אהרן זאב (או בשמו המלא אהרן זאב ויינטראוב) נולד בסוקולוב, מזרח פולין, בכ"ט בניסן תר"ס, 28 באפריל 1900. אביו, צבי, היה סוחר. אהרן זאב למד בבית-ספר עברי בעיר הולדתו וסיים בית-מדרש למורים. במלחמת רוסיה-פולין (1920) ניצל בנס ממוות בידי כיתת יורים שנתקלה בו במקרה. כדי להשתחרר מן השירות בצבא הפולני ולעלות ארצה, השיג תעודות על שם צ'רנייצקי, ומאז עלותו ב-1925 ועד להקמת מדינת ישראל נקרא בשם זה. תחילה עבד כמורה בקבוצת דגניה א', אחר כך עבר לתל אביב ולימד בשכונת בורוכוב, והיה בין מקימי "בית החינוך לילדי עובדים".  בשנים 1939־1941 יצא זאב לשליחות מטעם התנועה החלוצית לארצות הברית. ב-1947 נשלח על ידי ארגון ה"הגנה" אל מחנות המעצר בקפריסין, לרכז את פעולת החינוך במחנות המעפילים. עם שובו ארצה, ב-1948, החל את עבודתו כעורך השבועון "דבר לילדים". לקראת סופה של מלחמת העצמאות התמנה אהרון זאב לראש מחלקת התרבות של צה"ל. הוא היה ממקימי חיל החינוך וממעצבי דמותו ודפוסי עבודתו. זאב שירת כקצין חינוך ראשי של צה"ל כ-15 שנים. ב-1965 קיבל בשם מערכת החינוך בצה"ל את פרס ישראל. עם פרישתו מצה"ל המשיך בעבודתו הציבורית וכיהן כיושב-ראש הוועד למען החייל עד לפטירתו בתל-אביב, בי"ח בתשרי תשכ"ט, 10 באוקטובר 1968. על שמו נקרא 'פרס זאב' לספרות-ילדים, מיסודו של משרד החינוך והתרבות.
[מקורות: קרסל, גרנות, לקסיקון אופק לספרות ילדים, דףדף, ויקיפדיה]

ספריו: