תגית: לשון עברית

  • להפחיד בעברית

    אחד התחומים שבהם השפה העברית חלשה למדי הוא שמות ומונחים למפלצות וליצורים מיתיים מתרבויות זרות.  בימים אלה, מתקיימת תחרות נושאת פרסים למציאת שמות עבריים לכמה יצורים כאלו.  התחרות בליווי האקדמיה ללשון העברית ואגודת המתרגמים.  היות שרבים מקוראי יומן הרשת הזה עשויים להתעניין בתחרות, והיות שאינה מסחרית (ההשתתפות בתחרות חינם, אף שהיא נערכת במסגרת כנס מסחרי), אני מעביר את הקול הקורא שפרסמה מארגנת התחרות, איילת ברטוב (שהיא גיסתי).
    לא מזמן הצעתי שם עברי לכוכב הלכת נפטון, והצעתי ("רהב", על שם היצור המכונה "שר של ים" במקורות היהודיים) התקבלה.  (לא הייתי היחיד שהציע שם זה).  נסו גם אתם את כוחכם!
    שלום,
    אנו שמחים להזמין אתכם לקחת חלק בתחרות תרגום נושאת פרסים שתערך במסגרת פסטיבל אייקון TLV: "להפחיד בעברית", תחרות תרגום שמות מפלצות! מטרת התחרות למצוא תרגומים חדשים ומקוריים לשמות של מפלצות שטרם זכו לתרגום לשפה העברית.
    כאן תוכלו למצוא מידע מפורט על התחרות: http://www.icon.org.il/2010/HebrewFrightTakanon
    כאן תמצאו רשימה והסבר של המפלצות המועמדות לתרגום: http://www.icon.org.il/2010/HebrewFrightMonsterList
    בתחרות "להפחיד בעברית" אפשר לזכות באחד משני פרסים כספיים, באדיבות אגודת המתרגמים בישראל:
    המקום הראשון: פרס של 1500 ש"ח.
    המקום השני: פרס של 500 ש"ח
    את הצעות התרגום יש לשלוח לכתובת MonsterContest@icon.org.il עד לתאריך עד יום א', 19.9.2010, בשעה 09:00 בבוקר.
    העבירו את ההזמנה הזו הלאה לכל מי שעשוי להיות מעוניין!
    בברכה,
    איילת ברטוב,
    מנהלת התוכן העיוני בפסטיבל אייקון TLV "גיבורים ומפלצות"
  • רק מלה בעברית חודרת אל עורקיו של בריינין

    לא רק אהוד מנור חושב שלמלים בעברית יש כוח מיוחד.  הנה גם על ראובן בריינין מהלכת השפה העברית קסם; ראו כמה הוא מתרגש ממנה, במסה הקטנה הזו:

    ידידי,

    אל נשמתך הנני פּונה היום… אשפּוך שיחי לפניך… בשפת נשמתי אדבר אליך. עברית אני כותב אליך, ואני יודע ומרגיש כי כותב אנוכי עברית.

    הנני קרוב לזיקנה, ואולי באמת הנני כבר זקן (ואם כן, אין הזיקנה נוראָה כל-כך, כמו שמשערים אחרים), ואני יודע ומרגיש כיום, כי אין לי בעולמי הפּנימי אלא שפה אַחת, השפה העברית, אַף כי למדתי, קראתי וכתבתי בלשונות שונות.

    אין מהותי הפּנימית יכולה להתבטא אלא בשפתי העברית, השאובה מתוך אוצרות-רוחנו העתיקים והחדשים. ואם גם בשפה העברית אין אני מתבטא כל-צרכי, עד היסוד, עד תהום-תהומותיה של נפשי, הנה לא בה, בשפה העברית, האָשָׁם או החסרון והפּגם. נשמת-האָדם בכלל אינה יכולה להתבטא בכל גילוייה והברקותיה, בכל ניחושיה הדקים ובכל הרגשותיה העמוקות; אין היא יכולה להִשְׁתָאֵב במלים וניבים עד הטיפּה האחרונה.

    כל דבר שהוא מוצא את ביטויו המלא והמעוגל במלים, אינו דבר חשוב ועיקרי, כי-אם מוגבל ושטחי, והנהו חסר גרעיני צמיחה וגידול.

    אָמנם אין נשמתי מתבטאת בכל זעזועיה הדקים ובכל לחישותיה ורמיזותיה גם במלים עבריות, אבל המלים האלה וצירופיהן הנפלאים במינם מרמזים, בכל-זאת, על המתרקם ומתהוה בנפשי. ואם לפעמים אין האספּקלריה של שפתי זו מאירה ובהירה כל-כך, הנה היא, בכל-זאת, ראי מלוטש בשביל קרניים בודדות, בשביל שביבים וניצוצות הניתזים משלהבת-יה. – –

    אני מרגיש בחוש פּנימי, כמעט מסתורי, את כל ההוראות והרמזים הדקים שבדקים, אשר לכל מלה עברית ולכל אַחת מהברותיה, תגיה ונקודותיה. הנני מרגיש את האוירה המקיפה את הניב העברי ומרחפת עליו כרוח-אלהים, רוח היצירה הנצחית.

    גילויי לשוני העברית והברקותיה הם-הם גילויי נשמתי וברקיה. הרוך, הפּינוק, העידון, הזוך והצמצום, המיוחד במינו, של השפה העברית נובעים ממקור נשמת אומתנו, מקור הרחמים והחסד.

    הקצב, הריתמוס, העז והשוטף של הסגנון העברי הוא-הוא הריתמוס של דמי הנוזל בעורקי, דם הגזע העברי…

    זה כדוֹר שלם נשמעת התביעה הלשונית במחננו: דַבְּרו, כִתבו בשפה עברית מדויקה וברורה, בהירה ומלוטשה כל-צרכה! דיוק, בהירות! בענייני-חיים פּשוטים, בעניינים גשמיים או בעניינים מדעיים הניתנים לשיעוּרים ולתּשבּוֹרת, יש אמנם לבקש את הדיוק והבהירות במדרגתם היותר גבוהה, בחינת "לא תוסיפו ולא תגרעו". בעניינים שכיחים, בענייני-חול, יש אמנם לדקדק בשפה כחוט-השערה. המוסיף או הגורע מלה אחת הוא מקלקל או מזייף את הביטוי הדרוש.

    ואולם כמה קשה להשתמש בדיוּקה ובהירותה של השפה העברית בדברים הנוגעים אל מחבוֹאי-הרוח והמתייחסים אל הנשמה, נשמת-האָדם ונשמת-העולם. כל דיוק מיותר וכל התאמה של בהירות בענייני הנפש הם דבר והיפּוכו, ואינם אלא זיוף גס. רק אותן המלים ואותם הניבים שיש בהם מלבד הפְּשַט הפּשוט, גם סוד, רק על-ידם יש לרמוז על המתרחש ומתהוה בעולם-הנשמות. הן כל הפּסיכולוגיה שלנו מגששת עדיין בחושך וחוקרי הנפש, הישנים כחדשים, אינם אלא משתעשעים במלים ומושגים, בוֹדים הם שיטות שונות מליבם, והם, סוף-סוף, מרחפים בכל חקירותיהם על השטח החיצוני, אבל אל העוֹמק, אל התהומות ואל רזיה הכמוסים של הנשמה מעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו. הן יש קץ וגבול לחוצפּת שׂכלו של האָדם, שערי הנפש היו תמיד נעולים בפני החוקרים. במפתח המדע, בעזרת מסקנותיה של הפיזיוֹלוגיה, לא יפתחו את השערים האלה, הנעולים בפני כל הסקרנים המדעיים.

    ניתן לשאוב גם את ים-האוקיינוס באֶצבּעוֹן – זו היא רק שאלת הזמן. אך אין לשאוב מתְּכָניה העמוקים של הנשמה, תכניה של ההויה העולמית, אפילו טיפּה אַחת בעזרת המלים, אפילו לא בעזרתם של כל אוצרות-המלים אשר לשפות החיות והיותר עשירות. ברשֶׁת-המלים של ההגדרות החדות והחריפות, אשר אָרגו החוקרים בלשונות המערביות, – ברשת כזו לא תצודו אַף קרן אַחת מזיו הנשמה ונוגְהָה הגנוּזים גניזה בתוך גניזה…

    אין השפה יכולה להיות בחינת נרתיק לתוכן נשמתי. כל הרודף במתכוון אחרי גילוי סודותיה של נשמת האָדם, היא בורחת ומתחמקת ממנו ב"עלמָא דִאִתְכַּסְיָא". רבוא-רבבות צעיפים לה, לנשמת האָדם; יש אולי לעשות סדק צר באחד מצעיפיה, אך לעולם לא תגַלוה ערטילָאָה לעין בּשר.

    ובכל זאת, היא, הנשמה, מתגלית מעצמה יום-יום, רגע-רגע במלים, בהברות, בצלצולים, בתנועות ובקריאות; היא מתגלית דוקא לא באותו רגע שאָנו ממתינים בקוצר-רוח לגילויה, ודוקא במקום שאין אָנו עתידים כלל להאזין לה, והיא מתגלית דוקא בצורה שאיננה מסוגלה כלל למשוך את העין או את האוזן…

    אם אני מקשיב לפעמים לגילוייה של נשמתי, הנני מקשיבָם במלים עבריות הנופלות כמו מאליהן לתוך פּי או לתוך עטי. אין חפצי לאמור, כי נשמת האָדם אינה יכולה להתגלוֹת, אפילו גילוי כל-שהוא, באיזו לשון אחרת. בודאי ובודאי שהיא מתגלית, באופן זה או באַחר, בכל לשונות העמים, כי כל לשון, כשהיא לעצמה, היא אחד מגילויי נשמת האָדם, אבל, כמדומה לי, הלשון העברית היא היותר נוחה לה, היותר נשמעת לה והיותר טבעית לה. צרכי בני-האָדם היום-יומיים, שיש בהם הרבה מן החולין ומן הטומאָה, לא הוציאו עוד מתוך שפתנו את נשמתה לשער-האַשְׁפּות. החוקרים והבלשנים לא חיללו עוד את יִפעָתה ולא המיתו את תוּמתה וקדושתה על-ידי פּקחיוּתם ההגיונית….

    בכל-אופן אין אני שומע קול-אלהים אלא בשפה העברית, שפת נשמת אומתי. אין קול-אלהים מדבר אל האָדם (והקול הזה אינו פוסק לעולם, והולך הוא מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית הימים) אלא רק בשפתו הוא, של בן-האָדם, בשפה שהיא ירושה לו מדורי-דורות. מעולם עוד לא ניבּא נביא בשפה נכריה לו.

    אני מרגיש בהרגשה עמוקה, כי נשמת כל דורותינו, נשמת יצירתנו הלאומית, עצורה וגנוזה בחביוני שפתנו העברית. כל מלה ומלה עברית רווּיה וספוגה מרוחם, מיצירתם של אבותינו הגדולים בכל הדורות. "הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל" – סמל הוא גם לשפתנו. אש-קודש יוקדת בכל מליה וניביה גם היום.
    אני שומע ומאזין בשפתנו את דפיקות-לבה של האומה העברית…

    וכל עוד ששפתנו חיה, לא ישתתק הלב העברי. – – –

    כל זאת ועוד באוסף המכתבים של בריינין שנוסף למאגר בתחילת החודש.

    http://benyehuda.org/blog/?page_id=231
  • "יהודה ליב גורדון היה לפלשתיני"

    במסתו על הסופר הרוסי אברהם ליב לֶבָנְדָה, כותב שמואל ליב ציטרון כך:

    באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;

    רוצה לומר, יהודה ליב גורדון הפך תומך ברעיון של התקבצות יהודים אל פלשתינה.

    ציטרון כתב את ההספד על לבנדה בשנת 1898. שמונה שנים לפני כן, שלום עליכם דאג לבאר את המושג בסיפורו "פרוזדור וטרקלין".  אולי היה המינוח חדש אז במקומו, בשנת 1890?

    "ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה 'חובב ציון' או 'פלשתיני', אבל לא ממין ה'פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה'פלשתינים' אשר אל חכם שופר: 'דעו לכם כי "חובב ציון" אנוכי!' לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה."

    כמובן, מהיות המושג פלשתיני נגזר המושג המתנגד. עדיין אצל שלום עליכם:

    "בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: 'פלשתינים' ו'אנטי-פלשתינים'. "

    גם בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים":

    " אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי"

    במובן של דוגל בהתקבצות בפלשתינה לעומת דוגל בחסיה תחת כנפיו של הברון הירש, ונסיעה לארגנטינה, אף כי הוא משתמש גם במושג ציוני לאותו צורך.

    בן-אביגדור כותב גם, באותו מקום:

    "ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. "

    ואין כוונתו לשפנים, כי אם להשכלה ספרדית (לטינית). עם זאת, יש הסוברים כי מקור השם הספניה הוא אכן "אי השפנים", לפי המילה העברית-כנענית או פיניקית "שפן". גם יורדי הים הקדומים התבלבלו כנראה בין הארנבונים שראו בספרד לבין השפנים. מאותו מקור נובע גם הביטוי "חלומות באספמיה", בו אספמיא היא ארץ רחוקה שנה הליכה בכל כיוון.

  • מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

    במאמרו "מצוות הלשון", שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו  פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

    "זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!"

    ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו.  והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

    "מהיכן תינק את לשונך?  בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט.  פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר).  ומן האגדה… ומשירת-ספרד ("ציון הלא תשאלי"…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש."

    זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה.  ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר "לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ"ל, מאפו, יל"ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ'בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם" – אלא אף משתתף עמם בתרומתם "לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים."

    ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה שהתיאבון לשפה רדום אצלנו, רגלסון מעורר אותו באמצעות הדוגמא היפה הבאה, שממחישה עד כמה העשרת השפה נחוצה להעשרת היכולת שלנו לראות, ועד כמה אנחנו עיוורים לעושר הצפון גם בדבר שכמעט לא רואים אותו מרוב שנראה לנו הכי זניח ויומיומי:

    "עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים.  בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית…  עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים).  מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן.  וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו."

    חבר הקיבוץ עלול להשתומם:

    "מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

    אני עונה: כן!  מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… "

    זו דעתו של רגלסון, ואין הוא מרפה ממנה גם כשהוא מודע למיעוט שעות הפנאי של בן-קיבוץ יגע מיום עבודתו הפיסית.  לכך הוא מציע פתרון: הוא מעודד את בן-הקיבוץ להתייחס להעשרת שפתו כתהליך שנפרש על פני כל שנות חייו, ומושג בצעדים קטנים טיפין, טיפין, תוך ניצול כל אותם רגעים מזדמנים שאחרת היו מושחתים בבטלה – דקה פה, רבע שעה שם, כל הזדמנות הכי קטנה לעיין בספר:

    "תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי.  וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת?  צעיר אתה, והרבה שנים לפניך.  אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט.  כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר.  ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו.  טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת."


    לקריאת המאמר השלם –>.

  • חידה: מהי חופרת אורבת?

    בטקסט מסוים מתקופת ההשכלה, כותב המחבר את השורה הבאה:

    "אינך נמר אך חופרת אורבת!" (אך במובן אלא)

    ככל הנראה, המחבר אלתר צירוף עברי כי חסרה לו מלה מדויקת להוראת החיה הזו.

    נסו לנחש לאיזו חיה הכוונה. התשובה באחת היצירות של העדכון החודשי, עדכון אוקטובר.