קטגוריה: כללי

דוד ילין מציין בזכרונותיו, ירושלים של תמול, את הדברים הבאים, תחת הכותרת "בית הספרים הכללי":

שפתנו אנו הנה היא הולכת ומתעשרת בעירנו במקצוע אחר. כי אחינו הד"ר יוסף חזנוביץ, הוא האיש אשר אין דבר עומד בפני רצונו לשוב ולעשות את ירושלים למרכז ספרותנו ולהשיב לציון את התורה אשר יצאה ממנה, הנה שב וישלח עתה אל בית הספרים הכללי "מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" שלוש תבות גדולות מלאות כל טוב ספרותנו הישנה והחדשה אשר עמל ויגע לאספם, למיום שלחו אלינו את אוצרו הגדול ועד היום. ויהי אך הגיעו הספרים ליפו, ויחש כבוד רבנו הרה"ג הראשל"צ הי"ו להודיע בטובו לבית פרידות המכס שמה, כי הספרים קניין מוסד כללי הם, ועל-פי חוקי ממשלתנו הרוממה פטורים הם מכל תשלומי מכס, והיום או מחר יבואו "האורחים הנכבדים" האלה אל בית מועדם הנהדר.

כי אמנם הבית אשר בו עומד אוצרנו הרוחני הזה יפה ונהדר הוא ומתאים מאוד לתכליתו, וגן העצים והשושנים אשר לפניו מרהיב עין כל באיו ומרחיב דעתם, וגם אחינו בני ארצות המערב העולים לבקר את עירנו יאמרו כי מעולם לא פיללו לראות כזאת בירושלים העתיקה. אפס כי סוף סוף הבית הזה אך שכור הוא, והמוסד צפוי מדי שנה בשנה לגלות, אם לא תעלה בידי מנהליה לכלות פעם את אשר החלו ולהוציא לפועל את מחשבותיהם הטובות בדבר בניין "בית נאמן" לה.

ובהמשך אותה שנה:

ספרי הד"ר יוסף חזנוביץ החדשים כבר הובאו אל "גנזי יוסף", ועתה החלה עבודת סידורם לענייניהם והצגתם בארונות על ידי אחיהם הבכירים, והספרים מלאים כל טוב ספרותנו, למן ספרי קדמוני הדפוסים היקרים עתה במציאות, ועד ספרי דפוסי ווארשא ווילנא משנת התרנ"ז, וכולם מכורכים להתפאר. כי אמנם מנדבנו זה בעין יפה הוא מנדב, ובשלחו לירושלים "מנה יפה" ושלחה ב"כלי מפואר", אך כמה יוסף כאלה ישנם בשוק הנדיבות? – עד כה הננו עומד עוד יחידי במפעלו, ובכל היותו מחייב את העשירים וגם את העניים, הנה כנראה עוד טרם נמצאו רבים החפצים לקבל עליהם את החיוב הזה.

לפני שהיתה האוניה הידועה והפרשה הכרוכה בה, פרסם ז'בוטינסקי מאמרים ברוסית תחת שם העט "אלטלנה", והוא מתוודה בזכרונותיו על הטעות המשעשעת:

פעמים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נוֹבוֹסטי", בחתימת "אַלטאַלינאַ" (עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת "נדנדה")

לפני כחודש קיבלתי פניה מעורך פרויקט בן-יהודה לנסות ולאתר ספר הנקרא "מאורעות תום" מאת מרק טוויין בתרגום י"ח טביוב. זהו כמובן תרגום מוקדם לספר המוכר לנו כ"הרפתקאות תום סויר". מבירור קצר התברר שזהו ספר נדיר למדי, משנת 1911, שאין להשיג בספריות ציבוריות.

רוב הספריות הציבוריות מחזיקות על המדפים (בצדק! ובהתאם לדרישת הקהל) ספרים חדשים, ועמלות על חידוש ועדכון האוסף בהתאם לטעם הקהל המתחדש, ולהיצע בשוק הספרים המקומי. עותקים נדירים נשמרים בדרך כלל בספריות אוניברסיטאיות לצורך מחקר, או בספריה הלאומית.

כפי שחששתי, לא הצלחתי למצוא עותק של הספר בספריות הציבוריות שעימן אני בקשר, אך נוכחתי שישנו עותק אחד בספריה הלאומית, ועותק אחד בספרית אוניברסיטת בר-אילן.

בשלב זה החלטתי לפנות לעמיתי הספרנים והמידענים ולפרסם מודעה בפורום המקצועי שלנו בבקשת עזרה באיתור ו/או שאילת הספר. בתוך דקות מפרסום הבקשה, ענה לי יו"ר איגוד הספרנים והמידענים בישראל (אס"י-אסמ"י), ד"ר שחף הגפני, והפנה אותי לכתובת הנכונה בספרית אוניברסיטת בר-אילן, אל הגב' הדסה ורגון, אחראית השאלה בין-ספרייתית. (כן, יש דבר כזה!)

פניתי אל הדסה ישירות, ובתוך כמה שעות, קיבלתי תשובה שאכן, הספר ישנו, ואוכל לקבל אותו אליי בדואר רשום בתוך כמה ימים. הופתעתי לטובה, ממהירות התגובה, מהנכונות לסייע, למרות שאינני נמנית על סגל המרצים או הסטודנטים באוניברסיטה, וללא צורך בערובות כלשהן, למעט הבטחתי לשמור על הספר ולהחזירו כנדרש. (ברור! אני ספרנית, ושמירה על ספרים היא בדמי.)

בתוך כמה ימים, הגיעה החבילה הקטנה, ובה ספר קטן, בעל דפים מצהיבים, איורים נהדרים שכבר לא רואים היום בספרים, השזורים בתוך הטקסט, ושפה עשירה עם ניחוח מיוחד.

ללא ספק, כל תהליך מציאת הספר היה עבורי חויה, ואני מודה לכל מי שסייע בידי לקבל את הספר לצורך סריקתו, על מנת שמתנדבי הפרויקט יוכלו להקלידו, וע"י כך להעלות אותו לאתר פרויקט בן-יהודה, לטובת שימור והנגשה לציבור הרחב.  בעוד חודשיים-שלושה, נוכל כולנו ליהנות מקריאת התרגום הזה, בחינם, במאגר היצירות שלנו.

תודה מיוחדת גם לאביעד רוזנברג מהספריה הלאומית, שראה את בקשתי בפורום, ונרתם לעזרה לסרוק את הספר כולו בספריה הלאומית. לאחר כמה ימים התברר שהעותק הקיים בספריה הלאומית פגום, וחסרים בו עמודים. ללמדכם… עד כמה חשוב לשמר את הספר הזה שבקרוב ייכחד ויתפורר לחלוטין כלא היה.

אז מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לספר ישן ונדיר? בספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן מבינים שהתשובה לשאלה הזו היא דיגיטציה והנגשה לציבור באמצעות פרויקט בן-יהודה.

פעם, מזמן, היו לנו אישי ציבור בעלי סגנון.  הנה כך פותח זאב ז'בוטינסקי את האוטוביוגרפיה שלו:

הספור הזה הוא מקוצר ומקוטע בכמה מובנים. ראשית – אף לא נסיתי (מלבד במקרה אחד או שנים) לתאר בו את האישים אשר אתם קשרוני חיי, ואפילו אישים כאלה שמלאו תפקיד הגון בחיי הדור והאומה; ובזה, כמובן, גרעתי מערכו וענינו של הספור, כי הצד היקר שבכל אבטוביאוגרפיה איננה תמונת המספר עצמו אלא תמונת זולתו. אבל מה לעשות? זמני לא ירשני להקיף את החומר העשיר החי בזכרוני; וגם אינני אוהב לעשות שפטים באישיות, הן חיה והן נפטרת, – והלא אין לך תיאור-אמת של בשר-ודם בלי מקצת "שפטים".

ההמשך מלבב באותה מידה.  אני ממליץ בחום לקרוא את החיבור הלא-ארוך הזה.

נ.ב. לא לדאוג, בקרוב נחזור לקצב העדכון הרגיל.

כך כותב ז'בוטינסקי בזכרונותיו על מה שקרא בילדותו ונערותו, ועל טעמו הספרותי מאז:

מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית-הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור.

קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו.

אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט-האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג'ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה.

ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – "התלול" ("אובּריב") מאת גוֹנצ'רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: "סיראַנו" – של רוסטאן, "אגדת פריטיוֹף" מאת טֶננֵר הסוידי, "קוֹנראַד וואַלנרוֹד" של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם "העורב" מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות-זכרון לפולחן הז'סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.

(וראו באיזו אגביות מציין ז'בוטינסקי שרכש ידיעה מספקת בפולנית כדי לקרוא וליהנות מרומן בפולנית.)