יהודה נֹפך מוזכר בביוגרפיה שכתב שמואל ליב ציטרון על לב לבנדה, סופר רוסי אשר משלו תרגם ציטרון את הנובלה אברהם בן יוסף. בביוגרפיה של לבנדה מצטייר נפך כבדחן. לבנדה כותב אודותיו לציטרון:

"הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח". ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק. לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבי הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי".

מתיאור זה מתקבל הרושם כי נפך התנהג כחקיין בכיתה י"ב, אשר מחקה את מוריו במסיבת הסיום. בביוגרפיה של ציטרון על נפך עצמו מצטיר נפך בדגשים שונים לגמרי. אידיאליסט מיסיונר, העוסק בעבודת תעמולה יחידנית, כמו גם מעל דפי העתון. אדם מתוחכם, אשר מעניק שעורי חינם (בחצות הליל) בלימודי חול לתלמידי תלמוד תורה. האם גם בימינו לומדים דתיים אורתודוקסים לימודי חול בהסתר?

את בית הספר המקצועי שהקים הפך ל "בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס". בעיני דוקא מצא חן סגנון החשיבה העצמית שלימד לתלמידיו. הלוואי שכל בתי הספר היום היו עובדים בשיטה זו.

"עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו."

ציטרון הכיר את נפך מגיל 30 ועד גיל 70. בתחילת הכרותם מתואר נופך כמיסיונר להשקפותיו, אידיאליסט שאינו מסוגל להכיל את התרגשותו ונחישותו לרעיון, עד כי הוא חייב לשתף בו את כל מכריו ושאינם מכריו. את אלה הוא הופך למכריו על מנת לחלוק עמם את רעיונותיו. דמותו של נפך כמעט שאינה מקבלת תפנית כאשר הוא מחליף את דגל ההשכלה שהוא נושא בדגל חיבת ציון. כאשר מתאר ציטרון את עשוריו האחרונים של נפך, אנו רואים עסקן שידו בכל, אפילו בשכנוע גבירים לרכוש ספרים. "עסקן" אינו תיאור רגשני במיוחד, ואינו מקרב בהכרח את לב הקוראים אל הדמות שמצייר ציטרון. תמונת "עסקנותו" האחרונה, בהיותו כרות רגל מפאת מחלה, חורגת מכלל זה, והיא מעלה דמעות בעיני מי שקראו את תולדות חייו של האדם העליז והנמרץ עד לאותו רגע.

"ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!

ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.

והוא קורא בכאב נעכר:

– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!

ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:

– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!

נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.

שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד."