Posts Tagged ‘קריאה’

רגלסון מרים להנחתה לפרויקט בן יהודה

שבת, מאי 4th, 2013

כבר הרבה זמן שאני טוענת שאוטודידקטים הם מועמדים טובים יותר לעבודה מאשר סטודנטים שרק יודעים ללמוד מה שהאכילו אותם בכפית. לכן סטודנטים שסיימו תואר באוניברסיטה הפתוחה נחשבים בעיני יותר מאשר סטודנטים שסיימו בציון דומה באוניברסיטה רגילה, על שום כוח ההתמדה ויכולת הלימוד העצמי שהייתה דרושה להם כדי לסיים. כמובן שיש להביא בחשבון שהדברים מתייחסים רק למי שהצליח לסיים – לא כל מי שהתחיל תואר בפתוחה גם סיים – רחוק מכך. נראה לי שבאוניברסיטה הפתוחה אחוז הנושרים גבוה משמעותית מאשר במוסדות האחרים.

קשה להעביר מסר כזה, ועל אחת כמה וכמה שקשה להעביר את המסר שהשגים וכישורים חשובים יותר מאשר דיפלומות. והנה, אברהם רגלסון עשה את זה כבר בשנת 1960. הוא משבח את האוטודידקטיות ואף מונה גדולי עולם שהיו אוטודידקטיים, על מגוון עיסוקיהם הרשמיים (למשל, הכנת עפרונות). ו"מה פתאום", כדבריו? מתברר שכל המסה בשבח האוטודידקטיות היא רק הרמה להנחתה. רגלסון בא לשכנע בזכות הנגשת ספרות לכל בחינם, בשעות פתיחה שמתאימות לאנשים עובדים.

החלק העצוב הוא שאף כי כבר בשנת 1960 רגלסון קרא לספריות ענפות חינם בעיר הגדולה תל אביב, בתל אביב של שנת 2013 עדיין יש לשלם תמורת הזכות לעיין בספרים בתחומי הספריות של אוניברסיטת תל אביב. טוב שיש לנו לפחות את פרויקט בן יהודה.

הפשטות השטחית של טעמו הספרותי של ז'בו

יום שלישי, ינואר 18th, 2011

כך כותב ז'בוטינסקי בזכרונותיו על מה שקרא בילדותו ונערותו, ועל טעמו הספרותי מאז:

מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית-הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור.

קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו.

אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט-האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג'ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה.

ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – "התלול" ("אובּריב") מאת גוֹנצ'רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: "סיראַנו" – של רוסטאן, "אגדת פריטיוֹף" מאת טֶננֵר הסוידי, "קוֹנראַד וואַלנרוֹד" של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם "העורב" מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות-זכרון לפולחן הז'סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.

(וראו באיזו אגביות מציין ז'בוטינסקי שרכש ידיעה מספקת בפולנית כדי לקרוא וליהנות מרומן בפולנית.)

זמנהוף על המיסיסיפי

יום שלישי, פברואר 16th, 2010

ישראל בלקינד מספר בזכרונותיו על הסופרים שהוא וחבריו קראו בנעוריהם:

על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות.  השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: "להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!" וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

אותו "גמזפון" הוא מחברו של מאמר שעודד הגירת יהודים לארה"ב; המאמר פורסם ב"ראזסוויט" — כתב-עת יהודי בשפה הרוסית.  דומני ש"גמזפון" הוא שם עט שמסווה באמצעות שיכול אותיות את זהות מחברו, הלא הוא לודוויג זמנהוף (ובתעתיק הרוסי "זמנגוף").