איריס לעאל (פרופרמן), סופרת ומבקרת ספרות, נולדה ב-1959 בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. גדלה אצל סבה וסבתה החרדים בבני ברק, ובגיל שבע עברה לקיבוץ כפר מנחם עם אביה. החלה לכתוב במלחמת ששת הימים מכתבים לחיילים שפורסמו בעיתון. כיום היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, האמן תמיר שר, ושלושת ילדיהם. פירסמה סיפורים קצרים בעיתונים ידיעות אחרונות ומעריב וכתבות במוסף הספרים של עיתון הארץ. מ-2000 עומדת בראש המחלקה לכתיבה בבית הספר קמרה אובסקורה. למדה פילוסופיה בלונדון וצרפתית בפריז. משנת 2014 היא מפרסמת טורי דעה בעיתון הארץ.
    יצירת הביכורים שלה, הספר חוות מרפא, ראתה אור ב-1993 (כתר, צד התפר). זהו סיפורם של שלושה צעירים החיים בקהילה קטנה וצפופה המורכבת, רובה ככולה, מבני אדם הסובלים מ״מחלת החיים״. המוות הוא גיבור מרכזי בחוות המרפא. הווייתו הצינית-המרושעת נוכחת בכל מקום – בחלל האוויר, בטבע, בעולמם של הדוממים – והיא מנסה לפלוש גם לתחום האנושי, לדכא ולהכחיד את החיים ולאפס את משמעותם. ספר זה, המנומר ככל הנראה ברסיסים מחוויות צמיחתה של לעאל במרחבי קיום קטנים וצפופים – חוויית יסוד שחוזרת ומעובדת, בדרכים שונות, בכל ספריה – הוא חוליה נוספת, מקורית, בז׳אנר סיפורי בתי המרפא (הר הקסמים של מאן, בבית המרפא של פוגל, רצפת אש של אפלפלד). גם כאן מתרחש מאבק חריף בין החיים למוות במקום ששולטת בו אווירה מחניקה ויצרית וסהרורית וקסומה כאחת.
    ספרה השני, אושר פתאומי (1999), מגולל את היחסים בין שלוש דמויות. דניאל, סופר שנקלע לבצורת כתיבה; אלעזר, רופא בכפר דייגים בצפון הארץ; וביניהם עמליה, בתו של אלעזר ואהובתו של דניאל. גם כאן, כמו בספרה הקודם, וכמו בספריה הבאים, בונה לעאל עלילה אנליטית: עלילה החושפת ומסבירה את עיוותי ההווה באמצעות ההליכה אחורה, אל העבר המשפחתי הטראומטי מזה, ואל המתח הנצחי בין הכאוס היצרי למוסרות התרבות מזה. ספר זה הוא פמיניסטי-מגדרי יותר מקודמו, בין השאר משום שבבסיס העלילה האנליטית שלו מהבהב, כפי שציינה ופירשה פנינה שירב (2010), ״סיפור עריות מפורש, שהתרחשותו אינה נתונה בספק״.
    הנובלה המשפחה ראתה אור ב-2001. זהו סיפור בגוף ראשון של ישראלית שעולמה המסוכסך משתקף באמצעות יחסיה עם בעלה ועם מלצר לונדוני ביזארי, ובהתאמה, דרך העימות בין קריית ביאליק הקרתנית, האפורה והמחניקה לבין לונדון, המטרופולין התוססת. הספר גם מאיר באור סאטירי חריף ואפקטיבי את קהילת הישראלים ״כרישי הנדל״ן״, המתעשרים החדשים בלונדון.
    ספרה אש בבית ראה אור ב-2008. גם כאן מדובר במסכת יחסים סבוכה בין נשים וגברים, והיא מתפענחת הן במערך פרשני אנליטי: יחסיה של הגיבורה הראשית ליזה עם אמה; והן – וזהו חידוש הן ביצירתה של לעאל והן בסיפורת הישראלית (שותפה לה בעניין זה אלונה קמחי) – במערך פרשני של ״פוליטיקה של זהויות״, שבמרכזו מאבק מרתק על שליטה בתג הנשיות בין ליזה, ״המרוקאית״, לבין אניה, ״הרוסייה״, כשבתווך נמצאים שני גברים.
    זהו, בלי ספק, הספר הפמיניסטי ביותר של לעאל, שהשאלה שהוא מציג, כמעט במוצהר, היא איך אפשר לספר את ״הטרגדיה הנשית הגדולה״, חומר הגלם של הרומנים שעיצבו את עולם הפנטזיות שלנו, בתחילת המאה העשרים ואחת, במציאות לשונית-תרבותית שספגה כמויות רעילות אדירות, בלתי נסבלות, של אלימות גזעית, מעמדית ומגדרית. על אש בבית, שהוא כמדומה ספרה הטוב והבשל ביותר של לעאל, כתב אריק גלסנר כי הוא ״ניצב בפסגת הפרוזה הישראלית של השנים האחרונות בהעמידו טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, המורכבת מאין כמוה, אותה אשליה שאנו קוראים לה ספרות ריאליסטית משובחת״.
    ב-2013 יצא לאור ספרה חובות אבודים, שמתאר את התפוררות הזוגיות – ומנגד את פריחתה הספרותית של המספרת – על רקע המשבר הכלכלי הגדול של 2008.
    לעאל זכתה בפרס ראש הממשלה (1994, 2003), בפרס ברנשטיין לביקורת (1995), ונכללה פעמיים (2001, 2009) בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר.

נכתב על-ידי יגאל שוורץ עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: המכון לתרגום ספרות עברית, גרנות, ויקיפדיה]
[צילום: עינת אנקר, לשכת העתונות הממשלתית]