Posts Tagged ‘אברהם רגלסון’

מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

שבת, נובמבר 14th, 2009

במאמרו "מצוות הלשון", שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו  פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

"זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!"

ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו.  והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

"מהיכן תינק את לשונך?  בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט.  פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר).  ומן האגדה… ומשירת-ספרד ("ציון הלא תשאלי"…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש."

זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה.  ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר "לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ"ל, מאפו, יל"ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ'בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם" – אלא אף משתתף עמם בתרומתם "לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים."

ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה שהתיאבון לשפה רדום אצלנו, רגלסון מעורר אותו באמצעות הדוגמא היפה הבאה, שממחישה עד כמה העשרת השפה נחוצה להעשרת היכולת שלנו לראות, ועד כמה אנחנו עיוורים לעושר הצפון גם בדבר שכמעט לא רואים אותו מרוב שנראה לנו הכי זניח ויומיומי:

"עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים.  בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית…  עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים).  מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן.  וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו."

חבר הקיבוץ עלול להשתומם:

"מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן!  מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… "

זו דעתו של רגלסון, ואין הוא מרפה ממנה גם כשהוא מודע למיעוט שעות הפנאי של בן-קיבוץ יגע מיום עבודתו הפיסית.  לכך הוא מציע פתרון: הוא מעודד את בן-הקיבוץ להתייחס להעשרת שפתו כתהליך שנפרש על פני כל שנות חייו, ומושג בצעדים קטנים טיפין, טיפין, תוך ניצול כל אותם רגעים מזדמנים שאחרת היו מושחתים בבטלה – דקה פה, רבע שעה שם, כל הזדמנות הכי קטנה לעיין בספר:

"תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי.  וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת?  צעיר אתה, והרבה שנים לפניך.  אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט.  כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר.  ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו.  טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת."


לקריאת המאמר השלם –>.

מי יודע מה עלה בגורל "פילופואסיה"?

יום ראשון, אוגוסט 2nd, 2009

בגליון העיתון דבר מתאריך 24 בינואר 1958, מופיעה מודעה קטנטנה בזו הלשון:

מודעה על כנס הייסוד של חברת "פילופואסיה", משנת 1958, שבו הרצה אברהם רגלסון

מודעה על כנס הייסוד של חברת "פילופואסיה", משנת 1958, שבו הרצה אברהם רגלסון

"פילופואסיה", ביוונית, פירושה "אהבת יצירה", ובמובן צר יותר "אהבת שירה".  מדובר ככל הנראה בחוג חובבי שירה, או חוג חובבי כתיבה שירה, ונראה שאחד היוזמים היה לא אחר מאשר אברהם רגלסון, שכתביו מופיעים במאגר פרויקט בן-יהודה.  בעת כתיבת שורות אלו, גוגל לא יודע דבר על "פילופואסיה".  האם באמת קם החוג הזה בשנת 1958?  אם כן, מה עלה בגורלו?  עד מתי התקיים?  מי השתתף בו?

נשמח לשמוע כל פרט על "חבל פילופואסיה", אם ידוע לכם.

נ.ב. הידעתם שארכיון "דבר" זמין לציבור, הודות למיזם משותף של בית הספרים הלאומי וספרית אוניברסיטת תל-אביב?

מה גורמת נשיקה מפי יהושע בן נון?

שבת, יולי 11th, 2009

הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עיבד מבחר אגדות יהודיות וסיפר אותן מחדש.  ביניהן, הנה אגדה אטיולוגית (ר' להלן) קצרה:

השור

שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן-סירא בן ירמיהו לאמור:

ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה.

ענהו בן-סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני-החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.

(האגדה מופיעה בתוך מימי בית ראשון: גיבורים וגואלים)

סיפור אטיולוגי, מלשון אַיְטִיָה (סיבה, ביוונית), הוא סיפור שמתיימר לחשוף את הסיבה לתופעה כלשהי. ובסוגה האטיולוגית יש מספר רב במיוחד של יצירות שמציעות סיבות לתופעות מעולם הטבע הדומם והחי, החל ממיתוסים וכלה בסיפורי ילדים מודרניים. גם בסיפורי אלף לילה ולילה ישנם סיפורים אטיולוגיים, שמסבירים, למשל, מדוע הים מלוח, ולמה לחמור זנב ארוך.  גם הסופר האנגלי בן המאה הי"ט, רדיארד קיפלינג, חיבר שורה של סיפורים אטיולוגיים בשם Just So Stories.  סיפורים אלה תורגמו לעברית כמה פעמים, בין היתר על-ידי אברהם רגלסון, שתרגומו, כן היה, יעלה בקרוב (ברשות בעלי הזכויות, כמו שאר כתבי רגלסון) למאגר הפרויקט.

עדכון חודש דצמבר

יום שני, דצמבר 8th, 2008

שלום לכולם,
עדכון חודש דצמבר באויר!

החודש נוספו למאגר שלושה יוצרים חדשים – שלמה רובין (הספירות בחכמת הקבלה), אברהם לוינסון (תרגום מאמרים מאת אברהם אידלסון אודות סוציאליזם ולאומיות יהודית) ואפרים לוצאטו (שירה).

ובנוסף: שירה ומאמרים אודות ספרות מאת אברהם רגלסון; שירת יהודה ליב גורדון ושמואל ליב גורדון; מאמרים מאת יוסף ריבלין על יהודי רוסיה וירושלים; ביקורות סיפורת מאת י. ח. ברנר; מאמרים על איחוד "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" מאת יוסף אהרונוביץ', ומאמרים מאת משה בילינסון על הפוליטיקה הגרמנית בשנות ה-30.

והרי טעימה מהעדכון: קטע מתוך נאום קבלת פרס ביאליק לספרות יפה, שהוענק לסופר אברהם רגלסון ב-1972. במקום נאום תודות סטנדרטי, רגלסון מציג מספר עצות לכותבי שירה, או כדבריו: "מצוות לעושי-שיר, הן-הן ההוראות שאני משננן לעצמי ולצעירים ממני."

פקח חושיך לספוג את התפארת והפלא של ארץ ושמיים ואשר בם, שהם עד-מתחדשים, עד-רעננים, ואין קצֶה לתמורותיהם. ובכן, תהא שירתך מעולפת ברכת-נהנין על המציאות במטבעות-לשון בידיך יצוקות.

קרא דרור לדמיונך לצייר במלים רחשי אמיתות נאצלות שמעבר לקליטת החושים. בעבור זה ניתנה לאדם בינה ודעת, שיעמוד על קשרי-הוויה המאגדים תופעות שונות ונתוקות למו מערכה הרמונית, ויהא שואף לחדור אל צפונות וּמכוּסוֹת. מה שאינטואיציה פיוטית מגלמת ביום זה ביריעוֹת מיתוס ואגדה, מחר-מחרתיים ינסחהוּ המדע במַשׁוויות ותיאוריות המוּעמדוֹת להתבּחן במדידה וניסוי עדי הפעלה בחיי-המעשה. וחזון-דמיון לאחרית-הימים נעשה כוח יוצר-עתידוֹת בהיסטוריה; מי כעמנו יודע זאת.

ראשית כתיבת-שירה – באהבת-שירה, בהצטמדוּת מתוך חשק ליצירות פייטים קודמים. הווי מידבק בגדולי משוררי-הדורות, לרבות דורך אתה. שרֵה וחיה בהם, התרווה מהם, ואל תחשוש פן בשל-כך יבוּלע לעצמיותך. אדרבה, השרייה באלה תשים בידך כלים אשר יסייעוך בטיפוח וַלדוֹת-נשמתך בייחודם, במקוריותם.

זכור גם זאת: כל מלה שבלשון – גיווניה, פשטיה ורמזיה, דיני-סמיכוּיוֹתיה ואפשרויות שיבוציה בפסוקים, כל הללו הרי הם ינוּקים מכלל-שימושיה ביצירות דור ודור.

הדברים אמורים לגבי כל לשון שהיא – פשיטא ביחס לעברית שלנו, שכל רבדי-תקופותיה, מפרשיות בראשית ועד החיוניים שבכתבי-ימינו, פתוחים לפני כל יהודי יודע-ספר, ואפילו אינו למדן מופלג או חוקר-עמוקות. אין בלשוננו ניב או צליל שאבד עליו כלח. אמן-יוצר כי יצטרך לו יעלהו ממַטמוֹרוֹ ויזרח אור.

אין מלה שהיא יפה לעצמה או כעורה לעצמה. אימתי היא יפה באמת? כשהיא יפה – כלומר, כשרה ויאה – לתפקידה, למה שהיא מזומנת להגיד, לתאר, לבשר.

הקטע המלא כאן.

רגלסון על ביאליק

יום שני, נובמבר 3rd, 2008

בעדכון החודשי האחרון, נוספה למאגר הפרויקט יצירה מעניינת במיוחד מאת אברהם רגלסון, משורר, סופר ומתרגם עברי, שאת כתביו התירו לנו בעלי הזכויות להגיש לציבור.  מדובר בערך אנציקלופדי על חיים נחמן ביאליק.

מה כל-כך מענין בערך אנציקלופדי, תשאלו?  אין הכוונה לפסקה קצרה שמסכמת את חייו ופועלו של ביאליק, אלא בסיכום בהיר ורגיש במיוחד של פועלו, בן כמה עמודים, מחולק לפי נושאים (כגון שירה נבואית, אירוטיקה, הומור), שמצטיין בהיותו מקיף מצד אחד (כלומר מתייחס למכלול יצירת ביאליק, ולא רק לשירתו, למשל), ותמציתי מצד שני (כל נושא מוגש בתכלית הקיצור, אך בעמקות).

קראתי לא מעט על ביאליק, ועדיין היה מהנה בצורה בלתי-רגילה לקרוא את הדיוקן המיוחד, המבוטא בסגנון הבהיר שמאפיין את כל כתיבתו של רגלסון, וברגישות של משורר למשורר.

אני ממליץ לכולכם לעיין בערך.  לנוחותכם, הוספנו לטקסט דבר אחד שרגלסון לא הוסיף בזמנו — קישוריוֹת ליצירות עצמן (מתוך מאגר הפרויקט) בכל מקום שרגלסון מתייחס ליצירה מסוימת של ביאליק, ולהקורא ינעם.

ביאליק: ערך לאנציקלופדיה, מאת אברהם רגלסון

הנה שתי טעימות מתוך הערך:

מליצה

ביאליק הוא האחרון והגדול במליצים. בזמננו ירדה המלה "מליצה" להיותה מתפּרשת שפיכת קטעי-פּסוקים, סרת-טעם וריקנית. ואולם ההשכלה ידעה מליצה עתירת-טעם ורפודת-תוכן, מלוטשת באמנות, כגון זו של אברהם מאפו ושל יצחק ארטר. במליצה כזו, ה"אני" של המשורר מתבטא על ידי מעשה פסיפס (מוזאיקה) של צירופי-מלים תנ"כיים וכמו-תנ"כיים. קשה להפריד בין ביאליק בעל-המליצה לביאליק בעל-הסגנון, שהוא שליט בכל רבדיה ואמצעיה של הלשון העברית, וכוחו עצום לחקותם ולזווגם בזיווגים חדשים, להחיותם ברוחו של דור חדש. גם בעתים שהוא משתמש, בתוך גוף-מלאכתו, באיזה פסוק עתיק כצלמו וצורתו, הפּסוק מתעלה בידו; דומה, אותו פּסוק חיכה מששת ימי-בראשית שיבוא המשורר ויפדנו ביד-אמן שלו. המוני ביטויים תלמודיים נטמעים, באופן אורגאני, בטון התנ"כי הכללי אשר לכמה משיריו. ביאליק מסיים תקופה – תקופה של שאיפה אל שגב-לשון, והוא פותח תקופה – תקופה של שאיפה אל טבעיות ופשטות.

אירוטיקה

נשמת-ביאליק היא אירוטית למעמקיה. האירוטיקה שלו היא צרופת פּרישות והתקדשות פּנימית. שורות-החן הטרוכאייות (עז-רך, ארבע צלעות בלתי-מחורזות) של "מכתב קטן לי כתבה", בהן הוא אומר: "זכה את מהיות לי חברת, קדושה את משבת עמי", – אינן בריחה קלת-דעת מאיזו הסתבכות עם אחת-הנערות, כי אם החלטה טראגית שהאהבה תישאר בשבילו ענין שמיימי ולא ענין של עולם הזה. ב"מגילת האש" העלם נשרף בתאוותו (אז, בראותו את צלם-הנערה משוקע בנהר השחור); ואולם, ממעל הוא רואה כדמות עב קטנה, בעלת כנפים צחורות (סמל לאמו של המשורר ולכל קדושת-אשה), והעב שולחת יד ומרמזת אל אילת-השחר (סמל לטוהר שחר-ילדותו), והעלם קורא: "אלהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים!"

בשיר "לנתיבך הנעלם" (נכתב בערבית-חייו של ביאליק) המשורר רואה עצמו כענן שחור וזעף, הרודף אחר צחוקה הקליל של העב-הנערה; אין הוא יכול להשיגה, אבל בכל מקום-בואו עם צלו הכבד, הוא פולח את לב העולם בברקים וקולות שלו ומחיה אותו במטר מימיו ושירתו. עב קטנה צופה עליו בשכבו דמום וכבוי-חיים ב"מי אני ומה אני". נושאי-אהבה מזומרים מתוך שובבות ומותק-חן כמו "בשל תפּוח", מתוך תחינה ויאוש כמו "הכניסיני", מתוך רגש-יתמות כמו "עם דמדומי החמה".

השיר הקצר "בת ישראל", שלפי נושאו הוא שייך אל שירי-העם (נערה יהודית סחה בנפשה פּנימה אל בחיר-לבה), הרי לפי הרצאתו הלבבית, הבלתי-מחורזת, ותוכו הרצוף קודש דתי, הוא נמנה על מיטב הליריקה הביאליקאית. ב"יהי חלקי עמכם" ביטא את הנערה האידיאלית כפי שהיא חקוקה בלבו של הישראלי.

כל זאת ועוד, בערך על ביאליק, מאת רגלסון.