שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה – אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות – הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו – אל שתי הבנות – ופשוט להיאנח בהנאה.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.