופתאום ניצת גפרור ולהבה עולצת גבהה ועלתה ביניהם. סוף־ֿסוף, נאנחה בהקלה. היא התרוממה לאט מן המחצלת, ונייר העיתון שעטף את רגלה היחפה נשר אל מרצפות האבן. מגע כף רגלה ברצפה הקפואה העביר לאורך גופה סכינים של כאב. היא דידתה אל השער של ארנון, הדפה אותו ביד רועדת והתקרבה אל הזרדים המתפצפצים באש. גל חום עלה והציף את פניה ואור האש נהר עליהם. ריח העשן צרב בעיניה. “אפשר ?” שאלה בשיניים נוקשות והושיטה את שתי ידיה קדימה מעל ללהבות בלי לחכות לתשובה. לשונות האש כמעט ליחכו את אצבעותיה, החום התפשט בכפות רגליה והיא חשה שעוד מעט יפשיר גופה הדואב, אף ששריריה הוסיפו לרעוד תחת עורה הסמור.
סמי ואיברהים הרימו אליה עיניים מופתעות. עבר רגע ארוך עד שהבינו שזו היא. חליל ישב על האדמה ברגליים משוכלות והתעסק בשקית קפה מקומטת ולא טרח להביט לעברה מתחת לגביניו המכווצים. איברהים קירב את ידו אל הלהבות והביט בשעונו בתימהון. אחר כך בחן את רגליה ואת לבושה והשפיל את עיניו שלא ייפגשו בקרקפתה החשופה. “תפדאלי,” אמר לה בקול מזמין וקירב אל עקביה בלוק בטון אפור, כמו זה שעליו ישב הוא עצמו. “תפדאלי,” חזר ואמר, “אנחנו עושים קפה. רוצה לשתות?” היא התיישבה על הבלוק בכבדות. החום שהפיצה האש המשיך להתפשט סביבה כמו גלי ים, ואור הלהבות השתקף בזוגות העיניים שננעצו בהן ובה חליפות.
שׂערו של איברהים שחור ומקורזל ושיניו חבולות, בגדי העבודה שלו קרועים ומלוכלכים, העברית קולחת מפיו כאילו הוא בןֿ־המקום. סמי כלכל את האש בידיים זריזות ודחק אל לבה הרושף עוד ועוד זרדים יבשים, ואלה האדימו מיד ואור האש התגבר ובאוויר הסתלסל עשן אפרפר. אחר כך הוציא מאחת השקיות ארבע כוסות קלקר לבנות והניח אותן בשורה על האדמה. הוא סובב את פלג גופו העליון לאחור, חיטט בתיק צד שחור ושלה ממנו זוג גרביים אפורים, כמו הגרביים שהיא מכבסת לעשרות כשבנה בא הביתה מהצבא. “זה בשביל הרגל עם הבְּלִי־נעל,” צחק והושיט לה את הגרביים כבדרך אגב. עילגותו הצחיקה אותה דווקא בגלל הדיוק שבביטוי: הרגל עם הבלי נעל. הראש עם הבלי־ֿשערות. האישה עם הבלי־ֿמפתח. היא מיהרה לגרוב גרב אחד על כף רגלה הקפואה, אחר כך גרבה עליו גם את האחר ועיסתה מעט את כרית הרגל, נזהרת שלא לגעת באצבעות הכואבות.
איברהים מוזג מעט נוזל שחור ומהביל לכל אחת מכוסות הקלקר, אחר כך שב וממלא כל אחת בתורה עד שפתה. הניחוח המתוק והטוב מעורר מחדש את הרעב שכרסם בבטנה בשעה שישבה על המחצלת בפתח ביתה. הוא מושיט לה את הכוס הלבנה בזהירות, לבל ייכוו אצבעותיה, והיא מחייכת אליו בעיניים נוצצות. ורק חליל מסתכל בה בספקנות, עיניו חודרות וקרות וחסרות רחמים. “למה את בחוץ? מה את עושה כאן?” הוא שואל לבסוף בנחת ולוגם מהקפה וממשיך להביט בה בעקמומיות. “אני פליטה,” היא עונה לו בהתרסה ומקרבת את הרגל עם הגרביים של סמי אל האש המרצדת ומספרת להם איך התעוררה באמצע הלילה, ואיך יצאה החוצה, ואיך נטרקה הדלת בפניה…
היא לוגמת עוד מהקפה הטוב ובזווית עינה היא רואה את התנועה העצבנית העצורה שבה חליל שולף ומקפל את הלהב הקצר באולר שבידו, וצחוק חרישי עולה בה כנגד מבטו המצמית. כשהוא בוחר קרש גדול מתוך ערמת הקרשים שלצד המדורה ואוחז בו באגרוף קמוץ, נקטע צחוקה באִבּוֹ. הוא אוחז בקרש ביד קשה, מתחבט מה בדיוק יעשה בו, אחר כך מסמן בו כמה סימנים סתומים באדמה, ומבטו מתהרהר. כעבור רגע, כאילו הגיע לכלל החלטה, חליל מניף את זרועו ונועץ את הקרש בלב האש, והלהבות גובהות ורוחשות כאילו עבר בהן גל כאב, ושובל גִצים אדמדמים ניצת באוויר וכבֶה בלי קול. היא נעה על בלוק הבטון באי נוחות. התחושה הטובה ששרתה באוויר בינה לבינם מתפוגגת כעשן מר. מה היא עושה כאן, באתר בנייה, בפיג’מה, בקור, בלי נעל, ראשה חשוף, לבדה עם שלושה פועלים ערבים מהשטחים?
איברהים מוציא מכיס הדובון שלו טרנזיסטור קטן ומדליק אותו. האוויר נשטף בקולה החם של אום כולת’ום, כָּאוּכָּב אָ־שָׁרְק. “חַ־ֿבִּיבִי, חַ ־ִּיבִּי, יא־אָלְבִּי…” היא מסלסלת להם בקולה, שולחת לשונות קטיפה אל האוזניים הכרויות אל שירתה. קולה צלול וברור, ורק האש לוחשת ורוחשת.
חליל קוטע את קולה של הזמרת ומניד בראשו בכיוון הבית שהוציאו את קרביו. עיניו אפלות. “את פליטה? אימא ואבא שלי מרמלֶה, הסבא של סמי מהגליל, וגם אני מ ־”
“מגיע לדאוד אח שלי מַבְּרוּכּ,” איברהים קוטע את חליל בקול נוקשה. “את יודעת שאתמול נולדה לו ילדה ראשונה?” עיניו נוצצות אבל סבר פניו עגום.
“כבר יש לה שם?” היא שואלת, ואיברהים מהנהן בראשו ואומר, “כן, שיהאבּ,” ומפרש, “שיהאבּ זה אור גדול, כוכב,” ומצביע לשמים. היא מרימה את ראשה, אבל השמים כבר בהירים לגמרי ואין בהם עוד כוכבים.
“מזל טוב לדאוד,” היא אומרת במאור פנים, ואינה מבינה למה התכרכמו פני היושבים מולה. חליל שב לשחק בלהב האולר. היא מקרבת את רגליה עוד אל הלהבות וחושבת בלבה: אני רוצה הביתה. ומשהו נוקשה מתגבש בגרונה כשהיא חושבת שנפלטה לא רק מביתה אלא גם מגופה, שהיא גולם שהיה לפרפר ושב להיות גולם, ואולי לעולם לא תוכל עוד להצמיח כנפיים.
היא בולעת את מרירתה ולוגמת משארית הקפה, שתיקתו הרועמת של חליל בגבה. היא עוצמת את עיניה: אין לה כוח לשנאה. אולי עוד יבוא יום ושוב יהיה לה כוח לשנאה, לאהבה, אבל לעת עתה, מוּדרֶת מכוחה ומחיוניותה, כל רגשותיה קהים ונעולים עמוק בתוכה, אין יוצא ואין בא.
“איפה דאוד?” היא שואלת ומניחה את כוס הקלקר על האדמה. הם שותקים. רק הרמץ לוחש באש הגוועת לאִטה. רק הוא וקולה החם של “כוכב המזרח.” “איפה דאוד?” היא שואלת שוב.
איברהים בולע את רוקו ואומר, “בבית חולים.”
היא מזדקפת ושואלת בחשש, “מה קרה לו?”
“באמצע העבודה קיבל טלפון דחוף,” הוא אומר וקולו חלול. “הודיעו לו שאשתו מתחילה ללדת והוא מיהר לחזור הביתה.”
“לקח אותה לבית חולים?” היא שואלת.
“לא,” הוא עונה, “ירו בו במחסום.”
בקושי עולה בידה לשאול למה.
איברהים שותק רגע ארוך, מבטו מתעמעם, כאילו עיוורון פתאומי מחשיך מולו את המראות ורק עיני רוחו עוד מראות לו אותם: דאוד רץ, מכניס את היד לכיס להוציא את הטלפון שעוד פעם מצלצל, החייל מרים את הנשק ומכוון.
“ירו בו לפני שהספיק לדעת שנולדה לו הילדה,” אומר איברהים. חליל שב ומצמצם את שתי עיניו לשני חרכים צרים, מבטו מזרה לעברה את מה שפיו תאב לירות בה. אחר כך הוא מסב את ראשו ממנה ואינו מביט בה עוד.
היא מרימה את כוס הקלקר ולוגמת לגימה אחרונה, חשה על לשונה את הטעם המר של הקפה שהתקרר ואת החספוס של גרגריו הטחונים. בבת אחת נעמד ביניהם אור הבוקר גלוי ובוהק, חסר רחמים, מאיר את עיניו הכהות של חליל הסוקרות במבט נחרץ את ראשה החשוף, את ערמות הפסולת הגובהות סביבם ואת עלי הוורדים המכוסים שכבה דקה של אבק.
“יאללה לעבודה,” אומר איברהים ומנער את מכנסיו. גבה נרעד שוב. היא קמה על רגליה במאמץ, מודה להם וחוצה את הרחוב. כשהיא מניחה את אצבעותיה על הידית, הדלת אווֶשת ונפתחת לה כמו מעצמה. עודד ניצב בפתחה הלום שינה. הוא מגרד בשערו הסתור ואומר, “אל תגידי לי שעוד פעם שכחו להביא לנו את העיתון.”
היא עוקפת אותו בשתיקה ונכנסת הביתה. מאחור מדביק אותה קולו המשתומם, “תגידי, לא קר לך?”
רחובות, 2006
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות