אסופת הסיפורים והממוארים המיוחדת הזו נוצרה בימי החירום של משבר הקורונה. כרגיל בפטל מובאים בה קולות וסגנונות ספרותיים שונים, פרי עטם של סופרים ומשוררים מוערכים לצד פנים חדשות ומסקרנות. “סוף העולם” על פי הגיליון הזה אינו רק תרחיש מורבידי אלא גם מקום מבודד, הזדמנות מוחמצת, אובדן שצפוי להגיע; לעתים מדובר בשינוי קריטי הדורש גיבוש של שפה חדשה, חקירת חלומות או הישענות על זיכרונות ילדות.

כמתבקש מן הנושא וצורך השעה (סגרי מגיפה מתמשכים), פורסמה האסופה בפורמט דיגיטלי בלבד, ולא נדפסה.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

הרהורים מורבידיים של גבר בשיא חייו המבין שאינו חסין, שכתב נמרוד שיין;

לבנה מושון בסיפור על רוקח צעיר ובודד המקבל הזדמנות להציל עלמה במצוקה;

אישה הצפויה להידרדרות דמנטית כותבת את עצמה לפני שתימחק, בסיפור של תמר גפני;

מכתב של המשורר והמתרגם המנוח שמשון מלצר, המתאר את נזקי ההפצצות על תל־אביב בזמן מלחמת העולם השנייה;

יואב בן־ארי מתבונן במאבק בין זבוב ועכביש, בחדר עבודתו של ראש הממשלה;

אחרית הימים ותחיית המתים בתמונה סוריאליסטית שצייר נחמי דרימר;

אילה פופקו מביאה שיחה בין שתי סייבורגיות בעולם ייחודי של סטים־פאנק וגותיקה;

מונולוג של נערה אפגנית, בתו של מוכר מלח, העומדת לממכר־נישואין, של צילה זן־בר צור;

הרפתקת קיץ של ילדים שמערבת צריף בשדה קוצים וסגידה לאל המוות, פרסום ראשון של הכותב הצעיר ק. אליי;

וכן קטעים מספרים בכתובים של דלילה מסל גורדון, עומר ברקמן ועוד.

למרות הנושא הפסימי, יש בטקסטים עזות חושים, הומור לא מרוסן ומוכנות לצלילת עומק אל תוך עולמות חדשים. אף אחד מהם אינו מוותר על חיות מקסימלית, גם כשנדמה שהעולם בא אל קצו.

קריאה נעימה.

איך אפשר לתאר את ההרגשה הזו, חוץ אולי מהידיעה הברורה שאתה עומד למות. זוכרים את הסצנה הזו מהסרט Kill Bill כשקוברים את אומה תורמן בחיים? הסאונד העמום הזה של העפר המושלך על הארון. אולי טביעה. נשימות מהירות ושטוחות, סחרחורת, נימול בגפיים, התכווצויות באצבעות. הבהלה שמלווה וודאי התקף לב. הוא זוכר את הלילה ההוא בחולון כשהיה ילד והוריו הרשו לו לישון בסלון. התעורר לצלליתו של אביו עומד במרפסת, רוכן קדימה, חייב אוויר. כאילו לא די באוויר בבית. אימו ניגשה אל אביו, הניחה יד על גבו ולחשה לו משהו. הוא ענה לה שאולי כדאי להזמין אמבולנס. כן, התקף לב. הגיוני לגמרי שהוא עובר כרגע התקף לב.

“אולי כדאי שתיקח איזה ציפרלקס או משהו,” הציע לו אבנר. “יש הרבה סוגים. מחר בבוקר תלך לראות רופא. שירשום לך.” הגברים האחרים בשולחן צחקו. “ברוך הבא למועדון” אמר לו גדעון וטפח על השכם ברוך. חצי טפיחה ואחר כך ליטוף לאורכו של הגב. “זה לא משהו שקורה בבת אחת, זה ייקח כמעט חודש עד שזה יעבוד,” העיר אילן וחזר להתעסק עם הטלפון. הם באמת רצו את טובתו, חבורת השיכורים החביבה הזו. כל אחד מהם ברח ממשמרתו עם המשפחה ויחד הם נפגשו מדי שבת לשתייה וסביאה של צהריים. קיץ, בירה, צלחות קטנות מלאות בכל טוב על השולחן. הכול נראה נורמלי כל כך. “ומתי, זאת אומרת, להפסיק, כמה זמן אני…” ניסה ארז עוד לתהות על קנקנו של הכדור שכבר שמע פעם את שמו, אבל לא יחס לו חשיבות הנוגעת לחייו. גדעון ניסה: “יום אחד תסתכל במראה, ותראה גבר צעיר, גבוה, בלונדיני ויפה. ואז תדע שהגיע הזמן להפסיק.” פרצי צחוק. דרור אסף את כוס הבירה הריקה שלו ואת זו של ארז והגיש אותן למלצרית שעברה בסמוך אליהם בדרכה מהזמנה אל המטבח. “חמודה, אנחנו צריכים עוד שתיים מזה.” ארז לא זכר איך הוא הגיע אחר כך הביתה. הוא היה שיכור כל כך, וזכר רק נסיעה ברכב של עידו ושינה עמוקה ומתוקה.

זאת היתה ארוחה רומנטית לשניים. ישבו בחוץ, בגינה. ט"ו באב. הוא הכין. יין והכול. פתאום מישהו הניח עליו שמיכה כבדה ואפלה. הוא לא רצה שהיא תרגיש מה שעובר עליו אז הוא קם בתנועה אחת והחל לפנות את הצלחות לכיור. הוא לא הצליח להחזיק אותן, הן שקלו כמו דינוזאור וכשהגיע למטבח הן פשוט צנחו לתוך ערמת הצלחות ברעש גדול. בגלל המוזיקה היא לא שמעה אותן מתרסקות. ברגליים רועדות וחלשות צעד בחזרה לשולחן במרפסת הגן ואמר לה שהוא חושב שמשהו לא בסדר. היא הציעה שישב וינסה לנשום לאט. “תנשום מהאף ותוציא מהפה, לאט. לאט. כל נשימה חמישית תחזיק קצת, תשחרר. כמו שריקה.” הציעה לו להסתובב יחד קצת בשכונה. לקחה בקבוק קטן של מים מהמקרר ואמרה לו שהוא חייב ללכת. להכניס את הגוף לאיזה קצב. לשתות מים. לאט. וללכת. שידלה אותו לדבר, לחלוק. “ספר לי מה עובר עלייך. נסה לחשוב מה מדאיג אותך, ספר לי על זה.” זו היתה העבודה שלה. הוא שמע עליה אבל לראשונה הוא היה המטופל.

הוא לא חושב שהיה איזה משהו ספציפי. החיים שלו היו בסך הכול טובים. היה במה שנהוג לכנות תקופה טובה, יצירתית, סוערת, שינויים. הלב שלו היה דירה ישנה, ריקה וסגורה. היא פתחה את החלונות ושטפה את המרצפות המאובקות. זו לא היתה ספונג’ה רגילה עם סחבה ומגב. כאילו מישהו לקח את הדלי המלא עם הנוזל הריחני ופשוט – בתנועה אחת רחבה – שפך את כל המים והציף את החדרים. הוא לא התגעגע לבית, למשפחה. הילדים, אולי הילדים, רשת הביטחון הבורגנית הרגילה. בשלב מסוים, כשעברו ליד גדר בית הספר, הוא הצליח לבכות וזו היתה הקלה עצומה. זה לא היה נהי רגיל, זו היתה יותר געייה. איזו ארובה נפקחה מהבטן המתהפכת שלו אל השמיים.

חזרו הביתה. “זה מוקדם מדי,” היא אמרה לו, אבל הוא התעקש: “זהו, זה עבר, הכול בסדר”. התיישבו בגינה. ניסה לגלגל לעצמו סיגריה אבל האצבעות לא שתפו פעולה – שוב ההתכווצויות – הן הסתבכו בעצמן באיזה קשר מעוות וכל הטבק נשפך על מכנסיו. פעולה פשוטה של יום יום. זה הבהיל אותו ובאחת חזרו שוב אותן נשימות מהירות. התחיל לקלל. קללות נוראיות, של תסכול. “קום,” הורתה לו, “אמרתי לך שזה לא מספיק. בוא, נמשיך ללכת.” אחרי שעה קלה הגיעו לגינה ציבורית ריקה וחשוכה והתיישבו על ספסל. הוא נשען על ברכיו והתחיל לצחוק. אבל זה לא היה צחוק של שמחה. קול צרוד, גבוה. “אם תלך לבית חולים כל הלילה יבדקו אותך ויתקעו בך דברים ואז ירשמו לך כדורי הרגעה וישלחו אותך הביתה.” הניחה כף יד קרירה על צווארו הבוער. “אל תתנגד לזה. אתה חייב לדעת שזה זה ולתת לו פשוט לבוא ולעשות את הקטע שלו. אתה צריך כן לדעת רק דבר אחד, זה עובר.”

באור הבוקר הביט בעצמו במראה הישנה בחדר האמבט. שנים הוא לא הביט בעצמו כך. פשוט בהה בדמותו. זו לא היתה ההסתכלות הרגילה, כמו שבודקים גילוח ומגלים פצעון או קמטים. הוא חיפש שם משהו בפנים העייפות, אולי תשובה. אתה לא הולך לתת לזה לנצח אותך. אבל היא אמרה: לא להדוף את זה, לא להילחם. מצחיק, בקרב חבריו היה מוכר דווקא כאדם קשוח, טיפוס של מנהל. חרא של מנהל אמרו עליו וודאי מאחורי הגב, אבל בנאדם של תוצאות. כשנוצרה בעיה היה מיד חושב על פתרון. לפעמים זה היה כישלון, אבל זה מה שציפו ממנו, להחליט, להנחות. נזכר במי שהייתה אשתו. “אולי תקשיב רגע לילד במקום להגיד לכולם מה צריך לעשות.” אבל איזה פתרון הוא יכול להציע כנגד עצמו. זה היה שד שאי אפשר לאלף. בעצם אולי כמה שדים, שהם עצמם מסוכסכים זה עם זה. ניזכר בלבנון. היה ידוע בצוות כאחד אדיש. מי שגם תחת אש וריח של בשר חרוך המשיך לתפקד כמו איזה אליפלט. ועכשיו כל ההגנות הישנות והטובות התמוטטו. מה שהרג אותו זו לא המחשבה שיש איזו תקלה בגוף שלו, כי תקלות אפשר לתקן. זו היתה תאונה חזיתית עם עצמו, ולא היה לו כל דרך לחמוק ממנה. אין איזו אסטרטגיה לבנות, אין הנהלה לכנס בחדר הישיבות, אין תשובות נכונות. נכות, נו. הוא נכה עכשיו. נזכר בהתלוצצות של אמש סביב שולחן השיכורים. בלונדי יפה וגבוה, כן בטח. תתכונן, זה הולך להיות החבר הבנזונה הכי טוב שלך.

חשבה שאולי הוא צריך כלב. חתול אי אפשר, אלרגיה. אבל כלב. מישהו שיחכה לו כשהוא חוזר הביתה, אהבה טוטאלית, בלי לשאול שאלות, בלי פרצופים מאוכזבים. מישהו שיכשכש בזנב כשהוא נכנס. כל החיים היה לו כלב. אבל את עליזה הוא השאיר בבית ההוא עם הילדים. הוא הסביר לה שאין מי שיטפל בו, בכלב זאת אומרת, בעצמו הוא בקושי מטפל, וכול היום הוא בחוץ, הוא לא יכול לעשות את זה לכלב. יום אחד הדבר הכי טריוויאלי הפך בלתי נסבל, לחזור לדירה. שנים הוא חי לבד. הוא יודע לחיות לבד. אבל פתאום כשחזר מהעבודה והכניס את המפתח לחור המנעול, זה היה כמו לתקוע סכין, ואז הסיבוב. כאילו מישהו לקח פלייר וסובב לו משהו בחזה. ואז הדירה הריקה, אפשר להשתגע. בהתחלה היה מתקשר למישהו ומדבר אתו, לא חשוב על מה, העיקר לעבור את הרגע הזה לא לבד. אחר כך התחיל להשאיר רדיו דולק כשהוא יוצא, שלפחות המוזיקה תחכה לו. שיהיו קולות בבית. איזו אישה עוזבת את האהבה שלה במצב הזה? היא יודעת מה המצב שלו. דווקא עכשיו היא צריכה למצוא את עצמה?

זו היתה תקופת אבלות ארוכה. לפעמים שאל את עצמו: נו, מתי קמים? חשב על זה שבעצם עד שהיא הלכה הוא מעולם לא התגרש ממי שהייתה אשתו. זאת אומרת כן, ברור. היה את העניין הזה של בית המשפט, ואחר כך הרבנות, והספח של תעודת הזהות. היו לו את הניירות להוכיח, אבל מי חשב על זה בכלל. הלב שלו היה לונה־פארק רועש והוא עלה על כל המתקנים בבת אחת, עד שהיא הורידה את השאלטר, כך, באבחה. “אנחנו את שלנו עשינו.” מדהים, אמר לעצמו. כי הוא כבר לא היה איזה ילד. ידע כבר כמה מערכות יחסים ארוכות, כמה אהבות, אבל אף פעם הסכנה הזו לא רחפה באוויר. הוא לא חשב שענייני אהבה לאישה יכולים להכאיב בעוצמה כזו. האדמה נשמטה תחת רגליו ומה שנפער תחתיה היתה רק תהום שחורה ועצומה שלא נגמרת. הוא חיכה לבום, למכה האחרונה, אבל היא סירבה להגיע, ותחת זאת הנפילה הארוכה, האין סופית.

הקוק היה דווקא בסדר. הוא פחד ממנו בהתחלה, מעולם לא ניסה. הוא ידע שהג’וינטים שהחליפו ידיים על הגג של מאיר הם אפשרות מאוד סבירה לסרטים. הגראס לא עשה לו טוב לאחרונה. מה שהיה פעם בילוי נחמד לשעות הפנאי הפך לסיוט. בשלב מסוים הוא החליט לא לגעת בזה כשהוא לבד. רק עם אנשים. שנים הוא היה מכין לעצמו לפעמים אחת קטנה ונהנה מהטשטוש הנעים ומשכך התודעה, אבל פתאום לבד, לא. זה לקח אותו למקומות לא טובים. לפעמים חבר היה בא אליו לדירה “לסעוד אותו” ומדליק לעצמו ואז מעביר אליו. “לא תודה אחי”. הוא ידע שהחבר ילך עוד מעט, אבל שערי המחשבות שפתח החומר יוותרו פתוחים. כאן, על הגג של מאיר הוא הרגיש בטוח בקרב החבורה הקולנית. בשלב מסוים מאיר הוציא קוק. הוא ידע שהוא לא מתעסק עם החרא הזה. מעולם לא נגע באבקות האלה, בכדורים או במשהו שהוא לא – כמו שההוא קרא לזה בשיר – העשב המתוק. אבל מאיר הבטיח לו שזה יחדד ו"ירים" אותו. לעזאזל. אז הוא פיזר לו קצת מזה בתוך המגולגלת. וזה היה דווקא בסדר. כל העולם סביבו התבהר מהקטרקט הרגיל. הוא קם בצעדים בטוחים מהחבורה והלך לצידו השני של הגג לסדר את הראש, להשקיף על הנוף העירוני.

פעם, ביום הולדתה הארבעים הם החליטו לעשות משהו מיוחד. הם נסעו אל המדבר ושכרו להם בקתה מרוחקת בהרים. לא ניתן היה להגיע אליה ברכב רגיל ובעל המקום קבע איתם במרכז המבקרים של אחד היקבים באזור. הם השליכו בעגלה הקטנה של רכב השטח הקטן את התיקים והצטופפו לצידו של המארח בספסל הקדמי. הוא הבטיח לקפוץ לביקור מחר עם ארוחת הבוקר שהגיעה להם במסגרת העסקה. הוא לקח אותם בשביל אל צמחיה סבוכה. בסמוך לצריף היה מעיין קטן ונסתר. אחרי הסבר קצר על המקום – כאן הקפה, כאן השמיכות אם קר לכם בלילה, כאן יש כמה שמנים ונרות – הוא הסתלק והם נותרו לשבת תחת הפרגולה המוצלת שהייתה עשויה כפות תמרים עם בקבוק יין לבן וקר שרכשו ביקב. ארז שלף מהצ’ימידן את הרמקול הנייד וחיבר אליו את הסלולרי שלו. ניק קייב. אחר כך מזג את היין לכוסות השתיה הכחולות ואחרי שהגוף נח מהנסיעה הארוכה הם התפשטו וכמו אדם וחווה מאיזה ציור, פסעו יד ביד אל מקור המים. הם היו צלולים וקפואים, אבל זה ניכר רק משום החום המדברי היבש של אוגוסט. הם התחבקו ואחרי שהעור התרגל הם התעלסו במים. זו היתה תחושה מוזרה, שמנונית. אחר כך השפריצו מים צוננים על סלע הגיר לשפתו של המעיין והשתרעו עליו עירומים ועייפים.

מעולם לא סבל מפחד גבהים. בנעוריו היה קופץ מצוקים אל תוך המעיינות, בגיבוש ליחידה קפץ ממתקן ה"אייכמן" בלי לחשוב פעמיים. תמיד היתה לו את התחושה הזו, כאילו יש בכל זאת איזה חוט שמחזיק אותו. במשחקי החברה האלה בהם אתה נדרש לפרוש ידיים, לעצום עיניים וליפול לאחור לידי החברים שלך, היה מהיחידים שהצליח לשמור על גופו מתוח וליפול מלוא קומתו. הוא שמע את קולותיהם של החברים מצידו השני של הגג. קולם נמזג במוזיקה והיה לבליל עמום ונעים של אנושות. ניתן היה גם לשמוע את הבאסים דופקים ומהדהדים מקירות הבתים הסמוכים ברחוב. הוא הביט מטה. מדד את המרחק בעיניו. חשב, האם יהיה זה מוות מהיר או אולי יוותר פצוע ואומלל לשארית חייו. האם יש זווית מסוימת לגוף בה ניתן יהיה לבצע לעצמו וידוא הריגה. הוא לא חשב על האנשים שיזילו עליו דמעה, על שני אחיו או על ילדיו, על נוגה, מיתר או להבה. הוא לא חשב על החבר’ה מהעבודה, או על האנשים שישבו כרגע בזולה המרופטת על הגג, עסוקים בעניינם ולא בהיעדרותו. הוא לא דמיין סנטימנטלית את הלווייתו, לא ניסה לנחש הספדים או דמעות, לא חשב על מכתב פרידה או סידורים אחרונים. כל מה שעבר בראשו עכשיו היו עניינים פיזיקליים, בהירים. גובה, מהירות, מפרקת. כן, זה חייב להיגמר במפרקת, קומה רביעית זה גבולי. רכן קדימה ובחן את החצר החשוכה. אולי באמת מעט ימינה. לא על השיחים.

כל הפחדים יוצאים מהחלומות ופוגשים בי. אימת הלילה מתמוססת ביום, וחרדות חדשות עטות על המחשבה. אני מפחדת. מצללי אבנים קטנות על השביל, ממעברים בין חדרים, מעצמי.

כל פחד מגלגל פחד נוסף. נדמה שאין גבול לדברים שיכולים להבהיל אותי. הלב מוכן להיבהל ולקפוץ ממקומו בגלל מקקים, רחשים מאחורי גבי, מגע קל ברגלי. הבהלה עוטפת אותי.

* * *

בערב ראש השנה הייתי בסליחות בכותל. הרבה אנשים, מאוחר, צפיפות ועייפות. התקרבתי לאבנים, הנחתי בקושי יד על הקיר מעל ראשי נשים מתפללות. צפיפות. דחיפות. עצמתי עיניים. משהו קרה. הרגשתי יחידה, מוקפת בחושך ריק, מול הכותל, לבדי. סביבי הכול השתתק, נעלם, הגוף נפרד מהסביבה. התודעה התנתקה. רק אני מול אלוהים בתפילה. לא זוכרת אם התפללתי. אבל ידעתי שהתחושה עצמה היא תפילה. איזה כוחות עוברים בי שאני לא יודעת עליהם ולעיתים פוגשת בהם בהפתעה?

אני רוצה לשקוע עמוק יותר בעולם החלומות. לדעת עוד. להבין יותר.

* * *

מושכת את עצמי מהשינה. מושכת את עצמי מהמיטה. מי אני היום? בחשיכה ובקולות הגשם המגיעים מהחלון, אני יכולה להתעורר בכל זמן. להיות כל תהילה. האם התעוררתי לילדות? האם התעוררתי בבית אחר, בשנה אחרת? אני לא יודעת בשרעפי החלום מהי נקודת הציון האחרונה. אני לא יודעת איזה אדם אני האדם שחולם.

* * *

הלומת חלומות. מתעוררת עייפה מהמאמץ.

נאבקת לזכור, נרדמת וחולמת עוד חלום, נאבקת לזכור גם אותו. דלתות צדדיות מחלומות קודמים מחברות בין החלומות. הכול סיפור אחד שנע בין מעברים צרים, קריאה שמהדהדת בחדרים.

על מה חלמתי הלילה? על הכול ועל כלום. החלומות הם מערבולת שצפה לי בבטן בין התודעה לקיבה. עוד מעט יפלטו החוצה, אם לא בצעקה אז בהקאה, בזרימה עכורה.

* * *

סוף סוף לילה של שינה עמוקה. אני שותה מהשינה ונותרת צמאה. שותה, כמעט נופלת לבאר או נופלת ורוצה לשתות עוד.

חלום על סוף העולם. בקרוב אלוהים יוריד מבול וצריך להתכונן. אני יודעת שזה הולך לקרות כי אני זוכרת שזה קרה בעבר. בעבר יותר רחוק מהחיים שלי. אני זוכרת שאני צריכה לאסוף מזון לדרך. אבל לא מצליחה להבין איך עשיתי את זה בפעם הקודמת, איך אשרוד את כל הימים על הרפסודה עם כל כך מעט מזון?

אני באטרף של איסוף מזון. ממקררים, ממכולות, משאריות ברחוב. אוספת ומכניסה לתיק. אבל מוגבלת, כי הוא כבד. אני לוקחת מאחד המקררים מצות שייבשו אותן על עמודי תפילה טיבטיים. עמודי התפילה מזכירים את קערות הפסח מכסף של אמא, עם מילות תפילה מובלטות. על העמודים ציורים מאותיות כמו בכתבים קבליים, כמו שיוויתי בסידורים של עדות המזרח. אני מגרדת את המצות מהתבליטים ויש לי מצות עם חורים לפי צורת האותיות. אני חושבת בפליאה: זאת הסיבה שבני ישראל אכלו מצות ביציאת מצרים; באמת אין זמן לפני סוף העולם!

אני חשה נקיפות מצפון על לקיחת המצות, כי אולי לא יגיע סוף העולם ואמא תכעס שלקחתי אותן. זאת חוצפה וגזל לקחת דבר כזה יקר. אני מחזירה את המצות וממלאת את התיק בלאפות.

אני תוהה למה אני כל כך בטוחה שאנצל? כולם בוודאי חושבים שהם יינצלו, אין סיבה שזאת תהייה אני. הסיפור הוא לא בהכרח עליי. ובאמת מתחילים לרדת גשמים ואין תיבה באופק.

* * *

בתוך חלום ארוך מישהי אומרת לי שהיא ניצולה מהר סיני. היא מתארת את העוצמה שהיתה שם. התגלות נוראית. היא אומרת: התגלות עוצמתית כל כך היא קטלנית. היא מספרת על שדה הרוגים שאני רואה מול עיניי. המוני אנשים המומים, שוכבים על הקרקע כמו אחרי קרב. מעט מהשורדים קמים באיטיות משדה הגופות. היא מצטטת לי פסוק מהתורה שמגבה את דבריה.

נוגה מהחווה בשומרון בה עבדתי, מופיעה פתאום ואומרת לי: בטח, ברור, זה כמו שהיה בחווה שרק החזקים שורדים. מי שניצל מהחווה הוא מי שהיה חזק מספיק לקום מהשברים.

אני חושבת על הקושי שעברתי שם, על האלימות, ושבעצם זאת היתה חוויה עוצמתית. התגלות. ושאני ניצולה, אני חזקה. אני קמתי משדה הקרב.

* * *

עמוסת עייפות. מתעוררת כבדה, מלאה בשינה. כל הלילה התאמצתי להחזיק בתוכי זיכרון מחלום בתחילת הלילה. אחר כך באו עוד חלומות שנערמו מעליו וגם אותם החזקתי בקצוות. הידקתי את הלסת, לזכור.

חלמתי שאני ביער, צועדת על האדמה, הכול אחד, בלי גבולות. אני מרגישה בבירור את המזיגה בין הדברים כולם, את האחדות. האדמה נעה. הכול חי. הקרקע נושמת תחת רגליי. אני נפעמת מהקשרים בין כל הדברים. ברור לי שזה מארג אחד גדול. הכול משפיע ומושפע.

* * *

חלום מלפני מספר ימים. נועם, אח שלי, כורת ראשים ואני מתחבאת ממנו ברחוב, מאחורי הסובארו הישנה. את הראשים הוא שם באמבטיה שהמים בה כתומים ועכורים. הראשים צפים זקופים. בחלום העוקב אני רוצה להעתיק את מעשיו. בכתיבה או במיצג.

בחלום אחר אני מנסה להשיג בטלפון בחור שהייתי איתו בקשר. אני חושבת שזה מוזר שלא דיברנו שבועיים מאז שנפגשנו לאחרונה. אולי בעצם נפרדנו ולא הבנתי את זה. אולי הוא התפוגג לי ולא התקשר ואני לא הבנתי שהקשר נותק.

* * *

מתעוררת בבהלה בראשית הלילה. חלמתי על קשרים. אני אורגת לוכד חלומות וכשאני מותחת את הקשרים אני מבינה שבכך אני מובילה אנשים למותם. אני אחראית על המוות. כל החיים ימותו בגלל הקשרים. בגלל המתיחה. אני יודעת שהמוות נוכח.

* * *

בחלום אני אוכלת עוף. רגל עוף. יש כמויות של בשר ועופות באירוע בבית כנסת. יש ריח טוב. אני בכלל לא רעבה, אבל הרוטב נראה מעניין, אז אני לוקחת רגל עוף. אני נוגסת ונגעלת, אני מבקעת בפה עצם של תרנגולת. אני נחרדת מהגוף המת שאני מרסקת בשיניים. אני אוכלת כי אני רוצה לדעת מה הטעם, מה יהיה טעים, איך יהיה העור. ממש ליד העצם, בעור המחוספס והמנוקד, יש נוצה קטנה של תרנגולת. אני ממשיכה לאכול.

* * *

והלילה חלמתי שאני בסוף העולם. העולם נשלט בידי תלת רגליים, מכונות שמעבידות את כולנו בפרך. שיגרה איומה של עבודה בשדות. אנחנו מגדלים מזון עבורם, אבל לנו אין מזון. אנחנו גוועים ברעב ואין מציאות אחרת. אף אחד לא מכיר מציאות אחרת, גם אני לא. אני מקבלת את קצבת האוכל שלי, גזר אחד, רך מרוב שהוא ישן. אני יודעת שאני על סף מוות, כי אי אפשר להמשיך ככה. המחשבה הזאת מקובלת עליי, אין בי תרעומת או התנגדות. זה מובן לי שבתוך המערכת כמו שהיא, המוות מגיע, לא משנה הסיבה. ופתאום אני חושבת – בואו נעשה מחאה, ואז אני אומרת לבני האדם האחרים – בואו נעשה מחאה. אנחנו מחפשים עוד אנשים לומר להם את זה ולהתארגן יחד. זה כל כך מדהים ומפתיע, אף פעם לא חשבנו למחות על המצב שלנו, אף פעם לא חשבנו שאפשר לא להמשיך ככה. ועצם המחאה מערערת הכול, את המערכת ואת השעבוד.

* * *

בתקופת מעברים.

במעברים הכול קשה. להיות אדם חדש כשהאדם הישן עוד ישן. רק בחלומות הוא רואה.

באור היום הכול כואב.

* * *

אני נמצאת על גשר ארוך מאוד־מאוד וצר־צר־צר. הוא נמשך על פני קילומטרים רבים, אולי אפילו ארצות. הוא רעוע ומאוד גבוה, בגובה השמיים. הגשר נע בכוחות עצמו, כמו הרצועות הנעות בשדה התעופה שעומדים עליהן והן מתקדמות. רק שאני לא עומדת, אני שוכבת. הגשר ניצב בשיפוע והרצועות נעות לכיוון השמיים, אבל אני שוכבת עם הראש לכיוון הקרקע על הבטן. מתחתיי נוף מהמם, אני רואה קודקודי הרים, אבל לא נהנית מהנוף. הגובה מבהיל אותי ואני נצמדת לרצועות הנעות. אני חוששת לאבד את הארנק, שהוא ייפול מהתיק בגלל השיפוע. אני אוחזת בו בחוזקה.

לידי נמצאת המדריכה שלי מהמדרשה והיא אומרת שעדיף שנעמוד ונחזיק במעקה. אני לא יכולה לעשות את זה בגלל עוצמת הפחד ובגלל שהיד שלי מחזיקה בארנק. בקושי רב אני נעמדת ומחזיקה במעקה. אני מגיעה לסוף העולם שהוא שדה תעופה, תחנת מעבר. הפקידה מתרשלת עם האישור שלי ואני לא יכולה להיכנס למדינה או להמריא. אני הולכת כל הדרך עד לקצה התחנה ומגיעה לסוף של הסוף.

על המורדות סחופי הרוחות של הר ארגץ שבארמניה צעד אדם זקן באיטיות בין בניינים ריקים שצורתם משונה. בעבר היה זה מרכז הומה אדם שהוקדש למחקר פיזיקה, בדגש על לימוד קרניים קוסמיות. היום, שיירי המבנים שנותרו על רכס ההר מסמלים את מה שיוליה גריגוריאנטס, צלמת ארמנית, מכנה "בדידות קוסמית".

הארץ, מתוך ה"ניו יורק טיימס",28.1.20

* * *

הטבח שוב איננו מרים מבט אל השמים. כבר התרגל לעננים העומדים מעל תחנת ארגץ לחקר קרניים קוסמיות, כהים וכבדים. יום ולילה עומדים העננים הללו מעל התחנה, חורף וסתיו ואביב וקיץ, וליתר דיוק: מה שהיו פעם חורף וסתיו ואביב וקיץ, מפני שבפסגת ההר שעליו שוכנת התחנה אין עונות שנה. לא עוד. אמנם, יש ששיירת האספקה החודשית מביאה ירקות טריים שריח השדה עדיין אחוז בהם, והוא שואף אותו ומדמה לראות תכלת נקייה מענן ומלאת אור עז, בהיר; אבל אחרי רגע או שניים שבה ונופלת עליו הכבדות הכהה, והוא נפנה אל הסירים.

אפילו הבישול לא מסיח עוד את דעתו: הכנת ארוחה לשלושה גברים, שלאיש מהם אין עניין בטעם המזון הנכנס לפיו, איננה מלאכה המצריכה להפעיל את מיומנויותיו, שלא לומר: את כושר ההמצאה שלו. כשהייתה איתם הבחורה, טכנאית זוטרה שתמורת ההזדמנות להתגורר בתחנה ולהתמחות בה הופקדה על נקיון המעבדות, עדיין נהנה מעבודתו. היא ידעה להעריך אוכל שטופל כהלכה, ושלושת הגברים התענגו על האכילה במחיצתה. מאז שעזבה כמו עזב איתה גם חוש הטעם שלהם. הדָבָר דבק בה, הם חשו בזה מיד, אפילו יותר ממנה עצמה, וידעו שלא תחזור. אבל הלילה ההוא ערער אותם כל כך עד שרק ימים רבים לאחריו החלו לחוש בחסרונה.

ובחסרון העונות, כמובן.

גם בחסרונו של ארצ’י הרגישו. לפחות הטבח וללא ספק גם הילד, אם כי הוא לא הראה סימן לכך. מאז הלילה ההוא הפך ארצ’י נוירוטי, שוב לא היה מוכן לצאת לטיולים עם הילד והשתין בכל רחבי המגורים כמו גור, ובלילות הטריפו יבבותיו הבלתי פוסקות את שנתם. הטבח, שבילדותו נהג לדבר עם כלבי הכפר, אחז אותו בזרועותיו והביט עמוק בעיניו ושידל אותו שלא יפחד, שהדָבָר לא יחזור. אבל ארצ’י לא האמין לו והם נאלצו להרדים אותו. כשאמר המנהל שאין ברירה לא הביט בילד, והילד מצידו קם ויצא מהחדר בלי מילה. שלושה ימים לא נראה בתחנה, וכשחזר כבר סיים המנהל לטפל בענין. שמו של ארצ’י מעולם לא הוזכר שוב.

הטבח נאנח. משקע את עצמו בחיתוך ובטיגון. הוא חושב על יוליה. בקרוב היא תבוא, הוא אומר לעצמו, עם המצלמות שלה ובעיקר עם הצחוק הפתוח, התכוף. ובלי הודעה, כמו שהיא עושה פעמיים או שלוש פעמים בשנה, כל שנה, כמעט, מאז מלאו לה עשרים ואחת והיא נטלה תרמיל גדול והעפילה אל ההר, לבדה, והתאהבה בו ובמוזרות בנייניה של התחנה.

היא בת ארבעים ושש עכשיו. מאז היגרה לפריז הצטמצמו מאד ביקוריה בתחנה. אבל היא זוכרת היטב את הימים בהם היתה תחנת ארגץ מרכז הומה אדם שהוקדש למחקר חלקיקים. אלה הם רסיסים עתירי אנרגיה המגיעים מכוכבים מתפוצצים, מחורים שחורים ומאסונות אסטרופיזיים אחרים המתחוללים במרחק אלפי או מיליוני שנות אור, כך סיפרה לו. וגם על משיכתה להר סיפרה לו, והוא ידע שתמשיך לבוא, גם אחרי שכמעט איש לא העז לעשות זאת עוד.

אפילו הזקן, כך נדמה, מחכה לבואה. הוא חי כאן כל חייו, הזקן; גם מה שאירע לא היה בכוחו לגרום לו לעזוב. לפעמים הוא עובר, נעמד על קו הרכס ומתבונן בהם מרחוק. לעולם אינו מדבר עם מי מהם. לפעמים משאיר לו הטבח פרי, חריץ גבינה או כיכר לחם קטנה בתוך תיבת הפח האטומה, ולמחרת התיבה ריקה (אבל בפרוסה מעוגת היומולדת שהוכנה ליום הולדתו העשרים ושבעה של הילד לא נגע הזקן, והטבח, שמצא אותה בתיבה למחרת, הסתכל בה זמן מה עד שהשליך אותה אל הפח). בימים שיוליה באה מגיע גם הזקן, כאילו ידע על בואה. וכשהטבח חושב על הבעתו של הזקן בימים האלה, הוא מחייך.

מחשבותיו תועות בשעה שהוא מקרצף את הסיר הגדול. הוא נזכר בתוכנית אחת שקלט באחד הערבים בערוץ הנוסטלגיה: שיאני העולם בכוח סבל. המרחק הארוך ביותר שהצליח אדם לעבור באופניים, על קביים, על רולר סקי, על גלגליות להב. לרוץ ברגליים יחפות. לשחות מתחת לקרח בנשימה עצורה. אפילו ההליכה הארוכה ביותר על עלי כותרת. את הערכים המספרים של כל ההישגים הללו אין הטבח זוכר, אבל מראה פניהם של קבוצת הנזירים התאילנדים שעשו את מסע הצליינות בין המקדשים כשהם דורכים על עלי כותרת של ציפורני חתול נחקק בו היטב – היה בו שילוב של יראה וענווה והוקרה על הדברים הפשוטים ביותר של הקיום. כמה הבין את השילוב הזה, בעיקר נוכח האופן האלים שבו התגלתה להם בלילה ההוא עוצמתם הבלתי סלחנית של השמיים.

והמכונות מהבהבות, ממשיכות לחפש אותות מהחלל. המנהל והילד משגיחים כל העת, מתחזקים אותן, במשמרות, יום אחר יום, שנה אחרי שנה. יש לילות שבהן נוהמות המכונות אל הכוכבים, ואז יודע הטבח שהכרח להתרחק מהן. בלילות האלה הוא מתכרבל עמוק מתחת לשמיכה העבה שהכינה סבתו מנוצות האווז בכפרו הרחוק, ושומע את יוחנן מדבר אליו. הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים וְרָאֲתָה אֹתוֹ כָּל־עַיִן, אומר יוחנן, בְּקוֹל גָּדוֹל כְּקוֹל שׁוֹפָר, דְּמוּת אָדָם וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵשׁ וּמַרְגְּלוֹתָיו כְּעֵין נְחשֶת קָלָל צְרוּפוֹת בַּכּוּר וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וּבִימִינוֹ שִׁבְעָה כּוֹכָבִים וּמִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה. בְּיָדוֹ מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת וְרָעָם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, אומר יוחנן, ובְיוֹם אֶחָד תָּבֹאנָה הַמַּכּוֹת, והטבח נזכר בצווחת מוני הגייגר ובעשן השרפה. הִנֵּה כִסֵּא נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם, יוחנן אומר, וּמִן הַכִּסֵּא יוֹצְאִים בְּרָקִים וּרְעָמִים וְקוֹלוֹת וְשִבְעָה לַפִּידֵי אֵש בּוֹעֲרִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וְיַם זְכוּכִית כְּעֵין הַקָּרַח וְסָבִיב לַכִּסֵּא חַיּוֹת שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָת וְהֵן מְלֵאוֹת עֵינַיִם וְאֵין דֳּמִי לָהֶן יוֹמָם וָלַיְלָה. וככה הוא מוסיף ומדבר, אבל הטבח כבר יודע שממש לפני שאי אפשר יהיה לעמוד בזה עוד יתרכך קולו של יוחנן ובשקט, כמעט בלחש הוא יגיד נַחַל שֶל־מַיִם חַיִּים מַבְהִיק כְּעֵין הַקָּרַח, וְשֶה, ועֵץ חַיִּים עֹשֶׂה פְּרִי, וְכָל חֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד, ושָׁמַיִם חֲדָשִים יִהְיוּ, וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה.

רק אז עוצם הטבח את עיניו, ולפני שהוא נרדם עוברת בו המחשבה: בקרוב היא תבוא.

במהירות מרהיבה (שבעיני הזבוב נדמתה כנצח) שלח העכביש את רגליו האחוריות אל בלוטות הטווייה שבקצה בטנו ומשך משם קוּר ועוד קוּר, ועוד, משך ומתח את הקוּרים למלוא אורך רגליו אל מעבר לזבוב הלכוד; מתח ומתח וליפף סביב לו בתנועות קצביות, מחתל אותו מצמית אותו עוטף אותו בשקיפות הקורים הלבנה. אלא שהזבוב זקף כנף חזקה אשר קרעה את המעטפת ובצבצה מתוכה, והכנף הזו, המשוחררת, ביתקה קורים ברטיטתה, והפיחה רוח ששלחה אדוות קשות על פני ערסל הרשת הגדול. רגלי העכביש קפאו במקומן. בכוח הכנף המשתוללת השתחרר הזבוב מאחיזת הרשת, ורק נתלה בקצהו של קוּר אחד קצר אשר נמתח מטה בכובד משקלו. עודו עטוף במעטה הקורים המשתק, החל להתנודד במעגלים בקצה הקוּר המתוח לפי ריתמוס הנפנוף של כנפו החופשייה.

השנייה הבאה עתידה להסתבר כשנייה גורלית. ראוי שנחלק אותה לפי שלביה:

1. הזבוב המחותל ניתק מן הקוּר שבקצהו היה תלוי וצנח מטה בכנף מרעידה.

2. משב קל של רוח שחדר מן החלון הסיט את הזבוב ממסלול הנפילה הישיר – שהיה מוביל אותו לתוך פח האשפה – אל עבר שולחן העבודה. בראשו של הזבוב עברה מחשבה: השתחררתי, אך רק כנף אחת נענית לי. אני כמו עף אך אינני עף. כוח הכבידה אשר שמתי ללעג כל חיי הבוגרים שם עתה את חירותי ללעג. הכיוון “למטה” מוחשי כחלחלה, מוחשי כפי שלא היה מעולם (נכון יותר לומר שלא הייתה זו מחשבה של ממש, אלא מעין תחושת הוויה, פעימת חישה קמאית שהבזיקה במערכת העצבית).

3. הזבוב נחבט בדף הנייר הקשיח שבראש ערימת דפי הנייר, כשהוא מנפנף ללא תוחלת בכנפו המשוחררת.

4. ספר ההיסטוריה נטרק באחת (הזבוב, שתפיסת הזמן שלו שונה משל ההיסטוריונים, ראה מבעד לקרום הקורים העוטף את עיניו את התרוממות הגוש הלבן־מנוקד של מחצית הספר הנגדית, את הצל שהלך הגוש והטיל עליו, את התמוטטות הצל והתקרבותו המצמיתה של צוק הדפים האדיר עד קרוב אליו, ואז עד קרוב מאוד אליו, ואז עד מגע ועד מעבר למגע. הוא חשב: כל זה מותיר לי די זמן לחמוק. אלמלא כנפי הלפותה ורגליי המשותקות הייתי בלי ספק כבר מדגדג את התקרה).

5. ראש הממשלה צעק: “תשיגי לי את הרמטכ”ל! עכשיו!" נימי זיעה דקיקים הצטברו במרווחים השקועים של פסי טביעות אצבעותיו המהודקות על כריכת הספר.

ההיסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי פרשנות המעבר משלב מס' 3 לשלב מס' 5. הכול מסכימים שראש הממשלה הבחין היטב בזבוב אפוף הקורים, המזמזם למחצה, וכי טריקת הספר הייתה תגובה כמעט רפלקטיבית לנחיתתו. המחלוקת נוגעת לשאלה מהי זיקתם של הזבוב, הספר והטריקה, לאירועים שבאו אחר כך. הרוב טוענים כי אין לייחס משמעות רבה לא לזבוב, לא לספר, ולא לטריקת הספר על הזבוב, וכי את האירועים הבאים יש להבין על רקע ההתפתחויות המדיניות והביטחוניות של התקופה, או על מיני רקעים אחרים מתוך סל הרקעים העומד לרשות ההיסטוריונים – כל היסטוריון והרקע המועדף עליו.

על כל פנים, ראש הממשלה לא הוסיף עוד לפתוח את הספר, ולא סיים לקרוא את הפרק שקרא – עובדה שיש המצרים עליה מאוד. הזבוב שמור עד היום בין דפי הספר בארכיון הלאומי, והוא מפריד בין מה שבא לפניו, למה שבא אחריו. גורל העכביש לא נודע מעולם.

האסטרונומים אומרים כי בעוד כמה ימים יהיה ליקוי חמה. ‘הַפְתּאב־י סִיָא’ – שמש שחורה, הם מכנים את התופעה. זה מביא מזל רע, אומרות אצלנו הנשים הזקנות ומלעלעות נְמָאז – תפילה. גם ככה המזל הטוב דילג בדהרות סוסים מעל בתי החימר שלנו. הנשים מכינות קמעות שנקשור סביב המותנים שלנו ונהיה מוגנות מפני כלבים שעוגבים על נערות בתולות בזמן שהשמש הופכת שחורה. הגברים שלנו נעשים סהרוריים והנשים מתפשטות על הגגות ומפקירות את גופן העירום לרוחות פרצים. אחרי כן הן מצטננות והקור ממאן לעזוב את גופן עד שהן עצמן מתות. לשם כך הנשים הזקנות שלנו מבשלות מנחות לכל הרוחות, שתהיינה שבעות ולא תפלנה עלינו את השמש השחורה. העיסוקים של הנשים בסמטאות שלנו לא מעניינים אותי. עלי להספיק את עבודתי. אני כותשת מלח בחצר הבית. השמש היא מלכה שמפילה עלי טיפות של זיעה. עוד מעט יבוא אבי שחוח הגב ויערום חופנים של מלח לשק החוֹרְגִ’ין (אמתחת), יעמיס את החמור וילך לשוק. אנחנו חיים על הגרגרים האלה. המזרנים שלנו מלאים במלח. הכרים שלנו, הכיסים שלנו. הספרים שלנו, העיניים שלנו. הלשון שלי מלחכת עשב ומים וטועמת את האובדן. אבי הוא דַס־פוֹרוּש – מוכר מיד ליד. מלח תמורת סוכר נֶבָּאט, תה ירוק, אורז, לחם טרי, כלי חימר, גפרורים. אבי כבר מוכן למכור אותי לגבר זר, לארץ זרה, לשפה זרה. אין כאן מזל בשבילך, הוא נאנח. הוא ימסור אותי דַס בְּדַס – יד ביד, את בתו היחידה בתמורה לחופן של פיסטוקים ומכנס משי אדום. אני רווקה. מכנים אותי חָ’אנֶה־מָאנְדֶה – יושבת בית. עיניים רעות מתכוונות לזה שאני רווקה זקנה. אני בת שבע עשרה. הפרח שבין רגליי הולך וקמל. עד גיל עשרים אמות. אני יודעת זאת. אני מריחה את הריח החמוץ בגופו של אבי. חמיצותו היא יתמותי. הגב שלי דומה לשלו. לשנינו צומחים פרחי פיגם על הגוף. שתבוא כף יד מנחמת של אימא כמו פרפר אל הפרח, שתיגע בי שתקטוף את העלים שתמולל שתריח את בתה שצמחה להיות שיח פיגם. אבל אימא שלי מתה בלידתי ממש כמו גלמי הזחלים על הפרח שלי שלא משלימים את מחזור חייהם ונותרים מגולגלים כמו כְּפָאן – תכריכים. אימא שלי לא הפכה להיות זנב הסנונית היא נותרה גרגר של מלח בזיכרוני. הנה אבי פותח את השער. אָעָ’א ג’וֹן – אבא יקר שלי, איש מסכן. הוא רצה להיות משורר ולכתוב במשחת הלָאפִּיס שירה על עור מיובש של צבאים. לבסוף נולדתי, לבסוף כתב על גופי את כל אובדנו. לבסוף הוא הפך להיות מוכר מלח.

אבי מראה לי את כיסי מעילו המלאים, את הח’ורג’ין המלא, הפעם לא במלח, הפעם בפיסטוקים. איך אפרד מטעמו של המלח על גופי. לאמי קראתי נֶמַכּ – מלח. בחיקה של אמי ישנתי כל הלילות. געגועי הם מלח. המלח הוא טיפות גשם. הגשם הוא ענן. הענן הוא רוח. הרוח היא אמי.

‘אָרוּס בָּאשִי’, ‘כלה תהי’, אומר לי אבי. הפעם הוא עוטף אותי ברדיד משי אדום. מניח בידי בקבוק קטן של בושם שהיה של אמי. מבקש ממני רשות לכתוב פסוקי שירה בכפות רגליי. ממילא עפר הדרכים ימחק הכול. ממילא המלח יקח אותי לאַמוּ דַרְיָא. ממילא השמש עוד מעט תשחיר, ממילא אמות בגיל עשרים. הייתי יכולה לשבת בחצר ביתי עוד שלוש שנים ולכתוש בהַוָואן דַסְתֶּה – בעלי ובמכתש, מלח לפירורים של זהב.

השמש שחורה היום. זה ליקוי חמה, אומר לי אבי. לא טוב לחשוב על חתונה בליקוי חמה. זה מביא מזל רע. נפזר מלח. לא טוב למכור ילדה בעבור חופן של פיסטוקים, אני רוצה לומר לו. השמש שחורה והעולם הולך ונגמר. אני רואה זאת. הדרך מתה. גם אימא שלי. אני סופרת את כל מה שמוכר לי בדרך; יָכּ – אחד, הבית שלנו, דוֹ – שתיים, הסמטה שלנו. סֶה – שלוש, עץ השקדייה, צֵ’הָאר – ארבע, בית המרחץ, פָּנְגְ' – חמש, השוק, שֶש – שש, הדרך צפונה, הַפְתְּ – שבע, אני ואבי רוכבים על החמור ומתרחקים מכל מה שמוכר לי. אני פותחת את בקבוק הבושם של אמי, מריחה מלח. עיני לא יכולות להישאר פתוחות כשחושך מכסה את פני היום. לא טוב לצאת אל הדרכים בליקוי חמה. כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק מהבית לכאן. כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק ביני לבין אבי, כבר איני מצליחה לתפוס את המרחק בין מותה של אמי למותי. הפיגם מתייבש במהירות בחום הדרך. פרפר צהוב אחד מנסה להתקרב. אני מנסה לתפוס אותי בשתי ידי. הפרפר הופך לגולם, הגולם הופך לזחל, הזחל הופך לביצה קטנה בכף ידי. נקודה לבנה. גרגר של מלח.

לא משנה כמה ימהר אבי בדרכים, לא משנה כמה ידהר החמור,

לא משנה כמה השמש תהיה שחורה,

אני מניחה את גרגר המלח בזווית עיני

ומחכה.

* * *

גרעין הסיפור לקוח מתוך סיפור חייה של אחת מהמידעניות שלי שסופר לי בזמן שערכתי מחקר אקדמי על תפישת הנשיות של נשים אפגאניות. הנשים שפגשתי, ברובן קשישות, היו מיילדות, מבשלות, אורגות שטיחים, רוקחות, מקוננות, כל אישה סיפרה לי את סיפור חייה. הן התמקדו בארבעה אשכולות עיקריים: היגוד – סיפורים, קינות ופתגמים. טקסים – טקסי לידה, התבגרות, נישואין ומוות. בישול סמלי ואכילה – לחם ונזיד האָש. מרחבים טרנספורמטיביים – המטבח, בית המרחץ והמקווה.

כל הנשים שראיינתי היו מהגרות, יהודיות ופאשטוניות.

המונח ‘שמש שחורה’ – ‘ליקוי חמה’ בסיפורה של המידענית האפגאנית מסמן את ערעור הסדר הסמלי בקוסמוס ובחיים הפרטיים. באידיום התרבותי במרחב האיראני ליקוי חמה = שמש שחורה = סוף העולם. בחווייתה של הכלה הצעירה היא נכפית לעזוב את בית הוריה, שכן החברה היא פטרילוקאלית – נערה שנישאת עוברת לבית בעלה גם אם הוא בן שבט אחר או חי בארץ נוכרייה. הכלות מקוננות על לכתן מהבית, הן נפרדות מהאם, מכל מה שהיה מוכר להן. אירוע זה הוא מכונן בחיי הנשים ולא אחת הן מציינות כי זה מה שהוליד בהן את הרגש המלנכולי, הגעגוע אל האם והכמיהה לאהבה.

בהגותה של ז’וליה קריסטבה (שמש שחורה – הוצאת רסלינג) אהבה, לדוגמה, אינה אפשרית מבלי יכולת האידיאליזציה וההזדהות. בניגוד לאהבה, המלנכוליה היא בגדר מכשול קשה בדרך ליצירתן של יכולות סימבוליות ודמיוניות. באופן טיפוסי, אנשים הסובלים ממלנכוליה אינם מסוגלים לאהוב, מאחר שאינם מסוגלים לבנות את האידיאליזציות הנחוצות. עוד מציינת קריסטבה: “דיבורם של המדוכאים הוא לדידם מעין עור זר; אנשים מלנכוליים הם נוכרים בתוך שפת אמם” הם באבל נצחי על האם.

הנשים האפגאניות שהיגרו מהמרחב המולד שלהן אל מרחב אחר פיתחו את סוגת הקינה כמרחב לירי נפשי לפרידות שהן חוו. פרידה מאם, פרידה מהבית, פרידה מארץ, פרידה משפה, פרידה מגוף סמלי. סוגת הקינה והממוראטים (זיכרון תרבותי) של הנשים היוו מרחב קתארטי ואף יצרו סדר קוסמולוגי חדש – מליקוי חמה אל שמש גלויה ומאירה.

התאהבתי בסנטה לוצ’יה בהשקת ספר בתל אביב.

אני מעלה כאן את ההשערה שהיא הייתה אחותה של הנערה העוזרת לטבח. וכי אביהן של הבנות גידל אותן לבדו – אולי האם מתה – תמותת נשים, בעיקר בלידה, הייתה אז דבר של יום ביומו. שבהעדר בנים נתן להן לבנותיו את כל מה שהיה אצור בו: ידע, אהבה, סקרנות, ביטחון עצמי וחלומות. ייתכן שלימד אותן קרוא וכתוב, מדעים, ואולי אם הייתה שם זיקה מסוימת לנצרות־תיאולוגיה בסיסית, מי יודע.

לוצ’יה, שהייתה אז לוסי יש להניח, הבינה שאביה מסר אותה. כל הדברים סבו סביב קונדיטוריה ובית מאפה שניצבו בשכנות והחתונה כנראה נועדה לחברם. נערה צעירה, אולי ילדה שהייתה עוזרת לטבח ורק האל יודע באילו נסיבות למדה לכתוב, כתבה ביומנה על החתונה העתידית. לוצ’יה, שלא יכלה להיות כבת יותר מחמש עשרה, הייתה על פי כל העדויות נערה חריפה. אהבה לרוץ יחפה, בעיקר בנמל, אהבה את רסס הגלים המתנפצים על המזח, את מליחות האוויר, את חיי השוק. נדמה כי הרבתה לחלום בהקיץ ויש לשער שהרגישה נבגדת. מסך המציאות נפל עליה. היא חיה עד כה כבחלום. אין זו המציאות, שנשים תהיינה בנות אדם; שתחשובנה מחשבות, שתרוצנה יחפות, שתכתובנה שירים וכיוצא בכל אלו. ייתכן שבמובן מסוים, פריצת המציאות הזו לחיי החלום שלה הביאה אותה לכדי שיגעון.

ואז אירע מה שמדווח לנו ביומני הנערה העוזרת לטבח: לוצ’יה החלה לנהל סדרה של רומנים סוערים עם מלחים ועם חיילים שהיו מוצבים במקום. סברו שהיה זה שיגעון, אך ייתכן שהייתה זו אסטרטגיה מחושבת לבטל את הנישואין. אפשרות שלישית העולה על דעתי: היא חשבה “לתפוס קצת חיים” לפני המוות שבנישואין. ועלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו כי הנישואין בסירקוז של שנת 300 משמעותם היתה כניסה לחיים של שפחה.

אני מודה שהייתי המום לפגוש קדושה מעונה מראשית הנצרות בהשקת ספר בתל אביב. באיזשהו רגע נשפכה טיפת יין על חולצתה והיא נכנסה למטבחון לנקות את האריג. נכנסתי אחריה והצעתי שנברח משם. היא אמרה "סבבה, נלך לשתות! " כשיצאנו מהמקום היה האוטו הירוק שלה, אוטו ליצנים שכזה, חונה פשוט על המדרכה, כאילו זו לא תל אביב, גלגל אחד, מורם באוויר על ידי אחד מאותם “קיפודים”, חצאי כדורים מבטון שנועדו למנוע חניה. האישה הזאת, אמרתי לעצמי, היא משהו אחר. נסענו לפאב קרוב לביתי בפלורנטין. אבל עוד לפני שהבירות הגיעו לשולחן כבר היינו אצלי בדירה. בבוקר, בשש, היא העירה אותי, מנערת את גופי, “היי”, אמרה, “שכחתי לשאול איך קוראים לך”.

חגיגה זו לא נמשכה זמן רב. לוצ’יה נתפסה מתגפפת עם חייל בנמל ונגררה מתוך זרועותיו. היא נכלאה בבית אביה. ניתן רק לדמיין את השיחות שניהל עמה שם. המקרה הובא לפני שופט קיסרי, שהחליט – בהתאם למסורת ארוכת השנים של ענישה על פי גוון החטא – כי לוצ’יה תיאנס על ידי צבא גדול ואדיר של גברים עד שתמות. הרעיון היה שממקום שבו חטאה, מהתאווה שלה, משם תומת. היא נשלחה לבית בושת שבנמל. קהל גדול התאסף במקום. בשירים ובמחיאות כפיים החלו לעודד אחד את השני.

מהקהל יצא צעיר עקום ומכוער, רזה וחולה ומזיל ריר. כנראה לוקה בשכלו. הוא היה הראשון לאנוס אותה לכל צהלות הקהל. אחריו באה שורה של חלאות המין האנושי: פושעים, עבדים מוכי גורל שנקמו בה את שנאתם. כל החלכאים והנדכאים של העיר אנסו אותה. בכל הצורות והפתחים האפשריים. היום העריב, השמש שקעה, אך התור לנקום – כל איש את נקמתו בעולם שאותו שנא – דרך גופה הקטן, רק התארך.

בוודאי צעקה בתחילה. בוודאי דיממה. בוודאי בכתה. בוודאי, אחרי שעות ארוכות של היאנסות על ידי כל דכפין, החלה לאבד תחושה. ראשית באברי המין שהשחיקה מחקה מהן את הרגש, והם הפכו מאברי מין לפצעים ומפצעים לגלדים ומגלדים למעטפת עור מת על הגוף החי וממעטפת לשריון. אחר כך החלה לאבד את תחושותיה גם במובן המנטלי. ייתכן שהחלה לעצום את עיניה ולחלום שהיא אינה בגופה. לנדוד במחשבותיה.

אולי במחשבותיה שוב הייתה רצה יחפה על החוף, נהנית מנתז הגלים בפניה. נושמת מלוא הריאות את האוויר הקריר המלוח. לבסוף עשתה מעשה מן ההלכה ונטשה הלכה למעשה את גופה. היא מתה בעודה נאנסת בבית בושת מטונף בנמל סירקוז, כשקהל גדול צופה באירוע ותור ארוך עוד משתרך. תור של מצפים לאנוס ולהעניש שנאלצו לחזור על נתיבם וחצי תאוותם בידם. האנס האחרון ראה שיש בידיו פגר אך לא הפסיק את מעשהו עד שבא על סיפוקו.

לאהוב את סנטה לוצ’יה הייתה המשימה הקשה ביותר של חיי. היא באה. הלכה. כל כמה שלא אהבתי אותה, לא היה די באהבתי לשקם את אמונה באדם ובעולם. אהבתי לא הצטברה. בכל יום נלחץ כפתור ה־reset והיחסים אותחלו כליל. בכל יום היה עליי לכבוש את לבה מבראשית. ללא כל הבטחה.

קהילת נשים קטנה שימרה את הסיפור הזה. אולי בינן לבין עצמן החל, לאט לאט, ההיפוך. אולי בספרן את הסיפור הזה, מאם לבת, החלה התנגדותה הנפשית חסרת האונים לאונס הנורא ללבוש את צורתה של התנגדות מטאפיזית קסומה. ייתכן שעל רקע הסיפור הזה, ובוודאי אינספור סיפורים דומים, התבססה הנצרות הקדומה. אולי בשל המציאות הזו פנתה הנצרות הקדומה לאנשים.

על פי הסיפור המופיע כיום במעשיות הקדושים (“אגדת הזהב”) הייתה לוצ’יה, מן הסתם לוסי, בתולה מאורסת להתחתן כשהמירה את דתה לנצרות. היא ביקשה להיות נזירה ומסרה את כל רכושה לעניים. חתנה המיועד חשש שהיא מוסרת את הרכוש (שכעת אמור היה להיות רכושו) למאהב וביקש להביאה לדין. בחקירה התגלה שלוצ’יה התנצרה, והוא הלשין עליה לרשויות הרדיפה אחר הנוצרים. חיילים נשלחו לאסור אותה. לוסי הקדושה עמדה על מקומה והתפללה והחיילים לא הצליחו לגרור אותה. הם הביאו שני שוורים וקשרו אותם אליה – ואף הם לא הצליחו לגרור אותה. לבסוף הוחלט להציתה באש ולדוקרה בחרב ובכל זאת, היא עמדה במקומה ולא זזה.

לאחר משא ומתן מפרך, ומביך עבור הרשויות, הסכימה למות מול כומר מוודה.

לפעמים הייתה נעלמת. משתבללת לשבועות. לא עונה ולא מגיבה. ואז חוזרת כסופה. לפעמים הייתי נוטש בזעם ועלבון. אך מקהילת הנשים שהפכו את לוסי לסנטה לוצ’יה למדתי שמה שנראה לפעמים כחולשתה הפאסיבית הוא גם מקור כוחה. זו התעקשותה עלי, שאדע כיצד לאהוב קדושה מעונה מהמאה הרביעית לספירה. לאהוב אותה זו אמנות, ואני עדיין מתלמד. אחרי הכל גמרתי אומר בלבי לאהוב את סנטה לוצ’יה.

אני רכונה אל הכיריים, מערבבת בכף עץ רוטב עגבניות לפסטה שנאכל בצהריים. מערבבת ומבעבע בי כעס אדום לוהט על המציאות האחת הזאת. על זה שהבוקר מהנדס מורה ושתי בנות וכך גם מחר בבוקר ובבוקר הבא ובזה שאחריו, עד הנצח, עד סוף כל הימים כולם. והרי יכולות היו להיות לנו אינסוף התגלמויות. ואולי יש, אולי היום, עכשיו, ברגע הזה ממש. אני עומדת במטבח מול הכיריים, מערבבת בכף עץ אוכמניות טריות, מוסיפה סוכר, טובלת זרת וטועמת. את האוכמניות קטפנו אתמול בשדה שליד הבית. יצאנו, אני והבנות, לקטוף אוכמניות. הבנות חבשו כובעי קש ליקטו וזללו, רצו יחפות. אני עמדתי והשקפתי עליהן, מנגבת ידיים בסינר, מגלגלת בראש אפשרויות שונות. מהאוכמניות אכין ריבה ומאפינס ליריד השנתי בבית הספר של הגדולה. הבנות מתרחקות ואני קוראת להן שיחזרו. אנחנו צועדות לכיוון הבית. בדרך אתה מגיע בדהרה על הסוס, עוצר לידינו ומספר על ההמלטה שהייתה הלילה. הקטנה מבקשת לבא לאורווה לראות את הסייח, פליז דדי, אפשר? פליז! אתה אומר לה שבטח סוויטי נלך אבל לא היום, הסוסה צריכה לנוח. אנחנו נכנסים הביתה יושבים סביב השולחן ואוכלים את פאי הרועים שהכנתי. אני מפנה את השולחן וניגשת לכיור אתה נעמד מאחוריי, מחבק אותי ונושק לעורפי. אתה ממהר, חייב לחזור לאורווה “תהיו טובות בנות”, אתה אומר לנו, מניף את הקטנה ונושק לגדולה, חובש את הכובע ויוצא. מי שרוצה לצאת לחצר שיחבוש כובע! חם מאוד היום! הגננת צועקת. כמה חיכינו לרגע הזה! הנה, אנחנו שנינו יושבים בארגז החול בגופיה ומכנסיים קצרים ירכיים שמנמנות, לחיים אפרסק, שומן ילדות שטרם נמס. אנחנו מסננים חול. כל היום חיכינו וכשהגננת פתחה את הדלת לחצר רצנו ותפסנו מסננת, רק אחת הפעם. אנחנו מסננים חול. זה מה שאנחנו עושים יום יום. מסננים וממלאים בקבוקים בחול נוצץ. הנה אתה מסנן ואני מניחה יד תחת זרם החול הנקי העיניים עצומות, הפה פעור, החול מדגדג את כף היד, חם ונעים. אנחנו מתחלפים. עכשיו תורי לסנן ותורך להרגיש. מסננת פרח כתומה עוברת מיד ליד. אנחנו מגרשים את הילדים שרוצים להצטרף. לא מסכימים לאף אחד. השמש חמה וגבוהה, החול זהוב, נעים לשבת בתוכו נעים להרגיש אותו על היד, נעים לנו. עד שהגננת תקרא ותגיד שהגיע הזמן להיכנס למפגש. אנחנו נקום וניכנס יד ביד, נרגשים כשנבין שאנחנו מכירים עוד מהגן. אנחנו מתיישבים. זה מול זו יום שלישי בשתים עשרה, כמו בכל שבוע. אתה שותק, מחכה שאתחיל לדבר. אני מדברת ואתה מקשיב. זה התפקיד שלך, להקשיב לי. ממש להקשיב לי. להתרכז בכל מילה, להיות דרוך וערני. התפקיד שלי הוא לדבר, לספר לך הכול. הנה אני מספרת לך חלום שחלמתי. בפרטי פרטים אני מספרת ואתה מקשיב. לא ממהר לשום מקום, לא מאבד עניין, לא מתערפל, מקשיב קשב חד, מוחלט. זו העבודה שלך. הכול אני מספרת לך, גלויה ושקופה לפניך, משוחררת מהצורך למצוא חן, לעגל פינות. כל כולי פרושה לפניך, כל נים וכל נמש כל שומה שעירה של הנפש. ואתה לא נבהל, לא נגעל, רק מביט בי ומקשיב, כמה יפה אתה מקשיב נישא על גבי המילים, מבטך מבט צלול כמי אוקיינוס מעמקים. אני צוללת פנימה ומגיחה החוצה חליפות שוב ושוב, מזניקה את גופי הענק מעלה, צונחת מטה ומתיזה רסיסי מים למרחקים עצומים. ככה אנחנו משחקים כל יום, אני לווייתנית כחולת סנפיר, יונקת מעמקים קדמונית ועצומת ממדים ואתה אוקיינוס אינסוף מערסל אותי, מטלטל אותי. אין דבר מלבדנו, אנחנו העולם כולו. משתובבים בהרמוניה. אני מצליפה בך בזנבי, יוצרת אדוות ענק, אתה צוחק ורודף אחריי בגליך. מאושרת ומסוחררת אני שרה לך, רק לך, במיוחד לך, את שירתי ואתה משיב לי בליטוף קטיפה מימי. רק כעת אתה מבחין בסכנה, בדמותם של אותם בני אנוש חדורי להט, דלוקי מבט והצלצל בידיהם כל רצונם להצליח להכניע, לנצח בקרב הענקים. הם מבחינים בי אבל אתה משתולל בזעם, מייצר סופה אימתנית, מטיח בהם גל אחר גל, מאפשר לי להחריש את גופי, לצלול ולחמוק מהם. הם נשבעים שמעולם לא ראו סופה כזו, כאילו פוסידון עצמו חולל את הסערה. מצחיק, אין להם מושג, לטיפשים, שזה היית אתה! אתה, שתמיד מציל אותי כשצריך. עכשיו אתה רוצה לנוח, הסערה עייפה אותך. אולי ננוח שנינו. הנה, אנחנו נחים, באמת נחים. לא בחצי עין פקוחה, כמו תמיד. השכנה דופקת על הדלת לבקש סוכר, אף אחד לא עונה. מוזר, היא חושבת, רגע לפני שהיא מסתלקת, הרכב שלהם בחניה. אבל אנחנו לא בבית. אנחנו נחים. בלי הבנות אנחנו נחים. לא נצא לעפיפוניאדה בפארק, לא נלך לסרט, לא נדבר, לא נקום, לא נישן, לא נלך לשירותים, לא נכין קפה. אנחנו נחים היום מנוחה אמיתית, מלאה. מנוחת כל המנוחות. בטלוויזיה ישדרו משחק כדורגל חשוב אבל אנחנו לא נצפה. אנחנו נחים. לא צריך לבשל, לא רעבים כשנחים ככה. לא נחשוב, לא נרצה, לא ממש נהיה. ממש לא נהיה, נהיה ולא נהיה. נהיה אשר נהיה. יהיה לנו כל כך נעים שלא יתחשק לנו לחזור ונשאר ככה. נחים. ישנם לא ישנם, ישנם אינם.

רבע לאחת, צריך לחזור ולאסוף את הבנות. להנמיך את האש, ערבוב אחרון. לכבות ולקבל, שנכון לעכשיו, מהנדס מורה ושתי בנות ופסטה עגבניות.

ההתרוצצות הזו במדרגות, למעלה ולמטה, צועק, קורא, מרגיע ומפייס, נלקחה כמו מחלום שנחלם לאטו על הספה. אולי שעה, אולי יותר, אפשר כל הלילה, ורק התנועתיות של הרגליים התקיימה בו. פעם רץ, פעם רקד ופעם הרגליים היו משותקות והקול היה אילם והרצון להתפרץ היה חזק. לעצור, ציווה הלב, לעצור ולהשליט לסדר. אולי בכלל לא חלם, כי הנה היא, שוכבת בשר ודם בסלון, השיער שלה מבצבץ מקצה השמיכה. מעודף חלומיות לא זכר את תווי הפנים במדויק. היא חדשה לו כמו מכונת קפה מהחנות. למרגלות המיטה תקעה בו הכלבה הלבנה מבט שקט מתוך עיגולי עיניה הנוגות. בחלון הפצירה שמש הבוקר לחדור.

זה התחיל כך: היה ערב, אל נכון ליל אמש. הוא בדק במהירות שהתריסים מוגפים, שדלת המרפסת נעולה היטב ושהגז כבוי. היה נדמה לו שכבר שמע את המים הקרים שוצפים קוצפים מתחת לבניין ובמורד הכביש ועליהם צפו חלוקי קרח דקים שקופים. טאטאו הכול בדרכם. עלים, זרדים, תינוקות ילדים ונשים. כמו בהלה קטנה נתקעה לו בגרון. באוזניים התחוללה רחישה צפופה. הודעת הקריין במבזק החדשות בטלוויזיה התחילה להתרחש. קרחונים מיהרו ונמסו בדרום כדור הארץ. הצפה רבתית איימה על ערי החופים, ומי כמוהו יודע, כשהצרות מגיעות הן מבקרות אצלו ראשון. וטרם התחתן, בקושי חי. מיד התבקשה שיחה עם איילת המנומשת כשהוא אחוז חרדה. ביקש לשאול סופית אם תגיע הערב לריקודים לפני בוא הקץ. מעולם לא רימה את עצמו ולא יצא לבילוי מבלי שהיתה לו ביד ציפור אחת. איילת הגרומה איבדה מהר סבלנות: איזה קץ? מה הקץ? תגיע, הפטירה ביובש, אבל שיביא בחשבון שלגביו היא אולי. אולי כן ואולי לא, אמרה. באותם רגעים רצה להרוג את עצמו על הפעמים שהתעקש להחזיק אצלה את הידיים מתחת לשדיים, וללא מלים התגוששו באולם הריקודים, בין זוגות מחוללים ובין דחיפות לסיבובים גנב בחשאי נגיעות על גבול המותר.

ברור שנמאס לה, אך פחות ברור היה איך סיים לעבור בקפידה על פני פתחי הבית, איך מול המראָה העביר אצבעות על השערות הזקורות כמברשת ומתח את צווארון הז’קט ונבעט החוצה, ספק אם כל זה קרה אמש. בישורת המדרגות שמע את פקיעת פעמון החירום של המעלית. האור כבה, הדלת נטרקה. בגישוש אחר המתג ניסה להעריך אם קרובים המים השוצפים ומה טיב הקשר שלהם לפעמון. האור ניצת מעצמו ובאווילותו רץ במעלה גרם המדרגות ובמורדו. מקומה שלוש הדהדו הלמות אגרופים. קול אשה שיווע לעזרה. צרחת האימה שלה בלמה אותו. התכופף כלפי המעלית וקרא: היי את שם, שומעת? איך קוראים לך? ואז נשמעה בבירור נביחתה: מה אכפת לך, חתיכת מפגר. תזעיק עזרה. מכווץ ביקש שתקרא בקול את מספר החירום שעל הקיר! וחזר על דבריו באיפוק. השקט הזדחל. איזה קיר, דביל! חשוך גיהינום, לא רואה כלום, צווחה.

השעון הראה שמונה. חכי רגע, ביקש, אבל היא התחננה: אל תעזוב אותי. אתה שומע, אל תזוז. מבולבל בא והלך ואמר: אני כבר חוזר, אמצא את טלפון החירום. מַפְתח יתום הסתובב באחת הדלתות. השכן הצולע מקומה שתיים הציץ בגניבה. שמע אבי, אמר כמתנפל, הייתָּ בוועד הבניין, בטח יודע. מישהי נתקעה במעלית, מה מספר החירום? השכן כיווץ את מצחו כמי שהתעורר משינה. ניגש לבדוק. כשחזר מסר לו דף נייר.

אשתי נתקעה במעלית, וצריך להגיע בדחיפות, אמר לקול המנומנם שהשיב בטלפון. אשה שכל עתותיה בידיה הודתה שאכן בעלה תורן אחזקה, אבל כרגע הוא במקלחת, וכשייצא יחזיר צלצול, ושלא יחשוב שזה צ’יק־צ’ק. עיניו בהו בשעון. מה עלה בדעתו לומר ‘אשתי’? קרוב לוודאי שהערב לא ירקוד. התלבט אם להתקשר למנומשת ולהתנצל. בחוץ המשיכו מי ההפשרה לזרום. החדשות הדהדו כהרים נופלים. חבל שלא שאל את הצולע אם שמע גם הוא שהעולם עומד לטבוע. בעניינים קריטיים כדאי לשמוע דעה שנייה משכן. כשחלף ליד דלת דירתו, נכנס להוציא כיסא. אם צריך לחכות ולחטוף קללות מוטב לשבת. נמלך בדעתו והלך להביא גם גפרור. אם לשבת – למה בחושך? את הגפרור נעץ בתחתית המתג. פטנט של שרברבים.

הלו, אתה? אל תברח לי, שמע את חרדתה כשהניח את הכיסא ליד דלת המעלית. אני פה, קרוב, השיב, לא בורח, לידך. כבר הודעתי לחירום, ייקח קצת זמן. בחביבות הציע לה לשבת. חושב שהכינו לי פה כורסת נוחות?! התפרצה עליו כחתולה רעבה, יודע מה זה חושך מִצְרַיִם? אל תציע, טמבל, הרימה קול מתכתי. קר פה פחד, ואין אוויר.

אחר כך צללו בשתיקה. המרצפות הדיפו קור. יש אנשים שמאז לידתם העולם חייב להם, הרהר בעגמומיות. הטלפון צלצל. איש בשם צביקה רצה להבין מה קרה. בגלל מֵי ההפשרה, הסביר. מֵי ההפשרה? מלמל הדובר וביקש שייגש לקומת המבואה ללחוץ משם על כפתור המעלית. הוא התווכח וטען שזה חסר טעם, ולא הודה שהוא בעצם מפחד לרדת. איך אפשר לדעת לאן הגיעו המים. הגברת תקועה במעלית חשוכה, דחק בתורן, מתלוננת שאין לה אוויר. והתורן מלמל: ברור, ברור, הבנתי. אני נוסע לאסוף את איש הצוות שלי, לא נגיע לפני רבע לתשע, אולי תשע. חכו בסבלנות. יש מספיק אוויר במעלית. אם היא נחנקת, זה רק חנק פסיכולוגי. מאוכזב שלשל את הטלפון בכיס חולצתו. כשלקח לעצמו נשימה הדהדה צוויחתה: הם באים? כן, הרגיע אותה, ואני כאן. תנשמי. היא קראה לו מוגבל, שאלה אם הוא יודע מהו צינוק מברזל בגודל מטר וחצי על מטר, שאין בו סירקולציה והוא חשוך?!

ואם הוא לא יודע, כל כך נחוץ שתקרא לו מוגבל? זכר במדויק שבשלב זה הגוף שלו נכנס לכעס. הוא עצמו כך כל הימים, בתוך תא חשוך, מטר וחצי על מטר, כלוא למוות, ובכל זאת הוא רוקח זהיר ומתון, יודע שכל בלבול יכול לעלות בחיי חולה. הלקוחות חסרי סבלנות, צועקים ומעליבים בתור. וממנה רצה מעט נימוס ועדינות. כשחזר השקט לנשוך ניסה את מזלו. תגידי, שאל, אתְּ הדיירת מקומה שבע? ולא השיבה מיד. קומה שש, אמרה לבסוף בהיסוס. את מכירה אותי? כן, השמנמן, נכון? וכמעט נחנק. שמי אפרת, השיבה מפויסת. בהמשך ביקש לדעת אם יש מישהו אצלה בבית, אולי יקרא לו. אין איש, דיווחה. רק ירדה לזרוק זבל. השאירה את הכלבה בדירה. מסכנה קטנה. היא תמות לה. קולה נסדק קלות. ומה את עושה, אפרת? כלומר בחיים?

היא לא ענתה. אפרת? שאלתי מה העיסוק שלך?

אמרתָּ עשר דקות, עברו כבר עשר דקות, התרעמה. השעה היתה כבר תשע. הבטיח שיגיע בתשע. נדב, קראה, זה השם? תעלה לדירה שלי, תשים את האוזן ליד הדלת, תקשיב לכלבה. חייבת לדעת אם היא מייללת, קומה שש. נו, לך.

הוא לא ידע מניין באה לו ההתעקשות אתמול. תגידי “בבקשה”, אחרת אני לא הולך, העמיד לה תנאי. לא התאימה לו ההתעקשות הזו אמש, התבונן בחלון נדהם. חזר וזרק מבט בשמיכה. שום גל לא נע, לא התרוממות, לא תנועה. אלמלי השיער שבצבץ היה מפקפק. הקפה שלגם בחופזה לא העיר אותו לגמרי. חייב לבדוק מה קרה שם בליל אמש, אם בכלל קרה.

מה נהיה עכשיו, זכר שדיברה עם עצמה. מה נהיה עכשיו. הנה, “בבקשה”, הפטירה חרש. למרות שאהב דיוק, לא ביקש לדייק. רק התעקש על נימוס. לא שמעתי, הכריח אותה לצעוק את מבוקשו שוב. רק אז הלך. מדלת ביתה הגיעה לאוזניו המיה דקיקה כחוט השערה. הבל נשימה רוחף. ציפייה דרוכה של חיה. אפרת סלע, פסיכולוגית, כך היה על השלט. פעמיים קרא כלא מאמין. כשחזר לשבת על הכיסא בישר שהכול כשורה. הזמן חלף. לא זכר מתי התחיל לדבר על עבודתו בקופת חולים כללית. רוקח. ראש צוות. גר בבניין שלוש שנים. אשתךָ זו הג’ינג’ית? שאלה משום מקום, והצטדק שאין זה כך. אתְּ רוקדת ריקודי עם? הרחיק לשאול. ואז שמע שצחקה צחוק מפויס: בקושי מזיזה רגל. הוא לא רצה לדמיין אותה ממהרת נואשת מאולם לאולם, מחפשת בן זוג שיעשה לה טובה. רציתי לבקש סליחתך, אמרה פתאום בקול חדש, זה הפחד שלי ממקומות סגורים, והוא שאל את עצמו אם לימודי הפסיכולוגיה לא הועילו. לכולנו יש פחד ממשהו, מלמל. ושלךָ? הקשתה. שלי… ובכן…

​או אז נשמעו הצעדים. כל כך ברורים. צביקה?! גחן על המעקה, זה אתה, צביקה?! הוא צהל כילד בחדר המדרגות. מעולם לא באה לו שמחה מטורפת שכזו. מה עלה בדעתו שהקץ הגיע. כשירד אל הטכנאים היה הכול יבש, כמו אמצע הקיץ. האיש שנקרא צביקה הצטחק ושאל מה נשמע עם החנק הפסיכולוגי. מאוחר יותר, כשהכול נגמר, נכנסה אליו הביתה והביאה עמה את הכלבה. קטנה ונוגה. הם פתחו בקבוק יין אדום, ובעת ששתו צלצל הטלפון והכול הסתחרר לו. על המסך הופיע המספר של המנומשת מריקודי העם. לא השיב לה. והנה, בוקר יום חדש, והשמש הפצירה להיכנס מבעד לחלון. ראשה של אותה אחת מתחת לשמיכה. התלבט אם לשכוח שמשמרת הרוקחים בכללית מתחילה בשבע כמו תמיד.

לא באמת חשבנו שסוף העולם יגיע. כלומר, שלסדאם יש טילי חץ גרעיניים והוא הולך לחרב לנו את הצורה בעשרים לינואר 1991. ואולי פשוט קל להגיד את זה היום, כמעט שלושים שנה אחרי. מי זוכר מה באמת חשבנו אז, במלחמת המפרץ הראשונה, כשמיהרנו לקנות ניילונים שחורים והדבקנו אותם על כל דלת וחלון ותריס גלילה חרקני שהשתלשל מארגז עץ חבוט, אפילו שהיה ברור שסדאם לא באמת הולך להפציץ את ירושלים. שנים אחר כך עוד אפשר היה לראות את הזנבות החומים של המסקינגטייפים האלה. ילדים נולדו, והלכו לבית ספר ולצבא, והזנבות עוד נשארו שם, אולי כמו ג’וקים, הם ישרדו מלחמות עולם ונשק גרעיני. בכל אופן, ראשי החץ הקונבנציונאליים שנורו במלחמה הזו לעבר ישראל הצליחו להרוס כמה בתים ברמת גן והסביבה, אבל לא בירושלים. בחודש־חודשיים של המלחמה, אם היינו יחד במקרה, כשהיה נשמע הצליל הזה של הרעשים שהתפצחו מהרדיו הפתוח על “הגל השקט”, עם ה"נחש צפע", ואחריו האזעקה המחרידה הזאת, אחד מאיתנו, מעשן כבד, היה מסיט את הניילונים, מרים את התריס, פותח את הדלת, יוצא למרפסת וקורא “סדאם, כוון עליי”. זה היה משעשע. חלק מאיתנו היו מצטרפים אליו. אני הייתי עם המסכה על הפרצוף, חרדה תמיד.

אבל לפני המלחמה, כשחיכינו להחלטה של סדאם בעניין האולטימטום שקיבל מהאו"ם, היה די ברור כבר שזה מה שהולך לקרות, מלחמה. זה היה מסוג הקטעים של “למי יש זין יותר גדול”, לא משנה כמה אנשים ייהרגו בדרך באטומי־ביולוגי־כימי. אז החלטנו לארגן מסיבת סוף עולם. התא שלנו לא היה היחיד – בערך כל קבוצת סטודנטים ותיכוניסטים ארגנה מסיבה כזאת. זה היה אמור להיות בבית של נגה, שהיה לה אילן יוחסין מפואר בקרב שמאלני ירושלים. לי היה רק אבא שלי להתפאר בו. לא הפסקתי לספר עליו סיפורים, ובעיקר סיפרתי עליו, מה שהיה נכון, שאיים להפסיק לשלם לי את שכר הלימוד אם אמשיך להיות פעילה בתא השמאל הרדיקלי. זה מפני שבעברו היה בעצמו מקורב למק"י, בתחילת שנות השישים – אף פעם לא חבר, בגלל שלא היה באמת קומוניסט, אבל סוציאליסט ומעריץ של משה סנה הוא היה, ועזר מדי פעם לחלק עיתונים שלהם, את “זו הדרך”, ו"אל איתיחאד", והכיר שם הרבה. בקיצור, מקורב. הוא הכיר את ארנה מֶר וסליבה חמיס. ואמר לי “תיזהרי, פעם גילו חפרפרת במפלגה שהעביר כל מיני סודות לשב”כ. ומי היתה החפרפרת? זה היה הנהג הערבי של היו"ר. אז תיזהרי", הוא אמר לי. בסוף הוא המשיך לממן לי את הלימודים ואני המשכתי להיות פעילה, רק לא סיפרתי לו על זה.

לא הלכתי למסיבה. גרתי באותה תקופה במרכז העיר, בקומה עליונה, בבית עם המון קומות ומעלית ישנה ומשותקת שלא היתה אלא כלוב ברזל חלוד, שהרוח נדנדה. זה היה ממש מפחיד בלילות שהרוח נשבה חזק. זה היה מין לילה כזה. הייתי אמורה ללכת למסיבה הזאת, אבל במקום זה הלכתי לבקר ידיד שלי, שהיה מין סטודנט חוץ לתואר מתקדם כלשהו. הוא היה מבוגר ממני בתשע שנים בערך, והדעות שלו התאימו בול לתא שלנו. לפחות ככה אני חשבתי. ניסיתי לשכנע אותו שיצטרף אלינו, והוא בא לכמה פגישות, לפעמים אפילו להפגנות, אבל היה עוף מוזר, תמיד מתווכח עם אנשים. הם לא אהבו אותו, רצו שיסכים איתם, אבל הוא תמיד ידע למצוא, לא את עמק השווה, אלא את זיז המחלוקת, והם היו כמעט מגיעים למכות. השד יודע על מה. לי זה נראה כמו שטויות.

הוא דמה בעיני לישו צפוני ענק, בלונדיני, רק עם עיניים חומות, גדולות. אמר שהוא מקנדה. בריטיש קולומביה או אולי לברדור. באותה מידה יכול היה לומר שהוא מצ’יוואווה, או מאלפא קנטאורי. היה משהו לא מהעולם הזה, בבלונדיניות הרכה הזאת לצד הלהט הבוער שבו התווכח על חוט השערה. על ימנים הוא לא התעצבן ככה. שאלתי אותו פעם למה הוא לא מתווכח עם ימנים. “בשביל מה? אין לנו שום מכנה משותף” הוא ענה בחיוך העדין, המתוק שלו, במבטא שאף פעם לא הצלחתי לזהות, ובאמת, לא נתקלתי בו מעולם, אחר כך, בכל מסעותיי. לא הכרתי אף פעם אנשים שבערה בהם אש כזאת. זה היה כאילו כל הגוף שלו עולה בלהבות. כשהייתי עדה לוויכוח כזה, לא ידעתי אם אני רוצה לקחת צעד או שניים או עשרה אחורה, או להושיט לו יד ולהציל אותו מהאש. אבל הוא נרגע מהר. ותמיד אחרי ויכוחים כאלה, שמתי לב, היה מסיט קווצות שיער אבודות מהפנים אל מאחורי האוזן. האם ישו היה עושה דברים כאלה? האוונגליונים לא ירדו לפרטים מהסוג הזה, וגם לא ציירי איקונות.

אותו ערב הלכתי אליו, בלי להתקשר אפילו, כי חשבתי שאולי נלך ביחד למסיבה. הוא גר ממש לא רחוק מנגה, בדירת חדר בנחלאות, מהסוג שכדי להגיע אליהן צריך להעפיל בשלוש מדרגות אבן צרות נורא – וגבוהות באותה מידה, עם עשבים שעולים בין הסדקים, ולעבור בשער ברזל עם ריקוע של השנה העברית שהבניין נבנה בה, ואז ללכת במעבר מקורה שמשקיף אל חצר פנימית עם בור אבן סתום מימי הטורקים, והמון דלתות עד שמגיעים לדלת החדר שלו. ושם, צריך להיזהר, יורדים מדרגה אחת. Mind the gap, היה לו שלט כזה.

הוא דווקא היה מסודר מאוד, בניגוד לסטריאוטיפ של מהפכנים שמאלנים. כל הספרים במדפים בהירים, אחד ליד השני, לפי נושאים. קלסרים של הלימודים במדפים עליונים. מסמכים ותיוקים במדפים תחתונים. גם חדר האמבטיה שלו, נקי להפליא. והכול מסויד לבן.

כשהגעתי אליו, כבר לא הצעתי שנלך. איכשהו, היה לי ברור שלא נלך. בשביל מה לצאת בלילה ירושלמי קר ויבש כשהרוח צורבת בעור. היה נעים בדירת הסטודיו שלו, בניגוד לחדר בדירת השותפים המסריחה שלי. למען האמת, רציתי פשוט להישאר שם.

“מה תשתי?” שאל מייד. הוא עצמו הסתובב תמיד עם הכוס הנצחית של תה המאטה של הארגנטינאים, אפילו שהוא כנראה לא היה ארגנטינאי, אבל מי יודע.

“וודקה”, אמרתי, חצי בצחוק. לא ממש התכוונתי, אבל חשבתי, אם אני לא הולכת למסיבה, לפחות אשתה משהו אלכוהולי.

“לימון?” שאל.

"למה לא? עניתי בשאלה.

הוא אמר שהפתעתי אותו, הוא חשב שאני שותה רק תה צמחים, ואמרתי שהפתעתי את עצמי, והוא אמר שהוא לא שותה וודקה, אבל חבר השאיר את זה אצלו. זאת היתה וודקה קגלביץ' בבקבוק זכוכית עמומה, והסתכלנו על זה וצחקנו, ואני חשבתי, הוא צוחק. עד אז הוא נראה לי כל כך רציני. ונגעתי בו, בשיער היפה שלו, ואז הוא נגע בי. ואז כל מה שרציתי היה הוא, ופתאום הוא היה כל כולו מסביבי, גדול ולבן, ובלונדיני, ואני רציתי אותו כל כך, ולא יכולתי.

היה משהו כואב בנוכחות שלו. כמו קוצים שבוקעים מתוך שלג.

שכבתי לידו, חשופה לגמרי במיטה הלבנה שלו. ולא יכולתי.

הוא הביט בי. העיניים שלי נדדו על כריכות הספרים מולנו. היתה שם גם שירה, לא רק תיאוריה מרקסיסטית.

ואמרתי לו, “אם אני שוכבת איתך עכשיו,”

אמרתי לו.

“כן,” הוא אמר.

ואז הושטתי יד כדי להסיט קווצת שיער שהסתירה לי את העיניים שלו.

​אבל הוא זז, ויצא ששרטתי אותו בציפורן שלי. שריטה קטנה, ליד הרקות. היו לי ציפורניים אז, בגלל כל המסקינגטייפים האלה.

​ירד לו קצת דם. לרגע הכנסתי אצבע לפה, אבל אז תפסתי את עצמי והוצאתי טישו מהתיק שלי וניקיתי. הייתי כל כך נבוכה.

אחר כך הלכתי.

​ואף פעם לא סיימתי את המשפט ההוא.

​לפעמים אני חושבת שאולי כל זה לא קרה.

זיכרונות הם מתעתעים.

​אני זוכרת שלא הלכתי למסיבה ההיא, מסיבת סוף העולם.

אני זוכרת שבמקום זה הלכתי לבית המסודר של היֵשו הבלונדיני המהפכן בנחלאות.

אני זוכרת שרציתי לשכב איתו. שלא שכבתי איתו.

​אחר כך הוא די נעלם מחיי.

​אולי חיי היו אחרים לגמרי אילו זה היה קורה, אבל הם המשיכו לאן שהמשיכו. ניסיתי למצוא אותו בפייסבוק לפני זמן מה, ולא הייתי בטוחה שזה הוא. יכול להיות שהוא מלמד באיזושהי אוניברסיטה במיד ווסט, אם זה באמת הוא. אקטיביסט, כמו תמיד. לא ניסיתי אפילו לבקש חברות.

ובכל זאת, כל זה קרה. כנראה.

מהסוף, לא מן ההתחלה. כך אכתוב היום. לא כמו שאחיותי היו כותבות. במשפחה שלנו עושים הכל מן ההתחלה אל הסוף. בעולם כולו עושים הכל מן ההתחלה אל הסוף, מפני שהזמן נע קדימה, אבל זה לא נכון: מכוניות נוסעות ברוורס, ואנשים שהנהג צורח עליהם “בן זונה” כשהם עוברים את הכביש, וחורק ועוצר, מדדים לאחור; וגם סרטנים, או עקרבים, מה אכפת לי אם אלה או אלה, כי היומן לא יתפרסם: יומן ארוך שאני כותבת ביד שמאל, היד הלא דומיננטית, מפני שקראתי לפני הרבה שנים תזה של אמנית אחת, שהכתיבה ביד שמאל משחררת את הדמיון, כי היד הדומיננטית מקושרת לאונה השמאלית של המוח; וזו אחראית על הרציונל ולכן גם על הטאבו למינהו, ועל כל הדברים שיד שמאל, בעלגותה, לא מנסה אפילו להתמודד איתם – היא מסתפקת בכך שיעלה בידה לצייר את האותיות.

למי אני מסבירה? ככל הנראה אני מצפה שיפרסמו את זה בכל זאת, ורד או גדעון, אחרי הסוף, כְּשֶׁאִמָּחֵק לגמרי. כרגע לא הייתי מעזה לדבר על זה: אני רק הארכיטקטית, ורד היא הסופרת, אסור לי להתחרות בה בתחומה, היא סבלה מדי בבית. כל כך לא לעניין להרגיש עדיין רגשי אשם כלפי הילדים אחרי אבחון כזה. הרי קרה לי דבר נורא, הנורא ביותר שיכול לקרות, נפל עלי סוף העולם, והם בצהלה של אמצע החיים. ורד סוף־סוף התחילה, בגיל חמישים, לזקוף ראש, ולמי איכפת. הנה, באמת אסור שמלים כאלה יתפרסמו. אבל כבר אמרתי לכל הילדים שכאשר אסיים אכרוך עותקים מהיומן לכל אחד מבני המשפחה ואחלק לכולם, ושיעשו בו מה שירצו. בוודאי שאני רוצה שיפרסמו אותו, הרי כמה וכמה אנשים אמרו לי כבר שאני סופרת לא פחות טובה מארכיטקטית. אבל מה יהיה אכפת לי אז. מה יהיה אכפת לי גם לפני כן. הרי לא אדע כלום.

איזו אבחנה נוראה. לא כתבתי על זה לפני כן. הנה, כבר היד רועדת בעוצמה כזאת שכמעט אי אפשר לכתוב וכתב היד משתנה, ובוודאי ישתנה בעקבותיו גם הסגנון, כי המילים עומדות להתפרק מתוכנן. התודעה שלי נפגמת מדי יום. אני מרגישה כיצד היא מתכרסמת. ורד אמרה לי אלף פעמים שרוב הַשִּׁכְחוֹת הן חרדות, ושרגש פאניקה יכול ליצור, בפשטות, מצב שנראה כמו דמנציה. לא חשבתי “איזו מתוקה”. אני מקשיבה לה קצת תמיד, מפני שהיא לוקחת תרופות ומפני שיש לה חרדות איומות. ניסיתי ללמוד מכל זה משהו, ברצינות, אבל דעתי היתה מוסחת לגמרי. הקשבתי יותר כדי לשמח אותה מאשר כדי להיעזר בה. וככל שעבר הזמן במסעדה, כי ישבנו במסעדה, נעשה המזון תפל וירדה עלי תחושת אי־ממשות. ואז אמרה ורד “לא לקחתי את הכדורים שלי”, ואני קפאתי ואמרתי “אנחנו חייבות לשלם. אבא אמר שנהיה למטה בשבע וחצי”, ושתינו החוורנו, ונשענתי אחורה בכסא, שתי מלצריות מיהרו אלינו עם החשבון, ורד ניסתה לחשב את הטיפ שוב ושוב בחוסר אונים ולבסוף אמרה באבירות: “יאללה, עכשיו אני עושה את זה”, שלפה עט, כתבה תרגיל ארוך על מפית ונאנחה בהקלה.

יצאנו. בחוץ השמיים היו צהובים ולא שחורים עדיין; השעה היתה שבע, בגללי הקדמנו לצאת בדיוק בחצי שעה. ישבנו על ספסל, נכלמות. העצים היו עירומים.

אבל הַשִּׁכְחָה עוטפת אותי כמו מעיל ארוך, גם בשעה שאני מאושרת. אני שוכחת מאחורי חפצים. המלים לא נענות – הנה, זה היה חריג, המילה “נענות”; בזמן אחר הייתי מחפשת את זה הרבה. החיפושים אחרי מלים – בתחילת השכחות הללו, כשהתקוממתי ונחרדתי, הייתי מנסה לשמר מלה בזיכרון בכל מיני דרכים. אבל שכחתי את הדרכים. אחר כך גדלו האיים האלה. ונעשו יבשות. והמוח שלי הוא עכשיו מדבר ענקי, ובו – כשאתה מהלך יחף – בורות קטנים ואקראיים של מים הלוחכים את קרסוליך או רק את בהונותיך. כמה נורא ובלתי אמיתי זה נשמע, אבל הבורות הקטנים וקול הכרסום מלווים אותי, ואני פוחדת כל כך. הנה אני בוכה. כמה קל לבכות. תמיד אזכור איך בוכים. גם בסוף העולם. איזו מתנה: מבול מתוק של אחרי המבול.

ובחופש הגדול החל אחי הקטן לעבוד את אל המוות. כל הקייטנות כבר הסתיימו, ומלבד נסיעות לחוף הים וכמה ערבים שהעברנו אצל סבתנו בבני ברק, לא נותר לנו הרבה לעשות. חברי הטוב ביותר, נדב, נסע לחופשה בחו"ל עם משפחתו, ואני ביליתי את רוב זמני בבית – משחק במחשב או קורא ספרים. הספרנית הכירה אותי היטב. היא הייתה אישה מבוגרת בעלת פנים צרות, עם אף מחודד ושיער אפור קצוץ. כמעט בכל פעם שביקשתי לשאול ספרים, הייתה נוזפת בי על שאני קורא יותר מדי ספרות זרה. לפעמים אף סרבה להשאיל לי ספר של קארל מאי או של ז’ול ורן, והייתה דוחפת במקומו משהו של נחום גוטמן או של פוצ’ו. כך קרה שכשביקשתי לשאול פעם אחת ספר על אלים יוונים היא חטפה אותו מידיי בכוח, ומיד שלפה ספר עבה כרס שחיכה מתחת לשולחנה, כאילו הכינה אותו מראש. קודם תלמד על האלים שלך, ואז תקרא על יוון ורומי אם זה כל כך חשוב לך, אמרה. הספר היה גדוש בתיאורים אנציקלופדיים של אלים עתיקים מהמזרח הקרוב. ניכר היה מיד שהוא לא נועד לילדים כלל, שכן הדפוס היה זעיר ודחוס והתמונות היחידות בו היו איורים של פסלים וקמעות בשחור לבן שעיטרו את העמודים האחרונים. עם זאת, מרגע שהתחלתי לקרוא בספר, לא יכולתי להניחו. קראתי אותו מהתחלה ועד סופו, ואת הפרק הקצר ביותר שבו, שעסק באלי כנען, קראתי פעמיים, כהוראת הספרנית. את כל מה שקראתי סיפרתי גם לאחי: על בעל, אל הגשם והסערה; ועל ענת, אלת המלחמה (שעל שמה אימא שלנו נקראה); ועל מוֹת, אל המוות ומלך השאול…

לא יצא יום, ואחי החליט להחזיר עטרה ליושנה, וחזר לעבוד את האל מות – אולי מתוך תקווה שאל שמזוהה עם הקיץ יוכל להאריך מעט את החופש הגדול. במהרה מצא לו שותפה לדרך בדמותה של רותם, ילדה מתולתלת שדבקה לאחי כצל, עוקבת אחריו לכל מקום שילך ועושה את כל מה שיעשה – אותם חוגים, אותן קייטנות, ואותם אלים. איני יודע מה כלל פולחנם: אילו תפילות נשאו ואילו זבחים העלו; אבל השניים יצאו מדי בוקר לשרת בכהונה, ושוטטו ברחבי השכונה בפועלם. היה זה אמצע חודש אלול, ובחוץ האוויר רתח. אני נשארתי לרוב בבית ואת רוב זמני ביליתי בחדר המחשב הממוזג, מחלק את מבטי בין הצג לחלון שהשקיף אל השדה הגדול שבסוף השכונה. לפעמים היה עובר שם רועה צאן בדואי ועדר כבשים עמו. מה לרועה בדואי בשדה קוצים עזוב בגבעת שמואל, איני יודע לומר כיום, וייתכן שהוא כלל לא היה בדואי, אבל אהבתי לצפות בו ולדמיין עצמי נווד גר באוהלים ומטייל עם כבשי בשדות קוצים יבשים. מרחוק הן נראו ככדורי צמר לבנים שריצדו הלוך ושוב בין העשבים המתים, מחפשות משהו ירוק לאכול בתוך ים הצמחייה הגוועת. בחורף, אימא שלנו הייתה לוקחת אותנו ללקט שם חמציצים, אבל בקיץ השדה התמלא חרולים וקמשונים, נצבע כולו בצהוב דהוי, וסדקים נבקעו באדמה החרבה שמתחת – כמו הארץ עצמה פוערת פיה מעלה בצמא.

אחר צהריים אחד חזרו רותם ואחי מתנשפים ומיוזעים. הורינו טרם חזרו מהעבודה והם באו אליי בהתרגשות, עורם בוהק מזיעה. מצאנו משהו, רותם הכריזה ולגמה מבקבוק מיץ קטן, מכלה את חציו בלגימה אחת ארוכה. מה, שאלתי בלי להסיט את מבטי מצג המחשב. מצאנו מישהו מת, אמר אחי. גלגלתי את עיניי, אבל הוא התעקש. לא, באמת! הוא בצריף שבשדה! עכשיו ראינו אותו! הוא בטח נרצח. עצרתי את משחקי והבטתי בהם. בוא איתנו ונראה לך, רותם אמרה, הכול שם מריח כמו מוות והוא סתם שוכב שם בפנים. זה בטח בגלל שהתפללנו למוֹת.

ידעתי שהכול מומצא, אבל ימי החופש הריקים ממעש נעשו לכבדים ומשמימים, אז באתי. בעודנו עומדים לצאת, אחי אמר פתאום, אבל אי אפשר ללכת ככה סתם, צריך הגנה! רותם הסכימה אתו מיד, נכון, פעם קודמת ברחנו כי פחדנו! בואו נביא את זוּלוּ איתנו! אחי ואני הסתכלנו זה בזה. אסור לנו לצאת עם זולו לבד, אמרתי, רק עם ההורים. רותם התעקשה, נו, אבל עוד מעט כבר חשוך! אי אפשר לצאת לשם בלי כלום! אנחנו רק הולכים לצריף, אפילו לא צריך לחצות כביש בשביל זה! אימא שלי נותנת לי לצאת עם יָפָה בעצמי, והיא אפילו לא מרשה לי להישאר לבד בבית!

אחי היסס, אבל לבסוף קמתי אני וקשרתי את הרצועה סביב צווארו של זולו, שקם מופתע ונרגש ובא לקראתי, מכשכש בזנבו.

בקושי פתחנו את הדלת, וזולו פרץ בריצה כשגילה שם חתול שמצא מחסה מפני החום בחדר המדרגות – וברח מיד כשראה את זולו. כמעט שנפלתי במורד המדרגות כשניסיתי לעצור בעדו, ורק כשרותם ואחי הצטרפו להחזיק ברצועה הצלחנו למשוך אותו לאחור ולעצור אותו, אף שהמשיך לנבוח ולקצוף ולרייר. ליטפנו את ראשו בעודו נובח ונוהם, עד שאט אט הוא נרגע וליקק את פניי.

בדרכנו לכיוון השדה, זולו עצר מדי פעם, לרחרח עץ או כתם מסתורי במדרכה, והרים את רגלו להשתין באותו מקום. כל כמה דקות פתח בריצה פתאומית וגרר אותי אחריו. אף שהשמש כבר החלה את שקיעתה, החום עוד עמד איתן ורבץ על כתפינו. שלוליות זיעה נקוו על גבִּי והאוויר נעשה כבד וסמיך מרוב לחות, והקשה על הנשימה. השדה רטט תחת אדי החום. קוצים ננעצו ברגלינו כשחלפנו על פניהם ונאלצנו לעצור ולחלץ אותם. שיירת נמלים ארוכה השתרכה לצידנו, והסתיימה בגוויית חיפושית גדולה שהנמלים עטו עלייה, מפרקות אותה לגרמים ומובילות את הנתחים הקטנים חזרה לקנם. עצרנו לצפות במחזה, והמשכנו בדרכנו. בזמן ההליכה רותם סיפרה לנו שפעם אחִיהּ הגדול הוכש כאן על ידי נחש, ושאבא שלה היה צריך למצוץ את הרעל מהפצע – אבל בסוף התברר שהוא בכלל לא היה ארסי.

הצריף הנטוש שבאמצע השדה היה שם עוד מלפני שנולדנו, ואף אחד לא ידע לשם מה נבנה. מדי פעם נערים השתמשו בצריף כמקום לשתות או לעשן בו, אבל בתור ילדים פחדנו להתקרב אליו. היינו ממציאים סיפורים על רוח רפאים שהייתה כלואה שם, או זוג רוצחים שהתגוררו בפנים ויצאו בלילות לחפש קורבנות נוספים. כעת עמדנו ארבעתנו ממול לצריף, ואף אחד לא העז להתקרב – מלבד זולו, שרחרח סביב בסקרנות.

נו? שאלתי, תפתחו כבר! הם היססו, אבל לבסוף רותם נִגשה קדימה בזהירות ודחפה את הדלת בכוח. משהו בפנים זז לפתע ונגח בקירות הצריף, מניע את כל הדפנות. רותם נסוגה במהירות, ואנחנו קפאנו במקומנו. זולו נבח בקול רם.

הדלת נעולה, רותם אמרה בחשש. הבטתי בה בחשדנות, חשבתי שאמרתם שמצאתם אותו בפנים, אמרתי, וצעקתי מאחר וזולו לא הפסיק לנבוח. הם לא ענו, אבל שוב שמענו משהו מתרוצץ בפנים, מטיח עצמו בקירות ומרעיד את החלונות הסדוקים.

חלון אחד ניצב היה סמוך לדלת, מצד שמאל, אבל היה מטונף מדי מכדי שנוכל לראות דרכו. העברתי את הרצועה של זולו לידי השמאלית ובימיני התכופפתי להרים אבן מן הקרקע. והטחתי אותה בכל כוחי בחלון – שהתנפץ והתיז רסיסים לכל הכיוונים. היצור שבבית נאנק בקול לא אנושי ושמענו את ריצתו הפראית. כעת ניתן היה להביט פנימה דרך החלון השבור, אבל בפנים היה חשוך. ראיתי משהו גדול זע בתוך האפלולית. הכנסתי את ידי מבעד לחלון, ומתחתי את ידי ככל יכולתי עד שהצלחתי לגעת בידית בקצות אצבעותיי. דחפתי אותה מטה עד שהרגשתי את הדלת זעה, ומשכתי.

ברגע שהדלת נפתחה, יצור שעיר ולבן שעט החוצה והדף אותי לאחור. נפלתי על האדמה והרצועה השתחררה מידי. ראיתי את זולו רודף אחרי כבשה גדולה שברחה בבעתה וקפצה לתוך סבך שיחים קוצניים – והוא להוט אחריה.

רותם ואחי ניסו לרוץ אחריו ולתפוס את הרצועה, אבל ללא הצלחה. ניסיתי לעקוף מסביב, אל העבר השני של גבעה קטנה שניצבה מאחורי הצריף. נביחותיו של זולו דממו, ולא נותר זכר לו או לכבשה.

קראנו בקול, בוא זולו, בוא! אבל הוא לא בא, ולא ענה. נשמע רק זמזום חרקים מעופפים ורעש מכוניות שנסעו בכביש הסמוך. הרגשתי ברעד עובר במורד גבי, ופניתי לאחי בזעם. בואו נקרא לאבא ואימא שלכם, רותם הציעה, תכף יהיה חשוך…

סתמי את הפה! צעקתי, את זאת שאמרת שכדאי להביא אותו… הייתי צריך להתאמץ כדי לעצור את הדמעות שהחלו עולות בעיניי. חייבים לספר לאבא ואימא, אמר אחי. ורותם הוסיפה, אולי הוא בכלל רץ הביתה, כדאי לבדוק.

אתם תבדקו, אמרתי, אני ממשיך לחפש.

פניתי אל העבר השני של השדה, לכיוון הכביש הראשי. הם לא עקבו אחריי. איני זוכר כבר אם הם החליטו לחזור הביתה על דעת עצמם, או שאני זה שהתעקשתי לחפש לבד – אבל בין כה וכה, חציתי את כל השדה ועליתי לכביש, מכוניות דוהרות על פניי. הלכתי לאורכו בדרך שהובילה חזרה לתוך השכונה, בתקווה שזולו לא חצה את הכביש לכיוון העיר. לשם לא העזתי לגשת לבדי.

סבתי במעגלים סביב כל השכונה עד רד הערב, צורח את שמו בקול צרוד שוב ושוב, למורת רוחם של השכנים. מדי פעם אחד מהם הוציא את ראשו מהחלון, וצעק עליי לשתוק. השמש שקעה, והחושך התעבה והעמיק סביבי. החום נחלש מעט, אך לא נעלם לגמרי, והאוויר הֻרווה ברחש צרצרים. לבסוף חזרתי לשדה, עייף ומיוזע. פחדתי שזולו עלה על הכביש ונדרס, או שהלך לאיבוד בעברו השני, ואולי אף הספיק להגיע עד רמת גן או תל אביב, ולא יימצא יותר לעולם. ירח של אמצע חודש הציף את השדה באור חיוור. לרגע עצרתי, כי שמעתי את קול אמי קוראת בשמי מרחוק, מחפשת אחריי, אבל המשכתי לכיוון הצריף, בעוד שיתושים עטים עליי ועוקצים את רגליי החשופות. הקוצים נרמסו תחת סנדליי, ונזכרתי כיצד בל"ג בעומר האחרון ילדה אחת בכיתתי דרכה על מסמר גדול בזמן ששיחקנו תופסת – והמסמר חדר מבעד לסנדל ויצא מהחלק העליון של כף רגלה.

כשהגעתי לצריף, הדלת עוד הייתה פתוחה למחצה. ריח רע נדף מבפנים ולהקת זבובים זמזמה סביב. רסיסי הזכוכית של החלון השבור התפצחו מתחת לרגליי. כשפתחתי את הדלת עד הסוף, אור הירח ניתז אל תוך הצריף וחשף את הגווייה שבפנים. כבשה גדולה שכבה על צדה. הצמר שלה נצבע בצבע כהה שנראה כסוף בחשכה, ושלולית גדולה של דם נקוותה תחתיה. בטנה הייתה שסועה וקרביה נשפכו על הקרקע. נמלטתי החוצה, התכופפתי להקיא על האדמה. הריח החמוץ של הקיא עלה באפי ורק החמיר את הבחילה. שמעתי רחש כלשהו מגיע מאחורי ולבי נשמט בבהלה.

ליד השיחים הקוצניים עמד זוּלוּ, עייף ומפוחד. הוא ניגש אליי בצעדים צולעים. קמתי בזעקת אושר. הוא קרב את ראשו המגודל אל פניי וליקק אותם. פרוותו הייתה רטובה ועלתה ממנה צחנה נוראה. טמנתי בה את ראשי, וגופי רעד.

​ובעודי כותב שורות אלו, עבר יותר מעשור מאז שזולו מת. הדירה שבגבעת שמואל כבר מזמן נמכרה, והשדה הגדול כבר אינו. בנו במקומו מרכז מסחרי חדש, והחרולים שמילאו אותו פעם נרמסו תחת מסד הבטון. אני בירושלים, וחורף עכשיו, ומפזר החום שבחדר עבודתי אינו מחמם דיו. ובבקרים שאחר לילה גשום, לפעמים נדמה לי שאני רואה מתווה של כף יד מופיע על הזגוגית, ומוֹת עולה בחלונות – אלא שהיד מיד מתמסמסת ונעלמת בין האדים, ואיני יודע אם אכן ראיתיה.

הכותרת בעיתון הייתה: סוף החורף או סוף העולם? את אתר החרמון סגרו, וגם את תושבי הצפון; בירושלים הכינו את מפלסות השלג, בדרום הזהירו מהשיטפונות ואלה שגרו בסמוך לחוף קיפלו והכניסו לביתם את כל מה שהרוח עלולה לחטוף מהם. ביום שישי בצהריים, כך הבטיחו, יגיע שיא הסערה. לא הייתה מהדורת חדשות שלא פתחה בידיעה על כך. הוא אף פעם לא האמין לחזאים, אבל ביום רביעי בלילה המערכת החורפית באמת הגיעה, והתוכנית הלכה והתגבשה. ביום שישי בבוקר הוא השאיר את הארנק ואת הטלפון בבית ויצא בלי להשאיר הודעה. פעם אשתו עוד הייתה מתעקשת על זמן איכות זוגי בימי שישי בבוקר, אבל כבר יותר משנה מאז שוויתרה. היא לוקחת את הילדות לגנים, ואז ממשיכה לשיעור יוגה שלאחריו מתאספים כל היוגיסטים בבית קפה טבעוני ומגיעים להסכמות בעניין משבר האקלים.

הייתה הפוגה בגשמים והוא רכב על האופניים עד לתחנת הרכבת. עובדי הרכבת עוד איימו להשבית את התחנה, אבל לא הייתה להם סיבה אמיתית – מזג האוויר לא גרם להם שום נזק בינתיים. לא היו הרבה אנשים ברציף, אבל כל מי שכן עמד שם, התבונן בו, לבוש בבגדי הרכיבה, ונענע בראשו במבוכה. בקרון הרכבת שמיועד לאופניים הוא ישב לבד וניסה לא לחשוב יותר מדי. בהחלטות צריך לדבוק ברגע שיוצאים לדרך, גם אם הן נראות לפעמים טפשיות. כשירד בגני התערוכה, חבש את הקסדה, אבל בחר דווקא ללכת ברגל, מסיע את האופניים לצידו. אחר כך ישב בפאתי הפארק, מתחת לסככה קטנה שלא מנעה מהספסל להיות רטוב, וחיכה.

ברבע לשתים־עשרה התחיל הגשם להתחזק והוא חשב שהגיע הזמן, עלה על האופניים והתחיל לרכוב לכיוון מזרח. לא היה אפשר לפקוח את העיניים לגמרי, אבל אחרי כמה דקות הוא הצליח להתמסר לגשם, והניח לו להגיע לכל מקום שירצה. בסופו של דבר הוא טיפוס שאוהב להתמסר, כשיש למי או לְמה. הנסיעה על שביל האספלט בפארק הייתה חלקה ומהירה. האוויר היה מרענן ושמחה מוזרה השתלטה עליו. בבטנו דגדגה התרגשות של לקראת הרפתקה. עשרים קילומטרים והוא חזרה בבית – זה לא יכול להיות עד כדי כך נורא. בז עמד על חוטי החשמל והשקיף עליו בסקרנות מעושה.

הבעיות החלו אחרי שהדרך הסלולה נגמרה. בשבילים שבין הפרדסים כבר נקוו שלוליות גדולות וגושי בוץ התלפפו מייד סביב הבלמים ונעלו את הגלגלים. הוא ניסה כמה פעמים להוריד משם את הבוץ, בעזרת ענף ואחר כך בעזרת האצבע, אבל לא היה אפשר להתחמק מהשלוליות ואחרי שלושה או ארבעה סיבובים הגלגלים שוב נתקעו. הוא ירד ובלית ברירה שחרר את הכבל של הבלמים והניח לרפידות להיפתח לרוחב. לרכוב בלי בלמים זה לוותר על השליטה, מפחיד לרכוב ככה, אבל לא הייתה ברירה. כך לפחות יכול היה להתקדם במשך דקה או שתיים – אם הצליח להתחמק מהשלוליות, לפני ששוב נאלץ לעצור ולנקות את הבוץ מהגלגלים, ובכל הזמן הזה כבר ירד גשם שוטף, אלים כמעט. הוא הרגיש את הכעס שאצור בטיפות הדוקרות. לאחר זמן מה איבד את הכוחות וגם את ההנאה המזוכיסטית שקודם עוד הייתה לו. אתה רוצה להתמסר למשהו שמתגמל אותך, לא למשהו שמבקש להתעלל בך.

אחרי שיצא מהפרדסים לשטח הפתוח כבר לא היה אפשר להתחמק, ומטח ברד ירד כמי שמבקש להוכיח את הטענה הזאת. גוש אחד פגע ישירות בפיקת הברך שלו והוא צעק בכאב. אחר כך הגלגלים ננעלו לגמרי ולא היה אפשר להתקדם. הוא רצה להרים את האופניים אבל יחד עם כל הבוץ שדבק בהם, משקלם היה למעלה מכוחותיו. הוא ניסה לגרור אותם אבל זה גרם לו להחליק בעצמו והוא נפל. יש הבדל בין להיות רטוב מגשם לבין להיות רטוב מבוץ, והוא הבין את זה עכשיו מצוין. עצב עמוק אחז בו. כשניסה לקום, הגרביים שלו בוססו בנעליים מלאות בוץ והוא הרגיש מלוכלך כמו שלא הרגיש מימיו. כשניסה להרים רגל, הנעל הכבדה נשארה שקועה. הוא הכניס את ידו לשלולית כמעט עד למרפק ושלה משם את הנעל. הוא ניסה לרוקן אותה מעט ובמאמץ השחיל לתוכה שוב את כף רגלו, בלי לטרוח אפילו לנסות להוריד את הבוץ שדבק בגרב. הוא העמיד את האופניים, גרר אותם קצת ושוב החליק, ואז עוד קצת, וככה הצליח להתקדם לאט־לאט. אחרי חצי שעה כזאת הוא התיישב מיואש והניח לאופניים לצלול לשלולית סמוכה. הוא הוריד את הקסדה והניח אותה בצד. לא היו לו עוד כוחות להמשיך. השרירים שלו רעדו מהמאמץ או מהקור. הוא רצה לבכות.

אם היה ברשותו הטלפון, היה מתקשר למישהו שיבוא לחלץ אותו מכאן. אבל למי היה מתקשר? מי יוכל לעזור לו עכשיו? איש־איש לנפשו בסערה. הגשם המשיך לרדת – לפחות הברד נפסק – והוא נשכב על הגב ונתן לשיער שלו לטבוע או לצוף בבוץ. כבר לא היה לו אכפת. אחר כך שוב התיישב אבל הטיפות עדיין הכריחו אותו לצמצם את עיניו. מבין סדקי העפעפיים ראה שכל מה שלמעלה אפור וכל מה שלמטה חום. באמצע היה מעט ירוק ונדמה היה לו שראה את הבז חג מעליו, כמוצא גופה. הוא עצם את עיניו.

יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, הוא רצה עכשיו להיות חזרה בבית. לזרוק את האופניים בגינה ולתת לגשם לשטוף אותם מכל הבוץ הזה, הנורא. לזרוק את הנעליים והגרביים ישר לפח. לדפוק בדלת הכניסה ולהקשיב מי באה לפתוח אותה. אם זה תהיה אשתו היא תעקם את האף ותסובב את הגב. אם הייתה יכולה הייתה אוסרת עליו, ועל האובססיביות שלו, את הכניסה. אולי בצדק. למה לה להכניס את כל הלכלוך הזה הביתה? קשה לפרגן לטיפשות גמורה. אולי זה יהיה המסמר האחרון, כי אפילו המטפל הזוגי שלהם כבר מדבר איתה מאחורי הגב שלו על פרידה. הוא שמע אותה מספרת את זה לחברה. אבל אם זאת תהיה בתו הגדולה, שתבוא לפתוח את הדלת, היא בטח תעמוד ותביט בו בפליאה. אולי אפילו בהערצה. למחרת בגן היא תספר על זה לחברות שלה – אבא שלי לא פוחד מהגשם בכלל. הוא קיווה שזאת תהיה הקטנה שתבוא. היא לא תשים לב לשום דבר מוזר. היא תרוץ ותחבק אותו כרגיל, וכל הבוץ שלו יהיה גם שלה ולא יהיה לה אכפת. כמה סוערת וטהורה היא אהבה של ילדה קטנה. לא מבקשת דבר בתמורה. כמה זמן עוד נשאר לו עד שכבר לא תהיה קטנה כל כך? הוא חשב על שתי הילדות שלו, הדברים היחידים אולי שיצר בחייו, והבין שיעשה מה שיעשה, החיים ימדדו אותו לפי מה שהן תגדלנה להיות. אולי עוד לא מאוחר לתקן. הוא פתאום רצה ילד נוסף. אולי בן הפעם.

היה נדמה לו שהגשם עכשיו נחלש מעט. הוא קם, הרים את האופניים, ובכל זאת המשיך הלאה משם.

“אין פה כלום. אין פה שום כלום”, אמרו לעצמם זוג התיירים הצעירים. הכל סגור ומסוגר היה ומיושן ומת. אבל הייתה שביתת מורים והעיר בעוצר ומחסומי צבא חוסמים את כל הדרכים אליה וממנה, ואין בא ואין יוצא. ובכלל ממתי שביתת מורים מעניינת מישהו עד כדי שליחת כוחות לפיזור הפגנות ושימוש בגז מדמיע? ואולי המורים אינם באמת מורים?

ריח גז מדמיע המם בהם באחת. הם נקלעו בטעות להפגנה וחמקו לרחוב שרק לכאורה נראה שלו ורגוע. שיירי עננת גז חדרו לריאותיהם והם נסוגו לסמטה סמוכה. כנראה שהעיר כן מעניינת מישהו, ועדיין הם חשבו שאין פה כלום. מפתיע עד כמה תיירים יכולים לנוע בערים זרות ולהסתובב ברחובותיהן ולא לדעת דבר קורותיהן ולא לחוש את חומו של נהר הלבה הרותחת שתחת המקום. “פוטוסי”, כך נקרא המקום שזוג התיירים חשב לבקר.

לא רחוק משם בבית קפה מפואר יחסית וריק מאנשים, תייר אמריקאי לגם בניחותא משקה חם ואחז בספר שעל כריכתו כתוב היה “The Mountain that Eats Men”. הוא קרא בריכוז על הר המכרות ועל המוני הכורים שקבורים בלועותיו, אולי גם אכל דבר מה. היה משהו מטריד בקריאתו הנינוחה כל־כך בסמוך לענני גז מדמיע ובכותרת הספר אותו קרא. זו הייתה הפעם הראשונה שהם התחילו להבין מעט יותר על המקום, מעבר לשורות הספורות במדריך לטייל היעיל והמאושר. אחר־כך הם המשיכו ומצאו בית קפה קטנטן, כמעט נסתר. קיטון בפינת רחוב, תקרה נמוכה, שלושה שולחנות קטנים. שתי נשים אירופיות, בלונדיניות ואלגנטיות קיבלו פניהם בנימוס מאופק. הן סיפרו באנגלית שברחו מפינושה, מצ’ילה השכנה, ובמקום הזה, – בית הקפה שפתחו בעיר הכורים האינדיאנים היה למקום מפלטן. היה די להן להגיע לקצה האנדים, לגובה של מעל 4090 מטר, ולהגיש את פאי הלימון המעודן והספוג געגוע לבית שנותר מאחור. ה"אין כלום פה" היה מקלטן הזמני של שתי הנשים. התה שהגישו בספלים מעוטרי הפרחים היה ריחני ומתוק במיוחד, גם עצוב. מבעד לדלת, אינדיאנית כפופה טאטאה במטאטא קש קטן את שפת המדרכה בדרך העולה למכרות.

למחרת, עם המיניבוס המתפתל למעלה ההר, הגיעו למכרה שהיה היעד שסומן במדריך התיירים – אחד מיני עשרות מכרות שנקנו בידי זרים, “גרינגוס” בפי המקומיים. נשימתם כבר כבדה מאוד. בפתחי המחילות ישבו אימהות ופיהן גדושי עלי קוקה ירוקים; ילדים ופעוטות כתשו את הסלעים וידיהם מחורצות ועיניהם כבויות. גם של הקטנים. זוג התיירים החל לצעוד אל תוך אחת ממחילות המכרה, שלאורכה הוצבו צלבים בגדלים שונים שעיטרו וסימנו את קירותיה החשוכים. תומכות עץ דלות נאנקו תחת כובד הסלעים וזרזיפי חול טפטפו ממעל; ככל שהתקדמו במעמקי המכרה התרבו ההסתעפויות והפיצולים ואפשרויות הזחילה הכפופה, ועששיות קטנות האירו את הדרכים לאנשים כבויים ועייפים שעמדו או חצבו או ישבו לאורך המסלול שרק לעומקו של אובדן הוביל. והצלבים היו נחמה לדואגים וזיכרון למתים.

“אני חוזרת”, היא אמרה. “זה מפחיד אותי, החול הניגר. מטורף לצעוד פה, משהו תכף יתמוטט עלינו”.

והם פנו חזרה ויצאו מהמכרה והאימהות והילדים שישבו בפתחו עם כניסתם סביב ערימות האבנים המשיכו בכתישה. וזה היה המקום העצוב ביותר בעולם. היא הרימה בחטף, פעמיים או שלוש, את המצלמה לנסות במשהו ללכוד את הלא ייאמן, לא רצתה להביך אותם. דלילות החמצן הקשתה עליהם לנשום והם רק רצו לברוח מהאין כלום הזה, מהייאוש המוחלט. מהמפגש הישיר עם האיןתקווה, מהאסון הזה.​​​​​​​​​​​​​​​​

בערב שלמחרת החליטו לנסות ולעזוב את העיר של “האין בה כלום” ועלו על אוטובוס ששמעו שהוא מתכוון לעקוף את המחסומים ולצאת. אנשים רבים, אולי המורים מההפגנה, עלו על האוטובוס והייתה תחושה שהם יודעים מה נכון לעשות. הנהג חיכה שכולם יעמיסו מטלטליהם, הוא לא הדליק אורות נסיעה ואט אט החל לגלוש בחשכה ובזהירות בדרך עפר צדדית תוך טלטול האוטובוס במסלול עמוס אבנים וסלעים. עד שנעצר. עד שהגיעו למחסום חדש. לא צפוי. באמצע הדרך העוקפת. חיילים שצצו מהיכן שהוא עלו לאוטובוס והחלו בחיפוש בין האנשים והמושבים שבסופו ביקשו מכולם לרדת מיד. אחרי דין ודברים בין כמה מהנוסעים לבין החיילים סוכם שכל אחד מהנוסעים המסתננים יתרום סכום כסף לחיילים והמחסום ייפתח. זוג התיירים הסיקו שזה מחיר מעבר או מנהג המקום והזדרזו לשלם את הסכום הגבוה. אחד המקומיים צעד בסבלנות בין האנשים העייפים ואסף את הכסף שהושלך לתוך כובע שחור שהועבר אחר כבוד לחיילים. כולם נשמו לרווחה ועלו שוב לאוטובוס, התיישבו בחזרה והמתינו להודעה על הסרת המחסום. אבל היא לא הגיעה. המפקד החליט שהוא לא פותח. גם ניסיונות השכנוע הנוספים לא צלחו. הוא סעד בחדרו הסמוך ואסור היה להפריעו. נהג האוטובוס סובב את האוטובוס בקושי רב בין הסלעים וחזר אל עיירת “האין בה כלום”. כל אחד מהנוסעים ירד ממנו בשקט.

כשזוג התיירים הצעירים שבו לאכסנייה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת והם נתקלו בשעריה הנעולים. אף אחד לא הסתובב ברחובות הריקים. נראה שעוצר לילה שוב הוטל על העיר. איש גם לא נענה לדפיקותיהם על השער או לצלצול הפעמון. הבחור טיפס על הגדר הגבוהה שהקיפה את המקום וחיפש את בעל המקום או מישהו אחר לפתוח את השער ולהכניס את הנערה שהשאיר שם לבד בחוץ. ולא היה כלום ברחוב הנטוש והחשוך כשנותרה שם לבדה. לא היו אנשים ולא היו חיים. כולם סגורים ומסוגרים מאחורי חומות ביתם וללא תאורת רחוב בעיר הכורים האפלה. רק צללי הבתים הספרדיים היפים והמתפוררים הוטלו על הקירות.

אחרי כמה ימים של שעמום בחדר האכסניה הוסר העוצר ונפתחו המחסומים, וזוג התיירים מיהר ועזב את העיר באוטובוס להמשך טיולו. וילון נע ברוח תועד בדרך משם.

מאז עברו שנים רבות ובביטחון רב ניתן לומר שכל אנשי המכרה שראו בסיורם הקצר אינם עוד בין החיים וששתי הפליטות מצ’ילה אינן כבר בעיר, כי מנהיג עולה ומנהיג נופל וכדרכם של פליטים הן נדדו עם כשרון אפייתן למקומות טובים יותר. וגם זוג התיירים הצעיר עוד יגלה שאין לברוח מהאין כלום. המנוסה מן הכורים לא צלחה, היא שקעה בלבותיהם כאין כלום העצוב ביותר בעולם. כי העבר לא נח, וזיכרון האנשים עובר בירושה, ומעשי האנשים הרחוקים עד מאוד כרמשים רוחשים באדמה שבתוכנו, רחוק רחוק משם.

1.

מאי־הנעימות הכרוכה בהילקחם הפתאומי של הקרובים לנו כדאי להימנע. כדי שלא להיתפס בלתי מוכנים – נוגסים כריך, אמצע מילה, מכנסיים למטה, יום עסקים – עלינו להיערך, להקדים תרופה. להזדרז ובשום שכל להסתלק מעליהם ראשונים בעצמנו, כל עוד רוחנו בנו ואנו, לבדנו, יכולים. כך:כלפי החוץ, מעשינו הנגלים, נמשיך לנהוג בהם מחוות טובות, שעיקרן הדדיות והסבר פנים. אך מבפנים, מבפנים נצא־ננוע הלאה מהם בתנועה סודית והפוכה, מין הפלגה הדרגתית אל נוף אחר (כבסירה אל חוף בטוח), שסופה היעדרות פנימית שלמה. כאן עלול לעלות בנו קול מתנגד. אוֹמֵר: מדוע נשוט, ולוּ ברוחנו, מעל מי שאהבה נפשנו וכולי. מי שכבר סולק מעליהם כִּבְבָרָק, מכנסיים למטה, אהוב מאהוביהם, ישכילו להבין; כל השאר מוזמנים לשעות לעצה טובה.

2.

וישנה אפשרות אחרת. על מנת להוציאה לפועל נחוצה לנו כרית. את הכרית ניקח ונניח בלילה, כפי שעושים, מעל פניהם הַיְּשֵנִים של היקרים־לנו־מכול. נחזיק־נשהה אותה, רכה, מעל פרצופיהם המטאפיזיים, אלו שאנו נושאים בתוכנו באהבה וביראה, עד גוויעתם הסופית. כך, תחת השארת רגע סילוקם מן העולם לגזירה גחמנית של יד נעלמה, ניקחהו לידנו אנו במועד שנבחר, ננקוט פעולת מנע עצמאית. אותה המתה רוחית־פנימית, יש בה מן החסד. משנעשתה, תהיה בהם, גם בנו, הקלה שבשחרור ההיאחזות. מכאן נוכל לאהבם בלי פחד מן הַקֵּץ – כי קָץ, ומה שנדמה אכזריות, יתהפך־יהיה השלכתן הטובה של המוסרות. שחרור־שלום, נפנוף מטפחת, זריקתה מן הסיפון אל האוקיינוס, המורגל בבליעה.

3.

מכאן ממתינים לנו איים על איים. זהובים ונטושים, רוחצים בשמש, ואנו נשייט בהם, חופשיים מאהבה ומיראה. ממוראות הנטישה שכופה עלינו אהבה גדולה מאוד – מצמרות העצים ישירו לנו ציפורים צהובות ופינו ימלא דגים. לרגעים נתבהל־נתגעגע לאשר עזבנו, ולעצמנו שעזבנו, ונחוש כי המטנו עלינו אסון – אך כמעט תמיד נחזור בנו ונתמיד ונמשיך בו, בשיוט. דבר לא יוכל להרע לנו באמת. נהיה ריקים מאדם ורק החול יהיה. ואנו נכתוב בו לפעמים, בענף, דברים קלים שהרוח תמהר לשאת; למשל, שהַצִּדְפָּה, מִשֶּׁבָּא בִּבְשָׂרָהּ הָרָטֹב־הָרַךְ, מַפְרִישׁ הָדָר, גּוּף זָר, קָשֶׁה וּמְגָרֶה, בִּמְהֵרָה תִּתְגּוֹנֵן, תַּהֲרֶה, תַּמְלִיט מִתּוֹכָהּ חֵפֶץ מַבְהִיק, לָבָן, שֶׁנּוּכַל לִכְרֹךְ סָבִיב לַצַּוָּאר וְלוֹמַר: פְּנִינָה.

מיד אחרי שהצליח להסתלק מן העולם החל לרטון. “הו, תודה באמת!”. עיניו התכווצו, גבותיו סמרו והתחשק לו להטיח קללה עסיסית באשתו שתחיה, שהביט בה צופה בגופתו ואינה מזילה אף לא דמעה אחת. “עומדת לה כמו מטומטמת. שהשד ייקח אותי”, אמר הנפטר ומתח את ידיו לארבעת כיווני השמיים. איך כל זה קרה? די פשוט. הוא ניער את מעטפת החיים, מין גוש צמיגי שמדיף ריח צחנה, עד שקרע את רקמת ההילה העדינה שהקיפה אותו. אז בצע את הגבול הדק שבין העולמות, הוציא רגל בשרנית, מלאת נימים, דחף בידיו את קליפת השום המגלידה, ונעמד – אם אפשר לכנות את צורת הנוכחות הזאת ככה, באין מילה טובה יותר לתיאור העדינות של המוות – בכל המקומות בו־זמנית.

אחר כך ראה את אשתו עוזבת את החדר, יוצאת את הבית ומשאירה את קליפתו העירומה במקומה. “אימבצילית!”, כעס הנפטר, שהתקשה להיפרד מן ההרגלים הישנים. “מה עכשיו, מישהו בא לאסוף אותי או מה?…”, הוא שאל, אך איש לא ענה. “שמע ישראל!” התחיל, אבל מחילת הארנב לא נפערה. “השד ייקח אתכם”, צרח. אחר כך ניסה את “אווה מריה” והחווה סימן צלב, וכשגם זה לא עבד הלך על “אללה הוא אכבר”, ועדיין, למרבה אכזבתו, דבר לא השתנה.

אישה רחמנייה הייתה לנפטר. אישה ישראלית, בריאת בשר ומלאת עלבונות. “אסור היה בשום אופן לברוח”, חשבה. השמש עקצה את נוצות העורבים בחודש אוגוסט והם השמיעו קריאות גנאי, “היו חייבים לברוא אותנו שחורים? יימח שמו הגדול לעד” וכו' וכו', ומן ההגינות יהיה לא להעלות על הכתב את שפתם החריפה. הזדרזה האישה אל תחנת המשטרה, ובלי להסיר את עיני החמניות שלה, שהפיקו רחמים לוהטים ואשמה כבדה בכל אדם שהביט בהן, אמרה בזריזות כפורקת משא, “רצחתי את בעלי”.

“בעלך מת?”, שאל השוטר, שהחמסין הקשה עליו.

“מת”, חזרה אחריו האישה ושפתיה הגו את העיצור הפוצץ הבלתי קולי כמו שירת אלף חתולים מגרגרים. עץ נכרת, תינוק נשמט ממיטתו וקבר בן אלף שנים נסדק. “עשיתי מעשה רע”, אמרה לשוטר, “עשיתי מעשה רע מאוד מבחינתך, והכרחי מבחינתי. לו הייתי נרדמת ליד התליין שלי ולו עוד לילה אחד הייתי מאבדת את שפיותי”.

הנפטר שהה היכן ששהה עד שעלה באפו ריח צחנה שעשוי להתחולל רק במה שהיה מתישהו חי. “גועל נפש”, חשב והביט בקליפתו הנרקבת. הוא ניסה להתרחק מעצמו אבל לא הצליח, לא משנה כמה משך את רגליו ואת ידיו. למעשה, הוא לא הצליח לנוע כלל. הריח החריף של הריקבון בעבע ברוחו כמו סיר מים חמים, ככל שהשעות עברו, עד שכדוריות אדומות ומוגלתיות כיסו את הכול.

שלוש שעות ישבה אשת הנפטר וסיפרה לחוקר את המעשים מתחילתם ועד סופם. ירכיה שפשפו זו את זו ואדמומיות הופיעה בהן. בתום החקירה הובילה אשת הנפטר את השוטר אל ביתה, פתחה את חדר השינה ואמרה בקול זערורי, “הוא שם”, ונרתעה לאחור. השוטר הבין ללבה וביקש ממנה להמתין, סובב את הידית, והלימת לב צורמנית דחפה אותו לאחוז אותה בחוזקה ולהכניע את הפחד הלופת במפגש צפוי עם המתים. לשמחתו כשנכנס אל החדר לא ראה דבר. “את בטוחה שזה פה?”, שאל בעודו מחפש את הגופה. הוא עבר את מחצית החדר, ראה את המיטה הזוגית מוצעת למחצה, חלון מאובק חצי פתוח ושידת מגירות חורקנית. אבל לא הייתה שום גופה. “את בטוחה שזה פה?”, שאל שוב, הסתובב לאחור והבין שהוא נשאר לבדו.

השוטר סייר בכל הבית. פתח את כל הדלתות ומשלא מצא דבר פנה החוצה. להפתעתו גילה שהבית נעול. הוא ניסה להיזכר אם האישה סובבה מפתח אבל לא הצליח. הוא ניסה למשוך את הדלת בחוזקה, אבל משום שלא קרה דבר, התחשק לו לשלוף את האקדח מהנרתיק. קור עז ירד בחלל בו עמד. הבל ערפילי זרם מנחיריו. הייתה לו תחושה שמישהו מביט בו, אבל כשהסתובב כמעט נפח את נשמתו, כשלא ראה דבר.

הוא רץ בין החדרים כאחוז דיבוק, ניסה להימלט מהבית כמו מאידיאות חמדניות. הוא נכנס אל חדר השירותים, פתח את הברז ושטף את פניו שנשקפו לנגדו איומות, צהובות, במראה התלויה. “קח את עצמך בידיים”, אמר לעצמו, הצמיד את שפתיו למים וינק מהפייה. “אבא?”, שאל קול מהחדר השכן. בהלה אחזה בו. “אבא, זה אתה?”, אמר קול ילדי, מתכווץ. “אבא, למה אתה לא עונה?”, חזר הקול וחדר אל אוזני השוטר המבוהל. הוא פנה לצאת מהחדר ולהימלט אל החדר הסמוך. “אבא, למה אתה לא אומר דבר, אני מפחד!”, אמר הקול בייאוש מר. הילד נעמד על רגליו. השוטר אחז בידית וכוח אדיר כמו מנע ממנו לפתוח אותה. “אבא, אתה פה?”, חזר הילד. השוטר רצה לפרוץ בבכי מרוב ייאוש. הוא שמע את צעדי הילד מתקרבים. הידית השמיעה קולות חריקה והוא ראה אותה מסתובבת לאיטה. הילד פתח את הדלת.

“אתה מוכן לארוחת הערב?”, קראה אימו מהמטבח. הילד לא ענה. משהו חלף ברוחו, משהו כמו היזכרות אבל הוא לא היה בטוח במה הוא נזכר. “מה את מפנקת אותו כמו מטומטמת?”, אמר קול גברי, נמוך, רדום. הוא ניגש אל הצלחת, הביט בחביתה. “חסר לך ואתה פותח את הפה”. – “אני לא אוהב את זה…” אמר הילד, ושלח מבט מתנצל. “אתה תאכל את זה כמו גדול, הבנת אותי?”, צעק אביו ודחף מזלג דוקרני אל גרונו. הילד החל להשתעל בחוזקה. “הוא נחנק!”, אמרה האישה – “תפסיק לשחק!” –, כעס האב שהביט בפניו המתאדמות של בנו. עיגולים סגולים הופיעו סביב עיניו. “הוא נחנק! מתאדם!”, חזרה האישה. “תפסיק לשחק!”, – הוא חזר. ורידים אדמוניים התכווצו והתנפחו ופניו האציליים הלבינו. האישה זינקה אל בנה, הגבר הדף אותה על הכיריים החמות שהשמיעו רעש של גניחה. היא הניחה את ידה על האש, נכוותה ונפלה מעולפת על הרצפה. “תפסיק לשחק עכשיו, אתה שומע?!”, אמר האב. הילד הפסיק להשתנק. הבית דמם.

המצבות בחלקה הציבורית בבית הקברות העירוני ברחובות עמדו מצוחצחות מוכנות לארוחת השבת. הגנן, קשיש בן שבעים שהשמיע קולות חריקה בעודו גורר מעדר, הצביע על הקבר הקטן, העתיק, וכאילו דיבר אל עצמו, “על זה כבר לא שואלים”. ילד בן שבע פקח מבט לילכי, אחז בידו המחוספסת של הגנן בעדינות בלתי מורגשת. “זה היה קטן־קטנטן, כמעט בגודל של כף יד, אבל יותר מזה לא יודעים”. הוא אמר. הילד החיוור עזב את יד הקשיש, ניגש אל המצבה וניסה לקרוא מבעד לאבק. הוא לא הצליח לפענח דבר, כמו אדם המנסה להביט בגלגלי עיניו. המצבה הקטנטנה נראתה לו עצומה אבל שלווה, כמו הבית של סבתא. הוא התקפל לצורת עובר והניח את ראשו על השיש. אחר כך נעלמו שניהם וליל השבת המנחם אחז בעיר. קערות נשלפו, שירים הושרו ומחוץ לבתים התהלכו רק אותם חסרי המזל שלא היה להם לאן ללכת. באין נחמה אחרת, הדליקו אותם מהלכים את פנסי הרחוב.

הייתה להם עוד ילדה. היא יודעת. אבל איפה היא? איפה שמו אותה? היא רצה אליו לסלון, איפה? בת שנתיים; למה היא לא כאן, יחד אתנו? הוא שיחק עם הגדולה, בחדר השינה שכב הרך שנולד לפני מספר חודשים, איפה היא? אני זוכרת, אחת בת ארבע והשנייה בת שנתיים, הלכתי איתה, היא החזיקה את ידי וזרועה נמשכה למעלה, הייתה לה שמלה חומה, ורודה, אני זוכרת, איפה שמנו אותה, קראו לה – קראו לה, והיא רצה להביא את תעודת הזהות שלו. הספח היה ריק, לבן, אף אחד מן השניים הקיימים והשלישית שראתה בעיני רוחה לא היו כתובים שם. עשיתי כל מה שיכולתי, אמר, זה היה מעבר לכוחות שלי, הייתְ מאושפזת ואני עשיתי; אולי השארנו אותה אצל ההורים שלךָ? היא התקשרה, מהצד השני הורמו שתי שפופרות, נשמע שקט של בית ריק. אין כאן ילדה, כל הבנות שלנו עזבו, הגדולה – בא בחור על קטנוע ונסע, הקטנה חזרה לקחת את הלב שלה שהשאירה בברצלונה, אין כאן ילדים, ושתי שפופרות הונחו ביחד. היא התקשרה לאימא שלה; לא, לא, אני לא יודעת, יש פה רק ילד תינוק שאני לא נותנת אותו לאף אחד, תבדקי אצלך, אולי מתחת למיטה, אולי התחבאה לך ושכחת לחפש? היא התחילה לקרוא בכל הבית – צאי, צאי מהמחבוא, המשחק נגמר, צאי, אימא לא יודעת איפה את, צאי ותראי לי איפה את נמצאת. גם הם הצטרפו אליה לקריאות, והבית התמלא קולות שיצאו וחזרו מן הקירות עד שהתינוק ששכב בחדר השינה החל לבכות. אני יוצאת לחפש אותה בגינה, אולי שם, אולי השארנו אותה שם. אבל, הביט בה מבולבל, לא ירדנו לגינה כבר שבועיים. אולי היא שם, מחכה, צריך למהר, אולי בגינה הרחוקה, והיא תפסה מעיל ורצה החוצה. הפנים שלה – היא לא זוכרת אותן, רק יד שנמתחת עם שרוול מפוספס, הן חצו את מעבר החצייה, וההליכה האיטית של בת שנתיים, הרגליים הכבדות, עם ההליכה החצי־מתנדנדת, זה מה שזכרה, בגוף שלה זכרה זאת, אבל איפה השאירו אותה, ולמה עד עכשיו נעלם הדבר מעיניהם, לא היה ברור לה, כל זה לא היה ברור, אבל התחושה היחידה שהייתה ברורה וחזקה אותתה שהיא קיימת, והשם שלה קיים, למרות שלא זכרה אותו. הגינה הייתה ריקה, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, כל הלילה ירד גשם, היא עברה ובדקה שכולם מכוסים וחזרה וסגרה את חריצי חלונות הבית והיה נדמה לה שבכל זאת היא שומעת את השריקה של הרוח, מוצאת פתח נחבא ומייללת, וכשעייפה ושלוות כולם השתקפה בפניה עלתה גם היא לישון.

יהודית ואשר יקירי,

קיבלנו אתמול אחר הצהרים את מכתבכם, ואני מבין לחרדתכם שאתם חרדים לשלומנו, הלא זאת החרדה שחרדנו אנחנו לכם לפני ימים מועטים כשהפציצו את חיפה. ואף על פי שכבר הודעתי לכם על־ידי ידידנו המשותף בטלפון ידיעה קצרה, הרינו למלא את בקשתכם ולהודיעתכם הכול, “איפה היינו ומה עשינו”.

מרים עסקה במה שעסקה במטבח, אביב היה אצל חבר ויהודה היה בטיול עם שכנתנו, ואני ישבתי וקראתי בספר ישן אחד:

"כאשר נשתכל בעולם הזה נמצאהו מחובר ומורכב. אין חלק מחלקיו בלי חיבור וסידור, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושכלנו כבית הבנוי אשר זומן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מסודרים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו (אוי, איזה בעל בית גרוע, איזה בעל בית גרוע!), ומיני הצמחים מזומנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דויד עליו השלום: “תַּמְשִׂילֵהוּ בְּמַעֲשֵׁי יָדֶיךָ כֹּל שַׂתָּה תַחַת רַגְלָיו…”

​"כול שתה תחת רגליו" – הרהרתי – ואפשר אין זה טוב, אולי לא היה צריך לשית הכול תחת רגליו הדורכניות והדורסניות, המבקשות לכלות הכול ולהדק עד עפר, ולא רק את “מיני החיות המשתמשים להנאתו”, אלא גם – –

אך לא הספיקה המחשבה להיחשב עד סופה ונשמע זמזום חזק, לא כבא ומתקרב מרחוק אלא כבא ונופל מלמעלה. ולא עברה שנייה אחת או שתיים עד שנשמעו ההתפוצצויות. שמעתי כחמש או כשמונה, ומכאן ואילך סתם הפחד את האוזניים ולא שמעו. ירדנו לקומה א'. איני יודע כמה ארכה ירידה זו, אך נדמה לי שארכה הרבה מאוד. אשה אחת שהיתה מכבסת על הגג ירדה אתנו והיתה מצעקת בבהלה גדולה: “וואי איז מיין קינד, וואי איז מיין קינד” (והילדה שלה בת שתים־עשרה), ותפסה למרים בזרועותיו והיתה מתרפקת עליה ומגפפת אותה בכל כוחה ומצעקת “וואי איז מיין קינד”. וכך ירדנו עד לקומה ב', שם נשתחררה ממנה מרים ואמרה לה: “מה את רוצה ממני, וואי זענען מיינע קינדער”. כך אמרה לה, בלשון רבים, ונשתתקה במקצת.

​"כשהגענו לקומה א' כבר היו אנשים מכונסים שם בפרוזדור, גם אביב היה, חיוור כולו ועיניו מפוחדות. אחר כך נודע לנו שלא נמצא בבית חברות, אלא ליד תחנת האוטובוס שבשכונה, ומשם רץ עד הנה בזמן ההתפוצצויות. היכן התינוק, שואלים השכנים. הוא הלך לטייל, עונה מרים בשקט, ובעלה של השכנה שלקחתו לטייל עמה מבטיח שהם נמצאים עתה בבית ברחוב שטנד (נדמה לי שאין הוא עצמו בטוח בזה, אך מהו בעצם ההבדל). אמה של הילדה בת השתים־עשרה מוסיפה לפכור אצבעותיה: היכן ילדתי, והפעם אני מנחמה: אל תייללי, תיכף תיגמר האזעקה ותראי את בתך בריאה ושלימה ותזכי להובילה לחופה. איני יודע אם מתוך רצון לנחם או מתוך רוגז ורצון להקניט הוספתי עניין החופה, אך היא נאחזה בה כטובע בקש, עיניה אורו והתחילה אומרת בהתלהבות מבהילה כל אותן הברכות שבנות ישראל רגילות לומר בחתונות, שנזכה לכך ונזכה לכך, והכול בקול רם וברוב גיפופים וליטופים – אהא, ממה שסיפרתי עד עתה היה זה הדבר המזעזע ביותר.

מיד לאחר שנשמע אות הארגעה באה שכנתנו והביאה את יהודה בעגלה (היה שוכב ופניו למטה), נפלה על צוואר בעלה ופרצה בבכייה. הייתה דומייה קצרה ופחדנו לגשת לבעלה, מאחר שנדמה לנו שהתינוק אינו זע. אך מיד נשא ראשו והביט בעינים גדולות. והיא סיפרה שנמצאו בחורשה הקטנה, הסמוכה לשדרות־ח"ן. דומה היה שהאווירונים עוברים מעל לצמרות העצים ממש. נמצאה בחורה אחת שעזרה לה להתיר את הרצועה שבה קשור התינוק לעגלה. אחר־כך שכבה במקום על הקרקע, והתינוק על־ידה. כל זה נעשה בתחום של דקה אחת או פחות מכן. אחר־כך נכנסו לבית־הספר הסמוך לגינה. שם נרדם התינוק בידיים. הפקח שליווה אותה משם לקרייה אמר שבעיר קרה אסון גדול – –

והאסון גדל מרגע לרגע. הודיעו על שמונה הרוגים, עשרה וארבעה הרוגים, קרוב לארבעים הרוגים ושמונים פצועים. בדרך לעבודה ראיתי את הבור שעשתה הפצצה ליד בניין “הבימה”. בבתים שבסביבה היו התריסים תלויים שמוטים, השמשות פצוצות ובקירות סימנים של פגיעת רסיסים.

​כשחזרתי לאחר שמונה בערב מן העבודה כבר היתה ידיעה על תשעים ושבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, והיו ידועים כבר כל המקומות שנפגעו. השארנו את התינוקות ישנים והלכנו לרחוב סירקין. בכניסה לרחוב היה מתוח חבל, אחד מן הפקחים שאל: “לאן?” אמרנו: לראות שלומם של ידידים שלנו. “באיזה מספר?” – חמישה־עשרה. “בית חמישה־עשר נחרב, אי אפשר ללכת עכשיו לשם”. אבל הם לא גרו בבית עצמו, אלא בבניין קטן שבחצר! “אמרתי שעכשיו אי אפשר לגשת לשם. מחר בבוקר”. חזרנו וניגשנו לבית ברש שממול. במדרגות שלפני הכניסה מצאתי את מרת ברש, באור ההאפלה נדמה היה לי שפניה קודרים ביותר. מה פלא, הרהרתי, עליהם עוברת כבר המלחמה השנייה בארץ. איך היה אצלכם, שאלתי. “אחי נהרג. והאישה והילדה נפצעו. וגם ילדה אחת ששיחקה עמה”. מה יכולתי לומר. “ואל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו”, וכאן הרי המת עדיין לא היה אפילו מוטל לפניה!

למחרת בבוקר הלכתי שנית לאותו רחוב, לבית חמישה־עשר. עברתי על־פני הלבנים והטיח של המפולת אל הבית הקטן בחצר, “בית” של חדר קטן אחד. ידידנו עמד בפתח ופניו פנימה, והראה לאדם אחד את הבקיעים הגדולים בתקרה ובקירות. עמדתי כמה רגעים מאחריו, ואחר־כך הנחתי ידי ברעדה על גבו המעוגל מעבודת שנים רבות בארץ: אתה חי?

“בדרך נס. כאן נהרגה בעלת הבית ובנה. ואנחנו היינו פה. עמדנו בקרן זווית זו וחיכינו. רואה אתה כוס זו על המכתבה? הייתה למטה, על המדף הזה, וקפצה למעלה ונשארה עומדת למעלה שלמה, ושתיים אחרות קפצו ונפלו ונשברו”.

​שכננו הלך לרחוב פלוני לבקש את ידידיו. חזר וסיפור: “האישה וחברתה ישבו עם מורה שלהן לאנגלית, ושלושתם נעלמו. הילדה שיחקה בחוץ, עתה היא ב”הדסה". פעם הודיעו בטעות שמתה, אחר כך חזרו והודיעו: רק קיטעו את אמת־זרועה, עד למרפק.

​תל־אביב הלא כרך גדול היא, אף על פי כן אין אדם בה שלא נפגע, פגיעה הנוגעת בו ממש: קרובו או ידידו, שכנו או מכרו הטוב.

​אתמול בערב בא אל המערכת גיסה של האישה ברחוב פלוני לתקן את השמות שנתפרסמו בעיתון ברשימת המתים. לעיקרו של דבר הרי אין בזה שום ערך, אבל יש בזה משום תיקון כלשהו לזכר המתים. שלא יהיה שם־המשפחה של הבן רשום שלא כשם־־המשפחה של האם, ושיהיו נזכרים יחד, זה ליד זו, כשם שהיו יחד בחייהם ובמותם. והוא מספר: שתי בנות נשארו. כמה רגעים לפני כן יצאו ללוות דודה שביקרה אצלם, וניצלו. ואילו האם ובנה צריכים היו ליהרג. צריכים היו ליהרג.

כך הוא חוזר שתי פעמים על שלוש המלים האלה: “צריכים היו ליהרג”. ויש בהן לא רק צידוק־הדין, אלא גם אמונה שלמה וגדולה בהשגחת הבורא, בהשגחה הפרטית. אני רושם את תיקון השמות ומקשיב לדבריו, אבל לבי בתוכי מתמרד ומוצא שהשגחה זו אינה פרטית למדי, אם היא נמסרת מידו של מי שהוא עילת־העילות לידו של טייס, ומשתנה עם נטיית גלגל־ההגה לכאן או לכאן בחלק קטן־שבקטנים מחלקי הזמן. אם כן אפשר שאין השגחה פרטית, ואם כן אפשר שאין שכר ועונש, ואם כן אפשר… הה, כל הערב אני מידיין עם עצמי בעניין הזה, ולבוקר אני חוזר עם שאלתי אל רבנו בחיי הדיין, וכאילו לא הייתה הפצצה בינתיים, וכאילו לא היו כמה וכמה מלחמות גדולות ואנדרלמוסיות בעולם מזמן שכתב את חיבורו, עדיין דברי־הוכחות בתוקפם עומדים, כסלע שעומד בלב ימים ואין גלי הזמן יכולים לערער יסודותיו:

“ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחיבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסיכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שיחדהּ המאמר הזה בלגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הבריאים, והוא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך נוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוון ומחשבת חכם בעלי יכולת?”

שלום לכם ולביתכם. אביב יושב ותופר שקים למלאותם חול ולהקים מקלט לצבים שלו. יהודה ישן שנת ישרים.

שלכם,

יום ה', ט' באלול, ת"ש.

1. הגג

בהודעה שנתלתה בפתחי הבניינים נמסר שביום רביעי יחלו העבודות להחלפת גג הרעפים בבניין מספר 4.

הרעפים נשקפו היטב מחלונות הקומה השלישית של בניין מספר 6. הם היו אפורים כמו קשקשי דינוזאור.

בבוקר יום רביעי פשטו הפועלים על הגג. בתוך זמן קצר הם כילו את הרעפים וערמו אותם בערמות גבוהות על גריד הסנאדות המשופע. בשקט שהשתרר נראו הערמות כמו חבילות קש אחרי קציר. האישה שעמדה בחלון הקומה השלישית חשבה על שדות צהבהבים.

היונים מצאו את השובך הענק, טופפו קצת מתחת לסנאדות, הרקידו צווארים, אבל מהר מאוד עפו משם. הפועלים חזרו. שלושה מהם עמדו על קו הרקיע הכחול, רגליהם נעוצות בקורות וגופם נע ימינה ושמאלה, וזרקו את הערמות מאחד לשני. זרקו ותפסו. האחרון השליך אותן למכולה ברעש מחריד.

הגג הופשט עד העצם.

האישה שעמדה בחלון הקומה השלישית לטשה עיניים באִדרתו של דג גדול.

2. אין אין־סוף

למעלה נגמר הכביש. אחריו התרומם ההר.

גם כשהייתי בגיל המתאים לא הרחקתי עד לשם. לא היה צורך. החברים והתעלומות היו מתחת לבית.

האוטובוס שהגיע כל שעה עגולה עצר בתחנה והמשיך למעלה, ותוך שתיים־שלוש דקות ירד בחזרה. הכביש נגמר, לא היה לאן להמשיך. לכן פחדתי להרחיק לשם.

לא חשבתי (את ההר ראיתי בהטיית ראש מחלון הקומה השנייה אבל הפתרון לא הקל עליי), לא יכולתי להיעזר בדימויים. מה יחשוב אדם אם יאמרו לו שלמעלה נגמרים המספרים.

3. סו בד

מי ניגש לפתוח את הדלת, היא או טליה?

היא לא זוכרת.

זו דלת הדירה שבה גרו שתיהן בכיתה ח'. רק שתיהן. היא זוכרת את המרפסת.

הם נכנסו, בולשים מסביב כאילו היו עמים ותמים. לרגע הן היו יותר שוות מהם. לאף אחד מהם – מה־העניינים־גבר – לא הייתה דירה.

הן הכירו רק את אבישי, אבל כולם בעיר ידעו מי זה גל. הוא היה כוכב.

היא זוכרת שהוא קם והתחיל להסתובב. היא הפנתה אליו את המבט ונראָה שבדיוק לזה חיכה. הוא סימן לה, תנועה קטנה עם הראש, והיא קמה.

הוא נכנס לחדר השינה והמשיך הלאה, הוביל אותה למרפסת ונחת על המזרון בלי להציע לה מקום. היא הקיפה אותו והתיישבה.

הוא בטח אמר משהו לפני שהסתובב והשכיב אותה, השיער הבלונדיני נשמט על פניו. הוא משך את המכנסיים שלה, את החולצה, היא נתקעה לה בסנטר (מין הפסקה בקונצרט). פתאום הוא חזר והתיישב, השאיר עליה יד אחת, מסמן אותה ברישול, וביד השנייה הרעיש עם הקסטות שהיו על הרצפה. היא לא זזה.

אֶבִּי רואד התחיל מהאמצע. הוא הוריד את התחתונים.

הלהקה שרה: איי וונט יו. איי וונט יו סו באאאד בייב. איי וונטיואואואואו, איי וונט יו סו בד איץ דרייבינג מי מד, איץ דרייבינג מי מד. איי וונט יו… איזה צרחות.

4. נעלי האולסטאר שלי

בחושך היה קל להבחין בקבוצת הנשים הלבנות (התבקשנו לבוא בבגדים לבנים). ריח רפתות עמד באוויר. חציתי את המדשאה הכסופה והצטרפתי אליהן.

אף פעם לא ראיתי מִקווה וקצת הצטערתי שזה לא הולך להיות מקווה הארד קור. קיבוץ חנתון שייך לתנועה הקונסרבטיבית והכלה הצעירה רצתה לטבול במשהו כזה.

עצרנו בסוף השביל. הבלנית והכלה עמדו מולנו, בוהקות באור הלבן שהלך ונחלש בשוליים. אנחנו עמדנו בשוליים.

הבלנית דיברה: מעברים, טהרה, אם ובתה, עוד ועוד דברים. בינתיים בדקתי את הנשים מכף רגל ועד ראש, אבל אז הבלנית אמרה שאפשר להשאיר במים מה שרוצים והלב שלי צנח. מאותו רגע כבר לא שמעתי שום דבר.

אפשר להשאיר במים מה שרוצים…

אולי בגלל זה אני מסתובבת עם כל הדברים?

הפחד שלי ממעמקים קיבל לפתע הסבר הגיוני. לשם שוקעים ה"מה שרוצים" שלא רוצים.

קל לנחש את הזוועות. מילא הזוועות של הכלות הצעירות. אבל הנשואות, האימהות… חלקן הרי ממשיכות לטבול כל חודש. חשבתי עליהן ועצב מר הרחיק אותי.

אחרי שהכול נגמר והסוכריות נזרקו ביקשתי רשות ונכנסתי להסתכל. המים היו כל כך צלולים שלא שמתי לב. ירדתי מדרגה ועוד מדרגה ופתאום הייתי בתוך המים הקדושים עם נעלי האולסטאר שלי. כל כך נבהלתי שלא ניצלתי את ההזדמנות.

5. להסתדר לבד

“רכבנו באזור הירקון. סבא השיג אותי. דיוושתי חזק אבל הוא המשיך להתרחק. כל הזמן חשבתי שהוא תכף יעצור ויחכה לי, אבל הוא לא עצר. באיזשהו שלב כבר לא ראיתי אותו. נבהלתי. הייתי בן שמונה. לא הבנתי איך הוא לא מחכה לי. כשהגעתי אליו בסוף, התאפקתי לא לבכות”.

עכשיו הוא לא מתאפק.

“שאלתי אותו ‘למה לא חיכית לי?’” הוא נאנק ועוצר.

“סבא אמר ‘ידעתי שתסתדר’”.

אפשר לדמיין את הילד ההוא מול סבו, כמה מאמץ נדרש לו לא לבכות.

“אחרי כמה שנים היינו כל המשפחה באיטליה. הייתי בן שלוש־עשרה. סבא ואני יצאנו לרכוב בהרים. אחרי שהגענו למעלה התחלנו לרדת. עברתי את סבא והמשכתי במהירות בירידה. רציתי להחזיר לו”, הוא אומר ומיד מתקן, “לא להחזיר. לא ככה. רציתי להראות לו שאני יודע איך מתנהגים. הגעתי למטה וחיכיתי, אבל סבא לא הגיע. התחלתי לעלות בחזרה וראיתי שמישהו מְפנה אותו. הראש והפנים שלו היו מלאים בדם. הוא נפל”.

הוא מסיט את הראש מהמיקרופון ומתייפח.

“לפני כמה ימים רכנתי אל האוזן שלו. ביקשתי ממנו סליחה. אני לא יודע אם הוא שמע אותי”.

6. דיור מוגן

כל כך הרבה מסדרונות ודלתות בגורד השחקים הזה, בטוח אמצא לעצמי חדר. אני מוכרחה לישון, אני רק צריכה מיטה.

מאחורי כל דלת שאני פותחת מסתכלות עליי זוג עיניים. פה שתי קשישות חולקות דירונת, פה יְשֵנה גברת כבדת בשר, הפה שלה פתוח, אני שומעת את הנחירות שלה. הצד השני של המיטה פנוי אבל אין סיכוי שאֶשָּכֵב לצידה. ברררר, צמרמורת. אני צריכה מיטה, אבל היא חייבת להיות ריקה.

כבר חשבתי לוותר והלכתי למעליות. הן חלפו במהירות כמו מוניות תפוסות. אלוהים, איך ארד מהאולימפוס הזה?

פתאום אני נזכרת: המיטה של אימא, היא פנויה עכשיו.

שוב מסדרונות ודלתות, דלתות ומסדרונות, עד שאני רואה אותה. היא שוכבת במסדרון, הכריות מגביהות אותה והעיניים שלה פקוחות. אני נוגעת בזרוע שלה כדי לבדוק אם היא חמה.

היא חמה.

אני נרכנת אליה, כי מה שיש לי להגיד אי אפשר להגיד בקול רם. אני צריכה להסביר לה שהיא טועה.

“אימא”, אני מתחילה.

בינתיים נפתחת דלת בצד השני של המסדרון. עכשיו אני מזהה – זו הדלת שלה. יוצאת ממנה מישהי. היא מסובבת אלינו את הראש והולכת.

ברור. הם כבר נתנו את החדר שלה.

מה חשבתי לעצמי, שהמיטה שלה פנויה? שיישאר לי מקום?

“אימא, אני צריכה להגיד לך משהו”, אני אומרת קרוב לאוזן שלה, “את מתה”.

א.

המפלצת הקטנה רצתה לפרוע את הסדר.

לא רק שנמאס לה מהסדר

הפרוע שנאלצה לשאת כמשא כבד על כתפיה.

בעצם נאלצה לשאת את השפתיים שלה, שהיו ענקיות, שמנדוזיות, ענקיות

ואדומות

מכפי שהרגישה, כי לא היתה עד כדי כך תאוותנית.

ולכן, כתוצאה מגודלן ובגלל שקצוותיהן השתלחו לצדדים,

הן חרגו מגבולות פרצופה, שהיה עם זאת מפלצתי ודובי משהו,

מדובלל ושעיר;

כמו הכלב שלה שהיה קטן ורגיל, לא מפלצת,

מלבד העובדה שחסר לו בורג ובגלל זה נבח בלי הפסקה.

והציפייה היתה שבגלל שהיא מפלצת היא תישא את זה,

אבל זה היה לה קשה מאד עד כדי בלתי נסבל.

אבל היא השתדלה לא לשבור את הכלים ולא להחזיר אותו לצער בעלי חיים

כפי שעשתה דודתה עם תאומו, הכפיל שלו,

שהיה כפיל באופן מושלם, אחד לאחד, ולכן מופיע בד בבד גם בסיפור אחר.

ובכל אופן קצוות השפתיים שלה חרגו כמו ענפים מפרצופה

אבל בעצם רק בקצה אחד כי החריגה לא היתה סימטרית.

עם זאת החריגה הנ"ל זימנה מנחת לציפור שיר,

וזו היתה בשבילה אתנחתה שירית

ובעיקר כי המפלצת חתרה לסדר

ולהרמוניה, למרות שהיתה באמת כל כך כל כך פרועה.

ב.

היא כתבה: אני איעדר מהפייסבוק, בלי דרמה, כפשוטו,

והיא הודיעה בפייסבוק שתיעדר

והמתח הזה הרג אותה.

היא ניסתה לצמצם את הכאוס החיצוני שקלטה,

שכן היא היתה כמו נייר לקמוס בנוסף להיותה מפלצת.

בקיצור, לא היה לה קל להיות היא.

ואם לא די בכך, רבה עם בעלה אבל החזיקה בשיניים

(והיו לה שיניים) את הסדר הביתי.

כי היא היתה גיבורה. גיבורה סמויה.

והיה לה ויז’ן על עצמה, שלא ידעה לממש עדיין,

שבו תגדל תסרוקת שתגביה אותה במובן העמוק של המלה,

והיא תיפתח כפקעת של פרח לוטוס

ובתוכו יֵשב בודהה

והיא תישא אותו כבספינה קטנה ומוקפדת למראה,

יפהפיה, בלב ים, כתינוק צוחק.

וכל אימת שתלך לאנשהו, ואפילו במסע ביתי,

פשוט שבפשוטים, לצורך ביצוע מטלות ביתיות –

זה יהיה בעבורו מסע אודיסאי, מבחינת הרגשתו.

והיא כמו פיל ענקי שנע, כי בזמן שהיא תנוע

הוא ירגיש מבחינתו שהכל הוא ים,

שהוא שט בפרח כבאמבטיה קטנה

ובכך מפלצת הסדר תתממש ותהיה לים

ולאמא אדמה במובן העמוק של המלה.

ג.

אני מצטמקת והופכת לקטנה כזרע

קטן

וכלצימוק

כלשמש קטנה מקוטן

בעולם קטן

ומכושף מן היסוד.

ד.

בעלה של המפלצת עבר לגור אצל אמו במשך השבוע

(עד שבנם הבכור יסיים את הבגרויות, בעוד שנתיים)

ופקד אותה רק בסופ"שים,

מפני ששינה מקום עבודה וכדי להיות לצד אמו בזקנתה המופלגת

וליד אחיו שעבד בקרבת מקום מגוריה של האם

כשומר שמופקד על הרמת המחסום בכניסה לחניון האוטובוסים.

למפלצת נתפס הגב בהתאמה מושלמת להפסקת המחזור

כבחיכוך של לוחות טקטוניים

וכך הבריאות שלה התרופפה,

גם בעקבות זריקת חיסון נגד שפעת

שקיבלה יחד עם בנה הבכור.

למפלצת נתפס הגב בהתאמה מושלמת להפסקת המחזור

בעת שתרגלה יוגה (למעשה תרגילי התעמלות),

בעת שבעלה ישב לצדה על הספה

ודיבר אתה על הקניות בסופר.

ונגרמה לה גם דלקת בעין

והיא נחבלה קלות באגודל כשסגרה את דלת הארון

(את הצד של בעלה).

ה.

בה בעת התגבשה בה דעה שלילית על משככי כאבים אופיאטיים.

בקרבה של המפלצת התגבשה כבר דעה שלילית על אורטופדים,

גם בעקבות ביקור אצל אורטופד אחר עם בנה הבכור.

האורטופד שאל אותו, בעת שהחזיק לו את היד, מה הוא רוצה שזה יהיה –

נקע או שבר?

המפלצת לא הבינה לעומקה את הבדיחה

של הרופא, שלבש סוודר לבן לעילא, עם צווארון גולף לבן,

והודיע עם כניסתם לחדר שהוא לא מבין בבני אדם אלא רק בעצמות ובשלד.

והאורטופד, שאליו הלכה והתלהבה גם ממנו, נתן לה כדורים אופיאטיים.

זה סם, אמר הפיזיוטרפיסט במרפאת הכאב.

וטוב שדחקה אותם לפינת הארון.

ו.

מאותו הרגע השמש הצטמקה

והפכה לצימוק

מצומק.

ומלכת השמש לקחה אותה

והסתלקה אתה.

והעולם החשיך.

ז.

באותה העת בעלה של המפלצת הלך וקטן לנגד עיניה

והפך לעכברון בעת שישב על הספה

ברגליים פשוטות לפנים וקטנות מקוטן.

וזה שינה לחלוטין את יחסי הכוחות ביניהם,

כי קודם ניגש אליה למטבח והציע לה חיבוק.

“את היחידה ששונאת את עצמך”, אמר לה

עם רגליו הגדולות משלה ונעליו היקרות והעמידות משלה.

מפלצת הסדר נעלה כפכפי אצבע

שקנתה בשבוע שעבר

וכמעט דרך עליה

ולא פלא שדחתה את חיבוקו שהיה מבחינתה חיבוק דב.

ח.

שבוע קודם קנתה בגד בעיר התחתית

עם אפודה שנוספה על גבי החולצה החומה והחמה למגע,

והיה כתוב עליה לב סיטי באנגלית

בשונה משפת האם של המפלצת הזאת שהיתה ספרדית אסלית

ולכן המשפט הראשון שלמדה לכתוב בחייה

היה מי ממה מה אמה.

ובעיר התחתית גם קיבלה כדורים אופיאטיים מרופא

שסיממו אותה למשך סופ"ש אחד

ולמזלה התנערה מהם,

וגם התקשתה לשאת את הצלחת שלו –

צלחת המרק של המפלץ

שבניגוד אליה אהב את עצמו

ולכן נפטר מכל הפטריות שבתבשיל,

וסידר אותן במרחקים שווים בגבול צלחת המרק.

וזה הרחיק אותה ממנו לתמיד.

ט.

המפלץ דרך עליה בנעליו היקרות משלה,

היא נעלה כפכפי ים,

בעת שניגש אליה למטבח,

ובעיני רוחה הפך ללא יותר מאשר עכברון

שישב והתנודד על הספה

ברגליים פשוטות לפנים שנראו ככפותיהן של ציפורי שיר.

וכך היה גלגול לציפור שישבה על קצות השפתיים שלה,

ובכך שימשה לה עץ ומשענת,

והצטרף לכל הדברים הקטנים שהם פחות מאיימים ומלוכלכים,

גם לבודהה שישב מעל ראשה בצ’אקרה העליונה,

בפקעת הפרח שנפתח ושימש לו אונייה

ואמבטיית תינוקות

ועגלת נשיאה

וכך יכלה סוף סוף להיות אמא אדמה, אחרי הכול.

אחר גירוש היהודים מספרד, היא שפניא או ספניא, הגיעו פליטים מסכנים ורשים רבים לעיירה ברייפלאנד אונץ אשר על יד איינץ בה שוכנת נימאנדעסלאנד. חישבו בליבם הספאנישערס להחזיק השלטון על הקהילה בתירוצים משונים. טענו שהם ספרדים טהורים, ולפיכך חייבים להיות נבדלים מן הקהילה באונץ, ועדתן והקהילה תחתם זקוקות להיעשות חשובות יותר, ובניהם צריכים לכנוס לכל מקום שיושבי העיר נמצאים, וצריכים גם להיעשות הרוב.

וקהילת רייפלאנד נמלכה באזרחי העיר, ויעשו פרוטעסט (הפגנה) גדול מאוד ברחוב העיר. ויצעקו בקול גדול: ‘מוות לספרדים!’ ועמי הארצות זעקו: פרפלוכטערס ספאנישארס טוט אונד ראוס! ו’ספרדי טוב הוא נבלה'. ויתקעו בשופרות ויחרימום מעדת רייפלאנד. ויאמרו – כל הספרדים פושעים, אנסים, מבריחי סם־המות (סמים) ומגפות. ויאמרו – הבה נבנה חומה ונעצור ביאתם.

ויהי לאחר שלא פסקו הספרדים מבוא אל העיירה, ויעשו עוד עצרת פרוטעסט בעיר וימצאו באותו מקום מניין ספרדים. ויפשטו נבלותיהם בשוק ויתלו עשרה ספרדים טהורים על העץ. ויתקנו תקנות גדולות ועצומות. ויאמרו:

– ארור הנושא ספרדית או הנושאת ספרדי.

– ארור בנו או בתו מספרדית וכן גם בת או בן מספרדי.

– ארור הנושא חצי ספרדית וכן הנישאת לחצי ספרדי.

– ארורים ספרי הספרדים ויש לשורפם כספרי הנוצרים, ימח שמם לעולם ועד.

– ארורה הישיבה אשר תלמד ספרדים.

– כל המלמד ספרדי תורה כאילו מלמדו כפירה.

ומעשה באחד שנתגבר עליו יצרו ואנס ספרדית נאה. ויביאוהו לדין תורה בשער העיר. וישאלוהו: מדוע עשית זה המעשה המשונה, והרי אין זה דרך הטבע להאדם להתאוות לספרדיות שהרי טבען כבהמות?

ויאמר האיש: אשתי מתה בשעת לידתה ואתעצב מאוד. ואראה ספרדית לבנה, כמעט כאשכנזית, ואאנסנה, והרי כתוב מפורש בתלמוד “אונס רחמנא פטריה”. וישתומם הקהל על חידוש התורה הגדול הזה, ולא ידע האם זו תורה לאמיתה או ‘קרום’. ותהי דממה רבה בשער העיר. ורבה של רייפלאנד חשב זמן הרבה ולא הייתה דממה כזו מעולם. ולפתע נשמעה לחישת קול דק מן הרבי, רבי אנשן, ויאמר – צודק המאנס, שהרי אנו בשעת המלחמה עם הספרדים, ונקבותיהם יפות תואר הן ומצווה לאנסן. וכל המרבה לספר סיפורי ההתעללות בהן הרי זה משובח. וישמע זאת אחד מן הליצנים ויאמר בקול גדול: “אונס חרמנא פטריה”.

​ותהי הנאנסות טבע הספרדים. ואם היו מקהילת נימאנדעסלאנד מתלוננים על מעשה הרשע הלז, ויענו להם – דהן רוצות זאת ולכן הן מסתובבות ברחובה של העיר. ויהי המשכב זכור אסור, לבד מן המשכב עם הספרדי, שהרי אונס רחמנא פטריה, ושאין הם קרויים אדם והתורה אסרה על בני האדם ולא על הספרדים. וכן שאנו בשעת המלחמה.

ויהי היום וקהילת רייפלאנד התמלאה בתינוקות ‘מישלינגערס’ חצי ספרדים. ויגיע אל רבה של הקהילה אחד האבות. ויאמר: וזרע אשכנזי אין לי, כי אם חצי ספרדי, ושאלתי ובקשתי האם יוכל לירש אותי ולהיות כאשכנזי?

וימלך הרבי בקרב הקהל וירא שהאנשים, האבות לחצאים, רוצים ‘ממשיך’ שישא את זכרם לעולם ועד. ויפסוק הרב – רק שאם לא היה לאב בנים אשכנזים ויש לו בן חצי ספרדי, יכול בן הספרדית השנואה ליחשב אשכנזי, ואם היא בת, אסור לה להתחתן עם כהן כי טבעה כזונה. לפיכך תיקנו שחצאי ספרדים אסורים לינשא לאשכנזים ולספרדים עולמית. אך מותר להם לאנוס ספרדים כזכור.

ומעשה ב’חצאית' שנדמית היתה לספרדית במראה ותיאנס. ויבוא אביה להתלונן לרבי, רבי אנשן. ויען לו הרבי – ממה נפשך, והרי הנשים בחזקת אנוסות ורוצות מז' ימי בראשית, וזהו ברכה לך ולה. ועל כן חצי ספרדית המכשילה את בני ישראל בהרהורים, נחשבת כספרדית לגבי העניין. ותשמחנה חצאי הספרדיות הנדמות ל’ספרדיות טמאות', על שום שתוכלנה להיות אשכנזיות יותר.

וכך היו משכנזים חלק מן הספרדים, ויהיו פחות ספרדים בעיר. ויהיו הוללים שנתאהבו באנוסותיהם ולא היו מתחתנים עם אשכנזיות כלל. וזאת כדי לעשות בניהם הספרדים אשכנזים. ומעשה באחד שנשא אישה והיו לו ז' צאצאים זכרים אשכנזים ובת חצי ספרדית. ויהרוג את כל ילדיו ויאבד עצמו לדעת, רק כדי להפוך את ביתו האהובה לכאשכנזית. וזאת על פי הפסק דלעיל, שחצי ספרדי יכול ליחשב אשכנזי. ויהי למופת כמעשה עקידת יצחק.

וכל ספרדי היה חולם להיות אשכנזי ומתפלל ומקשט את בנותיו למען יהיו צאצאיו חצי אשכנזים ולא ספרדים מלוכלכים. והיו גם טרוריסטים ספרדים שהיו מוסרים נפשם ונהרגים למען אונס אשכנזיות, כדי לחלל גזע האשכנזים בעיר רייפלאנד. וכל ספרדי החשוד בטרור, היו ממיתים אותו במיתה משונה.

וישארו מעט ספרדים בהקהילה, ויחדלו לרדוף אותם כפעם, וישאירו חמישים ספרדים יען כי רצו לשמר את המצווה לרודפם נפש. וכל פעם שהיה יותר מחמישים, ותלבש העיר חג והיו מתעללים בם בהידור רב בבית הכנסת. ואם היה נופל יום זה ביום הצום, היו מבטלים הצום מפני השמחה ואפילו היה זה ט' באב. ומפני טעם לא ידוע, תמיד נמצאו לפני יום הצום יותר מדי ספרדים בהעיר. והקהילה צמה רק ביום הכיפורים, וישמנו בני הקהילה משאר יהודי העולם.

ויהי היום, וישמע נסיך החסד פון איינץ על דבר מעשה הרשע שעשתה הקהילה ברייפלאנד. וייוועץ עם קהילת נימאנדעסלאנד כיצד לנהוג. ויאמרו לו: יכבוש נא את אונץ ברייפלאנד, למען הצילה את שארית הפליטה.

וכן היה. ויפסוק על בני קהילת רייפלאנד האשכנזים מס לשלם ממון רב לספרדים בני קהילתם, כדי לכפר על פשעם. ובני הקהילה רצו להשתמט מן התשלום ויהיו מסתפרדים. ויהיו אנוסים כספרדים ואשכנזים בהיחבא. ויאמרו – נהיה ספרדים בצאתנו, ואשכנזים בביתנו. ונהגו לבשל אוכל ספרדי ורוקקים עליו, אוכלים באכילה גסה ועוד מעשים משונים על זה הדרך.

והיו כאלו ששילמו המס במסירות נפש ולא התחזו לספרדים הארורים. ויקימו לעצמם מקומות לימוד ושחיטה משלהם. וינסה פעם ספרדי טרוריסט ליכנס ללמוד בהישיבה ולא קיבלוהו. והלך הרשע, כביכול, לערכאות של הנסיך. וישלח הנסיך חיל צבא למען חייב אותם להכניס את זה הספרדי. ויראו כי באו מים עד נפש, ובעלי הממון יצאו את העיר רייפלאנד, והאביונים שינו את שמותם לשמות ספרדיים ויקימו מוסדות לעצמם. והיו מקבלים רק צאצאים אשכנזים טהורים או חצאים לפי הפסק דלעיל.

ותהי קהילת רייפלאנד ספרדית.

שמי הוא ארכיסטופנס מילר ביירות ואותו קיבלתי כנהוג מהוריי, שהיו מהגרים פעמיים. אני הולך עכשיו ושר לי את השיר הזה במחוזות היוליה קליסטמנטה, שהיא המדברית החביבה עלי, שגודלה הוא כגודל חמישים אלף שעועיות, וכשאני מסיים את הבית הראשון במילים:

אין יותר מקום למילים, ועלי להחליט תוך כדי שירה והליכה אם לנתר החוצה מקליסטמנטה או לגזור עליה דחיסות, שאי אפשר לדעת מה ייפלט ממנה. הַלֶּבֶט הזה, שכאן תיאורו נמשך על פני כמה מילים, בהווה היה רק הרגע שבין מילה למילה. אזור לקיחת האוויר בשיר. וככה, פלטתי את המילים הבאות של השיר, בזכות האלימות, בקטע נוסטלגי, והדחיסות הרבה שנוצרה בין גרגרי החול בהיוליה קליסטמנטה דחקה את כל תושבי המדבר מחוץ לגרגיריות שלו.

היכרתי אותם מביקורים קודמים, בילדותי. הם היו יצורים נאים, זעירים ועגלגלים, עסוקים בעיקר בעצמם ועדיין, לרוב, הם מדברים ומתחככים אחד בשני כמעט כל הזמן ובמיוחד כשיש חיה גדולה מהם, כמו בן אדם, בסביבה. בדרך הזאת הם מפגינים לכל חשדן את חוסר העניין שלהם להסתכסך, ואת מהות תרבותם, שהיא רדיפת עונג שבתוך עצמם. זוהי מעין אורגיה שקשה לראות בה מיניות, כי כאמור מה שבאמת מענג אותם הוא פנימיותם. גם אחרי שהתיידדתי אתם, בנעורי, השתכנעתי שהאורגיה הזאת היא חזרה על צורות של התענגות עזה, שכשנעשית בהקשר הזה, המופעי, היא רק ציות עיוור לכוריאוגרפיה שכתובה בהם מראש. כשהם במעמקיהם, מקיימים את רצף המחוות והדיבור המנעים שלהם, בו אותיות מענגות את עורם ואת כל מה שבא אחריו, הם עושים את כל זה בעונג אמיתי. שם, כשהם חשים את מה שהם מצייתים לו כרגש האמיתי שלהם, הם חופשיים – לטענתם, ובחוץ – באור, אל מול כל זר, כשהם בוחרים להציג מדמה של עונג, לפי הציווי הקדמון שהציל אותם מכל רע – אז הם כמובן רואים את עצמם משועבדים.

דנתי עם תושב היוליה אחד פעם, על שני סוגי החופש בעולמם, של הבחירה־לציית ושל הציות־להתענג, והוא התעקש שהמילה חופש מיותרת להם. היא מתעתעת, לא אמיתית ואפילו מסוכנת. הוא סיפר שפעם גם אצלם היה נהוג ‘להידרדר אל החופש’ – ככה הוא קרא לזה, והסביר, שהחופש היה במרכז הממלכה שלהם, מעין בולען חול־תת־חולי, שהוביל לשום מקום. מי שהיה מידרדר אל גבולו, היו כוחות החופש שואבים אותו, והיה בלתי אפשרי להציל אותו מהיניקה אל מה שבתחתיתו של החור. חוקרים עתיקים בממלכת היוליה תחתית התכנסו וחקרו את הנושא לעומק. הם תהו מה יכול להיות שורשו של חופש, ורקדו במעגל כדי לשחזר את פעולת הבולען ולפענח אותה. אחר כך לימדו את הצעירים לרקוד את הריקוד, התבוננו ושיפרו אותו מהצד, ולבסוף זרקו אל מרכז כל המעגלים חבורה של חכמים כדוריים, שהיו הפוסקים בכל עניין. הם לא זזו, ואחרי כמה הקפות עצרו את הכל ופסקו שבתחתיתו של בולען החופש אין כלום. “חופשי לחלוטין הוא מה שאיננו!” היה הנימוק המרתיע של הפסיקה, ומכאן הונהגו כמה צעדי עקיפה למרכז היוליה תחתית. כאלה שייצרו עם הזמן דחיסה של חול מסביב, וכעבור מאות שנים את בנייתה של היוליה העליונה, זאת שמעליה משתרעת המדברית הקטנה היוליה קליסטמנטה, ממנה עלו־בקעו עכשיו.

הצד הפחות סימפטי של הפסיקה היה של הוצאת מילים מהשפה. הדבר היה כרוך בעקירת שיניים מסוימות אצל כל הקליסטמנטים, שכן בני היוליה יש להם שן שונה לכל מילה ומילה, דבר שמקל ומכאיב על עקירתן של מילים מסוימות מהשורש. כל זה היה ועבר. חייכתי אל ההמון הזעיר הרוקד, דבר שהיה מיותר, כי הם היו עסוקים בסוג הציות השני בצורה די טוטאלית, והמשכתי לשיר. ער לאפשרות שהגדלת הדחיסות עוד מעבר לזה עלולה לגרום לקליסטוקלאזמה כוללת, המשכתי גם להתקדם למרחק ניתור אל מחוץ לחולות הקופצניים של היוליה, וכך שרתי לי:

וכשאמרתי את זה, צעדתי אל מחוץ לחול החום־זהוב, שהתלקח בבת אחת והרים אתו את כל הקליסטמנטים ויחד אתם באוויר, בהבזק סטטי של אור, נבנה המבנה הקליסטוקלאזמי בגובה של שלוש קומות מעליי, מבנה עתיר קשתות ונחיריים, שבתוכו גרגרי החול משברים את המראות לכל הכיוונים, ומעבירים תמונת שמיים מצדדים שונים, שנראים מבעד לקשתות הלבנות שעשויות מגופם המעורר של תושבי היולייה. ואם תנהם משהו מבעד לקשת אחת, מתוך אלפי הקשתות, למשל את המילה ‘אפילוג’, היא תועבר אל קשת תאומה בצד השני, ותשולח משם אל שמי המדבר של הכחול הצרוב, ורק זנבה הצהוב הדהוי – ‘לוג’ ‘לוג’ – יהבהב ויעלם, וברגע ההיעלמות שלו, יחזור. דרך זנבו ויזנק חזרה אל אותה הקשת, וממנה אל פיך תחזור המילה להיספג או להכות בדופן, ככה שתשמע אותה דרך תעלת האוזן או דרך עצם הגולגולת. והמבנה הקליסטוקלאזמי כולו, מגדל לא־מילים מחורר, הוא כתבנית השן שאותה עקרה מפיו של אבי השושלת אם השושלת.

והמילים של המשך השיר, שכבר שרתי מחוץ להיוליה, עוברות בו וחוזרות אלי ותוקפות את פי, להיכנס ולהתערבב במילים הבאות, ורק במזל לא טעיתי הרבה בשיר. והמילה של השן הזוהרת הזאת, שעכשיו עמדה עוד באווריריות בגובה האוויר, כמעט עוזבת את האדמה, הייתה אינסוף. ובאגדת היווצרות עולמם, עוקרת האם היולדת את השן מהאב הקדמון, וטומנת את שן האינסוף בין שדיה וכך נוצר העולם. כיוון שעקרו אותה מהחך, ולא יכלו להגיד אותה, היו הרגעים האלה הקליסטוקלאזמים, בהם ייצרו את המבנה לפי המרשמים, מתוך אקסטזה לוהטת לציית, העדות היחידה לזה שהייתה פעם.

כך קורה שמראהּ הנורא, הענקי, מראהּ שהדהד יופי, לא נגלה להם מעולם, אבל אני, שעמדתי מהצד (המילים ששילחתי חוזרות ובאות מלועי, מתערבבות באלו שאני מבקש להמשיך), הייתי נפעם, ומחאתי כפיים וגם עשיתי תנועה של אוהד כדורגל – למקרה שמישהו מהם יראה – ואחר כך ניסיתי גם אני לעשות לעצמי צורה של אינסוף, מתוך הזדהות, אבל הפיתול בגוף, על גבול המדבר, והאור שנבע מהשן המחוררת, כשניסיתי לצאת מההתפתלות הזאת של הגוף שלי, ששאף בטמטום לסמל אינסוף, גרם לי ליפול כמעט אחורה על הגב, ורק ברגע האחרון הצלחתי להטות טיפה את הגוף ולשלוח יד, ולנחות באיזה אופן סביר חצי על הצד.

לא נשאר הרבה מהחיזיון. לא הייתי בטוח אם טיפת אבק ריחפה שם או שאני מדמיין. הם ממילא תמיד היו נעלמים אחר כך, ככה שלא היה טעם. ישבתי על אדמת המדבר. על התחת. ובהיתי. חשבתי על איך שהחלב בשדיה של אימי יבש כשאבי גויס ללבנון, ועל זה שאולי דוקא בגלל שמאז ועד גיל חמש לא עזבתי את הבקבוק נוצר אצלי החיבור החזק לדומם. אחר כך חשבתי על האפשרות של העקירה של המרחק של המילים מהגוף. והיה לילה. ולא היה ירח והכוכבים צווחו בעדינות בשמים. יכולתי לשמוע את הלא־זמזום הזה גם כשעצמתי עיניים. ונשמתי. וקמתי. והלכתי משם.

רואן פון שריפטליך השעינה כתף כנגד מסגרת החלון והתבוננה ברגעי העיר האחרונים. מרצפות אבן חלקלקות מפחם ולוחות ברזל חומים מחלודה ריפדו אפיקי תנועה שוממים. עלי עיתון צהובים רשרשו בתנועתם במקום טפיפות אלפי רגליים ונעליים. כותרת ענק שחורה תפסה את עינה: “קריסת הכיפה”. קירות עץ מרוקעים נחושת הזדקרו, עקורים וחרבים, על גדות הרחוב. חלונות פעורים, מצועפי וילונות, בהו בכל ועיניהם ריקות. בתי מגורים וחנויות, גרמי מדרגות ומרפסות, מעברים וסמטאות, מדפים וגגות, כולם עמדו גדושים ונוטפים אוויר ריק וכבד. אוויר חורקני, המאוושש ושורק את דרכו מעלה מבעד לצינורות נחושת ניחרים.

ומעל כל אלה, חבקה את העיר במבטה כיפת רקיע עשויה מתכת וזכוכית. פאר היצירה של אלה שנשארו לאכלס את העולם שנותר. עין גדולה וחלבית מרושתת נימי חלודה, והיא אינה רואה דבר.

רואן נאנחה. “אין באמת טעם.”

“מה?”

“להתחבא. אין באמת טעם”.

דאריקה הרימה עיניה מהשרטוט בידיה, מבטה חוקר. בחדר הקטן בו ישבו, רואן הייתה על המיטה, ברכיה הגדומות חשופות, רגליה מפורקות לגורמים מתכתיים על הסדינים. אך רואן לא עסקה בהרכבת רגליה, אלא הייתה שעונה כנגד הקיר והיא משקיפה על הרחוב. משועממת?

“את רוצה לצאת לאנשהו?” שאלה דאריקה.

“לא, גם ככה כל המקומות בטח סגורים.”

“אז…”

“אני מדברת על כל האנשים, כל אלה שמסתגרים בבית שלהם כאילו שהגג יכול להגן עליהם.”

דאריקה פנתה חזרה לשרטוט שעל שולחנה והרימה מחוגה. מספרים וזוויות חזרו למלא את ראשה. “אנשים רוצים להרגיש בטוחים.”

“אבל הם לא. אין באמת איפה להתחבא.” קולה של רואן התרומם בתסכול. “כשהכיפה תקרוס, גגות מתכת לא יאטו את כל מה שהולך ליפול. כל הבתים פשוט יצנחו יחד עם מה שנפל מהכיפה, דרך הרצפה ודרך הרחובות ודרך היסודות שמתחת לעיר ודרך המכרות שמתחת ליסודות, והכל פשוט ימשיך ליפול עד שלא ישאר יותר לאן. הגגות שלהם לא יגנו עליהם.”

“מה היית מעדיפה שהם יעשו?” דאריקה נשענה קדימה, מנסה לשרטט את הספרות הכי קטנות שהיא יכולה. קווצת שיער בהירה גלשה אל שדה ראייתה. היא החזירה אותה למקומה בהיסח דעת.

“לא יודעת, פשוט שיתנהגו רגיל. שיפתחו את החנויות והמסעדות. שלא יפחדו כל כך. זה לא שהכיפה באמת הולכת לקרוס כל רגע.”

דאריקה התיישרה ובחנה את רואן, את הנערה הצעירה בחולצה הלבנה והמכופתרת, ומכנסי הבד החומים הקצרים. את העור החיוור, השיער הכהה, והעיניים החומות המושפלות אל פיסות שוקיים מפוזרות. “מאיפה לך?” היא שאלה. “כל העיתונים אומרים אחרת. אפילו היר דומא, את יודעת, זה שאחראי על בטיחות הכיפה, אפילו הוא נשמע מודאג.”

“זה סתם ריב. או עסקה. אני לא בטוחה. בין היר דומא לדוכסית שכותבת את העיתונים.”

“הדוכסית פון שריפטליך? מה היא קשורה?”

רואן נאנחה שוב. “היא אמרה לי פעם, שמילים הן אלה שמביאות את סוף העולם. זה לא המוות של מיליונים שמביא את הסוף. לא מלחמות או כאב או מגפות. מילים.”

“למה שהיא תכתוב את הסוף?”

“עסקה. או ריב. אני לא בטוחה. אבל היא זו שרוקנה את הרחובות. היא כתבה ואמרה לכולם שהכיפה נופלת.”

“אז היא משקרת?” דאריקה התמתחה, מנסה לחשוב על הזווית האידילית עבור החלק הבא בתרשים.

“… אולי.” אמרה רואן. קולה חלש. “… אני לא בטוחה.” מה אם הכיפה באמת עומדת ליפול? ואז רואן תצנח שוב יחד עם קורות מתכת ועץ, וחלקי קירות ורעפים. מה אם הפעם תאבד את ידיה? רואן גירדה את ברכה השמאלית.

“… את פוחדת?” עיניה התרוממו לפגוש במבטה הנוקב של דאריקה. עיניים חומות בהירות, בפנים ידועות סבל. מעט קמטים, מעט נזקי שמש ואבק ופחם. דאריקה הייתה עובדת חרוצה, וגם ביום החופשי שלה שערה היה אסוף על ראשה, שרוולי חולצת הכפתורים שלה מקופלים עד מרפקיה, ומכנסיה עד גובה המותן מתוחים באמצעות רצועות שהוחזקו על כתפיה. לרגליה מגפי עבודה חזקים ויציבים. כפפות עבודה רחבות ועבות, השתלשלו מכיסה הימני.

“ממה?” שאלה רואן. ממה יש לפחד כשדאריקה כאן?

“הסוף. מוות.” דאריקה משכה בכתפיה, כאילו לא בטוחה בעצמה בשאלה.

“… לא…” רואן ניסתה להיזכר. מה היו הדברים שהפחידו אותה? מתי היא חשה את האוויר חומק מריאותיה? מתי קראה לעזרה? מתי רצתה לנוס כל עוד נפשה בה? “אני פוחדת מכלובים. מאכזריות וכאב, וכלוב המונע ממני לברוח מהם.” אם כבר, היא תמיד ראתה את המוות כפתרון האידיאלי לכל צרותיה. למה שתברח מפני הדבר היחיד שמאפשר לה להימלט?

“יש שיגידו שהכיפה היא כלוב.”

“כלוב הוא כזה רק אם את רוצה לצאת והוא מונע ממך.”

“ואת לא רוצה לצאת?”

“לא. למה שארצה? את כאן איתי.”

דאריקה חזרה לשולחנה, מנסה להסתיר את החום שפשט בפניה.

“למה את נשארת?”

דאריקה חשבה לרגע. “זה לא כאילו שיש לאן לברוח. גם אם בנס נשרוד את קריסת הכיפה, נצטרך לפלס דרך מבעד לאלפי טונות של הריסות ואז להתמודד עם הקרינה שוודאי דלפה פנימה. אנחנו נמות. השאלה היא רק מתי וכמה מהר. אבל עד אז, יש עתיד לדאוג לגביו, ויותר מדיי דברים לעשות.”

רואן הסכימה איתה. היא גירדה את ברכיה הגדומות פעם נוספת, והסתכלה על כל חלקי המתכת שפזורים מולה על הסדינים. הרגליים שלה. מסודרים יפה בצורה ברורה, כל הברגים, גלגלי השיניים, הקפיצים והמוטות והבוכנות. היא אספה את החלקים הנכונים אליה, מבריגה ומחברת, מהדקת ומסובבת, משחילה ונועלת במקומות הנכונים, משמנת ציר אם צריך. היא אהבה מכונות, וחלקים, ואת כל אלפי הצורות שאפשר לחבר ביחד ואת כל הדרכים השגויות שהצביעו על המקומות שאפשר לשפר. מכונות מעולם לא פגעו בה, לא כלאו אותה בכלוב, לא הכאיבו או בגדו בה או שיקרו לה. ואם הן נשברו, היא תמיד יכלה לבנות מחדש, לאסוף את החלקים ולהרכיב מחדש, לחבר מחדש, או להמציא מחדש ולנסות משהו חדש. תמיד הייתה דרך עם מכונות, והיא רק הייתה צריכה להמשיך לנסות עד שהיא תמצא אותה, והרגליים האלה עד כה, היו טובות אליה ונשאו אותה נאמנה גבוה והרחק.

האוויר צרח בחריקה צורמנית. משהו איום וכואב ונורא התפתל והתעקם מתוך הכיפה. כמו טפיל שחומק מתוך עין לבנה ועיוורת. דאריקה ניגשה למיטה והתיישבה לצד רואן. הן הביטו במוט מתכת עצום המתכופף מטה, מתפתל כאילו מנסה לברוח, ואז מאט, כמשנה את דעתו, ושוקל האם לחזור למקומו או להמשיך בעקבות כוח הכבידה. גשם שברי זכוכית ניתך ברעם אשר נשא עצמו והתגלגל עד חלונן. רואן ודאריקה הביטו יחדיו בסוף הקפוא מולן, ואז חזרו כל אחת מהן לחלקים והשרטוטים. הן ימותו, אין בכך ספק. אך הן ביחד, ובינתיים יש להן עתיד לבנות.

בית הכרם, ירושלים, הטלפון צלצל.

“הלו דוד, מה קורה?”

“היי, טליה, הכל טוב. מה אצלך?”

כשטליה בת השלוש עשרה נמצאת במצוקה, היא מתקשרת אליו. זה מחמיא לו. פעם, טלפנה, חרדה, שואלת מה לעשות – עכבר מתרוצץ במטבח והיא לבד בבית.

“אה… אתה מבטיח לא לצחוק עלי?”

“אני אף פעם לא צוחק עליך.”

“בחייך! אוקיי… תראה, יש שמועות בכפר סבא ש…”

" כן…?"

“שבראשון לינואר, בעוד שבועיים, יקרה סוף העו…”

“סוף המה?”

“סוף העולם!”

“הבנתי. ממי שמעת?”

“מדברים על זה. אני מפחדת. אולי זה אמיתי.”

הוא מתאפק לא לצחוק.

“דיברת עם ההורים?”

“הם לא יבינו. מה זאת אומרת ‘סוף העולם’? אנחנו לא נהיה יותר? אתה, הבנות שלך, ההורים שלי, אחותי, כולם? פתאום כלום? ואיך זה יקרה? משהו עם אלוהים? פצצת־על?”

הוא לא יכול להתאפק. “אולי, זומבים, את יודעת, מתים־חיים, יוצאים מהיערות השחורים, או ממקומות אחרים, הורגים את כל מי שהם רואים…”

“דוד, הבטחת לא לצחוק עלי. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אומרים גם שיש סימנים…”

“איזה סימנים?”

־"קורים כל מיני דברים עם הים, הדגים, העצים…"

“את יודעת כמה פעמים כתבו שסוף העולם, אחרית הימים, יום הדין, אוטוטו מגיעים וכל העסק נגמר? זה עדיין לא קרה. אין כל סיבה שהדבר הנורא הזה יקרה דווקא עכשיו. אז –”

באותה שעה, בחברון, מערת המכפלה, נשים ממררות בבכי, מטיחות ראשיהן בכתלים, מתפללות לאמהות שתבאנה להן ישועות ונחמות, ליד ארון הקודש גברים מתנודדים קדימה ואחורה, מדריך תיירים נלהב מסביר משהו בספרדית, נרות משליכים צללים על הקירות, צפוף, מחניק, אביתר, ילד בן שלוש עשרה, לא מבין מה הוא עושה במקום כזה, שואל את הוריו: “מה באמת אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה קבורים כאן למטה? איך יודעים? מישהו ראה?”

“אביתר, תמיד אתה חייב לשאול? כתוב. יש הוכחות.”

“מה למשל?”

הוריו לא עונים לו. מסביב, אנשים מתחילים למשוך באפם, ריח רע מרטיט את נחיריהם. חיש קל, צחנה כשל תרי"ג ביצים סרוחות ממלאת את החלל הדחוס, מהומה, כולם רצים החוצה, רומסים את מי שנקרה על דרכם, אביתר מביט סביבו, אינו מבין מה מתרחש פה, הוא תתרן, לכן אינו מריח דבר, בגלל האנדרלמוסיה, גם הוריו בורחים, פעם שכחו אותו באוטו וקראו למשטרה, פתאום הרצפה רועדת, בור ענק נפער תחת רגליו של אביתר, הוא נופל מטה מטה לתוך שלולית גדולה, גושי צואה שטים במים שעולים ועולים, אביתר מבוהל, מפחד שיטבע, הוא ספק הולך ספק שוחה לעבר הקיר שממול, נאחז בזיז, הקיר זז, בחדר שמתגלה לעיניו הנדהמות של אביתר נמצאים שישה ארונות קבורה, ביניהם מתגלגל ראש כרות, אביתר עומד להתעלף, לראשונה בחייו, מכסי הארונות מתרוממים אט אט, בתוכן, כשידיהן שלובות על חזיהן, שש מומיות, זאת אומרת, גוויות חנוטות עטופות תכריכים, קשורות בחבלים, אביתר ראה לאחרונה כמה סרטי מומיות, הוא מבין בזה. וכעת, אביתר, שהוא ילד אינטילגנטי, יודע שאלו מוכרחים להיות האבות והאמהות של העם.

צחוקים גדולים, נוראים, בוקעים מתוך הארונות. החבלים שקושרים את הגוויות מתרופפים, נקרעים, נמסים, נעלמים. יד אחת מבצבצת מבעד לתכריכים. אחר כך רגל. ידיים, רגליים, ציפורניים.

האבות והאמהות יוצאים מהארונות. מותחים אבריהם, מנפחים שריריהם, מפוקקים עצמותיהם, מרטיטים נחיריהם, מתעלמים מהריח, מושכים בכתפיהם.

מי אלה? אביתר משתחרר מעט מהאימה המרעידה את גופו. “מה אני שואל?! זה ברור, אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב, לאה, זוגות זוגות, כמו בתיבת נוח, אבל מי הוא מי? ומה זה הראש הזה?” הראש מפסיק להתגלגל, עונה לו: “אני עשיו.”

“נעים מאד, אביתר. תגיד, למה יש לך שיניים כל כך גדולות?”

“אז ככה. כשיעקב חזר מחרן, רציתי להרוג אותו, למצוץ את הדם שלו, אז רצתי אליו ונשכתי אותו בצווארו, אבל הוא, הצוואר, נהיה פתאום כמו שיש, והשיניים שלי נהיו קהות, אז נהייתי נורא עצבני וחרקתי בשיניים…”

“אה”, אומרת אחת האמהות, “אז אלו הקולות ששמענו בכל אלפי הלילות שלנו כאן. לכן לא יכולנו לישון בשקט.”

אב אחד אומר: “בסדר, בסדר, סלחתי לך, מזמן. עכשיו אין לנו זמן לשטויות, יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות.”

“לאן?”, שואל אביתר, “ובעצם, למה… אה… התעוררתם דווקא עכשיו?”

האבות והאמהות לא עונים, הם קולעים את שערות הנשים לסולם חבלים, מגיעים לתקרת המערה, מול שלט “פתח גן עדן” נעצר אחד מהם, אומר: “וואלה איזה קטע…”, אביתר תמה ‘איך הבן אדם מדבר בשפה של היום, לא תנכ"ית כזו’, האיש פונה לזה שלידו, “אתה יודע, אבא, אחרי שהרגת אותי…”

“מה אתה מקשקש, יצחק?! לא הרגתי אותך, רק… what ever…”

“אז פצעת, עם הסכין, בצוואר, טוב? אז הייתי צריך להחלים, מהפציעה והטראומה, אתה מבין, ילד רואה את אבא שלו הולך לשחוט אותו, פחד ה', רעדתי, עד עכשיו אני רועד, אז הסתלקתי לגן עדן, שלוש שנים הייתי שם, לומד, משתקם, ואז חזרתי ל–”

האישה שלידו ממשיכה: “זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך, הלכת הפוך, על הידיים.”

“כן, כן, כמו המתים, הו רבקהל’ה!” הוא מתנפל עליה, מנסה לנשקה, היא דוחפת אותו, “לא איציק, לא לפני ההורים!”

“אבל, רבקהל’ה, המון זמן לא…”

“תתאפק, אחרי שנגיע, אולי.”

אם אחת צוחקת.

“מה מצחיק אותך, שרה?” שואל אברהם.

“לעת מותי הייתה לי…” היא לא מפסיקה לצחוק, טופחים על גבה, שוב ושוב, היא משתתקת.

האבות והאמהות מתחילים לצאת מן המערה, אביתר מצטרף אליהם, פתאום נשמעת צעקה מאחור:

“חכו לי!”

הם עוצרים.

האיש, כל גופו פצעים וחבורות, מתנשף.

“ומי כבודו?”, שואל אביתר.

“נחמיה בן חושי.”

“יופי, נחמיה. ומה הסיפור שלך?”

“אני משיח בן יוסף. אולי אתם לא יודעים, היה פעם ברומי פסל שיש של אישה מאד יפה, ה' ברא אותה, באים גויים רשעים ומחממים אותה ושוכבים איתה. הקב”ה שומר את הטיפות שלהם בתוך הפסל והשיש מתבקע ויוצא ממנו ארמילוס, הגויים קוראים לו אנטי קרושטו, הוא גדול וענק, העיניים שלו אדומות, רגליו ירוקות ויש לו שני ראשים. הוא צועק ‘אני המשיח’ וכל הגויים באים אליו ויש לו צבא עצום.

“ואני, נחמיה בן חושי, קמתי, אספתי שלושים אלף גיבורים, הייתה מלחמה נוראה, כל הצבא שלי הושמד, ארמילוס הרג אותי, מלאכים לקחו את הגופה שלי ושמו אותה כאן, במערת המכפלה, עם אבות העולם, אה, כן, והאמהות. אומרים שאקום לתחייה כשיבוא משיח בן דוד ואז יהיה הקרב האחרון.”

“אין כאן שום משיח”, אומר לו אביתר, “המשיח אפילו לא…” הוא פונה לאבות, לאמהות, לראשו של עשיו, לנחמיה: “אוקיי, עכשיו שכולנו ביחד, מה עושים?”

“הולכים.”

“לאן?”

“למקום שכל העסק התחיל, וייגמר. להר המוריה.”

“לאן?!”

“הר המוריה, הר הבית, ירושלם.”

“אה! ולעשות מה? מזמן לא מקריבים שם קרבנות.”

“להשלים את המלאכה.”

“והיא?”

“תבין בהמשך. הניסיון הזה צריך להצליח.”

“אנחנו צריכים עוד לעצור בדרך, לאסוף את רחל”, מזכיר יעקב.

“את הבכיינית הזאת? היא רק תעכב אותנו”, אומרת לאה.

“אוקיי, נראה.”

מחוץ למערת המכפלה מתגודדים ההמונים שנסו מפני הסירחון, ביניהם הוריו של אביתר שקוראים: “הוי, נורא דאגנו לך, העיקר שאתה חי.”

אביתר לא מתייחס אליהם, הוא פוסע בראש התהלוכה, שר לעצמו: “ובראש הגדוד צועד…”, מוציא מהתיק את הסקסופון שלו ומתחיל לנגן.

בעלי החנויות המעטות שבאזור ממהרים להיכנס לתוכן.

חיילים מכוונים נשקם לעבר הצועדים וצועקים: “תעצרו, או שאנחנו יורים!”

הם לא עוצרים.

“וואקיפו וולא נטחכום!”

הם לא עוצרים.

הכדורים שורקים באוויר, ניתזים מחזות הצועדים, פוגעים בחיילים, שמתמוטטים, נופלים, שותתים דם.

האבות, האמהות והנספחים פותחים את מסעם הגדול לעבר המקום הקדוש בעולם.

הם שרים:

סוף העולם יגיע בפתיחת תריס שקטה, סוף העולם יגיע במבט אחרון אחורה, יגיע בהרמת רגל ועוד אחת ובמחשבות על ציפורים או על אפרוח צונח מקן. סוף העולם יהיה במעוף מהיר מטה ובחבטה על הקרקע, בצרחה של מי שהגיע לזרוק אשפה וראה סימן משמיים, של סוף העולם של מישהו. סוף העולם יגיע בתרועת חצוצרה אילמת, המקדמת פני שוטרים רצים לניידת, יגיע בחיפוש מהיר במחשב, למצוא כיוון, שאיננו רק מטה, יגיע במבט כלפי מעלה, אל התריס הפתוח אל קור הלילה. סוף העולם יגיע בלחיצה על כפתור האינטרקום, עם העלייה במדרגות עם הנקישה על הדלת. סוף העולם יהיה בעיניים הקטנות משינה, בעיניים הנפערות, בהכחשה: “כולנו ישנים”. סוף העולם יגיע כשהם יקומו, אבל לא יעירו אחד שישן באחד החדרים. סוף העולם יגיע מול מיטה אחת ריקה וישיבה על הרצפה. סוף העולם בא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף ובמעגל של רוח ממקום שאין בו פתח. סוף העולם יגיע מהתבוננות מטה אל משהו מכוסה ואל אמבולנס שקט. סוף העולם זורם עכשיו בתהלוכה מפוארת מהחניה אל הכביש מהכביש אל המכון מהמכון אל מרכז המתים ומשם בחזרה הביתה. סוף העולם בגשם ובשמש, באור החשמל ובחשיכה, במים החמים ובמים הפושרים, בשמיכה, בגרב, בנעליים הרטובות בקצוות, בעציץ שצריך בכל זאת להשקות, סוף סוף בא הסוף, אבל מתעכב להיות של כולם, סוף סוף יש עולם ורק עם אחד שנעלם, ואין זיכרון של פתרון עם נעלם מכאן. סוף העולם בירוק, בשחור ובשאר הצבעים. טרללה, סוף הוא גם התחלה, של חור סופי, של אוויר קר, של שינה ארוכה, של ‘מה נשמע?’, מה נשמע אם לא שמענו צעקה, מה נשמע אם לא שמענו חריקה, רק הגיע סוף והשמש נהיית ירח צמא לבננה, נהיית ברד בנשמה, ענן שלא לוקח לשם, צבועה אחרת, מחממת הרבה ומעט. ובא הגשם ולא עשה דבר ובא הבוקר וכלום לא נשאר ובא הלילה והיה ליום ובאו אנשים ומילאו את הסלון. סוף העולם ומכאן התחלה של עוד סוף וסופים ובשדה זה וזה גדלים ומתייבשים והסוף לא נגמר כבר עד סופו בקיפאון, בשריפה ובחלום, בשינה ובבהייה ומתי תהייה שוב התחלה