ידועה קינתו של י"ל גורדון על חוסר התוחלת שבכתיבת שירה בעברית, בשירו למי אני עמל?, על דימוייו הנוגעים אל הלב.  לשמחתנו, תוגתו של גורדון היתה מוגזמת, שכן (גם בזכותו עצמו) קמה ספרות עברית חדשה, וקמו לה קוראים.  דור או שניים אחריו, כותב ראובן בריינין בניו-יורק רשימה בשם וידויי נפש, שאותה הוא חותם בהתרסה כנגד מיעוט הביקוש לספרות עברית בימיו:

השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום.
הז'רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה.
על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית.
בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פּרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספּורים וציורים, המלאים נבול-פּה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם.
יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים .
לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר?
מי יודע?
אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות.
בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו.
אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם.