ספר זה, בטרם אביב,
ספר אחרון, אשר תכנן וצירף יעקב פיכמן בחייו, – והוא שקשר לו את השם הזה, – הנו,
כמובן, ספר מסות מידי משורר ומבקר אחד, אבל הוא בו בזמן, שמא בלי דעתו של המחבר,
– ספר היסטוריה, היסטוריה פיוטית, כמובן, של תקופת חיים ישראליים, על כל תחומיה
– ספרות, מחשבה, עתונאות, מנהיגות חברתית-מדינית-לאומית, – תקופת-התחיה, או יותר
נכון תקופה שקדמה לתחיה, כהגדרת המשורר והמסאי, – תקופת בטרם-אביב.
״המסות אשר בספר נכתבו על־ידי יעקב פיכמן מסה מסה לזמנה, הכל לפי המאורע, אם לרגלי
איזה תאריך של חג או אולי לרגלי תאריך של אזכרה. ונמצא שלא נכתבו בכונה תחילה במגמה
אחדותית ומתוך רצון לצרפן לבסוף לספר בעל נושא אחד, כפרקים של ספר שיש בו שלימות
מלוכדת, ורק לאחר־זמן התברר לו עצמו, ומתברר עכשיו גם לנו, כי המשורר, או המבקר,
חי את התקופה על כל מאורעותיה, בתחומיה השונים - ספרות, חברה, מדיניות, תנועה לאומית,
- כחיות היסטוריון, הסוקר את הדברים ממצפה גבוה וכולל, המאחד מעצם תפיסתו ההיסטורית
המיוחדת לו, את הפרטים הפזורים והנפרדים, לכלל אחד, לשלימות אורגניות.
אכן, ספק גדול הוא אם היסטוריון בלבד עשוי היה לתפוש את נפש התקופה, את עיקריה
בה, את מניעיה הראשיים, כמו שתפס אותם, במקוריות כזאת, בעין־חכמה בוחנת כזאת,
כמו שתפס אותם המשורר העדין והמבקר בעל־האבחנה ומעודן־הטעם ; לתפוס כך ולתאר
כך, לבנות כך בניין היסטורי לתלפיות, – מרשמים, מהערכות, מזכרונות אישיים,
מבקורת ספרים שהופיעו, ולהגיש ספר של היסטוריה תרבותית בכלים פיוטיים, העשויים
לכבוש לב כל קורא ולאסרו בחבלי ענין ואהבה לתקופה גדולה ולמחולליה השונים,
בתחומים נבדלים כל-כך, – מסוגל רק מי שהוא לא רק היסטוריון, אלא גם משורר בעל
רמה גבוהה.״
