גדולה נקמה שנתנת בין שתי אותיות.

(ברכות ל"ג.)

כוס יין החמה אשר נפל בחבל נחלה לעם ישראל כל הימים אשר יתגלגל תחת שואה בארץ לא־לו, ימי עניו ומרודו אשר מנו לו בעצר רעה בתלאות ורדיפות, בשד וחמס וגֵזל־משפטו החומרי והמוסרי, הימים הרבים והרעים אשר כל כבודו ואשרו, חייו וכל חסן יגיעו היו תלואים לו מנגד, הימים האלה לא יכלו לעבור עליו מבלי משים, מבלי להתחקות על שרשי נפשו ומבלי להעיר ולעורר גם בקרבו תאות נקם ושלם לצורריו ריקם; גדולה היא הנקמה בעיני העם הנגש והנענה הזה, אך על זאת יתפלא כל קורא הדורות מראש כי רק בדבר שפתים ולא בכח הזרוע לחמו נגד עושקיהם כח ואך לעתים רחוקות יצאה נקמתם לפעל כפים וישיבו כעל גמולות לחיק משנאיהם אשר המיטו עליהם בלהות, ומי אשר ידע את המון התחבולות הדרושות לכל חפציהן אשר היו תמיד נמצא להעם הזה בהדרשן, הוא ידע נכוחות כי לא מאפס יד ומבלי כח חדלו להלחם את אויביהם בשער ורק מסרו את דינם לשמים; גם לעתים אשר הראו היהודים את נקמתם נגד השמש ויגלו שנאתם בקהל כמו בעת היו זרוע לבני המוירען נגד הנוצרים בספרד, גם אז מי יודע אם למען קחת נקם מראש פרעות אויב עשו את מעשיהם, או למען הגן על נפשם ואל מאדם אשר היו נשקפים לימי חשך? אמנם בהשתפך עליהם נפשם לפני צור ישעם בבתי תפלותיהם כפעם בפעם התפללו כי יפקוד אל־נקמות זעם אפו על רודפיהם חנם וינקום נקמת דמם השפוך על לא חמס עשו, אך האם גם תפלתם תחשב להם לחטאה? הן ידיהם אסורות ולא ילחמו ביום קרב, ואת האלהים הקרובים אל העם הזה בכל קראו אליו הלא לא ייראו צורריו חנם כי הסתיר פניו מהם ויתנם למשסה!

אכן גם בעורקי העם הבזוז והשסוי הזה יזל דם אדם אשר בעפר יסודו, וגם בקרבו ימצאו לפעמים אנשים מתי מספר אשר נלאו נשֹא בשרם בשנם מפני חמת המציק, וקול דמי אחיהם השפוך כמים המוגרים ארצה צעקו אליהם מן האדמה וירחיבו ויעמיקו את מדורת שנאתם, ואש נקמתם שככה רק בעת אשר יצאה לפעלת ידים לשלם למשנאיהם כעל גמולות, ואחד המקרים האלה אשר יסודתו בהררי דברי הימים, ואשר יפיץ אור יקרות גם על מסתרי תכונת נפש האדם, אותו נעביר לפניך הקורא כיום הזה.

 

א    🔗

חיל תמורות רבות וגדולות וחליפות מאליפות אשר באו כתמם על ארץ אירופה על גוי ואדם יחד בחמש מאות שנים האחרונות בלבוש החליפו את פניה וישנוה לטוב; אם גם בימים האלה כבר צמחו מעפר ויראו ראשית להם הערים הגדולות המתנוססות לתפארה על פני ארץ רבה, אך אם דמות נערוך להן אל מראיהן, עתה אשר כלול הוא בהדרו, אז נראה כי אך בשחר טל ילדותן היו בימים האלה; בימים ההם אבלה נבלה הארץ ויחד תלמיה בכיו, יערות עולם ואגמי־בצה כסו את עין הארץ בהר ובשפלה, ורק כנאות־דשא הנשקפים על פני ערבות המדבר, כן נראו זעיר שם זעיר שם שדי חמד ועמקים עוטפים בר אשר הסירו את שמלת האבל וילבשו מחלצות והדר הטבע. הדרכים היו אבלות כי רק מעט אשר היה מסלול ודרך־המלך אשר עברו בהם ארחות הסוחרים אל הארץ, וכל העם כלו אשר בערים הפרזות אשר לא היה להם שם על פני חוץ, התנהגו בכבדות ובדרכי אפל וצלמות ונתיבות תהו לא דרך מעיר אל עיר ומכפר אל כפר ואתם כל הכבודה אשר ברגלם. בעת ההיא היו היהודים כאבני־חפץ לכל העם כלו, וכרוח החיה באופנים, כי המה בסַחרם ואתננם, בעמלם ויגיע כפם, לא לבד כי הוציאו את יבול הארץ ותבואתה אל ארץ אחרת לתתם בכסף ובכן העלו את עשר ארץ מגורתם ואשרה אל על, אף גם זאת כי כל יושבי הארץ לא מצאו ידיהם להשיג גם חפצי החיים הנדרשים דבר יום ביומו לולא הביאום היהודים בחצן מערי רכולת־העמים הגדולות אל כל המקומות אשר היו שם נחתים. ויתרון הכשרם הזה אשר היה לנס ולמשול עמים היה להם למחסה ולמסתור מפני רוח עריצים וחמת קנאת־עם אשר מני אז ועד עתה ישאפו לבלעם חיים ולהכחידם מתחת שמי ה', כי אם נסכה שנאת הדת רוח עועים על העם אשר ישבו בקרבו ורוח המושל עלה עליהם לגרשם כלה או להצר צעדיהם עד אשר יעלו מן הארץ, ויהי כאשר אך נתקו כפות רגלי היהודים מן הארץ לצאת כמוצאי גולה, עד מהרה ראה העם היושב בחשך את ארצו כי ברעה גדולה היא ואת מצבם כי פרוע הוא. דרכי המסחר שממו מאין אדם בארץ לעבדם ולשמרם וכל הארץ ירדה פלאים עשר מעלות אחרנית עדי כי נאלצו להתרפס לפניהם כי ישובו אל הארץ אשר הקיאה אותם מקרבה, ובהבטיחם אותם לתת להם חקים טובים ומשפטים יהיו בהם חיי עשר וכבוד, וגם זכיות מיוחדות שכם אחד על אחיהם ושכניהם, הביאום שנית אל גבולם ועד מהרה עלתה הארץ כפורחת במעלות אשר ירדה. כי אמנם לא רוח מלא סבלנות צדק ומשפט ומישרים הטו את לבב המושלים הגדולים עם הקטנים בימים האלה לתת להיהודים חלק ונחלה וחקים ומשפטים צדיקים, אך אהבת עצמם, ההכרח והצרך המה לבם שמו חק ומשפט בארץ ועל פיהם הטו אוכיל גם אל היהודים אשר היו רצוצי משפט בכל המקומות אשר נפזרו שמה.

על פני הישימון אשר כסה את מלא רחב הארץ בימים האלה, נשקפו מרחוק מעל פסגות ההרים, מצדות סלעים, מבצרי מעזים וארמנות מבטחים אשר שם שתו במרום קנם בני מרום העם האצילים והשועים למימיהם איש על דגלו. על כל שן סלע, על כל גבעה גבהה ועל כל ההרים הרמים שתו קן למו עיטי ההרים האלה המשחרים לטרף ואשר יחדו דכאו ענוי הארץ אשר תכו לרגליהם, ובמקום ארץ הררית שם נראו לעין רואה על תועפות כל רמה כעשר או כחמש עשרה תועפות מגדלי מצדות כאלה ואהלי אפדנס אשר תמכו בגאותם שחקים; כרבם כן יסדו להם על עפר בצר במקומות ההומים מאדם, ואשר נחל שוטף בעמק. ובכל המקום אשר שמם מאין יושב, שם שכנו בודד במועדם הארמונות האלה, שיאם לעב הגיעו ויראו מבעד לצמרת העצים הרעננים אשר מסביב שתו להם, ומנגה נגדם הוסיפו לוית חן על הדר הטבע ויפילו חתיתם על ארץ חיים על אביונים מאדם אשר אכלו בכל פה ועל דלת העם אשר גזלו משפטם בשער באין אומר השב.

---

באחד מימי הקיץ בצהרים, בעת אשר השמש העירה כל חמתה ותך בכח על הארץ, רכב בודד לבדו במשעול צר אשר בנבכי היער איש צעיר לימים חטר מעדת האבירים (ריטטער); על פני המסלה הזאת אשר דלה מני אנוש עלה ירק עשב עדי כי קול דהרות הסוס האביר אשר ברעש ורגז גמא ארץ לא נשמע בלכתו. כותרות שבכת העצים הרעננים פרשו ענן למסך ויכסו את עין הארץ ואך למצער חדרו קרני השמש הבוער כתנור מבינות לערפל. היום בוער ככבשן האש, רוח קטב ישים מחנק לנפש האדם כי יבשה האדמה בחרבוני קיץ וזה ימים רבים אשר לא ירד גשם נדבות להחיות ארץ ויושביה. ביער שוררת דומיה איומה, הס כל בשר מכל חיתו יער וצפור שמים אין פוצה פה ואין נודד כנף כמו כלם שכבו לנום בירכתי אהליהם ויאלמו דומיה. הרוכב הכה את סוסו כי ירחיב צעדיו תחתיו ויעמוד בראש דרך אשר משם תרד המסלה במורד אל תוך העמק. שריון קשקשים אשר מֹרט למען היות לו ברק ישא על חזהו, חרב חגורה על מדיו וכובע אטון משי כליל תפארה יצנף על ראשו ועליו כנף־צפור יקרה בשלל צבע רקמתים. הכרת פני הנער ענתה בו כי הוא מלא כח עלומים, וכי שנותיו בערכך שלשים שנה. פניו מפיקים הוד והדר, מאישון בת עינו יחצוב להבות אש, שערות זקנו הצהוב כעין הזהב יורדות על פי מדותיו, וראשו אשר תאר והדר לו יושב על מלאת בין שתי ארכבותיו הרחבות והחזקות אשר נתנו עדיהם על כחו החדש עמדו.

פה בראש שני הדרכים עמד האיש תפוש ביון מחשבותיו, הקשיב קשב רב קשב ויבט כה וכה בנפש גרסה לתאבה, ופניו לא נכרו אותותיהם כי נפשו ירעה לו על כי תוחלתו ממשכה או נכזבה כי על פני שני הדרכים לא נראה אדם עם יושבי חדל אשר הוא חכה לקראת בואו בכליון עינים.

“פה אחכה ליד דרך” ישיח האציל עם לבבו, כי באחד הדרכים האלה בוא יבוא ולא יאחר; אך אי זה הדרך יבחר לו? זמן־מה עמד האציל דומם וילטוש עיניו מסביב, אך באשר תקותו עוד לא באה ונהיתה קצף רב קצף רקע ברגל ובזעף אפו הוציא מבינות לחרבות שִניו אלה וקללה נוראה אשר לא ידע איש זר אנה פניה מֻעָדות ואת סוסו הטה בכפל רסנו לשוב על עקביו אל היער. רגעי מספר הלך שפי אחת הנה ואחת הנה אך תקותו הדריכתו מנוחה ועד מהרה שב שנית אל פרשת הדרכים, פעמים רבות רץ רצוא ושוב כה וכה וכל חזות פניו נתנה עדיה כי כשל כח סבלו ומפח נפשו הגיע למרום קצו, אך פתאום הקשיבה אזנו ממרחק קול סוס דוהר והוד נחרו אשר הלך וקרב, עד מהרה הטה האביר את סוסו אל המקום אשר משם שמע אחריו קול והנה תקותו באה והאיש אשר חכה עליו עמד נצב לפניו.

“חי־נפשי יאהן” דבר בעז קולו “הן כבר נגוזה וכן חלפה העת אשר יעדנו לנו לעשות חוזה, ומה לך כי חכיתי עד כה עד אשר תחתי נהפך כמו־אש?”

“אדוני רב החסד!” השיב האיש הדובר בו ויענה רכות “האיש אשר לו דבר אל האדון ריינטהאל הוא לא יאחר מן המועד, כי האיש הזה לא ירבה אמרים, אך הפעם אחרו פעמי יען כי נחל הסילבאך עלה על כל גדותיו אחרי הסער אשר התחולל ביום אתמול, כל הדרכים התקלקלו מפני המים הזידונים אשר פרצו גבולות ורק בארחות נלוזות ובתהו לא דרך הגעתי עד מקום המעברה לעבור ארחות הנהר…”

האיש הזה אשר השיב שואלו דבר, למראה עינים לא בין בני מרום עם הארץ התחשב, אך באשר גם על בגדיו מלמעלה התנוססו תוֵי בית האביר הזה אשר דבר בו, דעת לנבון נקל כי הוא היה מגרי ביתו ומהאנשים אשר שמו נקרא עליהם. האיש הזה היה קטן הקומה ובריא בשר, לא תאר ולא הדר לו, עיניו עפו בחוריהן כעיני הצפעוני, ופניו היו נזעמים עדי כי נקל היה לאיש שופט מישרים לבוא עד תכונתו ולקרא את הרשום בכתב אמת על פניו לדעת את אהבת־הבצע, הנכלים והמרמה ואהבת השלטן אשר קננו בלבבו העקוב מכל. שני הרוכבים הלכו יחדו בדומיה רגעי מספר איש על יד רעהו ויאהן אשר נפשו ידעה מאד כי נכספה וגם כלתה נפש אדוניו לשמוע פשר דבר, פתח פיו ויספר כמו:

“יתבשר נא אדוני הגראף הנשיא בתוכנו כי תקותו לא תרחק חק; האדון ריינטהאל אחרי דברך לא ישנה והנהו נכון למלאות כל חפצך וארשת שפתיך בל ימנע ממך; נכון הנהו לתת לך אדוני את מצודת ריינטהאל אשר לו עד בלתי השאיר לו אף מדרך כף רגל, ובאשר בן אחיו היחיד לאביו גם לו משפט הירושה, לכן ישַכֵל את ידיו לתת לך את אחזתו כמתנה בין החיים אשר גאלה לא תהיה לה לעולם; אנכי אערבך כי כל הרכסים יהיו למישור ולא יהיו חתחתים בדרך כי כעת רבה העזובה בקרב הארץ, המלך נאחז בסבך המלחמה בארץ איטאליען עדי כי לא ילך לבבו להביט מגבוה אל אחזת־נחלה קטנה ועל דברי ריבות בשעריה, ומה גם כי אם אין צועק חמס ודורש משפט אין גם דַין ומוכיח לאמר לאדם מדוע ככה עשית? – – ריינטהאל הנער יבוא לבקר בהיכלך ימים אלה…”

ומדי דברו את הדברים האחרונים האלה הביט יאהן בעינים בוחנות על פני אדוניו כמו חפץ לגלות עמוקות לבבו מה תאמר נפשו על העצה היעוצה, והאדון הניע במו ראשו לאות כי הבין לרעו ודבר לעט עמו, ולא ענה דבר, כי חכה עד אשר יוציא מפי יאהן מלים לדעת את כל אשר עשה, אך באשר בן־משק ביתו עצר במלים, שאל האדון בנפש גרסה לתאבה.

“ומה משכרת ריינטהאל בעד חפצו ורצונו הזה?”

“זה הדבר אשר עליו נדברה ונשתעה הפעם, כל אשר היה לאל ידי עשיתי להטות את לבבו כי ישוב ונחם על דבריו ולא יתהלך בגדולות ובנפלאות כאלה, אך לשוא שחתי את דברי על אזנו הערלה, כי הוא באחת, ודבר יצא מפיו לא יחליף ולא ימיר”.

“ומה חפצו? דבר ולמה תכביר מלים ללא הועיל?”

“חפצו אלף אדומים, ואף צרור לא יפול מהם ארצה ואין נגרע דבר; באשר כבר בחלה נפשו להשיב מלחמה שערה עם שכניו הרעים הנוגעים בנחלתו, לכן גמר אמר לנער כפיו ממנו וללכת עם צרור הכסף אל ביתו אשר בנארעמבערג לבלות שם טפחות ימיו במנוחה שאננה ושלות השקט”.

כשמוע הגראף את פרשת הכסף אשר אמר ריינטהאל לשקל לו, ואשר ככסף תועפות נחשב בעת ההיא, עמד כתמר מקשה, לבבו פג מפחד ותמהון לב, ורגעי מספר עמד על עמדו קודר בלחץ יגונו ומפיו נעתקו מלים.

“ואתה הבטחת את ריינטהאל לשקול על ידו את הכסף אשר אמר?” דבר הגראף רתת בחמת אפו ובזרוע נטויה הכה על כר הסוס אשר כמעט מעדו קרסוליו ויפול תחתיו.

“הבטחתי? ואנכי מה כי אוכל להבטיח? אנכי לא חשכתי את פי ולשוני, לפי לא שמתי מחסום וכל הדברים אשר היה ללשוני בחכי דברתי לא אחת ושתים. את כל תחבולותי הוצאתי לפעלי להשיבו מדבריו אך בדי ריק היו כל דברי כעל צחיח סלע, הזקן הזה היה כסלע בלב ים אשר לא יזע ממקומו מפני סער וסופה; על כל דברי אשר הרביתי, העביר לפני את כל טובו ויראני את כל כבודו, את חין ערך אחזת נחלתו, את מספר העבדים אשר נתונים נתונים המה תחת רגליו, את המעשר ואת התרומה אשר יביאו אל בית אוצרו, את המסים ואת כסף הגלגלת אשר יעלו לו עבדיו העומדים לפניו למען הראני דעת כי אלף אדומים אשר יבקש כמוהם כאין נגד הנחלה אשר שפרה עליו, ומן המחיר אשר שם לו לחק בראשית דבריו לא יוזיל אף קשיטה אחת ולוא גם כחול ארבה דברים עד אשר יחר גרוני”.

האציל הריץ את סוסו ובלי חמדה הנה ויאמר: “מה בצע כי הכברת מלים ללא הועיל, הן כמעשה תקפך וגבורתך אשר הפלאת לעשות יכלו לעשות גם הנשים הזקנות הצובאות פתח ארמוני; הלא לא נכחד עצמי ממך, ונפשך יודעת כי אם גם גמרתי אמר לתת לו את עפרות הזהב אשר יחפץ המן הגרן או מן היקב אמצא מוצא לכסף הזה?”

“גם על זה פקחתי עיני ריינטהאל אך הוא השיב אמריו כי אמך היושבת עתה בסתר עליון הניחה אחריה ברכה רבבות כסף חבושים וארוזים אתה בתבה, וזאת שנית כי למה נתת יד ושם ואחזת נחלה בכפריך להיהודים הנמבזים אם לא ישחדו בעדך מכחם לעת מצא וחיל־בלעו יקיאו?”

הגראף לא ענה דבר כי ידע בנפשו כי איש ימינו יאבה להביא עצה מרחוק כדת מה לעשות, אך באחרונה שאל:

“ואולי למצער יתרצה לחלק את מכסת הכסף ולקבל מידי על יד, למען לא תכבד עלי העבודה מנשוא?”

“גם בקשתי הזאת השיב ריקם” ענה יאהן “כי הזקן הערום כשועל ענה אף הוא חלקו כי אם תאחז בנחלתו, אז תקרא שנת השמטה ותשמיט את הכסף אשר ישה בך, ומי זה לידו יתקע כי יבוא על שכרו?”

“אולי לא שגה ברֹאה; אם כן אפוא אחת דבר ולא ישוב ממנה?”

“כלה היא ונחרצה; התהפכתי בתחבולותי, חבלתי מזמות וידי לא עשו תושיה, ובמה אפוא אטהו מחפצו אשר אין בו עון אשר חטא?”

בדממה דקה נסעו איש על יד רעהו תפושים בהמון שרעפם, לאט לאט יצאו מתוך היער למרחב־יה, והנה מחזה מרהיב עין כלול בהדרו הופיע לנגד עיניהם, בקרן בן שמן על יד נחל אהבים, תתנשא בגבה וגאון גבעה גבהה מעלפת בירקרק חרוץ, ועל ראשה ישא למרום שיאו ארמון מחטב תבנית היכל מעשה ידי אמן כליל יופי וכלו אומר כבוד. השמש כבר נטה לערוב ומנגה נגדו יפוזו בנגה אדם חכלילי תועפות מגדלי מצודת הגראף מקום משכן כבודו. לרגלי הגבעה ישתרע בעמק כפר נחמד ונעים וגני־חמד נותנים קטורה וריח ניחוח כנזר זהב להבתים מסביב. ולחוף הנחל הנחמד אשר גליו הטהורים כעין הבדלח יתגלגלו בהמולה נעימה, יכסה יער כליל יופי אשר עציו הרעננים ישוו הוד והדר על כל הככר מסביב.

שני הרוכבים לא שמו לב אל המחזה הנעים בעמק החרוץ כי כבר הסכינו לראות עזו וכבודו זה ימים רבים; הגראף הטה את כובעו על אזנו השמאלית להיות לה למחסה משרב ושמש ואחרי אשר מחה את היזע אשר על מרום מצחו הבוער כתנור אמר:

“מכמני הזהב אשר שפרו עלי בנחלה אחרי מות אמי, כבר עלו בתהו שנים רבות ולא נודע מקום אַיה, כי היו שכר לחילי אשר אספתי תחת דגלי לריב ריבי את שכני אבירי־הלב, וגם מן היהודים אשר תחת ידי מה אקח אם לא את שטרי חובותי ועל הכסף אשר המה נושים בי? הן כבר נצלתי אותם ואת כל אשר להם לקחתי ומה יש לי עוד צדקה לקחת מידם?”

“אם כן אפוא אפס תקוה להוציא לאור מחשבותינו הנעלות?” שאל יאהן, אך עד מהרה נחם על דבריו כי הגראף נתר ממקומו כאיש אשר צפעוני יפרישו ובגבה אפו הוציא את חרבו מתערה וירעם בקול גאונו “נואש לתקותי ולמערכי ללבי!? אוי בליעל, איש חמסים מורד ומתפרץ מפני אדוניו! מי הקשה אל הגראף אלטענבערג וישלם או מי יעיז להשיב פניו ריקם עד אשר הוא ינער כפיו מתמוך בחצפו?! ומה גם זבוב־מות כהגראף ריינטהאל אשר במה נחשב הוא, כל חפצי אשלים וכל תקותי כלן כאשר יעצתי כן תקומנה אחת מהנה לא נעדרה, וכל מבצרי משגבי המצדות הנשקפות על פני ארמוני מסביב, בטרם יעברו עשר שנים כשני שכיר כלם יהיו לי למורשה וידעת גם אתה דבר מי יקום ממני ומהם!”

“ידעתי אדוני כי לך זרוע עם גבורה לבצע מחשבותיך ומערכי לבבך” ענה העבד כמצטדק על הרהיבו בנפשו עז לחלל כבוד אדונו “אך לעת כזאת על דעתי כי לא ארשע, אבדה עצה אחרת בלתי אם לשום אל היהודים פנינו, ואתך הסליחה אדוני רב החסד אם אומר כי לא כמחשבותיך מחשבותי, ואני לא אאמין כי היהודים כבר הוצגו ככלי ריק ובביתם אין כל, ונהפוך הוא נפשי יודעת כי להם אוצרות חשך ומטמוני מסתרים ערוכים בכל ושמורים עד עת מצא, ולמי כל החיל הזה אם לא לך אדוני אשר אספתם אל תוך נחלתך ובצלך הם יושבים; מי יתחמם מגז צאנו אם לא האדון אשר ממנו לחמם נמצא?!”

“מטמוני מסתרים? האמנם ידעת אל־נכון כי יש בפיך נכונה? דבר ואל תכחד ממני דבר!”

“לא ידעתי דבר אדוני רב החסד” בחר יאהן לשון ערומים ביראו לבלי יתפש במזמות זו חשב “אך באמרי כי להם אוצרות חשך היה מגמת פני לאמר כי יש להם רב אך לא יתראו לעין רואה ויסתירו את רכושם בהחבא”.

הגראף לא ענה דבר אך בהקריבו אל הגבעה אשר עליה יתנשא ארמונו ואשר משם יסֹב הדרך אל הכפר, פנה אל בן משק ביתו וידבר אליו: “כפי אשר עיני תחזינה מישרים גם אתה לא תיגע לריק וממספר אלף האדומים אשר יבקש ריינטהאל במחיר נחלתו גם אתה בכפך ידבק מאום שכר לחילך, וגם בדבר מטמוני היהודים אשר תכחיד תחת לשונך עפעפי יבחנו כי לא נסתרו מנגד עיניך גם תעלומותיהם. לכן אנכי גם אני חכם בעז להשכיל את ידי, אנכי אכביד עליהם אכפי כי יזילו לי זהב מכיסם כמו לוא באמת היו אתם אוצרות ומכמני זהב, ואם אין להם, המה יצאו ולקטו באשר ימצאו כאשר תנחת עליהם ידי ואודיעם את גבורתי; ועתה לך נא יאהן אל אברהם פֿייט העברי והגדת לו כי קרוא הוא אל ביתי וחצרותי לבוא להראות פני היום בערב, אך הזהר נא ברוחך לבלי יגֻנב אליו דבר ולבלי יחיש עתידות לו על מה אחרידהו אלי בנשף בערב יום; אנכי תכנתי אותו ואת רוחו וידעתי כי אתה לא תוכל להשליך מפיו טרף אך אנכי, אנכי אנסה וגם אוכל לו ומפני שמי יחת וישבר את ערפו הקשה כשמיר חזק מצֹר”. ומדי דברו הטה את סוסו בכפל רסנו ובצעדי און עלה אל ארמונו ויאהן פנה וילך אל אשר שלחו אדוניו.

השמש כבר ירד במורד השמים, צעיף העלטה כסה את פני הארץ ואברהם פֿייט אחד היהודים אשר בכסף מלא נתן לו הגראף זכות ומשפט לשבת בכפר נחלתו ולסחור את הארץ על אָפנים מיוחדים, והיהודי הזה בא אל משכן כבוד הגראף בהיכל תפארתו; הבית הוא רם ונשא כלו אומר כבוד ויקר כל שכיות החמדה, כפה גבוהה מעשה ידי אמן תתנשא על עמודי פאר מחטבים לתפארה, ועל קירות הבית מסביב תלוים כל שלטי הגבורים חנית מסע ושריה, קשת וחצים וכל כלי יוצר עמל לחבל ארץ וכלי צידה רבים ועצומים; על יד החלון הגבוה הפתוח אל גן־העדנים הנותן קטורה וריח ראש כל בשם, ישב הגראף על כסא כבוד רם ונשא ומעת אל עת ישתה לרויה יין חמר מלא מסך העומד לפניו בקנקן גדול ורחב ידים על השלחן הטהור. פניו היו כפני להבים ולא מראש בסתר הגידו כי כבר בא האדום האדום אל קרבו, ומעיניו הפיצו כידודי אש אשר נראו כעיני הצפעוני מבינות לערפל אשר עטה אל מלא רחב הבית.

בענוה ויראת־הכבוד בא היהודי הביתה ויעמוד נכח פתח הבית ואך כאשר שלח הגראף אצבע ויקראהו לגשת עדיו נגש מספר צעדים וישתחו וינוע ויעמוק מרחוק. היהודי הזה היה איתן מושבו, גבה והדר לו ופניו הפיקו חן וענות־צדק ומאישון בת עינו נשקפו אמץ־לב וגבורה אך גם פחד ורעד אשר יחדו נפגשו בחבו.

“פֿייט!” הרעים הגראף בעז קולו “קרב אלי ושמע בשום לב את אשר אני דובר אליך, ידעתי את מי אדברה ואעידה, ידעתי כי איש כמוך אשר רוח כביר יפעמהו לא יתהפך בתחבולותיו לבקש עצות לדחות אותי מדחי אל דחי ורגלו לא תחש על מרמה, לכן אפוא ערום ואין כסות למחשבותי אדבר אתך הפעם, ועתה שמע נא אברהם!”

“דברי הוד כבודו להזהירני להקשיב אל כל דבריו המה אך למותר” ענה היהודי “כי תמיד אטה אזני לשמוע אל דבריו אשר ידעתי חין ערכם”.

“פֿייט, אנכי עשיתי חוזה עם האדון ריינטהאל לקחת ממנו את אחזת נחלתו במחיר אלף אדומים, אך באשר הכסף אזל מכיסי, לכן אחת היא על כן אמרתי כי אתה תחיש לרוחתי ותחלץ ממבוכה נפשי בתתך לי את הכסף הדרוש לחפצי” וככלותו לדבר הגיח אל קרבו מן היין ויך בקנקנו על השלחן כמו חפץ לתת אמץ לדבריו. פני אברהם פֿייט חורו כשלג, עצמותיו רחפו ומפיו נעתקו מלים רגעי מספר, אך אחרי כן הבליג ויענה:

“אדוני הגראף, הן גם אם את כל היהודים חוסי שבטך תניע כבכברה ותחפש בנרות לא תמצא מוצא לכסף תועפות כזה… אלף אדומים…”

“אם כן אפוא יתנו לכם שאר היהודים באשר הם שם את מכסת הכסף. אחת היא לי מאין יבוא עזרכם, הכסף נחוץ לי ואותו תשקלו על ידי בשבט או בחסד, ואתם עשו לכם כטוב בעיניכם וקחו מאשר תקחו!”

“הכסף ינתן לך בעוד ימים מספר אם כשר הדבר בעיניך לתת בערבה אחת משדי אחזתך הרבות, כי על אמר ודברים או על כתב ומכתב כבר נשתה האמונה ולא נשיג אף קשיטה. ואתה שא נא אדוני אם לא בשפת חנף אומר לך כי בעד הזכיות והמשפטים אשר אתה חוננתנו ובעד שטרותיך אשר אתנו כבר את כל הון ביתנו נתַנו והיינו ככלי ריק, עד כי עתה לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו, כסותנו לעורנו, והמסחר הקטן אשר ממנו נקח לחם צר לפי חטף ואת כסף המסים אשר נטל עלינו. כל אלה ידעת אדוני, ומאין אפוא נקח כסף רב אלף אדומים?”

“פתחו את אוצרכם הטוב אשר תכסו במשאון!” הרגעים הגראף בקול כרעם בגלגל בחשבו למשפט כי בזה יכריע את היהודי תחתיו, אך אברהם לא חת משאון קולו ובמנוחת לב ענה ויאמר:

“שקר העידו לפני אדוני כי כסף למכביר חתום באוצרותינו; ומאין לנו מטמוני מסתרים אם אתה ידעת כי אך בדי עמל נביא אל בתינו לחם עצבים ממעט הכסף אשר נשאר לנו לפליטה לנהל את מסחרנו הקטן והדל?”

“זאת תשובתכם מני עד, בית המרי, אך למה נכביר מלים הפעם, אנכי ישעי וחפצי להרבות ולא להמעיט את אחזת נחלתי ואם אתן בערבה אחת מהנה אז ידעתי כי אחריתה יהי עדי אובד, כי לא תהיה לה גאלה אחרי אשר יבעלוה אדונים זולתי ולכן נשארה עצתך מעל; ואני ידעתי כי יש לכם אוצר נחמד מלא על כל גדותיו, ואותו אני מבקש, ואם אין אתכם דרשו באשר תמצאו די־כסף למלאת שׂפקי, ואם בחמת קרי תלכו עמדי ולא תתנו לי את הכסף בטוב לבב, אז דע לך כי אנכי כביר תמצא ידי להשליך מפיכם טרף; אחת דברתי ולא אשנה, אתה פה תאסר לעיני ומשמר יושם עליך עד אשר תצוה לשקול על ידי את הכסף או אז תשוב לפקוד נוך ואל משפחתך…” ומדי דברו הכה באגרוף על השלחן עדי כי רעשו כל פנות הבית לאות ולעדה כי אחרי דברו לא ישנה.

בלהות צלמות אפפו את נפש היהודי, ואימה חשכה נפלה עליו כי נפשו ידעה כי לא התֻלים עמדו ולא רק בדבר שפתים יכביד עליו אכפו.

“אולם זכור את בוראך אדוני הגראף” חנן היהודי קולו “הן לא תוכל לבקש ממנו דבר אשר נשגב הוא ממנו ולא נוכל לו. כי אם השמים ימטירו לנו כעפר כסף או את הירח נקח לנו לברא מרצי כספו אלפי זהב וכסף? ואתה אדוני אם גם בידך עתותינו אך הן לא ברב כח ביד חזקה ובמוראים גדולים תריב עמנו אחרי כי תזכור את אמרת־צדקך אשר הבטחתנו כי חיים וחסד תעשה עמנו כל הימים אשר נחסה בסתר כנפיך ותערוב את עבדיך לטוב כי לא נשמע קול נוגש ונשב שאנן ובטוחים מפחד רעה!”

“אמרת־צדקי?! הגם אתה יהודי נבזה תעיז להשליך שקוצים על אמרת־צדקי על אמון־רוחי וכבודי?!”

“אתה נתת לנו זכות ומשפט להסתופף בחצרותיך כל הימים באין מכלים דבר!”

“איש זרוע לו הזכות והמשפט; איש אשר בחרבו יירש ארץ, ובזרוע עזו יוכל להגן על זכותו ומשפטו בשער, אך הוא יאמר משפטי אתי, אולם זכות ומשפט אשר רק בכתובים הנם אותם ישא רוח יקח הבל וכמוהם כאין בעיני; הפק תועלת הוא משפטי החדש עמדי, ומצא חפץ זה חק עולם אשר לי, פה הביטה וראה” – ומדי דברו פתח את החלון – “פה בתוך הגן יתערה כאזרח רענן עץ ערמונים שב וישיש אשר אבד עליו כלח, מני העת אשר הונחה אבן פנה ומוסדות להארמון הזה, פה יתנשא בגאותו ברם דליותיו. תחת צאלים צללו שחקתי עם הילדים בגילי בשחר טל ילדותי ובצל סרעפותיו התענג אבי בנשף בערב יום בטרם עזב ארצות החיים, ועתה הבה הראני נא מה התועלת אשר מידו אקח ומה הפרי אשר ישוה לי ואתה תחזה אם לא כעת מחר יפול שדוד מרעם הגרזן אשר יעלה הכורת עליו ומקומו לא יכירנו… השיבה זאת אל לבבך אברהם, עליך לחרוץ משפט עד ארגיעה ולא תוסיף להתל בי ולדחותני בקש ובאמרי נואש, ואם אין דע כי עתיד עתה לכידור ולכבלי עוני אשר נכונו לגוך עד אם תקים את חפצי ומשאלתי תמלא…”

במועל כפיו עמד אברהם כאיש אשר בינתו הסתתרה ולא ענה דבר כי הכרת פני האביר אשר אדמו כתולע ועיניו אשר חצבו להבות ענו בו כי לשוא יתחנן קולו לפני עושקו כח אשר לא ידע רחם, היהודי האמלל חשב מחשבות התהפך בתחבלותיו ויחבל מזמות אך להמלט מבין שִני ארי טורף טרף הזה, איך לא מצא חזון ויהי כאיש אֹבד עצות, והגראף אשר הבין הגיגו וידע את מעלות רוחו שחק על משבתיו ואחרי רגעים אמר “אל תיגע לריק להעמיק עצה ולבקש לך מנוס, הן כל תחבולותיך לא יצילוך ביום זעם הזה, מן הארמון הזה תצא בלוית אנשי חיל מזוינים אשר ישימו עליך משמר, המה יביאוך הביתה לעשות אשר צויתיך, ואחרי שעה תובא הנה להשיב שולחך דבר”.

“ואתה אדוני האין פחד אלהים לנגד עיניך ולא תירא מפני אל־גמולות אשר יביאך במשפט על כל נעלם?”

“עמי עצה ותושיה לבוא עמו אל עמק השוה; ואם לעון אשר חטא יחשבו לי מעשי אלה אשר אעשה לבן־ממר שוכח אלוה, אז אכפרה פניו במנחה ואביא כפר פדיון נפשי ונסלח לי על כל חטאתי…”

“אם כן אפוא גור לך מפני חרב הנקמה!” קרא היהודי אשר דמו רתחו כסיר נפוח “הנקמה בת אל־מות היא לא תמות לנצח ולא תגוע עד דור ודור, ואם גם ירק דשא יכסה את מקום שם־קבר, העצמות היבשות נפזרו לפי שאול ומבן האדם חציר ינתן, הנה פתע לפתאם כאוב מארץ תעלה הנקמה ממעמקי הנשיה להכרית שֵם ושאר נין ונכד להמשפחה הרעה אשר קללתה רובצת עליהם”.

הגראף התנשא ממקומו כלביא “הה אברהם, אכן כאיש כביר כח לב תדבר, אך אל תדבר גבוהה ואל יצא מפיך עתק, הגראף אלטענבערג שאתך לא יבעתהו ולא יירא מפני נקמת יהודי נמבזה אשר יהגה מן המסלה ויצעידהו למלך בלהות, ועתה עוד רבע שעה אתן ארכה לך לחשוב מחשבות ולכלכל דבריך במשפט ואם יעבור המועד אז דע כי נכון בידך יום חשך וכל יד עמל ותלאה ומוסר אכזרי אביא עליך בן לעם קשה־הערף!”

נפש אברהם התנודדה כבכף הקלע מבלי דעת מה ישיב על תוכחתו, אך כראותו כי מנוס אבד ממנו ולא יוכל לדון עם התקיף ממנו כרע ברך ויפול לרגלי הגראף ויבך ויתחנן לו להעביר את הרעה אשר חשב עליו, הן אם כאסוף קציר קמה יאסוף את כל הון ביתו וכל אשר לו יתן בעד נפשו הנה אך כמאה אדומים יקבץ לנקבציו ומאין יקח כל הכסף אשר ידרוש ממנו, ואם לא למענו יעשה לשוב ולהנחם על רעתו אשר דבר, הנה אתו בבית אשה־ידועה חלי, אשר כל ימיה כעס ומכאובים ובן רך וצעיר לימים אשר אליו עיניו נשואות לכן עליהם יכמרו נחומיו ויט אליהם רחמים כי איככה יוכל וראה ברעה אשר תמצאם? אך הגראף האטים אזניו משמוע קול תחנוניו, שחת רחמיו, באגרוף רשע דחהו מעל פניו, רגז ויתקצף וישבע בכבודו ושמו הבוער מרחוק כי מדבריו לא יפיל אף צרור ארצה. בפיו דבר ובידו מלא, ובחליל אשר על צוארו השמיע קול ועד מהרה כעננים עלו יהאן בן משק ביתו אשר כבר ידענו אותו ואת שיחו, ואתו אנשי חיל חגורי נשק ואיש כלי מפצו בידו, וביד חזקה החזיקו באברהם העברי ויתנו עליו משמר.

“הביאוהו סחוב והשלך אל המהפכת ואל בית־הדמים!” צוה הגראף במפגיע “והראיתם אותו את כל שכיות החמדה ואת הכלים אשר ישרתו בהם ואת שבט־המוסר אשר יסיר מעליו אולתו; ואם לא יוסר באלה אז תראוהו את נחת זרועכם והפלאתם את מכותיו ואת עניו עד שלש הפעמים ורוח תשימו לו כחצי שעה בין מכה למכה ואז אולי יכנע לבבו הערל ונשבר לבו הזונה וערפו החזר מצֹר”.

עבדי הגראף משרתיו עושי רצונו בידים ממהרות שקדו על דבריו לעשותם וכרגע סחבו את אברהם כנצר נתעב אל בית־הדמים ולאט לאט נחבא קול מצעדי רגליהם וקול אנחת ואנקת היהודי האמלל במרחבי הבית הגדול והרם.

הגראף מחה את היזע מעל מרומי מצחו ובהמון שרעפיו בקרבו התהלך אחת הנה ואחת הנה וימדוד בשעלו את מלא רחב הבית. היום פנה לאט לאט, צללי הליל פרשו מטות כנפיהם על פני ארץ רבה המלאה נאות חמס נאנחים ונאנקים מתגרת יד עושקיהם. על פני תכלת השמים יצא בנגהו כעין החשמל ירח יקר עם כל צבא המרום במרום איש על דגלו לצבאותם ומנגה נגדו שלחו קרנים מידם מבעד להחלונות הגבוהים והנשאים. בכליון עינים חכה הגראף אלטענבערג לקראת מלאכיו עושי דברו כי יבואו להגיד לו כי חפצו בידו הצליח והיהודי אשר חרד מפני תנופת ידם ועברתם כי קשתה נכנע מפניהם וישלים חפצו, אך תקותו היתה מפח נפש! גם תור חצי הליל הגיע ואין מגיד אף אין משמיע עדי כי הגראף קצף רב קצף חרק שן וירקע ברגל ולמעצבה שכב על ערש משכבו ויישן.

בין בתי החמר רָעֵי המראה העומדים שחוח בכפר אשר לרגלי המצודה לבית אלטענבערג, יתנוסס לתפארה בית אחד אשר למראה עינים ישפטו כל באי שער הכפר ההוא כי לו שכם אחד על כל אחיו שומרי צלעו; אם גם הוא ככל המון הבתים לא עמלו בוניו בו לבנותו כמו רמים ולכלול יפיו אך תאר והדר לו והרפש ועבטיט אשר מורשת אחזה המה לבתי הכפרים כלם, גֹרשו מן הבית הזה במטאטא השמד, קירותיו משוחים בששר, נקיון וטהר שוררים בו ביתר שאת ועז וכלו אומר כבוד ליושביו. פאתי קדים כבר אדמו מנגה נגד השמש אשר יצא על הארץ מחביון עזו, אך בעמק ובשפלה עוד יכסה ענן למסך את פני האדמה, והנה מן הבית הזה כפעם בפעם תצא אשה עדינה אשר פניה הפכו לבן כשלג, מספר צעדים תעפיל לעלות אל הגבעה אשר שם הארמון, תכין לבה תקשיב אזניה ובאנחה בשברון מתנים ובמועל כפים תסוג אחור אל ביתה כל עמת שבאה. פתאום גם נער כבן שתים עשרה שנה יפה עינים וטוב ראי אך דל בשר ולבן־הפנים יצא גם הוא מפתח הבית בהול ודחוף ובנפש לוהטת גחלים דבר לאמו ויאמר:

“אמי! מה הדבר הזה? העוד לא שב אבי עד הנה?”

“לא!” ענתה האם בקול כחולה, וממלת “לא” הזאת נשמע לאזן מלים תבחן קול פחד לבבה אשר דכא לארץ חיתה “אלי אלי” זעקה במרי שיחה “חוסה עלינו ברחמיך ובל נִפָקֵד רע! אך הה אל אלהים הוא יודע מדוע אחרו פעמיו עד כה”.

“אבל אמי הלא חזון נפרץ הוא כי אם יהיה להגראף דבר ישלח וקרא את אבי לעשות מלאכתו באמונה, ובטח גם היום שלח במלאכות אדוניו אל המקום אשר היה רוחו, ובטח היה גם הדבר נחוץ, שובי למנוחתך אמי ואל תיראי רע!”

“הן לוא יהי כדברך דוד יקירי! אך לבי יהגה אימה וחזות קשה הגד לי, ומי יודע אם לא נכון בידנו ימי חשך… סביבי נשערה מאד. קצר קצרה רוחי. האויר כבד עלי מנשוא ככבד אבן ונטל החול ולבבי יתר ממקומו כעלה נדף ביום סופה…” פתאם נשמע ממרחק קול המולה כקול מחנה וקול משק חרבות וצלצלי כלי נשק, בפחד ורעד הביטה האשה מבעד האשנב והנה משרתי הארמון על כתף ישאו בעלטה ארון־עץ מעטף שחורים. “אל אלהי ישעי!” זעקה האשה מנהמת לבי “אל נכח בתינו פניהם מועדות ומה הדבר אשר אתם בתבה? אוי לי כי נדמיתי…!”

כל עט סופר מהיר וכל שפתי נאמנים לא יעצרו כח לתאר באמר ודברים את החזות הקשה ואת המראה הנורא אשר נראה כמו חי בבית הזה אחר הדברים האלה! היהודי אברהם אשר ראינוהו בתחלה חסון כאלון עתה נהפך הודו למשחית, וגוו אשר היה מחטב כתפארת אדם, קומתו אשר דמתה לתמר עתה היו כגל של עצמות וכל מפלי בשרו היו מלאים פצע וחבורה ומכות חדרי בטן זכות דם. על פניו שכנה צלמות ועיניו קמו בחוריהן וכל עוד נשמת רוח חיים באפו; ארבעה האנשים נושאי הארון באו הביתה ויציגוהו על הארץ ומבלי דבר דבר נסוגו אחור וילכו כל עמת שבאו; בקול זעקת שבר נפלה האשה ארצה ותתעלף והנער האמלל אשר פניו קבצו פארור כפני רפאים שוכני קבר עמד כתמר מקשה, עצמותיו רחפו מפחד ובהלה ומפיו נעתקו מלים, ואך כאשר פתח אביו שפתיו אשר זֹרבו נצמתו מדם ואש אשר קדחה בעצמותיו ומעפר צפצף אמרתו “השקני מעט מים!” אך אז התאזר בגבורה, כארי קפץ ממקומו ויביא מים בכלי וישק את אביו ויזרוק מן המים על פני אמו וישב רוחה אל נדנו ותפקח עיניה. בשארית כח השכיבו שניהם את אברהם על ערש דוי ואת הארון השליכו בשאט נפש החוצה למען הסירו מעל פניהם.

בין כה וכה הקיפה הזעקה את כל גבולות הכפר, ועל כל משכנות יעקב אשר היו בקרבו ההפך בלהות וחרדת אלהים, כי משלחת מלאכי הרעים, חיל הגראף ועושי רצונו, פשטו כילק על כל בתי בני ישראל, טף ונשים זקן ונער הכו מכת בלתי סרה, ואת כל שללם וחסן יגיעם נתנו לבז ולמשסה ויבוקקום עד בלתי השאיר להם ריד, ויעמידום על גחליהם ריקם, ואחרי אשר היהודים עם קשי הערף לא נוסרו בכל אלה ולא נתנו על ידיהם את אוצרות־החשך אשר להם, הרסו את כל נאות יעקב ואת בית הכנסת משכנות לאלהי יעקב השוכן אתם בכל צרתם הרסו עד היסוד בו ולא השאירו אבן על אבן. אחרי שעות מספר קמה הסערה לדממה, שבת נוגש, ואחרי ראות עבדי הגראף כי עמלם נשאר מעל ומאומה לא נשאו עזבו את בתי היהודים הנהרסים והשוממים וילכו למו, וגם היהודים האובדים והנדחים אחרי עבור זעם נקהלו אל בית ראש־עדתם אל אבהם פֿייט השוכב כל עוד רוחו בו בין משברי מות אשר אפפוהו. רוח פֿייט אשר כבר נאבק עם מר המות שב שנית לפעמהו רגעי מספר ונר אלהים טרם יכבה שלח כברק חצו ויפץ את עבי הענן אשר פרש כנפיו על עשתונותיו, ואחרי אשר חגר שארית כחו דבר בשפה רפה ויאמר: “אָחי ורעי, המלים האלה האחרונות הנה לי; עיניכם רואות מישרים כי המקום הזה לא יוכל לשאת אתכם ותקיא אתכם מן גוה ארץ אוכלת יושביה הזאת, אך השמרו בנפשותיכם ודעו וראו כי האורב יושב לכם בחדר ויפרש רשת ליד מעגלכם; הנה נא במקום מקדשנו המעט אשר חללו זרים צפוניו, תחת האבן השלישיה מימין לארון האלהים, שם חתרתי לי בקיר ומראשית תרומתכם ונדבת ידכם חשכתי שם לעת צר עשרים וחמשה זהב ושלשה שקלי כסף, ועתה יבוא נא אחד מכם בנשף בערב יום ויקח משם את צרור הכסף ובחצות הלילה עת אשר יכסה הירח הודו כל אחד מכם יצא בלאט מסתר אהלו ופניו יחבש בטמון, ואתכם תשאו על שכמכם את יתר הפלטה אשר נשאר לכם מן השד והשלל וכלכם תאספו אספה תחת האלה הגדולה אשר לרגלי הגבעה ושם תתנו לכם ראש לצאת כמוצאי גולה מתחת סבלות אדונים־קשה הזה, פשטו בארץ אל המקום אשר רוח ה' ילך לפניכם לנחותכם בדרך, ובכל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו תספרו לדור את העשק והמרוצה אשר עשו פה לכם לעיני השמש, גם בכל המקום אשר דבר היהודים מגיע תשלחו מלאכים קלים להודיע גלוי לכל בני ישראל את התלאה אשר מצאתכם. היהודים מכל מקומות פזוריהם יושיטו לכם יד עזרה, כי מי כעם ישראל עושה צדקה בכל עת ולא יחנו את פני האיש עוכר־ישראל אשר עברכם ואשר הדיח עליכם שואה לא תוכלו כפרה, וכי יבא לשקוד על דלתותם ללות כסף ישיבו פניו ריקם וכל משה ידם ינגושו; אני הולך למות עם אבותי, ובעוד רגעי מספר ימסו אסורי מעלי וארח לא אשוב אלך, ואתם קברו אותי בטרם תבוא השמש; היו סתר לאלמנתי ולבני היתום אשר ישאר כשה אובד, ואני הנה נפשי תהיה לכם לפה ולמליץ לפני כסא אל אלהי הרוחות… הנני מת…!”

והנער דוד אשר עד הנה כרע על ברכיו לפני מטת האב הלקוח למות ויתמרמר בבכי, כלביא קם ויתנשא ובקול רעם אדיר נתן קולו ויקרא “אך חי חי אנכי להשיב נקם לאויבנו ועמלו בראש… נקם אקח מראש פרעותיו, קדקד מתהלך באשמיו, וממשפחתו הרעה והחטאה…”

עוד פעם פקח אברהם את עיניו בטרם סגרם לנצח ובקול רועד צפצף אמרתו ויאמר: “אך למותר דוד שבועתך אשר נשבעת… הנקמה לא תמות לנצח, ובעתה תחיש”.

כל הנאספים כלם הרימו בכח קולם “שמע ישראל!” ואברהם פֿייט השיב רוחו אל האלהים אשר נתנו.

בחצות הלילה עת אשר הירח שם עבים סתר לו יצאו מבתי הכפר כצלמי בלהות תמונות אנשים ונשים וטף ועל שכמם צרורות שמלותיהם וכל כליהם הצאצאים והצפיעות; ומעבר הכפר השני מעמק הבכא ושדי הקברים הובילו אנשים אחדים בידיהם אשה רכה וענוגה ונער יפה תאר ההולכים הלוך ובכה. ברגלים ממהרות הלכו כלם אל החרש המצל אשר היה שם מקום המועדה, ומדי עברם על פני הארמון לא השמיעו גם קול תלונה דקה ולא שלחו אליו את האלה הגדולה אשר היתה טמונה בחבם כי פקודת אברהם אלופם ומידעם שמרה רוחם ואת אשר צוה עליהם בצאת נפשו כי מת שמרו מכל משמר. אחר הדברים האלה כעבור עדן ועדנים אחר החזון אשר ספרנו, והגראף אלטענבערג כבר שכח את כל אשר עשה, ויבוא לפֿורטה ושאר קהלות יעקב לשחר פני היהודים עשירי העם להלות לו את מתכנת הכסף אלף אדומים הדרושים לחפצו השיבו פניו ריקם בכל שאט בנפש, גם כאשר שבר את גאון עזו ויאבה לתת בערבון אחזת נחלתו במקום אשר יבחרו ולשלם נשך ותרבית כאשר יושת עליו, מלאו פניו קלון וישיבו לו כי יבקש לו מוצא לכסף בבית־הדמים וכלי המשחית אשר לו או בבית תפלת היהודים אשר הרס ולא חמל.

 

ב    🔗

ירחי מספר נגוזו וכן עברו, ואת הנער דוד ההולך קודר בחמת רוחו בהתעטף עליו נפשו, נראה שנית מתמרמר בבכי ומעורר לויתן לפני ערש נוטה למות. כי אמו רפת־הכח אשר מות אישה ובעל נעוריה נגע עד נפשה לא יכלה נשוא את חצי שדי אשר נחתו בה, ותלך קודר כל היום עדי כי לאט לאט נפשה ברעה התמוגגה ותלך הלך ודל עדי כי נפלה למשכב ותגיע עד שערי מות. בתוכחת מגולה מאהבה מסתרת חתמה במוסר דוד בנה ותצו עליו במפגיע כי כמוץ מגרן יסער מקרב לבו את מחשבות נקם ושלם אשר יהרה ויהגה כל היום, כי ישכח את כל הרעה אשר גמלוהו רק בשם אלהי ישראל בקרב לבבו ותורתו אשר יחתום בלמודו ובאהבתה ישגה תמיד בשמם ידגול ויחיה חיי מנוחה ושלות השקט. בנפש דאבה עמד דוד ולא גרע עיניו מאמו מדי דברה אך לא ענה דבר ולא הוציא מפיו הגה, אך אחרי אשר נפחה נפשה והמות השליך הס במלא רחב הבית אך אז נפקחו מעינות עיניו ונהרי נחלי דמעות כגשם מטרות עז נזולו מאין הפגות מגלות עיניו.

אחרי מות אמו מצא לו דוד פֿייט מחסה ומסתור בצל קורת שארו הקרוב אליו ממשפחת אביו איש מקנה וקנין אשר היה לו עשר ונכסים אך בנים לא היו לו ויקח את דוד אל ביתו ואל חצרותיו ויקרבהו בימין צדקו ויאמצהו לו כבן; אחרי אשר עברו ירחי האבל אשר מנו לו בא דוד אל חדר דודו בבקר לא עבות אחד ויאמר לו: “דודי שלחני ואלכה לכרות לי אזן לשמוע בלמודים מפי הרב ר' אליעזר אשר תורה יבקשו מפיהו, כי המה מחכימים פתי ועלי נטל הדבר להביא לבב חכמה ללמוד ולהשכיל…” ודודו אשר שמח לבו כמו יין למשמע אזניו הביא את הנער אל בית שבת תחכמוני אשר בחר, ובזמן לא כביר עשה לו הנער ביתרון הכשר חכמתו יד ושם בלמודים וילך מחיל אל חיל עד אשר עלה למעלה למשכיל שכם אחד על כל הנערים אשר שקדו על דלתות הבית הזה. אך כעבור שתי שנים מיום בא דוד לשמוע לקח מפי מלמדו להועיל, וכל יודעי שמו מרחוק ומקרוב השו עתידות לו כי בכחו החזק אתו ילך בדרך אשר בחר בה ויעשה לו שם כאחד הגדולים אשר בארץ כי יארש לו את החכמה לעולם ורק בה ישים כל מעינו, אך פתאם ככלות הזמן ההוא רוח אחרת היתה אתו, כי שב פתאם אל בית דודו ויאמר לו “עתה דודי אסתופף נא שנה אחת בחצרך בעבודה אשר אעבוד בהליכות מסחרך העצום”. ודודו אשר ראה כי נחמד הנער להשכיל בכל דבר חכמת בינה ומלאכת מחשבת וכי ידיו רב לו בכל אשר הוא עושה, ספחו אל אחת הכהנות, ועד מהרה גם בדבר הזה חשף את זרוע עזו ויכלכל הליכות המסחר במועצות ודעת ובתבונת כפים, ולתקופת השנה בא דוד בפעם השלישית אל דודו וידבר אתו ויאמר: “עתה דודי קח נא מידי את תודתי ואת ברכתי אשר הבאתי לך על כל תגמוליך אשר עשית עמדי ועל אשר גדלתני ורוממתני כתר אדם המעלה ותביאני עד הלום; עתה אחרי אשר שִכַלתי את ידי, אמרתי עת לעשות היא גם לנפשי, הן הגדת לי דודי כי יש אתך עשרים אדומים אשר קבלת מיד אחד אשר נשה בו אבי זכרו לברכה, את הכסף הזה תתן בידי אולי יהי ה' עמדי ופעל ידי ירצה עד כי אוכל לבנות לי בית ולרכוש הון”. דודו נרצה לעצתו ויאמר לו: “יראתי דבת רבים פן ישימו אשם נפשי על אשר אתן לאיש צעיר לימים כמוך אשר עוד לא נסית במסה לצאת לבדך בלי מורה ומנהל על דרך החיים המלאה חתחתים ואבני נגף; אולם אנכי תכנתי את רוחך ואדע כי לא אבוש כי ידברו אתך בשער בת רבים, ועתה זה הדבר אשר אמרתי לעשות לך, הנה נא על עשרים האדומים אשר שפרו לך בנחלתך אוסיפה לך גם אני עשרה אדומים זהב והיו לאחדים בידך, ואתה צא לסחר את הארץ והיה זה שכרך כי אם תבוא להראות פני ותביאני חשבון כי מסחרך הביא לך ברכה שלשים זהב, אז אנכי אוסיף לך עשרה אדומים כפעם בפעם, ואתה בני רכב וצלח ועשה חיל בישראל!” אך דוד הוסיף על התקוה אשר קוה דודו, בידים חרוצות ובחשבון ודעת עת לכל חפץ ולכל המעשה התהפך בתחבולות מסחרו, סובב סובב הלך רכושו הקטן וישב על סביבותיו עדי כי בשנה הראשונה בא כחמש פעמים לקחת רצון מיד דודו את עשרת הזהב אשר אמר לשקול על ידו. שנות מספר עברו ועל דוד נפקדה פקודת כל האדם וילך בדרך כל הארץ וינחל דוד בית והון אשר השאיר אחריו ברכה. עדי כי הנער דוד הלך הלוך וגדול, כבודו ועשרו רחב ונסב למעלה ראש וגם פה כתמו נראה החזון הנפרץ בתבל ארצה כי בעוד אשר האב היו כל ימיו מכאובים וכעס, את לחמו אכל בעצבון ובזעת אפים והאדמה כמו רק קוץ ודרדר הצמיחה לו, הנה חלק הבן נפל בנעימים, השמים יריקו לו שפע ברכה, על כל דרכיו יגה אור ההצלחה ועל כל עצתו יופיע.

אך האם רק אהבת־הבצע היתה נר לרגלי דוד ורוח החיה אשר הדריכתו מנוחה? האם רק למען מלא זהב חוריו ולצבור כעפר כסף לא נתן דמי לו ולעפעפיו תנומה?! לא! אל מטרה אחרת היו עיניו נשואות ועל מזבחה הקריב את כל עבודתו את עמלו ואת יגיע־כפיו! בכל שנה ושנה בהגיע תור היום הגדול והנורא אשר בו עזב אביו ארצות החיים, תראינה עינינו את הבן היחיד לאביו הזה בא מארץ רחוקה אל הכפר המשתרע לרגלי מצודת אלטענבערג לחונן עפרו ולשקוד על גדיש קברו, ויהי כי ירא עשות יומם ויסתתר בהחבא כל היום ההוא, והלילה היה לו למשמר כי באשון חשך חשב דרכו ויבוא אל שדה־הקברים אשר ליהודים אשר כבר נהרס ברבות הימים, ויעלה שמיר ושית, ואם גם אבן־זכרון לא התנוססה על קבר אביו אך בכל זאת ידע את קברתו ופה במקום הזה הוריד כנחל דמעה וישפך את רוחו הנדכאה והנהלאה וירוח לו מעצבו ומרגזו. וכצאתו מן המקום הזה התהלך סביב הבית העומד שם קודר שחוח בירכתי הכפר אשר בו היו שלובות זכרונות ששונו ואסונו אהבתו והותו, ואשר עתה יצא ממנו כל הדרו ויהי שמם מאין יושב בו, ואחרי אשר גם שם נזלו עיניו פלגי מים, יצא מן המקום ההוא ללכת באשר יתהלך. אך נפלא היה הדבר בעיני כל רואיו אשר התחקו על שרשי הליכותיו בשום לב, כי בעוד אשר כמו זר נחשב במקום ההוא ואיש לא ידע מאין בא ואנה פניו מעדות, בכל זאת כמו היה לו שיח ושיג עם יושבי המקום ההוא ודבר לאט עמם, ידע הנער מכל הנעשה והנשמע בתוך הארמון וחביון עזו כמו עוף השמים הגיד לו דבר ויוליך את הקול. כן נגוזו וכן עברו כעשר שנים אשר טבעו בים הנשיה, אדם לא זכר כבר את היהודי פֿייט ואת אשר עולל לו, גם עצמותיו כבר נפזרו לפי שאול. ירק דשא וחציר גגות כפרחת עלו נצה על מקום שם קברו, ובפעם האחרונה נפגש את דוד בא לבקר בחצרות משכן אביו, אך כצאתו מן המקום דבר בעז רוחו ויאמר: “עתה אבי עת לעשות היא… הנקמה חיה היא עודנה לא מתה לשחת…”

דוד דפק על כפות המנעול אשר בבית מקלט הנזירים הבענעדיקטינים בבאמבערג, כרגע נפתחו בריחי הברזל ובפתח השער הופיעה תמונת איש רם הקומה ובריא אולם, כהן מעדת הנזירים המשרתים בקדש.

“מה חפצך פה יהודי?” הרעים בקול גאונו על האורח, דוד לא ענה דבר אך הושיט ידו אליו, והכהן הבין לרעו וכאשר התגלגלו איזה אגורות כסף מיד דוד לידו, עד מהרה נשאו שערים ראשיהם והדלת נפתחה בקול רעש גדול.

“את מי תחפץ להראות פנים?” דבר הכהן אליו רכות.

“חפצי לראות ולהראות את פני האדון ריינטהאל העצור פה בבית המקלט הזה”.

“לך בא אל לשכת־הסופרים, כתר נא זער שמה ואז יבוא האדון אשר אתה מבקש”.

אחרי רגעי מספר עמד דוד לפני איש צעיר לימים, אשר ימי שני חייהם במאזנים ישאו יחד. על פני הנער ועל מרום מצחו שכנה עננה הרת תוגה חרישית אך בכל זאת הפיקו פניו נגה וטוב לב. בעינים חודרות בחן הנער את דוד ויבקש לבוא עד תכונתו.

“בן מי אתה הנער ומה לך פה?” שאל את דוד ואזן מלין תבחן שמעה ותבן את השנאה ואת אי־האמון נגד היהודים אשר שלטה אז ברוח האדם, ואשר יצאה מפרש הדברים האלה.

"על כל שאלותיך אלה אשיב לך די־בָאֵר דבר דבור על אָפניו, אדוני הנכבד, אך למען תדע ונוכחת בטרם כל כי איש אמונים הוא פי המדבר אליך – כי אמנם נכבד הדבר מאד אשר על אדותיו באתי עד הלום – למען אשר תדע כי חכי לא יבין הוות ובצדק כל אמרי פי, שאֵני ואנכי אעביר לפניך את דברי ימיך המלאים עצב ותוגה ואשר ידעתים גם ידעתים למורת רוחי.

דודך, ה' ריינטהאל אשר עתה הנהו שוכן בצל שדי גלה את אזן ה' אלטענבערג כי יש את נפשו למכר לו את אחזת נחלתו בעד אלף אדומים אשר ישקול על ידו, ואלטענבערג מאבד־ההון ורודף רוח אשר לא ידע לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות לקבץ לנקבציו פרשת הכסף הזה, התנפל כקטב ישוד צהרים בליל שואה ומשואה על ארמון ריינטהאל ויורד עז מבטחיו וגם אתם מידו נגזרתם, לולא השתם מפלט לכם דרך המערה ותהי לכם נפשכם לשלל מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתכם. כאובדי עצות וכאנשים אשר דרכם נסתרה הייתם בעת ההיא, כי על מי תנוסו לעזרה ואנה שום תשימו פניכם, הן כל השכנים הקרובים והרחוקים אשר ידעו את אלטענבערג ואת זרוע עזו, מפני שמו נחתו ויגורו מפני תנופת ידו פן גם עליהם יעבור את קבעת כוס התרעלה, והמלך גם הוא היה לו רב ענין לענות בו כי בעת ההיא נאחז בסבך מלחמה בארץ איטאליה הרחוקה, ופה בארץ אשר לא היה בה קצין שוטר ומושל, חמס על חמס והגדול עשה הוות נפשו כטוב בעיניו באין עוצר בעם. כן נהפכה נחלתכם לזרים, דודך הישר באדם מת בעצר רעה ויגון ואתה עוד שמחת אלי־גיל כי הובאת הנה להסתופף בחצרות הנזירים למצא מפלט בצר לך ובאין משען ומשענה".

“מי אתה בן אדם ומאין ידעת את כל הדברים והאמת האלה אשר ערפל חתלתם?”

“אחוך שמע לי אדוני, עוד מעט מזער ולבבך יבין את פשר הדברים אשר כדברי הספר החתום המה בעיניך. בן אנכי לאבי אברהם פֿייט היהודי אשר גם אותו הוריד אלטענבערג דומה בחמת רוחו על במת מטבח יען אשר לא מצאה ידו די תת לו את אלף האדומים אשר אמר לשקול לגנזי דודך בעד שדה אחזתו”.

“כן הדבר, גם אני אזכרה ראשונות כי כן ספרו באזני לפני ימים רבים”.

“לכן עתה באתי אליך אדוני לבוא אתך בברית יחדו לעדור במערכה כאיש אחד חברים לפרוש רשת ליד מעגל הגראף הארור הזה, להשיב גמולו בראשו ולתת לך אחרית ותקוה”.

“אתה ואני? אנחנו מה? הן שנינו אביונים מאדם ואיך נשא לשוא נפשנו? אנכי הן צעיף הנזירים ואדרת האמונה המה מנת חלקי, ואתה מה תקותך אם לא לשאת מלתחת הסוחרים על שכמך ולסחור בארץ, ומה כחנו כי ניחל למצא חפץ בגדולות ובנפלאות ממנו?”

“אדוני, שגית ברֹאה, יונקער חֹטר מגזע האצילים ומרומי העם לעת תמוט ידו יבקש לו משרה ועבודה בבית שאריו עשירי העם הקרובים אליו ולא לעתים רחוקות תאיר ההצלחה פניה אליו, תשוב תרחמהו תעלהו על גפי מרומי קרת ובין נגידים תושיבנו, אך אם חפצו הזה לא יצליח בידו גם אז תוחלתו לא נכזבה, כי יבקש מפלט לו בצל קורת בית מקלט, שם באמונתו יהיה שלאנן ושלו ולא ידע דרך עצב, כי לחמו נתן מימיו נאמנים וארחתו ארוחת תמיד בעד תפלתו הרומאית אשר ילמד לשונו; לא כאלה חלק היהודי ונחלתו בתבל ארצה, הוא אם לא ילחם בחמת כחו להביא אכל לנפשו, כגללו לנצח יאבד בעצר וכפן גלמוד, אם לא יעמל בכל מאמצי כח וכל עצביו ינגוש לשחר לו טרף אז אין חומל ומרחם לו ואין מאסף אותו הביתה, לכן כל ימיו מלחמה וקרב, ובכל אשר ירבה להלחם עם החתחתים אשר על דרכו כן יעשה חיל ועצמה, ירבה לשום המעקשים למישור וילמד אצבעותיו למלחמה, ובעוד אשר אנשים אחרים יחַכו עד יערה עליהם רוח ממרום להוסיף להם אמץ ולגבר חילם, הנח היהודים עם לא־עז יגיעו אל מטרתם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחם הכביר אשר רכשו למו בימי מלחמתם הארוכה. אך למה נרדף אמרים, נתנה ראש ונשובה אל ראש דברינו, הט אזנך ושמע לי אדוני כי חדשות ונצורות צפנתי לך..”

“אזני קשובות פֿייט, אל הגדולות והנפלאות אשר תשמיעני הפעם..”

“טוב הדבר; ועתה אדוני הן בטח ידעת אם לא שמעת כי בעוד שמונת ימים יבוא המלך ואחזת מרעיו לשכון כבוד בווירצבורג; המלך אשר כבר נלאה נשא את מלחמותיו עם בני איטליה, ונפשו ירעה לו על העשק והמרוצה אשר פרעו את ארץ ממשלת ידו לשמצה, הנה הוא עובר עתה בארצו בירכתי תימן לשום בארץ משפט לעצור בעמו ולשפוט בין איש ובין רעהו בכל הדברים אשר יתעשקו בימיהם..”

“ומה מני יהלך הדבר הזה?”

“היש אתך הספרים אשר היו לבית אביך אתכם בכתובים?”

“יש ויש, כי המה לבדם היו לפלטה לדודי עת באו זרים ויבוקקו את ביתו, ואחרי מותו נפלו הספרים האלה לי לחבל נחלה..”

“אם כן אפוא את הספרים האלה קח בידך ולך ועמדת לפני המלך, והגשת עדיו עצומותיך וצעקת חמס והיה אם ידרוש ממך אז תוכל להעיד לך גם עדים נאמנים כי מי לא ידע בכל אלה ולא שמע את השַמה והשערוריה אשר עשה הגראף אלטענבערג? אולם דע לך אדוני כי לבוא להראות פני המלך, עליך להסיר מעליך את הבגדים האלה ללבוש מחלצות ולשום עדיך עליך, לכן הנה אנכי הנני עומד הכן להיות לעזר לך, אנכי מכחי אשחד בעדך ואתן לך מאתים אדומים זהב, ואתה תלבש בגדי בני עדת־האבירים ותעדה עדי זהב על לבושך גם נער משרת תקח לך אשר ילך אחריך למען תהיה תפארתך על הדרך הזה אשר אתה הולך ולבעבור יראך המלך כתֹר אדם המעלה ובגדיך יאמרו כבוד כלם והכרת פניהם תענה כי חטר אתה מגזע אצילי העם. אחרי כן תבוא לשׂחד פני סופר המלך, איש סודו ושאר השרים והסגנים רואי פניו היושבים ראשונה במסע המלך ובמנחה פניהם תחלה בהביאך להם איש כברכתו כעשרים או שלשים אדומים למען יהיו לה לפה ולמליץ ועל עצתך יופיעו..”

“בער אנכי ולא אבין לדבריך אשר מליצת חידות המה לי.. הן מה יש לי צדקה לזעוק אל המלך ומה מידו אבקש?”

“כי יקרא אליו את הגראף אלטענבערג להתיצב לפניו למשפט, ואם ילך בחמת קרי ולא יבוא לפני המלך בעוד ימים ארבעה עשר, יצא דבר מלכות מלפניו לגרשו כלה ולהחרים כל רכושו, והדת תנתן לכל נשיאי ארץ טהירינגען והשרים היושבים כסאות למשפט למלא את דברי המלך ואת אשר נגזר עליו ולבער אחריו ואחר ביתו כאשר יבער הגלל ולבלי השאר לו שם ושארית בארץ”.

“ולבבך יתעה להאמין כי חפצי בידי יצלח?”..

“אדוני אל תבהל ברוחך, כי אם גם לא בסופה ושערה דרך־המלך, אך לאט לאט בשובה ונחת תושע ועצתי היא תקום, חמת מלך צרעת ממארת היא והיה כי תפרח בעור האדם ורפאות תעלה אין לה, אז תפרש מטות כנפיה ומנפש ועד בשר תכלה כמסוס נוסס; כל יודע הגראף ההוא, זדונו וגאותו ועון בצעו. תכלית שנאה ישנאהו כמות, ואם אך יסור מעליו צלו ויראתו מעל פניהם, אז יְחֻבַל עלו מעל שכמם, וקללת המלך ואלתו תצאנה ורבצו בו עד להשחית עדי כי אחריתו תהיה עדי אובד. אנכי לא רק בדבר שפתים אך בפועל כפים אעשה מלאכתי באמונה ואדבר בלא לב ולב, ועל פי המסבות המתהפכות עתה בתחבולותיהן תקותי חזקה כי עשה נעשה וגם יכול נוכל..”

“נפלאת בעיני ידידי, עצתך אמונה עצת נפש ומלאה טוב טעם ודעת, משכתני אחריך בחבלי אהבה.. ולבי יחוש לי כי נאמנים כל דבריך..”

“לכן לך עתה בכחך זה צעיר רודם, ישימו להם ראש אחד ויכרתו ברית בן ישראל עם נער מגזע האצילים, האחד ימלא את אשר יחסר למשנהו ויחדו יהיו תמים.. הן אם אמרתי אני אבוא לפני המלך ואגישה לפניו משפטי כי הגראף הזה ענה באכזריות חמה ויגע עד שערי מות איש יהודי אמלל על לא חמס עשה, אם אמרתי אספרה לו כמו כי אחרי אשר הרג ולא חמל את אבי ואת אמי, רצח וגם ירש כי לקח את כל אשר לי ויציגני על גחלי ריקם וירדפני ויגרשני מביתי ונחלתי להתגולל בין שפתים, ולחבק אשפתות, כי עתה ידעתי כי המלך יביט עלי בעין חמלה ותחנונים וידבר אתי טובות לשלם נחומים לי, אך לו יאמר לבו: אין שוה למלך להביא במשפט אחד מאצילי ממשלת רומא על כי גזל משפט אחד היהודים האמללים אשר אוכליהם לא יאשמו; אך באשר הגראף חלל בריתו, שלח ידיו בשלומיו וינשל מאחזתו את אחד, מאחזתו אשר נתן לו המלך ברחמיו וכרב חסדיו, תחת אלה אפקד עליו אפי, יד המשפט תשיגהו וחרבו צופיה עליו. זאת חקרתיה כן היא.. ואתה האם נכון אתה ללכת אל אשר יהי רוחנו?”

היונקער חשב מחשבות רגעים אחדים ויפסע על שתי הסעפים, אך אחרי כן ענה ויאמר: “הכהן הגדול אשר בידו הפקד הבית הזה שארי הוא הקרוב אלי ממשפחתי, והוא יאהבני יצרני כאישון עינו, האיש הזה הוא גבר חכם בעז ולו מהלכים במקום גדולים ויד ושם על פני חוץ, אני אגלה את אזנו מכל הדברים האלה, והוא יהיה בעזרתי וינחני בעצתו..”

“לוא יהי כדברך” השיב דוד “הן לא מראש בסתר נוכל לדבר דברנו, ומשפט לאור יומם תרגיע, לך ודברת את הפריאר וערכת לפניו דבריך והוא יודיעך הדרך תלך בו והמעשה אשר תעשה, ואנכי פה אשב ואחכה עד שובך. כי ירט הדרך לנגדי דרך רחוקה מאד ולא אוכל לשום לדרך פעמי עד אם בצעתי את דברי אתך החֵל וכלה..”

היונקער הפנה שכמו ללכת ועוד פעם שאל את פי דוד ויאמר “אך מה משכרתך ושכר לחילך אשר תבקש בעבודה אשר תעבוד עמי ובעד הכסף אשר תתן לי?”

“הבה!” ענה דוד בשחוק קל “על מאתים האדומים אשר תקח רצון מידי תוכל לתת לי ספר גלוי כי השב תשיבם לי בעת אשר תשוב אל אחזתך ואל נחלת אבותיך, ואם יש את נפשך תוכל גם להוסיף על מתכנת הכסף הזה אם מעט ואם הרבה והיה זה שכרי..”

הנער האציל יצא, ואחרי חצי שעה שב שנית ויקרא את היהודי אחר כבוד אל חדר הפריאר פנימה. פה דברו ארוכות וקצרות ויתיעצו על צפוניהם, וכצאת דוד מבית המקלט נהרו פניו צהלו כמו מיין, עיניו הפיצו להבות אש ושחוק מטוב לב עבר על דל שפתיו, וממחרת היום ההוא נפתחה שנית דלת בית המקלט וכלול בהדרו לבוש בגדי האצילים כלם אומרים כבוד ויקר יצא האציל לבית ריינטהאל ואחריו עבד יפה עינים לבוש שני עם עדנים ושניהם יצאו אל גפי מרומי קרת וילכו אל אשר היה רוחם ללכת.

 

ג    🔗

אחרי אשר יצא הגראף אלטענבערג לצוד ציד שעות מספר בתוך היער הנשען אל גבול שדה אחזתו, שלח את אחזת מרעיו על עקבם הארמונה והוא התנהל לאטו וילך לשוח לרוח היום; עשרת השנים אשר עברו עליו מיום אשר ראינוהו בתחלה לא שמו עליו אותותם אותות ועקבותיהם לא נודעו על הכרת פניו אשר שֻנו רק מעט. מני העת ההיא שמן עשת, עשה פימה עלי כסל וגאונו וגאותו ורום עיניו הלכו הלוך וגדול גם המה ויעלו כפורחת. תפוש בהמון שרעפיו התהלך בנבכי היער ויעמיק בחקר תהום מחשבותיו, אך פתאום עמד סוסו כמו נד כי נבהל מפחד פתאום וישמיע קול נחרו אימה ומתוך סבכי היער יצא כאוב מארץ איש אלמוני אשר הליט פניו באדרתו ויתיצב על הדרך; עד ארגיע נראה המראה בחזון והנה האיש הוא צעיר לימים, גבוה כאלון, פניו לבנים כשלג לבנון ועל מרום מצחו תרדנה מקלעות שערותיו השחורות כעורב ויענדו עטרות לו, ומעיל ארוך אשר כבר זרקה בו שיבה ויתנצל את עדיו אשר היה עליו מימי קדם יעטף שית לו מן הצואר ועד הקרסולים. הגראף החזיק בכידון אשר בידו ובקול ענות גבורה קרא: “מי אתה בן־אדם!? איך הרחבת עז בנפשך?!” אך האלמוני הטה ידו אליו ויתן אותותיו אותות כי יקרא אליו לשלום וכי אל יבהל ברוחו לכעוס ויאמר: “שאני אדוני הגראף כי נצבתי לשטן לך, אך נפשי יודעת כי אמצא חן בעיניך להכירני בנפש חפצה בעבור ידעתיך בשם…”

“כביר כח לך הנך נער!.. בן מי אתה, ומה חפצך? אם עיני תחזינה נכוחות אשפוט כי מזרע היהודים אתה.. ואותם שנאתי מאסתי.. לכן כלה דבריך!”..

“גם אנכי אדוני תכלית שנאה שנאתיך – השיב הנער ברוח קר – אך לא לעתים רחוקות יקרה כה אשר עלינו לחבק את אלה אשר חפצנו לרחק אותם מחבק ולקרב אל אלה אשר מגמת פנינו להרחיקם מעל גבולנו.. הנני בא ממצודת אלטענבערג להודיע לכבוד הדר גאונו מאשר נהיתה שמה מעת צאתך אדוני, ובעת היותך פה..”

“מעת צאתי? מה הדבר הזה, ואל מי ירמזון מליך?”

“כשובך אל ביתך יצאו נצבים חוצץ כלם כל ה הלאנדקנעכטים אשר אספת לך אספה ויבקשו מהוד כבודו את כסף המשכרת בעד שנים רבות בעד האנשים אשר הפקדו תחת ידיהם.. ובאפס באש קנאתם נשבעו אמונים כי אם לא תשלם להם ביום ההוא את נשים אז עוד היום בערב יעלו מן הארץ עד אשר לא יותר מהם איש, ודעת לנבון נקל כי כצאתם לא יצאו להם ריקם רק יקחו ויבֹזו מכל אשר תמצא ידם עד אם לא ישאירו עוללות..”

“ויאהן איש ימיני לא השיבם עוד אל מנוחתם ולא הרגיע את רוחם?”

“זאת היא השמועה הלא־טובה השניה המוצאת בפי. יאהן אשר השכירים אמרו לבלעו כשאול חיים ויחרפוהו ויגדפוהו ויקראו אחריו מלא כי עשקם כח רצץ משפטם ומלחמם ויינם אשר נתת לפניהם גנב וגם כחש וישם בכליו ראה כי כלתה אליו הרעה מאת בני האספסוף ויעזב את הארמון ויברח על נפשו.. על שני סוסים אבירים ממבחר סוסיך העמיס משא לעיפה כל חסן ויקר ודרך שער בין החומותים ברח בהחבא ולא נודע מקומו איה..”

“הוי איש חמסים משיב רעה תחת טובה.. כבר הגיד לי לבי כי דבר בליעל יצוק בו.. הה. מפני לא ימלט. אם גם יחתור בשאול שם ידי תשיגהו ואשיב לו על כל תגמולוהי…” ישיח עם לבבו “ילכו למו לחדרי מות ולבאר שחת.. אך בל יגעו בכל אשר לי מחוט ועד שרוך נעל..”

“שאני נא אדוני הגראף” דבר האורח כאיש נעצב אל לבו. “הן לא תוכל כלותם מהר ולשלחם כלה מעל פניך… כי עוד לי בשורה שלישיה להודיעך והאחרונה הכבידה… כי הנה זה עתה מקרוב בא ציר שלוח מטעם המלך וגדוליו ויקרא מפֹרש בחצר הארמון וגם מכתב נתן ביד אחד המשרתים להודיע גלוי לך כי בעוד ארבעה עשר יום תבוא לראות פני המלך ולתת לו דין וחשבון בדבר משפטך עם בית ריינטהאל, ואם תמאן לשמוע בקולו אז אחת דתך לצאת כמוצאי גולה ממלכת רומא הקדושה ולהבדל מקהל האצילים, והרצים יצאו דחופים להודיע את דבר המלך ודתו אל כל המקום אשר דברו מגיע..”

כהלום רעם עמד הגראף, כבול עץ נאלם דומיה ועיניו הביטו אל האורח אשר מבלי משים הוסיף לספר כמו:

“על פי דברי המלאך אשר דבר בי, הגיש בן אחי ריינטהאל המת את משפטו לפני כסא המלך ויביא לפניו את ספרי היחש אשר התיחש בו לתולדותיו, וגם כל העם העידו לפני המלך כי כנים כל דבריו ומשפטו לאור יצא, ולפי דבריו בערה כאש חמת המלך ועלה עשן באפו עדי כי גמר אמר כי גדול עונך מנשוא ולכן הוא תאחז במשפט ידו לשלם לך כעל גמולות, ועתה אדוני לך משפט הבחירה לבחר לך אחת משתי אלה אשר נטל עליך, אם לעמוד לפני המלך ולשאת משפטו ופרי חטאתך, או לחכות עד אשר יצא דברו ללכדך בחרמו ולגרשך גלות שלמה ולהשיב ידי עושי רצונו מבלע בזרוע נטויה וביד חזקה..”

“אחשבה לדעת זאת אי זה הדרך הטוב אשר יכשר לפני!”

"אבל אדוני, החזון הזה לא לימים רבים הוא ולעתים רחוקות כי עליך לחרוץ משפט עד ארגיע אם לשלח את שכיריך מעל פניך או לא… אם תבחר ותקרב את הדרך הראשונה אז אנכי אוכל להיות לך לעזר מצרה..

כדבר הנער את הדברים האלה נתר הגראף ממקומו ומגבוה הביט בפני הדובר בו ובלעגי שפה וזעף אף דבר “אתה בעזרתי? מי זה אתה ומה יש לך הצדקה להתערב בריב לא ידעת תחקרהו? ומי זה לידי יתקע כי לא מלבך הוצאת את כל דבריך ואת החזות הקשה אשר הגדת לי?” ומדי דברו נקרב אל הנער הלבוש שחורים הוציא חרבו מתערה ויחזק בו, אך הנער לא חל ולא זע ממנו ובמנוחת לב דבר ויאמר:

“מי אנכי? הלא מראשית כזאת ידעת? יהודי אנכי ושמי דוד בן אברהם… עת אשר ישליו אהלים לכל האיתנים מוסדי הארץ הגדולים אנשי השם, אז היהודים כמו זר נחשבו למו ומפניהם לא יחשכו כלמות ורוק, אך בעת יוסב עליהם אופן, אז בעת רעתם יקראו: קומו והושיעונו כי אחינו אתם, ואנחנו נמצא להם בדרשם. תקותי משחקת לפנַי אדוני כי תוכל למצא בו חפץ אדון רם ונשא.. וגם אני אוכל למצא חפץ ממך ולראות פרי בעמלי.. ראשית דבר נכון הנני לתת לך מאה וחמשים אדומים זהב למען יהיה לאל ידך לשלם לשכיריך את משאת ידם למען ישובו למנוחתם וישתקו מזעפם..”

בעינים חודרות כליות ולב הביט הגראף על הנער דוד “אמנם עזרה היא בצרות נמצא מאד” דבר בשפה רפה, אך אחרי כן הרים קולו ויקרא: “האם פרשת הכסף אשר אמרת נמצא הוא אתך כעת עדי כי תוכל לתתו לי?”

“לא אדוני, שגית בראה, ולא באת עוד עד תכונת דוד.. פה אף אגורת נחשת אין אתי.. לוא גם כחתוך כסף בתוך כור תתיכני לא תמצא עזרתה בי אף אגורת כסף אחת, כי מי פתי יבוא אל מעונות אריות רעבים גם צמאים וימלא טרף חוריו?.. לוא גם תביא ברזל נפשי תיסרני בכור עוני ותבקש כפר פדיון נפשי אדם אין בארץ אשר ישקול על כפך אף זהב אחד להציל נפשי מני שחת… וכי כבד להוציא מפי בני היהודים בלעם ביד חזקה – לוא גם תיסרם במוסר אכזרי ובחבלי שאול – זאת ידעת מאז ומקדם…”

הגראף נתר ממקומו לשמע הדברים האלה אשר כחץ ברור ירדו חדרי בטנו, ובפחד ושממון הביט בפני הנער הדובר בו אשר היו כפני להבים ולא גרע עיניו מעיניו אשר כידודי אש מהם התמלטו עדי כי מבלי משים צעק הגראף מקרב ולב ויאמר: “האם מעמקי שאול הנך מלאך אכזרי אשר שלח בי?” פני דוד שבו שנית למנוחתם, ובלעגי שפה ושחוק קל השיב אמריו לו:

– “לא אדוני, מארמונך ואהלי אפדנך עתה באתי; חפצתי רק להראותך לדעת כי ביד חזקה ובמוראים גדולים מידי לא תקח מאום והבל תיגע; אנכי אין עיני ולבי רק אל בצעי למצא חפץ ולהפיק ממך תועלת. ולראות פרי לא אוכל עד אשר אחיש לרוחתך לישועתך; כי כל הדברים והאמת אשר ספרתי כלם כמו חי כמו חרון המה, זאת תראה ונוכחת כבואך אל ארמונך ומצאוך כל הדברים האלה, והלא לא בשמים היא כי אובה להוליכך שולל בדבר כזה?”

“ומה בצע לך אם תתן לי את פרשת הכסף אשר אמרת?”

“זאת לא זאת אדוני, הכסף הדרוש לחפצך לעת כזאת גדול הוא הרבה יתר מאד ממכסת הכסף אשר אמרת, כי עתה עליך לעשות לביתך יתר מאשר עד כה, עליך לבצר החומה, לבנות דיֵק ולשפוך סוללות לחזק בקיעי ארמנותיך כי רבו ולהרבות צבאיך למען תוכל לעמוד ביום צר ולדבר את אויב בשער, כי רבים ועצומים המה משנאיך אשר מסביב ישיתו עליך וישאפו חילך ורגע יגועשו עם, יסירו אביר לא ביד, והקדישו עליך כלם מלחמה וחנו עליך כאשר יפול הטל על הארץ והיתה לך המלחמה מפנים ומאחור אשר לא תוכל להמיש ממנה צוארך. ולכן עתה אדוני עתה עליך גם לשוב ולהנחם על החק אשר שמת נר לרגלך ועל דרכך אשר היה לך לקו ולמשקלת, ועל הכסף אשר אתן לך כעת ואשר אתה עתיד לטול ממני לעת מצא עליך לתת לי בערבון אחת מאחזות נחלתך”.

“מה חפצך? אחת מאחזתי בערבון? זאת היה לא תהיה!”

“כטוב בעיניך עשה, ואם רע בעיניך חדל” ענה דוד במועל כפיו “אך שמעני אדוני, היה אתה השופט ביני ובינך, האם אוכל לשלח את כספי על פני המים? הן לא אוכל תתם לך על דברת צדקך כי השב תשיבם לי בראשם, ומי זה יערבני כי אם גם תאבה נפשך תמצא ידך די השב?”

הגראף הניע במו ראשו ולא מצא מענה כי ידע כי צדק דוד ממנו.

“ואני מראשית כזאת הודעתיך נאמנה” דבר דוד “כי ביום תתך לי את אחזת נחלתך בערבון אז אנכי אֵאָחֵז ואכונן מושב לי בארץ האחזה הזאת. אנכי בקהל עדת פֿורטה יֵחַד כבודי, והעיר הזאת תחסה בצל כנפי הבאראן לייסטען אשר שמו נקרא עליה וכל אחזות האדמה הנתונות בערבון בידי בני העיר הזאת יושיב הבאראן הזה באנשיו לעבדם ולשמרם עד תם שנת הערבון ואחרי שַלֵם נשים גאלה תהיה להם וישובו אל בעליהם הראשונים”.

הגראף חשב מחשבות, ואחרי דומיה ממשכה שאל: “ומה הערבון אשר תבקש מידי על מאה וחמשים האדומים?”

“את הכפר אלטענשטיין!”

הגראף קפץ כארי ממקומו ופניו היו כפני להבים משצף קצף וזעף אף.

“האם באת אלי לצחק בי בשחוק מכאיב לב?” ומדי דברו הוציא את חרבו מתערה וינופפה על ראשו.

דוד עמד בלי נוע וכמו לא היה פחד לנגד עיניו דבר בקר רוחו ויען: “הלא תבין אדוני לרעי כי גם בדבר הזה עצתי אמונה ומטרה אחת לשנינו, כי אם באחת משדות אחזתך אשר לרגלי מבצר משגבך יחנו אנשים אשר יהיו באמנה אתך, ולמצער לא יתחשבו לא לך ולא לצריך, והיה כי תקראנה מלחמה אז תהיה שאנן מפחד רעה ומעקת אויב ומתנקם מעבר מזה, ואתה תוכל לחסות בגבורת ישע ימינך על אחזותיך האחרות; ואני רק בעבור זאת בחרתי הסתופף בתוך הכפר הזה יען כי שם לי חלק ונחלה, שדי־בוכים וגם בית תפלת היהודים אשר שרשיו על גל יסבכו ודברים האלה אשר קדוש יאמר להם וקדושים המה בעיני כל איש אשר ממעי יהודה יצא יקרו בעיני נכבדו עד כי לא אוכל וראיתי כי המה תחת ידי אדונים זולתנו אשר יחללו את צפונם, ובכן חפצי לחדש ימיהם כקדם ולהשיב להם את כבודם אשר גלה מהם. ואתה אדוני כספר נגולו לפניך מחשבות לבבי ומערכי רוחי אשר אליהם אני נושא את נפשי”.

הגראף לא ענה דבר, עוד פעם עפעפיו בחנו את פני הנער ולא גרע ממנו עיניו רגעי מספר.. אם אולי הכרת פניו העלתה על זכרונו תמונות ימים מקדם אשר עברו לפניו במראה.. אך מי תכן את רוחו.

“האם בארץ הזאת מכורתך ומולדתך?” שאל באחרונה.

“לא אדוני, מארץ רחוקה באתי” ענה הנער בלשון ערומים “אנכי בדרך לרגלי עבודתי נחני ה' ווירצבורגה, שם שמעתי את השמועה אשר עברה במחנה אודות דבר המשפט אשר בינך ובין ריינטהאל איש חרמך ואומר עם לבבי לבוא לספר לך כמו למען תדע לחַשֵב דרכך ולכלכל דבריך במשפט, גם להחיש לך עזרה בצר, אך אנכי הייתי עצור בדרך למען התחקות על שרשי הדבר להכין אותו לאשורו ולבוא עד תכונתו, וציר המלך העבירני ויקדם לבוא. הלא ידעת אדוני כי אנחנו היהודים לא רק בכסף וזהב נמצאים אנחנו בהדרשנו אך לנו גם עצה ותושיה לעתות בצרה אם אך עצתנו תרעף כמטר על אזן שומעת…”

האציל אשר היה כאיש נדהם למראה עיניו ומשמע אזניו דבר באחרונה “בא ואקחך אל ארמוני, ולפי הדברים אשר עיני תראינה ולא זר כן אחשב דרכי ואכונן עלילות, אולי אמצא עצות מרחוק להקים סערה לדממה מבלעדי עצתך הטובה אשר נרדה נתן ריח כריח השומים והבצלים…” ובשחוק מטוב לב על חכמתו ורחב לבב עלה על סוסו וישם לדרך פעמיו, אך גם על פני דוד אשר הלך אחריו הופיע שחוק קל מקרב ולב עמוק, כבואם לפני שער הארמון כמו חי כמו חרון נראה המחזה הנורא כפי אשר תארה דוד באמר ודברים, חיל צבאות הגראף ונעריו המשרתים לפניו עמדו מערכה מול מערכה להשיב מלחמה שערה; בדבר מלך שלטון צוה הגראף במפגיע כי עד ארגיע ישובו למנוחתם ולא יוסיפו להרגיזו עוד. ואת כסף המשכרת אשר שכיריו נושים בו ישלם להם במיטב כספו ממחרת היום ההוא, והשכירים אם כי ידעו כי דבריו ישא רוח יקח רוח יקח הבל וכל הבטחותיו מאפע, אך כראותם כי איש יהודי יתהלך אתו במישרים וידבר אתו טובות, נתנו אמון לדבריו ואל מעונותם רבצו. ודוד בא עם הגראף אל חדר משכיתו הוא הבית אשר בו נחרץ לפני עשר שנים משפט מות על אביו האמלל הנספה בלא משפט, בעון בצע האיש הזֵד רע המעללים אשר חכה עתה כי מידו תבוא עזרתו, וכמלאך הגואל אותו מכל רעותיו היה בעיניו, אך לא עת היה עתה לדוד לשא דע למרחוק ולזכור האותיות לאחור, דוד ראה כי עתה היתה מבוכת הגראף אשר נלחץ בין המצרים מבלי דעת לשית עצות בנפשו אם לתת שלוחים לאנשים אשר עמדו לפניו או לחדול, והראה לו בעד האשנב את כל מגדלי ארמנותיו הנשקפים על כל מראה עינו מסביב ויער את אזנו כי אם תעשה לה השמועה כנפים כי שלח איש לאהלו את אנשי החיל שומרי משמרת מצדותיו אז כשואה יעלו בעליהם הראשונים איש נגדו וכמבֹאי עיר מבקעה יבואו אליהם כמבוא־עם וישבו בם באפס יד ואחריתו תהי להכרית, ובאחרונה צוה דוד לשר הבית לקרא באזני הגראף מפרש את דבר המלך ודתו אשר כמתלהלה ירה זיקים וחצי מות אל לב הגראף עדי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויהי כאיש אשר בינתו הסתתרה, לבו אשר היה כשמיר חזק כצר, גאותו וגאונו ורם לבבו עתה כרעו קרסו יחדו כלו בעשן, לבו היה חלל בקרבו ובטחו במעשהו ורב אשרו ועשרו, עתה חשב להשבר. רגעי מספר התהלך אחת הנה ואחת הנה ובהמון שרעפיו מדד בשעלו את מלא רחב הבית ובאחרונה עמד לפני דוד ויאמר אליו: “אם כן אפוא עת לעשות היא!”

אך עוד הפעם מאן הגראף הִכָנֵע ולא יכלו לבוא אל עמק שוה, כי בעוד אשר דוד לא נחם על חפצו לקחת את אלטענשטיין בערכה, העביר הגראף כל טובו על פניו ויבקש ממנו לקחת לו ממיטב שדהו וממיטב אחזותיו במקום אשר יבחר; דוד הביט בשמחת כל לב ועיניו צהלו לראות איך השודד שודד, ואיך מרצח אביו אשר האטים אזו לקול תחנוניו עתה יחנן קולו וישפך לפניו שיחו, אך דוד הכביד את לבו, ועל כל דברי הגראף ענהו באחת כי דִבר ויקימנה, וכראות הגראף כי כלה ונחרצה היא ואחרי דברו לא ישנה, פער כשאול פיהו ובקללה נמרצה דבר בסערת רוחו:

“ואיך נוציא את הדבר ואת המעשה הזה לפועל כפים?” דוד השתחוה לעמתו ויוציא מחיקו גליון ערוך בכל אשר היה אתו בכתובים ואשר להגראף היה רק לחתום עליו אמנה ולקיים דבר.

“מה־זאת?” קרא הגראף שאון “הוי בכור שטן בוחן כליות ולב, מי הגיד לך כי לבי אשית לדעתך?”

“אנכי ממני לא נצפנו כל התלאות אשר מסביב שתו עליך, ונקל היה לי לשפוט מישרים כי כאשר יעצתי כן יקום וכן יהיה; בכתבך היום (מילה מחוקה)¹ הספר הגלוי הזה, אצא מאת פניך, ומחר כעת (מילה מחוקה)² אליך וצרור הכסף בידי”.

ממחרת היום ההוא בהגיע העת אשר ייעד דוד, בא אל הארמון וישקל על יד הגראף את פרשת הכסף אשר אמר וביום ההוא באו חיל הבאראן לייסטען כדי ארבה לרב וישימו משטרם בכפר אלטענשטיין אשר לרגלי מצודת הגראף; הנערים המשרתים כבואם אל שערי הכפר ההוא לשבת בו הלכו כהולך בחליל בקול רנה ומצהלות אבירים, עדי כי הד קולם נשמע במלא רחבי הארמון להדאיב לב הגראף ולזרות מלח וגפרית על פצעי לבבו.

ביום ההוא העביר דוד קול ויודיע גלוי לכל יושבי הכפר כי כל אלה אשר אזלת ידם נקיים המה לביתם מכסף המעשר והתרומה אשר נטל עליהם, ושלש שנים כשני הערבון לא יביאו אל בית האוצר מאומה, והיה זה שכר אדוני הכפר כי חלף זאת יטהרו את בית־הקברים אשר היה שם ליהודים מערמות העפר והעבטיט אשר כסו פניו, להקים את אבני הזכרון ואת גדר אבניו אשר נהרסו בשכבר הימים, ולרפא את בית ה' ההרוס ומקום מקדשו אשר היה לשמה ביום תוכחה. עד מהרה שבו גם זרע יעקב כיונים אל ארבותיהם לפקוד נויהם ולשכון בכפר ההוא כימי קדם, ומבית התפלה אשר נתעודד מעפר שפלותו ויעלה כמו רמים נשמע שנית קול רנה ותפלה זכה יוצאת מקרב ולב בנים אמונים לאל אלהי ישעם שומרם ומצילם ומשלם גמול לכל אויבי נפשם.

 

ד    🔗

הגראף אלטענבערג אשר גמר אמר להתאזר בגבורה ולנסות דבר בשער להשיב ידי צורריו אחור, לא חשך מכל עמל ותלאה נפשו וכל כפר לא יקר בעיניו לבצר מרום עזו ללבש עז ולהרבות עצמה עדי כי יהי סמוך ובטוח כי בכחו הגדול ישוב מבלע כל יד תקום אתו למשפט; ותהי ראשית מעשהו לשום על עפר בצר למקום משכן כבודו ארמון אחזת אבותיו, בנה דָיֵק שפך סוללות העמיק הרחיב את המערות ואת המנהרות סביביו ויבצר חומות וחיל, ואחרי אשר בצע את מעשהו באלטענבערג ובסביבותיו מהר וידא כעל כנפי נשרים מהר אל גבעה בכל המקומות אשר השתרעו אחזותיו אשר רכש בעשק ונלוז, ועיניו החודרות עד מהרה חזו נכוחות את המקום אשר משם יוכל לנסות דבר בשער ואת המקום אשר אין שוה לו ליגע שם את עם המלחמה לא לעזר ולא להועיל רק להתם לריק כחו, ומכל המקומות אשר ראה אותם ברעה וכי באפס יד יפלו ביד צר הוציא בעלטה את אנשי החיל אשר שמרו משמרתם, ורק למראה עינים השאיר שנים שלה לעמוד על המצפה ולהוליך שולל את חיל הצרים אותם, ואת הצבא הזה הביא אל יתר מצדותיו אשר חשב לעמוד שם ביד חזקה ובזרע נטויה, ויכלכל דבריו במשפט עדי כי כל הארמונות והמצדות כלם כאחד היו אחוזים וקשורים בקשרי המלחמה, עדי כי לעתות בצרה יכול האחד להחיש עזרה למשנהו, וגם אלה אשר ראה כי לא יוכלו לעמוד נגד האויב העצום מהם, גם אותם חזק ביתר שאת ויתר עז למען ירַבו חללי האויב ויעצמו הרוגיו בסער ביום סופה ובהלכדם ברעש ותרועת מלחמה. ימים רבים היו ידי הגראף מלאות עבודה, ולא נתן דמי לו אף רגע מלחשוב מחשבות ולבצר מקום עמדתו, ובעוד אשר הנחה עשה ליושבי הכפרים אשר חשב כי המה יהיו זרוע לו ביום צר הנה את יושבי הכפרים אשר ידע כי אחריתם תהי עדי אובד, אותם הציג על כליהם ריקם ויפשט עורם מעל עצמותם ואת הכסף נתן בנשק ובכלי קרב ומזון ומחיה אשר קבץ אל בתי המסכנות עד אפס מקום, ואחרי אשר כלה את כל מלאכתו אשר עשה בכל מקומות ממשלתו שב בגאוה וגאון ובתקוה משחקת לפניו בכל עז אל אלטענבערג מרום עזו לחכות שם עד עת מצוא לדבר את אויב בשער.

אך מה המחזה אשר מצא בשובו אל נוהו?

לפני שנות מספר אבד הגראף בעניו את אשת נעוריו אם לשני צאצאיו בן ובת אשר השאירה אחריה. עוד בשחר טל ימי עלומיו ארש לו הגראף לאשה את עליזאַ לבית היינוי עלמה כלילת יופי אשר הביאה לו ברכה אל ביתו לא לבד אשה משכלת וטובת לב אף גם הון ועשר רב כיד אביה הטובה עליה. ויהי בימים ההם והגראף יצא כמשוש דרכו לצוד ציד ביער ואתו אחזת מרעיו צידים מהירים רובי קשת, וגם אשת נעוריו ארחה אתם לחברה, אך פתע לפתאם מתוך סבכי היער עלה עליהם כשואה חיל צבאות אחד האבירים משכניו הקרובים אליו אשר נשל אותו מאחזתו, ואיש כלי מפצו בידו ויתנפלו עליהם ____³ לשאול חיים ולהלחם בם במלחמת תנופה, אך ______ היה גבור ואיש מלחמה מנעריו עד מהרה _____ אנשיו ויעמידם על משמרתם

ובכח גדול _____ במלחמה וילחם כארי טורף טרף _______ לקול חצוצרות התרועה אשר השמיעו במרום קולם חשו לעזרתו חיל צבאותיו יושבי הארמון, ויחנו כדור על חיל הרודפים, ואחרי אשר נפל מהם רב נסוגו אחור וינוסו בשבעה דרכים איש אל עבר פניו עד כי לא נשארו שנים יחדו, והגראף עם אנשיו נמלטו וינוסו על נפשם, אך הגרעפין הצעירה נפלה חלל כנפול לפני בני עולה כי חץ מות נחת בה ותפול שדודה מתבוססת בדמה בין זרועות בעל נעוריה אשר מהר אליה כעל עב קל, ואחרי אשר הובאה אל תוך הארמון נפחה נפשה ותגוע ותמת. כרצח בעצמותיו היתה האבדה הזאת להגראף ומחץ מכתו זאת לא נרפא לנצח, כי כל הימים לא שכח את אשת בריתו אשר בעבותות אהבה נקשרה נפשו בנפשה, אך אבדן רעיתו הזה לא הרך את לבו, אך עוד הוסיף להקשיח את לבו ויהי כחלמיש צור וכשמיר חזק.

בתו קלאטילדה אשר נשארה אחרי מות אמה, הגיעה עתה לשנת השבע עשרה ותרבה ותגדל ותבוא בעדי עדיים. כתמר מקשה גדלה העלמה הזאת וכפורחת עלתה נצה, ואם גם לא חננה הטבע אותה ביופי וחן שכם אחד, אך רוח חן וטהר לב היו שפוכים על פניה, מאישון עיניה הצהובות נשקפו אהבה וטהר רוח, את אביה אשר לא ידעה את מעשהו זר מעשהו ואת חמס ידיו אשר יפלס בארצות החיים, אָהבה אהבה בלי מצרים וכבוד והדר עטרתהו עדי כי קלאטילדה מצאה חן בעיני כל רואיה, ובעודה בנעוריה בית אביה כבר שקדו על דלתותיה רבים וכן שלמים מבני מרום עם הארץ וחדשים לבקרים שחרוה כבוד כי תטה להם חסד נעוריה, אך היא משכה בחבלי אדם בעבותות אהבה ותתן משפט הבכורה שכם אחד על אחיו לאחד האצילים ממשפחת גיעססען צעיר רודֵם ונצר משרש משפחה רמה ונשאה אשר היה לו יד ושם על נפי מרומי קרת, ולבבות שני הנאהבים והנעימים האלה נקשרו בעבותות ומעדנות האהבה, וגם אבותיהם אמרו לדבק טוב, ובטרם באו כְתֻמם המעשים האלה אשר ספרנו, כבר באו אל עמק שוה כי שניהם יבואו במוסרות הברית וקלאטילדה תלמד את גיעססען לאלוף נעוריה.

אך בן הגראף הנער בן חמש עשרה שנה היחיד לאביו לא היה בבית אביו באלטענבערג כי חזקו עליו דברי הרופאים אשר ראו את חליו ואת מזורו לעזוב את הארץ הזאת אשר ממזרים תבוא בה קרה וללכת אל ארץ אחרת לשאוף רוח ולחזק את עמודי גוו אשר מטו לנפול ולכרות לו גם אזן לשמוע בלמודים מפי מורים מלמדים להועיל וזה שלש שנים אשר שלח אותו אל אחד הנשיאים־הביסקופים הקרוב אליו ממשפחתו, ושמועות טובות משמחות לב באו כפעם בפעם אל הגראף מארץ מרחק ויבשרוהו כי בנו הוא הולך וגדל נחמד להשכיל והולך מחיל אל חיל, וישמח לב הגראף ויגל כבודו וגם אתה כאשר מסביב בעתוהו בלהות ואנית אשרו היתה כסוערה בלב ים ותחשב להשבר בעברת המים הזידונים, היתה זאת נחמתו כי בנו שאהבה נפשו ישכון שאנן ושלו מפחד רעה ולא ינוח עליו שבט האסון והיגון אשר יפקדנו לבקרים.

אך מה המחזה אשר מצא הגראף בשובו מדרכו?

בימים ההם היו הדרכים אבלות, נשמו מסלות גם שבתו עוברי ארח אשר יצררו בכנפיהם חדשות ונצורות ויבואו ויספרו מהנעשה והנשמע מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ומכתב מאיש אל רעהו היושב ממנו הרחק כמהלך יום או יומים היה חזון בלתי נפרץ ורחוק מה שהיה. אם נפל דבר בעיר על גוי ואדם יחד, והיה אם לא שלחו ציר נאמן לשולחיו ובידו מכתבים בספר להודיע להערים הקרובות או הרחוקות אז נגוזו ירחי מספר וכן עברו ואזן יושבי הערים האלה לא לקחה שמץ מכל הדברים האלה ולא ידעו אף אפס קצהם, ולכן היה הדבר לפלא ולנס בעיני כל יודעי בינה לעתים האלה כי השמועה כי יקרא הגראף אלטענבערג לבוא לעמוד לפני כסא המלך ואת אשר נגזר עליו כי השמועה הזאת כחץ מקשת עשתה לה כנפים ותעף ביעף מקצה ארץ טהירינגען עד קצה אל כל המקום אשר שם דבר המלך ודתו מגיע. וכל נבוני דבר שערו שער, איש אל רעהו תמהו מי הוליך את הקול ויפרש מטות כנפיו במלא רחבי ארץ רבה, אולם אנחנו ידענו כי דוד פֿייט העביר הרנה במחנה ויספר את כל הדברים האלה באזני היהודים הסוחרים הסובבים בארץ לארכה ולרחבה ויחלה פניהם כי יספרו איש לרעהו ואיש לאחיו את המעשה הזה ואת כל הדברים האלה בכל המקום אשר יבואו שם, והיהודים האלה פקודתו שמרה רוחם, וגם דבר שפתיו ובקשתו היו אך למותר כי החדשות אשר הביאו בכנפיהם היתה ככנעתם וסחורת ידם אשר הביאו מארץ רחוקה ולמענם נקראו אחר כבוד וימצאו מהלכים בבתי גדולי העם ובני מרום עם הארץ, כי אם גם בכל שאטם בנפש הביטו האיתנים האלה ממרום שבתם על בני הגוי הנבזה וחדל אישים הזה ויבזוהו בלבם, אך בכל זאת באשר אך דרכה כף רגל איש מזרע יעקב על סף ארמנותם ואהלי אפדנם, עד מהרה הביאום אל חדרי האדונים פנימה והגברים מצוקי הארץ האצילים והשועים למיניהם ונשיהם העדינות פרות הבשן ועגלות היפה־פיות ובנותיהם הלבושות שני מסביב שתו עליהם ויקשיבו רב קשב אל החדשות אשר ספר באזניהם היהודי ההולך למרחבי ארץ והיה אם גם שיבה זרקה כבר בהחדשות האלה וישכחו בשכבר הימים, אך כבודם היה חדש עמם ויהיו בפיהם כדבש למתוק; ובכן עברה גם השמועה ממשפט הגראף אלטענבערג אל כל ירכתי ארץ וגם אל הגראף גיעססען אשר בכודו הִתיַמֵר הגראף אלטענבערג הגיעה השמועה אשר ממנה ידע את כל הנעשה וכי חרפת עולם לא תמחה עתה רובצת על בית אלטענבערג וכבודו כעוף התעופף עד כי נפשו ירעה לו מאד כי לרגלי הדבר הזה לא תהיה תפארתו לקחת לו את בתו לאשה, את בתו אשר אהב סלה. ויהי בשוב הגראף אלטענבערג אל ארמונו וימצא את הגראף גיעססען הצעיר בחירו רצתה נפשו עצור בקרב ביתו. אך על פניו אשר צהלו תמיד מטוב לב עתה שכנה עננה הרת תוגה חרישית ועל עפעפיו יגון ועצבת נוראה, וגם פני בתו העדינה שנו כמו לבוש, הודה כסה צלמות ובגלות עיניה נראו אגלי דמעה אשר הבליגה ותתאפק עד אשר לא נתכו ארצה.

“הה, צמד חמד צעירים לימים!” קרא הגראף כבואו אל הבית וירא את שני הנאהבים יושבים תפושים במחשבותיהם ושלחן מפריד ביניהם “מה לכם היום? האם התעברתם ותעוררו מדנים?! אל ירע לבבכם ואל תשימו לב לדבר הזה, כי יש אשר לפעמים בין שתי נפשות הקשורות בחבלי אהבה פתאום תתחולל סופה אשר לא נדע שחרה, אך אחרי הגשם ביום הקיץ ישוב השמש להאיר לארץ ביתר שאת ועז וזה כל האדם וחלק האהבה! גשִׁי הנה יונתי תמתי הסירי כעס מלבך והשיבי לי ששון ישעך, ולמען ישא כלמתו זה דודך וזה רעך גבר אשר לא ישרה נפשו בו נשקיני מנשיקות פיך ועיניו תראינה ותכלינה!”

קלאטילדה אשר היתה כנדהמה ולא שמעה את אביה מדבר אליה, עתה נתעוררה כאיש אשר יעור משנתו ותפול על צוארי אביה בעליצות נפש ותאציל לו עתרת נשיקות, ובתם לבבה בדמעתה על לחיה קראה שאון “זאת לא זאת אב יקיר לי! אך על זה ידאב לבי יחד מעי תרחו ואל דמו כי דודי שנה את טעמו ואיננו אלי כתמול שלשם, פניו נזעמים ורוחו חבלה ואת אזני לא יגלה מה זה ועל מה זה; בכליון עינים חכה לקראת בואך כי דבר לאט לו עמך וכל עמללי להשיב לו ששונו כי גלה ממנו נשאר מעל והנני ברעתי”.

הגראף הביט אל מראהו ועפעפיו הבוחנות עד מהרה תכנו את רוחו לדעת מדוע נפלו פניו ומה כל החרדה אשר חרד, והדברים אשר בפיו לדבר אתו.

“הרגע נא ודֹמִי בתי” דבר אחרי רגעי דומיה “במופלא ממך בל תדרשי כי אין חלק ונחלה לעלמה צעירה לימים בשיח ושיג בין גברים באים באנשים, שובי למנוחיכי ועזבי אותנו בודדים במועדנו עד אם דברנו דברנו אז תשובי תאתי להדות אתנו בשמחה. אנכי אדבר דבר באזני היינריך אהובך ואת תחזי אם לא מקסם אשר על שפתי ינוסו הצללים אשר יקדירו את פניו, ואת בתי מהרי האהלה והכיני ארחת הערב למעננו” ומדי דברו נשק את מרום מצח בתו ויתן לה אות לצאת מן הבית, ואחרי צאתה שם פניו אל הנער גיעססען וידבר אליו:

“עתה היינריך מה יש לך לדבר אתי, דבר ואל תכחד!”

הנער נאנח באנחה שוברת מתנים ורגעי מספר התרוצצו בקרבו מחשבות שונות ורגשי תהפוכות צוררות אשה אל אחותה, עדי כי באחרונה הבליג על בשת פניו אשר כסתהו ובגשתו אל המדבר אליו דבר בקול רועד ויאמר לו: “אתה אדוני קרבתני בימין צדקך ואחר כבוד לקחתני להיות כבן לך ולקרא שמך עלי, לכן לא יפלא בעיניך כי גם אנכי אבי אקראך, כל מעיני בך וכל הדברים הנוגעים אל עצמך ואל בשרך נגעו עד נפשי..”

“דבר בלי משא פנים כל אשר תכחיד תחת לשונך, כי גברים אנחנו ואנשי חיל לשמוע חזות קשה!”

“על ידי מסבות ותחבולות אשר לא ידעתי אחקרם הגיע אל אבי ואל ידי כתב הנשתון אשר בו נקראת לעמוד לפני כסא המלך בבואו לשפוט הארץ; אך בבואו אל ידנו כבר אחרת מן המועד ולא שמעת בקולו לעמוד ליום הכסא..”

“אמנם כן הוא לא עוללתתי בעפר קרני, וכל עוד רוחי בי כבודי לא אתן לכלמה..”

“זאת רעתך אדוני; ואולם אבי אשר לא כן ידמה ואשר חש עתידות לו כי מרה תחיה באחרונה, עד מהרה שם פעמיו ווירצבורגה לבוא לפני המלך ולהתחנן לו להעביר את מחשבתו הרעה אשר חשב, ויט גם את לבב מודעינו רואי פני המלך כי ידברו עליך טובות ויסור מעליך שבטו..”

“למה חרד אביך את כל החרדה הזאת ידידי? הן מה חמת מלך וזעמו כי מפניהם אחת ושאתם תבעתני?! מי פתי ישמע בקולו ומי שם אותו לשר ושופט עלינו אשר להגה מפיו יצא נרדף כרוח אשרנו ונשלח את טובנו מיד?.. אנחנו פה כלנו היום חיים בצל ממלכת רומא ואיש נצר מגזע היחש כמוני האין די כי אינני נוסף על שונאי הממלכה, כי עוד ישמע קול נוגש ומשא מלך ושרים לאמר לו מה תעשה?! חפשי הנני, וכל הטוב בעיני אעשה, כן היה מעולם וכן יקום עד דור ודור!” ובדברו רקע ברגל עדי כי נעו אמות הספים, כמו חפץ לרמוס ברגל גאוה על דתי המלך ופקודיו אשר שם עמל עלי חק.

“אך הפעם אדוני שגית ברואה” ענה הגראף הצעיר חלקו “כי כבא אבי לדבר באזני המלך דבר, והנה תוחלתו מפח נפש, כי נהם ככפיר היה זעמו, ומשצף קצף ולהב אש אוכלת שפתיו מלאו זעם ולשונו גחלים להטה, כי היד החזקה אשר העירה את הסער הגדול הזה עליך, היד אשר במסתרים תעשה מעשיה ותפרש רשת ליד מעגלך ואין רואה ואין יודע בשלמי הסער הזה, היד הזאת גם בחדרי המלך תרדוף אותך ותשיגך, וגם אל אזני המלך הגיעה השמועה כי לא לבד כי כלה ונחרצה אתך לתת לו כָתֵף סוררת אף גם זאת כי גמרת אמר להלחם אתו בקהל רב, ותצבר כסף ותרבה צבאך ותחזק בריחי שעריך לעמוד הכן אתו למלחמה…”

“כן הדבר, וגם מרגלים חרש המה אך למותר להגיד בקהל דבר אשר לא מראש בסתר אעשה לעיני כל רואי השמש. ואני תקוה כי לעת מצא יחדו יבואו עדי גם מליצי רעי אנשי עצתי לעדור אתי במערכה”. ומדי דברו לרגעים בחן בעפעפיו את הנער הדובר אליו, אך הוא מבלי משים הוסיף ויען לו:

“בכל זאת חפץ אבי בידו להצליח, ואחרי אשר העתירו בעדך אוהבינו הנאמנים בבריתנו לפני כסא המלך, הטה חסדו אליך לתת ארכה לך עוד ירח ימים לקיים דברו ולשמוע בקולו.. ולכן עתה באתי אליך אדוני לחלותך בשם אבי וכל אוהביו אשר יקרה נפשך בעיניהם, כי לא תדין עם התקיף ממך ובסער ביום סופה הזה תכֹף כאגמון ראשך תדכה תשוה מעט, למען תוכל להרים ראשך בגאה ובגאון אחרי עבור זעם ולקרא “שריתי וגם יכלתי!” הננו מחלים פניך, הננו משביעים אותך עד כמה פעמים כי תכניע גאונך ורום עיניך הפעם, ואז תקותנו חזקה כי לא ברעש ולא ברעם ישפוט אותך המלך ולא כצעקתה הבאה יעשה לך. אולם דע לך אדוני כי אם תוסיף ללכת בחמת קרי ותשלך אחר גוך דבר המלך ודתו, אז יעביר קול במחנה כי נלכדת בחרם ובעלי זרוע יעלו כשואה עליך למשאות אותך משרשיך ולהחרים כל רכושך. למורת רוחי כבר אמר המלך נגדה נא לכל העם כי חמתו בוערה בו יען אשר חללת כבודו ותשלך עליו שקוצים, ובכן ישב בווירצבורג עד עשותו שפטים בך אם גם רבה העבודה בשאר מקומות ממשלתו וירט לפניו הדרך.. ומי יודע אם לא כבר פחד פחדתי יאתיו כי המלך בעצמו ובכבודו יעמוד בראש צבאותיו להלחם אתך בחמה שפוכה, ואז הלא ידעת כי כחך וגבורתך במלחמה כשחק מאזנים נחשבו. שובה אדוני והנחם על דבריך ואתה תחזה כי לא תהיה גם תפארתי אם אומר לך לעולל בעפר כבודך החדש עמדי ואשר גם עלי יֵרָאֶה אך בעת אשר קדר השמש בעצם היום, וענני אפל מלאים ברק וחזיזי קולות ישתרגו עלו על פני השמים, מי יאמר לו לאדם אשר יבקש מסתר מסער וסופה הנשקפה עליו ובטרם תבקע העננה יבוא לבקש סתם זרם, מי יאמר לו מוג לב אתה כאשה מְצֵרָה וירא מפני קול עלה נדף?.. למה תחזיק ולא תרף מארמנות אחדים אשר כבר בלו מזקן ובכפרים נעורים אשר יבקשו כי תשיבם אל יד בעליהם הראשונים, האם בלעדם ידל כבודך ואשרך?”

פני הגראף העידו כי הדברים האלה אשר דבר הנער בחמת רוחו מצאו מסלות בלבבו, את ראשו השח השפיל כאיש אשר יעמוד לפני שופטהו אשר מצא את עונו וברוח נדהמה הקשיב לדברי הנער אשר שחרו מוסר ולא ענה דבר. אך פתע נשמע קול תרועה בחצר, קול השופר חזק מאד, ואחריו קול המולה כקול מחנה וקול עם רב אשר נקבצו בחצר הארמון, הגראף נעור כאיש משנתו וירץ אל מול החלון לראות מה קול העם ברעו והנה איש רוכב על סוס אביר, הדור בלבושו, ועל ידו תוקע בשופר בא אל החצר ויבקש לבוא להראות פני האדון אלטענבערג. בידו הימנית החזיק רמח, ועל ראש הרמח תקות־חוט ועליו קשור בלולאות ספר־החתום. כגשת ראש הלאנדקנעכטים אליו לדבר אתו, קרע את המכתב מעל ראש הכידון ואת הכידון והמכתב זרק ארצה לרגלי שר החילים, וככלותו את מעשהו עזב את הארמון הוא והתוקע בשופר כל עמת שבאו; וזאת התעודה בימים ההם כי הקדיש איש קרבות על רעהו ויקדם פניו כי יצא להלחם אתו בשער בת רבים. המון משרתי הארמון אשר בין הבאים נראה גם דוד פֿייט אשר בא כמו במקרה אל הארמון באו אל הבית אשר שם עמדו שני האצילים וישוחחו יחדו. הגראף לקח את המכתב החתום, אך באשר יאהן עזב כבר את הארמון ומבלעדו איש מכל יושביו לא ידע ספר לכן היה דוד המליץ בינותם ויקרא את הספר באזניהם, המכתב נחתם אמנה ביד ארבעה אצילים ובראשם האציל אשר הדף אותו הגראף מביתו ומאחזתו ואשר התנפל עליו ביער ביום המעשה ביום אשר נפלה חלל אשת הגראף.

המכתב היה קול קורא ומכתב גלוי אשר בו יועידו אותו לצאת למלחמת תנופה אתם, והמכתב מלא דברים בוטים כמדקרות חרב וכחצים שנונים ואלה דברי הספר: “הנך עומד כיום בן פריץ שופך דם על אם הדרך, אך לפניך שני דרכים צרים ואפלים אשר אין מקום לנטות ימין ושמאל; מפנינו לא תסתר ובאשר תלך נרדפך בלי חָשך עד אשר על קדקדך המסך ירד.. אם תרהיב בנפשך עז ותשים לך מצח אשה זונה לעמוד לפני המלך, אז אנחנו כלנו נעמוד כעדים נאמנים ומכשול עונך נשים נגד פניך, כעדים נאמנים וכגואלי הדם, כי לא לבד על בית ריינטהאל עברה רעתך אך קבעת כוס המסך שתינו גם אנחנו וגם אותנו כלנו גרשת מאחזתנו ותרדפנו בחמת כחך עד אשר הננו היום כצאן אובדות בעצר רעה ויגון, ואובדי עצות מאין־כל תחת משא החזות הקשה הזה אשר נחזה עליך נפול תפול ולא תוסיף קום; אך אם תוסיף סרה; תשען על חרבך על רב גבוריך ועל שן סלע כנשר תשים קנך, גם שם ידנו תאחזך, כי בנשף בערב יום תחת מסוה העלטה יבואו שודדים לך לנקום נקמת דמם הצועקים מן האדמה, כלם אליך יבואו פניהם יכסו בטמון ובכלי נשק אשר אתם לא יתנו דמי להם עד אשר ימלאו חרבם מדם לבך העקוב והמלא מחשבות־און. ראה גבר יהיר עקוב מדם! הנקמה לעולם עומדת, לא תמות לשחת!”

לשמע כל דברי הספר פחדו ורהו כל העם אשר היו בבית והאיש אשר אליו נכתב המשא הזה עמד כהלום רעם, עיניו חצבו להבות, פניו היו כפני להבים, אך בכל זאת הבליג על רוחו לבלי יתן אותותיו אותות פחד ובהלה. בכח גדול אחז את המכתב ויקרענו לגזרים ובשאט נפש השליכו ארצה וירמסנו ברגל גאוה, ויתן אות אל אנשיו כי ישובו אל מנוחתם, והאנשים אשר ראו כי אדונם ינוח מעצבו ומרגזו הלכו למו גם הם וינוחו על מקומם. והגראף אשר נשאר בודד במועדו עם גיעססען איש סודו דבר אליו:

“עתה היינריך, העוד עצתך אמונה ללכת אל המלך? האלך שמה להיות טרף לשני רשעים אשר יכו בחרפה לחיי, לא יחשכו ממני כלמות ויתנוני לדראון־עולם? הן גבר ובעל בעמיו לא יפיל קשתו וחרבו מיד ימינו עד אם כשלה ידו מלתפוש בחרב, ואני עוד צעיר לימים ועוד כח עלומים במתני לדבר את אויבי דבר. אך צעיר לימים הירא ורך הלבב אשר עוד לא נסה במסה ינוס מן המערכה וילך וישב לביתו ולא כן אנכי עמדי! אין דרך אחרת לפני בלתי אם מלחמת תנופה בכח ויד חזקה, או אפול שדוד כגבור הודו במלחמה או תמצא ידי להשיב אויבי אחור, והיה לי לשם עולם אשר לא ימחה מספר. אולם אם ווירצבורגה אלכה, אז אסגר לבוא אל ידי שונאי בנפש אשר יצפנו לי ואשר המה היו בעוכרי, ויחוללו את הסופה והסערה הזאת. עתה הנך רואה היינריך כי לפני רק דרך אחד הוא ובו אלך ולא אטה אשורי, אך עתה לפניך משפט הבחירה לפלס מעגל רגלך להימין או להשמאיל. קוה קויתי כי אתם תחישו לי עזרה בצר ותבואו לרוחתי להשיב ידי צוררי ריקם ולהוליך לימיני זרוע תפארתכם, ועתה אם באמת ובתמים דבקה נפשך לאהבה את בתי כאשר אמרת לי פעמים אין ספורות, אז אל תרחק ממנה ומבית אביה ביום אידם ובעת אשר צרה קרובה אתם היה בצרה, ואם בצרתה לי אקראך ותעזבני, אז דע לך כי הפרתי את בריתי אתך וגדעתי את האהבה אשר בינך ובין ביתי ועתה בחר לך אחת מהנה וכטוב בעיניך עשה!”

הנער עמד קודר בחמת רוחו והכרת פניו ענתה בו כי רגשות צרורות אשה אל אחותה יתרוצצו בקרבו, אך באחרונה נשא ראשו ויען: “עוד דרך אחד לפנינו. הן לבך יבין לדעת כי אבי ואוהביו לא יוכלו לכרות ברית אתך להיות לעזרה לך אחרי כי ישאו עליהם חרפה וגם עליהם תרבץ האלה השַמה והחרפה אשר עטו עליך ולמעני למעני יעשו זאת כי יעמדו מנגד ולא יתערבו בריב, ואני הלא לא אוכל להפרד מבית אבי ומשפחתי אל אשר יהי רוחי כי יגרתי מפני האף וקללת הזקן אשר תרבץ בי; אולם אם אתה תבחר לך דרך להזיז קולות ותשליך את נפשך מנגד האם גם על בתך תעביר כוס וגם אותה תוליך בקרב לחרף נפשה על מרומי שדה? ואם פה תשב לארך ימים, עשה לך כטוב בעיניך, אך למה תדרך חציך לירות במו אפל אל לבותינו להפריד בין עצומים ובין נפשותינו הקשורות יחדו? הבה לי את קלאטילדע לאשה ואנכי אערבנה כי גם בהמיר ארץ, ההרים ימושו והגבעות כדונג ימסו אך היא בסתר כנפי תחסה סלה!”

הנער אחז בכף הגראף וכמו התחנן למשפטו כי ישוב ירחמהו, אך הוא משך ידו בכח והענן אשר שכן על מרום מצחו נתן עדיו כי לא טובה בעיניו העצה היעוצה ואחרי רגעי מספר דבר רתת ויען ויאמר: “לא עת לחבק ולתנות אהבים העת הזאת לי, האיש אשר יעזוב את האב ביום צרתו, גם בתו לא תפול לו בחבל נחלה; האם כזה יהיה איש אבחרהו לתת לו את בתי לאשה כי יעמוד מנגד ביום שבות זרים חסן יגיעי? האם זה יהי מעשה תקפך וגבורתך כי בעת אשר אלחם בחמת כחי עם שודדי רבצי אשר כוננו להשחית, אתה תטמון ידך בצלחת ותביט בקרת רוח? אחת דברתי ולא אוסיף – אם תשמע ואם תחדל…”

הגראף כלה לדבר בעזוז אפו ובהמון שרעפיו ישב על כסאו ויבט אל הגן, והנער עמד עוד רגעים על עמדו מבלי דעת נפשו ואחרי כן מהר ויצא מן הבית וינס החוצה, בחצר הארמון נשמע קול דהרות סוסים אבירים, על הסוללות נטו גשר תלוי על בלימה והנער גיעססען נסע במשעול היער ויעזוב את הארמון ועקבותיו לא נודעו.

בקול זעקת שבר פרצה קלאטילדע אל הבית ותקרא: “הוי לי אבי כי חלף הלך לו ואיננו!”

“אמנם כן הלך לו הבוגד כמו נחל!” ענה אביה חלקו “ילך לאבדון ולא ישוב לראות פני ולחדות בשמחה את פניך!” העלמה נפלה ותתעלף, ולקול זעקת אביה מהרו נערי הבית משרתיו וישאוה ויביאוה החדרה וישכיבוה על ראש המטה.

 

ה    🔗

המקרים ימהרו לרוץ ארחות דרכם אל אשר יהיה הרוח ללכת ובסופה וסערה ימהרו יחישו מעשיהם.

כבא המלך ארצה אשכנז לפקוד נוה ולראות את העם היושב בה ראה כי כל הדברים יגעים והעזובה רבה בקרבה, כל הארץ מלאה מֻטֶה ומשפט־דמים, עמודי האמונה מטו לנפול ואיש כל הישר בעיניו עשה ולא ירא גם מחמת מלך ומשפטו אשר יכון בארץ. יריעות ארץ אשכנז רגזו, האדמה חנפה תחת יושביה ועריצי גוים האיתנים רבי הארץ עשו הוות נפשם, התהלכו באשמיהם לטחון פני עניים ולחבל ענוים ויאמרו לא נאשם, כי לא יראו את ה' והמלך מה יעשה למו? עדת האצילים השרים והסגנים היו לחבר בוגדים אשר דרך רצחו שכמה, איש את אחיו צדו חרם ואת האכרים מבני דלת העם שמו כעפר למרמס תחת רגלי גאותם וכרמש לא מושל בו. ויקנא המלך לארצו הפרועה לשמצה ויחמל על עמו הנאנחים והנאנקים מתגרת יד עשקיהם כה, ויחגר עז לעשות ככל אשר תמצא ידו לשום בארץ משפט ולשלם לעושי רעה כרשעתם, והמלך היה איש כביר כח לב אשר אם אמר דבר ויקים, ודִבֵר לא שב עד עשותו ועד הקימו מזמות לבבו, וישמח המלך כמוצא שלל כאשר נתפש הגראף אלטענבערג ברשתו ויחפץ לכלות בו חצי זעמו להיות למופת לרבים ולאות לבני מרי ההופכים ללענה משפט, ובאשר כל יודעי הגראף מרחוק ומקרוב שנאוהו תכלית שנאה לכן כלם חתו גחלים על ראשו ויביאו את דברתו רעה לפני המלך, והוא גמר אמר להשיב עמל מרגיז ארץ הזה בראשו ולהוריש ממרום שבתו את יורש משכנות לא־לו.

ויהי אחרי אשר קרא המלך את הגראף לבוא לעמוד לפניו והוא ברב גאונו ענה: לא אעלה, קבץ המלך לנקבציו עם עצום ערוך מלחמה מארץ ממשלת ידו מארץ שוואביען ויעל כשואה על גבולות ארצות אחזת הגראף אלטענבערג וילחם עליהם בכבד מלחמה וביד חזקה. אך הגראף גם הוא לא טמן ידיו בחיקו ולא התרפה ביום צרה, גם הוא כגבור משכיל וכדב שכול נלחם את אויביו בשער וכארי טורף אשר יקראו עליו מלא־רעים נסוג אחור צעד אחר צעד כאשר נסבו עליו מכל עברים ועיניו ראו כי מנוס אבד מנהו. ימים רבים נלחם נלחם הגראף בעז ותעצומות אך לאט לאט רבו פצעיו ומצדותיו נפרצו פרץ על פני פרץ, אז רפתה מעט רוחו החזקה וילך הלוך ודל. כל מבצרי משגביו יחדו נפלו ביד צר כעמיר מאחרי הקוצר והאנשים אשר אתו הלכו הלוך וחסור, וכראות גור האריה כי נסבו עליו רובי־קשת וידריכוהו מנוחה, אז הסתתר בחביון עזו במאורתו ומצודת משגבו אשר לא האמינו כל יושבי ארץ כי יבוא שם צר ואויב להרגיז רבצו, ויסגר בדלתים ובריח בארמון אלטענבערג. והארמון הזה היה איתן מושבו, מצדות סלעים משגבו והטבע שם לו על עפר בצר ויוסף לו עצמה יתר שאת ועז עדי כי בימים האלה לא מצאו אנשי חיל ידיהם להבקיע אליהם סלע מעוז כזה ולהוריד עז מבטחיו.

נפלא הדבר בעיני חוקר לכל תכלית אשר בידו מחקרי לבב האדם וסתר רוחו כי גם בימים אשר השחת ישחית כל בשר את דרכו על הארץ יגרש מן גוו כל מדה נכונה וכל תורת החיים משחק לו, גם אז ישנם דברים רבים וידעים אשר על פני כל העם יכבֵדוּ וקדושים המה בעיניהם עד כי גם אלה אשר צדק ומשפט ישימו מרמס לכפות רגליהם אין עיניהם רק אל בצע המעשקות ועשר לא במשפט, גם המה לא יגעו לרעה בהדברים האלה אשר קדוש יאמרו להם וינערו מהם כפיהם, וגם בעת אשר שלט האדם כאדם לרע להם, בעת הזאת אשר הרבה כושל ואיש זרוע אחז בכנפות ארץ לנער אביוניה ממנה, גם בעת ההיא היה משפט־הערבון לחק בל יעברהו, וגם בהמיר ארץ לא נגעו בו לרעה; כי נתן איש אל רעהו כסף או כלים בערבון על משאת ידו או כי ישב איש באחזת נחלה אשר נתנה לו בערבון עד הגיע שנת גאלתה, אז אם גם בשצף קצף נלחמו איש באיש גוי ואדם יחד, ובחמה לכלה השחיתו התעיבו עלילה ועברו וחמסו וטרפו ואין מציל, אך על המקומות האלה פסחו פסוח והמליט וישיבו ידיהם מבלע, כי לולא הדבר הזה כי אז היתה הארץ שממה, האמונה והבטחון אבדו נכרתו כלה ואיש לא השיגה ידו עזר בצר גם אם כל הון ביתו נתן בערבון; ולכן גם בעת ההיא בכבד מלחמה נלחמו חיל צבאות המלך וגבורי אלטענבערג ברעש ורגז ויחבלו ארץ ויושביה, גם בעת ההיא נחה שקטה עדת אלטענשטיין אשר הפרידה בין העצומים האלה ושבט הרשע לא נח עליה, ובכל בית ישראל אשר ישבו במקום ההוא לא נשמע קול בכי וקול זעקה, קול נוגש או חמת המצור והמצוק. באחד הימים האלה לעת ערב עמד דוד פֿייט בבית שפל הקומה אשר שם שכב אביו למעצבה בטרם עזב את ארץ החיים, ובהלך נפשו הביט על הארמון הרם והנשא אשר ישא למרום שיאו על שן סלע. דוד עמד תפוש בהמון שרעפיו ולבבו התהלך בחקר תהום מחשבותיו לשאת דע למרחוק לדעת מה יהיה קץ החזון הזה ואחריתו? פעמים רבות השתער המלך בסער וסופה על המצודה ההיא אך בכל פעם הכה אחור ויפול ממנו רב, גם לבנות מצור סביבו לשכון עליו כדור ולשבר לו מטה לחם נבצרה מן המלך מזמה, יען כי עתותיו היו ספורות ולא יכול לשבת פה לארך ימים, ומה גם כי הגראף אסף צדה ואכל למכביר לנהל בלחם אותו ואת אנשיו ימים על שנה. דוד חשב מחשבות ולא גרע עיניו מדגל בית אלטענבערג המתנוסס בגאה וגאון על ראש המגדל ומפיו נעתקו מלים “מתי יהיה קץ הפלאות?!” ומדי דברו שמע אחריו קול מצעדי גבר הולך וקרב, דוד הביט כה וכה, והנה יאהן בן משק בית הגראף אשר כבר ידענו אותו ואת שיחו ואשר בגד באדוניו ויברח בהחבא ביום המעשה עומד לנגדו, פני דוד הפכו לבן למראה עיניו, ובקול אדיר וחזק נתן עליו בקולו ויקרא: “מה לך פה!?”

“עתה באתי אליך צעיר רודם להיות לעזר לך להגיע אל המטרה אשר אליה נשאת את נפשך..”.

“אל מה ירמזון דבריך?” שאל דוד ויעמד פניו כמו לא הבין לרעו.

“ידעתי גם ידעתי כי נשאת את ידך להנקם נקמת אביך מהאיש אשר מידו נגזר מארץ חיים, אתה בקעת בריחי ברזל ותוצא משם את הנער ריינטהאל ותביאהו עד בית המלכות; אתה הבאת מחדרים אימה ותחולל סער וכאיש אחד חברים העמדת את כל יושבי הארץ לשטן לאלטענבערג איש חרמך, ואת כל צורריו הוצאת חוצץ כלם מן החורים אשר התחבאו שמה ותציגם ערוכים למלחמה; אך ההגך רואה שם בין סתר עבים את השומרים הצובאים על חומות וחל ואת הסוללות אשר כל כלי יוצר עליהם לא יצלח ואשר כל חיל צבאות המלך נשתה גבורתם ולא יעצרו כח להבקיעם אליהם. אך אנכי ידעתי דרך עמדי, לי עצה ותושיה להפיל את הארמון עם שאונו והמונו באפס יד. דרך השער אשר חשך סתרו ואשר חצוב הוא בסלע בבית התפלה בירכתים נגבה, דרך השער הזה יוכלו לבוא אל מנהרה עמוקה בתחתיות ארץ אשר משם תרב הדרך ותעלה עד בית התפלה אשר בחצר הארמון, והיה בנפול החשך על פני הארץ שות ישיתו חיל צבאות המלך המערתה, ודרך שער בין החומותים הזה יחדו יבואו גדודים אל הארמון ואז יפול כנפול הכל האיש אשר אתה מבקש וכמבאי עיר מבקעה יבואו איש נגדו והורישו את יושביו, והגראף בן ממר עריץ שופך דם יפול ולא יוסיף קום לנצח!”

“ואתה נוכל ורע מעללים ומתפרץ מפני אדוניך, אתה תרהיב עז לתת עצתך הזאת לאיש יהודי לתת את נקמתך באחיך איש בריתך אשר מפתו אכלת ומכחו שחד בעדך?! לא, לא, הכפר הזה הנתון לי בערבון, אנכי ערבתי אותו לטוב כי ישב לבטח עם הגראף וידי יושביו לא תהיינה בכל רעה, אמנם לי מלחמה עם בית הגראף עד דור ודור גם נשבעתי ואקימה להשיב גמול על רוצח אבי ולקחת נקם מקדקד מתהלך באשמיו, אך לא במרד ובמעל, לא על מרמה תחש רגלי ובגד בוגדים לא ישבית מטהרה את נקמתי הקדושה אשר שמתי לי לקו!”

“אך זכור ואל תשכח כי משכרתך תהי שלמה מאת המלך אשר תוציא מצרה נפשו בהראותך לו את הדרך ילך בה, וגם אני בטח אבוא על שכרי חלק כחלק אתך יען כי אנכי גליתי לפניך עמוקות מני חשך”.

“האתה זד יהיר תעוז לשום מצחך כנחושה לשחרני כי אשית ידך להיות חבר לאיש משחית כמוך? סור מעל פני בן בליעל אשר היית מטה זעם ביד הגראף, ואשר גם ידיך נגואלו בדם אבי ואצבעותיך בעול, סור מעל פני אם חפץ חיים אתה!”

והנער דוד הניף את מטהו על ראש יאהן, אך הוא ברח כצבי מיד וימלט בעור שניו. רגעי מספר התהלך דוד תפוש במחשבותיו הנה והנה, אחרי כן דבר עם לבבו “את הדרך אשר בירכתי ארץ אצוה לסגור חותם צר ולמלא באבנים למען לא יוכל הגראף לנוס בה ביום צר לו, ואנכי אבוא אל המלך להראותו את הדרך אשר בין סעיפי סלעים”.

 

ו    🔗

בתמהון ופלא הביט המלך ויבחן בעפעפיו את פני הנער היהודי אשר עמד לפניו בענות צדק אך גם ברוח אמיץ להתיצב לפני מלכים; קסם אשר היה על שפתיו, רוחו העז כנמר, יֹשר הגיונו וטוב טעמו ענו בו לפני המלך כי יתרון הכשר חכמה ושאר רוח כאבני נזר מתנוססים בקרב הנער וכבוד נפשו פנימה, וכאשר שאלו המלך מה משכרתו על אשר ישליך נפשו מנגד וילך אתו בקרב להראותו את הדרך ילך בה, והנער ענהו כי לא יחפץ ביקר ואך יען אשר נדר לאביר יעקב ולאברהם אביו בשכבו בין משברי מות את נדרו, יעשה מעשהו זר מעשהו, את נדרו אשר הרה והגה משחר טל ילדותו וישעשעו על כפים בכל המקום אשר הלך, וכמו חי כמו חרון תאר באמר ודברים לפני המלך את העשק ואת המרוצה אשר עשה הגראף לאביו ולביתו, אז עלה תמהון המלך ופלא לבבו עד מרום קצו.

וזה הדבר אשר גלה דוד סודו להמלך: עוד מימי ילדותו זכר דוד כי בחומת מצודת אלטענבערג בירכתים צפונה, שם מקום אשר לשוא עמלו בוניו בו לבצר מרום עזו לבנות שם חומות וחֵל יכן כי הטבע עמדה להם לשטן ותחבל את מעשה ידיהם, כי ההר אשר עליו התנשא הארמון היה במקום ההוא גבוה ותלול כמו השלכו סלעי מגור וצורי־חלמיש גדולים ועצומים אחד על אחד בצלמות ולא סדרים, ובין הסלעים האלה אשר מימים מקדם נפצו מתגרת יד הרעש אשר הרעיש ארץ היו חגוי סלע נקיקים ומערות צֻרים רבים ועצומים אשר אדם לא בא עד תכונתם, אך יושבי הארמון ידעו מאז ומקדם כי בין נקיקי הסלע האלה יש מסלול ודרך ומשעול צר אשר יחתור בקיר החומה ויגיע אל החצר התיכונה. ובאשר ידעו כי אין יודע הסוד הכמוס עמם זולתם, לכן לא גדרו בעד הדרך הזה ויחשכו אותו ליום צר לשואה כי תבוא פתאום. ואף כי לבב דוד הבין לדעת כי בטח הפקיד הגראף שומרים על המקום ההוא ובטח יענו באש לכל אשר ינסה לבוא דרך השער הזה, אך חשב למשפט כי אם יבואו אנשי־לב מתי מספר אל חגוי־הסלע הזה ויגיעו עד רגלי החומה אז יוכלו להשליך לפידי־אש אל הארמון להצית אש בשעריו, והיה כאשר יעלו בתי־המסכנות והאוצרות בעשן השמימה, ולהנצורים ישבר מטה לחם אז יפלו ולא יקומו לפני הצר הצורר אותם, וגם בעת עלות הלהב לא ימצאו אנשי חיל ידיהם ורגליהם להשיב מלחמה שערה, וייטב הדבר בעיני המלך, ובאשר בימי מלחמותיו עם בני איטליה למד דעת את להבות אש־מלחמה אשר בשם “אש־היונים” יקרא, לכן גמר אמר להעלות את הארמון על מוקדו בלבת אש הזה ולהשפילו עד עפר, ונפשו קותה בכל עז כי תמצא ידו לבצע את אשר החל.

הלילה היה גלמוד, חשך צר ישופנו, ענן כבד פרוש למסך על פני ארץ מחשכים ורוח סועה וסער יעורר לויתן ויסער בחוצות בקול יליל ותוגה מרגיז נפש; ודוד ואנשיו יצאו חוצץ להוציא לפעולת אדם את מחשבות לבם, כעורים מששו באפלה מנדח וימצאו את אשלבי המעלות החצובים בסלע ויעפילו לעלות שמה ויבעירו אש לראות כה וכה, ולהביט על סביבם. ברב עמל ויגיעת בשר עלו על ידיהם ועל רגליהם למעלה למעלה, ורבים כשלו ונפלו ובחלקלקות באפלה נדחו קרסליהם ויפלו אל עברי פי פחת ועצמותיהם נפזרו לפי שאול. אך אנשים מרי נפש לא ישובו מפני כל ולא ינוסו מן המערכה עד עשותם ועד הקימם מזמת לבם, ומה גם כי לא יכלו לרדת במעלות אשר עלו כי אבדו דרך; כהגיעם אל רגלי החומה כבו את הנרות אשר בידיהם וילכו הלוך וקרב ויזחלו על גחונם, והאנשים העומדים על החומה לא ראו גם איש את אחיו באשון לילה ומה גם את הצרים אותם אשר הסתתרו תחת עבי גבי מגני החומה וילכו שפי עד כי קולם לא נשמע. אך פתע לפתאום היה אור גדול, לפידי־אש וזיקים בוערים רצו כעין החשמל, ובני רשף הגביהו עוף וכגשם מטרות עז סערו מכל עברים על כל קצות הארמון, ומבין האש יצא ברק וכידודי אש, חצי מות וכדורי בלע עפו על כנפי רוח, ובעוד אשר יושבי המצודה נבהלו נחפזו ולא מצאו ידיהם ורגליהם מפחד פתאום וממגור מסביב הנה אויביהם היו שאננים מפחד, יען כי החומה היתה עליהם סתרה ולא נראו לעין רואה.

אולם בדי ריק כלו חיל צבאות המלך כחם, ידיהם לא עשו תושיה, כקש נחשבו אבני הקלע וחציהם כמו התמוללו, כי כל בתי המצודה הבניה והגזרה כלם היו בתי חומה אבנים גדולות ובצורות אשר לא יאֻכלו ולהבה לא תבער בם וגם יושבי המגדל אחרי עבור הבהלה שבו לעשות מלאכתם באמונה, ובכל המקום אשר אחזה האש מהרו ויכבוה בעודה באבה, וגם הרוח אשר התחולל בלילה ההוא היה להם לעזרה בצר כי נשא על כנפיו את כדורי המשחית ולפידי האש מן המגדל והלאה. לשוא חכו חיל המלך אשר כאורב עמדו מרחוק לחכות עד אשר יעלה כליל המגדול השמים. תקותם לא נהיתה ונהפוך הוא כי גבורי המצודה אחרי אשר אזרו חיל עלו על מרומי החומה ועד מהרה נבעו מצפוני אויביהם הצרים אותם ויחשפו את מסתרם וימטירו עליהם בלהמם אבני רשף כידונים וחניתות ותהי מהומה ומבוכה וחרדת אלהים ויחרד כל העם אשר במחנה ההיא אלה אשר הדביקתם הרעה נפלו חללים חללים מתבוססים בדמם אל עברי הפחת אשר אטרה עליהם פיה והנשארים העפילו לעלות אל מרומי החומה והאויבים כמו נבקע הענן וארבות השמים נפתחו המטירו עליהם אבני אש ובני אשפתם ויהמם ויאבדום ויסופו ויתמו מן בלהות ורק דוד נשאר לבדו מכל האנשים אשר הלכו אתו ועיניו ראו כידו וכי מלבד אשר מעשה ידיו אשר הגיעו עד מַשבר עתה יכלו בתהו אך גם הוא נכון לצלע לפול שדוד בידי צורריו, ויבט כה וכה וירא כי אין איש, ויקח בידו את צרור־הלפידים האחרון אשר עוד נשאר לפלטה, ובשום נפש בכף הקריב עד מול החומה מבלי שום לב אל האבנים והכדורים אשר המטירו מעליה, וידלק את הלפידים ובכח גדול ויד חזקה זרקם אל על, ובלב סוער כהמות ים קרא בכה: “אל נקמות ה' אל נקמות הופיעה!”

ואף אמנם אל זועם משמים השקיף ויופיע ממרום קדשו להשיב גמול לאויביו ולסוכך על דוד באברתו וימין צדקו. דוד נסוג אחור מספר צעדים, והלפיד האחרון אשר זרק הגביה עוף על כנפי רוח וימריא במרום ויפול על ראש הדגל המתנוסס לתפארה על פסגת מגדל־העז ויציתהו מסביב, וממנו יצאה האש ותאחז את ראש המטה אשר עליו היה הדגל מתנוסס ובין רגעים אחדים נפל הדגל הבוער באש אל ערמת קש יבש אשר שכבה בירכתי החצר אצל האֻרְוֹת ועמוד אש ותמרות עשן עלו השמימה, והרוח אשר בראשונה הציל את הארמון מיד להבה עתה הועיל להותו כי נשא על כנפיו את הלפידים ואת האודים העשנים ולהבה להטה את אגף המצודה השמאלי, וחיל המלך כראותם את משאת המצודה העולה בלהב השמימה וכי מנוס אבד מאנשי חרמם ובינתם תסתתר, עד מהרה נתסו נתיבה להותם וכנשר יטוש עלי אכל מהרו ויפלו בעצומיהם וישתרעו על המצודה מכל עברים ברעש ורעם. הגראף חגר שארית כחו, כארי טורף נלחם בשער, את אנשיו העמיד על משמרותם ויחלקם איש על דגלו, אלה הסירו המסכות, הגגים והקורות, ויכבו את להבות האש בטרם תצא למשחית, ואלה ידיהם אוחזות בשלח להשיב ימין שונאיהם ריקם, אך לשוא היה כל עמלו וכל תחבלותיו נשארו מעל: האש והמבוכה מבית והאויב בחוץ הפילו עליהם אימתה ופחד, וכנפול אבן על אבן מהחומות הבצורות ויהיו למעי מפלה, כן רפה גם רוח אנשי החיל וגבורתם נשתה, ובכל המקום אשר לא הלכו שם פני הגראף לנצח על עושי המלאכה שם אכלה האש ותגזר על ימין ועל שמאל ואין מכבה, ובאחרונה לא נשמע גם קולו אשר השמיע ברמה וכל גבר רץ במסלתו אל אשר היו פניו מעדות להמלט בעור שניו כל עוד רוחו בו. הזעקה הקיפה את כל ירכתי המצודה, קול בכי וזעקה וקול רעם ורעש נשמע במרום, ואחרי שתי שעות ראה הגראף כי כלתה אליו הרעה ולא יוכל להחזיק מעמד נגד צורריו אשר סבוהו ויסובבוהו עד אין מפלט לו. כמתיאש מִהֵר ויבוא המסדרונה אשר עוד לא אחזה בה האש ובידו השמאלית אחז את בתו אשר התעלפה מפחד ומחתה, ובחרב שלופה בידו הימנית מהר ויפלס נתיב לו בין צבאות החיל אשר באו הארמונה כמבאי עיר מבקעה, ויבוא אל בית התפלה אשר בחצר. פה סגר אחריו הדלת ונעל למען יוכל לעשות מעשהו בהשקט ובבטחה, ומתחת למצבת קבורת ראש בית אביו אשר ידיו יסדו את המצודה הזאת הוציא לוחות אבן אחדים, ותחתיהם נראו מדרגות חצובות מעשה ידי אמן בבטן האדמה, הגראף שם רגליו כאילות וישת המערתה, ושם נגלה נגלתה לפניו מנהרה רחבה והליכות סתר אשר יובילו אל הכפר אלטענשטיין. רוח הקר אשר נשב בירכתי ארץ האלה, הפיח רוח חיים באף קלאטילדה אשר החליפה כח ותלך בלי משען ומשענה, והגראף האמין בחיים וכי ינצל כצבי מיד צורריו אשר כתרוהו סבבוהו. אחרי מהלך רבע שעה נראו פני האדמה אשר במסדרון החיצוני וכבר הגיעו אל המעלות העולות ממערת צורים הזאת אל על, אך פתאם ראה והנה מתלאה וכאב אָנוש כי המעלות האלה אצל השער כסו באבנים גדולות ובעבטיט סגרו עליו הדרך גדרו ולא יצא. הגראף ראה כי בא קצו ועצה אבדה ממנו ויעמד דומם כמסמר נטוע, אך אחרי רגעים הבליג על יגונו ולמען הַצֵל מרדת שחת עם בתו אשר אהב סלה גמר אמר לשוב על עקביו לתת לשבי עזו ביד צר ולחלות ולחנן פניו כי ירחם את בתו ויט לה חסד ורחמים, אך בטרם עלה במעלות אשר ירד כמאה צעדים נשמע מבטן האדמה קול כסתר רעם, האדמה רגזה תחת כפות רגליהם ועבי הענן כסה למסך את עין הארץ ויהי חשך ועלטה, ההר בוער מתוך האש וכל המחזה סף ויתם מן בלהות.

הרוח צרר בכנפיו את שלהבת להבת האש הגדולה ממצודת הארמון אל הכפר אלטענשטיין אשר השתרע לרגליו ויחד עם משכנות הגראף אכלה אש גם את כל נאות הכפר, בית התפלה משכנות לאביר יעקב ועלית קיר קטנה אשר גר בה דוד פֿייט, בתי השן עם בתי החמר, אהלי אפדנים ונאות הרועים יחדו כלם כלו בעשן כלו ויהיו לגלים נצים ונאות שממה.

 

ז    🔗

ירחי מספר נגוזו וכן עברו מן המעשים האלה אשר ספרנו כמו; בכל המקומות האלה אבלה נבלה האדמה שאיה יֻכַת שעריה ויחד רגביה יבכיו, וכמו שפך המות את משטרו שמה כן השליך הס במלא רחבי הככר ההוא דומיה נצחת. יערות עולם בצל דליותיהם יכסו במשאון את עין הארץ ועל פני הישימון נשקף ארמון בית אלטענבערג אשר שעריו שממו, וקו תחו ואבני בהו נטוי עליו עד אשר ישם כל עובר לראות איך עמל אדם וחסן יגיעו אשר שם לו על עפר בשנות מאה יעלה בתהו ויהפך עליו בלהות בליל שואה ומשואה בליל הרג רב אחד.

באחד מימי הבציר בבקר לא־עבות, העננים כלו וילכו מעל חוג השמים והשמש מנגה נגדו הפיץ אור יקרות על היער המתנוסס בשלל צבעי רקמתו ועל ירקרק החרוץ בעמקים העוטפים בר, ועל המסלה העולה אל מקום מפלת הארמון נראה איש צעיר לימים אשר הכרת פניו וענן אבק רגליו נתנו עדיהם כי מארץ רחוקה בא. ובאשר התהלך למישרים כאיש אשר נגלו לפניו דרכי המקום השמם מאין יושב, כל עין רואה ידעה כי לא להתענג על המראה אשר במקום נורא הוד הזה בא הנה, אך בחבלי אדם נמשך הנה בעבותות אהבה אל המקום אשר היה ערש ילדותו מקום ששונו ואסונו וזכרונות ימי קדם, ועתה הנה הוא בא להפרד ממנו בטרם ילך לבלי ישוב לראותו שנית. בעיני חמלה ותחנונים הביט על כל מראה עין מסביב ומאישון בת עינו נזלו אגלי דמעה; הנער ישב דומם קודר בלחץ יגונו על אחת מאבני המקום אשר פתח שער הארמון לפָנים, ומשם הביט על פני המדבר אשר לרגליו. צלמות ולא סדרים שורר במקום אשר היה כמהפכת זרים וכיום אשר הפכו עליו בלהות האויב והאש, ואך פה ושם עלה עשן מאודים העשנים מתחת לערמת המפלה, ומבלי דעת נפשו מפיו נמלטו דברי אחד מליצי ישראל לאמר: “אלה משכנות עַוָל וזה מקום לא ידע אל!”

אך פתאם כאוב מארץ מאחד ירכתי החצר יצא איש אלמוני ויקרב אל דוד ויאמר לו: “בן אדם האכילני נא פת לחם, כי זה שלשת ימים אכל לא בא אל פי”. בתמהון לב הביט דוד אל המראה הזה והנה נער כבן חמש עשרה שנה נצב לקראתו, בגדיו אשר היו קרעים ומטלאים, לא נכרו אותותם כי מימי קדם היו כלולים בהדרם ופניו אשר קדרו מעצר רעה ויגון ענו בו כי חטר הוא מבני מרומי העם ובין אנשי היחש יתחשב, שערותיו הצהובים כעין הזהב ירדו תלתלתים על מרום מצחו הזך משלג, ועל פניו אשר הפכו לבן. לב דוד המה ככנור יחדו נכמרו נחומיו ויוציא מצלחתו את הלחם אשר היה אתו ובקבוק יין, אך בטרם נתן לו לאכול שאל את פי הנער אשר הביט אל האכל בתאות־נפש “מי אתה ומה שמך כי אדע?” הנער לא ענהו דבר אך בגאוה וגאון שלח ידו אל מול הארמון ויאמר “האיש אשר פה בנה חרבות לו ופה נפל שדוד אבי היה ושמו נקרא עלי!” כל עצמות דוד פחדו רחפו, ופניו העידו כי רגעי מספר פסע על שתי הסעפים, אך באחרונה נתן לו לחם ויין ואחרי אשר כלה לאכול אמר: “האין עוד אתך לחם לאכול, גבר יקר מפז? רעב אנכי ופה בארץ תלאובות אין אכל למלאות בטני הרעבה”. דוד הוציא מצלחתו את יתר האכל אשר שם בכליו ויתן לו ויאמר: “האף אמנם ימים רבים ימנו לי בנקיון שנים וחסר לחם בטרם אשיג אכל אשר יוכל לבוא אל פי על פי התורה והמצוה, בכל זאת לחמי לרעב אתן; אכול לשבעה ואז אספר לך חדשות ונצורות לא ידעתם…”

ודוד פֿייט ספר להנער את כל אשר נקרה ויאתא ככל הדברים והאמת, וכחתמו את דבריו דבר בעז רוחו:

“הנה כי־כן בן אנכי גם אני לאבי אשר הרג אביך ולא חמל בעברתו כי קשתה וביום חרון אפו, ואנכי גם האיש אשר מידי היתה זאת לכם ואשר הדיח את כל הרעה על המצודה הזאת ועל יושביה יחדו”. בנפש גרסה לתאבה שמע הנער את כל הדברים והחזון הזה אך בטרם בִצַע דוד אמרתו הביא הנער ידו מתחת למדיו ויוציא משם חרב פיפיות חדה ומרוטה ובקול עז כנמר התנפל על דוד ויקרא “מות ואבדון לך יהודי בוגד בגד!” ויטל את החרב על דוד, החרב לא החטיאה המטרה כי נפלה על צואר דוד, אך להב החרב נגע בקמיע הזהב אשר שמה על צוארו אמו בשחר טל ילדותו ואשר עליה היה חרות שם אלהי הצבאות ולא נגע בו לרעה.

בידים ממהרות אחז דוד את הנער ויגזל את החרב מידו ויהדפהו אחור ובכעס ורגז קרא: “עתה זרע מרעים הנך בידי לעשות בך כטוב וכישר בעיני ולהשיב גמולך בראשך, אך יהודי אנכי וידי לא יגואלו בדם נפש האדם, לך לדרכך, וגם לך יגיע קצת אמת בצעך, תגמל רעתך וגם עליך תעבור כוס”..

הגראף הצעיר אשר נס מפני דוד ואבחת חרבו ויעמד על צור משגב השיב חרפת דוד אל חיקו ויקלל אותו באלהיו וירקע ברגל גאוה… ומתנופת רגלו ודהרת אבירים נדעכה אבן ממקומה, רגלי הנער מעדו, ומשן סלע אל שן סלע נפל במורד עדי כי נפזרו עצמותיו לפי שאול ומתבוסס בדמו נפל אל שוחה עמוקה ולא יסף קום וכן אבד ניר לבית אלטענבערג וזכרו יסף מני ארץ.

מעי הנער דוד המו, בדומיה עמד לפני המקום ההוא ויבט בעין חמלה על הנער, וכראותו כי לא יוסיף לקום אחרי נפלו ורפאות תעלה לא תהיה לו גם אם יחיש לו מזור, פנה וילך לדרכו אל אשר היה רוחו ללכת לעבוד את אלהים הנוקם נקמתו ולעמוד לשרת לפני המלך אשר חפץ ביקרו וכמו נגיד קרבהו.