תגית: יחסי יהודים ונוצרים

  • לנשק את הצורר

    י"ל פרץ מספר ב"דודי שכנא ודודתי יחנא" על ראש עיר (לא יהודי) שסירב להתיר נישואי קטינים, שהיו מקובלים בקהילה היהודית דאז, ועל התחבולה שחיבלו היהודים כנגדו:

    היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה.

    מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…

  • זלמן היה פרא

    בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

    נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
    מקמטי-שמלותיך;
    ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
    יקפאו על שפה זו המתוּקה.

    רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

    אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
    נשבעתי!
    כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
    אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
    את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
    בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
    ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
    וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

    (ההדגשה שלי)

    – אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

    רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
    טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
    למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
    להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
    ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
    ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
    ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
    ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
    (פרגים)

    לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

    "אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

    רגלסון אומר ששניאור,

    "בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

    ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

    ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
    הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
    ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
    האשק לך או אשוך, יקירתי,
    ואם אחבקך עד לחנק?
    או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
    (תחת צלילי המנדולינה)

  • אילו רק

    במאמרו "סיקריקין", רצה יוסף אהרונוביץ' להניא את הנוער מלנקוט באלימות. אולי המטרה מקדשת את האמצעים (גם אותו נוער ודאי היה אומר זאת), אך בדרך אל מטרה זאת בנה אהרונוביץ' כמה מגדלים פורחים באוויר.

    כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.

    יש שיטענו כי רק בזכות חורבן המקדש שמר עם ישראל על צביונו במשך אלפיים שנות גלות. לולא חרב המקדש, היה נותר עם ישראל, כמו יתר עמי התקופה, מחובר רגשית ופולחנית למקדש מוחשי. הפזורה, אשר לא יכלה להגיע פיזית למקדש, היתה נחלשת באמונתה ומפוצלת ממתי המעט שכן יכלו להגיע למקדש. רק חורבן הבית אילץ את עם ישראל לשנות את אופן פולחנו ולפתח את תפיסת "המקדש שבלב", אשר יש לה רגליים גם מהלך אלפי פרסאות מירושלים.

    רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.

    הנצרות כפצצה? הנצרות כמוקד מושך? האם זהו התרחיש הסביר? הנצרות שונה מהותית מן היהדות במיסיונריות שלה. היהדות מקשה על המצטרפים לשורותיה. בתקופת שלמה המלך אף אסרו היהודים על התגיירות, מכיוון שמצב היהודים היה כה מורם, שקיים היה חשש, שמא יתגייר אדם מתוך שאיפות כלכליות ולא מתוך אהבת אלהים. האם יכולה היתה הנצרות לחיות בקרב היהדות כגורם מושך?

    מצד שני, הנוצרים הוקעו בקרב היהודים. עד היום מקוללים המינים בתפילת שמונה עשרה. עצם ההוקעה היא שיצרה את הבידול המשמעותי בין שתי הדתות, שהרי ישו ראה עצמו כיהודי. בגלל שהוקעו, גלו הנוצרים הראשונים וחיפשו להם בית חליפי. לולא הוקעו, לא היו נחשפים למאמינים חדשים רבים כל כך, וודאי שלא היו ממירים את דתו של קיסר רומא, ועמו את כל האימפריה. יוצא כי כח המשיכה של הנצרות טמון ראשית כל בדחייה היהודית: על פניו, לא היתה הנצרות "פצצה שמורה באוצרות הנשק".