(במועצה לתרבות העברית בקרלסבד בזמן הקונגרס הי"ב)
נאספים נכבדים! רבים מתפלאים, על זה, שלמרות ההכרזה מעל במת הקונגרס – לא הרצאתי שם על התרבות. עלי לבאר את סבת הדבר. נסתלקתי בכונה תחלה מלדבר בקונגרס ואין אני מרגיש אף שמץ של מוסר-לב על סירובי זה. זה נעשה כבר למין הרגל מיכני להעמיד בכל קונגרס את שאלת התרבות העברית בתור סעיף, שיקשט את סדר היום לנוי ולתפארת הקונגרסים. הכוונה היא לגרום נחת-רוח לצירים, שאינם מוצאים ספוק נפש כל צרכו במהלך הדברים שבקונגרס. רוצים, שבשובו הביתה יוכל הציר לכסות על ערות הריקנות בעלה-התאנה של רוח, לאמר: היו לנו שעות של התרוממות הרוח, טפלנו גם בתרבות ובדברי רוח, יחי הקונגרס!.
בעשרה קונגרסים מדברים על שאלת התרבות, אבל מה עשו בשבילה מקונגרס לקונגרס?.
לא רציתי איפוא, לתת לצירי הקונגרס גם הפעם אפשרות של הונאה עצמית. יתפזרו לבתיהם וימסרו את המצב כמו שהוא, בלי כחל ופרכוס, בלי זריקות סמי-מרפא מלאכותיים.
כולכם יודעים כמה חמורה השעה, שאנו עומדים בה. מדברים על תחיה, אבל תחיה זו – מהי? הוה אומר: תחיה – זו רוח חיים; בלי זה – אין עם ואין תקוה לעתיד. ומה אנו רואים? כל העבודה החשובה הזו – עבודת החנוך והספרות – היתה תלויה בהתנדבותם של יחידים. ההסתדרות הציונית לא עשתה את חובתה בנידון זה?
וזה, אמנם הביאנו למצב של קפאון ותהו ובהו השורר כיום. כל עבודת התרבות בעשר השנים האחרונות התרכזה בחברות “חובבי שפת עבר”, “תרבות”, “עבריה” וכו' – וקבלה צורה זעירה ואפסית. היה הדבר לענין של שעשועי-ילדים והתגנדרות רוחנית בלי תכן ובלי רוח חיים. לא היו כל רכוז, כל התאמה ואחוד של אותה העבודה, שנעשתה במקומות שונים.
ועכשיו? מרכז חשוב לעם ולתרבות נהרס. רוסיה נחרבה. על עיי המפולת של ארץ זו עומדת יהדות שבורה ומרוסקת, המפרכסת ביסוריה ומתאבקת עם חבלי-גסיסה. והאם עכשיו זמן לנאומים ולדברים בעלמא? צריך לתפוס את הדברים כהויתם. אנחנו סובלים עתה מזה, שעסקני התרבות לא יצרו גופים לרעיונותיהם, מוסדות לתרבות. לו היו יוצרים בזמנם מוסדות קימים – לא היינו עומדים כיום לפני קיר ברזל גדול. לו הקימונו לפני עשר שנים בית-מדרש למורים היו לנו כעת מחנה של מורים למאות, שהיו מתפשטים בכל תפוצות ישראל, היו פותחים בתי-ספר לעשרות ולמאות והיו ממשיכים את קיומנו בתור עם תרבותי חי.
אלפי רבבות הוציאו על מטיפים ודרשנים, שילכו ממקום למקום לשם הפצת תורת הציונות – אבל לא דאגו לחנוך אנשים, שיפיצו את תורת ישראל ברבים. השוו לנגד עיניכם את הערך שיש לנואם-מטיף כלפי הערך שיש למורה המחנך אנשים חדשים, דור חדש! ספר, שמתיחד אתו הקורא בסתרים – חשוב פי-עשרה מאיזה מאמר מקרי, שקוראים אותו ושוכחים וערכו הולך לטמיון. בחוגים הציונים לא הבינו זאת ומשום כך עומדים אנו עכשיו לפני חליל ריק.
ברוסיה יצרו לפני עשרים שנה בתי-מדרש למורים – וחניכי המוסדות האלה הם-הם, שהביאו מהפכה בחיי עם. כך יוצרים אצל אומות העולם – ומה פעלנו אנו בשדה זה?
רבונו-של-עולם, כמה כסף הוציאו אצלנו על עתונים, ודוקא לא עבריים – העתון העברי היומי היחידי סובל ממעוט-דמים ומתאבק עם החדלון. ומה עשו בשביל הספר העברי? הלא אסון הוא: כשמגיע הילד לגיל שלש-עשרה – אין לו כבר מה לקרוא בשפתנו.
עכשיו עובר אני לספר לכם על הנעשה ברוסיה.
ליהוי ידוע לכם, כי הכל נחרב, באה כליה על היהדות הרוסית, אותה היהדות, שהיתה מקור חיים להרבה מרכזים גדולים של היהדות. נסגרו בתי-ספר, נהרסו השעורים למורים ולגננות, נסגרו הרבה מבתיי-הדפוס העבריים. באופן רשמי אין אמנם איסור על הלשון העברית – אבל למעשה אין זו מוצאת לה מקום אף באחד מבתי-הספר. ביחוד דואגים לזה ומצטיינים ברדיפת העברית ה“חברים” היהודים שבמוסדות הממשלה. גוזלים את הדירות מבתי-הספר העבריים ותופסים אותן בכל מיני האמצעים שיש בידם. אין גם איפה להדפיס ספרים עבריים, בכל בתי-הדפוס עסוקים בהדפסת ניירות-תעמולה בלבד. בנידון זה נוהגים הסוביטים על-פי מנהגה של ההסתדרות הציונית, להבדיל. החרימו את הספרים, עד כמה שהיתה להם האפשרות – השליכום לאורוות ולרפתים, שם מונחים הם חמרים חמרים עד החורף, שאז משתמשים בספרים לשם הסקת תנורים.
בעיני ראיתי כיצד הוציאו מתוך ערמות הספרים את כרכי השירים של שניאור וטשרניחובסקי ועוד. היו שם גם הרבה מספרי רומ"ל. במקרה זה אין הסוביטים מבחינים בין קודש וחול, בין ישן וחדש. ואין גם תקוה, שיבואו שנויים במצב זה. חורף לעולם יהיה, עצים וחמרי הסקה אינם ולא יהיו גם בעתיד הקרוב – ושנוי שיטה אינו נראה עכשיו לבוא.
עומדת, איפוא, סכנה, שבעוד שנים אחדות יכחד הספר העברי משטח אדמת רוסיה. ברם, לא נואשה היהדות הרוסית והיא מתאמצת להחזיק מעמד בימים הרעים האלה. הנה לדוגמא המוסד של “הבימה” במוסקבה.
כדאי להתעכב ולספר לכם על מהותו ומעשיו של מוסד זה. לומדים הם, חברי הבימה, בסטודיה בהנהלתו של סטניסלבסקי, הרז’יסור האמן הרוסי הידוע. מקסים גורקי אמר לי, כי “הבימה” – זוהי עכשיו הפנה היחידה במוסקבה, שיש למצוא בה קורת רוח. וכמה גדולה מסירות-הנפש של החברים, לומדים הם מתוך רעב וקור ממש, מתוך צמאון גדול שותים הם ממעין האמנות ובולעים כל מה שמביאים להם אחרים. והמורה לאמנות הוא ארמני והוא כמעט מתיהד ביניהם.
בטוח אני לכשתגיע השעה והם יעזבו את רוסיה ויעברו לאירופה – יהיה זה מסע-נצחון לא רק לאמנות אלא גם ללשון העברית. מעודי לא שמעתי לשון יפה, מקורית ומצלצלת כזו ששמעתי מפיהם. והמשחק שלהם – גם אלה שאינם מבינים עברית – שוכחים, כי משחקים כאן בשפה זרה להם. נתכנסו כאן בבמה זו טובי הכשרונות האמנותיים. אין זה ענין של דיליטנטים, המשתעשעים באמנות – אלא אנשים, שהאמנות היא חייהם. וכמה קשה המלחמה, שנלחמים הם לקיומם. קראתי את הפרוטוקולים של המו“מ בין “הבימה” ובין הצוררים היהודים בממשלת הסוביטים. מצד “הבימה” – פרופסורים (איבנוב ועוד) ידועים, שדברו על “הבימה” בטון כזה ובתוכן כזה כמו שהיה מדבר יהודי גדול ונאמן במקרה זה; ומצד שני איזה יהודון דימנשטין, מה”יבסקציה". על השפה העברית התבטא דימנשטין: “זוהי נבילה, שצריך להשליכה לדומן – אחרת היא מסריחה” אלה הן מלים לקוחות מתוך סטנוגרמה. בתנאים כאלה חיים אנשים יוצרים ומתפתחים. צמח, מנהל “הבימה” – איש מוצק זה שאינו חת מפני כל ועומד על המשמר בעקשנות נפלאה – הוא המכניס רוח קדושה וגבורה לתוך “הבימה”. יש לכרוע ברך לפני האומץ הבלתי-שכיח של אדם זה, שלא נע ולא זע במצב הנואש ביותר. הוא אחד האנשים הגדולים שלנו, שיש לשימו על נס. שאלתי את צמח: למה לא תלכו לאירופה? וענני: לא אלך עם אנשים שעדין לא גמרו את דרך התפתחותם. פה נשתכלל, דבר שאינו מתוקן לא אוציא מתחת ידי, רק אז נלך לחוץ-לארץ, ואחר-כך – לארץ-ישראל.
ואני שואל אתכם: האם לא נתן יד לגאוני האמנות האלה? הנתן להם לפול תחת כובד משאם? הנה לפניכם המצב השורר שם, עלינו איפוא לעשות איזה דבר ממשי, שיקדם את פני הרעה הנשקפת לנו.
הייתי גם בקושטא, מרכז המזרח. שם המצב אינו טוב בהרבה מאשר ברוסיה. נפגשתי שם עם ציונות ריקה, שאין בה כל תוכן. כל נשמת הציונות – מכירה שקל. הם הולכים לטמיעה. אין שם כל ניצוץ של יהדות. אין ספר ואין בתי-ספר ואין גם הדרישה לכך. כל העברית שלהם – זוהי הקומנדה העברית של “המכבי”, אוצר של מאה מלים עבריות – זוהי תרבותם העברית, ומי יעמוד בפרץ? ארץ-ישראל אינה יכולה לשנות את המצב. כחותיה מעטים וגם הוואלוטה הגבוהה מפריעה להוציא ספרים. עלינו איפוא רובץ תפקיד חשוב: לעשות את המעשה הגדול, להתאמץ ולהמציא כסף ואנשים לשם פעולות ממשיות שתים, הלא הן: מוסד למורים ומוסד לספרות. על פרטים לא אעמוד עכשיו. העיקר הוא טביעת הכלל היסודי. אם לוקחים אנו כעת מעשר לבנין הארץ – הרי מעשר ממעשר זה יהיה קודש לצרכי התרבות. אם לא נעשה זאת – היו בטוחים: הקונגרס הי“ג יהיה עוד יותר עני וריקני מהקונגרס הי”ב.
עליכם לבוא הביתה כל אחד ואחד – להפיץ דעה זו ורעיון זה לסייע להקמת מוסדות אלה.
הבינו, הבינו:
“לא תעלו אם אין ה' בקרבכם”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.