ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, נולדה בחיפה ב־1953, בת להורים ילידי פולין שאיבדו את כל משפחתם בשואה ועלו ארצה ב־1948. גדלה בחיפה כאחות צעירה לשני אחים. בוגרת בית הספר הריאלי בחיפה, בעלת תואר ראשון בתיאטרון מאוניברסיטת תל־אביב, תואר ראשון בספרות וחינוך מסמינר אורנים ותואר שני ביהדות ממכון שכטר. שיחקה בתיאטראות הרפרטואריים תיאטרון באר שבע, תיאטרון חיפה והבימה, והשתתפה בסרטי קולנוע וטלוויזיה. מאמצע שנות ה־80 של המאה ה־20 יוזמת, כותבת ומפיקה בתיאטראות פרינג׳ עם יוצרות אחרות מופעי תיאטרון ושירה (מקצתם מתבססים על יצירותיה). בין השאר, העלתה את רכבת בבוואריה (פסטיבל עכו 1986, ההצגה הראשונה שעסקה בחוויות ״הדור השני״), ספר הזכרונות של בטני, עוברות אורח. שנים ארוכות עסקה בהוראה וחינוך בבתי ספר תיכונים ומאז 2000 מלמדת דיבור וקריאת טקסט בבתי ספר למשחק. קריינית בספרייה לעיוורים ומנגישת אירועי תרבות לעיוורים ולכבדי ראייה.
    פרסום ראשון משיריה היה בכתב העת פרוזה, ב־1985, ומאז מפרסמת שירים בכתבי עת ספרותיים בדפוס וברשת. ספר שיריה הראשון רצועה של אור ראה אור בהוצאת אלקנה ב־1989, בעריכתה של המשוררת גבריאלה אלישע (אלה בת ציון). אחריו ראו אור הספרים כולם מייחלים למחווה של אהבה (1993), ספר הזכרונות של בטני (2000, זכה בפרס אגודת הסופרים), לחם הפנים (2007), הכח המדמה (2012), כמות שהוא (2016), וספרה השביעי שפת הנהר (2021).
    שיריה תורגמו לכמה שפות, הופיעו באנתולוגיות בארץ ובעולם, והולחנו בידי יסמין אבן, אתי בן זקן ושלמה גרוניך. ב־2019 ראה אור חדר משותף: שירים מנופי סרביה וישראל, קובץ שירים דו־לשוני (סרבית־עברית), הכולל את שיריה של דסקל בצד שירי המשוררות דינה קטן בן־ציון ומילוסווה פבלוביץ׳ (הקובץ הודפס במהדורה מוגבלת של 300 עותקים, בידי הקהילה היהודית פאנצ׳בו).
    בשנת 2011 זכתה בפרס אקו״ם על הכח המדמה, שעל שיריו אמרו השופטים כי הם ״מתאפיינים בישירות, עידון ושאר רוח, והם מקיימים זיקה סמויה, קשובה ויוצרת עם הספרות העברית על כל רבדיה, העתיקים והחדשים כאחד. מתוך משא ומתן בין עולמה הנפשי, הביוגרפיה האישית ותמונות הנוף שלה לבין העבר התרבותי ממנו היא צומחת, חוצבת המשוררת את קולה המיוחד, הכמעט רליגיוזי, המזכך והחושני כפי שהביקורת כבר עמדה על כך בעבר״.
    בשנת תשע״ח (2018) זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול. מנימוקי השופטים: ״נושא זיכרון השואה והיחס הדואלי לאירופה ותרבותה נוכחים בספריה, וארוגים ביסודות דרמטיים וליריים״. יצירתה של דסקל שואבת במובהק הן מהמקורות היהודיים והן משירת המשוררות העבריות, שפרצה אל התרבות העברית המתחדשת (לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ועוד), ובצד ראייה נשית מהוססת ולירית הביאה עימה גם ראייה פמיניסטית בוטחת ומתריסה.

נכתב על־ידי ניצה בן־דב עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה] 

• רצועה של אור (ירושלים : אלקנה, תשמ״ט 1989) <שירים>
• כולם מייחלים למחווה של אהבה (תל־אביב : ביתן, תשנ״ג 1993) <לקט שירים>
• ספר הזכרונות של בטני (תל־אביב : תמוז – אגודת הסופרים, תש״ס 2000)
• לחם הפנים : שירים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 2007) <עריכה – לאה שניר>
• הכח המדמה (תל־אביב : עם עובד, 2012) <שירים>
• כמות שהוא (תל־אביב : עם עובד, תשע״ו 2016) <שירים>
• שפת הנהר (תל־אביב : עם עובד, תשפ״א 2021) <שירים>
• גלויה מיפן : שירים (תל־אביב : פטל, תשפ"ד 2024) <ציורים – לוסי אלקויטי>

• טלאים של אור – הבלוג של ריקי דסקל באתר ׳בננות׳.
• הכח המדמה באתר
• ביקור בית עם המשוררת ריקי דסקל