הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2024

יום ארבע מאות שבעים ותשעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בטבת תשפ"ה. 27.1.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: צַלְעוֹת הַכַּרְמֶל. // איליה בר זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: 1. האיום הטורקי. 2. צרור הערות 26.1.25. // עזרא דלומי: מתקפת ה-7 באוקטובר – כמה אבות לה. // אהוד בן עזר: אני חרד מאוד לבריאותו של נתניהו. // מוטי ברגר: מעוניינים בגיוס צעירים חרדים? הפסיקו לטנף עליהם ועל רבניהם! // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. יוסף-חיים ברנר: עצבים. בהעתקת אהוד בן עזר. 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, נדפס בישראל 2001. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979. פרק 5. // שמעון גרובר: תצפיתנית קינן: "ראינו, דיווחנו והופקרנו." // נעמן כהן: טעותו הגדולה של משה דיין. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

*

צַלְעוֹת הַכַּרְמֶל

חוֹבְקִים עַרְפִלִּים

זָעִים לְאִטָּם אֲפֹרִים

נְמוֹגִים

וּמִתְכַּוְּצִים חֲלִיפוֹת

וְעַל הַפְּסָגוֹת

נָח עָנָן שָׁחוֹר

עוֹפֶרֶת עַל אֶבֶן

גּוֹחֵן  –

מְאַיֵּם  –

עַל הָאַלּוֹנִים

הַמְּלַבְלְבִים

בְּיָרְקָם הַבָּהִיר

קָפְאוּ וְחִיּוּכָם גָּוַע

בְּרוֹשִׁים שְׁחוֹרִים

עוֹנִים בְּהֶמְיָה עֲמֻקָּה

לֶעָנָן הַכָּבֵד מֵעַל  –

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

איליה בר זאב

שני קווי חולשה

הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?

כָּל זֶה וְאוּלַי –

תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?

וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי

 הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים,

אֶל הַמִּצְלָעוֹת.

 

הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ,

 שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת , חֶסֶד וֶאֱמֶת

 יִפֳּגְשׁוּ בַּסֵּתֶר.

הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?

 

בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי,

 יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.

 

שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –

יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.

 

* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי- אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה וגם בין אנשים – עד כלות.

 

פְּרֶלוּד מס. 3 בסול מז'ור

מלא חיים  Vivace

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

 

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

 

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית –

בְּכָל יוֹם

קְצָת

 

* תהילים י"ז

 

על גלמוּדים ואנקוֹרים

בית העלמין "טרומפלדור"

עֲרִירִים הֵם חַסְכָנֵי הַשֶּׁטַח

            פ"נ גַּלְמוּד

חָרַט בְּלוּחוֹת הָאֶבֶן אֻמַּן יָד.

דַּרְדְּרֵי קַיִץ

בְּגַן מֵתִים מְכֻבָּד,

פְּזוּרִים בֵּין אַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.

 

וּמִי אַתֶּם הַיְּלָדִים מֵאֲחוֹרֵי

מַצֵּבוֹת אֲפֹרוֹת?

אַנְקוֹרִים רְעֵבִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִגְדֹּל

כְּדֵי לִנְדֹּד

            כְּדֵי לָמוּת.

 

פורסם לראשונה ב״מעל קווי המתח״, קשב לשירה" 2010 בעריכת רפי וייכרט.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. האיום הטורקי

מחדל 7 באוקטובר מורכב מהרבה מחדלים מבצעיים ומודיעיניים, אך בראש ובראשונה הוא מחדל מדיני גדול ורב שנים; מחדל בתפיסת ביטחון-לאומי עקומה של התמכרות לשקט וקנייתו בכל מחיר. מהות המחדל במשפט קצר אחד – איפשרנו לאיום להתבסס על גבולנו, במקום לסכל אותו מראש ביוזמה אקטיבית.

האם הפקנו את הלקח? אין לי על כך תשובה חד משמעית, כיוון שאנו רואים סימנים לכאן ולכאן. מצד אחד, הסכם הפסקת האש עם לבנון המאפשר הקמתם מחדש של כפרי רדואן, תוך העתקה מדויקת של החלטה 1701 שכשלה וקרסה, מעיד על אי הפקת הלקח. מצד שני, הפעולה של צה"ל בסוריה, על שני פניה – השמדת כוחו של צבא סוריה בטרם ייפול לידי המורדים וההשתלטות על אזור חיץ ממזרח לגבול ועל כתר החרמון, הם מופת של הפקת לקחים.

מה שעשינו בסוריה הוא ההיפך המוחלט מההכלה, ההבלגה, הפאסיביות והתבוסתנות, שהם מרכיבי מדיניות ההתמכרות לשקט, שאפיינה אותנו בעשרות השנים האחרונות, וקרסה במחיר איום ונורא ב-7 באוקטובר. זיהינו איום, נקטנו יוזמה התקפית, ביצענו אותה בנחישות ותפסנו אדמה. באופן חריג, השאלה מה נכון לביטחון ישראל קדמה לשאלה מה יגיד העולם.

קריסת משטר אסד היא חדשות נפלאות. משטר אסד היה חוליה מרכזית בציר האיראני. משטרו של אסד התקיים על כידוני רוסיה, איראן וחיזבאללה. איראן, המיליציות הפרו-איראניות וחיזבאללה התבססו בסוריה מתוך כוונה לתקוף מתוכה את ישראל. נפילת משטר אסד, לצד המכה הקשה לחיזבאללה, המכה הקשה לחמאס שסופח אד-הוק לציר השיעי אף שהוא ארגון סוני, ושיתוק ההגנה האווירית האיראנית במתקפת חיל האוויר, שינו לטובה באופן משמעותי את מצבה הביטחוני של ישראל ואת מעמדה באזור.

החדשות הרעות בקריסת משטר אסד, הן שכלל לא בטוח שהאלטרנטיבה טובה יותר. אחמד א-שרע, הידוע בכינויו אל-ג'ולאני – מרגע תפיסתו את השלטון נוקט בתקייה; מוטיב באסלאם של התחפשות והעמדת פני מתון כדי לאפשר התחזקות וההתבססות. כך נהג מורסי כשעלה לשלטון במצרים. כך נהג ארדואן בשנותיו הראשונות בשלטון בטורקיה, עד ששלטונו התבסס והתייצב. אולם מתחת לתחפושת, א-שרע הוא איש אל-קאעדה, ארגון הטרור הסוני הקנאי הג'יהאדיסטי, שדאעש הוא גרסה קיצונית שלו. הפיגוע הגדול ביותר שביצע הארגון הוא מתקפת 11 בספטמבר 2001 בארה"ב.

אחמד א-שרע הקים את הארגון ג'בהת אל נוסרה, שהיה למעשה הסניף הסורי של אל-קאעדה. בשלב מסוים הוא יצא לעצמאות והתנתק מאל-קאעדה, והחליף את שם הארגון ל"ג'בהת פתח א-שאם". הוא איחד את הארגון עם עוד מיספר ארגוני ג'יהאד שיעיים תחת המסגרת "תחריר א-שאם". כינויו, אל-ג'ולאני, נובע ממוצא משפחתו שברחה מהגולן במלחמת ששת הימים, ומשמעותו – הגולני.

השתלטות א-שרע על האמל"ח הרב של צבא סוריה, כולל מאגרי הנשק הכימי, הטילים ועוד, וכן התבססותו לאורך הגבול עם ישראל, הוא איום של ממש על ביטחונה של ישראל. השמדת האמל"ח ותפיסת אזור החיץ סיכלו את האיום המיידי.

אבל לטווח רחוק האיום שריר וקיים, והוא אינו מצטמצם רק באיום המקומי של ארגון הטרור, שעומד להפוך למדינת טרור, אלא הוא חלק מאיום גדול יותר – האיום הטורקי.

שלטונו של הרודן המגלומן ארדואן, משלב קנאות דתית אסלאמיסטית ג'יהאדיסטית, עם שאיפות אימפריאליסטיות לשחזור האימפריה העות'מאנית. ארדואן הוא הפטרון של א-שרע והוא רואה בהשתלטותו על סוריה צעד חשוב בהתפשטות האימפריה הטורקית, בין אם באופן ישיר, ויש כבר ידיעות על כניסת כוחות צבאיים של טורקיה לסוריה, ובין אם באמצעות פרוקסי והפיכת סוריה למדינת חסות. טורקיה, כמו איראן, רוצה לבנות את מעמדה כמעצמה אזורית, וכפי שאיראן חותרת להשתלטות הציר השיעי בהנהגתה על האזור, כך טורקיה שואפת להשתלטות הציר הסוני בהנהגתה. עלייתם של "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים ב-2011 נתפסה בידי טורקיה כמקפצה רצינית למימוש תוכניתה, אך נפילתו עם ההפיכה של הגנרל א-סיסי ב-2014 טירפדה את התוכנית.

כעת, טורקיה רואה בסוריה את התחליף למימוש התוכנית הגדולה. האיום הגדול על השאיפות האימפריאליות של ארדואן הוא ישראל, המעצמה האזורית. לא מן הנמנע, שארדואן ינסה להקים רצועת אש סביב ישראל, במקום הרצועה האיראנית שקרסה, כשהפרוקסי שלו הוא שלטון א-שרע בסוריה, וחמאס והג'יהאד האסלאמי, שהם ארגונים סוניים, ברצועת עזה וביו"ש. ואין זה מן הנמנע שביום מן הימים הוא ישאף למלחמה ישירה עם ישראל.

מה על ישראל לעשות? ראשית, בעתיד הנראה לעין אין מה לחשוב אפילו על נסיגה מהשטחים שתפסנו במזרח הגולן ובכתר החרמון. הצורך בתפיסת השטח מחייב את אחזקתו גם הלאה. בנוסף לכך, עלינו לנסות למנוע גבול משותף עם הפרוקסי הג'יהאדיסטיים של טורקיה, בראשות א-שרע, באמצעות סיוע להקמת מדינה דרוזית בשכנותנו, במזרח הגולן, בחורן ועד הר הדרוזים.

זה היה חזונו של יגאל אלון במלחמת ששת הימים ואחריה. הוא טען במלחמה, שעלינו להמשיך בה ולחבור להר הדרוזים (ג'אבל דרוז) כדי לממש את החזון. נכון, הדרוזים אינם מגדירים את עצמם לאום ואינם דורשים מדינת לאום עצמאית, אבל היו דברים מעולם. בשנים 1921-1936 פעלה מדינה אוטונומית דרוזית, תחת שלטון המנדט הצרפתי על סוריה. מן הראוי שישראל תחתור להקמת מדינה כזאת, תחת השפעה ישראלית, ובכך תממש את חזונו מרחיק הראות של אלון, שכנראה הקדים את זמנו. קיומה של מדינה כזו עשויה ליתר את ישיבתנו במזרח הגולן, אם כי יש מקומות שבהם רצוי לשנות את תוואי הגבול, וכוונתי בראש ובראשונה להמשך ישיבתנו על כתר החרמון.

ב-13 שנות מלחמת האזרחים בסוריה, קמה אוטונומיה חמושה חזקה של הכורדים בצפון מזרח סוריה, המונה שני מיליון תושבים, ונהנית מהכרה חלקית של ארה"ב ומדינות באירופה. טורקיה רואה באוטונומיה הזאת ישות אוייבת המסכנת אותה, ומנסה להשתלט עליה, בין אם באמצעות הפרוקסי שלה ובין אם באופן ישיר, בצבאה. לישראל היסטוריה של קשרים טובים עם העם הכורדי, וגם היום נכון יהיה לראות בהם בני בריתנו ולסייע להם בפעילות דיפלומטית, בהדרכה ביטחונית ובנשק ולהפוך את האוטונומיה הזאת לאזור השפעה ישראלי. ואם לדבר על עוד פנטזיה שאינה נראית ריאלית – אולי אפשר יהיה להגיע להסכמות עם טורקיה על חלוקת סוריה לאזורי השפעה טורקית וישראלית.

אנו נמצאים בתקופה סוערת ועלינו לגלות קור רוח. אל לנו להזדרז ולסגת מהשטח במזרח הגולן ובכתר החרמון, ובכך לאפשר היווצרות איום על גבולנו.

 

2. צרור הערות 26.1.25

* חיוך של ניצחון הרוח – כשהברברים הנאצים העלו את ארבע הבנות על הפודיום, הם רצו להשפיל אותן ואת כולנו, להציג את הבנות שבורות, מוכות, בוכיות ומושפלות.

אבל ארבע הבנות, חיילות צבא ההגנה לישראל, עמדו זקופות, חייכו והניפו ידיים לאות ניצחון, כמתריסות – לא שברתם אותנו! 16 חודשים לא הצלחתם לשבור אותנו! לא הצלחתם לשבור את רוח האדם שבנו!

יש להחזיר את כל 90 החטופים. אבל החשבון עם הנאצים הברברים לא נגמר. בקושי התחיל. עוד נבוא חשבון עם כל האספסוף הפרוע בכיכר הרשע ועם כל המחבלים הארורים שישוחררו בעסקה.

 

* כניעה טקטית או אסטרטגית – עלינו לדבר אמת עם עצמנו. עסקת החטופים היא הסכם כניעה של ישראל לחמאס. אני אומר זאת בפה מלא, אף שאני תומך בהסכם בשתי ידיי.

זה הסכם של אין ברירה. אם במשך שנה ורבע לא השכלנו למנף את כוחנו לשחרור החטופים בדרך אחרת, אין מנוס משחרורם בהסכם כניעה. מדינת ישראל הפקירה את החטופים ב-7 באוקטובר ובשנים שקדמו ליום המר והנמהר הזה, הם שימו את מחיר ההפקרה, הם אינם צריכים לשלם גם את מחיר מלחמת הדשדוש המהוססת. במצב שנוצר, במצב שיצרנו, לא היה מנוס מהסכם כניעה לשחרור החטופים.

השאלה היא האם זו כניעה טקטית או אסטרטגית. התשובה לשאלה הזו תינתן אחרי חזרתם של כל החטופים הביתה. אם שחרור החטופים יהיה אקט הסיום של המלחמה, ושלטון חמאס בעזה יישאר על כנו, זו כניעה אסטרטגית, תבוסה ישראלית וניצחון הטבח. אם נחדש את המלחמה כדי לממש את מטרותיה, היתה זו כניעה טקטית מוצדקת בדרך לניצחון.

וכדי שלא אובן לא נכון, אבהיר – כאשר אני קורא לחידוש המלחמה, בשום אופן אין כוונתי לחידושה אחרי השלב הראשון של העסקה. עלינו להשלים גם את השלב הבא, ולשלם את המחיר הכבד והכואב הכרוך בכך ולהחזיר את כולם, ואז לחזור ולהילחם.

 

* מי יחקור? – חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עמית הלוי מהליכוד תקף בחריפות, בראיון לגל"צ, את התחקיר הצה"לי, שטרם הושלם, וקרא לשר הביטחון לגנוז אותו. הסיבה לכך היא שבראש התחקיר עומד הרמטכ"ל, כלומר הוא עומד בראש החקירה של עצמו. ואת התחקיר מבצעים קצינים שלמעשה חוקרים את מפקדיהם, שיישבו בוועדות השיבוץ שלהם. איזה מן תחקיר זה?

יש הרבה צדק בדבריו. ומי הוא מציע שיבצע את התחקיר? קצינים בכירים במילואים, מחוץ למערכת, יגויסו לבצע את התחקיר. צודק. ואכן, כך נעשה גם במקרים קודמים. הרמטכ"ל בדימוס דן שומרון עמד בראש התחקיר של מלחמת לבנון השנייה. אלוף (מיל') גיורא איילנד עמד בראש התחקירים על פרשת "מרמרה" ועל חטיפת גלעד שליט. כך ראוי לנהוג גם היום.

אבל דבר אחד הלוי לא הזכיר. לפני למעלה משנה, מונה הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לעמוד בראש התחקיר, ולצידו ראש אמ"ן בעבר ומפקד פיקוד הדרום בעבר. ומיד הלוי וחבריו קפצו כנשוכי נחש, על כך שמופז הוא מינוי פוליטי ומה פתאום שהוא יחקור ובסופו של דבר המינוי סוכל. מופז הוא רמטכ"ל לשעבר, שר הביטחון לשעבר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לשעבר, אדם מקצועי מאוד ומוערך מאוד. הוא הרמטכ"ל הוותיק ביותר שעדין בחיים, זולת אהוד ברק, שהוא באמת דמות פוליטית עכשווית, קיצוני ורעיל מאוד בדיון הציבורי ולכן אינו ראוי. כל הרמטכ"לים שאחריו קרובים יותר לימינו, וככל שהם קרובים יותר, כך חלקם באחריות גדולה יותר.

ועדין, יש צדק בטענה שהושמעה אז, על כך שהרמטכ"ל ממנה את מי שיבצע את התחקיר, למרות שכך קובע החוק. אבל תחקיר חייב להיעשות.

מכל מקום, התחקיר אינו תחליף ואף לא תחליף קלוש, לוועדת החקירה הממלכתית, שיש לה סמכויות של בית משפט, שמי שמעיד בפניה עדות שקר עובר עבירה פלילית, יש לה סמכויות לצפות בכל מסמך. ובעיקר, זו ועדת החקירה שתבחן את הסוגייה על כל פניה ובעיקר את אחריות הדרג המדיני. לכן, עמית הלוי וחבריו מסכלים את החקירה, בתירוצים עלובים. הם לא רוצים בחקר האמת. הם רוצים לסכל את חקר האמת.

אז אולי עמית הלוי צודק בביקורתו על התחקיר הצבאי, אך מן הראוי שייטול קורה מבין עיניו – כל עוד הוא מסכל חקירה, משיקולים זרים, ביקורתו על התחקיר הצבאי נגועה בצביעות.

 

* קואליציית 7 באוקטובר – קואליציית שבעה באוקטובר הפילה את הצעת החוק לחקירת מחדלה.

 

* תהיה חקירה – ברור שכל עוד בנימין שבעה באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, הוא יסכל את חקירת המחדל.

אבל תהיה חקירה. אחרי שעם ישראל יבעט את ממשלת 7 באוקטובר ותקום ממשלה נורמלית, הרואה לנגד עיניה את האינטרס הלאומי, היא תקים ועדת חקירה ממלכתית והאמת תצא לאור.

 

* אם כולם אחראים – הטרנד הפופוליסטי של "צריך להעיף את כל ה-120", הוא מתכון לכסת"ח. אם כולם אחראים – אף אחד אינו אחראי. אבל יש אחראי. הוא ראש הממשלה, שנבחר כדי לספק לנו ביטחון והמיט עלינו אסון.

 

* מחמאה לנתניהו – אני רואה לנכון להחמיא לנתניהו. נתניהו יודע מהי אחריות, מבין מהי אחריות, מבין מהי אחריות של מנהיג, מבין מהי אחריות של ראש הממשלה.

הנה, כך הוא אמר כראש האופוזיציה ביום התפטרותו של הרמטכ"ל דן חלוץ בעקבות מלחמת לבנון השנייה: "אבל הממשלה בורחת ובוחרת להתנתק מרצון העם ומכאבו. אני מרגיש שנשבר פה ערך האחריות הממלכתי, שעד אתמול קיווינו שהוא נר לרגלינו. הציניות השתלטה על הציונות. אחריות זה לא לדבר על אחריות, אחריות זה לעשות מעשה. במקרה זה לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון. ועל כן אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת על ידי ראש ממשלה שאינו כשיר ואינו ראוי להנהיגה. אני חושב שרבים רבים מאזרחי המדינה חשים, שההנהגה הזאת דואגת רק להישרדותה. הם שומעים על אנחת הרווחה בלשכת רוה"מ, על חגיגות השמחה, ומתמלאים עצב וכעס. מה קרה לערכי המנהיגות שהובילו פעם את המדינה? האם לנורמות אלה של בריחה מאחריות נחנך את ילדינו? דובריו של ראש הממשלה מדברים על רציפות השלטון, אבל למעשה הם מדברים על רציפות שלטונו."

ובדיון בכנסת על מסקנות ועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה אמר נתניהו: "האחראים לכישלון, אפוא, לפי הוועדה, הם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג אחריות, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם. בסרבו לפנות את מקומו, רוה"מ בורח מאחריות. ורבותיי, לא יעזרו כל התירוצים. לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח תוך התעלמות מן הקביעות הנוקבות על כישלון הדרג המדיני בניהול המלחמה כולה. וגם לא יועיל הניסיון שראינו עכשיו לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועליי אישית. אני השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה אנשים כאן הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האוייב, וגם פיקדתי על כמה מבצעים ונטלתי חלק בכמה וכמה קרבות. אני חייב להגיד לכם שגלגול כזה של אחריות מצד המפקד עוד לא ראיתי מימיי. אנחנו נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות. הרבה הרבה אבות. חוץ מאב אחד. כולם אשמים חוץ מאהוד אולמרט. אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות. אחריות זה לשאת באחריות ונכונות לשלם מחיר על דרך ועל אמונה."

בדיון אחר בכנסת על המלחמה הוא אמר: "אדוני רוה"מ, לא אנחנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה. לא אנחנו ניהלנו את החטיבות, את האוגדות, את הסיוע האווירי, את גיוס המילואים או אי גיוס המילואים. אתה היית זה שצריך היית לבדוק את מוכנות הצבא, את הפעלת הצבא, את הגנת העורף. ידידיי, כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהמחיר כל כך יקר, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים יום יום במשך שבועות באש טילים, הצעד ההכרחי המתבקש הוא החלפתו של ראש הממשלה שכשל."

כשלי מלחמת לבנון השנייה כשלג ילבינו ליד גדול המחדלים בתולדות המדינה.

 

* על העיוורון –אסור לצה"ל לסגת מדרום לבנון. נסיגה כזאת היא הפקרת תושבי הצפון.

ככל שמתקרבים למועד הנסיגה על פי הפסקת האש, הכול מבינים זאת. בראש ובראשונה מבינים זאת תושבי קו העימות עם לבנון. אולם גם צה"ל מבין זאת. הממשלה מבינה זאת. ראש הממשלה מבין זאת. וכעת מנסים לפתור את הפלונטר הזה.

ככה זה כאשר לא מסוגלים לחשוב מטר קדימה. הממשלה הכושלת הזאת החליטה על הפסקת אש שהפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הפסקת אש המסכנת את ביטחון ישראל ואת חייהם של תושבי קו העימות. קודם כל חותמים על הפסקת אש נמהרת. ועכשיו מחפשים דרך לצאת מזה ולתקן את זה.

מנהיגות אמורה לחשוב לטווח רחוק ולא להתמכר לשקט. וכאשר מי שבהתמכרות לשקט המיטו עלינו את אסון 7 באוקטובר עדין בשלטון, מה הפלא שאלו התוצאות?

 

* להסיר את האיום –קראתי פשקוויל קריאה להפגנות למען השלמת העסקה, ובין היתר הופיע שם המשפט: "הקיצונים בגדה מנסים להעביר לשם את המלחמה כדי לחבל בעסקה!"

מעבר לעצם דברי השנאה וההסתה, מזעזע שדברי הבל כאלה נכתבים אחרי 7 באוקטובר. יש היום איום של ממש ביהודה ושומרון, ואם להיות מדויק יותר – בשומרון ובעיקר בצפון השומרון; איום של התבססות טרוריסטית חזקה שמסכנת את ההתיישבות היהודית הן בשומרון והן במרחב התפר, באזורים כמו הגלבוע, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק חפר ועוד. הלקח העיקרי של 7 באוקטובר הוא ההכרח לסכל את האיום מראש ביוזמה אקטיבית שלנו. זה מה שצה"ל עושה כעת בשומרון ובפרט במרחב ג'נין. ופשוט מגעיל שגורמים פוליטיים רדיקליים, שתופסים טרמפ על מצוקת משפחות החטופים, יוצאים נגד הפעולה הזאת ומוציאים את דיבתה רעה.

האם מתאים להם, שעוד לפני השלמת עסקת החטופים, יהיו פתאום עוד כמה עשרות חטופים מעפולה, ממושבי התענכים או מקיבוץ מירב או מעלה גלבוע? חשוב להשלים את עסקת החטופים, אך חשוב לא פחות למנוע את החטיפות הבאות.

 

* טראמפ והגרעין האיראני – לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בהאריס, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. והסברתי, שיותר משהסיבה לכך היא הפער ביניהם ביחס לישראל, היא הפער ביניהם ביחס לאיראן.

הכרזותיו האחרונות של טראמפ נגד פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין של איראן, והידיעות שהוא חותר להסכם עימה, מדאיגות מאוד. איזה מין הסכם זה יהיה? הרי אין כאן מחלוקת שניתן להגיע בה לעמק השווה. יש כאן דיכוטומיה מוחלטת – יהיה או לא יהיה גרעין איראני. לא "גרעין לצרכי שלום," שמעניין את האיראנים כמו שהשלום מעניין אותם. יש להם רק מטרה אחת – נשק גרעיני. הם הפכו זאת למטרה תיאולוגית ואין מצב בעולם שהם יוותרו עליה בטוב. כל הסכם שהם יגיעו אליו, יהיה הסכם טקטי שנועד להערים על העולם כדי לממש את חזון התגרענותה של איראן. יתר על כן, אחרי המכות הקשות שקיבלה אסטרטגיית טבעת האש האיראנית סביב ישראל, הצורך והדחיפות שלהם להגיע לפצצה רק גברו.

מן הראוי שארה"ב, מנהיגת העולם החופשי והאוייב הגדול של איראן, על פי הגדרתם של האיראנים, תוביל את התקיפה. ואם לא, שתסייע לישראל לעשות כן.

כך או כך, אחרי 7 באוקטובר אני מקווה שאף אחד אינו משתעשע אצלנו עוד ברעיון שאיראן מדינה רציונלית וגם אם יהיה לה נשק גרעיני היא לא תשתמש בו. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שאם תהיה פצצה גרעינית במערכה הראשונה, היא תוטל במערכה השלישית. יתר על כן, גם אם איראן לא תשתמש בפועל בנשק גרעיני, די בכך שהיא תשיג אותו, כדי לשתק את המזה"ת.

לכן, על ישראל לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני, עם או בלי ארה"ב, בתמיכתה וגם אם תתנגד. יתכן שאין לנו כלים להשמיד את התוכנית, ואם זה המצב זה מחדל איום ונורא של מי שמכהן כבר יותר מעשור וחצי כראש הממשלה, אך לבטח יש לנו יכולת לפגוע בתוכנית ולהסיג אותה שנים אחורה.

אין לנו זכות לא לעשות כן. אין זכות קיום לממשלה שלא תעשה כן.

 

* פח אשפה – מיהו השר האחראי על ביטחון הפנים ועל האכיפה בישראל? אין שר כזה. זאת המשמעות של העמסת שלושת משרדי הכנופייה, ובהם המשרד ל"ביטחון" לאומני בידי שר התיירות. המינוי הזה מעיד בעיקר על חוסר אחריות של נתניהו אבל לא פחות מכך של חיים כץ, שמוכן לשאת בשלל התארים הללו, למרות שהוא יודע שלא יעשה בהם כלום.

התפטרותו של ראש הכנופייה מחייבת מינוי שר חדש, בוודאי בתקופה קשה כזאת של מלחמה ושל פרוספריטי חסר תקדים של כל ענפי הפשע ותאונות דרכים מאז מינוי של עבריין סדרתי לאחראי על האכיפה. אבל נתניהו, בחוסר אחריות לאומית אופייני, לא מאייש את התפקיד, ושומר עליו כפיקדון לקראת חזרתו של ראש הכנופייה. הוא מוכן למנות רק שר זמני.

כל שר יודע, שאם ימונה, צמרת המשטרה לא תעז לשתף עימו פעולה, מחשש לנקמת ראש הכנופייה כשיחזור. לכן, אף שר שמכבד את עצמו אינו מוכן לכך. לכן, אבי דיכטר, שכשר לביטחון פנים וראש השב"כ לשעבר הוא המינוי הטבעי, סירב לכך. לכן גם אלי כהן, שאמנם הסכים לסידור הדבילי שבו יהיה שנה שר החוץ, אח"כ שנתיים יהיה שר האנרגיה וישראל כ"ץ יהיה שר החוץ ואח"כ שוב הוא יהיה שנה שר החוץ, אבל מסתבר שיש לו קווים אדומים. גם הוא סירב. גם השר לוין, שאי אפשר לחשוד בו באחריות לאומית, סירב להצעה, כי גם לו יש כנראה קווים אדומים. נתניהו עצמו מנוע מלכהן כשר, בשל היותו נאשם בפלילים. ואולי ההצעה הוצעה גם לשרים אחרים שסירבו. אבל חיים כץ הסכים להיות פח האשפה.

מה שנדרש היום, הוא למנות את האדם המתאים ביותר למשקם של משטרת ישראל והשב"ס, שראש הכנופייה הפך אותם למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. זה מה שהיה עושה נתניהו אילו הוא היה אדם בעל אחריות לאומית. אולם אילו הוא היה אדם אחראי, לא היינו מידרדרים למצב הקשה שבו נמצאת מדינת ישראל.

אז אין היום שר לביטחון פנים (השם הנכון של המשרד) וזה רע מאוד. אבל המצב הזה עדיף על המצב שראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני.

 

* החד-גדיא השוקניסטי – ככל שמישהו יפרסם בשוקניה פשקוויל יותר אוטו-אנטישמי, יימצא מישהו שייצא נגדו על "מתינותו". בפשקוויל תמיכה בשמחתו של איימן עודה על שחרור המחבלים, יצאה קרולינה לנדסמן  נגד מי שמנתקים את טבח 7 באוקטובר מן "ההקשר". ההקשר הוא הסכסוך הישראלי פלשתינאי. ההקשר הוא שבאשמתנו אין להם מדינה ואין להם צבא, אז איך אנחנו יכולים לבוא אליהם בטענות שהם טרוריסטים? אי אפשר לנתק את הטבח, סליחה, את "המתקפה", מ"חלקה של ישראל בעיצוב המציאות שהכשירה לכך את הקרקע." מהי אותה מציאות? "אקיבוש", כמובן.

הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש קיומו של העם היהודי, שלמה זנד, יוצא חוצץ נגד מי שטוענים שהטבח נעשה בשל "אקיבוש" של 1967. מה פתאום?  הטבח נעשה אמנם בשל "אקיבוש", אך זה של 1948, כלומר הקמתה של המדינה. "שנים חשבנו, אנו ההיסטוריונים ה'פרוגרסיביים', שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.] של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב-1948-1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה." ולכן, הפתרון אינו סיום "אקיבוש" של 1967, אלא זה של 1948, כלומר חורבנה של מדינת ישראל. במקום המדינה הוא מציע הקמת מדינה משותפת לשני העמים (שבאחד מהם הוא כלל לא מכיר, ואין זה העם הפלשתינאי). הוא לא שואל את עצמו איך יתקיימו החיים המשותפים של הפלשתינאים והיהודים במדינה האחת. כי אם ישאל את עצמו ביושר, יבין שיהיה זה דו-קיום כמו בין הפלשתינאים והיהודים בבארי, כפר עזה, שדרות וניר עוז ב-7 באוקטובר.

אבל אותו זנד טוען, ש"פשעי המלחמה" שישראל מבצעת ברצועת עזה אינם ג'נוסייד. ובעקבות מאמר שכתב כך, הוא מספר ש"ידידים המשתייכים למחנה השמאל שלחו לי מכתבים שבהם שללו לחלוטין את עמדתי, הקובעת שאין להגדיר את מלחמת עזה כאקט של ג'נוסייד, כלומר, כמלחמה שיעדה השמדת עם."

בשבוע שעבר יצאו נגדו חוצץ בשוקניה הפוסט היסטוריונים דניאל בלטמן ועמוס גולדברג, שכינו אותו "מכחיש הג'נוסייד", לא פחות. ובפשקוויל שפירסמו הם יצאו מגדרם כדי להוכיח שישראל מבצעת ג'נוסייד.

מעניין מי, בשלב הבא של החד-גדיא האוטואנטישמי בשוקניה, יתקוף אותם על כך שאינם מספיק אוטואנטישמים ועל מה הוא יגדיר גם אותם כמשת"פים.

אגב, פרופ' עמוס גולדברג ואני למדנו יחד לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל. דווקא היינו מיודדים. הוא היה צעיר ציוני-דתי מתון, ברוח מימ"ד. איך הוא הידרדר לאוטואנטישמיות רדיקלית כל כך?

 

* בהשראת הטבח – מחר ימלאו 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. תאריך זה נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ביום הזה, יש להעמיד במרכז הדיון את האנטישמיות.

האנטישמיות הגיעה ב-16 החודשים האחרונים לשיאים, או נכון יותר לומר לשפל, שלא היה כדוגמתו מאז השואה. ב-7 באוקטובר נערך הפוגרום האנטישמי הקשה והאכזרי ביותר מאז השואה. הטבח עורר התלהבות בקרב גורמים אנטישמיים בכל רחבי העולם, ובהשראתו נפתח בכל העולם גל האנטישמיות הקשה ביותר בשמונים השנים שמאז שחרור אושוויץ. מיד לאחר הטבח, תומכיו הנלהבים החלו בהפגנות תמיכה בטבח, בתקווה שהוא יימשך "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," כלומר שמדינת היהודים תושמד, ו"פלסטין" תהיה חופשית – חופשית מיהודים, כלומר – ההשמדה משחררת. הגל האנטישמי גאה בעיקר באוניברסיטאות בארה"ב, אך גם בכל רחבי אירופה, החוזרת לסורה אחרי שמונים שנה, ואפילו לאוסטרליה הגיעה. יהודים החלו להסיר את המזוזות מפתח הבתים, את הכיפה מהראש וכל סממנים מזהים מפחד האספסוף האנטישמי. בהולנד נערך פוגרום באוהדי כדורסל ישראליים ביום השנה לליל הבדולח.

והאירוע האנטישמי הנורא ביותר – בית הדין הבינלאומי בהאג, שקם כדי להבטיח שלא תהיה עוד אושוויץ, הפך לזרוע של טבח 7 באוקטובר, מעמיד לדין את ישראל על כך שהעזה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, כאילו הגנה על חיי יהודים היא "ג'נוסייד". צורר היהודים ועבריין המין חאן, הגיש תביעה למעצר ראש הממשלה ושר הביטחון של המדינה היהודית בעוון מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, וטריבונל "שופטים" אנטישמי הוציא צווים כאלה.

שמי העולם קודרים, אך אסור לנו להתייאש. יש לחבור לגורמים הנאורים בעולם למלחמה באנטישמיות.

 

* אמת או נרטיב – שיעורו של אבי שילון באוניברסיטת קולומביה, בפתח קורס על ישראל המודרנית, הותקף בידי אנטישמים תומכי חמאס. הייתי גאה בעמידתו הגאה, כמתואר במאמרו על המקרה בוויינט, אבל לצערי הוא סיפר על כוונתו ללמד את "שני הנרטיבים" על מלחמת השחרור – הנרטיב הציוני והנרטיב הפלשתינאי, כדי שהתלמידים יכירו את המורכבות ואת שתי העמדות. כלומר, הוא לא מתאר את האמת, אלא מכנה אותה "הנרטיב הישראלי" ובצידה את השקר המכונה "הנרטיב הפלשתינאי".

לשם כך לא צריך להיות היסטוריון.

האם בקורס על השואה הוא היה מלמד את הנרטיב הציוני שהשואה היתה ואת הנרטיב של מכחישי השואה, כדי שהתלמידים יכירו את המורכבות?

 

* כנס על היישוב הקהילתי – לקראת יום הולדתו התשעים של יהודה הראל, לפני כחודשיים וחצי, רציתי לארגן אירוע גדול בגולן והייתי שותף לרעיון של אירוע ביד טבנקין. אבל יהודה הטיל וטו מוחלט. לא היה מוכן לשום אירוע, למעט חגיגה בחיק המשפחה.

אז חגיגה לא היתה, אבל מצאנו דרך לציין את המועד. יהודה ערך לאחרונה מחקר מרתק בנושא היישוב הקהילתי – צורת ההתיישבות המצליחה והמובילה מאז אמצע שנות השבעים. ליהודה עצמו יש מניות יסוד בהקמת צורת ההתיישבות הזאת, אם כי, לטענתו, הוא החל את המחקר כדי לאושש את הנחתו שהוא המציא את היישוב הקהילתי, אך המחקר הוכיח לו שאחרים תרמו לכך יותר ממנו, ובראשם עוזי גדור, אבי היישוב הקהילתי.

הזמנו את יהודה להרצות על המחקר בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, ולכך הוא הסכים. ניצלנו הזדמנות זו גם כדי לברך אותו. יו"ר הפורום ד"ר אלון גן, ואני, שהייתי יו"ר הכנס, אמרנו "מילים לזכרו", כהגדרתו של יהודה. 

יהודה הרצה על המחקר, והתמקד פחות בשאלה מהו יישוב קהילתי ובהיסטוריה של היישוב הקהילתי, שהם מרכז המחקר, אלא יותר בשאלה – מדוע ההתיישבות העובדת, הקיבוצים והמושבים, חדלו ליישב ומה הוואקום שאותו מילא היישוב הקהילתי. פרופ' דייוויד ניומן וד"ר עזרא נשרי הגיבו, לאחר מכן נערך דיון עם הקהל (שמיעוטו היה נוכח פיזית ורובו בזום) והסתיים בתגובות קצרות של שני המגיבים ושל יהודה. היה אירוע מרתק.

מבחינתי, דיון על ההתיישבות – יותר משהוא דיון היסטורי, הוא דיון עכשווי וצופה עתיד, ואני שמח הייתה לי זכות להנחות דיון כזה.

 

* שיימינג מעל הבמה – ביום ג' נערכה בחדר האוכל של אורטל הופעה של הקומיקאי והסטנדאפיסט רשף לוי. למעלה מ-300 איש מאורטל ויישובי הסביבה מילאו את חד"א מפה לפה.

איך היה? התשובה מורכבת.

קודם כל, הוא באמת מצחיק. עובדה, הקהל צחק לכל אורך ההופעה וגם אני בתוכו. אבל זה צחוק רע. מהו המופע? הוא יורד על אנשים בקהל. טוב, זה הקונספט, זה לא חדש. הבעייה היא שהיו במקום כמה ילדים ונערים, שהוא התמקד דווקא בהם. ובעיניי, לפחות, זה היה מכוער ובלתי לגיטימי.

היה עליי לקום וללכת. והאמת היא שבמהלך המופע פעמים אחדות אשתי ואני התלבטנו אם ללכת. אבל נשארנו. למה? כנראה כי הוא באמת הצחיק.

אבל אני מצטער שלא הלכתי.

 

* ביד הלשון: בית הלל – בית הלל הוא מושב באצבע הגליל, על גדתו המערבית של נחל שניר, כ-5 ק"מ מקריית שמונה.

המושב עלה לקרקע ב-1939, כאחד מיישובי מצודות אוסישקין. היתה זו תכנית שהגה המנהיג הציוני, יו"ר הקרן הקיימת לישראל מנחם אוסישקין, להקים באצבע הגליל, במהלך מאורעות 1936-1939, שישה יישובים, מכל זרמי ההתיישבות. הוא עמד על כך ששמותיהם של כל היישובים יהיו מצודת אוסישקין – מצודת אוסישקין א', ב' וכן הלאה. אך היישובים לא היו מוכנים לכך, ובחרו שמות ייחודיים להם, כמו דפנה, דן, שאר ישוב ועוד.

בית הלל הוקם כמושב שיתופי, ושם הגרעין שהקים אותו היה משק שיתופי. אולם לאחר זמן קצר החליטו חבריו להפוך למושב עובדים.

המושב מנציח בשמו את זכרו של ד"ר הלל יפה, רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, ומנהיג ציוני, מראשי תנועת חובבי ציון (1864-1936).

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

* * *

עזרא דלומי

מתקפת ה-7 באוקטובר – כמה אבות לה

מעת לעת אני קורא כאן על זיקה (כביכול) בין המחאה החברתית לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023. "הפגנות המחאה עודדו את סינוואר לצאת לטבח," כתב כאן אהוד בן עזר (23.1) ולא בפעם הראשונה.

ובכן, המתקפה היתה בשביל חמאס מהלך אסטרטגי; הארגון היה מוציאה לפועל בכל מקרה, עם ובלי מחאה. הנה דוח של מכון ממרי מה-22.5.18, המציג תוכנית של חמאס לפלוש לישובים ישראלים, כולל מפות תצלומי אוויר ודרכי הגעה אליהם (יש עוד מסמכים בנושא).

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4726 

(גילוי נאות: אני עורך האתר).

ייתכן שרעידת האדמה החברתית שחוללה המחאה השפיעה על העיתוי; אבל זה נכון כמו האפשרות שהשפיעה עליו ההתקדמות בתוכנית הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה, שאיראן וחמאס "הוציאו עליה חוזה."

 

בנוסף, לפי הידוע, התוכנית המקורית של חמאס היתה לפלוש בפסח 2023. רוצה לומר: הפלישה "הייתה על השולחן," עם ובלי המחאה. מניעתה היה רק עניין צבאי.

כדאי יותר לשאול, מה איפשר את המתקפה:

אין ספק שהזרמת כספי העתק מקטר, בברכת נתניהו, שבמקום ל"סיוע הומניטרי", שימשו לחימוש מאסיבי ולחפירת מנהרות. בלעדיהם חמאס לא היה תוקף. זה היה מעשה מזעזע. ישראל האביסה מפלצת ביודעה שמטרתה לטרוף אותה.

אין ספק שדילול דרמטי של כוחות צה"ל בעוטף, לטובת תגבורם בגדמ"ע, היווה עידוד לחמאס, שידע עד דק מה המצב ביישובי העוטף.

אין ספק שהתרדמה של המודיעין והתחושה של חמאס שישראל אכן "ישנה" – אין היערכות מיוחדת לנוכח ריכוז כוחותיו; השיתוק לנוכח ההחלפה של כרטיסי הסים – אותתו לחמאס שזה הזמן הנכון למתקפה.

יש דבר גדול יותר שהמקום צר מכדי לעסוק בו והוא: איך ישראל, שאימצה בעבר אסטרטגיה של "מכת נגד מקדימה", הפכה למתגוננת ומגיבה ומותירה את היוזמה  לאוייב. הביזיון של פינוי יישובי הצפון בטרם נורתה יריה, הוא חלק מהסיפור הזה. 

מתן קרדיט למחאה כמקדמת טבח ה-7 באוקטובר, זורע עיוורון באשר לסיבות החשובות באמת למתקפת חמאס.*

עזרא דלומי

 

* * *

אהוד בן עזר

אני חרד מאוד לבריאותו של נתניהו

* הערכת המצב שלי אינה שונה מהערכת המצב של ד"ר מרדכי קידר, שכמוני זעק והתריע על כך שההפגנות, והסרבנות בהנהגתה של שקמה ברסלר – שוחקות את כוח ההרתעה שלנו ומביאות עלינו אסון!

אבל "עורמת ההיסטוריה" גרמה לכך שלעולם לא היינו יכולים לקוות לניצחון נמשך והולך על אויבינו אלמלא פרץ טבח ה-7 באוקטובר וחייב אותנו לצאת למלחמת קיום אמיתית ולא רק לשם "המשך שלטונו של הנאשם בפלילים נתניהו," שמשפטיו שעדיין נמשכים – ושגם קיומם השפיע על החלטת יחיא סינוואר לצאת לטבח –

אבל האמת היא שכיום אני חרד מאוד לבריאותו של נתניהו, בן-אדם לא עשוי מברזל! והפרקליטות הלעומתית, שמעמדה מתערער כי כנראה התרשלה בתפירת התיקים נגד נתניהו (שהולכים ומתפוררים בעדותו) – נראית עתה כמשתדלת, בצעד של ייאוש מצידה – להרוס את בריאותו ואת משפחתו במצבו הלא-קל לאחר הניתוח הרגיש שעבר – וזאת כאשר שרה אשתו, מסיבות הקשורות אולי גם הן בפרקליטות – נמלטה מהארץ לפלורידה ואינה נמצאת לידו חרף מצבו הרפואי כי היא אינה מוכנה לעבור מסכת חקירות, והדלפות לתקשורת עויינת ורוחשת שינאה – שמטרתן לשבור אותה ולמוטט אותה, ובאמצעותה את בעלה – ולאיים גם עליה בעונש של הכנסה לכלא כפי שנוהגים חוקרים בקרוביו של אחרון הפושעים!

כן, הפרקליטות הלעומתית הכושלת סבורה עכשיו שהיא יכולה סוף סוף להעיף את נתניהו מתפקידו כראש ממשלה על ידי מיטוט בריאותו בהיותו איש בודד וחולה – ולשמח בכך את שונאיו בישראל ואת אויבינו בעולם.

 

* * *

מוטי ברגר

מעוניינים בגיוס צעירים חרדים?

הפסיקו לטנף עליהם ועל רבניהם!

לאהוד שלום וברכות לבריאותך עד מאה ועשרים! תענוג לקרוא את דבריך, הארוכים והקצרים גם יחד.

בגיליונך האחרון, "חדשות בן עזר" 2023, מצטט מנחם רהט כי "הביקורת הקשה נגד ההשתמטות, הביאה לירידה דרסטית בהתייצבות המלש"בים החרדים." המפתיע הוא שעובדה זו לא מונעת מרהט להמשיך ואף להגביר את הביקורת נגד החרדים ורבניהם, אותם הוא מכנה ערפדים מוצצי דם.

כבן למשפחה חרדית שחלק נכבד ממנה משרתים בצה"ל (ובמלחמת חרבות ברזל איבדה משפחתנו שני לוחמים הי"ד) אני יכול להעיד כי הציטוט הנ"ל נכון. יכולני להעיד כי מיד לאחר האירוע הנורא המכונה אצלנו "פוגרום שמחת תורה" (כפי התאריך העברי), חלה התעוררות גדולה בקהילה החרדית ורצון לסייע בכל דרך. נאספו תרומות כספיות, מוצרי ביגוד ומזון, בחורי ישיבות קשרו פתילים לציציות עבור חיילים, בבתי הכנסת נישאו תפילות בכל היממה לשלום החיילים והצלחתם, לובשי מדים נתקבלו בחיבוקים ואהבה גדולה בכל מקום ובכל אירוע, זמרים חרדים שרו על גבורת החיילים, ואז - - -

ואז מה קרה? הרצון הטוב של הקהילה החרדית שימש כדלק למדורות השנאה שהבעירו קיצונים. המחוות הטובות נתקלו בצרחות: לכו להתגייס או שתלכו לעזאזל!

התוצאה? ציפוף השורות ונסיגת המגמה.

אחיין שלי שחזר השבוע משירות קרבי ממושך בעזה, והוא מבית חרדי למהדרין ובן ישיבה עד לגיוסו, סיפר לנו על התחושות הקשות שלו ושל חבריו החרדים הלוחמים, לנוכח ההשמצות הקיצוניות שהם – מסכני חייהם למען מדינתם – נאלצים לשמוע נגד הוריהם, אחיהם, ורבניהם.

מישהו באמת חושב שאיומים להכות יותר חזק ועוד יותר חזק בחרדים "המשתמטים", יגרמו לצעירי המיגזר להתלהב ולהתייצב?

הדרך הנכונה היא לבוא באנושיות וברגישות, לנסות לפחות להבין את הצד החרדי המאמין בחיים של לימוד תורה והחושש מנסיגה דתית בצבא (בפרט לנוכח הדורסנות הבג"צית), להסביר שיש צורך בלוחמים ולבקש השתתפות מדורגת. וכמובן, לבוא באמת לקראת החרדים ולבנות חטיבות מתאימות (כרגע אפילו הרב דוד לייבל טוען שאין בצה"ל חטיבה שהוא יכול להמליץ עליה בלב שקט!)

תחת זאת באים אנשים כמו רהט, הייטנר ואחרים, וצורחים: ערפדים! מוצצי דם! טפילים! פרזיטים! מיסים תשלמו ואגורה לא תקבלו! גם ילדיכם ונשותיכם יופלו לרעה! אזרחים סוג ז' תהיו! נציק לכם ונענה אתכם עד שתיכנעו!

ואגב: מנחם רהט שהוא חובש כיפה, מגלה לכאורה בורות מדהימה, כשהוא מאשים את החרדים בסילוף התורה ובאי ציות לדברי החזון איש שרהט מצטט "פנינים" מדבריו.

במבט ראשון תמהתי על כך: וכי רהט חושב שיש פתי אשר יאמין, שגדולי הציבור הליטאי שהם עצמם תלמידי החזון איש, כמו למשל הרב דוב לנדאו והרב משה הלל הירש, שלמדו תורה מפיו וספריו נר לרגלם עשרות בשנים, מבינים את דעת רבם פחות ממר רהט המלומד והנאור?

אבל אני יכול להבטיח לך ולקוראים, שאפילו הרהט עצמו יודע היטב שהרבנים הנ"ל פוסקים על פי הבנתם בתורה ולא על פי שיקולים אנוכיים. אבל מה איכפת לו? מה מנו יהלוך אם יתכבד בקלונם?

בכאב גדול אני רוצה לומר שברור לי כי מר רהט וחבריו לא באמת מעוניינים בשירות החרדים בצה"ל. אני מבטיח לכם שגם כאשר תוקם חטיבה חרדית, רהט ימצא הזדמנויות להשמיץ את החיילים הנשמעים ל"גדוילים" ומזלזלים ב"מדינע" (כלשונו הלועגת). אין לי ספק כי רהט מעדיף את החרדים מחוץ לצה"ל כדי לטנף עליהם ולהרגיש גדול.

הפתגם אומר, כי אבן שזרק שוטה לבור לא יצליחו להוציא גם אלף חכמים. לצערי לא מדובר בשוטים אלא באנשים גאים מאד, מלאים בעצמם עד כלות, הגורמים נזק בל יתואר לשילוב החרדים בצה"ל.

מוטי ברגר

 

אהוד: אכן מציאות יהודית ממש מדהימה. מול האחוז הגבוה, מעבר לחלקם באוכלוסייה, של יוצאי הציונות הדתית בקרב לוחמי צה"ל, מפקדיו וכן הנופלים במערכותיו, עומד האחוז העצום של יהודים חרדים, שאינם לוקחים חלק במערכות ישראל ורוב-רובם גם מפגר ואינו מסוגל לכך!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

 במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

 

ו

בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע [מרכבת לרכבת] ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין סוף, כשמשני עבריך ניתלים עליך הסבלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: "לא, לא, לא!" – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הברייה! אני נשאתי עליי חמישה צרורות ושתי ילדות, האישה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחוריי; עיני כולנו תעו; איזה מסע [רכבת] הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל... ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא [אידיש]:

– לא בזה... לא בזה... במסילה השנייה...

ואחות-האישה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירות של "קאוואלר" [מחזר] בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה"קאוואלר" על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה [בקרון] אחרת, והוא הלא נוסע איתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבואנוס-איירס... פירושו... [רועי-זונות יהודיים היו מפתים בהבטחות בחורות יהודיות לנסוע עימם לבואנוס-איירס, שם מכרו אותן לזנות] מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?

– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?

– טוב... אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד... עד הספינה נוסעים בסירות ערביות... הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים... ואולי ארבעה... בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה... והיא מסכימה... אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת... הוא יקח רק שנים-עשר... לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל... הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים... איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –

– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשומעי את מילות "אל החוף" יוצאות מפיו.

– לא צריך – לא צריך... אך חושש אני פן תינחמו... [תתחרטו]

הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו... ובצר לי, בהגיע הייאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בליבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר... אח, הילדים אינם חדלים לבכות...

ואולם, חביבי, למה אלאך [אעייף אותך] ב"פסיכולוגיה"? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא... אבל – קצת דברי אגדה... רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום...), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו [רגיל לומר]: "כיצד אין אלוהים בלב?" והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמנו גם לו; אבל הוא לקח בחוזקה... הוא שם בחוזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו"יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!"

המים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאיתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.

לאחרונה העלנו בשלום על האונייה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר "יארצייט" [יום זיכרון למת] היה לו באותו יום... מי יודע...) "אני רוצה – אמר – שהמצווה שלי תהיה שלימה".

– זה היה מלאך... זה היה מלאך... – לא חדלה האישה לטעון...

ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פניי וידיי, קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא הדבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה [המעט שאכל] עלתה לפניי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במיקרה, את אימת הניגוד שבין ה"נו-גוד" וה"גוד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האישה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... שמה [שי"ן בסגול, מ"ם בפתח] גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות [כך במקור], אבל מסתתרות, שתקניות. הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אליי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי היקשה אללה ידו איתי...

באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנילווה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האישה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול (איסטנבול). היא הקשיבה בפחד ובעונג.

 

ז

היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.

המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההיפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהייה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להיפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהווייתי בשבועות האחרונים וציפייה רבת חדווה אל מה שלפניי: הנה אני בא אל הארץ... אחר-כך – כבר לא איכפת... אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו... צריך רק להיות שם... ושם, בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר... הנה יפו... איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השנייה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוקלים [זוג עדשות-ראייה מוחזק בידית. כאן הכוונה כניראה למשקפות]... קרום של אפר מעולף הוד על הרי יהודה ממרחק.

כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניו-יורק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד ביירות. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני [לבוא אליי], אילו הייתי צריך לרדת תיכף.

– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי"ן בסמ"ך וסמ"ך בשי"ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חישקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנידמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר... ושברתי את הצימאון בלטיפת לחייה של בת התשע, הקטנה ממנה. ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: "וגם אני מיונדין", היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלימות עברו מעת שנתאלמנה האישה מבעלה.

– עוד לא ידוע אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוטה [הגלימה] הארוכה-ארוכה, הפיאות הארוכות-ארוכות והשטריימל [מגבעת עטורת פרווה] הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני ליווייתו, הסיר מעצמו את מסווה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הירבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה איתו בניבול-פה.

– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.

– נו, בעד זה, – אמר סגן-המשולח – אין אני חושש לכגון דא.

– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב"תזכרה" [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה. רשיון-כניסה עות'מני לארץ] ולא –

– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצידו – ומה יש לי לירוא?

ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו [כיסו], הוציא איזו ניירות, והביא מהם ראייה לדבריו.

האישה שלי מיהרה אליי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת...

בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לביקורת-הרופא. קאראנטין [הסגר] – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!

– אוי, עיניי מה תהא עליהן?.. – רטטה האישה.

אולם דווקא הביקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה"פרוצדורה" [ההליך] נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה בריפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה"קאיוטה" [התא] שלו), עד שמאליה נתעוררה תקווה גם בנוגע לאיסור-הכניסה; הן גם זה אינו אלא חוק תורכי...

וכשירדה כל המשפחה, אל תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה"שלום!" שלה האחרון, ואני נישארתי לבדי על מיכסה-האונייה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דבר-מלכות בליבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמירה חולפת זו (מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני ולא לאחר זה... ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות "ידיעתי", שהכל שווה והכל אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקירבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות "הכרתי הברורה", כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות... הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –

...מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שיער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה [נעימת-שיר] ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי "שיר-העם" משל המשורר: "ציפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי"... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: "רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן! [לך! לך מכאן!]) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!" – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על ענייניהם בקול בעל-ביתי: "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!.." המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה. שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה. והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המילים: "הפונדקי, שבעה גרוש"... וגם הזמר המקונן: "שניים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד". הצלילים רטטו. "מחר ימלאו ד' חודשים לבואי לארץ-ישראל" – נפסקה הזימרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; "וכמה חודשים ימלאו מחר ללא-עבודה?" – צחק השני, ה"רוסי", על פי מיבטאו, והפורק כל עול על-פי תנועותיו, בעונג גמור.

הנשף [הערב] נמשך.

 

ח

ונמשך גם סיפורו של רעי.

אושרו אז נמשך כשעתיים.

אבל לא יותר.

כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האישה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאוד על המושבות וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מותרים ושרויים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!

והשבר הגדיל. לאחות-האישה עלה דווקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב"גומרוק" (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נישאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האישה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נישארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה! [תלאות]

מה לעשות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?

חשך העולם. הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה ייכנס מישנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנוכי... אבל הלאה?

מישנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כניראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קימעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

– ויהודים עמדו שם, יהודים... – התחילה האישה להמר [להתאונן על מר גורלה], כשעייפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש... "למה באתן ליפו? – שואלין... – מדוע לא ירדתן בחיפה?" הלוואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן... (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..

כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אישה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי לא יימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האישה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האישה באה בספינה מטריאסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז ביירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והיקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר [אבל השנה, כלומר עכשיו, הכל בסדר]. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו... רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה"גומרוק" והיה אומר לו בלשונו: – חוואג'ה [אדון], כך וכך... צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש... אולם אפשר שיקח גם נפוליון אחד בעד הכל. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו... ישכח היכן הוא בעולם...

– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האישה – אפילו פרוטה אחת אין לי... גם אם ארד בחיפה... ביפו אמצא את אחותי... אבל בחיפה... שם אמות עם ילדיי ברעב...

– נו, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה...

ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.

– נפוליון דיו! – אמר המקבל.

מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאישה, "לכל מאורע שיארע"; את הפרוטות הקטנות הישארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני... ושוב נידמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדימיוני ההוא, במעוף-עין בא וכהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני ביקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני קרח [כורח?] הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן... ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!

 

ט

לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אובה [ארצה] וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המיימה נידמינו ברידתנו מעל שלבי האונייה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לביירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותיי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה ייחתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה"בקשיש" [מתנת שוחד] ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא... הוי, ארץ-ישראל! ארץ-ישראל! מה יקרת באותה שעה!

מחמת דוחק המקום על-ידי הנוסעים הרבים נפלגו במיקרה חמשת הילדים של האישה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנוכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השנייה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.

אולם הנה החוף... הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה... איזו יהודים מאושרים, שכבר הינם שם, שכבר הותר להם להיות שם... מה צריך אחר-כך עוד?

צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר... מה יהיה?

– אין מה לירוא... אין מה לירוא... – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצבי, בעל זקן-פישתן, בפסקה [פ"א בסגול, תרבוש] תורכית – יהודים, הכניסה חופשייה פה...

אינני מאמין עוד למישמע-אוזניי!

– לגמרי? אי-אפשר... – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.

מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.

עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השנייה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה [הפחד הנורא] של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמיקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור על ידי השוחד, והיא תישאר...

– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!

– נו, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסנייתי...

ועל אוזני לחש:

– טעות... טעות... לא לגמרי חופשי... הכניסה... אחר-כך אגיד...

סגן-המשולח לא היה כבר איתנו.

– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אליי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, גם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם... הירידה פה חופשייה לחלוטין... אינה עולה אפילו בפרה... [פ"א ורי"ש בפתח, מטבע תורכית פחותת-ערך, פרוטה] אל תלכו אליהם... יפשטו עורכם... מה זה, אברך? מה אתה?

בכייתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכייה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטילטול והייסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקניות בליבי, חולשה בכל אבריי, סיכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר יהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה... ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים [בסיפור פזורים רמזים שהלה עלול להדיחה לזנות], וכל זה ביחד התיך את כל קרביי והציף את כל פניי בדמעות רותחות, גונחות, צועקות... א-א-א-א-אה!

– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האישה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.

– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.

– טערקעלי שיקסע! [מילולית – גוייה, שקוצית, תורכית, והכוונה לממשלה התורכית] – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפישתן.

– וזה האברך אינו פוסק מבכייה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אי-אי! – חיקה הוא את קולי – טיפש'ל, מה אתה בוכה?

פניי באותה שעה נתנו לו, כפי הניראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.

– אוי, – התחטאתי [התנצלתי] לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה...

– נו, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל המלון.

העומדים חייכו: – משימחה!.. משימחה על שהוא פה!..

– בכייני הוא... – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כניראה. היא שבה להיות את אשר היא.

ואני מחיתי דמעותיי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקירבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעליי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עימה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שניגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת, בשום אופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אימה המיסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עימי היא, הילדה, בחיפה... ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא [אותו אדם], הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי...

שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום, ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.

 

י

המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסימטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חולייה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וייספה [וייעלם].

למרות בריאותו הרופפת של בן-לווייתי ולמרות הסיכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זכרונותיו, מה היה את "משפחתו" בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותיי ולא פלט יותר אף מילה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל היות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על עניינים אחרים, שונים, ודווקא – שוב – עניינים רגשניים.

ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכל על מכונו [אולי מלון "הירקון" של האיכר משה גיסין, בכניסה לפתח-תקווה מצד מערב. ברנר עצמו התגורר פרקי-זמן במושב הפועלים הצעיר עין-גנים במזרח המושבה, שמיבצר אנטיפטרוס הוא כמטחווי-עין ממנו, או בהוטל הפועלים רבינוביץ, בצד המערבי של רחוב פינסקר, קרוב לפינת ברון הירש, במרכז המושבה]; אבל אצל אורחי, המספר, נתנה הקדחת [המאלאריה] אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.

– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון... – התאונן בעל-הבית באוזניי על אורחי, לאחר שהשוכב נירדם לכאורה – הוא צועק... חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כניראה... ואנשים כאלה באים הנה לעבוד... תן להם עבודה!... משלחת...

– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד "להתענות בבויארה" [יו"ד ורי"ש בקמץ, בפרדס] ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו [דומה שפרטים אלה אינם מתאימים למשפחת גיסין] – שמן-קיק וחינה (כינין) – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!

ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב. נכנסו איזו שכנים. מן המחלות עברה השיחה לקרדיט [אשראי] ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזו דברים גם על עסקי "קופת מילווה" [שם של בנק]: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכל כתמול שלשום, שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.

תרע"א, [1911, במאסף הספרותי] "שלכת"

*

התוספות בסוגריים מרובעים הם משלי. אב"ע.

 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 5

 

וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נִרְאה, נראה.

ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר-כך בא במפתיע בליל שישי. זה היה ערב חמסיני של סוף הסתיו והיא ישבה לבד בדירה ובדקה חיבורים.

 

"הבגרות היא תקופה של רגיעה. תקופה בה אדם מתיישב במקומו, מוצא את דרכיו לעתיד ונרגע. האידאלים והלהט של הנעורים מתקהים ומתעממים. הרצון לתקן עולם ומלואו נחלש. השלווה הנפשית מתחילה להתבסס."

 

"אני מאמינה שמאושרים הם אלה שמצאו את שביל-הזהב בין האדיקות המוחלטת והעיוורת חסרת-הפשרות לבין החילוניות המוחלטת וחסרת-הערכים. אנו פזורי-עולם, באנו מכל האומות, זקוקים למשהו שיאחד אותנו, משהו עליון שכולנו נאמין בו, נפנה אליו בעת קשה ונאמין, כי בוא תבוא עזרה, משענת לכל נזקק, ומדריך עליון וגבוה, נעלם וטמיר, שמיראתנו אותו ניטיב דרכינו להיות יהודים מסורתיים, לצעוד עם העולם ועם זאת לשמור על יהדותנו. אותה משפחה, שתשב בבגדי-שבת חגיגיים, כולם רחוצים ומחייכים לאחר יום עמל מפרך, אותה משפחה, שתתמסר לזמן קצר אך ורק לעצמה ותשכח למשך זמן זה את בעיות הפרנסה והמלחמה – משפחה זו תהיה מאושרת כמו אחינו היהודים באמריקה ובמאה-שערים."

 

החיבורים נמאסו עליה והיא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פוּרֶה וקראה באחד ממוספי יום שישי על פסיכואנאליטיקאית וינאית קשישה, הלנה דויטש שמה, מתלמידותיו של פרויד, האומרת כי שלושת הקווים העיקריים של הנשיות הם נרקיסיזם, פאסיביות ומזוכיזם; הנערה הצעירה מתחילה שואפת אל הסבילות-הנשית לאחר שהיא מגלה כי הדגדגן אינו מספיק לה כדי לשחררה מגירוי-מיני רב, אזיי היא מעתיקה את העונג המיני שלה על האבר הסביל, הקולט – הפות. וכך מתעורר בה המאזוכיזם הנשיי, התשוקה להיות נכבשת, להיבעל, וכדי להתגבר על תשוקותיה המיניות האלה, שמסכנות את עצמאותה ואת ה'אגו' שלה מהיותן מאזוכיסטיות באופיין – היא מתחילה לטפח בה את פולחן אהבה-העצמית, הנרקיסית  – והנה צילצלו בדלת. רמי. מהלך כהרגלו בסנדלי-העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.  

"יכולת להודיע!" אמרה מירה בקול רשמי.

"לא יכולתי."

"מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?"

"לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד."

מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר-ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום-דבר.

וכך ישבו משני עברי שולחן-הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של סתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר-ישע. כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו.

האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן. ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה. אמנם, זה כבר כמה ימים שהתאחר מחזורה החודשי, מחשבותיה מגורות ורעל כמו מפעפע בקירבה, זרע הספק.

"לא הורסים בקלות שכזאת דבר שניבנה..." אמרה. ואז נשמע צלצול נוסף בדלת.

היא קמה.

"יש לך אורחים?" קם גם רמי, חשדן ומלגלג.

"שב!" זרקה לעברו וניגשה ופתחה את הדלת.

"שבת שלום חברה מירה..." ניצב שולדנפריי בפתח, נמוך ונוגה.

"ברוך הבא, אדון שולדנפריי, רק אתה חסר לי..."

"חבר שולדנפריי," הזכיר לה. "חם. והיתושים מן הירקון. עולים. והזמן עובר. שישה חודשים, מגיע מיסים לִוועד-בית."

סקרנותו קירבה אותו פנימה, אך מירה השתדלה להשאירו סמוך לפתח.

"בסדר. בשבוע הבא. אתה לא צריך לדאוג."

בינתיים הבחין ברמי ואמר:

"אז בינתיים, חברה מירה, מזל טוב! שיהיה בהצלחה!"

"מה? מה פתאום?" התבלבלה.

"שמעתי, את רוצה אולי לקנות את הדירה?"

מירה רגזה על כי נגלה סודה בפני רמי, ודווקא עכשיו. אמנם נכון. יש לה תוכניות, אוהו. אך מה זה עסקו של שולדנפריי? והיא מילמלה כמתנצלת וניסתה להדוף אותו החוצה, קצרת-רוח ונרגזת.

"רגע! את מגרשת אותי?" התחפר שולדנפריי בפתח, סומר שארית שערותיו הדלילות.

"חס-ושלום. תיכנס פעם אחרת, בבקשה!"

"רגע!" התעקש, ראשו כמעט נוגע בחזה, כעומד לנשוך בפטמותיה מבעד לחולצה. עיניו לטושות, קולו נחנק –

"הבית רשום בתור חברת-מניות..."

"ברוך רושם המניות.."

"ובשביל למכור צריך הסכמה של ועד-בית..."

"ברוך המסכים..."

"ולשלם לִוועד בית דמי-הסכמה..."

"ברוך החולק מכספו לבעלי-הבתים..." סגרה מירה את הדלת על פני שולדנפריי בעוד עיניו כיוצאות-מחוריהן נעוצות בה, שואף ריחה ומרתית אחוז-תזזית –

"אחוז אחד!"

ונעלם.

מירה שאפה אוויר עמוק אל ריאותיה כמנסה לגרש סיוט. מדוע זה היה צריך לקרות לה עכשיו, ולעיני רמי? למה שבגלל שולדנפריי יחדל רמי לאהוב אותה? והיא כיווצה ומתחה את אצבעות ידה הימנית והתבוננה בהן שעה שחזרה לאיטה אל החדר הגדול. מן החלון הפתוח הזדקרה ארובת-רידינג ענודה שתי טבעות, או שני חישוקים של פנסים אדומים. רק שלא יתחילו הטורבוגנראטורים להשמיע את שריקתם החודשית הנוראה, כי אני כמו על סף רעידת-אדמה.

"זה חבר זה?"

"ככה הוא אומר."

"מההסתדרות או מה?"

"מה העניינים, רמי?"

"טוב, אז אמרתי לך. הגעתי למסקנה. אין לזה עתיד, בינינו."

איה היתה אומרת – איזה צירוף-מקרים מוצלח. זה בדיוק גם מה שאני חשבתי. אתה לא הגבר היחיד בתל-אביב. בכל אופן, בהתחשב בנתוני-הפתיחה שלך, תודה שהשתדלת. ועכשיו תגיד יפה שלום ועוף מפה כמו טַטַלֶה. ומשליכה אותו החוצה ישר מכל המדריגות.

שיידע לו, הַפּוֹץ.

"למה אתה לא נותן לי צ'אנס? אנחנו צריכים להמשיך," התחילה לבכות. "למה שאני אבכה בגללך? למה?"

זה היה טיפשי ומביך, כאילו גזלו ממנה צעצוע.

"מירה, מה איתך? השכנים ישמעו! כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך?"

היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו. שיידע כל עם-ישראל. מפני החום היו החלונות והתריסים פתוחים. קולותיהם היו רמים.

"לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן-אדם אתה."

"אז תסגרי לפחות את התריס."

"לא אסגור. חם לי."

"מה קורה לך?"

"איכפת לך מה קורה לי?"

"תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול."

"אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה." נשמע קולה אחר, החלטי. הפּוֹץ הזה, אפילו לא הניח יד על כתפה, להרגיעה. מה אני מתעקשת עליו? קבר-אחים, כמו שאיה אומרת, לכל הגברים. "אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד ותעשה את ההתמחות שלך. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן."

"מההורים שלי אני לא אקח שום-דבר," אמר. "אפילו אם יתנו." הוויתור נשמע גס. כתירוץ של רברבנות ריקה.

"ההורים שלי יעשו גם כן כל מה שהם יכולים כדי לעזור," אמרה. "אבל יש גבול ליכולת שלהם."

"לי אין כסף לקנות דירה."

"ומה רע כאן, בדירה שלי?"

"השתגעת? את רוצה באמת לקנות אותה?"

"אולי."

"היא קטנה מדי."

"אפשר לגור מחוץ לעיר."

"אני לא יכול לגור מחוץ לעיר."

"איך אתה מדבר?" אמרה בתוקפנות. "מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?"

"אני לא אקח כסף מאף-אחד." בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה. כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "

"ובכלל מה?"

"אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשת מזה עניין גדול, כשנפרדים."

"אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד... אתה יודע כמה מעט חייתי... אצלי זה לא בא בקלות כזאת... אני..."

"את, אז מה? בתולה לא היית, תודה-לאל, וגם כבר לא תהיי..."

"אל תדבר ככה. מה רע כבר יכול להיות לך איתי?" השפילה עצמה. "לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא... תבגוד – תבגוד. לא איכפת לי. העיקר שיהיה לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא."

"אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?"

"אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה."

"וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו? רק זה חסר לך שיהיה לך חלב בצִיצִים, וחיתולים עם פִּיפִּי-קָקִי?"

 

אז מה, שאשמור אותן יבשות בשבילך? איך קפץ עליהן בתחילה כמוצא שלל רב ומישש – יש לך הפיטמות הארוכות ביותר שפגשתי. כמו נחשים קטנים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. ממש פלא-טבע. התלהב ונשק והאריך בלשונו. אף אחד לא אמר לך איזה אוצר יש לך בַּצִיצִים? מי היה מאמין שאחת עם פנים של מורה כמו שלך! – תגידי, זה לא מתסכל אותך לפעמים?

כן. לה דווקא היתה הרגשת אשמה מסויימת בקשר לפיטמותיה, שאולי... מפני ששיחקה בהן יתר-על-המידה, משכה והאריכה, הן משתלשלות אצלה כשני עדים אילמים לחטאיה-בסתר.

לא. סתם שטויות. אבל באותן פעמים לא רבות שהתפשטה בחברת גבר, בנעוריה, התעקשה תקופה ארוכה להישאר בחזייה גם כשהיתה עירומה כולה. ואפילו קוּתי שלקח את בתוליה, בחדר הקטן על שמיכת-צמר, כשהיתה מורה-צבאית בדימונה, לא ראה את שדיה, למרות שנדמה לה שהוא בכל זאת סיפר משהו על כל זה לראובן ברנע, החבר הטוב שלו באותה תקופה, שפעם התפאר בפני איה כאילו הוא-עצמו...

סתם שטויות.

"יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד שיש לו פנים של מלאך, מחייך כזה, ושיער של זהב. וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד כזה."

"תפסיקי לדבר איתי על תינוקות, טוב?"

"אני עוד לא בהריון, אם זה מה שמדאיג אותך. חושש?"

"מי בכלל דיבר על זה? למה העלית את הנושא בכלל?"

"אתה פחדן, רמי. זה מה שאתה."

"טוב. את צודקת. בכול-בכול את צודקת." הרים קולו. "אבל זה לא יילך." בהדגשה, לאט, בשקט –

"אני לא אוהב אותך."

"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – " ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה-תפיסה.

"לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך." חזר ואמר. "לא יכול. לא יכול. די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שילך הכול קיבינימאט, הכול – "

"קיבינימאט רמי, תילחם!"

"אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי."

"אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות." ניסתה לטעת בו תקוות. "הנה חיה וצבי, אלה עם התינוק בקומה העליונה, עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!"

"אבל אני לא יכול," אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "

"אני יודעת שיהיה קשה לי," חזרה ואמרה כמו גם לעצמה. "אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ'אנס?" החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון. אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא-יפה – "

"תודה-לאל לא נהיית יפה יותר היום – "

"ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?"

"מה?"

"אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?" נעשה קולה ענייני. "כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך בעוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?"

"אני לא יכול להרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך."

"אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?" התרגזה. "שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון, ויזה אמריקאית? ואם אין לי דירה גדולה כמו לאיה אז אני שווה פחות? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?" ושוב בכתה. "ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל כך? הוא לא שווה את חיזורייך."

"איה שלך יכלה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה... אבל היא לפחות לא כמוך... היא, היא..." היסס.

"תגיד, נו תגיד... מה נעשית לי פתאום צנוע כל-כך?"

"אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך, אוּך, ממנה היית יורד רק בשביל להשתין..."

משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו... אוך, אוך... האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוך, אוך... בחור פרימיטיבי. גס. מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה... ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה  לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלות ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים. ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נידמה לי שאני מאושרת.

היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה. בגלל החמסין. מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית כלפי רמי. מתבוננת דווקא נכחה. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה. אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי-העץ שלו, והשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. גם לא במבט-חטוף. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנידמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדריגות...

היא קמה והשילה סנדליה ורצה יחפה על קצות אצבעותיה למבוא-הדירה. שהתה שם רגע ממושך ושבה לחדר-הגדול והעלתה מבלי להתכופף את סנדליה על כפות-רגליה וסבבה בחדר כמחקה את הליכתו של רמי, מקישה בסנדליה כמוהו, "אוך, אוך..." חיקתה גם את קולו, "אוך, אוך, אוך..." ותפסה בכד-החרסינה הגדול שניצב על שרפרף בפינה וריסקה אותו על הרצפה לרסיסים. ולקחה את העיתון עם המאמר על הלנה דויטש וקרעה אותו לרצועות-רצועות, "נרקיסיזם, פסיביות, מזוכיזם..."

 

*

וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה את רמי. גם אל איה לא התקשר. בבית-הוריה לא הזכירו יותר את שמו. אמנם אימהּ פגשה בו במקרה פעם-פעמיים אצלה, אך נזהרה שלא לומר מילה. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש-הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

 

* * *

שמעון גרובר

תצפיתנית קינן: "ראינו, דיווחנו והופקרנו"

בשלושת המילים האלו מסתכמת תבוסתה הטראגית של ישראל במלחמת ישראל מול החמאס, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 ועדיין נמשכת.

הזחיחות, הטימטום, היוהרה והזלזול של המפקדים הבכירים בפיקודים, שהיוו חזרה מדוייקת למה שקרה ערב מלחמת יום כיפור, היו בעוכריה של ישראל באוקטובר 2023. כזכור, גם ערב מלחמת יום כיפור היה מידע מדוייק על ההתקפה המשולבת של צבאות מצרים וסוריה על ישראל, הן על ידי קצין מודיעין בסיני והן על ידי המלך חוסיין, אבל גם אז הזחיחות, הטימטום היוהרה והזלזול גברו על השכל הישר.

ומאחר שההתנהגות הפושעת של הממונים על ביטחון ישראל גרמה לאסון הכבד ביותר למדינת ישראל, אז כולם צריכים לתת את הדין.

 

אהוד: אולי אפשר להפסיק כבר את ההתבכיינות הילדותית המאשימה תמיד את עצמנו בכל מה שקרה לנו? האשמים העיקריים הם האויבים שלנו, שעלולים תמיד להפתיע אותנו, כך היה, כך הווה וכך יהיה גם בעתיד. אין בכוחנו לשלוט בכל המזרח התיכון שחלקו שואף עדיין להשמידנו. אבל אנחנו נלחמים כאן משנת 1878 ושרדנו חרף קורבנות רבים!

אנחנו ממשיכים להילחם היום כאשר צפון הרצועה עתיד להתאכלס שוב במחבלי חמאס ולאיים על אזרחינו בעוטף עזה, וכאשר דרום לבנון עתיד להתאכלס שוב במחבלי חיזבאללה ולאיים על אזרחינו בצפון הארץ, וכך המצב שלנו עלול לחזור שוב לקדמותו כמו ב-6 באוקטובר 2023 – וזאת כאשר עשרות מחטופינו טרם שוחררו!

 

* * *

נעמן כהן

טעותו הגדולה של משה דיין

לצערי טרם קראתי את ספרו של פרופסור אהוד מנור (אני מניח שהוא חותם בשם אודי כדי להבדיל עצמו מאהוד ויינר-מנור הפזמונאי) "מן הים עד המדבר* חזרה לעתיד 1919", אבל אני מסכים איתו ש"בנאומו המפורסם של דיין על קברו של רועי רוטברג הוא הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האוייב, והוא מצדיק את האוייב". ("חדשות בן עזר", 2023).

הטעות ההיסטורית של משה דיין היא אחרת. כבר כתבתי על זה, אבל זה המקום לחזור על הדברים:

מה לא ראה דיין?

קשה שלא להתפעל מהעברית המופלאה של דיין, עברית שספק אם מפקד צבא של ימינו מסוגל להגיע לרמתה, אבל ישנם שני אלמנטים בולטים החסרים בנאום. את האחד לא יכול היה לראות דיין כי לא היה קיים בזמנו, ואת השני לא יכול היה דיין להבין עקב הרקע התרבותי-פוליטי שלו.

בעיני האיכר שלו, רואה דיין את האשם "בשנאתם העזה אלינו" ובכך ש"מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים." לדידו של דיין אנו האשמים בכך ש"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." הסיבה לדידו של דיין, שנאת איכרים על מה שנלקח מהם.

דיין מתעלם בדבריו לחלוטין ממה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית", ומהמושג "עם פלשתינאי". המושג אינו קיים כלל בשפתו. דיין מדבר רק על "הערבים אשר בעזה". את ההתעלמות הזו ניתן להסביר בכך שבאותה עת, שנות החמישים, המושג "פלשתינאים" או "עם פלשתינאי" לא היו כלל קיימים בתודעה הלאומית של הערבים, קל וחומר בתודעה שלנו. יהודה ושומרון נכבשו ע"י ממלכת עבר הירדן, ואזרחיה נקראו "ירדנים", ורצועת עזה נכבשה ע"י מצרים. כדאי לזכור שגם בספרו המונומנטאלי של אהרון כהן, משער העמקים, איש מפ"ם שהורשע בריגול למען בריה"מ, "ישראל והעולם הערבי", 1964 – אין מוזכר המונח "פלשתינאי" אפילו פעם אחת.

הדבר השני אותו לא ראה דיין, ומן הסתם גם לא היה יכול לראות, ובמאמר מוסגר גם מבקרו הקיצוני של דיין, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שאמר על דיין שהוא: "אדם חסר כל תוכן אנושי ערכי, ובהתנהגותו היה נואף, וגונב רכוש ציבורי, ואפילו לא ידוע לי על איזו הצטיינות צבאית שלו". (ישעיהו ליבוביץ "על עולם ומלואו", ת"א 1988, עמ' 24), לא היה יכול לתפוס – הוא החשיבות של האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.

דיין ואנשי דורו היו אמונים על כלי מחשבה מרקסיסטיים-מטריאליסטים, הם לא העלו על הדעת שהסיבה למלחמה נגד היהודים אינה מטריאלית בבסיסה, אלא אידיאולוגית-רוחנית. (לא איכנס לדיון על הקשר בין מטריאליזם ואידיאליזם, או מה קובע את מה, האם המציאות קובעת את ההוויה, או להיפך), בעניין בעיית עזה דיין לא העלה על הדעת קיום של תנועה מוסלמית השואפת מסיבה אידיאולוגית-דתית לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים. נכון, היה ידוע אז על ארגון "האחים המוסלמים" המצרי ועל מצעו, נכון, היתה ידועה אז האידיאולוגיה הדתית (מלבד הנאצית) של המופתי מוחמד אל חוסייני, אבל מכל אלו התעלמו לחלוטין.

ההבנה שסיבת המאבק ביהודים היא אידיאולוגיה דתית שמקורה באיסלאם הגיעה מאוחר הרבה יותר. הראשון שהעלה את הפרימאט של המאבק המוסלמי-דתי במאבק הערבים-המוסלמים ביהודים, היה ההיסטוריון בני מוריס.

מוריס בספרו "1948– תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה", 2010, סוקר בפירוט את מלחמת העצמאות 1949-1947, על כל מערכותיה, מבחינה צבאית ופוליטית. אחת המסקנות של הספר, שבניגוד למחשבה שהמלחמה נבעה ממאבק בין תנועות לאומיות על כברת ארץ, ושבמהותו המאבק היה פוליטי – מוריס מוסיף שבתש"ח התרחשה גם התנגשות בין ציוויליזציות, ושהערבים ראו במלחמה ג'יהאד, מלחמת קודש.

מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 81, 425).

את זה כמובן לא יכלו להבין משה דיין, אהרון כהן, ובני דורם.

("חדשות בן עזר", גיליון 966 תאריך 4.8.2014)

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00966.php

את הדברים האלה כתבתי לאחר המלחמה הקודמת בעזה. עשר שנים אחריה הדברים נראים בולטים עוד יותר.

 

טעותו הגדולה של הרצל גורדין-הלוי

היום עם התפטרותו של הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי אפשר לראות שהוא לקה בדיוק באותו עיוורון של משה דיין ולכן אותו עיוורון שהביא את משה דיין למחדל של מלחמת יום הכיפורים, הביא גם אותו למחדל הנורא של ה-7 באוקטובר. ניתן היה לצפות את מחדל כבר לפני שנים.

הנה מה שכתבתי על הרצל גורדין-הלוי שנים לפני המלחמה:

הרצל הלוי – השג ידיעות ואל תהגה דעות!

השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.

אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.

אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצל הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.

את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php

והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) הלוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.

 בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל הלוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."

האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?

אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.

כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.

באותה ישיבה אמרה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר), חברת ועדת חוץ וביטחון: "ראש אמ"ן בסך הכול אומר את אותם דברים שאנחנו שומעות מראשי כל מערכת הביטחון כבר שנים – באין אופק מדיני יש סכנה להתגברות הטרור. זאת לא דעה פוליטית, זאת עמדה מקצועית, שמתבססת על המציאות. העובדה שנתניהו ושריו לא אוהבים את המציאות לא נותנת להם רשות להשתלח במפקדי צה"ל ובמערכת הביטחון."

האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?

תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל הלוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?

אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.

("חדשות בן עזר", 1225 6.3.2017)

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01225.php

הנה כי כן, לא צריך היה להיות ירמיהו הנביא, או קסנדרה הנביאה. הכול היה צפוי. לצערנו הקונספציה השגויה, כפי שחזיתי, הביאה אותנו לאסון.

 

* "מן הים עד המדבר" גבול ארץ ישראל בהמנון הפלמ"ח

במחקר שעשה פרופסור ראובן פרלוב-שהם (היה מורה שלי לתנ"ך) על המנון הפלמ"ח "מסביב יהום הסער" הוא מנתח את מילותיו.

("חדשות בן  עזר", 845).

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00845.php

לא ברור לי מאין מסיק ראובן שהם שזרובבל גלס-גלעד "מסרטט בהמנון (הפלמ"ח) מפה גיאוגרפית מוכרת, בת הזמן: ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריות ממערב לירדן (ממטולה עד הנגב, / מן הים עד המדבר"). העובדות מראות אחרת. גלעד משרטט בשירו את גבולות התביעה הציונית של שתי גדות הירדן. אם גלעד היה מדבר על גבול המנדט של א"י המערבית בלבד, היה צריך לכתוב: "מן הים (התיכון) עד הירדן." (גם זה לא מדויק שכן דגניה ועין גב למשל הינם בעבר הירדן המזרחי), אבל הוא כותב: "מן הים (התיכון) עד המדבר", על איזה מדבר הוא מדבר? בהנחה שמדובר על הגבול המזרחי של הארץ יש רק קטע אחד קטן של מדבר, והוא מדבר יהודה. מדבר יהודה מתחיל בשיפולי הר הזיתים והצופים בירושלים. האם עולה על הדעת שגלעד יכתוב על ארץ המשתרעת רק מתל אביב עד ירושלים?

תפישת עולמו של זרובבל גלס-גלעד נעוצה בציונות של יצחק טבנקין שעיקרה שחרור ארץ ישראל כולה מכיבוש זר. טבנקין כינה את ההסכמה להפריד את עבר הירדן ב-1922 מארץ ישראל בגידה.

 (אייל כפכפי "הציונות הלאומית של יצחק טבנקין"):

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.9.pdf

סמלה של תנועת "המחנות העולים" תנועת הנוער שנולדה בארץ, מקימי בית השיטה, בית הערבה, מעוז חיים, הינה מפת ארץ-ישראל והירדן במרכזה. שלא כמו האצ"ל, שם גבולות א"י המזרחית הוגבלו ע"י הגבולות המנדטוריים, אצל חניכי יצחק טבנקין, א"י המזרחית משתרעת ללא גבולות. הסמל מבקש לתמוך בעמדת הקיבוץ המאוחד בשאלת החלוקה, היינו תמיכה ברעיון א"י השלמה.

ב-1937 כתב בנימין פוזננסקי ממייסדי "המחנות העולים": "על מה יתחנך הנוער? היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות איברים?" ומולם העמיד את "ארץ ישראל הגדולה... האחידה, השלמה, הטבעית."

במגילת היסוד של מעוז חיים, בעמק בית שאן, נכתב בשנת 1938: "יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות-עבודה של יישובים עבריים בגלעד, בבשן ובחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן עד צוער. עוד יקום האדם העובד ובנה את ביתו בעולם של אחווה וחירות. יהיו ידינו וידי ילדינו עסוקות במלאכה תמיד."

אפילו לאה גולדברג ממפ"ם בשירה המפורסם בו היא מבקרת את החינוך המשותף בקיבוצים, עורגת על הגלעד. "אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד / טָלֶה שָׁחוֹר וְרַךְ יָרָד, / כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר – זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבָד."

אין ספק שזרובבל גלעד, שהיה לאחר מלחמת ששת הימים ממייסדי "התנועה לארץ ישראל השלמה", לא התכוון לגבול תל אביב ירושלים, וגם לא רק לגדה המערבית של הירדן, אלא לארץ ישראל בגבולות התביעה הציונית של וייצמן, כלומר "המדבר" הוא המדבר המזרחי של עבר הירדן: ראו את גבול המדבר המזרחי במפה:

("חדשות בן עזר", 846).

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00846.php

לתימהוני הרב, לאחר שכתבתי את הדברים כאן ובעיתון "הארץ" קיבלתי הרבה תגובות של פלמחניקים (אז היו עוד בחיים) שהתנגדו לי וכתבו שהם הבינו את השיר רק מן הים עד מדבר יהודה, קרי עד הירדן.

https://www.haaretz.co.il/misc/2005-05-17/ty-article/0000017f-e5da-dea7-adff-f5fb29c00000

שנים אחר כך כתבתי את הסיסמה: 

From the river to the sea Israel will be free!

העושה פאראפרזה על סיסמת  הערבים להשמדת ישראל:

From the river to the sea palestine will be free!

והנה הסיבה: בשנת 1909 נוסדה בגדה המערבית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" תל אביב. באותה שנה נוסדה בגדה המזרחית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" דגניה. בהינתן שסיסמת הקרב של הערבים בעולם לחיסול ישראל היא:

From the river to the sea Plestine will be free!

מה יקרה לדעתם לישובים היהודיים בגדה המזרחית של הירדן?  האם הם יישארו "כבושים" ע"י היהודים?

ובאותה מידה אם אנחנו נקבל את הסיסמה:

From the river to the sea Israel will be free!

האם אנחנו מקבלים שכל הישובים הישראליים בעבר הירדן – בעמק הירדן ובגולן לא יהיו חופשיים ויהיו תחת כיבוש ערבי?

לכן ראוי יותר לאמץ את הסיסמה של הפלמ"ח,  התואמת את גבולות א"י בתנ"ך: "ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר."

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=129

From the desert to the sea Israel will be free!

והנה הפלא ופלא זה גם תואם במדויק את גבולות "ארץ ישראל" (ולא פלסטין שאינה מוזכרת בקוראן) שאללה אלוהים הערבי נתן לעם ישראל בלבד (לא לערבים ולא לפלישתים) ארץ ישראל המערבית והמזרחית  הכוללת שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן. (קוראן סורה 7 פסוק 137).

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01932.php

ואני מודה לאהוד בן עזר ששם אותה בכותרת, ולפרופסור אהוד מנור שכתב אותה ככותרת לספרו.

 

אליס סטפניק – לישראל יש זכות תנ"כית על הגדה המערבית

אליס סטפניק, שגרירת ארה"ב באו"ם, הגיעה לשימוע בסנט, ובמהלך השימוע, שאל אותה הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן: "האם את שותפה לדעותיהם של שר האוצר הישראלי סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי לשעבר בן גביר כי לישראל יש זכות תנ"כית על הגדה המערבית?"

סטפניק השיבה: "כן."

בהמשך אמרה כי בעיניה האו"ם הוא ארגון אנטישמי: "העולם צריך לשמוע על החשיבות של עמידה לצידה של ישראל – זה מה שאני אעשה באו"ם."

בנוגע לאונר"א אמרה: "אני תומכת בהסרת מימון מוחלטת של אונר"א. המס שלנו לא צריך לשמש אינטרסים מנוגדים לשלנו, אנטישמיים או מושחתים. יש יותר החלטות של מועצת הביטחון שתוקפות את ישראל מכל מדינה אחרת. אני מתכוונת להשמיע את הקול המוסרי לעולם שיסביר את החשיבות של עמידה לצד ישראל."

עוד אמרה: "יוניפי"ל נכשלה במשימתה להגן על שלום. ראינו מנהרות ואלפי רקטות של חיזבאללה, ועשרות אלפי ישראלים שנאלצו לעזוב את בתיהם."

https://www.inn.co.il/news/659363

בתגובה לדבריה, כתבתי לה את הדברים הבאים:

Honorable Ambassador Alice Stefanik, thank you for your fight against anti-Semitism and for Israel. In response to the question of whether according to the Bible Israel has a right over Judea and Samaria, answer absolutely yes, and also according to the Koran (Sura 7:137).

כבוד השגרירה אליס סטפאניק. תודה לך על מאבקך נגד האנטישמיות ובעד ישראל. בתשובה לשאלה אם לפי התנ"ך יש לישראל זכות על יהודה ושומרון, השיבי ודאי בהחלט, וגם ע"פ הקוראן (סורה 7:37)

https://x.com/naaman_c/status/1882010384904888426?t=VoFQe5JbidpaoabvSrSeKg&s=03

שגרירת ארה"ב ציונית יותר מישראלים רבים.

 

ומי מנע הפעם את סיפוח בקעת הירדן ע"פ תוכנית אלון לישראל?

אחרי שבפעם הקודמת בנימין גנץ מנע קבלת חוק לסיפוח בקעת הירדן לישראל, הפעם הפתעה. קואליציית הימין המלא מלא ביחד עם אחמד כמאל אחמד א-טיבי, ואיימן עאדל עודה, טיבי הפילו את הצעת החוק של איווט ליברמן להחלת ריבונות ישראלית בבקעה בניגוד לכל הבטחות מפלגות הימין לציבור הבוחרים.

https://rotter.net/forum/scoops1/885350.shtml

פעם נוספת הוחמצה הזדמנות טובה. מי יודע מתי תבוא בשנית.

 

מעניין שבחלוף השנים עדיין רואה בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה

שאלה: מעניין אם בחלוף השנים רואה עדיין בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה?

ודוק: לא מדובר אם הפרשנות על ברנר נכונה או לא. ניתן לומר שאינה נכונה. השאלה אם הפרשנות הזו היא לדידו עדיין בגדר חרפה ודיבה, האשמה במעשה שלילי מבחינה מוסרית?

[אהוד: ליחס לברנר תכונות שלא היו בו, רק משום רדיפת סנסציה ספרותית, זוהי הוצאת דיבה. זהו שקר. באותן מילים הייתי מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות בודהיסטיות המסבירות את עולמו!] ("חדשות בן עזר", 2023).

מסתבר שכן. גם בחלוף 14השנים אני חושש שעדיין אהוד בן עזר שותף לדעותיו של ח"כ אביגדור פישהימר-מעוז, וממשיך לטעון שהומוסקסואליות היא חרפה. ואמירה על אדם שהוא הומו זו לא שאלה של נכון או לא נכון, אלא דיבה. בחינת הטלת חרפה עליו.

מעניין אם "באותן מילים היה מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות נוצריות המסבירות את עולמו!???

[אהוד: דבריך כאן הם שטויות שאינן ראויות לתגובה].

 

האם גם בפולנים עשו ג'נוסייד?

לאחר קביעת דניאל בלטמן, ועמוס גולדברג, הפרופסורים לשואה וג'נוסייד – שישראל עושה ג'נוסייד בעזתים ומכאן שבנות הברית עשו ג'נוסייד בגרמנים, והאשמתם את ההיסטוריון הפולני-אוסטרי-האנטישמי-אזרח ישראל, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, בהכחשת הג'נוסייד,

(דניאל בלטמן,  ועמוס גולדברג, "כך בדיוק נראה ג'נוסייד", (בדיגיטל: "אמנם מה שמתרחש בעזה אינו אושוויץ, אך זו אותה משפחה – פשע השמדת עם"), "אל-ארצ'", 16.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-16/ty-article-opinion/.premium/00000194-6ee1-d545-a39e-eee9a59a0000

מגיב להם הפולני-אוסטרי- האנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד:

כשפירסמתי את המאמר שהגן על עמדתו של ארגון "אמנסטי ישראל" ("הארץ", 15.12.24), לא שיערתי שהוא יעורר תגובות כה רבות. ידידים המשתייכים למחנה השמאל שלחו לי מכתבים שבהם שללו לחלוטין את עמדתי, הקובעת שאין להגדיר את מלחמת עזה כאקט של ג'נוסייד, כלומר, כמלחמה שיעדה השמדת עם.

תשובתי היתה חד-משמעית: צה"ל מבצע יותר ויותר פשעי מלחמה, אין כל הצדקה למיספר ההרוגים הגדול בקרב אזרחים, נשים, זקנים וילדים, אולם אין להגדיר מלחמה זו כהשמדת עם. ישראל אמנם מפציצה בתי חולים ובתי ספר, אך אין היא עושה זאת מפאת רצונה להרוג כמה שיותר רופאים ואחיות עזתים, או מורות ומורים, או תלמידות ותלמידים פלסטינים. הייתי מכנה את המתרחש ג'נוסייד — במקום "רק" פשעי מלחמה – אם חמאס היה נכנע, מניח את נשקו, וצה"ל היה ממשיך להרוג עזתים בשיטתיות ובלא הבחנה, נשים, זקנים וילדים, כפי שעשה עד אותה עת.

ניקח לדוגמה את פולין. בין 1939 ל-1945 הרגו הגרמנים יותר מ-2.5 מיליון פולנים ממוצא קתולי (לצד השמדה שיטתית של שלושה מיליון פולנים ממוצא יהודי), מתוך אוכלוסייה כללית של 30 מיליון. בניגוד למקרה של היהודים והצוענים, רוב ההיסטוריונים, הלא פולנים, לא נוהגים להגדיר את ההרג ההמוני של פולנים כג'נוסייד. הנאצים אמנם ראו בפולנים גזע סלבי נחות הראוי לשרת את הגזע הארי, אולם הם הרגו מיידית "רק" פולנים שהתקוממו נגדם.

שלמה זנד, "נגד הפולנים לא עשו ג'נוסייד ובעזה כן?", בדיגיטל: "אם חמאס היה נכנע, אז זה היה ג'נוסייד ולא 'רק' פשעי מלחמה", אל"ארצ'", 24.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-23/ty-article-opinion/.premium/00000194-9358-d5db-a7f5-b37c6e6e0000

יש לציין שלפעמים גם היסטוריון פולני-אוסטרי אנטישמי כזנד יכול לומר אמת.

 

למה נשכחה הבוהמה?

"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן-אמוץ

עמוס לוין-קינן

אורי ג'אדק-זוהר

כשהייתי ילד, אבי ז"ל אושפז בבית חולים "העמק" בעפולה. לידו בחדר שכב איש שסיפר והתנאה בעצמו שהוא מכיר את כל הבּוֹהֶמָה של תל אביב. בתפיסה הילדותית שלי אז הבנתי שבּוֹהֶמָה זה כמו הרפת במשק, כך נקרא בתל אביב מקום המגורים של הבהמות, ורק התפלאתי איך האיש הזה מכיר את כל הבהמות של תל אביב.

לימים הבנתי שבצרפתית זה בוהמֶה ולא בוהמָה, והכוונה ליוצרים בעיקר ציירים ואנשי רוח המנהלים אורח חיים החורג מהשגרה, ומאופיין בהיעדר קביעות, נדודים ושינויים תכופים. מקור המילה במאה ה-15, כשמלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות ואף צייד אותם בתעודות שאיפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה. צוענים שהגיעו עם תעודות של בוהמיה לצרפת כונו שם "בוהמיינים".

במאה ה-19 החל המונח לציין אדם נווד, נטול שורשים, ונעדר הכנסה קבועה.  בוהמיינים – יצירתיים, צעירים, נוודים, היפוכו של הבורגני – כמו הבוהמה האמנותית של מונמרטר ומונפרנס בפריז.

ההיכרות שלי עם המושג באה בעקבות הפופולריות בארץ של השיר "לה בוהמֶה" המספר על צייר מזדקן הנזכר בערגה בחיי הבוהמה כאמן צעיר בשכונת מונמארטר בפריז. הצייר מספר שעל אף שחווה מחסור ורעב והתפרנס בדוחק מיצירותיו, הוא היה מאושר. בבית האחרון בשיר, שב הצייר אל ביתו הישן במונמארטר, אך הוא כבר אינו מזהה את מונמארטר שהשתנתה לבלי היכר, ונראית בעיניו עצובה.

תיהנו מהשיר:

שארל אזנאבור – "לה בוהמֶה" על רקע תמונות מונמרטר:

https://www.youtube.com/watch?v=fVfnEyLOkrM

תרגום השיר לעברית – דוד (דודו) גולדברג-טופז:

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=30&wrkid=13807

כמובן שכסוציאליסטים שרנו גם על הבורגנים:

בורגנים איזה ממזרים

מבטיחים הכול ונותנים קדחת

בורגנים איזה חזירים

כל הבורגנים שווים ל...

"הבורגנים" ז'אק רומן ז'ורז' ברל  Jacques Romain Georges Brel, ‏‏‏ תרגום דן אלמגור:

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=364&wrkid=3605

הנה המקור: "הבורגנים" ז'אק רומן ז'ורז' ברל  Jacques Romain Georges Brel, ‏‏‏עם תרגום מילולי:

https://www.youtube.com/watch?v=ZPBursNx2X4

הבוהמה נתפסה אצלנו כחבורת בורגנים תל אביבים שעושה חיים, יין וזיונים, הראויים לקנאה.

והנה ד"ר אלעד וקסלר מוציא עתה ספר בשם "ואת אלה שכחו" על היעלמות הבוהמה הישראלית.

https://www.steimatzky.co.il/015992347

במקום על ציירים שהיוו את העיקר בבוהמה הצרפתית, מתרכז ד"ר וקסלר בשלושה כתבנים וסרטן המייצגים עבורו את הבוהמה הישראלית תל אביבית. מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן-אמוץ, עמוס לוין-קינן, ואורי ג'אדק-זוהר.

שלושת האשכנזים הפולנים לדבריו, היו כוכבי תרבות ישראליים בשנות ה- 60 וה-70 שהותירו חותם על הסצנה החילונית-ליברלית. הם כתבו טורים בעיתונות, פרסמו ספרים ויצרו סרטים, שזכו לתהודה ציבורית רחבה. ביצירותיהם הם עסקו בנושאים כמו המיליטריזם בחברה הישראלית, מעמדו המתחזק של הממסד הדתי, הסיאוב בצמרת השלטון והקונפורמיזם, ווקסלר מנסה לענות על השאלה מדוע חרף היותם דמויות מפתח נדחקה פעילותם הפוליטית מן המחקר ומן הזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בעטיין של שערוריות שנקשרו בשמם – אלא באמצעות ניתוח יצירותיהם האמנותיות וכתביהם הפובליציסטיים.

מדוע נעלמה הבוהמה התל אביבית, ולמה אין לה סיכוי לחזור?

על השאלה מנסה ד"ר וקסלר לענות בראיון איתו:

מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן אמוץ, ערך לעצמו מסיבת פרידה מהחיים בחברת 300 מחבריו הטובים ביותר. מי לא היה שם – עמוס קלויזנר-עוז, מאיר בסלסקי-שליו, והלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, חיים פיינר-חפר, וחיים טופול, שולמית אדלר-אלוני, ורבקה מיכאלשוילי-מיכאלי, חוה אלברשטיין, ושלמה הרציג-ארצי, ריטה ורמי קליינשטיין. כולם אשכנזים שהתכנסו כדי לחגוג בצוותא את מותו המתקרב של מלך הבוהמה הגוסס מסרטן, ועל הדרך גם לבכות את סופו של דור שראה את עצמו כאליטה תרבותית, קריסת ההגמוניה של מי שלימים יכונה השבט הלבן.

כמעט כל מי שעלה לבמה במועדון החמאם ביפו תיבל את מילות הפרידה שלו ברמיזות מיניות, כאילו כדי להזכיר שבן אמוץ מתנהל ביקום אוטונומי משלו ותוך התעלמות מהעובדה שכמה שנים קודם לכן הוא הורשע בביצוע מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי. מאיר בסלבסקי-שלו, ציטט את היינריך שטרנבך-עמוס איילון שאמר ש"דן הוציא את השפה העברית מהמחוך כדי שכולנו נוכל למזמז אותה." יהונתן בארסקי-גפן קרא "שיר קנאה" שכתב לאיש "שהצליח לזיין כל מה שזז," וחרז במומחיות: "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב / תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב / אחרי כל הקטינות והגרושות / עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות." וחיים פיינר-חפר הילל את מי ש"לא שוכח לזקוף את קומתה של האות השביעית באלף-בית העברי" ואיחל לכוכב הערב "שיקראו אותך נשים יפות ועליזות, ושאתה תקרע את הקוראות." (החברים בקהל הגיבו בצחוק גדול).

חצי שנה אחרי המסיבה, באוקטובר 1989, מת בן אמוץ כמובטח. כעבור פחות משנתיים פירסם אמנון דנקנר, חברו הטוב של המנוח, את הביוגרפיה שבן אמוץ הזמין ממנו, וחשף בה את "הנטייה החולנית", כדבריו, של האיש לקיים יחסי מין עם ילדות בעקבות יחסיו עם אימו, ואף נקב בשמות של נשים ומכרים שסרסרו עבורו בנערות או חלקו עימו בשלל. בעקבות הספר הזה בן אמוץ בוטל עוד לפני שהמונח הזה נכנס ללקסיקון. הרומנים שלו נעלמו מהמדפים, כתביו לא זכו לעבודות מחקר ושמו מוזכר – אם מוזכר – במבוכה מתנצלת.

לפי וקסלר, הבוהמה התל אביבית היתה סצינה גברית מובהקת, שבה נשים נועדו למלא תפקידי בנות זוג, גרופיות או אובייקטים לכיבוש מיני. היחס המזלזל, המחפצן, לנשים לא היה בלעדי רק לבן אמוץ, שלדיווחים על פעילותו המינית המוגברת היה חלק חשוב במוניטין שלו (ב-1980 הוא פרסם את הספר "נשים כותבות לדן בן אמוץ בתגובה ל'זיונים זה לא הכול'"); היחס הזה קיים בסרטים של זהר כמו "התרנגול", "עיניים גדולות" וכמובן "מציצים" שהפך לקאלט בקרב דורות של נערים חרמנים. "צפייה מרוכזת בסרטיו של זוהר משנות ה-70 חושפת את הצופים ליחס האלים שנשים זכו לו, פיזית – אחיזות ברוטליות בזרוען או בפניהן, ומילולית – קללות ונאצות מצד הגיבור שגילם תדיר זוהר עצמו," כותב וקסלר. "היה כאן שילוב של היחס השוביניסטי של הגברים והמסר שהנשים הטמיעו שהן אמורות להיות בבית ולתמוך בגבר."

הגישה הנצלנית, המזלזלת, כלפי נשים משתקפת גם במכתבים ששיגר בן אמוץ לחבריו ודחק בהם להשתמש באמנות שלהם כדי להשפיע פוליטית על הציבור. באחד מהם הוא ניסה לשכנע את קינן לכתוב ספרות ארוטית כדי להגיע לכל שכבות האוכלוסייה. "ודאי שמת לב כמה אנשים צעירים, חיילים המחכים לטרמפ, זבניות, עקרות בית קטנות, נוסעי אוטובוס קוראים ספרונים 'זולים' מסוג הסטאלגים ו'הייתי אהובתו של שולץ' כדי להרוג את הזמן ואת השעמום," הוא כותב. "למה שלא יקראו את 'הזונה ממאה שערים' של עמוס קינן וייחשפו תוך קריאת תיאורים ארוטיים לדעותיו של המספר? במה אמצעי הלוחמה הזה נחות או פחות אפקטיבי מכתיבת טור פוליטי בידיעות אחרונות?"

דן בן אמוץ היה הדמות הכי בולטת בשנות ה–60, ולקראת סוף העשור אורי זוהר, שבן אמוץ פרש עליו חסות מאז שיצא מלהקת הנח"ל, היה המנהיג של חבורת לול. קינן היה חבר של שניהם. הם היו חברים ששיתפו פעולה בפעילות האמנותית, למשל במוסף הסאטירי 'ציפור הנפש' בעיתון ידיעות אחרונות וגם בפעילות הפוליטית. כשהחברות שלהם מתפרקת, גם הפעילות המשותפת כמעט נפסקת. בן אמוץ וקינן מתחילים להתכתש בעיתונים וזוהר חוזר בתשובה ומתנתק משניהם. הבוהמה פשוט לא משכפלת את עצמה. להבדיל ממפלגות פוליטיות, אין לבוהמה שום מנגנון של שימור עצמי."

האג'נדה הפוליטית של השלושה, טוען וקסלר, ייצגה שתי מגמות מתנגשות, ריאקציונית ומהפכנית, שאיכשהו הצליחו לחיות בשלום במציאות הייחודית של מדינת ישראל. "הם ריאקציוניים בגלל הטענה שלהם שהם משמרים את הציונות הסוציאליסטית שעליה גדלו. ציונות חילונית, שמתנגדת לגלות, בזה למנהיגים הוותיקים ומתגעגעת להווי הפלמ"ח. הם לא סבלו את הממסד של מפא"י שהורכב מאנשים שהגיעו לארץ בעליות השנייה והשלישית – קינן כותב עליהם 'השועלים הזקנים מירושלים'. ולצד זה הם היו מהפכנים כי הם הושפעו מרעיונות שפרחו בשמאל החדש ובתרבות הנגד במערב – פציפיזם, התנגדות למיליטריזם, חירות אישית ואהבה חופשית."

ככלל, מדגיש וקסלר, לפחות בתקופה שהוא מתרכז בה, השלושה החזיקו ברעיונות פוליטיים דומים. לפני ששת הימים הם הפגינו נגד החרמת קרקעות מערבים בגליל. אחריה הם קראו לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים לקראת הסכם שלום. בבחירות של 1969 קינן ובן אמוץ ניסו לחבר בין כל המפלגות שהאמינו בשלום עם הערבים. הם כינסו אסיפה וזוהר נתן איזה נאום מסעיר. בהמשך ערכו פסטיבלי שלום בנואייבה. הם ניסו להשפיע על ההיסטוריה.

כמו שהטיפו לאהבה חופשית, גם אם לא נטולת קורבנות, אנשי הבוהמה נרמלו במידה מסוימת את השימוש בסמים קלים. בקיץ 1971 בישרו כותרות העיתונים שזוהר, אריק איינשטיין, אשתו אלונה, צבי שיסל ואחרים נעצרו בצריף של אביגדור, בחוף שהיום נקרא "מציצים", עם כמה גרמים של חשיש. בדיון בבית המשפט זוהר התפרע וטען ל"ציד מכשפות". בני החבורה שוחררו בערבות, הפוליטיקאים געשו, אבל המוניטין הפרוע והמתירני של אנשי לול המשיך ללוות אותם (וגם תרם להערצה כלפיהם בחוגים מסוימים). "זאת היתה התגלמות של תרבות הנגד בישראל, אימוץ של ערכים של ילדי הפרחים, והממסד נטפל אליהם," אומר וקסלר. "אבנרי כתב ב'העולם הזה' שהמעצר נועד ללמד לקח את כולם. להראות שאנחנו נלחמים בנגע הסמים בכך שאנחנו עוצרים את המפורסמים."

כותבים שמזוהים עם הימין טענו שכל המחנה שדן בן אמוץ השתייך אליו אשם כי כולם ידעו על מעשיו ולא עשו כלום. במידה מסוימת זה נכון, רבים מהדור הזה התאפיינו בהתנהגות שהיום אנחנו לא מקבלים.

הירידה במעמד השלושה בא עם המהפך הפוליטי ב-1977 שסימל את הירידה של האתוס הציוני-סוציאליסטי, ואחד הביטויים של זה הוא החזרה בתשובה של אורי זוהר. לאורך שנות ה-60 וה-70 השלושה היו בין המבקרים התקיפים ביותר של ממשלות מפא"י והמערך, וב-1977 השלטון הזה נגמר. בן אמוץ המשיך לתמוך בשלום עם הערבים, אבל התחיל להאמין בפילוסופיה של אגואיזם רציונלי נוסח איין ראנד והוציא לאור את הספרים של משה קרוי. במקום סוציאליזם הוא הפך למעין ניאו-שמרן כלכלי. בתקשורת המשיכו להתעניין בו. אבל אז באה הביוגרפיה שכתב דנקנר ומחקה הכול."

דיזנגוף ירד מגדולתו, ובמקום לשבת בבתי קפה בצל אבק חפירות הרכבת הקלה, היום יוצאים לברי יין.

"מעבר לנושא המיני, הביוגרפיה של בן אמוץ הוכיחה לכאורה את מה שטענו נגד הבוהמה מתחילתה," מסכם וקסלר. "שהבוהמה היא דבר לא חשוב, חסר שורשים, לא יהודי, אפילו משוקץ. אמרו שהאנשים האלה הם נוודים חסרי בית, שיש להם השפעה רעה על הנוער ולא מייצרים כלום – בניגוד לציונות שכולה ממוקדת בעשייה, באידיאלים."

(רונן טל, "מדוע נעלמה הבוהמה התל אביבית, ולמה אין לה סיכוי לחזור?" "אל-ארצ'", 22.1.25).

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-01-22/ty-article-magazine/.premium/00000194-88a9-d83f-a597-bbbdc3170000

אם אותם אישים (פרופסור ליבוביץ הגדיר מה זה "אישים": אישים הם אנשים שכותבים עליהם בעיתון) המסמלים לווקסלר את הבוהמה נשכחו, יש לכך כמה סיבות. פחות קוראים עיתונים, (בזמנם לא היתה טלוויזיה) ומהפך חברתי. עליית מעמד היהודים-הערבים.

בניגוד לתיאור שלושתם לא היו סוציאליסטים כלל. מעמד הפועלים לא עניין אותם. הם היו בורגנים זעירים ששיקפו את ערכי הבורגנות במסווה של בוהמה. שלושתם היו אנשי עסקים שידעו לעשות כסף.  כיום עם ערכי החברה החדשים של Me too הם לא יכולים יותר להוות דוגמה כך שמבחינת הערכים הם לא רלוונטיים לימינו. בימינו הבורגנות אינה מתנאה יותר בתרבות כבעבר.

יחד עם זה אני סבור שבכל זאת לא הכול יישכח. חלק מהיצירה הספרותית, של בן אמוץ וקינן יישאר, וכן חלק מסרטי אורי זוהר.

כמובן שהדור של הבוהמה התל אביבית הקודמת להם, דורו של נתן אלתרמן וחבריו ייזכר יותר. מהסיבה הפשוטה של כתיבת ספרות טובה יותר.

 

חיים אורון (ג'מוס) לא למד דבר ולא שכח דבר

הבורבונים, טען שארל-מוריס דה טליראן, "לא למדו דבר ולא שכחו דבר."

כמותם בדיוק גם מחריב ההסתדרות, ויו"ר מרצ לשעבר, חיים אורון (ג'מוס) (שנים אני לא מצליח למצוא את שמו המקורי).

השבוע ביקרה חבורה של פוליטיקאים ישראלים בדימוס, מוותיקי השמאל, במוקטעה שברמאללה. הם פגשו את מחמוד עבאס, אבו-מאזן. 89 שנותיו של אבו-מאזן לא ניכרו בו: הם מספרים שהוא היה חד, בקי ורהוט גם בערבית וגם באנגלית. הוא גינה במילים חריפות מאוד את המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר. "חמאס עשה לפלסטינים נכבה שנייה," אמר. הוא גם גינה את חיזבאללה ואת הציר האיראני.

אבו-מאזן חותר עכשיו בכל הכוח לחזור להיות רלוונטי בשעה שהחלטות היסטוריות מתגבשות במזרח התיכון ובוושינגטון. תחילת כהונתו של טראמפ משחקת תפקיד במהלך שלו כפי שהיא משחקת תפקיד במהלכים של הקולגות שלו, מנהיגי המדינות הערביות. בשבילו זו הזדמנות אחרונה, לא רק מחמת גילו. הוא דורש במפגיע למלא את מקום חמאס בעזה ומאמין שבסופו של דבר העולם יטיל על הרשות את השליחות הזאת. לרמאללה הגיעו שמונה חברי כנסת לשעבר ממרצ, ממפלגת העבודה ומהסיעות הערביות. הגיע גם ראש שב"כ לשעבר אחד, יעקב פרי.

אחד מחברי המשלחת היה חיים אורון (ג'ומס), יו"ר מרצ ושר לשעבר. שאלתי אותו אם הוא חושב שמאחורי השאפתנות של אבו-מאזן יש גם יכולת.

"זה מה יש," השיב אורון. "זה או גורמים שקשורים בחמאס או גורמים שקשורים בפתח. אין בעזה גורמים אחרים."

האם, לפי התרשמותך, אבו-מאזן והרשות ערוכים למאבק הזה, שאלתי.

"זאת הדרך היחידה שפתוחה בפניו," השיב אורון.

(נחום בורשטיין-ברנע, ידיעות, 24.1.25)

https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14234683

כאילו דבר לא השתנה מאז ה-7 באוקטובר. אורון-ג'מוס בשלו. הוא וחבריו עולים לרגל לאבא של מאזן לרקוד לו "מה יופיס" ולמסור לו הומגיום ופידליטס. מוזר מאד שאבא של מאזן בשיחתו איתם לא הודה לצה"ל על כך שהוא מגן עליו ומונע מהחמאס להשליכו מגגות רמאללה. הרי ללא צה"ל אין לו קיום ברמאללה. ההזייה שניתן להשליט את אבא של מאזן על עזה בלי לחסל את החמאס שיזרוק אותו מהגגות שנשארו בעזה, הוא אחד החזיונות המשיחיים ההזויים ביותר.

העלייה לרגל של החבר אורון-ג'מוס לאבא של מאזן מוזרה עוד יותר. הרי הוא אורון-ג'מוס בעצם החבר הטוב ביותר (אחרי עמוס קלויזנר-עוז המנוח) של אויבו השואף להדיחו, הג'יהאדיסט והרוצח הסדרתי, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא) – מרואן ברגותי, העומד להשתחרר בקרוב, כאמור אויבו המושבע של אבא של מאזן, והשואף להחליפו. האם אורון-ג'מוס הפסיק לבקרו בכלא כמנהגו מאז שנאסר? אז במי תומך בעצם אורון-ג'מוס?

 

נס גדול קרה שם

גדעון לואי (לוי) – אובר מענטש – והיהודים תת אדם

"שש שעות עמדנו במחסום בגדה," כותב גדעון לואי (לוי). למדנו איך זה להיות תת-אדם... השבוע הייתי תת-אדם. רק לערב (ארוך) אחד, אבל תת-אדם.

"שש שעות עמדנו. יותר מזמן טיסה ללונדון. אם חמת הזעם שנולדה באותו ערב במחסום הזה לא תוביל איש מהנהגים לבצע פיגוע, כי אז הפלסטינים הם מהמאופקים, הסובלנים והלא-אלימים בעמים."

(גדעון לוי, "שש שעות עמדנו במחסום בגדה. למדנו איך זה להיות תת־אדם", "אל-ארצ'", 23.1.23).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-23/ty-article-opinion/.premium/00000194-8e30-d9d1-a5d5-ffb8969c0000

נס גדול היה שם. גדעון לואי (לוי) תקוע שעות בין רכבים ערבים, ולא עושים לו לינץ', ולא שורפים לו את הרכב עליו, כפי ש"הפלסטינים המאופקים, הסובלנים והלא-אלימים בעמים," נוהגים לעשות לכל יהודי אחר במצבו. כלומר הפלסטינים מבחינים שגדעון לואי (לוי) הוא לא תת אדם קוף וחזיר כהגדרת הקוראן, אלא הוא אחד משלהם.

 

האם טראמפ ימכור אותנו לסעודים?

600 מיליארד דולר תמורת ביקור קצר: ההבטחה של סעודיה לטראמפ.

לפי דיווח בתקשורת הסעודית בן סלמאן הבטיח לטראמפ להשקיע מאות מיליארדים בארצות הברית בתמורה לכך שטראמפ יערוך בממלכה את ביקורו הראשון מחוץ לארה"ב. ב-2017 הסעודים השקיעו 450 מיליארד דולר אחרי שטראמפ שבר את המסורת וביקורו הראשון כנשיא היה בסעודיה ולא בבריטניה.

ארצות הברית בשנים האחרונות הולכת והתרחקת מהסתמכות על הנפט הסעודי, שפעם היה היסוד של היחסים ביניהם במשך עשורים, אך קרנות העושר הריבוניות של ערב הסעודית נטלו חלקים גדולים בעסקים אמריקנים.

בשבוע שעבר היועץ לביטחון לאומי הנכנס, מייק וולץ, הצהיר כי השגת הסכם שלום בין ישראל לסעודיה היא "סדר עדיפויות ענקי" של הממשל הנכנס וקרא ולהתקדם מול ריאד. "בוא נקרא לזה בשם האמיתי: זה הסיבוב הבא בהסכמי אברהם," אמר וולץ, שהוסיף בפודקאסט האמריקני הפופולרי Call Me Back כי מדובר באפשרות ל"הסכם היסטורי אדיר בין סעודיה לישראל שישנה את האזור."

https://www.ynet.co.il/economy/article/s1so2wjdyl?utm_source=Taboola_internal

ואנחנו נקווה שטראמפ לא ימכור אותנו לסעודים. 600 מיליארד דולר הוא סכום עצום.

 

איראן קיבלה את פרס ''גנדי'' הבינלאומי לשלום כהוקרה על איפוקה ועל תמיכתה בפלסטינים, בטקס שנערך בהודו.

אין גבול לציניות ולצביעות. הפרס הוענק לאיראן במהלך טקס שנערך בבירת הודו בו נכחו דיפלומטים ושגרירים מכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.

האירוע ציין את המאמצים של מדינות שונות ואנשי תרבות ודת בקידום השלום והביטחון במערב אסיה.

מארגני הטקס הכירו באיראן, דרום אפריקה, עיראק וקטאר כמקבלות הפרס הראויות על תרומתם המשמעותית לשלום באזור.

https://rotter.net/forum/scoops1/885715.shtml

פרס "שלום" לאיראן מבזה את זכרו גנדי, ומנציח את אורוול ו"השיחדש" שלו: "מלחמה היא שלום," אם כי יש לזכור שגנדי היה אנטישמי אנטי-ציוני הצביע באו"ם נגד הקמתה, תמך בערבים במלחמתם לחיסול מדינת ישראל שזה עתה קמה.

 

73 מחבלים עם אזרחות ישראלית מתוכם 21 רוצחים עם מאסרי עולם, 8 מהם הולכים לשוב חזרה לתוך ישראל

מבלי שידעתם: כך עתידים להשתחרר מחבלים ישראלים חזרה למדינה.

סא"ל (במיל') עו"ד מוריס הירש, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, חושף כי במסגרת עסקת שחרור המחבלים, צפויים להשתחרר 73 מחבלים בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, מתוכם 21 רוצחים הנושאים מאסר עולם, כאשר שמונה מהם ישובו לישראל.

סא"ל (במיל') עו"ד הירש מביא דוגמאות כמו נסים זעתרי, ששוחרר כעת והיה שותף לפיגוע בקו 2 בירושלים בו נרצחו 23 בני אדם, ופהמי משאהרה, שתכנן את הפיגוע בקו 32א בגילה בו נהרגו 19. הוא מותח ביקורת על כך שהמדינה לא שוללת את אזרחותם של המחבלים למרות שהדין מאפשר זאת, וקורא לשינוי גישה: "הטבח ב-7 באוקטובר היה נקודת מפנה – אם לא נפעל אחרת, נמשיך לשלם את המחיר."

https://rotter.net/forum/scoops1/885699.shtml

המצב בו רוצחים משתחררים מהכלא בעיסקת מיקוח הוא בלתי נסבל, קל וחומר החוזרים לביתם בתחומי מדינת ישראל. המצב רק מעודד עוד חטיפות. לכן יש לחוקק בדחיפות חוק שכל אסיר ששוחרר כתוצאה מפיגוע מיקוח בעיסקת חטופים ויוצא מהכלא בהסכמתו יושב לכלא לאחר שחרורו וירצה את עונשו. ובנוסף תישלל אזרחותו הישראלית והתושבות בגבולות המדינה.

דרך נוספת למניעת חטיפות היא גזר דין מוות למחבלים רוצחים, אך היא רצויה פחות.

פלא בעיניי שטרם חוקק חוק כזה.

נעמן כהן

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* תתבייש לך אורי הייטנר!  לקרוא לביבי "רוצח".

מה זה?......????..... לך!  נכשלת,  צא  צא "איש הדמים"!

לא יעזרו לך כל ההתפתלויות הסמנטיות שלא התכוונת לכנות אותו "רוצח". אלא בלה בלה. התכוונת גם התכוונת!

אתה זורע רוח פורענות וקוצר סופה.

בגלל אנשים בלתי מרוסנים כמוך [יש עוד!] חמאס יעשה לנו שוב  7 לאוקטובר. ואל תתמה,  כי אתה רוצח בלשונך לא פחות ממי שאתה מכנה "איש דמים" וחמאס רואה אותך ושומע אותך ולומד אותך ויתקוף.

תתבייש!

ביהירות הנפוחה  שלך לנתח ולהבין כל דבר ולהמציא לו סיבה, תילי תילים של סיבה ומסובב ו"אילו לסבתא היו גלגלים..." אתה משול לדדאלוס המיתולוגי  שביהירותו המריא מרחק נגיעה אל השמש עד שכנפיו נמסו והוא צנח אל הים.

די! צא, צא מר רהב!

לכל סיבה אבסולוטית ודאית שמנית יש עוד אלף ואחת אחיות סיבות בלתי ודאיות שלא מנית. אז נא הצטנע והתכסה קצת בצל בפני שמש האמת.

 

* נסיה שפרן: תגובתי לרשימה של נעמן כהן "תמר אלכופר-גוז'נסקה – ילדת חוץ". קראתי בעניין את רשימתו של נעמן כהן על תמר גוז'נסקי בעקבות הריאיון איתה בעיתון "הארץ". היא היתה דמות ידועה בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית, אך לא היכרתי אותה באופן אישי. היא היתה מבוגרת ממני, גדלה בתל אביב,  ואילו אני גדלתי בפתח תקווה. מתוך מה שהיה ידוע עליה הבנתי שהיא לא גדלה במשפחה קומוניסטית, והגיעה לתנועה בהשפעת המחנכת שלה בבית הספר בו למדה. היו דיבורים שהוריה התנגדו מאוד לחברותה בתנועת נוער קומוניסטית, אך מעולם לא שמעתי שהיתה ילדת חוץ בקיבוץ.

אתייחס כאן לכמה טעויות, או אי-בהירויות, הקשורות לתולדות המפלגה הקומוניסטית, שנפלו ברשימה.

לא נכון להגדיר את מק"י כמפלגה יהודית, גם אם בשנות המדינה הראשונות רוב החברים בה היו יהודים. בין חברי הכנסת של מק"י היו תמיד נציגים ערבים: תופיק טובי ואמיל חביבי (לימים סופר ידוע). הם פעלו בכנסת שנים רבות לצד חברי מק"י היהודים: שמואל מיקוניס, מאיר וילנר, אסתר וילנסקה, וגם משה סנה. אפילו בקבוצה הקטנה שלנו בפ"ת היו בתקופות שונות חברים ערבים: נערים שעבדו בסביבה, או תלמידים שלמדו בסמינר למורים בגבעת השלושה. בערים מעורבות, כמו חיפה, היו כמובן הרבה יותר.

בשנת 1965 חל אמנם פילוג במפלגה. הפלג בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה המשיך להיקרא מק"י. הרוב המוחלט של החברים שהלכו עם מק"י היו יהודים. זו היתה מעין "חזרה בתשובה", למעשה חזרה לציונות. מק"י איבדה בהדרגה את ייחודה, השתלבה עם תנועות שמאל אחרות, ובסופו של דבר נטמעה בהן ונעלמה מן הבמה הציבורית. הפלג האחר, שנקרא רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה) היה ברובו ערבי. ברובו - אך לא כולו. היתה גם נוכחות יהודית חזקה ברק"ח. רוב חברי המפלגה בסניף פ"ת, למשל, הלכו עם רק"ח (אבי, שלמה שפרנסקי, היה אחד מהם; בערוב ימיו הוא עזב את המפלגה).

אני עזבתי את החיים הפוליטיים לאחר הפילוג הגדול. האירועים שהובילו אל הפילוג התרחשו במהלך השירות הצבאי שלי, כך שלא הייתי ממש מעורבת באופן אישי.

את המתעניינים בנושא אני מפנה אל ספרי "שלום לך קומוניזם", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1983. הספר אזל מזמן מן השוק, ואפשר להשיגו בספריות או בחנויות ספרים ישנים. אני מקווה שיגיע בעתיד הלא רחוק לפרוייקט בן יהודה.

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל