על פי כתבי שופמן, כרך ה G

גרשון שופמן

פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

x מוגש ברשות פרסום

a מאמרים ומסות

l פרוזה

כל פריטי כותר זה זמינים להלן

המלצות: 3 המלצות קוראים

דברי עיון

מרובע שחור על גבי רקע לבן ולא יותר, או אפילו מרובע לבן על גבי רקע לבן – מה זה? הצופה התמים בתערוכות מושך בכתפיו ותמה קודם כל על זה אומץ־הלב ואין הוא יודע, שלולא הפרשנים האמנותיים, שנותנים לכל כגון דא ביסוס “פילוסופי”: “הרוחני הטהור”, “האין־סוף הקוסמי” וכו' וכו', לא היה הצייר מעז.

ומשבּח אני את זה תבליט האריה השואג על לוח הבזלת מלפני כארבעת אלפים שנה, מתוך החפירה הארכיאולוגית. יצירת אמת, יצירה סטיכית. כי הפרשנות המקצועית טרם תהיה בארץ והאמן הקדמון היה חפשי ברוחו.

"אוגוניוק" עם דוסטוייבסקי

מאת

גרשון שופמן

לא הרבה מוּקדש לו כאן, בשבוּעון רוּסי מצוּיר זה, אבל מה שיש – ענין רב בו. הנה מכתב, אותו כתב אל אשה אחת חדשים אחדים לפני מותו, בו הוא מתנצל על שהשהה את תשובתו יותר מדי, ובין השאר: “אין דבר נורא בשבילי יותר מאשר לכתוב מכתב”. ולהלן: “כאן בספרות, בז’ורנלים מחרפים ומגדפים אותי ככלבים”, ועוד ועוד. צריך לקרוא את המכתב כולו. הרבה ממַהוּתוֹ ומהאוירה הספרוּתית, בה היה נתוּן אז, יש בו.

דיוקנו על גבי השער, הפּוֹפּוּלארי בעולם, אינו אלא פּוֹרטרט, מעשה ידי הצייר הרוּסי פֶּרוֹב; פניו כפי שהיו באמת, זכורים לי מצילומו על “כל כתביו” שהוציאה בשעתה “ניווה”. וההבדל רב.

גם הבית, בו נכתב “החטא וענשוֹ”, יש לראות כאן. הסתכלתי ארוכות בחלונותיו… כי גם אני, כסופר הצרפתי קארקוֹ (מובא במאמרו של ריאַבּוב), איני יכול לשכוח את צליל־הפּעמון ההוא, ותמיד נדמה היה לי, שאילו באתי לפּטרבּוּרג, הייתי קודם כל מחפש את דרכו של רסקוֹלניקוֹב, בה הלך תחילה לתוּר ואחר־כך לבצע את מעשהו הנורא. ובכלל – צלוֹ של פיוֹדוֹר מיכאיילוביץ היה מלווני כאן על כל צעד. וכך, ללא ספק, היה הדבר גם עם י. ח. בּרנר.

והנה דוקא הסופרים הרוסיים, אשר קמו אחריו: קוֹרוֹלנקוֹ, צ’כוֹב, גוֹרקי וכו', בבואם למטרוֹפּוֹלין בפעם הראשונה (לפי מכתביהם ו“זכרונותיהם”) לא שעוּ כלל אל כל אלה. דוֹסטוֹייבסקי, כנראה, לא תפס בעולמם מקום חשוב. צ’כוב אפילו הודה, שעדיין לא קרא את “החטא וענשוֹ” והוא כבר כבן שלושים ומעלה ובשיא פּרסוּמוֹ. הלא דבר הוא!

אותו הפעמון...

מאת

גרשון שופמן

מה שאצלי היה בגדר הזיה וכיסוּפים, כפי שציינתי פעם ברשימתי “אוֹגוֹניוֹק עם דוסטוֹייבסקי” הוציא לפועל לפני זמן־מה הסופר האיטלקי אלברטו מוראביה (“דפים מפנקס־מסע בברית המועצות”, הובאו ב“דבר”): הוא נסע ללנינגראד והציץ לתוך חדרו של רסקוֹלניקוֹב, אותו חדר, “שהיה דומה יותר לארון מאשר לחדר מגוּרים” (יוצרו “שיכן” אותו בחדרו שלו), ומשם הוליכוהו בני לויתו, שני הסופרים הרוסיים, באותו דרך בדיוק, בה הלך הסטודנט הצעיר, עם הקרדום התלוי בעניבה תחת מעילו, אל בית הזקנה המלווה בריבית ואף גם נכנסו ועלו עד הדירה, בה התגוררה זו בשעתה. הכל, הכל, חוּץ מהנפשות עצמן, שמור וקיים עד היום. הנה גם הפעמון הישן־נושן בצד הדלת, אותו הפעמון!… “אם אמשוך בשרשרת – כותב הסופר האיטלקי – אפשר שהדלת תיפתח בזהירוּת, כמו אז, והזקנה תציץ”… אבל הוא לא משך. אני במקומו לא הייתי יכול להתאַפּק – –

"הזר" לאלבר קאמי

מאת

גרשון שופמן

(בתרגומו של אהרן אמיר)

אירועים יומיומיים מתגלגלים ומידרדרים באורח פאטאלי כל כך, עד שגיבור הסיפור מסתבך במעשה־רצח ונידון למות (אי־אלה אסוֹציאציות עם “המשפט”). כאן נוטל המחבר על עצמו את המשימה הקשה, לתאר את מצב־רוחו של האיש בתא כלאו תוך ציפיה לגרדום. אף־על־פי שקרקע זה כבר נחרש היטב בידי יוצרים גדולים, שקדמו לו, מרחיב ומעמיק קאמי את הסוגיה האיומה, וזאת בכוחו של ההוגה שבו. המשורר והפילוסוף בסיפור זה הם בחינת “איש את רעהו יעזורו”.

כמה מקודמיו נתנסו בעצמם בכך ומבשׂרם חזוּ, ואילו הוא נעזר רק בכוח האינטוּאיציה בלבד. תיאוריו הדקים בכל זאת נאמנים עלינו וסוחפים אותנו. ניכרים דברי אמת.

בעמודים האחרונים, אמנם, הדברים מגומגמים קצת ואינם משכנעים ביותר. ניכר שכאן טרח ויגע המחבר למעלה מכוחותיו. אבל ההרגשה־ההתגלות בסיום, זו ההתלכדות עם היקוּם באדישוּתוֹ, הולמת באמיתותה ומרוממת את היצירה הזאת על כל אחיותיה הקודמות.

על מנחם פוזננסקי ועל ספרו

מאת

גרשון שופמן

נחבא אל הכלים היה האיש מתוך צניעות עליונה, אבל אלה, שהיו קרובים אליו ביותר, ידעו להעריכו כראוי לו, ידעו להעריך את שכלו, את עולם רגשותיו, את ישרוּתוֹ (אל הפסוק הקוהלתי “עשה האלוהים את האדם ישר” הוא חוזר בכתביו לא אחת). מזיגה מופלאה של מוח “מתימאטי” (“נבחנתי וקיבלתי תעודת מורה־בית למתימטיקה”) ומַהוּת לירית. תופעה נדירה ורבת־חשיבות.

…אך אל נא בסערות גדולות, בזעזוּעים משוּנים" – בכל זאת רודמים היו בו כוחות נפשיים טמירים, בלתי־שכיחים להכיל גם “סערות גדולות”, עד שבמחיצתו, תוך אויר מסוער, הורגשו עידוד והרגעה. אדם גדול היה ללא “גדלוּת” חיצונית.

והיטיבה לעשות הוצאת הקיבוץ המאוּחד בהגישה לנו עתה את קובץ כתביו “דמוּיוֹת מלוות”. אשר לטיב החלק הבלטריסטי בקוֹבץ זה כבר קדמני ד. זכאי בהקדמתוֹ המצוּינת. כדאי רק להוסיף, שהקוראים, אשר אולי שכחו קצת יצירה ענוגה זו, ישובו ויקראו נא את הסיפור “שלוש פּעמים” – ומצא להם. ברם, יש להדגיש את מסותיו הקטנות, שאינן בעצם אלא המשך לסיפוריו. אותה הדקוּת, אותה התפיסה ואותה המקוריוּת. שורה אחת כאן מכרעת ספרים שלמים של מבקרים מקצועיים למיניהם.

על שיעור קומתו של י. ח. בּרנר ועל חין ערכו אפשר לעמוד רק מתוך דברי פוזננסקי עליו. האינטימיוּת ההדדית ביניהם סימן טוב הוא לשניהם.

איתן היה ה“אני מאמין” הספרותי שלו וכל הרוחות המנשבות החדשות, לרבות אלה שבעולם הגדול, לא הזיזוהו ממנו. “בטוּח באמיתו ובדעת אחרים לא תלוי”.

מבחינה זו, לנוכח התוהו־ובוהו, השורר כעת בעולם ספרוּתנוּ, הרי הופעת הספר היקר הזה דבר בעתו הוא, מאוד בעתוֹ, כעין פּנס בעבי היער.

"לסטים אתם"

מאת

גרשון שופמן

“ביתנו היה קודר, נוגה, מקמץ במזונות ובחיבה כאחד, אבל אלומות האור החזקות של ההתגלוּת מספר הספרים היו מחממות אותנו תמיד” (וינגייט על עצמו – מתוך הספר “גדעוֹן יוצא למלחמה”).

ניכר שהתנ"ך היה מובלע בדמו של הגיבור הנאצל הזה והוא חש את עצמו במלחמותיו עם “כנופיות” כגלגולו של גדעון, של אהוד וכו'. אילו רק קורטוב מהכרה־הרגשה וינגייטית זו היתה להם לשליטי עולם כיום, ודאי היו פני הדברים אחרות לגמרי. בעלוּתנוּ על ארצנוּ מוחשית היתה אז לנגד עיניהם כבעלוּתם על ארצותיהם הם. כי כאשר יתיישב איש לתומו על כסא פנוּי, והנה חזר מי שישב עליו קודם ואומר: “סליחה, זה מקומי”, כן הדבר הזה. בתכלית הפשטות. ואין ספק, שמצוּיים יחידי סגולה, ודוקא בין הערבים עצמם, שכך היא דעתם באמת (ראיתי בני ערב בודדים ועינַיִם להם טובות וישרות להפליא). ובכלל מה זה? האוּמנם שוב אין לנו חלק בכדור האדמה?! – –

ברם, הרבים, הרבים, אם במזיד ואם בשוגג, אינם נותנים לתחוּשה הביבלית להשתלט עליהם והם עומדים במרדם. הרבה מסייעים לכך ההיסטוריונים הנכרים, שחותרים לצמצם ולטשטש ככל האפשר את מציאותנו הקדומה בפינת־תבל זו. כצנינים בעיניהם סיפורי התנ“ך והם מעדיפים עליהם איזה קטע של כתב היתדות על גבי חרס נשבר. על ההיקסוסים הם מטעימים את הדיבור בחשק, ואילוּ את ה”עברים" הם מבליעים כלאחר יד, כמי שכפאו שד. כן, התלבט פה אז גם שבט עברי עם עדריו וגם הגיע למלכות, אבל זו לא נתקיימה זמן רב. “פּחות ממאה שנה” – עשו חשבון. מתעלמים מתפארת ישראל בשעתה, אבל המלכה המצרית חטשפסוט היא היא ענין רב בשבילם; את המוּמיות הם רוצים לנשק ממש.

גורמים אלה ואחרים, “חָמריים” יותר, חוּבּרוּ יחדיו, כדי להעלות נגדנו, בין בפירוּש ובין ברמז, אותה טענה תפלה ושרירותית, הזכורה לנו מתוך הפסוק הראשון של רש"י לבראשית: “לסטים אתם”.

חיים וייצמן

מאת

גרשון שופמן

עם כל הרפש והבוץ אשר במוטול וּבפינסק, ניכר בכל זאת, שהאדמה שם טובה מאוד, עידית שבעידית, אם מתוכה צמח הוא.

כן, רפש ובוץ ושטפונות באביב ובסתיו, לפי המתואר ב“מסה ומעש”. נוגע עד הלב סיפורו, כיצד “נפל פעם מלוא קומתו לתוך שלולית קרה כקרח” (עמ' 31), והוא נער, תלמיד הגימנסיה, בהיותו חוזר על הפתחים, אחוּז להט נעורים, מבית לבית לשם איסוף כספים לצרכי “ציונות”. כולנו, הנערים בני גילו, אולי צעירים ממנו בכמה שנים, נפלנו אז לא אחת בחושך וחלקלקות של המקומות ההם, ברם אלה היו נפילות סרק, ואילו נפילתו שלו אחרת היתה; הוא נפל כדי… להקימנו. אותה שעה התחילה מנהיגוּתו.

עיקר חשוב אחד יש, שאין להתעלם ממנו במיוחד, והוא: בין כל מנהיגינו הגדולים, לרבות משה, היה הוא היחידי, ויהא שגם גורמי חוץ סייעוּ לכך, שבעצמו נכנס לארץ ובתוכנו ישב. היה בזה, כביכול, משום ערובה לשלומנו ותריס בפני כל מיני פורענוּיות ו“סיבובים” נוספים. במחיצתו הורגש בטחון.

בספר חייו הנ"ל, בפרק ילדוּתו, הוא מספר על מות אביו זקנו, אחריו כרוך היה ביותר, לאמור: “סבא נפטר בהיותי בן שמונה. זוכר אני את הצער שתקפני במותו, אף־על־פי שאני עצמי לא הבינותיו כראוּי. כששאלוני למה אני בוכה, עניתי: סבא כואב לי” (עמ' 13).

כן, נשיאנו, אשר עזבנו, “כואב” לנו.

יצר השררה

מאת

גרשון שופמן

הרודנים והשליטים לסוגיהם, מימות עולם ועד היום, יצר השררה כובש אותם כל־כך, עד שאינם דואגים לאחריתם לחלוטין. לכאורה, הלא סוף קודמיהם לנגד עיניהם וחוק “על דאטפת”… ואף על פּי כן. יום אחד, לפחות, לשבת על כס השלטון – ואחר־כך יהיה אשר יהיה!

ב“פראגמנטים אנגליים” (“לגבולם”) מספר היינה על מה שעניין אותו בעתונוּת בעודנו צעיר. “…ומיד לאחר כך התנפלתי על תוּרכּיה ועברתי על כל קוֹנסטנטינוֹפּוֹל הארוּכה, אך ורק כדי לראות אם לא נתכבד שוב איזה וזיר גדול בחבל המשי” וכו'. “מה שהפליאני הוא, שתמיד לאחר חנק כבוד מעלת הוָזיר הגדול הישן, שוב נמצא תמיד אחר שיש לו חשק ליעשות וזיר גדול” (עמ' 35־34).

אם אנו מתפלאים על דבר־מה ובצדק – כבר קדמנו בכך היינה.

כאותו הפתן...

מאת

גרשון שופמן

גרשון שופמן

בכתבי טוֹלסטוֹי, בדברי ההגוּת שלו במיוּחד, אנו נתקלים הרבה בחזרות תכופות על מלה מסוּימת, דבר המתנגד, כידוע, לדרישת הסגנון הטוב. והנה שתי סיבות לכך. ראשית, לפי השקפת עולמו ולפי כל מַהוּתוֹ בכלל, היתה בעיניו הבהירוּת עליונה על כל, ולה, לבהירוּת, הקריב את “תפארת המליצה” ודש במגפיו עוונות סגנוניים.

שנית, זו העבודה הפנימית העצומה, שליוותה את כתיבתו (עליה מעידות הטיוטות הרבות עם השינוּיים והתיקוּנים שאין להם סוף). בהיותו עובר בינתיים בפנימיותו דרך ארוכה מאוד, נדמה היה לו, כאילו במלה זו השתמש לא זה עתה, אלא…. אשתקד.

וזוהי הסיבה השניה.

קורולנקו

מאת

גרשון שופמן

בימים ראשונים העסיק הרבה את דמיוני. עדנה מיוחדת, לא רוּסית (אמו פּוֹלניה היתה), הורגשה בסיפוריו: “המנגן העיור”, “היער רועש”, “בלילה”, “חלוֹמוֹ של מאקאר” ועוד. הוּמוֹר דק וגם יחס נטוּל שנאה לרחוב היהודי, לוֹ הקדיש כמה נוֹבילוֹת. “למדן” גדול, אמנם, לא היה. במלה “בּאלאגוּלה” (בעל עגלה), למשל, הוּא מכנה לא את העגלון, אלא את העגלה עצמה, ויהודים עטורי תפילין מופיעים אצלו ביום־כיפּוּר; אבל על הכל נסוּך רוּח חן וחיוּך טוב.

גם דיוקנו כבש את אהדתי. דשי מעילו מוּפשלים כלפּי מעלה (כך ראיתיו בתצלוּם הראשון שנזדמן לידי), כמי שכוּתנתוֹ אינה “בסדר” והריהו מתכוון באופן כזה לכסות עליה, כשמישהו מפתיע אותו בביקוּר. פשטות וביתיוּת מלבבת.

פּוֹפּוּלארי ביותר נעשה בכוח רשימתו הידועה “אוֹגוֹנקי” (אִשים, אוֹרוֹת), אותה נתן בשעתו לקובץ ספרותי רוסי־יהודי, אשר הוּצא אז לטובת נגוּעי הפּרעות. “שיר בפרוֹזה” זה הלם מאוד את הלכי הרוחות ברחבי רוסיה של הימים ההם. כאן הוא מתנה את היותו שט בלילה אחד בסירה, לאורך נהר סיבּירי “שחור כדיוֹ” (גוֹלה פּוֹליטי היה שם) – “ופתאום לפנינו, תחת ההרים האפלים, ניצנץ אור”. וזה שימח את לבו, בהיותו מבשר מקום לינה. ברם האור הזה רק נראה כקרוב, ובאמת עוד רחוק היה מאוד. והוא מסיים: “ובכל זאת… בכל זאת לפנינו – אוֹרוֹת!”…

כך חזה הוא את עתידו של המין האנוֹשי. אבל מנַיִן לך, ולאדימיר גאלאקטיונוביץ, שמאחורי “אוֹגוֹניוֹק” זה נמצא בית אנשים טובים, ולא קן מרצחים?… מי יודע?!

ידידנוּ היה, כפי שהוכיח במשפט בּייליס, ובפּוֹלטאווה עיר מולדתו התרוֹעע עם אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ. בשעת ביקורי אצל זה האחרון בתל־אביב, והוא קרוב לתשעים וסגי נהור, אבל ההוּמוֹר שלו עמו, ביקשתיו שיספּר לי על קוֹרוֹלנקוֹ. בין השאר חקרתי:

– איש בריא היה, כנראה, רוּסי חזק?

– איך האֶבּ זיך מיט אים ניט געבּאֶרעט (לא נאבקתי עמו) – ענה אז"ר.

קורולנקו כעורך

מאת

שימה דמעתי בנאדך,

הלא בספרתך

(תהלים נו)

על כל “ספרי הדמעות” הרבים נוסף עתה הספר הזה, אשר מכמה בחינות הוא מכאיב ומדמיע יותר מחבריו הקודמים. הקורא שותה כאן את כוס היגונים, כאילו היה שם אף הוא.

“אני הגבר ראה עני בשבט עברתו” אמר ירמיהו. היא, רחל אוירבך, יכולה לומר: אני האשה ראתה עני יותר ממנו.

היסטוריונית־פרשנית ומשוררת־מקוננת כאחת. שברון־לב ומקור־דמעה מזה, וסיקור מקיף, מפוכח ורב־תבונה, מזה.

– הכיצד?! בית־דין…

הציץ בו הנשיא כאומר:

– טוב, טוב, יודעים אנו גם יודעים. בכל זאת, בכל זאת – – נשיא בית־הדין אפקיו רחבים יותר.

כאיש – הבנתו.

תורה היא

מאת

גרשון שופמן

תוך שיחה חטופה, שיחת אגב, יש שמישהו מעלה דבר־מה מזכרונותיו, מרשמיו וכו' – ואנו שומעים ומתפעלים. זו החריפות, זו התפיסה הקולעת! ואנו יועצים: כתוב זאת! הלה נשמע – וכתב. והנה גדולה האכזבה. טוב היה הדבר רק בנתינתו הראשונה, הספונטאנית. הניסוח ה“ספרותי” קילקל את הכל. וחבל!

צריך לחקור וללמוד את הנתינה הספונטאנית, ההיולית ולראות במה כוחה גדול – ולהעתיקה אל שטח הכתיבה.

תורה היא.

ר' שלמה שליפר

מאת

גרשון שופמן

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואתה, רבה של מוסקבה, בכף שניה, אתה מכריע את כולם. כדמוּת מיסטית הנך בעינינו, כאגדה. אשרי האיש, אשר זכה לחזות באור פניך.

מכתבך, כך מוסרים, כתוב עברית נפלאה. וכי יצויר אחרת? עברית כזאת, אני משער, כתבו רק משה בן מימון ושלמה יצחקי. הלא היא היא העברית, אשר כל האיסוּרים והחרמים מתנפּצים אליה כנחשוֹלים אל הסלע.

תכוּפות אנו מתרפּקים עליך בדמיוננו ורואים את העברית חוסה בצל זקנך הנאצל. המקלט היחידה אשר לה.

מה יהמה לך הלב, ר' שלמה שליפר.

מ. פּרישווין

מאת

גרשון שופמן

"רחוב המדרגות" ליהודית הנדל

מאת

גרשון שופמן

השם מַטעה. כאילו עסק לנוּ רק עם “רחוב המַדרגות” בלבד, היינוּ עם זו “הסימטה של מדרגות, שבתיה שפוּפים אלה על אלה”. ודאי יש ענין גם בסימטה זו לכשעצמה, אבל באמת “שלוּחוֹת” ארוכות לה כאן, שמפליגות ועוברות ים וּמִדבּר, והסופרת מגוללת לפנינו עולם ומלואו.

החיים הפּעוּטים בפינה “מזרחית” צפוּפה וּמרוּדה זו, על כל המיוּחד והספּציפי שבה, חיי שלום אידיליים מזה, ומוראי שדות קטל רחוקים (“ומשנחת פּגז נוסף, התייפּח מישהו: די, די!!”) מזה. וכל אלה ניתנים לנו בנעימה מקורית, צנוּעה, ללא רברבנוּת, ללא “חברהמאניות”.

כן, הנעימה, נעימת־היסוד. זו הרקמה הנפשית הענוגה, שמלפֶפֶת כאן כל שוּרה, כל משפט, והיא שמפיגה את הקושי של האריכוּת והפירוט והחזרות. ואם בתיאורים מחרידים מסוּימים יש לשער, ש“מבּשׂרה חזתה” זאת, הרי מפליא הדבר, מאידך, כיצד היא יודעת “להתחיוֹת” בזוּלת, לחדור לעולמות לא לה לחלוּטין. כמה דקוּת ועמקוּת, למשל, בדבריה על תחוּשת הפּצוּע הבּוֹדד בשדה, בלילה, עם אבדן רגלו. וכל הסבל העל־אנושי הזה מתרכך ומתעדן בהסתננו דרך קולמוסה.

וגם מהסגנון המקורי הנאה אין להתעלם. בצד הסלנג “המזרחי” בדיאלוֹגים אנוּ נתקלים בדרכי לשון תנ"כיות, שהיא החייתה אותן ואשר איש לפניה לא העלה על דעתו לנצלן. הרי כ' הדמיון הכפוּלה. היא לא תכתוב “הוא דומה לקיפוד”, אלא “כמוהו כקיפּוֹד”. ויפה.

ויש שׂיאים ממש. עמ' 301–306. אלה וכיוצא באלה מעמידים את המספּרת־המשוררת הצעירה בשוּרה אחת עם טובי סופרינוּ. כמוה כמוהם.

אדר קיסרי

מאת

גרשון שופמן

רשימותיו השיריוֹת משכוּ את תשוּמת לבי משנתפּרסמוּ לראשונה ב“גליונות” ואחר־כך ב“מאזנים”; עכשיו, כשיצאוּ מכונסות בספר קטן (“אל מי”, שירים בפרוֹזה, הוצאת נ. טברסקי), נוכחתי שלא שגיתי. טובים הדברים מאוד. שירה והגוּת בממוּזג.

“בהופיע האור”, “על הגבוּל”, “הידיד”, “עטלפים”, “פּגישה”, “שלדי רום”, “המירוץ”, “השיר”, “ציפיה” ועוד – שירים מצוּינים הם, העולים בהרבה על שירים אחרים מנוּקדים ומחורזים. הכל ודאי כאן, ללא אבק בוסר ומקוֹרי בתכלית ויחד עם זאת כה מוּכּר לכוּלנוּ. כי ההבדל בין פּסבדוֹ־משוֹרר ובין משוֹרר אמת הוא בזה, שהראשון מַמציא והשני צָד; הראשון מַמציא “יש” מאין ואילו השני צד את הדברים מן המוּכן, מן הרוֹדם בנפש כל אחד מאתנוּ, עד שיש להתפּלא, כיצד לא קדמוּהוּ אחרים.

עם הופעת “שירים בפרוֹזה” מעטים וחדשים אלה הוסיפה ספרוּתנוּ כוח.

הקלאסיקנים מפסידים...

מאת

גרשון שופמן

הקלאסיקנים מפסידים הרבה מההילה שלהם נוכח התקדמות המדעים לסוגיהם וההמצאות הטכניות המתחדשות לבקרים. עצם הרעיון, שטוֹלסטוֹי, למשל, לא ידע את הראדיו, את האֶוויאַטיקה וכו' עלול להקילו בעינינו. ומה ערך עכשיו ל“מלחמותיו”? מלחמות ללא מטוסי־קרב, ללא צוללות. וההווי החברתי ההוא בכלל וכל הכרוּך בו? הזמן מטשטש ומוחק, מטשטש ומוחק.

נשארו רק סוּפת השלג ב“האדון ועבדוֹ” וילל הזאב. אלה, למזלו, לא ישבוֹתוּ.

ספר חדש לש. ברלינסקי

מאת

גרשון שופמן

בספרו החדש (“בילדער און דערציילוּנגען”) נותן לנו ש. ברלינסקי מכאן ומכאן, כלומר, מהווי יומיומי, מזמנים כתיקונם, וגם מ“הימים ההם”, מהאנדרלמוסיה, בה נתנסה והתענה הוא עצמו בימי מלחמת העולם השניה, באוזבקיה הסובייטית, בסאמארקאנד, אשר לשם נמלט על נפשו עם שאר פליטי הרס והרג. במקומות אלה קידם את פּניהם המחסור הנורא, הרעב, הרעב. “זה עשה במלאכה כאמן גדול, כפסל אשר חצב במפסלתוֹ בפרצופי האנשים. הלסתות לוּטשוּ, החוטמים הובלטו, והעינים מתחת לסימנים כחוּלים, הושחזו והושפדוּ, עד שקשה היה לסבול את מבטן”.

יש שסבל גדול עושה גם את האדם מן השוק לסופר ורשימותיו נקראות בענין רב. ברם, ברלינסקי הוא בלטריסט חזק מלידה ועל כן שבעתיים סוחף אותנו המסופר כאן מכל אשר מבּשׂרוֹ חזה.

אותה המאפיה! ניצול הנשים הצעירות שעבדו במאפיה זו. ואלה מצדן, כרגיל במלחמות ובמהפכות, בסתר לבן: “עכשיו הלא כבר הכל מוּתר”… אבדון ומות ואימים והילוּלה וחינגה בערבוביה.

יש אנשים, אשר בקראם תיאור חריף של חוויה עמוקה, מיד הם חושבים את הסופר, שהוא גופו נתנסה בכך, ואינם מבינים, שזה כוחו של היוצר “להתחיוֹת” בזוּלת.

עד היום סבורים רבים, שדוֹסטוֹייבסקי עצמו הרג, או לפחות, זמם להרוג אשה זקנה.

ליל שימורים

מאת

גרשון שופמן

“כשבאתי אליו בפעם הראשונה” – מספּר מוֹפּאסאן על פלובר – “הסתכל בי ואמר: ‘אלי, כמה דומה אתה לאלפרד הטוב שלי! ולא תמוה הדבר, שהרי הוא היה אחי אמך’”.

אותו אלפרד, דודו של מוֹפּאסאן, מילא תפקיד ראשי בעיצוב דמותו הרוחנית של פלובר, השפּיע עליו בכיווּנים שונים, פּיתח בו את כשרון הכתיבה וכו', והיא שחוֹללה את היחס האינטימי של הסופר הקשיש אל חברו הצעיר, פּרשה ידועה ברוּבה. ברם, רוצה אני להתעכב עכשיו על אותו ליל־שימורים מיוחד במינו, שעבר פעם בין שניהם, בו עסק פלובר בשריפת המכתבים, שנצטברוּ אצלו במשך עידן ועדנים, מכתבים ישנים גם חדשים, ועיני מוֹפּאסאן רואות.

“תודתי לך, נערי, על שבאת. עונג רב לא נכון לך הפּעם; אני מתכונן לשרוף ערימת מכתבים. איני רוצה, שיהיו נקראים אחרי מותי, אבל לעסוק בכך בהיותי לבדי קשה לי. ובכן, תבלה הלילה אצלי” וכו'.

ולהלן:

“זוהי חתיכה של חיי. חלק אשמור – ואת השאר אשרוף. שב, נערי, ועיין באיזה ספר, ואני אגש אל מעשה ההשמדה”.

"מכתבים ראשונים לא היו בעלי חשיבות יתירה, אבל הנה הוציא מכתבים ארוכים, שהשקיעוהו בהרהורים.

" ‘אלה הם מכתבי ז’ורז’ סאנד' – והוא קרא מהם לפני מקומות נהדרים, ובהתלהבוּת הטעים:

" ‘הו, אדם גדול היתה אשה זאת’… – ואני ראיתי דמעות נוצצות בעיניו ומתגלגלות על לחייו".

כדאי היה לעמוד בחוץ ולחזות בעד החלון בשני הצרפתים הגדולים הללו, בבן הנ“ט, המשליך בדמע לתוך “האש אשר על האח”, חתיכות חתיכות מחייו, ואת חברו בן הכ”ט, המסתכל במחזה.

והמלאכה תמה.

‘זו היתה ערימה, שמעולם לא יכולתי לא להביא בה סדר ולא להשמידה, עכשיו נעשה הדבר. תודתי לך, לך לישון’.

“נתרחקתי אל חדרי אבל לישון לא יכולתי. השמש כבר עלתה והאירה את הסינה” וכו'.

פלובר ירא להיות בודד תוך עיסוקו זה, ואשריו שהידיד, אשר נענה להיות עמו בלילה ההוא, לא היה אלא גי דה מוֹפּאסאן.

טיוטצ'ב

מאת

גרשון שופמן

בן דורם של פּושקין ולרמונטוב היה המשורר הרוסי המקורי הזה, ובעוד שנקרסוב, הנופל ממנו הרבה לדקות ולעדנה, זכה להיזכר בנשימה אחת עם השנים הגדולים ההם, הרי הוא, טיוטצ’ב, נשאר בצל, ורק בימינו התחילו יחידי סגולה להתעניין בו ולהרימו על נס. הוצאת הספרים על שם צ’כוב בניו־יורק, הוציאה עתה קובץ “שירים נבחרים” שלו, שירים ענוגים, ומאלה מבהיק ביותר השיר הקטן “אהבה אחרונה”. שיר נפלא. האהבה הראשונה כבר הושרה די והותר, ואילו את האהבה האחרונה, שמכמה בחינות היא עולה על הראשונה, תינה הוא – ואיך תינה!

אֶת חֲצִי הַשָׁמַיִם כָּבַש צֵל,

רַק שָׁם בְּמַעֲרָב תּוֹעֶה זַהֲרוּר – –

(שלושים למותו)

כי שם שניאור אקרא, מיד מלפפים אותי שיריו הראשונים, אותם שר עם שחר, שחרו – שחרנו, שירים תופסי לב: “את כל לבה מסרה לו”, “צמאים נצאה בבוקר”, “ובסגור שר החיים לאדם” וכו' “ויהי בהתלקח המערב” ועוד ועוד, ועל כולם זה שיר השירים אשר לו: “מבכים את הפּרח שצץ בכלא זכוּכית”, שביחוד עכשיו אנו חשים את הדברים כתומם:

אַךְ אֵין מְבַכִּים סֶלַע, סֶלַע בֶּן נְצָחִים,

שֶׁנָשָׂא רֹאשׁ בְּגָאוֹן, עֲרִירִי וּבֶן־חוֹרִין –

וּפִתְאֹם רָעַד, נבְקַע וְנָפַל בִּשְׂחוֹק רַעַם

וְהִשְאִיר שְׁאוֹל עֲמֻקָה שֶׁל אֹפֶל וּמִסְתּוֹרִין.

כוחות איתנים הושקעו בכל אשר בא אחר כך, חזוֹן והגות. שירים ארוכים למיניהם חובקים אדם וטבע, כרך ויער, תבל ומלואה.

רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִיחוּ!

עִם קָמַת גְאוֹנֶיהָ הַמָזְהָבָה

עִם שֶׁמֶש בָּשֵׁל זֶה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וָשֵׂכֶל

– – – – – – – –

עַל סַף תַּגְלִיוֹת גְדוֹלוֹת, אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…

ושירי הנבואה! מרימים על נס את “ימי הבינים מתקרבים”, אבל מפליאה פּי כמה נבואתו על הדיפת ישוּ ממצבו.

יוֹם יָבוֹא, וְהוּא לֹא רָחוֹק,

וְגֹרַשְׁתָּ מִכָּל אַרְצוֹתֵיהֶם,

מִמִגְדְלֵי־הַפַּעֲמוֹנִים

וּמִצַוַאר יֶלֶד וְאִשָׁה.

וְהָשְׁלַכְתָּ, כְּנֵצֶר נִתְעָב,

מִכָּל הַהֵיכָלִים הָרָמִים וְכוּ'

חזּות קשה זו, לכל פרטי פּרטיה, הלא קיימו הנאצים בדייקנות, כאילו דברי שניאור היו להם לעינים.

אף־על־פי־כן אין בכל ביצירות האדירות הללו כדי להאפיל על אותם השירים היקרים, שירי נעוריו, אשר התפרצו מתחת קולמוסו רצופים, זה אחרי זה, עם ראשית אונו… כמה שנאמר “במלאך” הלרמנטוֹבי:

וּצְלִילֵי שָּמַיִם הַחֲלֵף לֹא יָכְלוּ

שִׁירֵי הָאָרֶץ…

(לרמונטוב)

שירה בתוך פרוזה

מאת

גרשון שופמן

בפרק זכרונותיו על צ’כוב מספּר איוואן בּוּנין על טיוּל לילי אחד, שעשו שניהם, בו אמר צ’כוב פּתאום:

– היודע אתה, כמה שנים עוד יהיו קוראים אותי? שבע.

– מדוע שבע?

– נוּ, שבע וחצי.

– אתה משורר, אנטוֹן פבלוֹביץ – אמרתי. והדבר, ששירה יש בו, חי זמן רב וככל שיאריך ימים, כן יוסיף כוח… כיין הטוב.

כן, השירה היא השאוֹר שבעיסה, ורק בזכותה מתקיימת הפּרוֹזה. רק היא, השירה, אוֹצלת לה לפרוֹזה את הנצחיוּת. מ“מסעות בנימין השלישי”, למשל, אין אני זוכר אלא את קריאת התרנגול: “וקורא קוּקוּריקוּ בזעף ובהתלהבות רבה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת־קוֹל מתגלגלת ומנהמת בגרונו”…

זהו! כל זמן שתרנגולים יתהלכו עלי אדמות וישמיעו את קריאותיהם בתוספת אותה “בת־קול”, לא ימות מנדלי. ומאידך: פּרוֹזה יבשה בתכלית, פּרוֹזה שבפרוֹזה, שהכל יש בה, רק לא שירה, – תחלוף עם הרוח ועתיד אין לה. עתיד? גם הוֹוה אין לה!

חבלי טמיעה

מאת

גרשון שופמן

אם עוד ניתן להשלים עם סופר גרמני־יהודי, עם סופר צרפתי־יהודי וכו', הרי אין דמיוננו סובל סופר המעמיד פנים כרוסי גמור והוא יהודי מלידה ומבטן. משהו גרוֹטסקי בדבר, לא טבעי, דוחה. ואי־טבעיות זו מקלקלת את השורה ונותנת בה ביצירה כולה טעם לפגם.

רוּסי ממש הוא רוצה להיות ויהי מה!

“חלוש־אופי האיש” – אנו רגילים לומר לגנאי. אבל במקרים רבים אין חוּלשת־אופי זו אלא עדינוּת, אצילוּת, רחמים. ומאידך, אין חוזק־אוֹפי לפעמים אלא קשיחוּת־לב פּשוּטה, אכזריוּת. אַל יתבייש הראשון, והשני אַל יתרברב!

תורות חדשות

מאת

גרשון שופמן

בעלי התורות הישנות, כלומר אנשי המוסר העתיק, שאסרו תוקפנוּת, הכּאה והריגה, לא קל להם היה הדבר, שכן נאבקו עם “יצר לב האדם הרע” ונתנו חוקים, שהתנגדו לחיה שבאדם. ברם, זו האחרונה התחכמה לעקוף גופי הלכות אלה וידעה להרווֹת את צמאונה לדם על אף דת החסד והאהבה ודוקא בשמה.

והנה קמו בעלי תורות חדשות, לפיהן הכל מוּתר ואפילו רצוּי. הם ערומים מאוד, הפילוסופים החדשים הללו, ויודעים את נפש בהמתם. הם יודעים, שכוח ההיתר עדיף ושההמונים ירוצו אחריהם. וכך נעשו בן־לילה אנשי שם והוציאו להם מוניטין ללא טרחה יתירה.

עכשיו תארוּ לכם: אם בשם “לא תרצח!” הרבו האנשים לרצוח כל כך, כמה ירצחוּ בשם… “רְצַח!”

ד. זכאי

מאת

גרשון שופמן

טובות נכתבו על ה“קצרות” שלו, אשר כוּנסוּ עתה בספר – ובדין. ברם, עדיין לא הודגש כהלכה היסוד השירי שבהן. כי רשימות הרבה כאן אינן אלא “שירים בפרוֹזה”, אם כי כרוכה בהן מעין נעימת־לואי; לא משורר אנוכי ולא בן־משורר – רק אשר אראה אגיד.

“לכלב מזמור”, “סוּסים בכביש” ועוד כיוצא באלה מאשר “עם נפשי”, תיאורי הטבע הנמרצים ב“על פני הארץ”, סיקור מציאות וחזון משא־נפש – כל אלה ניתנים לנו ב“טמבר” המיוּחד לו; כל משפּט, כל ניב חצוב מהמקורות וברוחם ויחד עם זאת ללא אבק־מליצה. לא לחינם הקפּיד אביו כל כך, שהנער דויד “יהא לומר בחדר לשון־קודש”. באצטגנינות שלו ראה, שבנוֹ זה עתיד לכתוב “לשון־קודש” מצוּינת.

מַהוּת ישראלית הרמוֹנית, מוּצקה, ללא “קרעים” וחשבונות רבים, ששומרת בחוּבה יחד את כל היקר לה, למן “הנברשת הגדולה והכבדה בבית־הכנסת בעיירה”, דרך הפּסוּק החדש, רב הרושם, אשר בתנ"ך איננו: “אל משוּאות לכיש נחנו שומרים”, ועד “גיא הטחנות” ושאר המקומות והתופעות המרהיבים בארצנוּ.

חטיבה אחת.

השער נעול

מאת

גרשון שופמן

בספר רב־החשיבוּת מכמה בחינות אשר לד. מלץ, איש עין־חרוד, המשורר־ההוגה, תופס אותנוּ בלבנוּ אותו המַאבק בין אליהו הסניטר ובין בן־יעקב המזכיר על האשה שיינה, בהיותו המאבק הנצחי שבין מידת־הדין ובין מידת־הרחמים.

–מה, היא חושבת להישאר כאן?

– איני יודע, לא הגידה לי, אבל אמרה, כי בכל הארץ אין לה פינה להניח את ראשה.

בדברי אליהו תמך ישראל השתקן. הוא היה רוצה לראות בקבוּצה בית־מחסה לכל קשה יום ומר נפש. זאת הקבוּצה וזה טעמה וכו'.

אבל המזכיר בן־יעקב התעקש וטען, שאם ינהגו כך, ייהפך הקיבוּץ למוסד פילנטרוֹפּי והוא מתנגד לפילנטרופיה בקיבוּץ.

צעק אליהו הסניטר:

– רק נקוּדת אור אחת האירה לה לאשה האוּמללה, רק תקוה אחת לפינת מקלט בעולם: אצלנו, והנה אומרים אתם לכבות לה גם נקוּדת אור יחידה זו?!

סוף־סוף גבר המזכיר בן־יעקב. ניצחוּ המצוּקים את האראלים. מרחוק, מן הצד אנו חוזים את הקיבוּץ כמקום קדוש, שדלתותיו פּתוחות לכל דכפין, כמקום, שלא תצויר בו האמירה: צא! והנה גם כאן, גם כאן, שיינה מסכּנה, השער נעוּל.

קַלינין

מאת

גרשון שופמן

ב“ספר ויטבּסק”, במאמרו רב־ההיקף של י. ז. וולפסון, אנו מוצאים גם את פּרשת “ראשית הבּוֹלשביזם” בעיר זו. בפרק “נסיעתי למוֹסקבה להשתדלוּת”, השתדלוּת לשם העברת רוע הגזירה על החרמת בתי הכנסת, משרטט וולפסון דרך־אגב את דמוּת־דיוקנו של קלינין:

…“איש בעל קומה לא גבוהה, רזה, כוּלו פּשטוּת ואדיבוּת; מאחוריו שומר ראשו, דוקא גבה־קומה ומטיל אימה. קלינין נכנס לחדר הפּקידות ובפנים מאירות ניגש אל המחיצה שעמדה בינו ובין קהל המבקרים. עמדתי על יד הדלת והסתכלתי במחזה. הרושם היה כביר. ראש המדינה, שהוא כמעט בדרגה של הצארים הרוּסיים, עומד כאחד האדם ומשוחח בפשטוּת עם “נתיניו”, עד כדי כך שפּונים אליו בענינים פּחוּתי־ערך. האיכרים דרשוּ שיתנוּ להם סוּסים. אשה אחת פּנתה אליו, שיתנוּ לה נעליים. הוא ענה לה, שגם נעליו מטוּלאות הן, הרים את רגליו ובחיוּך הראה לה את נעליו”… (עמ' 425).

פּעם בלוויה רבת קהל, ראיתיו עומד וגבו אל שער בית העלמין.

– מדוע אינך נכנס עם כולנו? – שאלתיו.

– אני כוהן… ענה בלחש.

והנה סוף סוף נכנס אף הוא.

על תרגומים

מאת

גרשון שופמן

תרגוּמי דברים קלאסיים, אם בשיר ואם בפרוֹזה, כל כמה שיהיו טובים מבחינת השפה והסגנון והנאמנוּת, לא יעמדוּ על הגובה הדרוש, אם אין בין בעל המקור ובעל התרגוּם קרבת־מַהוּת, אם אין לשניהם שורש־נשמה אחד.

מצוּיים תרגוּמים מפורסמים, המוחזקים מלאכת־מחשבת, שאין למעלה הימנה, ובכל זאת אין דעתי נוחה מהם, משום שהמשורר (או הסופר) והמתרגם במקרים אלה הם בני־אדם שונים בתכלית והשוני הזה מורגש כאן בנעימת־היסוד.

שלוה וזעזועים

מאת

גרשון שופמן

מקוּבל לחשוב, ובצדק, שאיש היצירה, כמשורר כמדען־מַמציא, זקוּק קודם כל לשלוה, לשלוה נפשית, אבל יש אשר דוקא זעזוּע, הלם, עלוּל להציל מנבכיו כוחות רוּחניים לא ישוערוּ, ומתוך דכּאון, מתוך יאוּש הוא מסוּגל לחוֹלל נפלאות, איש איש בשדהוּ, ולהשיג שׂיאי שׂיאים. כעין אטוֹם עם ביקוּעו.

ממזריטש ועד סומל

מאת

גרשון שופמן

לרבקה הנכדה

כדי לרענן את התוֹדעה הציונית ואת הדביקוּת בארץ, אין צורך לצלול דוקא במקורות הראשיים, “בדרך המלך” כגון דברי ימי עזרא ונחמיה וכיו"ב; יותר מאלה מסייעות כאן סטיות צדדיות מקריות. הנה דניאל, הנער היהודי היפה בשבי בבל, אשר נבחר “לעמוד לפני המלך”, לא שכח בכל זאת את ירושלים: “וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” (חלונות פּתוחים לו בעלייתו כלפי ירושלים). האם לא ירעד מיתר “ציוני” מיוחד במינו בלבנו למקרא הפסוק הארמי הזה? או… או קינת אשת פנחס לפני מותה, בהגיע אליה הבּשוֹרה הרעה: “גלה כבוד מישראל!” (עיין “בחרט אנוש” למאיר מוהר עמ' 280) ועוד ועוד.

כך, למשל, כדאי להפוך ולהפוך בספר אחד, שאינו פּוֹפּוּלארי ביותר: “חלוּצי הפּרדסנוּת העברית בא”י" לאברהם פלמן ובמַקבּיל לו את הפּרקים על נושא זה ב“משפּחת האדמה” למשה סמילנסקי. אותו ר' דוב דויד איש מזריטש, אשר בוקר אחד בשנת תרמ"ג, על ידי אתערותא דלעילא ממש, קם ועקר ממקומו, הוא ושרה איטה אשתו וילדיהם, מתוך חיי רחבות וכבוד – ועלה.

ליד הכפר סומל בין החולות הכבדים מצא ר' דוב דוד נחלה. לא אאריך בפרטים, בהיותי סומך על זכרון הקוראים, שהפּרשה הנ“ל נהירה להם מתוך המקורות הנ”ל. אל נטיעת פּרדס, ראש מאווייו, נשא את נפשו, וביום תמוז לוהט אחד, בעבדו במַעדרו בין העצים, נפגע ממכת שמש וצנח במקומו. אחרי ימים אחדים נפטר האיש והוא רק בן מ"ב.

אז התחילו דברי ימי גבורתה של האלמנה הצעירה, אשר אמרה להמשיך את מפעל בעלה ויהי מה! אשה גלמודה בלב המדבר. עול הפּרדס, עוֹל הילדים, כל מיני מחלות ושממה מסביב ובדווים.

ידידים יעצו לה לשוב למזריטש אבל היא, כסלע איתן, נאמנה לכל אשר נטלה עליה, לא זזה. בדרך נס עזר לה הרבה בעבודתה השיך של סומל, מוחמד אבו ג’ברא, זכור לטוב, והגין עליה מפני שודדי הסביבה. אין זאת כי אם בהשפעת היהודיה הגדולה חדרה ללבו התודעה הציונית אף הוא (הלוואי ונס זה יתרחש פעם מצד הערבים כולם!).

ו“הפּרדס המזריטשי” נעשה שם דבר, עלתה והצליחה שרה איטה, והיא היתה הראשונה בישוב, שסילקה את חובה לבארון, להפתעתו הגדולה. השיאה את בניה וכו' וכו'.

עד אשר… עד אשר צצה העיר העברית, התחילה מתפשטת וגם עד שערי “הפּרדס המזריטשי” הגיעה. שרה איטה, שבעקב הנסיבות כבר הוכרחה לדוּר בעיר, הלכה לבקר את תוכן חייה בפּעם האחרונה, הואיל ומחר יתחילו בעקירתו!… שבוּרה וּרצוּצה חזרה מנסיעה זו ונפלה למשכב ולא קמה. בת שמונים ושלוש.

נתרחשה טרגדיה, ש“גן הדוּבדבנים” הצ’כוֹבי הוא כאין וכאפס לעומתה.

הנה היכן צריך לשאוב ולרענן ציונות במוּבנה הנעלה לכל אלה בינינו, שנזקקים לכך!

א. נ. גנסין ונערותיו

מאת

גרשון שופמן

בדמי ימיו מת האדם היפה והמשורר הגדול הזה, אבל הספיק לקחת מיד הגורל כפליים מאחרים. עלמות אהבוהו, עלמות רכות וענוגות. כך שהוא חי מעט ו… הרבה.

על פרשה מעניינת זו יש לקרוא בפרק “מוֹטיבים גנסיניים” למנחם פּוֹזננסקי (“דמויות מלוות”, הוצאת הקיבוּץ המאוּחד). תחילה חורף, שלג, נערות שתים ועוד שתי נערות אחיות ועוד נערה, כולן שואפות צלוֹ של איש גבה־קומה, אָציל, סופר וכו'. אחת מאלה, צילה לוין, ילידת בוברויסק (אחרי נישוּאיה: צילה דראפקין, משוררת ומספּרת באידיש, באמריקה, 1956־1888), מתארת במכתביה את אהבתה אל גנסין, בהיותה בת שמונה־עשרה, אהבה רבת־סבל עד כדי נסיון להתאַבּדות (“ניסיתי לתלות עצמי בעניבה שענבתי ממַחלפוֹתי”). ובסיפוּרה האוטוביוגראפי בתוך קובץ שיריה וסיפוּריה, שירים וסיפוּרים נפלאים (“אין הייסן ווינט”, ניו־יורק 1959), היא כותבת על גנסין בין היתר: “כפעמון טבוּע במצולות ים נשמע קולו, כמו מבעד לערפל, כמו מבעד לשאון גלים רחוקים”.

זאת היא אהבה!

בכל זאת… בכל זאת גם עליו עברה כוס. בסיפוּרו “הצדה”, הדבר השלם והמשוכלל אשר לו, הוא מתנה את כאב הקנאה בבית הנערה האהובה לאמור: “וחגזר (הגיבור הראשי) הרגיש פּתאום לחיצת־לב איוּמה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו: מה הוא עושה פה!!” וכו'.

כי אין לך אדם מאוּשר, אהוב האלים והאלות, שאין לו שעה אוּמללה אף הוא.

ברכבת

מאת

גרשון שופמן

פּינת תא ברכבת, ספסל מול ספסל, מקרבת את הנוסעים זה לזה, אם כי לא הכירו איש את אחיו קודם, עד ששיחה ערה מתקשרת ביניהם. מדברים בחשק, בהתלהבות ונוגעים, עד כמה שאפשר, גם בענינים “עדינים”, שהשתיקה יפה להם.

עוד על מופאסאן

מאת

גרשון שופמן

שאלתי את הסופר־האורח הצרפתי על ידי מתורגמן, האמת הדבר שבצרפת של היום אין מוֹפּאסאן פּוֹפּוֹלארי ביותר. והוא ענה:

– מחזיקים אותו לפי שעה במקרר. אולי עוד תגיע שעתו שוב. ברוּסיה עדיין השפּעתו גדולה, בשבדיה…

טוביה קושניר

מאת

גרשון שופמן

לפי שורש נשמתו משורר היה, משורר־הוֹגה. מכאן בולמוס החיקוּר אשר לו, חיקוּר והסתכּלוּת עד לאין שיעוּר במלכוּת החי והצומח וכו'. לא מדע לשם מדע, אלא השתאוּת עליונה לכוחות הטבע הכמוּסים היא שהניעתהוּ לעסוק במה שעסק והוא עודנוּ נער כמעט. “ומה נפלאים הם הכוחות הטמוּנים במים!” – הוא מתפּעם בשיר בפרוזה שלו “יום ראשון אחרי הגשם” (“גוילי אש”, עמ' 61), ובמקום אחר, בתארו את הטיוּל “במדברות יהודה והנגב”, את מראות הנוף “הנשגבים המטילים אימה”, הוא קורא שוּב: “מה אדירים הכוחות שיצרוּ את הפּלאים הללו!” (שם עמ' 218). אל תעלוּמת התעלוּמות חתר. ובזה, ביסוד השירי־הפילוסופי שלו, יש להפלותו מאיש מדע סתם.

תמיהני, אם נמצא זוּלתו בּוֹטניקן בעולם, שיהא נוֹהה כמוהו אחרי כל צמח, אחרי כל פּרח, אחרי כל עשׂב ויודע את נפשם. בדרוֹך רגליו על אדמת מצדה, בתוך תוכו של האויר ההיסטורי הדחוּס ההוא, אפילו שם משך את עיניו פּתאום “צמח יפה ומפוּתח מאוד של אצבוּע ים המלח”. כאחיו ואחיותיו ממש היוּ בעיניו האורכידיאה והאיריס והיקינטון וכו' וכו', וכן ודאי היה הוא בעיניהם.

בכוח דברי עזבונו האכסטטיים הללוּ הריהוּ “מַדביק” אותנוּ באהבתו אל כל אשר אהב הוא, לרבות אהוּבי נפשו, אליהם כתב את אגרותיו האציליות, המלאות שירה ודעת.

צבי גוּבר

מאת

גרשון שופמן

כיצד תפס את החיים, כיצד תפס את העולם הנער הנפלא הזה! (בן י“ז בס”ה היה בנפלו). טוב לכוּלנוּ כי נקרא את רשימתו “על האושר” (“גוילי אש”, עמד 165), למען נזדכּך ונתעלה עמו.

לכאורה, כיצד?! היא רכּה וענוּגה, כל כך והוא, הבעל, כה קשה וגס. אבל הטבע הלא אוהב כן: רקפת בחיק סלע.

יעקב פיכמן המבקר

מאת

גרשון שופמן

א. שאנן ב“מילון הספרות החדשה” אשר לו, לאחר שהוא עומד על הסיוע, שפיכמן המבקר קיבל מפיכמן המשורר, הריהו ממשיך בכל זאת: “…ואוּלם לפתח ביקורתו זו רובצים מכשולים וסכנות. בכוח האינטוּאיציה יש והוא מגיע למסקנות, שאינן עולות בקנה אחד עם מסקנותיו של החוקר הנאבק עם כל עוּבדה ועוּבדה”.

אבל הן עולות בקנה אחד עם האמת, בעוד שהחוקר היבש, באין לו “ניצוץ של משורר” וחוּש ספרוּתי (כן, חוּש, חוּש!) מגשש כסוּמא בארוּבה ולמסקנותיו אין שום ערך. והדברים עתיקים.

הפילוסוף והבלטריסט

מאת

גרשון שופמן

אין אני רואה בעין יפה את הבּלטריסט, ויהי מי האיש, הנגרר אחרי שיטה פילוסופית מסוּימת; הפילוסוף צריך ללמוד אצל הבּלטריסטים ולא להיפך.

א. מ. פוקס

מאת

גרשון שופמן

העיירות הגליצאיות בשעתן, בין לבוב וקרקוב, על אוכלוסייתן רבת־הסבל, שכוח אבנים היה לה לשאת ולסבול את מלחמת־קיוּמה העל־אנושית, את כל העוני והדחקוּת מזה ואת לחץ הגויים מזה, הגויים הללוּ, שכל רצחנוּתם נתגלתה בימי השואה הגדולה – כל אלה מצאו בו בפוּקס את משוררם המוּבהק, אשר כוח אבנים כוחו אף הוּא.

יש רושם, שרק בהסתחף שדה־חזותו שחורות עד תום, הוא נוטל בידו את קולמוסו הנורא. כאותה לאה בסיפוּרו “אור שמים”, אחד מסיפּוּריו החזקים, שמאַפיינים את טיב יצירתו ביותר, כאותה לאה הדווּיה והסכופה, אשר בלכתה מהחנוּת רצוּצה ומדוּכדכת כולה (החנוונית חטפה והוציאה מתוך סלה את כל מצרכי המזון: “אני לא נותנת בהקפה!”…), ראתה פּתאום אור בפאת הרקיע וכו' כן, כנראה, גם הסופר עצמו רק מעקת־רוח כגון זו הוא שואב את ההשראה.

בכלות כל הקצים והצרות מגיעות לידי התפּוֹצצוּת, רק אז צץ ועולה סיפּוּר מאת א. מ. פוּקס.

אברהם קריב

מאת

גרשון שופמן

עוד יהי אור לנו ומעמנוּ אור.

א. קריב

אם מישהו בינינו סובל בחשאי מזה, ש“אהבת ישראל” שלו לקוּיה קצת, ילך אצל א. קריב ויהגה בספר שיריו “קול ובת־קול” וגם יתעמק במאמריו – ורפא לו.

יש בו ניצוץ מנשמת ר' לוי יצחק, אשר את תפילתו: “דער ליבער שבת־קודש גייט אוועק, באהיט דיין פאָלק ישראל” – – הטיל מוטו בראש אחד משיריו. והרבה, כנראה, נובע כאן ממקור קדוש, מאהבתו אל אביו, איש הפּטיש:

זְכוּרִים לִי הַיָמִים, הַשָׁנִים לִי זְכוּרוֹת,

כִּי רֵעָה לְך הַפַּטִישׁ בּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת – – –

“נקי דעת, צנוּע וטהור ובטוּח באמיתוֹ”. צריך לראותו נושא את דברו במסיבות על פּלוני ואלמוני הקרובים לרוּחו ול“אמיתוֹ”. צריך לשמוע את הקול וּבת־הקוֹל…

מאת

גרשון שופמן

בתוך אולם מלא המון צפוף, לאחר ששני הרבנים הישישים, האצילים, נשאו את דבריהם הלבביים מעל הדוכן, קם הגר עצמו שישב על ידם, זה היפאני הנעלה, ודיבר בעברית טובה על המניעים, אשר הניעוהו לבוא ולחסות תחת כנפי אלוהי ישראל. קודם כל – התנ"ך. לא הרחיק עדותו, אלא דיקלם בפתוס רב: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים: יהי אור: ויהי אור” – –

אכן, אוצר כזה, פסוקים ראשונים אלה, יש לנו ואנחנו לא ידענו!

אל אברהם רייזין

מאת

גרשון שופמן

(ליובל השבעים וחמש)

איי, רייזין, רייזין, מה זה היה לך? יותר נכון: מה זה היה לנו? שבעים, שבעים וחמש? לא ייתכן. הלא זה לא כבר צעדנוּ, בני עשרים, עשרים וחמש, על פני אבני ורשה ודיברנו על ענינים – כך נדמה היה לנו אז – שרק אנחנו לבדנוּ הבינונוּ. הלא רק אתמול היה הדבר!

תכופות, בארצות שונות ובסיטואציות שונות, הרהרתי בך הרבה. לא אחת התפרץ מלבי הזמר הנצחי שלך:

הוּליעט, הוּליעט, בּייזע ווינטן!…

אז, בוַרשה, נדמה היה, כי עד שבעים עוד רב הדרך מאוד; מה ארוך, כה רחוק. אבל עכשיו, כשאני מביט אחוֹרנית, הריני רואה, כמה קצר הוא ואותו הזמן הוַרשאי קרוב כל כך. עד שביד יוּקח. ככה, רייזין, פּיתוּנוּ ורימוּנוּ לאט, לאט עד… עד שדחפוּנוֹּ ולחצוּנוּ אל הקיר!…

מה רוצה הייתי להתראות עמך! הלא היה לנו עכשיו מה לדבר. הבה ניפגש נא, ידיד־נעוּרים, עוד הפּעם וכאן בביתנוּ – בטרם יחדלוּ הרוּחות, כטובות כרעות, להשתוֹלל וכליל ישתוֹקוּ.

מה בין מוסיקה אמיתית למוסיקה מלאכותית

מאת

גרשון שופמן

הראשונה, בלא שנתכוונת להאזין אליה כל עיקר, עוקרת אותך מתוך הרהורים ותופסתך בלבך, ואילו האחרונה, אפילו כיוונת לבך לכתחילה לה ורק לה, אתה תופס עצמך פתאום מהרהר בדא והא, ואותה, את המוּסיקה, שוּב אינך שומע לחלוּטין.

הקרע שבלב

מאת

גרשון שופמן

הנערות באחד המושבים, בנות־האכּרים הללוּ, הרתומות לכל עבודה קשה בבית ובשדה, הפליאוני בבקיאוּתן בספרוּת העברית והלועזית; מהן שמיטב שירתנוּ מוּבלע בדמן ממש. האחת, כבת שש עשרה, לאחר שחזרה יחפה מחליבה ברפת, נכנסה עמי בשיחה על אברהם בן יצחק ודיקלמה ברגש רב:

הַיוֹם יִדְעַךְ בַּעֲטַרְתִּי,

יַכְבִּיד הַזָּהָב עַל מִצְחִי – –

(ליום מותו של י. ח. בּרנר)

…ולא אחד ולא שנים מאלה שזכוּ להסתוֹפף במחיצתו לחשוּ איש איש בפני עצמו: איזה מקרה מבוֹרך קרני להכיר את בּרנר פנים! ברגע של אושר נזדמן לקראתי, להעשיר את חיי ולהעמיקם!…"

כך כתב הסופר העמקן ל. י. אריאלי (על קובץ סיפוּריו “לאור הוונוס” כתבתי באחת מרשימותי הקודמות) וכזאת וכזאת כתבו גם אחרים, שבאו במגע אישי עמו. ובכן, הלא דבר הוא!

בּרנר עצמו חש את המיית הלבבות אליו מצד בני לוויתו וממנה שאב רפאוּת לרוחו הנכאה. אבל מה שלא ידע, הוא – ועל כך יש להצטער, שכן זו היתה הנקוּדה הכואבת שלו – שגם לב אשה נתפּס לו ובכוח לא ישוער. כוונתי לגאוּלה שרתוק, אשר כתבה אחרי האסון לאמור:…“כי נתקע בּרנר בכל שרשיו בקרבי, נתמזג בי ונשאתיו בתוכי שעה שעה. הן נקשרתי בו, נצמדתי אליו כאשר לא נקשרתי עוד לאיש. אהבתיו עד לשגעון, רעבתי לדבריו, צמאתי למבט עיניו – – לא יספקוני לא ההרים ואף לא הנגינה, לא יעצרו כוח לשכך את הרעב שאני רעבה לו – –” וכו' וכו'.

כל הזוכר את מבט עיניו ברגעים מסוּימים, יבין לה, לגאולה זו, אשר בעלת נשמה גדולה היתה אף היא.

אלזה לסקר־שילר ורחל קטינקא

מאת

גרשון שופמן

המשוררת הגדולה, אם כי מיטב חייה ויצירתה עברוּ עליה בברלין, הרי באחריתה דרה בירוּשלים ופה גם מתה ונקברה. זרוֹק חוֹטר לאויר – על עיקרו יפּוֹל.

את קרבת האלוהים לא חש איש בעיר־הקודש כמוה. עד כי פעם כתבה: “יש שאני רוצה להתחבא מפניו”. אין זאת כי אם נשמת חוה נתגלגלה בה.

והנה הגיע לידי הספר (בגרמנית), בו מכונסים דבריה בשיר ובפרוזה וגם דברי אחרים עליה; בין אלה נמצאת רשימה על “ימי חייה האחרונים בירושלים” מאת רחל קטינקא (היא אשר כתבה זכרונות רבי ענין גם על בּרנר). ההשגחה הפרטית, כנראה, היא שעמדה לה לאלזה לסקר־שילר וזימנה עמה לבית־מגוּרים אחד, בשכנות סמוכה, את רחל זו, שיצאה ונכנסה בחדרה “הדל והעשיר”, אף התהלכה עמה בחוץ, וככה הפיגה הרבה את בדידוּתה הגדולה, בהיותה קולטת בהבנה ובאהבה את כל ההוד והשגב, אשר הקרינה המשוררת על סביבותיה בטרם שקיעה. כי גם היא, רחל קטינקא, מעולם השירה לוקחה. מצא מין את מינו.

חשובים מאוד כל הפרטים הללו, המסוּרים ברשימה זו בדקוּת יתירה. זו האֶכּסטזה העליונה, שלא הרפתה ממנה כל הימים, "תמיד היתה מאוהבת במישהו וכתבה לו שירי אהבה. פעם כשראיתיה בכך, שאלתיה: ‘בת כמה אַת בעצם?’ ברצינות גמוּרה השיבה: ‘בת שמונה־עשרה – ובת אַלפּיים’ ".

עד היכן אף היא, המשוררת, מצדה נקשרה בנפש שכנתה בת־לוויתה זו וידעה להעריכה, מעידה “הסרת הטבעת”. “עם גמר המלחמה היה בדעתה לנסוע לשוייץ. היא הסירה את טבעתה ונתנה לי. היתה זו טבעת של פח, שרסיס זכוכית מגוּוונת משוּבץ בתוכה. בדעתי מה יקרה לה טבעת זו, סירבתי ואמרתי: ‘על אצבעך הרי זה יהלוֹם, ואילוּ על אצבעי לא יהיה זה אלא רסיס זכוכית פּשוּטה. חבל!’ היא צחקה ונשקה לי”…

לא, לא רחל, גם על אצבעך אַת, אילו לקחת את הטבעת, לא היה זה רסיס זכוּכית פשוּטה…

על זהרה לביטוב

מאת

גרשון שופמן

(עם הספר “חיי זהרה”)

אני עוקף את “היכל האהבה” שבלב הספר, זה קודש הקדשים, אשר רק להם לשניהם בלבד הוא, וברצוני לגעת קצת באי־אלו נקודות המשותפות לנו לכולנו.

…“אנו כולנו רוצים לחיות – זה נכון אבל למה? כנראה שהפילוסופיה עוסקת בזה, ומכיוון שאינני פילוסוף, אינני מוצאת פתרון”. ואין היא יודעת, הקטנה, שהיא פילוסוף גדול יותר מכמה פילוסופים שאומנותם בכך.

הנה אין קץ להתפעלותה מהשלג באמריקה, והיא שרה לו הימנוֹנים ממש, ברם יתרון לה על אחרים בכך, ששכרון־השלג הציל מקולמוסה דרך אגב את הרעיון הפילוסופי־האוֹפטימי לאמור: “ואתה מתחיל לחשוב שאחרי הכל, אם בעולם זה נשאר עוד דבר אחד כה טהור וזך כשלג הזה, עוד לא כלו בו מקורות היופי, האור והטוהר”.

לכאורה כולה הזיה, דמיון ושירה, אבל אינטלקט חזק מלווה את כל אלה, והיא מגלה כשרונות גדולים גם לגבי הלימודים ה“יבשים”. פכחון, חוש מעשי, אומץ לב וכוח התמצאות בכל אויר חדש, לרבות מבצעי קרב. “לתפלה, לדורון ולמלחמה”.

בטוחה בכוחותיה הרוחניים, הריהי על אף “ילדותה” וענוותנותה, עצמאית בשיפוטיה על ספרים (“אינני מסתמכת על דעות של אחרים”) ומעיזה למרוד אפילו במוסכמות על דברים העומדים ברומו של עולם. כך יש להשתאות במיוחד לרשימתה “אכזריות המהפכה”, שכתבה ביומנה לאחר שקראה “מרי אנטוּאנט” לסטיפן צוייג…“בכל זאת – כשעוברת לפנַי מסכת חייה, היא נראית חיוּבית, למרות הכל, והמהפכה כה אכזרית ושואפת נקם ודם, בלי רחם; מורידים אחד את ראשו של השני”.

בשנת תש“ג כתבה את השורות הללו – והיא נולדה בשנת תרפ”ח. כל האפיקורסים ביחס למהפכות, ש“הורדת ראשים” כרוכה בהן, מוצאים להם עתה את החיזוק המכריע מצד הנערה בת הט"ו הזאת. כי קול החכמה העליונה אנו שומעים כאן.

חבל על זהרה זו, שנלקחה ללא עת, חבל, חבל!

את אשר יאהב ה' ישכים לקחת מאתנו.

מופאסאן ומי"ב

מאת

גרשון שופמן

יש ששני משוררים רחוקים זה מזה רחקוּת חיצונית מתאַחדים בנקוּדות מסוימות שבלב. הזוכרים אתם את “הזר” של מי“ב? כיצד התחרט האיש ולא יכול לסלוח לעצמו על “שגילה את מערומיו לפני אדם לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה”. סבך נפשי זה לא הרפּה ממי”ב, כנראה, כל הימים והרי הוא חוזר אליו ברשימתו הדקה “צללי ערב”. “כל אחיזה בבריות גורמת ערבוביה אישית, כל שותף רק יחסיר, כל לקיחה פוגמת. חבר כי נפגוש, מי יודע את אשר בלבו, זה יתן לנו את ידו – ואך כשוֹל ניכּשל. אור השמש מאיר לבני הטבע, אבל לא לבני אדם, שלהם נפש בתוך נפש” – –

והנה בהרגשה זו ממש נתיסר גם מוֹפּאסאן. בסיפּוּרו “בדידוּת”, שטולסטוֹי הכניסו לתוך “חוּג הקריאה” שלו (הראשון בקובץ מוֹפאסאני, שהופיע עכשיו בעברית בהוצאת “ספרי זהב”. אגב: קובץ זה אוּלי יבריא קצת את האויר הספרוּתי שלנו) מתנה הסופר הצרפתי הגדול את עקת הבדידוּת, שהמגע בזולת לא רק שאינו מפיג אלא גם מחריף אותה שבעתיים. “לעולם איני מרגיש עצמי יותר בודד מאשר לאחר שפּתחתי את לבי לפני ידידי. הוא מקשיב אלי, אבל מה הוא חושב? האינך תופס את מַהוּתוֹ של הסבל הזה? אולי הוא שונא אותי? או אולי הוא מלגלג עלי? ביסודו של דבר, אני טומן במעמקים, בעמקי לבבי את סודו של האני שלי, אשר אף אחד אינו יכול לחדור לתוכו. אנו חיים במדבר, אין איש מבין לרוּחנוּ” וכו' וכו'. צריך לקרוא שם את הדברים עד תוּמם.

הנה כי כן יש נחמה לכם, אתם שני הבודדים הגדולים: בנקוּדה זו מצאתם סוף־סוף איש את אחיו.

"דוקטור ז'יוואגו"

מאת

גרשון שופמן

לא אדם חי הוא, דוקטור זה, אלא מין דחליל (השׂכּילה לציירוֹ צילה בינדר), שהמחבר “פּיטם” אותו ברעיונותיו ובדיבוּריו שלו. לא בּלטריסטיקה סטיכית לפנינו, סוחפת, אלא בבוּאתה של זו. דברי הגוּת, אֶסייאִיסטיקה – אלה מכריעים.

“נוֹכחוּתה של האמנוּת על דפי “החטא וענשו” מזעזעת יותר מפּשעוֹ של רסקוֹלניקוֹב” (עמ' 284). מימרה יפה מאוד כשלעצמה, אבל כמה מאפיינת היא את אוֹמרה. כלומר: התיבה על החיים על עדיפה מהחיים.

ולשם מה צריך היה האיש להיות דוקטור? להיות רופא? ולמה צריך היה להיות חולה־לב ולמוּת? ושלוש נשיו למה? (אחרי לאריסה, אהבתו הגדולה, מיהר להתנחם במארינה!). גיבובי אירועים שאינם מעלים ואינם מורידים. מה לכל אלה ולאידיאה המרכזית, אם יש כזו?

“ספרוּתיות” מאוד הן גם שאר הנפשות, הן והליכותיהן. “שיחותיהם בקול כבוּש, אך הטפלות ביותר, היוּ מלאות משמעוּת כדי שיח של אפלטון” (עמ' 393) – מטעים המחבּר.

אותה לאריסה, אילו קראה בעצמה את ה“פילוסופיה”, אשר שׂם בפיה פסטרנאק (עמ' 400), לא היתה מבינה בה אף מלה אחת.

הכל יוצא מהספר והכל שב אל הספר. “בתי הפרברים חומקים על פניך כדפי הספר אגב דפדוּף מהיר, לא כשאתה מעלעל דף דף” וכו' (עמ' 307).

אין אנו נושמים כהלכה בחללו של חוץ המסוער ההוא. מרוב עצים אין לראות את היער. אין הרגשה, שמבשרו חזה מה שחזה.

מקומות מוצלחים בודדים ודאי שמצוּיים פה ושם, אבל המלאכותי מרובה על הטבעי. הספח בפרשת מותו של ז’יוואגו על הישישה השוייצרית, אשר “עברה זו הפּעם העשירית על פני החשמלית” וכו' (עמ' 484) אינו אלא משהו שׂכלי, “אוֹיסגעקליגלט” בלעז. קשה לעשות מעוף בידים.

ואחרון אחרון – התסבּיך היהודי. זו ההתרפּקוּת האכסטאטית על “רוּסיה הקדושה” ועל האוואנגליוֹן! בזאת הוא אומר למחוק ולמרק מעל עצמו עד תום, מלגו ומלבר, את החותם הגזעי. אלא שזה מתעקש, כנראה, ומציק לו בחשאי למרות הכל.

יצירה גדולה?

פּושקין

מאת

גרשון שופמן

בספרות המֵמוּאַרית העשירה, שמתפרסמת כעת ברוּסיה הסובייטית, אני מוצא פרטים חשובים עליו, שלא ידעתים קודם.

תוך מלחמת רוּסיה־טוּרקיה, שהיתה בימיו, בא אל המערכה וביקש מקציני הצבא ידידיו, שיתנוּ לו “להימצא תחת הפּגזים של תותחי האויב וביחוּד לשמוע את שריקתם”. משאלתו זו ניתנה לו, ולא עוד אלא שפעם אפילוּ נתנו לו “לרוץ לקראת הטורקים בחרב שלופה” (ניקיטנקו ב“יומנו”).

לא לחינם שר:

וְהֵיכָן הַמָוֶת יְאַנֶה לִי גוֹרָלִי

בַּקְרָב, בַּנְדוּדִים, אוֹ בְּגַלֵי הַיָם? – –

סמירנובה, “נערה” בחצרו של הקיסר ניקוליי הראשון, שהיתה נפגשת עם פושקין בצארסקויֶה סילוּ, מקום מגוריו, שוחחה עמו פעם על דבר הקריאה בספרים. “שמעי נא” – אמר לה המשורר – “בסוד אגלה לך, שאין אני סובל את הקריאה. אני קורא מעט מאוד. שׂכל זר עומד לי לשׂטן” וכו'.

משהוּ פּוּשקיני מובהק מספרת אשה אחרת (אננה פטרובנה קרן). בליל חורף, בליל ירח, תוך טיול במגררה רתומה לסוסים כמשפט הרוסים בימים ההם, אמר לה: “אני אוהב את הירח, כשהוא מאיר פני אשה אהובה”.

על דוסטוייבסקי

מאת

גרשון שופמן

דוסטוייבסקי לא העריך את עצמו כראוי. באחת מאגרותיו הוא קובל על שטורגנייב מקבל שכר־סופרים יותר ממנוּ. “אמנם, כתיבתו עדיפה מזו שלי, אבל הן לא הרבה עדיפה”.

ואף גם זאת: ביצירתו, כידוע, יש עמקות פילוסופית הרבה יותר מאשר אצל חבריו, לרבות טולסטוי, ובכל זאת הוא כותב במכתב אל סטראכוב בין השאר: “בפילוסופיה אני שוואַך”.

סח לי המשורר ברוסית דויד קנוּט, שנפטר כאן לפני זמן מה, בשם איוואן בונין, עמו התיידד בפאריז, לאמור: “עם ספר של טולסטוי או של טורגנייב נעים לצאת השדה ולהתייחד עמו על מצע דשא, בצלו של אילן, ברם לא יצוּייר הדבר עם ספר של דוסטוייבסקי”.

הערה מצוּינת. ואף על פי כן מצוּיים אצל דוסטוייבסקי פה ושם גם תיאורי נוף נעלים. כגון תיאור הערבה בסיביר, עם אהלי השבטים הנודדים, באפּילוג ל“חטא וענשו”. “…שם היה חופש ושכנו בני־אדם אחרים, שאינם דומים כלל לאלה שלנו, שם כאילו הזמן עצמו עמד מלכת, כאילו לא חלפוּ עדיין ימי אברהם ועדריו”, ועוד ועוד.

כאן ובמקומות אחרים התרומם דוסוטוייבסקי כמשורר־נוף.

פטר קרופוטקין ומריה אנטואניטה

מאת

גרשון שופמן

אילו שאלוני, מי, לדעתי, האדם הגדול למופת, אדם כליל יופי מלגו ומלבר, שהעם הרוסי הוציא מקרבו, הייתי עונה ללא כל היסוס: פּטר קרופוטקין. הוא ולא אחר. מי שקרא כהלכה את האוטוביוגרפיה המופלאה שלו, החובקת עולמות שונים ומשונים, עולמות כבירים (“זכרונות של מהפכן”, עברית: מנחם פוזננסקי), הוא יבינני. מי שקרא את הספר רב־הכובד הזה וגם הסתכל שם בקלסתר־פניו של מחברו: איזה אור אנושי קורן ממנו!…

והנה קרופוטקין זה, בהגיעו בספרו האחר: “המהפכה הצרפתית הגדולה” (עברית: א. שלונסקי) לפרשת מריה אנטואניטה, הוא כותב בין השאר: “מחליפת המכתבים שבינה ובין פרזן, המצויה בידינו, יש לראות, כי היא השתדלה לעורר ולהכשיר את התפרצות הגרמנים לצרפת וכי היתה מגלה לאויב את סודות ההגנה הצבאית; וממילא לא כדאי לסתור את דבריהם של כמה מן הסופרים החדשים, המשתדלים לתאר אותה בדמות קדושה. דעת הקהל ב־1793 לא טעתה כלל, בחשבה, כי כבדה אשמתה של המלכה כלפי צרפת מאשמתו של לודוויג הט”ז".

ובכן, צריך היה להתיז את ראשה במערפת? בתכלית הפשטות?!!

אמנם צידוק הדין במפורש אין כאן, אבל מפטר קרופוטקין, איש האהבה והרחמים הגדולים לכל הנברא בצלם ואשר בכה בילדוּתו לאחר שהאיכר המשועבד הולקה בפקוּדת אביו, רשאים אנו לדרוש בנקוּדה איומה זו מגע־קולמוס אחר.

מ. פּרישווין

מאת

גרשון שופמן

(1873–1954)

ששה כרכים (מוסקבה 1957). סיפוּרים וקטעי הגות ורשימות אוטוביוגרפיות. עיקר כוחו באלה האחרונים. אישיות גדולה אצילית (אגב, לפי תצלומיו יש רושם כי מזרע היהוּדים הוא).

את הכתיבה והחיים הוא תופס כתרתי דסתרי. “אל הסופרים המתחילים אני רוצה לקרוא: למה אַתם מקריבים את חייכם לשם הכתיבה?! ואם תשאלוני: מדוע אתה עשית כך? אענה: בזמננו היתה הקרבה העצמית יסוד חינוכנו ועצם חיינו”.

ובמקום אחר הוא צועק: אֵלי, כמה קשה להיות סופר!"…

בתחושת הטבע מצטיינים, כידוע, כל הסופרים הרוסיים, אבל הוא, פּרישויין, הגדיל בתחושת הטבע היערי במיוחד. ברם, הבלטריסטיקה שלו, בדרך כלל, עם כל מקוריותה, אין בה כדי להלהיב ביותר.

שמעון ברנפלד

מאת

גרשון שופמן

עוד לא בא על הערכתו כראוי לו וכבר מאיימת עליו השכחה. הוא אשר צלל במקורות והעלה מה שהעלה והעשיר את ידיעותינו בספריו הרבים והמושכים את הלב: מ“דעת אלוהים” ועד “ספר הדמעות”. אכן, כפויי טובה נוראים אנחנו!

קודם כל – לשונו וסיגנונו. מתיקות מיוחדת להם. אין כמוהו ספוג רוח השפה העברית. בטיב כתיבתו הוא נראה כעין גלגוּלו של רש"י…

טראגית, כבדת־יגון היתה שיבתו. ניטל אור עיניו ואת עבודתו הספרוּתית הוכרח להכתיב. ברם, הוא בעוורוֹנוֹ ראה מה שפיקחים לא ראו. כי עוד זמן רב לפני השואה הגדולה נזרקה מפיו הנבואה: “חוששים אנו, כי מה שיבוא אחרינו יהיה קשה מזה שהיה בימינו” (במבוא ל“ספר הדמעות”). בחוּשו ההיסטורי הדק חש עתידות.

עיוור וגלמוד נשאר יושב באחרית ימיו בתוך לוע החיה. בחמלת ה' עליו עוד זכה למות כמות כל האדם.

יעקב פיכמן

מאת

גרשון שופמן

היה בדעתי קודם להטיל כותרת אחרת בראש רשימתי זו, אבל שבתי וראיתי, כי אין כינוּי הולם את בעל היובל כשמו.

יעקב פיכמן פירוּשו: חמימוּת, ליבוב, יופי, הרמוניה, רוחב־לב.

את זה האחרון כדאי להדגיש במיוחד. שלא כאחרים הכלואים בעולמם, המכונסים בתוך עצמם עד למעלה ראש, ליוָה פיכמן את חבריו מראשית צעדיהם, ודבריו עליהם ענף הם מענפי שירתו הנאצלה, אותה “שר במלוא לבו”. כי בעין טובה הוא עושה זאת, לא בלב ולב. האם אין כאן משום גדלוּת? לוּלא לוויתו זו, השירית, המרוממת, בה אָצל עליהם מזיו נפשו, מי יודע, אם היו חבריו אלה מגיעים לאשר הגיעו.

במשעול־ספרותנו “הצר”, קשה־האויר, הרי הוא הרוח הטובה, המטהרת, המרעננת.

יעקב פיכמן פירוּשו היות אוהב ונאהב.

ועתה היטיב חסדו האחרון מן הראשון: מתוך סולידאַריוּת, שלא נהיה בודדים בגילנוּ, נעשה בן־שבעים אף הוא. כדי לעודדנוּ.

מה טובה, מה נעימה חברתו!

אפילוּ מפני מאה ועשרים לא נפחד, אם יעקב פיכמן יהיה אתנו.

ספר זכרונותיו של שלמה שרברק

מאת

גרשון שופמן

בנשימה אחת קראתיו עתה. אוצר בלוּם. אכן, אדם יקר היה המו"ל הותיק הזה ואנכי לא ידעתי!

כן, אדם יקר היה, רב חביבות וחמימות. מסור לספרוּת ולסופרים ובעל כשרון בלטריסטי בעצמו. לא לחינם נמשכו אליו כל כך מנדלי, שלום עליכם, מרדכי ספקטור ועוד. אופן תיאורו את הסופרים הללוּ, שבא במגע אישי הדוק עמהם, עולה מכמה בחינות על תיאוריהם ההדדיים.

גלריה של חכמים וסופרים מהדור הקודם. איש איש והנקודה הפיקאנטית שלו. הנה “מרדכי ספקטור באמריקה”. פרק רב־ענין. פרצופי שניהם, הסופר ומו“לו, בולטים כאן במיוחד. יושבים ומתכננים הם “הוצאת כל כתבי ספקטור בט”ו כרכים”.

(ממה שסח לי אחד הפליטים)

את הטמפל באותה עיר גדולה בגרמניה, בה ישבתי שנים הרבה, לא אהבתי. הייתי מונע רגלי ממנו, לוּלא מקצועי כמורה לעברית, שבבחינה ידועה חייבני לבקר בו בשבתות ובמועדים. לא סבלתי את באי הבית הזה, חנוונים ברובם, ההדיוטות הללו, שאפילּוּ את פירוש המלות ב“סידור” לא ידעו. ואותו הרבינר בכבודו ובעצמו עם ה“פּרדיגט” (דרשה) שלו! קתדרה ללשונות המזרח ניתנה לו באוניברסיטה המקומית, ובדפוק איש על דלת מעונו:

– האדון הרבינר בבית?

מיד תיקנה לו האשה או אחת הבנות:

כל כמה ששׂחקנינו ייטיבו לשׂחק את תפקיד הכומר הקנאי או את האינקוויזיטור עצמו, אחת לא יצליחו לטשטש: את יהדוּתם, כלומר, את דבר היותם הם, השחקנים, יהודים; את קלסתר הפנים וביחוּד את הקול, קול יעקב.

ובכן, אינקוויזיטוֹר יהודי?!!

יש כאן, איפוא, טעם לפגם, והקהל בתיאטרון, אם לא בעליל, מוכרח להרגיש אי־טבעיות זו במעומעם.

מרוץ

מאת

גרשון שופמן

(מאשר סח לי חברי)

מפקידה לפקידה נעים לי להיפגש עם בן גילי, בן השבעים ומעלה. יש לנוּ זכרונות משוּתפים מימי שירוּתנוּ בצבא הרוסי, ימי הצאר האחרון.

– שלום, חיימסון! עוד אנוּ צועדים עלי אדמות!…

– כן, כן. עוד אנו צועדים ועוד צעוד נצעד!…

– זהו מכוח המצעדים ההם, מ“המאַרשירובקות” בחצר הקסרקטין. עלינו להודות לפלדפבּל חריטונוב…

כך היינו מחליפים דיבורים עם כל פגישה מקרית ונהנים זה מזה. והנה אתמול, אחרי פרק זמן די ארוך, ראיתיו מרחוק הולך לקראתי והוא נכנע לגילו לגמרי. משרך דרכו כל עוד רוח בו…

משהבחין בי אף הוא, נזדקף, אזר שארית כוחותיו ואמר:

– אני ברוך השם… נו, ואתה מה? איך?…

והוא הביט אלי הבטה לא טובה, פתאום לפתע עוין וזר האיש.

בחפזה בדיתי לי מיחוש ועניתי:

– בוקר בוקר אני סובל מסחרחורת…

– א־א.. דבר רציני הוא. זוהי, אחא, התחלת הסוף… עוד היום לך אל רופא. אל תזניח. שלום!

ובצעד און מלאכותי, כבחצר הקסרקטין לפני ששים שנה, פנה והלך.

נצנוצים

מאת

גרשון שופמן

יש ואוירון מפזר דברי־דפוּס, שמרחפים במרומים כצפּרים לבנות. פתקים מן השמים! הילדים עטים אליהם בבולמוס משוּנה לחטפם – מי יודע, מה כתוב שם?! – ואתה מביט הצדה, שלא לראותם באכזבתם, לאחר שיקראו את הדברים של מה בכך…

אבי הפסיכואנליזה, שראה את הליבידו כמניע ראשי בכל שטחי החיים, היה לא זיגמונד פרוֹיד, אלא…. אחיתוֹפֶל. כדי לנחול נצחון על דויד, לא מצא לעוץ לאבשלום עצה טובה מאשר “לבוא אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל”.

אל תירא להתיידד עם יפהפיה מוּבהקת. דוקא זו אינה מסוּכּנת. אבל היזהר מפּני אשה, שיש בה רק איזה “משהוּ”: היבהוּב־עינים מיוּחד במינו וכדומה. כאן אתה עלוּל לנפוֹל לתוך תהום, שלא תוּכל לצאת ממנה עולמית!…

אשרי האיש, שאת שנותיו האחרונות אוֹפֶפֶת קורת רוּח. שמת וסיפּוּקוֹ בידו. הרי זה, כאילו כל ימי חייו טובים היו. לא כן, אם דוקא באחרית ימיו חי האיש חיי צער ויאוּש: גם חייו הקודמים הטובים אינם באים בחשבון. כי העיקר הוא הסוף. ורק מתוך תפיסה זו יש להבין את הכתוּב: “והורדתם את שׂיבתי ביגון שאוֹלה”…

עתים אנו רואים נערה מסתכּלת באהוּבה במין התפּעלוּת כבוּשה, באיזה תמהון מהורהר – כאילו לא לבחוּר זה, כפרט, היא משתאה, אלא לגבר בכלל.

מה פּירוּש הדבר, שאדם עוקר ממקום למקום, מעיר לעיר וכו'? הוא בורח מפני אנשים, שנוּאי נפשו, אל אנשים שבמוּקדם או במאוּחר, יהא שונא גם אותם.

מקוּבל לחשוב, שאת ערך הסופרים, הקומפּוזיטורים והצירים קובעים כהלכה רק הדורות המאוּחרים, הודות לפרספקטיבה. ברם הדורות המאוּחרים הללוּ טוב יעשו לפעמים, אם יקשיבוּ דוקא למה שאמרו המבקרים הראשונים, בני דורם של האמנים הנדונים. כי הראשונים ההם היו משוחררים מכל מיני היפּנוֹזה וסוּגסטיה, ולא אחת הדין עמהם.

הייתי תמיד מחסידי הלשון הפשוּטה והברוּרה, נוסח טוֹלסטוֹי, ולא גרסתי את הסגנון המצוּעצע, סגנון לשם סגנון, ומה הופתעתי בימים אלה, כשדוקא מוֹפּאסאן, אחד האלילים הגדולים שלי, מצדד בזכוּתו של הסגנון היפה כשלעצמו. במסתוֹ על אֶמיל זוֹלא נאמר בין השאר:

“הוא אינו אמן הסגנון, ולפעמים נדמה אפילו, שאינו יודע איזה רטט התלהבוּת עלוּלים לעורר אי־אלה צירוּפי מלים, מבנה הרמוֹני של פראזוֹת” וכו' וכו'.

כך מדבר מוֹפּאסאן?!

ברם, הוּא רשאי.

אם ראית אדם שכוּלו שעמוּם, אין זאת, כי אם מתוך שעמוּם חוֹללוּהוּ הוריו.

הירח נראה עתה כבתוֹּלה יפה שנאנסה.

ההיאַבקוּת עם מר המות מַצריכה כוחות – ודוקא אז האדם חוֹלה!

ישנם בּלטריסטים שמחפּשים קיסם מעבר להרי חושך ואת הקוֹרה בין עיניהם אינם רואים!

מצוּיים סופרים שכל האמבּיציה שלהם מרוּכזת בציטוּט. סטנדל אמר, בודליר אמר. ברעיון הזר, ויהי זה קלוּש מאוד, הם מתגנדרים יותר מאשר ברעיון חשוב שלהם. ברם ה“חוֹד” שבדבר הוא זה, שפלוני המפוּרסם, במקרים רבים, לא אמר זאת כלל. להד“ם! הוא אמר מה שאמר, אבל זאת לא אמר וכך לא אמר. בחינת פּסוּקי התנ”ך בפי טוביה החולב.

האהבה מתווכת בינינו ובין הבריאה כולה. כלומר, על־ידי האהבה אנו באים במגע אינטימי עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים.

תפקיד עיקרי ביצירה בלטריסטית ממלאה ההעזה. ההעזה במוּבן המעוּלה של מוּשׂג זה, סופר מוּג־לב, הכפוּף ללחץ אטמוֹספירות מסוּימות, לא ירחיק לכת. “יש שם דברים נועזים” – ממליץ דוֹסטוֹייבסקי על “החטא וענשו”, כשזה התחיל מתפּרסם בשעתו פרקים פרקים בירחון “המבשׂר הרוּסי”, במכתב אל אחד מידידיו.

ספרים הרבה, ויהי ערכם אשר יהיה, לא היינוּ פוֹתחים כלל, אילו הכרנוּ את מחבּריהם פנים אל פנים.

במצב המלחמה הקרה שבין שני הגוּשים והמתיחוּת הכבדה, בה כוּלנוּ נתוּנים, – אין דבר מפחידני כמו העוּבדה, שהנה נציגי שני הגוּשים נתוועדוּ אי־שם “והשיחות התנהלוּ באוירה ידידוּתית”.

“והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה” – זה הפּסוק הנצחי, הממַצה מאין כמוהוּ את האוירה ה“פּוֹגרוֹמית” לאורך כל דברי ימינוּ בגוֹלה.

שבתי וראיתי, שרופאים מתביישים למוּת.

“מִי־בָכֶם מִכָּל עַמוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל”. יָדוֹעַ ידע הסופר הקדמון במה לסיים את ספר הספרים.

כמה הרחיק ראות!

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות

המלצות על הכותר או על היצירות הכלולות

0 קוראות וקוראים אהבו את הכותר
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.