אילן שיינפלד, משורר, סופר ומחזאי נולד ברמת השרון בכ״ה בניסן תש״ך, 22 באפריל 1960. מוסמך אוניברסיטת תל־אביב בספרות. מראשוני היוצרים שהזדהה כהומוסקסואל ונתן ביטוי לשאלות מגדריות ומיניות כחלק ממארג מורכב של תהיות קיומיות.
ספר שיריו הראשון, לטאה מכושפת, יצא לאור ב־1980 (מרתף 29 על יד עקד). שיינפלד רואה את עיקרה של השירה בריבוי ובהתנסות מתמדת בשפע של אופני הבעה. בקובץ השירים עושים אהבה בלשון, שירים 1977–1983 (1984) נע שיינפלד בין לשון השיר ללשון הגוף, ממזג באמצעות המילים בין הנוף, הגוף והטקסט.
ספר השירים ארעי (1992) נסב על פרֵדה מאהוב, הנמסכת בחרדת מלחמת המפרץ. הספר תשליך (1994) מתאר את ״המסע אל לבנת הספיר״ – תעייה באי־ודאי, בקסום ובמאיים, וניסיון להגיע אל ודאות גבוהה יותר, מטפיזית. בספר השירים המדריך לתייר (2003) הוא מציע מסע בין שלל זהויות לאומיות ומגדריות. בספר זה מבקש שיינפלד ללכוד את חוויית הלחץ והדחיסות של ההוויה הישראלית בתקופה של פיגועים ואימה, הנכרכים ב״בולמיות״ של צריכה ותאוותנות. במסגרת זו גם הניסיון לצאת מן הארץ ולהיות ״אזרח העולם״ מוצג באור אירוני כחלק מן הגלובליזציה ומתרבות התיירות והצריכה. ב־2003 הוציא לאור גם ילקוט לשירה ולסיפורת בעריכתו מאת יוצרים הומואים ולסביות, תחת השם גאים להציג. כתב גם ספרי ילדים – ובהם הספר המשונה של מרגוליס (1991) ואין ציפור כזו, קורציפה (1999).
פירסם עד כה ארבעה רומנים: שדלץ: זכרונות (1999); רק אתה (2000); מעשה בטבעת (2007); וכשהמתים חזרו (2012). שני הספרים האחרונים היו רבי־מכר ועוררו עניין בביקורת, שעסקה בתמטיקה ובפואטיקה הייחודיות של הסופר. עניינו של מעשה בטבעת הוא פרשה אמיתית אפלה מן ההיסטוריה היהודית – סיפורן של נשים יהודיות שנמכרו לזנות בארגנטינה בסוף המאה התשע־עשרה. סביב הפרשה הזאת יוצר שיינפלד עלילה המבוססת על סיפורן של ארבע נשים: בת השומעת מאמה שהיא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות. זאת ועוד, חייהן היו כרוכים בטבעת כשפים שהועברה מדור לדור. הסוד הנשי הבין־דורי מתפענח בהדרגה וחושף את הפרשה שהקהילה היהודית בארגנטינה ניסתה לטשטש ולהסתיר במשך שנים רבות. במקביל עולות שאלות הקושרות בין דת, גורל, זהות לאומית, מין ומגדר.
כשהמתים חזרו הוא ספרו הגדול והיומרני ביותר של שיינפלד עד כה. הספר קושר בין קורותיה של משפחה יהודית בפולין, המבוססים על קורות משפחתו של הסופר, על שלל התלאות העוברות עליה בשל נסיבות היסטוריות – בעיקר השואה – ובין פנטזיה יהודית על שובו של משיח ישראל. נמזגים ומתנגשים כאן כל המרכיבים שהופיעו ביצירותיו הקודמות של שיינפלד – בפרוזה ובשירה: סיפור שושלות משפחתיות מסועף ומוזר, הנהייה לרליגיוזי, תבנית הגאולה דרך הביבים, סיפור חניכותו של אמן צעיר, וההומוסקסואליות על פניה השונים. רכיב אופייני נוסף של הספר הזה הוא לשונו: לשון מומצאת של מספר מעשיות יהודי, עשירה ומתנגנת.
שיינפלד כתב כמה מחזות שהועלו בבימות שונות, ובהם היי רימונה – קברט סאטירי שהועלה בתיאטרון ״הקאמרי״ (ב־1992, בשיתוף עם אילן חצור וריבי פלדמסר־ירון); המלך שלמה ולילית, בבימוי רות קנר (1994); ואריזות (בפסטיבל ״צו קריאה״ בצוותא, 2006).
בשנים 1981–1992 שימש כסגן־עורך המדור לספרות בעיתון על המשמר. במקביל ייסד את הוצאת הספרים ״שופרא״ לספרות יפה, שהוציאה לאורך השנים מגוון רחב של ספרים. בשנים 1984–1987 ערך והוציא לאור את כתב העת הספרותי שופרא, עיתון ישראלי לספרות ולהגות. בשנים 1992–1995 שימש כדובר תיאטרון ״הקאמרי״. לאורך השנים כתב טורים בבמות שונות, ובהן האתר גוגיי, זמן תל־אביב, גלובס, העיר ועוד.
מנחה זה שנים סדנאות לכתיבה ברחבי הארץ. פירסם שני ספרי הדרכה לכתיבה: בית ספר למשוררים (1998) והסדנה לשירה (2005). במהלך השנים זכה בפרס קרן גולדברג עבור הרומן שדלץ, במלגות מטעם קרן רבינוביץ׳ לאמנויות, בפרס היצירה של ראש הממשלה על שם לוי אשכול ב־1991 וב־2015, ובפרס קוגל לספרות יפה (1988, 2013). בשנת 2017 פרסם שלושה כרכי שירה חדשים: שירי הטארוט, על מהותו של הג׳סטין, וספר התמורה.
אור, אמיר. קונדום נוף מולדתו. הארץ, כ״ז בתמוז תשנ״ג, 16 ביולי 1993, עמ׳ ב 9 <שירו של אילן שינפלד ״ליל מלחמה 1״ בצירוף דברי פרשנות מאת אמיר אור>
אלוני, ליאור. יוצאים מהמגירה : ארבעה משוררים צעירים משוחחים עם אילן שיינפלד.
אינטלקט: מגזין ארצי בלתי תלוי, גל׳ 5 (1995), עמ׳ 15-12.
ברץ, לאה. האומץ לומר... שירה על אירועים אקטואליים : הצעת מתודה
להוראתה.
מסד: מאסף לענייני ספרות והוראתה, כרך 5 (תשס״ז 2007), עמ׳
57־69 <דיון, בין היתר, ב״״תחזקנה״ מאת אילן שיינפלד>
גולן, סמדר. אני אדם יוצר שראשיתו באהבה. דבר השבוע, י״ח בתמוז תשמ״ט, 21 ביולי 1989, עמ׳ 17-15.
שניר, לאה. זמן תוהו - זמן חיים (שיחה עם המשורר אילן שיינפלד).
עלי שיח, חוב׳ 33 (1993), עמ׳ 46-37.
שיינפלד, אילן. אתרים מכתיבים סגנון. ספרות ילדים ונוער, כרך יז, חוב׳ א (1990), עמ׳ 39-38.
שיינפלד, אילן. שיחה עם אילן שיינפלד. שדמות: במה לתנועה הקיבוצית, חוב׳ קיח-קיט (תשנ״א), עמ׳ 193-191.
על ״מן הלב של תל־אביב״
ברק, יאיר. רגישות. הד החינוך, יולי 1985, עמ׳ 41.
על ״טורים לרע בפרידה״
איתן, מרים. שירי ידידות בסגנון ימי הביניים. מעריב, ספרות, י׳ אלול תשמ״ז, 4 בספטמבר 1987, עמ׳
2 <הודעת תיקון ב׳מעריב׳ ספרות מיום 11 בספטמבר 1987, עמ׳ 4>
לויט, ענת. עולם ואדם מן הנשגב והמוחש. דבר, ז׳ בניסן תשמ״ח, 25 במארס 1988, עמ׳ 21.
מור-חיים, עדינה. כל החיים תפילה. מאזנים, כרך סב, גל׳ 1 (1988), עמ׳
53-52 <חזר ונדפס בספרה הקול הנכון (תל אביב : ספרי עתון 77, תשע״ב 2012), עמ׳
54־58>
על ״וראשיתו באהבה״
הופמן, חיה. יש אושר, יש אהבה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ג׳ באב תשמ״ט, 4 באוגוסט 1989, עמ׳ 21.
זינגר, משה. מונע באהבה. הארץ, ט"ו בטבת תש״ן, 12 בינואר 1990, עמ׳ ב 9.
אילן שיינפלד, משורר, סופר ומחזאי נולד ברמת השרון בכ״ה בניסן תש״ך, 22 באפריל 1960. מוסמך אוניברסיטת תל־אביב בספרות. מראשוני היוצרים שהזדהה כהומוסקסואל ונתן ביטוי לשאלות מגדריות ומיניות כחלק ממארג מורכב של תהיות קיומיות.
