א.    🔗

שבת היום לה' בק"ק זינייקאוויטץ! – אך השמר לך ושמור נפשך מאד, ידידי הקורא, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: זינייקאוויטץ עיר קטנה היא, כי אז יעשן אף תושבי העיר ההיא בך כי הוצאת דבה על עיר ואם בישראל. ובאמנה עיר גדולה היא זינייקאוויטץ, בזינייקטוויטץ ישנן כל המעלות שמנו חכמים בכרך גדול וכל אלה האנשים אשר בהם יתפאר. בזינייקאוויטץ יש רב זקן ורב צעיר, חזן ראשון וחזן שני, אשה משוגעה, עלוי, עז פנים, תקיף, מיסר, ששה ראשי הקהל, הולך רכיל, שבעה טובי העיר, חנף, בעל טובה, עסקן במצות, שקרן, בעל מחלוקות, פרוש, בעל עברה, אשה צנועה, שופט שונא ישראל, שוטר המדבר יהודית, אפיקורוס, גביר, יחסן ושכור והמון חברות ושמשים וגבאים ונאמנים ורואי חשבונות ושוחטים ובטלנים וקברנים ושתדלנים ובדחנים ומוהלים ומלמדים ועניים ואביונים עד אין מספר. –

לפנים היתה גם מילדת בזינייקאוויטץ, אך במות האשה הזאת ויתאספו זקני העדה ויתיעצו אם להעמיד מילדת חדשה בעיר או לא, ויגזרו אֹמר כי היות מילדת בעיר רשות היא ומצות שחיטה חובה, ובכן העמידו שוחט שלישי בזינייקאוויטץ ויפקד מקום המילדת עד היום הזה. – בזינייקאוויטץ יש גם מקוה קרה ומקוה חמה, בית הקברות ישן ובית הקברות חדש והמון “מנינים” ו“לשכות חסידים” שונים למיניהם. – בזינייקאוויטץ יש גם “הקדש” ובית ספר הנקרא “תלמוד תורה”; ה“הקדש” היא בית מקלט לאביוני אדם ידועי חלי ומדוה וה“תלמוד תורה” הוא בית חנוך לילדים אשר יתעתדו להיות תושבי ה“הקדש” ההוא במבחר ימיהם. – בזינייקאוויטץ יש גם “ערובין” בכל פנות העיר ובני ישראל ישאו בה משא ביום השבת, ולהראות לכל באי עולם כי בני עיר ואם בישראל המה, הם נושאים את מטפחות האף ביד רמה לכבוד ולתפארת. – בזינייקאוויטץ יש גם בית אבנים והבית הזה עליון על כל בתי העץ אשר מסביב לו כי תַּחְתִּיִם ושנים הוא נבנה, והוא משכן ר' טיביה הגביר מווראטנא, שוכר את הכנסות העיר ומגרשיה מן השד אשר המה לו לאחזה. – עוד דבר אחד יש בזינייקאוויטץ אשר לא יאמן כי יסֻפר והוא: שר אציל, אדוני העיר אשר לא ישנא את היהודים תכלית שנאה. – האציל הזה הוא בעל אוצרות ובעל נכסים הרבה, לא התמכר מעודו להתערב עם שונים רחוק ממולדתם ועמם בבירות כל ממלכות תבל. – כי אם שכן ארץ ויהי שלאנן ושוקט על שמריו, על כן לא ארח לחברה את פוחזים ורקים ושבורים, ועל כן לא בא בכף מלוים בנשך ובמרבית, ועל כן לא התרושש כאלה מבני עמו הגאיונים, ועל כן לא יצעק כמוהם במכתבי העת ובסוד יועצים כי ינצלו ישראל את ארץ אחזתם ויציגום ככלי ריק, ועל כן לא ישנא את ישראל כי אם יבזם בלבו ויבט אליהם בשאט בנפש, ואם אך יתרפסו וידברו חנף ויבאו וישתחוו לפניו, לא ירע ולא ישחית להם, כי אם יצחק וילעג עליהם, על כן יחשבוהו יהודי זינייקאוויטץ לאחר מ“חסידי אמות העולם”.- בזינייקאוויטץ יש גם גן גדול ויפה, אפס כי הגן הזה איננו קנין יהודי העיר כהרב הזקן והצעיר וכבית הקברות הישן והחדש, כהמקוֹת והערובין וההקדש והתלמוד תורה והעניים והאביונים ויתר תשמישי-קדושה; כי לאדוני העיר הוא ואך באותו להתלוצץ ולהתל ביהודיו, יפתח את שעריו לפניהם משבת לשבת בימי האביב והקיץ לעת ערב, וישראל קדושים אשר בכל ששת ימי המעשה עיניהם ולבם אך על תורתם ובצעם, יצאו ביום קֹדש את נשיהם וטפם לשוח בגן אדונם ולהשביע את נפשם ממראה הטבע הנדיבה על מצעי דשא ועשב, בצל אלון ולבנה ועץ כל פרי, או אז תצלח רוח נדיבה על כבוד האציל הנעלה וירָאה אליהם בהודו והדרו על סוס אביר וירכב ויעף ויחלף פתאם כברק בין ההולכים לשוח בגנו, ויכה בשוטו על ימין ועל שמאל על ראשי הפָּסים נבהלים ודחופים מדהרות דהרות אבירוֹ, ונפשו תשיש על משבתם; או ישלח בהם את כלביו ויקפצו על ראשי עם קדש לחטוף את מגבעות השבת מראשיהם ולקרוע את זנבות בקדש מעליהם; רו ישרוק לרביו ויורו עליהם פתאם מאבק שרפה להמם ולהחרידם מרבצם. – ובכל זאת לא ימנעו יהודי זינייקאוויטץ מבֹא בגן אדונם, כי ידעו ויבינו אשר לא רעתם ידרוש, כי אם לצחק בהם חפצו ומגמתו, וצחקו זה ישלם להם ביד נדיבה. אשרי הגבר בזינייקאוויטץ העיר אשר ישרוט שוט אדוניו בבשרו שרטת, אשר יפצע כל מאומה מאבק השרפה, או אשר יסחבו הכלבים את זנבות כובע שַבַּתּוֹ, כי אז יבטח האיש ההוא אשר ישלם אדונו את נזקו לו שבעים ושבעה, כי הלא מחסידי אמות העולם הוא! –

ובזינייקאוויטץ העיר שבת היום לה‘! – שבת היום לה’, מה רב כח הקסם אשר לשלשת המלין האלה! ישראל גוי אחד אשר לא ישקט ולא ינוח וישם תבל כמרקחה ברוחו הכביר, בעבודתו ומסחרו ובכל משלח ידיו, אשר הררי עד לא יעצרוהו בדרכו וים זועף לא יגביל נתיבתו, אשר יעלה שמים ויוריד אלים מכסאם וירד תהומות לגלות ספוני טמוני חשך; ישראל גוי קדוש, גוי קטן ורפה כח, ונועד מעולם ללחום מלחמות תנופה את המון אויבים גדולים ונוראים ושנות אלף לא ייעף ולא ייגע ממלאות את תעודתו זאת ברוח גבורים; ישראל גוי נפלא, רוח החיים באופני הבריאה, המלא את כל הארץ בכבוד ה' אלהיו; ישראל גוי נאוה ויפה, אשר תעבודו שמלותיו וישָחת מאדם מראהו בארץ גודו; ישראל גוי ממשוך וממורט אשר היה לעבד עבדים בחמת עמים לא ידעו אל; ישראל בן מלכים ונסיכי ארץ, אשר מאשריו ומגדיו יחדו הפכוהו בלהטיהם לבן בלי שם ויהי ללא אדם; ישראל כלו אשר מקצה ארץ ועד קצה, אך יחוש את שלשת המלין האלה: “שבת היום לה'” וישָפך עליו רוח חדש ממרומי שמי ה', רוח חן ונעם, רוח שלום ושלות נפש, וינוחו העובדים מעבודתם הרבה ואנשי לחם שבו והיו לכהני אלהי השלום, ויסירו העבדים את שמלת שבים מעליהם ולבשו בגדי חפש, ובני בלי שם יתעוררו וינתקו את מוסרותיהם ויתעודדו ממקסם כזב ושבו והיו לבני מלכים ורוזנים כבתחלה! ­­–

ובני מלכים ורוזנים אלה מטיילים עתה בגן העיר זינייקאוויטץ ואדוני הגן בחסדו וטובו יביט עליהם מחלון היכלו ויתקלס במו כאשר הסכין מאז. –

אך פלאים הנך ישראל! אך חידה לא נפתרה הנך לאוהביך ולמנאציך גם יחד! רגע גדול עד שמים גאונך, תלעג לכל הגוים בגאותך, ומשנהו מעפר תשח אמרתך וככלב תלקק את יד נוגשיך: רגע תצעד בצעדי און ותשא את ראשך בתפארת אדם להתיצב לפני מלכים, ומשנהו על גחונך תזחל ותתרפס לפני כל שר עשרה!– “אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדולה ועטרת ישועה”, ענית ואמרת לפני ה' אלהיך זה רגעים אחדים, ועתה אף לא תחוש אף לא תרגש כי יצחק בך אויל אדם וישימך מטרה לחצי לעגו! –

שמחים וטובי לב ישוחו יהודי זינייקאוויטץ בהגן הגדול והיפה אשר ישתרע לפניהם במצעי כל פרחי ריח ויסתירם בצלו מחמת השמש הבוער כתנור, והנה רוח חרישית ישב מצפון, יעבור בין צמרות האלונים ויתלחשו ענפיהם בקול דממה כמתפללים לאל בוראם, יגע בארץ וינועו ראשיהם כל פרחי הגן ויזילו בשמיהם להחיות כל לב בריח ניחוח. באַות נפש ישאפו המטיילים רוח צח ולא יתבוננו בענן ענן על פני רקיע השמים. והרוח יוסיף אֹמץ מרגע לרגע, יעלה נשיאים מקצה הארץ וינהגם כעדר צפון ותימן. השמים יתכסו בעבי עננים ומלכת היום תסתתר לרגעים תחת שלמה שחורה, והסער יסער ויהמה בקול אדיר וחזק ויחילו עצי הגן הגבוהים והרמים ויחוגו וינועו מידו החזקה. –

מה זאת! הזיז נורא יקרע פתאם את יריעות השמים ורעם בגלגל ירעיש מוסדות תבל! אגלי מים גדולים בודדים במועדם נופלים לארץ לאות כי גשם שוטף הולך וקרב, והמטיילים ירוצו ויחושו אל פתחי הגן כי עת למהר ולשוב הביתה. אך הה! סגור כל פתח על מסגר ודרך אין לנוס. – כאובדי עצות ירוצו הנה והנה אולי ימצאו מקום לברוח או להסתר עד יעבור סער. אך הגן סגור ומסוגר כהגן אשר שִכן עליו אלהים את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת וארבות השמים נפתחו להריק את שפעת מימם על ראשי המבוהלים ודחופים מחמת סער מתחולל. עוד מעט והיום חלף וליל חשך יפרוש את כנפיו השחורות ותכסינה את עין הארץ. חשך ואפלה, סיעה וסער, מטרות עז עם רעם וברק וקול יללת תועים בליל אמש שואה ומשואה! האח, מה נעים המראה הזה לאדוני הגן העומד בחלון היכלו הפתוח! כברוק ברק ויאיר כרגע את חשכת הליל, ירָאו פני האדון הזה הצוהלים משמחת נפש וטוב לב… "צעזאר! ברוטוס! הפיצו בגן! נשמע עתה קול האדון קורא, וחבל כלבים עזי נפש יקפצו מכל עבר וינבחו בקול נורא לחרדת לב התועים האמללים ותהי תחת אלהים בקרבם ותעל צעקתם השמימה. – פתאם האירו כל חלוני ההיכל בנרות אין מספר והאדון יצא על מעקהו ויקרא: “אך מה הקול הזה אשר אנכי שומע? האם אתם תתהלכו עתה בגני, יהודַי? הן אדמה כי כבר עבר השבת וגם גשם ירד מן השמים או האין זאת? ומדוע זה תתהלכו עוד בחוץ? מדוע לא תשובו איש לאהלו?” – “אבל אדוננו רב החסד! ושערי הגן סגורים!” ענה קול בוכים מתוך הגן. “ויהי מה, שאל האדון, מדוע לא תבואו להיכלי הפתוח?” ­– היהודים רצו כצביות וכאילות השדה וידקו איש את רעהו להגיע ראשונה אל פתחי ההיכל, אך הה! בושו כי בטחו! “גם שערי ההיכל סגורים!” קראו בתֻמתם בנשאם את עינם אל אדונם, “אם כן לא אוכל להושיעכם!” ענה האדון רב החסד והרוע ויבכו כל הלילות בחלוני ההיכל וצחוק פרוע נשמע בחשך.­–

 

ב.    🔗

כמֻכי סנוֵרים וכהלומי רעם נשארו המטיילים הנדחים בחשכת אפלה ורועדים מקור, כי נרטבו מזרם מטר עד כתנתם אשר על בשרם, והנה מרחוק אור עששית נראה ולאורו הכהה תרָאֶה תמונה מעֻלפת בשמלה לבנה מצוארה ועד כפת רגלה. “הֵנה יהודים!” קראה התמונה בהפנותה פניה אל היהודים הנבהלים ובהאירה בהעששית אשר בידה על פתח קטן הפתוח בקצה הגן. – “הֵנה אתם חמורים נדהמים!” קראה שנית בראותה כי אין לה שומע, ובני יעקב התאוששו עתה בשמעם את מהללם מפי התמונה, כאשר הסכינו מאז לשמוע מפי אדונם, וכרגע וימהרו מכל פנות הגן ויתנגשו וידחקו בעד הפתח הצר. האנשים רבו איש את רעהו בהחפזם, הנשים צעקו ויאנחו על מעיליהן כי נשחתו משפעת גשם ועל פרחי השוא אשר על מגבעותיהן כי קמלו בלא עתם ונקטפו בחמת סער, הילדים ענו לקולם בזעק וילל, וכלם רצו כעדר חסידים שעלו מן המקוה וינוסו כמנוסת בן אחי אברהם בהמלטו ציערה. – “האין עוד איש בגן?” קראה התמונה בהסירה את מחלפות ראשה השחורות כעורב מעל פניה ותחליקן על מצחה בידה הקטנה; עתה נראו פני התמונה הזכים משלג לבנון ועיניה אשר העיפה בקראה האירו מסביב את חשכת הלילה, אך כמעט רגע וישב הרוח ויכסֶהָ בשפעת מחלפותיה כמו צחק בם באַות נפש. “האין פה עוד איש?” קראה התמונה שנית, ותפן ותסגר את דלת הגן.

“אך הרפי נא עוד רגע, גברת נעלה, ויצא עוד יהודי אחד”, ענה איש צעיר לימים לבוש בגדים קצרים, פולנית.

התמונה הסבה פניה אל הקול הדובר אליה, והנה רוח אדיר וחזק יַשב ממולה וישא את מחלפות ראשה ויציגן כמו נד, ויגל הוד פני עלמה פורחת היפי עלומים מאירה כשמש ברקיע השמים. והעלמה נבהלה ותחגר שארית כחה להחזיק בשולי שמלתה לבל תהיה לשלל לרוח סוער, ובעשותה בבהלה הנה והנה ותפול העששית מידה והנר אשר בתוכה כבה ויהיה חשך. – “הה בן עני! קראה העלמה, הנר כבה ואנכי סגרתי כבר את דלת הגן וגם המפתח נפל מידי ואינו, ומה תעשה אפוא עתה, איפֹה תחבא כעת ממבול מים?”

“אל תדאגי לי, ענה האיש, הן רק יהודי אנכי, אך אַת גברת נעלה החישי מפלט לך, כי בת אצילי ארץ אַת, או האינך בת הגראף, גברתי? – ופן ירע לך הקור וחלית כאחד האדם, כי גם שמלתך לעורך נרטבה. אין זאת כי אם מטר השמים לא יפלה בין אדם לאדם ודם ראש בת רוזנים לא יהדר ברדתו ארצה”.–

“אמנם כי יחרדו כל יצורי גֵוי מקור, ענתה העלמה לתמה, אך לא אדע גם אני תוצאות למצבי זה, כי דרכי הגן שרוכים וחשכת לילה הכתני במנורים”.

“הבגן אביה הנעלה לא תמצא גברתי ידה ורגלה הפעם?” שאל האיש בצחוק מר, ולפני רגעים אחדים תעו אנשים נכרים בגן זה ויהיו בעיניה חמורים נדהמים?" –

“מי אתה?” קראה העלמה.

“הטרם תדעי, גברתי? ענה האיש, הלא השמעתיך כי רק עברי אנכי, אחד היהודים אשר אביך הנעלה פתח היום לפניהם את שערי גנו ויקדם בו פניהם באהבה רבה, כאשר הראיתי בזה”.

“הביטו נא וראו, ענתה העלמה בלעג, גם לדבר לצון יסכון היהודי, ואנכי דמיתי כי לא נברא עם זה כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית ולהתרפס ולדבר חנף”–

“ולהיות לסדן לכל פטיש אשר יואל להלמנו בחסדו! הוסיף האיש, או האין זאת גברתי? – כזאת חשבת למשפט, אפס כי לבך הרך והענוג לא נתנך לראות בהענות גם בני העם הנבזה הזה באישון חשך, ובכן חמלת על הברואים האמללים האלה, ואף כי תגעל נפשך אותם, בכל זאת לא עצרוך סער וסופה וגשם שוטף, ותרדי אליהם ממכון שבתך להוציאם ממאסרם, כי לא תוכל עינך לראות ברעה אשר תמצא גם אתתולעת ולא איש כמונו היהודי.­­– אך הה! גם בצחוק יכאב לבבי, כי הוא הוא אסון ישראל והותר בארץ פולין זאת, והוא אשר יפליא את מכותיו בה יתר הרבה מאד מבכל שאר ארצות מגוריו, כי גם אצילי בני עמך הטובים והישרים באדם, גם אלה אשר חננו בלב מלא חסד וחנינה ובנפש זכה אשר לא הועמה משנאת חנם, כמוך גברתי, גם המה יביטו עלינו בשאט בנפש כאלו לא נבראנו בצלמם ובדמותם.– בכל ארצות תבל ישא ישראל אך שנאת שונא ומשטמת אויב, ואלה אשר לא הכתם שנאה בעוון יכירו את ערכו ויתנו כבוד לשמו, ובארצך גברתי, יש גם חרפת אנשי חסדו, אשר בחמלתם יבזוהו ובחסדם ישכינו לעפר כבודו, על כן לא ירומם, על כן לא ינשא במעלת שאר אחיו, כי אתם המתם בקרבו כל רגש כבוד אדם בשנאתכם ובחמלתכם גם יחד.– אך מה זה אטיף הפעם למשפט בחשך ואפלה וזרם מטר ואנכי טרם אדע אם גם ישָמע קולי – העודך לנגדי גברתי?”

“הה אלי!” נאנחה העלמה בקול דממה.

“הואילי נא גברתי ונחליפה את עֶמְדָתֵנו, ענה האיש, כי אנכי מצאתי כמעט מחסה ומסתר בקיר חומת הגן. סלחי נא, הוסיף בשלחו את ידו למולה בחשך ובהחזיקו בה, סלחי נא לאיש עברי כי יהין לנגוע בך גברת נעלה!” – ומבלי אשר התחמקה העלמה, משכה אחריו לאטו ויציגה על מקומו והוא יצא ממקום סתרו ויעמוד לעמתה.

והעלמה שאפה רוח, כי באמנה לא היה לה עתה החסות בקיר החומה לכלמה, ותאמר: "אודך על הטובה אשר עשית עמדי, אך צר לי כי בחלצך אותי משטף מים רבים תבוא אתה תחתי להיות – –

“אל יפול לבך עלי, גברתי, ענה האיש מבלי אשר נתנה לכלות את תודתה, לו רציתי כי עתה הנקל היה לי לדלג שור ולבוא שלם הביתה; אפס כי לא אוכל לעזבך בדד בחשכת לילה ומטר סוחף, אדמה כי עוד מעט יחדל המטר וירח בשמים יגיה אורו, ובשובך בשלום להיכלך אמצא אף אני מקום לשוב לביתי, אך עד אשר יכלא הגשם וסערה תקום לדממה אוָתר פה על מקומי אם תרשיני גברתי” –

“לא פה המקום, אף לא זאת העת לבקש רשיון, ענתה העלמה, אך מדוע זה לא שבת לביתך בתחלה אם הנקל לך לצאת מן הגן כאשר תאמר?”

“כי נפלאתי מאד על החזיון הנעים אשר התענג בו אביך, ענה האיש, ואֹמר אראה נא את אחרית החזון הזה, ובאמנה לא אנחם על אשר אחרתי עד עתה, כי ראיתי אשר שלח אלהים את מלאכו הטוב לחלצנו ממצר, אפס כי צר לי מאד על מלאך אלהים זה, כי ילין עתה בחוץ ויחרד מקור על עשותו חסד את בני עמי”–

“יהודי זינייקאוויטץ לא הסכינו לראות מלאכי אלהים בגן זה, אמרה העלמה, ואתה המזינייקאוויטץ הנך?”

“לא! ענה האיש, גר אהכי בעיר הזאת ותמול בואי הנ מעיר פ…”

“ומה מסחרך בזינייקאוויטץ?” שאלה העלמה.

“מסחרי? שִנה האיש מתפלא, אך שאי נא, הוסיף בצחוק מר, כמעט שכחתי כי בן העם אנכי אשר לדעתך לא נברא כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית ולהתרפס ולדבר חנף, אבל אנכי לא בעבור כל אלה באתי זינייקאוויטצה”–

“צר לי אם הכאבתי לך בשאלתי, כי באמנה לא אביתי הכלימך, אמרה העלמה, אך על דעתי, הוסיפה גם היא בצחוק, כי אף לא לשתות מים ממטר שמי זינייקאוויץ ולעמוד על המשמר בגן סגור ומסוגר, כמוני עתה, באת הנה”–

האיש החריש רגעים אחדים ויכונן את עיניו אל מול פני העלמה, אבל נוכח עד מהרה לדעת כי לא יחדור מבטו אליה בעד החשך אשר סביבם ויאמר: “הן עיני לא תראך, אך אדמה כי תצחקי גברתי, אות הוא כי לא תקצר נפשך גם במצב זה ותבליגי על הרעה אשר מצאתך בגללנו, אבליגה איפו גם אנכי על הרעה אשר מצאתני אני, ואספר לך את מלאכתי ומגמת פני בזינייקאוויטץ עירך, ושמעת גברתי ונוכחת כי הסגר בחשך בגן אביך איננו עוד האסון הנורא בתבל, כי יש אשר יתהלך האדם חפשי בחוץ ונפשו אסורת עני וברזל, ובצרה וצלמות יגשש בחך גם בנכון היום בצהרים”–

"לפני חמש ועשרים שנה, החל האיש ויספר, סרה אשה צעירה לימים ויפת תאר מאד לאחד בתי המלון אשר בעיר פ… ותכרע שם ותלד בן כי נהפכו עליה ציריה, ותקש בלדתה ותחלה מאד עד כי אמרו הרופאים נואש לחייה. ויהי בראותה כי קרוב קצה ותשלח ותקרא אל רב העיר ותדבר אליו לאמר: “עבריה אנכי ומולדתי פאריז בירת צרפת, והנה התעוני אלהים דרך עירכם ויקדמוני מוקשי מות. ועתה אדוני הרב הואל נא וקח מידי את הילד האמלל אשר ילדתי בזה והביאהו במסרת ברית ה‘. ראה הנה צרור כסף רב הפקדתי ביד הסופר אשר יביאהו לאוצר המלך, את הכסף הזה הורשתי לבני האמלל, אפס כי פריו, עד היות הילד בן עשרים וארבע שנה, לך יהיה, אדוני הרב, ככל הכתוב על ספר הירושה אשר ביד הסופר, ואתה תגדל את בני בביתך על ברכי דת ישראל והיית לו לאב ולמורה כיד ה’ הטובה עליך”.–

“והרב הנכבד נחם את האשה האמללה וידבר על לבה, והיא בכתה בכי ותוציא תכריך מכתבים מתחת הכר אשר מראשותיה ותאמר: “תכריך מכתבים זה אפקיד בידך אדוני, שמרהו נא עמך ולא יפתח עד כי ימלאו לבני עשרים וארבע שנה; והשבות אתה, או הרב הבא אחריך את הפקדון אליו צרור וחתום חותם צר, כאשר תקבלהו עתה מידי, ואך אם לא ישיגו ימי בני את שנת העשרים וארבע, כי טוב בעיני ה' לאספהו אליו בלא עתו, כמוני, או אז ושרפת את התכריך הזה בחותמו, לא יפתח ולא יקרא, ראה השבעתיך אדוני הרב”. – “המכתבים האלה, הוספיה החולה בבכי, אחרי כי הבטיחנה הרב למלאות אחריה ככל אשר צותה, המכתבים האלה יודיעו את בני את מולדתו ואת בית אביו. אקוה כי יזכור באהבה את שם הוריו האמללים, ואולי גם אלהי מרום יאספני בחסדו בסתר כנפיו כי לקחתי מידו כפלים בכל משובת נעורי” – ודם רב פרץ מגרון הגועת וישם מחנק לנפשה. רגעים אחדים נאבקה עוד עם המות האכזרי, וכעת מותה וירוח לה מעט ותשאל ויביאו לה את הילד ותקח עדי זהב מעל צוארה ותקשרהו על לב הילד ותשק לו ותאנח עליו את אנחתה האחרונה… עדי זהב זה עודנו על לבי למשמרת קדש, כי סגורים בו תמונת אמי האמללה ותמונת האיש, אשר לבי ינבא לי כי אבי הנהו… אך הגם תשמעיני גברתי?” –

אנחה חרישית היתה תשובת העלמה והאיש הוסיף ויספר: "והרב אַלפֿסי מלא אחרי מצות אמי ככל אשר היה א לאל ידו ויהי לי לאב ולאם יחדו, כי שמר את ילדותי כאישון בת עינו ויאצל גם מרוחו הטובה עלי בבחרותי וכראותו כי לא אצלח להיות רב כמוהו, ויביאני לבתי הספר הגבוהים, ובכל אשר הייתי היתה עינו עלי לטובה ועצתו נחתני עד כי יצאתי שלם מן האוניווערזיטעט ותעודת דאקטאר בידי. אז הראני הרב את תכריך המכתבים אשר אתו למשמרת, ומה פחד ורחבלבבי בשמעי כי בעוד ימים אחדים, במלאות לי עשרים וארבע שנה אדע ברור מי אני ומי המה אבותי אשר לשוא חקרתי על אודותם עד עתה. כשנים תמימות היו הימים האלה בעיני, כל העת ההיא לא גרעתי עין מהתמונות הסגורות במשבצות הזהב אשר על צוארי; רגע דמיתי לשמוע את קול בכים מעברי פי פחת ומשנהו האירו פניהם לי וינחמוני בדמיוני. –

“אך מה זה לשוא אנסה לתאר את רגשות לבבי אז כאֹמר ודברים? – עוד ימים שלשה אוחיל, – עוד יום אחד, – עוד לילה אחד יפריד ביני ובין תקות חיי, אך הה! הלילה הזה נצמתי מפני חשך ואשרי ושלות נפשי חלפו לנצח, כי בחצי הלילה ההוא ואש יצאה מאת ה' ותאכל את בית הרב ולהבה להטה את כל אשר בבית. וכראותי את פני הרב הזקן אשר אך בשמלתו לעורונצל מן השרפה אשר שרף ה', ותקרע נפשי לקרעים אין מספר, כי הכרת פניו ענתה למדי – כי צרור המכתבים איננו ותקותי בעשן כלתה”. –

“אדדה עתה על שנתים ימי עֹני ונדודים אשר שבעתי בהתחקותי לשוא על שרשי רגלי הורי בפאריז וביתר ערי צרפת, ואספר לך גברתי את מגמת פני בזינייקאוויטץ עירך. בשובי ממסעי לפני ימים אחדים לביתי, ויגד לי הרב כי יזכור נאמנה אשר על המכתב הראשון אשר בהתכריך מחוץ נחתם בחותם הבי-דאר “זינייקאוויטץ” ומבלי חקור ודרוש הרבה אמרתי להרכב הפך ידך ואבוא אתמול הנה, אבל הה, כי גם פה אך לשוא כל יגיעי, כמעט הניעותי את כל העיר בכברה אך עקבות הורי לא נודעו בזה ואיש בזינייקאוויטץ לא שמע את שם אסתר אמי”. –

“הלאתיך גברתי בספורי, הוסיף המספר, כי אנכי אחת נשבעתי לשפוך את מר שיחי לפני כל אשר יט לי אזן שומעת, אולי יקרה לפני הפעם איש אשר תסכון לי דעתו את קורותי, ואף גם זאת, כי אדמה אשר יתאים ספורי למצבנו זה, אפס כי גם עתה בחשכת אפלה נכון לבנו בטוח כי עוד מעט ויגולל חשך מפני אור ונצא לרוחה, אך להאיר אור על נתיב חייתי אין כל תקוה ותוחלת ועדי אגוע אתעה בחשכת תולדותי מבלי דעת מי לי אח ומודע בתבל הגדולה הזאת! – – אך ראי נא גברתי, הן נטפי המטר ימעטו מרגע לרגע, אף כוכבים בודדים יחלו להרָאות על פני יריעת השמים, גם את היכל אביך תדמה עיני לראות בהפָשט מעליו לאט לאט חתולתו השחורה; האהין להושיט את ידי לך להובילך למעונתך, כי אורו מעט פני המסלה, גברתי הנעלה?” –

“אודך אדוני, ענתה העלמה בצאתה בּצאתה ממחבואה ובהושיטה את זרועה להדובר אליה, אודך כי שמרת עלי בחשך ואפלה ותשיחני עד יעבר סער, אפס כי ספורך באמנה לא היה לי למשיב נפש, כי נגע גורלך עד לבי ונפשי תחוש את כאב האנוש, כי גם אנכי, הה, רק אנכי ידעתי תוחלת ממושבה במכאוביה ומחלת לב בהותה הנוראה! כי משאת נפשי, סמל אהבתי ונשמת חיי, נראה אלי רגע עת צפו מים זדונים עד ראשי, כי נפלתי במצולות נהר שוטף ויצל את חייתי מרדת תהומות, ויחלף ולא אדע גם מקומו איה, וגם שמו מוזר לי וכל תקוה רחוקה ממני למצוא עוד בתבל הזאת את אשר לשוא תבקשהו נפשי זה ימים ושנים. אויה לי!” –

העלמה נשאה למרום עיניה כמבקשת את משאת נפשה בין כוכבי שמים והאיש הביט רגע בעיניה היפות המפיקות נעם ואהבה וענות חן, – ויפג בו ונשמת רוחו חדלה לחרדת פתאם. –

 

ג.    🔗

“לא כן אדוני הדאָקטאָר, אך לשוא תנסה להתחמק ממני, כי לא אעזבך עד אם נריק עוד את הבקבוק הזה; או התדמה בנפשך כי אשלחך מביתי בעצם לילה בעוד בגדיך רטובים ונפשך עיפה? – לא, אתי תלין הלילה הזה ואתי תשתה הפעם, הלא כאיש גבורתך ותירא כוס יין? – חייך דאָקטאָר שומר לראש בתי בליל סופה וסערה!” – הגביעים צלצלו והגראַף מחה את שער שפמו אחרי שתותו את כוסו פעם אחת ויוסף ויאמר: “כי איש יפה תאר אתה אראה בעיני, ואזני תבחן מליך ואדע כי הנך גם איש דעת וחכם לב, אך את שמך אדוני לא הגדת לי עוד; שמי הוא: גראַף טהעאָדאָר אישטובסקי, ושמך?… בתי הגידה לי בהציגה אותך לפני כי דאָקטאָר עברי אתה מעיר פ… אך את שמך שכחה מהגיד לי”.

“כן הוא, אדוני הגראַף, ענה הנשאל, מעיר פ… אנכי ושמי יוסף ואַלפֿסי יקראוני בשם אומני”.

“אַלפֿסי? שִנה הגראַף, אַלפֿסי? שם נאה מאד, על דברתי. – הידעת ידידי דאָקטאָר אַלפֿסי כי מרגע אשר ראיתיך מצאת חן בעיני ונפשי תאהבך? אך מדוע זה כה נפלו פניך אף תחשה ודברך מעטים?”

הגראַף מלא את הגביעים ויקרא: “חייך דאָקטאָר אַלפֿסי!” וישתה וישכח את יחוסו הגדול ואת מולדתו הנעלה לא זכר עוד ויקרב את כסאו אל כסא הדאָקטאָר ויאמר: “איש טוב אנכי ידידי, שאל נא את פי יהודַי ויגידוך כי איש טוב אנכי; אצחק בם לעת מצוא כי הלא יהודַי המה, אך לא הרעותי עוד את אחד מהם; הגראַף אישטובסקי לא ירע ליהודיו. – אברם בנה בית ואתן לו קורות וקרשים; איטציק הקים תנור וכירים ואתן לו לבנים ושיד; מאשעק עשה “חתונה” ואתן לו יין ושרף ולהרב הסכל אתן בכל שנה ושנה עגלה מלאה תפוחי אדמה. הא הא הא! צחק הגראף בקול גדול, הידעת אדוני הדאָקטאָר את רבני היהודים אשר בעירי? שנים המה, הזקן והצעיר, ושניהם אוילים וסכלים מאין כמוהם אבל אנשים ישרים המה, והכמר אשר לנו בעירי הוא איש מרמהון ורועה ז…. יקח את כלם בכור שטן את הרבנים ואת הכמר! הצדקתי אדני הדאָקטאָר?” –

צחוק קל רחף על שפת הד"ר אלפסי בשמעו את קול היין המדבר מתוך גרון הגראף ויאמר: “סלח נא לי אדוני הגראף אם אבקשך כי תשלחני ואשוב למלוני, כי באמנה עיפה נפשי מאד ועיני תמאנה כבר לסור אל משמעתי, ותחלנה להסָגר למרות חפצי ולמרות חק המוסר ודרך הארץ.” –

“בוש והכלם! צחק הגראף, בוש והכלם דאָקטאר! גשם שוטף לא יכל לך ושני בקבוקים יין באו אל קרבך וילאוך? – אך מה זה תערג נפשך למלונך? האם אילת אהבים תוחיל לך שמה? – השמר לך דאקטאר צעיר לימים! גם אנכי צעיר לימים הייתי בימי חרפי – ולו ידעתי אנכי להזהר אז… לא כן, לא כן, הגראף אישטובסקי לא יתן את הבא בצל קורתו לשוב בחצי הלילה למלונו; במבחר חדרי תלין ועל מבחר יצועי תשכב ואם תמאן ומרית את פי, אֹמר לבתי כי הדאָקטאר אשר הציגה לפני הוא איש מר נפש וקשה עורף. – הגם ראית ידידי את פני לודוויקא בתי אשר שמרת עליה בחשך?”

פני אלפסי האדימו ויאמר: “כמעט רגע ראתה עיני אותה פה בארמונך, אך כברק ברוצו חלפה על פני וכחזיון לילה עברה ואינה.”

“לכן לונה פה הלילה, ענה הגראף, ומחר וראית כי מלאך אלהים יתהלך פה בארמוני. אמנם כי הפריעה היום את מבחר שעשועי, הוסיף בצחוק גדול, בפתחה את שערי גני לבני עמך הנבהלים, אך לא אכעס, לא אכעס עליה כי הן אותך אדוני הביאה לי שלומים לשעשועי אשר הפריעה בטוב לבבה. – תערב עליך שנתך אדוני הדאקטאר!” –

אלפסי הודה להגראַף בטוב טעם ויפטר מאתו באהבה ומשרתים שנים האירו במנורות כסף לפניו ויובילוהו לחדר גדול ויפה המלא כל שכיות החמדה. ובירכתי החדר תחת יריעות משי ורקמה, מטה כבודה תסתתר בקיר החומה ורקיע כעין התכלת נטוי עליה מלמעלה, משובץ כוכבי כסף ושמשות זהב המאירים כספירים. ויתפשט אלפסי את מעילו ויתנפל על ערש יצועו, אבל שֵׁנה נדדה מעיניו ומעפעפיו נסה תנומה. שמה בחוץ קמה סערה לדממה ויחשו איתני ארץ, אך בקרב אלפסי סער מתחולל וסופה נוראה תפריע בו פרעות, תפרק עצמותיו ותשבר את לבו ותסערהו ממטתו בעצם ליל כי רחק ממנו מנוח. –

“אויה לי! יצעק מנהמת לבו בקפצו ממשכבו, אויה לי כי פצעי אשר אמרתי זורו, וחבורותי אשר דמיתי כי נחבשו, ימקו עתה לאסוני ולחוָתי ויחדשו כאבם הנורא כמאז בנחות בי חצי אהבה עזה כמות ויפלחו כליותי ולבי!” – “היא! היא!” קרא ברוצו כמשתגע אנה ואנה בחדרו, ומבלי משים נגש אל שלחן הסופרים אשר בקצהו ותחזק בעט ידו ויכתב:

“פֿראנץ פֿראנץ! עלה נא על ראש המצפה אשר בנית לך ושאל נא לי בכוכבים אם באמנה אני אך לצלע נכון ואין עוד כל תקוה לי לראות טוב כל ימי חלדי! אך אם נואלת, נסרחה חכמתך ולא תדע את מכתב אלהים החרות על כוכבי שמיו ושפת מזרות שחקים מוזרה לך, הרף מצחק והשלך תליך וקשתך מידך כי חצֵי התוליך אשר הסכנת לירות בי יתמוללו בקש יבש. – פֿראנץ! הן תתפאר עלי כי תבונתך רבה לדעת מרחקי כסיל וכימה ולמודד מרחבי אין קץ, אשאלך נא והודיעני הידעת גם מדה וקצב לצרות לבבי כי הרחיבו, ומה רב המרחק בין איש עברי, בן בלי שם כמוני, ובין בת רוזני ארץ אשר תחפיר שמש ביפיה ותעמם כל כוכביך יחד באור עיניה? – תצחק ידיד נעים? אבל לא עת לצחק לך הפעם, כי אם עת לבכות ולנוד לך ולרעך האמלל, אשר פיו ידבר תהפֻכות וידו תכתב זרות כי הלום יין תרעלה הוא אשר הצית אש בעורקיו ויה את חושיו בו. – עוד תזכר ידיד נעים כי בעת אשר התארחתי בבית אביך בכפר מגורכם, בקרוא לנו דרור מבית הספר, כי הגיעו ימי הבציר, הצלתי בחרף נפשי עלמה טובעת בשבולת הנהר העובר לפני בית הנזירות שמה. משיתי את העלמה ממצולות מים ואנכי התעלפתי כי מים עברו גם ראשי וישימו מחנק לנפשי עד כי היה כפשע גם ביני ובין המות, ובפתחי את עיני וארא והנני שוכב על ערש דוי ואתה רעי יושב עלי ומתבונן בי בעינים מפיקות פחד ויגון. “איפה העלמה היפה כלבנה אשר היתה רגע בזה?” היתה ראשית דברי. אז בכית משמחה כי שבתי לראות חיים, ותספר לי כי חליתי ואאנש ואשב כשבועים על ערש דוי מרף בין החיים ובין המות, ובדבר העלמה אמרת כי רק בחלומי ובחום הקדחת אשר עברה עלי ראיתיה. “אבל העלמה היפהפיה אשר חרפתי נפשי עליה והצלתיה משבולת מים!” קראתי ובצחוק חמלה על שפתיך נתת ידך למו פי ואמרת כי הרופא צוה לבלתי דבר עמי על כל מאומה באמרו כי מנוחת נפש דרושה להחיותי. שבתי לאיתני ודרשתי וחקרתי אחרי העלמה אשר הצלתי בהקיץ ואשבע בחלומי תמונתה בחלותי, אך לשוא היה כל עמלי, כי בית הנזירות הקדשות סגור בעד כל גבר בלתי קדוש ודבר אין להם עם איש מעם הארץ כמוני, ובכן הלכתי קודר בכאב לבי ואשגה באהבה לנפש מוזרה לי אשר ראיתיה אך רגע, ואהי לצחוק לך ותתקלס ותהתל בי ותקראני “דון קןשטא העברי” ותשבע בכל קדש כי רק נזירה זקנה משיתי ממים רבים ובאהבת בת קדושה בלה מזוקן אשגה בדמיוני הכוזב. – ועתה אתה איש לצון, איש אין אמונה בו, אשר שמת בין כוכבים קנך ותכחש בגַאות חכמתך בכל דבר אשר לא תראה בעיניך ותקראהו הגיון שוא ותפל, הבה נא ואראך לדעת כי יד נעלמה, אשר לא תראה גם בהמון כליך החודרים למרחקי אין קץ, יד גדולה ונוראה תמשול בחבל ארצנו, ואם הקשית לבך מהאמין באלהים אדירים, ן תאלץ להאמין במלך בלהות, אשר יראה לו אמללי ארץ לענותם בלי הרף ולצחק בם ככדור! – בזיקיינאוויטץ, בארמון הגראף אישטובסקי, בחצי הלילה הנני כותב לך את שורותי אלה. להתחקות על שרשי רגלי אבותי האובדים באתי הלום ועמלי עלה גם הפעם בתהו כאשר הסכנתי, אבל תחת אבותי מצאתי אותה, אותה אשר בחבלי הקסם נמשכה נפשי אחרי תמונתה מיום הצלתיה מנבכי תהום, אותה אשר אמרת בלעגך כי לא תמצא בארץ חיים כי אם בדמיוני הכוזב, אותה, פֿראנץ! מצאתי בזינייקאוויטץ, בליל סוער ומטרות עֹז מצאתיה תועה לבדה בגן אבי הגראף, ואשמֹר עליה ואשיחנה בחשך שתי שעות תמימות מבלי אשר ידעתי מי היא, וברגע אשר הכרתיה, ברגע הזה נצמתי מפני תגרת היד הנעלמה אשר תנידני בלי חשך ותהתל בי לבקרים! כי העלמה הנפלאה הזאת, אשר לא תדמה ולא תדע עוד מי אני, הגידה לי בתמת לבה כי תלך תמס באהבתה העזה להאיש אשר הצילה ממעמקי מים ואך אל האיש הזה תערֹג נפשה החולה באפס תקוה ותוחלת זה ימים ושנים. – פֿראנץ! והעלמה הזאת בת גראף פולני היא ואנכי–יהודי! – שמעתי את דבריה ולבי סחרחר אףבינתי הסתתרה ועיני חשכו ואחשב להתעלף ולפול אחורנית, ובכל זאת עצרתי כח ואתאפק ואחריש ואנחנה אל ארמון אביה הגראף. והגראף קדם פני באלפי תודות אחרי שמעו מפי בתו כי שומרה וצלה הייתי על יד ימינה בליל חשך זה, ולא נתנני לשוב לבית מלוני ואותר בארמונו ואלין בו. הא הא הא! פֿראנץ! פֿראנץ! האם לא תשמע את תרועת שֵדי לצון וצחקם הנורא?! – מצאתי את משאת נפשי, ובמצאי אותה נוכחתי כי אבדה לי עולמים –, קרוב אני לאור חיי, ואך חושך ישופני –; אך מספר קרשים קלים יבדילו ביני ובינה, וקיר ברזל נורא מפריד ביננו לנצח נצחים. – הה! ארורים בני האיש אשר אשר השחיתו כל חלקה טובה בתבל הגדולה הזאת, בחקות ההבל אשר חקקו להם באולתם ובערמתם ובצדקתם וברשעתם ובגאותם ובענותנותם, וימלאוה עבדים ושרים, רוזנים וחשוכים, וימלאוה אמונות ודתות אין מספר, וימלאוה צרה וצוקה, עברה וזעם, כעס ומכאובים!–”

“אש! אש! קרא אלפסי בקפצו מכסאו ובהשליכו את העט מידו, אש האהבה היוקדת בקרבי תאכל את תבונתי ותאכל גם את – אמונתי! אויה לי!” התאנה במרירות ויכרע על ברכיו ויסתיר את ראשו בכר המטה ויבך בכי רב וירוח לו מעט ויישן וירדם. – –

**

בקצה שמי תכלת יצא השמש בהדר גאונו וישקיף בעין יפעתו על האדמה, אשר חדשה פניה כי רותה מגשם נדבות, אגלי המטר, אשר לנו בקצירי כל שיח השדה ועל עלי עשב ודשא יזהירו כספירים לאור המאור הגדול בהלו וצפרי שמים ירנינו כל לב בנעם זמרתם לבקרים, אך בני הארמון ינומו עוד שנתם. ובתוכם גם הד"ר אלפסי, כי מלאך השֵׁנה בחסדו ובחמלתו נסך עליו רוח תנומה ערבה, וינשנו את עניו ואת עמלו בחבקו אותו בזרעותיו הרכות. לא נפריעהו אפוא גם אנחנו ממנוחתו ונבוא העירה זינייקאוויטץ עד אשר ייקץ משנתו. –

––––––––

 

ד.    🔗

זינייקאוויטץ היא עיר גדולה; בזינייקאוויטץ יש גם בית תפלה לנוצרים ועל בית התפלה גדל גבוה, ובמגדל פעמונים גדולים, והפעמונים הגדולים האלה ישמיעו עתה כי חלף לילה ואתא בקר, ובלשון ברזל ונחשת יקראו אל בני האדם כי יצאו לפעלם ולעבודתם, ובני האדם יתנו להם אֹזן קשבת. הנוצרים האזרחים אשר בזינייקאוויטץ, ומהם עושי המלאכה, הנגרים והרצענים והסנדלרים לבושים בגדי תפארתם הלא המה כתנות ומכנסי בד, וברגלים יחפות מטילים בהשוק הגדול ונועצים יחדו אם בבית איטציק ישתו היום יין שרף לרויה, ואם בבית המשקה אשר למאשעק ישתכרו, ובחכמת לבם יגזרו אמר ויחליטו כי כמאשעק כאיטציק וכיתר המוזגים יהודים מונים ואנשי מרמה המה. אך סבאם טוב וישַׁכֵּר כמשפט ובכן יסורו היום לבתי כלם ויקדשו את יום הראשון במשנה שכרון, ואחרי כי היום קצר ובתי המשקה רבים, יחלו מהיות הבקר ויסורו ראשונה לבית מאשעק כי קרוב הוא.

“מאשעק, יין שרף תנה!” יקראו האזרחים נכבדים האלה בפתחם את דלת ביתו. והאיש מאשעק חסיד וירא אלהים, יעסוק כל היום בתורה ותפלה ורק מעט בדרך ארץ. אך היום תסובב אשתו אשת החיל, בשוק “לעסוק בפרקמטיא” לקנות ביצים וחמאה ופרי הארץ מבני הכפרים, ומאשעק נשאר על משקהו ויתפלל ביחידות בביתו אבל בכונה גדולה. טלית טורקי על ראשו יעטה וציצית ארוכים ועבים סרוחים אחריו ויטאטאו את רצפת הבית, תפילין גדולים על ראשו ועל זרועו ובידו סדורו של האר“י ז”ל אשר יתפלל בו ברוצו אנה ואנה, ובלי אשר יפסיק חלילה מתפלתו ינענע להאורחים בראשו וימזוג להם יין שרף כאשר ישאלו.

“שֵנה!” יקראו, וישנה מאשעק, אך לשלש לא יחפץ וכאשר ישאלו בחזקה ימשוך את כתפותיו למעלה וימולל באצבעותיו כמונה כסף, לאמר: לא כן אדונַי, שלמו ואחר אתן עוד אחד הסובאים אשר יבין היטב את שפת הרמזים האלה יקלל קללה נמרצת ויקרא: “הגד נא לי אתה היהודי האם הרבה חיבתי לך מתמול שלשום?”

שפתי מאשעק נעות גם גווֹ יתנועע כנוע עצי יער מפני רוח ולא יפסוק רגע מתפלתו כי אם יזקוף ארבע מאצבעות שמֹאלו הכרוכים ברצועות תפליו, ואת כ ימינו ישלח נגד האיש הדובר אליו כשואל שלוּמים.

“האם תשתגע יהודי חומס וגוזל? יקרא הנוצרי, בעד ארבעה כוסות יי”ש חיבתי לך? ומתי שתיתי אצלך ולא שלמתי?"

מאשעק יקפץ עתה וידלג פעמים ושלש בהוליכו את יד ימינו על זרוע שמאלו הנה והנה כמנגן בכנור, אף יורה באצבעו על לוח שחור התלוי על הקיר, ועליו ארבעה קוים כתובים בנתר, ועל השפחה הנוצרית העומדת אצל האח. –

“מה? יקרא הנוצרי, אז ביום אשר נגנו המנגנים בביתך וארקד את מאַרישאַ שפחתך, אז כתבת על הלוח השחור הזה כי בעד ארבעה כוסות יי”ש חיבתי לך?"

מאשעק ינענע בראשו לאמר: כן, כן, הבינות מה ירמזון תנועותי, והנוצרי יצעק בחמה שפוכה: “גנב נבל ובליעל! הן כל כספי נשאר אז בביתך כי רמיתני ותגנוב כל אשר בצלחתי בשכרותי”. – “בואו אחי! יקרא בקומו מעל השלחן, לבית איטציק נלכה ולהבליעל הזה לא נשלם אף נרה הפעם כי חומס הוא.”

החברים יקשיבו לקולו כרגע ויאמרו לעזוב את הבית אך מאָשעק יסגור את הדרך לפניהם כי יעמוד הכן לפני פתחו ולא יתן כל איש לצאת, ואף כי ימשכוהו מכל צד בטליתו ובציצותיו וברצונות תפליו, ובכל זאת לא יפסוק הצדיק הזה מתפלתו גם הפעם, וירב את הנוצרים הסובאים אך ברמזים ויקרא אך “ני! אוי! ני!” בהאבקו עמם, וראה זה פלא! בזכות האר“י ז”ל אשר על פי כונותיו הוא מתפלל, לא יכלו הסובאים לו וילאו למצוא הפתח עד כי תשוב אשתו מן השוק ותתפשר עמם, וישלים מאשעק את תפלתו בשלום והמה ישתו כנפשם שבעם – יי"ש. –

שמה אשה נוצרית אחת מנשי בני הכפרים תלך שחוח תחת שק מלא תפוחי אדמה אשר עליה. בימינה סל-יד ובזרוע שמאלה תרנגול כָפות אשר חגור חֵמות ויעמול לשוא לנתק את מוסרותיו.

“בואי נא הנה כפרית, תקרא לה אשה עבריה מפתח החנות אשר היא עומדת בו, ומה זה יש לך בשקך?”

“חצי הכור תפוחי אדמה.”

“ומחירם?”

“שלשה רבעי כסף.”

“ובהסל?”

“ביצים.”

העבריה תוציא ביצים אחדים מהסל ותתבונן בהם “הלא קטנים המה מאד.”

הניחי לי עבריה“, תענה הכפרית קשות, אם קטנים המה בעיניך אַל תקנים, או לכי ואמרי להתרנגלות כי תמלטנה למענך ביצים גדולים כמוך.”

“אבל למה זה יחרה לך אשה ישרה? תשיב העבריה בנחת דבריה, הלא אך להשתכר שתים ושלש קשיטות מגמתי. וכמה מחיר העוף הזה?” תוסיף בקחתה את התרנגול מזרועה ובנפחה בנוצות אחוריו לראות אם לבן עורו ושמן חלקו.

“כסף אחד.”

“חצי הכסף אתן לך”.

“לא”.

“אוסיף לך עוד חמש קשיטות”.

“לא אחפץ”.

“הן אשה ישרה אַתְּ, מכרי לי את התרנגול הרזה הזה ואשתכר בו גם אני קשיטה או שתים ושכרך הרבה מאד מאת אלהיך כי אשה עניה אנכי”.

“הרפי ממני עם ברכות פיך וכזביך, תענה הכפרית בתלונה, עניים הנכם כלכם אתם העברים והכמר דרש באזני כל אנשי הכפר כי היהודים המיתו את אלהינו וגם את כל כספנו לקחו להם במרמה ולנו לא השאירו מאומה.” –

“גם צנצנת יי”ש טוב אתן לך".

לזכר השם יי“ש יאירו פני הכפרית הקשה ולבה האבן ישוב ויהי לבשר; תתפשר את העבריה ותמכור לה את תרנגולה כי יכמרו רחמיה עליה ולא תזכור לה את עון אבותיה אשר יטפול הכמר עליהם ותשתה – יי”ש –

בקצה השוק שמה יסבו בעלי בתים עברים על איש כפרי העומד על סוסו ועגלתו הטעונה גזרי עצים.

“בחצי הלילה נסעתי מביתי, יתאונן הכפרי בתתו מעט חציר לבהמתו, במטר סוחף נסעתי ואדפק את סוסי הדל על הדרך הרע עד הבקר ועתה אקח שני כסף בעד כל העץ הזה? ואנכי שלמתי בעדו שני כסף ביער, ואיה שכר הבהמה ושכר האדם איהו”?

“האם תקנה אתה את העץ במחיר”? ישאלו העומדים עליו.

“ולא? יענה הכפרי, כי אם תחת מטתי ישגשגו אלונים?”

“הלא הסכנת מאז לגנוב את העץ מיער אדונך?” ישאל אחד הבעלי בתים בצחוק.

“הנה העתות אשר חלפו, כבר אינן כי ספו! יתאנח הכפרי מרה. מעת אשר נמכר היער להיהודים לא יגֻנב גם כפים מעץ עוד, כי שומרים העמידו בכל פנה,ואך במדה ובמספר ימָכר לנו. כן, הוא אחַי, יוסיף הכפרי, רעה העת הזאת, רעה היא מאד כי בכסף מלא נשלם את כל”. –

“אוסיף לך עוד רבע כסף, יאמר אחד הקונים,אך תבקע לי את העץ לגזרים קטנים”.

"הלא יום ראשון היום והכמר – –

“לא יראך איש, יבטיחהו היהודי בצחוק, כי בחצרי תבקעהו”.

“אם צנצנת יי”ש תתן לי ואעשה כדבריך".

היהודי יתקע כםו לו ואחרי כי יעמול הכפרי שעות אחדות, ישכח את רישו ואת עמלו ואת הכמר ואת העת הרעה הזאת, כי ירוה נפשו – יי"ש. –

בבית מדרש “המתנגדים” השלימו את תפלת הבקר. בעלי הבתים ימהרו לחניותיהם ולמלאכתם וישארו אך “הבטלנים”, המה היראים והשלמים, תפארת העיר זינייקאוויץ וגאותה, וגם “התכשיטים” הלא המה “האברכים” האוכלים על שלחן חותניהם ומקיימים את העולם בתורתם, ישארו בבית המדרש עוד.

“ספר נא, פינחס, את החדשות אשר קראת ב”המגיד", יאמר אחד הבטלנים והוא ר' פישל הגבן, אשר יקראוהו פֿישל פילוסוף, לאברך אחד חתן ר' טוביה הגביר מווראטנא.

“בארץ שפאניען, יענה האברך, בארץ שפאניען המליכו להם מלך.”

“מזל טוב! יקרא הגבן בלעג, כל אוכל תתעב נפשי ושנתי נדדה מעיני כל הימים אשר לא היה מלך להארץ הזאת, יש אפוא מלך להערלים בשפאַניען, אשרנו! – ויותר לא ידעת לספר?”

“בעיר ק… מת הגביר ר' ש… וישאר אחריו מאה רו”כ לקרן קיימת".

“ברוך דיין אמת! יקרא הגבן בקול גדול, מי יתן ויעשו גבירים הרבה כמעשהו, ומה קראת עוד בהמגיד?”

"פירוש חדש על הפסוק או נשיש – "

“חלילה! יענה אחד הבטלנים ברגש, בתורתו של המגיד לא נחפץ!”

“יותר לא קראתי בהמגיד משבוע זה, יאמר האברך אחרי התבננו מעט, זולת כי בעיר מ… פרצה תבערה ובתים שלשה היו בה למאכלת אש, ובעיר וו… ברח איש אחד מאשת חיקו ויעזבנה עגונה.” –

“המקום ימלא מחסורם! יאנח הגבן באנחת לצון, אך שמע נא, פינחס, יוסיף בנחת, הלא סופר מהיר אתה כי עשיר הנך ומווראטנא אתה ואת המגיד תקרא בכל שבוע, הואל נא אפוא וכתוב שתים ושלש מלין לר' איטציק המוזג, אולי יתעשת לנו למענך וישלח צלוחית “משקה” לבית המדרש, למען נשתה ונשמחה יחד בשמחת הארץ שפאניען כי מלך המליכו להם ובזכות זה תקום ממלכתו לדור דורים, והגביר ר' ש… מעיר ק… ינוח בשלום על משכבו, והשם ברחמיו יאיר גם את עינינו בפירוש הפסוק “או נשיש –” והריסות עיר מ… והשרופה יכונן בחסדו וגם את לב הבעל הבוגד מוו… ישיב לאשת נעוריו אמן!” –

“צחוק גדול יפרץ בבית המדרש ור' פנחס האברך ישלח ביד השמש “שתים ושלש מלין” לר' איטציק המוזג, ובעבור רגעים אחדים ובית המדרש הומה בקול הקוראים “לחיים! לחיים!” כי האברכים והבטלנים ישתו – יי”ש. –

בהקלוויז אשר לחסידי הרבי מז… לא החלו להתפלל עוד. החסידים יעמדו אגֻדות אגֻדות, ישיחו ויעלו עשן, יתגרדו ויכינו את עצמם לנקיות. “הפלא ופלא! יאמר חסיד אחד, ואתה שמעת את הדבר מפי העָרל בעצמו?”

כן הוא, מפי הערל בעל המלון בעצמו, אשר בביתו התארח האשכנזי שמעתי את הדבר כהויתו וכצורתו". ישיבו החסיד הנשאל.

“הפלא ופלא!” יענה החסיד שנית.

“הפלא ופלא!” יקראו יתר החסידים ויתנגשו לאגדה אחת ויתלחשו בקול דממה.

“אך למה אנחנו מחשים? יענה חסיד נלבב בהתלהבות, הלא עין בעין נראה כי הדבר הז איננו “ענין פשוט”! איש אשכנזי יבא מקצה תבל לעיר זינייקאוויטץ, ויבקש תואנה לבא בית הרב בחקרו אחרי אשה עבריה ששמה אסתר, אשר לא היתה ולא נבראה בזינייקאוויטץ מיום הוסדה ופתאום יעָלם ואיננו, מבלי אשר ידע איש מאין בא ולאן הלך? – רבותי, הדבר הזה איננו ענין פשוט!”

“איננו ענין פשוט!” יאנחו יתר החסידים.

“אולי מרגל הוא.” – יאמר האחד.

“שמעתי, יספר חסיד אחר בקול דממה ובהביטו לכל פנה אם אין איש זר שומע את דבריו, שמעתי כי גזרת המלכות נחרצה על ילדי בני ישראל שלא ילמדו עוד “בחדרים” ומי יודע אם אין איזה שייכות בין האשכנזי הזה ובין הגזרה הרעה רחמנא ליצלן?” –

“לא כן אַחי, יענה איש שיבה בסגרו את ספר הזהר אשר לפניו, והוא מנכבדי החסידים כי בקומו מכסאו ויואל לדבר יחרישו יתר המדברים כרגע, לא כן אַחי, יקרא הזקן בקול בוכים, אנכי אגיד לכם ענין האשכנזי הזה. גם לפני המגפה הראשונה שהיתה בזינייקאוויטץ ראיתי בעיני אשכנזי כזה, אשר איש לא ידע מי הוא, מטייל בשוק אנה ואנה, וימים אחדים אחרי שהלך האשכנזי מן העיר, החל – הנגף”.

“אם כן הלא מהכַּת הידועה הוא!” יקראו החסידים בבהלה.

“ואולי הוא אותו הבחור גופא רחמנא ליצלן!” יענה הזקן אשר כל בדי עורו יחרדו מפחד.

“הס"ם בעצמו! יחליטו החסידים ברעד וחלחלה ויגזרו אֹמר למהר ולהודיע את “הענין” להצדיק מז… “אוי נא נו! יאנח חסיד אחד נשוא פנים במרירות, זינייקאוויטץ זאת מקום מוכן לפורעניות הוא, כי כל נגע וכל פגע וכל תקלה אך בזיניקאוויטץ יִקרה!” – אויה!” יאנח הזקן הנכבד בפתחו את הזהר שנית ו“אויה!” יאנחו גם יתר החסידים בהתגררם בחורין ובסדקין בכונה גדולה, ואחרי כי נפלו לעצבות ר“ל, נאלצו להשיב להעלות את “המוחין שנפלו לקטנות” כדי להתפלל מתוך שמחה כדין וכמשפט, וישלחו ויביאו להם את המים החיים המשמחים לב ומשיבים נפש, ויסב וישתו – יי”ש –.

––––––––

 

ה.    🔗

אם לא שכרת עוד ממראה עיניך אשר ראית בזינייקאוויטץ, ידידי הקורא, אם עוד לא מלאת שכרון גם אתה למראה היי“ש הרב אשר ראית המונים שונים שותים לשכרה, הבה נא נשובה לארמון הגראף אישטובסקי אשר עזבנו בבקר השכם. הד”ר אלפסי עודנו על מטתו אשר התנפל עליה אמש, עיף ויגע, מסער שרעפיו אשר סערו בקרבו, ונפשו לא תחוש את כל הכבוד הרב, אשר עשו לו החסידים בהקלויז דק“ק זינייקאוויטץ כי נתנוהו למרגל ולגוזר גזרות על תינוקות שלבית רבן ויעשוהו “לאותו הבחור גופא ולהס”ם בעצמו ר”ל“. היריעות פרושות עוד על חלונות החדר אשר אלפסי שוכב בו, אך קוי השמש אשר יחדרו בעדן יעירו ויעוררו את הישן מתרדמתו והדר החדר ומלואו יזכירוהו כי לא בבית הרב מפ… ולא בעלית קיר למודו בעיר ב… הנהו, ובכן ימהר לעזוב את מטתו, ומבלי משים יכונן את מבטיו על המון כלי היקר ועל כל שכיות החמדה אשר החדר מלא מהמה, ולבבו ישתומם למראה העֹשר הרב כי לא נסה בו. כמעט ירא מהציג את רגלו על היריעות היקרות מעשה חושב הפרושות על הרצפה משבת על כסאות עץ ההבנים הרבודים משי ורקמה. מספון החדר תרד מנורת זהב גדולה משובצה בבדלח הרים הנוצץ כפנינים וכל אבן יקרה לנוגה קוי השמש, ואל הקיר יביט ונפשו תחיל בקרבו. כי את תמונתו יראה בכל עבר ובכל פנה, ובעינים גדולות ומשתוממות תביט תמונתו זאת אליו מן המראות הגדולות במסגרות הזהב אשר מן הקרקע ועד הסִפון. – אוי לך אמלל כי כה קדרו פניך, ידבר אלפסי לנפשו בהתבוננו בתמונתו, ואסונך עוד חדש עמך כי אך בן ליל אמש הוא, ומה תקותך עוד ותוחלתך לימים הבאים? הסבי עיניך מנגדי תמונתי המבהילה שהן יפחידוני!” יוסיף בהסבו את עיניו מן המראה. אך מה זה תרחפנה פתאום כל עצמותיו למראה התמונה המשוחה בששר התלויה על הקיר? – פניו ילבינו כפני מת ורגליו תמוטנה ובידים רועדות יקרע את כתנתו ממול לבו ויוציא משם את עדי הזהב אשר הנחילתהו אמו במותה, רגע יביט בתמונת הגבר הסגורה בעדי זה ורגע יבחנו עפעפיו את התמונה התלויה על הקיר – ועיניו יחלו כהות וילאו לראות נכוחה, לבו הנפעם מחרדת פתאום הכה בתמהון וגם קרסֻליו יבגדו בו וימעדו – – – והנה קול דופק נשמע על הדלת מחוץ, ויתאושש אלפסי ויעבר את ידו על עיניו ויקרא: “יבוא!”

ותבוא – לודוויקא בת הגראף אישטובסקי משאת נפש אלפסי וסמל אהבתו מימים ושנים. –

והעלמה לבושה שמלת בקר לבנה כשלג וכל עדי זהב וכל חלי כתם לא שתה זולת עדיה וחליתה אשר לקחה מיד יוצרה בהראה, הלא המה יפעת יופי וחן טוב הנסוכים על כל תמונתה. עיניה תכלת, שתי שמשות אש קדש אשר לא תאכל ולא תבער, כי אם תפיק אור צח ותחם נפש רואה בזהר קויה, ופניה, חבצלת פורחת ביפי אביבה, יפיקו אך תֻמת עולמים וחמדת נֹער. קוצותיה יורדות תלתלים על הוד מצחה ומתגלגלות כגלי זהב על חלקת צוארה וכתפותיה צחים מחלב, ושני העפרים תאמי הצביה יתחבאו בתֻמת קדש בסתר שמלתה, אבל תמונתם אשר תֵּרָאֶה מבעד למחבואם ילבבו כל מליץ להעיר כנורו על עלמות ויפי שיר –. לודוויקא תפתח שפתיה ויאירו פנינים מאלמוג מלואותן. “השלום לך אדוני, סתרי ומגני בליל אמש? ענתה בצחוק חן, דמיתי כי תקדם אתה לשאול בשלום המלאך הרטוב מזרם מטר אשר חש אמש לְרַוְחַת בני עמך, לא קדמת אתה את פני המלאך ויקדם המלאך את פניך; אבל ראה אדוני והביטה כי באמנה לא מלאך הנני כי אם בשר ודם כמוך, ובדברה הושיטה את ידה לו ונפש אלפסי חרדה בקרבו בנגעו בידה הרכה והיפה, הערבה לך מנוחתך בצל קורתנו?”

שאלת העלמה ומדברה הביאו את אלפסי במבוכה חדשה נוראה. האם כי בוז תבוז לו, ובידעה מה נשגבה היא ממנו, על כן לא תבוש מדבר אליו ידידות, או באמנה יחוש לבבה שמץ מאשר ירחש לבבו לה? – – – הן אמנם השפילה לראות וייטב בעיניה להושיט את ידה לבן עם אשר לא נברא כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית, אבל מי יודע אם לא בגועל נפש השיבה את ידה ממנו, לוּ אך יכלה לדמות ולהעלות על לבה כי יהין יהודי זה לשאת נפשו אליה באהבה יוקדת כמוקדי עולם? – – – את סמל אהבתה תבקש גם נפשה זה ימים ושנים, אבל לוּ מצאה את סמל אהבתה זה, ובעצם שמחתה עליו נודע לה כי בן יעקב הוא, האם לא התגודדה מפניו ותשקצהו כסמל תועבה? – – – או הבאמנה גם מיחס אבות עזה האהבה, עזה מאמונה מורשה ועזה גם – משנאת חנם? – – – רעיונות אלה עלו רגע על לבו למראה העלמה חמדת נפשו, אשר החרידה אותו פתאום בהוד יפעתה ובחן שפתותיה, אבל נמוגו ונמסו עד מהרה, כי שבו כל הגיוניו להתמונה המשֻׁחה בששר, אשר ירא וחרד מהביט אליה ובכל זאת לא יכל לגרוע ממנה עין וכחולם חלום ענה ויאמר: “שלום, גברתי הנעלה, ומנוחתי אם ערבה לי בצל קורתה, תשאל גברתי, הה! מנוחתי, אבל אנכי לא אמצא מנוח עוד בחיים, כי יום יום תעמס לי תאלת אֵל נאור אך תלאות ומכאובים חדשים לבקרים ומנוחה רחוקה ממני כרחוק תקות חיי מנפשי האמללה. – אך מה נואלתי, קראבפגוש עינו את עיני לודוויקא המתבוננת בו, מה נואלתי כי אעיב שנית את אור פני בת רוזנים באנחותי! – שאי נא לי גברת נעלה, הוסיף בצחוק אנוס, שאי נא לסכלות פי אשר התאונן היום ולא רוחי, כי הסכין אך בתאניה ואניה, ואנכי באמנה אין לי היום כל צדקה להתאונן על תומיך גרולי, כי הביאני בית רוזנים ויקרבוני כמו נגיד. וראי נא גברתי כי בהתענגי על המון כלי היקר מעשה חורש וחושב לכסף ולזהב ולבדֹלח אשר ימלאו את חדר מלוני שכחתי תבל ומלואה ואתהלך בחדרי כבארץ הפלאות ואהיה כחולם חלום, ובחלומי זה דמיתי כי התמונה הזאת התלויה על הקיר, תביט עלי בעינים מפיקות אהבה ועצב, תקוה ויגון יחדו, ותמָלא גם רוחי רגשות אהבה ועצבון למראֶהָ הנפלא. – תצחקי ותלעגי לי, גברת נעלה, ותתניני לחוזה ואיש דמיונות, אבל הגידי נא לי גברתי, התמונת איש חי, או אך יליד דמיון צַיר מפואר התמונה הנפלאה הזאת?”

"תמונת דודי, אחי אבי האמלל היא, ענתה העלמה, אך – –

“תמונת אחי אביך הגראף היא? קרא אלפסי בבהלה גדולה, אך התאפק ויוסיף בנחת: ואמלל תקראיהו גברתי?”

אמלל האמללים היה דודי היקר באדם זה, ענתה לודוויקא כאנחה, כי בלב נשבר ונדכה התהלך כצל בין החיים, מעת אשר עזב את אשת חיקו, ויבגוד באהובת נפשו וחמדת לבו, עד כי הלך בדמי ימיו ערירי למנוחת קבר".

אך חידות המה דבריך לי גברתי, ענה אלפסי בלב נרעש ונפעם, היעזוב איש את אשת בריתו בבגדו בה בעוד אשר אהבת נפש יאהבנה?"

“לכן שמעה ואספר לך את כל הקורות, ענתה לודוויקא. בארץ רחוקה, באחת מארצות מסעו, הכיר דודי זה עלמה מבנות העם רבת חן ורבת יופי, אשר תֻמת לבה ויקרת נפשה רבו מחנה ויפיה גם יחד וישבע לה אהבת נצח ובאמונת אֹמן ארשה לאשה לו כי השיבה גם היא אהבה אל חיקו. ירחים אחדים חיו המאֻשרים האלה כבעדן גן אלהים כי התלכדו נפשותם התמימות ויתרוממו מארץ השפלה ויעלו על באהבה קדושה וטהורה ולא ידעו כי נחשים רעים זוחלים בארץ סביבם. – והנחשים האלה שלחו לשונם ויפרישו את לב אבי דודי הזקן בהביאם אליו את דבת בנו רעה כי נפתה לבו אחרי נערה נצורת לב מקצות העם. ויתקצץ הזקן כי לבו מר לו על כבוד משפחתו כי חלל ויעבר את נחלתו ממנו בקצפו. אזי החלו ימי עֹני לדודי האמלל כי הוזר ממנו פתאום כל משען כסף ההיה לו מבית אביו והוא בארץ רחוקה ונכריה. לשוא הרבה להתרפס לפני אביו במכתבי תחנה ולבקש מלפניו על נפשו ונפש הקשורה בו באהבה נצחת, לשוא נסה לעורר את לבו לחמלה על פרי אהבתו, כי הרתה אשתו לו; על כל מכתביו הרבים ענהו הזקן אך באחת: כי אם לא יפר בריתו את הנערה אשר נלכד ברשתה, אין לו חלק בביתו ונחלה בלבו. – ויהי כראות האשה האמללה את עקת לב אישָׁהּ, כי נבאש בעיני אביו על אהבתו הנאמנה אליה, ותיעצהו לנסות אליו דבר פה אל פה, אולי ישיב חמתו ממנו, כי ירך לבו למראה בנו ולצרת נפשו, ובכן עזב דודי את אשתו ההרה אשר לא פללה באהבתה ובתמת לבבה כי לא תשוב לראותו עוד עד עולם, וילך לבית אביו להתנפל לפני רגליו ולבקש סליחתו על חטא ועון אשר לא חטא לו. וכשוב דודי זינייקאוויצה וחלה אז הזקן בחלי אשר מת בו, ובכל זאת הקשה את לבו ולא נתן את בנו הבוכה לבוא לפניו. “הוא הסב במותי, ענה לאָבי אשר חלה את פניו בעד אחיו הנדח, הוא הסב במותי בחללו את כבודי על כן דמי עליו יטוש ורבצה בו קללת אב גוע”–. לב האמלל נקרע לאלפי קרעים לשמע הזה וברגע נָכְרוֹ לא עצרה אהבתו לאשתו כח, וינָתקו עבותות קדש וימסו באש חמת אב, כי התפרץ לחדר הגֹוע ויפול על צואריו ויקרא: מה אעשה להפר כעסך עמי ולהשיב את חמתך ממני? צַוה ופקֻדתך תשמור רוחי ואם גם מחנק לנפשי תצוה!” –

“טוב אפוא, ענה החולה בקר רוח, כתוב כרגע לאשת הזמה אשר חללת כבודי בה כי תקע נפשך ממנה, ועשרים אלף שקל כסף ינתן לה, אפס כי לא תשוב לראותה עד עולם וגם על הילד אשר במעיה לא יקרא שמך ושמי היקר בעמי, וסלחתי לעונך וברכתיך בטרם אמות. – ובמהומת לבו ומבוכת חושיו בו, כי הממוהו חבלי שאול נוראים ואיומים, מלא האמלל אחרי מצות אביו הקשה ויכתוב ספר כריתות לאשתו אשר אהב סלה, וברגעיו האחרונים שלח הזקן הגֹוע את ספר כריתות זה עם עשרים האלף כסף ליד האשה האמללה וישֶׁב את נחלת בנו אליו וימת ויגוע בשלום. – מן היום הזה הקדירה תבונת דודי האמלל ויהי כאיש נדהם. שֵׁנה נדדה מעיניו לילה ומנוחה זרה לנפשו יומם. התרחק ויברח מחברת משפחתו וישב בדד וידום כי קשתה עליו יד אלוה. ככה התהלך תמס מספר שנות יגון ומכאוב עד כי עיפה למות נפשו הנענה. ויהי במותו וישב אור תבונתו הנדעך לאור רגע טרם יכבה לנצח, ותהי ראשית דברו: אם נשמע דבר אודות אשתו העזובה והנדחה? ויבך בכי רב ויאמר: “נחשתי ויחוש לבבי כי קדמה העניה הזאת ללכת לפני לארץ אַל מות, כי רצחתי נפשה הטהורה בבגדי בה, אך עוד מעט ואשוב אראנה במקום חדל אבי רֹגז כי נרפא מגאות שוא, והיא תסלח לי כי תדע את תֻּמת לבי ותחנני באהבת עולם; אבל על פרי בטנה, יליד אוני, עליו לבי דוי כי לא אדע אם לא מבטן לקבר הובל, ואם בחיים חייתו הנהו, ומה חבלו עלי האדמה–.” אלה היו דברי דודי האחרונים – אך מה זה אדוני? הוסיפה העלמה משתוממת, הן פניך חורו כמת ותחרד ותלפת כלך”! – ולא יכל אלפסי להתאפק עוד וישאג מנהמת לבו ויקרא: "אויה לי! חידת חייתי נפתרה, ואני אמרתי כי הפתרון הזה ישפת שלום לי, והוא אך לעפר מות ישפתני, כי לבי בקרבי נשבר על גורל הורי האמללים וחבלם הנורא! – לודוויקא! הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים ויתבונן בהעלמה הנבהלה אשר למראֶה שב נוחם לנפשו ורפאות ללבו הנשבר, לודוויקא! הוסיף בשפתי חן ובתתו לה את עדי הזהב אשר בידו, אם לא תדעי עוד מי אני, אם הכרת פני ופני התמונה אשר למולנו לא ענתה בי עוד, התבונני נא בהתמונות הסגורות בעדי זה אשר הנחילתני אמי האמללה במותה, וידעת כי פרי אהבת דודך ובן אונו, מבטן לא לקבר הובל, אבל חי חי הוא וברגע הזה עומד הוא לפני בת אחי-אביו היפה בבנות כל הארץ והיקרה לו מתבל ומלואה! – "

“אל אלהים אדירים! קראה לודוויקא, בן קארל דודי, האובד!”

“ומציל נפשך מרדת תהומות וחיתך מטבוע במצולות נהר שוטף לפני בית הנזירות בכפר!” ענה אלפסי בנפלו על צוארה.

“האח נפשי!” קראה לודוויקא ותפול גם היא על צוארי אלפסי וברית אהבת עולם נכרתה בין שתי נפשות טהורות באין אֹמר ואין דברים, כי אם בנשיקות קדש ודמעות גיל, – שפת אהבה הראשונה ושבועתה. –

––––––––

 

ו.    🔗

ברגע הזה בא הגראף אישטובסקי החדרה וכמעט יצאה רוחו ואבדו עשתונותיו בראותו את בתו יחידתו חבוקה בזרעות היהודי וגם היא תחבק את היהודי בזרעותיה. “לודוויקא”, קרא ולא יכל דבר עוד כי נעתקו ממנו מלין למראה החזיון הזר הזה. והנאהבים התעוררו לקול הקריאה ויקיצו מחלומם הנעים ולודוויקא אשר התחמקה מזרעות אוהבה, הואילה לפול על צוארי אביה, אבל הגראף הדפה בשתי ידיו ויעף בה את עיניו הנוצצות באש חמה נוראה ותדום משממון ותמהון לבב. גם שפתי אלפסי סגרו ולשונו נאלמה כי נדהם כלו מתגרת כל יד עמל, וגם מאשר לא פלל, אשר נחתו עליו היום לפתע פתאום. רגעים אחדים שררה דממה נוראה בחדר עדכי צחק הגראף בצחוק איום ומבהיל ויקרא: “אכן נבעו מצפוניך, תמימת דרך, אשר בצדקתך הרבה כרת ברית לעיניך מהתבונן על אצילי עמך בבקשם קרבתך ותעגבי על אוהבך מרחוק ותפזרי דרכך ליהודי בזה-נפש!”

“אבל אבי!”קראה לודוויקא הנמוגה.

“דומי! ענה הגראף רתת, כי חמתו התלקחה בקרבו מרגע לרגע ותהי לאש אוכלת, דומי אַת בת בליעל פן אנפצך באפי, ואת התולעת הנבזה הזה, את היהודי הנתעב אשר חללת כבוד בתוליך בו אשים מרמס כטיט חצות. אתצנו! אדיקנו!” קרא בשצף קצף ויאמר להתנפל עליו ולהודיעו את נחת זרועו, אך אלפסי התעודד ויתיצב הכן ובמבטי עיניו אשר הפיקו עֹז ואֹמץ רוח צוה על הגראף במפגיע לאמר: קרב אליך אַל תגש בי ובקול מזכיר ענה ויקרא: “אדוני הגראף!” –

והגראף התגעש וישתולל בראותו כי היהודי יפתח עוד את שפתיו אתו, וישלח את אגרופו, כי שכח באפו רחמי אב ויאמר לכלות את חמתו בבתו הרועדת כעלה נדף, והנה אלפסי איש חרמו יעמוד לפניו כחומת ברזל, אבל יחנן קולו ויקרא ביראת כבוד: “הן שגה תשגה הרבה מאד, אדוני הגראף הנעלה כי תחמוס נפש בתך היקרה בהתרגזך ותעבור גם שארך ובשר מבשרך בעברת אפך ובגדופיך הנמרצים ולוּ הואלת ומשלת רגע ברוחך ותט אזן –”

“אהי דברך מות! צעק הגראף בחרקו שניו מכעס, לכבוש את בתי עמי בבית וגם לגלות למוסר אזני יעיז היהודי הנתעב והנאלח הזה!” –

ואלפסי הוסיף וידבר בחום לבבו: "לוּ התנצלת אך רגע את גאות מולדתך ותבליג על שאטך בנפש את כל הנקרא בשם ישראל ותט אזן לדברי היהודי אשר חרפת, כי עתה אולי בזרועותיך חבקת את היהודי הנתעב והנאלח הזה תחת גדפך אותו בזעם לשונך בחרות אפך! – – – או הגם את פני בן קארל אחיך האמלל תקדם באיבה ותשליכהו בגעל נפש מפניך כי יהין לנשק את ידך ולקרֹא לך: “גואלי! דודי הנעלה!?” – אלפסי אחז בידי הגראף וינשקן והגראף הנבהל הביט ויתבונן בו ועֹז פניו ישֻנא ויקרא: “מי אתה עלם יהיר? או האמנם –?”

“אנכי, אנכי בן קארל אחיך, ענה אלפסי בבכי, בן האמלל הנדח אשר הקריב את נפשו ואת נפש יונתו התמה על מזבח גאות אב גֹוע, ויתהלך תמס שאולה בלחץ לבבו ובמוסר כליותיו בי רצח את נפש אהובתו היקרה לו מחיים בבגדו בה! –”

פלאות תשמענה אזני הפעם! קרא הגראף, ואתה הלא אמרת כי יהודי אתה!"

ויספר אלפסי להגראף את תולדותיו ואת כל הקורות אותו ואת התלאות אשר מצאוהו בהתחקותו לשוא על עקבות הוריו, עד כי הביאתהו היד הנעלמה אשר הסכינה אך להתל בו, להארמון הזה וימצא את חידתו מולדתו. “טוב אפוא, ענה הגראף אשר מצחו קֻמט ופניו קדרו ויפיקו גאוה וגודל לבב מהול בכעס וחרון נסתר, הכרת פניך ופני התמונות אשר אתך יענו בך למדי כי דבריך כֵנים. – אנכי אמנם לא פללתי כי עוד היורש יבא לרשת את אחֻזתי, אבל באת וצוָאת אחי ואביך האמלל קדושה היא לי; ובכן מהר ולך לך אל בית המשפט ועל פי צואת אביך יחליטו לך את זינייקאוויטץ ומגרשיה וכל אשר אתה רואה בזה, בי נחלתך היא, רק מהר לך” –

הלבן אחיך זו לעגך? קרא אלפסי הנבוך.

“לעגי? ענה הגראף, אמנם לא אלעג לך, ידידי היהודי, כי באמנה טוב סחרך אשר סחרת הפעם בקנותך לך אב ממרום עם הארץ ואף נחלת שפרה לך –, ומה ישמח ישראל אשר בזינייקאוויטץ, הוסיף בלעגי מעוג, לשמועה כי “חד מאנשיהם” יהיה אדונם מעתה!” –

פני אלפסי האדימו ושפתיו נפתחו לענות להגראף כגאותו, אך עיני לודוויקא הנמוגה אשר הביטו עליו בתחנונים השיבו את חמתו ממנו ויאמר בנחת: אם להכעיסני תמרורים יאמר דודי הגראף, בהזכירו אותי כי ממעי יהודה יצאתי, אבטיחהו כי ישגה הפעם ויחטא את מטרתו. יהודי אנכי, עברי מלדה ומבטן ומעולם לא בושתי בעמי ויהי לי שם ישראל הנקרא עלי, לכבוד ולתפארת; אך ביתר שאת ויתר עז יקרה וקדושה אמונתי לי מן הרגע אשר נודע לי מולדתי והרעה הנוראה אשר מצאה את הורי האובדים בענים.– עבריה היתה אמי האמללה, באמונת ישראל עמה נפחה את נפשה העייפה ונחמתה האחת ברגעיה האחרונים היתה,כי פרי אהבתה הנאמנה ייה בדת אבותיה להקים שמם בישראל, ואך לא תיקר בעיני מצות אמי אשר הנחילתני במותה תורת חסד וחיים? – ממעון קדשה, הוסיף אלפסי וידבר ברגש לב, ממעון קדשה מן השמים תשקיף עלי נפש אמי היקרה ותהי זאת נחמתה כי אמונתה קֹדש לבנה יחידה. וגם נפש אבי המתלוננת בצל שדי תשקיף עלי באהבה כי מלאתי אחרי מצות נפש אהובה לו באהבת עולמים!" –

לב הגראף נפעם מדברי בן אחיו אשר דבר באֹמץ רוח ואלפסי הוסיף ויאמר: גם בדבר הנחלה שגית אדוני הגראף. לא לרשת את אדמת אחֻזתך באתי הנה ולוּ גם הנחילני אבי את זינייקאוויטץ וכל אשר בה כאשר תאמר, חלילה לי מנגוע בנחלתך אשר אחזת בה במשפט שנים רבות. כארח נטיתי ללון בארמונך וכארח אלכה אם לא תצלח לי להציא מזה את אוצרי הטוב אשר רק הוא כל חמדת חיי!" “את אוצרך?” שאל הגראף המתפלא.

“כן הוא, דודי הנעלה! קרא אלפסי ויפול לפני רגליו, אוצר יקר מכל סגלה ומכל חמדת אדמה ספון בארמונך, האוצר הזה לי הוא כי הצלתיו מרדת שחת, האוצר הזה לי הוא כי משיתיהו זה שנים חמש ממים עזים, האוצר הזה לי הוא כי באהבת נצחים קשורה לו נפש ונשמתי, האח דודי! האוצר הזה הוא… בתך היקרה!”

“מה זאת?” קרא הגראף הנבעת.

“אבי יקרת חיי! ענתה עתה לודוויקא בנפלה על צוארי אביה, אבי, מגני ומשגבי האחד, אשר בחמתך יסרתני ותבהילני היום בחרונך, רחם נא את נפש בתך היחידה ואַל תשחיתנה באפך הקשה! הן ערום לבבי נגדך מעודי ותאות נפשך ממך לא נסתרה. ידעת כי כל מעיני אך בהאיש מרוממי משערי מות אשר הציל את חייתי מטבוע בנבכי תהום, ואך אליו תערג לבתי האמולה גם בהקיץ גם בחלום הללה. אבי, אורי וישעי! את האיש הזה אשר אך לשוא בקשתו נפשי זה כמה, את האיש הזה הקרה היום אלהי חסדי לפני והנה – בן דודי הוא, בן אחיך היקר באדם הוא הנופל לרגליך ומבקש את יד בתך מידך; אַל נא תמנעה ממנו כי לבי כבר נתון ונפשותינו קשורות במוסרות קֹדש ואם תנתק את המוסרות האלה ביד חזקה, ושכלת גם שנינו יום אחד!” –

לודוויקא ירדה בבכי על צוארי אביה וגם בעיני הגראף נראו אגלי דמעות אשר למרות רוחו לא יכל לעצר בעדם ויזרמו בחפזה על קמטי פניו, כי התבונן בהנפשות הנמסות באש אהבת קדש וימס גם לבו האבן למראה הנאהבים והנעימים ויתעוררו רחמי אב בקרבו, ויקח בידיו את ימין בתו ויניחה בידי אלפסי הכורע לפניו על ברכיו ויאמר: "אמנם אגדתכם בשמים נוסדה ונכי חלילה לי מהפר ברית קֹדש! – לפני עשרים וחמש שנה הפריע אבי פרעות בנפשות אהובות ויעכרן באכזריות גאותו, ובנינו ונכדו אתקן היום הזה את אשר עות אזבגאונו וחמתו. – ובכן יכלתם לי בני באהבתכם הטהורה! קרא בנשקו את לודוויקא על מצחה הצח משלג ובחבקו את אלפסי המאשר בזרעותיו. וכעבור ירחים מספר ותהי לודוויקא בת הגראף הפולני להיהודי דאקטאר יוסף אלפסי לאשה!

**

הפולנים האצילים אשר מסביב לזינייקאוויטץ ירעשו ויתגעשו כי חרה להם על הגראף אישטובסקי כי חלל את כבוד מרום עם הארץ בתתו את בתו ליהודי, ובאפם וחמתם יעצו עצה ויגזרו אֹמר להדיח את הגראף ואת חתנו מקהלם ולגרשם כלה מאדמת ארץ מולדתם – ואולם בין כה וכה ישב אלפסי שלאנן בארמונו ואים מכלים דבר, וישמח את אשתו היפה וילעג לכעס הפולנים הגיונים כאשר ילעג לכעס השדכנים בזינייקאוויטץ, כי לקח אשה ואת פיהם לא שאל, ולדבת הרב הזקן והצעיר והחזן הראשון והשני והמון השמשים אשר ירגנו באהליהם כי לא נתן להם רח"ש כמשפט, וכאשר יצחק לפלפול החסידים אשר יפלפלו עוד בלשכת תפלתם אם הוא באמת “אותו הבחור גופא רחמנא ליצלן” או לא. –

תם.