מחולות — דוד פרישמן

"ובימים הנפלאים ההם היו עוד השמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה."

כך מתחיל הסיפור "מחולות" מאת דוד פרישמן. סיפור זה הוא חלק מסדרת סיפורי "במדבר", סדרת סיפורים קצרים המתארים את תקופת יציאת מצרים מזוית אישית של נוכחים במקום. הסיפורים מסופרים בסגנון מיתי, אגדתי, שמאפשר לפרישמן להסוות את הביקורת שלו על החברה היהודית של ימיו (הוא היה בין הסופרים היחידים שלא היה ציוני). פרישמן בחר לכתוב על תקופה שבה התורה והדת היו חדשות לבני ישראל; מעניין לדמיין בעזרתו איך הסתגלו בני ישראל לשינוי, ואיך חיו לפני כן.

והנה ציטוט נוסף מהסיפור "מחולות".

ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים ונפלאים אשר הסבו את לב העם מאחרי מקרי יום יום ואשר לקחו את לבו: ניתן אלוהים לעם. שלושה ימים, לילה ויום, עָשַן הר סיני כולו והעם היה מוֹגבלים איש בביתו ויתקדשו ויטהרו ויכבסו את השמלות. וקול השופרות הלך הלוך וחזק ויהיו קולות ולפידים וברקים גדולים שלושת ימים, לילה ויום והיה חג גדול אשר לא היה עוד כמוהו: ניתן אלוהים לעם. ובימים הנפלאים והנוראים האלה הגה כל העם מסביב, וגם הנשים והטף, רק באלוהים אשר לא ראוהו ואשר רק את קולו שמעו ובכל המעשים אשר נעשו, ואל יתר המעשים הקטנים הנעשים יום יום לא שָת איש לב ולא זכר עוד אותם. מי יזכור בימים כאלה נערה ענייה היושבת בסתר אוהלה, עם עוניה ועם המצוק אשר בלבה?

ומקץ ימים אחדים היו חדשות אחרות: נלאה העם לחכות אל האלוהים בתוך הערפל אשר לא ראוהו ויחפצו פתאום אלוהים אשר תבנית לו. וייקהלו על הכוהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלוהים! – והכוהן הרגיע אותם כרגע ויאמר: מחר ואעשה. ירם נא איש איש קשיטה [מטבע] או נזם או טבעת או כל אשר יהיה ואעשה בזהב הזה את האלוהים.

וממחרת היה היום בוער ככבשן, מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים. והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושֹ נוגה וזוהר בכל אשר פנתה, וקרני הפרים הרתומים אל העגלה גם הן מצופות זהב נוצץ וקישורי חוטי ארגמן עם פרחי תכלת מצומדים אל הקרניים והם מרחפים ברוח. […] אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה ועד הקצה על פתח כל אוהל, והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם לעשות בו אלוהים. לא היה איש או אשה בכל הגבול מן הקצה ואל הקצה אשר לא נדב אותו לבו לתת את תרומתו. והאנשים נתנו את הקשיטות ואת שרשרות הזהב ואת כל אשר בזהב והנשים התפרקו נזמים וטבעות ושהרונים ושביסים וישליכום אל תוך העגלה. וגם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלוהים.

רוח שיכרון לבשה את כל העדה מסביב לתת. על סיפֵּי האוהלים ועל מעקות הגגות ובחלונות עמדו האנשים עם הנשים ויחכו לקראת בוא העגלה, ויהיו משליכים גם מנורות זהב וגם מחתות זהב וגם קערות זהב אל העגלה, וגם גביעים ומטות זהב השליכו. ואשה גדולה באה ותיקח את חליל הזהב אשר בו ישעשע הילד החולה בין שדיה ותשליכהו אל העגלה. ותהיה העגלה כבדה מאוד בזהב ומלֵאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד.

ככה באה העגלה גם עד פתח האוהל אשר לתמנע.

ותמנע עומדת פתח האוהל וטבעתה על אצבעה. לא! את כל אשר לה תיתן, ורק לא את הטבעת הזאת. הן בטבעת הזאת טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה כל אשר יהיה לה עוד. את הטבעת הזאת לא תיתן. לא תיתן!

לחץ כאן לקריאת הסיפור השלם.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

Tags: ,

One Response to “מחולות — דוד פרישמן”

  1. […] סיפור מסדרת סיפורי "במדבר" מאת דוד פרישמן, שעליהם המלצתי בעבר; "בלתי מוכנים", מאמר מ-1909 על אודות נפילת השלטון העות'מני, […]

Leave a Reply