הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר
בהליכתי לעבודת יומי או בחזירתי ממנה פוגע בי פעמים ברחוב בן אדם אחד, הוא ומקלו, ומעכבני שעה קטנה בשיחה קלה. פגיעה זו מעוררת בלבי לשעתה מיני הרהורים של מה בכך, שקשה לי להשהותם במוחי ולעמוד עליהם יותר משני רגעים.
ולאחר פטירתו, פעמים שאני רוקק ואומר: “ריקא! קל שבקלים – לך לעזאזל!” ופעמים שנעקרת מלבי אנחה קטנה ואני אומר: “אומלל! אומלל שבאומללים – אוי לך ואוי לחייך!”
תחילת פגיעתי בבן אדם זה היתה בבית חברי, בין השמשות עם חשכה, שעה זו שאני רגיל לבוא לשם להיות מסיח קצת, אחרי טורח היום ולפני הדלקת הנר, על כוס תה. כשנכנסתי, כבר היה יושב שם אותו בן אדם בין בני הבית המסובים וקולו הולך; וכשישבתי – נשתתק, צמצם עצמו בצל ולא הרגיש עוד אדם במציאותו.
ועד שלא הגעתי לחצי כוס תה, והנה אותו האיש – איני יודע כיצד נתגלגל הדבר – מדבר ומדבר שנית וקולו הולך שוב. חוזר הוא למקום שהפסיק בביאתי, גומר ומתחיל, קופץ מעניין לעניין וממעשה למעשה, ובכל מעשה ה“אני”, כלומר, הוא, אותו בן אדם עצמו, נוטל מקום בראש והכל פותח ומסיים ב“אנכי”, מערה בשעת מעשה אל תוך פיו כוסות תה זו אחר זו וחוזר וממלאן מזרבובית המיחם בידי עצמו לסימן חרות, כידיד בית ישן, שלבו גס בבני הבית ואינו מחכה עוד לשמושם.
הצצתי בפניו של אותו האיש ממקומי – ולא הכרתי כלום. אברך עם חתימת זקן ולא יותר. ראשו ורובו היה חבוי בצל וסמוי כמעט מן העין. בקושי נראו לי משם משקפים רכובים על גבי חוטמו “ומגן דוד” קטן מנצנץ מעל גבי הענק שעל צוארון כתנתו.
“מי הוא?” שואל אני בלחש את חברי בעל הבית. “בן עירי”, משיב הוא בלחש.
ועד שלא סיימתי את שתיתי – והנה האברך מכוֵן דבורו גם אלי, בסגנון זה כאילו אני מכירו מלשעבר. ומקץ רגע – והנה הוא מיחד את הדבור לי לבדי, כששמאלו ממעכת אחד מכפתורי בגדי וימינו רכובה על כתפי. ושתי פעמים אף חבט לי מתוך אחווה על שכמי. לבסוף, כשנתדלדל כפתורי העלוב ונעקר כמעט מן השרש, בקש אותו האיש לירד אף לתוך זקני, אלא שאני הפסקתיו באמצע ואמרתי:
“עדיין לא הוגד לי מהיכן הוא אברך?”
מתשובתו למדתי, שעמד ובא לכן במקלו מעיר כָּרְכֻּלֶשְתָּא הסמוכה. שם כלו לו עסקיו. לא כלו ממש, אלא שלקו באותה שנה. מה שייך באותה שנה? העסקים כבר לקויים ועומדים, אבל באותה שנה – המקום ירחם – באו מים עד נפש! ממש אין מה לעשות – ואתה לך והיה לסופר סת“ם. ולמה הוא בא לכאן? – הוא לא בא לכאן, שומעים אתם, אלא לראות ולהריח. אגב יש לו בזה איזו כוונה. ואולי יזדמן איזה רוח מן הצד. באמת יש לו בעירו פרנסת קבע – חנות יש לו; אלא שפרנסה זו, שומע אתה, ראשית – הרי לקתה, כמו שנאמר. והשנית – ואשתו היכן היא? הַא? אדרבא, אמרו לו, בבקשה מכם. ואשתו מה? אשתו, ברוך השם, אף היא אינה “קטלא קניא”. אָ-אָ! יקום נא בנצי (כך שם חברי בעל הבית) ויעיד עליה. והוא גופו, כסבורים אתם, מלמד הוא? בן משרתים הוא? טעיתם! סוחר הוא, ברוך השם, וידיעתו בכל. רוצים אתם תבואה? – הא לכם תיכף ומיד תבואה! עצים אתם מבקשים? – תוך כדי דבור הריהו קופץ ומביא לכם עצים. שמא תאמרו פשתים? – שרקו לו ויושיעכם! ואין צריך לומר שמנים! שמנים? – הרי זהו עקר בקיאותו בעולם הזה! והוא גופו, כלו כמו שהוא אינו אלא שמן… שמן קנבוס, שמן שומשמין, שמן אגוזים… יקום נא בנצי ויעיד עליו. ואף על פי כן, הוא יועץ למי שאינו רוצה לאבד מעותיו – להתרחק בשנה זו מן השמן. וכך היה רואה את הנולד אשתקד לעניין כישות – ונבואתו נתקיימה, בעזרת השם!… הוא היה צועק ומתחנן: “הוי יהודים! היזהרו בכישות! חוסו על ממונכם וברחו מן הכישות!… אלא שלא נשמעו לו ויצאו נקיים מנכסיהם – וכך יפה להם, הדיוטות! ולא עוד אלא שנגרר אף הוא אחריהם וכמעט שניזק ונהרג… ותחת זה היה משיא אשתקד על היין. לכו נא ושאלו במחילה, את אשתו ותעיד, אם לא היה מקיש בשבעה עשר בתמוז בערב באגרופו על גבי השלחן, מקיש וצועק: “גזלנים, הבו יין! כל העוסק השנה ביין, מצליח!” וכך הוה! יהושע בנו של משה יוסי ואהרן חפץ וכיוצא בהם, שקפצו על היין – שחקה להם השעה ונתעשרו; והוא שלא הניחו חותנו, היו עיניו רואות וכלות… שמא תאמרו נביא הוא? – חס ושלום! – חוטם יש לו, ברוך השם, שבו הוא מכוֵן את הרוחות וקולט מן האויר. קוראים אתם במכתבי עתים? ודאי אתם קוראים! ואם כן הרי ידועה לכם ההמצאה שנתחדשה באמריקא או באנגליא: טלגרף בלא חוטי ברזל! מין מכונה, תלויה על כלונס גבוה, זורקת “אלקטרא” באויר העולם באספמיא, ומיד היא טסה ונקלטת בחברתה שבעכו… כך הם חוטמיהם של ישראלים. הכל תלוי בחוטם… ואף ברגע זה שהוא יושב כאן עמנו, אין חוטמו נח ובטל ממלאכה, אלא הוא מריח ורואה את ריח הפפירוסין שלי כריח טבק משובח. טבק של איזו פבריקא אני מקטר? וכמה מחיר ה”שמינית”? והפפירוסין שלי היכן הן?
ותוך כדי דבור תוחב אותו בן אדם חמש אצבעותיו לתוך כיס בגדי – וחפיסת הפפירוסין בידו!… פותחה, בורר לו מבין הפפירוסין אחת, מציתה ומקטירה בדעה רחבה, משהה את טעמה בפיו כשראשו זקוף ועיניו עצומות קצת בכונה זו של מבין… ולאחר ששהה כדי “מבינות” ובלע את העשן ופלטו בשני חוטין דקין דרך נחיריו שלש פעמים – פקח עיניו ופיחם את ראש הפפירוסא כלאחר אצבע, מציץ ומנענע אלי ראשו בנחת כמודה במקצת, ואומר: “הן, הן!…” כלומר, בשעת הדחק אפשר לו לאדם להיות מוציא שנתו אף בפפירוסין מעין אלו…
ומכיון שעשה לי נחת רוח זו: לקח ממני פפירוסא והודה במקצת שבחה בפני – הרי עשה בי חזקה. ומעתה הרי אני ואזני משועבדים לו. ולא אחר האיש להשתמש בזכותו, ומיד – והנה כפתורי השני בין אצבעותיו…
הזבובים מזמזמים ועוקצים בעלטה. והאברך מדבר ומדבר. אני וחברי גומאים מכוסותינו שומעים ולא שומעים. כמדומה שהוא מספר את הביאוגרפיה שלו… ודבריו באים בשטף, בהתלהבות ובערבוביא… פעם בפעם פורץ פתאום מן הרחוב לתוך הבית, דרך החלון הפתוח, רעש אופנים וקול כרכרה מרקדה; פורץ הוא כנחשול זועף ועובר בסערת חפזון, חוטף ביעף דבור וחצי דבור מפי האברך, בולע המית הזבובים ופורח לו… ומיד צפים עוד הפעם המון דברים והמון זמזום… למה הייתי דומה באותה שעה? למי שקורא כתב ישן נושן חסר ומטושטש בשעה שהוא נוטה לישון…
הדברים היו עתיקים וחבוטים מאד; תחלתם חדר… בית המדרש… השכלה בצנעא ובגלוי… תקוות… יאוש… פרכוס… וסופם שדוך… חתונה… נדוניא ומזונות… מיני מסחרים… ירידה אחר ירידה… ילדים… ותהו ובהו!… – רבונו של עולם! כמה עתיקים וחבוטים דברים אלו!
מדברי האברך למדתי, שלדעת אשתו וחותנו איננו “בריה גדולה” בעולם המסחר. אדרבא, הם כתבו אותו “גבר לא יצלח בימיו”. שמץ השכלה – אומרים הם – פוסל במסחר… אבל הוא אינו מודה להם. הוא הריהו סוחר, ברוך השם, ואלמלי נתנה לו רשות היה מהפך את העולם בעשר אצבעותיו…
האברך הדליק גפרורית והצית בה את הפפירוסא שבין שניו, שכבתה בינתים. ברגע זה הצצתי בו וראיתי לפני מי שהיה משכיל ו“נסתחר”, מטבע שנתמעכה בין גלגלי החיים וצורתה נמחקה…
וברגע זה כבר היה מדבר האברך בציוניות… כך, כך, הוא איננו ישן, הוא עובד… הוא וחברו בן דודו, וולוויל… שניהם הם ה“יכין ובועז” של הציוניות בעירם. בשמחת תורה של אשתקד רצה הוא וחברו וולוויל לקחת ספר תורה ל“בית שני” על מנת שיפלו הנדרים לטובת הציוניות; עלו שני אבותיהם, אביו שלו ואבי וולוויל, ועמדו לפני הארון ואמרו: “לאו!” מה עושים באבא? פתאום קפץ וולוויל ואמר: “ישראליק!” – זה שם האברך – “נעשה חליפין! קח אתה אבא שלי ואני שלך!” – וכך הוה! הוא, ישראליק, שמט את אבי וולוויל ממקומו, והוא, וולוויל, שמט את אבי ישראליק ממקומו – וספר התורה ניטל לבית שני… אגב, אמרו נא לו, עם מי יש לו הכבוד לדבר?
וברגע הזה שאב האברך מן הפפירוסא במלא פיו – וגחלתה האירה את שפמו וראש חוטמו, וזכוכיות המשקפים נצנצו… נכר שהוא נהנה מן “המעשה הרב” שעשה לטובת הציוניות… ממשש אני בחשאי בכפתורי השני והנה אף הוא תלוי בנס…
חברי בעל הבית אדם רך וקלוש, מלא תאותו של האברך והודיעו את שמי ומלאכתי. שמי כך וכך ומלאכתי מלאכת שמים: רובי מורה ומקצתי סופר; ופעמים להפך: רובי סופר ומקצתי מורה – הכל לפי השעות.
האברך קבל הודעה מאוחרת זו בהתפעלות משונה: סופר?! אם כן אני הוא זה, שמאמריו נדפסים במכתב עתי פלוני? – וקל וחומר שיש לו רשות עלי: שהרי הוא קורא את מאמרי ונהנה מהם. לכאורה אינו אלא סוחר, אבל כשתעַיְנו בו תמצאו לפניכם מי שהיה בעל כשרון – יקום בנצי ויעיד עליו. בנצי יודע אותו מימי בחרותו. עוד מבחרותו הכיר בעצמו נטיה לספרות. אבל משנשא אשה, פרש למסחר; בכל זאת לבו עדין לספרות. אין לו יום בלא ספרות. הוא אינו סועד לתאבון כשאין “הצפירה” לנגד עיניו, ובאין עמו “המליץ” – ונגזלה שנתו… וחלופיהן בחברו וולוויל: זה אינו סועד אלא מתוך “המליץ” ואינו ישן אלא מתוך “הצפירה”. לפיכך הם עושים חליפין זה עם זה: הוא נותן לו “הצפירה” ונוטל ממנו “המליץ”, והוא נותן לו “המליץ” ונוטל ממנו “הצפירה”… אגב עשו עמו חסד ולמדוהו: מי משני עתונים אלה משובח יותר? הוא אינו יודע להכריע; כמדומה לו שאחד יפה כחו בפוליטיקא ואחד בפובליציסטיקא. הוא מבקש לשמוע גם חות דעתם של סופרים מומחים כמותנו ותתקרר דעתו.
חברי בעל הבית הטוב והמטיב (אף הוא קצת סופר) עשה חסד עם האברך ואמר: “שקולים הם – ושניהם כאחד טובים”. ואחר כך עשה עמי חסד והחזיר את האברך מטעותו, והודיע שמעולם לא כתבתי “מאמרים”, ואין צריך לומר בשני העתונים האמורים – שירים אני כותב.
התפעלותו של האברך הלכה וגדולה: שירים?! אם כן למה לא הודיעוהו מיד? קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לו רשות עלי, שהרי חברו אני בהיכל השירה ושנינו משמשים בכתר אחד. אף הוא היה “מתעלס” עם ה“מוזא” בבחרותו. הרבה שירים כתב בימי חייו ואחד מהם נדפס ב“תלפיות”. הוא יודע אותו השיר על פה מתחילתו ועד סופו – “נצח ישראל” שמו. השיר נחמד ונעים, כפתור ופרח. כך כתב לו ירוחמהזוהן, רצונו לומר – לֶוויק… מבינים ראוהו ויהללוהו – והריהו מוכן ומזומן לקראו לפנינו בשלמות – אל תיראו, אין בו אלא קי"ט בתים – מראשו ועד סופו יקראנו, ובאותו מעמד…
ובאותו מעמד קפץ האברך ממקומו והתמודד מלא קומתו הנמוכה באמצע הבית כנגד החלון, כשכוס תה מהבילה בימינו, ופפירוסא עשנה בשמאלו, פשט שתי ידיו עם כל מה שבתוכן כלפי המסובים והטה ראשו לצד כתפו כמבקש רחמים, נסתכל תחילה בנו בחן ובמתיקות והפשיל אחר כך את עיניו לתקרה כמכוֵן לבו לגבוה… בינתים סילק בלשונו את חתיכת הסוכר בפיו לצדדין, פתח פיו והראה לנו בעליל, שלא נשתַּיְרו משניו העליונות אלא אחת ומחצה, ולבסוף התחיל קורא בקול יללה ובנעימה משונה, מדגיש בכל כחו את סופי החרוזים ומתיז ניצוצות של רוק על פני:
נֵצַח יִשְרָאֵל
יִשְרָאֵל עַם עוֹלָם, עַם נוֹדֵד נֶצַח!
כָּל-הָעַמִּים יָדוּשוּ, הָהּ! גֶוְךָ כַּקֶּצַח!
וּלְמִרְמַס רַגְלַיִם, אֲהָהּ, כָּל-קֹדֶשׁ!…
כאן עבר האברך פתאם מיגון לשמחה והוסיף בקול רם:
אַךְ אַתָּה, יִשְרָאֵל, אַל-תִּוָּאֵש בָּאָרֶץ!!…
הַבָּאִים יַשְׁרֵש יַעֲקֹב, יִפְרֹץ רַב פָּרֶץ!!…
וּכְבוֹדְךָ יִזְרַח כַּסַּהַר בַּחֹדֶשׁ…
הַחֹשֶׁךְ יִבְרַח, הֶאָח!! יַחְלוֹף הָאָמֶשׁ!
וּכְחָתָן מְחֻפָּתוֹ יִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ!!!…
מן הבית הראשון יצא האברך בשלום. לא אירע לו אלא מכשול קטן: כשהגביה קולו ב“האח”! תפש מרובה ויצאה צריחה משונה ומרוסקת בגרונו עד שנזדעזעה הכוס שבידו וחצי התה נשפך על המַנזֶ’ט הלבן והמגוהץ של כתנתו… אבל אין בכך כלום; האברך בלע את חתיכת הסוכר שבפיו, כדי שלא תעכב, והתחיל קורא בכח חדש ובנעימה חדשה את הבית השני, המתחיל במה שמסַים הראשון:
הַשֶּׁמֶשׁ יִזְרַח…
חבל, שלא יכלה בעלת הבית, אשה פשוטה וחַיְכנית, שישבה עמנו במסבה, לכבוש עוד את השחוק, שהיה מחלחל, כנראה, בבני מעיה והיה מרעיד את כרסה וכתפיה מתחילת הקריאה, עד שהתפוצץ בקולי קולות – חי-חי – חא-חא!! חוכא זו עכבה את הקריאה בתחלת הבית השני, טרפה דעתו של האברך ולא זכינו לשמוע כל קי"ט הבתים עד גמירא. חבל, חבל! חוטא אחד יאבד טובה הרבה.
בעלת הבית קבלה ענשה מיד: בעלה נתן בה עיניו דרך תרעומת ומיד מהרה להשיא את השחוק לענין אחר, והתחילה מרקדת את התינוק שבידה: אץ – אץ – אץ! וכובשת שחוקה בכל כחה. ובשעה שאני מזרז את האברך על שתית התה ההולך ומצטנן, היה חברי בעל הבית, אדם רך וקלוש, עומד עליו ומסביר לו פנים, משתדל להחזירו למקומו, הולך ומפזר לו שבחים סתם, שלא מן הענין ואינם צריכים לגופם.
“חבל, חבל על כשרונותינו שהולכים לאבוד…” סיֵם חברי בדרך כלל מתכוֵן לפַיֵס את אורחו. אבל דעתו של האברך לא נחה, כנראה, בכל זאת, ופתאום פרח לו ה“משכיל” וחזר ונעור ה“סוחר”. עיני האברך התחילו משוטטות מאחורי המשקפים כמעט מתוך כעס והוא מתחיל פתאום מבטל במרירות את כל ההשכלה שלו. הוא, רואים אתם, אינו מתגדר בדברים הללו שאינם מאומנותו. בעצם הריהו סוחר, איש מעשה, ורואה את שיריו כמעשה ילדות וחטאות נעורים, ולכשתמצא לומר – כסמרטוטים. עכשו הוא פוסק הלכה כחותנו: העקר שיהא אדם משתכר כסף; אבל בשעתו היו הכל מודים ש“בעל כשרון” הוא. בשעתו היה כותב “שירים” לשמם, לא לשם ממון ולא לשם פניה אחרת, אלא כתרנגול זה, שהמלאך צורבו תחת כנפיו ואומר לו “קרא קוקוריקו!” עכשו הוא מסתכל בכל הענין הזה מתוך שפופרת אחרת. לפני ימים נודע לו, שהתחילו לשלם ב“מזומנים” לכל כותב וסופר חלף מעשי ידיו. ויש שעושים את הספרות מַעין או סניף לפרנסתם. ועוד אמרו לו, שמשתלמים מן השורה – שורה שורה בשלש פרוטות. חייכם, מלאכה נקיה וקלה היא, ממש כנוקב מרגליות. חבל, שהניח את הנוצה מידו. בצוק העתים האלה, יודעים אתם, אין בודקין לפרנסה… אלו צפה אביו מראש את העתיד להיות – אפשר לא היה מונעו מלעַבד את כשרונו. אגב, אמרו נא לו, כמה נוטלים, למשל, סופרים כמותנו מחיר השורה? הוא מתאוה לדעת זאת לשם האמת. ומי יודע, אולי כדאי לו להניח את כל העסקים ולחזור אל הנוצה?…
חברי בעל הבית, החנון והרחום, מלא תאות האברך והודיעו, כמה פרוטות בשורה נותנים לו. האברך משתומם: כך?? תמה, תמה! אין לך דבר שאין לו שעה. מי מלל, מי פלל? שורה קטנה כזנב הלטאה – וחמש פרוטות… מעשה נסים יש כאן. חייכם, עסק יפה הוא. אבל, יודעים אתם? דומה, שגם הספרות נשתנתה מכמות שהיתה. לא זו הפרוזא ולא זו הפואיזיא. עכשו כשאתם קוראים איזה מאמר או שיר – לכו במחילה, וטלו את הידים תחלה: דיוק, זהירות, כובד ראש!… כלומר, דע לפני מי אתה עומד!… הזהירות הרי היא כמעט מעין זהירות זו של סוחרים הגונים בדבורם כאלו יש בזה נפקא מינה לענין מקח וממכר. הלא זה דברו מעולם: “סופרים, היו סוחרים!” אדרבא, ענו בו, שמא לא יפה אמר? הגידו לו וידע. אגב, יתן לכם עצה. רצונכם להכיר את הסופר? קראו מכתביו הפרטיים ומיד תדעו עם מי יש לו עסק. לשם אילוסטרציא, הרי הוא מוכן ומזומן להראותנו מיד שני מכתבים גלויים, שקבל בחייו משני סופרים: האחד מירוחמזוהן, רצונו לומר מלֶוויק, והשני מלוויק, רצונו לומר מירוחמזוהן… שני מכתבים אלה נמצאים עמו בחיקו באותה שעה דרך נס. אבל קודם לכן הוא מחויב לקרוא לפנינו מה שכתב הוא להם תחלה. באקראי נשתמרה אצלו העתקה מגוף מכתביו והיא נמצאת ברגע זה עמו. הדברים לא יארכו: אין שם אלא שלשה גליונות ומחצה. – למה אין מדליקין את הנר?
חברי בעל הבית, אדם רך וקלוש, התחיל קורא אל בעלת הבית להדליק נר; ואני, עד שהאברך ממשמש בחיקו ומוציא משם מכתבים וניָרות זה אחר זה, נסיתי לעמוד מלפני השלחן, מבקש פתחון פה להמלט. לבי אמר לי: “המלט!” – יודעים אתם, כך מקובלני מפי סוחרים הגונים: הרי שבא לפניך מין בריה, אורח פורח אחד, הוא ומקלו, דבק בך כספחת, והתחיל מסיח עמך בחבה יתרה: בין שהוא פותח ב“ליטרטור” וצרות הכלל ומסַים במסחר, ובין שהוא פותח במסחר ומסַים בליטרטור; בין שהוא מכבד אותך בשעת מעשה בפפירוסא משלו, ובין שהוא נוטל בעין יפה פפירוסא משלך – צפה לחסרון כיס!… אם לא מיד – לאחר שעה, ואם לא עכשו – מחר. ומודה אני שאף אדם ספק ספקא זה, אף הוא נראה לי חשוד קצת על מעין זה… סופו לבקש “טובה”, אמרתי בלבי…
ובעוד שאני מהרהר ב“פליטה” – והנה כפתורי ביד האברך… חוטמו הגיד לו מה שבלבי והקדים רפואה למכה. הוא אינו מבין למה אני נחפז כל כך. כלום היום בוער?… באמונתו, שקריאת המכתבים לא תארך, והוא גוזר עלי בגזרת… ידיד לשבת ולשמוע. אפשר לשמוע גם בעמידה. מובטח הוא שלא אתחרט. אדרבא, לי, בתור סופר, עוד תצא מזה תורה. הוא יספר לי דרך אגב את הביוגרפיא שלו בפרוטרוט. אגב יש לו בזה איזו כונה: הוא רוצה להמלך בנו בענין אחד. הלא גר הוא בעיר הזאת ואל מי יפנה ליהנות ממנו עצה?
נתתי לו עצה, שיציע תיכף ומיד את הענין גופו, שבשבילו בא, ואת הביוגר… המכתבים שלו יניח לעת אחרת.
בעלת הבית הדליקה נר ומיד נתגלו שני מיני זבובי קיץ פרחנים, שהתחילו מכרכרים בעקשנות משונה סביב לשלהבת. האברך הוציא פפירוסין משלו, נטל אחת לעצמו והושיט שתים לנו, אומר בשעת מעשה: “טעמו וראו!” והתחיל בגוף הענין.
המעשה כך: עוד מבחרותו נמשך לבו לכרך. מה עשה? עמד וגמר את הבוכהלטריא של לוויק וקבל על זה תעודה מאת לוויק; ואדם שיש לו תעודת לוויק בכיס, כסבור הוא, ודאי לא יאבד בכרך. בקצור, הוא כבר היה מוכן ומזומן לצאת ל“אַדֶס”… מתחלה היה הכל נוהג כשורה; אלא מה – בינתים קטרג השטן ונשא אשה (הוא ולא השטן) וכנשא אשה התחיל מגלגל בעסקי עצמו; שנה ראשונה גלגל בעסק זה, שנה שניה בעסק אחר, פעם בשותפות ופעם בפני עצמו, אחת למעלה ושבע למטה, וכך היה מגלגל ומתגלגל – עד שעמד הגלגל. בקיצור, כלו כל הקצים! וכשכלו כל הקצים, זכר פתאום שיש לו חוב: חותנו, יודעים אתם, הרי נשאר חיָב לו חצי שנה מזונות. עמד ורמז על זה לאשתו. “דעי לך”, אמר לה ביום החמשי בערב, “ש”עכשו הגיעה השעה שאדאג ליפיך“, כלומר, כאן, יונתי תמתי, מצאנו מקום לגבות את חובנו ולחזור לשלחן אביך”… ותען אשתו ותאמר: “גזלן! הלהרגני אתה אומר? לך ופשוט נבלות, צא ולסטם את הבריות, קום והיה אפילו מלמד – ואל בית אבי אל תשיבני.” הוא אומר לה: “שטיא, הלא חוב הוא!” והיא באחת: “הרגני נא הרג, שחטני נא שחוט – ולא אשוב.” ואתה צא וטען עם אשה! והחותן מה הוא אומר? הוא אומר, שהדין עם אשתו, כלומר, עם אשתו שלו – עם החותנת… היא היתה אומרת אל החותן: “אם תכניס, זקן אשמאי, את ה”תכשיט" הלז אל ביתי – עצמות שניכם אגרם ביום אחד." ולדבריה, דעו לכם, יש לחוש… בקצור, רואה הוא שיש לו להתיאש מחובו. “ולא יהא זה אלא כנדוניא”, אומר הוא בלבו ומתפַּיֵס, “הרי גם את הנדוניא לא סלק לו חותנו בשלמות…” בקצור, הא לא קשיא. עקר השאלה היא: מה עושים עכשו? שומעים אתם? אין מה לעשות, פשוטו כמשמעו – היינו, לא כלום. מה עשה? לא עשה כלום! הוא היה יושב ומצפה לדֶפֶּשָא, שצריכה לבוא מ“פריץ” אחד, שהוא עומד עמו במשא ובמתן. ובעוד שהוא יושב ומצפה, נזכרה לו פתאום “אַדֶס”. הַא? ואַדס מה? כסבור הוא, אדם שכמותו, שתעודת לוויק בחיקו, לא יאבד בכרך. בקצור, הוא אמר והוא עשה, וביום הראשון בבקר שם בחיקו את כלי זינו הישן – את תעודת לוויק, נפטר מאשתו וצוה אותה על הדפשא שצריכה להתקבל, לקח את מקלו ועמד ובא לכאן, לאדס, וזה לו כחמשה ימים שהוא באדס. הוא כבר ראה את הים, וגם את לילינבלום ראה; ועתה הרי הוא יושב כאן לפניכם עם תעודת לוויק ועשו בו כרצונכם. הוא לא יזוז מאדס עד שיראה את כל הסופרים שבה פנים אל פנים. עסק, כפי הנראה, לא יעשה כאן. כל קונטורא וקונטורא שהוא בא לשם עם תעודת לוויק, משלחים אותו אל המפקח הראשי, וכשהוא בא אל המפקח הראשי – הלז זוקף עליו עיניו ושפמו, חוזר מיד וכובשם לתוך הפנקס שלפניו, אומר: “אין צורך, אין צורך” – ומשתתק. אתה עומד ועומד, והוא עיניו ושפמו בפנקס ושותק, כאלו נסתלק ממנו הדבור… בקצור, רואה הוא שלענין עסק – אדס וכרכלשתא היינו הך, אלא שאדס הוא כרך גדול ועשויה תשבץ, כמשבצות של השח-מט, ויש לה ים… לפיכך זה לו כחמשה ימים שהוא באדס ואינו יודע מה לו כאן… אגב – אמרו נא לו, בבקשה מכם, בית הטלגרף בעירנו היכן הוא? ומאימתי הוא נפתח למחר? הוא מצפה, יודעים אתם, לדפשא נחוצה אחת מביתו. בשורה טובה אחת – והוא חוזר לגדולתו הראשונה. “חזק ואמץ!” זהו כללו הגדול – וכי לא כך, בנצי?
האברך חבט בחבה על שכם בעל הבית וקטר פפירוסא חדשה ונשתתק, כאלו הוא מהרהר בדבר מה, אחר כך גחן ואמר לנו בקול נמוך:
רבותי, אפשר סברא היא להתעסק לפי שעה בהוראה… הואיל ואני כבר כאן ופטור בלא כלום אי אפשר – הא? מה דעתכם? לפי שעה אסתפק במועט – ארבע וחמש שעות ליום ובזולי זול…
כל אותה שעה נסתכלתי בפניו של האברך, ונדמה לי שהוא משטה בנו; איזה עיקר חסר שם ועשה את דבריו ל“לאו דוקא”…
ראיתי – והנה סביב שלהבת הנר כבר מכרכרים כחמשה זבובי קיץ פרחנים – הרוח יודע מאין הם באים… לתוך החלון הפתוח הציצה הלבנה במלואה. רעש הכרכרות נתמעט בחוץ ותחתיו עולה משם שיחת טַיָלים ומצהלות שחוק עמה. שכור אחד עמד באמצע הרחוב מכֻוָן כנגד החלון, והתחיל מטיח דברים כלפי הלבנה בקול רם, ומאַים עליה באגרופו… סמוך לחלון ממש, מבחוץ, ראשים ראשים של זכרים ונקבות נראים ומתעלמים…
“כרך גדול הוא עירכם”, אמר פתאם האברך, מנקש באצבעותיו על השלחן.
בעל הבית פתח פיו לומר “הן!” – ויפהק…
לאחר ימים נזדמן לי בן אדם זה בגן העיר הקרוב לים. הגן מלא טַיָלים, זמרת המוזיקא מתפוצצת בכוח חזק. הוא היה יושב שם גלמוד על ספסל פנוי, הוא ומקלו, וכשעברתי לתומי – ראני ועכבני.
"אפשר יש לכבודו “פפירוס”? "
נתתי לו פפירוסא ושאלתי לעסקיו.
“אֶט!” השיב הוא, “עסקים?… יודע כבודו? אדס הוא כרך, כרך, כרך… האדם בה כטפה בים… כיצד נאמר שם במאמר החכם? “העולם ים גדול ורחב ידים”… אפשר יש לכבודו גם גפרורית? למה הוא עומד? – הרי ספסל, נשב ונסיח קצת…”
כשני ימים אחרי כן נתקלתי בו ובמקלו בו ברגע שהפכתי את פני מרחוב לרחוב… לאחר שנטל ממני פפירוסא, אמר:
“רואה כבודו? אני עדין אני באדס, דקימא לן כל הבא לאדס – לא במהרה הוא יוצא ממנה – כך גזר דְיוּק… אגב, כבודו קרא “המליץ” דהיום? בהמליץ דהיום כתוב, שבזיטומיר אירע נס: בשבוע העבר נתבקע בזיטומיר מתוך ביצת תרנגולת אפרוח אחד בעל שני ראשים… כמדומה, שכבודו איש זיטומיר הוא…”
ברגע זה עברו על פנינו שתי עלמות עבריות. האברך רמז לי עליהן בעיניו ואמר:
“מה אומר כבודו ל”נקבות" אלו? הא?"
“איני אומר כלום… נחפז אני – שלום…”
“המתן, המתן, כלום הים בוער? אפשר יש לו גפרורית? מה החפזון – נסיח קצת.”
“מה לו עוד?”
“בנות ישראל יפות הן” – הא? איך נאמר שם: “יפות” או “נאות”? "
“אחת היא… אין לי פנאי – שלום…”
“לא, בין “נאות” ל”יפות" יש חלוק גדול: נאות – פרושו מהוגנות; ויפות…"
את הפרוש של “יפות” לא זכיתי לשמוע – מחמת רחוק המקום.
מעֻוָּת לא יוכל לתקֹן / חיים נחמן ביאליק
על הדוכן החיצון במרכבת הטרַם עמדנו שלשתנו לעת ערב: יהודי זקן, ארוך ודק, מצד זה, אני – כנגדו, ויונקר צעיר ורך, כלו אומר “חדש” – בינתים.
בתחלת עמידתי לא נתתי אל הזקן לב. עומד היה ממולי במקלו אצל הסורג הנעול ומצמצם עצמו בצל, מקום שאין האור הקלוש של הפנס החיצון מגיע שמה. היונקר, שהתמצא בינתים, חצץ אף הוא קצת, ומכל קלסתר פני הזקן לא היטבתי לראות בלתי אם אגודת שער לבנה שמהבהבת ומתנדנדת עם נדנודי הטרַם. אבל באחד מן הרגעים, כשנשאתי בלי כוונה מיוחדת את עיני אל הזקן – מהר הלז ונענע לי בראשו, ומיד הכרתיו. הלא זה הזקן שאני נתקל בו פעמים רבות ברחוב ולעולם הוא מקדים לי נענוע ראש.
מאימתי התחיל לנענע לי ראש, ומה ראה לחלוק לי כבוד זה? – איני יודע ברור. ודאי נטפל לי פעם אחת באיזה מקום, אבל היכן? מתי? כמדומה, שמעולם לא נכנסתי עמו בשיחה. איני יודע אפילו מי הוא ומה מלאכתו. רואהו אני לפרקים עומד ברחוב, הוא ומקלו, או הולך לו שם הליכה סתם, כמטייל, מפנה עיניו להסתכל בכרוזי מודעות ובחלוני חנויות. בגדיו שחוקים אבל נקיים, נעליו טלואים אבל מרוקים. ניכר, שהרבה שוקדת עליהם בכל בוקר המנקית, כדי לחפות בכמה שהוא על כל מה שפגם בהם יום אתמול, אלא שלא תמיד היא עושה ומצלחת, והזקן מוכרח לאחוז גם בתחבולות אחרות. כל אימת שהוא נכוה מבדיקת עין יתרה – כף ידו ממהרת אל הטלאי או אל הכתם, להאפיל עליהם… פעמים הוא בא כנגדי ברחוב וספר או איזה חבילה קטנה תחת בית שחיו, אך גם אז אין הליכתו בחפזון, אלא מטייל הוא כדרכו, בנחת ובחשאי, וברגע שאנו עוברים זה על זה הוא מרכין לי ראשו בשתיקה, נותן בי רגע אחד עינים נוגות, זולפות עלבון חרישי, והולך לו דומם לדרכו הלאה. ודאי – אמרתי בלבי כמה פעמים – הוא אחד מאלה העלובים, שמאפס עבודה קבועה, היום כלו, מזמן יקיצה בבוקר עד זמן שכיבה בלילה, מתוח ועומד לפניהם כחלל ריק, שהם אובדים ותועים בו כעב קטנה קטנה במרחב אין קץ, תועים ואינם מוצאים בו לעצמם שום נקודת אחיזה. די להם לאנשים כאלה שבמשך היום, הארוך השומם כל כך, אין אדם מרגיש ביותר במציאותם. ומאידך גיסא – די להם שאדם נותן עליהם לפעמים עין לטובה ומרגיש רגע אחד במציאותם. האומללים ביותר שבהם – הם אלה, שמצד רחמנות ועל פי איזו המלצה קלושה בכלי שלישי, ניתנת להם לפרקים דריסת רגל בבית בעל בית אמיד, מקום שממציאים להם שם, אחרי כמה דחיות ב“לך ושוב”, עבודה מדומה, איזו שהיא, ב“שכר”, כביכול, כמה שהוא. יודעים הם העניים שהעבודה הנתונה להם – כגון סדור הביבליותיקא הביתית בפעם העשירית, העתקת כתבי המשפחה בפעם האחת עשרה, גלגול פפירוסים, למוד “עברי” לגימנזיסט בר מצוה – לא היא צריכה לגופה ולא הם מזומנים לה, ולפיכך אינם מעיזים להתנות מראש על השכר. וכשהם נכנסים לאותו בית, אינם נכנסים אלא בחשאי, כמי שהולך לדבר עבירה, ולעולם – מצד ירך הבית, דרך הפתח האחורני. וכשהם מקבלים את ה“תשלומים” מיד ליד – לעולם עיניהם מושפלות ופניהם מתלהטים ודעתם מִטשטשת עליהם, והם ממהרים ובורחים מיד מתוך גמגום “שלום” קטוע, שלא לראות דרך איזה פתח נמלטו ושלא לדעת היאך נמצאו עומדים מחוץ לאותו בית הרחק כמטחוי קשת. האנשים האלה, שנראים כנמוכי רוח ושפלי ברך, הרבה בעלי נפש ואניני דעת יש ביניהם, ומהם, גם חריפי רגש וחולי גאות שוא. הכרת אפסותם המוחלטת תדכא רוחם ביום ותאכל עצמותם בלילה. ולא עצם עניָם מדכאם, כי אם מראהו החיצון, העלבון שבו. כל טלאי גלוי שבבגדם – פצע מסותר תחתיו, וכל כתם נראה – מכוַת אש הוא בבשרם החי. מי שמרחם באמת על בני אדם אלה ואינו רוצה להרבות צערם – אל נא יַשהה עליהם את עיניו יותר מכדי שימת לב לפי מדת דרך ארץ. כך אני נוהג תמיד עם אותו זקן, שנזדמנתי עמו הערב בטרַם, וכן עשיתי גם הפעם. לאחר שהשיבותי לו נענוע ראש, מיד הסבותי עיני מנגדו לצד חלון הטרם ולא שמתי עוד אליו לב. לדוכן עלו בתוך כך עוד שני נוסעים, פקיד צבא ואשה עמו, והיונקר הצעיר התמתח והצדיע לפני הפקיד בזריזות גדולה וב“שיק” מיוחד, ואני כמעט הסחתי דעתי מן הזקן לגמרי.
לא עברו רגעים אחדים, והנה היונקר הצעיר פונה פתאום אל הזקן בהשתחויה קלה של נמוס, עושה בידו, הנעולה נעל עור דק, תנועה של חן מנומסת ואומר בקול רך מאוד:
“אנא, סלח לי, אדוני.”
מתוך הנמוסיות היתרה – וגם מתוך סלסול התלבשת, החדשה כלה – אפשר היה להכיר מיד, שהיונקר עדין טירון הוא. זה אתמול ירד מעל האבנַיִם ולבש מדיו החדשים, ועדין זהיר הוא בהלכות דרך ארץ כבר-מצוה בתפלין ביום השני ללבישתן. כמעט ששמח על מצוה כגון זו שבאה לידו במעמד הפקיד ונזדרז לזכות בה, שלא להחמיצה. מה ראה לבקש סליחה מאת הזקן, לא ידעתי. משמע שגרם לו לזה בלי צדיה תקלה קטנה, כדחיַת יד או דחיקת רגל וכדומה. ואולם הזקן, כנראה, לא ידע מאומה, וכתמֵה לא מעט על פְּנִיָה זו, שהיונקר פונה אליו פתאום, הטה אליו ראשו ואזנו ושאל מתוך מקצת יראת הכבוד ומקצת פחד:
“מה? מה אדוני דובר?”
“אני מבקש בהכנעה רבה סליחה מאת אדוני” – הכפיל היונקר את בקשתו בנמוסיות כפולה ומכופלת.
“מה? מה?” שאל הזקן בתמיהה רבה, כמי שאינו מבין ואינו מאמין כאחד, והגיש את ראשו ואת אזנו השעירה לפי היונקר ממש.
היונקר הצעיר לא יצא גם הפעם מגדר הנמוסיות לגמרי, אלא שהרים את קולו קצת כמעט מתוך שמץ הקפדה, ובשלשו את בקשתו שוב עד סוף פסוק, התיז הפעם כל מלה ומלה בפני עצמה.
"מאד, מאד אני מבקש… "
עתה תפס הזקן את הענין ומהר להרים את ראשו, כמי שנרתע לאחוריו. היונקר הנחמד והמהודר בקש אפוא סליחה מעמו! ולא עוד, אלא שהוא, הזקן, גרם לו ליונקר, לשלש בקשתו. הזקן הביט כה וכה במבוכה גדולה. ובפגעו ברגע זה במבטו הבודק של הפקיד נבוך כפלים, כמי שנתפס בשעת קלקלתו. מבין שפתיו נפלטה פתאום מעין הברת “פּ!” ועויה משולשת עמה: משיכת כתף, פשיטת יד ועקימת פה. העויה היתה משונה כל כך עד שקשה היה להכריע בה מה משמעה: משמע השתוממות, משמע הצטדקות, משמע התבטלות ומשמע בטול. ואפשר שהיו בה כל אלה המשמעות ביחד וכל אחד מארבעת עדי הראיה – הפקיד, האשה, היונקר, ואני – היה רשאי לברור לו מהם את היפה לו.
ומוזר הדבר: מאותו הרגע שהיונקר המתנמס בקש את הסליחה, לא עמד עוד הזקן על מקומו במנוחה. סולד היה מכל פגיעת עין. נדמה לו, שהכל בודקים אותו מכף רגל ועד ראש, והוא נגלה עתה לעצמו ולאחרים בכל אפסותו ושפלותו, ואין מסתור ואין מנוס. כל הטלאים והכתמים שבבגדיו ובמנעליו – אלו שכל ימיו טרח בהם כל כך בכמה תחבולות לחפות עליהם – כלם כאלו חָברו עליו יחד לגלות קלון עָנְיוֹ ודלות חייו מעודו ועד היום. כל פצעי נפשו וכבודו, הקטנים עם הגדולים, הנעלמים מתחת לטלאים האלה, כאלו פתחו ברגע אחד את פיותיהם וזעקו זעקה גדולה ומרה: הבאמת תמוה הדבר כל כך, אם יונקר צעיר מבקש סליחה מזקן כמותו? האמנם אין הוא ראוי לכבוד אדם שעה אחת? האמנם אפסה כל תקוה, שיטעום אף הוא פעם אחת בחייו טעם של אדם שלם שאין טלאי נראה עליו?…
עיני הזקן המשוטטות הנה והנה הביעו צער עמוק וכל מראהו היה כמטושטש. כף ידו חרדה כל פעם אל מקום אחר בבגדיו השחוקים. נראה בעליל שהוא מרגיש עתה בבשרו ממש כאב כל טלאי וכתם, והוא ממשמש בהם בעל כרחו כמוכה שחין רע בצרעתו. טלאי טלאי – ופצע עמוק תחתיו, כתם כתם – וחותם קלון עם מכוַת אש צרבת בבשר החי.
באמרו להֵרָאות עוד עתה, בזה הרגע ובמעמד אלה האנשים עצמם, בתפארת אדם, קפץ והתחיל פתאום להיטיב את מראהו עד כמה שידו היתה בשעה זו ובמקום זה מגעת. לשם זה אחז בבת אחת בכל אותן התחבולות הידועות לו מכבר. מהר וישר קצת קומתו, חפז ומשמש בזקנו, נזדרז ויִשֵב כהלכה את הכובע על ראשו, שוב מהר ורכס כפתור וחצי כפתור בקפוטתו והאפיל בכך על כתם צהוב במכנסים, ושוב הרכיב נעל על גבי חברתה וחפה בבת אחת על שני טלאים רצופים. כל המלאכות המרובות האלה נעשו ונגמרו בחפזון גדול, כמעט בבת אחת, וכפי שנדמה לו, גם בצנעא, באופן שלא ירגישו בדבר העומדים עליו. ולא נתקררה דעתו עד שחטף והוציא פתאום מכיס בגדו מטפחת לא נקיה ביותר וגרף את חוטמו בקול רעש גדול, שהרתיע קצת לאחור את כל העומדים עליו, ובתוכם גם את היונקר המנומס והמפונק ביותר.
העלוב! בשעה קלה אמר לתקן את אשר עִוְּתוּ שנים רבות כל כך!
כל הבוקר פעמוני דברי שיר, וזה כחצי שעה שאני יושב אצל שלחן עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו. עדין לא הכרעתי, מה דמות אערוך להגיון לבי ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים אלי צמדים צמדים מאליהם, מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי”, ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה. בועטים הם. הצמד האחד מנתר אמפיברַכית והשני רוקד כנגדו דַקטילית.
“האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי?” – אמרתי עם לבי על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שְהִיָה שעה אחת קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה.”
ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא ומסתכל החוצה.
היום יום קיץ סתם, אחד מימי המעשה. והשעה – לפני הצהרים, שעה שאין בה עוד מזריזות הבוקר, אבל עדין אין בה גם מעיפות הערב. השמש זרחה כמשפטה והאויר היה רך ונקי. שערים ופתחים וחלונות היו פתוחים בכל השכונה, ובני אדם וכלים, בין שמבחוץ ובין שמבפנים, היו עומדים חשופים לעין כל באמצע סדר יומם כל אחד במקומו עושה בשלו ומטיל לאויר השכונה את חלקו הקבוע ואת חוק יומו בקול, במראה ובתנועה, וכל תנועה קלה ושאינה קלה רושמת באויר את רושמה המיוחד.
מבעד לחלון הפתוח בבית מנגד – נגר חשוף זרועות מוליך ומביא על גבי קרש את מעצדו, וזה משמיע מתחתיו על כל שיפה ושפיפה כעין עטישה של כלב מצונן ומתריז בשעת מעשה פצלות דקות ולבנות, עשויות תלתלים תלתלים.
מבעד לחלון השני, הסמוך לשם, חיט שוקד על מכונת תפירה קשקשנית, שמנקרת בלי הרף בגוף עצמה ועושה במחטה “נקודין נקודין, חדודין חדודין”.
מאחד החצרות מגֵרה מר צורחת, כאלו היא היא הנגזרה לגזרים ולא הקורה שמתחתיה.
רוכלים ותגרניות מפריחים באויר כרוזיהם המשונים: אלה בקול תחנונים, אלה על דרך החרוז ואלה בדרך חדוד ובלשון נשמעת לשני פנים.
במאפל בית הנפח, מימין הרחוב, פטישים כפולי קול מתחרים זה את זה על גבי הסדנים ודפיקותיהם האמיצות, הכבדות, נופלות מתוך צליל עמום אל תוך הרחוב ככדורי ברזל.
מעבר לכתל אחד מכעכעים והומים מעלות ומורדות רעועים של קולות פסנתר מרוסק…
הכל כתמול שלשום. בני אדם וכלים חוזרים בפעם האלף, כתלמידים ערלי לב בבית “מלמד ערבוביא”, על פרשה ישנה נושנה, השגורה להם מכבר. ואף על פי כן, מי שמתבונן מוצא כי כל אחד מאלה פסוק מיוחד לו בפרשת היום, פסוק שלו, החביב ונמאס עליו כאחד, ובשום פנים לא יחליפנו בשל חברו. שלו הוא, כלו שלו, מן התגין והנקודות ועד נגינות הטעמים.
“האין גם אנשים אלה משוררים מעט, בעלי עצמיות כל שהיא, בבחינה ידועה? ויהא כחוט השערה… הרי אי אפשר לבריה בעולם שלא יהא לה “נגון” משלה, ריתמוס נפשה המיוחד, זה שמשנה אדם מחברו אפילו בקול פסיעותיהם…”
עודני הוגה – והנה מקהלת נוגני צבא, נוצצת כלה בכלי נחשתה, באה פתאום לאחד הרחובות, ילדים רצים לפניה ואחריה, ותרועת מַרש עליז וצוהל, רְחַב הד ושאון, מפוצצת ובאה עמה. החצוצרות הריעו במלוא רוחב גרונות נחשתם והתף והמצלתים מלאו אחריהם ברעם וגבורה.
אל אויר החול של השכונה השתפכו פתאום קלוחי זמרה עזים וכבירים, שזרמו בכח מפיותיהם הנוצצים והרחבים של צנורי הנחשת ומלאוהו רוח חג ועליצות.
לא הגיעה המקהלה לחצי השכונה וקולות המרש הציפו באיתנם את כל מלואה, את החצרות ואת הבתים ואת כל האויר מסביב, עד אפס מקום. הכל נגרף בשאון גליהם ודבר לא עמד בפניהם.
אנשים ונשים וטף קפצו ויצאו אל הפתחים ואל השערים, אומנים ופועלים נדחקו והוציאו ראשם ורובם בעד החלונות, משרבבים עצמם משם, כנחשים ממאורותיהם כלפי חוץ, פוערים פה ושותים בצמא מן האויר את פסוקי הזמרה העזים, המפורשים, הקצובים, שחוזרים ונשנים בנעימה אחת כמה פעמים, וכל פעם עוז חדש וזהר חדש להם.
בעוד רגע – ואני מתבונן, והנה השכונה כלה, היא וכל מלואה, מדעת ושלא מדעת, הולכת ונעשית שותפת בזמרת המקהלה:
זה בעל הבית החשוב, העובר על המדרכה ממולי, הוא, וגם השני הבא אחריו, וגם השלישי, וגם הרביעי – כלם פסיעותיהם נקצבות לפי קצב המרש.
עוד מעט, והנה גם המגרה צורחת, והמעצד מתעטש, ומכונת התפירה מקשקשת, והפטישים מתחבטים לפי קצב המרש.
מקץ עוד רגע, והנה גם התגרן והרוכל מכריזים על סחורתם לפי קצב המרש.
וגם השפחה, שומע אני, קרצפה בחדר הבשול את קדרתה, והמשרת חבט בחצר את הכסתות ואת השטיחין, והאם בחדר הילדים נדנדה את עריסת תינוקה, והזקנה היושבת בשער על הצטבא סרגה עניבות פוזמקה ונענעה בצינורין – לפי קצב המרש.
דומה, שאפילו שעטת הסוסים ושקשוק הכרכרות של השכונה מכֻוָנים לקצב המרש.
וברי לי, כי גם כלי השעות אשר בחיקי האנשים האלה, וגם הלבבות אשר בחזותיהם, ידפקו עתה גם הם את דפיקותיהם בלאט לפי קצב המרש!
כל הקולות וכל התנועות שבשכונה נצטרפו פתאום למרש והיו למקהלה אחת.
עדר! – התרגזתי בלבי על אלה, שטעיתי בהם רגע אחד קודם – די לרעם מרש אחד, שיפל עליהם פתאום בגבורתו, להכחיד מנפשם כרגע את כל עצמיותם. הנה עברה עליהם ברעש זמרת צבא מפוצצת – ואיה עתה נעימי הנפש המיוחד, קורטובי הריתמוס אשר להם, להם לבדם? אין פליטה ואין זכר! המקהלה באיתנה בלוע בלעה את כלם כבלוע הלויתן את הדגה הקטנה. מעתה, בטוח אני, משול ימשול המרש ומלוך ימלוך כל היום, ואולי ימים רבים, בשכונה, ומנוס לא יהי עוד מפניו.
“לא!” – באתי בלבי לידי מסקנה – “האנשים האלה אך בהמה בבקעה המה להם. העצמיות הגמורה, זו שאינה נכנעת ושאינה נבלעת ושאינה בטלה באלף, אך נחלת יחידי סגולה היא, חלק אלוה ממעל למשוררים בלבד.”
בעוד רגע כשחזרתי לשלחני – והנה היתה לי עליַת הרוח. מתוך הנאה מסותרת – לא נקיה, באמת, גם משמץ גאוה – על “שאין חלקי כהם וגורלי ככל המונם”, שרתה, כנראה, עלי השכינה, ו“חלק אלוה ממעל” שבי נגלה בכל כחו. החרוזים היו מתגלגלים מתחת עטי כעדשים, וכלם עליזים, וכלם פזיזים, וכלם מאירים ושמחים כנתינתם מיד המוזה.
ברוך אלוהי השיר! הגיון לבי מצא סוף סוף את לבושו הנכון והיחידי…
אך מה השתוממתי, בהעיפי לבסוף עין על הכתוב – והנה אין שם מאום לא מן הדקטילוס ולא מן האמפיברַכיא, אלא כלו מקשה אחת: כוֹרֵי נקי – כזה של קצב המרש.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.