תגית: אברהם רגלסון

  • ארך-אפיים ורב חדק

    עיינו נא בסיפור פיל בן פילים מאת קיפלינג (בתרגומו העסיסי של רגלסון, שנוסף החודש לפרויקט בן-יהודה) אם למי מכם חשוב לברר כיצד קרה שבעוד שרוב החוטמים – בין אם מצטנעים להם על הפרצוף כזוג נחיריים נחבא אל הכלים, או בין אם מזדקרים להם כעטרת סולדת, או בולבוסית, פחוסה, או חדה, או כל צורה, תהיה לטעמכם כעורה או נאה, (ובענייני ריח עוד יותר חבל להתווכח) – כיצד קרה שדוקא הפיל נתברך במלוא אורכו של חדק – ממש גף-אף נוסף? לכו לקרוא, הרשומה תחכה!

    ואולי משום היות הפיל יצור ארך-אפיים, נולד הביטוי "סבלנות של פילים".  הקונוטציה האלוהית מובהקת בדת ההודית – גאנֶשׁ (Ganesh) הוא אל שראשו ראש פיל ממש (כולל חדק, ובדרך כלל גם נחש, כמו הפתן בסיפור).

    גאנש, רכוב ועטוי-נחש (התמונה נחלת הכלל, ממיזם ויקישיתוף)

    (אחד השמות של גנש בלשון הטאמילית הוא Pille, שפירושו ילד קטן/עולל, וכן גם Pillaiyar, שפירושו ילד אציל, ובאופן מפתיע – בדומה מאד לעברית – גם שן, או שן פיל, וכללית – פיל צעיר).

    ואמנם, באגדה זו, למרות שזירת התרחשותה היא אפריקה, יש רמזים שחושפים את הקשר של קיפלינג להודו, ארץ מולדתו. שכן קיפלינג מתאר כאן פילון קטן שמתנכלים לו, (בדומה לגנש ההודי, שגם הוא בצעירותו סבל מאפלייה) ורק לכשיגלה סוף סוף את כוחו – ואף יפגין אותו בראש חוצות – רק אז יחליפו יתר הברואים את יחסם האכזרי ליחס של יראת כבוד.

    ולגבי יראת כבוד, נראה שאגדה זו – עיקר מוסר ההשכל שהיא מציעה הוא בדיוק הקשר העצוב בין יראה לכבוד:  מי שמנומס – בזים לו, ואילו מי שמעורר פחד – מכבדים אותו.  וכשהפילון 'מגלה' את כוחו – כוח זה צריך להיות לא רק תגלית פרטית אלא אף גלוי לעיני כל.  כי הַבְּרִיוֹת, רק כשהן מפחדות, חדלות הן להתנכל ולהתאכזר. ולפיכך, כדי להימנע מהיות קורבן, לא די בכח אלא נחוצה אף כוחניות – חריגה מהתחום הפרטי אל תחום הזולת.

    מוזר שלמרות שהאגדה מכוונת לילדים, מתואר כאן פילון קטן ומנומס שהוא מוכה ממש.  ולא סתם מוכה אלא מוכה על ידי כל בני משפחתו.

    – מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר הַפִּילוֹן, – מֵאָבִי וּמֵאִמִּי, וּמִדּוֹדִי וּמִדּוֹדָתִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמָר מִדּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה הַהִיפּוֹפַּטוֹמִיָה, וּמִדּוֹדִי הַשֵּׁנִי הַבַּבּוּן, מִכֻּלָּם סָפַגְתִּי מַלְקוֹת עַל סַקְרָנוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּמְאֹד-מְאֹד.  וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם…

    על אף היחס הלא הוגן והאלימות המכוונת כלפיו, הפילון אינו מתלונן אלא תמיד הוא מנומס וסבלן באופן שמוכיח את הקשר השורשי בין סבל לסבלנות.

    וְהֵם הִלְקוּהוּ עוֹד פַּעַם לְסִמָּן טוֹב וּלְמַזָּל טוֹב, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ-אֶרֶץ שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִכָּך.

    מה שעצוב עוד יותר הוא שהפילון משוכנע שככל שיהיה מנומס, כן יהיה מוגן יותר מפני חמת אפו של הזולת האלים.  הוא חושב שאם יהיה מנומס יקטן הסיכוי שיתנכלו לו.

    וְהַפִּילוֹן נָסוֹג אָחוֹר בְּתַכְלִית הַנִּמּוּס, כִּי לֹא הָיָה לוֹ חֵשֶׁק לִסְפֹּג עוֹד מַלְקוֹת.

    מהתיאורים הללו עולה חשד שקיפלינג עצמו סבל אלימות בילדותו מידי אלה שאמורים היו לגדל אותו ולהגן עליו. ומתברר שאכן כך:

    מעיון בפרק הראשון באוטוביוגרפיה של קיפלינג למדים על הטראומה המתמשכת שחווה בילדותו מגיל 5, כאשר הוריו אשר נשארו בהודו שלחוהו יחד עם אחותו בת ה 3 לאנגליה להתגורר אצל אישה דתיה קנאית וקפדנית.  תפקידה היה לגדל ולגונן, אך במקום זאת, במשך שש שנים תמימות היא מיררה את חייו – חיבלה בגופו ובנפשו – במסכת עינויים סאדיסטית ושיטתית.  את גילו הרך של הילד ופגיעותו בידיה היא תפסה לא כמעוררי חמלה, אלא דוקא כחולשה – מטרה נוחה לשלח בה את היצר השתלטן והבריוני שבה.

    קיפלינג טוען שעד מהרה נאלץ, מרוב פחד ומתוך יצר הישרדות, לפתח את הנטייה לשקר, ושנטייה זו, בעיניו, מהווה תשתית למלאכה הספרותית – בדיית סיפורים.  מתברר, אם כן, שקיפלינג עצמו מקשר בין העינויים שסבל בידי האשה המתעללת הזו לבין הבסיס ממנו צמחה יכולתו הספרותית.  בכך מתחזקת ההקבלה בין ילדותו של הפילון באגדה וזו של קיפלינג עצמו, ולצידה גם מבוססת יותר המסקנה שמוסר ההשכל בסיפור מצביע על יחס ישר בין נימוס וקורבנוּת.

  • עדכון נובמבר 2010, או: החושקים בלימוד

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: לצד מאמרים נוספים מאת י"ח ברנר, א"ש שטיין, ואברהם רגלסון, אנו מגישים החודש מסות נוספות מאת מקס נורדאו בתרגום ראובן בריינין, שני סיפורים על רקע היסטורי מאת חיים אריה זוטא, שירים מאת וידאל בנבנשת, וקובצי מכתבים נוספים מאת שמריהו לוין.

    טעימה קטנה מן העדכון אטול שוב ממיודענו רגלסון, והיא אנקדוטה מתוך רשימת הביקורת שלו על הספר "שערי זוהר" מאת ראובן מרגליות:

    מתעורר רצון להכיר ביתר-קירבה את זה אביר-התורה ועתיר-הנכסים, מחבר "שערי זוהר", אשר כבר פגשנוהו מקודם כבעל "מלאכי עליון" ו"ניצוני זוהר". וחוץ מעמוד-זכרון בראש-ספריו ל"טהורים בחייהם וקדושים במיתתם", בני-משפחתו אשר "גוועו, הוּמתו ונשרפו בגיטו לבוב", לא ידעתי כלום על תולדות-חייו. ברם, בחיבור אחד שלו מימי-אברכותו "ספר נפש חיה, כולל הגהות והערות לד' חלקי שולחן ערוך", מצאתי פירור-ידיעה על חייו האישיים, במלת-הקדמה קצרה, שנכתבה בכ"ז סיון תרצ"א:

    "לוּלא תורתך שעשוּעי, אז אבדתי בעניי, – דברי המשורר האלוהי אלה אוּכל לאמור על ספרי זה, שכתבתי וסידרתי בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת-העולם…" (מדובר במלחמת-העולם הראשונה. ר' ראובן מרגליות נמצא מוכשר לשרת בצבא האוסטרי ולצאת אל שדה-הקטל. על-אף אי-רצון להשתמש בכתרה של תורה, ראה היתר לעצמו לכך הפעם, והגיש בקשה להיות משוּחרר משירות על סמך רבנוּתו, לפי חוק המדינה. העניין נסתחב שנתיים, כתב-השחרור לא הגיע ובינתיים נאלץ להתחבא. חותנו וחותנתו מתו מרוב צרות, ועל אשתו הוּטלה פרנסת הבעל והילדים. ושוב מלשון-המחבר)… "אך זאת אזכורה. לילות חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כול: זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר. אך לאור להב האש שבתוך תנור-החורף למדתי וכתבתי, שטוח על הרצפה. במצב כזה של דכדוך-הנפש של בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' אבל יחד עם זה, של סביבה משפחתית נאמנה, של אהבה טהורה וקדושה, של תקווה וחדוות חיים, ערכתי וסידרתי ספרי זה. אמנם אז לא היו בידי די ספרים לרוות מצאוני ותשוקתי. ואחרי כן, כאשר נתאשרו תעודותי ונשתחררתי לפי התחלקות ממלכת אוסטריא-הונגריא, גם אז לא שלוותי ולא שקטתי. בימות הפוגרום האיום הכוּני השודדים במקדוחיהם, ואת בית מסחרי בזזו ולא השאירו גם עוללות…"

    היכן מצינו חשק-לימוד כיוצא בזה? אצל אברהם לינקולן האמריקני, אשר בהיותו נער, ולא מצאה ידו לקנות נר, עפרון ומחברת, היה משתטח על הרצפה אצל אש-האח ועושה תרגילי-חשבון בפחם-עץ על גבי היעה. ובמסורת ישראל – אצל הלל, אשר נתלה על פי ארובת-הגג של בית-המדרש לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, וּמצאו עליו רום שלוש אמות שלג…

  • עדכון ספטמבר 2010, או: למי רגלסון עמל?

    כמדי חודש בחודשו, אנו מעשירים את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הנובלה ההסטורית הכבל והקוץ מאת אברהם שלום פרידברג (על פי הנוסח הגרמני של צבי הרמן רקנדורף), וסיפורים נוספים מאת א"ד מרקסון, א"ש שטיין, ודוד ישעיהו זילברבוש.

    לצד אלו אנו חונכים את אגף חיים אריה זוטא בפרויקט, עם שלושה סיפורים מימי המקרא: חנון הצורפי, המשפט, ויום הקהל.  זוטא היה מחנך ירושלמי ידוע בשעתו, וחיבר ספרי לימוד רבים.  ביניהם ישנו ספר בשם הזרע למינהו, שעוסק, בזהירות, ברבייה בעולם החי, ומכאן בחינוך מיני לבני נוער; כשנדפס הספר בירושלים בשנת תרס"ט, הקימו קנאים דתיים שערוריה גדולה, וסופו של דבר שכמעט כל עותקי הספר הושמדו בשריפה פומבית!  עד היום קשה מאוד לאתר עותקים של הספר הנדיר הזה, ולאחרונה שמעתי מפי חיים באר איך הוא נתקל במקרה בעותק של הספר ומיהר לרוכשו (תמורת זוזים לא מעטים) עבור הספריה הלאומית, שעד אז לא החזיקה בעותק.  בזכותו אנו עובדים על הקלדת הספר בימים אלה, ובקרוב נגיש מהדורה אלקטרונית של הזרע למינהו, ונציל את הטקסט הזה מתהום הנשייה, פשוטו כמשמעו.

    בשירה נוספים למאגר שלנו חמישה שירים מאת המשורר-הצייר מרדכי צבי מאנה (המצי"ר), שבעה שירים מאת וידאל בנבנשת, ותשעה שירי חול מאת משה אבן-עזרא.  כמו כן העלינו שיר בלתי-מנוקד בשם הגיהנום מאת הסופר היידי ש' אנ-סקי (שלמה זיינוול רפפורט), בתרגום ש"ל ציטרון.

    בתחום המאמרים והמסות, נוספו יצירות מאת י"ח ברנר, ראובן בריינין, משה גליקסון, א"ש שטיין, אברהם רגלסון, ובר-טוביה (שרגא פרנקל).  ביניהם שתי מסות על מיודענו מקס נורדאו (מכס נורדוי בכתיב הימים ההם), האחת מאת גליקסון והשנייה מאת בריינין.   נזכיר שנורדאו לא כתב עברית, ואעפ"כ תמצאו יצירות משלו בפרויקט בן-יהודה, בתיווכם של המתרגמים דוד פרישמן (ה"אגדות" של נורדאו) וראובן בריינין (ה"פרדוקסים" של נורדאו).

    טעימת החודש לקוחה מטקסט קצר שחיבר אברהם רגלסון כהקדמה לספרו "עין הסוס" — עיבודיו היפים לסיפורי המיתולוגיה היוונית.  הספר כולו, אגב, זמין בפרויקט בן-יהודה, ברשות בעלי הזכויות.  בהקדמות הללו, שפורסמו ב"הפועל הצעיר" בשנת 1967, עם יציאת הספר, ושמכונסות לראשונה בפרויקט בן-יהודה, עונה רגלסון על השאלה הנצחית של הסופרים העבריים, מאז ימי י"ל גורדון: למי אני עמל? והנה תשובתו משובבת-הנפש של רגלסון:

    בעבור מי רקמתי וארגתי את סיפורי-המיתוס הללו?

    בעבור נפשות צעירות (כמוני אני בהיותי ילד-נער) אשר ספגו מנה של תורה והן צמאות לנפלאות: אגדה ושיחות-מלים מתנגנות מאליהן. (אכן, חלק מניסוּחי את עלילות-הדמיון היווניות יש לצרפו לזכות מישקע-זכרונות מקריאות שבנעורי: היו הדברים בתוכי, עוּצבוּ בי מחדש במשך השנים, וכאילו חיכו שאהיה סבא לנכדים גידוּלי-עברית, ואני רוקם בשבילם מעשיות עתיקות בחותמי שלי).

    בעבור אלה – ובעבור זקנים שלא כבה בהם שביב-הילדות החיוּני… ונזכר אני בדבר שסיפר סילאֶנוֹס הזקן (עמוד 47) לפני המלך מידאס בהיטיבם לבותיהם במאכל-ומשתה ושיחה:

    "… על אי אשר שני נהרוֹת זורמים בו, והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר האחד, מהרה הוא מזקין, מצטמק וכלה ומת – והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר השני מחדש נעוריו: גם כי זקן מאוד-מאוד, חיש הוא נעשה כבן ארבעים, ואחרי-כן כבן שלושים, והוֹוה לעֶלם, לנער, לילד, לעוֹלל – עד אשר הוא נעלם כליל! אפס-כי מערבּלה גוֹעשה שומרת על האי מגשת אליו, על כן באֵי-עולם מוּצלים מריצת-זמן מהירה עד יזקינו בלא-עת, ומצעידת-זמן אחורנית, כי יהיו לתינוקות, לעוּברים ברחם-אֵם, ויגיעו אֶל אַל-היוֹת כמו לפני הריוֹן.

    "ואני – אמר סילאֶנוֹס – אָפיוֹלטס, רוח-מזרח, טילטלני לשם, וטעמתי משני מיני הפרי גם יחד, ופעולותם סותרות זוֹ לזוֹ, וָאהי לזקן עושה מעשי-ילדות".

    — מתוך אקדמות קטנות ל"עין הסוס" מאת אברהם רגלסון.

  • עדכון פברואר 2010

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

    החודש נוספו למאגר שלנו שני אגפים חדשים: כתבי המחנך אליעזר שיין, וכתבי החלוץ ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו, שאת ספר הזכרונות השלם שלו, בנתיב הביל"ויים, אנו מגישים עתה מחדש לקורא העברי.

    הסופר האמריקני הגדול הרמן מלוויל, המוכר לקורא העברי בעיקר בזכות הרומן מובי דיק (שזכה באחרונה לתרגום חדש), קנה את שמו במולדתו דווקא בסיפוריו הקצרים, ברשימותיו העיתונאיות, ובכמה נובלות, בעוד שעיקר תהילתו נכון לו רק אחרי מותו.  אחת הידועות בנובלות הללו נקראת בילי באד, ואת תרגומו של אברהם רגלסון אנו מגישים החודש להנאתכם, כמו גם את תרגומו לרשימותיו של מלוויל מסיוריו באיים אקזוטיים, איי הכשפים – האנקנטאדאס.

    תרגום נוסף של רגלסון הוא הפואמה החינוכית דרך עמי, מאת וולטר ל' פילד, סוחר יהודי אמריקני שביקש להנחיל לדורות של יהודים אמריקניים את תולדות העם היהודי ויצירתו הרוחנית בצורת פואמה.

    גם את היצירה בת המושבה: רומן ארץ-ישראלי מאת א"ש שטיין אנו מנגישים לקורא העברי מחדש החל מחודש זה, לצד מאמר של שטיין על ג'ק לונדון.

    בנוסף, הועשר המאגר במאמרים מאת לוינסקי, גליקסון, סוקולוב, לוינסון, ורגלסון, כמו גם בשירים נוספים מאת וידאל בנבנשת, בסיפור מאת פרישמן, ובנתח הראשון ממכתביו של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משנת 1858, בהם ניתן לקרוא על ראשית צמיחתו כמשורר עברי.  החודש אנו מגישים גם את המונוגרפיה של שמואל ליב ציטרון על יל"ג, שעשויה לשמש לכל המעונין מדריך להיכרות עם יל"ג ויצירתו, לחטיבותיה וסוגותיה.

    עד כאן סקירת העדכון החודשי הזה.  בשבועות הקרובים נגיש כמה טעימות מתכני העדכון הזה, ובמיוחד מזכרונותיו המרתקים של בלקינד.

  • זלמן היה פרא

    בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

    נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
    מקמטי-שמלותיך;
    ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
    יקפאו על שפה זו המתוּקה.

    רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

    אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
    נשבעתי!
    כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
    אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
    את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
    בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
    ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
    וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

    (ההדגשה שלי)

    – אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

    רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
    טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
    למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
    להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
    ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
    ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
    ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
    ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
    (פרגים)

    לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

    "אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

    רגלסון אומר ששניאור,

    "בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

    ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

    ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
    הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
    ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
    האשק לך או אשוך, יקירתי,
    ואם אחבקך עד לחנק?
    או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
    (תחת צלילי המנדולינה)