Posts Tagged ‘השכלה’

חידה: מהי חופרת אורבת?

יום שישי, אוקטובר 2nd, 2009

בטקסט מסוים מתקופת ההשכלה, כותב המחבר את השורה הבאה:

"אינך נמר אך חופרת אורבת!" (אך במובן אלא)

ככל הנראה, המחבר אלתר צירוף עברי כי חסרה לו מלה מדויקת להוראת החיה הזו.

נסו לנחש לאיזו חיה הכוונה. התשובה באחת היצירות של העדכון החודשי, עדכון אוקטובר.

מבטים על יהודה נפך

יום שני, אוגוסט 31st, 2009

יהודה נֹפך מוזכר בביוגרפיה שכתב שמואל ליב ציטרון על לב לבנדה, סופר רוסי אשר משלו תרגם ציטרון את הנובלה אברהם בן יוסף. בביוגרפיה של לבנדה מצטייר נפך כבדחן. לבנדה כותב אודותיו לציטרון:

"הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח". ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק. לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבי הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי".

מתיאור זה מתקבל הרושם כי נפך התנהג כחקיין בכיתה י"ב, אשר מחקה את מוריו במסיבת הסיום. בביוגרפיה של ציטרון על נפך עצמו מצטיר נפך בדגשים שונים לגמרי. אידיאליסט מיסיונר, העוסק בעבודת תעמולה יחידנית, כמו גם מעל דפי העתון. אדם מתוחכם, אשר מעניק שעורי חינם (בחצות הליל) בלימודי חול לתלמידי תלמוד תורה. האם גם בימינו לומדים דתיים אורתודוקסים לימודי חול בהסתר?

את בית הספר המקצועי שהקים הפך ל "בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס". בעיני דוקא מצא חן סגנון החשיבה העצמית שלימד לתלמידיו. הלוואי שכל בתי הספר היום היו עובדים בשיטה זו.

"עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו."

ציטרון הכיר את נפך מגיל 30 ועד גיל 70. בתחילת הכרותם מתואר נופך כמיסיונר להשקפותיו, אידיאליסט שאינו מסוגל להכיל את התרגשותו ונחישותו לרעיון, עד כי הוא חייב לשתף בו את כל מכריו ושאינם מכריו. את אלה הוא הופך למכריו על מנת לחלוק עמם את רעיונותיו. דמותו של נפך כמעט שאינה מקבלת תפנית כאשר הוא מחליף את דגל ההשכלה שהוא נושא בדגל חיבת ציון. כאשר מתאר ציטרון את עשוריו האחרונים של נפך, אנו רואים עסקן שידו בכל, אפילו בשכנוע גבירים לרכוש ספרים. "עסקן" אינו תיאור רגשני במיוחד, ואינו מקרב בהכרח את לב הקוראים אל הדמות שמצייר ציטרון. תמונת "עסקנותו" האחרונה, בהיותו כרות רגל מפאת מחלה, חורגת מכלל זה, והיא מעלה דמעות בעיני מי שקראו את תולדות חייו של האדם העליז והנמרץ עד לאותו רגע.

"ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!

ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.

והוא קורא בכאב נעכר:

– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!

ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:

– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!

נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.

שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד."

הרהורים על 'ברוריא'

שבת, יוני 20th, 2009

בימים אלה עלה לאקרנים הסרט 'ברוריה' שנכתב בהשראת סיפור 'ברוריא בת ר' חנינא בן תרדיון' ועודד אותנו להעלות לאתר את הפואמה 'ברוריא' שנכתבה על-ידי ש"י מולדר במחצית המאה ה-19 ולהציג בפניכם את 'אותה גברת בשינוי אדרת'.

הסיפור המקורי מתאר כיצד ביקש רבי מאיר בעל הנס, במאה ה-2 לספה"נ, להוכיח לאשתו המלומדת, ברוריא, כי כל הנשים קלות דעת הן. לשם כך מגייס רבי מאיר את תלמידו לעזרתו ומורה לו לפתות את אשתו, ברוריא, בדברי חנופה. ברוריא אכן מתאהבת בתלמיד, אך משהסתבר לה שבעצם היתה זו תחבולה שנרקמה על ידי בעלה, הבלתי נמנע קורה – ברוריה מתאבדת, ולאחר מעשה, גם רבי מאיר לא יכול להראות עוד את פניו בקרב קהילתו ובבושתו כי גדולה, גולה ממקום מושבו בגליל לבבל.

בהשראת אותו סיפור כתב המשורר והסופר העברי בן תקופת ההשכלה, שמואל ישראל מולדר, (1792-1862) את הפואמה הדרמטית שלו 'ברוריא' הבנויה כמעט כמחזה בחלוקה לארבע תמונות שבסופן מביא המספר את מסקנתו שהיוהרה (היבריס) השתלטה גם על הבעל וגם על האישה ולכן סופם הטראגי צפוי מראש ומסביר כי בענייני אהבה גברים ונשים כאחד, קלי דעת הם:

כָּל דָּרֵי מַעַל אָז אֹמֶר גָּזָרוּ
וְכָל שֹׁכְנֵי מַטָּה כָּמֹהֶם אָמָרוּ:
אֲנָשִׁים וְנָשִׁים קַלֵי דָּעַת.

השיר 'ברוריא' מעלה את השאלה הפילוסופית בדבר היחס שבין היצר לבין החובה, בין הרגש לבין הרציו. בפואמה זו מולדר מעמיד בפני הקורא מחזה שיש בו משום כְּתַב סנגוריה על ברוריא, אם כשהיא מציגה את עמדתה ואם כשהמספר מתאר את המתרחש על הבמה. ברוריא של מולדר, מלבד היותה אישה יפה, מוצגת כטוענת מלומדת ודעתנית (כפי שברוריא אכן מתוארת בסיפור המקורי, לפיו, גם תלמידים וגם יודעי ספר היו באים אליה לשמוע דעתה).

בשיחה עם פרופ' זיוה שמיר* היא ציינה כי: "לאחר קריאת 'ברוריא' מפרי עטו של שמואל מולדר, אי-אפשר שלא לייחס לו את הטמנת הזרעים הראשונים לתופעת 'חילוּן' השפה העברית, ויצירתו זו שנכתבה כמעט לפני 200 שנה, על שפתה הקריאה והקולחת, מהווה אבן הפינה לבניינה מחדש של השפה העברית כשפת שיח בכלל ושל השימוש בה בשירה העברית בפרט," והוסיפה כי "יחד עם זאת, אי-אפשר להבין תופעה זו של התחדשות השפה העברית במנותק מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים של תקופת ההשכלה, ולהתפעם מהשפעתן של יצירות מאותה תקופה על כתביהם של סופרים ומשוררים שהמשיכו והלכו בדרכו של מולדר ותרמו להתחדשותה של השפה העברית כ-150 שנה לפני "מלחמת השפות" בארץ-ישראל."

"ביצירה זו מולדר מחדש את השימוש בתחבולה של "המספר הכל-יודע" וממחיז את דעותיו בפואמה דרמטית. אחריו הופיעו מיכ"ל ויל"ג שביצירתו הגיעה הפואמה הדרמתית לשׂיאה." מכאן, לדעת שמיר, חשיבותו של מולדר בתולדות השירה העברית. "מולדר מתאר באופן אלגורי בסיפור 'ברוריא' את גורלה של האומה היהודית בתקופתו ומנסה באמצעות פואמה טראגית זו להעביר את המסר לפיו כדי להבטיח את המשך קיומה צריך לחתור אל האיזון וההרמוניה בין הזרמים השונים ביהדות של אותה תקופה: המתנגדים, החסידים והמשכילים.  מולדר שולל את ההסתמכות הטוטאלית על השכל, כמו את הכניעה המוחלטת ליצר, ובמובלע ממליץ על דרך-ביניים מאוזנת, על דרך-חיים הממזגת את האינטלקטואלי והאמוציונאלי."

אתם מוזמנים לקרוא את הפואמה הדרמטית "ברוריא" כאן במאגר פרויקט בן-יהודה ולהתרשם מהסגנון המלוטש והשפה העשירה של מולדר.

* עוד על מולדר והשפעתו על תחיית השפה העברית ניתן לקרוא במאמרה של פרופ' שמיר, שהופיע בכתב העת "דפים" בהוצאת אוניברסיטת חיפה: 'ש"ש מולדר כמחדש וממשיך: נסיון לשיבוצו ברצף הפואטי של תקופת ההשכלה' (1986)