אסופת הסיפורים והממוארים המיוחדת הזו נוצרה בימי החירום של משבר הקורונה. כרגיל בפטל מובאים בה קולות וסגנונות ספרותיים שונים, פרי עטם של סופרים ומשוררים מוערכים לצד פנים חדשות ומסקרנות. “סוף העולם” על פי הגיליון הזה אינו רק תרחיש מורבידי אלא גם מקום מבודד, הזדמנות מוחמצת, אובדן שצפוי להגיע; לעתים מדובר בשינוי קריטי הדורש גיבוש של שפה חדשה, חקירת חלומות או הישענות על זיכרונות ילדות.

כמתבקש מן הנושא וצורך השעה (סגרי מגיפה מתמשכים), פורסמה האסופה בפורמט דיגיטלי בלבד, ולא נדפסה.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

הרהורים מורבידיים של גבר בשיא חייו המבין שאינו חסין, שכתב נמרוד שיין;

לבנה מושון בסיפור על רוקח צעיר ובודד המקבל הזדמנות להציל עלמה במצוקה;

אישה הצפויה להידרדרות דמנטית כותבת את עצמה לפני שתימחק, בסיפור של תמר גפני;

מכתב של המשורר והמתרגם המנוח שמשון מלצר, המתאר את נזקי ההפצצות על תל־אביב בזמן מלחמת העולם השנייה;

יואב בן־ארי מתבונן במאבק בין זבוב ועכביש, בחדר עבודתו של ראש הממשלה;

אחרית הימים ותחיית המתים בתמונה סוריאליסטית שצייר נחמי דרימר;

אילה פופקו מביאה שיחה בין שתי סייבורגיות בעולם ייחודי של סטים־פאנק וגותיקה;

מונולוג של נערה אפגנית, בתו של מוכר מלח, העומדת לממכר־נישואין, של צילה זן־בר צור;

הרפתקת קיץ של ילדים שמערבת צריף בשדה קוצים וסגידה לאל המוות, פרסום ראשון של הכותב הצעיר ק. אליי;

וכן קטעים מספרים בכתובים של דלילה מסל גורדון, עומר ברקמן ועוד.

למרות הנושא הפסימי, יש בטקסטים עזות חושים, הומור לא מרוסן ומוכנות לצלילת עומק אל תוך עולמות חדשים. אף אחד מהם אינו מוותר על חיות מקסימלית, גם כשנדמה שהעולם בא אל קצו.

קריאה נעימה.