1.    🔗

מאי־הנעימות הכרוכה בהילקחם הפתאומי של הקרובים לנו כדאי להימנע. כדי שלא להיתפס בלתי מוכנים – נוגסים כריך, אמצע מילה, מכנסיים למטה, יום עסקים – עלינו להיערך, להקדים תרופה. להזדרז ובשום שכל להסתלק מעליהם ראשונים בעצמנו, כל עוד רוחנו בנו ואנו, לבדנו, יכולים. כך:כלפי החוץ, מעשינו הנגלים, נמשיך לנהוג בהם מחוות טובות, שעיקרן הדדיות והסבר פנים. אך מבפנים, מבפנים נצא־ננוע הלאה מהם בתנועה סודית והפוכה, מין הפלגה הדרגתית אל נוף אחר (כבסירה אל חוף בטוח), שסופה היעדרות פנימית שלמה. כאן עלול לעלות בנו קול מתנגד. אוֹמֵר: מדוע נשוט, ולוּ ברוחנו, מעל מי שאהבה נפשנו וכולי. מי שכבר סולק מעליהם כִּבְבָרָק, מכנסיים למטה, אהוב מאהוביהם, ישכילו להבין; כל השאר מוזמנים לשעות לעצה טובה.

2.    🔗

וישנה אפשרות אחרת. על מנת להוציאה לפועל נחוצה לנו כרית. את הכרית ניקח ונניח בלילה, כפי שעושים, מעל פניהם הַיְּשֵנִים של היקרים־לנו־מכול. נחזיק־נשהה אותה, רכה, מעל פרצופיהם המטאפיזיים, אלו שאנו נושאים בתוכנו באהבה וביראה, עד גוויעתם הסופית. כך, תחת השארת רגע סילוקם מן העולם לגזירה גחמנית של יד נעלמה, ניקחהו לידנו אנו במועד שנבחר, ננקוט פעולת מנע עצמאית. אותה המתה רוחית־פנימית, יש בה מן החסד. משנעשתה, תהיה בהם, גם בנו, הקלה שבשחרור ההיאחזות. מכאן נוכל לאהבם בלי פחד מן הַקֵּץ – כי קָץ, ומה שנדמה אכזריות, יתהפך־יהיה השלכתן הטובה של המוסרות. שחרור־שלום, נפנוף מטפחת, זריקתה מן הסיפון אל האוקיינוס, המורגל בבליעה.

3.    🔗

מכאן ממתינים לנו איים על איים. זהובים ונטושים, רוחצים בשמש, ואנו נשייט בהם, חופשיים מאהבה ומיראה. ממוראות הנטישה שכופה עלינו אהבה גדולה מאוד – מצמרות העצים ישירו לנו ציפורים צהובות ופינו ימלא דגים. לרגעים נתבהל־נתגעגע לאשר עזבנו, ולעצמנו שעזבנו, ונחוש כי המטנו עלינו אסון – אך כמעט תמיד נחזור בנו ונתמיד ונמשיך בו, בשיוט. דבר לא יוכל להרע לנו באמת. נהיה ריקים מאדם ורק החול יהיה. ואנו נכתוב בו לפעמים, בענף, דברים קלים שהרוח תמהר לשאת; למשל, שהַצִּדְפָּה, מִשֶּׁבָּא בִּבְשָׂרָהּ הָרָטֹב־הָרַךְ, מַפְרִישׁ הָדָר, גּוּף זָר, קָשֶׁה וּמְגָרֶה, בִּמְהֵרָה תִּתְגּוֹנֵן, תַּהֲרֶה, תַּמְלִיט מִתּוֹכָהּ חֵפֶץ מַבְהִיק, לָבָן, שֶׁנּוּכַל לִכְרֹךְ סָבִיב לַצַּוָּאר וְלוֹמַר: פְּנִינָה.