אלכסנדר-זיסקינד בן צבי-הירש ראבינוביץ (אז״ר) נולד בכ״ד בשבט תרי״ד, 22 בפברואר 1854
בעיירה לאדי, פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה למשפחה ענייה. קיבל חינוך תלמודי יסודי. בנעוריו
התוודע לספרות ההשכלה העברית ובד בבד למד בכוחות עצמו תנ״ך, ולאחר מכן רוסית. בן שמונה
עשרה נשא אשה והתיישב בבית חותנו בעיירה הסמוכה רומנובה. אחרי שלוש שנים, כשהוכרח לעמוד
על רגליו שלו, ניסה כוחו ברוכלות, כאביו, ובמהרה נכשל. אז יצא לנדודים ממושכים בין
ערי ליטא, שבמהלכם התפרנס בעיקר ממלמדוּת, עד שמצא משרת הוראה נוחה בעיר ויאזמה שבפלך
סמולנסק. באותה העת פרסם את מאמריו הראשונים בעיתונות היהודית-רוסית, וטיפח תקוות להיעשות
לעיתונאי רוסי. חדור שאיפה זו עקר למוסקבה (בה התקרב לתנועת חיבת ציון), אך לא הצליח
להשתלב בעיתונות הרוסית. ב-1887 הופיע ספרו הראשון, הרומן ״על הפרק״, העורך חשבון נוקב
עם ספרות ההשכלה העברית ומאשים אותה בתרומה לערעור מסגרת החיים היהודית המסורתית. ב-1888
השתקע בפולטבה, והתגורר בה 17 שנים. את פרנסתו מצא בהוראה, והתמסר לפעילות ציונית ולפעילות
ספרותית בעברית. מאמרו העברי הראשון, ״שיחת מלמד״, התפרסם בעיתון ״המליץ״ בדצמבר 1889,
ועיקרו לגלוג על הגבירים היהודים המתחמקים מחובתם לתמוך בתנועה הציונית. בשנות התשעים
של המאה התשע-עשרה קנה לו רבינוביץ שֵם בספרות העברית בסידרת ספרוני סיפורים שהוציא,
ובהם עיצב בנוסח ריאליסטי סנטימנטלי מתחים כלכליים ומעמדיים בחברה היהודית, מתוך אהדה
למצוקותיהם של פשוטי עם סובלים ומקופחים הנופלים קורבן למצוקות כלכליות ולאפליה מעמדית.
ביניהם: ״באפס תקווה״ (1892), ״בצל הכסף״ (1894), ״חטאת הציבור״ (1896), ״בת העשיר״
(1898) ו״צללי העבר״ (1900). בזכות היצירות האלה הכתירה אותו הביקורת כחלוץ הסיפורת
הסוציאלית העברית. ב-1906 עלה רבינוביץ לארץ-ישראל. עד שנות העשרים התפרנס מהוראה ומספרנות,
ואת מרצו הספרותי השקיע בעיקר בעבודות תרגום, עריכה וחיבור ספרי לימוד וסקירות היסטוריות
פופולריות. תרגומיו משקפים את התחומים השונים שהשתלבו בעולמו. בין השאר תרגם מיצירות
ולדימיר קורולנקו, שעמו התיידד בשנות ישיבתו בפולטבה; את האוטוביוגרפיות של הסוציאליסטים
היהודים צבי (גריגורי) גרשוני ווירה פיגנר; ואת סידרת ספרי האגדות התלמודיות של בנימין
זאב בַּאכֶר. בקרב אנשי העלייה השנייה, הצעירים ממנו בהרבה, רכש לו רבינוביץ מעמד מיוחד,
כמין תחליף-אב אהוב שניתן להתרפק עליו, לשאוב ממנו חום ולהרעיף עליו חיבה. בין ״בני
חסותו״ הצעירים היו יוסף חיים ברנר ושמואל יוסף עגנון. סופרים אלה וחבריהם נמשכו אל
אישיותו ההרמונית והסובלנית, שהשתלבו בה בטבעיות הרובד הציוני-סוציאליסטי המוצק עם
דתיות תמימה ובלתי מעורערת. במלאת לו שמונים יצא לאור מבחר מקיף של כתביו בששה כרכים
(1934–1936). אז״ר נפטר בתל-אביב בכ״ח באלול תש״ה, 6 בספטמבר 1945, ונטמן בבית הקברות
הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור.
ביבליוגרפיה
דוד זכאי, חיי אז״ר, (תל אביב : הוצאת המרכז לנוער של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים
בארץ-ישראל, 1934).
זכריה פישמן, ״אלכסנדר זיסקינד בן צבי-הירש רבינוביץ. א: ביוגרפיה; ב: ביבליוגרפיה״,
בתוך: ספר זכרון ליובל השבעים של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ / בעריכת אברהם צִפרוֹנִי
(תל אביב : בהוצאת הסתדרות הסופרים העברים בארץ-ישראל, 1924), עמ׳ ג-כג.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ״זכרונות״, כתבים מקובצים, כרך ג (תל אביב : הוצאת ועד היובל,
תרצ״ה [1934–1935], עמ׳ 293–441.
ספר זכרון : ליובל השבעים של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ : מקדש לחקירות
בספרות ובשפה / העורך, ד״ר א. צפרוני (תל-אביב : הסתדרות הסופרים העברים בארץ-ישראל,
תרפ״ד) <כולל ״אלכסנדר-זיסקינד בן צבי-הירש ראבינוביץ״ - ערך ביוגרפי-ביבליוגרפי,
מאת זכריה פישמאן, עמ׳ ג-כג>
בנארי, נחום. למותו של א. ז. רבינוביץ
(אז״ר). בספרו: ערכי רוח וספרות : על סופרים, ספרים ואישים (תל-אביב
: מדור לספריות שע״י מרכז לתרבות ולהסברה, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל,
תשי״ד), עמ׳ 192–197.
בר-דרורא.יובלו של אדם-המעלה.דאר היום, כ״ג בשבט תרפ״ד, 29 בינואר 1924, עמ׳ 2 <שבעים שנה לאז״ר>