מחבר: צוות פרויקט בן-יהודה

י"ח טביוב תרגם את "ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית", כדבריו "בקיצורים והשמטות".  בפרק א' מתואר דגלו של מונטיפיורי:

הדגל העתיק של משפחת מונטיפיורי; בדגל הזה נראה את התמונות האלה: דמות אריה זקוף, עץ ארז, וגבעות קטנות תלולות זו על גב זו, ולכל תמונה יש כתובת עברית הנאותה לענינה:

אצל תמונת הארי כתוב: "היה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"; מתחת ל"גבעות" נאמר: אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' וגו'; ועל עץ הארז נאמר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (כל התמונות האלה נמצאות גם בדגלו של ר"מ מונטיפיורי ובטבעת חותמו, רק בהשמטת הכתובות הנ"ל). 

תחת הכתובות הארוכות קבע בדגלו ובחותמו רק את המלה העברית "ירושלים" ואת פתגמו האנגלי Think and Thank (חשוב והודה).

וכמה שילם מונטיפיורי על התענוג של חריתת המלה "ירושלים" על דגלו?  בפרק י"א נאמר:

מונטיפיורי קבל מלשכת שר חצר המלך את הרשיון לחרות בדגלו את השם "ירושלים" בכתב עברי. בעד הזכות הזאת שלם כשלש מאות רו"כ.

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"

אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי […] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…

בזכרונות מונטיפיורי בתרגום י"ח טביוב, מופיע המעשה הבא:

ואחד מגדולי אנגליה בא אל מונטיפיורי ויגד לו בשם ציר טורקיה לאמר:

"אם יאבו היהודים לשוב לארץ הקדושה, נכונה ממשלת טורקיה לתת להם אדמה עם כל הזכיות והחסות הצריכה להם, רק בתנאי כי ילוו לה היהודים כסף לצרך חלוף מטבעותיה במטבעות חדשות".

אך מונטיפיורי ענה על זאת כי לפי דעתו לא ימצא לעת כזאת אף יהודי אחד באנגליה אשר יאבה לשוב לארץ ישראל, וגם איננו מאמין כי אפשר יהיה לעשות מלוה לצרך כזה.

בשנת תרע"ב כתב א"ד גורדון מכתב קצר לאשר מוסנזון, לאחר ששמע על מות רעייתו, דבורה:

ידידי,

אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות. אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.
מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני נשמע לו.
לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.
לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.

גם מכתביו האחרים של גורדון מצויים במאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.