הייתה להם עוד ילדה. היא יודעת. אבל איפה היא? איפה שמו אותה? היא רצה אליו לסלון, איפה? בת שנתיים; למה היא לא כאן, יחד אתנו? הוא שיחק עם הגדולה, בחדר השינה שכב הרך שנולד לפני מספר חודשים, איפה היא? אני זוכרת, אחת בת ארבע והשנייה בת שנתיים, הלכתי איתה, היא החזיקה את ידי וזרועה נמשכה למעלה, הייתה לה שמלה חומה, ורודה, אני זוכרת, איפה שמנו אותה, קראו לה – קראו לה, והיא רצה להביא את תעודת הזהות שלו. הספח היה ריק, לבן, אף אחד מן השניים הקיימים והשלישית שראתה בעיני רוחה לא היו כתובים שם. עשיתי כל מה שיכולתי, אמר, זה היה מעבר לכוחות שלי, הייתְ מאושפזת ואני עשיתי; אולי השארנו אותה אצל ההורים שלךָ? היא התקשרה, מהצד השני הורמו שתי שפופרות, נשמע שקט של בית ריק. אין כאן ילדה, כל הבנות שלנו עזבו, הגדולה – בא בחור על קטנוע ונסע, הקטנה חזרה לקחת את הלב שלה שהשאירה בברצלונה, אין כאן ילדים, ושתי שפופרות הונחו ביחד. היא התקשרה לאימא שלה; לא, לא, אני לא יודעת, יש פה רק ילד תינוק שאני לא נותנת אותו לאף אחד, תבדקי אצלך, אולי מתחת למיטה, אולי התחבאה לך ושכחת לחפש? היא התחילה לקרוא בכל הבית – צאי, צאי מהמחבוא, המשחק נגמר, צאי, אימא לא יודעת איפה את, צאי ותראי לי איפה את נמצאת. גם הם הצטרפו אליה לקריאות, והבית התמלא קולות שיצאו וחזרו מן הקירות עד שהתינוק ששכב בחדר השינה החל לבכות. אני יוצאת לחפש אותה בגינה, אולי שם, אולי השארנו אותה שם. אבל, הביט בה מבולבל, לא ירדנו לגינה כבר שבועיים. אולי היא שם, מחכה, צריך למהר, אולי בגינה הרחוקה, והיא תפסה מעיל ורצה החוצה. הפנים שלה – היא לא זוכרת אותן, רק יד שנמתחת עם שרוול מפוספס, הן חצו את מעבר החצייה, וההליכה האיטית של בת שנתיים, הרגליים הכבדות, עם ההליכה החצי־מתנדנדת, זה מה שזכרה, בגוף שלה זכרה זאת, אבל איפה השאירו אותה, ולמה עד עכשיו נעלם הדבר מעיניהם, לא היה ברור לה, כל זה לא היה ברור, אבל התחושה היחידה שהייתה ברורה וחזקה אותתה שהיא קיימת, והשם שלה קיים, למרות שלא זכרה אותו. הגינה הייתה ריקה, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, כל הלילה ירד גשם, היא עברה ובדקה שכולם מכוסים וחזרה וסגרה את חריצי חלונות הבית והיה נדמה לה שבכל זאת היא שומעת את השריקה של הרוח, מוצאת פתח נחבא ומייללת, וכשעייפה ושלוות כולם השתקפה בפניה עלתה גם היא לישון.