הרעיון שהשירה מעניקה חיי נצח עתיק כמעט כמו השירה עצמה.  הנה, גילגמש מלך ארך, אשר ביקש את סוד חיי הנצח, נכשל בסופו של דבר, אך באופן אירוני זכור עד היום בזכות השירה האֶפּית שנכתבה על אודותיו (שמצויה במאגר פרויקט בן-יהודה, בתרגום טשרניחובסקי).  גם הומרוס מודע לכוחה זה של השירה, וכך גם תיאוגניס והוראטיוס, כפי שכתבתי ברשומה הזו לפני כמה שנים.

ובכן, המשורר יחיאל מַר מתייחס לרעיון הזה בשירו "כְּרִיָה", ומסקנתו עגומה:

כּוֹרֶה אֲנִי לִי שְׁנֵי קְבָרִים:
רִאשׁוֹן כּוֹרֶה בְּעָפָר וָאֵפֶר
שֵׁנִי כּוֹרֶה בְּאַדְמַת הַסֵּפֶר.
רִאשׁוֹן תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ
שֵׁנִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמָהּ הָרַךְ
כְּמוֹ עֶרֶב אָבִיב.
וַאֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר וְגוֹרֵעַ
מִן הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי לְהוֹסִיף.
וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
הַמִּקְרֶה הָאֶחָד יִקְרֶה אֶת שְׁנֵיהֶם.

זֶה וְגַם זֶה
אָבָק יְכַסֵּם.

האם צדק?

(יצירת יחיאל מר, שעודה מוגנת בזכויות יוצרים, מוגשת לציבור ברשותה האדיבה של משפחתו.)