לרגל מלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי "השגעון הגדול", מאת אביגדור המאירי, אשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונטל חלק במלחמה.

המאירי אינו מצנזר ואינו מייפה את הדברים.  הנה טעימה קטנה:

"במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם! במימרה זו […] ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא."

תודה רבה למשפחתו של המאירי, אשר העניקה לפרויקט בן-יהודה רשות להגיש לכם את יצירתו בטרם פקוע זכויות היוצרים.

במלאות 110 שנים למותו הטרגי של הסופר אליהו מידניק החל בחג שבועות, אנו מביאים כאן את תחילת סיפורו "דף קטן מזכרונות ילדותי", אשר חובר ע"י הסופר הצעיר בעודו בן 18. הסיפור, אשר נכתב במקור ביידיש ותורגם ע"י בני מר, על לאתר הפרויקט לקראת ציון המאורע בעידכון היצירות האחרון של הפרויקט.

תודתנו לבני מֶר, אשר תרם לפרויקט את רשות הפרסום לתרגומו, וכן לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, שעזר בקבלת רשות הפרסום ועושה רבות לשימור זכרם של ביאליק, מידניק ורבים נוספים. 

חג ביכורים שמח לכולם! 
צוות הפרויקט.

———————————

דף קטן מזכרונות ילדותי

מאת: אליהו מידניק

תרגם מיידיש: בני מר

את "השקצים" הקטנים של קנובליפק הכרתי היטב רק מרחוק. ידעתי שהם מתגוררים בבקתות מגוגות קש במורד העיירה: הייתי רואה אותם מובילים במקל ארוך חזיר או עגל למכירה ביריד, או בחורף, מחליקים שעות ארוכות על הנהר. ידעתי שאין בהם שום תורה ומצוות, שאינם נושאים שום עול וחיים הם כשם שלבם חושק – במלה אחת, ידעתי שאלה הם "שקצים", ויכולתי רק – כמו כל חברי – לבוז אותם בלבי. בכנותו אחד מאתנו בשם "שקץ" היה הרבי מתכוון בזה לבזותו בביזיון הגדול ביותר. כך נמשך הדבר עד השנה התשיעית לחיי. אז היתה פגישתי הקרובה הראשונה עם "השקצים".

היה זה ל"ג בעומר. הרבי הוביל את ה"חדר" שלנו אל היער, מפני שכבר היינו ילדים גדולים – לא כל כך על פי שנותינו אלא על פי רבנו, שהיה אחד מגדולי המלמדים בעיירה – וגם לנו לא נאה היה ללכת אל הצמחייה הירוקה או אל מאחורי הגדר של בית העלמין, שגם בהם היתה חלקת אדמה מוריקה, הגדה הימנית הגבוהה של נהר הקנובליפק, אשר אליו מוליכים המלמדים הזוטרים את "חדרי" הדרדקים; מלבד זאת, כילדים גדולים כבר צריכים היינו להדר יותר בחגיגת החג. היה זה יום נפלא, מהימים היפים ביותר, מימי האביב הנוגהים בשמיהם התכולים, מאלה הנפרשים ונישאים מעל ראשינו. אך יצאנו מהעיירה, והנה בא בפנינו משב רענן מהשדות הצומחים, שהשתרעו סביב סביב למלוא הרוחב, ורצו לפנינו מכל עבר ובלי קץ בשום מקום –ולבבנו השתעשעו בקרבנו: פתאום הרגשנו בתוכנו בצורך לנוע, לנתר, לרוץ, להיאבק ולצעוק, וכבר שכחנו כליל את כובד הראש, שילדים גדולים כמותנו חייבים ללכת בו. אך אז עצר אותנו הרבי בדברים:

"לקחתי אתכם ליער רק מפני שהחשבתי אתכם לילדים הגונים; עליכם לדאוג לכך שלא אשיב אתכם בחזרה הביתה". דברי הרבי הכריחו אותנו להתאפק. הלכנו בכובד ראש, לא בחיפזון, כמו ברחוב העיירה שלנו, ותחת השגחתו של הרבי לא העזנו לגלות את רגשותינו, ואף על פי כן עשונו אותן רגשות, שגדשו את לבנו, שמחים ומאושרים. אך רבנו, ששתק כמעט כל אותה עת, פנה אלינו פתאום:

"אתם, ילדים, לכו בשקט, עוד יותר בשקט, כי אחרת… הנה כאן, אתם רואים, העדר של 'השקצים', וכדי שלא ירצו להתנפל עלינו", אמר לנו, "לכו בשקט, כדי שלא ישמעו אתכם".

להמשך קריאת הסיפור לחצו כאן.

לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, השזורים זה בזה, קשר של יגון ותקוה, דמעה ושמחה.

אנו מברכים את המתנדבים ומשפחותיהם, את העם היהודי באשר הוא, שיתגשם החזון:

"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר-שָׁבַע… (מלכים א' פרק ה', פסוק ה').

מובאים כאן שני שירים  של לוחמים-משוררים-סופרים. מילותיהם הן מרְאָה למחשבותיהם-מחשבותינו, רגשותיהם-רגשותינו. כאז כן היום, כאילו המילים נכתבו בהווה שמלווה אותנו לאורך הדורות.

חנה סנש שכתביה יתפרסמו בקרוב באתר ואברהם "יאיר" שטרן, שכתביו מופיעים באתר.

בברכת חג עצמאות שמח לכולם,

צוות פרויקט בן-יהודה.

 מתוך:  חנה סנש / אלי, שלא יגמר לעולם: שירים ופרקי יומן

לָמוּת?…

לָמוּת…  צְעִירָה…  לָמוּת…  לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא.  לֹא רָצִיתִי.

 

אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד:  בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי.

נהלל,  5.5.1942

 

 [הרי את מקודשת לי מולדת] / אברהם ("יאיר") שטרן 

הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,

כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל.

שִׁפחָה שַׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת,

אֲנִי לָך בַּעַל וְגוֹאֵל.

 

וְרָחֲקוּ מִמֵּך מְבַלְּעַיִך

בְּחַיַּי. וּבְמוֹתִי

אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִך;

אתּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחיִי.

 

וְלִקרָאתֵך מַלכָּה, לִבִּי חָרַד עֵת

תִּפאַרתֵּך פִּי יְמַלֵּל.

הֲרֵי אַתּ מְקֻּדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,

כְּדַת מֹשֶה וְיִשׂרָאֵל!

סיון תרצ"ד