מחבר: אסף ברטוב

אפריים דיינארד היה איש מיוחד: ביבליוגרף ואספן, נוסע, מו"ל פעלתן, וגם איש מדון ומריבה. במהלך חייו פרסם חיבורים משתלחים נגד הנצרות, נגד החסידות, ועוד.

בהקדמה למהדורתו לחיבור האנטי-חסידי "חרב חדה", מאת ישראל לאבל, יוצא קצפו של דיינארד גם על הסופר העברי אליעזר צבי צווייפל, אשר בכתביו ניסה (והצליח) לקרב בין ההשכלה לבין החסידות:

פעם אחת ישבתי אני בבית הר"א צוקערמאן בחברת ה' גאטלאבער ור"א ברודס, נייווירעל, ופראהליך. ויבוא המגיה מדפוס גינז ובידו עלה [דף –א"ב] מספרו הנ"ל, וישאל לצווייפעל. וכאשר ראה כי איננו פה, אז שאל אותנו אם לא נוכל לתרגם לו את המלה "מכודן" אשר מצא בספר הנ"ל [הספר "חשבונו של עולם" — א"ב], ועל דעתו הוא שבוש או טעות סופר. ס' הערוך לא היה בבית, ועל כן לא יכלנו להגיד לו פתרון המלה.

כעבור שעה אחת בערך בא ה' צווייפעל. ואני שאלתיו כרגע פתרון המלה. ויקמוט את מצחו וישאל לס' הערוך ולא מצא, ובכן לא ידע גם הוא, ולא יכלתי עוד להתאפק. ואמרתי לו "חרפה היא! חרפת נצח לסופר החפץ להיות מורה לעמו לנקר עיני האנשים במלות כאלה אשר לא ידע הוא בעצמו רק למען יחשבו, כי אין דבר נעלם ממנו ולא יחוש אם לא יבין הקורא את דבריו. תחת אשר הנקל היה לו למצוא מלה עברית.

וההוללות הזאת אמנם מצאה לה עתה תומכים רבים בין כל אלה אשר לא ישמעו עברית ויהיו לסופרים בין לילה למען יקרא שמם בישראל "מרחיבי השפה" תחת אשר שמם הנכון הוא "מחריבי השפה".

אגב, לא היתה זו טעות סופר (אבל הלוואי עלינו היום מגיהים עירניים כאלו!), אלא אכן צירוף מן המקורות. אצל צווייפל, בהקשר של דיון ברודפי כבוד וממון, המשפט הוא:

אין האדם הזה שליט בממונו וכבודו, אלא הם שולטים עליו, עבד מכודן הוא, לכל מעלה ממעלות הכבוד, וכל פרוטה שהוא מרויח, הוא קונה אדון חדש לעצמו.

והצירוף "עבד מכודן" לקוח ממדרש איכה רבה, א' מ"ג:

רבי הונא אמר: (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא אכיל.

לא התקשיתי, עם הטקסטים הנגישים באינטרנט, לאתר את הביטוי, בלי לקום מהכסא. אבל בשעתו, אולי צדק דיינארד, שמוטב היה לא להתקשט דווקא בביטוי הזה (שהוראתו "משועבד"), למען ירוץ הקורא בספר.

בעדכון החודשי הקודם פרסמנו ספר מרתק מאת אביגדור המאירי בשם "ביאליק על-אתר", כלומר זכרונות מדבריו של ביאליק בעל פה, משיחות היום-יום שלו, להבדיל מנאומיו הכתובים מראש. הספר מפליא להאיר צדדים שונים באישיותו של ביאליק, ואני ממליץ עליו בכל פה.

בשבועות האחרונים געשה מעט ביצת השירה המקומית סביב שאלות מוצא ומעמד, ונזכרתי בקטע הבא מן הספר:

אחת מתכונותיו החיוביות והאהודות היתה סקרנותו לשמוע דברי-ביקורת על עצמו, כלומר, על יצירותיו. אך מובן: ביקורת מנומקת כראוי. והיה דורש לנמק לא רק דברי-שלילה, אלא גם דברי-שבח.

אינני יודע, איך היה מגיב בכלל על ביקורת שבכתב, אך ביחס אלי, כלומר, אל דברי, היתה לו סיבה מיוחדת לשמוע בסקרנות את דעתי, וזה נודע לי מפי סמיאטיצקי:

"הסיבה היא, שאתה חוּנכת חינוך ספרותי ואסתיטי באירופה; והוא תאב לדעת את דעתו של אדם זר, שאינו ממכבדיו ואפילו ממעריציו הסובבים אותו. והעיקר: אתה אינך מתלמידיו.

"לפני כמה שנים, משיצא ספר-השירים שלך כתב לחובר ב"הצפירה" מאמר בקורת על הספר והתחיל בכך, ש"מובן מאליו" שהמשורר הצעיר שרוי תחת השפעתו של ביאליק.

"קרא זאת ביאליק ואמר: "מובן מאליו, שלחובר שרוי תחת השיגרה, אשגרת-דעה כאילו כל משורר צעיר מן ההכרח הוא, שיהא מושפע מביאליק! – אם כבר מופיע מישהו לא מקרבנו, אלא מאקלים אחר, הרי במקום לשמוח לכך, שהרוח העברי מתרענן קצת, רוצים לטשטש אותו באשגרת-לשון באנאלית! אנו מקווים, שבקרוב תתרענן היצירה העברית גם בכשרונות ספרדיים ותימניים ופאלאשיים ומבני-משה שמעבר לסמבטיון!"

"ובכן, זוהי הסיבה שביאליק רוצה לשמוע את דעתך על עצמו."

מורה היה בירושלים, וחיים אריה זוטא שמו.  לצד עבודה ספרותית ומלאכת ההוראה עצמה, חיבר ספרי לימוד, ובהם ספרון חלוצי בתחום החינוך המיני, ושמו הזרע למינהו, שפרסמנו זה מכבר במאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.

בהתאם לערכי התקופה והקהילה שבה חי, נזהר זוטא מאוד בלשונו, והקפיד על לשון חסודה כבר מן ההקדשה:

לְנַעֲרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
הַבְּרִיאִים בְּגוּפָם וְהַטְהוֹרִים בְּנַפְשָׁם.

אף על פי כן, ועל אף העיסוק הרב בגרגירי חיטה, בזרעי תפוח, וכו', מקדים ומבהיר זוטא ברמז מה הנושא האמיתי של הספרון, בהצבת המשפט "תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיך" בראש החיבור, משפט הרומז לאנקדוטה התלמודית המוכרת על רב כהנא הצופה ברבו השוכב עם זוגתו, המסתיימת בהצטדקותו של כהנא במלים הללו. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סב עמוד א)

לאחר דיון סחור-סחור ברבייה במערכת הצומח והחי, מגיע זוטא לרביית האדם בעמודים החוברת האחרונים. אין הוא מפרט הלכות משגל, אלא משאיר את הפרטים לכוח ההיסק של קוראיו הצעירים על פי הנאמר לפני כן על רביית היונקים. במקום זאת הוא משבח את הפלא שבהריון האנושי וכן, דומני, מנסה לטפח גישה חיובית כלפי מין לצורך רבייה, כהכרח בל-יגונה:

ראינו, איפוא, כי בכל היצורים, מהצמח ועד הרמש, מהבהמה ועד האדם שם היוצר את הכח הנפלא להוליד כדמותם וכצלמם, ובהזדוגם ממלאים הם רק את מצות היוצר, חק חייהם וטבעם.

אך את דבריו החסכניים הוא מסיים דווקא בדרשה מוסרנית בגנות האוננות, ואף מתבל אותה בשקרים גמורים:

והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי. השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו. אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם. מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה. כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.

והאנשים הבריאים בגופם והטהורים בנפשם תקות העם, תקות האנושיות כלה הם! –

כפי שסיפרנו כאן בעבר, על אף זהירותו המופלגת, הוקע זוטא בגין הדפסת הספרון הזה על-ידי שמרני ירושלים, עד כדי כך שהעותקים הלא רבים שהודפסו מן הספרון מלכתחילה נאספו מבתי המסחר והועלו באש (גם "עם הספר" יודע לשרוף ספרים, ולא רק בימי זוטא, אלא גם בימינו, למרבה החרפה).  כה יעילה היתה תגובתם החריפה של המבקשים להותיר את בני הנעורים בבורותם, עד שבכל העולם נותרו עותקים בודדים בלבד של החוברת של זוטא, ואפילו בספריה הלאומית לא היה מצוי עותק במשך שנים ארוכות, עד שנתקל הסופר חיים באר בעותק אצל סוחר ספרים ודאג לרוכשו ולהעבירו למשמורת הספריה הלאומית, ובזכותו היה לנו מקור מודפס להפקת המהדורה האלקטרונית של החוברת, אשר מנגישה את הטקסט הזה, לראשונה זה עשורים ארוכים, לכל המתעניין.

אתם מוזמנים לקרוא את החוברת במהדורת פרויקט בן-יהודה, ולהרהר בדרכו של זוטא, שהיה נועז ושמרן כאחד.

הרעיון שהשירה מעניקה חיי נצח עתיק כמעט כמו השירה עצמה.  הנה, גילגמש מלך ארך, אשר ביקש את סוד חיי הנצח, נכשל בסופו של דבר, אך באופן אירוני זכור עד היום בזכות השירה האֶפּית שנכתבה על אודותיו (שמצויה במאגר פרויקט בן-יהודה, בתרגום טשרניחובסקי).  גם הומרוס מודע לכוחה זה של השירה, וכך גם תיאוגניס והוראטיוס, כפי שכתבתי ברשומה הזו לפני כמה שנים.

ובכן, המשורר יחיאל מַר מתייחס לרעיון הזה בשירו "כְּרִיָה", ומסקנתו עגומה:

כּוֹרֶה אֲנִי לִי שְׁנֵי קְבָרִים:
רִאשׁוֹן כּוֹרֶה בְּעָפָר וָאֵפֶר
שֵׁנִי כּוֹרֶה בְּאַדְמַת הַסֵּפֶר.
רִאשׁוֹן תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ
שֵׁנִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמָהּ הָרַךְ
כְּמוֹ עֶרֶב אָבִיב.
וַאֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר וְגוֹרֵעַ
מִן הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי לְהוֹסִיף.
וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
הַמִּקְרֶה הָאֶחָד יִקְרֶה אֶת שְׁנֵיהֶם.

זֶה וְגַם זֶה
אָבָק יְכַסֵּם.

האם צדק?

(יצירת יחיאל מר, שעודה מוגנת בזכויות יוצרים, מוגשת לציבור ברשותה האדיבה של משפחתו.)