גד קינר נולד בתל-אביב כבן למשפחת קיסינגר, יוצאת גרמניה, עובדה שרישומה התרבותי ניכר היטב בשירתו, באלוזיות ובמוטיבים הגותיים-טויטוניים שבה, וכן בהדהודי שפת אמו, תרתי משמע, גרמנית. גדל והתחנך פיזית במרכז תל-אביב דאז, איזור כיכר דיזנגוף, למד בבית ספר היסודי "המרכז" (תל-חי) ובתיכון עירוני א'. במהלך לימודיו בתיכון החל לפתח את כישורי המשחק שלו, הן בחוג הדרמטי בבית הספר, הן בתיאטרון הנוער "שחרית" שהעלה רפרטואר אתגרי לנוער (ג'ורג' ברנרד שאו, קומדית גינונים מהמאה ה-18, וכו'), והן בחוג המרכזי של תל-אביב שהקיים במרכז ביכורי העתים. לאחר השירות הצבאי, בו היה חבר בלהקת גיסות השיריון בתקופת זוהרה (1965־1968) ותיאטרון צה"ל, פגש בבמאית עדנה שביט ששכנעה אותו להצטרף לקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" של יוצר חתרני, שנון ובלתי מוכר, בשם חנוך לוין, ששינה את חייו והשקפת עולמו עד כדי כך שבעטיו שינה את שם משפחתו לקינר, והסתכן במאסר צבאי כשהופיע בקברט הפוליטי עוד טרם השתחרר פורמלית.
במקביל לקידום הקריירה המשחקית שלו, החל קינר בלימודיו האקדמיים באוניברסיטת תל-אביב בחוגים לתורת הספרות הכללית (חוג, בו שימש כעוזר הוראה של פרופ' מנחם פרי) ולאמנות התיאטרון, ומ- 1973 הוא מלמד בחוג לתיאטרון. בד בבד שימש משך השנים כמרכז מגמת התיאטרון בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, בו חולל רפורמה מרחיקת לכת, לימד בבית הספר למשחק בית צבי, בסמינר אורנים ובסמינר הקיבוצים. כיום קינר הוא פרופסור חבר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, מרכז לימודי הכתיבה, הבימוי והדרמטורגיה, ומנהל "תיאטרון האוניברסיטה". הוא מרצה מן החוץ בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור אורח במכון למדע התיאטרון באוניברסיטת מינכן. בין פרסומיו הרבים בנושאי התיאטרון הישראלי, הגרמני והסקנדינבי, הדרמטורגיה, תיאטרון וחינוך, וכיוב', חיבר את תולדות התיאטרון הקאמרי בספר
הקאמרי של תל-אביב: 50 שנות תיאטרון ישראלי (1997). היה בין עורכי הספר
הקאמרי: תיאטרון של זמן ומקום (1999), ובקרוב ייצא לאור ספרו על העשור הששי של התיאטרון. בין יתר הספרים שערך גם:
ג'ורג' טבורי: מחזות ( 2004, ביחד עם שמעון לוי), ומישל דה גלדרודה: מחזות (2006, ביחד עם ש. לוי ועדנה שביט). כן שימש כעורך ספר המסות
Bertolt Brecht: Performance and Philosophy. עובד על מחקר בדרמטורגיה יישומית במימון הקרן הלאומית למדעים, ושימש כעורך אורח של גיליון כתב-העת היוקרתי
Theatre Research International שהוקדש לדרמטורגיה. ספרו מוסכמת המציאות בתיאטרון הישראלי ייצא בשנת 2008 בהוצאת "ספרא".
קינר שימש כדרמטורג, חבר ההנהלה האמנותית ומנהל המחלקה החינוכית של התיאטרון הלאומי "הבימה" (1993־2005), תיאטרון הקאמרי (1984־1993) ותיאטרון החאן הירושלמי (1982־1984). שימש כמנהל אמנותי של רוב פסטיבלי התיאטרונטו הישראלי והבינלאומי, ופסטיבלי ה"דו אמן" בהבימה ובקאמרי. פועל כשחקן במה, קולנוע וטלוויזיה. בתיאטרון הופיע בתפקידים ראשיים ומרכזיים, בין היתר בהצגת הבאות:
הרופא וגרושתו/פרנהיים (תיאטרון המרתף), מחכים לגודו, יומן נוכחות, משחק (תיאטרון צוותא),
המתאבד, אכזר מכל המלך (התיאטרון העירוני חיפה), ד"ר פאוסטוס, נשי וינדזור העליזות, הבעל הניצחי, לא בגלל הזכרונות (הבימה),
יובל (תיאטרון החאן הירושלמי), הקוקו והסרפן (תיאטרון יובל),
פריישוץ (האופרה הישראלית החדשה), די, בן אדם (תיאטרון הספריה),
פסק דין (הצגת יחיד, תיאטרון בית הובן), קורנט (הצגת-יחיד בגרמנית שהוקלטה לרדיו ברלין וקול ישראל). יזם בשנת 2004 את חידוש הפקת
את ואני והמלחמה הבאה בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב, ומופיע בה. בעת כתיבת שורות אלו מצוי קינר בעיצומן של חזרות על תפקיד גלוסטר בהמלך ליר בבימויו של יוסי יזרעאלי.
גד קינר משמש כעורך (ביחד עם ד"ר חיים נגיד) של כתב-העת תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי, המופיע ברציפות מאז שנת 1998, וכמזכ"ל הסניף הישראלי של ארגון התיאטרון הבינלאומי. תרגם כשלושים מחזות מגרמנית, נורבגית ושבדית עבור התיאטראות השונים. בשנת 2007 מוצגים בתרגומו
האב מאת אוגוסט סטרינדברג (התיאטרון הקאמרי), תמונות מחיי נישואין מאת אינגמר ברגמן (הבימה) והבורג מאת פרנץ קסאבר קרץ (תיאטרון הסמטה).
בראשית דרכו חיבר קינר מחזות ותסכיתי רדיו, וביניהם המגדל הנוטה אל צידו, שזכה בפרס "קול ישראל", תורגם למספר שפות ושודר בארצות שונות. את שיריו החל לפרסם בתקופת לימודיו בתיכון ב"מעריב לנוער" בעידודו של העורך דאז,
משה בן-שאול. מאז מתפרסמים שיריו באכסניות רבות – "מאזניים", "עיתון 77", "קשת החדשה", "עלי שיח", "הליקון", "גג", מוספי העיתונים היומיים ועוד.
[מקור צילום: ג.
קינר]
חייך הקליניים : שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשמ"ט 1989)
דגימת נשימה : שירים (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2000) <עריכה –
לאה שניר>
הפרעות קשב : שירים (תל אביב : ספרא, בית הוצאה לאור, איגוד כללי של
סופרים בישראל, 2010)
בפגיית התכלת השמימית : שירים (תל אביב : ספרא, בית הוצאה לאור, איגוד
כללי של סופרים בישראל, 2015)
עריכה:
הקאמרי: תיאטרון של זמן ומקום : עיונים בתולדות התיאטרון הקאמרי (תל אביב : אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, 1999)
<בהשתתפות אלי רוזיק ופרדי רוקם>
עיונים בתאטרון / שוש אביגל (תל אביב : אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, 2005)
<בשיתוף שמעון לוי>
מישל דה גלדרודה, מחזות / נוסח עברי - משה לזר (תל-אביב : אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התאטרון, 2006)
<בשיתוף שמעון לוי ועדנה שביט>
צפייה חוזרת : עיון מחודש במחזאות מקור / בעריכת
זהבה כספי וגד קינר (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ג 2013) תוכן העניינים
תרגום:
איולף הקטן / מאת הנריק איבסן (רמת-גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ב)
בית-בובות / הנריק איבסן (תל-אביב : אור עם, תשמ"ג 1983)
רוחות / הנריק איבסן (תל אביב : אור עם, תשמ"ג 1983)
ברווז הפרא / מאת הנריק איבסן (רמת גן : מרכז ישראלי לדרמה, תשמ"ה 1985)
<מהדורה שניה הופיעה בתשמ"ז 1987)
יון גבריאל בורקמן / מאת - הנריק איבסן (רמת גן : מרכז ישראל לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ח 1987)
גד קינר נולד בתל-אביב כבן למשפחת קיסינגר, יוצאת גרמניה, עובדה שרישומה התרבותי ניכר היטב בשירתו, באלוזיות ובמוטיבים הגותיים-טויטוניים שבה, וכן בהדהודי שפת אמו, תרתי משמע, גרמנית. גדל והתחנך פיזית במרכז תל-אביב דאז, איזור כיכר דיזנגוף, למד בבית ספר היסודי "המרכז" (תל-חי) ובתיכון עירוני א'. במהלך לימודיו בתיכון החל לפתח את כישורי המשחק שלו, הן בחוג הדרמטי בבית הספר, הן בתיאטרון הנוער "שחרית" שהעלה רפרטואר אתגרי לנוער (ג'ורג' ברנרד שאו, קומדית גינונים מהמאה ה-18, וכו'), והן בחוג המרכזי של תל-אביב שהקיים במרכז ביכורי העתים. לאחר השירות הצבאי, בו היה חבר בלהקת גיסות השיריון בתקופת זוהרה (1965־1968) ותיאטרון צה"ל, פגש בבמאית עדנה שביט ששכנעה אותו להצטרף לקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" של יוצר חתרני, שנון ובלתי מוכר, בשם חנוך לוין, ששינה את חייו והשקפת עולמו עד כדי כך שבעטיו שינה את שם משפחתו לקינר, והסתכן במאסר צבאי כשהופיע בקברט הפוליטי עוד טרם השתחרר פורמלית.
