לאה זהבי ברזיס, משוררת, סופרת ומתרגמת, נולדה בחיפה בד' בטבת תשי״א, 13 בדצמבר 1950. למדה ספרות עברית וספרות צרפתית באוניברסיטת חיפה בשנים 1972–1978. משנות השמונים מפרסמת שירים וסיפורים בכתבי עת לספרות, בהם: עתון 77, מאזניים, גג, אפיריון ופסיפס. רבים משיריה הולחנו על ידי המלחין נטע אלוני. תירגמה חמישה ספרים מצרפתית, בהם מבחר סיפורים מההפטמרון למרגריט דה נוואר (2002).
    עד כה הוציאה לאור ארבעה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה. ספרה הראשון, תנועה שואפת לאבן (1984), ראה אור בהוצאת עקד. שירי הקובץ עוסקים בשאלות של זהות ותחושת התבדלות מהחברה, תוך דגש על מצבה הייחודי של האישה, עם שאלות על מעשה הכתיבה. בספרה השני, בגד (1988), הכתיבה הופכת לניסיונית יותר וניתן מקום נרחב לדמות האישה, גופה ומיניותה, מגמה שהולכת ומתחזקת בספרה השלישי, אשה צוחקת לבד (1994). ספר שיריה פינה זעירה במקום בורח (2009), מכיל התייחסויות למוות, כולל חטיבת שירים המוקדשת למותה של האם. לצד העיסוק במוות חוזר העיסוק במעשה הכתיבה. קובץ השירים רצה ושבה (2014) מחולק לשמונה שערים שכל אחד מהם מבקש להתמקד בהיבט אחר בחייה של המשוררת. ספר שיריה, האחרון עד כה, תחזוקה שוטפת (2018) ממשיך ומחזק את המהלך הפואטי של זהבי שמבקשת לאחד בין הלירי לאוטוביוגרפי.
    ב-2005 פורסם הרומן דרימינג.doc. זהו רומן העשוי קטעים-קטעים, ובמרכזו אישה המתעדת את חלומותיה. הרומן אינו יוצר רצף סיפורי אלא רצפים אסוציאטיביים המשלבים דמויות בדויות וחלומיות לצד אזכורים ביוגרפיים של דמויות ההורים, ובעיקר דמות האם ניצולת השואה. ב-2013 ראה אור סיפורים שתוקים, ארבעה סיפורים עם אופי וידויי. ספרה האחרון עד כה הוא הרומן ספר הלילה שיצא לאור ב-2020.
    הביקורת נטתה לה חסד, אם כי הצביעה על חוסר אחידות באיכות שיריה. המבקרים ציינו את נועזותה הארוטית ואת יכולתה לדייק בביטוי השירי של מצבים נפשיים ורגשיים.
    לאה זהבי הנחתה סדנאות כתיבה לילדים ולנוער, וכן לימדה ספרות באנו״ש (אגודה לנפגעי נפש) ובמעונות לקשישים. לאה זהבי נשואה ואם לבת ובן. מתגוררת בירושלים.

נכתב על-ידי נירית קורמן עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים

ספריה: