יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבים מכם שמעו אותנו מסבירים לאורך השנים כי לפרויקט בן-יהודה יש שלוש מטרות עיקריות: שימור, הנגשה וחשיפה של היצירה העברית לדורותיה, לטובת הכלל, בחינם ובהתנדבות. במילים אחרות, איננו מסתפקים בשימור דיגיטלי של היצירה העברית והנגשתה ברשת דרך אתר הפרויקט; אנו שואפים להנגיש ולחשוף את היצירה העברית לקהל קוראים ישן וחדש בדרכים מגוונות, בין היתר בעזרת כלי המדיה החברתית העומדים לרשותנו בעשור האחרון. לצורך כך, לא רק פתחתנו יומן הרשת, דף פייסבוק וקבוצת פייסבוק למתנדבינו, אלא גם חנכנו ערוץ יו-טיוב לפרויקט. ב- 2013 התחלנו להפעיל דרך ערוץ היו-טיוב את המיזם "קוראים מיצירות פרויקט בן-יהודה", במסגרתו אנו מעלים לערוץ שלנו סרטונים של אנשי רוח ותרבות קוראים יצירות אהובות עליהם המופיעות באתר פרויקט, כשלצידם מופיע הטקסט המוקרא. לאחרונה שמחנו מאוד לארח במיזם את המוזיקאית והמשוררת המוכשרת, יסמין אבן, אשר בחרה להקריא 9 יצירות שונות ומגוונות במסגרת המיזם. יסמין כתבה כמה מילים על החוויה ואנו שמחים לשתף את דבריה ברשומת האורח המיוחדת הזו. יסמין כותבת:

"ראשית, תודה רבה שנתתם לי את האפשרות לקחת חלק בפרויקט החשוב הזה.

לא היה לי קל לבחור את החומרים. בסופו של דבר, בחרתי להקריא את שיריה של חנה סנש לא רק בשל יופיים, אלא גם מכיוון שאמא שלי גילמה את דמותה בנעוריה, בהצגה שהועלתה בבית הספר. לכן רציתי גם אני "לגלם את דמותה" של סנש לרגע קט.

"לאמי" מאת חנה סנש:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8zzat" standard="http://www.youtube.com/v/mSm_g5d7Bu0?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=mSm_g5d7Bu0&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep9816" /]

"בדרך" מאת חנה סנש:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8AeZu" standard="http://www.youtube.com/v/gJ2TD8VQS8M?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=gJ2TD8VQS8M&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep3739" /]

משיריה של רחל בחרתי את "אשתו" ו- "עיניי אעצום" העצוב והנוגע, האהובים עליי במיוחד. את שניהם הלחנתי  במסגרת פרויקט "לחשים" (אתר שירה מולחנת).

"עיני אעצֹם" מאת רחל המשוררת: 

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8xPy5" standard="http://www.youtube.com/v/Mku59bSUJxA?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=Mku59bSUJxA&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep6868" /]

אשתו" מאת רחל המשוררת:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8zALr" standard="http://www.youtube.com/v/fKALxAVPhgc?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=fKALxAVPhgc&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep2059" /]

בהמשך בחרתי להקריא את "עקדה" המחאתי של רחל נגב, שיר רלוונטי ועוצמתי שהופתעתי להכיר לראשונה.

"עקדה" מאת רחל נגב:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8zUd2" standard="http://www.youtube.com/v/X7QUw7jQT6U?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=X7QUw7jQT6U&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep8338" /]

בחרתי גם כמה ממשלי קרילוב המשעשעים והמחכימים עליהם גדלתי.

"הצפרדע והשור" מאת איוואן קרילוב בתרגום חנניה רייכמן:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8APdO" standard="http://www.youtube.com/v/OfwgAjhw-cs?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=OfwgAjhw-cs&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep7442" /]

"הארי והברדלס" מאת איוואן קרילוב בתרגום חנניה רייכמן:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8AAPD" standard="http://www.youtube.com/v/BSA-cAxs6_A?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=BSA-cAxs6_A&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep8401" /]

"הזאב והטלה" מאת איוואן קרילוב בתרגום חנניה רייכמן:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8zQKC" standard="http://www.youtube.com/v/bx3cqALG1a8?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=bx3cqALG1a8&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep6190" /]

לסיום, בחרתי להקריא את הפתיחה של המחזה "הלילה ה-12" של שייקספיר, המחזה שגרם לי, כנערה, להתחיל לאהוב תיאטרון ולעשות  מנוי ל"הבימה" (טוב, גם הייתי "מאוהבת" באחד השחקנים.. :))."

"הלילה השנים עשר" או "כרצונכם" מאת וויליאם שייקספיר בתרגום שאול טשרניחובסקי:

[embedplusvideo height="283" width="450" editlink="http://bit.ly/2d8zyDA" standard="http://www.youtube.com/v/IWHMd4N8X9g?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=IWHMd4N8X9g&width=450&height=283&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep3615" /]

אנו מודים ליסמין אבן ולשאר אנשי הרוח והתרבות שהשתתפו במיזם, אשר תורמו מזמנם בהתנדבות לטובת הנגשת אוצרות התרבות שלנו לטובת הציבור הרחב במסגרת פרויקט בן-יהודה.

שבוע טוב ומבורך,

צוות הפרויקט.

(הרשומה הבאה נכתבה ע"י מתנדבת הפרויקט, הגברת חוה סטקלוב, על חוויית הקלדת יומניה של חנה סנש, אשר עלו לאתר הפרויקט החודש.)

יומנה של מקלידה

בת שבע ושבעים שנה היתה

עתה נושקת לשמונים ועדין משתטה.

בתחילת דרכי כמקלידה בפרויקט בן-יהודה קבלתי את יומנה של  חנה סנש להקלדה וניקוד. תחילה רציתי להקיש על מקש  *ויתור* – סתם, כדי לראות מה יקרה – כמו ילד קטן [בת-שבע – זוכרים?]  המקבל צעצוע חדש – וגם  – לקרוא יומן  ללא רשותו של בעל היומן [^[i]]– לא יפה!  – וגם – אם אין ביומן ערך מוסף [למציצנות גרידא] שיכול להעשיר או להאיר לנו באור חדש או מזוית שונה …

ואמנם,  בעמודים הראשונים לא מצאתי דבר,  מעבר ליומן של כל נערה מתבגרת, שבאיזשהו שלב מוצאת שאיש לא מבין… ופונה ליומן שסובל גם מבין הכל…[^[ii]]

אבל – החל מעמוד 17 מתגלה לפנינו עולמה הפנימי המופלא של נערה, שלא רק יודעת לבטא בשפה פשוטה עולם פנימי עשיר, שכל יופיו טמון בפשטותו [כאשה נאה שאינה זקוקה לא לאיפור גם לא  מחלצות…] – וגם *לשים עצמה בסוגריים* [ – בקורת עצמית…אובייקטיביות – אם יש בכלל דבר כזה] – וראייה מפוקחת את עצמה:

"במשך הקיץ כתבתי שני שירים בלבד, האחד – ליום ההולדת של אמא, השני ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים.  כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכול רואה אני את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ סתיו,חורף).  בכל אלה יש לידה, חיים ומוות.  זו הסיבה למחשבותיי התמידיות על החיים והמוות.  אין זה נובע מתוך רומאנטיות של נערות החוששות שלא תתחתנה לעולם ותמותנה מוקדם, אלא הרהורים בחוקי הטבע הנצחיים, וזהו השיר:

 הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא יוֹם קָצָר וְחוֹלֵף,

דַּף רָשׁוּם כֻּלּוֹ בְּסֵבֶל וְעָמָל.

הָאָדָם פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה,

צְבָעִים וּדְמויוֹת אֲחָדוֹת הִבְהִיקוּ –

וִהַחַיִּים עָבְרוּ וְאֵינָם

כבר כנערה אנו מוצאים אותה מרבה לעסוק בהיבטים השונים של המוות, גם ב"על-טבעי" אבל בפקחון: אמונה לצורך רגיעה –

"עולם חדש נגול לפניי.  יש יצורים שלא האמנתי במציאותם, כגון נימפות וכדומה.  אך באשר לאסטרולוגיה, ספיריטיזם וקשרי הרוח – יש דברים מאלה שאני מוכנה לקבלם, כי אם יאמין בהם אדם, יהיו לו למרגוע.  הקיץ קראתי את "הצפור הכחולה" למטרלינק, ושום ספר לא הוסיף לי ערכים כה חשובים כספר הזה.  בין היתר נאמר שם שאין מוות, כיוון שאפשר להחיות את המתים כשנזכרים בהם.  חשתי את האמת הגדולה הצפונה בדבר; ובאמת, בזוכרי את אבא, הרי כאילו השיבותי את העתים בעודנו חי.  ובכל-זאת  לא עלה בידי לבטא היטב את אשר אני מרגישה…  אבל נכון הוא, שיש לשקול תחילה למי לספר דברים כאלה.  רבים הם האנשים אשר ישימו אותך ואת דברייך אלה לצחוק."

 והנה עוד קטע מרשים באם נזכור בת-כמה ועם מי היא משוחחת:

"אתמול נפל סכסוך קל ביני ובין אמא.  בשעה שקראתי חומר מסוים, באה אמא וחטפה אותו מידי, טענה שאין זה מיוחד בשבילי.  הדבר פגע בי ביותר, מפני שזו היתה הודעה לאמר מטעם בית-הספר, כך שראיתי זכות לעצמי לדעת את הכתוב.  לאחר מכן הירהרתי בשאלה, מה הייתי עושה אני אילו קרה כדבר הזה לילד שלי.  הגעתי למסקנה, שאילו היה כבר החומר נתון בידיו, לא הייתי לוקחת אותו ממנו.  במקום זאת הייתי מקפידה יותר שלא להשאיר בחוץ חומר אשר לא נועד בשבילו…  אינני יודעת אם אמנם אחשוב כך גם כשאגדל…"

אודה וגם אבוש – לא ידעתי על כמות השירה שכתבה ומה שידעתי וגם אחרים שאלתי – הכרנו את חנה סנש – הכרנו את "אשרי הגפרור" וחלקה ההירואי במלחמה ובשבי – אבל אוצר בלום כזה של שירה מעולה, רגישה, נוגעת. " אני רושמת פה את שירי החדש, אף כי אין אני מסוגלת לשפוט אם הוא טוב באמת", היא כותבת: 

עֶרֶב

דִּמְמַת הַלַּיִל יוֹרֶדֶת אַט-אָט.

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה סֵדֶר הָעוֹלָם לָעַד.

וְכָל עֶרֶב וְעֶרֶב זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה.

 

צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים

וְאֵי-מִשָּׁם, מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין-אֲדֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.

 

הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא-תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָּר וְסָתוּם

וּמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעֹוְלֵמי-עַד.

          (תירגם: אביגדור המאירי)

האם אהיה אי-פעם לסופרת?

יחסה ליומנה והשאיפה שלה להעביר את החוויה – רגשות ומחשבות – ולא דווח גרידא – היומן על פי ההגדרה עומד לשקף גם חומר ש"אינו חשוב ביותר" וההכרה "שעד שאגיע לסיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת":

" התלבטתי בשאלה כיצד לפתוח את מחברת-היומן החדשה שלי [התחלת מחברת היומן השנייה].  שהיא עבה כל-כך, עד כי איני מסוגלת לתאר לי מתי אצליח לסיימה.  לא צף במוחי שום רעיון יפה, אולם זה גם לא חשוב.  אשתדל שכל רגשותי, כל מחשבותי ישתקפו בו בצורה שבה התעוררו וחיו בתוכי, ועל-ידי כך אחוש את היומן קרוב אלי, כאילו היה הוא "אני" שני שלי.  אני יודעת שיומני הקודם אינו מכיל חומר חשוב ביותר, ואף יומני זה לא יהיה שונה ממנו בהרבה, אך אני אוהבת אותו בכל-זאת, הוא מזכרת נעימה ביותר.  אפילו לא איכפת לי, אם יכיל שוב פרשיות של בנים, בדומה לחלק האחרון של יומני הקודם;  סוף-סוף אף הן מהוות חלק זעיר, ואולי אפילו לא כל-כך זעיר, של חיי.  ובכן, אני פותחת חגיגית את יומני, מתוך הכרה ודאית שעד שאגיע אל סיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת, גברת צעירה."

שורה תחתונה : שווה קריאה.

—————————————————————

 ^[i]"[אחיה, לימים גיורא] מצא לא מכבר את היומן שלי וקרא את כולו; התרגזתי נורא"

" לחופשת הקיץ לא לקחתי אתי את היומן, כי חששתי שלא תהיה לי הזדמנות לרשום בו, ועוד עלולים להיתקל בו ולקרוא אותו;  אף שאין בו סודות, לא הייתי רוצה שהדבר יקרה, ועל כן אני כותבת הכול לאחר מעשה."

^[ii] ובכן, היומן שלי הולך ונעשה כשל כל הנערות הממוצעות בנות ה-15, בלי כל רצינות או צביון אישי.

המתנדבת רינה רוזן מספרת:

תחילה הגיע אלי ספר הנעורים צ'יבי מאת בלה סנש (אביה של חנה סנש) בתרגומו של אביגדור המאירי, ספר שהיה, אגב, אחד מספרי-החבורות החביבים עלי בצעירותי. 

"אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים  –  ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון.

תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב. ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –"

 ותוך כדי העבודה עליו קיבלתי את המשימה הבאה: המחזה אשרי הגפרור, העוסק בחנה סנש עצמה,  ומחברו הוא …. אביגדור המאירי.

 שופט:

            את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה …  (הפצצה – –  שקט).

חנה:

            (תוך כדי הפצצה)  סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

שופט:

            (נכנס אל דבריה)  את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

חנה:

            המותר לי לשאול דבר-מה?

שופט:

            בבקשה.

חנה:

למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל,  כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות?  כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן,  משחקים אתם על פי פסקי-דין?

שופט:

            ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה …  (הפצצה חזקה מאד)

חנה:

            (תוך כדי ההפצצה)  אתה שחקן גדול, אדוני השופט  (צוחקת)  זה צריך להיות שיא המחזה:  אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם.  לא כן?  חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה,  ואני יודעת שהוא כבר מת.

שופט:

            מאין לך זה סנש אננה?

חנה:

(צוחקת)  מאין  –  באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך!  מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק.  הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת,  לא-כן ?  וגם זה ידוע לך,  שחתמתי על בקשת החנינה  –  האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

שופט:

            ומדוע חתמת?

חנה:

להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך!  –  אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה    מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות.  (בלי כל פאתוס, בחיוך)  אתם אינכם רואים.  מי עומד פה לפניך?  אל אלהי-ישראל.  אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים.  (תוקעת עיניה באוויר)  והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב  (תוקעת עיניה באוויר  –  הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה,  הקהל מתרוצץ ובורח,  השופט חוטף את התיק ובורח החוצה.  כן גם הזקיף  –  אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה)  אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה)  הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר:  חנה, איממא שלי,  חנתי,  אמי-מורתי,  לבך להב-גפרור,  ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה,  רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך  – – –  כל ימי הצטערתי:  פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו  – – –  (ההפצצה שוב התגברה,  התקרה נבקעת,  זרם אבק נשפך  –   זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה.  היא צועדת לאט-לאט,  הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

                                                אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

                                                אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

                                                אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.