כבר הרבה זמן שאני טוענת שאוטודידקטים הם מועמדים טובים יותר לעבודה מאשר סטודנטים שרק יודעים ללמוד מה שהאכילו אותם בכפית. לכן סטודנטים שסיימו תואר באוניברסיטה הפתוחה נחשבים בעיני יותר מאשר סטודנטים שסיימו בציון דומה באוניברסיטה רגילה, על שום כוח ההתמדה ויכולת הלימוד העצמי שהייתה דרושה להם כדי לסיים. כמובן שיש להביא בחשבון שהדברים מתייחסים רק למי שהצליח לסיים – לא כל מי שהתחיל תואר בפתוחה גם סיים – רחוק מכך. נראה לי שבאוניברסיטה הפתוחה אחוז הנושרים גבוה משמעותית מאשר במוסדות האחרים.
קשה להעביר מסר כזה, ועל אחת כמה וכמה שקשה להעביר את המסר שהשגים וכישורים חשובים יותר מאשר דיפלומות. והנה, אברהם רגלסון עשה את זה כבר בשנת 1960. הוא משבח את האוטודידקטיות ואף מונה גדולי עולם שהיו אוטודידקטיים, על מגוון עיסוקיהם הרשמיים (למשל, הכנת עפרונות). ו"מה פתאום", כדבריו? מתברר שכל המסה בשבח האוטודידקטיות היא רק הרמה להנחתה. רגלסון בא לשכנע בזכות הנגשת ספרות לכל בחינם, בשעות פתיחה שמתאימות לאנשים עובדים.
החלק העצוב הוא שאף כי כבר בשנת 1960 רגלסון קרא לספריות ענפות חינם בעיר הגדולה תל אביב, בתל אביב של שנת 2013 עדיין יש לשלם תמורת הזכות לעיין בספרים בתחומי הספריות של אוניברסיטת תל אביב. טוב שיש לנו לפחות את פרויקט בן יהודה.