במהירות מרהיבה (שבעיני הזבוב נדמתה כנצח) שלח העכביש את רגליו האחוריות אל בלוטות הטווייה שבקצה בטנו ומשך משם קוּר ועוד קוּר, ועוד, משך ומתח את הקוּרים למלוא אורך רגליו אל מעבר לזבוב הלכוד; מתח ומתח וליפף סביב לו בתנועות קצביות, מחתל אותו מצמית אותו עוטף אותו בשקיפות הקורים הלבנה. אלא שהזבוב זקף כנף חזקה אשר קרעה את המעטפת ובצבצה מתוכה, והכנף הזו, המשוחררת, ביתקה קורים ברטיטתה, והפיחה רוח ששלחה אדוות קשות על פני ערסל הרשת הגדול. רגלי העכביש קפאו במקומן. בכוח הכנף המשתוללת השתחרר הזבוב מאחיזת הרשת, ורק נתלה בקצהו של קוּר אחד קצר אשר נמתח מטה בכובד משקלו. עודו עטוף במעטה הקורים המשתק, החל להתנודד במעגלים בקצה הקוּר המתוח לפי ריתמוס הנפנוף של כנפו החופשייה.

השנייה הבאה עתידה להסתבר כשנייה גורלית. ראוי שנחלק אותה לפי שלביה:

1. הזבוב המחותל ניתק מן הקוּר שבקצהו היה תלוי וצנח מטה בכנף מרעידה.

2. משב קל של רוח שחדר מן החלון הסיט את הזבוב ממסלול הנפילה הישיר – שהיה מוביל אותו לתוך פח האשפה – אל עבר שולחן העבודה. בראשו של הזבוב עברה מחשבה: השתחררתי, אך רק כנף אחת נענית לי. אני כמו עף אך אינני עף. כוח הכבידה אשר שמתי ללעג כל חיי הבוגרים שם עתה את חירותי ללעג. הכיוון “למטה” מוחשי כחלחלה, מוחשי כפי שלא היה מעולם (נכון יותר לומר שלא הייתה זו מחשבה של ממש, אלא מעין תחושת הוויה, פעימת חישה קמאית שהבזיקה במערכת העצבית).

3. הזבוב נחבט בדף הנייר הקשיח שבראש ערימת דפי הנייר, כשהוא מנפנף ללא תוחלת בכנפו המשוחררת.

4. ספר ההיסטוריה נטרק באחת (הזבוב, שתפיסת הזמן שלו שונה משל ההיסטוריונים, ראה מבעד לקרום הקורים העוטף את עיניו את התרוממות הגוש הלבן־מנוקד של מחצית הספר הנגדית, את הצל שהלך הגוש והטיל עליו, את התמוטטות הצל והתקרבותו המצמיתה של צוק הדפים האדיר עד קרוב אליו, ואז עד קרוב מאוד אליו, ואז עד מגע ועד מעבר למגע. הוא חשב: כל זה מותיר לי די זמן לחמוק. אלמלא כנפי הלפותה ורגליי המשותקות הייתי בלי ספק כבר מדגדג את התקרה).

5. ראש הממשלה צעק: “תשיגי לי את הרמטכ”ל! עכשיו!" נימי זיעה דקיקים הצטברו במרווחים השקועים של פסי טביעות אצבעותיו המהודקות על כריכת הספר.

ההיסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי פרשנות המעבר משלב מס' 3 לשלב מס' 5. הכול מסכימים שראש הממשלה הבחין היטב בזבוב אפוף הקורים, המזמזם למחצה, וכי טריקת הספר הייתה תגובה כמעט רפלקטיבית לנחיתתו. המחלוקת נוגעת לשאלה מהי זיקתם של הזבוב, הספר והטריקה, לאירועים שבאו אחר כך. הרוב טוענים כי אין לייחס משמעות רבה לא לזבוב, לא לספר, ולא לטריקת הספר על הזבוב, וכי את האירועים הבאים יש להבין על רקע ההתפתחויות המדיניות והביטחוניות של התקופה, או על מיני רקעים אחרים מתוך סל הרקעים העומד לרשות ההיסטוריונים – כל היסטוריון והרקע המועדף עליו.

על כל פנים, ראש הממשלה לא הוסיף עוד לפתוח את הספר, ולא סיים לקרוא את הפרק שקרא – עובדה שיש המצרים עליה מאוד. הזבוב שמור עד היום בין דפי הספר בארכיון הלאומי, והוא מפריד בין מה שבא לפניו, למה שבא אחריו. גורל העכביש לא נודע מעולם.