יצחק אורן (נדל) נולד באולן-אידה (ברוסית: ויירכנידינסק), בירת הרפובליקה הבורייט-מונגולית
בסיביר בכ״ו באייר תרע״ח, 8 במאי 1918. קיבל חינוך עברי ולאומי בבית אביו, יליד לטביה,
שגלה לסיביר והיה שם מורה עברי וציוני. בשל רדיפות העברית חמקה המשפחה מברית המועצות
לעיר חרבין בסין ב-1924, שם היה אורן חבר בית״ר, למד בגימנסיה רוסית וכן למד במשך
שנה בפקולטה למשפטים. מ-1936 חי בירושלים, למד באוניברסיטה העברית והתפרנס מעבודות
פקידות שונות, תרגום ועריכה, וכן מסלילת כבישים עבור הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם
השנייה. הצטרף לאצ״ל ושירת בצה״ל במלחמת העצמאות. ערך את המגן, ביטאון צה״ל
בירושלים, ועבד במשרדי הממשלה בתפקידים שונים, בהם כעורך כתבי מבקר המדינה. בשנים 1948–1958
היה בעל טור בידיעות אחרונות שעליו חתם בשם ל. דני. בשם זה חתם גם על הקובץ עשור
בחרוזים (1958). תירגם יצירות מרוסית לעברית ומעברית לרוסית. ב-1960 היה ממייסדי
השידור הקבוע ברוסית ליהודי ברית המועצות. מ-1972 נמנה עם עורכי האנציקלופדיה היהודית
בשפה הרוסית. זכה בפרס ראש הממשלה (1978, 1987), פרס ניומן (1989), פרס ז׳בוטינסקי
(1997) ופרס הנשיא (1999).
סיפורו הראשון, ״אי שָׁם״, נכתב ב-1942 במחנה הצבא הבריטי על גבול סיני, ופורסם ב-1950
כספר באותו שֵׁם, עם כותרת משנה: ״חמש אגדות אבטוביאוגרפיות״ (צוק). ״גשם״ הוא סיפורו
הראשון שפורסם (הארץ, 1946). מבחר מייצג מסיפוריו כלול בקובץ מהחל עד כלה (1987),
שבחר וערך יגאל שוורץ.
כתב סיפורים, רומנים, מסות ומאמרים. קובצי סיפוריו תורגמו לאנגלית,
לרוסית ולשפות נוספות. מתרגומיו: היהודי דישראלי מאת ססיל בצלאל רות (1956);
אובלומוב מאת גונצ׳רוב (1959); פרצה בקרח מאת אלכסנדר ורדי (1963);
ערבי הכפר שליד דיקנקה מאת גוגול (1969); שמשון מאת זאב ז׳בוטינסקי (1976).
שמו של מנהיג בית״ר שהיה נערץ על אורן מופיע בכותרת אחד מספריו (ז׳בוטינסקי ואני,
1980). הספר כולל רשימות, מסות וסיפורים, ומלווה ברישומים של ז׳בוטינסקי.
יצירתו מבטאת פואטיקה ניסויית, מוזרה ונועזת, שבה אין גבולות בין
הז׳אנרים השונים והם מעורבבים יחד. ״פואטיקת הקולאז׳״, כהגדרתו של גרשון שקד (1988),
הִקשתה על הקוראים ועל התקבלותו. כתיבתו פורצת מסגרות, מבטלת זמנים ומקומות ויוצרת
משחק אינטלקטואלי מרתק. היא מגלה כושר המצאה, התנערות ממוסכמות ספרותיות, אירוניה עצמית,
ביקורת סאטירית, אלגוריה, הומור, פרודיה וגרוטסקה. עלילתה פרדוקסלית ואבסורדית, תוך
שילוב של ריאליזם ופנטזיה. ניכרות ביצירתו השפעות קפקא ועגנון ויש בה התמצאות אנציקלופדיסטית
רחבה, תוך התמודדות עם עולמות מגוונים מתחומי התרבות השונים. כמעט אין גבול לדמיונו
ולכושר המצאתו. אחד הנושאים הקבועים ביצירתו הוא מקומו של האמן כבורא עולם. שעשועיו
האינטלקטואליים-ספרותיים הם רציניים ביותר, ומאחוריהם ניצב חזונו, שניסוחו הוא אתגר
למבקרים, כמו גם שיבוצו במפת הספרות העברית: ״ספרות נולדת מספרות״; ״קירבה לתימאטיקה
הישראלית הלאומית״ (שקד, שם); ״ניסיון ליצור מיתוס מודרני של תכלית הבריאה״ (ברתנא,
1989); ״ראייתו את עם ישראל כמקדם את האנושות כולה למדרגה רוחנית גבוהה יותר״ וחשיבותה
של המדינה בכך ש״תשמֵר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי״ (ברץ, 2003).
יצחק אורן התגורר בירושלים.
נפטר בכ״ג בשבט תשס״ז, 11
בפברואר 2007.
ברץ, לאה. מונוגרפיה על אודות יצחק אורן (נאדל) (תל אביב : הוצאת
אור-עם, תשס״ד 2003)
מאמרים
אורן, יצחק. ״אברהם אבינו אוהב אותי״. בצרון, כרך י׳, חוב׳ 43–44 (1989), עמ׳ 38–40 <דברים במעמד טקס מתן פרס ניומן לספרות>
בצרון. פרס ניומן לספרות לשנת תשמ״ט לסופר יצחק אורן. בצרון,
כרך י׳, חוב׳ 43–44 (1989), עמ׳ 35–37.
ברזל, הלל. הפלגות בבדיה ובאירוניה בסיפורי
יצחק אורן. בספרו: סיפורת עברית מיטאריאליסטית
(רמת גן : אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, תשל״ד 1974), עמ׳ 85–98.
ברץ, לאה. יצחק אורן - אמן בראי יצירתו. נתיב, שנה 12,
גל׳ 71 (1999), עמ׳ 87–88.
ברץ, לאה. בשבחו של אדם. האומה, שנה 37, גל׳ 137 (1999), עמ׳ 87–89 <ליצחק אורן עם זכייתו בפרס נשיא המדינה לספרות>
ברץ, לאה. היצירה היא המרד : על הפואטיקה של יצחק אורן ...
האומה, שנה מ״ד, גל׳ 167 (אביב תשס״ז, מארס 2007), עמ׳ 124–130.
ברתנא, אורציון. ״צוואה״ כסיפור-מרכז ביצירת
יצחק אורן: על שליחותו המטאפיסית של היוצר - בין ה״נשגב״ לבין ה״מגוחך״. בצרון,
כרך י׳, חוב׳ 43–44 (1989), עמ׳ 41–51.
כ״ץ, שרה. טיל הבשורה היהודית הקוסמית : דברים בטקס הענקת פרס ניומן
לשנת 1989. מעריב, ספרות, ב׳ בניסן תשמ״ט, 7 באפריל 1989, עמ׳ 3.
כ״ץ, שרה. משיחיות הנפץ הקוסמית. מקור ראשון, שבת,
כ״ד באלול תשס״ז, 7 בספטמבר 2007, עמ׳ 6–7.
לילך, תמנה.ילדות בחרבין. הארץ, תרבות וספרות, ה׳ באייר תשס״ז, 23 באפריל
2007, עמ׳ 5.
שקד, גרשון. יצחק אורן - פרוגון של הסיפור
הנסיוני. מאזנים, כרך נ״ט, גל׳ 3 (אלול תשמ״ה, ספטמבר
1985), עמ׳ 7–10; גל׳ 4 (חשון תשמ״ו, אוקטובר
1985), עמ׳ 27–29.
על ״אי-שם״
אורן, יצחק.ספרי הראשון. מעריב, מוסף לספרות, כ״ט באלול
תשמ״ו, 3 באוקטובר 1986, עמ׳ 16–17.