לוי בן–אמתי (ליפָּא בְּרֶוודא), משורר,
נולד בליאכוביץ (כיום בתחומי בלארוס), בכ״ז באייר תרס״א, 16 במאי 1901. אביו היה צייר-צלם
חובב ובעל בית מסחר לספרים. אמו היתה ממשפחת ויסוצקי, שהיתה מראשוני ״חובבי ציון״ במוסקבה.
את חינוכו העברי קיבל ב״חדר מתוקן״ ואצל מורים פרטיים. למד בבית ספר עממי רוסי ובבית
ספר תיכון בעיר ניסביז׳ש, לשם עברו הוריו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מ-1917 היה פעיל
ב״צעירי ציון״ וב״החלוץ״ בניסביז׳ש. בקיץ 1920 עזב את העיר עם קבוצת חברים, ואחרי נדודים
ותלאות הגיעו לחוף יפו. תחילה עבד כפועל חקלאי במושבות, ואחר כך בסלילת כבישים וכפועל
בניין בתל אביב ובבלפוריה, אבל הוא שאף לחיי קבוצה, ובחיפושיו שהה בבאר טוביה ובגן
שמואל. בראשית 1926 התקבל לקיבוץ דגניה ב׳, עבד בחקלאות, אך מ-1939 ובמשך שנים רבות
היה מורה לתנ״ך, לספרות וללשון בקיבוצו. החל מ-1925 פרסם שירים ורשימות ספרותיות בהפועל
הצעיר, הדים, מאזניים, דבר לילדים ועוד.
נמנה עם חלוצי שירת הכפר הקבוצתי, ואף זכה לכינוי ״משורר הקבוצה״. בשירתו ביטא את אהבת האדמה, העמק והקיבוץ, ושיבץ בה אלוזיות מהמקרא וממקורות יהודיים
נוספים. ספרו הראשון השבלים פנימה פורסם ב-1934 (שטיבל). מאז פרסם עשרה ספרי
שירה. האחרון שבהם שירים (1979), הוא מבחר מיצירתו.
נושאי שירתו תחומים לרוב בחיי היומיום ובנופי בקעת כנרות ומסמנים
את מהלך חייו של קיבוצו, כמו גם את התמורות שעברו על המדינה ועל החברה הקיבוצית. בשירתו
ניכרים חותמם של ימי הבראשית, העמידה האיתנה במשך שנים רבות בקו החזית במלחמות ישראל,
שמחות הקיבוץ ומשבריו. יצירתו מתבלטת בפשטות ובענווה, שאפיינו את האיש ואת דרכו.
רבים משיריו הולחנו, המפורסם שבהם הוא ״שדות שבעמק״ (1937). ב-1973 זכה בפרס אקו״ם.
לוי בן–אמתי
נפטר בט״ו באב תש״ם, 28 ביולי 1980 ונטמן בבית העלמין
בקיבוצו, דגניה ב׳.
ליפסקר, אבידב. שירת לוי בן־אמתי: שימור סביבה ספרותית. בתוך: ארצות הצבי : מחקרים על נוף ואדם בספרות העברית,
מוגשים לצבי לוז / עורכים – זיוה שמיר,
אבידב ליפסקר (ירושלים : כרמל, תשפ״ב 2021), עמ׳ 211–242.