מהדורה זו של זיכרונות יחזקאל קוֹטיק מבוססת על שני חלקי הספר:

• מה שראיתי… זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, חלק ראשון, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תשנ"ט (מסת"ב: 965–338–036–2).

• נע ונד: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, חלק שני, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין באוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תל אביב תשס"ה (מסת"ב: 1–059–338–965).

טעויות שנפלו במהדורה המקורית תוקנו במהדורה זו, ובמקומות רבים אף עודכנו התרגום וההערות בידי המהדיר. מראי המקום והביבליוגרפיה לשני החלקים קוצרו ואוחדו ואת פירוטם המלא אפשר למצוא ב“מפתח קיצורים ביבליוגרפיים'. כמו כן עודכנו ואוחדו הנספחים: “יחזקאל קוטיק: רשימת פרסומים”, ו”מבחר רשימות, מאמרים וערכים לקסיקוניים על יחזקאל קוטיק וזיכרונותיו".

את שני חלקי הספר ניתן לרכוש במזכירות המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גורן-גולדשטיין, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 69978

טלפונים: 03–6409799 03–6409462 פקס: 03–6407287

דואר אלקטרוני: polin@tauex.tau.ac.il

® כל הזכויות על התרגום וההערות שמורות לפרופסור דוד אסף

החומר המובא כאן אינו מיועד לשימוש מסחרי.

אין להעתיק, להפיץ או לתרגם ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה או אמצעי, ללא היתר בכתב מן המהדיר.

מה שראיתי…

זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק

מהדורה מתורגמת, ערוכה ומבוארת

בידי

דוד אסף

יחזקאל קאָטיק, מײַנע זכרונות, ערשטער טייל

מהדורה ראשונה: ורשה תרע“ג (1913), מהדורה שנייה: ברלין תרפ”ב (1922)

תרגום מיידיש: רחל קרונה ודוד אסף עריכה: יהודית שרגל

© כל הזכויות שמורות * תשנ"ט / 1998

המכון לחקר תולדות יהדות פולין וליחסי ישראל-פולין

המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב

© מהדורה מעודכנת: תשע"ט / 2019

הנספחים והקיצורים הביבליוגרפיים לשני הכרכים אוחדו ומובאים בסוף כרך ב

מבוא: בין זיכרון להיסטוריה: יחזקאל קוֹטיק וספרו “מײַנע זכרונות” (מאת דוד אסף)

מִכֹּל תַּנְחוּמוֹתָיו אֵל הוֹתִיר לִי שְׁתָּיִם:

זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי

לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי,

הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי,

כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל-יָדִי¹

א. שירת העיירה

“אין זה רק ספר – זה אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים.” “אני משוגע מתענוג!”. “יצירה שהיא פשוט מונומנטלית… הכרחי שכל בית, שיש לו עניין בעבר היהודי, ירצה להתהדר בספר זה.” אלה הן רק מקצת מקריאות ההתפעלות ששלום עליכם וישראל אֶלְיַשֶׁב (“בעל-מחשבות”) – שניים מן האישים החשובים ביותר בתחומיה של הסיפורת והביקורת ביידיש בראשית המאה העשרים – קידמו בהן את הופעת “מײַנע זכרונות” (=זיכרונותי), הכרך הראשון מזיכרונותיו של יחזקאל קוֹטיק (1921–1847), שראה אור בוורשה בשלהי שנת 1912.

הספר “מײַנע זכרונות”, שתרגום חלקו הראשון (מתוך שניים) מוגש עתה בפני הקורא העברי תחת הכותרת “מה שראיתי…”,² הוא אכן מן היפים והחשובים שבספרות הזיכרונות היהודית.³ התיאורים הפנורמיים של בני משפחת המחבר, של ילדותו ונעוריו, של קהילת קאמֶנִיץ דליטא שבה גדל, על שלל אתריה, מוסדותיה וטיפוסיה, אלה שבמחיצתם חי ושאותם ראה בעיניו ואלה שעליהם רק שמע – אינם רק ביטוי לכשרון כתיבה וסיפור, אלא מהווים גם מסמך תרבותי אותנטי מן המעלה הראשונה ומקור לא אכזב לחקר תולדות יהודי תחום המושב במאה הי"ט.

דמויותיהם הצבעוניות של הסבא-רבא, הסבא והסבתא, האב והאם, המחבר עצמו, גיסיו, דודיו ואחייניו,⁴ הם ציר האורך הכרונולוגי שסביבו נטווית עלילת הזיכרונות. ואכן, לכאורה אין זו אלא סאגה משפחתית הנפרשת על פני ארבעה דורות ומתארת את עלילותיה של משפחה יהודית פשוטה, אף כי אמידה ובעלת השפעה, החיה את חייה בעיירה קטנה. אך זוהי רק כסות עיניים ואמתלה לתלות עליה גלריה מגוונת של דמויות ואישים, צבעים וקולות, טעמים וריחות, שזיכרונו של קוטיק הצליח לשמר ולתאר בתמימות נעדרת חנופה ובאהבה נעדרת נוסטלגיה.

קוטיק משחזר ימים של שמחה ואבל, של חרדה ותקווה. נישואי ה“בהלה” של ילדים וסגולות מאגיות לגירוש דיבוק ולעצירת מגיפה, מוסדות הקהילה וה“קהל”, היחסים בין היהודים לבין השלטון הרוסי מזה, ובינם לבין הפריצים הפולנים מזה, פרנסות היהודים וחיי היום-יום, “נעלמים” ו“קנטוניסטים”, גובי מסים וחטפנים, תקיפי קהל ובעלי בתים, רבנים וצדיקים, חוכרים ומוזגים, סוחרים ופשוטי עם, חסידים ומתנגדים, מגידים וחזנים, בעלי מופתים ומכשפים, למדנים ועמי ארצות, מאמינים ואפיקורסים, שדכנים ובדחנים, מורים ומלמדים, מלשינים וגנבים – כל אלה ועוד רבים אחרים מתוארים בידי קוטיק בכישרון, בחיוניות ובתנופה.

קאמניץ ליטבסק – עיירת הולדתו של קוטיק, שסביבה נרקם הציר האופקי של הזיכרונות – הייתה קהילה קטנה ושולית ברוסיה הלבנה. לכאורה זו קהילה “בלתי חשובה”, לפחות מנקודת מבטו הקרה והפורמליסטית של ההיסטוריון. אך מנקודת התצפית האישית של קוטיק היא הופכת להיות מעין מרכז העולם. וכמו בּוּצַ’אץ' שבגליציה – שהפכה ביד האמן של ש“י עגנון ל”עיר ומלואה“, למיקרוקוסמוס שהכול מתרחש בו, הן בציר הזמן הן בציר המרחב – כך גם קאמניץ בכתיבתו של קוטיק: כל האירועים החשובים בתולדות יהודי מזרח אירופה מתקשרים אליה ואל תושביה בדרך כלשהי ומשתקפים באמצעותה במין אספקלריה מצוחצחת; ואין הדברים אמורים רק באירועים היסטוריים כגון גזירות הצאר ניקולאי הראשון, ביטול ה”קהל", שחרור האיכרים הצמיתים או מרידות הפולנים בשלטון הרוסי, אלא גם בשאלות הקיום היסודיות ביותר של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה: התערערות העולם המסורתי והסדר הישן לנוכח רוחות הפרצים של הזמנים החדשים, התמורות הכלכליות שליוו את המעבר מחברת מעמדות פיאודלית לחברה טרום-קפיטליסטית, המאבקים החברתיים והתרבותיים בין חסידים, מתנגדים ומשכילים על תמונת העתיד היהודית, התמוטטותן של הסמכויות המסורתיות – זו הדתית וזו המשפחתית – וצמיחת מקורות סמכות חדשים, ועוד ועוד. הכול מתרחש בעיירה קטנה אחת, שאינה אלא בבואה לחייהם של היהודים במאות עיירות אחרות בכל רחבי מזרח אירופה.

וכך, מבלי משים, מעוררת הקריאה בזיכרונותיו של קוטיק הרהורים על גורלה, דרכיה ופיתוליה של כתיבת ההיסטוריה: כיצד עשויה קהילה, שההיסטוריוגרפיה “הרשמית” מעולם לא ייחסה לה תשומת לב מיוחדת – לא לרבניה ולמנהיגיה ולא לאירועים שנתחוללו בתוכה – להפוך לבבואה של התרחשות היסטורית. אכן, גם כך נכתבת היסטוריה. היא נסמכת בעיקרה על מורשת ספרותית ותיעודית שנשתמרה במקרה. “הסיפור” שרוקם ההיסטוריון אינו אלא שילוב מחוכם, שיטתי וביקורתי של “סיפורים” ודימויים, של תעודות ועדויות, ששרדו והגיעו לידיו. סופרים ומתעדים מוכשרים, שהנציחו את עלילותיהם שלהם או של אחרים, היו למקור ראשי לעיצוב דימויי העבר שלנו וקבעו לדורות את מדרג החשיבות שההיסטוריונים מעניקים לאירועי העבר. זכתה קאמניץ, שבנה, יחזקאל קוטיק, ינציח את קורותיה בזיכרונותיו, ובכוח כשרונו יצליח להפוך גם אותה למקום “חשוב” במערך הידע והדימויים שבידינו אודות העיירה היהודית במזרח אירופה.⁵

ב. קאמניץ ליטבסק וסביבתה

העיירה הפולנית לשעבר קאמניץ ליטבסק (Kamieniec Litewski,⁶) השוכנת בשולי אזור הביצות והיערות הגדול המכונה פּוֹלֶסְיֶה ((Polesie,⁷ נמצאת היום בתוך גבולותיה של בְּיילוֹרוּס, היא רוסיה הלבנה. היא ממוקמת כשלושים וחמישה ק“מ מצפון לעיר המחוז בריסק (Brześć Litewski; Brest), מאה שבעים וחמישה ק”מ מדרום לגרודנה, ומאה חמישים וחמישה ק"מ מצפון-מערב לפינסק.

קאמניץ נוסדה במחצית השנייה של המאה הי“ג ושמשה שקעה בראשית המאה הי”ח. היא הוקמה על הגדה המזרחית של נהר לשנה (Lesna), מיובליו הגדולים של נהר בוג (Bug), בלבו של מפגש גבולות ותרבויות. מנקודת מבט כלכלית שכנה העיירה בצומת דרכים חשוב – הן בתוך מלכות פולין-ליטא, סמוך לדרך המלך המקשרת בין קרקוב, בירת פולין שבדרום, לבין וילנה, בירת ליטא שבצפון; הן במסגרת נתיבי המסחר והכלכלה שקישרו בין פולין-ליטא שבמערב לבין רוסיה המוסקבאית שבמזרח. מן הבחינה האתנית, רוב אוכלוסייתה הלא-יהודית של העיירה לא היה פולני אלא ביילורוסי ואוקראיני.⁸ קרבתה של קאמניץ לאתרי הציד שביער בּיילוֹוייז’ה הענק (Puszcza Białowieska), וכן שריד ארכיאולוגי חשוב מימי הביניים שנשתמר בתוכה (מגדל צבאי שכונה “סְלוּפּ”), הפכו את העיירה גם לתחנת מעבר ומקום כינוס ותיור למלכים, אצילים ובני החברה הגבוהה.⁹

בימי מלכות פולין-ליטא נשתייכה קאמניץ מן הבחינה המנהלית לפלך (Wojewodztwo) בריסק ולמחוז (Powjat) בריסק, ועד לראשית המאה הי"ח אף התגורר בתחומה מושל המחוז (הסְטַרוֹסְטָה). בדצמבר 1795, מיד לאחר חלוקתה השלישית של פולין, חולק מחדש האזור שסופח לרוסיה בצפון-מזרחה של פולין. המערך המנהלי הרוסי בליטא התחלק אז לשני פלכים (או גוּבֶּרְנִיוֹת – Gubernia): וילנה וסְלוֹנים; קאמניץ נכללה בתחום פלך סלונים. באוגוסט 1796 הוקמו במסגרת פלך סלונים שמונה מחוזות (או אוּיֶזְדִים – Uyezdi,¹⁰) וקאמניץ צורפה למחוז בריסק. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1796, אוחדו שני הפלכים למה שכונה “הפלך הליטאי”, שבירתו הייתה וילנה. בספטמבר 1801 שוב חולק הפלך הליטאי המאוחד לשני פלכים: וילנה וגרודנה. זה האחרון, שהעיר גרודנה הייתה למרכזו האדמיניסטרטיבי, היה זהה, פחות או יותר, לשטחו של פלך סלונים הקודם על מחוזותיו, ובמתכונתו זו נשאר, כמעט ללא שינויים,¹¹ עד שנת 1915, שעה שחזית מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאזור. בתקופת רוסיה הצארית – התקופה המתוארת בזיכרונותיו של קוטיק – השתייכה אפוא קאמניץ למחוז בריסק שבפלך גרודנה.

על קהילה יהודית מאורגנת בקאמניץ שומעים לראשונה במאה הי“ז: העיירה מוזכרת בפנקס מדינת ליטא כחלק ממערך הקהילות המכונות “הגבולין והסביבות ק”ק בריסק”.¹² לפי נתוני מִפקד האוכלוסייה שנערך בשנת 1847, היה מספר היהודים בקאמניץ 1,451, מהם 645 גברים ו-806 נשים.¹³ אולם נתון זה בוודאי אינו מדויק, ויש להוסיף עליו מספר לא ידוע של “נעלמים”, שהתחמקו מן הרישום מחשש לגיוס ולמיסוי.¹⁴ בשנת 1897 כבר נרשמו בקאמניץ 2,722 יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת של 3,569 איש,¹⁵ ובמילים אחרות: בסוף המאה הי"ט היו כשבעים ושישה אחוז מכלל אוכלוסייתה יהודים.

גם לגבי היהודים הייתה קאמניץ מעין “עיירת גבול”, שבה נפגשו ונתערבו יסודות אופייניים לעולמם הדתי והתרבותי של יהודי ליטא ושל יהודי פולין. העימות החריף בין הלמדנות הליטאית “המתנגדית” ועולם הישיבות לבין כוחם המושך של הצדיק ושל החצר החסידית – הוא רק אחד מן הביטויים של אותו מפגש. הווי חברת המעמדות הפולנית התערב בהשפעות האבסולוטיזם הנאור של השלטון הרוסי החדש – שפתו, מוסדותיו ועולם מושגיו. העוינות, המתיחות ושיתוף הפעולה, שנרקמו בין רכיביה השונים של האוכלוסייה – פריצים פולנים, פקידי שלטון ומשטרה (שרובם פולנים), צמיתים ביילורוסים ואוקראינים, כמורה קתולית ופרבוסלבית, והיהודים, שאם לטוב אם למוטב מצויים היו בתווך – לא נעדרו אף הם בשל קרבת הגבולות.

קאמניץ שבין שתי מלחמות העולם, שנכללה באותה עת במסגרת הרפובליקה הפולנית העצמאית, לא נבדלה בגורלה ההיסטורי ממאות רבות של עיירות יהודיות אחרות במזרח אירופה, עיירות שנודעו בשם, שגם הפך לימים סמל תרבות, זהות וגעגוע – השטעטל. זו הייתה עיירה קטנה ונחשלת מן הבחינה הכלכלית, אך תוססת ומלאת חיוניות מן הבחינה החברתית והתרבותית. חמש מאות המשפחות היהודיות, שאכלסו את העיירה עד החורבן הנורא של ימי השואה, הטביעו את חותמן על קאמניץ, שבה היו רוב גמור. לצד מאות תלמידיה הצעירים של ישיבת “כנסת בית יצחק” (ישיבה זו נוסדה בשנת 1897 בסְלוֹבּוֹדְקָה שבקוֹבְנָה ועברה בשנת 1926 – לאחר טלטולים שונים – לקאמניץ),¹⁶ ידעה העיירה פעילות לאומית וציונית ערה, תנועות נוער, פוליטיקה מקומית, תרבות חילונית, ספורט ועוד.¹⁷

בשנת 1939 כבש הצבא הרוסי את העיירה והשליט בה את ידו החזקה של השלטון הקומוניסטי. ב-22 ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה הנאצית, נכבשה קאמניץ ללא קרב. בתוך ימים ספורים נרצחו כמאה יהודים ביער פרוסקה הסמוך. היהודים שנותרו רוכזו בשני רחובות, מעין גטו לא מגודר, ושעון חייה של הקהילה החל לתקתק לקראת סופו. חלק מן היהודים הועברו לגטו פּרוּזָ’נָה ומשם נשלחו לאושוויץ. אלה שנותרו בקאמניץ נספו במחנה המוות טרבלינקה. רק מתי מעט ניצלו מן התופת.¹⁸ קאמניץ דליטא היהודית, עיירתו האהובה של קוטיק, נכחדה מעל פני האדמה.

ג. יחזקאל קוטיק: האיש וזמנו

יחזקאל קוטיק נולד בקאמניץ בח' בניסן תר“ז (25 במרס 1847) למשפחת פרנסים וחוכרים אמידה. עד לנישואיו, בגיל שבע-עשרה, ידע חַצְקֵל – כך כונה ביידיש – חיים ללא דאגות. הוא קיבל חינוך מסורתי ב”חדר" ואצל מורים פרטיים, אך לא היה זה חינוך ראוי לשמו, והמורים שנשכרו עבורו לא הלמו את כישוריו (דבר זה זקף קוטיק לחובת השקפת העולם החסידית של אביו). בשנת 1865 – בד בבד עם ראשית התרוששותה של המשפחה בעקבות הזעזועים הכלכליים והחברתיים ברוסיה (שחרור האיכרים בשנת 1861, דיכוי המרד הפולני בשנת 1863 והפגיעה האנושה במעמד אצולת הפריצים הפולנית) – נשא קוטיק לאישה את לִיבֶּע, נערה יתומה מפינסק, שאותה ראה לראשונה ביום חתונתו.

בעוד שסבו של קוטיק, וכן כל בני משפחתה של אמו, היו “מתנגדים” נלהבים, שבזו לחסידות ולמנהיגיה, הנה אביו, שחונך אף הוא כמתנגד, עבר לאחר נישואיו תהליך של “המרה” והפך לחסיד נאמן ופעיל של הצדיקים מקוברין ומסלונים. יחזקאל, שספג בילדותו את האווירה החסידית, נמשך תחילה אף הוא אל עולם קסום זה, אך בבגרותו, עוד קודם לנישואיו, החליט כי עולמה של החסידות איננו עולמו והפך למתנגד. התנגדותו הנסתרת נחשפה מיד לאחר נישואיו, ויצרה קרע חמור בינו לבין אביו, קרע שלא נתאחה לעולם וליווה את קוטיק כצל כל ימיו.

לאחר נישואיהם ניסו בני הזוג להתפרנס כבעלי חנות, אך נכשלו כישלון חרוץ. בתוך כך (בשנת 1868) נולד בנם הבכור אברהם – לימים סוציאליסט פעיל – וקוטיק החל במסכת ניסיונות מתסכלים לרכוש השכלה ולמצוא פרנסה ראויה. לתקופה זו – ילדות, בחרות ועלומים – מוקדש חלקו הראשון של ספר הזיכרונות, הוא הכרך שלפנינו.

מכאן ואילך יהיו הכישלון, האכזבה וההחמצה למוטיבים העיקריים בפרשת חייו. בחלק השני של זיכרונותיו מגולל קוטיק את תלאותיו כראש משפחה צעיר המבקש לפתח את כישרונותיו הטבעיים ולממש את תשוקתו להשכלה, אך מוצא את עצמו נשלט בידי גורמים ואירועים חיצוניים שהוא מתקשה להתמודד עמם. אופי רך, נישואים מוקדמים, לחצי פרנסה וקונפליקטים משפחתיים מונעים ממנו להגשים את שאיפותיו. לקוטיק, שגדל כנער חסר דאגות כלכליות, נדמתה עד אז העיירה הקטנה קאמניץ כלב-לבו של העולם. היציאה מן הקן הבטוח והיציב, שבו חיה משפחתו זה דורות, אל חיי הצער והנדודים בערי תחום המושב, נמשלה בעיניו לנטישתו של גן עדן. אין זה מקרה שלאור נסיבות חייו ומזלו הרע ראה קוטיק את עצמו יותר מכול כמעין פרוטוטיפ של היהודי הגלותי הקלסי, גלגול מובהק של מנחם-מנדל, גיבור סיפוריו של שלום עליכם:

אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל, הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.¹⁹

הנה אפוא בקצרה תיאור קורותיו של יחזקאל קוטיק כפי שהן מצטיירות מן הכרך השני של זיכרונותיו: נסיבות הזמן, שהוזכרו לעיל, כפו גם על אביו, משה, לעזוב סביב שנת 1867 את ביתו ואת עסקי החכירה העירונית הכללית שניהל (חכירות מסוג זה נתבטלו לאחר דיכוי המרד הפולני של שנת 1863) ולמצוא את פרנסתו כחוכר אחוזה זעירה. הוריו של קוטיק עברו, בחוסר רצון גמור, להתגורר ב“יישוב” בשם וַאכְנוֹבִיץ', רחוקים ומנותקים מחיי קהילה יהודית ומחיי החברה החסידית, שהיו כה מרכזיים בעולמו של האב. קוטיק עצמו נשאר לפי שעה בקאמניץ – בשלב זה עדיין לא היה מסוגל לראות את עצמו כ“יישובניק” החוכר אחוזה או בית מרזח. חלומו היה רכישת השכלה והרחבת אופקים, אך כל מאמציו לממש שאיפה זו הושמו לאל. עוד בסוף החלק הראשון של הזיכרונות הוא מספר על תכניתו ללמוד בישיבת וולוז’ין ולחלופין ללמוד רוסית כדי לזכות במשרת “רב מטעם הממשלה” – אלא שאביו הכשילו פעם אחר פעם. הוא ניסה את מזלו בבריסק ובביאליסטוק ונכשל; התחיל לעבוד כמלמד בוורשה וכשל גם בכך.

לבסוף, בראשית שנות השבעים מצא קוטיק את מקומו בכפר קטן במחוז ביאליסטוק בשם מַקַרוֹבְצִי, סמוך לעיר קריניק (Krinki), שם גר קרוב משפחתו, סנדר רוזנבלום, במחיצת פריצה פולנייה שהתאהבה בו ומסרה לו את רכושה. קוטיק קיבל מהם בחכירה מחלבה ובית מרזח ועסק בקנייה ובמכירה של חלב, חמאה, גבינות ויינות. בראשית דרכו זכה העסק שניהל להצלחה בקרב האיכרים והאצילים המקומיים. הוא עבד קשה, חסך כסף ואת זמנו הפנוי בילה בקריאת ספרי הגות וחקירה, בשיחות מענגות עם שכניו – יהודים וגויים – ובתהייה על קנקנם.

במעמדם החברתי של ה“יישובניקים” חלה בשנות השבעים של המאה הי“ט תמורה משמעותית – שוב לא הייתה זו בושה גדולה ליהודי לצאת מן העיר ולהתגורר בכפרים או ביערות. ההתפתחויות החברתיות והכלכליות החדשות, ובראשן בניית רשת מסילות הברזל, פתיחת שערי הגימנסיות בפני יהודים, יזמות מסחריות חדשות והגידול הדמוגרפי של יהודי תחום המושב – קיצרו בצורה משמעותית את המרחקים בתוך האימפריה הרוסית, ובד בבד גם צמצמו את הפער – הפיזי והמנטלי – שבין חיי העיר והעיירה לבין חיי הכפר והיער. רבים מיהודי ה”יישובים" זכו לשגשוג כלכלי, ותחושות הנחיתות שהיו להם כלפי תושבי הערים נעלמו לגמרי.

ובכל זאת, בין ה“יישובניקים” הפשוטים ועמי הארצות נחשב קוטיק ליוצא דופן – גם יחסן וגם למדן. הוא ייסד מניין בביתו, ובשבתות הגיעו אליו שכניו היהודים שהתגוררו באחוזות סמוכות. לפופולריות שלו ושל המניין שבביתו הוסיפה העובדה שקוטיק היה חתום על עיתונים עבריים כגון “המליץ” או “המגיד”. היהודים המקומיים, שהשתוקקו לידיעות טריות מן הפוליטיקה העולמית והיהודית, הפכו אפוא את בית המרזח שניהל למעין מועדון חברתי.

חיי הכפר אכן קסמו לקוטיק, וכאמור הוא אף עשה חיל במלאכתו. אלא שהצלחה כלכלית לא עניינה אותו. הוא מעיד על עצמו כי צבירת הון מעולם לא הכתיבה את דרכו ותמיד הסתפק במה שיש לו. הוא לא ידע, ואף לא רצה לדעת, כיצד לרמות, לשקר או ללכת בגדולות:

רציתי רק חיים שקטים. שלווה, צניעות, בלי הון מיותר. לקרוא ספר בנחת, לעסוק קצת בענייני הכלל ובענייני הרוח. יתר על כן, תמיד תיעבתי אנשים שמקדישים את חייהם לעסקים, מתקמצנים, מוכנים לעשות הכול למען כסף, ודבר לא מעניין אותם אלא עסקיהם ורווחיהם.²⁰

קרבת ה“יישוב” לקריניק, ובמיוחד לגרודנה, הביאה אותו מפעם לפעם אל העיר הגדולה – שם רכש ספרי השכלה והתוודע למשכילים ולבני האינטליגנציה היהודית החדשה. בשלב מסוים העביר קוטיק את “עסקיו” אל לבו של יער סמוך ועסק גם במכירת עצים לבניין. לאחר הולדת בתו חלתה אישתו בשחפת. הוא נטרד בעסקי תרופות ורופאים ובינתיים הוזנחו בית המרזח והמחלבה. בלבו של קוטיק התעורר יצר הנדודים והוא החליט לעזוב את מקרובצי. החלטה זו שמה קץ לפרק התום והאושר בחייו.

באותה עת חכר עבורו סבו אחוזה קטנה בשם קוּשֶׁלייֶוֶה (בין קוברין לפרוז’נה) ומְסרה לו במתנה. אלא שהפריץ הפולני הוליך שולל את הסב, וכך הייתה “מתנה” זו לאסון חייו של קוטיק – האחוזה הנידחת שכנה בלבו של יער עד, באזור ביצות טובעניות ושוממות, שזאבי טרף, נחשים ארסיים וחזירי בר משוטטים בו. קוטיק ובני משפחתו נאלצו לחיות בקרב כפריים גסים ולהתחיל להתמחות בעבודות חקלאיות. מתקני האחוזה ובית המגורים היו הרוסים לחלוטין, שדות האחוזה היו אדמות זיבורית צחיחות, פרות לא יכלו לרעות בהן, ומאומה – לבד מקש – לא יכול היה לצמוח שם כראוי. בנוסף לכך, מזג האוויר הטחוב ותנאי האקלים היו בלתי נסבלים והרסו את בריאותם. בחורף שלגים כבדים, רטיבות וטחב; ובקיץ שריפות יער בלתי פוסקות, שכילו גם חלק ממבני האחוזה המוזנחים. קוטיק ורעייתו היו מתוסכלים ומדוכאים עד עפר: איש לא גר בשכנותם ולא בא לבקרם, ידידים לא נמצאו להם – בדידות נוראה הקיפה אותם. חוויית המגורים בקוּשֶׁלייֶוֶה הייתה כישלון צורב, והנחילה להם מפח נפש בל ישוער.

קוטיק, שמצא עצמו עובד בשדה מבוקר עד ערב, שקוע מעל ראשו בחיי הכפר והאיכרים, הבין עד מהרה כי עשה מקח טעות. הוא התגעגע לספרים, להשכלה, לחיים רוחניים ולשיחת רעים. הוא חשש לעתיד ילדיו, שיגדלו כבורים ועמי ארצות בין גויים המתעבים אותם בסתר ובגלוי, וביכה את מר גורלו. ובינתיים חלו אישתו וילדיו במגיפת הטיפוס. הרופאים לא יכלו לסייע במאומה, וכיוון שאיש לא בא במחיצתם הסתגרה המשפחה החולה לבדה. במשך חודש ימים היטלטלו בני הבית בין חיים למוות, בין תקווה ליאוש, שבסופם נפטר בנו התינוק.

שלוש שנים חיו בני קוטיק ביישוב שכוח האל, חסרי אונים ואובדי עצות. לבסוף, בהיותו כבן שלושים, מטופל בשלושה ילדים (שני בנים ובת), החליט קוטיק לעשות שינוי רדיקלי בחייו. הוא הבין כי לאחד שכמותו מוטב להיות עני בעיר מאשר גביר בכפר, והצטרף לזרם המהגרים, שנטשו את הפלכים הצפון-מערביים של האימפריה, מוכי הבצורת והרעב. את הדרך סימן לו גיסו החסיד, אהרן ציילינגולד, שהיגר לקייב כמה שנים קודם לכן וניהל שם אכסניית אורחים על גדות הדנייפר. הוא הזמין את קוטיק להצטרף אליו, והלה – נלהב ותמים כדרכו – מיהר לקפוץ על המציאה החדשה שנקרתה לפניו. קוטיק מכר את נכסי האחוזה, ממנה שש להיפטר, ובראשית שנת 1877 עבר עם בני משפחתו לקייב.²¹

קייב הייתה בתקופת אלכסנדר השני למרכז יהודי חשוב. העיר הגדולה תפסה מקום נכבד בכלכלתה המתעוררת של האימפריה הרוסית, ובשל כך הפכה ליעד הגירה מועדף בקרב יהודים בליטא, באוקראינה וברוסיה החדשה. אף שרשמית הורשו להתגורר בעיר רק יהודים מסוג מסוים – סוחרים עשירים ומשרתיהם, משכילים מדופלמים או בעלי מלאכה – בכל זאת הצליחו גם חסרי מקצוע רבים כקוטיק להתיישב בה, תוך שהם חיים בחשש מתמיד מפשיטות של המשטרה.²² קוטיק קנה חנות מכולת קטנה באחת השכונות הנוצריות של קייב והעביר את משפחתו לדירה סמוכה. ברחוב שבו גרו היו הם היהודים היחידים, וקוטיק שוב החל לחוש בטעם הכישלון שליווה את כל חייו הבוגרים. הנערים הגויים הקטנים נהנו להציק לילדיו, החנות לא הצליחה והפרנסה הייתה בדוחק ובצמצום.²³ קוטיק החל לתור אחר מקורות פרנסה חדשים – הוא החליף חנות, עסק במסחר בפירות יבשים, שכר דירה כדי שיוכל להשכיר חדרים בתוכה, עבד כמשגיח במאפייה – אך לא מצא את סיפוקו ותסכולו הלך והחריף. הוא החליט לנדוד שוב ולנסות את מזלו בחארְקוֹב, שם גר דודו הלל פריד, שהתעשר מעסקי מסילות הברזל.

בחארקוב שהה קוטיק כמה חודשים והועסק בעבודות שיפוץ בתים ובמשרדי תחנת הרכבת. הוא גר בבית דודו, הקבלן העשיר, ואגב כך נחשף לסגנון חייהם חסר הדאגות של בני החברה היהודית הגבוהה, שספגו כבר לא מעט מן התרבות הרוסית. גם כאן לא השתלב קוטיק – מנהל העבודה הציק לו וירד לחייו. הוא החליט לנדוד שוב, והפעם הזאת למוסקבה. גם בעיר הגדולה נכזבה תוחלתו – הוא לא מצא עבודה, והחליט לשוב אל משפחתו בקייב.

קוטיק ניסה עתה להתפרנס מעשיית יין צימוקים ומכירתו. להפתעתו צלחה דרכו ויינותיו נמכרו יפה. לראשונה זה שנים רבות החל קוטיק לחוש ביטחון – גם האקלים הפוליטי, מנקודת מבטו המצומצמת, נראה מעודד ומבטיח. אלא ששמחתו לא האריכה ימים. מתחת לפני השטח תססה האימפריה. גילויי אנטישמיות הופיעו בכל החוגים, תאי מהפכנות וטרור היו בכל מקום. ב-1 במרס 1881 (13 במרס לפי הלוח הגרגוריאני המקובל בידינו) נרצח הצאר האהוב אלכסנדר השני בידי אנשי ה“נַארוֹדנאיה ווֹלַיה” (=רצון העם). הרצח זעזע את רוסיה כולה ושינה מן הקצה אל הקצה את היחס ליהודים ואת מעמדם.

רוח רעה של שנאה והסתה, שלובתה ברחוב וגם בעיתונות, נישאה באוויר. לאחר שניתן האות בפרעות שנערכו ב-15 באפריל ביהודי יליזאווטגרד ובכפרים סמוכים, הגיע גם תורה של קייב. היהודים ידעו בדיוק מה מצפה להם, וקוטיק מיטיב לתאר את אווירת האימה המתוחה ששררה ערב האסון הממשמש ובא: “כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה.”²⁴ ואכן, ב-26 באפריל נערך פוגרום ביהודי קייב ופרבריה. המהומות נמשכו שלושה ימים, ובני משפחת קוטיק ההמומים התחבאו במחסן עצים ובעליית גג, צופים בפחד במתחולל בעיר – בהרג, באונס ובשוד. תיאוריו של קוטיק את מצבם הנפשי של היהודים המסתתרים כעכברים, את ההשפלה, היאוש וחוסר הישע, הם מן המרשימים והמזעזעים מסוגם.²⁵

בעקבות הטראומה הקשה החליט קוטיק לעזוב את קייב ולשים פעמיו לפולין. באוגוסט 1881 הגיעו בני המשפחה אל עיר הבירה ורשה,²⁶ עיר שלא הייתה זרה לו לחלוטין, שכן בשנת 1867 בילה בה מספר חודשים ואף עבד בה כמלמד נערים.²⁷ בעצם אותם הימים הגיעה אליו הידיעה המרה על מות סבו הנערץ, מנהיגה הכוחני של קאמניץ, שהמשיך להתגורר בה במשך כל אותן השנים. בנקודת זמן זו, ראשית הפרק הוורשאי בחייו, נחתם הכרך השני של הזיכרונות.

כפי שיתברר להלן, קוטיק השלים את הכתיבה של כרך שלישי, שבו התרכז בתקופת חייו הראשונה בוורשה, וככל הנראה גם תכנן לכתוב כרך רביעי. הכרך השלישי אבד ואיננו, ועל כן אפשר לשחזר רק חלק צנוע מקורותיו בוורשה מצירוף כתביו האחרים, ידיעות בעיתונות, זיכרונות מאוחרים, ומשהו מזיכרונות בנו אברהם. אך נקודת מבטו האישית והייחודית כל כך תחסר לנו ולספרות הזיכרונות היהודית.

בוורשה, שאף היא הפכה בשלהי המאה הי“ט למרכז הגירה גדול, הגיע קוטיק אל היציבות שלה השתוקק כל חייו. הוא בלט מיד בפעילותו כעסקן ציבור, ואת מרצו השקיע בעיקר בקרב קהילת המהגרים היהודים מליטא. קוטיק הכיר, כאמור, את ורשה מביקור קודם, וכבר אז נוכח בשנאה הגדולה שרוחשים יהודי פולין ליהודי ליטא. הליטאים, שנבדלו בדיאלקט היידיש שבפיהם, במנהגיהם ובאופיים, אכן סבלו בוורשה מבידוד ומנידוי חברתי. כינויי הגנאי הנודעים – “ליטוואַק-חזיר” או “ליטוואַק צֶלֶם-קאָפּ” – ראשיתם בתקופה זו, גרס קוטיק.²⁸ “כאשר יהודי ליטאי עבר ברחוב נאלווקי” – כתב א' ליטווין (שמו הספרותי של שמואל הורוויץ) – “היו מאות ילדי חסידים פולנים רצים אחריו וצווחים בלעג: ‘ליטוואַק-חזיר, טשי!… טשי!… טשי!’”²⁹ קוטיק, שהוגדר בפי ליטווין כמי שמייצג “היסטוריה חיה של הנדודים הפנימיים של יהודי רוסיה”,³⁰ פעל אפוא ללא לאות בקרב ה”קולוניה" הליטאית, והיה לדבק המאחד את חבריה.

חברת המהגרים הליטאית בוורשה הורכבה ממהגרים “חדשים”, הן אלה שהגיעו היישר מעיירות ליטא הן יהודים ממגורשי מוסקבה (1892–1891), ומ“ותיקים” – דוגמת קוטיק – שבאו בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים ולאחר נדודים קודמים. ביתו של קוטיק היה למרכזם החברתי של אלה כאלה – אבן שואבת לאורחים מזדמנים ולסוחרים בדרכם. קוטיק, כפי שיתברר להלן, אף ייסד מניין תפילה “ליטאי”, שהצטיין באופיו הייחודי, וסביבו נתארגנו מפעלי צדקה ועזרה הדדית. הוא היה הרוח החיה בבית כנסת זה, נאם שם והטיף להתנהגות דתית ומוסרית ברוח התקנונים והקונטרסים הדידקטיים שפרסם.³¹

לפרנסתו ניהל קוטיק מסעדה חלבית זולה, במרכזה של ורשה היהודית צפופת האוכלוסין, ברחוב נאלווקי 31. היה זה מעין בית קפה (ביידיש: קאַוויאַרניע; בפולנית: kawiarnia), שלימים הפך בית ועד ומרכז חברתי ותרבותי תוסס לאינטליגנציה הצעירה, לסופרי יידיש בראשית דרכם ולעסקני תנועת הפועלים (שבה היה מעורב מאוד בנו בכורו אברהם). וכך תיאר את המסעדה המו"ל שלמה שְׁרֶבְּרֶק:

את הסופרים האידישיים אפשר היה לפגוש גם בבית משתה אחד ברחוב נאלווקי; זו הייתה מסעדה לא יקרה ביותר, ובעשרים קופיקות היה אפשר לאכול שם ארוחת צהרים לשובע. שם היו סועדים בעיקר אנשי המסחר העניים; מתווכים, פקידי משרד, ופעמים נזדמן לשם גם איזה מורה. אפילו עתון “הצפירה” היה נמצא שם על השולחן. ונדמה לי, כי זו הייתה המסעדה היחידה, בה היה עתון זה. היו יושבים שם שעות על שעות, היו קוראים את העתון, אנשים היו מתוודעים זה לזה, משוחחים, פעמים הכל יחד, וביניהם כאלה שנפגשו פה רק בפעם הראשונה בחייהם… שם היו גם מדברים על החידושים הספרותיים של הסופרים, על מאמרי השבוע ועל הליכותיהם של הסופרים עצמם, על פרישמן, נחום סוקולוב, פרץ, על “ציונות”, עניינים עירוניים שונים ועניינים כלליים של עם ישראל – כל אלה היו שם תמיד שיחות היום.³²

המשורר אברהם רייזן, שהיה בין ידידיו של הבן אברהם, עמד אף הוא על ייחודו של המוסד. כשנכנסו לחצר הפנימית – כתב רייזן – מיד בלט לעין בית הקפה של קוטיק בדלת הזכוכית שלו. ההמולה הייתה גדולה כמו בכל בית קפה אחר, אבל בכל זאת, האופי היה שונה. לכאן באו זבנים ופקידים של בתי מסחר מרחוב גֶנְשְׁיָה Gȩsia)) הסמוך, סופרים מתחילים ומורים לעברית, ציונים ובונדיסטים, אנשי פפ"ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) ובלתי מפלגתיים. מין ערבוביה פוליטית וחברתית, שכמקובל הציתה מלחמות ופולמוסים על כל עניין. גברת קוטיק, “הגבוהה והשמנה”, לא אהבה את הוויכוחים – אף שהיו מתונים ורגועים יחסית – וברוגז הייתה תמיד ממהרת להסות את הנצים, מפחדת שהצעקות תמשוכנה תשומת לב משטרתית בלתי רצויה. ואילו קוטיק, גם הוא גבוה, בנוי לתלפיות ובעל הדרת פנים, היה סבלני הרבה יותר. לדברי רייזן הזניח קוטיק את עסקיו, ולמגינת לב אישתו התמסר לפרסום קונטרסיו וספריו, שאותם הדפיס על חשבונו. הוא התגאה בספריו, והטיף כל העת, ברוח הדברים שפרסם, להתנהגות מוסרית ולמידות טובות. סיבה נוספת לאווירה הרגועה יחסית ששררה בבית הקפה היא, שהמקום שימש גם מועדון קריאה. קוטיק דאג שיהיו במקום עותקים מכל העיתונים היהודיים החשובים – במקום מיוחד על הקיר היו תלויים אפוא עותקים של עיתונים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית.³³

דמותו הציורית של קוטיק זכתה להארה מעניינת גם בידי הסופר א' ליטווין, שפגש בו בעשור הראשון של המאה העשרים, ועל כל פנים קודם לפרסום זיכרונותיו. ליטווין הדגיש את היסוד העסקני באישיותו של קוטיק – ייזום וביסוס של חברות לעזרה הדדית לעניים ולנצרכים, בעיקר למען יוצאי ליטא, שחשו עזובים ונטושים בוורשה. קוטיק יכול היה לנצל את מערכת ההכרויות שלו כדי להתקדם בעסקיו הפרטיים ולהיות לסוחר גדול – סיפר ליטווין – אבל הוא לא רצה בכך. “הוא חי בעולם אחר, צודק ויפה יותר,” ומה שהעסיק את מחשבותיו היה אך ורק כיצד אפשר לעזור לעניים ולחלשים.³⁴ ואכן, קוטיק עצמו כתב כדברים האלה באחד מפרסומיו: “כל חפצי בחיים הוא לראות אותם [=את בני עמי] בהיותם שלוים, שקטים ומאושרים מבית ומחוץ.”³⁵

מוקד פעילותו הארגונית והתעמולתית של קוטיק היה, כאמור, בית הקפה שניהל. רווח גדול לא היה שם – כתב ליטווין – אבל מצד אחר גם לא הוצאות רבות, “אוכל לכל הפחות יש שם ומרעב לא ימות אפוא.” היה שם גם מכשיר טלפון – מצרך נדיר בוורשה של ראשית המאה – ובאמצעותו טיפל קוטיק בענייני הציבור שהעסיקוהו.³⁶ באישיותו נצטרפו לא רק מרץ וכשרון ארגוני, אלא גם תמימות אידיאליסטית ורצון עז ונלהב לעזור לחלשים. בזכות תכונותיו אלה שכנע רבים לסייע לאגודות שייסד. הוא הכין את התקנות של אותן חברות ואגודות והצליח – ללא כל הכשרה משפטית – לרדת לפרטי-פרטים. את התקנות הדפיס בקונטרסים קטנים (פירוטם מובא בנספח ג), שחילק חינם לכל באי בית הקפה.

נטייה זו ל’ארגון ותעמולה' בלטה בקוטיק עוד בילדותו, ובזיכרונותיו הוא מספר על פעלתנותו בתחום זה: הוא ארגן חברת נערים בקאמניץ לשם קנייה משותפת של מסכתות הש"ס, אלא שהחברה נתפרקה לאחר שהוא נפל למשכב; הוא הוביל הפגנות מחאה נגד שמש בית הכנסת; עמד בראש קבוצת צעירים שהתארגנו לייסוד קולוניות בארץ ישראל ועוד.³⁷

חברת “אחיעזר” הייתה החברה הראשונה שייסד בוורשה.³⁸ היא נוסדה בשנת 1888 על ידי שבעה חברים שבראשם עמד קוטיק, ומטרתה העיקרית הייתה סיוע לחולים. בתוך זמן קצר הצטרפו ל“אחיעזר” אנשים רבים, וכעבור שנה כבר היו בה שש מאות חברים. החברה לא הסתפקה בכך. חבריה ייסדו בית כנסת מיוחד, תחילה בבית פרטי ואחר כך ברחוב דז’יקה (Dzika) 38. בית הכנסת נוהל בידי קוטיק, שברוח ביקורתו על מרכזיות “הכבוד” בחיים הדתיים קבע בו מנהגים מיוחדים. הוא ביטל את העליות המכובדות לתורה, הטיף כנגד הפחד העממי מפני עלייה לתורה בזמן קריאת התוכחה, שבה נזכרות הקללות האיומות שימיט האל על עמו אם לא ישמע בקולו (קוטיק עצמו נהג לעלות אז לתורה), וכן ביטל את מקומות הישיבה המכובדים בבית הכנסת.³⁹ החברה התפתחה והתרחבה, אך לאחר כחמש שנים התגלעו בתוכה מריבות והיא התפרקה. כעבור שנתיים, בשנת 1896, לאחר שפקיד מסחר בחנות שבשכונת פּוֹבוֹנְזְקִי ((Powązki מת מרעב, הוקמה החברה מחדש על ידי חבורת צעירים שהתקבצה סביב קוטיק. הפעם כבר הכין קוטיק תקנות מיוחדות, שאותן אף הביא לדפוס.⁴⁰ בני החבורה שוב ייסדו בית כנסת, הפעם ברחוב גנשה 31. בשנת 1901 קיבלה החברה רישיון ממשלתי וקבעה את משרדיה ברחוב קארְמֶלִיצְקָה ((Karmelicka 27, שם פעלה לפחות עד שנת 1914. “אחיעזר” החלה לפעול גם בתחומים אחרים באמצעות חברות-משנה שעסקו בעזרה ליתומים ולעניים ובהפעלת בתי תמחוי בוורשה ובאוֹטְווֹצְק. לצד התרחבות מרשימה⁴¹ פרצו שוב סכסוכים פנימיים, שעוררו בעיקר עסקנים “פולנים”, שאופיה ה“ליטאי” של “אחיעזר” לא נשא חן בעיניהם. בסופו של דבר נתפלגה החברה, ו“הפולנים” יסדו חברה חדשה בשם “ביקור חולים הכללי”.

במאמציו למען הכלל ראה קוטיק מילוי חובה אנושית ויהודית. הנה לדוגמה פעילותו לייסוד חברת “עזרת חולים”, שהייתה אחת מחברות-הבת של “אחיעזר”: “להטבת חיי בני אדם יש הרבה שלוחים” – כתב בשנת 1902 – “לא אך חכמים גדולים ועצומים, אבל גם אנשים פשוטים יעזרו פעמים רבות לתקן את הענינים, אשר תקונים דרושים להם… הנה, למשל, עתה באתי אנכי להעיר על ענין נחוץ ונכבד אחד את לב אחי בני עמי, היהודים יושבי הכרך הגדול ווארשא, שיש בו שמונה מאות אלפים תושבים ובתוכם בערך מאתים וחמשים אלפים יהודים, אשר להם אני דואג.”⁴²

קוטיק נוכח לדעת, כי עשרות חברות “ביקור חולים” הפעילות בוורשה אינן מסוגלות לפתור את הבעיות האמיתיות של החולים – הרופאים המעטים אינם זמינים, חסר ציוד רפואי בסיסי, ובינתיים נמקים החולים ובני המשפחות משוועים לעזרה שאיננה מגעת. קוטיק הציע לפתור בעיה זו באמצעות “תחבולה קלה” – ייסוד חברה שתסייע לאלתר לכל חולה, “בלי הבדל דת ולאום”: “החברה הזאת דורשת אך מעט עמל, כל איש יעסוק בה אך מעט, יעלה אך מעט כסף לקופתה, יקדיש אך מעט עת לה, ואז ננצל כלנו מהצרות הרעות והגדולות.”⁴³

תכניתו הייתה פשוטה: בכל שכונה יהיה מרכז רפואי, ובו ישהו בתורנות רופאים, חובשים ומיילדות, שיהיו מוכנים להגיש עזרה מיידית. המרכז יהיה מצויד בתרופות ובמכשור רפואי, בטלפון ובספרייה רפואית. כדי שהעזרה הרפואית תגיע מיד, המליץ קוטיק “כי רופאיה יסעו על ‘דו-אופנים’… אשר יהיו נכונים בבתים ההם לעת הנחוצה.”⁴⁴ הצלחתה של החברה תלויה, כמובן, במספר חבריה – כל חבר יתחייב לשלם דמי חבר שנתיים; ללון פעם בשלושה חודשים בביתו של חולה, ופעם בשלושה חודשים להיות בתורנות; לצרף חבר נוסף ולעסוק בהתרמות לחברה. הרופאים, הרוקחים, החובשים והמיילדות יקבלו משכורת נמוכה יחסית, ובתמורה למאמציהם יהנו הם ובני משפחותיהם מטיפולים רפואיים עד להחלמתם המלאה (שלא כנזקקים, שאינם חברים, שיוכלו ליהנות רק מטיפול רפואי ראשוני חינם).

בפעילותו הציבורית של קוטיק – כך כתב ליטווין – היה גם צד טרגי. לאחר שנתבססו האגודות שיזם, מיהרו הפעילים להתנער ממנו.^44א אישיותו הדומיננטית והטרחנית ונטייתו הכפייתית להתערב בפרטים קטנים הפריעו לעושים במלאכה. בנוסף, התרחקותו מפרסומת אישית ומכיבודים הכעיסה את הגבאים, שעסקו בצורכי הציבור כדי להתכבד באמצעותם. דוגמה למתיחות שנוצרה בין קוטיק לבין הפעילים האחרים אפשר למצוא בפרשת הקמתה של “חברת מושב זקנים”. קוטיק גילה שבוורשה רבתי, על כרבע מיליון יהודיה, אין אף לא בית זקנים אחד. כדרכו השקיע ברעיון את כל כוחותיו, כתב תקנות מפורטות והצליח להקים חברה לתפארת, שהונה העצמי היה כשלושים אלף רובל. אלא שלבסוף אף לא הוזמן לאסיפת היסוד של החברה. דעת הקהל היהודית סערה, והדבר השפיע גם על הגבאים – שקוטיק בעצמו מינה! – שבושו בעצמם וצירפוהו שוב להנהלה.⁴⁵

“החייל האלמוני של המוסדות ההומניטריים בוורשה” – כך כינה אותו העיתונאי צבי פרילוצקי, עורכו הראשון של “דער מאָמענט”.⁴⁶ ואילו הסופר הירש-דוד נומברג ראה בו “איש מקורי ויצירתי, שמתוך מאה ואחד רעיונות שהוא הוגה – מאה הם דמיוניים ורק אחד בר מימוש.”⁴⁷ פרילוצקי סיפר בזיכרונותיו כי בדחף בלתי נשלט ובאנרגיה בלתי מצויה לא פסק קוטיק מלנסות ולשכנע את הבריות בנחיצות תכניותיו. בניסיונותיו אלה אף מצא את הדרך לחוגי המתבוללים בוורשה והצליח לגייס אישים רבי השפעה כגון ד"ר הנריק נוסבוים והבנקאי אדולף פרץ.⁴⁸

אין לנו מידע מדויק באשר להתממשות תכניותיו: כמה חברות ומפעלי חסד שיזם אכן הוקמו בסופו של דבר, מה היה אורך חייהם, כיצד תפקדו, ומה הייתה מידת הצלחתם. הדבר מחייב מחקר נוסף החורג ממסגרת זו. על כל פנים, בנקרולוגים שנתפרסמו לאחר מותו הוסכם כי “במשך עשרות השנים האחרונות לא הייתה בוורשה כל חברה, כל הסתדרות לשם צדקה, שלא נוסדה ע”י האינציאטיבה [שלו] או בהשתתפותו הקרובה.“⁴⁹ נראה שמכל החברות שיסד או שביקש ליסד פעלו בצורה ממשית ולאורך זמן רק שלוש: “אחיעזר”, שהייתה כאמור בין חברות הצדקה הראשונות בוורשה ואשר תפקדה כמעין ארגון גג בנוסח חברות “צדקה גדולה”, ושתי חברות הבת שלה: “עזרת חולים” ו”עזרת יתומים".⁵⁰

יש לזכור כי פעילותו של קוטיק הייתה כרוכה גם בסיכון מסוים. בוורשה, שנשלטה עד תום מלחמת העולם הראשונה בידי האדמיניסטרציה הרוסית, נחשדה כמעט כל פעילות ציבורית ב“חתרנות”. גם ארגוני צדקה נחשבו בלתי חוקיים, ופעולות רבות אכן נעשו במחתרת.⁵¹ אין זה מקרה שבכל הצעות התקנונים שפרסם קוטיק הודגש בכותרת, כי הוא מקווה “להשיג על זה את רשיון הממשלה הרוממה”.⁵²

בשנת 1909 דבק בקוטיק “חיידק” חדש. הוא הגה תכנית לפתרון מצוקת הדיור של רבים מיהודי ורשה, שסבלו משכר דירה גבוה, מצפיפות רבה ומתנאים סניטריים קשים. הוא פרסם קונטרסים מיוחדים שבהם שטח את רעיונותיו,⁵³ אך לא הסתפק בכך. הוא ביקש להקים שכונה מיוחדת, שבה יוכלו יהודים לרכוש את דירותיהם במחיר סביר ולממש עקרונות של שיתוף וצדק סוציאלי. הוא שכנע את עורכי העיתון היהודי החדש “דער מאָמענט**”**, שנוסד בוורשה בנובמבר 1910, כי התגייסותו של העיתון למפעל מסוג זה תועיל גם לתפוצתו. מערכת העיתון, שביקשה לרכוש לעצמה במהירות קהל קוראים ולא בחלה בשיטות פרסום זולות, נענתה לאתגר. בקיץ 1911 אותרה קרקע מתאימה ביערות מילוסנה ((Miłosna, אתר קיט כעשרים ק"מ ממזרח לוורשה, והעיתון רכש שם חלקות קרקע.⁵⁴ במודעות צעקניות שנתפרסמו מדי יום בעיתון הוכרז על מבצע מיוחד: בכל יום יודפסו בעיתון תלושים מיוחדים ואחת לשבועיים יוגרל מגרש במילוסנה בין הקוראים שיצברו חמישה-עשר תלושים. המגרש יינתן בחינם ועליו יוכלו הזוכים לבנות לעצמם בתים פרטיים. העורך צבי פרילוצקי אישר בזיכרונותיו שיזמה זו, שמאחוריה עמד קוטיק, אכן העלתה את תפוצתו של העיתון. המבצע נמשך כמה חודשים, אך ככל הנראה התכנית הגדולה להקמת “קולוניה” יהודית במילוסנה לא יצאה לבסוף אל הפועל.⁵⁵

על תכנית כושלת אחרת שרקם קוטיק סיפר הסופר הירש-דוד נומברג. קוטיק ביקש להביא להקמת מה שהוא כינה “משכן” או “פֿאָלקסהויז” [=בית עם]. הוא כינס את ראשי החברות היהודיות בוורשה וניסה לשכנעם להקים מבנה גדול שבו ישוכנו משרדיהן של כל החברות וכן יהיו בו אולמות להרצאות, לקונצרטים ולתערוכות בנושאים יהודיים. ראשי החברות, שסברו בטעות כי קוטיק מבקש לאחד את כל החברות לחברה כללית אחת, נבהלו ונסו על נפשם…⁵⁶

בשנת 1912 השתנו חייו של קוטיק. הוא נענה ללחציו של בנו אברהם והחל להעלות על הכתב את זיכרונותיו. הוא כתב כאחוז בולמוס. כעבור ארבעה חודשים בלבד סיים את כתיבת הכרך הראשון ומסרו לפרסום ללא כל שהיות. הספר הופיע בוורשה בשלהי 1912 וזכה להצלחה מיידית. קוטיק התיישב מיד לחבר את החלקים השני – שהופיע בוורשה בשלהי 1913 – והשלישי, שלא נדפס מעולם וככל הנראה אבד.

בשנים 1914–1913 שקע קוטיק, רובו ככולו, בכתיבת הזיכרונות, בהתייחסות לתגובות הרבות שקיבל על ספרו ובמיוחד בקשר יוצא הדופן שנרקם בינו לבין הסופר שלום עליכם. ידיעותינו על חייו משנת 1914 ואילך מועטות ונראה שבתוך זמן קצר חלה ונפל למשכב.^56א

ב-13 באוגוסט 1921, בצהרי יום השבת, תשעה באב תרפ“א, נפטר קוטיק בוורשה – לדברי העיתונים היהודיים, לאחר מחלה ארוכה וקשה. הוא היה בן שבעים וארבע במותו.⁵⁷ למחרת, בשעה שתיים בצהריים, יצא מסע ההלוויה מביתו שברחוב מוראנובסקה ((Muranowska 11⁵⁸ אל בית הקברות היהודי בוורשה שם הספידו מ”א הרטגלס, ממנהיגי התנועה הציונית בפולין.⁵⁹ המהדורה השנייה של זיכרונותיו, שאותה הכין לפרסום בשנתו האחרונה, הופיעה בברלין, על שני חלקיה, כמה חודשים לאחר פטירתו.

ד. התקבלות הזיכרונות

1. “אני משוגע מתענוג”: יחזקאל קוטיק ושלום עליכם

עם פרסום הכרך הראשון, בשלהי שנת 1912,⁶⁰ עוררו הזיכרונות התלהבות רבה בקרב קוראי ספרות יידיש. איש לא העלה על דעתו שקוטיק, שנודע עד אז כעסקן קשיש, מושך גם בשבט סופר. ההפתעה הייתה אפוא גדולה. “איפה היית עד עכשיו?” השתאה שלום עליכם, שלא הכירו קודם לכן, ולא מעט בעידודו התמסר קוטיק לכתיבת החלק השני של זיכרונותיו. ייתכן שהקרירות שבה נתקבל החלק השני מצדו של שלום עליכם, שאותו העריץ קוטיק ושאל חוות דעתו התייחס כאל גזר דין, היא שגרמה לו לגנוז את כתב היד של החלק השלישי ואף את שישים וחמישה העמודים הראשונים שכבר נדפסו, שאף מהם לא נותר זכר וכנראה אבדו לעולם.

מסכת יחסיהם של קוטיק ושלום עליכם ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן בפרק זמן קצר יחסית ניהלו השניים – שעד אז כלל לא הכירו זה את זה – התכתבות אינטנסיבית שרק חלקים ממנה נשתמרו.⁶¹ הסופר הגדול, ששכב אז על מיטת חוליו, חשף בפני קוטיק את פרטי מחלתו ואת השינויים במצבי רוחו, שיבח את כתיבתו ועודדו להמשיך ולכתוב את קורותיו. ואילו קוטיק ראה בתשומת הלב שהוענקה לו את הכבוד הגדול ביותר שזכה לו מימיו וסיפר לחברו לעט על דרכו בכתיבה ועל מטרותיו. ליחסים אלה גם הייתה השפעה מסוימת על דרכו הספרותית של שלום עליכם בשנת 1913, ועל כן ראוי לבררם בקיצור.

שלום עליכם קיבל לידיו עותק מן הכרך הראשון זמן קצר לאחר שהוחל בהפצתו. מתברר כי קוטיק, ששלח עותקים ראשונים מספרו לשלום עליכם, לשמואל ניגר, מבקר הספרות החשוב, ולידידו המשורר אברהם רייזן, התבלבל מעט. העותק עם ההקדשה לניגר נשלח בטעות אל שלום עליכם (שניהם שהו אז בשווייץ), ואילו זה שנועד לרייזן (ששהה אז בארה"ב) הגיע לידי ניגר. שלום עליכם, ששהה אז בבית מרגוע ליד העיר השוויצרית לוֹזאן (Lausanne),⁶² לא יכול היה להתאפק, החל לעיין בספר, וכעבור ימים ספורים, ב-6 בינואר 1913, הביע בפני קוטיק את רשמיו הראשונים.

במכתבו הודיע שלום עליכם לקוטיק על הבלבול במשלוח העותקים, והתלונן, אגב כך, על המו"לים, שאינם דואגים לכריכה נאותה של הספרים; הוא נכשל בניסיונותיו לקרוא בספר בלי לפגום בדפים המחוברים, ולבסוף – מרוב חשק שתקף אותו לקרוא – החליט לחתוך את הדפים, אף שידע כי הדבר יגרום להתפרקותו של הספר. בדרכו ההומוריסטית הביע שלום עליכם את ביטחונו, שגם את ניגר יתקוף בוודאי היצר הרע והוא ינהג בצורה דומה בעותק שבידיו. “יש לי חשק לקרוא בספרך” – הוא כותב לקוטיק – “מפני שלבי אומר לי שה’זיכרונות' שלך שייכים לסוג הספרים שעליהם אמר גוגול, כי לו כתב כל אדם ברצינות וביושר את הביוגרפיה שלו, אזי היו בידינו ספרים טובים לרוב. עיינתי בכמה דפים וזה מצא חן בעיני… היום אני מסיים את הרומן שלי [=‘דער בלוטיקער שפּאַס’], אומר ‘ברוך שפטרני’ ונוטל לידי את הזיכרונות שלך.”⁶³

לא יצאו יומיים, וב-8 בינואר 1913 מיהר שלום עליכם וכתב לידידו ניגר שגר אז בברן:

מזמן לא נגרמה לי הנאה שכזאת מספר, כמו מה“זיכרונות” של יחזקאל קוטיק. זוהי כרוניקה משפחתית, שאי אפשר להגזים בחשיבותה ההיסטורית. ממש ליקקתי את האצבעות. לא יכולתי להינתק מן הספר. אני מבקש ממך, כתוב לי מיד מיהו היהודי הזה, מניין הוא? מה עיסוקו? כתוב לי כל מה שידוע לך עליו. האם עיינת בספר הזה? ומה אתה אומר? הרי אתה מבקר ומבין בזה יותר ממני. אינני בטוח בעצמי. נראה לי שזה כפתור ופרח – הייתכן שאני טועה? אני מבקש ממך, כתוב לי מיד![⁶⁴]

בתוך יומיים סיים שלום עליכם את קריאת הספר. הוא קרא בו, כעדותו, בלי להפסיק, ומיהר לכתוב לקוטיק (11–10 בינואר 1913). איגרת מרשימה זו, שבה קד שלום עליכם קידה מופלגת של כבוד והערצה לכשרונו הספרותי של בעל הזיכרונות, הובאה לדפוס בידי קוטיק עצמו בפתח המהדורה השנייה של הזיכרונות והיא מתורגמת בשלמותה גם בפתח מהדורה זו.⁶⁴ בהתרגשות כנה ובחמימות העיד שלום עליכם על העונג שנגרם לו, על פרצי הצחוק שנתחלפו בדמעות, על הזדהותו עם הדמויות ועל התפעלותו מכשרון התיאור והשחזור של קוטיק, וכדבריו: “אני וצרור הדמויות והתמונות שעמי, שרבות מהן הכרתי ורבות דמיינתי, אומר לך בלי שום חנופה או ענווה מזויפת – לעומתך ילד עני אנוכי, קבצן!”

את מכתבו סיים שלום עליכם במשאלה, כמעט בתחינה, שקוטיק ימשיך ויכתוב:

אני באמת מתגאה, שהספרות העממית הצעירה שלנו ביידיש נתעשרה בספר כמו ה“זיכרונות” שלך. האם תמשיך לכתוב את ה“זיכרונות”? היהיו הכרכים הבאים שמנים ומוצלחים כמו הכרך הראשון? מוצלחים – בזה אני בטוח; שמנים – אינני יודע. אני חושש שהם כבר יהיו רזים ודלילים יותר. היהודים הללו כבר אינם! כלומר, הם ישנם, אבל איש אינו מבחין בהם…

…ענה לי, בבקשה, אם יש לך מעט זמן בשבילי, האם אתה ממשיך לכתוב עוד “זיכרונות”, מאיזו תקופה, באילו חוגים תעסוק, האם זה הולך כל כך חלק כמו שהיה עד עכשיו, והאם אתה מזכיר גם את המשפחה? יש שם טיפוסים שאתה מוכרח לחזור אליהם, לספר ולספר. שמור על בריאותך ועירנותך, וכתוב!

בעצם אותו היום, ב-10 בינואר, שיגר שלום עליכם עוד מכתב לניגר, ושוב חזר וביטא את התפעלותו מן הזיכרונות – “אני משוגע מתענוג!”⁶⁵

ב-13 בינואר כתב שלום עליכם מכתב נוסף לקוטיק. באותו יום הגיע לידיו עותק מן היומון הוורשאי הנפוץ “דער פֿרײַנד”, שבו פרסם “בעל-מחשבות” – כינויו של המבקר הספרותי רב ההשפעה איזידור (ישראל) אֶלְיַשֶׁב – ביקורת חיובית ביותר על ספרו של קוטיק. שלום עליכם שיבח את טעמו הספרותי האנין של “בעל-מחשבות”, שהתלהב כמותו מן הספר, והביע את ביטחונו שבעתיד עוד יכתוב מחקר שלם או ביקורת מפורטת יותר “על ספרך, או על ספריך. הלא ידוע לנו שאתה כותב חלק שני לספר! אמן! הלוואי!” “תשובה ממך עדיין לא קיבלתי” – התלונן שלום עליכם – “ובינתיים מונח אצלי הספר, ועליו מקושקשות בשוליים הערות שמהן חשבתי לעשות ‘מטעמים’, והנה ‘בעל-מחשבות’ כבר חטף וקדם לי…”⁶⁶

ובינתיים הגיעה תשובתו של קוטיק, שנחתמה בט“ז בשבט תרע”ג (23 בינואר 1913). קוטיק, שהיה המום מן התשבחות שהעתיר עליו שלום עליכם, השיב תחילה בענווה כי הערכתו והכרתו של שלום עליכם מוגזמות ביותר. הוא עצמו כלל לא שיער שזיכרונות של יהודי פשוט כמותו יש להם ערך כלשהו, עד שפעם אחת סיפר לבנו ולאחד מחבריו על כמה אירועים מחייו, והם המריצוהו לכתוב. הוא החל בכתיבה בחורף תרע"ב (1912/1911) וסיים את מלאכתו כעבור שלושה-ארבעה חודשים. “כעת אני עובד בפרך על החלק השני… פה תוצג תמונתו של יהודי גלותי אמיתי… וזה אני עצמי.” בהמשך ציין כי בדעתו להקדיש את החלק השלישי “לוורשה ולעסקני הציבור שבה. זה צריך להיות כך, שכן זוהי ה’חבילה' שלי, המומחיות שלי, וכל החברות הנמצאות בוורשה, כמעט את כולן ייסדתי אני. בתוכן התפוררו חלקים מנשמתי.” “עוד תשובה ממך, זה מה שהייתי רוצה” – התחנן קוטיק בפני הסופר הנערץ – “היום שבו אקבל ממך מכתב יהיה עבורי יום חג.”⁶⁷

את מכתבו הבא, שנחתם ב-28 בינואר, כבר כתב שלום עליכם מבית חולים פרטי בברן, אליו הובהל כעשרה ימים קודם לכן בשל מחלת כליות פתאומית.⁶⁸ “חוששני שמכתבי זה יהיה בגדר יום טוב שהופרה שמחתו: אני כותב לך מכתב זה מבית חולים שאליו הגעתי כדי למות… [אמנם] כבר כמה ימים שאני חש הרבה יותר טוב, ונדמה לי שעוד אוכל לסיים [בטרם אמות] את האוטוביוגרפיה שלי, שהתחלתי בכתיבתה בשנת 1908.” ובהמשך: “מה יהיה עתה? אינני יודע… אני בצרות צרורות. ובכל זאת אני כותב וכותב. בעיקר אני רוצה לכתוב את כל תולדות חיי.” הוא מספר לו כי בז’נבה התפללו רבים לשלומו, ומציין בהומור, כי ברור לו שאין דמיון בין בית הכנסת הזה והתפילה שנערכת בו לבין בית הכנסת בקאמניץ. “כתוב לי מכתבים, קשישא” – הוא מסיים את המכתב – “וגמור את ספריך!”⁶⁹

חוקרי שלום עליכם תהו על הסיבות שהניעוהו לחדש את כתיבתו האוטוביוגרפית דווקא בשנת 1913, ברומן “פֿונעם יאַריד” (=מן היריד; או בשם שהעניק לו י"ד ברקוביץ: “חיי אדם”). אף שהתחיל כאמור במלאכה זו עוד בשנת 1908, ופרגמנטים אוטוביוגרפיים מצויים ביצירתו כבר מראשיתה, נהג להצהיר – וכך בפירוש כתב באחד ממכתביו משנת 1912 – שהוא דוחה את כתיבתו זו לעת זיקנה, ולפי שעה הוא עדיין נער הנמצא בראשית יצירתו. “לא יצאה שנה והוא ניגש לכתיבת הביאוגראפיה שלו. מה אירע? כלום הייתה בו הרגשת-פתאום כי קץ ‘נעוריו’ קרב? מנין באה לו הרגשה זו?” – תהה ידידו ומבקרו ש' ניגר.⁷⁰

ייתכן, וזו השערה הזקוקה לביסוס, שרעננותם וחיוניותם של זיכרונות קוטיק, שכזכור הגיעו לידי שלום עליכם בדיוק כאשר סיים את הרומן הארוך “דער בלוטיקער שפּאַס”,⁷¹ שימשו מאיץ לפנייתו המחודשת אל הכתיבה האוטוביוגרפית. השוואת “פֿונעם יאַריד” אל “מײַנע זכרונות” של קוטיק מחייבת עיון נפרד, אך קווי דמיון ושוני מסתמנים בבירור, ודי בציטוט גרגיר מראשיתו של הספר, שממנו מסתמנת עקיצה כלפי סוג כתיבת הזיכרונות שבו נקט קוטיק:

ראשית כל חייב אני לספר לכם על אבות גיבורנו, על אביו ועל אמו. בואו והחזיקו טובה לי, שפותח אני רק באביו ובאמו, ולא באביו-זקנו ובאבי-אביו-זקנו, כמו שנוהגים שאר הביוגראפים לרגל מלאכתם.⁷²

ונשוב אל המכתבים: ב-5 בפברואר שיגר שלום עליכם – עדיין מבית החולים בברן – גלויית דואר קצרה לקוטיק, שהציע לבקרו בשווייץ כדי שיוכל לקיים מצוות ביקור חולים (מכתבו של קוטיק לא נשתמר). הוא דחה באדיבות את הרעיון (“זה יותר מדי רחוק ויקר”), והוסיף: “זהו יום רע עבורי! אבל אל תצטער. אם אחיה, בוודאי אבוא לבקרך בבית הקפה ונשתכר קצת!”⁷³

גלויות הדואר הבאות מברן (11–8 בפברואר) אף הן נעות בין פסימיות (“אתמול כבר חשבתי שזה הסוף…”;⁷⁴ “היה לי לילה רע מאוד, אוי איזה לילה!”)⁷⁵ לבין תקווה (“ושוב לא טוב – אבל תקוות, תקוות!”).⁷⁶ כשהוא חש מעט בטוב, הוא פונה לכתיבת האוטוביוגרפיה, “ומתגלגל לפעמים מרוב צחוק. כמו ילד: אומר בעצמו איזו שטות וצוחק ממנה.”⁷⁷

לבסוף החליטו רופאיו של שלום עליכם שאין צורך לנתחו וציוו עליו לנסוע לעיירת הנופש האיטלקית נרווי ((Nervi, ליד גנואה. בדרכו לשם, ב-1 במרס, הוא נמצא בווינה ומדווח על כך באופטימיות לקוטיק בשתי גלויות (2–1 במרס).⁷⁸ למחרת, ב-3 במרס, הוא משגר גלויה נוספת, הפעם מ“העיר הכי יפה בעולם” – ונציה.⁷⁹

מכאן ואילך הואט מעט קצב ההתכתבות. ייתכן שקוטיק חשש להטריד את שלום עליכם המחלים בנרווי והמתין לאות מצדו. והנה, בפסח תרע"ג, חידש שלום עליכם את הקשר, וזו הפעם הייתה בפיו הודעה מעניינת במיוחד, הקשורה בעבודתו הספרותית. הוא החליט לשלב ביצירתו את ידידו החדש, בשמו המפורש, וביקש לשם כך את רשותו. באותם ימים החל שלום עליכם לפרסם בעיתון הוורשאי “הײַנט” את סדרת הפלייטונים השנייה שלו על מנחם-מנדל, גיבורו הוותיק והאהוב.⁸⁰ הוא אמנם קיווה כי תכניתו לשוב ולבקר בפולין ולהיפגש עם קוטיק תצא לפועל בקרוב, אך בסתר לבו ידע שמצב בריאותו אינו מרשה לו זאת. את המפגש עם קוטיק ברא אפוא שלום עליכם בדמיונו היוצר.

הפעם העביר שלום עליכם את מנחם-מנדל אל העיר הגדולה ורשה, שבה הוא מוצא את פרנסתו כעיתונאי. במכתביו המשעשעים לזוגתו שיינה-שיינדל, שנותרה בכתריאליבקה, מתאר ומפרש מנחם-מנדל מנקודת מבטו המיוחדת את אירועי הימים ואת הפוליטיקה היהודית והבינלאומית – והימים ימי המלחמות בטורקיה ובבלקן, ערב מלחמת העולם הראשונה. והנה, כבר בתחילת שהותו בוורשה הוא מתיידד עם דמות ששמה “כאַסקל קאָטיק”. שיחותיהם של השניים מתנהלות בבית הקפה של קוטיק, והן סבות על פוליטיקה, על מלחמות, על “פרוייקטים” דמיוניים שממציא מנחם-מנדל, וכיוצא בזה. קוטיק – המוזכר בפלייטונים הללו עשרות פעמים – מקשיב, מתווכח, מייעץ ומדריך, ומנחם-מנדל מדווח על כך מדי שבוע לרעייתו שיינה-שיינדל:

לוקח אני את מקלי והולך לי למלצ’ארניה שלי לשתות כוס קפה ולדבר עם אנשים. והמלצ’ארניה שלי היא בנאליבקי אצל חאסקל קוטיק. למה זה דווקא אצל חאסקל קוטיק? להכעיס לפולאקים!… אנחנו יושבים ויושבים בשניים, אני וחאסקל קוטיק, ליד כוס קפה, ומדברים באחינו בני ישראל…⁸¹

רצתי אצל ידידי, אצל חאסקל קוטיק. הוא אצלי בעל סוד. הוא יודע אצלי הכל. “אתה נראה לי, אומר הוא, משהו נסער מאוד, בימים האחרונים, ר' מנחם-מנדל”… מחייך הוא, חאסקל קוטיק כלומר, ופונה אלי בנעימות ובשקט כדרכו: “רק לא לצאת מן הכלים, ר' מנחם-מנדל, אומר הוא, חכה מעט קט, אומר הוא, ותשמע, אומר הוא, דברים גרועים יותר…” יהודי משונה חאסקל קוטיק זה![⁸³]

ולעתים הוא עוקץ בחיבה את כתיבתו הספרותית של קוטיק, אולי כראי לכתיבתו שלו:

כמה פעמים אמרתי לו: “ר' חאסקל, אומר אני לו, זרוק הצידה, אומר אני, את כל ההבלים שלך (הוא מתעסק כמוני בכתיבה כלומר; רק שאינו כותב פוליטיקה, הוא כותב ספרים), מוטב נכניס ראשינו, אומר אני, בקולר המלחמה, אז ניטיב לעשות!”… מביט הוא בי כבמשוגע: “איזו שייכות, אומר הוא, יש לנו, יהודים המתעסקים בכתיבה, למלחמה?”⁸²

גם שיינה-שיינדל תוהה על טיבו של אותו חבר חדש:

ומיהו הקוטיק הזה שמהר כל כך התחברת איתו עד שאינך יכול כבר בכלל להיות יום בלעדיו? מאיזה קוטיקים הוא? והאם הוא נשוי?… ראה נא שלא יכניס אותך שם לבוץ, או סתם ירמה אותך.⁸³

את אופיו של קוטיק הוא מגדיר כך: “חאסקל קוטיק אוהב תמיד להתווכח…”;⁸⁴ “היהודי הזה יש לו טבע לשאול כל פעם שאלות ובכל דבר להתעקש. מה שלא תאמר לו, חייב הוא לומר לך ההפך!… עיקש מעוקש שכמותו!”;⁸⁵ “מתמלא הוא כעס – הוא חמום מוח, סכנת נפשות!… אנחנו מקניטים זה את זה כהוגן.”⁸⁶ וברור שאת החומרים לציורים אלה נטל שלום עליכם מעדותו של קוטיק על עצמו, למשל: “עוד מילדותי הייתי מקשן גדול. כל הזמן שאלתי שאלות והקשיתי קושיות.”⁸⁷

הוא גם מלגלג בחיבה על “ניסיונו הספרותי” של קוטיק בכתיבת תקנות. כאשר מנחם-מנדל מבקש להוציא לאור “תוכנית שלמה עם תקנות שונות” ולפרסמה כספר שיופץ חינם בשישה מיליון עותקים: “קפצתי לי לחאסקל קוטיק, הוא כבר הוציא הרבה ספרים שכאלה, על כן מתמצא הוא בכך, ועשינו מיד חישוב בנייר ועיפרון.”⁸⁸

כאשר הוגה מנחם-מנדל “פרוייקט” חדש – הקמת בית קפה מיוחד לסופרים יהודים וייסוד אגודה מקצועית עבורם – הוא מספר על כך, כמובן, לידידו קוטיק:

וכמו ששמע את המלה “חברה”, כך קפץ הוא כמוצא שלל רב והחל שופך עלי עצות… הוא יסד כבר, אומר הוא, חברות כאלו לאין שיעור. אין, אומר הוא, כל כך הרבה שערות בראשי. לענין עשית חברות, אומר הוא, אין שני לו. חברה אחת ייסד הוא, ושמה, אומר הוא, “עוזר דלים”. אם ברצוני, אומר הוא, נותן הוא לי פנקס, שני פנקסים, שלושה פנקסים של חברת “עוזר דלים” שלו, כדי שאלמד ממנו ולא אעשה שטויות.⁸⁹

ועל משיכתו האובססיבית של קוטיק לתקנות, הוא כותב:

היהודי הזה, עליך לדעת, כשהוא נטפל, אי אפשר כל כך מהר להפטר ממנו. הנה נטפל הוא אלי בענין הקוויארניה היהודית שאני רוצה לפתוח במניות, שאקח את ה“תקנון” שהוא חיבר למעני. הכל צריך, אומר הוא, שיהיה לו תקנון מאושר על ידי החוק. למה לך יותר? אפילו בשביל הספר שלי לטובת האמיגראנטים חיבר הוא גם כן, אומר הוא, “תקנון” – יהודי התאהב לו ב“תקנונים”…⁹⁰

שלום עליכם לא ידע מה תהיה תגובתו של קוטיק. הוא קיווה שאין הוא כועס עליו בשל הפרסום הגדול שהוא מעניק לו – ועוד בעירו שלו, בוורשה – ועל כן חש שעליו לבקש את רשותו לשימוש שהוא עושה בשמו. ב-25 באפריל 1913 (י“ט בניסן תרע”ג), הוא כותב לו:

ידידי היקר מאוד, רב כאַסקל קאָטיק! את השם הזה נתן לך מנחם-מנדל שלי במכתבו השני שנתפרסם ב“הײַנט”, והוא לא ישכח אותך, אם ירצה ה‘, באף אחד ממכתביו לשיינה-שיינדל שלו. בכל יום שישי, אם ירצה ה’, הוא יזכיר אותך, ואני מקווה שאין לך תרעומת עליו או עלי. אני כותב לך על כך מראש, משום שיש אנשים שאוהבים לחשוף את שיניהם כאשר הם רואים את שמם נדפס בפלייטון, ומשום שמצביעים עליהם הם מפרשים זאת לרעה. היות שאין אני מכירך אישית, אני כותב לך על כך. אם ירצה ה', אחרי החג [=פסח], כשאהיה במחנכם [=בוורשה], שנינו נצחק על זה כמו שצריך.⁹¹

תיכף לאחר הפסח (איסרו חג; 28 באפריל) ענה קוטיק על המכתב. הוא שמח מאוד על חידוש הקשר עם שלום עליכם, ובאשר למנחם-מנדל – “אגלה לך סוד, שבחלק השני של זיכרונותי אני מציג את עצמי כמנחם-מנדל אמיתי. לכן, מנחם-מנדל שלך יכול להיות חבר קרוב שלי.” אך הבשורה החשובה באמת הייתה בואו הצפוי של שלום עליכם לוורשה: “אני כבר סופר את הימים ואת השעות ואת הרגעים עד שתגיע” – כתב קוטיק. “האם דבר של מה בכך הוא, שמנחם-מנדל זה (כפי שאני רואה את עצמי) יעלוץ בחברתו של שלום עליכם החביב?” ולסיום הוא מדווח כי החלק השני של זיכרונותיו אמור להיכנס בתוך זמן קצר לדפוס, וכי הוא נמצא כבר בעיצומה של כתיבת החלק השלישי.⁹²

כשלושה שבועות חלפו, ובינתיים נתפרסמו מדי שבוע ב“הײַנט” מכתבים נוספים של מנחם-מנדל. ב-21 במאי שיגר קוטיק מכתב לשלום עליכם ובו התייחס בהומור לתיאור דמותו בפלייטונים ולכמה מן התכונות שהוענקו לו, בעיקר תכונת משיא העצות הנצחי:

עם מנחם-מנדל אני קצת ברוגז. איש מהיר ונמהר מדי שעושה הכול בלעדי. לא שואל אותי כלום, וכלל אינו מאזין לעצותי… אני חושש שהוא יעשה איזה פלונטר בדיפלומטיה העולמית… אני מזהיר אותך, שלום עליכם היקר, שאם מנחם-מנדל לא ישוב ויתייעץ עמי ויעשה הכול בעצמו, בלעדי, אתלונן בפני אישתו. כתובתה כבר נודעה לי. הוא כבר יחטוף ממנה מנה… אתה שותק כבר הרבה זמן. מדוע אתה שותק? ענה לי…⁹³

למכתב הזה ענה שלום עליכם מיד (23 במאי), וכדרכו השיב בהומור תחת הומור. דבריו הסתומים לכאורה מתבהרים יפה על רקע המתואר לעיל:

הייתכן? מה זאת אומרת, שהוא לא שואל בעצתך? אלא את מי הוא שואל? אל מי הוא בא בכל יום? את מי הוא מזכיר אם לא אותך? את מכתבך הקצר כלל לא הבנתי, לגמרי לא. למה שלא תכתוב לי מה שלומך? מה אומר “העולם” – ו“העולם הגדול” – על המכתבים? כתוב! בקרוב נהיה הרבה יותר קרובים מאשר עכשיו.⁹⁴

ב-2 ביוני ענה קוטיק על מכתבו של שלום עליכם והתייחס, בין היתר, לשאלתו בדבר תגובת הרחוב הוורשאי למכתביו של מנחם-מנדל. זוהי שאלה מיותרת – קבע קוטיק – שכן שלום עליכם אינו מסוגל להוציא מתחת ידיו משהו שהוא פחות ממצוין. זאת ועוד, “העולם קורא, חוטף, בולע וקורע את מכתביך החכמים, השנונים ובעלי ההומור המעודן.”⁹⁵

בקיץ 1913 חל שיפור ניכר בבריאותו של שלום עליכם. ביולי ביקרה רעייתו אולגה בוורשה ובשליחותו נפגשה עם קוטיק. ב-4 באוגוסט 1913, לאחר הפסקה של כמה חודשים, שב שלום עליכם וכתב לידידו, והפעם הזאת מעיירת הנופש הגרמנית ויסבאדן:

דווקא מכתב, אתה אומר? לא מספיק לך, כנראה, שמנחם-מנדל שלי אינו פוסח עליך אף לא במכתב אחד? ביום שישי הזה תפגוש אותו, אם ירצה ה‘, בתקנון של חברת “הכנסת כלה” של כתריאליבקה. בקיצור, הוא מעריך אותך מאוד, מנחם-מנדל שלי, ולמרות שהוא מתקוטט אתך פעמים רבות, זה עובר לו מהר ושוב הוא רץ אליך, ובפרט כדי לקבל עצה – אבל על זה אסור לדבר! אישתי הביאה לי דרישת שלום לבבית ממך, אבל זה לא מספיק – אני עצמי מוכרח להכיר אותך אישית. אני מסרב להאמין שלא קראת שום דבר בעולם – הספר שלך מוכיח את ההיפך. אם ירצה ה’, נתראה בוורשה לאחר החגים ובלי שום תירוץ, ובינתיים ענה לי וכתוב מכתבים…

נ.ב. מתי יופיע החלק השני של ה“זיכרונות” שלך?⁹⁶

בתשובתו של מנחם-מנדל לאישתו, לאחר שזו סיפרה לו על ייסוד חברת “הכנסת כלה” בעיירה כתריאליבקה, אכן שב שלום עליכם ולגלג, בטוב לב, על התמחותו של קוטיק בייסוד חברות:

הלכתי ישר לידידי חאסקל קוטיק ומצאתיו בעבודה – הוא עושה “תקנון” לחברה חדשה. איזו חברה – איננו רוצה להגיד. בינתיים, אומר הוא, זה סוד. אך לכשיוודע, אומר הוא, תהיה שמחת עולם, באשר לא בא כבושם הזה – עוד לא היה דבר שכזה בשום מקום… ליסוד חברות, אומר הוא, וחיבור תקנונים, שאלו אותי, אומר הוא, ואתן לכם חומר!…שב במחילה, אומר הוא, ואני אכתיב לך… סבורה את שזה נמשך הרבה, או שהוא הוציא איזה ספר או נייר, או מה? לא, ודווקא בעל-פה ודווקא בלי לחשוב הרבה, רק קימט את מצחו, וכמו שאני כותב לך, זה נשפך אצלו כשיר מזמור, רהוט חלק ומלוטש, פנינים ולא מלים![⁹⁹]

קוטיק הבדוי מכתיב אפוא למנחם-מנדל ידידו את שמה של החברה: “הפרויקט של התקנון של חברת ‘הכנסת כלה’ בכתריליבקה, שצריך לקבל אישורה של הרשות ירום הודה” – שם “קוטיקי” מובהק.⁹⁷ מכאן ואילך לועג שלום עליכם לעשרות הסעיפים המפורטים (“שישים וכמה סעיפים”), שנהג קוטיק האמיתי להדפיס בחוברותיו. אך לצד העקיצה והשנינה, חולק לו מנחם-מנדל – הוא שלום עליכם – גם כבוד והערכה:

קחי איש כזה כמו חאסקל קוטיק. רשאית את לומר עליו מה שברצונך וחכמי כתריליבקה שלך יכולים לעשות צחוק מחברת “הכנסת כלה” שלו כמה שמתחשק להם, אבל אני אומר לך… אני מיהודי זה הפקתי הרבה… אי אפשר בכלל להעריך!…⁹⁸

ב-15 באוגוסט ענה קוטיק, והפעם התייחס לשאלת שלום עליכם בדבר התמצאותו בספרות:

אם מדובר רק בספרות יפה – באמת קראתי מעט; אם בספרי חקירה, ספרים עבריים ישנים – הרי שקראתי לא מעט. את יצירותיהם של סופרי יידיש כמעט שאינני מכיר. לאלה כלל לא היה לי זמן. הרי אתה יודע: חברות, תקנות, תקנונים וכדומה – רק זה היה בראש שלי.⁹⁹

הסופר היחיד שאני נהנה לקראו – מודה קוטיק – הוא, כמובן, שלום עליכם. הוא גם גמר אומר, שברגע שיתפנה מעט, יקדיש את זמנו לקריאת כל כתביו של שלום עליכם ואחר כך – של שאר הסופרים הידועים. הכרך השני של הזיכרונות – הוא מבטיח – יראה אור במהרה.

הימים הנוראים של שנת תרע"ד עברו-חלפו, ושלום עליכם, שעדיין לא הגיע לוורשה, הסתפק במשלוח כרטיס ברכה לשנה החדשה.¹⁰⁰ בינתיים הופיע החלק השני של הזיכרונות. בראש חודש כסלו (30 בנובמבר 1913) שלח קוטיק לשלום עליכם עותק מספרו. “בוודאי כבר שכחת אותי” – הוא פותח את מכתבו – “אבל אני לא שכחתיך ולא אשכחך.” הוא משתוקק לשמוע את חוות דעתו של שלום עליכם על החלק השני ומבקשו: “תן נא מבט בספר – וזכני במכתב. אני כבר מצפה לזה, כמו ילד לדמי חנוכה.” למכתב צורפה הערה מעניינת: “ספרי השלישי כבר מוכן ויימסר בקרוב להדפסה.”¹⁰¹

קוטיק המתין בקוצר רוח לחוות דעתו של ידידו לעט. ב-2 בינואר 1914 השיב לו שלום עליכם, והפעם מפריז. שלום עליכם – כך יודעים אנו – לא אהב את החלק השני, אך חיפש כנראה את הדרך הראויה לומר זאת, בלי לפגוע ברגשותיו של קוטיק (“ידידי הישיש” הוא קורא לו בעברית). הוא בחר בדרך הרמיזה:

מדוע לא עניתי לך על מכתבך שנשלח עם הספר השני? בשל שני טעמים: הראשון, משום שחשבתי שהיום או מחר אהיה בוורשה… זה תלוי עתה רק בהיתר כניסה שנקבל ב-12 או ב-15 לחודש. והסיבה השנייה, שרציתי לעיין פעם נוספת בספרך הראשון, שממנו כל כך התפעלתי ואני עדיין מתפעל. אולי מפני שהקדושה תלויה שם באוויר, קדושת העבר הישן, האהוב, שאבד לתמיד…¹⁰²

קוטיק לא הבין את הרמזים העדינים, אף שחש שמשהו אינו כשורה. ב-13 בינואר 1914 חזר והפציר בשלום עליכם שיכתוב לו את חוות דעתו המפורשת: “מכתבך הקצר… גרם לי במשהו לאי שקט. למה רצת ‘לפתע פתאום’ לחלק הראשון שלי? האם היו לך ספקות? מדוע אתה שותק בקשר לחלק השני?… אני מצפה בקוצר רוח לפסק דינך… כמו חסיד טוב הממתין לרמז מרבו.” וכדי לרמז לו על הכיוון הרצוי סיים קוטיק את מכתבו בהערה הבאה: “י”ל פרץ שלח לי בימים אלה גלויה בזו הלשון: ‘אני פשוט מלא התפעלות מן הכרך השני שלך.’"¹⁰³

האמת צריכה להיאמר, שעל אף ששלום עליכם עודדו להמשיך ולכתוב, בתוכו פנימה חשש שקוטיק לא יצליח לשחזר את הישגו, אף כי לא בשל מיעוט כשרונו. כזכור, הוא אף הביע בפני קוטיק במפורש את חששו זה עוד בראשית הדרך.¹⁰⁴ קוטיק לא הצליח אפוא, לדעת שלום עליכם, לחזור על הצלחתו הראשונה, אך את אכזבתו, הבלתי מנומקת, התקשה שלום עליכם להביע ישירות במכתביו. מה שרמז לקוטיק, כתב במפורש לידידו ניגר. במכתבו הפטיר שלום עליכם כבדרך אגב:

האם יש לך כבר את הכרך השני של קוטיק? ממש בזבוז. זה קלקל לי את טעמו של הכרך הראשון. יהודי תמים כל כך![¹⁰⁸]

ההתכתבות האחרונה שנשתמרה בין שני הסופרים היא מן ה-26 בפברואר 1914. שלום עליכם שהה אז שוב בנרווי, ובמכתבו שב והתחמק מאמירה מפורשת:

אתה שואל לדעתי על הכרך השני? הייתכן? הרי כתבתי לך מזמן! מה קורה לך? – גזלן! רוצח!… אני מקווה שבקרוב ניפגש בוורשה. “העולם” עובד על זה חזק. האמרגן שלי דופק שם עבורי על הקירות – שאלוהים יעזור לו. אמן.¹⁰⁵

כעבור חודשיים יצא שלום עליכם לסיורו האחרון ברוסיה. בפסח תרע"ד (אפריל 1914) הגיע לוורשה, תחנתו הראשונה, ונתקבל באהבה ובהערצה על ידי המוני יהודים. הוא קיים סדרת פגישות עם סופרי ורשה, ואף שאין לנו ידיעה מוסמכת על כך, הדעת נותנת שבהזדמנות זו נפגשו השניים.¹⁰⁶ ייתכן שבפגישה זו לא יכול היה שלום עליכם להתחמק עוד מגילוי דעתו האמיתית, ואולי היה זה הוא שיעץ לקוטיק לשלוח לניגר את כתב היד של החלק השלישי, בטרם ידפיסו.¹⁰⁷ הייתכן שדעתם השלילית של שלום עליכם ושל ניגר היא שהניעה את קוטיק לגנוז את החלק הזה? בהיעדר מקורות לא נוכל להשיב על כך בבירור ושערי ההשערות נותרו פתוחים.

2. “ניצוץ גדול של סופר אמיתי” או “מעשיות טיפשיות”?

כיצד נתקבלו זיכרונותיו של קוטיק על ידי סופרים אחרים, בעיתונות ובביקורת בת הזמן? על יחסו של י"ל פרץ, מן הדמויות המרכזיות בעולמה של ספרות עברית ויידיש בכלל ושל ורשה בפרט, אין בידינו תיעוד של ממש. עם זאת, יש יותר מרמז אחד לכך שפרץ התרשם מאוד ממפעלו של קוטיק. “בעל-מחשבות” ציין זאת במפורש במאמר ביקורת על קוטיק, שפרסם ביומון הוורשאי ביידיש, “דער פֿרײַנד”:

כבר מזמן לא נהניתי הנאה כזאת מביקורת… בהנאה החזקתי את הספר בידי, ושמחתי שמשאלתי הישנה, שהסבים שלנו יתחילו לכתוב את זיכרונותיהם, נתממשה בחלקה. שמחתי והתעניינותי אף גברו כאשר התחלתי לקרוא בספר. ואף שאין זה נאה למבקר לספר על כך, בכל זאת אני מוכרח להודות, שזו הפעם הראשונה שכל כך התפעלתי מספר, עד שכמעט לא שמתי לב לשגיאות. יתר על כן, עניין דומה בספר גילה גם אדם גדול ממני – י"ל פרץ. באותה עת קרא אף הוא את זיכרונותיו של קוטיק ודיבר עליהם בהתפעלות דומה לשלי.¹⁰⁸

זאת ועוד, מן ההערה שצירף קוטיק למכתבו אל שלום עליכם, שנדון לעיל, מתברר כי פרץ התרשם מאוד גם מן הכרך השני.¹⁰⁹ זיכרונותיו של פרץ עצמו נתפרסמו (תחילה בהמשכים בעיתונות ואחר כך כספר) למן שנת 1913, ושמא, על דרך ההשערה, ניתן לקשור גם בין הופעת הכרך הראשון של קוטיק והתגובות החמות שזכה להן לבין התעוררותו של פרץ לכתיבת זיכרונותיו מילדותו שלו, שבמקרה או שלא במקרה נקראו אף הם “מײַנע זכרונות”?¹¹⁰

התפעלותו הגדולה של “בעל-מחשבות” מן הכרך הראשון באה, כאמור, לידי ביטוי ברשימה קצרה שפרסם במדורו “ליטעראַרישע געשפּרכן” (=שיחות ספרותיות) בחודש טבת תרע"ג (דצמבר 1912). מאמר עיתונאי זה, שנכתב בידי מי שנחשב כראשון המבקרים המודרניים של ספרות יידיש, קבע, ככל הנראה, את היחס החם והאוהד שזכה לו קוטיק. הוא הציג את הספר כפרי בשל וראשון מסוגו של ספרות זיכרונות יהודית של ממש:

זו הפעם הראשונה שיש לנו בספרות היהודית יצירה כזו של זיכרונות… כדי למצוא משהו דומה בספרות יידיש אנו צריכים לחזור עד למאה הי"ז, שעה שמרת גליקל מהמלין כתבה ביידיש את זיכרונותיה. דברים קטנים יותר מסוג זה יש לנו מעט בספרות העברית ובספרות היהודית-הרוסית; יש לנו גם את “ר' שלמה ר' חיימ’ס” של ר' מנדלי שלא נסתיים, יצירה שמעורבים בה הממואריסט והאמן.¹¹¹ אבל יצירה כל כך מושלמת עדיין לא הייתה לנו.¹¹²

בהמשך עמד “בעל-מחשבות” על כמה ממאפייניו של הספר, ואף הפליג בהתלהבותו:

הסבא אהרן-לייזר והעילוי הגדול ישראל החסיד… מתוארים בכוח עז ובבהירות אמנותית, כמו דמויות ברומנים הטובים ביותר. ובכלל צריך לומר, שבמחבר יש ניצוץ גדול של סופר אמיתי, שיש בו הכשרון לספר ברהיטות ובנועם את חוויות נשמתו. לפעמים נדמה לי, שהמחבר הוא אפילו יותר מדי סופר, ובשל כך סובלת, לעתים קרובות, תמימותם של הזיכרונות.

“בעל-מחשבות”, שהביע לא פעם במאמריו את התקווה שזקני הדור יתחילו לרשום את זיכרונותיהם,¹¹³ חש עתה כי זיכרונותיו של קוטיק מסמנים אפשרות לצמיחתו של ז’אנר ספרותי חדש:

כאשר כתבתי לפני שנים ב“פֿרײַנד” את מאמרי על החשיבות והצורך שביצירת ספרות זיכרונות ביידיש… אני עצמי לא האמנתי שמשאלתו הטבעית של סופר יהודי תתממש אי פעם. והנה, בבת אחת, הופיעה לפני הקורא היהודי יצירה כזאת (כרגע רק החלק הראשון, אך כפי ששמעתי, היצירה כולה תהיה בת שלושה חלקים), שהיא פשוט מונומנטלית. במרוצת הזמן יהיה זה הכרחי שכל בית, שיש לו עניין בעבר היהודי, ירצה להתהדר בספר זה.

חשיבות מיוחדת נודעת לסקירה מקפת ומעמיקה, בת חמישה המשכים, שפרסם העיתונאי וחוקר היידיש נח פרילוצקי.¹¹⁴ הוא השתאה על שאיש לא העלה עד כה על דעתו, שאין ספרות לאומית, ודאי לא יהודית, יכולה להתקיים ללא ספרות זיכרונות, שהיא הראי לדיוקנו המיוחד של כל קיבוץ אנושי. תוך עמידה על גדולתן, עומקן והיקפן האפי של יצירות דוסטוייבסקי, הציע פרילוצקי לראות במעולים שבספרי הזיכרונות כלי פרשני חשוב, שבדומה לתעודות היסטוריות ניתן להסתייע בהם לשם הבנה טובה יותר של יצירותיהם הספרותיות של גדולי האמנים.

לצד השבחים שהוא חולק לקוטיק והגדרתו כ“ממואריסט מלידה”, אין פרילוצקי מתעלם מן הבלבול וחוסר הסדר בעריכת הזיכרונות. הקפיצה מעניין לעניין והקטיעה הפתאומית בעיצומו של סיפור הן מן הסממנים הסגנוניים הבולטים לעין כבר בעמוד הראשון. כך לדוגמה פתח קוטיק את ספרו בתיאור ה“סְלוּפּ”, אותו מגדל היסטורי ששרד בעיירת הולדתו:

בכוונה התחלתי את סיפורי דווקא במגדל הזה, משום שכאשר אני נזכר בעיירתי מיד צף בזיכרוני אותו “סְלוּפּ” כמין אות וסימן, כסמל שיש לו איזו משמעות בלתי מובנת. ועכשיו אני יכול לתאר את העיירה עצמה.

אלא שאמירה סתומה זו, היוצרת ציפייה לפירוש והעמקה, נשארת ריקה מתוכן. הקורא שואל את עצמו, מהי משמעותו של אותו סמל? מה אומר סימן זה למחבר? אך לשווא ימתין להסבר או לרמז. קוטיק פטר את עצמו מתשובה ועבר מיד לתאר את עיירתו.

פרילוצקי גם מותח ביקורת על יומרנותו של קוטיק לדווח על שיחות שלא היה עד להן ועל שפע הנתונים והמספרים, סכומי כסף ומחירים שקוטיק התמים משפיע על קוראיו. קוטיק מספר בפרק הראשון על פריץ מסוים שהיו לו שש מאות צמיתים: “הוא בעצמו ספר” – לגלג פרילוצקי; “לא חמש מאות תשעים ותשעה ולא שש מאות ואחד, אלא בדיוק שש מאות”… הוא גם מציע לקוראים שלא להתייחס ברצינות יתר לקביעותיו ההיסטוריות של קוטיק. הפרטים אולי נכונים, אבל הפרספקטיבה הייתה ונשארה מצומצמת. לדוגמה, מגוחך לקבוע שסבו של קוטיק היה “הראשון” שחשב על פתרונות חדשים למצוקתם הכלכלית של היהודים לאחר כישלון מרד 1863, כפי שניסה קוטיק לטעון בפרק כב.

ועם זאת הדגיש פרילוצקי כי יתרון גדול עומד לזכותו של קוטיק בהשוואה לסופרי הדור הקודם. הללו, ומנדלי מוכר ספרים בראשם, תיארו את חיי העיירה היהודית מבפנים, מתוך עמדה פולמוסית מובהקת, המבקשת להיאבק בגילויים השליליים של הווי זה ולהציע לו תיקונים ותרופות. בניגוד להם, קוטיק כתב את זיכרונותיו מתוך מציאות אחרת לחלוטין. המאבק כבר הוכרע מזמן לרעתה של העיירה הישנה, ועתה יכול הטון להיות מפויס ורגוע, לא מתלהם ולא רוטן. “החיים כפי שהיו”, ללא מגמתיות, ללא טשטוש והצנעה של גילויים שליליים וללא האדרה ואידיאליזציה של יסודות חיוביים.

ואכן, דומה שכל המבקרים היו תמימי דעים שעיקרו של החידוש הוא בעצם כתיבת הזיכרונות. החשיבות שבצמיחתו של ז’אנר חדש, שכמותו לא היה עד אז בספרות היהודית, חרגה אפוא משאלת איכויות הכתיבה של קוטיק. כך למשל כתב המבקר אברהם יודיצקי במסה ארוכה שפורסמה בחודשים אב-אלול תרע"ג בעיתון הווילנאי “הזמן”:

הספר הזה הנהו חדש במינו, שעד עתה לא היה בנמצא כלל בספרותנו היהודית, ושחסרונו מורגש מאוד גם ביתר הספרויות שלנו, העברית והרוסית. זוהי התחלה של ספרות מימוארית, שמפיצה אור על חיי הדור הקודם ומעבירה אותנו לעולם אחר.¹¹⁵

תיאורים קודמים של חיי העיירה, “מבוגארוב וליבאנדה ועד הסבא ר' מנדלי שלנו”, נכתבו בדרך כלל במתכונת הסיפור הריאליסטי או הסיפור הביוגרפי:

ספורים בדויים מן הלב, שביסודם הונחו עובדות, מעשים ומקרים כאלה, שהיו נקרים ומתרחשים גם בחיי המציאות. בסיפורים האלה אנו שומעים את הד קול חיי העבר. אבל החיים ההם גופם, חיי המציאות היום-יומית של הדור הקודם, כפי שהשתלשלו באמת, אין אנו מוצאים בספורים.

התביעה היא אפוא לתיאורי אמת, ללא משוא פנים או מגמתיות. העבר כפי שהיה. תיאורים כאלה יכולים לספק “רק שרידי הדור הישן, שחיים עוד אתנו ושמשמשים כמין סמל חי של התקופה הקדומה.” בסיפורי הישישים בני הדור הקודם “אין אנו מרגישים שום מלאכותיות, הגזמה והפלגה… אדרבה, אנו מרגישים פה את דפיקת החיים הערומים בלי שום כחל ושרק.” מתארי העיירה בדור הקודם הגזימו בכוונה בתיאור השלילה שבה: “השחירו את הצבעים, ובדו מלבם תמונות נוראות ומבהילות כיד הדמיון הנוחה עליהם, כדי להרבות בגנותם ובנוולותם של צדדי החיים המכוערים מן התקופה ההיא.” כך הוסתרו פני המציאות, על הטוב והרע שבה.

יודיצקי דימה את קוטיק, הרכון על שולחן עבודתו ורושם את זיכרונותיו, לאותם זקנים יושבי בית המדרש, המספרים, בין מנחה למעריב, מעשיות משנים עברו. כל סיפור מזכיר להם סיפור אחר, וכך מתגבבים הדברים ללא סדר או שיטה. אך הקסם שבסיפורים לא רק שמשכיח עובדה זו, אלא שבהצטרפם יחד מתגלה תמונה מקיפה ומענגת של חיי הדור הקודם. ראוי אפוא – הציע יודיצקי – לברך “ברכת שהחיינו” על הופעת ספרו של קוטיק.

ביקורת נלהבת לא פחות נתפרסמה באותה עת ממש בידי אהרן איינהורן.¹¹⁶ אף הוא עמד על כך שיצירתו של קוטיק ממלאת חלל ריק בספרות היהודית. עד עתה עסקה ספרות זו רק בהתרחשויות הגדולות – עלילות, גזירות ורדיפות, אך התמקדותה באירוע נקודתי בודד הביאה להתעלמות מן הרקע הכללי ולצמצום אופקיו של הקורא. אולם לצד מעלותיו של הספר לא התעלם איינהורן גם מחסרונותיו: מהעיון בספר נראה כי קוטיק לא התכוון לחבר יצירה קוהרנטית, אלא להגיש לקוראיו סדרת תמונות נפרדות, העומדות כל אחת בזכות עצמה. זו הסיבה לחזרות המרובות, וזו כנראה גם הסיבה להתעלמותו של קוטיק מכללי הז’אנר הממוארי, שבניגוד לכתיבה האוטוביוגרפית אינו אמור להעמיד את הכותב במרכז ההתרחשות אלא בשוליה. ואף על פי כן, התוצאה הסופית היא מרהיבה: גלריה יוצאת דופן של טיפוסים, שקוטיק מצליח להחיות בשפה בהירה, תמציתית ופשוטה, נעדרת פאתוס מזויף, עסיסית וציורית.

בספטמבר 1913 נדפסה בירחון הספרותי החשוב ביידיש “די צוקונפֿט”, שראה אור בניו-יורק, ביקורת נוספת, פרי עטו של משה כץ. המאמר נפתח בקביעה כי “השטעטל היהודי גוסס. העולם הקטן, שהיה באמת סגור בתוך עצמו, הולך ונעלם, ועמו כל טעמם ושירתם של חיי העבר, שיהודים מודרנים מתגעגעים אליהם עתה.” קוטיק, לדבריו, עושה ניסיון ראשון מסוגו להציג לקורא את השטעטל של פעם “כפי שהיה באמת”, ולחשוף בפניו את “היהודי בכוליותו”, כפי שבאמת חי והרגיש.¹¹⁷

גם כץ הצביע על גוזמאותיו של קוטיק ועל חוסר הביקורתיות שלו כלפי מסורות וסיפורים ששמע בילדותו:

הדבר יכול היה להמעיט מערך החומר שלו, לולא זיכרונו המופלא לעובדות, כך שגם הסובייקטיביות המועטה שלו בטלה בשישים. קוטיק ניחן בכל התכונות של כותב זיכרונות מן המעלה הראשונה: הוא ראה הרבה… הוא זוכר טוב ובמדויק… והוא זוכר, קודם כול, שאין הוא צריך לשכנע אותנו, אלא פשוט להציג את הדמות האמיתית.

והוא חותם את ביקורתו כך:

הזוהר והגאווה, הרחבות והאחדות בחייהם הפנימיים של היהודים בעבר, כמו גם חוסר האונים והבדידות של חייהם החיצוניים, מתוארים בזיכרונותיו של קוטיק באמצעות דמויות חיוניות וברורות. בשל כך יצירתו זו היא מתנה רבת ערך לספרותנו.

חשובה במיוחד הייתה תגובתו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, עורך כתב העת ברוסית “יברייסקאיה סטארינה” (=קדמוניות היהודים). במדור המוקדש לסקירת ספרים חדשים פרסם דובנוב סקירה קצרה וממצה על הספר. אף הוא שיבח את קוטיק על ראשוניותו ככותב זיכרונות יהודי ועל השפה העממית העשירה והיפה שלו. כהיסטוריון הבחין דובנוב בגוזמאותיו התמימות של קוטיק, במיוחד בכל הקשור לשלטונו הכול-יכול של סבו בקהילה ולמעמדו המכובד בקרב הפריצים. המקור לכך, גרס דובנוב, הוא במורשת המשפחתית של קוטיק, שהפריזה ביסוד ההירואי של עלילות הסבא. ועם זאת, זיכרונותיו של קוטיק עולים בהרבה על זיכרונותיה של “הסבתא” פאולינה וֶנְגֶרוֹב,¹¹⁸ שדבריה כוונו לקהל קוראים שהיה מרוחק לגמרי מן היהדות ולא ידע דבר על עברו. בספרות הזיכרונות היהודית – ניבא דובנוב – יתפוס ספרו של קוטיק מקום מכובד מאוד, וההיסטוריון של תרבותנו יצטרך להשתמש בו כבחומר רב ערך.¹¹⁹

הזיכרונות נתקבלו באהדה גם על ידי אנשים מן השורה. למשל, המו“ל שלמה שרברק, שהכיר אישית את קוטיק וגם בילה בבית הקפה הוורשאי שלו, כתב כי פרסום הזיכרונות לא רק הפתיע את ציבור הקוראים, אלא גם את קוטיק עצמו: “ניכר היה כי ימים רבים לא ידע ר' יחזקאל קוטיק בעצמו, כי הוא מחונן בכח של יצירה.” שרברק הבליט את הניגוד בין זיכרונותיהם של סופרים מובהקים כמו י”ל פרץ ואחד העם, המטילים שיממון על הקורא, לבין זיכרונותיו המרתקים של יהודי פשוט כקוטיק. גדולתו של קוטיק טמונה בכך, ש“כל מה שכתב ופרסם לא היה בו משום הגזמה והפלגה כדרך כותבי הזכרונות… הוא הצליח לתת פתחון פה לאדם הפשוט.”¹²⁰

מעודד מן הביקורות החמות על החלק הראשון, בעיקר מתמיכתם הנלהבת של שלום עליכם, י"ל פרץ, “בעל-מחשבות” ונח פרילוצקי, הזדרז קוטיק לפרסם, כעבור שנה בלבד, את החלק השני של זיכרונותיו. אלא שחלק זה לא נתקבל בעין יפה, וכבר הוזכרה לעיל תגובתו של שלום עליכם. הד לצינה בלתי מובנת זו יש בסקירה קצרה, שנתפרסמה בעיתון “הצפירה”, במדור “רשימות ביבליוגרפיות”. סקירה זו שיקפה את טעמו הספרותי של הכותב האנונימי, שסבר כי קוטיק מערבב בין עיקר לטפל, בין זיכרונות פרטיים לבין תיאור אירועים היסטוריים:

את רובו של החלק השני של הזיכרונות האלה מקדיש המחבר הנכבד לתאר את נסיעותיו השונות… מתאר הוא את האנשים שנפגשו לו על דרך נדודיו ואת המקרים החשובים שקרו לו בימים ההם. יש בחלק הזה תמונות חיות מסדרי עמנו בתקופה ההיא, והרבה רעיונות מנוסים, המתבטאים דרך אגב. אבל אין המחבר יודע להבדיל כהוגן בין דברים שיש להם איזה ערך ובין דברים טפלים לגמרי. וגם בחלק זה לא שמר המחבר את המידה הדרושה, ומרבה הוא לדבר על דברים פרטיים, ובזה הוא מחליש את רושם תיאוריו.¹²¹

הקורא בן ימינו, המעיין בחלק השני של הזיכרונות, מתקשה להבין את פשר הדבר, שכן אין חלק זה נופל במאומה מקודמו, ואף הוא מלא וגדוש בחומר מרתק. ואמנם, היו כאלה שהתייחסו בהערכה גם לכרך השני וראו בו המשך טבעי לראשון – ראינו לעיל את תגובתו המתפעמת של י"ל פרץ, וכמוהו גם הסופר א' ליטווין, שכתב:

הביקורת קיבלה בחום את שני הכרכים… גם את הצד הספרותי וגם את החומר התרבותי-ההיסטורי. בכתיבת שני הכרכים הללו קנה לעצמו קוטיק הקשיש מקום של כבוד במשפחת הסופרים היהודים.¹²²

בשולי פרק זה ראוי להסב את תשומת הלב לאנקדוטה מעניינת הקשורה בניסיון לערער על “בעלותו” של קוטיק על זיכרונותיו. ב-8 ביוני 1913 שלח שמואל יעקב יצקן, עורך ה“הײַנט”, איגרת לשלום עליכם. כזכור, שלום עליכם פרסם אז ב“הײַנט” את סדרת הפלייטונים “מנחם-מנדל בוורשה”, ובה הזכיר לא פעם את קוטיק. דבר זה הכעיס מאוד את יצקן, שטרח לספר לשלום עליכם את הדברים הבאים:

רק דבר אחד הייתי רוצה לבקש ממך: עזוב את יחזקאל קוטיק. ככל הנראה אין לך מושג על האיש הזה. לו ידעת איזו בהמה ועם הארץ הוא, הרי זו פשוט בושה וחרפה ששלום עליכם מתעסק אתו. אתה טועה אם אתה סבור שהוא מחברו של הספר הנהדר “מײַנע זכרונות”. אין זו “אשמתו” שהספר יצא כמו פנינה. לגמרי במקרה זכה קוטיק שהאמן דוד קאסֶל¹²³ ילטש יהלומים מן המעשיות הטיפשיות שלו. הוא עצמו לא מסוגל לכתוב אפילו שורה אחת כהלכה. הרי אתה יודע שאין הוא מתחרה שלי ואינני מתכוון חלילה לפגוע בו, אבל זוהי האמת והדבר ידוע בוורשה לכולם. עזוב אותו. ספר הזיכרונות אמנם יישאר פנינה בספרותנו, אבל קוטיק יישאר קוטיק.¹²⁴

לידיעה מפתיעה זו, שכדרכו של יצקן נוסחה בחריפות ובגסות רוח, לא מצאתי הד בספרות בת הזמן. היא מוצאת אישור כעבור כחמש-עשרה שנה, בערך על דוד קאסל שנדפס בלקסיקון של סופרי יידיש שחיבר זלמן רייזן.¹²⁵ כעבור עוד שישים שנה, בשנת 1971, חזר על כך הסופר והעיתונאי אהרן צייטלין במדורו השבועי “פֿון פֿרייטאָג ביז פֿרייטאָג”, שנדפס בעיתון “דער טאָג – מאָרגען זשורנאַל”. צייטלין טען כי אכן היה זה סוד גלוי בכל ורשה (“עס איז אָבער אין וואַרשע געווען אַ סוד פֿאַר גאַנץ בראָד”), שאת זיכרונותיו של קוטיק ערך הסופר דוד קאסל, והוא שהקנה להם את צביונם הספרותי המיוחד.¹²⁶

האם לפנינו השמצה חסרת יסוד או שמא אכן היה דוד קאסל עורכו של קוטיק? התשובה על כך נמצאת, ככל הנראה, באמצע. הדעת נותנת שקוטיק, חסר הניסיון, אכן נזקק לעורך, וייתכן ששירותיו של העורך נשכרו בידי אליהו גיטלין, המוציא לאור של הזיכרונות, שפרסם באותם שנים גם כמה מחיבוריו של קאסל.¹²⁷ ככלות הכול היה זה נוהג מקובל, ואף סופרים מנוסים לא נפטרו מכורח זה. זאת ועוד, כאמור, קוטיק עצמו סיפר לשלום עליכם כי התעורר לכתיבת הזיכרונות לאחר שבנו, אברהם-הירש, וסופר נוסף, אחד מחברי בנו, הפצירו בו לעשות כן. קוטיק אמנם לא נקב בשמו של אותו סופר, אך לא יהיה זה רחוק לשער שהמדובר בקאסל, שאכן היה מידידיו הטובים של בנו.¹²⁸

השאלה החשובה היא מה הייתה מידת מעורבותו של קאסל כעורך – האם היה מעין סופר צללים שברא טקסט חדש בדמותו ובצלמו, כפי שביקשו יצקן וצייטלין לרמוז, או שמא רק התקין את הזיכרונות והביאם לדפוס.

הדעת נותנת כי האפשרות השנייה היא הנכונה. לו הייתה יד עורך באמצע, סביר להניח כי רבים מן הפגמים הספרותיים הגלויים לעין, שחלקם כבר הוזכר לעיל ואחרים יוזכרו בהמשך, היו באים על תיקונם. יתר על כן, אם אכן היה קאסל מעורב בכתיבה והדבר היה ידוע בכל ורשה, כיצד זה לא עמדו על כך גדולי מבקריה של ספרות יידיש, תושבי ורשה, שהכירו היטב את קוטיק ואת ספרו? קוטיק אכן היה זקן טרחן ותמהוני, אך דומה כי יצקן, שבעצמו לא היה טלית שכולה תכלת ואשר דבריו חשודים מלכתחילה בחוסר אמינות,¹²⁹ הפריז בדברי הרכיל שהוליך אל שלום עליכם. ועם זאת, ידיעה זו יש בה ללא ספק עניין לחוקרי תולדותיה של ספרות יידיש.

ה. החלקים האבודים של הזיכרונות

האומנם היה המשך לשני כרכי זיכרונותיו של קוטיק? על תכניתו של קוטיק לכתוב יצירה בת שלושה חלקים העיד לראשונה “בעל-מחשבות”, ברשימתו מטבת תרע“ג.¹³⁰ כאמור, קוטיק עצמו סיפר לשלום עליכם בכסלו תרע”ד (30 בנובמבר 1913), כי השלים את כתיבת החלק השלישי, העוסק בתקופת ורשה, וכי הספר יימסר בקרוב להדפסה.¹³¹ אלא שכתב היד של החלק השלישי לא נדפס.

עדות נוספת לכתב היד מצויה במכתב ששלח קוטיק ב-18 במאי 1914 אל שמואל ניגר, מבקר הספרות הנודע, ששהה אז בווילנה.¹³² קוטיק כתב כי פתאום עלה בדעתו לשלוח לעיונו של ניגר גיליון מכתב היד של החלק השלישי של זיכרונותיו שטרם נדפס, שמא ימצאו הם חן בעיניו.¹³³ קוטיק ביקשו שיענה לו במהירות – לכאן או לכאן – ואם דעתו שלילית, שיואיל להשיב לו את כתב היד. חיפוש אחרי שרידים מחלק זה בארכיונו העשיר של ניגר לא העלה לפי שעה מאומה, וייתכן שניגר החזיר לו לאחר זמן את כתב היד.

והנה, בשנת 1919, לעת זקנתו, החליט קוטיק בן השבעים ושתיים להביא לדפוס את הכרך השלישי. ידיעה מפתיעה על כך מופיעה בקטלוג ספרי יידיש של הוצאת “אידישער פֿאָלקס-פֿאַרלאַג”, שראה אור בקייב בשנת תרע"ט. בקטלוג זה דווח בקצרה כי בקרוב עתידים להופיע זיכרונותיו של קוטיק בשלושה כרכים, תוך הדגשה שהכרך השלישי מופיע זו הפעם הראשונה בדפוס.¹³⁴ אלא שההדפסה לא יצאה אל הפועל. מבוכות העתים ומלחמות האזרחים בברית-המועצות, ובנוסף פשיטת הרגל הכספית של ההוצאה, גרמו לביטול תכניותיה הספרותיות.¹³⁵

בשלהי שנת 1920 החל קוטיק לנהל משא-ומתן עם הוצאות ספרים בגרמניה על תרגום הזיכרונות לגרמנית ועל הדפסה מחודשת של הזיכרונות ביידיש. משני החוזים שנשתמרו עולה כי בדעתו היה לתרגם ולהדפיס מחדש לא רק את שני החלקים שכבר ראו אור, אלא גם שני חלקים נוספים, שאותם התחייב להשלים בתוך זמן קצר.¹³⁶

ב-29 באוקטובר 1920 נחתם חוזה בין יחזקאל קוטיק לבין הוצאת הספרים הברלינאית וועלט-פֿאַרלאַג (Welt-Verlag). בסעיף הראשון נאמר, כי קוטיק מעביר למו"ל את הזכויות הבלעדיות להוצאת שלושת כרכי זיכרונותיו בתרגום גרמני. לסעיף זה צורפה ההערה הבאה: “יש לציין שהכרך השלישי עדיין לא הופיע בדפוס.” בחוזה מפורטות זכויותיו הכספיות של קוטיק¹³⁷ ונקבע כי את מחצית הכסף עבור זכויות התרגום של הכרך השלישי יקבל המחבר רק לאחר שיופיע הכרך ביידיש; ואת המחצית השנייה – רק לאחר שיופיע התרגום לגרמנית. במילים אחרות: בשנת 1920 היה כתב היד של הכרך השלישי ככל הנראה מוכן לפרסום, ועל כל פנים קוטיק התחייב להשלימו בתוך זמן קצר.

חוזה מפורט יותר נחתם ב-27 ביולי 1921 עם הוצאת כּלל-פֿאַרלאַג (Klal-Verlag). על החוזה חתמו יחזקאל קוטיק ורעייתו ליבע מצד אחד, ומנהלי הוצאת “כלל” מן הצד האחר.¹³⁸ הסכם זה התממש בחלקו ויש בו מידע חדש על גורל החלק השלישי.

על פי ההסכם העביר קוטיק למו“ל את הזכויות הבלעדיות על הוצאה מחודשת של הזיכרונות ביידיש. בסעיף הראשון אף נקבע במפורש, כי כתב היד המקורי של שני הכרכים האחרונים, שעדיין לא פורסמו, יימסר למו”ל. המַטְרִיצוֹת (דהיינו לוחות הנייר שעליהן הוטבעו אותיות הסְדָר של הספר, המשמשים לטופס שבו יוצקים לוחות מעופרת לשם הדפסת הספר מחדש) של שני הכרכים הראשונים – כך נאמר בסעיף השמיני – ושל שישים וחמישה העמודים הראשונים של הכרך השלישי, וכמו כן כתב היד של הכרכים השלישי והרביעי, יימסרו למו"ל מיד לאחר התשלום הראשון. זה אמור היה להתבצע מיד לאחר חתימת החוזה (מועד תחילת הזכויות על כל ארבעת הכרכים נקבע ל-1 באוגוסט 1921 ותוקפו נקבע לחמש שנים), ומכאן לכאורה ניתן להסיק שביולי 1921 כבר היו בידיו של קוטיק שישים וחמישה עמודים מודפסים במטריצות וכתב יד שלם של שני חלקים נוספים. התשלום שהובטח לקוטיק עבור פרסום ארבעת הכרכים היה שלוש מאות שבעים אלף מארקים פולניים.¹³⁹ כך או כך, כשבועיים לאחר חתימת ההסכם – ב-13 באוגוסט 1921 – נפטר קוטיק.

גורלם של שישים וחמישה העמודים המודפסים ושל כתב היד של שני החלקים האחרונים לוט בערפל. האם הספיקו נציגי כּלל-פֿאַרלאַג להעביר את הכסף לוורשה? האם הספיק קוטיק טרם מותו לשלוח לברלין את המטריצות ואת כתב היד? העובדה שכּלל-פֿאַרלאַג אכן הוציאה, כמה חודשים לאחר מכן, את שני החלקים הראשונים, יש בה כדי להצביע על מימושו של ההסכם. מצד אחר, ההוצאה לא עשתה כל שימוש במטריצות הישנות של המהדורה הראשונה, אלא דאגה לסדר את כל הספר מחדש.¹⁴⁰ אין בידינו לפי שעה כל רמז לגורל שני החלקים האחרונים. ייתכן שכתב היד והמטריצות אכן התקבלו בברלין, ומסיבות שאינן ידועות החליטו אנשי בית ההוצאה שלא לעשות בהם שימוש.

ועדיין נותרו כמה שאלות פתוחות בפרשה זו. מתברר כי במקביל לחתימת החוזה עם המו"לים מברלין ניהלו האישה ליבע והבן אברהם משא ומתן גם עם המדפיס הוורשאי אליהו גיטלין, שבשעתו הוציא לאור את המהדורה הראשונה. בידינו נוסח חוזה, שנערך בוורשה ב-4 ביולי 1921, שהצדדים לו הם גיטלין מצד אחד וליבע קוטיק ובנה אברהם מן הצד האחר (יחזקאל קוטיק עצמו אינו צד בחוזה).¹⁴¹ גיטלין התחייב להדפיס מהדורה נוספת של הזיכרונות באלף עותקים¹⁴² ולשלם למשפחה תמורתם סכום של שמונים וחמישה אלף מארקים פולניים.¹⁴³ בין השאר גם התחייב שלא להפיץ את הספרים באמריקה, ומשפחת קוטיק מצדה התחייבה שלא להתיר לגורם אחר להדפיס את הספר; תוקף ההסכם נקבע לשנה וחצי מיום ההדפסה. לאחר מכן אמורות היו המטריצות להימסר לידיו של אברהם קוטיק.

ההסכם עם גיטלין – אם בכלל היה זה הסכם ולא הצעה חד צדדית של גיטלין – לא מומש לבסוף. ייתכן שהתנאים שהוצעו על ידי כּלל-פֿאַרלאַג והסכומים הגבוהים שהציעה קסמו יותר לבני משפחת קוטיק. אך מדוע ניהלו בני המשפחה משא ומתן כפול, בו-זמני, ומדוע לא חתם המחבר, יחזקאל קוטיק עצמו, על ההסכם עם גיטלין אך כן חתם על ההסכם עם כּלל-פֿאַרלאַג? חלק מן התשובה קשור, ככל הנראה, למחלתו הקשה של קוטיק. גיטלין התגורר בוורשה ועל כן יכול היה לנהל משא ומתן עם נציגי המשפחה ללא שיצטרך להטריד לשם כך את קוטיק החולה; ואילו המשא ומתן עם כּלל-פֿאַרלאַג שבברלין התנהל דרך הדואר, וייתכן שמשיקולים פורמליים העדיפו בני המשפחה ואנשי ההוצאה להחתים את קוטיק עצמו על הטפסים.

החלק השלישי אבד אפוא וכמותו גם החלק הרביעי – אם בכלל היה כזה (שכן פרט להתחייבות החוזית שהוזכרה לעיל אין ראיה לכך שחלק זה אכן נכתב). גם תכנית התרגום לגרמנית לא נתממשה אלא בחלקה. רק בשנת 1936 ראה אור בברלין – במסגרת סדרת היודאיקה היוקרתית של הוצאת שוקן (Bücherei des Schocken Verlags), שהביאה לקורא הגרמני מן המיטב שבספרות היהודית – תרגום של חלקים נבחרים מתוך זיכרונות קוטיק. הספר, שכונה Das Haus meiner Grosseltern ושתורגם בידי ליאו הירש (Leo Hirsch), מקיף כתשעים עמוד בסך הכול. האם הוצאת שוקן קיבלה או קנתה את זכויות התרגום של וועלט-פֿאַרלאַג, שכבר לא הייתה קיימת אז? אין בידינו לפי שעה תשובה לכך, אך בדברי הסיום של המתרגם¹⁴⁴ עדיין מוזכר הכרך השלישי של הזיכרונות שטרם נדפס.

ו. הזיכרונות כמסמך תרבותי וכמקור היסטורי

“מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו מטעם זה בלבד, משום שטועים ומאמינים שזוהי עבודת הכותב דברי הימים לעתיד לבוא – לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים… וביותר עתידים ליתן את הדין… סופרי זמננו שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהגיהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים לרשום כל זאת בכתב אמת.”¹⁴⁵

1. מבנה הספר והדמויות העיקריות

הכרך הראשון שלפנינו מתרכז בעליית סבו של קוטיק לגדולה ובתהליך התעצמותה של המשפחה. רוח של שמחה, אופטימיות ואף שובבות שורה על רוב דפיו; הכרך השני, לעומתו, ספוג עצב, פסימיות ותחושת כישלון חריפה. במרכזו עומד קוטיק הבוגר, על רקע שקיעתה של המשפחה והתפרקותה. התפוררות זו, ראשיתה במות סבתו – הכוח האמיתי והמוח שמאחורי הסבא והדבק המלכד את כל חלקי המשפחה – והמשכה בנישואי הסב לאישה צעירה ובהזנחת משפחתו שהייתה מקור כוחו. גורלו של קוטיק ונדודיו בערי תחום המושב ומחוצה לו הם איור טרגי לשקיעת המשפחה על רקע האירועים הפוליטיים והכלכליים שפקדו את בית ישראל בגלות רוסיה.

מן הבחינה הכרונולוגית משתרע הכרך הראשון של הזיכרונות למן שלהי שנות השלושים של המאה הי“ט, שנים מספר קודם ביטולו של ה”קהל" (1844), ועד לסוף שנות השישים של אותה מאה. הכרך השני מסתיים בשנת 1881, בתיאור מזעזע של הפוגרום שנערך ביהודי קייב.

הפרק הראשון של הזיכרונות – שהוא גם ארוך יותר מכל שאר הפרקים – אינו מבשר את המשכם. בפרק מבוא זה משרטט קוטיק את הטופוגרפיה הפיזית, המוסדית, האנושית והחברתית של עיירת הולדתו. הטופוגרפיה של קאמניץ אינה שונה בהרבה מזו המוכרת לנו מתיאורים רבים אחרים של קהילות ישראל בתחום המושב¹⁴⁶ – קוטיק מתאר את האתרים והמוסדות העיקריים בעיירה (כגון אחוזות הפריץ והכנסיות, בתי הכנסת והמדרש, בית המרחץ והמקווה, ההקדש ותלמוד התורה, הנהר ובית הקברות), עומד על המבנה החברתי (מצד אחד, הקהל והפרנסים, בעלי הבתים, הלמדנים והפרושים, אנשי פרבר זסטביה, עשירי העיירה; ומן הצד האחר, הפריצים ועולמם, הכמורה הקתולית והפרבוסלבית, האיכרים-הצמיתים), ומתעכב על כמה מומנטים אנושיים האופייניים להמשך הזיכרונות (הווי השבת והחגים בעיירה, הלימודים ב“חדר” והמלמדים, חתונות ולוויות, וכדומה).

רק בפרק השני מגיע קוטיק אל לוז הספר, שסביבו נרקמת ומתפתחת עלילת הזיכרונות – משפחתו שלו. הדמות החשובה הראשונה היא וועלוול בן אהרן – הסבא-רבא, הפועל כמנהיג העיירה (“פרנס חודש”) בעשורים הראשונים של המאה הי"ט. זהו מנהיג מן הנוסח “הישן” – למדן עשיר, נדיב ותקיף. הוא נהנה מיד חופשית ומאמון בלתי מסויג של נציגי השלטון, שמתירים לו להלקות עבריינים ומפירי משמעת ואף לאסרם. קוטיק לא הכירו כלל ורק שמע אודותיו, ועם זאת תכונותיו כמנהיג – למעט הלמדנות – עברו בירושה לבנו אהרן-לייזר, סבו של קוטיק.

אהרן-לייזר, הדמות המרכזית בספר, הוא ללא ספק אישיות מיוחדת במינה. אדם כריזמטי ואנרגטי, יזם כלכלי מוכשר בעל דמיון ותושייה, עז נפש ורב תחבולות. הוא מאופיין בתערובת בלתי מצויה של ניגודים: ערמומיות ואכזריות “פריצית” עם רוך ורחמנות “יהודית”. אופי זה של קולאק יהודי הוא שהביאו – בניגוד לרצונו – לשלטון כמעט טירני בעיירה. תחילה ירש את אביו כ“פרנס חודש” וכראש קהל, ואחר כך, כשבוטלו משרות אלה – כחוכר מס (סבורשצ’יק). אולם מקור פרנסתו איננו הקהל, ממנו אין הוא נוטל כסף, אלא אצולת הפריצים הסובבת את קאמניץ ומחכירה לו את נכסיה. עמם הוא מקיים מערכת יחסים ידידותית, נהנה מאמונם ומשמש איש סודם. הוא עושה כל מאמץ לחמוק מהנהגת הקהל ולהתמקד בעסקיו, אך נכבדי העיר, כמו גם פקיד המחוז (האִיסְפְּרַאוְוניק), כופים עליו את התפקיד, ביודעם שבלעדיו יתמוטטו כל סדרי הקהילה ובניה ישקעו במחלוקות וקטטות אין קץ.

שלטון היחיד רב העצמה של אהרן-לייזר נשען אפוא, מחד גיסא, על תמיכתם הנלהבת של שלטונות המחוז, ומאידך גיסא על הפחד ויראת הכבוד של תושבי הקהילה. הוא אמנם רב ומסתכסך עם חוגים שונים המקנאים בהצלחתו הכלכלית ומבקשים להתחרות בו ולהסיג את גבולו, אך עושה שימוש מתוחכם וכוחני בקשריו כדי להביסם ולרודפם. הוא ניזון מרשת מודיעין של מלחכי פנכה המדווחים לו על מתנגדיו, שאותם הוא רושם במעין “רשימה שחורה”, ולשירותו עומדים גברתנים המשליטים בכוח הזרוע את רצונו. הוא גם שולט על רבה של קאמניץ, וכופה עליו – באיומי גירוש מן העיירה – לפעול למען יסכים אחיו, רבה הלמדן של גרודנה ובן לאחת המשפחות המיוחסות ביותר בליטא, להשתדך עם בנו. חרף תקיפותו והפחד מפניו, הכול ידעו שדאגתו נתונה לכלל ולא לעצמו, וסוג מיוחד של חיבה נקשרה בינו לבין “נתיניו”, בעיקר פשוטי העם ובני ההמון, שראו בו מגן ומושיע ממעשי עוול מבית ומחוץ.

הסבתא, ביילע-ראַשע, אף היא דמות מורכבת. בעיני קוטיק היא מסמלת יותר מכול את העולם הישן והיציב שחלף, מעין אבטיפוס של “אמא פולנייה”: חכמה ושקטה, מסורה לבעלה ולמשפחתה עד כדי כפייתיות, ושולטת – מאחורי הקלעים, כמובן – באירועים. מעשיותה, עצותיה המפוכחות, לבביותה, מתינותה וחכמת חייה עומדות ביחס הפוך למראה החיצוני הבלתי מרשים שלה. קוטיק אינו מסתיר עובדה זו: “היא עצמה הייתה יהודייה קטנטונת וכחושה, שגופה הכיל רק בקושי את נשמתה, אבל מרץ היה לה כמו לגבר.”¹⁴⁷ אין זה מקרה, כתב קוטיק כמה פעמים, שלאחר מותה החלה התפוררותו של התא המשפחתי, שהיה עד אז מופת לליכוד ולאהבה. התיאור הדרמטי של אבלו של הסב על מותה – הגובל בטירוף ובה בעת מצוי על גבול הקומי-פתטי – משקף לא רק את אבלו הפרטי של אדם זקן על מות אשת נעוריו, אלא גם את אבלה הקולקטיבי של המשפחה, ובעצם של העיירה כולה, על סיומה של תקופת זוהר. מכאן ואילך צפוי “גדוד הצאר” – כפי שכונה שבט קוטיק הגדול – להתפרק ליחידותיו הקטנות, ללא הכוונה והשגחה מרכזית.

מקור כוחו של הסב אינו רק בשכלו, בכישוריו ובכריזמה שבה ניחן; הוא קשור בכל נימי נפשו הן אל התא המשפחתי המלוכד הן אל העיירה והווייתה הפיזית. הוא רואה במשפחה, שבקדקדה הוא ניצב כדמות פטריארכלית מובהקת, את מרכז חייו – עומד על כך שכל ילדיו יתגוררו בביתו, גם לאחר נישואיהם, ומפיק מתוכו חום, אהבה ורגשנות בכל הקשור לאישתו ולילדיו. הוא הדין בטריטוריה העיירתית – הוא מודע היטב לפער בין יכולתו וחכמתו המעשית לבין העולם הזעיר שהוא שקוע בו, אך כאשר מציע לו חותנו לעבור לבריסק, העיר הגדולה, שם ינוצלו כישוריו ביתר יעילות, הוא משיב לו מיניה וביה, כי את קאמניץ, מקום קבורתם של הוריו וסביו, שבה השקיע את כל מרץ עלומיו, לא יעזוב תמורת כל הון שבעולם.¹⁴⁸

האב, משה, בנו הבכור והאהוב של אהרן-לייזר, מייצג את הדמות של החסיד האידיאלי, ובאמצעותו משחזר קוטיק את עולמה של החסידות הליטאית. הוא חסיד נלהב הממלא תפקיד מרכזי בחיי עדת חסידי קוברין-סלונים בכלל ובקרב חסידי קאמניץ בפרט. אף שדרכו שונה לגמרי מדרך אביו, הנה ירש ממנו גם כמה מתכונותיו: הוא מתגלה כאיש מעשי, יציב ושקול, בניגוד לדימוי השכיח של החסיד כשוטה וכבטלן.¹⁴⁹ ביתו הופך לבית ועד לקהילה החסידית בעיירה, תמיד הומה מהילולות של צדיקים וחסידים, משיחותיהם, ניגוניהם ותורתם. בהיותו מעין “כבשה שחורה” – חסיד הפועל בתוך משפחה מתנגדית מובהקת ובעיירה שרובה נמנית עם המתנגדים, נאלץ האב לחיות מעין חיים כפולים ולגדל את ילדיו באווירה מתוחה מתמדת. שונותו של האב הייתה מקור לשורה של התנגשויות עם בני המשפחה האחרים (למשל, על רקע היעדרותו מן הטקסים המשפחתיים בראש השנה בשל נסיעתו לצדיק), ואלה החריפו עקב מעמדה הרופף של שרה רעייתו בתוך המשפחה.

שרה, אמו של יחזקאל קוטיק, היא אכן דמות חריגה. היא הייתה נצר למשפחת רבנים מיוחסת, ששורשיה בגר"א ובר' חיים מוולוז’ין, ונישאה למשה רק בשל רצונו העז של הסב לחתן את בנו האהוב עם בת תלמיד חכם גדול. האם האומללה לא נקלטה בבית העממי והרועש של בני שבט קוטיק, ולרוע מזלה גם הייתה חסרת כל כשרון בניהול משק הבית, לא יפה ואפילו קצת טיפשה: “אמא, זיכרונה לברכה” – מספר קוטיק בכנות מדהימה – “לא הייתה חכמה במיוחד. לא קשה לתאר עד כמה לא התאימה לביתנו.”¹⁵⁰ הסבא אהרן-לייזר תיעב אותה ובז לה, ואכן, אין היא זוכה להערכה רבה ומקומה בזיכרונות שולי בהתאם; אין זה מקרה שאת זיכרונותיו הקדיש קוטיק לסבתו, “שגידלה את משפחתנו הגדולה והרעשנית” – ולא לאמו.

מיוחדת במינה היא דמותו של בֶּרְל-בֶּנְדֶט, דודו של קוטיק וחתנו הראשון של הסבא, ששימש קומיסר באחוזת צֶ’כְצ’וֹבֶה, שהייתה בבעלותו של פריץ פולני בשם סִיכוֹבְסְקִי. קוטיק מציירו כאבטיפוס של ה“יישובניק” – יזם מוכשר ונעים הליכות, פיקח ומוסרי, הנאמן לאדונו עד כדי סיכון עצמי. הוא חרוץ ומסור לעבודתו, ואף מרחיב את אופקיו המקצועיים באמצעות קריאת כתבי עת גרמניים בתחומי הניהול והחקלאות. ואגב, דמות מקבילה לברל-בנדט מתוארת בחלק השני של הזיכרונות: סנדר רוזנבלום, בן משפחה אחר, שאף הוא שימש אקונום באחוזה פולנית ועשה חיל בניהולה.

ברל-בנדט דמה מאוד לחותנו אהרן-לייזר, שאהבו וראה בו מצדו את יורשו האמיתי. שני בניו של הסבא – משה (אביו של קוטיק) ויוסל (דודו) – מיאנו ללכת בדרכו: התלות הכלכלית בפריצים והמעורבות האינטנסיבית בחייהם נראו להם מאוסות. הם בחלו בהשפלה ובחנופה הכרוכים בחיים אלה והעדיפו לעסוק בניהול ענייני החכירה בתוך העיירה פנימה.

תכונותיו התרומיות של ברל-בנדט – מסירותו, כשרונותיו ואומץ לבו – עמדו לו לרועץ בראשית דרכו: אשת הפריץ, מונעת מרגשות אנטישמיים מסורתיים שהוטבעו בה עוד בילדותה, אינה יכולה לשאת את הצלחתו של “הקומיסר היהודי” ורוקמת נגדו מזימה מכוערת, שתגרום לבעלה להרחיקו מן האחוזה. תכנית זו השתבשה הודות לערמתו של הסב. המזימה נחשפה והאצילה הפולנית הגאה נאלצה להשפיל את עצמה ולבקש מחילה הן מברל-בנדט הן מבעלה שמאס בה בשל נכלוליה. לאחר שהושכן שלום בין הצדדים, במעורבותו הפעילה של הסב, התהפכה הקערה – מבוז וניכור אל הערכה והתקרבות. ביטוי לכך יש בתיאור חתונת בתו של ברל-בנדט. זוג הפריצים עמד מתחת לחופה, מימן את הוצאות החגיגה ואף השתתף בסעודה ובכל הטקסים האחרים:

הפריץ ורעייתו לא התעייפו מן השמחה. הפריצה אף הודתה שעד כה לא הכירה את היהודים. מהעריסה הרגילו אותה… “היהודי ייקח אותך וישים בתרמילו.” כל הזמן היא שמעה: “ז’יד, ז’יד”, וזה הפחיד אותה ואיים עליה. כעת נוכחה שהיהודים הם עם חביב ושאפשר לשמוח במחיצתם.¹⁵¹

לשיא ההזדהות וההתקרבות מגיעים שני הצדדים באירועי מרד 1863 – הסמל הספרותי המובהק לאחווה היהודית-הפולנית שכשלה. ברל-בנדט מצליח, בעוז רוחו ובקסם שהוא מהלך על הבריות, להציל את גבירתו ממלקות אכזריות של קוזקים רוסים, ובחכמתו הוא מונע מאדונו לצאת ליער ולהסתפח לחבורות המורדים הפולנים. בזכות סגנון הניהול המיוחד שלו ויחסו ההוגן לאיכרים הופכת האחוזה שבניהולו ליחידה באזור המתפקדת כהלכה בימי דיכוי המרד. אי אפשר שלא לראות באפיזודות אלה שביחסי ברל-בנדט ובני הזוג סיכובסקי סמל ליחסי הגומלין הדיאלקטיים של משיכה-דחייה, עוינות-אהדה, בין יהודים לפולנים.

בה במידה שקוטיק מתאר בהרחבה את משפחת המוצא שלו, כך הוא עובר בשתיקה מפתיעה על בני משפחתו שלו. אישתו האהובה ליבע זוכה אמנם לשרטוט קצר ביותר, בתיאור החתונה והמשבר ביחסיו עם אביו, אך את אחיו וילדיו כמעט שאינו מזכיר. שלושה בנים היו לו – הבכור, אברהם-הירש, שהתפרסם מאוחר יותר גם בזכות עצמו,¹⁵² ועוד שניים שאין קוטיק מציין אפילו בשמותיהם. אחד מת כתינוק ממחלת הטיפוס, והשני – מרדכי – מופיע בשמו רק בזיכרונותיו של אברהם.¹⁵³ בתו, שדבר קיומה נרמז בחלק השני, אף היא אינה נזכרת בשמה.

קוטיק מודע היטב לגנטיקה המשפחתית שקבעה את אישיותו שלו ולכך שספג מאבותיו תכונות שונות ומנוגדות: כך למשל הוא כותב, כי “סבא היה בכיין גדול, וכנראה הוריש לי את התכונה הזאת. גם עכשיו, כשאני שומע קול בכי, אפילו בשל סיבה פעוטה וקלת ערך, מיד נוצצות דמעות בעיני.”¹⁵⁴ השפעת החינוך החסידי של אביו היא שגרמה לו, דרך משל, שעד היום אינו יודע ואינו רוצה לדעת לשחק בקלפים.¹⁵⁵ הוא מודע לכריזמה האישית שלו, ליכולתו הארגונית, לפוטנציאל האינטלקטואלי שלו ולהשפעתו הרבה על צעירים בני גילו, וגם תכונות אלה ירש מסבו.

אך כל אלה הם עניינים צדדיים ושוליים במסכת הביוגרפית של קוטיק. במרכז חייו עומדת עובדה מכרעת אחת, המקבלת ביטוי אמנותי מרתק בזיכרונות: מסלול חייו אינו אלא מעין שחזור מהופך של חיי אביו. האב מרד בעולם המתנגדים שבתוכו גדל והפך לחסיד נלהב; ואילו קוטיק, שכבר גדל באווירה חסידית, מרד באביו ובעולמו – על אף הערצתו ואהבתו הגדולה לאביו – ושב אל ההוויה המתנגדית, שעיקרה דחייתה של החסידות. אלא שהמרד של קוטיק שונה מאוד מזה של אביו. בעוד שהאב הצליח להתפייס עם אביו שלו – שלא היה ביסודו אישיות רוחנית, אלא אדם פשוט, ואפילו עם-הארץ – וליצור תנאים שאפשרו חיים משפחתיים משותפים, הנה לא השכיל האב לנהוג כך עם בנו שלו. הקרע בין האב, החסיד “השרוף” – שבניגוד לסבא כן היה טיפוס למדני ורוחני – לבין בנו יחזקאל לא נתאחה. הכעס, המרירות וחוסר ההשלמה של האב עם “בגידת” בנו בחסידות הטביעו את חותמם – חותם של תחושת החמצה וכישלון – על מהלך חייו של קוטיק. היחסים המתוחים בין האב לבנו מביאים להתנצחויות בלתי פוסקות. קוטיק הכין את עצמו לקראת ויכוח רעיוני-דתי עם אביו, שתוצאותיו החד-משמעיות אמורות היו להביא להשלמת האב עם המהפך הנפשי שעבר בנו. אלא שכצפוי, תוצאות הוויכוח לא עלו בקנה אחד עם תקוותיו הנאיביות של קוטיק, והאב המשיך להכשיל את ניסיונות ההתמשכלות וההתקדמות של בנו. הוא ניסה לפגוע בחיי הנישואין שלו וחיבל בתכניתו ללמוד בישיבת וולוז’ין ובמאמציו ללמוד רוסית. “הבנתי” – כתב קוטיק בהשלמה מאוחרת – “שמתנגד יכול להיות לחסיד, אבל ההיפך – בשום פנים לא.”¹⁵⁶

מעניין במיוחד, הן מבחינת ארגונו של חומר הזיכרונות הן לגבי מעמדו של קוטיק בכרוניקה המשפחתית, הוא הפרק האחרון. פרק זה – בדומה לפרק הראשון – ארוך מקודמיו אך מאכזב כפרק סיום. הוא כתוב בגישה דידקטית ומוסרנית, המבקשת להסביר לקורא את סוד קסמה של החסידות ולהעמידו על ההבדלים הרעיוניים בין חסידים למתנגדים. פרק “עיוני” זה מנותק מן הרצף העלילתי של הזיכרונות, והמחבר עצמו מודה בכך: “בעצם ראוי היה” – כתב בראשית הפרק – “שאסיים את החלק הראשון של זיכרונותי עם מותה של סבתא.” ועם זאת, משולבים בו יסודות אוטוביוגרפיים ואפולוגטיים מובהקים המתמצים במשפט הבא: “החסידות התאימה לכל חלקי העם ולכל המעמדות – לעני ולגביר, לעם הארץ וללמדן, לזקן ולצעיר… אבל אני לא יכולתי להיות חסיד.” קוטיק, שפירש את הביוגרפיה הפרטית שלו כתולדה של מאבק בלתי פוסק להגשמת ערכים רוחניים,¹⁵⁷ לא יכול היה שלא לעצב את כתיבתו בכלל, ואת הפרק האחרון בפרט, לאור העניין הרוחני שהעסיק אותו כל חייו ובעטיו סבל לא מעט – המשיכה אל החסידות ואל קסמה הדתי והחברתי ובה בעת הרתיעה ממנה וממיצגיה.

ראשיתו של הפרק כתובה בלהט פולמוסי עז, משל לא נכתבו הדברים בעשור הראשון של המאה העשרים אלא בעשור האחרון של המאה הי“ח. קוטיק גודש את דבריו בפסוקים מן התנ”ך ובמובאות מן המדרש, כאילו הוא עדיין נמצא בלב לבו של הפולמוס הישן בין החסידים למתנגדים, שציטוטים כאלה או אחרים עשויים להכריעו. נראה שקוטיק משחזר כאן את הוויכוח העקרוני הגדול שניהל בנעוריו, כאשר החליט להודיע לאביו החסיד שהפך להיות מתנגד – אך הפעם הוא מבליט דווקא את טענותיהם של החסידים כלפי המתנגדים. יש בפרק זה, מצד אחד, מידה גדושה של אמפטיה ויחס רומנטי כלפי היסודות החיוביים שבחסידות (שמזוהים, כאמור לעיל, עם דמותו של אביו), ומצד שני, אנכרוניזם פולמוסי, כמעט פתטי. ההסבר לשנִיוּת זו נעוץ, ככל הנראה, באותה ראייה רטרוספקטיבית, המפרשת את קורות חייו של הכותב כהתגלמות של השסע ההיסטורי בין חסידים למתנגדים.

2. תמונת העבר

העיירה היהודית המצטיירת מזיכרונותיו של קוטיק שונה מן העיירה ספוגת העצב והמתיקות, המוכרת מרוב ספרי הזיכרונות על קהילות ישראל במזרח אירופה שחרבו בשואה.¹⁵⁸ קוטיק, שכתב את זיכרונותיו ערב מלחמת העולם הראשונה, לא ראה את עברו מבעד לחשרת הסופה המאיימת להכחיד את הממשות הפיזית של עבר זה. השינוי החווייתי הגדול, שעיצב את הפרספקטיבה של זיכרונותיו, אינו תוצאה של החורבן אלא פרי המודרנה. העיירה של ראשית המאה העשרים שוב איננה אותו “שטעטל” של אמצע המאה הי"ט, הפריצים כבר אינם אותם פריצים ואף היהודים אינם בדיוק אותם יהודים. המציאות הקודמת, שקפאה במקומה דורות על גבי דורות, השתנתה בתוך זמן קצר לבלי הכר. אך שינוי זה לא היה ברוטלי ואכזרי, מלווה באימי מלחמה ובמטאטא השמד, אלא תהליך אורגני בלתי נמנע ובלתי נשלט, שקוטיק עצמו – המשקיף לאחור בצורה מפוכחת – הוא חלק ממנו.

קסמם של הזיכרונות נעוץ בידיעתו הברורה של קוטיק שהעולם שהוא מתאר אינו קיים עוד ואין סיכוי לקיומו בעתיד. בשנת 1912, לנוכח המודרניזציה המהירה וממדי ההגירה, העִיוּר, התיעוש והחילון, כבר היה ברור ליהודים רבים שהשטעטל הישן הולך ונעלם. זהו הרקע לפרץ הנוסטלגיה ולתאוות השימור שהקיפו חוגים רחבים, כולל אלה שראו את עצמם כאוונגרד חילוני-רדיקלי – לאומי, ציוני, יידישיסטי או סוציאליסטי.¹⁵⁹ ביטוייה השונים של הנוסטלגיה אל העיירה האבודה – שראשיתה עוד בשלהי המאה הי"ט – מצויים בתחומי ההיסטוריוגרפיה, היצירה האמנותית, האתנוגרפיה, הפולקלור, המוזיקה והספרות היפה.¹⁶⁰ זיכרונותיו של קוטיק הם דוגמה מובהקת לנוסטלגיה זו, שאינה מבטאת בהכרח צער או געגועים רומנטיים לעולם הישן, אלא בעיקר השלמה עם היעלמו, ואף יסוד מסוים של פטרונות, בנוסח “ההליכה אל העם” של האינטליגנציה הרוסית, שהייתה בה מידה ידועה של התנשאות ושביעות רצון.

כראי לתמורות הזמן המשתקפות הן בזיכרונות (על שני חלקיהם) הן בביוגרפיה של קוטיק, כפי שהיא מתפרשת לו בשעת הכתיבה, אפשר להביא כמה דוגמאות, והבולטת בהן היא התערערותה של המסגרת המשפחתית המסורתית, ששמרה בכל מחיר על יציבותה וליכודה הפנימי. קוטיק מרבה להדגיש את החשיבות שייחס סבו לעובדה שכל בני המשפחה יגורו יחד, את הטקסים המשפחתיים בימי חג ומועד, את העזרה ההדדית וההתלכדות בשעת שמחה, אבל או מחלה. המפנה הסמלי בתחום זה, מנקודת מבטו של קוטיק, התרחש, כאמור, עם מותה של סבתו, המייצגת המובהקת של העולם הישן:

אמרו שבזמנה לא היה אף לא מקרה אחד של גירושין בקאמניץ. היא שמרה על זה, לא הרשתה זאת והשכינה שלום בין כולם. כעת, כשהגירושין מתרבים כפטריות לאחר הגשם, כשהאווירה היא כזו שכל אחד רוצה להרחיב ולקרוע בבת אחת את המקום שבו נוצר חור קטן, במקום לתקנו, כפי שנהגו פעם – עתה, כך אני סבור, נשמעים מעשיה של סבתא קצת תמימים.¹⁶¹

גם האווירה האינטימית של שבת וחג בעיירה, על ניחוחותיה וצבעיה – מן הנושאים האהובים ביותר על כותבי זיכרונות במזרח אירופה – התחלפה באווירת החילון והניכור של העיר הגדולה. המאבק בין מתנגדים וחסידים, שהתנהל לאורך המאות הי“ח והי”ט במסגרות קהילתיות, שעדיין הכירו בסמכותן של האוטוריטות הדתיות המסורתיות, הופך בשלהי המאה הי"ט ובראשית המאה הכ', במציאות המודרנית של חברה יהודית שסועה ומפולגת מן הבחינה הדתית והרעיונית ונטולת הנהגה מוכרת ומוסכמת, לשולי ואנקדוטלי. לצד אידיאל לימוד התורה, שהיה מרכזי בעולם המסורתי הישן, מוצעים עתה שפע של ערכים חדשים – השכלה, לאומיות, ציונות וסוציאליזם – ששיבשו את מדרג הערכים המוסכם ועיצבו מחדש את סולם היוקרה המקצועית בחברה היהודית. הלמדן העילוי או החסיד ירא השמים שוב אינם דגמי המופת היחידים שאליהם יש לשאוף ולאורם יש לחנך. בנוף העיר והעיירה צצות ועולות דמויות חדשות: המשכיל, האינטליגנט, בעל המקצוע המדופלם. את מקומה של הכלכלה הטרום-מודרנית, שבה נשתלבו היהודים באופן מסורתי כחוכרים, מוזגים, ובעיקר כאנשי ביניים, המתווכים בין האצולה מכאן והצמיתים מכאן, תופסים עתה חינוך מקצועי, מדע, בתי חרושת וכלכלה מתועשת. חברת המעמדות הפיאודלית התמוטטה והיהודים נאלצו להשתלב – מרצונם ושלא מרצונם – במציאות כלכלית וחברתית שונה, למצוא פרנסות חדשות, ולהיאבק באמצעים פוליטיים על זכויותיהם ועל ייחודם כמיעוט לאומי ודתי.

הכרוניקה של משפחת קוטיק לדורותיה – למן הסבא-רבא ועד קוטיק עצמו וילדיו שלו – משקפת אפוא את טלטלותיה החריפות של החברה היהודית במזרח אירופה, הנמצאת בעין הסערה של תמורות העת החדשה ונאלצת להסתגל אליהן.

במרוצת הזיכרונות לא נמנע קוטיק מהערות אגב, המשקפות את תחושתו, כי העבר הקסום אבד לתמיד. הוא חש כי קוראיו אינם יכולים לתפוס עוד את חוויות העבר, ואילו הוא אינו מסוגל לתארן כהווייתן. הדבר בולט במיוחד בקושי הכרוך בניסיון לשחזר את חוויית החגים בימי נעוריו. הקורא המודרני, תושב הכרך הגדול, אינו יכול עוד להזדהות עם אימת הדין שחשו יהודי העיירה בימים הנוראים: “עתה, כאשר כל חוויית יום כיפור נחלשה, והאימה הגדולה של יום זה כבר אינה שולטת בנו, קשה עד מאוד לתאר את לילות ‘כל נדרי’ של פעם בבתי הכנסת ובבתי המדרש! הקירות בכו, אבני הרחוב נאנחו ודגים במים רעדו”; ועל האווירה ששררה במשפחתו בסעודת פורים הוא מספר: “היה כל כך שמח, פשוט קשה לתאר זאת לאנשים בני זמננו.”¹⁶² מי יכול היום לתאר לעצמו את הלכידות המשפחתית, את העזרה ההדדית, את עצמת הדאגה, העצב והשמחה שהיו פעם, ובעיקר את אופיו של הזמן בחיי העיירה. אז היה זמן בשפע והוא התנהל לו בעצלתיים. ואילו עתה מכתיבים החיים העירוניים קצב אחר לגמרי – מהיר וחסר נשימה. קוטיק מודע בזיכרונותיו לקצבי החיים השונים של העיר והכפר – הבאים לידי ביטוי לא רק בחיי המסחר והכלכלה, לא רק בקרבה אל הנוף, הטבע והאדמה, אלא גם במרקם היחסים שבין אדם לחברו ובין היחיד לציבור. ובו בזמן הוא גם מודע לצדו האחר של המטבע: חסרונות הניכור, התחרות והעוינות שבעיר הגדולה מתאזנים בזכות ההזדמנויות הרבות שהיא מציעה לבאים בשעריה בתחומי התרבות וההשכלה; ואילו יתרונות הקסם והאינטימיות שבחיי העיירה או הכפר מחירם הוא פרובינציאליות ואופקים מצומצמים.

מעבר למצוקתו האישית כסופר החש שאין בכוחו לשחזר את חוויות העבר, מודע קוטיק גם לשינויים האובייקטיביים שהתחוללו המקשים על הקורא את הבנת העבר. פעמים רבות מדגיש קוטיק את ההבדל בין ימים עברו לבין ימיו שלו: בחנוכה שיחקו בעיירה בקלפים, “אבל אלה כלל לא היו דומים למשחקי קלפים שערורייתיים ורצחניים שמתנהלים, בעוונותינו הרבים, בימינו אלה.”¹⁶³ גם האישה היהודית המודרנית אינה יצוקה עוד בתבניתה של הסבתא ביילע-ראַשע, שהייתה מוכנה להישאר ערה כל הלילה ולשמור על חומו של הסמובר, כדי שלבעלה העייף, השב הביתה באישון לילה, תמתין כוס תה רותח. “כך חיה והתנהגה פעם אישה יהודייה” – הספיד אותה קוטיק – “שממעלותיה הנשגבות כמעט שלא נותר זכר אצל הנשים בנות ימינו. פעם לא היו רבות כמותה, ואילו היום אין אף לא אחת.”¹⁶⁴

אלא שקוטיק יודע היטב שלא בכל דבר ועניין היו הימים ההם טובים יותר – ולא רק בתחומי הקידמה הטכנולוגית, כמו למשל היגיינה ורפואה,¹⁶⁵ אלא גם ביחס לנשים¹⁶⁶ או בתפוצתן של האמונות הטפלות בשדים וברוחות, בסגולות ובלחשים.¹⁶⁷ ביקורת חריפה במיוחד יש לו על סדרי הלימוד וההוראה המסורתיים: כך כשהוא מתאר את המלמדים המלקים באכזריות את תלמידיהם ואת הפסיביות שגילו הורי נער שנפטר ממלקות המלמד, או כשהוא מותח ביקורת על רמתם הירודה של המלמדים ועל השיטות הקלוקלות של הוראת הגמרא.¹⁶⁸

כאן מתגלה קוטיק כממשיך ישיר של מסורת ספרות ההשכלה המזרח אירופית. ביצירותיהם של סופרים רבים, במיוחד אצל סופרי יידיש בשנות השישים של המאה הי“ט, ניתן למצוא דרך קבע ביקורת חריפה על כמה יסודות שנתפסו כפגומים בקיום היהודי בעיירה: החסידות וההווי החברתי והדתי הכרוך בה; האמונות העממיות במאגיה ובכישוף; סדרי החינוך הלקויים; בית המרחץ ומימיו הדלוחים; ה”פוליטיקה" המקומית המגוחכת שמוקד התרחשותה הוא בבית המדרש, ועוד.¹⁶⁹ מצד אחר, דווקא דמויותיהם של ראש הקהל המושחת ושל החוכר העשיר – דמויות הזוכות בהתמדה לביקורת ולגינוי בספרות המשכילית – מוצגות בדרך כלל בזיכרונותיו של קוטיק באור חיובי. והדבר מובן מאליו – ככלות הכול היו אלה בני משפחתו.

תמונת העבר, ההווה והעתיד של קוטיק מקבלת הארה מעניינת לאור השקפתו הדיאלקטית על תהליך ההתקדמות האנושית. וכך כתב באחד התקנונים שפרסם:

מדי קראנו את קורות הציויליזציה ובראותנו את ההבדל העצום שבין חיי בני האדם לפנים ובין חייהם היום, הננו מאושרים בעינינו, כי נולדנו בעת הזאת ובלבנו תתעורר החמלה על אודות אבותינו, אשר ישבו בחשך וחייהם היו מרים ונוראים מאד מאד… השנוי הגדול, אשר נראה בין חיי הדורות הקודמים ובין חיי בני האדם כעת, נעשה לאט לאט. בראשונה הרחיקו את בני האדם מדבר הבל אחד, אחרי כן – מהשני, וכן הלאה, עד אשר באה האנושיות אל המדרגה שהיא עומדת עליה היום… ואולם אל נא תדמו, קוראים אהובים, כי בני האדם מאושרים הם כבר, ואין שום דבר בחייהם צריך תקון… לאשרנו לא תחדל ההתפתחות והיא הולכת לבטח דרכה, ובעוד מאה שנים יחשבו חיינו בעיני הדור הבא, כאשר נחשבו חיי הדורות שעברו בעינינו היום, וגם הוא ישתומם על חיי ההבל שלנו, על מנהגינו וסדרינו, כאשר אנחנו הננו משתוממים על חיי הדורות שקדמו לנו.¹⁷⁰

קוטיק יודע שאין טעם – וגם אין זה אפשרי ורצוי – לחדש את תפארת העולם שנעלם, אך אין הוא מוותר על הזיכרון. הוא מתעד את עברו באמפטיה השמורה למי שחש, כי אלמלא אותו בית גידול, לא היה הוא עצמו מה שהינו ולא היו השקפותיו וערכיו כפי שהם. לצד החום והחיבה שהוא רוחש לעברו, אין הוא מהסס למתוח עליו ביקורת. העיירה איננה “קהילה קדושה”, לא רק משום שיש בה תופעות שליליות וטיפוסים מגונים, אלא אפילו אנשי המעלה שבקרבה – רבנים ותלמידי חכמים, פרנסים וגבירים – מצטיירים במורכבותם האנושית, על האורות והצללים שבאישיותם ובפועלם.

3. בין סופר למספר, בין היסטוריון לזכרן

יחזקאל קוטיק אינו משתייך לעילית הרבנית או האינטלקטואלית – אף שאורח חייה וגינוניה לא היו זרים לו – ואף אינו מזוהה כסופר שהמילה הכתובה והסגנון המלוטש הם מקצועו (במכתב לשלום עליכם אף העיד על עצמו כי לא קרא אלא מעט מספרות יידיש המודרנית). לפנינו אפוא אדם “פשוט” ותמים, אם כי לא נטול השכלה, הרושם את שנחרת בזיכרונו. “הייתי נער שאהב להקשיב לשיחותיהם של הגדולים ולשמוע לעצותיהם…” – העיד על עצמו. “כולם נהנו מזה שאני עומד ומתבונן בהם, מקשיב לכל הגה היוצא מפיהם, ובקי בכל פרטי הפרטים של המחלוקות.”¹⁷¹ גם על בקיאותו הרבה בפולקלור העממי הוא מעיד: “על שדים, שטנים, יצורי מים רעים ועושי כישוף למיניהם ידעתי מפי סבתא… בכל הדברים הללו הייתי בקי גדול, גאון. ממש התמצאתי בכל פרט קטן של ענייני הזוועה המפחידים הללו.”¹⁷² תכונות אלה – ההקשבה, הסקרנות והזיכרון – הן העומדות ביסוד הספר והן המכשירות אותו לתפקידו כמספר וכזכרן.

חשיבות זיכרונותיו של קוטיק אינה ברמתם האמנותית הגבוהה. לצד פרקים יפים ומרגשים – ובולטים במיוחד תיאור נישואי הבהלה (פרק ג), פרשת הקנטוניסטים החטופים (פרק ט) ומותה של הסבתא (פרק כח) – יש בהם לא מעט פרקים מאכזבים. כוחם של הזיכרונות הוא בהיותם מסמך תרבותי אותנטי, המשמר, לצד מידע רב ערך בכל תחומי החיים, גם אוצר של דימויים, טעמים וריחות. השוואה בין זיכרונותיו של קוטיק לבין כרוניקות משפחתיות מאוחרות יותר, בין אם אלה ספרי זיכרונות כגון “פולין” של י“י טרונק, בין אם אלה יצירות בדיוניות כגון “בית משבר” של דער נסתר, “קורות בתינו” של ש”י עגנון או “האחוזה” של יצחק בשביס-זינגר, מעמידה בצל את כשרונותיו הספרותיים של קוטיק. אף שעלילת סיפורו מרתקת ורבת צבעים, דרך כתיבתו איננה מתוחכמת ולשונו איננה מתפייטת. אין לו עניין בתיאורי נוף וטבע כטובים שבסופרים, אך הוא גם אינו עושה שימוש במליצות ובפאתוס כגרועים שבהם. ובאחת: הוא אינו סופר – הוא מספר. מספר עממי מוכשר Storyteller)), שאוצר לשונו ודימוייו אמנם מוגבלים – אך הסיפורים שהוא מתעד הם סיפוריו שלו, וככזה אין מי שישווה לו. “אני מספר על מה שראיתי, אבל אינני יודע איך אני עושה זאת” – הוא רושם בפתח ספרו. “יסלח לי הקורא על ה’איך' בזכות ה’מה', והיה זה שכרי.”

קוטיק אינו נעדר הומור ולא פעם התבוננותו בעבר אירונית ומשועשעת. כך בתיאור הווי הפריצים – למשל, משחק הקלפים שבו מתערב אחד הפריצים על אישתו וסופו שמפסיד ונאלץ לפרוע את חובו בנשיקת עכוזו של צמית זקן;¹⁷³ וכך בתיאור ההווי היהודי הפנימי – למשל, המלשין, שהמיט אסון על קהילות רבות, אך בימים הנוראים התפלל “בבכיות וביללות כאלה, שאפילו מי שלא בכה בתפילתו היה מוכרח לבכות ולצרוח עמו… אולם מיד לאחר יום כיפור הוא צעד לגרודנה להלשין על איזו עיר.”¹⁷⁴ תיאור גירושו של דיבוק שחדר לגופה של נערה צעירה מוצג כעימות מבדח ונלעג בין נציגי העולם המסורתי, האחוז באמונות הבל (שמש בית הדין גוזר על הדיבוק לצאת דרך זרת הנערה שבגופה נלכד), לבין המשכיל-האפיקורוס, המקרב את פניו אל פני הנערה, וקורא לדיבוק להיכנס אל פיו הפעור…¹⁷⁵

הזדהותו של קוטיק עם תפקידו כמספר, משמעותה העקיפה היא התנערות מן היומרה שבלבישת אדרת ההיסטוריון. קוטיק נמנע במפורש מכתיבה היסטורית – לא הייתה לו הכשרה שכזו וגם לא היה לו עניין בכך – אך בחושיו החדים הצליח לשמר מידע רב ערך, המשלים ומאמת מקורות היסטוריים אחרים. ובאחת: אין הוא היסטוריון – הוא זכרן. מודעותו לחשיבות שבשימור העבר – שניתן לראותה גם בנטייתו המופרזת אל האנקדוטלי והקוריוזי – בולטת למשל בתיאור המפורט של סוגי המלמדים השונים, מספר הילדים שלמדו אצל כל אחד מהם ושכר הלימוד ששולם להם.¹⁷⁶ הוא הדין בתיאור מאכלים שונים ודרכי הכנתם או בפירוט של סוגי אריגים ותכשיטים ומחיריהם¹⁷⁷ – כל כוונתם של תיאורים אלה היא דוקומנטרית בלבד. אך עיקר חשיבותם של הזיכרונות של קוטיק כמקור היסטורי הוא בעובדות ובתיאורים הנזכרים כבדרך אגב, המאפשרים לנו לעמת את ההכללות הגדולות ואת הסטריאוטיפים ההיסטוריים עם מה שהתרחש בפועל בעיירה קטנה אחת בתחום המושב.¹⁷⁸

הנה כמה דוגמאות. עוד בתחילת הפרק הראשון, כשהוא מתאר את בעיית “הנעלמים”, מצביע קוטיק מבלי משים על אחת הבעיות העיקריות בחקר הדמוגרפיה של יהודי מזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית – היעדר נתונים מדויקים על מספרי אוכלוסייה לפחות עד שלהי שנות השבעים של המאה הי"ט. לדברי קוטיק, עד שנת 1874 – שנת הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני בשיטת הגיוס לצבא – כשני-שלישים מיהודי עיירתו כלל לא הופיעו ברשומות הממשלתיות. היה זה שקר מוסכם, שהכול – יהודים ופקידי שלטון – ידעו עליו וחיו אתו: אלה משום שביקשו לצמצם ככל האפשר את מכסת המגויסים (אחד על כל אלף תושבים), ואלה מתוך שנטלו שוחד ושאר טובות הנאה. רק כך ניתן אפוא להבין כיצד “היו” בקאמניץ 250 בתי אב ורק 450 יהודים (כלומר, ממוצע של פחות משתי נפשות למשפחה!), בעוד שבפועל היו בה קרוב ל1,350– יהודים (ממוצע של 5.4 נפשות במשפחה). מדברי קוטיק ברור שמצב דומה שרר גם בוויסוקי השכנה, ומן הסתם בכל עיירות ישראל האחרות שבתחום המושב.¹⁷⁹

עוד מתברר מן הזיכרונות הפער בין המדיניות הרשמית לבין מימושה בחיי היום-יום. הנה, על אף מגמתה המוצהרת של הכנסייה הפולנית שלא לקיים קשרים כלכליים עם יהודים, מחכיר הכומר הקתולי המקומי חלקים מנכסיו לסבו של קוטיק. כומר פולני זה, החי ברמת חיים גבוהה לאין שיעור מזו של עמיתו, הכומר הפרבוסלבי המקומי, גר במחיצת “אחיותיו” היפות, שהכול יודעים שאינן אלא מאהבותיו…¹⁸⁰

הכלכלה הכפרית הטרום-קפיטליסטית, קודם שחרור הצמיתים ב-1861 ולאחריו, מצטיירת אף היא במלוא מורכבותה. היהודים נמצאים בתווך, בין אצולה פולנית ההולכת ומתרוששת מנכסיה וממעמדה בעקבות כישלון מרד 1863, לבין האיכרים המשועבדים בגופם ובנשמתם; המתח שבין הרוב הפולני הקתולי, השולט על הרכוש ועל אמצעי הייצור, לבין המיעוט הפרבוסלבי, המקופח מן הבחינה הכלכלית והסוציאלית, מעמיד את היהודים בסיטואציה מביכה – הם תלויים לפרנסתם בפריץ הפולני “הישן”, אך כפופים למנגנון השלטון הרוסי החדש. רמאויות קטנות וגדולות (למשל, התחמקות מתשלומי מסים; הברחת יי"ש מפולין),¹⁸¹ כמו גם קשרים אישיים בין יהודים יחידים לבין אישי שלטון, המחוזקים בשוחד כספי גלוי וסמוי, הם מפתח מוסכם להסדרת היחסים בין המיעוט היהודי לבין רשויות השלטון.

הפקידות המקומית מעוניינת, ממש כמו היהודים, בחיים שקטים ויציבים. כך למשל, ביקורו של הרוויזור, האמור לבדוק את כשירות הרשומות או את הסדרת הרשיונות לחנויות, נתפס בעיני כולם כהטרדה, העלולה גם להביא אסון. כדי למזער את הנזק משתפים פעולה האיספראווניק הפולני והפרנס היהודי. השוחד, כאמור, מקובל על כל הצדדים. זוהי שפה מוסכמת המאפשרת פתרונות מהירים ויעילים שיש בכוחם למנוע הטרדות והפחדות. באווירה פוליטית וחברתית של לית דין ולית דיין – היהודים משחדים את הפקידים כדי שיעלימו עין מחנויות שאינן מורשות ומיהודים שאינם רשומים כחוק, והפריצים משחדים את הפקידים כדי שיתעלמו ממעשי התעללות בלתי חוקיים בצמיתים. הסיפור המשעשע על הרוויזור, שסירב ליטול שוחד וגורש בידי הסבא מן העיר לשמחתו הגלויה של האיספראווניק – ממחיש היטב מציאות זו.¹⁸²

בכלל, ספק אם יש בידינו תיאור יהודי פנימי מפורט כל כך על יחסיהם של יהודים עם הפריצים, על תלותם ההדדית ועל מעורבותם אלה בחיי אלה, כמו זיכרונותיו של קוטיק. עולמם החברתי של הפריצים נחשף באמצעות התפקיד המרכזי שמילאו היהודים בשירותם. קוטיק, הרואה במסכת קשרים זו פרק עצוב בהוויית הגלות, מתאר אותה מתוך מודעות לאמביוולנטיות שזו כפתה על זהותו העצמית של היהודי: מול הפריץ הוא עומד מפוחד, מושפל ומבוזה; חושש מזעמו, משנאתו, מאכזריותו ומכלביו, אך אינו מסוגל – ואף אינו רוצה תמיד – להשתחרר מהתלות בו ובמשק האחוזתי. הפריץ אינו נתפס בעיניו כבן אדם כמותו, אלא כמקור פרנסה, שאף ניתן להעבירו בירושה. והנה, אותו יהודי עצמו מתגלה בקהילתו שלו, בביתו פנימה, בפנים אחרות ובזהות שונה לחלוטין – תקיף, בעל בעמיו, בעל יצרים, היכול להיכנס לעימותים מרים עם בני הקהילה ועם מוסדותיה על עניינים של מה בכך.¹⁸³

קוטיק מבליט את השוני בעולמם התרבותי של הפריצים לעומת עולמם של היהודים – אלה משחקים בקלפים, שותים לשכרה ומבזבזים את חייהם במסעות ציד, בנשפי ריקודים, בהבל וריק (הפריץ סיכובסקי, שאינו שתיין או קלפן, מוצג כדוגמה חיובית יוצאת דופן), ואלה – פיקחים, חרוצים, מנהלים חיי משפחה למופת ואת זמנם הפנוי (בשבתות ובחגים) מקדישים בדרך כלל לעניינים שברוח, ללימוד תורה ולתפילה, אף כי גם למחלוקות ולסכסוכים. זאת ועוד, הפריצים עצמם מכירים בשוני זה. כל פריץ סבור, “כי היהודי הוא יצור חכם וערמומי, ועם זאת ישר (כל פריץ האמין שרק היהודונים שלו ישרים, אבל השאר – רמאים וגנבים)… יהודי יכול לסדר כל דבר טוב יותר – כך חשב – ובלי ‘מושקה’ או ‘שמוליק’ לא היה זז ממקומו.”¹⁸⁴

ההבדל בין אורח חשיבתו והתנהגותו של ה“גוי” הטיפוסי לבין אורח חייו של היהודי מובלט באפיזודות קטנות – הקומיסר הגוי משתכר דרך קבע ומנצל כל הזדמנות כדי לרמות את אדוניו, ואילו היהודי אף פעם אינו שותה לשכרה, הוא אמין ואינו מתבטל; הפריץ הוא אדם אכזר היכול להגיע לסדיזם של ממש: הוא נהנה מהכאת איכרים, משסה כלבים פראים ביהודים תמימים, ועלול להתאכזר גם לבני משפחתו שלו. כאשר חיפשו הסבא והפריץ סיכובסקי דרך להפריך עלילת שווא שנרקמה כנגד ברל-בנדט, הציע הפריץ אינסטינקטיבית להלקות את עדי השקר עד שיודו במזימה. הסבא גרס כי זו דרך אכזרית מדי – עדיף לצותת לשיחתם ולהמתין עד שיודו במו פיהם במעשה.¹⁸⁵ על אף החשיבה הסטריאוטיפית המובלעת בספר, יודע קוטיק להדגיש את מורכבותן של תופעות היסטוריות וחברתיות, שאינן צבועות רק בשחור ולבן. “אי אפשר להכליל ולומר שכל הפריצים התייחסו רע כל כך ליהודים” – הוא מעיר. “היו ביניהם גם פריצים הגונים שהתייחסו בצורה אחרת לגמרי אל היהודים.”¹⁸⁶

מתיאור המשמעויות הכלכליות והחברתיות של שחרור האיכרים בשנת 1861, ובעיקר מתיאור אירועי המרד הפולני בשנת 1863 והשלכות דיכויו על יחסי יהודים-פולנים ועל “הכלכלה היהודית”, עולה תמונה מורכבת של הקיום היהודי במזרח אירופה בעידן של תמורות ושינוי סדרים: לצד גילויי הזדהות עם הלאומיות הפולנית המתקוממת מול שלטון הכיבוש הרוסי¹⁸⁷ רוחשים היהודים שנאה עזה לאצולה הפולנית על כפיות הטובה שלה ועל ניצול הצלחות זמניות במרד כדי להטיל עליהם אימה ולהתעמר בהם.¹⁸⁸ קוטיק הבין יפה את המלכוד הנורא שבקיום היהודי בפולין: מצד אחד, תלות כמעט מוחלטת בחברת המעמדות, שבאה לביטוי בתחושה, כי “באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ, היה רע, לפחות בחלקו, גם ליהודים”;¹⁸⁹ ומן הצד האחר, הכרה בכך שהיחס האנטי-יהודי של הפולנים הוא בבחינת נתון עובדתי שאינו משתנה גם בתמורות הזמנים, ועל היהודים ללמוד ולהסתגל אליו.

דיכויו של המרד מוטט לחלוטין את משק החכירות האחוזתי וערער את הסדר “הישן”, שבו, כאמור, תפסו היהודים מקום מרכזי כגורם המתווך בין האצולה לבין האיכרים. גילויי השנאה של הצמיתים המשוחררים (שלא היו פולנים) כלפי האצילים הפולנים, הופנו, כבעבר, גם כלפי מי שזוהה עם המשטר הקודם ונחשד בשיתוף פעולה עמו – היהודים. האחוזות הוזנחו במהלך ההתקוממות, והאיכרים, שביקשו לנקום, סירבו לעבוד עבור אדוניהם לשעבר ואפילו בשכר; אדרבה, הם לכדו את הפריצים המסתתרים, היכו בהם והסגירום לידי הרוסים.

משפחתו האמידה של קוטיק, שהתפרנסה במשך כמה דורות מחכירת כל נכסי העיירה מאת בעליה, הפריץ אוסרבסקי, החלה לרדת מנכסיה עוד בשלהי שנות החמישים, לאחר מלחמת קרים. באותן שנים נלקחה גביית המס על המשקאות האלכוהוליים מידי החוכרים הקטנים שבעיירות והועברה לידי הברון גינצבורג.¹⁹⁰ להתרוששות של ממש הגיעה המשפחה בעקבות הרפורמות של אלכסנדר השני והאירועים הסוערים של שנות השישים. בכך לא נבדלה ממשפחות רבות אחרות. תמורות העתים אכן הביאו להרס כלכלי של אלפי משפחות יהודיות שהתפרנסו עד אז מחכירות מונופוליסטיות של אחוזות ונכסים אחרים של פריצים. עם זאת, המשבר גם יצר שכבה חדשה של מתעשרים, שידעו לנצל את ההזדמנויות שהציעה הכלכלה החדשה, שהתבססה על תעשייה תחרותית ועל תוצרת חקלאית המשווקת ביעילות ותוך שימוש באמצעים מודרניים (רכבות) תמורת כסף מזומן.¹⁹¹

קוטיק מעיד שבאותן שנים רווחו בקרב היהודים תחושות קשות: “נדמה היה אז כי מעיין הפרנסות היהודיות, שממנו ניזונו יהודים במשך מאות בשנים, יבש לגמרי, והסיכוי למצוא פרנסות חדשות קטן, ואולי לא קיים כלל. נדמה היה שהכול אבוד לנצח.”¹⁹² על אף הניסיונות של סבו של קוטיק להיחלץ מן המצוקה ולאלתר פתרונות, שימשיכו בצורה שונה את התלות ההדדית הישנה בין הפריצים (ובמקרה זה, אלמנות הפריצים) לחוכרים היהודים, לא הצליחו בני המשפחה לשקם את תפארת העבר, גם לא להשתלב בהצלחה בפרנסות החדשות. וכך, בניגוד לאופיו ולרצונו, נאלץ אביו של קוטיק לצאת מן העיירה אל הכפר ולמצוא את לחמו כ“יישובניק”.

עולמם של ה“יישובניקים” מתואר בזיכרונותיו של קוטיק בהרחבה והוא נפרש על פני שתי תקופות. התקופה שקדמה למרד 1863 – שבה עדיין “התבייש יהודי מכובד להתגורר בכפר ולהיות מה שמכונה ‘יישובניק’”¹⁹³ – מיוצגת באמצעות הדוד ברל-בנדט. התקופה שלאחר 1863, שבמהלכה השתנה לטובה מעמדם החברתי של יהודי היישובים, מיוצגת באמצעות גורלו וחוויותיו של קוטיק עצמו, והיא מתועדת בכרך השני של הזיכרונות.

מעניינת במיוחד תמונת מוסדותיה האוטונומיים של הקהילה, קודם לביטולו הרשמי של “הקהל” (הגוף הייצוגי של הקהילה) בשנת 1844 ולאחר מכן. קאמניץ לא הייתה כאמור עיר חשובה – לא במושגי האדמיניסטרציה הרוסית ולא במושגים יהודיים – ואולי דווקא בשל כך יש עניין בבחינת סדריה של קהילה בינונית המקיימת קשרים הן עם יהודי ה“סביבות” (היישובים הקטנים המקיפים את הקהילה), הן עם הקהילות הראשיות הסמוכות לה (בריסק וגרודנה). השם “פרנס חודש” – כך עולה מהזיכרונות – הפך לאנכרוניסטי עוד לפני ביטול הקהל. פורמלית, מינויו של פרנס כזה לא היה לחודש אלא לשלוש שנים, ולמעשה המשיך הפרנס לכהן בתפקידו כל עוד רשויות השלטון, שאישרו את המינוי, היו מעוניינות בו. סבו של קוטיק ואבי-סבו היו פרנסים תקיפים וממולחים, שידעו לעמוד בתוקף על משמר זכויותיהם ומעמדם, ולעתים, כשהדבר נדרש, עשו כן באכזריות. הם נהנו מסמכויות נרחבות – כולל הזכות להכניס את מתנגדיהם למאסר – ומגיבוי גמור של נציגי השלטון המקומי (האַסֶסוֹר) והמחוזי (האיספראווניק), שלא היססו מלהתערב בהליכי הבחירה והמינוי הפנימיים של הקהילה כדי שזו תמנה את הפרנס הרצוי להם.¹⁹⁴

חשיבות מיוחדת נודעת לעדותו של קוטיק על התפשטות החסידות ברוסיה הלבנה ובליטא, אזורים הנחשבים כמעוזה המסורתי של ההתנגדות. מתברר כי עוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט הצליחה התנועה החסידית להיאחז כמעט בכל מקום במזרח אירופה, כולל באזורים הצפון-מערביים של תחום המושב.¹⁹⁵ למרבית הפלא, אף בקרב משפחות המתנגדים הנלהבות ביותר מוצאים חסיד אחד או שניים. וכך, שניים מבניו של הסבא, המוגדר כ”מתנגד" גדול – משה, אביו של המחבר, ויוסל דודו – הופכים לחסידים. אפילו שניים מבניו של הרב המקומי – דודו של קוטיק, שהיה בעצמו נצר לר' חיים מוולוז’ין ולגר“א – נסחפים לחסידות.¹⁹⁶ מתיאור נקמתם המאורגנת היטב של החסידים במתנגד שהעז להלשין על הצדיק מסלונים ולהביא למאסרו, עולה בבירור כוחם כקבוצת לחץ כלכלית וחברתית חשובה, לא רק בקאמניץ וסביבתה אלא גם בעיר המחוז בריסק.¹⁹⁷ קוטיק אמנם טוען כי לאחר שהפך למתנגד הצליח לבלום את הסחף לחסידות, וכי מאז ואילך כבר לא נמשכו צעירי קאמניץ לחסידות¹⁹⁸ – אך גם אם אמת דיבר, ספק אם יש לזקוף עובדה זו לזכותו. על הירידה בכוח המשיכה של החסידות במחצית השנייה של המאה הי”ט השפיעו גורמים רבים – ודאי לא רק תוצאות הוויכוח הפומבי שניהל קוטיק עם החסידים בעירו – ובראשם ההשכלה והרוסיפיקציה, הלאומיות והחילון.

החסידות מוצגת בידי קוטיק על אורותיה וצלליה. לצד תיאור לגלגני של סכסוך הירושה על הנהגת חסידות קוברין המיותמת ושל הקרע שנוצר בעקבותיו בקרב החסידים,¹⁹⁹ הוא מתאר בחיבה את הגיבוש והליכוד הפנימי של החסידים, את עולמם החווייתי, את תפילתם הנלהבת, את חגיהם והווי יומם, את יחסם לאדם הפשוט ואת אדישותם לדאגות ההווה ולכבוד המדומה. הוא מבליט במיוחד את היסודות הדמוקרטיים והשוויוניים שבחסידות, ואף טוען כי את הצלחתה של החסידות בראשית צמיחתה במאה הי"ח יש לזקוף לתסיסה הסוציאלית בתוך הקהילה היהודית, למתח שבין עשירים לעניים ולקיפוחם של “עמי הארצות” במסגרת עבודת ה' הממוסדת. אין לראות בדברים אלה פרי עיון היסטורי מעמיק בתולדות החסידות, אלא השתקפות נאיבית של השקפות ניאו-רומנטיות על העבר החסידי (שכבר קיבלו את ביטויין הספרותי אצל י“ל פרץ, מ”י ברדיצ’בסקי, י' שטיינברג ואחרים), ושל דוקטרינות סוציאליסטיות שקוטיק נחשף אליהן בזקנתו (בעיקר דרך בנו אברהם). אם בסופו של דבר דחה קוטיק את החסידות – דחייה זו נבעה בעיקרה מביקורת רציונליסטית: הוא לא יכול היה להשלים עם פולחן הצדיק, הוא מתח ביקורת חריפה על ההווי הגברי של העדה החסידית שהביא להרס התא המשפחתי, טען כלפי השמרנות הטבועה בחסידות ומגבילה את התפתחותו האינטלקטואלית של היחיד, והסתייג מחוסר המעשיות שבחיי החסידים. ואף על פי כן, מן הבחינה הרגשית נשאר קוטיק מלא הערכה לחסידות, שכן זו זוהתה בראש וראשונה עם זכר אביו הנערץ.

ולאחר כל הדברים האלה, עדיין אין אנו רשאים לקבל את “עדותו” של קוטיק כמדויקת בכל מקרה ומקרה. גם אם נניח כי אכן הצטיין בכוח זיכרון מופלא, שלא כהה עם השנים, יש לקחת בחשבון כמה נתונים שיש בהם כדי לעמעם במשהו את התוקף ההיסטורי של העדות שאפשר לגבות מזיכרונותיו.

א. הזיכרונות נכתבו במהלך שנת 1912, כאשר קוטיק היה כבן שישים וחמש. חלק ניכר מן הזיכרונות מתייחס לתקופה שקודם להולדתו, כלומר לפנינו פער של חמישים עד שמונים שנה בין האירועים המתוארים לבין רישומם. לא זו אף זו, גם פרקים שנתרחשו בימי חייו מתוארים על בסיס עדויות שמיעה ולא על סמך ראייה והשתתפות אישית באירוע. במילים אחרות, קוטיק הוא מספר “יודע-כול”: הוא יודע מה חשבו הגיבורים בלבם, מצטט את שיחם אלה עם אלה ובינם לבין עצמם, ואף יודע מה אמר פריץ פלוני לפריץ אלמוני ומה שח צדיק זה לחסיד אחר.

ב. לא פעם מודה קוטיק עצמו במגבלות זיכרונו. הוא ער לפרטים מסוימים שנשמטו מזיכרונו ומעיד בצער: “לעתים נדמה לי, שלו ניחנתי בזיכרון טוב והייתי זוכר את כל שיחותינו אלה, יכולתי, אולי, לכתוב עכשיו ספר מעניין מאוד.”²⁰⁰

ג. ז’אנר הזיכרונות שבו בחר קוטיק, שאפשר לכנותו “זיכרון יצירתי”,²⁰¹ כופה על המהלך בתלמיו עירוב של שלושה מישורי כתיבה: (1) עדות שנשענת על זיכרונו ה“אובייקטיבי” כביכול של הכותב; (2) פרשנות שמעניק הכותב לאירועים שהוא מתאר. פרשנות זו, שהינה “סובייקטיבית”, לא רק ממקמת את האירוע הבודד בהקשרו הרחב, אלא גם מציעה לו משמעות; (3) סיפור שבאמצעותו מנסה הכותב לקשור בין היסוד הדוקומנטרי לבין היסוד הפרשני ולהשלים פערים בעדויות מתוך דמיונו היוצר.

ההיסטוריון המבקש לעשות שימוש ב“זיכרונות יצירתיים” נוסח קוטיק חייב אפוא לנסות ולהפריד, ככל יכולתו, בין שלושת המישורים הללו המשמשים בערבוביה, ועל כל פנים להיות מודע לקיומם הבעייתי.

זאת ועוד, יש מקום להניח שאפיזודות רבות שימר קוטיק באותו אופן שבו שמע אותן לראשונה מפי סבו, סבתו או דודו. קוטיק מתפקד כאן כמעין ארכיונאי או אתנוגרף ה“מקליט”, מתעד ומשמר מסורות היגוד משפחתיות. מסורות אלה עברו מאז ההתרחשות הריאלית ועד להעלאתה על הכתב תהליכים האופייניים לסיפור העממי בכלל.²⁰² אלא שקוטיק איננו “מקליט” אובייקטיבי ומנוכר, שהרי הוא עצמו מהווה חלק בלתי נפרד משלשלת המסירה. מעורבותו הרגשית בהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלו, כמו גם תמימותו וחוסר תחכומו, כפו עליו, במודע ושלא במודע, אימוץ נורמות של “זיכרון יצירתי” גמיש, ועִיקְרוּ כל ניסיון לביקורת מקורותיו והתרשמויותיו.

ד. קוטיק ביקש לתפוס את החבל בשני קצותיו. זיכרונו אינו משמש בידיו בהכרח כלי לחשיפת האמת, אלא לשחזורו של עבר “מעניין”, שראוי להנחילו לדורות הבאים. וכך, מצד אחד הוא משמר פריטי ידע “קשה”, שעלולים להיעלם בתהום השיכחה – למשל, מחירים של שכר לימוד, של מאכלים ומשקאות, של בגדים ותכשיטים וכדומה; מצד אחר, כזכרן, שעניינו האמיתי בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, בשחזור הווי השטעטל שהיה ואיננו, ובציור טיפוסי אדם, אין הוא מהסס מלהשלים מדמיונו, ואף דברים אבסורדיים העומדים בניגוד לידוע לנו ממקורות אחרים.²⁰³ לא חסרים גם שיבושים שבשגגה וטעויות שבשגרה.²⁰⁴

ועל אף חסרונותיו ומגבלותיו, תמימותו ופשטנותו, לפנינו מקור היסטורי רב ערך ומסמך תרבותי מן המעלה הראשונה. הספר אוצר בתוכו לא רק מידע חשוב שניתן לבססו לאור מקורות אחרים, אלא גם אוצרות של פולקלור אותנטי, הווי ייחודי ומנהגים, שלא תמיד נשתמרו או תועדו במקומות אחרים. וכל אלה – גירוש דיבוק ואמונות טפלות, מאכלי שבת וחג, מנהגי חתונה וסגולות מגיפה, שמחה ואבל, חסידים ומתנגדים, משחקים ותרבות פנאי, ועוד הרבה – משולבים כחלק אורגני בסיפור.

“מײַנע זכרונות” של קוטיק פתח תקופה חדשה בתולדות ספרות הזיכרונות היהודית ושימש דגם לענף מיוחד של אוטוביוגרפיות, ספרי זיכרונות וסאגות משפחתיות שנכתבו בהשראתו ובמתכונתו, מתוך השפעות גלויות וסמויות. כבר הוזכרו לעיל הקלסיקונים הגדולים, שלום עליכם וי"ל פרץ, ובדומה להם החל לשפוע, לאחר מלחמת העולם הראשונה, זרם גדול של זיכרונות מן הסוג שעליו חלם תמיד “בעל-מחשבות”.²⁰⁵ כמה מוטיבים ואנקדוטות מזיכרונותיו של קוטיק אף נתגלגלו ונשתקעו בספרות העברית בת ימינו.²⁰⁶

ז. על מהדורה זו

חלקים קצרים מזיכרונותיו של קוטיק תורגמו בעבר לשפות שונות, ברוב המקרים תוך עיבוד בוטה של המקור. יזמתה של “וועלט-פֿאַרלאַג” לתרגם את הזיכרונות לגרמנית כבר הוזכרה לעיל, אך תכנית זו נתממשה רק בחלקה: בשנת 1927 נדפס בכתב העת המצויר “מנורה”, שהופיע בווינה ואשר הקדיש אחת מחוברותיו ליהודי פולין, תרגום אנונימי של פרק אחד;²⁰⁷ בשנת 1936 ראה כאמור אור בהוצאת שוקן שבברלין תרגום מקוצר לגרמנית של החלק הראשון.²⁰⁸ בשנת 1945 תורגמו לאנגלית כמה פרקים, תחת הכותרת: "Love Found a Way”, והם נדפסו בתוך אנתולוגיית זיכרונות שערך ליאו שוורץ.²⁰⁹ גם בעבודת הדוקטור של ג’ק קוגלמס, משנת 1980, תורגמו קטעים נבחרים לאנגלית.²¹⁰ לעברית תורגמו רק קטעים קצרים מאוד,²¹¹ ובעצם הימים האלה מתרגמת נכדתו של יחזקאל קוטיק, גב' רחל קוטיק ממוסקבה, את זיכרונות סבה לרוסית.²¹²

חלקים מזיכרונותיו של קוטיק שימשו אמנם עזר למחקרים רבים,²¹³ אך לא יהיה זה רחוק מן האמת לקבוע, כי כיוון שהספר לא תורגם אף פעם לעברית או לאנגלית, הוא נותר בשוליה של ספרות המחקר בת הדור האחרון.

התרגום שלפנינו מבוסס על מהדורת הזיכרונות שנדפסה בברלין בשנת תרפ“ב, שלמעשה כמעט שאין הבדל בינה לבין המהדורה הראשונה משנת תרע”ג.²¹⁴ במנגנון ההערות והביאורים השתדלתי להאיר את כל מושגי הריאליה, המנהגים, המאכלים, שמות היישובים, הספרים והאנשים, וכן עניינים לשוניים, גיאוגרפיים, היסטוריים, פולקלוריים ופרשניים העולים מן הטקסט, ככל שידי משגת וידיעתי מגעת ומפי סופרים וספרים. הרקת יצירה משפה לשפה מעוררת קשיים ידועים, קל וחומר באשר לניבים או למונחי ריאליה שאין להם תמיד תמורה עברית הולמת.²¹⁵ מקווה אני שכיוונתי לאמת, וכדרך שלימדונו חז"ל – על מה שאיני יודע אמרתי איני יודע. שמות של מקומות הובאו, בדרך כלל, בתעתיק העברי המקובל היום בספרות המחקר וכן במקורם הלועזי (בדרך כלל הפולני).²¹⁶

כמה ממבקריו של קוטיק כבר עמדו על שפתו ה“נמוכה” והבלתי מעודנת ועל סגנון כתיבתו הנוטה לחזרות ולאריכות יתר: “אין לחפש היגיון בלשני בכתיבתו” – כתב א' ליטווין, שעיין בחוברותיו של קוטיק שהופיעו קודם לזיכרונות. “פעמים רבות נמשך משפט אחד לאורך דף שלם ולעתים אף יותר מזה. אף על פי כן, היידיש שלו היא נקייה באמת ולא מצועצעת. ממש כמו שהעם מדבר.”²¹⁷ גם נח פרילוצקי, ששיבח אמנם את הזיכרונות מצד תוכנם ועסיסיותם, לא התעלם מכך שהם כתובים בצורה נוקשה ובלתי מהוקצעת, עד שמתקהות שיניו של הקורא.²¹⁸ אברהם יודיצקי קלע אולי יותר לאמת כשתיאר את סגנונו של קוטיק כ“פשוט, עממי, נעים ומלבב”.²¹⁹

סגנון עממי ו“גס” זה מאבד, ללא ספק, משהו מקסמו ומחיוניותו עם הרקתו לעברית החדשה. גיבוריו של קוטיק, והוא בעצמו בתוכם, אינם מדברים גבוהה גבוהה, אלא משוחחים וחושבים בשפה פשוטה, ברורה ונעימה. נמנעתי אפוא, בכוונת מכוון, משימוש בעברית מליצית וניסיתי לשמור, כמיטב היכולת, לא רק על נאמנות למקור ועל סגנונו האישי של המחבר, אלא גם על רוח התקופה, מושגיה ועולמה, וגם על כמה משימושי הלשון שלה. תקוותי שעלה הדבר בידי.

מוקדש לזכר סבתי האהובה ביילע-ראַשע – המחנכת הלבבית והשקטה שגידלה את משפחתנו הגדולה והרעשנית…

במקום הקדמה

אני מספר על מה שראיתי, אבל אינני יודע איך אני עושה זאת. אך הישן – כך אומרים – חשוב למען החדש, וכדי לבנות את החדש צריך להכיר את הישן. אם אכן זה כך, יסלח לי הקורא על ה“איך” בזכות ה“מה”, והיה זה שכרי. גיליתי פינה צדדית של עבר ישן ואפור, אבל אהוב…

נעורי עברו עלי בעיירה קטנה אופיינית, שם חיו יהודים דלים אבל רגועים, ואם מותר לומר כך, היו אלה חיים של טעם… היום כל זה אינו קיים עוד, שירתן של העיירות האלה נָדַמָּה ואיננה. אמריקה היא שגרמה להידלדלות הזאת, ואילו החיים הקשים של היהודים ברוסיה והאנטישמיות שיוצקים שם על ראשם כעופרת שחורה, שיברו אותן לחלוטין. הן, העיירות היהודיות החינניות, שהיו חלשות יותר מן הערים היהודיות, היו הראשונות לגווע…

י"ק

אני מוצא לנחוץ לפרסם כאן מכתב ששלח לי שלום עליכם לאחר שקיבל את הכרך הראשון של “זיכרונותי”. אינני עושה כך, חלילה, כדי להתגאות בפני הקורא על השבחים ששלום עליכם הגדול חלק לי, עד כדי כך שיחתום בהתפעלות: “קוראך אסיר התודה, חברך ותלמידך.”

אני מביא את המכתב דווקא כדי לאפיין באמצעותו את דרכו של שלום עליכם – הוא עצמו, המצחיקן הנלבב שלגלג על הכול, היה גם עניו אמיתי. בהיותו בשווייץ, שוכב על ערש דווי ומנותק מן החיים, המשיך לגלות עניין, ובחום שכזה, בכל ספר חדש ביידיש שנתפרסם שם בבית. מתפעל כילד מתמונות ששרטט סופר לא מוכר, המחזירות אותו בזיכרונו “לנעוריו, למשפחתו, ל’חדר' שלו, לחגיו ומועדיו, ולחלומותיו”…

י"ק

מכתבו של שלום עליכם אל יחזקאל קוטיק

לוזאן (שווייץ),²²⁰ 10.1.1913

עמיתי הנכבד, שלדאבוני אינו מוכר לי, יחזקאל קוטיק!

בשעה שכתבתי לך,²²¹ כתבתי באותה הזדמנות גם לניגר,²²² שעלינו להחליף את הספרים. מתברר ששלחת לניגר את העותק שהיה מיועד למשורר אברהם רייזן²²³ – ורייזן נמצא עכשיו, לא פחות ולא יותר, בניו-יורק, באמריקה! לו היה זה לפני כמה שנים, כששלום עליכם עדיין היה זריז וקל רגליים, כל זה היה צחוק, פשוט הייתי קם ונוסע לאמריקה. אבל עכשיו זה קצת קשה לי. אך מה יעשה בן אדם, שנפשו יוצאת לקרוא ב“זיכרונות” שלך? ובכן, שהעבירה תהיה עליך. חתכתי לגזרים את העותק של ניגר,²²⁴ ואינני מתחרט על כך כלל וכלל.

התחלתי לקרוא את ה“זיכרונות” שלך, ומה אומר ומה אדבר? אינני זוכר מתי הייתה לי הנאה כזאת, כזה עונג – תענוג רוחני אמיתי! אין זה רק ספר – זה אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים. זה הזכיר לי את נעורי, את משפחתי, את ה“חדר” שבו למדתי, את החגים והמועדים שלי, את חלומותי, את הטיפוסים שלי. לא! אני וצרור הדמויות והתמונות שעמי, שרבות מהן הכרתי ורבות דמיינתי, אומר לך בלי שום חנופה או ענווה מזויפת – לעומתך ילד עני אנוכי, קבצן! עם חוויות כשלך ועם משפחה כשלך הייתי כבר מציף את העולם! גוואַלד, איפה היית עד עכשיו? בן אדם מלא יהלומים, אבנים טובות ופנינים, וכלום! יהודי מתהלך ו“מקבץ רענדלעך”²²⁵ (כמו שאומרים האדוקים הקנאים שלכם שם), ולא מודיע לאיש שיש בידיו אוצר כזה! התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק, כמעט השתגעתי! מי זה הקוטיק הזה? נדמה לי ששמעתי על אחד, בחור צעיר בשם א' קוטיק,²²⁶ אבל אתה הרי יהודי בעל זקן שיבה.

מה שהקסים אותי בספרך הייתה האמת הפשוטה והקדושה, שאיננה מקושטת בצורה מלאכותית. ואיזו לשון! לא, אין אתה רק איש ישר וטוב, שומר נאמן של אוצר יקר ונדיר; נתברכת בכשרון מתת האל, ובנשמה של אמן שאינו מודע לה. לא מעט יהודים היו בקאמניץ שלך ובזַסְטַבְיֶה,²²⁷ לא מעט קרובים ומודעים היו למשפחה הרועשת שלך – מדוע לא עלה על דעת איש מהם ללקט זיכרונות כאלה כפי שעשית אתה? מדוע איש מהם, חוץ ממך, לא הלהיב אותנו כך?

שמע נא, איכשהו נדמה לי, שהמשפחה שלך היא משפחתי שלי (וכך חש, מן הסתם, כל קורא). אני מכיר את סבך, אהרן-לייזר, ואת סבתך ביילע-ראַשע, ואת אביך החסיד משה, ואת כל דודיך ודודותיך, ואפילו את האִיסְפְּרַאוְונִיק²²⁸ ואת האַסֶסוֹר²²⁹ ואת כל הפריצים,²³⁰ הטובים והרעים, ואת המלמדים, ואת החסידים, ואת המתנגדים, ואת הרופאים, ואת הרב, ואת האפיקורוס ההוא שהיה מזכיר בבריסק,²³¹ שהקערבל²³² נחשב אצלו כממזר,²³³ ואת שני ה“ישראל”,²³⁴ ואת אהרן-לייבלה וחצקל ומושקה,²³⁵ ואת ברל-בנדט האופּראַווליאַישטשע,²³⁶ ואת כולם כולם! כולם חיים וקיימים, אני מכיר את כולם. אני שמח עמם בשמחתם ומתאבל באבלם. איך שלא יהיה, צריך כוח כדי למנוע ממני מלפרוץ בצחוק (ויש אצלך כמה מקומות כאלה, שלא יכולתי להפסיק מלצחוק), אבל גם כדי להביא אותי לידי דמעות. אני נשבע בהן צדקי, שבכיתי יחד עם כולם שעה שסבך בירך אתכם בערב יום כיפור,²³⁷ ובשעה שנפטרה סבתך הצדקת והונחה על קרקע הבית וסבא התעלף מאה פעמים.²³⁸ הלוואי שנזכה כבר לישועת ישראל, כמו שעיני זלגו דמעות! ולא בגלל שמישהו הלך לבית עולמו – ריבונו של עולם! כמה אנשים מתים בכל יום ובכל עת ובכל שעה! אבל הסבתא והסבא שלך – הם שלי, שלי, שלי!

ומפני שכולם אנשים חיים ויקרים, ממש זהב, ומפני שהצלחת להפיח בהם מנשמת אפך ולהכניס בהם את האמת היוקדת שלך, אני באמת משתבח בכך שיש בקרבנו אנשים כמותך, יהודים כמותך. הודות לך לא יאבדו “רענדלעך” כאלה, שהתגלגלו (ולדעתי, עדיין מתגלגלים) בקרב בני עמנו. אני באמת מתגאה, שהספרות העממית²³⁹ הצעירה שלנו ביידיש נתעשרה בספר כמו ה“זיכרונות” שלך. האם תמשיך לכתוב את ה“זיכרונות”? האם יהיו הכרכים הבאים שמנים ומוצלחים כמו הכרך הראשון? מוצלחים – בזה אני בטוח; שמנים – אינני יודע. אני חושש שהם כבר יהיו רזים ודלילים יותר. היהודים הללו כבר אינם! כלומר, הם ישנם, אבל איש אינו מבחין בהם. הם אינם בולטים, הם בטלים בשישים, ובפרט בעיר הגדולה.

11.1.1913

על הר גבוה בלוזאן (המכונה ‘לייזן’),^20א אלף וחמש מאות מטר גובה, פגשתי היום במקרה סופר אחד, איזביצקי (מיכאלביץ'),²⁴⁰ וסיפרתי לו איזו התפעלות, עד כדי בכי ודמעות, עורר בי איזשהו ספר של איזשהו יהודי, בעל בית פשוט, ששמו י' קוטיק. ומה מתברר? שאיזביצקי זה מכיר אותך טוב,²⁴¹ ושאתה הוא אביו של א' קוטיק ובעל בית הקפה שברחוב נאלווקי,²⁴² ושכולם כבר יודעים מזמן שיש לך איזה “זיכרונות”. אם כן נשאלת השאלה: איפה הן היו, הבהמות? אם הן ידעו – למה שתקו? ואיפה הייתי אני, בהמה שכמותי? דומני שגם אני הייתי שם אצלך בנאלווקי ושתיתי קפה עם ספקטור.²⁴³ למה לא ידעתי אצל מי אני נמצא ואצל מי אני שותה קפה? למה שוק הספרים שלנו מלא בימים אלה בסמרטוטים מסמורטטים, בזמן ש“אוצרות” כמו שלך מתגלגלים באיזשהו ארגז, או מגירה, או מתחת למזרון?

ברגע זה, כשאני נזכר איך המבקרים שלנו מהללים כל זב חוטם, שמדפיס איזו תועבה שמועתקת מן הגויים, אני ממש רותח מכעס. זה ממש גורם גועל נפש כשקוראים את הקיא הלעוס והירוק הזה, כמו ניבולי הפה של אַרְצִיבַּשֶׁב²⁴⁴ והזבל של דומיו, שגורמים להומוריסטן טוב, כפי שהם קוראים לי, לכעוס וליטול ממנו את תיאבון הכתיבה. אני נעשה גזלן – אמנם לא להרבה זמן, אבל כמו “גזלן יהודי”.²⁴⁵ בקיצור, הפלגתי בדברים. ענה לי, בבקשה, אם יש לך מעט זמן בשבילי, האם אתה ממשיך לכתוב עוד “זיכרונות”, מאיזו תקופה, באילו חוגים תעסוק, האם זה הולך חלק כל כך כמו שהיה עד עכשיו, והאם אתה מזכיר גם את המשפחה? יש שם טיפוסים שאתה מוכרח לחזור אליהם, לספר ולספר. שמור על בריאותך ועירנותך, וכתוב!

קוראך אסיר התודה, חברך ותלמידך…

שלום עליכם

פרק ראשון: העיירה שלי

העיירה שלי * ה“סלופּ” * ה“סקזקה” * ויסוקי * המסחר באותם ימים * יהודים ופריצים * הכנסייה הרוסית והכנסייה הפולנית * הכומר הרוסי והכומר הפולני * אוסרבסקי * יורשו של אוסרבסקי * האססור * כיצד נהג יהודי להעביר את יומו * הגבירים הקמצנים * המשפחות המכובדות בעיירה * שעפּסל הכליזמר * מרדכי-לייב * ר' שמחה-לייזר * שבת בעיירה * אנשי ריב ומדון * מחלוקות * המלשין איצ’ה שייטעס * זסטביה * מלמדים * לימודים בימים עברו * הגויים * הדוקטור * מרפאים * ה“תלמוד תורה” * בית המרחץ * המקווה * הנהר * שחייניה של קאמניץ * ההקדש * הרב * מגידים * בית העלמין * חברה קדישא

העיירה קאמניץ, מקום הולדתי, ידועה בזכות המגדל העתיק, שכּוּנה “סְלוּפּ”.²⁴⁶ איש לא ידע מה מקורו של מגדל זה וההשערה הייתה שהוא שריד ממבצר קדום. המגדל היה גבוה וכתליו העבים נחרצו בחרכי ירייה לתותחים ולרובים. בימיו של סבא עדיין מצאו שם פגזים שמשקלם עשרה פוּנְט²⁴⁷ – אות וסימן שדרך החרכים הללו אכן ירו. הלבֵנים שמהן נבנה המגדל היו כה מוצקות עד שאי אפשר היה לשבור מהן ולו חתיכה קטנה. בקאמניץ סיפרו, שאת המגדל הזה בנו עם חלבוני ביצים ולכן הוא חזק כל כך… כשהצאר אלכסנדר השני²⁴⁸ וידידיו הנסיכים האירופים ערכו מסע ציד ביער ביילוֹוייז’ה,²⁴⁹ כשבעה מִיל²⁵⁰ מקאמניץ, נהגו כל המיניסטרים והגנרלים שליווהו לבוא לעיירה ולהתבונן במגדל ההיסטורי הזה.

בכוונה התחלתי את סיפורי דווקא במגדל הזה, משום שכאשר אני נזכר בעיירתי מיד צף בזיכרוני אותו “סְלוּפּ” כמין אות וסימן, כסמל שיש לו איזו משמעות בלתי מובנת.

ועכשיו אני יכול לתאר את העיירה עצמה.

בימים שבהם אני פותח את זיכרונותי, לפני שישים שנה,²⁵¹ היו בקאמניץ מאתיים וחמישים בתים – ישנים, שחורים וקטנים, שגגותיהם מכוסים רעפי עץ, וכארבע מאות וחמישים “נפשות” שנרשמו ב“סְקַזְקַה”,²⁵² דהיינו ברשומות הממשלתיות. כאן מתבקשת, כמובן, השאלה: מאתיים וחמישים בתים וארבע מאות וחמישים נפש – הכיצד? התשובה לכך פשוטה מאוד. לפני שנת 1874, קודם שהונהגה שיטת הגיוס החדשה לצבא,²⁵³ כמעט שני-שלישים מן היהודים לא היו רשומים. השלטונות, כמובן, ידעו זאת אבל עברו על כך בשתיקה. בשנת 1874 נתפרסם צו מטעם הצאר, שכל ה“נעלמים” (דהיינו, כל אלה שלא היו רשומים עד אז),²⁵⁴ שיבואו להירשם ב“סְקַזְקַה”, לא יענשו על כך. בכל עיירה וכפר עברו אז ועדות לרישום הנעלמים.

מעניין לספר כיצד גויסו באותם הימים החיילים לצבא מתוך אותן ארבע מאות וחמישים הנפשות שכן היו רשומות בעיירתי: ארבעה מיל מקאמניץ נמצאת העיירה וִיסוֹקִי,²⁵⁵ וב“סְקַזְקַה” שלה היו רשומות כחמש מאות וחמישים נפשות. ויסוקי וקאמניץ נתנו ביחד את מכסת המגויסים השנתית, אבל כיוון שהגיוס היה על פי אחוז מסוים, כלומר מגויס אחד לכל אלף איש, יצא שמוויסוקי ומקאמניץ גם יחד גויס בימי ניקולאי הראשון רק חייל אחד. וכך נתנה קאמניץ קצת פחות מחצי חייל, ואילו ויסוקי, שהייתה גדולה יותר, קצת יותר מחצי חייל. פרנסי שתי העיירות עמלו קשה עד שהגיעו להסכמה, ולבסוף החליטו ששנה אחת תיתן קאמניץ חייל ובשנה שלאחריה תיתן ויסוקי, ופעם בעשר שנים לא תיתן קאמניץ את מכסתה. החשבון היה פשוט: בכל שנה יש פחות חמישים איש. בתוך עשר שנים – יהיו פחות חמש מאות, כלומר לא יהיה צריך לתת. ככה גייסו חיילים באותם ימים: יהודים הגיעו להסכמה בינם לבין עצמם…

כפי שהיה מקובל אז, בעיבורה של העיר²⁵⁶ היו שתי שורות של חנויות, שדלתותיהן הקדמיות היו פתוחות כלפי פְּנים. בין שתי השורות נמתחה סמטה צרה, שרק בקושי יכלה עגלה לפלס בה את דרכה. בשלוש או ארבע חנויות עסקו במכירת בדים משובחים עבור היהודים והפריצים שגרו מחוץ לעיר; בשלוש או ארבע חנויות אחרות מכרו סינרים, מטפחות, בדים וכדומה; בשאר החנויות מכרו דברי סדקית, זפת, עִטְרָן וכיוצא באלה.

במסחר בחנויות עסקו רק הנשים – זקנות, צעירות, נערות וילדות. וכולן ישבו אלה מול אלה, כעוסות ונרגשות. לצדן היו, כמובן, גם עוזרות בשפע – בחורה או אישה – שקראו לקונים המזדמנים – בדרך כלל איכרים ואיכרות – ושידלו אותם להיכנס אל החנות. אבל לסוג היותר נכבד של קונים – היהודים והפריצים – היו חנויות קבועות שבהן היו רגילים לקנות. את הקונים הללו לא העזה אף אחת לשדל ולסחוב לחנותה כמו שסוחבים דג מלוח.²⁵⁷ לכל היותר ליוו אותם ואת בעלת החנות שהרוויחה מהם בקללה חרישית.

הפדיון, למעט בימי ראשון, היה למעשה דל, משום שהאיכרים כמעט שלא הגיעו לעיירה בימים אחרים. הנשים ישבו אפוא בפתח החנויות באפס מעשה ולא עשו דבר. ימי ראשון, לעומת זאת, היו ימי שוק של ממש. האיכרים באו בהמוניהם, וסביב החנויות נוצרה צפיפות גדולה, כמו זבובים שמתרוצצים על שמשת חלון שנמצא בה גרגר סוכר.

בתי המרזח נחשבו בין העסקים הגדולים שבעיר, וכאלה היו לא מעט. האיכרים גם יכלו לסעוד שם בגבינה, דגים מלוחים ומלפפונים. גם יין מתוק²⁵⁸ לא חסר שם, וממנו לגמו השְׁלַכְטִיץ'²⁵⁹ או הפריצים הזעירים. הם לא הסתפקו, כמו האיכרים, בקינוח של גבינה או דג מלוח, אלא הרשו לעצמם לאכול בשר ברווזים או דגים. גם את בתי המרזח הללו ניהלו נשים, בדיוק כמו את החנויות, אבל בימי ראשון, ימי הפדיון הגדול, באו גם הגברים לעזור.

ובכן, במה עסקו הגברים? גם הם לא התבטלו. מחוץ לקאמניץ היו כמאתיים פריצים בעלי אחוזות. לכל פריץ היו כמאתיים או יותר צמיתים, שעבדו למענו בפרך יומם ולילה. הפריצים רצו, כמובן, ליהנות מן החיים, ולכן לכל אחד מהם היה בעיירה יהודי אחד או שניים שסרו למרותו. מעסקים אלה הייתה ליהודים פחות או יותר פרנסה.²⁶⁰

אם מסביב לפריץ כרכרו שני יהודים, אחד מהם היה “יהודי יפה” וסוחר מכובד, ואילו השני – “יהודי קטן” והרבה פחות מרשים בהופעתו ובהיקף מסחרו. שניהם היו משרתיו של הפריץ לכל דבר ועניין – היהודי היפה עסק בעיקר במתן עצות, ואילו השני שירת אותו בעבודות שונות ובמעשי ערמה. אבל שניהם כאחד – על אף שהתפרנסו חלקית מן הפריץ ועל אף שהוא הגן עליהם מפני השלטונות²⁶¹ – חיו באימה מתמדת מפניו. יש להודות לאלוהים עשר פעמים ביום שפרשת היחסים יהודי-פריץ עברה מן העולם.²⁶²

כשהתחשק לו היה הפריץ מלקה את היהודי שלו ואחר כך אומר: “אם תשתוק, תוכל להמשיך ולעבוד אצלי, ואם לא – אמצא לעצמי יהודי אחר במקומך. כך או כך, לא תצליח לעשות לי מאומה – האססור והאיספראווניק שניהם לצדי.” היהודי שתק וחשב לעצמו: מילא המכות, הרי משום כך הוא פריץ, אבל לכל הפחות בזכותו אני גם מצליח להתפרנס קצת. וגם אם אמות, לילדים שלי תהיה בעתיד פרנסה ממנו.

וכך באמת היה. כשהיהודי מת, הפריץ לקח במקומו את בנו או את חתנו, מי שיותר מצא חן בעיניו, כפי שנוהגים בשידוך. היהודי “ירש” אפוא את הפריץ; כן, הפריץ היה מין ירושה שכזאת.

כאן ראוי לציין, כי לפריץ היה בעיירה גם בעל מלאכה משלו, ורק לו הוא נתן עבודה.²⁶³ בעלי המלאכה שבעיירה מרובים היו: סנדלרים, חייטים, פחחים וכיוצא באלה, ומובן שפרנסתם הייתה קשה יותר משל החנוונים. ואף על פי שהם שילמו שכר דירה נמוך מאוד – עשרה או שנים עשר רובל לשנה, בכל זאת התקשו מאוד לשכור לעצמם דירה, ובבית קטן אחד התגוררו שתיים או שלוש משפחות.²⁶⁴

באותם הימים היו האססור והאיספראווניק המושלים היחידים. אם שני יהודים התקוטטו, מיד רצו לאססור עם הנשים ועם הילדים, עם העוזרים ועם הידידים הטובים והקרובים, והאססור פסק לטובת מי ששיחד אותו יותר או מי שיותר מצא חן בעיניו. אם אחד מהם היה תקיף ואוהב ריב ומדון ולא הסתפק בגזר דינו של האססור, היה רץ אל האיספראווניק שבבריסק²⁶⁵ ומתלונן על האססור. אבל רק לעתים רחוקות זה עזר לו. במקרה כזה, חייו לא היו שווים עוד פרוטה. האססור פשוט קבר אותו חי ורדף אחריו בכל הזדמנות, ועד מכות ומאסר הגיעו. האיספראווניק עמד כמובן תמיד לצדו של האססור.

האיספראווניק ריכז בידיו את כל הכוח ושלט על כל הסביבה. הגוּבֶּרְנַטוֹר,²⁶⁶ לעומת זאת, היה משהו אחר לגמרי שקשה בכלל לתפוס. הוא נחשב למעין קיסר, ולפנות אליו בעניין כלשהו הנוגע ליהודים – דבר זה כלל לא עלה על הדעת.

לפריץ היה סוכן יהודי, שהתגורר עמו באחוזתו. בנוסף, היה לו גם חוכר, שעל פי רוב אף הוא היה יהודי, ואם היו לו, לפריץ, כמה אחוזות וכמה כפרים, גם בהם ישבו יהודים – סוכן וחוכר. יהודים אלה, אין צריך לומר, רעדו מפניו של הפריץ.

באותם זמנים, כשלפריץ לא הייתה כל בעיה להכות איכרים ואיכרות, זקנים וצעירים, מה כבר היה איכפת לו מן היהודון? אפשר להבין את אימת המוות שחשו הסוכן, החוכר ובני ביתם מפני הפריץ. אם למי מהם היו, חלילה, גם בנות יפות, זו הייתה כבר ממש צרה צרורה. הם רעדו מפחד שמא תמצאנה הנערות חן בעיני הפריץ, שבכוחו היה לעשות ככל העולה על רוחו. הבנות היפות של היישובניקים²⁶⁷ היו תמיד מטונפות, לא רחוצות, מוזנחות וקודרות, כדי שיופיין לא ימשוך תשומת לב. רק כשנסעו לעיר והתרחצו היטב בסבון, יכלו הכול לראות שהן אכן יפות.

כל דבר שהפריץ נצרך לו הוא השיג, על פי רוב, באמצעות היהודים שלו. הוא סבר כי היהודי הוא יצור חכם וערמומי, ועם זאת ישר (כל פריץ האמין שרק היהודונים שלו ישרים, אבל השאר – רמאים וגנבים). הוא היה מטיל עליהם שליחויות שונות אל עמיתיו, הפריצים האחרים. ועל אף שהיה לו בחצרו אקונום,²⁶⁸ שהיה אחראי על כל האחוזה והשגיח על האיכרים, בכל זאת העדיף הפריץ שהיהודים שלו הם שימלאו את פקודותיו. יהודי יכול לסדר כל דבר טוב יותר – כך חשב – ובלי “מושקה”²⁶⁹ או “שמוליק” לא היה זז ממקומו.

הפריצים של קאמניץ לא היו, בדרך כלל, עשירים גדולים. אדמתה של קאמניץ הייתה חוֹלית ובלתי פורייה: משטח של כשמונה דונם היו קוצרים לא יותר ממאתיים וארבעים אלומות תבואה,²⁷⁰ ובכל אלומה שכזו לא היו יותר מחמישה-שישה פּוּד²⁷¹ גרעיני דגן. רק מעט חיטה גדלה באדמות קאמניץ. אבל אפשר היה, בכל זאת, למצוא פה ושם חלקת אדמה טובה, בשטח של כמה וְיוֹרְסְטַאוֹת מרובעות,²⁷² ואז ניתן היה להפיק מכל שמונה דונם כשבע מאות עד תשע מאות אלומות תבואה.

הפריצים, שגרו זה בשכנותו של זה – במרחק שלוש או ארבע ויורסטאות – נהגו לעתים קרובות לערוך נשפים, פעם אצל פריץ זה ופעם אצל אחר. הנשפים הללו היו מפוארים ויקרים והוגשו בהם יינות מעולים. אבל בעטיים התרוששו לא מעטים מהם, ועל כן הם היו תמיד לחוצים ודחוקים בכספם.

היהודים קנו מהם תבואות, יי“ש, צמר, צאן ובקר, ותמורת הסחורה שילמו מראש סכום גדול, לא פעם הרבה יותר מערכה האמיתי. אמנם לא חסרו גם מתחרים, כאלה שרצו אל הפריץ והסיגו את גבולו של הסוחר הקבוע. לעומת זאת, את קניותיו נהג הפריץ לערוך רק אצל היהודים שלו, בעלי ה”חזקה",²⁷³ שבהם אסור היה להתחרות.

הפריצים אהבו כלבים – זאת הייתה האופנה. לכל פריץ היו כלבים מסוגים שונים – היו כלבי ציד, והיו כלבים שהתנפלו ללא כל נביחה על זרים וכמעט שטרפו אותם. היה גם מין שלישי של כלבים שרק נבחו ולא נשכו, והיו כאלה שגם נבחו וגם נשכו. סוגי כלבים שכאלה היו בחצרו של כל פריץ, והסבל שהביאו הכלבים הללו על היהודים שהלכו אל הפריץ יש בו למלא דף “נאה” בתולדות הגלות.

כשיהודי נסע אל הפריץ, ראשית כול הוא עצר את עגלתו לפני שער האחוזה והמתין עד שיראה איזה איכר או איכרה. אלה הובילוהו לפינה כלשהי אל הסוכן, ומשם כבר היה מישהו מוביל אותו אל הפריץ. כשיצא היהודי החוצה שלח הפריץ מישהו שילווה אותו אל שער הארמון. אם היה היהודי ראוי לכבוד הזה, שלח הפריץ משרת שילווה אותו אל שער הכניסה הראשית של האחוזה, אבל אם לא התמזל מזלו והיה עליו לחזור לבדו, הוא נאלץ, מפוחד עד מוות, לגרור את עצמו מהארמון עד שהגיע לסוכן וזה ליווה אותו החוצה.

כל עוד לא הגיע היהודי לשער האחוזה, לא יכול היה להיות בטוח מאימתם של הכלבים הנרגזים. אם בשל איזה דבר קל ערך לא מצא היהודי חן בעיני הפריץ, חייו לא היו שווים חצי גרוש. הפריץ ציווה עליו ללכת לבדו עד שער היציאה, וכאן התרחשה מסכת שיטתית של לעג ועינויים. בהתחלה שלח הפריץ כמה כלבים שרק נובחים אך אינם נושכים, מיד אחר כך – כלבים מסוג אחר, ואחריהם את הנושכים האמיתיים. אלה התנפלו על היהודי מכל הצדדים, לא אִפשרו לו לזוז, לא קדימה ולא אחורה, ואגב כך הוא חטף מנה הגונה של נשיכות. היהודי פחד עד מוות. צעקותיו עלו עד לב השמים, ואילו הפריץ, עם כל בני משפחתו, עמד על המרפסת וצחק.

לעתים, כשהפריץ כעס על יהודי, יהיה זה אפילו יהודי נכבד ויחסן, הוא היה משגר שליח כדי שיכניס אותו דרך השער וקורץ אליו לנטוש את היהודי באמצע החצר. או אז נקלע היהודי היחסן לאותה “חגיגה” כמו היהודי הפשוט (אבל אי אפשר להכליל ולומר שכל הפריצים התייחסו רע כל כך ליהודים. היו ביניהם גם פריצים הגונים שהתייחסו בצורה אחרת לגמרי אל היהודים).

מובן מאליו שאותם יהודים חזרו הביתה חצי חיים וחצי מתים, ולעתים, מרוב פחד נפלו למשכב. האישה, ובעיקר הילדים, פרצו בבכי למראה אביהם הרועד והחיוור, ואז נשתררה בבית אווירה של יום כיפור. לאחר כמה ימים שב הפריץ וקרא לאותו יהודי שיבוא אליו בדחיפות משום שהוא מאוד זקוק לו, וכמובן ששוב נחפז היהודי ורץ אליו. וכי מה לא יעשה יהודי בשביל פרנסה?

היהודי ניחם את אישתו, שהפריץ איננו רע כל כך ביסודו ושאפשר להסתדר אתו ולהתפרנס ממנו. רק כשהוא תופס איזו שעה גרועה, קליפה,²⁷⁴ אזי רע ומר. הוא אמר: “מסתמא, הכול בא מאלוהים, ודבר איננו נעשה ללא רצונו. אלוהים רצה להעניש אותי והכניס לראשו של הפריץ איזה שיגעון. הלוואי שבזה יסתיימו כל צרותי ולעתיד לבוא ישמור עלי אלוהים מפני הכלבים הרעים.”

הפריצים שהתגוררו מחוץ לקאמניץ הגיעו לכנסייה כמעט בכל יום ראשון. בחגים חשובים נהגו כל הפריצים להתכנס יחדיו. כל אחד מהם השתדל שמרכבתו, סוסיו ורתמותיהם יהיו הדורים משל רעהו. קשה לתאר את הפאר של המרכבות והסוסים הללו. הן נסעו בכל רחבי העיר וחנו בכל הרחובות. פריץ אחד נסע במרכבה יקרה שארבעה סוסים יקרים רתומים לרוחבה, זה לצד זה. הסוסים ורתמותיהם היו עטורים כסף וזהב, ואף הרַכָּב ועוזרו היו עדויים זהב וכסף. פריץ אחר נסע עם ארבעה סוסים רתומים לאורך, שני צמדים זה אחר זה, ואלה היו מקושטים אף יותר. אצל השלישי היו שישה סוסים – ארבעה רתומים לצדי המרכבה ושניים בחזית. ואם לא די בכך, היו משרתים אחרים מחזיקים חצוצרה נאה מכסף. בכניסה לעיירה היו מריעים והרַכָּבִים היו מצליפים בשוטים הארוכים – כל זה יחד הטיל פחד גדול על כולם. אפילו פריצים, שלא היו בעלי אחוזות גדולות והחזיקו ברשותם רק כמה עשרות צמיתים, לא חסכו שום סכום כסף על מרכבה וצמד סוסים.

לאחר שיצאו מן הכנסייה התפזרו כולם. כמה פריצים נסעו לחַייצֶ’ה טרינקובסקי,²⁷⁵ ליטול ממנה כמה בקבוקי יין טוב ותה משובח. אחרי המרכבות רצו כלבי ציד ארוכי רגליים, לצווארם קולרי כסף יקרים.

שתי כנסיות היו בקאמניץ. כנסייה אחת פולנית – בשביל הפריצים. האיכרים הקתולים הלכו לכנסיות כפריות ולא, חלילה, לזו של הפריצים. בכלל, אסור היה לאיכרים להסתובב ברחוב שבו שכנה הכנסייה.

הכומר הפולני ושני עוזריו התגוררו בחצר גדולה לא הרחק מן הכנסייה. בחצר היה גן יפה ובו עצי פרי מלבלבים ופרחים יפים וריחניים. הריחות שעלו מחצרו של הכומר היו כה חריפים, עד שהאף היהודי לא היה מסוגל לסבול אותם והראש החל להסתובב סחור סחור. הכומר עצמו חי כנסיך, עם סכו"ם של כסף וזהב – ממש כמו קיסר. הפריצים הגדולים באו לסעוד עמו ארוחת בוקר לאחר תפילת יום ראשון.

לכומר היו מרכבות מסוגים שונים – סגורות ופתוחות, רתומות לסוסים אבירים, וכשנסע היו שני צמדי הסוסים רתומים בטור, זה לאחר זה. ברשותו היו שדות וכרי דשא לרוב, והאיכרים – הצמיתים של הפריץ – הם שעיבדו אותם עבורו. לעתים קיבל הכומר מתנה מאחד הפריצים – כמה איכרים. זו הייתה מתנה לכל החיים. לכומר גם היו הרבה פרות ומיני עופות, ובחצר – אגם מלאכותי ובו דגים רבים. מלבד כל זה היו לו גם משרתות וחדרניות יפות מאוד מבנות האיכרים, שגם אותן קיבל במתנה מהפריצים.

בזמנו, כשעוד הייתי ילד, גרנו בבית המרזח של הכומר, ממש מול החצר שלו. זה היה בית נהדר, שאותו בנה הכומר כדי להגדיל את הכנסתו. שלא כאחרים, שחויבו לשלם לפריץ מס על מצרכים כגון יי"ש, בירה, מלח, נרות, טבק, ועוד ועוד, הכומר היה פטור מכך. וכיוון שהחכירה הכללית²⁷⁶ של העיר הייתה ברשותנו, נאלצנו לחכור גם את בית המרזח של הכומר, כדי למנוע בכך את האפשרות לתחרות חופשית. שילמנו לכומר שלוש מאות רובל לשנה עבור בית המרזח, שבו גם התגוררנו. אני זוכר שלכומר היו ארבע אחיות, גבוהות, דקות גזרה ויפות באופן בלתי רגיל. הן התלבשו בבגדים יקרים והתייפו והתקשטו כמו שרק נשותיהם של אדונים גדולים נהגו להתלבש.

בית הכומר המה תמיד מאורחים, ביום ובלילה, שרקדו סביב האחיות היפהפיות. יומם וליל לא פסקה ההילולה בביתו של הכומר. הם ניגנו בכלי נגינה מסוגים שונים, וקול הצלפות השוטים של נהגי המרכבות שנתערבב בנשיפת החצוצרות טרד את שנתנו לילות שלמים.

הכומר הרוסי העני התפוצץ מקנאה למראה חיי הפאר והמותרות של הכומר הקתולי. הוא נשבע בפני קהל האיכרים, צמיתיו של הפריץ, ובפני היהודים, שהעלמות היפהפיות כלל אינן אחיותיו של הכומר. הן בכלל זרות לו לגמרי, מאהבות שלו. אך כיוון שלכומר קתולי אסור לשאת אישה הוא הפיץ שמועה שאלה אחיותיו. צריך להודות שהכומר הפרבוסלבי המסכן צדק – הן באמת היו מאהבותיו ולא אחיותיו.

הכנסייה השנייה הייתה רוסית והיא שכנה על אחד ההרים שבעיר (בעיבורה של קאמניץ היו ארבעה הרים גבוהים: הר ה“סְלוּפּ”, הר הכנסייה, הר אַדוֹלִינָה והר הארמון, שעל ראשו התגורר הקומיסר²⁷⁷ של הפריץ). בכנסייה עלובה זו התפללו הצמיתים הרוסים הפרבוסלבים. ברור שפריצים או אצילים פרבוסלבים כלל לא היו בנמצא, ואפשר רק לשער באיזה “עושר” חיו להם הכומר הרוסי, אישתו וילדיו.

הכומר גר בבית קטן ודל ותמיד הלך ברגל. מלבד זה הוא גם היה ביש מזל: פעם קנה בשלושים רובל סוס מסכן וכרכרה. הסוס התפגר והכומר שוב הלך ברגל. הוא היה לבוש בגדים ישנים, דהויים ומוטלאים, ובידו החזיק מקל פשוט, שחטב אחד האיכרים מיערות הפריץ ונתן לו במתנה. אומרים שכאשר נודע לפריץ על מתנת המקל, שלח את האססור אל הכומר, כדי שהלה יחזיר את המקל ויגלה את שמו של האיכר שממנו קיבל אותו. האססור, שהיה בעצמו פרבוסלבי, לא רצה לבייש את הכומר. הוא לא לקח את המקל, אבל אילץ את הכומר לגלות את שמו של האיכר. בשל מתנה תמימה זו חטף האיכר מהפריץ שישים מלקות בזרדים שנלקחו מאותו העץ.

לכומר הייתה חלקת אדמה קטנה שבה זרע תבואה ואותה מכר לפרנסתו. הוא היה כל כך עני, שיהודים שילמו לו עבור התבואה עוד בטרם צמחה.

קאמניץ הייתה בבעלותו של פריץ ששמו אוֹסֶרֶבְסְקִי, רווק זקן שהיה קצין פולני בתקופה שלפני המרד הראשון.²⁷⁸ היו לו כחמשת אלפים צמיתים, אחוזות רבות סביב לקאמניץ ואף העיר גופא הייתה שלו. בנוסף לכל אלה היו לו גם ארבעה-עשר מיליון גוּלְדֶן²⁷⁹ בבנק. אמרו שאת כל הרכוש הרב הזה הוא הרוויח במשחקי קלפים. זה בוודאי נכון, משום שאוסרבסקי היה שחקן קלפים דגול, שתמיד זכה. רוב הזמן התגורר אוסרבסקי בוורשה ושם שיחק בקלפים עם פריצים עשירים. עוד אמרו, שהוא היה עושה כשפים, ואת כספו הרוויח בכישוף. פעם בשנה ירד לאחוזתו היפה פְּרוּסְקֵה,²⁸⁰ ששכנה שמונה ויורסטאות מקאמניץ.

פריץ אחד, כמדומני ששמו היה מוֹצְייבְסְקִי, שיחק פעם קלפים עם אוסרבסקי במשך לילה שלם. המשחק היה על כל הקופה, לחיים ולמוות. קודם הפסיד מוצייבסקי שלושים אלף רובל במזומן. אחר כך המשיך לשחק על מרכבותיו, על סוסיו, על אחוזתו הגדולה ועל שש מאות הצמיתים שבבעלותו. הוא הפסיד את הכול ואחר כך אישר זאת בחתימתו על גבי מסמך, בשמו ובשם משפחתו. למסמכים כאלה לא היה לכאורה כל ערך, משום שהם חסרו אישור נוטריוני. אבל אוסרבסקי לא היה מוטרד מכך – היו לו קשרים טובים עם השלטונות בוורשה,²⁸¹ וגם הגנרל-גוברנטור של פלך וילנה²⁸² היה בין ידידיו הטובים. ואכן, כל המסמכים שברשותו, שעליהם חתם הפריץ, היו חזקים כברזל.

אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. לאחר שמוצייבסקי הפסיד בלהטו את הכול ולא נותר לו על מה להמר, הוא החליט לשחק על אישתו בסכום של עשרים וחמישה אלף רובל, ושוב הפסיד.²⁸³ או אז הוא אמר לאוסרבסקי: “אם אירה בעצמי, האם תבוא ללוויה שלי?”

אוסרבסקי, פריץ פולני טיפוסי, ענה לו במעין תערובת של רחמנות ואכזריות: “אני מרחם עליך ולכן אעשה עמך עסקה, ובעד דבר של מה בכך אהיה מוכן להשיב לך את כל רכושך – תנשק לי ב…!”

מוצייבסקי הסכים. ואז הוסיף אוסרבסקי: “אבל אתה תישק לי בנוכחות כל הפריצים ובנוכחות אישתך. עליה לראות זאת, משום שמכרת אותה בלי ידיעתה.”

הרעיון הזה כלל וכלל לא מצא חן בעיני מוצייבסקי. “אני מעדיף להתאבד” – השיב.

“לא אתן לך” – איים אוסרבסקי וציווה להוליכו מיד לחדר מיוחד ולנעול אחריו את הדלת. שני משרתים הוצבו שם כדי לשמור עליו.

למחרת הוזמנו כל הפריצים לנשף. במהלך המסיבה ציווה אוסרבסקי לקרוא לפריץ המרושש ולאישתו שנכחה במקום. ליד השולחן התפאר אוסרבסקי בזכייה הגדולה, וציין כי בעצם הוא בכלל לא זקוק לרכוש הזה. כל מה שהוא מבקש זו רק נשיקה באותו מקום, שלא נאה לקרוא בשמו. ואם אין הוא רוצה לנשק לו, יוכל לעשות זאת אפילו לאיכר זקן.

ברור שסיפור המעשה מצא חן בעיני הפריצים הפרועים. הביאו לאולם איכר זקן והפריץ המרושש נאלץ לנשק לו שלוש פעמים… בסופו של דבר, הם הוציאו בשעת מעשה את אישתו החוצה, שלא תצפה במחזה הנשיקות המשפיל. לאחר ההוצאה לפועל החזיר לו אוסרבסקי את כספו ואת כל המסמכים. אישתו של מוצייבסקי לא רצתה לשוב אתו הביתה. הוא נסע לבדו ולמחרת ירה בעצמו. סביר להניח שעם נשיקה לאוסרבסקי עוד יכול היה לחיות, אבל לנשק לצמית – בזה לא יכול היה לעמוד.

אוסרבסקי לא בא ללוויה ואף לא אישתו של המתאבד. שניהם מיהרו לנסוע לוורשה. מרוב בושה היא לא חזרה עוד לקאמניץ, אף שהיו לה שם אב ואם ומשפחה שלמה של פריצים גדולים.

לאוסרבסקי היו חמש עשרה אחוזות מסביב לקאמניץ ובכל אחת קומיסר מיוחד, שהיה השליט היחיד. בנוסף היו לו אקונום וגם ווֹייט,²⁸⁴ שתפקידו היה להוציא לפועל את העונש שעליו החליטו הקומיסר או מנהל המשק. עונש זה היה, בדרך כלל, מלקות. למלקה אסור היה לטעות, דהיינו להפחית, חלילה, במספר. אם היה נותן קצת יותר, זה לא היה איכפת לאף אחד. אסור היה להתלונן על כך, משום שעל התלונה הכי קטנה היו חוטפים מלקות נוספות. הקומיסר הראשי, הממונה על כל האחוזות, התגורר בארמון נהדר, על ראש הר בלב העיר.

כל תושבי קאמניץ שילמו לפריץ מס שנתי על המגרש של ביתם. אסור היה לקנות בירה או יי“ש אלא אצל הפריץ. מלבד זאת היו עוד כל מיני מסים: מס על מלח, מס על עורות – ובקיצור: על הכול. על כל מה שאדם נצרך לו הוטל מס. אוסרבסקי הפיקח הצליח, תודות לחוזה שהיה לו, לסחוט כל כך הרבה מן התושבים, שבעניין זה הייתה קאמניץ, ככל הנראה, עיר יחידה במינה. אולם, בשל עושרו העצום שכח אוסרבסקי מדי פעם את המסים. נו, סוף סוף מה זה בשבילו ה”שטעטל-געלט"²⁸⁵ של היהודונים, שעה שהוא עצמו מלא זהב?

בשלושת צדי העיר (בצד הרביעי היה הנהר)²⁸⁶ הוצבו מחסומים. בימי ראשון ובימי יריד גבו שם חמש קוֹפֵּיְקוֹת²⁸⁷ על כל סוס שנכנס. בין קאמניץ וזַסְטַבְיֶה²⁸⁸ היה סכר ארוך ולידו שלושה גשרים ושלוש טחנות מים.²⁸⁹ גם אלה היו רכושו של הפריץ, ואת הכול הוא החכיר לסבי, אהרן-לייזר קוטיק. קראו לזה “האַרֵנְדָה”,²⁹⁰ וסבא, אחיו וכל הילדים התפרנסו ממנה.

בימי זקנתו חדל אוסרבסקי מלבוא לקאמניץ. לא היה לו עם מי להעביר את הזמן, ולכן ישב בוורשה. ובכל זאת, פעם בשלוש שנים הוא היה מגיע לעיירה ונשאר לחודש. בן שמונים וחמש היה במותו, ומעולם לא התחתן. כשהיה מגיע לקאמניץ באה עמו גם מרכבה גדולה, במיוחד בשביל כלי המטבח. ארבעה סוסים סחבו בקושי את מרכבת המטבח, ובבוץ הגדול היה צריך לרתום למרכבה הכבדה שישה סוסים.

כאשר התקרב אוסרבסקי לגיל שמונים הוא החליט לכתוב צוואה, ובה חילק את כל רכושו הגדול בין שלושים פריצים מקרב חבריו. מובן שביניהם היו כאלה שכלל לא נזקקו לירושה, אך למשפחתו שלו לא הוריש אוסרבסקי אפילו קוֹפֵּיְקָה אחת. אפילו לאחיותיו, שאולי כן נזקקו לכסף, לא הוריש דבר.

את כספו ציווה אוסרבסקי לכל מיני פריצים, אבל לאחוזתו, לחמשת אלפים הצמיתים ולעיר קאמניץ בחר יורש מקרב הפריצים היחסנים והמרוששים. היורש הנבחר היה יתום כבן שבע-עשרה, וכדי לבחון את דרכיו, לקח אותו אוסרבסקי לתקופת ניסיון. הוא שלח אותו לפרוסקה, מצויד במכתב אל הקומיסר הראשי. במכתב נצטווה הקומיסר לאפשר לפריץ הצעיר לנהל את האחוזות תחת השגחתו, וכמו כן עליו ללמדו כיצד להיות בעל בית אמיתי. עליו לעשות זאת משום שהילדון הזה עתיד להיות אדון כל האחוזות הללו.

עוד ציין אוסרבסקי במכתבו כי על הקומיסר לתת את הדעת על התנהגותו של היורש, ובכל חודש עליו לשלוח לו דו"ח מיוחד על אופיו ועל דרכיו. מובן מאליו שעליו להתייחס אל היורש כאילו היה בנו של הפריץ, ומכיוון שיש לדאוג שתמיד יהיה לו קצת כסף בכיס, על הקומיסר להעניק לו בכל חודש מאתיים רובל, ועם זאת לשים לב על מה הוא מוציא את כספו.

היורש הגיע לפרוסקה ובתוך זמן קצר התרועע עם הפריצים המקומיים. לא עברו אלא כמה חודשים והוא התיידד עם כל הצעירים ההוללים ונסע לכל הנשפים שערכו הפריצים בסביבה. חיסרון אחד היה לו: הוא לא יכול היה להזמין את הפריצים אליו הביתה לנשף, משום שאוסרבסקי הזהירו שאת הירושה הגדולה יקבל רק אם ישתכנע שהתנהגותו שקטה, יציבה וצנועה, ובעיקר – שהוא מתמסר לניהול המשק.

אבל למן הרגע שהיורש התחבר עם הצעירים ההוללים, כבר לא היה די במאתיים רובל לחודש, שהיו כטיפה בים. לשחק קלפים הרי צריך, לבזבז כסף על כל מיני דברים יפים צריך, ולתת כיבוד לאורחים צריך. חבריו, שהבינו את מצוקתו הכספית, יעצו לו שיתחיל לנסוע לקאמניץ ויתוודע ליהודים – אצלם בוודאי יוכל להשיג כסף ככל שירצה.

היורש עשה כך. הוא הגיע לקאמניץ במרכבה מפוארת עם משרת הדור ושני צמדי סוסים רתומים זה אחר זה. הם נכנסו היישר אל חייצ’ה טרינקובסקי – מן המקומות הידועים בעיירה. היורש סיפר לחייצ’ה שהוא מעוניין ליטול הלוואה בריבית מסוימת, וביקש ממנה שתמליץ בפניו על אדם מתאים. היא הזדרזה להודיע על כך לכמה מן היהודים, ואף הם לא התמהמהו והגיעו מיד. היורש הציג עצמו בפני היהודים כמי שעתיד להיות אדון האחוזות וממילא גם אדון העיר. אמנם עדיין אין לו ייפוי כוח, אבל זה לא משנה ממש, אוסרבסקי כבר זקן בן שמונים… וכמה שנים יחיה בן אדם?… ובכן, הוא רוצה לקחת הלוואה בריבית טובה, והדבר יהיה, בעצם, רק לטובתו של המלווה.

מובן שהיהודים, שלא ידעו מאומה על תקופת הניסיון שקצב אוסרבסקי ליורש, הלוו לבחור ההולל כל כמה שביקש. הם לא העלו על דעתם שהוא יבזבז את הכסף בתוך זמן קצר כל כך בהילולות הפריצים הצעירים ועלמותיהם. הוא לווה בקאמניץ כל כך הרבה כסף עד שלא הסכימו לתת לו עוד. הוא פנה לבריסק – השבח לאל, גם היא עיר – ושם הצליח “לחטוף” עוד חמישים אלף רובל.

בתחילה נזהר היורש מן הקומיסר, אבל עד מהרה הבין הקומיסר שיש לו עסק עם נוכל ממדרגה ראשונה, ש“חוטף” סכומי כסף גדולים היכן שרק יכול ושכולם בסביבה מדברים עליו. הקומיסר דיווח על כך לאוסרבסקי, וזה ענה לו, שיודיע לכל המלווים המחזיקים בידם שטרי חוב שעליהם חתום היורש, כי כספם יוחזר להם, אך אם ילוו לו שנית – שישכחו מהכסף. את הדברים האלה הודיע הקומיסר, וכן היה.

הקומיסר שלח לאוסרבסקי את רשימת כל המלווים שהחזיקו בשטרי חוב, והלה ציווה עליו לשלם את הכול, ועוד דבר קטנטן: לתת ליורש חמישים מלקות, ותיכף ומיד לאחריהן לשלחו אחר כבוד לביתו שבפלך קאליש.²⁹¹

מחצית השנה עברה ואוסרבסקי שלח יורש אחר, בחור צעיר בן עשרים ושתיים. יחד עמו שיגר מכתב לקומיסר ובו חזר על כל מה שנאמר כבר במכתב שהביא היורש הראשון. היורש השני היה נוכל אף גדול מהראשון, אך גם פיקח ממנו. הוא הבין שבלעדי הקומיסר לא יוכל לעשות מאומה, וסופו יהיה רע ומר כסוף קודמו. הוא החליט לספח למחנהו את הקומיסר ולשתפו בתכניותיו. כך יוכל לעשות ככל אשר יחפוץ.

הוא החל לבקר בביתו של הקומיסר. למראית עין התנהג בענווה ובצניעות וזמן רב בילה בחיק משפחתו של הקומיסר. במיוחד השתדל להתיידד עם רעייתו של הקומיסר, שהייתה אישה זקנה אך נבונה. הוא ביקש להוכיח לה שבעלה גרם עוול ליורש הראשון. “אסור לעשות דברים כאלה” – אמר לה – “יורש זה, שהוא בן לאבות יחסנים, נתאמלל בגלל בעלך; הקומיסר רצה להוכיח לאוסרבסקי את נאמנותו, אך לא העלה על דעתו מה תהיינה התוצאות.”

“אכן אמרתי לבעלי” – הסכימה הגברת – “שיעלים עינו מכך. וכי חייב הוא לדאוג לרווק הזקן הזה שיש לו כל כך הרבה מיליונים? בעלי באמת הודה, שאחרי שהלקה את היורש התחרט על כל העסק.”

בשיחות מסוג זה הצליח היורש לקנות את לבה של אשת הקומיסר. היא עמדה היטב על כוונותיו והכינה לכך את בעלה. החשבון היה פשוט – היורש ובעלה יכולים לקבל בהלוואה מאות אלפי רובל, כל אחד ילווה להם. איכשהו הדבר יעבור בשלום עד שהזקן יעצום את עיניו. ברור שמכל הלוואה כזאת יוכל בעלה ליטול לעצמו סכום נכבד. אחרי שאוסרבסקי ימות, בעלה יהיה מאושר. היורש ירשום נכסים על שמו, יעניקם לו ויתחלק עמו. בקיצור, זו הזדמנות בלתי רגילה עבורו. הם ישבו יחד ותחבלו תחבולה כיצד להשיג את הכסף.

היורש יתחיל לנסוע לעתים קרובות לקאמניץ ויתוודע שם לפלוני, מוישלה ק'. זהו יהודי עשיר, חכם וחרוץ, שיוכל לסייע לו בהרבה פרטים, ובמיוחד בעסקי הלוואות. ואכן, היורש התיידד עם מוישלה והביאו אליו לפרוסקה. בדרך, מן הסתם, סיפר לו על כוונתו, וכשהגיעו לפרוסקה ישבו יחדיו עם הקומיסר וטיכסו עצה כיצד להשיג כסף. מוישלה הציע שילוו כסף ויציינו במפורש שההלוואה תוחזר רק לאחר מותו של אוסרבסקי. לא יהיה צורך בהמתנה ממושכת, הוא כבר בן יותר משמונים, חולה וחלוש, ואפשר לצפות למותו בכל יום. מובן שהיורש יהיה מוכן לשלם ריבית שנתית גבוהה, שהרי מה זה בשבילו. בנוסף, יש חשיבות רבה לכך שהקומיסר עומד לצדו. אפשר יהיה להשיג כסף ואיכשהו להסתדר עד מותו של אוסרבסקי: אפשר להחזיר ושוב לקחת, ושוב להחזיר ושוב לקחת, וכך עד אין סוף.

התכנית מצאה חן בעיניהם ומוישלה השיא עצה: הקומיסר יאתר כמה משרתים ערמומיים, כאלה המבינים עניין ויודעים לבצע שליחויות, במיוחד כאלה הקשורות בהלוואות כספים, וכך יוכל היורש לישון בשקט. הם התחילו לפעול בכל הדרכים. מוישלה עצמו מצא יהודים עשירים שלא ידעו מה לעשות בכספם והסכימו להלוות להם. בפני הפריץ הצעיר נפתח עולם חדש.

יום אחד החליט אוסרבסקי לבוא במפתיע לפרוסקה. בדרך כלל ידעו בארמון על בואו שלושה חודשים מראש, היו מתכוננים בהתאם ואוסרבסקי היה מוצא את הכול על הצד היותר טוב. אבל הפעם הזאת ביקש אוסרבסקי לבוא במפתיע כדי לבדוק את התנהגותו של היורש שבידיו התכוון להפקיד רכוש כה גדול. עם היורש הראשון נכשל, וחשוב היה לו לדעת מהו אופיו של היורש החדש.

כשהגיע אוסרבסקי לחצר, פגש בארמונו את האציל הצעיר עם הקומיסר, את היהודי מוישלה ק' ועוד כמה יהודים ופריצים. בואו הפתאומי הפחיד את כולם. כשהביט בפניהם, מיד הבין שהעניינים אינם פשוטים כלל ועיקר. הוא הביא את האדון הצעיר לחדר מיוחד והחל בחקירת שתי וערב. “איזה עסקים יש לך עם היהודים ועם כל היתר” – חקר אותו בתקיפות, כדרכו.

היורש התבלבל לגמרי ומלמל דברים לא ברורים, שהיהודים סוחרים עם הקומיסר, שיש להם עסקים אתו ובשל כך נקבצו כולם עכשיו. אוסרבסקי קרא למשרתים וחקר כל אחד מהם לחוד, מה ידוע להם על התנהגותו של האדון הצעיר. המשרת, שנהג לנסוע עם האדון הצעיר וידע את כל הסודות הקשורים בענייני הלוואות הכספים וכל השאר, סיפר לאוסרבסקי את הכול בפרוטרוט.

מיד קרא אוסרבסקי לקומיסר ואמר לו שהוא יודע את הכול. ידוע לו שהקומיסר והאדון הצעיר עשו יד אחת כדי להתהולל ולגנוב ממנו. עליו לדעת שאם יודה במעשה, יינתנו לו חייו בתמורה, ואם לא – יצווה להלקותו עד מוות. הקומיסר נפל לרגלי אוסרבסקי, פרץ בבכי ואחר כך הודה שהכול אמת, שהוא אשם, שהוא בידיו של אוסרבסקי והוא מבקש את רחמיו. אוסרבסקי שלח להביא את האדון הצעיר ואת סטפאן המשרת. האדון הצעיר נאלץ להודות בכל מה שהקומיסר וסטפאן סיפרו. אוסרבסקי סלח לקומיסר ושלחו החוצה, ואילו האדון הצעיר קיבל עשרים ושתיים מלקות, כמניין שנותיו.

לאחר הדברים האלה חיפש אוסרבסקי יורש נוסף, מתאים יותר, שעל שמו יוכל לרשום את כל רכושו. לבסוף אכן מצא אותו. הוא לא היה צעיר כל כך, בן עשרים ושמונה. אוסרבסקי שלח אותו לפרוסקה, וכעבור חצי שנה נפטר.

היורש נעשה לפריץ, אבל אז נתבטלה הצמיתות.²⁹² הוא מכר את האחוזות ואת העיר קאמניץ לאיזה רוסי, אבל אותו רוסי היה שיכור גדול ששקע מיד בחובות כבדים ומת בתוך זמן קצר. לאחר מכן נמכרו האחוזות אחת לאחת, וקנו אותן יהודים, שהשתמשו לשם כך בשמות נוצריים.²⁹³

בנוסף למשכורתו, הייתה לאססור גם הכנסה נאה מן היהודים. כיוון שהיו בעיר יותר ממאה חנויות, וברשיונות החזיקו אולי ארבעה-חמישה סוחרים בלבד, נטל האססור מכל סוחר שלושה רובל לשנה וכולם היו מרוצים. כך היה גם עם בתי המרזח – שילמו לאססור עשרה רובל לשנה, ובזה נסתיים העניין. כשהגיע הרוויזוֹר²⁹⁴ פעם בשנה לבדוק את הרשיונות, ידע על כך האססור כמה ימים מראש וציווה על הסוחרים לנעול את חנויותיהם. בכל פעם היה הרוויזור מגיע ראשית כול אל האססור. את הביקורת הם ערכו בצוותא – שניהם, פקיד ההוצאה לפועל ושמונה-עשר דֵסְיַאטְנִיקִים,²⁹⁵ כדת וכדין. כאשר נכנסו לסמטת החנויות הנעולות, פנה האססור אל הרוויזור ואמר לו כי אלה דוכני מכירה קטנים העומדים כך מימים ימימה. לאחר מכן הוביל אותו לאותן חנויות ספורות שהיה בידן רשיון. הרוויזור החתים את הטפסים: כשר! ונטל, כבדרך אגב, חמישים רובל. גם זה היה מס ששולם מדי שנה. האססור דאג לאסוף את הכסף מראש, קודם לבואו של הרוויזור; אחר כך בא יהודי שהציג עצמו כנציג העיר והוא שדאג לתחוב את הכסף לידו של הרוויזור.

לאססור הייתה הכנסה נוספת מפשרות שעשה בין יהודים נצים. דמי פשרה היה נוטל על פי סוג הסכסוך. היה מתחיל בשטר של שלושה רובלים ומסיים ביותר מעשרה. הוא חי כמו אציל, בבית גדול ובו גן נהדר עם כל הנוחיות. עבור כל זה שילם בכל שנה חמישים רובל לאיזו אצילה, שאצלה בבית גרו כל האססורים. היו לו כמה פרות בשביל חלב, כמה סוסים עם מרכבה פתוחה ועם עגלון, וכל זה לא עלה לו מאומה. הפריצים של קאמניץ שלחו לו חציר, שיבולת שועל ומכל הטוב שבחצרותיהם. גם משרתים לא חסרו לו; היו אלה הדסיאטניקים שתחת פיקודו.

הפריצים ידעו היטב מה הם עושים. תמורת כל המתנות הללו העלים האססור עין מכל פשעיהם. הם יכלו להלקות איכר או איכרה עד מוות, לסטור ליהודי ולענותו כל כמה שיוכל לספוג, ואיש לא יכול היה למחות כנגדם או לתבעם לדין. משום כך נהנה האססור מכל טוב. הוא נהג לנסוע ולבקר את הפריצים ואצלם עשה עוד קצת כסף במשחקי קלפים. הוא מעולם לא הפסיד – הפריץ תמיד הפסיד בכוונה תחילה, כי רצה שהאססור יחזור לביתו עם כמה רובלים בכיסו. לתת כסף ישר ליד – אין זה נאה, מוטב להעמיד פנים שמפסידים לו.

זכורני כי בזמנו היה אססור בשם שירינסקי. היה זה גוי ערמומי, שידע לעשות כסף גם מן היהודים וגם מן הפריצים. היו לו ממש חביות גדושות מטבעות זהב, והשמועה אמרה שיש שם אולי שלושים אלף רענדלעך. כל מי שנזקק לכסף – יהודים או פריצים – הלך ללוות משירינסקי, והלה נטל על כל רענדל שהלווה רובל אחד נוסף. כעבור זמן מה שילם שירינסקי סכום כסף גדול ונהיה לאיספראווניק בסוקולקה²⁹⁶ שבפלך גרודנה.

*

כידוע לכול, יומו של גבר מתחיל בתפילה. כל אחד התפלל בבית המדרש שלו, וכאלה היו שניים: אחד גדול, שנקרא “בית המדרש הישן”, והשני, שהיה קטן יותר, כונה “בית המדרש החדש”. היה גם בית מדרש קטן, שנקרא “בית המדרש של ר' הירשל”, והיה בית כנסת והיו כמה שטיבלעך.²⁹⁷ כולם היו בחצר אחת, ולפניה, לצד הדרך, נמשכה תעלה גדולה ועמוקה מאוד שהגיעה עד לנהר. כשירדו גשמים חזקים הציפו המים את גדות התעלה, עד שהיה קשה ומסוכן לעבור ברחוב עם עגלה, אבל את התעלה לא גידרו.

בית מדרש נוסף היה מרוחק יותר, ברחוב אדולינה, שבצדו האחד יש הר גבוה. בבית המדרש הזה כבר ריכלו בענייני פוליטיקה. אחרי התפילה היו חלק מן האנשים לומדים דף גמרא וחלק אחר – משניות; ליד שולחן מסוים היו כמה יהודים מקשיבים לפלוני שלימד “עֵין יעקב”,²⁹⁸ ואילו השאר דיברו בענייני העיר וסיפרו על צדיקים ועל גאונים גדולים בתורה. “הפוליטיקאים” היו קבוצה בפני עצמה. כל יום התיישבו ליד שולחן, לפני התפילה ולאחריה, ודיברו על מלחמות ועל שלום, על חדשות מן העולם הגדול ועל פוליטיקה. בשל עסקיהם נסעו “הפוליטיקאים” הללו פעמיים בשבוע והביאו עמם את כל החדשות.

שולחן אחד היה וסביבו ישבו יהודים קשישים בעלי זקן שיבה שסיפרו מעשיות על קיסרים וקיסריות משנים קדמוניות, על יֶקַטֶרִינָה,²⁹⁹ פְּיוֹטְר³⁰⁰ ופָּבֶל,³⁰¹ ועל מלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812.³⁰²

ועוד שולחן היה ולידו ישבו יהודים חרדים, וכן פְּרוּשִׁים,³⁰³ כאלה שנטשו את נשותיהם וילדיהם, באו ללמוד בעיר אחרת ו“אכלו ימים”,³⁰⁴ ולמרות זאת כולם התייחסו אליהם בכבוד גדול. הם היו מספרים מעשיות על העולם הבא, על גן עדן ועל גיהנום, ועוד סיפורים מן הסוג הזה, חרישיים ועגמומיים.

מסביב לשולחנות הסתובבו אברכים צעירים “אוכלי קעסט”,³⁰⁵ בנים או חתנים של בעלי בתים,³⁰⁶ שריכלו על חותנים וחותנות ועל מאכלים טובים. הללו כבר פתחו את גמרותיהם והכינו עצמם ללימוד, אבל הרי נעים יותר לשוחח – אז מניחים את הגמרות פתוחות.

בשעה עשר הלכו הביתה לאכול משהו. גמרו לאכול, ואם לא היה זה יום ראשון, ולאף אחד לא היה משהו אחר לעשות, חזרו לבית המדרש ושוב ישבו ליד השולחנות, כביכול כדי ללמוד. פותחים את הגמרות, אבל לאט לאט שוב מתפתחת השיחה. וכשנגמרים כל הנושאים עוברים לדבר על החטאים שבעיר, על “טרפֿה-ביכלעך”,³⁰⁷ על אפיקורסות ועל כיוצא בזה.

בזמני היו בקאמניץ שלושה גבירים – יהודים קמצנים שהתנהגו כקבצנים. לאחד מהם, מ“ג, היו כמאה אלף רובל, אבל הוא התגורר בבית קטן ונמוך עם גג מקש. במקום נרות הדליקו אצלו שמן, אכלו לחם שחור עם תפוחי אדמה לא מקולפים, והוא בעצמו לבוש היה בקפוטה³⁰⁸ קרועה. כשצריך היה ללכת לפריצים לקנות סחורה, הוא הלך ברגל. כזה היה הסוחר הגדול ביותר של חיטה ויי”ש. אומרים שהוא נהיה לגביר עשיר בזכות הפריץ בּוּכֶוֶצְקי מאחוזת ריסטיץ' שליד קאמניץ. הוא קנה עבורו הכול, ואת החשבונות היה משרטט במקל על החול. מקל זה נלקח מאחד העצים של הפריץ, ומ' היה כותב על החול עם המקל ומוחק, וכך במשך כמה שנים צבר את הונו הגדול.

ש“ס, הקמצן השני, התגלה במפתיע כגביר, והדבר קרה בשעת ברית מילה שנערכה בבית אחד מידידיו הטובים. קודם לכן היה ש”ס טוחן בטחנה של הפריץ והשתכר עשרה גולדן לשבוע. לאחר מכן היה לו מתקן להפקת שמן, עם מכבש ועם סוסים, שהיה שווה בערך אלף וחמש מאות רובל. איש לא הבין מהיכן יש לאיש הזה כל כך הרבה כסף. לילה אחד עלה המתקן באש. ש“ס החל לנסוע בכרכרה יחד עם הסוחר א”ט. ש“ס הוביל את הסוסים, ואילו א”ט, שהיו לו אולי אלף רובל, הפך לפתע פתאום לסוחר גדול של תבואה ושל יי“ש. הוא ישב למעלה בתוך הכרכרה, נסע אל כל הפריצים ועשה עמם עסקים בשווי של עשרות אלפי רובל. גם כאן איש לא הבין מהיכן יש לא”ט כל כך הרבה כסף.

וכך עברו כמה שנים. יום אחד היו ש“ס וא”ט בברית מילה. הביאו כמה בקבוקי אלכוהול חריף, הכינו פּוּנְץ' – תה מעורב באלכוהול – ושתו עד שהשתכרו כהוגן. השיכורים החלו לרקד במעגל, וש“ס, שהיה כבר בגילופין, אמר תוך כדי ריקוד: “לא סתם רוקד לו א”ט. עשרות אלפי הרובל שהוא סוחר בהם, שלי הם.” פרצה מהומה רבתי, ולמחרת בבוקר הלכו השניים לדין תורה³⁰⁹ כדי לחלק ביניהם את הכסף. הסכסוך היה על חמשת אלפים רובל. א“ט נשבע על ספר התורה, וש”ס היה מכאן ואילך גביר וסוחר לבדו. אצלו כבר התחילו לאכול אַרבעס³¹⁰ במקום תפוחי אדמה בקליפתם.

הגביר הקמצן השלישי היה ד"ב. הוא עלה לגדולה ונתעשר ממסעות הציד של אלכסנדר השני. מה היה במסעות האלה קשה לדמיין; דבר כזה עוד לא היה מעולם. במשך שנה שלמה נסעו לשם³¹¹ יחידות צבאיות, גידרו שטח של ויורסטה מרובעת והקימו באמצע גן חיות. הביאו לשם אלפי סוגים של חיות מכל העולם, והקיסר עם כל נסיכי אירופה עמדו על הגדר וצלפו בחיות, שהיה להן די והותר שטח להימלט.

לד"ב היה פונדק ליד ביילווייז’ה, ממש במקום שבו נפגשה כל החבורה הזאת וסמוך לקסרקטין של הצבא. בזמן הציד הוא הרוויח שלושים קופיקות על כוסית שנאַפּס,³¹² ורובל שלם על שנַאפּס משובח במיוחד. עבור לחמניה גבה שלושים קופיקות, ועבור דף נייר לכתיבת בקשה לקיסר – רובל. הוא דרש כמה שהתחשק לו ואיש לא עצר בעדו. כך צבר מאתיים אלף רובל, ואישתו, שבאותו זמן עסקה גם היא במסחר, הרוויחה לחוד שישים אלף רובל.

ד"ב קנה אחוזה ליד הנהר, שני מיל מקאמניץ, הקים שם טחנת מים והחכירה לאחד מקרוביו תמורת אלף שש מאות רובל לשנה. כשנוכח שקרוב זה מתפרנס כהוגן, נטל ממנו את החכירה, ובניו החלו לסחוב בעצמם את שקי התבואה לטחנה. גם מהדגים שבנהר יצא לו משהו. הוא שכר איכרים שידוגו עבורו, ואת הדגים שניצודו החזיק בנהר בתוך תיבות גדולות מנוקבות בחורים קטנים. בכל יום חמישי הגיעו אליו סוחרי דגים מקאמניץ ורכשו אצלו דגים במחיר מירבי של שנים-עשר גְרוֹשְׁן³¹³ לפונט. הוא הרוויח כסף רב מן הדגים, אבל לא הרשה לעצמו לאכול מהם אלא רק בשבת, כשאישתו, בעלת-הבית, חילקה פרוסות קטנות של דג.

קמצנותו התבטאה בכל דבר. הוא לא הרשה לעצמו לטעום מן החמאה שהוכנה מן החלב של שלושים הפרות שהיו ברשותו, על אחת כמה וכמה שלא התיר לעצמו לאכול ממנה. אבל הוא היה יהודי פיקח ואפילו משכיל. כבר אז קרא עיתון רוסי, ודווקא את זה הרשה לעצמו לקנות. גם דף גמרא ידע לא רע. כשנסע לוורשה כדי לרכוש אצל סורקין מפראגה³¹⁴ כמה אבני ריחיים לטחנה בסכום של שלוש מאות רובל, נהג ללון בבית תמחוי, שם ישן ואכל ארוחת צהריים תמורת חמש-עשרה קופיקות. לוורשה לא היה מוכן לנסוע או ללכת ברגל, שמא יתחשק לו פתאום לקנות משהו. וכך עזב את פראגה, ואת ורשה כלל לא ראה.

מבין המשפחות העשירות, שהייתה להן השפעה רבה על חיי העיירה, הראשונה היא משפחתו של ר' יאָניע טרינקובסקי. היה לו בית מרזח לפריצים, שהיה מרוהט בפאר גדול.³¹⁵ אישתו, חייצ’ה, הייתה עקרת בית נבונה וכשרונית, ממש אשת חיל, והיא שניהלה את המסבאה. אצלה תמיד אפשר היה למצוא את הפריצים. הם באו עם סוסיהם היקרים הרתומים בזוגות זה אחר זה, עם העגלונים המקושטים על המרכבות, עם משרתיהם האישיים. פריצים אחרים באו גם עם חצוצרה. אצל חייצ’ה אפשר היה לקבל יינות יקרים, סיגרים משובחים ותבשילים טובים. הרווחים מהפריצים היו גדולים. בנוסף, ר' יאָניע, בעלה, היה סוכן-נוסע של תעשיינים מביאליסטוק ורכש עבורם צמר ברוסיה. באותם ימים – כששוויה של קופיקה היה כשווי רובל היום – הוא הרוויח שלושת אלפים רובל בשנה. הם חיו בעושר בלתי רגיל ובזבזו את כל כספם.

כשיאָניע היה שב מדרכו, שלח לקרוא לבַּלָּן ונתן בידו שלושה רובלים עבור שתי עגלות עצים להסקת בית המרחץ. הבלן היה סובב ברחובות וקורא בקול גדול לבוא אל המרחץ; וכיוון שעל פי רוב היה זה באמצע השבוע, ידעו כולם שר' יאָניע הגיע הביתה. אף שהבלן קרא לכולם לבוא, היו בעלי הבתים באים אל ר' יאָניע ומבקשים את רשותו לבוא לבית המרחץ. ר' יאָניע, שמטבעו היה גאוותן גדול, שאב מכך הנאה מרובה.

אצלנו בעיירה הוא שיחק תפקיד של מעין רוטשילד, וכך היו גם בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו. הצעירים בני המשפחות העשירות ראו לעצמם זכות גדולה אם דיברו עם ילדיו של ר' יאָניע, וכשהוא או ילדיו הואילו לדבר עם מישהו, זה נחשב כטובה שאין למעלה ממנה. ר' יאָניע מעודו לא נראה מהלך סתם כך ברחוב; היה לו בית מדרש משלו – חדרון בעליית הגג, אצלנו בחצר. כלי השולחן בביתו היו מכסף, גם המנורות והפמוטות לשבת היו שווים כמה אלפי רובל, אבל אלף רובל במזומן מעולם לא היית מוצא ברשותו.

משפחה שנייה מסוג זה הייתה משפחתו של דוד-יצחק, חתנו של ר' יאָניע. גם לו היה בית מרזח וגם הוא שיחק תפקיד כמו זה של חותנו. אצלו הייתה “זלילה” כמו שצריך, הרבה יותר מאשר אצל חייצ’ה, כלומר, גם בימות חול אכלו שם קציצות בשר מטוגנות בשומן, אווזים, עופות ותרנגולי הודו.

לדוד-יצחק היה אב עשיר בטיקטין,³¹⁶ ר' ישעיה-חיים, שגם לו היה בית מרזח גדול ושישים אלף רובל במזומן. הבריות אמרו עליו שכלי הכסף שבביתו משקלם, אולי, עשרה פּוּד. הוא חיקה את ר' איצעלע זַבְּלוּדוֹבְסְקִי,³¹⁷ הגביר הנודע מביאליסטוק, שבקרב יהודי רוסיה נחשב לרוטשילד. עם הגוברנטורים בגרודנה,³¹⁸ שהתחלפו בזמנו, התהלך ר' איצעלע כמו עם אחים. אם מפקד המשטרה בביאליסטוק לא נשא חן בעיני הפרנסים היהודים, הם הלכו לר' איצעלע וביקשו ממנו שידאג להחליפו באחר, והוא היה משיב להם: “יהודים, בתוך שמונה ימים יהיה לכם מפקד משטרה חדש.” הוא שלח מכתב לגוברנטור בגרודנה והודיע לו שהמפקד איננו מתאים. הגוברנטור שילח מיד את המפקד לעיר אחרת ויהודי ביאליסטוק קיבלו מפקד משטרה חדש.

ר' ישעיה-חיים, אביו של דוד-יצחק, היה ידיד טוב של ר' איצעלע והשתדל לנהוג כמותו. לבנו עזר הרבה מאוד. כשדוד-יצחק חיתן אחד מבניו, לא היה צריך לדאוג בכלל. אביו נתן נדוניה של אלף רובל, סכום שנחשב אז לגבוה מאוד. בנוסף כיסה כיד הגבירים את כל הוצאות החתונה והמלבושים. כשדוד-יצחק חיתן בת, שלח האב מראש ארגז מלא כלי בית מכסף, מנורות ופמוטות לשבת. בחתונה עצמה הציבו על האדמה פמוטות מכסף, גבוהים יותר מהשולחנות, ובכל החלונות נצצו האורות ממנורות הכסף ומכלי הכסף האחרים. אם נערכה החתונה לפני פסח, שעה שיש בִּיצות גדולות, הניחו קרשים גדולים ברחוב, מביתו של דוד-יצחק ועד לבית הכנסת.

הכליזמרים הגיעו משתי ערי המחוז: בריסק וקוברין,³¹⁹ והעיר הייתה כמרקחה. במיוחד הצטיינה באותם ימים חבורת הכליזמרים מקוברין בראשותו של ר' שעפּסל. שעפּסל כלל לא ידע לקרוא תווים, אבל כשניגן התמוגגו המאזינים בדמעותיהם. את מתיקות נגינתו אי אפשר בכלל לתאר.

שעפּסל היה כל כך מפורסם, עד ששמו הגיע אל פסקייביץ‘,³²⁰ נציב פולין. הלה שלח להביאו ושעפּסל ניגן לפניו בכינור. פסקייביץ’, שהוקסם מנגינתו והציע לו להתנצר, שאל אותו אם הוא יודע לנגן על פי תווים. “לא, אינני יודע,” ענה שעפּסל בתמימות.

“נִיצֵ’בוֹ”³²¹ – טפח פסקייביץ' על שכמו – “אני כבר אלמד אותך, העיקר שתתנצר.”

שעפּסל התרעם ואמר שגם לו הכתירו אותו לנסיך לא היה מסכים להתנצר. למרות זאת, פסקייביץ' החזיק בו במשך שלושה ימים. בכל ערב הזמין לביתו אורחים חשובים, ובשעת הארוחה ניגן שעפּסל לפניהם במשך שעתיים או שלוש. שעפּסל לא רצה לטעום מאומה – לא יין ולא שנאַפּס. את מזונו ציווה פסקייביץ' להביא ממסעדה יהודית.

כשנוכח פסקייביץ' שלא יצליח להשפיע על שעפּסל, נתן לו אלף רובל ותעודה שבה נכתב כי לשעפּסל יש כשרון מוזיקלי אלוהי על אף שמעולם לא למד. שעה שנפרדו אמר פסקייביץ' לשעפּסל שהוא מוכן להציגו בפני הקיסר. הוא ובני משפחתו יהיו מאושרים, וייתכן שגם כלל ישראל יצא נשכר. אבל שעפּסל התחמק, יצא מזה איכשהו ונסע לשלום. באלף הרובל שקיבל קנה שעפּסל בית והמשיך לנגן בכל חתונות הגבירים שבפלך גרודנה. לא הייתה חתונה של גביר שבה לא ניגנו שעפּסל ושמונת הנגנים שבלהקתו.³²²

היה שם גם בדחן,³²³ פלוני ששמו טודרוס, גם הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה. לכל חתונה היה מחבר חרוזים חדשים, שבהם נזכרו שמותיהם של כל המחותנים. בטקס ה“באַדעקנס”³²⁴ הרעידו דבריו את הלבבות. חרוזיו של טודרוס, יחד עם נגינתו של שעפּסל, גרמו לכולם, גם למי שעשוי היה מברזל, לגעות בבכי. בשעת ה“באַדעקנס” הגיעו הבכיות והיללות עד לב השמים. הנשים פשוט התמוגגו בבכי, וצריך היה לבקש מטודרוס ומשעפּסל שיפסיקו – לנשים אין עוד כוח לבכות.

בלהקת המנגנים לא חסרו גם ליצנים; ראובעלע, למשל, היה אמנם יהודי זקן, אבל מן ההלצות שהשמיע בסעודה ליד השולחן התפקעו כולם מצחוק. הנשים צחקו כל כך עד שאפסו כוחותיהן. צריך היה לבקש ממנו שיפסיק – לנשים אין עוד כוח לצחוק.

נער הייתי וזכורני, שפעם, בחתונה משפחתית, אמר ראובעלע לנאספים בשעת הסעודה החגיגית: “אחוד לכם חידה, ומי שלא ידע את פתרונה ייתן לי עשר קופיקות.” הניחו קערה לאיסוף הכסף, וראובן שאל: “רבותי, איך ייתכן שארבעה אנשים יחלקו ביניהם שלושה תפוחים וכל אחד יקבל תפוח שלם?”

מובן שאיש לא ידע את התשובה, וכולם הטילו עשר קופיקות לקערה. כאשר נאספו שמונה-עשר רובל, ניגש ראובן אל הקערה, נטל את כל הכסף והכניסו עמוק לכיס מכנסיו. אחר כך החזיר את הקערה למקומה על השולחן ואמר: “רבותי, גם לי אין מושג, הרי לכם עשרים גרושן כפי שהסכמנו.”³²⁵ מובן שכולם צחקו צחוק גדול, וראובעלע הצליח בזכות החכמה הזאת להרוויח כמו בשלוש חתונות.

לאחר שאישתו – האישה הזריזה, בתה של חייצ’ה – הלכה לעולמה, לקח דוד-יצחק אישה שנייה, וכעבור זמן קצר – אישה שלישית. באותו זמן כבר ירד מגדולתו וחדל למלא תפקיד של ממש בעיירה. ישעיה-חיים לבדו עזר לבנו לעמוד על רגליו, אבל הלה לא חזר עוד למעמד שהיה לו בחייה של אישתו הראשונה, בתו של ר' יאָניע. זו הייתה אישה מיוחדת במינה – בעסקים ובחכמה. גם אליה באו פריצים רבים, אבל אחרי מותה, כשדוד-יצחק החל להחליף את נשותיו, עברו כמעט כולם אל ר' יאָניע, שאצלו היה בית המרזח הראשון עד למרד של שנת 1863.³²⁶ לאחר שמתה אישתו, ניהלו כלתו ובתו את העסק.

המשפחה השלישית הייתה משפחת קוטיק – הסבא שלי אהרן-לייזר ואחיו מרדכי-לייב. גם הם נהגו ביד רחבה, אבל בבתיהם הגדולים היו שולחנות וספסלים גדולים ופשוטים וכל הנהגתם הייתה עממית יותר. גם הם היו בעסקי מזיגה, אמנם מסוג פשוט יותר, אבל הם חיו בהרחבה, בעושר, בגדולה, עד שאפילו היום יכול גביר מוורשה להתקנא בהם.

*

מרדכי-לייב קוטיק, אחיו של סבא, היה טיפוס של למדן, וכמובן שכמו כל הלמדנים גם לו לא היה בנעוריו שום מושג על פרנסה. כשנפטר אביהם נותרו בידם בית גדול באמצע השוק, בית מרזח ושלושת אלפים רובל. סבא נתן לאחיו את הבית, ואת הכסף חילק לגיסים, שהיו למדנים גדולים, ולשאר בני המשפחה. הוא אמר כי הוא לא זקוק לכסף, משום שהוא יכול להרוויח ולהתפרנס והם לא.

למרדכי-לייב נמצאה תמיד פרנסה בשפע, וכיוון שהפרנסה הזו הייתה מצויה בעיקר בימי ראשון ובזמן הירידים, עברו עליו כל יתר ימות השבוע בשקט ובשלווה. הוא קיים בביתו מניין בימי חול ושבת, ובדרך כלל התפללו שם אנשים פשוטים מקרב ההמון. הוא עצמו היה הקורא בתורה, בעל התפילה והתוקע בשופר; בשבת היה מלמד את המתפללים חומש. בכל ימות השבוע, מוקדם בבוקר לפני התפילה ומאוחר בערב, היה לומד דף גמרא ומדרש. כל היום היו חדרי הבית מלאים אנשים – בעלי בתים, שדיברו על החדשות, על רוטשילד ועל מאכליו ומשקאותיו של הקיסר. אחר כך שיחק מרדכי-לייב דַמְקָה עם בעלי הבתים שלו.

ליד השולחן הגדול המשיכו לספר מעשיות על מלכים ונסיכים ועל הנסים והנפלאות שעשו רבנינו הגאונים, ומרדכי-לייב, ששיחק דמקה, היה מאזין כבדרך אגב למעשיות האלה. הוא היה אדם ישר והגון, וכשהזיז את כלי המשחק על פני הלוח ושמע שמישהו מגזים בדבריו, היה מבקשו: “אל תשקר ואל תגזים, זה לא יפה!”

הוא היה המוהל הראשון בעיירה. כמעט בכל יום, משמונה בבוקר ועד שתים-עשרה בצהריים, היה סובב בעיר ובכפרים שמסביב בעסקי בריתות. הוא לא היה אוכל אפילו כזית מן השולחן הערוך, ואף לא שתה מאומה. הוא התיר לעצמו ליטול רק חתיכה של עוגת לעקעך³²⁷ ואותה הביא הביתה – לאישתו ולילדים, שיטעמו משהו מן הברית. “זאת מצווה!” היה אומר להם.

בשמחות המשפחתיות שימש מלצר. אם נערכה חתונה או ברית, היה מתרוצץ ברוב עסק, מזיע כולו, מגיש לשולחן ומסדר צלחות, כשנערים ונערות מסייעים לו במלאכתו. לפני שהגיעו לברכת המזון, היה מרים כוס לחיים, שותה שנאַפּס מתוק ומקנח בגבינה קשה, שתמיד היו מוכנים עמו להזדמנות כזו.

הייתה לו מעין קופה מיוחדת להלוואות עבור החנוונים שבשוק, וממנה הלווה עד עשרים וחמישה רובל. לו עצמו מעולם לא היה כסף, שכן היה לו בן נשוי, בן יחיד ומפונק, שחי ביד רחבה. מרדכי-לייב היה לווה מאחרים ומלווה לחנוונים, וכך נהג כל חייו עד שמלאו לו שבעים שנה.

ספק גדול אם אי פעם אכל מרדכי-לייב בביתו של זר, ואפילו בתשלום. כשצריך היה לנסוע לבריסק, מהלך חמישה מיל מקאמניץ, היה לוקח “ביטקע”, כלומר עגלה קטנה על שני גלגלים רתומה לסוס טוב, ונוסע לבדו. הוא אהב לנסוע מהר. בתוך חמש שעות היה מגיע לבריסק ושם נשאר לכל היותר עשר שעות. ב“ביטקע” היו לו בקבוקון יין מתוק עם גבינה רזה וכמה עוגיות – ואת אלה אכל בדרך. כשהגיע לבריסק כבר לא היה רעב. נסיעות למקומות אחרים בכלל לא ערך, כדי שלא יאלץ לאכול אצל זרים, ואף לא בתשלום.

חיה-גיטל אישתו הייתה חרוצה וצדקנית. היא נהגה לתת נדבות גדולות והרבה. תמיד סחבה עמה ארנק עור שממנו חילקה מטבעות בלי למנות – לאחד חופן קטן של מטבעות, לאחר חופן גדול של מטבעות נחושת. על שולחנה אכלו שישה ילדים מן ה“תלמוד תורה”.³²⁸ בכל יום הייתה מגישה להם מכל טוב ובאדיבות מופלגת; מלבדם אכלו על שולחנה גם יהודים עניים וזקנים, ולא חסרו גם מגידים ודרשנים, חזנים ורבנים, שהיו כל הזמן יוצאים ובאים בקאמניץ.

אכל אצלה גם טיפוס מיוחד – פרוש שקראו לו “פּאַנטשאָשניק”,³²⁹ שמזה ארבעים שנה למד בבית המדרש החדש של קאמניץ. הוא נחשב למקובל, ובבית המדרש היה לו שק מלא ספרי קבלה שמהם למד כל היום בניגון מיוחד. קולו היה זך ודק, ואנשים אהבו לשמוע אותו. בשבת לימד בביתו של מרדכי-לייב פרקי אבות ומדרש. הוא היה מספר על גן עדן, דברים שכמותם לא מוצאים בשום ספר יהודי. את הגיהנום לא הזכיר מעולם. בגן עדן נמצאו כל הדברים הטובים והטעימים, שהפה אינו יכול לתארם. דיבורו התנגן מתוק כל כך, ולקהל מאזיניו נדמה היה כאילו הוא עצמו היה שם.

פעם אחת, כשהמגיד מקֶלְם³³⁰ הגיע לקאמניץ כדי להטיף ולומר דברי כיבושין, החזיק אותו מרדכי-לייב בביתו במשך חודש ימים. האכילוהו והשקוהו שם כיד המלך, וכשעזב המגיד את קאמניץ, נראה שמן כמו לאחר שהייה בבית הבראה.

אבל בחייו המאושרים של מרדכי-לייב היה חיסרון אחד: הוא לא הסתדר עם אישתו, חיה-גיטל. הוא תמיד כעס עליה ונקם בה בכך שלא אכל מאומה. בעצם, הכעס כבר הפך מין קו אופי שלו. פה היה ברוגז עם בנו ושם ברוגז עם הנכדים. תכונה זו הפריעה לו מאוד בחייו, אך חוץ מההרגל הזה, היה אולי האיש הכי מאושר בעולם. בנוסף על כך היה יפה תואר: גוף רחב, פנים רעננות, שופע נעורים, זקן שחור וגדול – גבר לעניין!

הייתה עוד משפחה חמישית: ר' שמחה-לייזר, גיסה של חייצ’ה. הוא היה יהודי יוצא דופן – למדן גדול, דתי מאוד, חכם ובעל מידות. התמזל מזלו ופעם אחת, לפני כשמונים שנה, זכה ב“הגרלה הסאכסית”³³¹ בעשרים וחמישה אלף רובל, כסף נקי. את הכסף חילק כך: חמשת אלפים רובל נתן לצדקה, משום שלפי התלמוד אסור לתת לצדקה יותר מחוֹמֶש;³³² שלושת אלפים רובל נתן נדוניה לבתו וחיתן אותה עם עילוי מפורסם מביאליסטוק. החתן הזה, שלאחר זמן קצר חלה ומת, עלה לו ששת אלפים רובל. את הכסף שנותר השקיע בקניית שתי חנויות בנויות אבן בבריסק, ומהן הייתה לו הכנסה של חמש מאות רובל בשנה.

בנוסף על כך רכש שדות בקאמניץ, אחוזה קטנה עם אדמות פוריות, כאלה שיהודים מכנים “עפרות זהב”,³³³ ומכאן הייתה לו כבר פרנסה. לייקע³³⁴ אישתו היא שניהלה את עסקי השדות, ואילו הוא ישב יומם ולילה ולמד. אני זוכר אותו יושב בבית המדרש הישן אחרי התפילה ולומד עד שעה אחת-עשרה. אהבתי אותו מאוד.

הלומדים הגדולים היו באים אליו כדי לעסוק בדברי תורה ולשאול את פיו בדברים שהתקשו להבינם. אחר כך היה שב לביתו, שהיה מרוחק מאוד, אולי יותר מוויורסטה, אוכל את ארוחת הבוקר וחוזר ללימודיו. היו לו ספרים בשווי של חמשת אלפים רובל. עוד קודם לזכייה הגדולה היו ברשותו ספרים רבים, אבל לאחר מכן המשיך וקנה עוד ועוד. לספרים היו כריכות יפהפיות. מטבעו היה טוב לב ועניו. הוא התייחס לכולם בשווה, וילדים קטנים אהבוהו כמו את שמואל הנביא.³³⁵ דיבורו היה בשובה ונחת. כעס לא היה בו כפי שאין אש במים.

בכל קיץ היה קורא אליו את הלומדים כדי להכין ביחד מצה שמורה.³³⁶ כידוע, מצה כזאת עושים מחיטה שאיננה צומחת מעבר למידה הרצויה ומשעת קצירתה אסור שתבוא במגע עם מים. בדרך כלל קצרו הגויים את החיטה והם גם אלה שדשו את הגרעינים וטחנו את הקמח – וזה כשלעצמו כבר איזשהו פגם מבחינתו של ר' שמחה-לייזר שלנו. הוא קנה אפוא בעצמו חרמשים קטנים וחדים כדי לקצור את התבואה, קרא לשני מניינים של לומדים, פרושים ואברכים צעירים היושבים ולומדים, ויחד עמם הלך לשדה ולימד אותם לקצור…

את התבואה שנקצרה ערמו בערמות ואחסנו לייבוש בסככה מיוחדת. כשהתבואה כבר הייתה יבשה, דשו אותה ר' שמחה-לייזר והלומדים במקלות דישה מיוחדים. לאחר מכן הביאו את הגרעינים הביתה. כאן הייתה טחנה שולחנית, עם אבנים ועם ארכובה, שעלתה לו כמה מאות רובל. הלומדים סובבו את הארכובה, חלקם אספו את הקמח לתוך קערות יפות ואחר כך שפכוהו לתוך מגירות של ארון גדול ובו חורים קטנים לאוורור, שם נשאר עד אחרי פורים. אז היה קורא שוב לאותם לומדים וביחד היו אופים את המצה השמורה; למטרה זו עשה ר' שמחה-לייזר מערוכי זכוכית מיוחדים.³³⁷ קודם שהחלו לעבוד אכלו כיד הגבירים, באמצע השמיעו דברי תורה, ולאחר שסיימו את מלאכתם שוב אכלו ועסקו בתורה. במשך כל העבודות הללו שרתה ביניהם השמחה, ומי שלא ראה את שמחתם בעת הקציר, הייבוש, הטחינה והאפייה – לא ראה שמחה מימיו.

כשהמצה השמורה יצאה אפויה מן התנור, הוא חילק אותה בין הלומדים שהשתתפו בעבודה, שיספיק לכל הפסח. כיוון שהחלקים הללו היו גדולים למדי, יכלו הלומדים למכור מצות שמורות וכך הרוויחו כמה רובלים להוצאות החג. כך היה בכל שנה, וכך חי יהודי של צורה בימים עברו: מידת הצדקה שלו, דרכו בקיום המצוות, הדרתו – כל אלה היו לאין שיעור. ר' שמחה-לייזר לא היה כל כך זקן במותו, הוא נפטר כבן שישים.

חמש המשפחות הללו היו הפנינים בכתרה של העיר, ובנוסף לזה הן היו גם עשירות. אבל העיירה ככלל הייתה ענייה, ותושביה עמלו קשה למען פרוסת לחם עוני. כל השבוע לא זכה איש לטעום בשר, אפילו לחם לבן או דברי מאפה טריים אכלו רק בבתים ספורים. כל ימות השבוע אכלו רק לחם שחור, שאותו אפתה כל משפחה לעצמה פעם בשבוע או בשבועיים. היה מקובל לחשוב שככל שהלחם יבש יותר, כך יאכלו אותו פחות.³³⁸

בבוקר אכלו קְרוּפְּנִיק, תבשיל גריסים עם תפוחי אדמה,³³⁹ או ששמו בקדירת הקרופניק הגדולה, שאמורה הייתה להספיק למשפחה בת שש נפשות, גם אונקיית חמאה, או חצי קוואָרט³⁴⁰ חלב, או לכל היותר קוואָרט שלם, שמחירו היה קופיקה אחת. בצהריים אכלו בּוֹרְשְׁט³⁴¹ עם לחם וקינחו בחתיכת דג מלוח או בקצת חמאה. בערב בישלו פתיתים או אטריות עם אותה כמות חלב. העניים יותר הכינו אטריות מקמח שיפון.

בשבת אכלו כולם דגים, גם העניים. העשירים קנו דגים גדולים, והעניים – דגיגים קטנטנים. טחנו את הדגים עם בצלים ועשו מהם קציצות.³⁴² הדגים הועלו בנהר שליד העיר, וחצי גולדן לפונט נחשב מחיר יקר. אם קרה והמחיר עלה לעשרים גרושן, התחוללה בעיר מהומה רבתי כנגד מוכרי הדגים. הייתה קמה זעקה שהמוכרים מוציאים את כל סחורתם מקאמניץ כדי למכור אותה בבריסק ולכן אין בעיר דגים לכבוד שבת.³⁴³ מוכרי הדגים הוזהרו שאם ימשיכו במעשיהם ויגרמו להתייקרות לא רק יחטפו מכות אלא לעולם גם לא ייקראו לעלות לתורה.³⁴⁴

הבשר שאכלו היה בשר עגל, כבש או בקר, אבל היה זה בשר דק וכחוש. הקצבים קנו פרות רזות, שכבר בקושי עמדו על רגליהן. אפשר היה לקנות פרה בשישה עד שמונה רובל; עשרה רובל כבר נחשב למחיר גבוה. העשירים קנו, כמובן, בשר בקר; העניים – בשר עגל; והעניים ביותר – המלמדים ובעלי המלאכה, שלא היו קשורים לפריצים – הסתפקו בבשר כבש.

היו כל מיני סוגים של קוּגְל³⁴⁵ – שמנים וטעימים – אפילו אצל העניים. בשבת נשמו כל היהודים לרווחה; לעומת המזון שאכלו כל ימות השבוע, ארוחת שבת הייתה כסעודת מלכים. בכל בית אפו חלה והכינו טשאָלנט.³⁴⁶

ביום שישי לפנות ערב היה שמש בית הכנסת עובר ברחובות העיירה ומכריז: “לברך על הנרות!” כל היהודים הלכו להתפלל בבתי המדרש, רחוצים ונקיים, ואחר כך אכלו את סעודת השבת הגדולה. בשעת הארוחה היו שרים זמירות, בכל בית דלקו נרות חֵלֶב³⁴⁷ בפמוטות ובמנורות התקרה – הייתה שמחה בשבת היקרה והאהובה.³⁴⁸ העצב והסבל של כל ימות השבוע כמו נשכחו, ובמשך כל יום השבת חשו שמחה וקדושה בכל פינה ומקום. על עסקים ופרנסה איש לא העז לדבר, זה נחשב לחטא גדול.

במשך היום למדו הרבה וישנו הרבה. בימות החורף או הקיץ היו לומדים בחברותא לאחר השינה. ליד אחד השולחנות בבית המדרש היו לומדים גמרא עם הרב, ליד שולחן שני למדו משניות, ליד השלישי – מדרש, הרביעי – “שלחן ערוך”,³⁴⁹ שולחן שולחן והרבי שלו. מסביב לשולחנות הנותרים ישבו פשוטי עם מקרב ההמון, שלא ידעו ללמוד בעצמם. אבל הם ידעו לומר מזמורי תהלים והם עשו זאת בניגון יפה, בהתלהבות ובשקיקה. הם קראו פסוק אחר פסוק, לפי סדר הפרקים, וזה היה מחזה נוגע ללב. אחר כך התפללו מנחה והלכו לאכול סעודה שלישית³⁵⁰ – חתיכת דג אצל בעלי בתים, ודג מלוח עם שאריות חלה אצל כל היתר. אחר כך הלכו להתפלל מעריב, ולפני כן אמרו את המזמור הארוך של תהלים, “אשרי תמימי דרך”,³⁵¹ באותו ניגון עצוב האומר: הנה שוב בא שבוע חדש עם דאגותיו וצרותיו; הנה מתחילה לזחול העצבות של ימות החול.

בבתים הגדולים היו שותים במוצאי שבת תה שבושל בתוך קנקן ונוגסים בקוביית סוכר קשה. עם קובייה כזו אפשר היה לשתות שתיים או שלוש כוסות תה. אם לא התעצלו יותר מדי היו מרתיחים שוב את המים בקנקן ולוגמים שוב. סיימו לשתות את התה והתפנו לחשבונות החולין. החנוונים הכינו עם נשותיהם את רשימת הסחורות הדרושות להם לכל השבוע, המוזגים – את כמות היי"ש, והיהודים שסחרו עם הפריצים עשו את חשבונותיהם שלהם – מה יש לעשות אצל הפריץ, כיצד להתהלך עמו, איך כדאי לדבר אתו בימים אלה. במוצאי שבת החליטו על כל הדברים הללו בעצה אחת עם הנשים, ולמחרת בבוקר החלו שוב העסקים הרגילים של השבוע.

*

קאמניץ נודעה כעיר של לומדים, ורבניה נמנו תמיד עם הגדולים והמפורסמים, וזאת על אף ששכרו של הרב לא עלה על שלושה-ארבעה רובלים לשבוע. רב כי יבוא לעיירה, וכבר היו למדניה של קאמניץ, מבוגרים וצעירים, מכינים שאלות וקושיות גדולות כדי לנסותו. כשעמד הרב לומר את הדרשה הראשונה שלו, נפל לבו מפחד למדניה של קאמניץ. הדרשה הראשונה אכן הייתה מעין מבחן – היה עליה להכיל “חריפות” ופּשטלעך עמוקים³⁵² – ואם היו הלומדים מרוצים ממנה, הוא ידע כי התקבל למשרת הרב הקבוע.

באותם ימים היו אברכים צעירים עוזבים את ביתם, את נשותיהם וילדיהם ונוסעים ללמוד תורה בערים אחרות. בביתם שלהם לא יכלו ללמוד בשקט. הם נסעו אפוא לעיר זרה ושם הגו בתורה יומם ולילה. למזון לא היו צריכים לדאוג. כל פרוש קיבל “ימים” לאכול, לפי ידיעותיו בגמרא.³⁵³ המוכשרים שבהם זכו לאכול על שולחנם של עשירים, ואילו הפחות מוכשרים אכלו בבתיהם של עניים. כל בעל בית, ולו הפחות ביותר, היה נותן אוכל יום או יומיים בשבוע לאחד הלומדים, בדיוק כפי שכל בעל בית עני היה נותן אוכל לאחד מילדי ה“תלמוד תורה”. אבל היה זה מובן שלפרוש צריך לדאוג יותר מאשר לנער של “תלמוד תורה”.

מלבד הלימודים היה לפרוש חישוב נוסף. באותם ימים, כידוע, היו פרנסי העיר לוקחים את מי שרצו לשם מילוי מכסת המגויסים לצבא.³⁵⁴ לשם כך היו להם חטפנים,³⁵⁵ שתפסו בכוח את הנערים שפרנסי העיר ביקשו לגייס. החטפנים לא הסתפקו בעירם שלהם אלא חיפשו נערים מסתתרים גם בערים אחרות. העובדה שאותם נערים כלל לא היו רשומים ב“סקזקה” הממשלתית לא שינתה מאומה, משום שפרטיהם היו רשומים אצל פרנס החודש.³⁵⁶ כאשר תפסו צעיר שלא היה רשום ב“סקזקה”, העניקו לו שם של אחד הצעירים, מקרב בני בעלי הבתים, שכן היה רשום. החטוף הזה, שנהיה כביכול לבנו של בעל בית, הלך לשרת בצבא במקומו. בדרך זו נפטרו בעלי הבתים מלמסור את בניהם לצבא, אפילו אם היו להם שישה ילדים, ותמורת זאת נתנו כסף לקהילה – מאה רובל היו די והותר…

אז מסרו לצבא גברים צעירים, אפילו בני שלושים, שהיו להם כבר חמישה או שישה ילדים. רווק בן שלושים היה קשה מאוד למצוא; בחור³⁵⁷ בן שבע-עשרה שטרם התחתן נחשב לרווק זקן, וזאת הייתה בושה גדולה. החיילים המגויסים היו אפוא אבות לילדים, ולעתים אף לילדים רבים.

מובן שאת הפרושים כיבדו מאוד ולא מסרו אותם לעבודת הצבא. למרות זאת, בעירם שלהם חששו הלומדים להישאר. כל אחד חשש שמא יכעס אחד הפרנסים על אביו או על חותנו ואז הוא עלול למסור אותו לצבא. דברים כאלה אכן קרו ומאומה לא עזר. בקאמניץ היו פרושים רבים שישבו ולמדו. הסבים שלי, שהיו תחילה פרנסי-חודש ואחר כך סְבּוֹרְשְׁצִ’יקִים,³⁵⁸ אף פעם לא מסרו לצבא אברכים שידעו ללמוד. בחור שישב בבית המדרש וידע ללמוד, ולו משהו, היה יכול להיות בטוח שהוא לא יצטרך לשרת בצבא.³⁵⁹

הפרושים בקאמניץ היו למדנים מן השורה הראשונה. בבית המדרש הגדול היו יותר משישים ש"סים, אפילו שהיו ישנים וקרועים פה ושם. אבל ידעו להסתדר עם מה שיש – זה שהגיע בלימודיו למקום הקרוע, החליף את הגמרא שלו עם אחר. ובאמת, בבית המדרש הגדול הייתה הדרת קודש – הלומדים הגדולים עסקו שם בתורה, בעלי הבתים הגדולים התפללו, והזקנים, שישבו סביב השולחן הגדול שליד התנור הגדול, סיפרו מעשיות.

קאמניץ נחשבה לעיר היותר אנינת הדעת בכל פלך גרודנה. היו בה חקרנים ופילוסופים, שתמיד היו מתפלספים, מתפלפלים בגמרא ומתהדרים בחריפות. מי שנכנס לבית המדרש מצא תמיד סביב השולחנות יהודים מתווכחים על דף גמרא, או “תוספות”,³⁶⁰ או מהרש“א.³⁶¹ היו שם אברכים שנודעו בהצטיינותם במהרש”א, וכונו “מהרש”א-קעפּלעך“.³⁶² הם הקדישו ימים ולילות כדי לפענח כל “ודו”ק” או “ויש לישב”, שבפירושי המהרש"א.³⁶³

בית המדרש החדש, ש“התקנא” בבית המדרש הישן, משך אליו, הודות לגבאי הנמרץ שלו, את הפרושים והלומדים. ישבו שם אברכים מצוינים – בניהם או חתניהם של בעלי הבתים. אך הלומדים המבוגרים וסתם יהודים זקנים לא נטשו את בית המדרש הישן, וכך היו שני בתי המדרש מלאים בתורה.

כבר נאמר לעיל שקאמניץ הייתה העיר האנינה ביותר בפלך גרודנה, אבל בכל זאת מחלוקות לא חסרו. עניין הנוגע לעיר יכול היה מיד לפלג את העיירה לשני מחנות. בחול המועד, ימים שאסור לעבוד בהם עבודות גדולות, התכנסו חבורות חבורות בכיכר השוק שבלב העיר, סמוך לחנויות, מהרהרים על איזה נושא כדאי לפתוח במחלוקת. היו שם, כמובן, מחרחרי ריב, חדי לשון ועזי פנים, כלומר כאלה שהיו מסוגלים להכניס אגרוף בצלעות ולהפוך אותך לחולה. כאשר כונסה בעיר אסיפה, הם היו באים לבית המדרש הישן, ובאגרופים וצעקות הפריעו לאסיפה. היה שם בנאי אחד, שנחשב לשייגעץ³⁶⁴ של העיירה. הוא תמיד תמך בעניים, אף על פי שבעצם לא התכוון לכך. הוא התכוון רק לסכסך. הוא ידע שבצעקותיו לא ישיג מאומה, אבל הוא היה צריך לצעוק, והציבור אמר שהוא צודק. היו גם סכסכנים קטנים שלא יכלו לפתוח את פיהם באסיפה, אבל בשוק, בינם לבין עצמם, הפכו עולמות והסיתו אחד כנגד חברו. כמעט שלא היו מסוגלים לסיים את חול המועד ללא מחלוקת. הם כבר מצאו סיבות על מה לריב.

בקאמניץ היו לא מעט בעלי מלאכה, אבל הם היו מאוד עניים. הפריצים העסיקו, על פי רוב, בעלי מלאכה מבריסק.

באותם ימים כמעט שלא הייתה עיירה שלא היה בה “מוֹסֵר”,³⁶⁵ וכמובן שגם בקאמניץ היה אחד כזה – איצ’ה שייטעס. הוא היה חייט שמטליא בגדים, אבל במקצועו זה עסק מעט מאוד. עבודתו האמיתית הייתה ההלשנה. הוא לא הסתפק בהלשנה על אנשים בודדים, אלא הלשין על ערים שלמות. היה צועד ברגל לגרודנה ומלשין בעיקר על עסקי ה“סקזקה”. אז היה הגוברנטור מקים ועדת חקירה מיוחדת, והעיר שעליה הלשינו הייתה מתרוששת. פקידי הוועדה נטלו שוחד בלי בושה ונדרשו תשלומים כבדים. בסופו של דבר היה צריך לשלם לאותו איצ’ה שייטעס כדי שיחדל להלשין. הוא פשוט המיט אסון כמעט על כל הקהילות שבפלך גרודנה, והביא יגון ואנחה. לעירו קאמניץ היה לו בכל זאת מעט כבוד. חנופה לא חסכו ממנו, וכל אחד הודה בלבו לאלוהים שהמלשין הזה מניח את קאמניץ בשקט.

בראש השנה וביום כיפור היה עומד על בימת בית הכנסת ומתפלל בבכיות וביללות כאלה, שאפילו מי שלא בכה בתפילתו היה מוכרח לבכות ולצרוח עמו. בכיותיו הרעידו את עצמות המתפללים. הוא בכה כמו אדם מוכה ומיוסר. זכורני תפילת מנחה של ערב יום כיפור בהיותי כבן תשע. פרצתי אז בבכי בגלל יללותיו של איצ’ה שייטעס. בכיתי כל כך הרבה עד שהתעלפתי והיו צריכים להחזיר אותי הביתה באמצע התפילה. אולם מיד לאחר יום כיפור הוא צעד לגרודנה להלשין על איזו עיר.³⁶⁶

בקאמניץ היה פרבר שנקרא זסטביה. תחילתו הייתה ליד הנהר שהיו בו שלוש טחנות מים ומעליו נמתחו שלושה גשרים. על הנהר הזה הובילו בולי עץ גדולים מיער ביילווייז’ה. מן היער הזה המציאו לאירופה כל מיני סוגי עצים לבנייה, אפילו לתרנים של אניות. אבל את העצים הגבוהים אסור היה לחטוב. סוחרי העצים מיער ביילווייז’ה – עוד קודם שר' יצחק זבלודובסקי מביאליסטוק נהיה מיליונר בזכות היער הזה – היו גונבים את העצים הגבוהים ומשחדים את שומרי היער. היה מי שהלשין על זבלודובסקי שגם הוא גונב את העצים הללו וכתוצאה מכך הגיעה ועדת חקירה מפטרבורג,³⁶⁷ אבל זבלודובסקי “קנה” את חברי הוועדה בכספו, וכך יצא מן התסבוכת שעשויה הייתה לעלות לו בקַטוֹרְגה.³⁶⁸

את הזכות לחטוב עצים ביער קנה אחר כך גרמני ששמו זיגמונד. הוא היה גנב הרבה יותר גדול. הוא חי בעושר עצום עד שבעיירה סיפרו כי קיסר פרוסיה ציווה לצבוע את ארמונו בדוגמת ארמונו של זיגמונד. הוא היה מן הגדולים שברודפי התענוגות בפרוסיה. הוא גנב כל כך הרבה תרנים, עד שהרוויח מיליון רובל בשנה, ומובן שאחר כך בזבז את הכול. כשאוצר המדינה אסר על מכירת עצים מיער ביילווייז’ה, קנה זיגמונד תמורת חצי מיליון רובל אחוזה בסֶלֶץ שבפלך גרודנה³⁶⁹ ועבר לגור בברלין. אבל בשביל לחיות בברלין לא היה לו די כסף. בשנים שלאחר מכן הוא גר באחוזתו, אך בגלל הנשפים הגדולים שערך שם אבד כל כספו. הוא מת כעני.

כל בולי העצים של ביילווייז’ה, שנועדו להישלח לדנציג,³⁷⁰ עברו דרך קאמניץ. בזכותם של זיגמונד והגרמנים שלו הייתה בעיר פרנסה בשפע. כאשר שטו העצים על פני מימיה של קאמניץ התאכסן זיגמונד אצל ר' דוד-יצחק, שבאותה עת הרוויח לא מעט.

מן הבחינה הגיאוגרפית זסטביה הייתה מרוחקת רק במשהו מקאמניץ, אבל באופיין הן היו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. על אף שבזסטביה לא היו לא רב ולא דיין, לא שוחט ולא בית עלמין, ואנשיה אפילו את מצרכיהם קנו בקאמניץ ואת עסקיהם עשו בה, בכל זאת היה להם אופי משל עצמם. היו שם גני ירק, וכמעט כולם התפרנסו מהם. הנשים והנערות שהו בהם כל הקיץ, שמרו עליהם וטיפלו בהם. היו אוכלים שם לחם שיפון עם מלפפונים וצנון. כולם היו קמצנים ולכולם הייתה פרנסה. בזסטביה היו רק מעט בעלי בתים גדולים ומיוחסים, כאלה שהיה להם מה להגיד בעסקי העיר ושהיו להם ילדים יפים. אבל אלה היו אנשי ריב ומדון ובכל מחלוקת שנתעוררה בעיר היו הם הראשונים לסכסך. היו להם תומכים לרוב, ואם החלו באיזו שהיא מחלוקת, זו עלולה הייתה להימשך שנים. הם תמיד רבו עם סבא שלי, שעמד בראש הנהגת העיר, אבל כיוון שפחדו ממנו, הם נאלצו לחתור תחתיו בחשאי.

*

המחנכים של הילדים היו, כנהוג, המלמדים.³⁷¹ הראשון שבהם היה יעקב-בער המלמד, שכמעט כל ילדי העיירה החלו את לימודיהם אצלו. ילד בן שלוש שנים, ואפילו צעיר יותר, כבר החל ללמוד אצלו את האלף-בית. אצלו למדו בערך שנתיים, עד שידעו לקרוא את התפילות ברהיטות וללא שגיאות. אחר כך עברו הילדים לרשותם של מלמדים שהורו חומש וגם גמרא למתחילים: משניות נבחרות וקלות, מתאימות לילדים, שכונו “לקח טוב”.³⁷² מכאן ואילך עברו למלמדים גדולים יותר ויותר, עד שהגיעו אל הלמדנים המופלגים, שאצלם כבר למדו בחורים מבוגרים ובניהם של בעלי בתים. אבל הלמדנים הגדולים היו גם כעסנים גדולים.

מקרב המלמדים הגדולים שבעיר היו שניים שהיכו את הילדים מכות רצח, הילקו ועשו מהם “חבילה”. העונש האחרון היה הגרוע ביותר. המלמד היה מוריד את מכנסוניו של הילד, מפשיל את כותנתו וחולצתו ועושה ממנו “חבילה”.³⁷³ בשעת מעשה היה הרבי³⁷⁴ מחזיק בידיו שוט או מגלב ראוי לשמו, וכך היה הילד לומד את שיעור הגמרא. אם לא ידע איזו מילה, היה הרבי מצליף בו בכוח, ועל בשרו של הילד הופיעו מיד חבורות כחולות. ככה למד הנער במשך שעה רצופה. זה היה בכל יום חמישי: על הילדים הוטל לחזור בעצמם על הגמרא שהרבי לימדם במשך השבוע, והסיבה לכך הייתה, שבשבת נהג המלמד לבוא לביתו של כל ילד כדי לבחון אותו בגמרא.³⁷⁵ אב שלא ידע ללמוד בעצמו היה מבקש מלמדן או מפרוש שיבחן את הילד, ואם הילד לא הבין את תלמודו, היה האב מאשים בכך את המלמד. זה כמובן לא מצא חן בעיניו של המלמד, והוא מצדו הוציא את כל כעסו על אותו חלק בגופו של הילד שאותו לא נהוג להזכיר בספרות.

שמו של אחד משני המלמדים הכעסנים שהזכרתי היה דוד המדובלל, שראשו היה מלא סבכי שיער. הוא היה כעסן ומפחיד, ואת הילדים כמעט שהרג במכותיו. אצלו נהוג היה להרים ילד לגובה ובכעס לשמוט אותו על הרצפה, כך שייפול כמת, ומקרה כזה אכן קרה. אחרי הלוויה לא העזו הוריו של הילד ההרוג לומר אף לא מילה אחת על ר' דוד שהרג את בנם. מן הסתם כך רצה אלוהים, שהילד ימות אצל הרבי. כך מן הסתם צריך להיות, ואיש בעיר לא העלה על דעתו שדוד המדובלל אינו אלא רוצח.³⁷⁶ אפילו בניו של מ"ס, שתמיד חיפשו את כל החטאים שבעיר כדי לעורר מחלוקת ולסכסך, שתקו במקרה זה, ור' דוד המדובלל נשאר בתפקידו כמלמד כמימים ימימה. אצלו למדו בחורים גדולים ובניהם הקטנים של בעלי הבתים, וכולם גמרו אצלו כשהם נכים.

המלמד השני, שהיה למדן גדול מקודמו, היה ר' דוד העיוור. הוא ראה רק בעין אחת, ומשום שהיה למדן גדול יצאו מתחת ידיו ילדים רבים שהיו ללומדים. אבל גם הוא היה כעסן איום. תמיד הרביץ לילדים והיכה בהם ללא רחמים. אצל המלמד הזה גם אני למדתי, אך על כך אספר בהמשך.

כבר סיפרתי שבאותם ימים התחתנו בגיל מאוד צעיר, גם הבנים וגם הבנות, דהיינו: בגילאים שבין שלוש-עשרה עד שבע-עשרה. הבנים היו זוכים בנדוניה, איש איש על פי כשרונו – בין מאתיים לאלף רובל – כדי שיוכלו להמשיך וללמוד, והחותן היה נותן “קעסט”. ב“תנאים”³⁷⁷ היו כותבים, שהחותן או האב ייקחו לחתן מלמד, ואם לאחר החתונה יאכל הנער “קעסט” בבית אביו, אזי ימשיך ללמוד אצל אותו מלמד שאצלו למד קודם נישואיו. המלמד מצדו היה מלקה את החתן הקטן לאחר נישואיו בדיוק כמו שהלקה אותו קודם לכן.

בזמני כבר חדל הנוהג שאחרי החתונה חוזרים ללמוד ב“חדר”. הרבי שלי, ר' דוד העיוור, אכן התלונן על כך והתגעגע לאותם זמנים טובים שבהם יכול היה להלקות את חתניהם הצעירים של בעלי הבתים. הוא היה נוהג לספר כיצד הלקה אז. למשל, פעם אחת באה ל“חדר” אמו של אחד התלמידים כדי לברך את בנה במזל טוב ולהודיע לו שזה עתה נולד לו בן. בדיוק אז הייתה הדלת נעולה, וכשהאמא – כך סיפר הרבי – ניגשה לחלון להקיש על הזגוגית כדי לאחל לבנה מזל טוב, הייתי אף אני עסוק עם השוט ב“מזל טוב” משלי, ועל כל מכה אמרתי: “מזל טוב לך עם הילד! שייגעץ שכמותך! מזל טוב לך עם הילדון!”³⁷⁸

בכל קאמניץ לא היה אף לא כתבן מקצועי אחד. לכתוב יידיש לימדו אותנו המלמדים.³⁷⁹

הדבר היחיד שלמדנו היה גמרא ומפרשיה. חומש לימדו אבל לא את כל הסִדְרָה,³⁸⁰ רק חצי. “עשרים-וארבעה”³⁸¹ לימד רק אחד – מוטקה המלמד. הוא לימד ילדים בגיל בינוני – בני תשע ועשר – גמרא ומעט “תוספות”, שעה ביום לימד “עשרים-וארבעה”, ושעה ביום היה מספר על נסים ונפלאות שחוללו הרבנים הגאונים. הוא ידע לתאר בחיוניות רבה את הגיהנום, אך ידיעותיו על גן עדן היו דלות למדי. הוא אפילו צייר את הגיהנום על תמונה, את המידות ואפילו באיזה צד נמצאת הדלת. אבל את המידות של גן עדן ומאיזה צד נפתחת הדלת שם, לא ידע. מן ה“עשרים-וארבעה” לימד רק נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, ספרי שמואל ומלכים – ולא יותר. אבל המלמדים האחרים, אלה שלמדו עם הבחורים הגדולים גמרא עם “תוספות” וכל המפרשים, בכלל לא לימדו תנ“ך. הם סברו שלימוד תנ”ך הוא אפיקורסות.³⁸²

שכר הלימוד היה שישים עד מאה רובל ל“זמן”.³⁸³ מלמד שקיבל קצת פחות מארבעה רובלים לשבוע נחשב למלמד עשיר. המלמדים, שהתחילו ללמד את בני השלוש אלף-בית, קיבלו בין שישים לשמונים ילדים. עבור הילדים הללו שילמו שכר לימוד של רובל אחד ל“זמן”. עשירים שילמו עשרה גולדן ל“זמן”. כשהגיע הילד לגיל חמש הוא נשלח למלמד חומש, שאצלו כבר היו בין עשרים לשלושים ילדים. לו שילמו שלושה רובלים לכל ילד.

כשהחל הילד ללמוד חומש, ערכו האבות סעודה לכבוד המלמד, בהשתתפות כל ילדי ה“חדר” ובני המשפחה. כל בעל בית הכין “סעודת חומש”³⁸⁴ על פי יכולתו. סבי, אהרן-לייזר, נהג לערוך סעודה שכזו לבן או לנכד ביד רחבה. הוא ציווה לשחוט עגל צעיר, ומפונדקו של טרינקובסקי היה נוטל יינות ומאכלים יקרים.

הילדים למדו חומש במשך שנה או שנתיים, כלומר את הפרק הראשון או לכל היותר שלושה פרקים בסדרה, ואחר כך העבירו אותם למלמדי הגמרא למתחילים. לאלה היו בין חמישה-עשר לעשרים תלמידים, ושילמו להם שכר לימוד של ארבעה רובלים לילד; העשירים שילמו חמישה רובלים ל“זמן”. היו מלמדים שלימדו גם חומש וגם גמרא למתחילים. עם התלמידים המצטיינים בחומש התחילו ללמוד “לקח טוב”.

לאחר שהילד למד שניים-שלושה “זמנים” אצל מלמד הגמרא למתחילים, היה אביו מעביר אותו למלמד גמרא גדול יותר, שלמד עם הילדים ב“זמן” הראשון עמוד גמרא, וב“זמן” השני – דף גמרא. למלמד כזה היו רק כשנים-עשר תלמידים ושכר הלימוד לכל ילד היה שישה-שבעה רובלים ל“זמן”. אחרי שלושה “זמנים” מסר האב את הילד למלמד עוד יותר גדול, כזה שמלמד גמרא עם “תוספות”. למלמד מסוג זה היו רק עשרה תלמידים ששילמו לו שמונה רובלים ל“זמן”. כל מלמד הורה לנערים מסכת תלמוד אחרת, בלי לשאול את תלמידיו מה למדו קודם לכן. זהו ההסבר לכך שלא היה שום סדר בלימוד, והחלפת המסכתות אצל כל אחד מן המלמדים בכל שנה או יותר הרסה לגמרי את שיטת הלימוד.

ילדים שלא היו מוכשרים ללימודים נשארו זמן רב ב“חדר” אחד, אבל ילדיהם הבורים של בעלי הבתים הגדולים עברו ללמוד אצל מלמדים בכירים, כמו הילדים המוכשרים. האב היה מבקש מן המלמד שילמד את בנו כפי השגתו ולא כפי שהוא מלמד את הילדים המוכשרים; לכן הוא משלם לו ל“זמן” שלושה רובלים יותר מאחרים. בעלי בתים התביישו שבנם, הבחור הגדול, ילמד אצל מלמד של ילדים קטנים, וכך יָצָא שבכל “חדר” היו ילדים בורים וגסים שלמדו יחד עם ילדים טובים ומוכשרים. אף על פי כן, לא ביישו אותם. רוב הילדים הטובים באו ממשפחות עניות, ולכן נוצר איזון מסוים בין הילדים בשאלת הייחוס. הילדים הטובים לא התנשאו בשל למדנותם, וילדי בעלי הבתים לא התנשאו בשל ייחוסם, וכך כולם היו שווים.

הילדים למדו ב“חדר” משעה תשע בבוקר ועד שעה שתיים בצהריים, ואז עשו הפסקת אוכל של שעה אחת. בדיוק בשעה שלוש היו חייבים לחזור ל“חדר”, שאם לא כן היו חוטפים מכות רצח, סטירות ומלקות. משעה שלוש היו לומדים כך: בקיץ למדו עד שקיעת החמה, עד שהמלמדים הלכו להתפלל מנחה בבית המדרש; בחורף למדו עם הילדים הקטנים עד שעה שמונה בערב, ועם הגדולים עד תשע. מנחה ומעריב התפללו המלמדים עם הנערים ב“חדר” עצמו. כך היו פני הדברים כל ימות השבוע, פרט ליום שישי. ביום שישי למדו הילדים כך: בחורף עד שעה שתיים, ובקיץ עד שלוש או ארבע. אפילו בשבת לא נתנו לילדים מנוח. ראשית כול, הילד היה נבחן, בנוכחות אביו, בידי המלמד או “מבין” אחר. בנוסף על כך צריך היה הילד לחזור על כל מה שלמד במשך השבוע שחלף, ואחר כך הלך שוב ל“חדר” כדי ללמוד עם המלמד פרקי אבות או מדרש. לילדים לא היה אף פעם זמן פנוי חוץ מבחגים: פורים, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. בסך הכול עשרים ושישה ימים בשנה.

*

הגויים שגרו בעיירה יחד עם היהודים לא היו צמיתים, ומספרם היה בערך רבע ממספר היהודים. ³⁸⁵ הם התגוררו בשני קצות העיר וגגות בתיהם הקטנטנים היו מכוסים תבן. רובם היו קתולים ורק כמה עשרות היו פרבוסלבים. לכל גוי היו שדות ובית משלו, עם אסמים ורפתות, שוורים, פרות ועופות – כולם היו עשירים, ולא חסר להם דבר.

היו ביניהם אפילו גבירים אחדים, בעלי רכוש של כמה אלפי רובל, שאת בניהם שלחו ללמוד בבריסק. אחד מהם, ירמולוביץ‘, איש לא ידע מה גודל רכושו. אמרו עליו שהוא סוחר עם שדים, ואלה ממלאים אותו בכסף. באותם זמנים, כשלמאן דהוא היה הרבה כסף והאנשים לא ידעו מה מקורו, אמרו עליו שהוא נושא ונותן עם השדים ומרוויח מהם כסף. כולם פחדו להרגיז איש כזה, שמא יבואו השדים להגנתו. גם מפניו של ירמולוביץ’ חששו, וכולם חלקו לו כבוד בזכות השדים שלו. כולם בקאמניץ, מגדול ועד קטן, ידעו שהוא סוחר עם שדים. אנשים פחדו לעבור ליד ביתו, כמו שמפחדים מהליכה במעבה יער מלא חיות רעות. אבל ירמולוביץ' עצמו ניהל את חייו במידה ובחשבון. את בנו יַאש שלח ללמוד בגימנסיה בווילנה. היה זה ילד פראי ומפונק, שהילדים וגם ילדי הגויים פחדו ממנו. הוא סיים את הגימנסיה, זכה במדליית זהב ותודות לפרוטקציה הגדולה שהייתה לו נתמנה לאססור בעיירה כלשהי בפלך גרודנה.

לפי הנוהג המקובל אז היו לאססור שמונה-עשר דסיאַטניקים ובראשם עמד קְלוּץ'-ווֹייט.³⁸⁶ הדסיאטניקים היו כולם קתולים, מפני שכך רצו הפריצים, והאיספראווניק כמובן הסכים לכך. מעט הפרבוסלבים שהיו בעיר התייחסו לכך בהבנה ובלי טענות, בין כך ובין כך הם היו בני מעמד נמוך יותר מהקתולים וגם עניים יותר.

דווקא לאסובסקי, הדוקטור של קאמניץ, היה מעולה. הוא כבר התפרסם כרופא בווילנה, אבל התיישב בקאמניץ בגלל אישתו, שהחזיקה משק קטן ליד רחוב מֶשְצ’אַנְסְקה וכשלושים אלף רובל נוספים. הוא גר שנים רבות בקאמניץ. תרופות היו צריכים להביא מבריסק, וכשנזקקו בדחיפות לתרופה שלחו בעל עגלה, שייסע לשם כך במיוחד לבריסק, מהלך של חמישה מיל. לא פעם קרה, שהבקבוקון הקטן עם התרופה נשבר בדרך. אז היה צריך שוב לנסוע לבריסק, ועד שחזרו, החולה כבר הבריא מעצמו או מת. על ביקורו של הרופא צריך היה לשלם חמש-עשרה קופיקות והוא היה מגיע בכרכרה רתומה לזוג סוסים טובים.

היו בעיר כמה מרפאים נוספים.³⁸⁷ הטוב והמפורסם שבהם היה יוֹשְׁקֶה. הוא עבד אצל דוקטור לאסובסקי. אביגדור, חצקל ודוד היו מרפאים פשוטים. בימי שישי הם היו נכנסים לבית המרחץ ושמים כוסות רוח³⁸⁸ למי שצריך. עשרות יהודים, בעלי בתים, אנשים בריאים, ביקשו אז שישימו להם כוסות רוח. כל מי שכאבה לו יד או רגל, קיבה או ראש, ידע שהתרופה האחת והיחידה היא כוסות רוח, וכמה שיותר.³⁸⁹ הדם היה ניגר על הגב כאילו רוצחים מישהו.

בעלי הבתים הגדולים, כמו סבא שלי או יאָניע טרינקובסקי, לא עשו את זה בבית המרחץ, אלא קראו למרפא לביתם. סבא שלי היה עושה כוסות רוח כמה פעמים בשנה. אם משהו כאב לו, הוא קרא מיד לדוד המרפא שישים לו כוסות רוח.

בימי ראשון היו המרפאים, בעזרת נשותיהם, נותנים חיסון כנגד אבעבועות³⁹⁰ ומקיזים דם מן האיכרים ונשותיהם. דוד ואביגדור גרו ברחוב שלנו, רחוב בריסק, ובדרך כלל הגיעו האיכרים לשם. אני זוכר את בתיהם של המרפאים מלאים וגדושים באיכרים – הם הצטופפו גם במרפסת הקטנה – ובקיץ אפשר היה להציץ בהם מבעד לחלונות הפתוחים. המרפאים החזיקו קערות גדולות של דם מתחת לידי האיכרים והאיכרות. סתם כוסות רוח לא הספיקו להם, משום שלדעתם הן לא מקיזות מספיק דם, והרי צריך להוציא הרבה!… האיכרים האלה האמינו רק בהקזת דם מן הוורידים. אם כאב להם משהו – דבר ראשון הלכו והקיזו דם, עד שיצא כמעט חצי טאָפּ.³⁹¹ נשות המרפאים לא ידעו לעשות כוסות רוח או חוקן, אבל להקיז דם הן ידעו היטב ועשו זאת כמה שרק יכלו.

לעומתם היה יושקה דוקטור מושלם. הוא בעצמו לא ערך ניתוחים, אבל עבד אתו בחור שלמד להיות מרפא והוא זה שחתך את הוורידים. כשדוקטור לאסובסקי מת, נהיה יושקה המרפא לרופא הכללי של קאמניץ ועשה את כל הנחוץ, כפי שלמד מלאסובסקי.

*

ב“תלמוד תורה” שלנו היו עשרים תלמידים ש“אכלו ימים”, ולהם שני מורים. שלושה גבאים מיוחדים היו ממונים על ה“תלמוד תורה”, והם היו אלה שדאגו לכסף. בדרך כלל אספו את התרומות מן ה“יישובניקים”, בכפרים שמסביב לעיירה. בימי החנוכה צירפו אליהם שלושת הגבאים גם שלושה בעלי בתים חשובים, וביחד נסעו על פני הכפרים שמסביב לקאמניץ כדי לאסוף כסף עבור ה“תלמוד תורה”.³⁹² הם לא דילגו על אף כפר. היישובים הקטנים מימנו את ה“תלמוד תורה”, שלאמיתו של דבר נוהל בצורה מסודרת.

ה“תלמוד תורה” שכן בבית יפה. הילדים היו לבושים היטב, כמעט כמו ילדי בעלי הבתים, וגם אוכל לא חסר להם. שני מלמדים טובים למדו עמם. האחד לימד גמרא למתחילים, ואילו השני לימד את המתקדמים דף גמרא עם “תוספות”. בשבת היו הגבאים מביאים למדנים כדי שיבחנו את הילדים. ה“תלמוד תורה” הזה, מלפני שישים או שבעים שנה, יכול בוודאי להעמיד בצל את “תלמודי התורה” המוכרים לנו היום, אפילו בערים גדולות.

אחרי שדיברתי על ה“תלמוד תורה” עולה מאליו בדעתי בית המרחץ.³⁹³ בית המרחץ של קאמניץ היה מאחורי חצר בית הכנסת,³⁹⁴ למטה, ליד הנהר. מרחץ הזיעה, למען האמת, לא היה כל כך גרוע. בצד אחד של הכניסה הייתה ערימה של אבנים לוהטות, שנתחממו מן התנור שהותקן תחתיהן. מי שרצה יכול היה ליטול דלי מים ולשפוך על האבנים, דלי אחד ושני ושלישי – עד שעלו אדים שאפשר היה להתבשל בהם. בחדר המרחץ עצמו היה מקווה של מים קרים. בחדר הכניסה היה דוד ברזל, וביום שישי רתחו מימיו במשך כל שעות היום. משם היו כולם יוצקים מים רותחים לדליים. הבַּלָּן הוסיף כל הזמן מים באמצעות הקִילוֹן³⁹⁵ שהיה בבאר, בקצה האחר של הפרוזדור.

בחדר הכניסה הגדול ניצבו ספסלים רחבים, ושם פשטו כולם את בגדיהם. כתליו של חדר זה היו עתיקים, מלאים חורים גדולים וחריצים, והרוח נשבה בחזקה מכל הצדדים. האנשים שהתלבשו בצאתם מן המרחץ החם רעדו מקור ובימי שישי תמיד הצטננו רבים. אבל איש לא העלה על דעתו שצריך לתקן את הקירות ולסתום את החורים כדי שהרוח לא תנשוב. המדרגות שהובילו אל הבאר הקרה בחדר הכניסה היו קפואות. שכבת הקרח הייתה עבה, וכדי לשאוב מים בחורף היו מוכרחים לצעוד ברגלים יחפות על שמונה המדרגות הללו. פלא שאף על פי שאנשים פסעו לא מעט פעמים על המדרגות אף אחד לא מת מקור.

הבלן חכר את בית המרחץ מן העיר ושילם תמורת החכירה סך של מאה רובל לשנה. הכסף הזה שימש כדי לשלם חלק ממשכורתו של הרב.³⁹⁶ מי שרצה להתרחץ שילם לבלן משהו בין דרײַער³⁹⁷ לשלוש קופיקות.

מי הנהר שזרם ליד בית המרחץ היו רדודים ומזוהמים מאוד: מלוכלכים, ירוקים ומעופשים. מובן מאליו שבימינו, כשבעיית שמירת הבריאות היא שאלת חיים מרכזית שכל אחד מבין את חשיבותה, היו אומרים שמי המדמנה הללו של קאמניץ היו המקור לכל המגיפות בעיר. ובאמת, בכל שנה פרצו מגיפות בקרב הילדים הקטנים, ובאף עיר לא נפטרו כל כך הרבה ילדים כמו בקאמניץ. הם חלו בחצבת, אבעבועות, שָׁנִית, ועוד מינים שונים של מחלות ילדים. אבל מי באותם ימים בכלל חשב שמדברים כאלה נגרמות מחלות? מחלות – כך ידעו כולם – באות מאלוהים, והבִּיצָה המעופשת נשארה כפי שהייתה.

קצת מעבר לביצה זרם הנהר, שדרכו העבירו את בולי העץ הגדולים מביילווייז’ה לדנציג. לא הרחק מחצר בית הכנסת, מול בית המדרש הגדול, היה מקום נקי בנהר שקרקעיתו חולית, ושם נהגו הגברים להתרחץ. היו מתפשטים מתחת לכיפת השמים ואת הבגדים והחפצים הניחו על הקרשים שסוחרי העץ הביאו לשם. על גניבת חפצים או שעונים איש לא שמע. היו מתפשטים, את החפצים הטמינו בתוך הקפוטה או שהשאירו אותם סתם על החוף. כך התרחצו במשך שעות, ולאחר מכן נטל כל אחד את חפציו שלו.

הנשים התרחצו הרחק מן הגברים, אבל במקום שהן רחצו היו המים כמעט כמו בבית המרחץ: רדודים ומעופשים. ככל שהרחקת יותר – אל המקום שבו השיטו את בולי העץ – כן היו המים נקיים יותר. אבל כדי להגיע לשם היה צריך ללכת רחוק, ומלבד זאת המים היו שם עמוקים יותר. בעצם, לפי השקפתי היום, היו הגברים צריכים להתחלף עם הנשים. הגברים מן הסתם לא היו מתעצלים ללכת מרחק רב יותר כדי להתרחץ במים נקיים, ואילו לנשים זה כבר היה רחוק מדי ועמוק מדי. כך אפשר היה למנוע מן הנשים מלרחוץ בלכלוך הנוראי. אבל באותם הימים הגברים לא היו כל כך אביריים ומנומסים, ולא היה להם ממש איכפת שהנשים רוחצות בזוהמה.

קאמניץ נודעה בשחייניה. בצדו האחד היה הנהר צר ועמוק ומימיו רוגעים. הילדים יכלו לשחות שם למרחק של ויורסטה אחת או שתיים. אם מישהו התעייף מן השחייה, היה יוצא ישר לאחו אשר על שתי גדות הנהר, נח קמעא וממשיך לשחות.

ליד בית המרחץ עמד ההֶקְדֵש.³⁹⁸ בית זה לא נועד, חלילה, לחולים, אלא לאורחים – עניים אשר פקדו במסעיהם את העיירה וביקשו למצוא בה קורת גג. תמיד יכולת לפגוש שם שלוש-ארבע משפחות עניות. מראהו החיצוני של ההקדש היה נורא. מין חורבה ישנה, שגגה מט ליפול, ששמשות חלונותיה המנופצות סתומות בסמרטוטים שחורים ומזוהמים, ושדלתה שבורה. למשפחות שגרו שם היו על פי רוב גם תינוקות קטנים. אי אפשר לתאר את זה, וכשאני נזכר עכשיו בדבר האיום והעצוב הזה, בדלותם האיומה של המבוגרים והילדים הרכים שגרו שם, עובר בי רעד. אף לא אחד מנכבדי העיר, בעלי הבתים או בעלי הדעה שבעיר, התעניין בהקדש, כאילו כך צריך להיות.

הרב היה בקי גדול בש"ס ובפוסקים וגם בעל ייחוס גדול³⁹⁹ – הוא היה חתנו של בעל “יסוד ושורש העבודה”.⁴⁰⁰ אביו היה ר' יחזקאל,⁴⁰¹ חתנו של הגאון מווילנה⁴⁰² ובנו של ר' שמואל שהיה הרב של גליל מינסק.⁴⁰³ ר' יחזקאל ואישתו, בתו של הגאון, ערכו “גלות”.⁴⁰⁴ הם שוטטו ברגל על פני הכפרים, בחורף לבשו בגדי קיץ ובקיץ התעטפו בפרוות, ניזונו מלחם ומים וישנו על האדמה. כשאישתו של ר' יחזקאל נפטרה לבסוף מן הייסורים הללו, לקח הוא לאישה את בתו של ר' שמחה מגרודנה. ר' שמחה זה דרש מהנסיך רדז’יוויל⁴⁰⁵ שישיב לו מאה אלף דוּקַאטים,⁴⁰⁶ שהלווה לו. כאשר תבע ר' שמחה את כספו ביקש רדז’יוויל להושיבו במאסר. ר' שמחה נמלט והיה לרבה של גרודנה.⁴⁰⁷ לר' יחזקאל היו ארבעה בנים, וכולם היו גאונים ורבנים בערים שונות.⁴⁰⁸ אחד מהם היה רבה של קאמניץ.

שכרו של הרב היה שלושה רובלים לשבוע.⁴⁰⁹ יומם ולילה ישב ועסק בתורה. היו לו חמישה בנים ובת אחת, והם כולם חיו בדוחק רב. הרבנית התחננה בפני בעלה שיבקש תוספת לשכרו, לפחות עוד רובל לשבוע, אבל הוא סירב. לאחר שהפצירה בו חזור והפצר, התחיל גם הוא לדבר על תוספת של רובל לשבוע. הוא נאלץ להרבות דיבור ובקשה, ולבסוף כינסו אסיפה גדולה בבית המדרש הישן, והחליטו כי כל אחד מבעלי הבתים העשירים ייתן בשעת הדלקת הנרות קופיקה אחת לרב. השמש היה הולך בכל יום שישי ואוסף את המטבעות שרק בקושי הגיעו לכדי רובל. לבסוף גם זה נפסק, והרב חי כל ימיו בדחקות. כאשר עמד הרב לחתן אחד מילדיו, נסע לקרוביו העשירים, והם שעזרו לו בהוצאות החתונה.

*

אנשי קאמניץ אהבו חזנים ומגידים.⁴¹⁰ המגידים, שפעם הרבו לנסוע על פני המדינה כדי להטיף מוסר ל“עולם”,⁴¹¹ לא פסחו אף פעם על קאמניץ. גם החזנים, שנדדו עם ה“משוררים”⁴¹² שלהם בערים ובעיירות כדי לעשות קצת כסף, הגיעו תמיד לקאמניץ.

מגיד שהגיע לעיר היה בא קודם כול אל הרב ונוטל ממנו רשות לדבר ברבים,⁴¹³ למשל להספיד רב, שניים או שלושה, שנפטרו בשנה האחרונה. בדרך כלל לא התנגד הרב, ואף שלח את גבאי בית המדרש הגדול להודיע כי בא מגיד לעיר. השמש היה מכריז שבין תפילת מנחה למעריב, יישא היום המגיד מדברותיו. אז התמלא בית המדרש אנשים מפה לפה וגם בעזרת הנשים אי אפשר היה לזוז. על פי רוב פתח המגיד את ההספד ביללה גדולה ובבכי, עד שכמעט נמס: “הרב נפטר, רבותי, זהו כבר הקרבן האחרון. ומי יציל אותנו עכשיו מחטאינו הגדולים?” (הוא שכח שיכולים למות עוד עשרים רבנים). וה“עולם” החל לגעות בבכי.

אם המגיד היה מסוגל להביא כל כך הרבה אנשים לידי בכי, היה זה סימן מובהק שהוא מגיד טוב. הזמינו אותו אפוא שידבר גם למחרת בבוקר, ושוב בכו כולם. לאחר שדיבר המגיד, היו אוספים עבורו כסף. שלושה ימים לאחר שעזב המגיד את העיר היה מגיע מגיד חדש ועמו הספד חדש. מובן מאליו שהמגיד החדש, שהיה מוכשר מקודמו, גרם לכולם לבכות עוד יותר, וכך יצא שבני העיר בכו במשך כל השנה.

זכורני שפעם אחת הספיד אחד המגידים שלושה רבנים שנפטרו. קולו היה רועם וצורם. הוא צווח שהצדיק כלל לא נפטר בשל חטאיו, אלא מת כקרבן על חטאיהם של כלל ישראל. וכיוון ששלושת הגאונים והצדיקים הללו נפטרו בשל חטאינו, כבר אין עוד בנמצא צדיקים גדולים אחרים שיוכלו לכפר על חטאינו ועל כן נוטל עתה ריבונו של עולם את התינוקות הרכים מחיק אמותיהם. הוא סיים את דבריו בצרחה איומה וכולם ייבבו בקולי קולות. עכשיו יקחו לנו גם את הילדים הקטנים!… הנשים כמעט התעלפו מרוב בכי. הייתה לי אז אחות קטנה ושמה פייגלה. היא הייתה תינוקת בת שנה ושערות ראשה היו מקסימות. אהבתי אותה עד מאוד, וכששמעתי שאלוהים עומד לאסוף אליו את הילדים הקטנים, ובתוכם גם את אחותי האהובה… התחלתי לגעות בבכי עד שנפלתי מותש על הרצפה.

המגיד עזב את העיר, ואלוהים אכן היה “בעזרנו”. מיד אחר כך פרצה מגיפת חצבת וילדים רבים – ובתוכם גם אחותי – מתו. בני העיר כעסו על המגיד ואמרו שהוא קילל את העיר. ניסו לתפוס אותו ולהחזירו לקאמניץ כדי לבוא עמו חשבון, אבל ללא הצלחה. וככה בכו היהודים בקאמניץ שלנו כל הזמן.

כמה פעמים בשנה הגיעו לשבת חזן גדול עם להקת משורריו. הם דווקא הביאו שמחה לעיירה. עברו אצלנו חזנים כמו ר' ישראל שְׁקוּדֶר,⁴¹⁴ ר' ברוך קארלינר,⁴¹⁵ ר' יאָשֶׁע פּינסקר⁴¹⁶ ורבים אחרים. חזן כזה היה נוטל בשכרו עשרים וחמישה רובל לשבת.

בשבת היה החזן מוזמן דרך קבע לסעוד על שולחנו של סבא, ואילו עוזריו, המשוררים, התארחו אצל בעלי בתים גדולים אחרים. במוצאי שבת אהב סבא לשיר זמירות. הוא הזמין אליו את בעלי הבתים הגדולים, הם שתו תה בצוותא, אכלו סעודת “מלווה מלכה”,⁴¹⁷ והחזן ומשורריו שרו עד אור הבוקר. למחרת בערב עשו אותו דבר בביתו של טרינקובסקי, בערב שלאחריו בביתו של דוד-יצחק, וכן הלאה. כל בעל בית היה מטיל מטבע כסף בכיסו של החזן, וכך היה החזן עוזב את קאמניץ גם שבע וגם עשיר.

מנהג היה בעיר – בחור שהתחתן ועמד לנסוע לעיר אחרת לאכול שם “קעסט”, צריך היה קודם חתונתו להיפרד מכל בעלי הבתים החשובים. שמש בית המדרש הגדול ליווה את החתן לכל הבתים כדי שהבחור יאמר לכולם שלום.⁴¹⁸

את החופה היו מעמידים ליד בית המדרש הגדול, והרב, שהתגורר בקרבת מקום, היה מסדר את הקידושין. כל חתן היה צריך לשאת דרשה בשעת קבלת הפנים, בטקס ה“באַדעקנס”. החתנים הכינו את דרשותיהם כמה חודשים קודם לחתונה. מובן שהבחורים המוכשרים הכינו דרשות עמוקות ומפולפלות, אבל אפילו הבחורים הפשוטים יותר הכינו דרשה כלשהי. ואפילו שתהיה זו דרשה פשוטה וקלה – העיקר שתהיה דרשה. שלא יזרקו להם ככה סתם בחינם את ה“דרשה-געשאַנק”.⁴¹⁹ זו צריכה להיות מתנת דרשה אמיתית.

*

אם נאמין למה שהיה רשום ב“סקזקה” הרי שבית העלמין היה גדול דיו. אבל כיוון שגם אלה שלא היו רשומים שם הלכו לעולמם, היה צורך בבית קברות גדול יותר. המקום היה מגודר, בדרך כלל בגדר עץ. כמעט כל המצבות היו דומות: אבנים גסות שאינן גדולות ועליהן חרוטות כתובות הנצחה.

כשירדו הגשמים הגדולים שלפני פסח הוצף בית הקברות במים; המצבות נעקרו ממקומן והקברים נשטפו, ודווקא אלה של המיוחסים. לא הרחק משם נפרש בית הקברות על פני שטח גבוה, שהמים כלל לא הגיעו אליו. אבל אנשי קאמניץ החליטו שבמקום ההוא יש מין פחיתות כבוד, ודווקא במקום שבו היו הצפות קבועות קברו את כל היחסנים. כמעט שלא שמו לב לזה. הם רצו להיקבר למטה וזהו זה. למה? עד היום אינני יודע.

לא היו אז חברות קבורה רבות כמו שיש היום, רק “חברה קדישא”⁴²⁰ אחת. הם לקחו כסף מן העשירים ואף פעם לא חסרו בסעודותיהם לחם עם בורשט. המחיר לעשירים היה בין שלושה לעשרה רובל. אני זוכר שכאשר נפטרה אישתו של קמצן ידוע, ככה פתאום בערב ראש השנה, רצו בני העיר ליטול ממנו חמש מאות רובל, אבל הוא עמד על המקח ורצה להוריד את המחיר לעשרה רובל. המתה הייתה מונחת שלושה ימים, והקמצן בא לסבא שלי, ראש הקהל, וצעק: “מצדי תמליחו אותה…⁴²¹ לא אתן לכם כל כך הרבה.” לבסוף הוא נתן רק מאה וחמישים רובל; מאז שהעיר קאמניץ עומדת על תלה לא שולם אף פעם סכום גבוה שכזה.

בכל שנה, בחול המועד פסח, היו אנשי ה“חברה קדישא” מכינים פּוּנְץ'. אני זוכר שהם היו שותים מי דבש חמים;⁴²² הטעם לא היה רע כלל וכלל. אחת לשלוש שנים, בחנוכה, הם ערכו סעודה גדולה.⁴²³ לסעודה הזאת הגיעו אנשים רבים. הם אכלו מנות ענק של דגים ואווזים. אחד הגבאים של ה“חברה קדישא”, בעל כרס גדולה, היה גרגרן גדול במיוחד. הוא ידע שזהו המקום לאכול ככל יכולתך. אבל מה לעשות כשפשוט אי אפשר לאכול עוד? האיש יצא באמצע הסעודה מן החדר, תקע את אצבעו עמוק בגרון והקיא את כל מה שאכל. אחר כך חזר, כאילו לא קרה דבר, ובלע עוד חצי אווז. הסעודה הזאת עלתה כסף רב.

אמונות טפלות היו בעיר עד אין קץ. האמינו בשדים, בשטן ובכל הרוחות הרעות שבעולם. המלמדים תקעו לראשי תלמידיהם כל מיני סיפורי מעשיות על שדים. כולם גם ידעו בדיוק מה קורה לאדם שמגיע לעולם הבא ואיך הוא עולה לשמים ביום מותו. הם דיברו על זה כאילו ראו את הכול במו עיניהם.

כשבן אדם נפטר מניחים אותו על הרצפה, אבל לא על רצפה חשופה אלא על מצע של קש, כדי שכל אחד מאניצי הקש ידקור את גופו כסיכות.⁴²⁴ רוחות רעות סובבות את המת והולכות עמו לטקס הלוויה. כשקוברים אותו בא מלאך הדוּמָה⁴²⁵ ושואל את המת: “מה שמך?” למזלו הרע שוכח המת השלימזל⁴²⁶ את שמו.⁴²⁷ מלאך הדוּמָה משסע את בטנו, מוציא את מעיו וזורקן בפניו. אחר כך הוא הופך את גווייתו, מכה אותו בברזל מלובן באש, מענה אותו ומשסע את גופו לנתחים קטנים, וכך הלאה. כל אחד האמין בזה בוודאות גמורה.

אצלנו היו נושאים את המת עד לבית הקברות ומובן שנושאי המיטה התחלפו מדי פעם. בעיר שכזו מיד ידעו כולם על לוויה, וכיוון שמצווה ללוות את המת, באו כולם ליטול בה חלק. בראש הלך הקברן ובידיו קופסת צדקה גדולה עשויה פח ומלאה במטבעות הנִיקוֹלַאִיוֹת הגדולות⁴²⁸ שהאנשים הטילו לתוכה. המטבעות קשקשו בקופסה, והקברן היה מצווח בקול בוכים: “צדקה תציל ממוות!”⁴²⁹ אני זוכר את הפחד שחלחל לעצמות. כל אחד פחד ממלאכי החבלה הסובבים את המת. כל אחד חשב על מצבו הנורא של המת, וכל אחד ידע שזה גם יהיה סופו.

פרק שני: סבא-רבא וסבא

סבא-רבא ר' וועלוול * סבי אהרן-לייזר * ר' יודל * נעוריו של אהרן-לייזר * החתונה * הסבתא ביילע-ראַשע * השינוי שהתחולל באהרן-לייזר * מותו של סבא-רבא * האיספראווניק * יחסיו עם סבא * סבא כפרנס החודש * עצותיה של סבתא * סבא כסבורשצ’יק * המזכיר * המחלוקת בשל המזכיר * השפעתו של סבא * סבא והפריצים * הרוויזור * סבורשצ’יק חדש * מחלוקת בעיר * האיספראווניק החדש * סבי חוזר להיות סבורשצ’יק

סבי, ר' אהרן-לייזר, היה יהודי חכם ומוכשר. הייתה לו השפעה עצומה על חיי העיירה. הוא נולד בשנת תק"ס, 1798.⁴³⁰ אביו, ר' וועלוול בן אהרן, היה פרנס החודש בקאמניץ. באותם ימים היו היהודים בכל עיר בוחרים לעצמם מנהיג פעם בשלוש שנים, ובחירתו של זה אושרה קודם לכן בידי האיספראווניק ולאחר מכן בידי הגוברנטור.⁴³¹

פרנס החודש היה בעל בית גמור בעיר, הן בכל הקשור ליהודים, בינם לבין עצמם, הן בכל העניינים שבין היהודים לבין השלטונות. תפקידו היה לגבות את כל המסים והתשלומים שהוטלו על הקהילה ולהעבירם לידיו של האיספראווניק. אפשר להבין אפוא איזה תפקיד חשוב הוא מילא בחיי העיירה.

בכל הנוגע לסמכויותיו די אם אומר שיכול היה לאסור אדם לשלושה ימים; אם רצה לאסרו לתקופה ארוכה יותר, היה עליו לפנות בכתב אל האיספראווניק שבבריסק ולטעון כי לדעתו לאיש המסוים מגיע חודש מאסר. האיספראווניק תמיד קיבל את המלצתו של פרנס החודש. הוא יכול היה אפילו להלקות יהודים, אף שלא הייתה לו, כמובן, רשות חוקית לכך. אבל באותם זמנים האיספראווניק באוּיֶזְד⁴³² שלו היה חשוב יותר מגוברנטור בימינו, ותמיד נתן יד חופשית לפרנס החודש והסכים לכל מעשיו. היה מעשה בפלך וילנה, כאשר פרנס החודש, שהיה “מתנגד”,⁴³³ הלקה רבי חסידי שבא לבקר את חסידיו. כל בכיותיהם ותחנוניהם של החסידים לא הועילו.

אף שהחוק קבע כי יש לבחור את פרנס החודש אחת לשלוש שנים, האיספראווניק לא התחשב בכך. בחרו באדם שהוא חפץ ביקרו, וכך זה נמשך כל עוד נהנה הפרנס מאמונו של האיספראווניק.⁴³⁴

ר' וועלוול, הסבא-רבא שלי, היה כל חייו פרנס החודש. הוא היה יהודי עשיר שחי ברחבות ורכושו נאמד בשלושת אלפים רובל. הייתה לו מִבְשֶׁלֶת יי“ש משל עצמו – באותו זמן עדיין לא היה מס האַקְצִיז⁴³⁵ – והוא מכר טאָפּ יי”ש בשנים-עשר גרושן. בשנים שלאחר מכן האמיר המחיר עד לשמונה-עשר גרושן לטאָפּ. מקובל היה שליד המִבְשָׁלָה החזיקו גם פרות שאכלו מפסולת הלֶתֶת.⁴³⁶ היו לו אפוא עשר או שתים-עשרה פרות, ומכל אחת מהן חלבו בכל יום ארבעה דליים. מן הכמויות הגדולות של החלב, הגבינה והחמאה ממש קשה היה להיפטר. הוא גם סחר בעצי יער והיערנים היו מביאים לו דבש מן הכוורות. בנוסף החזיק בידיו גם את חכירת הקוֹרוֹבְּקֶה⁴³⁷ בעיר. חלב ודבש – וגם בשר – פשוט נשפכו אצלו כמים. זלילה כזו כמו שהייתה בביתו לא רואים הרבה.

סבא-רבא היה מטבעו בעל אופי הרבה יותר רך מאשר סבא, ובאנשי המעמדות העניים, כמו בעלי המלאכה או המלמדים, נהג ברחמנות. את כל המסים והמכסים היה גובה מבעלי הבתים החשובים, ודווקא עליהם, על תקיפי העיר, השית את עיקר הנטל. הוא שלט על כל תחומי החיים בעיר. אם מישהו לא הסכים ללכת לדין תורה, שלח לקרוא לו ואמר: “אני מקציב לך שלושה ימים כדי ללכת לדין תורה עם הצד שכנגד.” האיש ההוא כבר הלך בעצמו.

פעם קרה מקרה עם הגביר ר"מ, שהיה למדן גדול אבל גם רשע גדול. הוא לא נהג ביושר באנשים שסחרו עמו ואף פעם לא הסכים ללכת לדין תורה. האנשים שרימה התלוננו על כך בפני פרנס החודש, הלא הוא סבא-רבא שלי, והוא אמר להם כך: “עכשיו תקראו לו כולכם לדין תורה, אבל לא רק על השנה הזאת, אלא על כל הסכסוכים הישנים שעליהם תמיד סירב ללכת עמכם לדין תורה. תעשו כך ותראו שיהיה בסדר. אצלי הוא כבר יבוא לדין תורה.”

סבא-רבא קרא לו מיד, וכיוון שהגביר השים עצמו כמי שאינו מבין, שלח אליו סבא-רבא לביתו את הדסיאטניקים שלו, שלושה יהודים ששמם חצקל, מושקה ואהרן-לייב.⁴³⁸ הם כפתו אותו בחבלים בידיו וברגליו, ואיש מהנוכחים לא העז להפריע להם במלאכתם. הם ידעו שאם רק ינסו להתנגד תיכף ומיד גם תגיע המשטרה. את ר"מ הכפות שלח פרנס החודש אל האיספראווניק עם מכתב לוואי ובו בקשה להושיב את האיש במעצר עד שיפנה לסבא-רבא בבקשה כתובה שיוציאו מן המאסר.

לא קשה לתאר איזו מהומה גדולה פרצה בעיר. יהודי מכובד שכזה, גביר, למדן ויחסן, מובל קשור מזסטביה, דרך העיר, ועד לרחוב בריסק. כל משפחתו התכנסה והמהומה הייתה גדולה. ברור שזה היה מעשה מלוכלך, אבל זה היה אופייני לימים עברו. בני העיר, כמובן, כעסו על הנעשה, היה רעש והייתה המולה, ואף על פי כן לאיש לא היה אומץ לעשות מעשה ולנסות לשחררו בכוח. הביאוהו לבריסק וחבשו אותו בכלא.

כל יהודי זסטביה קמו כאיש אחד ושלחו לאיספראווניק תלונה נגד פרנס החודש, שעושה בעיר ככל העולה על רוחו ושאי אפשר להסתדר אתו. אבל הם לא הסתפקו בתלונה וחמישה ממכובדי זסטביה, שלשונם חדה כתער, נסעו לאיספראווניק. הלה קיבל את פניהם בקרירות ואמר: “ממילא לא יעזור לכם כלום, ואפילו אם תפנו לגוברנטור. הוא הרי ישאל אותי לדעתי, ואני אומר לו שפרנס החודש הוא יהודי אמיץ. ועל החוצפה שגיליתם בתלונתכם עוד איפרע מכם.” לנגד עיניהם קרע האיספראווניק את המכתב.

ר“מ ישב בכלא שבועיים ולבסוף ביקש מהאיספראווניק שיתיר לו לכתוב לפרנס החודש ולבקש את סליחתו. הוא אכן כתב והבטיח שמכאן ואילך יסכים ללכת עם כל אחד לדין תורה. הוא מסכים אפילו להתדיין על הסכסוכים הישנים. פרנס החודש שלח אפוא מכתב לאיספראווניק וביקשו לשחרר את ר”מ. האסיר המשוחרר הגיע מבריסק ישר לבית סבא, ובתקיעת כף, בנוכחות עשרה עדים, הבטיח שיקיים את אשר התחייב במכתבו.

גם עם חמשת האנשים המחוצפים מזסטביה שהתלוננו עליו סגר סבא את החשבון. הוא הטיל על כל אחד מהם לשלם מסים בגובה שבעים וחמישה רובל במקום רובל אחד או שניים, כפי שהיה נהוג. סכום עצום כזה, באותם זמנים, לא יכול היה איש – וגם לא רצה – לשלם בבת אחת. בתוך שעה הובאו כל כלי המיטה והבית שלהם לחדר הקהל.⁴³⁹ אחרי בכיות ותחנונים שילם כל אחד מהם עשרים וחמישה רובל, ובכסף הזה רכשו ש"סים⁴⁴⁰ לבית המדרש הגדול.

כל הסכסוכים שבין בני זוג, בין הורים לילדיהם ובין אחים הובאו אליו. במקרים כאלה היה מזמן אליו כמה בעלי בתים נבונים ומתייעץ עמם כיצד לישב את המחלוקת. אם היה זה סכסוך קשה במיוחד, היה קורא לרב. פסק דינו של סבא-רבא היה כמו הוראה שיצאה מפי הגוברנטור.

יחס חם במיוחד גילה כלפי יתומים. הוא הקפיד במיוחד שאמהות חורגות לא תעלובנה בהם. אם גילה מישהי שהעזה להתייחס ברשעות ליתומים, היה אוסר אותה ולאחר מכן שולל ממנה את הרשות להיכנס לבית המדרש. האישה הייתה באה לפניו בבכי ומבטיחה שמכאן ואילך תנהג ביתומים בהגינות. היא פייסה אותם וכך חזר והושכן שלום בית.

הוא גם היה למדן. בכל יום למד דף גמרא בביתו, ומדרש ידע לצטט בעל-פה. בכל ערב ראש חודש היה מתענה⁴⁴¹ ועורך “חצות”.⁴⁴² בנוסף, הוא גם שמר על כל היהודים מפני פגיעתם הרעה של הפריצים. כשפריץ גרם עוול ליהודי, הלך אותו יהודי לפרנס החודש, וזה התלונן מיד בפני האיספראווניק והשתדל, על אף הקושי המובן שבדבר, לעשות משהו גם אצל הפריץ עצמו. סבא-רבא היה מקובל על פקידי השלטון, ותודות לכך הייתה לו השפעה מסוימת גם על הפריצים. לו עצמו היו קשרים מועטים עמם, רק כשנדרש לבקש משהו מהפריצים כדי לעזור לאיזשהו יהודי, היה נוסע אליהם, ובדרך כלל חפצו עלה בידו.

בביתו שררה מהומה מתמדת, כל הזמן הסתובבו שם עניים ואביונים. היי"ש עלה אז שמונה-עשר גרושן לטאָפּ, ונקניקיות עגל צלויות או מטוגנות, שמקנחים בהן לאחר שתיית שנאַפּס, היו תלויות בעליית הגג. היה כדאי אפוא לשבת שם, וכל אלה שעשו כך אכן היו מסורים ונאמנים לו לאין שיעור. אבל בעלי הבתים הגדולים שנאו אותו בכל לבם. הם שנאו אותו בשל תקיפותו ובשל כספי המסים הרבים שהוציא מהם, ככל שרק רצה.

רב העיירה היה למדן גדול וסבא-רבא סייע לו כדי מחייתו. הרב נהג לבוא לביתו של סבא-רבא לשתות עמו תה, וזה ביקש תמיד את עצתו. באותם זמנים היה סדר, והיהודים בקאמניץ חיו, פחות או יותר, בשלום. ר' וועלוול בן אהרן היה, כנראה, פרנס החודש הטוב וההגון ביותר שאפשר היה למצוא.

לר' וועלוול היו שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור, אהרן-לייזר, היה הסבא שלי, ולאמיתו של דבר הוא הדמות המרכזית בזיכרונותי. הוא היה ילד מוכשר במיוחד. הוא לא רצה ללמוד, וגם יכול היה שלא לרצות. מאחר שאביו פינק אותו מאוד, ומאחר שהמלמדים פחדו מפניו כמפני הקיסר, כולם חשבו – אם הילד אינו רוצה ללמוד, אין זאת הבעיה שלנו.

זאת אפוא הסיבה שסבי, אהרן-לייזר, לא היה למדן, על אף שהיה לו ראש מצוין. הוא אפילו לא ידע לפתוח גמרא; עד כדי כך לא רצה ללמוד ועד כדי כך נכנעו לו ופינקוהו. הוא אהב ללמוד “עשרים-וארבעה”, וכלל לא היה איכפת לו שלימוד תנ“ך נחשב אז לאפיקורסות. מדי פעם גם היה מעיין בפרק משניות וב”עין יעקב".

כשהגיע סבא לגיל אחת-עשרה, נשא לאישה את בתו של ר' יודל מסֶמְיָאטִיץ⁴⁴³ שבפלך גרודנה. ר' יודל זה היה למדן גדול. הוא ידע בעל-פה כמה מאות דפי גמרא מסדר נזיקין, ובנוסף היה גם טיפוס של חקרן ועסק הרבה בלימודי אסטרונומיה על פי מושגי אותם הימים. במקצועו היה סוחר, ופעמיים בשנה נסע ללייפציג בעגלתו הרתומה לשלושה סוסים והנהוגה בידי עגלון מיוחד. בנסיעותיו היה נוטל עמו תיבה גדולה מלאה מטבעות כסף ותיבה קטנה מלאה רענדלעך, וכן כל מיני מסכתות גמרא וספרי חקירה שונים שבהם היה מעיין בדרך. הייתה לו חולשה לכלי נגינה, ובמיוחד לקלרנית, שבה אהב במיוחד לנגן.

לאחר זמן הפסיק לסחור בלייפציג ונהיה לסַפָּק של הצבא.⁴⁴⁴ הוא נסע תכופות לפטרבורג ותמיד סיפר מעשיות משם, על הקיסר ועל בני משפחתו. כשנפטר הייתי כבר בן שתים-עשרה. אני זוכר, שכאשר ערכנו חיפוש במגירות שולחנו מצאנו מכתבים מספקים מכל מחוז וילנה. בכמה מכתבים נאמר כי הספקים מוסרים בידיו את כל תביעותיהם מאוצר המדינה, ושעליו לנסוע לפטרבורג כדי לייצגם ולדרוש את הכספים המגיעים להם. היו שם גם מכתבים מערים שונות, שבהם מבקשים ממנו תושבי אותה עיר שיעתיק דירתו אליהם ואז מובטח שיחלקו לו כבוד גדול. אך באותה עת הוא כבר היה זקן.

הזוג הצעיר, כלומר הסבא והסבתא שלי, שהיו אז בני אחת-עשרה ושתים-עשרה, “אכלו קעסט” בקאמניץ, אצל הסבא-רבא הקשיש שלי. סבי, אהרן-לייזר, היה בנעוריו שובב גדול. הוא היה משחק בבניינים שהיו אז בבנייה, קופץ על קרשים ומתנדנד. סבתא אמנם שמרה עליו, אך היא פחדה ממעשיו ולא הרשתה לו להתנדנד. הוא היה מסתתר מפניה ובורח רחוק כדי שלא תוכל למצוא אותו. פעם אחת – כך הייתה מספרת – חיפשה אותו במשך זמן רב ורק בקושי מצאה אותו. הוא ישב על קרש גבוה והתנדנד. כשראה אותה סבא, הוא נבהל, קפץ מגובה רב ונחבל קשות. “האישה” החלה למרר בבכי וסבא נשבע לה שמכאן ולהבא יפסיק להתנדנד.

בגיל שתים-עשרה–שלוש-עשרה היה סבא ילד מפונק ופראי. סבתא הייתה חכמה הרבה יותר מגילה, ולאט-לאט ובזהירות החלה לגמול אותו משובבויותיו. לאחר החתונה, כאשר היו לאבא ולאמא, היא אמרה לו כי עתה ראוי להתחיל ולנהוג ביתר כובד ראש, כיאה לאבא של ילדים. כל כך הרבה אנשים באים לביתו של אביו ומדברים בענייני העיר, כדאי גם לו לשבת ביניהם, להקשיב ולהשתתף בעסקים אלה, כמו כל המבוגרים. הוא הסכים לדבריה, והודות לה נעשה “בן אדם”. הוא החל להתעניין בעסקי אביו ובענייניה של העיר, וה“עולם” אהב אותו והסביר לו פנים.

אביו היה כמובן מרוצה מאוד, שבנו, אהרן-לייזר, החל לנהוג בצורה מכובדת ושיש לו עם מי ועל מה לדבר בענייני העיר, שעל פי רוב יש להקדיש להם זמן ארוך למדי. היו לו, לאביו, גם עסקים פרטיים, וכך החל, אט אט, להעביר לבנו את כל ענייני העיר. הוא שם לב כי בנו מרצין והולך ושהאנשים מתייחסים בדרך ארץ אל בעל הבית הצעיר. פעם אחת אפילו אמר קבל עם ועולם: “אני רואה שיש לי למי למסור את העיר” (ממש כאילו היו העיר ואנשיה בחזקת רכושו הפרטי). כך החל סבא אהרן-לייזר להיות מעורב בכל ענייני העיר ונעשה לאיש העוסק בצורכי ציבור. זה היה היסוד לקריירה העתידית שלו.

הסבתא ביילע-ראַשע⁴⁴⁵ הייתה – כפי שנהגו פעם לומר – אישה חכמה, טובה ואצילית. צעירה זו השגיחה השגח היטב על התנהגותו של בעלה, אבל בפני הבריות השימה עצמה כמי שאינה מבינה דבר. היא לא העירה לו גם כשהבינה שהוא עומד לעשות, כמו ילד, איזה מעשה שטות גדול. רק כשהיו לבדם בחדר הסבירה לו אילו שגיאות עשה במשך היום. אבל לפני שהחלה לדבר הייתה מבקשת ממנו שלא יעלב, שהיא, ייִדענע⁴⁴⁶ שכמותה, מלמדת אותו, גבר שכמותו, מה לעשות וכיצד לנהוג.

“הרי אתה לא יותר מבן אדם” – אמרה במתינות – “ומלבד זאת, אתה גם כל כך צעיר. כל בן אדם עושה שטויות, ולכן כדאי שאשגיח עליך בעיניים אוהבות ואעיר לך מה אתה עושה בסדר ובמה אתה טועה.” וכך שכנעה אותו, מכאן ואילך, בדרכה השקטה והבוטחת. דבריה הנעימים והנבונים כל כך השפיעו על בעל הבית הצעיר, עד שלעתים היה פורץ בבכי. או אז הייתה סבתא אומרת: “נו, אישי היקר, שקט, מספיק לבכות, אני מקווה שעוד תספיק לעשות הרבה מעשים טובים. אבל כאישה טובה ונאמנה זוהי חובתי לדבר אתך.”

עקב כך לא עשה סבא דבר בלי להתייעץ קודם עם אישתו. בכל עניין שהובא לפניו היה מכריז שעליו לחכוך בדעתו ותשובה סופית ייתן רק למחרת. בערב היה דן בדבר עם ביילע-ראַשע וביחד היו מחליטים מה לעשות. בעיר ידעו כולם שהוא מתייעץ עם אישתו החכמה, וראו בזאת מעלה יתירה – בעל הלא צריך לחיות בהבנה עם אישתו.

עם הזמן, כשאהרן-לייזר התבגר ולו עצמו כבר היו כמה ילדים, הוא התחיל לחשוב על איזושהי פרנסה לעצמו. מעסקי העיר קשה היה להתפרנס; בעלי הבתים באותם ימים היו די עניים. וחוץ מזה, ענייני העיר ממילא כבר החלו להימאס עליו ולשעמם אותו ולא היה לו כל רצון להתפרנס מהם. עסקי היערות של אביו היו בקנה מידה קטן ואף הם לא משכו את לבו, ואילו את מִבְשֶׁלֶת היי"ש ואת הפרות פשוט תיעב.

בראותו את חיי הרווחה של הפריצים שגרו מסביב לעיירה, עלה על דעתו שאפשר לעשות אתם עסקים טובים. הרי הפריצים הללו מכירים את בנו של פרנס החודש, בכל מקום יחלקו לו כבוד, שמא יצא מזה משהו טוב? יש כל כך הרבה יהודים שמתעשרים מעסקי הפריצים, ובמה הוא פחות טוב מהם? בעיר אמרו הבריות שגם רעיון זה מקורו בראשה של ביילע-ראַשע.

בקיצור, האיש הצעיר ביקש מאביו שלוש מאות רובל והחל לנסוע אל הפריצים, ומובן מאליו, שקודם כול נסע לאותם פריצים שכבר הכיר ולאלה שהתגוררו בקרבת העיר. הם קיבלו את פניו של האיש הצעיר באדיבות והוא אפילו מצא חן בעיניהם. אט אט, ובזמן קצר, החל לעשות אתם עסקים. אך הרווחים שלו היו קטנים – הוא מאוד נזהר, משום שלא רצה שהפריץ יחשוב, חלילה, שמרמים אותו. אדם אחר במקומו היה ודאי מתעשר מהר, כך אמרו הבריות. אבל סבא השיב על כך פעם אחת: “למישהו אחר הפריצים בכלל לא היו מרשים להיכנס לביתם. לא נורא. הם יכירו אותי לאט לאט, ועוד יהיו לי מספיק הזדמנויות להרוויח כסף. בינתיים אני ממילא לא זקוק לכל כך הרבה.” ואכן, במשך הזמן הוא נתחבב יותר ויותר על הפריצים. הוא נהג בהם בשום שכל, בנימוס וברצינות.

לסבי, אהרן-לייזר, היה אח צעיר בשש שנים, שנחשב ביש מזל. בענייני העיר לא התעניין בכלל. הוא ישב בבית אביו, “אכל קעסט” ולעתים גם עזר לו קצת. אביו, הסבא-רבא שלי, לא אהב אותו – אהרן-לייזר היה כל עולמו. הוא אהב גם את כלתו, אשת אהרן-לייזר, ותמיד קרא לה “הצדקת”.

שתי בנות היו לסבא-רבא, ולשתיהן לקח כבעלים שני למדנים גדולים, שעלו לו ממון רב. באותם ימים הוא עוד הרשה לעצמו לתת לבנותיו נדוניה של אלף רובל ולקחת להן חתנים עילויים, לתת להם “קעסט” כדי שישבו ויעסקו בתורה יומם ולילה. סבא אהרן-לייזר לא רצה עוד להתגורר אצל אביו ולאכול עם כל האחיות והחתנים “אוכלי הקעסט”. הוא נהיה עצמאי והתמסר בכל מאודו לעסקי הפריצים.

באופיו היה סבא איש נדיב ורחב לב. משאלתו היחידה הייתה שמכיסיו יישפך הכסף ושכולם יאספוהו. היו לו כבר כמה ילדים, ובעיירה רצו שהוא יהיה מעורב יותר בענייניה; סבי, גם על פי מראהו החיצוני וגם על פי התנהגותו התקיפה, התאים מאוד לתפקיד זה.

ר' וועלוול, הסבא-רבא, היה בן שישים במותו. כששכב על מיטת חוליו, נודע הדבר לאיספראווניק. הלה הצטער מאוד בצערו של החולה הקשה, בא לבקרו ולא עזב את העיר. לפני מותו קרא ר' וועלוול לאיספראווניק וביקשו שימנה תחתיו לתפקיד פרנס החודש אדם חכם וישר, שיוכל להנהיג את העיר כראוי. הוא הציע בפניו שמות של כמה בעלי בתים נבונים, אבל האיספראווניק, שכבר נתן את עינו בסבא, אמר: “בעיני דווקא מוצא חן בנך, אהרן-לייזר. הוא מתאים לתפקיד פרנס החודש על אף שהוא עדיין צעיר.” ר' וועלוול פרץ בבכי ואמר: “עזוב את בני האהוב. התפקיד קשה מדי. ככל שיהיו מעשיך טובים, אף פעם זה לא מספיק. תמיד יש שונאים מסביב.”

האיספראווניק נפרד ממנו לשלום ונסע לדרכו. לאחר כמה ימים נסתלק פרנס החודש לבית עולמו והאססור שיגר שליח אל האיספראווניק עם הבשורה העצובה. האיספראווניק, ועמו התובע המחוזי והאססור, ליוו את המת לבית העלמין.

למחרת שלח האיספראווניק לקרוא לסבא אהרן-לייזר, שבאותה עת היה בן עשרים ושמונה, והציע לו את התפקיד שמילא אביו. סבא סירב והסביר לאיספראווניק שהוא צעיר מדי למשרה כה אחראית. “יש לי את העסקים שלי” – אמר לאיספראווניק – “אני ישן בשקט ואוכל בנחת, והעבודה שאתה מציע לי קשה מדי.” אבל האיספראווניק לא ויתר ונשאר בשלו.

“שמע נא” – אמר לסבא. “אין לי אף אחד אחר מתאים לתפקיד הזה, רק את מ', ששונא אותך בכל נפשו. אם הוא יהיה פרנס החודש, למשפחתך יהיו צרות צרורות.” האיספראווניק ידע היטב כיצד לדבר עם יהודי. “כיוון שאהבתי את אביך” – המשיך ואמר – “אני יודע שאתה איש צעיר, חרוץ ואמיץ, ולכן אל תסרב. אם מ' יהיה פרנס החודש, אתה בוודאי תסבול כהוגן” – הוא איים בדרך חברית.

הדבר כלל לא מצא חן בעיני סבא. מ' באמת שנא את סבא-רבא ואת כל בני משפחתו. זהו אותו מ' שר' וועלוול חבש בבית הסוהר בגלל שסירב ללכת לדין תורה.⁴⁴⁷ דעתו של סבא חלשה והוא הבטיח לאיספראווניק שייתן לו תשובה עוד באותו היום.

הוא דן ארוכות בעניין עם ביילע-ראַשע שלו, אבל הם לא יכלו להחליט ודעתם נטתה פעם לכאן ופעם לכאן. לקחת את המשרה – רע ומר; לא לקחת – גם כן גרוע. חשבו וחשבו, ליבנו את הסוגיה מכל צדדיה, ולבסוף החליטו שמוכרחים לקחת את התפקיד. מובן מאליו שאם מ' לא היה מועמד, סבא היה בוודאי מסרב. יחד עם זה גם החליטו שסבא, כשיקבל לידיו את התפקיד, ינהג במתינות, בסבלנות, בהגינות ובזהירות.

אהרן-לייזר הודיע לאיספראווניק שהוא מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, וזה – בלבביות שהייתה מקובלת באותם ימים – נשק לו על ראשו ואיחל לו הצלחה וכל טוב בתפקידו החדש. הוא ציווה לכנס מיד אסיפה בעיר, כדי… לבחור באהרן-לייזר, בנו של פרנס החודש הקודם. העיר “בחרה” בו, ולמען האמת גם בשמחה רבה. הוא מצא חן בעיניהם בזכות שכלו וחריצותו. האיספראווניק נטל במרכבתו את אהרן-לייזר, פרנס החודש החדש, ונסע עמו לבריסק. סבא שהה שם כמה ימים ולמד את כל הפרטים הקשורים בהנהגת העיר. האיספראווניק ממש התלהב מדעותיו של האיש הצעיר.

אהרן-לייזר חזר לקאמניץ והתחיל להנהיגה כדרך שנהג אביו. אבל הוא היה חכם יותר ונמרץ יותר, ופני העיר,⁴⁴⁸ שעד אז בזבזו ערבים שלמים על אסיפות הקהל, החלו לחוש שהם מיותרים. אהרן-לייזר פעל בצורה יוצאת מן הכלל. עסקי העיר התנהלו למישרין, והאסיפות – שלא כבימיו של פרנס החודש הקודם – היו עתה מיותרות לחלוטין. לאט לאט חדל אהרן-לייזר לקרוא לנכבדי העיר אפילו להתייעצויות, למעט בעניינים מסובכים במיוחד. כשהעניינים אכן הסתבכו, הוא נאלץ לקרוא להם. “אולי יש לכם עצות טובות יותר?” – שאל. “דעתי היא כך וכך…”

אבל היועצת העיקרית שלו הייתה אישתו, ביילע-ראַשע. הם נהגו לשבת בערב ולשוחח בארבע עיניים, וראו זה פלא – הוא, שנודע כאיש אמיץ, תקיף ועריץ גדול, התייחס לאישתו בצורה נפלאה. במשך כל חייו התייחס ביראת קודש לדעותיה ולעצותיה.

כעבור שנתיים וחצי בוטלה משרת פרנס החודש ועמה פסק גם השלטון הבלתי מוגבל של מי שהחזיק במשרה זו. פרנס החודש חדל להיות האיש האחראי על כל העיר, ומעתה ניתן לו תואר חדש – “סבורשצ’יק”.⁴⁴⁹ תפקידו היה לגבות את כל המסים עבור אוצר המדינה, וגם לזה לא היה ממש אחראי, אלא העיר. אהרן-לייזר כלל לא רצה להיות סבורשצ’יק. האיספראווניק שוב הפציר בו ואף הבטיח לו שסמכויותיו ושלטונו יישארו חזקים כפי שהיו קודם לכן. לבני העיר היה התפקיד החדש בגדר תעלומה – לא היה להם מושג מה עושים עם זה, מה יקרה עתה, ואיך צריך סבורשצ’יק להתנהג. בני העיר בחרו אפוא באהרן-לייזר ברצון.

אהרן-לייזר נעשה לסבורשצ’יק, אך לא שינה כהוא זה מדרכו. אינני יודע אם היה בליטא עוד סבורשצ’יק אחד עם כוח כזה. אבל היו כמה בעלי בתים שהעניין החל להרגיזם. הם סברו כי הסמכויות שאהרן-לייזר נוטל לעצמו עומדות בניגוד לחוק. כך החל סבא לקנות לעצמו שונאים.

לאהרן-לייזר כלל לא היה איכפת מהם. די היה לו שהאיספראווניק עומד לימינו. אף על פי כן, כל העניין החל להימאס עליו, אבל הוא לא הצליח למצוא אדם מתאים שאפשר להעביר לו את התפקיד. האיספראווניק, דרך אגב, כלל לא היה מרוצה מזה. הוא ידע שאהרן-לייזר הוא איש חיל היודע לגבות מסים כמו שצריך, ושקשה עד מאוד למצוא לו מחליף. דבר זה היה חשוב לו במיוחד.

אהרן-לייזר נשאר בתפקידו אך החליט להביא מזכיר נמרץ שינהל את ענייני העיר. או אז הוא עצמו יתפנה לעסקיו עם הפריצים. ככלות הכול, הלא צריך גם איזו פרנסה מן הצד והוצאותיו היו מרובות. הוא נסע לבריסק, אל האיספראווניק, והודיע לו על כוונתו. הוא מחפש אדם חכם ונמרץ, ואולי יש מישהו מתאים בבריסק? האיספראווניק אכן הציע לו מועמד צעיר: יח"פ, שהיה כותב בקשות⁴⁵⁰ ומנהל משפטים, מין עורך דין פרטי. האיש מצא חן בעיני סבא והוא הביאו לקאמניץ. את המזכיר הקודם – יהודי פשוט שכתב רוסית בשבע שגיאות⁴⁵¹ – הוא פיטר. קנה לו בית במאתיים רובל, הקים לו בית מרזח ואמר: “אין אתה זקוק לרשיון, ופרנסה תהיה לך עכשיו יותר ממה שהייתה לך עד עכשיו.”

המזכיר החדש הגיע לקאמניץ כמו אציל – לבוש בגדים קצרים, טבעת ענודה באצבעו, ובחדר הקהל היה יושב בגילוי ראש. העיר ממש התקוממה, והזעם הופנה, כמובן, לעברו של סבא. הכעס היה כל כך גדול, עד שהיו כאלה שקבעו כי מותר לרצוח את אהרן-לייזר אפילו ביום כיפור.⁴⁵² אבל מה עושים עם האיספראווניק?

כדרך שנהג תמיד, סבא השים עצמו גם עתה כמי שאינו יודע דבר, ומסר את ניהול העיר לידי אותו יח"פ. הלה היה צעיר, חכם וידען, שאף ידע ללמוד דף גמרא, אלא שמשעה שהתחיל לרכוש ידע ונעשה “עורך דין”, הפך להיות גם אפיקורוס.

המזכיר ניהל, וסבא חזר לעסקי המסחר שלו עם הפריצים. שלושה ימים בשבוע היה נוסע בין הפריצים, ובשארית הזמן היה יושב עם המזכיר בענייני העיר. הוא ביקש מהמזכיר כי יטיל על שונאיו מסים גבוהים פי עשרה ממה ששילמו בעבר. הייתה זו מין נקמה, ואז החלה מהומה אמיתית. אש המחלוקת התפשטה על פני כל העיר, והבריות זעקו עד בלי די: “הייתכן? אהרן-לייזר לקח גוי בתור מזכיר!”

ביילע-ראַשע, אישתו של סבא, מאוד נפגעה. היא בשום אופן לא יכלה לשמוע את הטענות האלה, שתמיד נלוו להן צעקות וקללות. בדמעות בעיניה תבעה מסבא, שיתפטר מתפקידו כסבורשצ’יק. “העיר לא שלך” – היא בכתה – “ויהודי העיר גם הם אינם שלך. אל תדאג להם, שיסתדרו בעצמם איך שהם מבינים. אני לא מסוגלת לראות אותך במצב כזה! הוי, איזה אסון!”

אז נסע אהרן-לייזר לאיספראווניק וסיפר לו על המצב שנוצר. הוא הדגיש בבירור שברצונו להשתחרר מן התפקיד. בני העיר לא מוכנים לסלוח לו על המזכיר שהביא וכבר אינם מרוצים ממנו, האישה בוכה ומייללת – הוא פשוט לא מסוגל יותר. האיספראווניק הסכים לדבריו. “אבל” – הוא אמר – “היזהר לך עתה שלא אמנה אותך פעם נוספת לסבורשצ’יק, משום שפשוט אין אף אדם אחר שימלא את מקומך.”

האיספראווניק אכן הגיע לקאמניץ ושלח לקרוא לנכבדי העיר. הוא הורה שעד ליום המחרת עליהם לבחור סבורשצ’יק אחר במקומו של אהרן-לייזר. המזכיר, על כל פנים, נשאר בתפקידו. זה היה, כמובן, מעשה ערמה.

“מה זאת אומרת?” – רעשה וגעשה העיר – את המזכיר הזה איננו רוצים! ניתן לו מאתיים רובל ושילך!" האיספראווניק שלח לקרוא למזכיר ושאל אותו באדישות, האם יעדיף להישאר כמזכיר או שמא יאות לקבל מאתיים רובל ולהסתלק. המזכיר ענה תשובה לגמרי בלתי צפויה: “אפילו אם לא היו נותנים לי פרוטה, אין לי שום חשק להיות מזכיר אצל בהמות שכאלה!” האיש הזה היה אפיקורוס…

בעיר הין ששון ושמחה: סבורשצ’יק אחר, מזכיר אחר; קאמניץ הלכה ונרגעה.

סבא החל להרבות בנסיעות אל הפריצים ועשה עמם עסקים. שמו נתפרסם כל כך, עד שלפעמים היו הם עצמם מוסיפים לו איזה רווח וממליצים איש לרעהו לעשות רק אתו עסקים. עם הזמן סבא הפך ממש ל“רבי” של כל הפריצים במחוז. הוא השיא להם עצות, לימד אותם תחבולות ערמה (פריצים גם הם מרמים לפעמים), ולא תהא זו גוזמה אם אומר שכמה מן הפריצים שהתרוששו – מן הסתם במשחקי קלפים – עמדו שוב על רגליהם רק בזכותו. מִבְשָׁלוֹת היי"ש והבירה, המתקנים להפקת שמן, מִנְסְרוֹת העץ וטחנות המים הממונעות שהחלו לצוץ בחצרות הפריצים – כל אלה נולדו בראשו של סבא.

הייתה בסבא איזושהי מגרעת שאי אפשר היה להסביר: לעצמו כלל לא דאג, כאילו כל תפקידו אינו אלא להיטיב עם הפריצים. הוא הסביר זאת בצורה מוזרה ובלתי מובנת: אם הפריצים יהיו עשירים, כי אז גם ליהודים תהיה פרנסה… לאן ילך כספם הרב? הכול ליהודים! ואם כך, ברור שכאשר שני פריצים רבים זה עם זה, הם קוראים לאהרן-לייזר שיהיה הבורר בבית הדין שלהם, וכאשר פריץ מסתכסך עם אישתו, סבא הוא זה שמשכין שלום ביניהם.

עכשיו, למען האמת, הרוויח סבא כראוי, אם כי גם הוציא לא מעט כסף למחייתו. אבל סבא וביילע-ראַשע היו מאושרים שנפטרו סוף סוף מעסקי העיר. כבר לא איכפת לו עכשיו, מי הולך לדין תורה ומי מסרב, אם העשירים משלמים את מסיהם או משתמטים. וכך חלפו שלוש שנים.

יום יום היה נוסע אל הפריצים. הוא נסע אליהם בכרכרה רתומה לצמד סוסים שעגלון יהודי נוהג בהם. על פי רוב היה חוזר ללון בביתו. אנשים רבים הוסיפו להגיע אל ביתו, לגמו תה ובילו עמו בצוותא. הם באו כדי לדבר, לבקש עצה או סתם לחטוף משהו לאכול. אט אט חזרו בני העיר ונתקשרו אל סבא. יהודי שנפגע מאיזשהו מעשה רשע של פריץ לא הסתדר ללא עזרתו של אהרן-לייזר.

עניין מיוחד, שאף אחד אחר בעיר לא היה יכול לסדר חוץ ממנו, היה עניין הרוויזור, שהיה מגיע לעיר כדי לבדוק אם באמת אין בקאמניץ יותר מארבע מאות וחמישים נפש, כרשום ב“סקזקה”. סבא היה ממש רב-אמן ב“לדבר” עם הרוויזור. לא היה מי שישווה לו. “דיבור” כזה תמיד היה מסתיים במאתיים רובל, שנבלעו מהר בעמקי כיסו של הרוויזור. בימי הביקורת נסגרו בתים רבים; בני העיר פשוט נטשו אותה, עד שכמעט לא נראתה נפש חיה ברחוב. כל אחד פנה לאן שנשאוהו עיניו, והעיר נראתה מתה, כמו בית קברות. הרוויזור הסתובב, מלווה בכל שוטרי העיירה, וספר את האנשים. תמיד מצאו בערך ארבע מאות איש. חמישים חסרו, וכששאלו עליהם נאמר שהם נסעו בענייני עסקים. וכך בכל שנה היה הרוויזור חותם בפרוטוקול שהכול כשורה ועוזב את העיר.⁴⁵³

ה“דיבור” עם הרוויזור היה שייך באופן מסורתי לסבא, אפילו בימים שבהם פעל בעיר סבורשצ’יק אחר. היו זמנים שסבא, שכעס מאוד על העיר, ביקש להפסיק גם את העבודה הזאת. אבל בסוף תמיד נכנע; הלא אי אפשר לעזוב את העיר שקועה במים עד צוואר…

הסבורשצ’יק החדש והמזכיר החדש לקחו את כל הספרים, הניירות והחותם והתחילו לעבוד. הסבורשצ’יק כינס את הדֵפּוּטַאטִים⁴⁵⁴ – כלומר, את נכבדי העיר שנבחרו להנהיגה – לאסיפה. הדבר הראשון שעשו היה בדיקה מדוקדקת של רשימת משלמי המסים. נתברר להם שרק העשירים שילמו, ואילו מן ההמון, מהיהודים הפשוטים, לא לקחו עד אז מאומה. הם החליטו אפוא שצריך להתחיל לגבות מס גם מן המעמדות הבינוניים ומן העניים, ואילו לגבי העשירים יש להקל את העומס.

הם שלחו גובי מס אל העניים ובעלי המלאכה, ולא דילגו אפילו על עני אחד. ושוב פרצה מהומה גדולה בעיר. כל יום הגיעו אנשים לחדר הקהל, צווחים וצורחים. הנשים באו בוכות ומקללות: “הייתכן?! לנו אין לחם לאכול, האין די נגידים בעיר שיכולים לשלם?” כולם רתחו מרוב כעס! אבל דבר לא עזר; נהפוך הוא, התחילו למשכן את רכושם של העניים: מחבתות, פמוטים, כלי מטבח וכלי בית שונים, והצעקות עלו עד לב השמים. האססור נאלץ לבוא לחדר הקהל כדי לאסור את הקבצנים (לאססור היו שתי אורוות – אחת קטנה, שנועדה לסוסים; והשנייה שימשה מעין בית כלא). עתה השתרר שקט. העניים נאנקו ושילמו בחריקת שיניים. מובן מאליו שהעשירים ובעלי הבתים היו מרוצים מאוד מפעולותיו של הסבורשצ’יק החדש.

אלא שהחיים הטובים של הנגידים והסבורשצ’יק לא ארכו זמן רב. נכבדי העיר רצו להשתלט לגמרי על הסבורשצ’יק. הם היו נגידים ויחסנים, ובכן מדוע שלא ישמש כלי משחק בידיהם, ודעתו תהיה בעצם כדעתם? אבל הסבורשצ’יק, למרות חולשתו, לא הסכים להיבלע לחלוטין, וכך יצא שכל אסיפה נסתיימה בסכסוכים ומריבות. האססור, ששם לב לכך, כתב לאיספראווניק שהעניינים אינם כשורה ושכולם רבים עם כולם כל הזמן.

הסוף היה שחשובי העיר נחלקו לשני מחנות: אלה שסברו כי אין לקחת מן העניים ואלה שאמרו שיש לקחת מהם. כל אחד מחשובי העיר נסתייע בתומכיו, וכך נתעוררה בעיר מחלוקת עצומה, ממש מלחמה. המחלוקת הזו הלכה וגדלה ותפחה, ואז בא האיספראווניק, אסר שלושה מנכבדי העיר וחמישה מן ההמון, שלח אותם לבריסק ושם הם נחבשו בכלא לחודש ימים. רק אז נרגעה העיר, ואם לא כלפי פנים – לכל הפחות כלפי חוץ.

האיספראווניק הוחלף והועבר למחוז סלונים,⁴⁵⁵ וזה מסלונים בא לבריסק. כמקובל, דיברו השניים על אופיים של יהודי העיר ושל הפריצים. האיספראווניק מבריסק התבטא בחומרה כלפי יהודי קאמניץ, אך הזכיר את אהרן-לייזר כיהודי שמבין עניין. כשהאיספראווניק החדש הגיע בפעם הראשונה לקאמניץ, הוא שלח, קודם כול, לקרוא לסבורשצ’יק ולנכבדי העיר. הוא הטיף להם מוסר ואמר שקודמו סיפר לו דברים קשים על התנהגותם של יהודי העיר. אחר כך הורה לאהרן-לייזר להתייצב לפניו. הוא הציע לסבא את תפקיד הסבורשצ’יק, אך סבא התעקש וסירב. או אז העיר לו האיספראווניק: “אם תהיה בבריסק, תיכנס אלי.”

באותה עת התקיימו בחירות לסבורשצ’יק חדש ולדפוטאטים.⁴⁵⁶ לתפקיד הסבורשצ’יק החדש נבחר א“ב, שהיה נמרץ מקודמו. תחילה הוא נהג בדרכי שלום עם נכבדי העיר, אך לא עברה חצי שנה ושוב החלו לריב, ושוב אותו הפזמון. וכשהגיע זמן הגיוס והיו צריכים לתת חייל מבני קאמניץ,⁴⁵⁷ פרצה שוב אש המחלוקת. לקחו חייט אחד, אב לשלושה. באותם ימים נמשך השירות הצבאי עשרים וחמש שנה. מובן מאליו שהיה זה אסון נורא לאב לילדים. ההמון השתולל – היו צרחות אימים, ניפצו את כל השמשות בחדר הקהל והיכו את הסבורשצ’יק ואת נכבדי העיר מכות נאמנות. האססור שלח מיד רץ מיוחד לאיספראווניק, שלא יתמהמה ויבוא מיד. הוא בא, כתב דו”ח על שלושים אנשים מנכבדי העיר ואסר אותם. הוא רצה לשלוח אותם לבריסק, ובינתיים נאמר להם, שאם לא יתרצו ויקבלו את אהרן-לייזר כסבורשצ’יק הוא ימסור את ניהול העיר לאססור ולעוזרו.

הם ביקשו מהאיספראווניק שהות של יממה. הם יכנסו אסיפה של נכבדי העיר, ואז נראה מה יקרה. אחרי צעקות ומהומה רבתי באסיפה, הבינו כולם שמאז שעזב אהרן-לייזר את המשרה, נותרה העיר כסירה ללא משוטים, ואין טיפת סדר בעיר. בתי המדרש, ולהבדיל בית המרחץ, מוזנחים. חיים כל הזמן במחלוקת. והלא ידוע שאהרן-לייזר הוא בעל בית טוב וכי לפניו כולם שווים. תחת שלטונו לא יהיו מחנות הנאבקים כל הזמן זה בזה. ואגב, יש לו יחסים טובים עם האיספראווניק, וזה בוודאי דבר חשוב. הם השיבו לאיספראווניק כי אכן הם רוצים באהרן-לייזר. “לכו אפוא ובקשו זאת ממנו” – יעץ להם האיספראווניק – “משום שהוא מסרב.”

נכבדי העיר, בעלי הבתים החשובים והרב בראשם, באו אל אהרן-לייזר וביקשוהו שייקח לידיו בחזרה את מוסרות השלטון, אבל הוא סירב. רק לאחר שהאיספראווניק איים עליו שימסור את ניהול העיר לידי האססור ויגייס אחד מבני משפחתו לצבא, נאלץ סבא להיכנע. הוא נועץ בלילה עם ביילע-ראַשע שלו וביחד החליטו שאין ברירה ועליו לקבל בחזרה את התפקיד. “אבל אני יודעת” – התלוננה סבתא – “שזה עונש מאלוהים.”

סבא ציווה לערוך בחירות⁴⁵⁸ ונבחר פה אחד. כך חזר אהרן-לייזר לתפקיד הסבורשצ’יק. כדבר ראשון החזיר סבא את המזכיר מבריסק. הלה עבד שם כעורך דין פרטי, אך אישתו וילדיו עדיין גרו בקאמניץ. סבא שב לנהל את ענייני העיר ביד רמה כמקודם. הכול הלך כשורה, וקאמניץ חזרה והתאוששה.

כמי שרגיל בשלטון חזר אהרן-לייזר לנהוג כפי שנהג בזמן שהיה פרנס החודש, תקופה שהעיר כבר שכחה מזמן. בשביל הרושם הטוב כינס לפעמים את נכבדי העיר לאסיפה, אבל הם ישבו שם ושתקו ופחדו לפתוח את הפה ולהגיד משהו. פשוט פחדו מחריפות שכלו ומכוחו. ובנוסף, כולם ידעו שאין הוא לוקח כסף מן העיר, שיש לו הכנסה מספקת מעסקיו ושהכסף בכלל איננו ממלא תפקיד בשיקוליו. זאת ועוד, אפשר היה לסמוך עליו. אם אמר משהו, אין ספק שגם יקיים.

לסבא היו כמה אנשים שבאו וסיפרו לו על כל מה שמדברים בעיר. אם מישהו היה אומר משהו נגדו, הוא היה מוכנס למעין “רשימה שחורה” וחויב לשלם מסים פי עשרה ממה ששילם קודם לכן. ואילו מי שהיה נאמן לו, כלומר ידידיו האמיתיים, היו פטורים כמעט לגמרי מכל תשלומי העיר וגם משוחררים מן השירות הצבאי. את עסקיו עם הפריצים לא זנח, ואת ענייני העיר השוטפים ניהל המזכיר. כך עברו כמה שנים כמעט בלי סכסוכים.

כבר הזכרתי שאהרן-לייזר ניהל את חייו ביד רחבה. היה לו חלק במס הקורובקה ולכן הבשר לא עלה לו דבר. כשחיתן את בתו, שלח קודם החתונה אנשים לכל קהילות הסביבה, כדי שיכריזו בבתי המדרש שכל העניים מוזמנים אליו לקאמניץ, לסעודה שתיערך לכבוד החתונה. שלושה ימים התקיימו הסעודות. הוא שחט עגלים, והעניים אכלו בשר בכמויות אדירות. על שני הרים – על הר הסְלוּפּ ועל הר אדולינה – בישלו לעניים בדוודים גדולים, כמו שמבשלים לחיילים, והעניים באו בהמוניהם. העיר נראתה כמו מחנה קבצנים.⁴⁵⁹ בחתונה ניגנו הכליזמרים מקוברין,⁴⁶⁰ ומן הסעודות, שנערכו במשך כל שבעת ימי המשתה,⁴⁶¹ אסור היה לאיש מבעלי הבתים בעיר להיעדר.

פרק שלישי: ה“בהלה”

ה“בהלה” * אייזיקל הקצב

בת אחת חיתן אהרן-לייזר בימי ה“בהלה”. לפתע פתאום התפשטה שמועה אודות צו⁴⁶² חדש, שעל פיו אסור יהיה לילדים ולילדות להינשא לפני הגיעם לגיל עשרים. והצו הזה, אשר יצא בשנת תקצ“ב, 1842,⁴⁶³ גרם בכל רחבי ליטא וּווֹלין ל”בהלה" המפורסמת. כל מי שהיו לו בת או בן בגיל שמונה חיתן אותם, וכדי שהמשטרה לא תדע על כך, ערכו את החתונות בחשאי, בהיחבא, ללא שום גינוני טקס.

המחותנים התכנסו והביאו את הילד והילדה לבית אחד מהם, העמידו חופה בחדר בנוכחות מניין יהודים, ולסיום שתו קצת יי“ש, קינחו בפרוסה של עוגת לעקעך – וזהו זה. לאחר מכן לקח עמו האב את הילד, קנה לו טלית, וכבר למחרת בבוקר התפלל הילד עטוף בטלית אך בלי תפילין.⁴⁶⁴ גם אבי הכלה לקח את ה”אישונת" עמו, גילח את שערותיה וחבש לראשה שביס עם סרט.⁴⁶⁵ ה“אישונת” וה“אישון” כלל לא ידעו כי הם מעתה זוג נשוי.

לעתים קרובות נהגו המחותנים להפגיש את הילדים – כלומר את ה“בעל” ואת ה“אישה” – כדי שיכירו טוב יותר זה את זה. בני הזוג שיחקו והשתובבו, כמובן, כדרכם של ילדים. אותם בני זוג, שהיו שכנים קודם לכן, המשיכו אפוא לשחק יחדיו, כמימים ימימה.

מפעם לפעם, תוך כדי מריבה, תלש ה“אישון” את השביס ואת הסרט מראשה של ה“אישונת”, לעג לה על ראשה המגולח וצעק שיש לה שחין. הילדה שבה בוכייה לביתה, שם חבשו לה את הסרט ואת השביס מחדש, הסבירו לה כי אסור ללכת בגילוי ראש והתרו בה, כי אם שוב תבוא הביתה גלויית ראש היא תקבל מלקות. כשמלאו לבני הזוג שתים-עשרה שנה, גילו להם כי הם בעל ואישה ואיחלו להם כי מזרעם יתברך דור ישרים. האישה למדה עתה את כל דיני הנשים, הושיבו את שניהם ב“ייחוד”,⁴⁶⁶ והורו להם את כל מה שמשתמע מכך.

בשנת ה“בהלה” חיתנו בקאמניץ את כל הילדים. כמה בעלי בתים התאספו בערב, ועוד באותו לילה החליטו שיהיו למחותנים. ובלילה, בשעה עשר, כבר היו מעירים את הילדים משנתם: “קום לחופה,” אמרו לילדים הנמים.

אייזיק הקצב סיפר – כך אני זוכר – כיצד התחתן:

"הייתי אז כבן שמונה. שכבתי במיטה וישנתי בבגדי. לפתע העירה אותי אמא: ‘אייזיקל, אייזיקל, קום ולך לחופה.’

לא הבנתי מה חופה ואיזו חופה ולא רציתי לקום. אמא קראה לאבא להעיר אותי, והוא צעק כמו שאבא יודע לצעוק: ‘קום, אייזיק, ולך לחופה.’

השבתי: ‘אני לא רוצה ללכת לשום מקום, אני רוצה לישון.’

ואבא אמר: ‘קום כבר, אני אומר לך.’

ואני השבתי: ‘לא רוצה.’

מרוב כעס נתן לי אבא צביטה ואמר: ‘קום!’

התחלתי לבכות. אבא הביא את המגלב והצליף בי. הייתי, כמובן, כבר ער לגמרי ועמדתי בעיניים בוכיות ורדומות.

שאלתי: ‘לאן הולכים?’ ואבא ענה: ‘לחופה.’

‘איפה חופה?’ שאלתי.

ואבא השיב: ‘נלך למחותן ושם תהיה חופה.’

עדיין לא הבנתי מה אבא אומר על ‘מחותנים’ ו’חופה', ושוב אמרתי: ‘אני לא רוצה ללכת.’ אבל אבא שב ולקח את המגלב בידו ואני השתתקתי.

אמא רחצה אותי והלבישה אותי במעיל, כפתרה את המכנסיים והורתה לי לחבוש את הכובע. אבל הכובע לא נמצא. איבדתי אותו איפה שהוא כששיחקתי לפני שהלכתי לישון. אז החל עניין שלם עם הכובע, ואבא אמר: ‘אם לא היית צריך ללכת עכשיו לחופה, הייתי מלקה אותך כהוגן בגלל הכובע.’

בינתיים כבר הגיעו שליחים מן המחותן לברר מדוע אנחנו מתמהמהים. כולם חיפשו את הכובע, אבל הכובע לא נמצא. המהומה הייתה גדולה. מה לעשות? והנה השעה כבר כמעט שתים-עשרה. לאבא ולאמא נעשה רע בלב – הם פחדו שמא בינתיים יתחרט המחותן.

התחילו לחשוב: את מי אפשר להעיר כדי לשאול ממנו עד הבוקר כובע של נער. חשבו וחשבו ולא מצאו, ובינתיים כבר נהיה מאוחר.

ובכן, רע מאוד. אין כובע. אבא ואמא כבר לא יכולים לסבול את עגמת הנפש, אבל אין מה לעשות. בלי כובע אי אפשר ללכת לחופה. אבא הלך אפוא אל המחותן כדי לבקש לדחות את החופה למחר, משום שאישתו לא מרגישה טוב.

אבא התעכב שם ואמא לא יכלה לשבת במנוחה. השבח לאל, אבא חזר ואמר שהחופה תהיה מחר בעשר בלילה.

למחרת קנו לי כובע. בבוקר הלכתי ל’חדר' עם היַרְמוּלְקֶה⁴⁶⁷ של אבא וסיפרתי לילדים שאבא רצה לקחת אותי לחופה, אבל כיוון שלא היה לי כובע לא הלכתי. אבל היום יקנה לי אבא כובע ואני אלך לחופה. בייניש, בנו של הפחח, סיפר שהוא דווקא כן היה אתמול בחופה. הוא עמד מתחת לחופה עם דבורה, הילדה של ברוך הנגר. הסתובבו סביבו ואמרו משהו, ונתנו לו טבעת, והוא שם אותה על האצבע של דבורה; ואביו אמר אתו ברכה, ואחר כך רקדו ואכלו עוגת לעקעך ועוגיות עם דג מלוח, וזה היה טעים מאוד.

כשחזרתי מה’חדר', חבשה אמא לראשי את כובע הגדילים החדש. שאלתי את אמא: ‘מתי כבר אלך לחופה?’ והיא ענתה: ‘שרק לא תירדם היום כמו אתמול; אי אפשר היה להעיר אותך.’ עניתי לה: ‘היום כבר לא אלך לישון לפני החופה.’

אבל בשעה תשע שוב נרדמתי, ובקושי העירו אותי מן השינה. הלכתי עם אבא ואמא לחופה. נכנסתי וראיתי שם את זיסל, ילדה שרבתי איתה בשבת שעברה בבית דודה. היא ילדה רעה ולכן הייתי איתה ‘ברוגז’.

אחר כך העמידו את החופה. הובילו אותי אליה, וכעבור זמן קצר הביאו גם את זיסל והעמידו אותה לידי. ברחתי ואמרתי: ‘אני לא רוצה לעמוד עם זיסל מתחת לחופה, אני ברוגז איתה.’

אמרה אמא: ‘אייזיקל, הרי זו הכלה שלך.’ ואני השבתי: ‘אני לא רוצה את זיסל לכלה. תני לי כלה אחרת,’ ולא רציתי לעמוד עם זיסל תחת החופה.

אבא החל כדרכו לדבר אתי בכעס, אבל אני לא רציתי, ואבא אמר: ‘אני אשלח מישהו הביתה שיביא את המגלב ואתן לך כהוגן אם לא תעמוד מתחת לחופה, או שאמצא כאן כמה זרדים ותיכף ומיד אתן לחתן “פְּסָק”.’⁴⁶⁸

וזיסל אמרה: ‘טוב מאוד. זה מגיע לו, בגלל שבשבת הוא משך לי בשערות, ואני לא רוצה לעמוד אתו מתחת לחופה.’

אותו סיפור חזר עכשיו עם הכלה. בהתחלה התחננה אמה, ואחר כך איים אביה במגלב.

בקיצור, השעות עברו וה’חתן-כלה' לא רוצים לעמוד מתחת לחופה. האורחים שנקראו למניין רצו כבר ללכת. הביאו אפוא מטאטא והתחילו לתלוש ממנו זרדים, בשבילי ובשביל זיסל. שנינו פרצנו בבכי ועמדנו בוכיים מתחת לחופה.

אמרו לי לקחת את האצבע שלה ולענוד עליה את הטבעת. אבל אני לא רציתי לנגוע באצבע שלה. אבא נתן לי סטירה ואיים עלי שוב בזרדים, ואז לקחתי את האצבע שלה, ומרוב כעס על שהכריחו אותי לעשות את זה נתתי לה צביטה והיא התחילה לבכות. ואז, כדי שכבר נשלים, אבא של זיסל נתן לה שני גוּלדן ואבא שלי נתן לי שני גוּלדן. אז לקחתי את האצבע שלה ואמרתי את הברכה עם סבא. אמרתי ‘מזל טוב’ והתחלתי לרקוד. אחר כך הושיבו אותי ליד השולחן יחד עם זיסל ואכלנו עוגת לעקעך וריבה.

פתאום התחילה זיסל לבכות, ואמא שלה שאלה: ‘למה את בוכה, זיסעלע?’, והיא ענתה: ‘אני צריכה פ…’⁴⁶⁹

הובילו אותה החוצה. ואז אמרתי אני: ‘גם לי יש.’

הובילו גם אותי החוצה ואחר כך הושיבו אותנו זה ליד זה. אחר כך נרדמנו ואז לקחה אותי אחותי חיה הביתה וגם את זיסל השכיבו לישון.

אם הייתה לי קצת שמחה, זה בגלל שלא הייתי צריך ללכת ל’חדר' מיום שלישי ועד יום ראשון. למחרת באו אלינו המחותנים וזיסל לארוחת צהריים. ראשה המגולח היה חבוש בשביס עד לעיניים. אמא בישלה עוף. כל השבוע לא אכלנו בשר, אלא אם כן הייתה איזו שמחה, שאז היה בעל השמחה מזמין מהקצב פרה או עגל, מגיע אתו לעמק השווה ומשלם את המחיר. יש קצב אחד, ששוחט פרה קטנה אחת לכל השבוע. זהו בשר מוזמן בשביל הפריצים, הפקידים הגבוהים, הלבלרים, האנשים העשירים, ואם נשאר משהו מן הבשר, הוא מוכר אותו למשרתיהם של הפריצים.

אחרי האוכל נשארה זיסל אצלנו. היא לא מצאה חן בעיני עם השביס שלה. כשהתחלנו לשחק, הדבר הראשון שעשיתי היה למשוך את השביס. והנה אני רואה – ראש לבן ומגולח. התחלתי לצעוק: ‘פוי, פּאַרך, פּאַרך.’⁴⁷⁰

היא נעלבה והתחילה לבכות. אבא כעס עלי מאוד והרביץ לי לעיניה של זיסל (אבא היה מרביץ לי לעתים קרובות). ובעודו מרביץ לי מנה אבא באוזני את העבירות שלי: ‘הילד אף פעם לא ימשוך יותר את השביס של זיסל, ולא יקרא לה יותר פּאַרך’…

זעקתי ובכיתי מרוב מכות: ‘לא, אבא, אני לא אעשה את זה יותר.’

וזיסל הבוכייה, כשראתה שמרביצים לי, התחילה לצחוק. אחר כך לקחו אותה הביתה, ושוב היינו ‘ברוגז’: היא, בגלל הבושה שגרמתי לה, ואני, בגלל המכות שקיבלתי בגללה.

למחרת הלכו אבי ואמי למחותנים לארוחת צהריים, אך אני לא רציתי ללכת. המחותנים שמחו זה עם זה ואילו אני וזיסל לא נפגשנו. בשבת עשה המחותן מניין מיוחד אצלו בבית ואבא לקח אותי לשם להתפלל. קראו אותי לתורה כ’שישי', כמו שמגיע לחתן אחרי חתונתו. ליד השולחן שמעליו קוראים את התורה העמידו שרפרף, ואבא אמר יחד אתי את הברכה. אבא גם הזמין עבורי טלית קטנה⁴⁷¹ אצל דוד העגלון, שיביאה מבריסק. אחרי התפילה הביאו עוגת לעקעך ויי"ש. ישבנו ליד השולחן, אבל זיסל לא רצתה לשבת לידי.

וכך עברו כמה חודשים ואנחנו המשכנו להיות ‘ברוגז’. ואז הגיע פסח ואמא הזמינה את זיסל אלינו. כולם כבר רצו שנשלים. אמא וגם החותנת נתנו לנו אגוזים⁴⁷² כדי שנשחק ביחד. הייתי בן יחיד, ועל כן שאלתי את ארבע הקושיות. הדבר מאוד מצא חן בעיני זיסל. אחר כך שיחקנו באגוזים בשני ימי החג.⁴⁷³ ביום טוב האחרון של פסח הוזמנתי לביתו של המחותן. אמא הביאה אותי לשם. כל היום שיחקתי עם זיסל, ובערב באה אמא ולקחה אותי הביתה לישון. למחרת שוב עשינו אותו דבר.

ביום טוב האחרון של פסח הפסדתי לזיסל את כל האגוזים. היא הייתה חכמה ושיחקה כמעט יותר טוב ממני. התרגזתי נורא ושוב משכתי לה בשביס ובלי שרציתי צעקתי: ‘פּאַרך!’…

במעשה זה ‘קניתי לי מפטיר’.⁴⁷⁴ זיסל הבוכייה רצה לאמה, והיא, מרוב כעס, נתנה לי סטירה. אביה של זיסל אמר שהוא כבר ידאג שאקבל מכות גם ב’חדר' מהרבי. רצתי הביתה והמחותן גם הוא בא לאבא כדי להתלונן עלי. ‘איך זה ייתכן, ילד פראי שכזה. צריך פעם אחת ולתמיד להצליף בו כהוגן כדי שיזכור.’

אמרו לרבי שלי שיצליף בי כמו שצריך בגלל שמשכתי לזיסל בשביס וקראתי לה ‘פּאַרך’. הרבי קיים את ה’פסק' ביתר שאת, ומאז לא עשיתי את זה יותר – לא משכתי לה יותר בשביס ולא קראתי לה בשמות גנאי. המשכנו להיות ‘ברוגז’ כל השנה, עד לפסח הבא.

המחותנת שלי שוב הביאה אלינו את זיסל ושתי האמהות התאמצו לפייס בין ‘בני הזוג’. השלמנו ולא רבנו יותר. השיער שלה גדל קצת והיא כבר הורידה בעצמה את השביס כדי לשחק אתו באגוזים. עד אז נהגנו לשחק בירמולקה שלי.⁴⁷⁵

כשמלאו לנו שתים-עשרה⁴⁷⁶ גילה לי אבא את הסוד, שאנחנו בעל ואישה, וגם אמא של זיסל סיפרה לה על כך, ואז הפגישו אותנו. אמא לימדה את זיסל איך צריך לנהוג בבעל, ואבא לימד אותי איך להתנהג. וכך נשארנו, תודה לאל, בעל ואישה עד עצם היום הזה. אמנם היא מקללת אותי לפעמים, אבל אני כבר רגיל לזה ולא עונה לה. ועכשיו, השבח לאל, אנחנו מחתנים בת, שיהיה במזל."

*

את הסיפור האמיתי הזה מצאתי לנכון להביא בפירוט שכזה, משום שהוא מאוד אופייני לאותם הזמנים. כך נהגו כל הזוגות. את הילד לקחו הוריו הביתה, ואת הילדה לקחו הוריה. הפגישו את הילדים כדי שישחקו, ואם הם היו שכנים, הם המשיכו לשחק יחד כמקודם. כשהתקוטטו, הוא היה מוריד לה את השביס, ואילו אביו היה מלקה אותו בזרדים של מטאטא, כמימים ימימה.

להרביץ לילדים היה דבר שכיח. על כל דבר קטן היכו אותם. אנשים היו מכים ילדים, ואפילו בעלי בתים קטנים, ואני מתכוון לבני ארבע-עשרה או חמש-עשרה, שלהם עצמם כבר היו ילדים, וכך הרביצו גם לאמהות של ילדים.

ככל שזה נשמע מוזר, צריך להודות שרוב הזוגות הללו, לאחר שהתבגרו, התרגלו זה לזה. בעל ואישה כיבדו ואהבו זה את זה. רק מיעוטם רבו ואחר כך התגרשו.

כאמור, ה“בהלה” נמשכה רק שנה אחת.⁴⁷⁷ כשהשמועה על הצו הגיעה לקאמניץ באו נכבדי העיר להתייעץ עם סבא כיצד לנהוג. באותם ימים ייחסו לעניין הזה חשיבות רבה, וסבא אהרן-לייזר נסע לבריסק כדי לשאול את האיספראווניק אם ידוע לו משהו. הלה אמר שמשהו כזה אכן הגיע מהמיניסטר. לגוברנטור הגיע איזה נייר מפטרבורג ובו ביקשו השלטונות לדעת באיזה גיל מתחתנים היהודים. נודע להם שכמעט כל החיילים היהודים הם כבר אבות לכמה ילדים, ועל כן מניח האיספראווניק שהמיניסטר יוציא צו, שיאסור על ילדים בני פחות מעשרים להינשא, והוא הדין, כמובן, גם בילדות. כשחזר אהרן-לייזר לקאמניץ החלה מיד ה“בהלה”.

בבריסק החלה ה“בהלה” עוד קודם לכן, אך אנשי קאמניץ לא ידעו על כך דבר וסמכו על אהרן-לייזר. והוא, שרצה להיות כמו כל היהודים, חיתן את בתו בגיל אחת-עשרה.⁴⁷⁸

פרק רביעי: אבי משה

אבי משה * המשיכה לחסידות * השידוך * ר' לייזר, הרב מגרודנה * אמי * אבי כחסיד נלהב * בריחתו אל הרבי * מלחמתו עם סבא * החכירה * הרוויזור * חסידי קאמניץ

משה, בנו של אהרן-לייזר, היה ילד מוצלח במיוחד. כבר כשמלאו לו שתים-עשרה התחיל סבא לזמן שדכנים. הוא אמר להם שלבנו משה הוא רוצה בת של רב, ושל רב גדול!

השדכן, ר' ברל-מיכל, סיפר לו כי לרבה של קאמניץ⁴⁷⁹ יש אח, ר' לייזר, מורה הוראה בגרודנה,⁴⁸⁰ והוא חתנו של ר' הלל.⁴⁸¹ ר' הלל עצמו הוא חתנו של ר' חיים מוולוז’ין,⁴⁸² וזה כבר ייחוס אמיתי. ללייזר זה יש בת שמועמדת לשידוך, אבל השדכן פקפק אם יש בכלל טעם לדבר אתו על שידוך עם בן של סבורשצ’יק.

“אולי תוכל להשיג את זה דרך הרב שלנו” – הסביר השדכן; “אם הוא ירצה, עשוי לצמוח מזה שידוך.”

הרעיון מצא חן בעיני אהרן-לייזר, והוא שלח את השדכן אל הרב, אך זה גירשו מעל פניו. “זו קצת חוצפה” – אמר הרב בכעס – “להציע לאחי הגאון שידוך עם סבורשצ’יק מקאמניץ.”

אהרן-לייזר לא חשב הרבה. הוא הלך בעצמו אל הרב ואמר לו בזו הלשון: “יודע אתה, רבי, שיש לי ילד טוב בן שתים-עשרה… בוודאי שמעת עליו…”

הרב השיב בסבר פנים יפות: “אכן, שמעתי שלילד שלך יש ראש טוב.”

“שמעתי גם” – המשיך אהרן-לייזר – “שלאחיך, ר' לייזר, הרב של גרודנה, יש בת שעומדת להשתדך, ואני רוצה להיות מחותן שלו. כסף אתן כמה שירצו, וממך אני מבקש שתהיה השדכן. אני יודע שאם תייעץ כך לאחיך הוא ישמע בקולך.”

“השדכן ברל-מיכל סיפר לי” – המשיך סבא ואמר – “שמאוד כעסת עליו שהעז להציע לאחיך הגאון שידוך עם סבורשצ’יק. ובכן, אומר לך, רבי, ובקיצור: יש לך שתי אפשרויות, או שתסדר את השידוך או שתחפש לך עיירה אחרת. יש לך זמן עד אחרי שבת, ואם תסרב לסייע לשידוך, עליך לעזוב את קאמניץ עוד באותו יום.”

כאן נחשפה כל עריצותו ופראותו של סבא.

הרב נותר המום, חיוור כסיד. הוא ידע היטב, שאם אהרן-לייזר אומר משהו, הוא לא יחזור בו. אצלו – עושים מה שאומרים, ומי יוכל לעמוד כנגדו? הוא ביקש אפוא מאהרן-לייזר שייתן לו ארכה בת שבועיים ואהרן-לייזר הסכים.

הרב קרא לכמה מבעלי הבתים החשובים, סיפר להם את פרטי המעשה וטיכס עמם עצה. בעלי הבתים נדהמו מאכזריותו של סבא; להכריח גאון כזה – שקשור בעצמו עם הגאונים הגדולים: הגאון הגדול ר' לייב-איצ’ה⁴⁸³ הוא אחיה של הרבנית; ר' הלל – אביה; ר' חיים מוולוז’ין – הסבא; ר' איצ’לה מוולוז’ין⁴⁸⁴ – הדוד; הגאון הגדול ר' יחזקאל, שהיה חתנו של הגאון מווילנה, הוא אביו של ר' לייזר; ר' שמואל, רב הגליל במינסק, הוא סבו; ר' שמחה, הרב לשעבר של גרודנה, הוא סבא נוסף;⁴⁸⁵ ועוד שלושה אחים הם גאונים ורבנים בערים גדולות – להכריח אותו להשתדך עם בן של סבורשצ’יק, זה ממש רצח. אבל הכול אבוד. אהרן-לייזר אמר והוא ישיג את שלו, וכי לא כך היה מאז ומתמיד? הם לא יכלו לייעץ לו דבר.

וכך הוסכם שהרב יכתוב לאחיו, ר' לייזר שבגרודנה, ומה שיענה האח כן יהיה. הוא שלח את המכתב וקיבל תשובה לא צפויה, בערך בזו הלשון: “רואה אני, אחי, שזוהי גזירה משמים. מן הסתם זהו רצון ה', ועלינו להיות מרוצים ממשפטו. האם, לכל הפחות, החתן הוא ילד טוב? אם יוכל לצאת ממנו למדן אמיתי, אזי אפשר לקיים את השידוך.”

הרב הביא את המכתב לאהרן-לייזר והראה לו את הכתוב. אהרן-לייזר, כמובן, נמלא שמחה. “עכשיו, רבי, אוסיף למשכורתך עוד רובל בכל שבוע” – הוא חיכך את ידיו בהנאה – “אני מתכוון לנסוע לגרודנה ולראות את הנערה, אולי היא, חלילה, בעלת מום או מכוערת מאוד. את משה שלי אני כל כך אוהב, ואני רוצה להביא לו אישה מתאימה, לא רק מיוחסת.”

הוא נסע לגרודנה יחד עם הרב, והנערה מצאה חן בעיניו. כתבו “תנאים” וקבעו את הנדוניה בסך אלף רובל. הוא ייתן להם שלוש שנות “קעסט” בקאמניץ; הוא גם ישכור מלמד עבור הבן, ואחר כך ישלח את בני הזוג לגרודנה כדי שהחתן יוכל ללמוד אצל חותנו. את הכסף עבור ה“קעסט” כבר ישלח לשם.

כשנחתמו ה“תנאים” היה החתן משה בן שלוש-עשרה והכלה שרה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה. אין פלא שאביה הסכים מיד לשידוך.

רבנים מכל המשפחה הגיעו לחתונה, וזו אכן הייתה חתונה גדולה, ובמשך שמונה ימים שמחה כל העיירה. את היי“ש הביאו בחביות, וה”עולם" שתה ושתה עד בלי די. המחותנים והרבנים נסעו לדרכם מרוצים מאוד. מעודם לא ראו חתונה כל כך גדולה, ומעודם לא ראו עיירה שלמה חוגגת ושמחה. אבל הם כלל לא שיערו, שאלה שהגיעו לסעודות המשתה באו, כמעט כולם, מאימה ולא מאהבה.

אהרן-לייזר חיפש למדן גדול שילמד את משה. הוא רצה שגם בנו יהיה רב. אין זה דבר של מה בכך; סוף כל סוף הריהו נכנס עתה לחברה של רבנים וגאונים. הוא הביא עמו מבריסק למדן גדול, ר' אהר’לה, וצירף לבנו עוד שלושה ילדים בני עשירים. הם נתנו לר' אהר’לה מאה רובל עבור “זמן”, כדי שילמד את ארבעת הילדים, שהיו אז כבר חתנים. עשרים וחמישה רובל ל“זמן” נחשבו באותם הימים להון עתק.

אבל בסופו של דבר נפל אהרן-לייזר בפח. הוא לא ידע שר' אהר’לה אינו אלא חסיד גדול, שיהפוך את תלמידיו לחסידים ולא לרבנים. ר' אהר’לה אכן טמן בלב תלמידיו את זרעי החסידות ועשה אותם לחסידים נלהבים, כאלה שמיד לאחר נישואיהם יברחו אל הרבי, הלא הוא ר' משה מקוברין,⁴⁸⁶ רבו של ר' אהר’לה.

אהרן-לייזר היה – וזה מובן מאליו – “מתנגד” גדול, והרב היה “מתנגד” אף גדול ממנו – כשבאה לפניו יהודייה והתלוננה שבנה היה לחסיד, ציווה עליה לקרוע קריעה ולשבת שבעה. האח מגרודנה, ר' לייזר’קה, בוודאי שהיה “מתנגד” שרוף; סוף כל סוף, הלא הם צאצאיו של ר' חיים מוולוז’ין!

ובאמת, מיד לאחר החתונה, חמק משה מן הבית ונסע אל הרבי בקוברין. משה, שהכיר היטב את אביו, ידע בדיוק איזו מלחמה מצפה לו כשישוב.

הוא גם ידע שבהתנהגותו הוא ממיט חורבן על משפחת הגאונים המתנגדים של חותנו, שזוהי מכה קשה במיוחד לחותנו הצדיק, שקיווה כל כך שחתנו יהיה לרב, דבר שמעתה הוא חסר כל סיכוי. ואף על פי כן לא התחשב משה במאומה ועשה את שלו. הוא כלל לא דמה לאביו, וייתכן שאף היה ההיפך הגמור ממנו – ילד שקוע בהרהורים, שקט וירא שמים עד מאוד. ואף שידע שבהתקרבותו לחסידות הוא גורם עגמת נפש רבה לקרוביו, לא נתן לכך את דעתו. לבו לא נתן לו מנוח והוא נאלץ לעשות את מה שעשה.

אין צריך לומר איזו מכה נחתה פתאום על אהרן-לייזר. בנו קלקל לו את כל התכניות. כמה מאמצים השקיע כדי להשתדך עם מחותנים גאונים ולעשות את בנו לרב – מה צריך יותר מזה? ופתאום – הרי לך! מעודו לא יכול היה לשער, שדבר נורא ובלתי צפוי כמו זה יקרה דווקא לבנו.

ר' אהר’לה המלמד ידע, שכאשר יתפרסם דבר נסיעתו של מוישלה אל הרבי, יעשה בו אהרן-לייזר שפטים. הוא לא המתין, נשא רגליו וברח. אהרן-לייזר, שלא ידע על בריחתו של ר' אהר’לה, שלח שני דסיאטניקים כדי שיביאוהו אליו. כשנודע לו על מנוסתו של ר' אהר’לה, מיהר לדרוש מן האססור, שיעמיד לרשותו שישה דסיאטניקים שכל אשר יאמר להם יעשו. מין דבר שכזה אסור היה לאססור לעשות, אבל כיוון שהתחשב בידידותו של סבא עם האיספראווניק, מילא את בקשתו. או אז שלח אהרן-לייזר את הדסיאטניקים אל הבית שרכש ר' אהר’לה עם הגיעו לקאמניץ, כדי שיפרקו לו את הגג. רק מרדכי-לייב, אחיו של אהרן-לייזר, התנגד לכך. “אסור לעשות את זה” – אמר – “כך לא מתנהגים יהודים.” ברור לגמרי, שאלמלא איחר ר' מרדכי, ולו בשעה אחת, היה ביתו של אהר’לה כבר מפורק לחלוטין.

לאחר מכן שלח אהרן-לייזר בעל בית נכבד לקוברין, כדי שיודיע לרבי שאם ברצונו לשבת בקוברין בשלווה ולנהוג שם כרבי חסידי, עליו לשלוח את בנו תיכף ומיד, ובאותו רגע, אל חותנו, ולהישבע שלעולם שוב לא יפתה אותו לבוא אליו. אבל ידו של הרבי קצרה מלהושיע. משה, הצעיר בן הארבע-עשרה, הפך לחסיד שרוף, ובמסירות נפש גדולה אמר לרבו: “רבי, נפשי קשורה בנפשך, אינני רוצה לעזוב אותך עד יום מותי.” לשליח לא נותרה ברירה אלא להודיע למשה בשם אביו, שאם לא ישוב מיד הביתה ויישבע שלא יהיה עוד לחסיד, יאסר עליו לעבור את סף ביתו.

כמה שבועות בחצר הרבי עשו את משה לחסיד נלהב עוד יותר. הוא ידע כי לביתו אין הוא יכול לשוב, ולכן כתב למחותנו של אביו, ר' זליג אַנדאַרקעס,⁴⁸⁷ ושאלו אם הוא רשאי לבוא אליו ואם יוכל להגן עליו מפני זעמו של אביו. זליג ענה לו שהוא נוטל את האחריות על כתפיו, ועל כן הוא יכול לבוא לקאמניץ ולהתגורר עמו. וכך בילה משה כמה חודשים אצל זליג ואצל הרבי מקוברין.

חותנו, ר' לייזר, מורה ההוראה של גרודנה, כלל לא ידע על המתרחש. איש לא רצה לצערו.

ובינתיים, שרה, אישתו של משה, ילדה בן, והבשורה הגיעה אל ר' לייזר. הוא הגיע לרגל הברית לקאמניץ וביקר אצל אחיו הרב. או אז נודעו לו פרטי המעשה, והדבר, כמובן, עלה לו בבריאות. פלאי פלאים! איך נפל בפח עם בתו: מחותן - סבורשצ’יק, וחתן – חסיד, לא יכול להיות דבר גרוע מזה. הרי ברור כשמש, שאם מישהו נהיה לחסיד, גם בניו ונכדיו יהיו חסידים, וכך יאבד דור אחר דור לטובת החסידות. בו במקום החליט כי על בתו להתגרש מבעלה, אם רק תיאות לכך. כאשר הלך הרב מגרודנה לראות את בתו, קיבל אותו אהרן-לייזר בכבוד גדול. הוא ניסה לדבר איתה ולהתרשם מתגובתה, אבל כל הדיבורים היו לשווא. בתו שרה אוהבת אהבה גדולה את בעלה. היא מרחמת עליו על שהוא נאלץ להתגלגל למקום זר ועל שחותנה לא מתיר לו לדרוך על מפתן הבית, אפילו לא לברית של בנו.

עתה הבין ר' לייזר שהכול אבוד. הוא האמין שזה עונש משמים, ואם זה רצונו של אלוהים – כך יהיה. הוא, ה“מתנגד” הגדול, החל אפוא לנסות ולהשכין שלום בין המחותן לבנו. לאחר מאמצים גדולים עלה בידו להשפיע עליו להתרצות לדברי הפיוס של בנו. הרב, ר' לייזר ומשה באו יחדיו אל אהרן-לייזר, ומשה, שנפל בבכי על צוואר אביו, כמו בימים עברו, ביקש שהכול יחזור לקדמותו. בעניין החסידות – זה אבוד, זה פשוט משהו שאי אפשר לעקור מתוכך, אי אפשר להשתנות אפילו אם יהרגו אותך. האב התפייס והשלום חזר אל תוך הבית.⁴⁸⁸

אהרן-לייזר עשה, כמובן, ברית יוצאת מן הכלל, כיד המלך. כשהגיע הזמן לקרוא שם לתינוק ביקש ר' לייזר שיקראו לו על שם אביו, ר' יחזקאל, חתנו של הגאון מווילנה, ואילו אהרן-לייזר רצה שיקראו לתינוק על שם אביו שלו, ר' ועלוול, פרנס החודש. בסופו של דבר הסכימו על שני שמות: יחזקאל זאב.⁴⁸⁹ והתינוק הזה, שבגללו התקוטטו, הוא אני. אבי היה אז מבוגר ממני בארבע-עשרה וחצי שנים.⁴⁹⁰

סבא חזר לאהוב את אבא, כמו לפני המריבה, ואבא התפנה לעסקי החסידות שלו. הוא הלך כל יום, גם בימות החורף, לטבול בבית המרחץ. קירותיו של בית המרחץ היו נקובים בחריצים ובחורים גדולים, ואל הבאר הקרה שבה טבל הובילו שמונה מדרגות קפואות, מכוסות קרח. הוא אפילו נסע לרבי בקוברין וביקשו שייסע במיוחד לאביו שבקאמניץ וינסה לשכנעו להחזיר את ר' אהר’לה לעיירה, כדי שיוכל לשוב וללמד ילדים.

הרבי, ר' מוישלה, אכן עשה כן. הוא נסע לקאמניץ ונכנס היישר אל אהרן-לייזר יחד עם בנו. הרבי מקוברין, שהיה פעיל מאוד בין הצדיקים, זכה לקבלת פנים יפה, ואפילו נענו לבקשתו. כתבו אפוא לר' אהר’לה שמותר לו לבוא, והלה לא חשב הרבה ובא. הוא הגיע והחל שוב ללמוד עם ילדים של בעלי בתים, ולאט לאט ובזהירות “עשה” מהם שנים-עשר חסידים.⁴⁹¹ ביניהם היה גם יחזקאל, בנו של הרב מקאמניץ, שהיה נער מאוד מוצלח, עילוי, ממש ראש של גאון.⁴⁹²

או אז שכרו להם כל החסידים הצעירים החדשים שטיבל מיוחד כדי להתפלל בו. אבא הצליח לקבל רשות מאביו, כך שהחסידים יוכלו להתפלל בנפרד. אבא כבר נטש את לימודי הגמרא. עתה התחיל ללמוד זוהר ומדרש ונהג מנהגי חסידות בענייני מקוואות וניגונים.⁴⁹³ כך בילה את כל ימיו ולילותיו – ועל כהונת רב כבר לא היה כל טעם לדבר.

סבא רצה להביא אותו אל הפריצים, כדי שיכירו אותו, אבל הבן כלל לא רצה לדבר עמם – ועם נשותיהם הפריצות, בוודאי ובוודאי שלא. בלית ברירה החל סבא לחשוב איך לסדר למשה איזשהו עסק קטן.

בינתיים חיתן סבא גם את יוסל, בנו השני. הפעם הזאת בחר לו למחותן אריסטוקרט מביאליסטוק. שמו היה ר' שמעון “דייטש”, מפני שכבר אז התנהג כאציל. היו לו בנות יפהפיות, ובמיוחד נודעה ביופיה בתו הבכורה, יוכבד. כיוון שכלתו הראשונה של סבא, בת הרב, לא הייתה יפה והוא גם לא חיבב אותה, נמשך עתה סבא לשידוך עם משפחה מסוג אחר, כאלה שיש להם יהלומים על הידיים ופנינים יפות על הצוואר.

גם יוסל היה חסיד, והיה צריך לחפש עבור שניהם איזו פרנסה. או אז עלתה בדעתו של סבא התכנית הבאה. בכל קאמניץ וסביבתה אסור לקנות יי"ש או בירה אלא אצל הפריץ אוסרבסקי. כפי שהוזכר לעיל, היו חייבים לשלם לו מס גם על שימוש במלח, טבק, נרות ועוד. בנוסף שילמו לו גם חמש קופיקות על כל סוס שנכנס לעיירה ליריד של יום ראשון, וגם על השימוש בשלוש טחנות המים. כל ההכנסות האלה היו שייכות לאוסרבסקי, שהפקיד עליהן מנהל מיוחד. אבל הלה ניהל זאת בצורה כזו, שלפריץ כמעט שלא נותרה הכנסה. המנהל העדיף לשלשל את הכסף לכיסו, ואת הפריץ, כפי שהיה מקובל, רימה והוליך שולל.

פעם, כשאוסרבסקי הגיע לביקור באחוזת פרוסקה, ניגש אליו סבא והציע שימסור לו בחכירה את כל הדברים הללו. עבור חכירה זו מוכן היה סבא לשלם אלף ומאתיים רובל לשנה, שעה שעד עתה קיבל הפריץ קדחת בלבד. ההצעה מצאה חן בעיני אוסרבסקי והם חתמו על חוזה חכירה לשלוש שנים.⁴⁹⁴

סבא קיבל אפוא את החכירה, ודבר זה היה חידוש גדול בעיירה. כולם התפעלו מאומץ לבו, שכן מי מסוגל לריב עם כל העיירה? ומה יקרה אם מישהו כן יבריח יי"ש ולא יסכים לשלם? למי יש כוח למשימה כל כך קשה – לשמור על עיירה שלמה, שכולם ישלמו במדויק ושאיש לא יבריח כפי שתמיד היו רגילים.

כשקיבל לידיו את החוזה ציווה סבא על השמש להכריז בבית המדרש הישן, כי ביום שלישי בערב נקראים כולם לאסיפה. כרגיל, כל העיירה הגיעה. כשאהרן-לייזר קורא לאסיפה מוכרחים לבוא, שאם לא כן יצטרכו לשלם יותר מסים. הוא שלח להביא את י“ח, סופר הקהילה, שיכריז מעל הבימה, שמכאן ואילך אסור לאיש בקאמניץ ובסביבתה לקנות יי”ש אלא אצל ר' אהרן-לייזר, והתשלום על כל טאָפּ יהיה: עשרים ושבעה גרושן לבעלי בתי מרזח ושמונה-עשר גרושן לסתם אנשים. הוא הדין בבירה ובשאר הדברים, ישלמו לו כפי ששילמו עד עתה למנהל הקודם של הפריץ. מעכשיו עוברת החכירה לרשותו. ויחד עם זה הוא ייתן שלוש מאות רובל צדקה בכל שנה בשביל צורכי העיירה. פרצה מהומה גדולה, אבל בגלל הפחד, איש לא העז להתנגד ולאט לאט התפזרו כולם.

לאחר מכן זימן אליו את כל המוזגים, בעלי בתי המרזח, ואמר להם שיש לארגן את המסחר ביי“ש בצורה אחרת. עד עתה כל מי שהיה לו בית יכול היה למכור יי”ש לאיכרים. בגלל זה התמוטטו עסקי היי“ש – על כוסית היו לוקחים ארבעה גרושן. מעתה, כשהחכירה ברשותו, יקנו יי”ש רק ממנו וישלמו עשרים ושבעה גרושן לטאָפּ. אבל עליהם להישמר מלסחור ביי"ש שלא נקנה ממנו, ומי שיתנהג בהתאם, ירוויח בקלות את כספו בחזרה.

ואחר כך שב והתרה בהם: “קודם, כאשר הפקיד פּוֹצ’וֹשֶה⁴⁹⁵ תפס אתכם בגניבה, הייתם חוטפים מכות. אצלי לא תקבלו מכות, חס וחלילה, אבל מי שיבריח יי”ש, יפסיק להיות מוזג. המחיר יהיה מעכשיו שלוש קופיקות לכוסית. הנה, הבאתי עבורכם כוסיות מיוחדות מבריסק. הן נראות כמו כוסות גדולות, אבל נכנס בתוכן מעט מאוד. עליכם למכור רק בכוסיות האלה ובשום אופן לא באחרות. לכולכם יש אותן כוסיות, ולכולם תהיה פרנסה. העיקר, לא צריך להתחרות זה בזה, לכולם תהיה פרנסה."

המוזגים התאספו אצל סבא וקבעו את מספרם של העוסקים בתחום במשך שלוש שנים, מספר שעליו אין לעבור. כל אחד מהם צריך היה לקבל רשיון שמתיר לו למכור יי“ש בצורה חופשית. ועם זאת, סבא התחייב להלוות כסף לכל מוזג שאין לו די כדי לרכוש את הרשיון. סבא ידע היטב לארגן את עסקיו. לאחר שהכול הסתדר, מסר סבא את ניהול החכירה לידי אבא, בשותפות עם אחיו מרדכי-לייב. הם סיכמו עם הפריץ שיספק להם את היי”ש בכמות הדרושה.

וכך היה נהוג בגביית האקציז:⁴⁹⁶ במבשלה ישב מפקח האקציז,⁴⁹⁷ שתפקידו היה להשגיח על כמות היי“ש שנמכרת למוזגים. אם הביאו הקונים חבית, מדד המפקח את גודלה ואת מספר הדליים שהיא יכולה להכיל, חתם אותה בחותמת המכס ונתן לבעל החבית אישור שיש בחבית שלו מספר מסוים של דליים. אחר כך רשם המפקח את מספר הדליים שנמכרו. את המס הביא בעל המבשלה אחת לחודש לבריסק, ללשכת האקציז. בעיירה היה מפקח נוסף, שצריך היה להשגיח שהמוזגים ימכרו את היי”ש אך ורק מחביות שנחתמו בחותם האקציז. אם מצא חבית ללא חותמת, ברור היה שזהו יי"ש מוברח.

סבא פתח בקאמניץ בית מרזח, ולשם הביאו חביות יי“ש גדולות – חמישים דליים בחבית, כלומר: כמאתיים טעפּ. כיוון שזו הייתה קנייה גדולה באמת, לא רצה הפריץ להתעסק עם חשבונות המס, וסבא נטל את זה על עצמו. אחת לחודש היה שולח את כספי המס לבריסק, ובאסם התבואה עמדו שקים גדולים גדושים מטבעות כסף ונחושת שנדרשו כמה סוסים כדי לסחבם. ביום שישי באה כל העיירה לקנות יי”ש לכבוד שבת. באותו יום התגייסה כל המשפחה לעזור במכירה. ניצבו שם גיגיות מלאות יי"ש, ומהן מדדו ומזגו לתוך הבקבוקים.

עכשיו, כשניהל סבא את חשבונות המכס, ישב אצלנו המפקח וחתם את כל החביות בחותם האקציז. המוזגים היו באים, כל אחד עם החבית שלו, והמפקח החתים את החביות ושמר על המוזגים שלא ירמו ויעלימו מס. אחר כך היה אבא מחתים אף הוא את החביות בחותמת משלו, כדי שהמוזגים לא ימכרו יי“ש שמקורו מחוץ לחכירה שלו. וכך היו על כל חבית שתי חותמות, וכן מקל ארוך, שבאמצעותו ניתן היה למדוד את כמות הדליים שהכילה. פעם או פעמיים בשבוע, לפי איך שהתחשק להם, ערכו אבא והמפקח ביקורת בבתי המרזח שבעיירה. הם היו באים למוזג, מסירים את החותמות מן החבית ובודקים באמצעות מקל המדידה את כמות היי”ש שנותרה בה.

וכך זה התנהל: לפעמים התחשק להם לערוך ביקורת פתע, ואז שלחו את המשרת חצקל עם כמה גויים שהמציא מנהל הרישום לפי דרישה. אבל בעצם אף פעם לא היה צורך בדסיאטניקים. סבא, באמצעות האיספראווניק, יכול היה לקבל מן האססור כמה דסיאטניקים שביקש; אף פעם לא סירבו לו. אבל המוזגים נזהרו מאוד, וחוץ מזה, הם ישבו אצלנו בחדר ששימש כמשרד חשבונות והעמידו פנים כאילו הם החברים הכי טובים שלנו. כל אלה בוודאי מנעו ביקורת רצינית.

המוזגים ישבו אצלנו בחדר החשבונות, ויי"ש הרי היה שם תמיד – וגם שלחו להביא ברווזים צלויים, ושמחה גדולה הייתה ליהודים. כדאי לציין, שמצבם של כל המוזגים שהיו קשורים עם סבא היה מצוין, וכמה מהם אף נהיו לעשירים גדולים. ובאשר לתשלומים האחרים כמו מלח, נרות, טבק ודברים אחרים – בהם לא התעניין סבא. כך התנהל הכול למישרין.

*

פעם אחת היה סבא בבריסק אצל האיספראווניק, והלה סיפר לו כי הגיעה לאוזניו שמועה, שהגוברנטור עומד לשלוח רוויזור, עם סמכויות גדולות במיוחד, כדי לבדוק את רישומי האוכלוסין שבכל הפלך. הסיבה לכך קשורה בכמה הלשנות, שעל פיהן כשני-שלישים מהאנשים בכלל לא רשומים.⁴⁹⁸ האיספראווניק פחד, שדווקא במחוז שלו ימצא הרוויזור העלמות רבות, וכתוצאה מכך הוא עלול לאבד את מִשְׂרתו. סבא שאל אותו אם הוא מכיר את האיש, והאיספראווניק ענה שכן, שהוא מכיר אותו היטב. הוא גאוותן גדול, בכלל לא חכם, נעלב מכל דבר קטן אבל הגון וישר.

“נו,” – אמר סבא – “אם כן, תדאג לכך שאת הבדיקה הראשונה במחוז בריסק יערוך בקאמניץ. יהיה בסדר.”

ויהי היום והרוויזור החל לנסוע על פני הגוברניה, וכבר נודע שהוא מצא בהרבה ערים רשימות אוכלוסין מזויפות, וייתכן בהחלט שפרנסי הערים הללו יגורשו לסיביר… אין צריך לומר שאימה ופחד נפלו על כולם. כולם דיברו על זה, שהרוויזור פשוט ממיט חורבן.

האיספראווניק, אף ששם מבטחו בסבא, חשש מאוד מפני הרוויזור. אין זה דבר של מה בכך לאדם שכמותו שיתגלה ברבים שרשימות האוכלוסין שלו מזויפות. בעצת סבא כתב האיספראווניק לאססור שבקאמניץ, שכאשר יגיע הרוויזור, יכין לו מקום מגורים בביתו של יונה טרינקובסקי, ולא, כנהוג, בביתו שלו. וכמו כן, שלא יתקרב אליו כלל ושלא יעמיד דסיאטניקים ליד דלתו. בקיצור, שלא יראה שום סימן שהוא יודע משהו. כל זה לפי עצתו של סבא.

סוף סוף הגיע הרוויזור, והאססור, שקיבל את פניו, הביאו לאכסניה של טרינקובסקי, שם הועמדו, לשימושם של הפריצים, חדרים עם רהיטים יפים וכלי שולחן מכסף.

סבא ידע על בואו יומיים מראש. הוא כינס את כל נכבדי העיר והשיא להם עצה, כי כל אלה שלא נרשמו כדין יעזבו מיד את העיירה, ואפילו אמהות ועולליהן. אסור שהרוויזור ימצא אף לא אדם אחד שאינו רשום כחוק. תמיד מקובל היה לתת לרוויזור מאתיים רובל, אבל הוא, סבא, ייתן הפעם הזאת שלוש מאות, ונקווה שהכול יסתיים בכי טוב. העצה נתקבלה, והפרנסים יצאו לשלח מן העיירה את כל ה“נעלמים”.

הרוויזור הגיע בעשר בבוקר במרכבתו הרתומה לשלושה סוסים. כבר בשעה שתים-עשרה שלח סבא משרת יהודי אל חדרו של הרוויזור, להודיע שהסבורשצ’יק הגיע והוא מבקש לשוחח עמו. הרוויזור ציווה עליו להיכנס. סבא, שעוד קודם לכן הורה לטרינקובסקי, בעל האכסניה, שידאג שאיש לא יסתובב בשטח בשעה שהוא מדבר עם הרוויזור, נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת.

בדרכו המקורית והנועזת החל סבא לדבר כפי שהיה רגיל: “פריץ יקר שלי, ה’סקזקה' של היהודים באמת אינה מדויקת. את זה אפילו הקיסר יודע, וזו הראיה הטובה ביותר לכך שאין מה לעשות בעניין זה, וכך נוהגים מימים ימימה. כל הרוויזורים שבאו כל שנה לבדוק את הרשימות קיבלו מאתיים רובל, חתמו שמצאו את הכול כשורה ונסעו לשלום. אבל אתה מין עקשן כזה, ולכן אתן לך שלוש מאות רובל, ותעזוב אותנו, שכן כמו שאני יהודי – אתה לא תשיג כאן שום דבר. ואם אתה בכל זאת מתעקש, הרי שתגרום במעשיך עוול נורא בכך שתביא למאסרם של אנשים.”

הרוויזור רתח מזעם וצווח: “נוכלים שכמותכם, אני אגרש את כולכם לסיביר, ואתה תהיה הראשון!”

סבא לא חשב פעמיים, החטיף לו שתי סטירות לחי מצלצלות, ובשקט ובלעג הפטיר: “דע לך שמאחורי הדלת עומדים האנשים שלי מוכנים ומזומנים. הם יוציאו אותך מכאן בתכריכים, ופה יהיה סופך… אם אתה רוצה להציל את חייך, אני דורש ממך רק דבר אחד: תישבע שאתה נוסע מכאן מיד ותסתלק לחלוטין מתפקיד גזלני שכזה.” וכדי להפחיד אותו עוד יותר, החל סבא לצעוק: “קיווקה, חצקל, מושקה, בערקה⁴⁹⁹ – סקוֹרַיי!”⁵⁰⁰

הרוויזור, עדיין המום לגמרי מן הסטירות, עמד שפוף ובפיק ברכיים, וכשהוא מפוחד עד מוות נשבע לסבא שהוא כבר נוסע. אחרי שהתאושש קמעא, יצא עם סבא מן החדר וציווה לרתום את הסוסים. לא עברה מחצית השעה והרוויזור כבר היה מחוץ לקאמניץ.

כעבור כמה ימים קיבל סבא מכתב תודה מלא מחמאות מהאיספראווניק, שהזמין אותו אליו לבריסק. כשהגיע סבא לבריסק סיפר לו האיספראווניק כי הרוויזור בא אליו וסיפר לו על רשמיו מהנסיעה. על הסטירות הוא לא אמר מאומה. הוא סבור כי רשימות האוכלוסין אינן תקינות באף מקום, וכדי להתגבר על בעיה זו צריכים לחפש דרכים אחרות. צריך לשנות מן היסוד את צורת הרישום. נסיעה לביקורת פעם בשנה, אין בה כל טעם. יהודי אחד, הסבורשצ’יק מקאמניץ, אפילו אמר לו בפירוש, שמאז ומעולם היו הרשימות מזויפות…

או אז סיפר לו סבא את כל פרטי המעשה, עם הסטירות והאיומים, והאיספראווניק כל כך התפעל, עד שכמה וכמה פעמים נישק את סבא על ראשו תוך שהוא מתפקע מצחוק. “אתה חכם מחוכם” – הוא לא פסק מלהחמיא לסבא – “אין מי שישווה לך! אבל בכל זאת תאמר לי, איך יכולת להסתכן ולעשות דבר כזה?”

סבא השיב לו, כי בעצם הוא סמך על מה שסיפר לו האיספראווניק, שהאיש איננו חכם ושהוא גאוותן; בחור כזה תמיד טוב להפחיד ולהרביץ לו. החלק הפשוט ביותר, בעצם, הוא להחטיף מכות בפרצוף, משום שהאיש בוודאי יתבייש לספר על כך. האיספראווניק היה מוקסם.

לאחר כמה חודשים הגיע רוויזור אחר. סבא העניק לו מאתיים רובל והוא הלך לדרכו לשלום.

סבא ביצר את חכירת היי“ש, ואת יתר ההכנסות שהגיעו מהתשלומים מן הטחנות ומשאר הדברים הוא החכיר בתשע מאות רובל לשנה. וכך עלתה לו כל חכירת היי”ש רק שלוש מאות רובל. לסבא עצמו היה בית מרזח, וגם לאחיו היה, ולשניהם לא היו רשיונות… הם מכרו באין מפריע. תמורת זאת ותמורת עזרה שניתנה לו כל אימת שנזקק לה, שילם סבא לאססור חמישה רובל בחודש.

קניית כמות גדולה של יי“ש מחייבת תשלום גבוה של מכס האקציז, ופעמים רבות הייתה זו מעמסה כבדה למדי. סבא קנה בפולין כמות גדולה של יי”ש, שכן שם בכלל לא היה מכס כזה. בלילה מזגו את המשקה לתוך החביות, את החותמת לקחו בערמה מן המפקח בטענה שלא רוצים לגרום לו טרחה, וכך הכינו מראש הרבה חותמות, כאלה שמדביקים על מגופות החביות. בדרך זו היו כל החביות חתומות עם האישור על תשלום האקציז. לעתים היה המפקח, קודם שהלך לביתו, משאיר את החותמת במשך הלילה. מדוע לטרוח ולסחוב אותה הביתה? סוף כל סוף הוא מקבל מסבא חמישה-עשר רובל בכל חודש, בנוסף למשכורת הקבועה… ⁵⁰¹

בצורה כזו היו מביאים את האלכוהול מפולין, ומוכרים אותו יחד עם היי“ש שעליו שילמו את המכס. ליי”ש מפולין הייתה ארומה מצוינת, אבל זה היה חיסרון, משום שהדבר עשוי היה להתגלות בנקל. כדי להתגונן הפיצו שמועה שמזליפים לאלכוהול טיפות מיוחדות בעלות ניחוח משובח, וה“עולם” ביקש לשתות עוד ועוד. אחת לשבועיים הגיע רוויזור אחר לבדוק את עסקי היי"ש. אבל אלה נטלו שוחד ללא כל בעיה, ואם תחבו כסף בידם הם היו חותמים שהכול כשורה.

סבא הכניס לעסקי החכירה את כל הילדים, ובאמת כולם חיו ברווחה. המנהל הכללי של העסק היה אבי, משה, שגם ניהל את ספרי החשבונות. סבא רק שמר על העסק מרחוק וחדל לגמרי מן הניהול השוטף.

את עיקר זמנו הקדיש באותה עת לענייני הקהילה. אפילו את עסקיו עם הפריצים הפסיק, אף על פי שהיו כמה פריצים שהיו מעוניינים להתקשר אך ורק אתו. את הערבים בילה עתה סבא בבית. החדר תמיד היה מלא אנשים שביקשו להיוועץ בו. לאחד הייתה בעיה אישית, לשני עניין הקשור בקהילה, השלישי בא כולו מלא זעם, הרביעי סתם ביקש עצה, וכך היו תמיד מהומה ורעש גדולים בחדר.

לאבא היה תפקיד שונה לגמרי בקהילה. הוא היה אדם שקט וטוב שנודע ביושרו. הוא לא דיבר הרבה, רק מילה פה ושם, אבל תמיד היה שווה לשמוע את דבריו. כשהייתה בוררות מסובכת, תמיד לקחו את אבא כשָׁלִיש.⁵⁰² בדיבורו המתון ובסבלנותו הרבה הצליח תמיד למצוא את האשם ולרצות את שני הצדדים. בשל כשרונו זה יצא שמו למרחקים, ואנשים הגיעו אליו לבוררות מבריסק ואפילו מביאליסטוק הרחוקה כשלושה-עשר מיל מקאמניץ.

על פניו של אבא הייתה נסוכה תמיד בת צחוק נעימה, ועל כן כולם חיבבוהו. כשהיה אומר משהו, היו כולם עושים אוזנם כאפרכסת. אורחות חייו בבית היו חסידיות. הוא התפלל בשטיבל החסידי, ובליל שבת היו באים אליו כמה וכמה מנייני אנשים – כולם חסידים – לסעוד על שולחנו. הם שרו ואכלו ורקדו עד חצות הלילה. בשבת בצהריים הם באו שוב, אכלו מינים שונים של קוגל, שתו יי“ש, שרו ורקדו עד שעת בין הערביים, ואז הלכו לשטיבל להתפלל מנחה. אחרי התפילה הם סעדו בשטיבל את הסעודה השלישית. מביתו של אבא הביאו חלה גדולה ודג מלוח עם כמה בקבוקי יי”ש, ואחרי שאכלו ושתו, שרו עד שהגיע זמן תפילת מעריב. כשעה לאחר צאת השבת שוב הגיעו כל החסידים לביתו של אבא. בישלו מרק קרופניק עם בשר, משקה ממילא היה בשפע, וכך שרו ורקדו החסידים כל הלילה. לפנות בוקר, כשהחסידים המבוסמים שבו לביתם, הם העירו בדרכם את כל שאר בעלי הבתים משנתם.

אני זוכר איך כילד נהגתי לרוץ אחריהם. אהבתי את הדרך שבה העירו את האנשים משנתם. הם ידעו היטב עם איזה פריץ מנהל כל אחד מבעלי הבתים את קשרי המסחר שלו. כך למשל הם העירו את ר' לייזר פרוסקער, יהודי עשיר ומכובד: “ר' לייזר” – היו דופקים על תריסי ביתו – “דימאנסקי מחפש אותך.” מובן שר' לייזר התעורר מיד, חצי חי חצי מת, פתח את הדלת ונתקל בפרצופם הצוחק של החסידים, שהורו לו לעשות דבר מה שמוטב שלא להזכיר… ככה היו מעירים את גדולי בעלי הבתים, ואף אחד לא נעלב ממש. היה שמח ומשעשע, וגם בעלי הבתים עצמם צחקו.

בבית אבא דלקו בליל שבת המון נרות, ואת השמחה, ההילולה והחגיגות שהיו שם במשך כל השבת פשוט אי אפשר לתאר. אינני יודע אם הייתה בעוד איזשהו מקום בעולם שמחה כזו כמו שהייתה אצלנו בשבת.

לקאמניץ הגיעו חסידים – בכל שנה שישה או שמונה מן המפורסמים שבהם, וכולם התארחו, כמובן, בביתו של אבא. כל אחד מהם בילה כאן כשבוע, ובבית הייתה אווירה של מעין יום טוב. אורח אחד נסע לדרכו, ולא עברו אלא כמה שבועות וכבר הגיע האורח הבא, וחוזר חלילה.

פעם בשנה הגיע הרבי בכבודו ובעצמו. ההכנות לביקורו נמשכו כשלושה שבועות, משום שלכבודו הגיעו גם חסידים מבריסק ומכל העיירות שבסביבה. כשהרבי הגיע, נפל על האנשים פחד גדול, כאילו היה זה הקיסר. כמה מאות אנשים רצו לקראת העגלה שבה נסע הרבי וליוו אותו לתוך העיר בטקס מרשים. כבר סיפרתי, שכל חסיד רעד מפני הרבי וחש את אֵימַת המלכות. הרבי התארח אצל אבא, והכבוד הזה עלה לאבא כמה מאות רובל. שחטו שוורים, אווזים ותרנגולי הודו וערכו סעודות לשלוש מאות איש. החסידים אכלו, חטפו “שיריים”⁵⁰³ ושרו.

בימים הספורים שהרבי בילה עמנו, לא דאג אף חסיד לעסקיו. אבא, המחושב כל כך, היה בימים אלה נלהב מהתעסקותו עם האורח המיוחד. אני ממש מתקשה לתאר את השמחה וההתלהבות שאחזו בחסידים. כל חסיד דימה בלבו שמלאכים ושרפים סובבים את הרבי. רגליהם וזרועותיהם של החסידים פשוט רעדו מרוב האהבה שרחשו לו, והם הביטו בו כאילו היה אלוהים. כשהרבי נסע, נסעו עמו כל החסידים, ואבא נותר הרוג מרוב עייפות. סוף סוף אין זה דבר של מה בכך, הוא עבד קשה שבוע שלם, ימים כלילות.

בקאמניץ הלכו החסידים ונתרבו. קמעא קמעא נצטרפו שלושה מניינים של חסידים. רובם היו חסידי סְלוֹנִים, אך היו גם שלושה חסידי קוֹצְק, ארבעה של קארלין וכמה של נסכיז'.⁵⁰⁴

תמיד היו להם מין עסקים שכאלה, שהיו מעין יום טוב. לזה היה יאָרצייט⁵⁰⁵ של רבי אחד, ולזה של רבי אחר, והנה יאָרצייט של משה רבנו.⁵⁰⁶ והנה חנוכה, ראש חודש, עשרה בטבת, ט“ו בשבט, פורים, שושן פורים, פסח, ל”ג בעומר, שבועות! בתשעה באב שפכו דליי מים מתחת לגרבי המתפללים.⁵⁰⁷ היו מכינים בערעלעך⁵⁰⁸ כאלה, שאם נדבקו לזקן, היה קשה מאוד להוציאם. החסידים עשו את זה אחד לשני, הבערעלעך הסתבכו בשערות הזקן וכולם התפקעו מצחוק. אחר כך נהגו ללכת לבית הקברות. אבל שם גדלו הבערעלעך, ושוב הסתבכו הבערעלעך בזקנים. תשעה באב היה אפוא יום של צחוק ושעשועים;⁵⁰⁹ בט"ו באב⁵¹⁰ – שוב סעודות, ולסליחות הראשונות⁵¹¹ הכינו סעודה מיוחדת – קרופניק.

אלה שנסעו לרבי לראש השנה, שתו יין ימים שלמים, מסיום התפילה ועד חצות הלילה. בליל יום כיפור שרו, ובסוכות, בשמחת בית השואבה ובכל חול המועד, השתכרו ושרו. וכל זה היה בביתו של אבא.

אבא עישן מקטרת, שלא משה מפיו ימים שלמים. על פניו היה נסוך חיוך שמעולם לא סר ממנו, לא בשמחה ואף לא באבל גדול. מעולם לא ראו אותו בוכה. ברור שכאשר הצטער היה עצוב מאוד, אבל אף פעם לא הראה זאת. הוא היה חסיד אמיתי וטוב, מתוך הכרה פנימית. תמורת שעה אחת במחיצת הרבי היה מוכן לוותר על עולם ומלואו. אף פעם לא ראו אותו כועס. עם מקטרתו בפיו היה מתהלך ומחייך, טוב ולבבי. הוא לא היה צבוע. לנשים, רווקות ונשואות, התייחס באדיבות, חילק להן מחמאות ואף ידע להתלוצץ אתן. שום דאגות פרנסה לא היו לו, כלומר – הוא הרחיק את הדאגות מלבו, משום שבתוך תוכו האמין כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור. הצרות שיש לאדם בעולם, כמו גם הטוב מנת חלקו – הכול הבל הבלים. אפילו בעסקיו לא שכח זאת ואף פעם לא ראה את עצמו כאיש עסקים אמיתי.

פרק חמישי: הפטריוטיות הפולנית של ר' ישראל

ר' ישראל * שירתו ויצירותיו המוזיקליות * מקומו בין החסידים * כשרונו המתמטי * ההתערבות * הפטריוטיות הפולנית של ר' ישראל * שירי הלכת שחיבר לכבוד ניצחון הפולנים * ההסכם עם החסיד * הזכייה * מותו של ר' ישראל

אחד מן הטיפוסים המעניינים ביותר בקרב החסידים שבקאמניץ היה ר' ישראל. הוא גר אצל סבי עם אישתו ובתו. לר' ישראל זה היה ראש גאוני, ועוד בנעוריו נודע כעילוי. לפני שנים רבות זכה בנדוניה של אלפיים רובל וב“קעסט” לחמש שנים. חותנו, שהיה גביר גדול, השתוקק שחתנו יהיה רב. הוא היה משוכנע שר' ישראל יהיה רב בעיר גדולה, דבר שהיה מביא לו, כמובן, רוב אושר ונחת מבתו היחידה.

אבל ר' ישראל נהיה דווקא לחסיד קוֹצְק.⁵¹² הוא נטש את לימודיו, נסע לרבי ועשה בחצרו כמעט שנה תמימה. בשל מדרגתו הגדולה בלמדנות, שכלו הצלול וכשרונותיו הנדירים, הפך למנהיגם של החסידים שישבו בחצר הרבי.

אחד מכשרונותיו הגדולים התגלה בתחום השירה, המוזיקה וההלחנה. הוא עצמו ידע לחבר ניגונים. כשהרבי ביקשו להכין ניגון לכבוד שבת, היה ר' ישראל מחבר שלושה, וכל ניגון היה שלם, עומד בפני עצמו ויחיד במינו. תווים לא ידע לקרוא, ואף על פי כן, כל הניגונים שחיבר היו מושלמים ושובי לב.

כל עוד חי חותנו, ר' אליעזר, ישב ר' ישראל בחצר הרבי יותר משישב בביתו שלו. כאשר נפטר ר' אליעזר, ירשה שרה-ביילע, אישתו של ר' ישראל, ששת אלפים רובל. שני אחיה קיבלו הרבה יותר ממנה – חמישה-עשר אלף רובל. אמנם באותם ימים לא נהגו בליטא להוריש כסף לבנות, ואף על פי כן, אביה לא שכח אותה.⁵¹³

כשקיבלה את הירושה לידיה נסעה האישה אל הרבי כדי לבקשו שיצווה על ר' ישראל לחזור לביתו ולהתחיל איזשהו עסק. הם אכן “עשו” איזה עסק עם בדים, אבל במשך ימות השבוע ישב ישראל בשטיבל החסידי, בשבת היה אצל אבי,⁵¹⁴ ומן החנות כלל לא היה לו איכפת. עד מהרה כילו את כספם; מצבם הכלכלי הלך והורע והם נזקקו לסיוע מבני משפחתם, שעזרו אך במעט. עתה כבר נסע לרבי רק פעמיים בשנה: בראש השנה ובשבועות. את חסידותו נאלץ לבטא בביתו.

שרה-ביילע הייתה אישה דתית מאוד. היא נהגה לצום בכל התעניות עם הפסקות בשובבי“ם ת”ת,⁵¹⁵ כלומר: הייתה צמה בימי שני וחמישי בכל אחד מן השבועות שבהם קראו בתורה את הפרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצווה. מלבד זאת גם התפללה מנחה ומעריב בבית המדרש, הקפידה על ספירת העומר⁵¹⁶ ואמרה סליחות. היא לא פסחה אף לא על סליחה אחת וגם לא על תפילת מנחה או מעריב. תמיד בכתה בקוראה מזמורי תהלים, טייטש-חומש⁵¹⁷ או צאינה וראינה.⁵¹⁸

ואילו הוא, ר' ישראל, היה מתפלל בשטיבל. בתוך פחות מעשר דקות סיים את תפילתו⁵¹⁹ והקהל היה ממתין. מיד לאחר שסיים שתו כולם לחיים, ור' ישראל החל לשמח את לבם של החסידים. הוא שר את ניגוניו, והחסידים ליקקו את אצבעותיהם. הוא גם ידע היטב לנהל שיחות בענייני העולם וגם דברי תורה ידע לומר. החסידים היו עומדים סביבו ומאזינים לתורתו החסידית והלמדנית הנאה.

בקרב הלומדים שבעיר היה לו מעמד מיוחד. אם נתקלו באיזה מהרש"א קשה או באיזו קושיה סבוכה בתלמוד או בפוסקים, באו אל ר' ישראל. וזה, בראשו הגאוני, ביאר את הכול. כנהוג, הוא הסביר זאת בדרך של פּשטלעך ושפּיצלעך.⁵²⁰ הוא ידע לסובב את הדברים סחור-סחור עד שבקושי אפשר היה להבין את מחשבותיו וסברותיו שהרקיעו לשחקים. בכל פּשטל ראו אז הבריות גאונות גדולה ובקיאות.

הלומדים נהנו הנאה גדולה מן הפּשטלעך שלו, אבל בסופו של דבר מכל הפלפול הזה לא נותר בידם מאומה. הקושיה נשארה קושיה, קשה עוד יותר מקודם, וכל תירוציו, פלפוליו וסברותיו הגאוניות לא היה בהם כדי להגיע להסבר האמיתי ולתשובה הנכונה. הלומדים יצאו מלפניו בהרגשה רעה מאוד – הוא יודע ואילו הם לא, ושום תירוץ אין בידם.

ר' ישראל היה איש שדליץ,⁵²¹ כלומר יהודי מפולין. הוא ידע פולנית היטב ותמיד קרא עיתונים פולניים מוורשה. זמן קצר לאחר שהגיע לליטא כבר ידע גם טוב רוסית וקרא עיתון רוסי. בפוליטיקה היה ממש מומחה גדול וידע היטב על המתרחש בעולם הדיפלומטיה. מלבד זה ידע את סדרי הגודל של כל מיני צבאות, את סוגי החילות – ארטילריה, חיל המשמר, חיל הרגלים, שמות כל הגנרלים שהצטיינו במלחמה, וכן הלאה וכן הלאה.

הייתה לו מפה והוא היה בקי בגיאוגרפיה. כששאלו אותו היכן נמצאת עיר מסוימת, מיד ידע להצביע על המקום. בנוסף לכך היה גם מתמטיקאי מוכשר. חשבונות גדולים, תרגילים קשים או מדידות היה עושה בראש בתוך רגע. מבחינתו, ליטול עט לידיו נראה דבר מיותר לגמרי. במיוחד אהב ר' ישראל לשבת בביתו של סבא, שעה שהיו שם אנשים רבים. סבא חלק לו כבוד רב ואהב לשוחח עמו על פוליטיקה. שניהם היו חכמים, ומצאו עניין רב זה בזה. הוא היה מקשיב לשיחת האנשים בבית כשחיוך נסוך על פניו. אהרן-לייזר הבין היטב את משמעותו של החיוך הזה: כמה קלוֹת ערך הן הבריות וכמה חסרי ערך הם עיסוקיהם ודיבוריהם.

זכורני פעם אחת, כשביתו של סבא המה מרוב אדם, ובתוכם כל נכבדי העיר וחכמיה הגדולים של קאמניץ. כולם שוחחו על חשבונות. ר' ישראל קם ואמר, שהוא מוכן להתערב שיצליח לפתור מיניה וביה, בתוך רגע אחד, כל בעיה קשה בחשבון, מסובכת ככל שתהיה. אני זוכר ששאלו אותו: “אם רוטשילד נותן מיליון ושלוש מאות שישים וחמישה אלף רובל בריבית של שניים וחצי אחוז לשנה, כמה אחוזים הוא מרוויח בחודש?”

ר' ישראל חשב רגע וענה. כולם נטלו עטים והזיעו כהוגן, חישבו וחישבו, קימטו את המצח ומצאו שהתשובה נכונה. הציגו לו אפוא בעיה חדשה: “יש אלף פוד זְעַפְרָן,⁵²² וכל פוד מחירו ארבע מאות עשרים וחמישה רובל. מכרו חצי אונקיה בשלושים ושבעה וחצי, בשלושים ושמונה וחצי ובשלושים ותשעה וחצי. בכמה תסתכם ההכנסה?” ר' ישראל חשב רגע והשיב מיד.⁵²³

הוא ביקר את אבא כמעט כל ערב. הם ישבו ועסקו בדברי חסידות עד אחרי חצות. מיום שישי בערב ועד ליום ראשון בבוקר היה, כמעט כל הזמן, בבית אבא. הוא שר רק את הניגונים שהוא עצמו חיבר וכולם הכירום; כדרכם של אמנים, לא התלהב מניגונים שחוברו בידי מלחינים חסידיים אחרים. כאשר שרו החסידים את מנגינותיו היה מניף את ידו ומקשיב לשירה ברוב קשב. כשתפס מישהו שזייף מעט, רקע ברגליו בכעס. הניגונים שחיבר היו מסובכים, הסולם המוזיקלי עלה וירד במהירות, ומיד שוב עלה וירד, וחוזר חלילה. ניגוניו חדרו לכל האיברים שבגוף.

כשביקש ממנו אבא לחבר איזה ניגון לכבוד ערב שבת או יום טוב, נענה לו ברצון. לא אחת קרה, כאשר ישבו הרבה חסידים בצוותא, שאבא ביקשו לחבר ניגון יפה על אתר, כדי שהחסידים יוכלו לזמרו עוד באותו ערב. הוא החל לצעוד בחדר הלוך ושוב, ממולל באצבעותיו, ובתוך חצי שעה חיבר ניגון מקסים, שכישף את כולם ביופיו. מה יש לומר? הוא היה יהודי ואדם מיוחד במינו.

בשנת 1863, כשהחלה ההתקוממות הפולנית, היה ר' ישראל אחוז כולו באווירת המרד. הוא היה פולני “שרוף”, פטריוט פולני אמיתי, שהיה אופטימי מאוד ביחס לסיכוייו של המרד.⁵²⁴ משוכנע היה שפולין תחזור ותהיה למלכות, גדולה אף מזו שהייתה קודם חלוקתה. הוא בטח לחלוטין בנפוליאון השלישי.⁵²⁵ הוא קיווה שהפולנים יתישו את הרוסים, ואז יבואו נפוליאון וצבאו ויסייעו לפולנים להשיב לעצמם את מולדתם. בנוסף לכך תפסיד רוסיה גם חלק מאדמותיה…

לפולנים – כך חשב ר' ישראל – יש כסף במיליארדים. הם כבר נתנו לנפוליאון שלוש מאות מיליון פרנק, והם ישיגו את מבוקשם. הוא ידע היכן פרוס הצבא הרוסי והיכן הצבא הפולני, וכמה חיילים יש לכל צד. הצבא הרוסי נבער מדעת. אין הוא יודע תכסיסי מלחמה. נפוליאון כבר שלח את קציניו אל המורדים הפולנים, והפולנים ישיגו את מטרתם.

הוא היה כל כך משוכנע בניצחון הפולני, שכאשר קרא בעיתון על ניצחונות הפולנים בקרבות הפזורים שניהלו, לא היה מאושר ממנו. הוא שמח כאילו משחררים את ירושלים. אם קרא על מפלה כלשהי שנחל הצבא הפולני היה מתעטף ביגון, ואף על פי כן לא התייאש. הוא טען בלהט, שכפי ששתיים כפול שתיים הם ארבע, כך בטוח שפולין בכל זאת תנצח במלחמה.

הוא אף הכין שלושה שירי לכת לכבוד ניצחונם הצפוי של הפולנים. השיר הראשון הוקדש לשעה שבה יחתום הצאר כי הוא נסוג מהשטח הפולני וצבא פולין ייכנס לוורשה במצעד ניצחון; השני נועד ללוות את הצבא הצרפתי, שעה שישוב מוורשה לצרפת; והשלישי – לטקס הכתרתו של המלך הפולני וההכרזה על החוקה החדשה… הוא הבטיח לכולם שבפולין העצמאית תהיה חוקה ליברלית, בדיוק כפי שהפולנים היו העם הראשון בעולם שקיבל על עצמו חוקה.⁵²⁶

מרחק עשר ויורסטאות מקאמניץ, ביער צֶ’מֶרִי,⁵²⁷ נערכו כמה קרבות לא גדולים בין הרוסים לפולנים. אני זוכר את יריות הרובים שנשמעו היטב בעיירה. מנהיגם של המורדים הפולנים בליטא היה אוֹגִינְסְקִי.⁵²⁸ הוא הצטיין במיוחד בתכסיסי מלחמה, ובשל כך נפל פחד גדול על הצבא הרוסי. ביער צֶ’מֶרִי חנו שני גדודים רוסיים מצוידים בתותחים, והם שלחמו באותו אוגינסקי. ואילו לאוגינסקי היו בסך הכול – כך נדמה לי – שלושת אלפים חיילים פולנים ואף לא תותח אחד. אוגינסקי הובס. הוא נמלט, רכוב על סוסו, ושלושה קוזקים דולקים בעקבותיו. תוך כדי רכיבה סב אוגינסקי על מקומו, וכשהוא יושב על הסוס פגע בהם והרג את שלושתם. הוא ברח לפינסק. הרוסים לקחו בשבי את כל האצילים החשובים ששיתפו פעולה עם אוגינסקי. הם הרגו את כל החיילים הפולנים, ואת הקצינים ששבו הביאו לקאמניץ. אני זוכר שהביאו אותם לעיירה ביום שבת נאה. הם ישבו על האדמה בכיכר השוק, שבעים איש בערך, ידיהם קשורות וחיילים רוסים עומדים סביבם.

כשנכנסו שני גדודי החיילים ותותחיהם לקאמניץ המתה העיר אדם. ר' ישראל, שראה במו עיניו את מפלת הפולנים, התייפח כילד. זכורני שבמוצאי שבת באו הרבה אנשים אל סבא, ור' ישראל שרטט על השולחן, בגיר שבידיו, חישובים שונים של כוחות הצבא הרוסי והפולני באותם מקומות שבהם נמשכה ההתקוממות.

“זוהי רק ההתחלה” – אמר – “המפלה בצֶ’מֶרִי היא גאָרנשיט.⁵²⁹ מוּראַוויוֹב⁵³⁰ אמנם יתלה את הפריצים, אבל גם זה גאָרנישט. מול העושר והעצמה הפולנית הגדולה” – כך אמר ובידו מחק את הצבא הרוסי שקודם לכן שרטט בגיר – “הרוסים אינם אלא גאָרנשיט שבגאָרנישט…”

בתוך כך הגיעו חיילים רוסים והקישו על הדלת. הם רצו לשתות שנאַפּס, והלא כאן בית המרזח. הדלת הייתה נעולה וצריך היה לפותחה, אך הפחד אחז בכולם, ואיש לא ההין לפתוח את הדלת. וכי דבר של מה בכך הוא – חיילים! ר' ישראל ניצב ליד הדלת ולא התיר לאיש לפתוח לרוסים. החיילים לא חיכו ושברו מיד את הדלת. הראשון שנגלה לעיניהם היה, כמובן, ר' ישראל. “בזכות זה” הוא חטף מהם שתי סטירות עד שדם ירד משיניו. כאשר עזבו החיילים אמר מישהו לר' ישראל: “הלא ממש עכשיו, ר' ישראל, עשית חשבון שהרוסים אינם אלא גאָרנישט, ושבכלל אין כבר חיילים רוסים…”

“אלה חיילים אלה?” – ענה ר' ישראל במרירות ובחרון – “אלה גזלנים!”

מכל יצירותיו של ר' ישראל, שעדיין חיות בזיכרוני, אני מביא פה את התווים של שני שירי לכת פרי עטו שהוקדשו לפולין. את התשובה לשאלה, לשם מה חוברו השירים האלה, ימצא הקורא בין דפי הספר. אני מבקש להודות למר פסח קפלן,⁵³¹ שטרח לרשום את התווים לשירי לכת אלה, אותם שרתי בפניו מזיכרוני.⁵³²

כעבור זמן מה, משנחלו הפולנים מפלה לאחר מפלה, היה כבר ברור לגמרי שאין עוד מקום לתקווה. ר' ישראל קיבל זאת בצורה קשה מאוד. הוא החל לשתות יי“ש בכמויות, כדי להטביע בטיפה המרה את יגונו. השתייה הזיקה לו מאוד והוא החליט לנסוע אל הרבי. מהרבי חזר שמח וטוב לב. הרבי נתן לו עצה לשתות יי”ש מעורב בשמן זית – לרפואת הנפש ישתה את היי"ש ואז יזכה לשמחה; ולרפואת הגוף ישתה את השמן ואז ישוב לבבו ויתחזק.⁵³³ כשר' ישראל היה בא לביתו של אבא, תמיד הביא עמו בקבוקון של שמן, וכאשר שתו החסידים לחיים היה הוא מוסיף לכוסו מנה של שמן. מן הסיבה הזאת נהג ר' ישראל לשתות הרבה יותר, ותוך כדי כך היה מחבר ניגונים חדשים.

פעם אחת, כאשר היה בחצר הרבי בקוצק, שוחח ר' ישראל עם אחד מידידיו הטובים מאותה העיירה.⁵³⁴ הם שוחחו אגב שתיית יין, וכנהוג בין יהודים סיפר ר' ישראל שיש לו ילדה בת שלוש, בת יחידה, ושהקב“ה לא זיכה אותו ב”קדיש".⁵³⁵ כמה היה רוצה שבת זו, כשתגדל ותהיה לאישה, תזכה לשידוך טוב ותינשא ליהודי כשר.⁵³⁶ בן שיחו השיב כי לו עצמו יש ילד בן שלוש, עם ראש טוב על הכתפיים, הבה אפוא נסגור את השידוך, ומהילד הזה עוד נעשה חסיד אמיתי.

הרעיון מצא חן בעיני ר' ישראל. השניים נתנו תקיעת כף זה לזה, שהבן והבת יהיו לחתן וכלה. ה“תנאים” ייכתבו כאשר יגיעו הילדים לגיל שתים-עשרה, וכשדוד, החתן, יהיה בר-מצווה תיערך החתונה עצמה.⁵³⁷ ההסכם לווה בשתיית כמה כוסיות של יין משובח, ואחר כך הלכו שניהם לרבי לקבל את ברכתו לזיווג החדש. ר' ישראל וידידו – שמו היה ברוך – היו מראשוני החסידים בקוצק, ותמיד ישבו בראש השולחן. הרבי בעצמו מזג שלוש כוסות יין והם שתו לחיים – שהזיווג יעלה יפה, שהילד דוד יהיה יהודי כשר, ושמן הזיווג הזה יצמח דור טהור של חסידים וצדיקים.

ר' ישראל חזר לקאמניץ ואיחל לרעייתו מזל טוב לרגל השידוך שעליו הסכים בחצר הרבי. שרה-ביילע, שהייתה יהודייה שקולה ומפוכחת, התמלאה כעס וברוגז רב שטפה אותו במטר קללות: “חלום שחור על הראש שלך! ראש משוגע! אתה לוקח ילדים בני שלוש, שאפילו מחלות ילדות עוד לא היו להם, ומשדך אותם!” סבלנותו של ר' ישראל פקעה אף היא ובפעם הראשונה בחייו צרח כלפיה: “חצופה שכמותך! כשאני אומר לך שהרבי בעצמו נתן ברכה לשידוך, צריכה להיות לך אמונה. חצופה אחת!”

נהיה ברוגז. ר' ישראל עזב את הבית והלך אל אבא לספר לו את כל המעשה. אבא, כמובן, לא הצדיק את התנהגותה של שרה-ביילע ואת חוסר אמונתה ברבי. אבל אבא רצה להשכין שלום בין בני הזוג, אלא שהדבר לא עלה בידו בשום אופן. ר' ישראל אמר שהוא מתכוון לנסוע אל הרבי ושם יישאר עד שיגדלו הילדים. רק אז, כשהילדים יתחתנו, יסכים להשלים עם אישתו.

אבא, שאהב את ר' ישראל באופן מוזר, הבין כי אם הלה אכן ייסע אל הרבי, אזי כבר באמת לא ישוב. אצל הרבי יהיה לו טוב, הוא ישב סמוך לשולחנו של הצדיק, יאכל וישתה, יחבר ניגונים וירקוד – דבר לא יחסר לו.

אבא הציע לו שיישאר לגור עמו. הוא ייתן לו חדר והם יהיו יחד כל הזמן, כמו קודם. ההצעה נתקבלה על דעתו של ר' ישראל. גם הוא אהב מאוד את אבא. שנאַפּס נשפך בביתנו כמים, וגם חסידים לא חסרו אצלנו. ובכן, הוא נשאר בבית אבא. אבא התכוון בכל זאת, בבוא הזמן, להשכין שלום בין בני הזוג. ככלות הכול, שרה-ביילע הייתה אישה מיוחדת במינה – נבונה ויראת שמים – וקודם לאירוע זה חיו שניהם בטוב. זאת על אף שבנעוריה, כבתו של גביר, קיוותה להיות רבנית, דבר שלצערה מעולם לא התגשם.

אבל אלוהים שבשמים עזר. שנה חדשה באה, ובחודש טבת זכה המחותן, ר' ברוך, בחמישים אלף רובל בהגרלת הלוטו הפולני. הוא שלח מיד ידיעה על כך בטלגרף, ושרה-ביילע שכחה מהכול ורצה לבית אבא, לבשר בשמחה לבעלה על הזכייה. היא התפייסה עם ר' ישראל ואמרה לו: “עכשיו אני כבר מאמינה ברבי שלך…” רק אז חזר השלום לשכון בבית.

המחותן שלח לכלה שרשרות זהב קטנות, טבעות ופנינים ובד משי כדי לתפור ממנו שמלות. וזיסל, הילדונת בת השלוש, התקשטה כנסיכה. ר' ישראל נסע אל המחותן למזריץ‘,⁵³⁸ ומשם נסעו יחד אל הרבי מקוצק. בנוכחותו של הרבי חידשו השניים את תקיעת הכף, ור’ ברוך נתן לצדיק שנים-עשר אלף רובל במתנה.⁵³⁹ ר' ישראל חזר הביתה שמח וטוב לב, וכמובן שגם שרה-ביילע הייתה מאושרת.

כשמלאו לזיסל שתים-עשרה שנה, נסעו ר' ישראל ושרה-ביילע עם הכלה לחתום על ה“תנאים”. אבל אז כבר לא היה המחותן עשיר כל כך; הוא נתן נדוניה של אלף רובל. כשמלאו לילדים שלוש-עשרה נערכה החתונה במזריץ‘, וזיסל נשארה ל“קעסט” בבית חותנה. ר’ ישראל ושרה-ביילע חזרו הביתה לקאמניץ. עתה התפנה ר' ישראל לגמרי, ואת כל ימיו ולילותיו עשה עם החסידים בבית אבא, לגם שנאַפּס עם שמן זית וחיבר ניגונים.⁵⁴⁰

לאחר שנפטרה שרה-ביילע מאס ר' ישראל בחסידים, ביי"ש ובניגונים. הוא התחיל לחבר ספר: פּשטלעך על מסכת פסחים. הוא סבב עם ספרו זה בין רבנים גדולים וביקש מהם “הסכמות”.⁵⁴¹ אבל הוא לא הצליח לקבל אף לא “הסכמה” אחת, משום שתשעים דפי הספר כללו שישה פּשטלעך בלבד. לאיש מן הרבנים לא הייתה סבלנות לקרוא אפילו פּשטל אחד, עם כל הסברות הגבוהות, העמוקות והמסובכות של ר' ישראל. ר' אייזיק, הרב מסלונים,⁵⁴² שהיה ליצן גדול, אמר לו שספרו מיועד למלאכים ולא לאנשים. ר' ישראל נעלב עד עמקי נשמתו. מרוב מאמץ שכלי חלה ר' ישראל בוורשה ונפטר. הרבי מקוצק והמון חסידיו נכחו בשעת הפטירה,⁵⁴³ וחסידים רבים מוורשה באו אף הם להשתתף בלווייתו.

פרק שישי: תקיעת הכף

משפחתנו * הסבתא * אהבתה לבעלה * יחסה לאנשים * ר' יודל * ענייני העיר * ר' ליפּע * תקיעת הכף

סבא אהב להשתמש באמרה מיוחדת: “האדמה תקיא את עצמותיו של מי שמוציא ילד מרשותו.”⁵⁴⁴ ואכן, היחסים בין סבא לבין אחיו היו ממש מצוינים. אח זה, בנו יחידו וילדיו, חיו בצוותא עם הילדים והנכדים של סבא, כולם יחד כמשפחה אחת. אם אחד מבני המשפחה נפל למשכב, סבבו הכול סביבו ופשוט לא הניחוהו לרגע.

במשפחתנו שררה מין אחווה יוצאת דופן, שהוכוונה בעדינות רבה בידי סבתי האהובה והבלתי נשכחת, ביילע-ראַשע. היא זו ששמרה על כל החולים במשפחה ולא עזבה אותם לרגע. אם כלה עמדה ללדת – החותנת הגיעה מיד; בת – האמא; ילד או נכד חולה – הסבתא. עם הרופא או המרפא היא עצמה הייתה צריכה לדבר. אם החולה נזקק לדבר-מה, הייתה זו היא שסידרה את הכול.

בביתה היה תמיד מוכן ומזומן אוכל לכל הילדים והנכדים. אם מישהו נכנס, מיד היה מקבל ממנה משהו ללעוס. היא עצמה לא אכלה; תמיד חיכתה אולי יבוא הילד, אולי ייכנסו הנכד או הכלה – לכל אחד צריך לתת משהו. היא כשלעצמה שבעה מאכילתם של אחרים. רק לעתים רחוקות ראו אותה אוכלת. אם בישלה איזה מאכל טוב, הסתפקה בטעימה קטנה ואת היתר חילקה לאחרים. על אף ששתי משרתות סייעו בידה, היא עצמה תמיד אפתה, צלתה וטיגנה – היא הייתה טבחית יוצאת מן הכלל. בכל יום נהגה לשלוח קדרות אוכל אל ההקדש,⁵⁴⁵ ועם זאת לא שכחה גם את העניים סתם, את חסרי הפרנסה. לאלה שלחה בחשאי, ובכך הייתה מחיה את נפשם. היא עצמה הייתה יהודייה קטנטונת וכחושה, שגופה הכיל רק בקושי את נשמתה, אבל מרץ היה לה כמו לגבר.

בעלה, אהרן-לייזר, היה חביב עליה – כמאמר הנשים – “כמו יום שבת”. סבא היה מפונק גדול ואהב מאוד אוכל טוב. סבתא בישלה עבורו בכל יום מאכלים מיוחדים. מבחינתה, האסון הגדול ביותר היה, כאשר, חס ושלום, הוא מצא זבוב בצלחת. כשקרה דבר כזה לא יכול היה עוד סבא להמשיך ולאכול, ואז סבתא רצה מהר לגיסתה, אולי תמצא שם איזה אוכל טוב עבורו. אם לא היה שם כלום, הייתה חוזרת אליו ומבקשת שיחכה רק רגע – היא תכין לו מאכל משובח אחר. אבל הוא, כאילו להכעיס, לא היה מוכן להמתין, ודבר זה גרם לה עגמת נפש בלתי רגילה.

סבא אהב תה טוב, וסבתא הקפידה שהתה שהוא לוגם ממנו יהיה תמיד טוב וחזק. כאשר נסע אל הפריץ, היה מוכרח לומר לה מתי בערך ישוב, ועד כמה שאפשר – אפילו את השעה, ולפי זה ידעה מתי להכין את הסמובר.⁵⁴⁶ אם למשל חזר ביום שני בחצות, הייתה לוקחת את הסמובר אליה למעלה (שם היה חדר השינה שלהם). המשרתת כבר ישנה, וסבתא ישבה ליד הסמובר, בחדר שבקומה העליונה. מדי פעם הייתה משליכה קצת פחמים לסמובר, כדי שהמים לא יצטננו, והכול כדי שבזמן שאהרן-לייזר יחזור, יהיה לו תה רותח. כך נהגה אישה יהודייה באותם ימים.

וכך השגיחה על הסמובר כל הלילה, שירתח כמו שצריך. לעתים קרה שאהרן-לייזר התעכב אצל הפריצים כמה לילות רצופים. אז הייתה מנמנמת כל הזמן בבגדיה, מתעוררת, מוסיפה פחמים לסמובר שירתח, ושוב מנמנמת. במשך היום השגיחה המשרתת על הסמובר.

אהרן-לייזר היה עקשן גדול; אם אמר כן – זה מוכרח להיות כן, ואם אמר לא – שוב לא היה עוד מקום לטענות ומענות. אם ישב בחברת אנשים ורעייתו נזקקה לו בדיוק באותה שעה, הייתה ניגשת אליו בדחילו ורחימו, ובנימוס מופלג התנצלה, קודם כול, על שהיא מעיזה להפריע לו כשהוא משוחח עם אנשים. במקרים כאלה היה על פי רוב מסמן לה בידו בחוסר סבלנות, כלומר, שעליה ללכת, והיא כמובן הלכה ואף פעם לא נעלבה.

אך פעמים רבות אירע, שאנשים שבאו להיוועץ באהרן-לייזר ביקשו שאף אישתו תהיה נוכחת – היא נודעה בעיר בעצותיה הנבונות – והוא היה קורא לה: “היהודים הללו רוצים ליטול עצה מפיך.” הם סיפרו את המעשה, והיא נתנה להם עצה, אבל קודם לכן הקדימה לדבריה הקדמה קצרה: “הרי אינני אלא יהודייה טיפשה, אבל נדמה לי שצריך לעשות כך וכך.” בדרך כלל עצתה נשמעה.

היא מעולם לא ישבה לצדו של בעלה. היא עמדה לפניו בדרך ארץ, אף על פי שהייתה זו היא שעזרה לו בביצור מעמדו החברתי ובעסקיו עם הפריצים. תמיד השתדלה שלא יעשה שטויות בעסקים, ואילו את עצמה הציגה בכוונה תחילה כטיפשה לעומתו. כאמור, בעניינים רבים היה סבא נשמע לדעתה, ואילו היא השימה עצמה כאילו אינה יודעת שכך הם פני הדברים…

אביה, ר' יודל, נתאלמן בזקנתו ולא נותר אף ילד לצדו. שלושת בניו היו ללומדים – לא עשירים – וכל אחד מהם גר בעיר אחרת. סבתא, ביילע-ראַשע, הייתה בתו היחידה, והיא ביקשה ממנו שיבוא להתארח בביתה. הוא היה יהודי חכם מאוד, שנתחבב על כל בני העיר, עד כדי כך שאהרן-לייזר ביקשו להישאר בביתו כל ימי חייו, מפני שממילא אין הוא מתיר לו לעזוב. הזקן מכר את ביתו שבסמיאטיץ ואת כל רכושו ובא לחתנו שבקאמניץ. הסבא, אהרן-לייזר, שמר על חותנו זה כעל בבת עינו.

סבא-רבא, ר' יודל, עקב בתשומת לב אחר עסקיו של חתנו והגיע למסקנה – שלא היה כל כך קשה להגיע אליה – שענייני העיר מבלבלים את ראשו. יומם ולילה המה הבית מאנשים שהטרידוהו בענייני העיר השונים. חבל היה לו לזקן, שכשרונותיו של אהרן-לייזר מתכלים על בלבולי מוח ועניינים קטנוניים של עיר קטנה, שהם רבים אפילו יותר מענייניה של עיר גדולה. לכן – כך סבר – מוטב לו לחתנו שיוותר לגמרי על ענייני העיר ויתעסק אך ורק עם הפריצים, שמהם, לפחות, אפשר להרוויח משהו. ואם לא, עדיף שייסע לבריסק ויעשה לעצמו מהר שֵׁם גדול בחריצותו ובשכלו. מוטב להיות מנהיג שם, בעיר הגדולה, מאשר פה, בקאמניץ. שם, לכל הפחות, יעסיק עצמו בענייניה של עיר שיש בה גבירים, חכמים, לומדים ומשכילים.

ר' יודל הזקן לחץ על בתו, ביילע-ראַשע, שתסביר זאת לבעלה. אבל סבא השיב כי בשום אופן לא יעזוב את קאמניץ. כאן נחים אבותיו ואבות אבותיו, והוא עצמו כבר כמעט כילה כאן את ימיו. זה המקום שבו הוציא את מרצו ועלומיו. אפילו יתנו לו מיליונים, הוא את קאמניץ לא יעזוב. ואילו בנוגע לעסקי העיר, הוא עצמו מסכים שעליו להפסיק עם זה. זה כבר קשה לו מדי; הוא משקיע בזה כוחות רבים, ואף על פי כן עדיין איננו יוצא ידי חובתו.

או אז הוחלט מחדש כי עליו להתפטר מכל עסקי העיר. צריך היה רק למצוא את ההזדמנות הנאותה. כשנודע בעיר שאהרן-לייזר מבקש לנטוש את תפקידו, התאספו אצלו מיד כל נכבדי העיר ובעלי הבתים החשובים וביקשוהו שיישאר וימשיך. ואם אכן הדבר קשה עליו, אדרבה, שיחלק ביניהם את העבודה והם ישמחו לסייע לו. בעלי הבתים דיברו ודיברו ולבסוף הסכים סבא להמשיך תקופת זמן נוספת, כדי לנסות ולראות האם אכן תוקל העבודה. וכך חלפו-עברו הימים, והוא עצמו החל לנהוג בצורה אחרת. הוא כינס אסיפות וקרא לנכבדי העיר, חילק להם עבודה והם עשו את המוטל עליהם.

אהרן-לייזר השתחרר מהרבה בלבול מוח בזכות חותנו, ר' יודל, שממילא לא היה לו הרבה מה לעשות. ר' יודל דיבר עם היהודים הרבים שגדשו את הבית, השיא להם עצות, שמע את כל טענותיהם, וכן הלאה. סבתא, שקודם לכן, מתוך דרך ארץ לבעלה, לא התערבה אף פעם בשיחות אם לא ביקשו זאת ממנה במפורש, אף היא חשה עתה חופשייה יותר. גם היא עזרה בעצה, יותר מאשר הרשתה לעצמה קודם, וכך שחררו שניהם לחלוטין את סבא מעבודה זו.

סבא התמסר כעת יותר ויותר לפריצים, וסבתא לא יכלה עוד לפשוט את בגדיה בלילה. היא הייתה מנמנמת, חצי ישנה חצי ערה. יורדת ממיטתה, פעם ועוד פעם, כדי להוסיף פחמים לסמובר, שכאשר יבוא אהרן-לייזר ימצא לפניו תה רותח.

לסבא היה גיס, למדן מופלג ששמו ר' ליפּע. ר' ליפּע זה היה עני ואביון, ופעם שלח מכתב לגיסו, לסבא, וביקשו שיסייע לו בפרנסתו. סבא קרא לו ואמר, כי יוכל לעשות עמו עסק כלשהו שממנו תצמח לו פרנסה נאה. מאומה לא יחסר לו, וגם סבא ירוויח מזה משהו. ר' ליפּע התבונן בו ולא הצליח לעמוד על כוונתו. מה זה יכול להיות – לו תהיה פרנסה וגם אהרן-לייזר לא יפסיד מזה?

“הבה נעשה ‘הסכם’ כזה” – אמר לו סבא – “אני אתן לך, לאישתך ולילדיך מכל טוב, ואתה תשב ותלמד תורה. אבל תיתן לי קוויטל,⁵⁴⁷ שבו תתחייב למסור לי חצי מן העולם הבא שתזכה לו בלימודיך.⁵⁴⁸ אני, ברוך השם, כל חיי, לא הייתי אלא איש פשוט, איש העולם-הזה,⁵⁴⁹ ובעצם אפילו את העולם הזה אין לי בידי. לפחות שיהיה לי את העולם הבא! אני פוחד שכשאבוא לעולם הבא, מר יהיה גורלי, ועולמי יחשך עלי. שם הרי אין לא איספראווניק ולא אססור…”

המילים נעתקו מפיו של ר' ליפּע. הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע זה מגיע לאהרן-לייזר, שיש לו כך כך הרבה מן “העולם הזה”, גם מן העולם הבא. הוא אמר שעליו להיוועץ בפוּרְיֶה אישתו, אחותו של אהרן-לייזר.

כך התגלגל הדבר כמה חודשים, ור' ליפּע ואישתו לא הסכימו למסור לאהרן-לייזר מחצית מחלקו של ליפּע בעולם הבא. הם סבלו ממחסור ומדוחק גדול. ילדיהם הקטנים נזקקו לבגדים, לנעליים, לשכר לימוד ולעוד הוצאות יומיומיות שכאלה. אהרן-לייזר תמך בהם, אבל רק בצורכי אוכל נפש, ולא יותר. הם סבלו, אך לא היו מוכנים להסכים לעסקת השותפות על העולם הבא. אהרן-לייזר כבר הקטין את חלקו בשותפות. עתה ביקש רק מחצית מלימוד התורה של ר' ליפּע, ולא מכל המצוות שהוא מקיים.

מובן שלאהרן-לייזר חרה הדבר היטב. ראשית, מאוד התאווה שגם בחלקו ייפול העולם הבא; ושנית, הוא פשוט לא היה רגיל שמסרבים לו. הוא החליט לעשות דבר-מה קטן: הוא הפסיק לשלוח להם את תמיכתו בצורכי מזון. ר' ליפּע, אישתו וילדיו נותרו ללא פרוסת לחם בבית, אפילו תפוח אדמה לא היה. פשוט אפשר היה למות מרעב.

מצבם היה באמת בכי רע. הם סבלו והתענו, וכשלא יכלו יותר לסבול הסכימה פוּרְיֶה לעסקה: “לך כבר ותן לרשע הזה חצי מהעולם הבא שלך” – אמרה לבעלה – “אי אפשר לתת לילדים למות מרעב.” מושפל ומדוכא הלך ליפּע לאהרן-לייזר ואמר לו שהוא מקבל את הצעתו. הוא מסכים… אבל אהרן-לייזר, שנעלב אף הוא, ענה לו בגאווה: “אני כבר לא מעוניין בעסקה. קודם לא רצית לתת לי חצי מהעולם הבא שלך? עכשיו זה כבר אבוד. לך מכאן ודאג בעצמך לפרנס את אישתך.”

ברור שאהרן-לייזר רצה מאוד בעולם הבא. הוא הבין כי אחותו הייתה זו שהתנגדה לעסקה, ורצה שאחותו, ודווקא היא, תבוא לפניו ותתחנן שיתרצה, ושהיא עצמה גם תאשר את העסקה בחתימתה. ר' ליפּע לא הבין את כוונתו של אהרן-לייזר. אפשר רק לתאר באיזה מצב רוח שב לביתו. בבית היה בכי גדול. הילדים רוצים לאכול ואין מה לתת להם. בחוסר חשק הלכו ר' ליפּע ואישתו לאהרן-לייזר, כמובלים לשחיטה. הם בכו לפניו והתחננו שיסכים לעסקת השותפות.

“נו, טוב” – אמר אהרן-לייזר בשקט – “נלך לרב ונחתום על התחייבות לכל החיים. אני אתן לכם פרנסה בדיוק כמו שאני נותן לילדי שלי, וליפּע ייתן לי את העולם הבא מלימוד התורה שלו.” אבל ר' ליפּע הסכים לשלוש שנים בלבד ולא לכל החיים. לבסוף התפשרו על חמש שנים.

הם הלכו לרב והכינו הסכם על פי מה שהוחלט ביניהם. ר' ליפּע ופוּרְיֶה חתמו, הרב והדיין חתמו כעדים. הצדדים נתנו תקיעת כף באלה ובשבועה, שאהרן-לייזר מתחייב לפרנס אותם כדרך הנגידים, ובעבור זה יקבל מר' ליפּע מחצית מן העולם הבא שיזכה לו בלימודיו. ר' ליפּע חייב ללמוד תורה כל היום ולא לעסוק בשום דבר אחר, והכול שריר וקיים.

אהרן-לייזר חזר מהרב כל כך מרוצה ושמח, שקשה לתאר זאת. אין זה דבר של מה בכך – אושרו של אהרן-לייזר! הרי אילו ניתן לו כל עושר העולם הזה בעד חצי מהעולם הבא שלו, ודאי היה מסרב ליטול. ר' ליפּע ופוּרְיֶה חזרו לביתם ברגשות מעורבים. אבל מצד אחר, הרי ר' ליפּע מחזיק בידו מטבע נוצץ של עשרים וחמישה רובל.

מכאן ואילך החל אהרן-לייזר לשלוח להם מכל טוב, חלב ודבש. וכשאכל ר' ליפּע, עם בני ביתו, בפעם הראשונה בחייו ארוחה משובחת, קיבלה פתאום כל העסקה פנים חדשות לגמרי, שדווקא מצאו חן בעיניו.

פרק שביעי: האקציז

האקציז * הברון גינצבורג * ה“בן יחיד” * השערורייה עם האססור * האיספראווניק עומד לצדו של סבא * ר' ליפּע מבטל את תקיעת הכף

באותם זמנים עבר מכס האַקְצִיז מן הממשלה לידי הברון יוסף גינצבורג.⁵⁵⁰ הוא חכר את המס תמורת סכום כסף מסוים, שאותו היה עליו לשלם לממשלה בכל שנה.⁵⁵¹ הפקידים שהעסיק גינצבורג במשרדי האקציז היו כולם יהודים: למן בעלי הדרגות הבכירות ביותר ועד לפקיד הקטן שבכפר הנידח.⁵⁵²

באותה עת כבר הפסיק סבא להבריח יי“ש מפולין. הוא שמח מאוד שהממשלה מסרה ליהודי מין קבלנות שכזאת. כיוון שממילא באותה שעה הייתה פרנסתו מצויה בשפע, החליט שלא יבריח יותר יי”ש, שמא, חלילה, ממעשה כזה עוד יפשוט הברון את הרגל!… הרי הוא ימיט בכך אסון על כל היהודים, ושונאי ישראל עוד יגידו שכל היהודים גנבים.

זאת ועוד, הברון מתייחס כל כך יפה לבני עמו – הוא מינה אותם לפקידים וכך המציא פרנסה לאלפי יהודים.⁵⁵³ ובנוסף לכך, זה פשוט מחמם את הלב לראות שיהודים עובדים כפקידים באוצר המדינה. סבא קנה מכאן ואילך יי“ש אך ורק במבשלה, והכנסות המשפחה נצטמצמו. ככלות הכול, מן היי”ש הפולני הרוויח סבא אלפי רובל בשנה!

כיוון שכל הילדים של סבא ושל אחיו התפרנסו מן החכירה בלבד, נעשו עתה החיים קצת יותר דחוקים וסבא החל לקמץ בהוצאות. סבא, שרצה לחסוך, גילה שאותם חמישה רובל שהוא משלם לאססור בכל חודש⁵⁵⁴ מיותרים לגמרי. ראשית, מנהל העבודה של הפריץ ממילא מעמיד לרשותו את הצמיתים ככל שנדרש, ורק לעתים רחוקות ממש הוא נזקק לעזרת האססור. ובנוסף, אין לו מה לחשוש מפניו – שהרי לצדו עומד האיספראווניק, שכנגדו לא יעשה האססור דבר.

דבר זה, כמובן, העלה את חמתו של האססור. אני זוכר שיום אחד – הייתי אז ילד קטן – נכנסו אלינו הקלוּץ'-ווֹייט ושלושה דסיאטניקים וביקשו בקבוק יי"ש. היה זה מוצאי שבת, ובבית סבא הסתובבו, כמו תמיד, המון אנשים וסבתא הגישה לכולם תה. המצווה הזאת הייתה שלה, אף שהיו לה משרתות שיכלו להגיש במקומה. היא לא עייפה מלהגיש לכל אחד את כוס התה שלו, וגם את השנייה והשלישית…

בן אחיו של סבא, ה“בן יחיד”,⁵⁵⁵ העריץ את דודו, כלומר את סבי, והיה מוכן ללכת אחריו באש ובמים. סבא אף הוא אהב אותו מאוד, ועל כן היה הוא האיש החזק במשפחה. אם מישהו מאיתנו היה צריך לבקש משהו מסבא, הוא פנה לאריה-לייב, ה“בן יחיד”, והלה היה זה שתיווך בין הצדדים.

הוא היה ברנש גבוה ובריא, שידע אפילו ללמוד תורה (אלא שחשק לא היה לו), ממש בחור טוב. אם אריה-לייב אמר שהוא ישיג דבר מסוים מן הדוד, אפשר היה להניח בוודאות שכך יהיה. זאת ועוד, הייתה לו לשון חדה ושנונה, וכשסבא צריך היה להודיע משהו לאססור או לאיספראווניק, הוא שלח אליהם את אריה-לייב. בשל כך כולם חיבבוהו והעריכוהו.

הקלוץ'-ווייט ביקש אפוא בקבוק יי"ש, ואריה-לייב שאל את דודו אם לתת לו. סבא הסכים. נתנו לו את הבקבוק, והלה טמן אותו עמוק בכיסו ומיהר לעזוב את המקום עם האיכרים שלו. אריה-לייב לא תפס את המתרחש ושאל את סבא: “לרוץ אחריו ולהחזיר את הבקבוק?”

“אני פוקד עליכם לרדוף אחריהם ולהחזיר את היי”ש" – ענה סבא – “ואפילו בכוח.”

היו לנו אז כמה משרתים “בריאים”: חצקל וקִיוְוקֶה. זה האחרון נתפרסם במיוחד כגיבור. אריה-לייב ושני הבריונים החלו לרוץ אחרי הקלוץ‘-ווייט והדסיאטניקים. עברה רבע שעה ואריה-לייב חזר שמח וטוב לב: הבקבוק בידו וגם כובעו של הקלוץ’-ווייט. הוא סיפר כי הם לכדו את הנוכלים על מרפסת⁵⁵⁶ ביתו של האססור; עוד רגע וכבר היו נכנסים לבית ומצילים את עורם. הם שברו להם את העצמות כמו שצריך, והנה הכובע לאות ועדות.

“האם נהגתי כשורה, דוֹד?” – שאל אריה-לייב. “מצוין” – השיב סבא.

ביום ראשון השכם בבוקר נסע סבא כדרכו אל הפריצים. בצהריים הגיע האססור ועמו שמונה-עשר דסיאטניקים ונכנס לביתו של דודי, כדי לכתוב דו"ח רשמי שבו יואשם הדוד בניהול בית מרזח ללא רשיון. אריה-לייב קילל את האססור והבהיר לו, שאם אכן יגיש את התלונה, יחטוף מכות רצח. אריה-לייב כבר הרים את ידו באיום…

ומה יעשה אססור, ששמונה-עשר דסיאטניקים מלווים אותו, במקרה כזה? תופסים את הבחור, כופתים אותו, אוסרים אותו ומשלחים אותו אחר כבוד לבריסק. אבל האססור הזה לא נהג כך. הוא נזכר, ככל הנראה, באיספראווניק ובאהרן-לייזר! הוא הסתלק אפוא, שלח מכתב לאיספראווניק ובו תיאר את כל פרטי המעשה.

במקום תשובה שלח לו האיספראווניק מכתב גדוש הטפות מוסר. הייתכן שלבן אדם יהיה כל כך מעט שכל, עד שיצא למאבק ביהודי חכם שכזה? הוא גם יעץ לו לבקש מסבא סליחה ולהתפייס עמו. ואם אין בכוונתו לשמוע בקולו, שידע כי מכאן ואילך, כאשר יבוא האיספראווניק לביקור בקאמניץ, הוא ייסע אך ורק לאהרן-לייזר ולא ייכנס אליו, כדרך שנוהגים כל האיספראווניקים. יהיה זה כמובן עלבון גדול לאססור.

האיספראווניק גם כתב לסבא וביקש ממנו להכין לו דירה לקראת ביקורו בקאמניץ. סבא הכין מיד חדר בבית אחיו, מרדכי-לייב, עם כניסה נפרדת. סבא הודיע לו כי הכול ערוך ומוכן, והאיספראווניק, שבא עם ארבעת סוסיו ופעמון, נסע היישר לבית הדוד. בחדר זה נהג להתארח גם לאחר מכן, במשך יום או יומיים, בהתאם לצורך.

האססור, מושפל ונעלב, נאלץ לבוא ולקדם את פניו, והאיספראווניק הזמין אליו בכוונה גם את סבא, כדי שהאססור יראה עד כמה הם מקורבים. כך עברה לה שנה וחצי ולבסוף נכנע האססור ובנוכחות האיספראווניק ביקש את סליחתו של סבא. מכאן ואילך חזר האיספראווניק למנהגו הקודם והתאכסן אצל האססור כמימים ימימה.

באותה עת הנהיג סבא שנכבדי העיר ינהלו בעצמם את ענייני העיר, במקום שהכול ייפול על שכמו. הוא ביקש מן האיספראווניק להעביר את החותמת והספרים לסבורשצ’יק אחר, והבטיח כי הוא עצמו יתערב ויעזור במידת הצורך. הוא כמובן יהיה אחראי שהכול יתנהל למישרין, בדיוק כמו שהיה עד כה. סבא חדל אפוא להיות סבורשצ’יק ונשאר רק בתפקיד היועץ של הסבורשצ’יק החדש ושל נכבדי העיר. כאשר קרה משהו חמור היו נכבדי העיר באים אל סבא כדי להתייעץ עמו. העניינים הסתדרו, ובכל היה אך שלום ושלווה.

כשהגיע האיספראווניק לעיר, היה הסבורשצ’יק מתייעץ עם סבא קודם שהלך אל האיספראווניק. וכאשר היה עניין חשוב במיוחד, הלך סבא עם הסבורשצ’יק ופעל ככל יכולתו כדי שהכול יבוא על מקומו בשלום.

סבא ניהל את עסקיו עם הפריצים, ובד בבד גדל חצי העולם הבא של ר' ליפּע. עובדה זו הפיחה בסבא משנה מרץ, והוא היה עכשיו גם הרבה יותר רגוע. העולם הבא החזיק אותו בחיים. אבל התענוג של סבא לא נמשך זמן רב: גיסו, ר' ליפּע, שלח לו בסוף השנה הרביעית מכתב וביטל את תקיעת הכף ואת השותפות אשר עשו ביניהם לחמש שנים. הוא נתמנה בינתיים לדיין בעיר, לאחר שהדיין הקודם נפטר, ועכשיו יש לו פרנסה מסודרת גם בלי השותפות, ואין הוא רוצה עוד למסור מחצית מן העולם הבא שלו.

המכתב השפיע קשות על סבא. במשך כחצי שנה, עד יום כיפור, היה הוא – יהודי חכם שכמותו – שרוי במרה שחורה גדולה. ביום כיפור בכה כהוגן ואחר כך נרגע. אבל עם אחותו נשאר ברוגז כל חייו. הוא האמין שהכול באשמתה.

פרק שמיני: העילוי ישראל

המלמד הראשון שלי * הקושיות ששאלתי * המלמד השני * דודי ישראל * העילוי ישראל * איך העילוי ישראל הרביץ לנו בשדה * אצל מוטקה המלמד * הגיהנום * ערבי החורף * מעשיות על כשפים * הדתיות שלי * הדיבוק * ר' ליפּע צוקרמן

כאשר הייתי בן שנתיים וחצי מסרה אותי אמא לידי יעקב-בער, מלמד הדרדקים.⁵⁵⁷ לא הייתה לה סבלנות להמתין עד הקיץ, עד שימלאו לי בדיוק שלוש שנים, והיא הביאה אותי ל“חדר” כבר אחרי סוכות. עוד מילדותי היה בי רצון עז ללמוד, וכך לא הסכמתי לעזוב את יעקב-בער המלמד, אפילו כשצריך היה לחזור הביתה. הייתי יושב אצלו על התנור, שם היה חמים ונעים. למדו אצלו אולי מאה ילדים, וכשלילדי העשירים נמאס ללמוד, הם נהגו לשבת על התנור הגדול ושם שיחקו. היה לי כל כך טוב על התנור, שכלל לא רציתי לרדת משם. אבל כשהורידו את כל הילדים, לא יכולתי כמובן להישאר שם לבד. הביתה הייתי חוזר עם עוזר המלמד.⁵⁵⁸

אבל יעקב-בער המלמד לא היה מרוצה ממני. עוד מילדותי הייתי מקשן גדול. כל הזמן שאלתי שאלות והקשיתי קושיות, ואילו יעקב-בער, נעבעך, לא תמיד ידע מה להשיב. כך למשל, כשהוא התחיל ללמד אותי אלף-בית, הוא הורה: קמץ אלף – “אָ”; קמץ “ב”ּ – בּאָ, וקמץ “ב” – באָ. ואני שואל: בשביל מה צריך פעמיים קמץ “ב” – באָ, וקמץ “ו” – וואָ?⁵⁵⁹

“כשתגדל תבין” – ענה לי הרבי באי רצון.

יש ילדים כאלה, שכל הזמן שואלים שאלות: “אבא-אמא, בשביל מה צריך את הדבר הזה? ובשביל מה צריך את הדבר ההוא?”

גם אני הייתי שואל כל הזמן את הרבי: “מי עושה שולחן?”

“נגר” – הייתה התשובה.

“ומי עשה את הנגר?”

“אלוהים.”

“ומי עשה את אלוהים?”

“אלוהים!” – פקעה סבלנותו והוא ענה בצרחות – “אלוהים קיים מאז ומתמיד ואף אחד לא עשה אותו.”

“אלוהים עשה את עצמו?” – שאלתי כשאני מיישיר מבט לתוך עיניו של הרבי.

“אתה עדיין ילד קטן וטיפש!” – ענה לי במבט רצחני.

הרבי סיפר לאבא שכל הזמן אני שואל שאלות, ואבא יעץ לו שינזוף בי כהוגן כאשר אתחיל להקשות. “תגיד לו” – הציע אבא – “שילד לא צריך לשאול כלום. ילד צריך ללמוד ולשתוק.”

אבל הקושיות שלי, של הילד הקטן, בכל זאת טרדו את מנוחתו של אבא. הוא חשש כי מילד כזה עוד עלול, חלילה, לצמוח אפיקורוס. אולי מוטב שהילד ילמד קצת פחות. שמא עדיף למסרו מוקדם יותר לידיהם של מלמדים חסידים, שילמדו אותו להיות חסיד וירא שמים?

אצל יעקב-בער למדתי שלושה “זמנים”. כבר ידעתי להתפלל בשטף, כמו גדול, ואז מסר אותי אבא לידיו של מלמד חסידי, שעיה-בצלאל, שלימד חוּמָש וגמרא למתחילים. אצל הרבי הזה התחלתי ללמוד חומש, ולכבוד המאורע ערך אבא סעודה לכל החסידים. כל היום הם שרו, שתו יי“ש לרוב ואכלו כיד המלך. סבא לא השתתף בחגיגה, כיוון שמעולם לא ישב עם החסידים. למדתי טוב והרבי החל ללמד אותי רש”י.⁵⁶⁰ הבנתי הכול ממש טוב, ובגיל שש כבר רציתי להתחיל ללמוד גמרא. אבל הרבי חשב שזה מוקדם מדי.

“מספיק שתתחיל ללמוד גמרא בגיל שבע” – אמר הרבי.

נהגתי לעמוד ליד השולחן של הילדים לומדי הגמרא, עושה אוזני כאפרכסת וממאן ללכת ולהשתולל עם ילדי החומש. הקשבתי היטב לדברים, וכשהגיע יום חמישי⁵⁶¹ אמרתי לרבי שאני יכול לחזור בעל-פה על כל שיעורי הגמרא של השבוע. התחלתי לומר קצת “לקח טוב”:⁵⁶² אם ראובן גזל משמעון, האם ראובן גם גזל כסף משמעון? אני זוכר שזה זרם חלק, כמו מים. הרבי ממש התפעל, ובערב הלך לאבא וסיפר לו איזה ילד מוצלח יש לו – בלי ללמוד, רק משמיעה, הצליח לחזור בעל-פה על כל השיעור.

אבל אבא לא כל כך שמח. הוא היה חסיד כל כך קיצוני, שעבורו לא היה ללימוד עצמו כל ערך. כל מה שרצה היה שאדע חומש וקצת מדרש. יותר לא צריך, שרק אהיה יהודי ישר, כלומר – חסיד.

שעיה-בצלאל התחיל ללמד אותי גמרא, ואני, שתפסתי הכול במהירות, הייתי תלמיד מצוין. הייתה לי באמת תפיסה מהירה. כל יום חמישי חזרתי היטב על ה“לקח טוב” וזה זרם כמים. לאחר זמן מה חשתי ששעיה-בצלאל, עם הקצת “לקח טוב” שלו, אינו מתאים עוד בשבילי. היה עלי לעבור למלמד ברמה יותר גבוהה, כזה שלומד עם הנערים עמוד גמרא ואפילו דף שלם.

אבל לאבא לא אצה הדרך. הוא החזיק אותי אצל שעיה-בצלאל תשעה “זמנים”, ואני המשכתי לטחון שוב ושוב אותו חומר יחד עם ילדים קטנים ממני. אבא האמין שממילא אדע ללמוד בכוחות עצמי, ובכל מקרה גם לא צריך ללמוד יותר מדי. העיקר שאהיה חסיד. התחננתי לפני אבא, שאני רוצה כבר ללמוד גמרא. נמאס לי מן ה“לקח טוב”, ואני רוצה ללמוד עם ילדים גדולים יותר. אבל אבא לא הסכים בשום אופן מן הטעם הידוע.

לאבא היה אח קטן, בן גילי, שמו היה ישראל. סבא מסר את בנו זה להשגחתו של אבא, והוא שלח את שנינו לאותו “חדר”, הלביש אותנו באותם בגדים והשכיב אותנו לישון באותו חדר. לישראל היה ראש הרבה יותר טוב משלי, אבל הוא לא רצה ללמוד. לא איכפת היה לו שהרבי שלנו הוא שעיה-בצלאל. אדרבה, זה אפילו טוב יותר – לא צריך בכלל להתאמץ. למרות שכלו החריף הוא לא ידע אפילו את ה“קצת לקח טוב” של יום חמישי, משום שאת כל מרצו הקדיש למעשי קונדס.

עוד ילד היה במשפחתנו, מבוגר ממני בשנתיים, ואף הוא נקרא ישראל. היה לו מוח גאוני.⁵⁶³ אביו היה ר' יוזל וישניאק, למדן גדול ומפורסם, שהיה בן אחיו של סבא שלי, ר' יודל. הייתה לו משרה בלובלין, ואישתו, באַשע-פייגע, וילדיו חיו אצל אביה, ר' זליג. הילד שלהם, ישראל בן השמונה, שיגע את המלמדים המעולים ביותר. על כל קטע קטן בגמרא היה שואל קושיות בלי סוף, כאלה שהלומדים אינם מסוגלים לענות עליהן. מובן אפוא שבזכות זה היה ישראל אהוב על כל המשפחה. הוא תמיד היה במחיצתנו – אכל, שתה והשתולל אתנו. בגללו התעלמו ממני ומישראל. כולם אהבו להשתעשע אתו, ורק אתו.

אבל אני וחברי ישראל, שהיה כזכור גם דודי, שנאנו אותו בלבנו. אלמלא הוא, הרי גם אנו היינו נחשבים לילדים טובים: אני יכולתי להיות הילד הכי טוב בעיר, ואז המשפחה הייתה אוהבת אותי עוד יותר. אבל בכל זאת, בלי קשר לשנאה הזאת, הייתה לנו גם דרך ארץ כלפיו. חשנו זכות גדולה שהוא בכלל מדבר אתנו. באופיו הוא היה טיפוס שלילי, וכל נערי העיר העדיפו להתרחק ממנו. כשהרביץ לנו, לא התנגדנו; קיבלנו את המכות בהכנעה, כמו תלמידים ב“חדר” שמקבלים מכות מהרבי.

זכורני יום שישי אחד, שבו היינו חופשיים מלימודינו ב“חדר”. עלה אז בדעתו לבחור כמה מן הנערים הטובים בעיר ולבחון אותם בגמרא. אני זוכר שהוא בחר במסכת בבא מציעא ויצא לשדות עם שנים-עשר נערים, בדרך אל ר' שמחה-לייזר.⁵⁶⁴ היה זה יום קיץ נאה. ישראל חתך באולרו זרדים רכים וטובים ונטל את הגמרא לידו. הוא הקצה לכל נער קטע מהמסכת, ומי שלא ידע לבאר את הסוגיה כנדרש היה צריך להישכב על האדמה, וישראל הלקה אותו עם הזרדים הרכים, ככל שרק איוותה נפשו. אף אחד לא בכה, כולם התאפקו. קיבלנו את זה באהבה, ולמען האמת, כשהוא הצליף בנו היינו משוכנעים שזה באמת מגיע לנו. אנחנו מין גויים שכאלה, שאינם מסוגלים להבין גמרא, והוא, ישראל, למדן שכזה. כשמישהו מאתנו לא יכול היה עוד לסבול את הכאב והתחיל לבכות, ישראל כלל לא נתן על כך את דעתו. הוא המשיך להצליף, ותוך כדי כך אמר: “הרי לך, גוי שכמותך, הא לך!”…

הוא הותיר בגופנו סימנים כחולים מכוסים דם קרוש. לי הוא אמר לחזור על פרק “המפקיד”,⁵⁶⁵ אבל באותו זמן עדיין לא למדתי גמרא אלא רק “לקח טוב”, ובכלל לא ידעתי את משנת “המפקיד”. הוא נתן לי שמונה-עשרה מלקות – “כמניין ח”י", הוא אמר – אבל הן היו כל כך קשות ומכאיבות, שעד עצם היום הזה אני זוכר אותן.

אחרי הדברים האלה חזרנו כולנו הביתה חבולים ומוכים. עינינו זלגו דמעות, היינו מבוישים ומושפלים, אך לא הייתה בפינו כל תלונה – הרי זה הגיע לנו! הנערים פחדו יותר מן המלקות של ישראל מאשר מאלה של הרבי. לרבי, לפחות, הייתה קצת רחמנות כשהרביץ, וגם לא היו לו זרדים רכים, טריים וארוכים כמו אלה שחתך ישראל בשדה.

אבל בעזרת ה' לא עבר זמן רב ור' יוזל וישניאק לקח את בנו אליו ללובלין; פה בקאמניץ כבר לא היו מלמדים שיתאימו לרמתו. שמחנו מאוד: סוף סוף נפטרנו מישראל הזה!

כשהייתי בן שמונה מסר אותי אבא לידי מוטקה המלמד, שבעצם הייתי צריך להתחיל ללמוד אצלו שנתיים קודם לכן. הוא היה מלמד מצוין. הוא לא הרביץ הרבה לילדים, והם הגיעו להישגים טובים בלימודיהם. הוא למד עם הילדים גמרא ופעל גדולות ונצורות. שעה אחת ביום סיפר לילדים מעשיות על גאונים ועל כל הדברים שקורים בעולם הבא, כלומר איך הרשעים סובלים מאות בשנים לאחר מותם. בנוסף סיפר באריכות על נתיב מסעם של המתים, איך מלאכי חבלה⁵⁶⁶ פוגשים את הרשע בדרכו לגיהנום, על המידות של הגיהנום, כיצד שורפים שם את הרשעים, וכן הלאה וכן הלאה.⁵⁶⁷

הוא סיפר שכל צדיק צריך לסבול ייסורים של חיבוט הקבר⁵⁶⁸ (ועל זה כבר כתבתי קודם).⁵⁶⁹ אחרי המנה הזאת – חיבוט הקבר – אומרים לו ללכת לגיהנום. כל צדיק – אפילו הגדול ביותר – מוכרח להיות בגיהנום שנים-עשר חודש.⁵⁷⁰ בדרכו לגיהנום פוגשים בו מלאכי חבלה ומרביצים לו בשבטי ברזל ומשליכים אותו לתוככי הר של אש. משם הוא מושלך להר של קרח, ומשם שוב לאש, וחוזר חלילה.⁵⁷¹ אחר כך, אם הוא רשע גדול במיוחד, משליכים אותו מלאכי חבלה, אחד לידי השני, למרחק של אלף ומאתיים שנה; כלומר, זה לוקח אלף ומאתיים שנה עד שלבסוף ייפול על אותו הר של אש. ואם לא די בכך, בדרך יפגוש שישים ריבוא מלאכי חבלה, וכל אחד מהם יכה אותו בברזלים מלובנים. אחר כך מצווים עליו ללכת לגיהנום ושם עליו להיטהר במשך שנים-עשר חודש. יותר משנה אף אחד לא היה שם. כשמגיעים סוף סוף לגיהנום, המצב מצוין, אבל קודם לכן – צריכים לסבול מאות שנים באש ובמים, בקרח ובייסורים…

הרבי שלנו, שרצה להיות מאוד מוחשי, אפילו נטל את קולמוס הדיו וצייר על נייר את גודלו של הגיהנום. לפי חישוביו, אורך הגיהנום הוא מרחק של אלף ומאתיים שנה, ורוחבו – מהלך של ארבע מאות שנה. יש צרה אחרת בגיהנום, והיא שאף אחד אינו יודע את מקומה של הדלת. אילו ידע, היה הולך היישר אל הדלת ולא מקבל כל כך הרבה מכות ממלאכי החבלה. הוא הולך הלוך ושוב, מחפש לשווא את הדלת, ובדרכו חוטף מכות.

הרבי מראה לנו באצבעו, איך מישהו עומד ממש ליד הדלת, ודווקא אז הוא חוזר. עכשיו עליו לחזור ארבע מאות שנה לצד אחד, ועוד אלף ומאתיים שנה לאורך, ועוד ארבע מאות שנה לרוחב, ועוד אלף מאה תשעים ותשע שנה ואחד-עשר חודש. וכול זה בגלל שהדלת כל כך צרה ונסתרת, והוא, האומלל, צריך לשוטט בגיהנום סחור סחור, בין מלאכי החבלה, שלושת אלפים מאה תשעים ותשע שנה. אבל הצדיק על פי רוב מוצא מיד את הדלת של הגיהנום ולא צריך ללכת סחור סחור כל כך הרבה שנים.

נוסף על כך אהב הרבי לספר לנו נסים ונפלאות על הגאון מווילנה, שהיה בקי בכל שבע החכמות.⁵⁷² הוא היה צופה בכוכבים, וכאשר רצה לדעת את גודלו של כוכב מסוים ומה מתרחש עליו, היה פשוט מוריד את כל הכוכבים אליו לשולחן, מתבונן בהם ובוחן אותם היטב.⁵⁷³

פעם – סיפר הרבי – הלך הגאון מווילנה לחתונת גביר גדול, והמחותן ביקש ממנו לשמח את החתן והכלה. “אני אשב ליד הכליזמרים” – אמר הגאון. הוא התיישב בסמוך והאזין היטב לנגינתם. לאחר זמן מה ביקש הגאון שינקבו חור נוסף בקלרנית שהכליזמר ניגן בה. הוא הצביע על המקום המדויק שאותו יש לחורר. הקלרנית תנגן מעתה טוב יותר, ולאורחים תהיה הנאה גדולה. נקבו חור במקום שעליו הצביע הגאון, והכליזמר החל לנגן. המנגינה הייתה כה עריבה, עד שמרוב מתיקות התעלפו האנשים. צריך היה אפוא לסתום את החור.⁵⁷⁴ מעשיות כאלה היה מוטקה המלמד מספר לנו כל יום,⁵⁷⁵ ואנחנו ישבנו כמכושפים…

בערבי החורף חזרנו מן ה“חדר” בשעה שמונה או תשע בערב. הייתי אוכל ארוחת ערב והולך לחדרה של סבתא ביילע-ראַשע, שם בדרך כלל נהגה כל המשפחה להתכנס. לעתים קרובות ישבו שם נשים עם לייבקה השמש,⁵⁷⁶ שגר במטבח של סבתא יחד עם אישתו המבשלת. לייבקה זה סיפר תמיד מעשיות על שדים ובני שטן, על מכשפים, יצורי מים⁵⁷⁷ וכדומה.

הוא סיפר שפעם נסע בעל עגלה לאן שנסע ועגלתו מלאה יהודים. בדרך ראו אווז מפוטם ונאה, ומובן שבעל העגלה נטל עמו את האווז והביאו לביתו. בלילה, שעה שכולם ישנו, החל האווז להשתולל ולזרוק חפצים. בעל העגלה הדליק נר ולתדהמתו ראה כי האווז הפך לחצי אדם חצי אווז. הוא נמלט על נפשו, חצי מת, אל הרב, וזה כינס מניין אנשים שאמרו תהלים בקולי קולות. כשסיימו את כל ספר תהלים הניע האווז את כנפיו ועף לו.⁵⁷⁸

“שדים” – הוא סיפר – “אוהבים לרכוב על סוסים, אבל לא על סוסים של פריצים, אלא דווקא על סוסים של יהודים. וכך, משבאים העגלונים היהודים בבוקר לאורווה, והנה הסוסים רטובים, זיעה ניגרת מהם, והם מתנשפים ועייפים כאילו זה עתה חזרו מדרך ארוכה. לעתים מוצא העגלון בבוקר באורווה סוס שהתפגר, אופני עגלה שבורים, מושכות קרועות…”⁵⁷⁹

על כשפים היו לו סיפורים אין קץ. פעם – כך סיפר – הייתה בקאמניץ יהודייה שבעלה החייט נסע לאודסה. בהתחלה עוד שלח לה כסף ומכתבים, ואחר כך הפסיק – לא מכתבים ולא כסף. היא נסעה למכשף שגר בשֶׁרֶשׁוֹב,⁵⁸⁰ עיירה ליד קאמניץ, והלה אמר שאם תיתן לו עשרה רובל, ישוב אליה בעלה על גבי מחתת תנורים. ואכן כך היה. למחרת בלילה הקיש הבעל בחלון, בכה וביקש מאישתו שתמהר ותכניסו הביתה. הוא עייף מאוד מן הנסיעה ותיכף יתעלף. היא מיהרה לפתוח את הדלת והבעל נכנס רוכב על המחתה, נפל על הרצפה והתעלף. האישה הקימה קול צעקה, אנשים באו במרוצה והחלו לומר תהלים. החייט קם מרבצו וסיפר לנאספים כי בלילה, לפתע פתאום, נשלחה יד ברזל גדולה ומשכה אותו ממיטתו שבאודסה, הושיבה אותו על המחתה ופקדה עליו: “סע הביתה. הלילה תבוא אל אישתך ותבקש את סליחתה.” הוא החל לבכות. איך אפשר בלילה אחד לעבור מרחק כזה? הלא צריך לנסוע אולי שישה שבועות? אבל הפקודה נשמעה היטב: “מצווים עליך!” הוא החל לנסוע – בעצם לא לנסוע, אלא לעוף, מעל הרים ועמקים, מעל גגות ונהרות, והנה הוא כאן, ונשמתו רק בקושי בקרבו…⁵⁸¹

אני זוכר מעשייה אחת שהייתה מוזרה במיוחד. פעם מת מישהו, ואחרי שייסרוהו מאות שנים על כל עבירותיו, הביאוהו לבית דין של מעלה, כדי להחליט אם אפשר להכניסו לגן עדן. אב בית הדין כבר עמד לפסוק שהוא רשאי להיכנס, אבל באותו רגע הופיע השטן ואמר כי עדיין רובץ על האיש הזה חטא גדול – הוא אכל שני פּוּד חֵלֶב.⁵⁸²

“מה זאת אומרת” – בכה האיש – “אני? שני פּוּד חֵלֶב? מתי? מה? הלא זו עלילת שווא!”

השטן הוכיח לבית הדין כי בשעה שאדם זה עישן את מקטרתו, תמיד הדליק אותה מנר. בזמן העישון נכנס קצת חֵלֶב מן הנר לתוך המקטרת. בצורה כזאת הצטברו, במשך כל חייו, שני פּוּד חֵלֶב. מיד דחפוהו לידיהם של מלאכי חבלה, ושוב החלו לענותו, שיכפר בעד החֵלֶב שנספג בקרבו כשעישן.

מעשיות מבהילות כאלה שמעתי אצל הסבתא החכמה שלי מפיו של לייבקה. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזו אווירה של פחד עברו עלי ימי נעורי. היינו אחוזי אימה משדים וממזיקים ומן העולם הבא, שבו אפילו צדיקים גדולים סובלים חיבוטי קבר ושוהים שנים-עשר חודש בגיהנום. מין מקום שגודלו בערך מהלך של ארבע מאות שנה, שבו שורפים וצולים, תולים את הגברים בלשונם ואת הנשים בשערותיהן ובשדיהן, ומטגנים אותם מעל תנור של אש.⁵⁸³

אני זוכר שפעם נפסלה הציצית שלי, ולמחרת – בשל שובבותי – שכחתי ללבוש ציצית חדשה. בלילה, כשהלכתי לישון, ראיתי שאני עדיין לובש ציצית פסולה. זה היה סמוך לימים הנוראים, וביום כיפור – כמה ירא שמים הייתי אז – התייפחתי בבכי על חטאי הגדול, על הציצית הפסולה.

במוצאי יום כיפור חזרתי מן השטיבל החסידי וסעדתי את הארוחה שלאחר הצום. הייתי אז לא יותר מבן שמונה, ואף על פי כן הייתי מבולבל לגמרי מחטא הציצית הפסולה. לאחר הסעודה הלכתי אל סבא. היה זה לילה בהיר. הבתים עמדו בשורה, סמוכים זה לזה ושטופים באור הירח. כשבאתי לבית סבא ורציתי לעלות למרפסת הבית, ראיתי לפתע את השכן, הרשל מאיירצ’ס, עומד סמוך למרפסונת הקטנה של ביתו. שמחתי שהרשל עומד קרוב אלי; אבל ברגע שהצבתי את רגלי על המרפסת, ראיתי שהרשל מתרומם ועולה מעלה מעלה, מעל הגג, והוא צחור כשלג. נבהלתי וחשבתי שזהו שד ולא הרשל. בשארית כוחותי רצתי באכסדרה עד שהתמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. בביתו של סבא שמעו את רעש הנפילה, רצו מהבית ומצאו אותי חסר הכרה. קמה, כמובן, זעקה גדולה, ואנשים הגיעו במרוצה, הרימוני מן הרצפה והשכיבוני על המיטה. נרדמתי מיד. הביאו אלי את הרופא הגדול ועמו בא גם יוסל המרפא,⁵⁸⁴ שיחד עם סבתא ישב כל הלילה ליד מיטתי. למחרת הוטב לי וסיפרתי לסבתא את המעשה עם השד, שקודם לכן נתגלה כהרשל מאיירצ’ס. אמרתי גם שברור לי מדוע נגלה לעיני השד – הלכתי עם ציצית פסולה…

באותו זמן נתפרסם מאוד הדיבוק⁵⁸⁵ מאַוואַראָדאָק,⁵⁸⁶ שנתיישב בתוך גופה של נערה. נסעו אתה לכל הצדיקים והרבנים הגדולים, כדי שינסו לגרש את הדיבוק. ליטא כולה סערה בשל הדיבוק הזה ומעשיות לרוב סופרו עליו. כאן הדיבוק אמר תהלים, כאן הוא למד משניות, וכאן גמרא ומדרש. מעשיות כאלה נפוצו אז לאין קץ.

הובילו את הבתולה מעיר לעיר ולבסוף גם הגיעו לרב של קאמניץ. הרב שלח אותם לבית הקברות, וכל אנשי העיר, גברים, נשים וטף, התאספו שם כדי להתבונן במחזה. הרב ציווה על השמש, ר' ביינוש, לומר את הפסוקים הנכונים ולצוות על הדיבוק להסתלק מגוף הנערה בגזרת הרב ובשם כל הרבנים. גם אני רציתי ללכת לבית הקברות. רציתי לראות במו עיני כיצד הדיבוק יוצא, אבל אבא לא הרשה לי, משום שאת הדיבוק סובבות רוחות רעות לרוב. השמש, ר' ביינוש, הלך לבית הקברות ואמר את הפסוקים עם כל הגזירות,⁵⁸⁷ והדיבוק צרח: “אינני רוצה לצאת. טוב לי פה.”

נסעו אפוא עם הנערה אל הרב של בריסק, ר' יעקב מאיר,⁵⁸⁸ שהיה גאון גדול וצדיק.⁵⁸⁹ גם הוא שלח את הדיבוק לבית הקברות, וכצפוי, כפי שהיה בכל מקום, גם כאן הגיעו כל יהודי בריסק, אנשים נשים וטף, לבית הקברות. כולם רצו לראות את הדיבוק המופלא, שמחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בגופה של הנערה ומסרב בעקשנות להסתלק.

ר' יעקב מאיר שלח את שמש בית הדין, ר' לייב, אל הדיבוק, לצוות עליו, בגזירת הרב דְּמָתָא,⁵⁹⁰ לצאת תיכף ומיד. הרב גם אמר לו להורות לדיבוק לצאת דרך הזרת של היד.⁵⁹¹ הרי כך למדנו בקבלה, שזהו המקום הנוח ביותר שממנו יכול הדיבוק לצאת. ואכן כך אמר ר' לייב לדיבוק. הדיבוק החל לבכות שאין הוא רוצה לצאת, ואז הסביר לו ר' לייב, כי אם לא יציית, יטילו עליו כל הרבנים חרם. הוא יישאר לנצח בכף הקלע,⁵⁹² ולעד לא תהיה לו תקומה. אז אמר הדיבוק בבכי גדול: “אני כבר יוצא, אבל שהרבי יגיד לי לאן להיכנס…”

ר' לייב התבלבל, ניצב על מקומו ולא ידע מה לומר. הוא סב לאחור וביקש לשוב אל הרב ולשאול את פיו – להיכן ייכנס הדיבוק? אבל לידו עמד ר' ליפּע צוקרמן, גביר גדול, למדן וקצת אפיקורוס, שבאותו זמן היה מיודד עם הגוברנטור. הוא גם נתפרסם בכך שידע כמעט בעל פה כמה מאות דפי גמרא. צוקרמן זה, שאהב להתלוצץ, הגיע במיוחד לבית הקברות כדי להתל קצת באנשים. הוא שמע את הדיבוק בוכה ושואל לאן להיכנס, וראה שר' לייב רוצה לרוץ לרב ולשאול לדעתו, ואז אמר לפתע: “עצור! עצור! אני אראה לו לאן להיכנס. יש לי מקום מצוין בשבילו…”

הוא ניגש אל הנערה, פער את פיו לרווחה, ואמר: “לכאן! היכנס אלי לתוך הפה.” פיו הפעור היה ממש על פניה של הנערה.

ר' לייב נבהל וחשש שהדיבוק ייכנס לפיו של האפיקורוס. אבל הדיבוק שתק ולא ענה. היה ברור שהוא “לא רוצה” להיכנס אליו. האנשים שעמדו בסמוך היו המומים. שיהודי יסתכן עד כדי כך ויגיד לדיבוק להיכנס לגופו, ועוד יפער את פיו! לולא היה זה צוקרמן, כבר היו הורגים אותו וקוברים את גווייתו במקום. אבל מצוקרמן פחדו כולם. ורק הרב הצטער שהדיבוק באמת לא נכנס לאפיקורוס. שידע לו, מה זה לעשות צחוק מדבר שכזה. הרב, דרך אגב, קצת התבייש. הוא רצה לנסוע עם הדיבוק אל הרבי מלאכוביץ'.⁵⁹³ כיצד נסתיים סיפור הדיבוק, כבר אינני זוכר.

פרק תשיעי: החטפנים

החטפנים * אהרן-לייבלה, חצקל ומושקה * יוסלה * השירות הצבאי באותם זמנים

בדיוק כשמלאו לי שמונה נתפרסם הצו הנודע,⁵⁹⁴ שהתיר לגייס נערים יהודים בני שמונה לצבא,⁵⁹⁵ כדי שניתן יהיה להטבילם לנצרות. אבל אפרוחים כאלה גייסו רק במשך שנה אחת. אחר כך הבינו שזו בסך הכול טעות. אחוז אחד בלבד מבין כל הנערים התנצר, וגם זה רק בקושי. ⁵⁹⁶ על אף הסבל הנורא שעברו אותם חיילים, אולי רק אחד ממאה התנצר. אמהותיהם הכינו אותם מראש, ובכל כוחות נפשן, לאפשרות זו. הזהירו את הקנטוניסטים⁵⁹⁷ שלא יתנצרו בשום מחיר, ונתנו לכל ילד זוג תפילין. החיילים הקטנים נצרו בלבם בבכי את אזהרת האמהות, ובשום אופן לא רצו לנטוש את אמונת ישראל.

בקאמניץ היו אז שלושה חטפנים,⁵⁹⁸ ואחד מהם, אהרן-לייבלה, היה ממש אכזר כרוצח. בלבו לא היה אף לא ניצוץ של רחמנות. יחד אתו היו עוד שניים – חצקל ומושקה. תפקידם היה לחטוף ילדים קטנים בני שמונה ולגייסם לצבא.

בין ילדי בעלי הבתים הנכבדים שלמדו אצלנו, ב“חדר” של מוטקה המלמד, היה גם ילד יתום, בן לעגלון עשיר, ושמו יוסלה. הוא היה ילד חביב ומוכשר, ואמו, האלמנה האמידה, הסכימה לשלם שכר לימוד גבוה כדי שבנה יזכה לחינוך משובח מידי מלמד טוב ובחברת הילדים הטובים.

יום אחד בשעת צהריים נכנסו שני חטפנים אלינו ל“חדר”; הם פתחו את הדלת, עמדו על הסף והתבוננו בילדים בתשומת לב. אני ודודי ישראל הבנו מיד שהם באו לתפוס את יוסלה ולגייסו לצבא.⁵⁹⁹ תפסנו את הפמוט של אשת המלמד ורצינו להשליכו על ראשם. צרחנו עליהם, שאם יעזו לבוא עוד פעם ל“חדר” שלנו, נשבור להם את הראש. היינו בסך הכול ילדים, ואף על פי כן הם נמלטו.

פעם אחת, כשהלכו כל הילדים מן ה“חדר” הביתה לאכול ארוחת צהריים, ניסה אהרן-לייבל לחטוף את יוסלה. יוסלה הבין מיד את המתרחש וקפץ על כתפי. אהרן-לייבל עזב, ואני זרקתי עליו אבן שפגעה בכתפו. תקופה ארוכה הוא סבל מן הפגיעה הזאת. הושטתי את ידי ליוסלה והולכתי אותו לביתי. ביקשתי מאמא שתתיר לו להישאר אצלנו בבית, שיאכל, ישתה ויישן אתי, עד שתעבור רוע הגזירה. כל הילדים – ואני בתוכם – אהבו את יוסלה בשל חכמתו ועדינותו. דרך אגב, הוא היה ילד יפה תואר, בתפארת עלומיו.

אבל נכבדי העיר פקדו על החטפנים לתפוס את יוסלה, ורק אותו. לא ניתנה להם רשות לתפוס אף אחד אחר במקומו. הם ארבו לו כל הזמן. אחד מהם התגנב בחשאי סמוך לביתנו והמתין שם, יומם ולילה, לרגע שבו אולי יצא יוסלה מביתם של משה ואהרן-לייזר.

שלושה שבועות נחבא יוסלה בביתנו. אבל, לדאבוני, יוסלה התגעגע יותר מדי לאמו ויצא לבד החוצה. איש לא שם לב לכך. הוא רץ מהר לבית אמו ואז תפס אותו מושקה. מאומה כבר לא הועיל. האם בכתה, כמובן, בכי תמרורים. אתם יכולים לתאר לעצמכם: ילד קטן הולך בין חיילים, גויים מגודלים. עד גיל עשרים יכריחו אותו לרעות חזירים באיזשהו מקום, ואחר כך ישרת עוד עשרים וחמש שנה![⁶⁰⁴]

יוסלה נחבש במשך שבועיים בחדרון, סמוך לבית המדרש הגדול. בחדר היה אשנב מסורג ברזל ונעלה אותו דלת ברזל. שם הושיבו בכל שנה את המגויסים החדשים, עד למועד שילוחם אל האיספראווניק שבבריסק. יוסלה ישב שם בחדר ובכה נואשות, ואמו, שעמדה כל העת ליד החלון, כמעט שיצאה נפשה מרוב בכי וזעקות שבר.

אחר כך הגיעו האססור ושלושה דסיאטניקים והושיבו את הנער הקטן בעגלה. יוסלה מיאן לעזוב את החדר והתנגד בכל כוחו. הם כפתו אותו והפליאו בו את מכותיהם. אמו התעלפה והתעוררה חליפות. היא בכתה על בנה, וחששה שחס ושלום יכפו עליו שמד. גם אם ישרפו ויצלו אותו, גם אם ילקו אותו ויקרעו את גופו בצבתות – הוא מוכרח להיות חזק ולעמוד בכל הייסורים, עד שנשמתו הקדושה תעלה למרום.

בכיים המר של האם ובנה נשמע בכל קצווי העיר. תחושת חורבן אפפה את העיר. כל הנשים והגברים חלשי הלב התייפחו יחד אתם. הנערים מה“חדר” שלנו יצאו ללוות את יוסלה (לנערים מ“חדרים” אחרים לא הרשו המלמדים לצאת), שעה שהוציאוהו מן החדרון והעבירוהו אל העגלה הגדולה הרתומה לזוג סוסים. אמו נסעה אחריו לבריסק בעגלה אחרת ולאורך כל הדרך הייתה מעולפת לגמרי. הגויים הם שהעירו אותה. ואילו הילד, שכבר לא היה לו כוח לבכות, שכב בעגלה חצי מת. מיותר להוסיף שזה כמה ימים לא בא דבר אוכל אל פיו.

כשהביאוהו לבריסק סיפר הקְלוּץ'-ווֹייט לאיספראווניק עד כמה סבלו הוא ועוזריו מן האם, מבכיותיה ומהתעלפויותיה. האיספראווניק פקד אפוא על אחד הדסיאטניקים למהר ולהחזיר אותה לקאמניץ. היא שבה לביתה, שכבה יומיים במיטתה ונפטרה.

לאיספראווניק ניתנה הוראה שלא לגלות לאיש לאן נשלחים הקנטוניסטים. שלחו אותם הרחק, לרוסיה הפנימית.⁶⁰⁰

קנטוניסט אחד שהתנצר סיפר לי, כיצד הטבילו בסַרַטוֹב,⁶⁰¹ בבת אחת, שישה קנטוניסטים יהודים מתוך קבוצה של שלושים. זה קרה כך: כשנוכח מפקד הגדוד שהמכות לא הועילו, עלה בדעתו רעיון חדש כיצד לכפות עליהם לטבול. הכניסו את שלושים הקנטוניסטים לבית המרחץ והגבירו את אדי הקיטור עוד ועוד. אי אפשר היה לשאת זאת. שישה אכן לא יכלו לעמוד בכך וטבלו, ואילו היתר איבדו את הכרתם והתעלפו. כשהעירו אותם אחר כך מצאו כי שלושה מהם כבר מתו. הקנטוניסט שלי כעס מאוד על אלוהים. לדעתו, לא ייתכן שיש אלוהים, אם הוא יכול לראות כל כך הרבה ייסורים וסבל. ואם אכן יש אלוהים, הרי שהוא אלוהי הרֶשַׁע…

כאמור, רק בשנת תרט"ו (1855) גייסו נערים בני שמונה. לאחר זמן קצר הבינו כולם כי מצד אחד הדבר פשוט איננו מעשי, ומצד אחר – קשה עד מאוד להטביל ילד יהודי, ואפילו הוא בן שמונה בלבד. וכך בוטל הצו הזה.

יוסלה נעלם, כאילו טבע במצולות ים. כעבור שנה, בחנוכה, הגיע לקאמניץ גדוד חיילים, שהוצב במקום למשך כמה חודשים. כך היה נהוג תמיד; כל חודשיים או שלושה הגיע גדוד חדש, שהה כמה חודשים ועזב, ובמקומו בא גדוד אחר.

היינו המומים כשנודע לנו שבין חיילי הגדוד הזה נמצא גם יוסלה היתום. אריה-לייב⁶⁰² ביקש מיד מן הקצין רשות להביא את יוסלה אלינו. ואכן, כמה חיילים באו יחד עם יוסלה אל ביתו של סבא. יוסלה נכנס יחף, עטוף כותונת גדולה וגסה של גויים, שהגיעה עד עקבי רגליו, בלי מכנסיים ובמעיל חיילים, פניו כפני מת, נפוחות וחיוורות. כשראינו אותו פרצנו כולנו בבכי מר, ובכיי שלי עלה על כולם. בכיתי כי אהבתי אותו והוא היה החבר שלי. ניגשתי אליו ואמרתי: “יוסלה, יוסלה…”

אבל יוסלה פה, יוסלה שם – הבחור אינו עונה. הוא נעשה בול עץ גמור, וכל כמה שדיברתי אליו והתחננתי ובכיתי: “יוסלה! יוסלה! יוסלה!” – אין קול ואין עונה. הביאו לפניו תה ולחמניה מתוקה, אבל הוא סירב לאכול או לשתות. פשוט לא היה עם מי לדבר.

לא קשה לשער את גודל הזעקה שנשמעה בכל העיר. לרבים אפילו לא ניתנה ההזדמנות לראותו, משום שהקצין הזהיר, שרק מתי מעט יוכלו להיכנס ולדבר אתו. אני נשארתי שבור ורצוץ, ובכיתי על גורלו שבועות וחודשים. כששאלו את הקצין מניין הגיע לכאן הקנטוניסט הקטן, הוא סיפר, כי בזמן ששלחו את כל הקנטוניסטים הרחק לרוסיה הפנימית, חלה יוסלה. הוא חלה משום שסירב לאכול ורק בכה ובכה. הוא שכב תקופה ארוכה בבית חולים צבאי שבאחד המבצרים, ומשום שלא אכל ובשל הבכי שלא פסק הוא הפך לאידיוט.

צריך להבין שיותר מכל דבר אחר השפיע עליו הפחד מפני החטפנים. וכי דבר של מה בכך הוא? ילד בן שמונה כבר צריך לדעת שעליו להיזהר ולהישמר, שאם לא כן ילכדוהו כדרך שהחתול לוכד עכבר. מה יותר נורא מזה? הוא לא הצליח להבין למה רוצים לתפוס אותו; הוא רק הרגיש שהנה יתפסו אותו, יתפסו, יתפסו.

כשהפך לאידיוט, יכול היה סוף סוף לאכול ולעמוד על רגליו. הוציאוהו מבית החולים ומסרוהו לידי החיילים. הם לקחו אותו יחד עמם, אבל הקצין האחראי שלח אותו חזרה למבצר. בשביל מה לו להיסחב עם אידיוט? הרי החיילים עוד עלולים להרוג את היהודון הזה.

כעבור שנה, בשנת תרט"ז (1856), בוטל החוק.⁶⁰³ אבל אז נחתה על ראש היהודים צרה חדשה: יצאה הוראה שכל עיר רשאית לתת את מכסת החיילים היהודים שנקצבה לה גם מבני עיר אחרת.⁶⁰⁴ אז החל בקרב היהודים “כאַפּעריי” אמיתי. שם המשחק היה חטיפות; זה אכן היה משחק דמים ענקי. החטפנים היו באים מעיר רחוקה ותופסים חיילים. הם היו מגיעים באישון לילה ושולפים אברכים צעירים, עשירים ויפים, שכבר היו להם כמה ילדים.

המראות הללו היו קשים מנשוא, מבעיתים מכל המחזות שנראו בקרב היהודים. החטפנים הגיעו לעיר בחשאי, בלי שאיש ידע על כך דבר. הם התייצבו במשטרה עם אישורים מטעם הסבורשצ’יק והאססור של עירם, המציינים שהם הם החטפנים. המשטרה העמידה לרשותם חיילים ודסיאטניקים ככל שנדרש, ובחצות הליל הם היו מקישים על הדלת. אם הדלת לא נפתחה מיד, הם היו מנפצים אותה ואת מנעוליה באמצעות כלים מיוחדים שהביאו עמם. הם נכנסו פנימה במהירות, גררו באכזריות גדולה את האיש הצעיר, ועזבו.

כששמעו בבית שהמשטרה דופקת בדלת, נפלה על כל בני המשפחה אימה חשיכה, פחד מוות. פעם ניסו להתנגד בכוח לחטפנים ולמשטרה. תפסו גרזנים, סכינים, מוטות ברזל ופטישים, שאותם הכינו מראש. כשהחטפנים נכנסו לבית, התנפלו עליהם כל בני הבית והיכו אותם מכות רצח.⁶⁰⁵ אך החטפנים מצדם גם הם לא החרישו. גם ברשותם היו מוטות ברזל ואף הם ידעו להחזיר מלחמה שערה. בבית ניטשה מלחמה של ממש, והדם נשפך כמים. שני הצדדים לחמו עד שאפסו כוחותיהם, והחזקים יותר הם שניצחו. מובן שבדרך כלל היו אלה החטפנים. אם הם שמו עין על מישהו ו“סימנו” אותו, מאומה כבר לא עזר. כל זה עלה בהרבה קרבנות, משום שגם החטפנים חירפו את נפשם. או שהצליחו לחטוף, וידם הייתה על העליונה, או שכשלו ונותרו בעלי מום.

אמהותיהם של החטופים מתו לרוב משברון לב, והאבות והנשים נותרו בעלי מום לאחר המאבק בחטפנים. הבכי והיללות של המשפחות הללו עלו עד לב השמים. ואחרי כל זה עוד נאלצו לעמוד למשפט פלילי באשמת התנגדות למשטרה, הריגה, הכאה במוטות ברזל וכו'. הן נאלצו לשבת בבתי כלא ולהתדיין בבתי משפט. הן ירדו מנכסיהן; אפילו משפחות שפעם היו אמידות נהרסו לחלוטין והיו עתה לעניות. ואף על פי כן, אין להתפלא כלל שמשפחה הייתה מוכנה לסכן את חייה ואת כל רכושה כדי להציל ילד מלהיות חייל. כולם ידעו היטב אילו צרות וייסורים צפויים היו לחייל במשך עשרים וחמש שנות שירות.

אני זוכר שפעם חנה אצלנו חצי גדוד של חיילים, ורק אז הבנתי מהי משמעותו של השירות בצבאו של ניקולאי. את החיילים אימנו בכיכר השוק. אם חייל לא החזיק נכון את כלי נשקו או לא עמד כיאות, היה מפקד הכיתה מושך באוזניו או באפו וחובט בהם בלי רחם. היינו בטוחים שהאוזן או האף יישארו בידיו של המפקד. לעתים הוא היכה חייל בקנה הברזל של הרובה, עד שהחייל התקפל לארבע והכחיל מכאבים. הם היכו באכזריות – ובפומבי – על כל דבר, ולו הקטן ביותר. הזרדים היו טריים. הם נאספו בכל יום מן היער הסמוך והובאו לעיר. כל מכה מזרדים אלה פשוט קרעה רצועת בשר מן הגוף.

זכורני כי בבית המרזח של מושקה התאכסן קצין, רוצח גדול. זה היה בית יפה עם אורווה גדולה, שלתוכה יכלו להיכנס כמה וכמה עגלות. מושקה השכיר את הכול לקצינים, ואלה ניצלו את האורווה כדי להצליף שם בחיילים. אני זוכר היטב את הזרדים. כל יום נשמעה באוויר שריקת הפרגולים המצליפים. פעם חייל אחד, ופעם שלושה חיילים ביחד. לאחר ההצלפות, כשאנו, הילדים, התגנבנו אל האורווה, היינו מוצאים את האדמה ספוגה בדם.

פעם אחת הצליף הקצין בשלושה חיילים עד שמתו. הוא ציווה לתת להם חמש מאות מלקות, אבל לאחר שמונים או תשעים מלקות כבר לא נותרה בהם רוח חיים. הקצין עצמו עמד וצעק: “קדימה, יותר חזק!” אם הקצין הורה על חמש מאות מלקות, צריכות היו להיות חמש מאות מלקות. שניים היו מצליפים ושלישי מנה את מספרן.

הלחם הצבאי היה גס, שחור, בלי מלח וחסר טעם. אי אפשר היה להכניס אותו לפה. אבל הקצינים עשו חיים לא רעים; הם פשוט גנבו הכול מן החיילים. החיילים אף פעם לא קיבלו בשר, ואם אי פעם זכו לכך, היו אלה רק עצמות פגר. הקצינים מכרו את הכול. הם נתנו לספקים שמכרו אוכל לצבא אישורים על כמות מסוימת של קמח ובשר, אבל בפועל לא לקחו אפילו שליש מהמצרכים. החיילים היו תמיד רעבים עד מוות ובשל כך רובם היו גנבים והמלקות כלל לא הועילו. הם היו רעבים, כחושים ומותשים מחוסר מזון ומן המכות והמלקות. מה הפלא אפוא, שבראותן את החיים הקשים והמרים של חיילי ניקולאי ואת שנות השירות הארוכות הצפויות למגויס, היו משפחות שלמות מוכנות למסור את נפשן כדי שילדם לא ייפול בידיים אכזריות שכאלה?

גם סוג זה של חטיפות, באמצעות חטפנים זרים, לא נמשך זמן רב. כעבור שנתיים נשתכנעו השלטונות שהדבר אינו מעשי וביטלו אותן. כעת חויבה כל עיר למסור חיילים רק מתוך ה“נפשות” שלה ולא מתושבים שמחוצה לה. אבל כיוון שאנשים רבים לא התגוררו בעירם שלהם אלא בערים אחרות, נהגו בכל עיר לשלוח חטפנים אל הערים האחרות כדי שיתפסו שם את הנפשות “שלהן”. הייתה בזה, כמובן, איזושהי הערמה. ערים מסרו שמות של אנשים שכלל לא היו רשומים בשום מקום. היו תופסים את כל ה“לא-רשומים” ומוסרים אותם לצבא. בנוסף, כל עיר הוסיפה הרבה שמות לרשימת התושבים שלה. גם בזה הייתה ערמה פשוטה מאוד. באותן שנים, לכל יהודי היו, בדרך כלל, שניים או שלושה שמות. למשל, פלוני נקרא יעקב-יוסל-לייב מינץ. נתנו אפוא ליהודי אחד תעודת מסע על שם יעקב מינץ, לשני – על שם יוסל מינץ, ולשלישי – על שם לייב מינץ, ולרביעי סתם המציאו שם. כך התנהל ה“עולם” היהודי ברוסיה עד שנת 1874.⁶⁰⁶

ואם מסרו לצבא שם של אחד כזה שלא עזב את העיר, משמע שחייבים היו גם לתפוס אותו. אדם כזה לא היה מתייצב מעצמו לגיוס, אבל אם נתפס, הכול היה אבוד. אפשר להבין את הזעם וחמת הרצח שהיו כרוכים במאבקים שבין משפחות המגויסים לבין החטפנים. מילים אין בכוחן לתאר את לב האבן של אותם חטפנים. הם היו כל כך נתעבים ומעוררי גועל, יותר מן התליינים של זמננו.⁶⁰⁷ כל הזמן צריך היה להתקיף ולהכות. הבכי של האבות והאמהות, האחיות, האחים וכל בני המשפחה – אלה היו מחזות קורעי לב, ולהם זה לא נגע כמלוא הנימה.

החטפן אהרן-לייבל היה פשוט חיה רעה בדמות אדם. על פניו היה כתוב – “רוצח”. כולם שנאו אותו, ובשמו היו מפחידים ילדים ומאיימים עליהם. הוא שימש לכולם דוגמה לנבזות מחליאה. כשרצו לגדף מישהו במילת הגנאי הגסה ביותר היו אומרים לו: “הרי אתה ממש כמו אהרן-לייבלה.” זה היה עלבון נורא, שקשה היה למחול עליו.

כבר סיפרתי איך אני עצמי, בנעורי, “נלחמתי” בחטפנים.⁶⁰⁸ “נלחמתי” מתוך תחושה פנימית של שאט נפש, ובגלל שלא יכולתי לשאת את המחזה. והנה עוד סיפור: אני זוכר שפעם עמדתי עם עוד כמה נערים בני גילי ליד ביתו של המגיד. באותו רגע חלף על פנינו דוד הנגר במין ריצה משונה. הבנתי שאהרן-לייבלה רודף אחריו ורוצה לחטוף אותו לצבא. וכך אכן היה. אהרן-לייבלה רץ במהירות אחרי דוד. ממש באופן טבעי, ולגמרי מעצמי, רצתי אל אהרן-לייבלה ו“שמתי לו רגל”. הוא השתטח על הרצפה ואפו החל לשתות דם כמו חזיר. הילדים מיהרו לברוח ואני עמדתי וצעקתי: “אהרן-לייבלה, הלוואי שתמות מיתה משונה!”…

הוא קם מן הארץ, ניגב במטפחת אף גדולה ומטונפת את הדם הטרף שלו, ולא העז לומר לי מילה. הוא רק סיפר על כך לאבי, ואבא, שהחטיף לי סטירה, אמר: “הוא באמת אהרן-לייבלה, אבל אתה לא צריך לשים לו רגל ולהפיל אותו.”

סבא נגמל לאטו מענייני העיר. רק אם נזקקו למשהו מן האיספראווניק, היו נכבדי העיר באים אל סבא ומבקשים שיכתוב לו בעניין. הלה היה עושה כל מה שסבא ביקש ממנו. אבל בימים הקשים של הגיוס, הייתה באה משפחתו של המגויס אל סבתא ביילע-ראַשע, מתחננת לפניה ובוכה שתשפיע על בעלה, שיפעל לשחרר את החייל. הם לא הלכו לבכות אצל הסבורשצ’יק, ואף לא אצל נכבדי העיר האחרים. רק אצל סבתא. הם ידעו שאהרן-לייזר אינו מעורב בגיוס, ואפילו לא יודע מי הם המועמדים לגיוס, ולמרות זאת אם הוא יאמר שאת המגויס הזה והזה חייבים לשחרר, מיד ישחררוהו בלי שום טענות ומענות. מישהו אחר כבר ילך במקומו. כבר היו דברים מעולם, ולכן תמיד באו לבכות אצל סבתא, ואילו לה פשוט כבר לא היה כוח לחיות.

פרק עשירי: המחלוקת הגדולה

זסטביה * המחלוקת הגדולה * השבועה * הרמאות * מלחמתו של סבא * השלום * הפריצים והאיכרים * הכאת האיכרים

בני הדור הצעיר של זסטביה היו סכסכנים גדולים. הם חיו חיים טובים מדי. הם היו עשירים ונהגו בגסות רוח ובהתנשאות משום שמאומה לא חסר להם. חרחור ריב ומדון בעיר היה להם מעין ספורט.⁶⁰⁹ בשום אופן לא יכלו להשלים עם העובדה שאהרן-לייזר וכל ילדיו מתפרנסים בכבוד מן החכירה הכללית של העיר. מדוע שיסכימו שלאהרן-לייזר יהיה כל כך טוב, שעה שברור להם שאין הוא משלם כמעט פרוטה עבור חכירה זו? כשהתקרב המועד שבו אמור היה הפריץ אוסרבסקי להגיע, הם ארגנו חבורה שלמה, שתלך אליו ותאמר לו שהם מוכנים לתת שלושת אלפים רובל לשנה, במקום אלף ומאתיים הרובל שאהרן-לייזר משלם. החבורה הייתה אמיצה מאוד, שהרי הם ידעו היטב עם מי הם עומדים להסתכסך. חברו יחד כל עזי הפנים והתקיפים והחליטו על השותפות. נכנס בהם מין שיגעון כזה, שעליהם לקבל לידיהם את החכירה ויהי מה, ואם צריך – אז גם בכוח. וגם אם יפסידו בשל כך את כל הונם, וגם אם יישפך דם – העיקר שיוציאו את החכירה מידיו של אהרן-לייזר.

כשנודע הדבר לסבא, הוא נסע לאיספראווניק ואמר לו שהוא מבקש להיות סבורשצ’יק. האיספראווניק בא מיד לקאמניץ, לקח את החותמת ואת הספרים מהסבורשצ’יק ב'⁶¹⁰ ומסרם לידי סבא. סבא התחיל מיד לעבוד. ראשית כול שלח את הדסיאטניקים להוציא מבתיהם של אנשי “האופוזיציה” הזסטבית את המחבתות, הפמוטות והשעונים – כל מה שהיה אצלם, ואפילו את כלי המיטה, שאותם בעצם לא היה רשאי לקחת. אבל מי יגיד לסבא מה לעשות, ולמי בכלל הוא מקשיב? הרי האיספראווניק לצדו. בנוסף לכך סבא גילה כל מיני חובות ישנים שהעיר עדיין חייבת, ועתה דרש שהכול ישולם בבת אחת. שוב חייבו כל אחד בתשלומים גדולים מאוד, ורבים לא יכלו לעמוד בכך. בעיר נתחוללה מהומה רבתי ושוב נוכחו כולם לדעת כי באהרן-לייזר קשה להיאבק. אגב, אותם אנשים לא נהגו כלפיו בהגינות: ככלות הכול הם ביקשו לקחת ממנו את החכירה, סתם ללא כל סיבה.

הם שלחו את הרב אל אהרן-לייזר, שיתחנן בפניו כי למען שלום העיר יחדל להיות סבורשצ’יק, ואילו הם מצדם נשבעים בכל השבועות שבעולם, שלא ינסו ליטול מידיו את החכירה. סבא סירב אפילו לחשוב על פיוס. אבל אבא, דודי מרדכי-לייב, וגם הסבא-רבא ר' יודל וסבתא ביילע-ראַשע – כולם עשו יד אחת כדי להשכין שלום.

הוחלט כי על כל בני החבורה, שביקשו ליטול את החכירה, לבוא לבית המדרש הגדול, עטופים בטליתות ובקִיטְלִים,⁶¹¹ ספרי תורה בידיהם, ולהישבע, תוך כדי תקיעות בשופר והדלקת נרות,⁶¹² שאף פעם לא ינסו עוד לעולל עוולות כאלה לסבא. הם מנו – כך חישב סבא על פתק – כשבעים איש. זאת הייתה אחת השבועות הקשות ביותר.

זכורני שכל העיר באה לבית המדרש הישן. ים של אנשים הצטופף מסביב לבית המדרש וברחוב. סבא הגיע רק לאחר שאנשי ה“אופוזיציה” כבר נמצאו שם ונשבעו כפי שדרש. באותה שבועה הם קיבלו על עצמם התחייבות – ולא רק על עצמם, אלא על כל אחד אחר – שלא ללכת עוד אל אוסרבסקי כדי לנסות וליטול את החכירה. למחרת שלח סבא מכתב לאיספראווניק והודיע שהוא מבקש להתפטר מתפקידו כסבורשצ’יק. האיספראווניק, שכמובן ידע היטב על המתרחש, הסכים.⁶¹³

אבל הם בכל זאת הערימו על סבא. כשהגיע מועד חידוש החוזה ואוסרבסקי בא לעיר, ארגנו אנשי זסטביה שני יהודים מביאליסטוק, שהלכו לאוסרבסקי והציעו לו על המקום אלף ושמונה מאות רובל בעד החכירה. כשסבא בא שאל אותו אוסרבסקי: “האם תהיה מוכן לשלם אלף ושמונה מאות רובל?”

“כן” – ענה סבא.

היהודים שנכחו במקום הוסיפו מיד על הסכום: “אלפיים וארבע מאות רובל!…”

אבל אוסרבסקי אמר להם: “לגבי, כמה מאות רובל אינם משחקים שום תפקיד. הארנדה תישאר בידי בעליה. הוא מחזיק בארנדה שלי כל כך הרבה זמן, שימשיך כבר להחזיק בה כל עוד אני חי…”

החכירה נשארה אפוא שוב בידי סבא, אבל לא לשלוש שנים, כנהוג, אלא לתמיד. כלומר, כל עוד אוסרבסקי חי. אבל חבל היה לסבא על שש מאות הרובל הנוספים שנדרש לשלם בגלל שני היהודים מביאליסטוק, והדבר חרה לו מאוד. הם הפרו בבירור את שבועתם וסבא רתח מזעם. הוא התחיל לפשפש בחוזה עם הפריץ ולחפש את כל התשלומים שהעיר חייבת. ואכן הוא מצא בחוזה סעיף שטרם נוצל, ועל פיו יש לשלם לו עבור פשיטת עור הבהמות.⁶¹⁴ גילוי זה סייע לו היטב בתכניתו. הוא קרא לקצבים והודיע להם, כי לפני השחיטה עליהם לבוא אליו ולקבל אישור ששילמו תשעים קופיקות בעד פרה ושלושים קופיקות בעד עגל. הקצבים כבר ידעו שאם אהרן-לייזר מצווה – כך יהיה ולא אחרת. הם העלו את מחיר הבשר וגרמו לבהלה בעיר שטרם נודעה כמותה.

“האופוזיציה” הזסטבית הסיתה את כל העיר. לא הבשר שהתייקר עניין אותם, אלא חשוב היה להם לעשות רעש ולעורר מהומה. אם לא עלה בידם לנצח את סבא בעניין החכירה, כשלא נהגו ממש ביושר, אולי יוכלו עתה לעשות משהו? ככלות הכול, הלא פה הם תובעים, כביכול, את עלבון העוול שנגרם לכל העיר.

המחלוקת הלכה וגדלה עד שהפכה למלחמה של ממש. הבריות הפסיקו לקנות אצלנו את היי“ש. חבורה של חמישים איש יצאה מן העיר והביאה עמה חבית של יי”ש. הם העמידו אותה במרכז השוק ומכרו יי"ש לכל מי שרצה.

מסביב לאותה חבית התגודדו עתה כמה מאות אנשים, שהיו מוכנים להילחם, על החיים ועל המוות, במשטרה של אהרן-לייזר. סבא גייס ממנהל האחוזה שלושים גויים ומן האססור עשרה דסיאטניקים, ויחד עם שני הבריונים שלו – חצקל וקיווקֶה – הלך להחזיר לעצמו את חבית היי“ש. כולם, כמובן, הרביצו זה לזה. היה זה מחזה נבזי ומכוער לשני הצדדים. סבא הביא איזה מזכיר, פלוני ששמו טברסקי,⁶¹⁵ והורה לו לרשום בכל יום דין וחשבון, שאותו יש לשלוח אל האיספראווניק. כל יום נופצה חבית חדשה והיי”ש ניגר על פני הקרקע. לא עברו שעתיים וכבר ניצבה לה חבית יי"ש חדשה שעליה שמרו כמאה איש. לא חלף יום בלי קטטות ומכות.

על פי דרישתו של האיספראווניק, סבא שלח לו את כל הדו"חות. ואילו הצד שכנגד שלח מכתבי הלשנה לגוברנטור: שאהרן-לייזר פושט את עורם של בני העיר זה שנים; הוא לוקח מהם כסף על דברים שכלל לא נכללו בחוזה החכירה שלו עם הפריץ וכו' וכו'. הגוברנטור בירר את הדבר עם האיספראווניק והלה השיב לו, מן הסתם, שהצדק עם החוכר – כלומר, עם אהרן-לייזר – ואילו המלשינים אינם אלא מורדים. או אז החלו לשלוח הלשנות על שניהם – על אהרן-לייזר ועל האיספראווניק, ששניהם מחלקים ביניהם את הכסף הגזול.

כך נמשכה המלחמה חצי שנה; במשך ימים שלמים התנהלו קטטות והוחלפו מהלומות. אבל בנו פחדו לנגוע, ואפילו באצבע. בני משפחתנו הסתובבו ברחובות ובבית המדרש באין מפריע ואיש לא העז לומר לנו מילה רעה, שכן הפחד מפני אהרן-לייזר היה גדול מאוד.

ואף על פי כן, הגוברנטור מינה ועדת חקירה, כדי לברר מי אשם ומי זכאי. בוועדה היו שישה אנשים ובראשה עמד האיספראווניק. כרגיל, כמה שבועות לפני בואה של הוועדה הודיע האיספראווניק לסבא, שיתכונן היטב לבאות ושיכין בביתו מקום ראוי לאירוח שניים מחברי הוועדה: עבורו ועבור אדם נוסף. ארבעת האחרים יתאכסנו אצל האססור.

סבא ניצל במלחמה זו את כל האמצעים שעמדו לרשותו. קודם כול הוא קרא אליו את בני ההמון,⁶¹⁶ שתמיד עמדו לצדו והיו מוכנים ללכת עבורו באש ובמים. הוא דאג להשקותם שנאַפּס ככל שאוותה נפשם ולהאכילם שוקי אווזים – וליהודים הייתה אורה ושמחה… הוסבר להם מה יהיה עליהם לומר והוענקו להם בקבוקוני שנאַפּס, צידה לדרך.

ה“בן יחיד” שלנו שהה אתם יום שלם ולימדם מה ואיך לומר. והם, אף שלא ידעו מילה ברוסית, למדו עתה היטב את המילים והמשפטים הספורים שהוטל עליהם לומר.⁶¹⁷ ה“בן יחיד” גייס צוות של מורים כדי שילמדו את בני ההמון לדבר, והוא עצמו היה לממונה על כולם. סבא הכין רשימה של כל העדים מטעמו ושלח אותה לאיספראווניק. גם הצד שכנגד הכין רשימת עדים, אבל הם החליטו להחזיק בה עד שתבוא הוועדה ורק אז יהיו מוכנים להציגה בפניה.

חברי הוועדה הגיעו לבריסק והתייצבו בפני האיספראווניק, והלה אירח אצלו את האישים המכובדים במשך כמה ימים. כנהוג וכמקובל, האורחים אכלו לשובע והשתכרו כהוגן, ובסופו של דבר דיבר עמם האיספראווניק כפי שצריך.

סוף סוף הגיעה הוועדה. האיספראווניק ועוד חבר הלכו לביתו של הדוד מרדכי-לייב, וארבעת הנותרים הלכו לביתו של האססור. ביום הראשון ערך האססור ארוחת צהריים רשמית לחברי הוועדה. למחרת חזר אותו הטקס, והפעם ערך האיספראווניק את הסעודה בביתו של מרדכי-לייב. הוצאות ארוחה זו היו, כמובן, על חשבון סבא. התענוג הזה עלה לו די והותר, שכן הוא לא חסך בתבשילים יקרים ולא קימץ ביינות משובחים ובקוניאק.

ביום השלישי החלה הוועדה בחקירותיה, וכל אנשי העיר באו לפניה. פקיד העיר קרא לכל העדים, על פי הרשימה שסבא הכין מראש. העדים האלה – כולם, כאמור, היו מטעמו של סבא – גדשו את כל חדרי ביתו של האססור ומילאו אף את המסדרונות. זימנו אותם אחד-אחד לחדר הוועדה ונהגו בהם בעדינות ובנימוס: סוף כל סוף אלה העדים של סבא!…

לעומתם, העדים של העיר עמדו ברחוב, מחוץ לביתו של האססור. הם עמדו שם על רגליהם שלושה ימים רצופים, בגשם וברוח – הימים היו ימי הסתיו. בחצרו של האססור הכינו לעדים “הטובים” שנאַפּס וחטיפים טעימים, ואילו לעדי העיר לא ציפה דבר. הם היו מורעבים ומותשים מן ההמתנה הארוכה, והדבר, כמובן, נתן אותותיו לרעה בעדותם. ואם נוסיף על כך את היחס הגס והמעליב שזכו לו, את הקללות ואת הצעקות שספגו – מצבם הקשה ברור לגמרי.

אימה חשיכה השתלטה על העיר, ואת האשם הטילו על האיספראווניק. לעדויות של בני העיר אפילו לא האזינו עד הסוף. בינתיים הלכה השנאה לאיספראווניק וגברה. פעם אחת, שעה שהאיספראווניק והפקיד השני חזרו מבית האססור למקום מגוריהם וכבר עמדו במרפסת הכניסה, נזרקו לעברם אבנים ובוץ. הם עלו במהירות אל המרפסת הגבוהה ונמלטו לתוך הבית. כל הקירות היו מרוחים ברפש.

כצפוי, בתוך זמן קצר הגיע האססור ועמו דסיאטניקים וחיילים. האיספראווניק יצא למרפסת וציווה לאסור את כל אלה שעמדו בשוק, סמוך לביתו, ולשולחם לבריסק. הראשון שנתפס היה שלמה המלמד, שלימזל גדול וקבצן. כשכפתו אותו בחבלים, העמיד פנים כאילו התעלף. הנאספים החלו לזעוק ששלמה המלמד מת ושהדסיאטניקים הרגו אותו. אז פקד האיספראווניק להכניס את המלמד אל חצקל המרפא שגר בסמוך. כשגם שם לא הצליחו לעורר אותו, הורה האיספראווניק להחזירו לשוק כדי שחצקל יעשה לו שם חוקן… המלמד, ששמע זאת, זינק ממקומו והתעורר מיד…

האיספראווניק כבר עמד לעזוב את העיר. אך עתה שוב לא היה מדובר בחקירה סתם, אלא בעסק של מורדים במלכות… וזה כבר היה סיפור אחר לחלוטין.

כל בעלי הבתים מיהרו לסבא והתחננו בפניו שיפעל לביטול המשפט הצפוי. הם מבקשים סליחה ומחילה, הם מבטיחים שכל הנזקים הכספיים שנגרמו לו וגם כל ההוצאות האחרות – הכול יוחזר לו. סבא מיאן להתפייס עמם. כיוון שכך, הם ניסו להשיג שלום באמצעות אבי, באמצעותם של הדוד ושל הסבא-רבא ר' יודל, ובעיקר באמצעות סבתא ביילע-ראַשע. הם השקיעו בכך מאמצים רבים ונדנדו למשפחה בלי גבול עד שלבסוף הושג השלום. בשלום הזה היו מעורבים גם אנשים מן הצד, והחשובה שבהם הייתה סבתי היקרה והנלבבת.

אחרי שהושג השלום המציא אהרן-לייזר חשבון מפורט של ההוצאות שנגרמו לו, וכל כספו הוחזר כמובטח. שני הצדדים חתמו על כתב מחילה שעל פיו הם סולחים זה לזה. על הכתב הזה חתמו כשישים איש, ונאמר בו שלעולם לא יתנגדו עוד לאהרן-לייזר בשום דבר שבעולם ותמיד יבואו לעזרתו כשיצטרך להם. כך נסתיימה המהומה, ובעקבות השלום בוטל גם התשלום על העורות.

עתה השתדל סבא בכל מאודו אצל האיספראווניק שישכח מכל העניין ויבטל את המשפט. המסמכים עדיין היו בבריסק, משום שהוועדה לא הספיקה לאסוף את כל חומר החקירה, וסבא הצליח להשיג את מבוקשו.

מכאן ואילך לא הופר עוד השלום. סבא ניהל את ענייניו באין מפריע, וכשהעיר נצרכה לאיזה תיקון בעניין רציני כלשהו, השיגו בעזרתו את מבוקשם. ממעורבות בענייני העיר השוטפים הוא הסתלק לחלוטין. וכך החזקנו בחכירה עד ההתקוממות הפולנית בשנת 1863. לאחר דיכויו של המרד בוטלו לגמרי כל החכירות מן הפריצים.

כאמור, סבא אהב אותי מאוד, כי הייתי נער שאהב להקשיב לשיחותיהם של הגדולים ולשמוע לעצותיהם. במיוחד אהבתי להאזין לשיחות שניהל סבא עם אנשים. כולם נהנו מזה שאני עומד ומתבונן בהם, מקשיב לכל הגה היוצא מפיהם, ובקי בכל פרטי הפרטים של המחלוקות.

כשסבא נסע לאיזשהו פריץ קרוב הוא אהב לקחת אותי עמו, לשוחח אתי ולספר לי דברים שילד מסוגל להבין. אני זוכר שפעם הגענו לרִימֶנִיץ', מין אחוזה שכזו, אל פריץ שאת שמו כבר שכחתי. הגענו אל הארמון בשעה אחת בצהריים, והקומיסר עמד שם ליד המרפסת. סבא שאל אותו: “היכן הפריץ?” והלה ענה בחיוך: “הוא מלקה עכשיו גוי בטרם יתחיל בסעודה…” קורה מדי פעם שלפריץ אין תיאבון, וכשזה אכן קורה הוא פשוט מכה קודם איזה איכר, ואחר כך הוא כבר אוכל בתיאבון גדול.

הזמינו אותנו להיכנס לחדר; ישבנו וחיכינו שעה תמימה. הפריץ נכנס משולהב וסמוק פנים. עיניו בערו כאש, אך כאשר ראה את סבא, נרגע ובשמחה הושיט לו את ידו ואמר: “מה שלומך, פאן קוטיק, יקירי. מיהו הילד הזה?”

“הילד הזה הוא נכדי” – ענה סבא.

הפריץ ליטף אותי על לחיי ואמר: “אתה כל כך צעיר, וכבר יש לך נכד כזה יפה.” מיד לאחר מכן הם נכנסו לחדר אחר וגמרו שם את כל ענייניהם. אחר כך חזרנו שנינו הביתה.

לא כל כך הבנתי מה בדיוק אמר הקומיסר לסבא בעניין המכות, ובדרך שאלתי אותו: “למה הפריץ נכנס לבית כל כך נרגז כשפניו אדומים מכעס? מה הייתה הבעיה שלו?” סבא הסביר לי באריכות את ההיסטוריה של יחסי הפריצים והאיכרים, ואז נודע לי על הצמיתים ועל צרותיהם, שמכים אותם בלי רחמים, ועוד ועוד דברים כאלה. אמרתי אז לסבא: “סתם להכות בן אדם ללא סיבה? איך זה שהוא לא פוחד מאלוהים, ואיך זה שיש לו לב של אבן? אני לא הייתי עושה עסקים עם פריץ כזה.” וסבא ענה לי: “אם כך, לא נוכל לעשות עסקים עם אף פריץ. אבל, ילדי היקר, מה אפשר לעשות? אין ברירה.”

פעם נסעתי עם סבא לאחוזת פרוסקה, אל הפריץ וִילֶווינְסְקִי.⁶¹⁸ כשהגענו הלכו סבא והפריץ אל מִבְשֶׁלֶת היי"ש ואף אני הצטרפתי אליהם. ליד המבשלה עמד גוי וחטב עצים. כאשר ראה את הפריץ, מיהר להשליך את הגרזן מידיו. וכך עמד, פניו חיוורות כפני מת, וכל גופו רועד כמי שראה זאב. היה זה מחזה נורא שאף פעם לא אשכח. אז ראיתי בבירור מה פירוש להיות פריץ ומה פירוש להיות איכר, צמית.

ועוד מקרה מזעזע אני זוכר, שעשה עלי רושם עוד יותר קשה, ועד היום, כשאני נזכר בו, עוברת בגווי צמרמורת. באותה שנה החליט הקומיסר של הפריץ – גוי גבה קומה ושמן (הוא שקל מן הסתם שנים-עשר פוד) ששמו היה פאצ’ושה – לתקן את הסכר עם שלושת הגשרים שבין קאמניץ וזסטביה. הסכר נפגע קודם הפסח, בשעת השטפונות הגדולים, ופאצ’ושה הורה להביא חמש מאות עגלות טעונות אדמה וענפים כדי לסתום את הפרצות. היה זה יום שבת בשעה עשר, ואני זוכר שהלכתי לראות איך מתקנים את הסכר ואיך מביאים בעגלות את כל החומרים הנחוצים לתיקונו. פאצ’ושה עמד שם והשגיח על המלאכה. והנה, איכר אחד איחר בשעה. פאצ’ושה ציווה עליו מיד לשכב על האדמה, נטל מידיו את השוט – היה זה שוט משובח ששימש את האיכר להובלת סוסו – והחל במו ידיו להצליף בו. במכה החמישים נפח האיכר את נשמתו, אבל את פאצ’ושה הדבר כלל לא הטריד. הוא פקד בקור רוח על בנו ועל אישתו של אותו איכר, שייקחו את גופתו באותה העגלה. אסור היה לאיש לבכות או להיאנח…

*

פעם נסעתי עם סבא לאחוזתו של איזה פריץ, כמה ויורסטאות מקאמניץ. אחוזה זו – שמה היה סְטַארְשֶׁב⁶¹⁹ – הייתה קטנה יחסית. מעט שדות ואחו, אבל האדמה הייתה משובחת – “עפרות זהב”. כמאה דסיאטינות⁶²⁰ ובהן גנים נהדרים, בריכה קטנה שבמימיה הצלולים שטו דגים. גם הארמון, אף שהיה קטן, היה יפהפה.

כשחזרנו משם אמרתי לסבא שהמקום מאוד מצא חן בעיני, ובפרט שהוא לא כל כך רחוק מן העיר. סבא סיפר לי, שלפני תשע שנים גר שם פריץ אחר, חשוך בנים. טרם מותו קרא הפריץ לכומר ולסבא כדי להכתיב בנוכחותם את צוואתו. היו לו, לפריץ, עוד נכסים רבים מלבד האחוזה הקטנה הזאת, ואותה הוא רצה להעניק לסבא כמתנה. אבל סבא סירב. במקום זה הוריש לו הפריץ שלושת אלפים רובל כסף.

“עכשיו” – אמר סבא – “הייתי שמח לחכור את האחוזה הזאת בשל קרבתה לעיר, ונותן אפילו אלף רובל בשנה…”

כששאלתיו מדוע לא הסכים בזמנו לקבל אחוזה יפה כזו בחינם, השיב סבא, שאז הייתה זו בושה גדולה לגור בחצר של פריץ ולא בעיר. כעבור עשרים שנה, לאחר שחרור האיכרים ודיכוי המרד הפולני,⁶²¹ אכן חכר אותה סבא ושילם תמורתה אלף וחמש מאות רובל לשנה.⁶²²

פרק אחד-עשר: ייסוריה של אמא

אמא * ר' לייזר * ייסוריה של אמא * הרב של קאמניץ * עצת סבתא

אמי הייתה כעונש משמים בביתו של סבא. היא פשוט לא התאימה לבית הזה. היא גדלה אצל אבא מסוג אחר לגמרי, ר' לייזר מגרודנה, שכבר מגיל שמונה לא הביט בפני אישה. לאחר מות חותנו, ר' הלל פריד, חתנו של ר' חיים מוולוז’ין, בעת שהיה ר' לייזר מורה הוראה בגרודנה,⁶²³ היה השמש צועד לפניו ברחוב ומגרש את כל הנשים מהמדרכה.⁶²⁴

סבא לייזר נהג ללכת בכל יום שישי לבית המרחץ ושם היה פושט את בגדיו ליד העניים. כשראה עני ולו מגפיים קרועים היה מחליף אתו את מגפיו, וכך עשה גם כשראה חולצה או מכנסיים קרועים; הוא נתן לעני את בגדיו שלו ואת בגדי העני נטל לעצמו. כששב לביתו לא יכלה סבתא להכירו. כל בגדיו היו קרועים ובלויים, לבד מן הקפוטה והשטריימל.⁶²⁵ את אלה – כך אמר – אסור להחליף. סבתא, כמובן, הייתה צורחת עליו בשל מעשיו אלה, משום שהייתה זו הוצאה שמעל ומעבר לכוחותיה. באותם ימים הקציבה העיר לרב משכורת קטנה מאוד, שרק בקושי הספיקה למחייתם; ואם בכל יום שישי היא תיאלץ לתפור לבעלה בגדים חדשים, כי אז אפילו תיתן את ראשה לא יהיה בכך די. אבל הוא היה מרגיע אותה ואומר, שהעני נזקק, הרבה יותר ממנו, למגפיים טובים. העני הזה צריך לשוטט ולמצוא לעצמו פרנסה; בבגדים קרועים הוא עלול, קודם כול, להצטנן, ומלבד זאת אין אתה יכול לחפש עבודה לאורך זמן בבגדים כאלה.

סבתא לא רצתה לצער אותו, היא נכנסה לחדרה ובכתה. הדבר נודע לבסוף בעיר, ולמרבית המזל נמצא גביר אחד, שראה את עצמו כקרוב משפחה, והוא שפתר את הבעיה. והיה אם חילק הרב את בגדיו, היה אותו גביר שולח לסבתא, ביום שישי לפנות ערב, בגדים חדשים.

היו לר' לייזר ספרים רבים, שערכם הגיע לאלפי רובלים. ספרים אלה היו ירושה מאביו ר' יחזקאל ומחותנו ר' הלל, והם מילאו את כל חדרי הבית. לרוב היה מסתגר בחדרו ולומד. בחדר הייתה דלת קטנטנה ואותה היה פותח כשאישתו, הרבנית, הייתה מקישה. כאשר היו נשים באות אל הרב בשאלה, שמעה אותן קודם כול הרבנית. היא הייתה מעבירה את השאלות לבעלה, דרך הדלת הקטנה, והוא היה פוסק מה לעשות. אם היו אלה שאלות בדיני טרפות או עופות, הייתה הרבנית מוסרת לו, דרך הדלת, את “הבעיה” בכבודה ובעצמה. הוא היה בודק את העוף ואז פוסק. הודות לכך הפכה הרבנית עצמה לבקיאה גדולה בשאלות מסוג זה, ועל פי רוב הייתה פוסקת בכוחות עצמה. בעלה הקשיב לדבריה ובחן אותה, ואחר כך העניק לה סמיכה לפסוק בשאלות קלות. היא גם ידעה היטב ללמוד דף גמרא, והבריות ראו בה למדנית לכל דבר.⁶²⁶

הסבא, ר' לייזר, נהג להתפלל בציבור רק קריאת שמע ותפילת שמונה-עשרה. אבל גם כך הייתה זו טרחה רבה מדי למתפללים האחרים. צריך היה לחכות לו זמן רב, לפחות שעה. את יתר התפילות התפלל “לעצמו”, וזה נמשך כשעתיים. אפילו ברכת המזון נמשכה אצלו שעה. על כל מילה היה מוסר את נפשו בדבקות, נושא עיניו למרומים ומכוון לקדוש ברוך הוא. הוא היה בקי גדול בספרות השאלות-והתשובות,⁶²⁷ ובשל כך באו אליו רבנים מכל גליל וילנה. היו ברשותו ספרי שו"ת נדירים שאי אפשר היה להשיג כמותם בשום מקום.

ביתו תמיד המה מרבנים ומלוֹמְדים. הלמדנים של גרודנה אהבו דווקא לשוחח עם הרבנית בדברי תורה, שכן אל ר' לייזר עצמו היה קשה להגיע. היא ניחנה בשכל ישר ויכלה להבין סוגיה בלימוד. דבר שהתקשתה בו הייתה שואלת את בעלה, שעה שאיש לא נמצא בסביבה.

לאמי התחילו להציע שידוכים כבר בגיל שתים-עשרה; אלא שסבא לייזר, שהבין באנשים, לא היה מסוגל לבחור. הוא חיפש, ככל הנראה, חתן שיהיה גם למדן גדול וגם בעל ייחוס גדול. וכשכבר מצאו סוף סוף אחד כזה, התברר שהוא לא כל כך מוצא חן בעיניה של סבתא. היא לא רצתה שבתה תינשא למין שלימזל. היא נהגה לומר, שרב שהוא לא יוצלח, לא יהיה טוב גם לאישתו ולילדיו.

הוא ייחס חשיבות לדעתה. היא הייתה אישה תקיפה וחכמה ורק הודות לה יכול היה להיות יהודי כשר וישר דרך, כפי שרצה להיות. היא סבלה הרבה מאדיקותו ומטוב לבו. אם נכנסו עניים לבית בשעת הסעודה, הזמין אותם ר' לייזר להסב עמו לשולחן ומסר להם את החלקים הטובים ביותר של מזונו. הוא היה אומר, שהעני כל כך רעב, כל כך משתוקק לפרוסת לחם, שזה פשוט נורא לראות… כך יכול היה להזמין לשולחן עשרה או שנים-עשר עניים. כל בני ביתו נאלצו לקום מן השולחן כשהם רעבים לגמרי. אם, נניח, היה חסר דבר מה לכמה עניים, היה ר' לייזר שולח מישהו לקנות עוד לחם ולחמניות כדי שאיש מן העניים לא יעזוב את ביתו רעב. הרבנית תמיד בכתה והתלוננה שאין היא יכולה לשאת בהוצאות הללו, אף שמשפחתה, שידעה על קשייה, סייעה לה ולמרות עזרתם הרבה של הגבירים. אבל כל זה לא הספיק לר' לייזר עבור העניים “שלו”, שאת נפשם חפץ להחיות, בעוד היא וילדיה סבלו כמעט חרפת רעב.

כשנעשה השידוך עם אבי, הייתה הבת כבר “רווקה זקנה”: בת שמונה-עשרה, ויש אומרים בת תשע-עשרה… אמה כבר בכתה, כפי שהיה מקובל באותם ימים, שיש להם רווקה זקנה בבית, ודווקא במשפחה שכל בניה גאונים. את השידוך קיבלו אפוא באהבה, משום שהחתן מצא חן בעיני שני הצדדים, גם בעיני הרב וגם בעיני הרבנית. היה רק חיסרון אחד: המחותן היה סתם יהודי פשוט, בעל בית תקיף, פרנס חודש – וזו הייתה בשבילם מכה גדולה, כתם נורא על המשפחה.

אבל בשל שתי סיבות חשובות הם התרצו לבסוף: הבת אכן הייתה כבר “רווקה זקנה”, והאח עלול היה להפסיד את הרבנות.⁶²⁸ בלית ברירה לקחו אפוא את החתן למבחן ור' לייזר נוכח שלחתנו אכן יש ראש טוב ושהוא עתיד להיות למדן גדול. אבא היה נער נבון, ואביו – סבא אהרן-לייזר – הורה לו כיצד עליו לנהוג כאשר יגיע אל המחותן שבגרודנה. אבא השים עצמו צדיק תמים, שאינו יודע אפילו לספור עד שתיים, ושכל עניינו אינו אלא בלימוד תורה ובעבודת ה'.

לפני הנסיעה לגרודנה לטקס חתימת ה“תנאים” היה אבא בסך הכול ילד בן שתים-עשרה. הוא למד היטב את כל ספר “יסוד ושורש העבודה”,⁶²⁹ ועל אף שהיה ילד בריא ומלא חיים, הגיע למחותן בפרצופון מקומט ואחוז יראת שמים אדוקה. בקיצור, הוא נשא חן בעיני ר' לייזר ואישתו. המחותנת, שראתה כי הוא חכם וגם יפה, הייתה משוכנעת שהוא גם יהיה לרב מפורסם.

אמי, שגדלה בבית כל כך אדוק, של צדיקים וגאונים שכאלה, הגיעה לבית שבו לא נשמעה אף לא מילה אחת של תורה. בין האנשים שבאו אל ביתו של המחותן אי אפשר היה למצוא ולו גם רב, למדן או צדיק אחד. רק סתם יהודים, יהודים, יהודים. וסתם יהודי, שאינו רב, לא נחשב בעיניה כבעל ערך. היא ראתה סביבה רק יהודים שמסתובבים כל הזמן, שאינם לומדים ואינם מתפללים, חסרי דרך ארץ ובלי טיפת יידישקייט. אנשים פשוטים של שלוש סעודות,⁶³⁰ כאלה שמוציאים מפיהם רק ניבולי פה, לשון הרע וכדומה. בנוסף לכך, אמא, זיכרונה לברכה, לא הייתה חכמה במיוחד. לא קשה לתאר עד כמה לא התאימה לביתנו.

את בעלה אהבה, כשם שאהבה את הוריה. הוא היה יהודי של צורה, רגוע ובעל מידות טובות. סבא, אהרן-לייזר, לא אהב במיוחד את כלתו, ואפילו התרחק ממנה. סבתא, ביילע-ראַשע, אף היא לא הייתה מרוצה מכלתה. אמי לא הייתה אשת חיל זריזה וחרוצה – היא לא ידעה לבשל ולאפות, כמו כל אישה באותם הימים. אפילו נשות הגבירים ידעו לעשות הכול בעצמן. היא לא ידעה אפילו לתפור, דבר שכל ילדה קטנה ידעה. אמא לא ידעה לעשות שום דבר.

לעומת זאת, היא הייתה אדוקה מאוד. גמרא אמנם לא ידעה ללמוד, אבל ב“חובות הלבבות”⁶³¹ וב“מנורת המאור”⁶³² שלטה היטב, כמעט בעל-פה. תמיד למדה את “חובות הלבבות”, וספר זה כל כך העסיק אותה עד ששום דבר לא נגע לה, אפילו לא העובדה שבעלה נהיה לחסיד. אבא, שנעשה לחסיד מיד לאחר החתונה, נוכח שאישתו אינה מתכוונת להפריע לו בדרכו, ועל כך הוקיר אותה מאוד.

לאחר זמן התרגלה אמא לבית על כל מבקריו, וכדי להזהיר את האורחים מפני לשון הרע ומדברי רכילות, ליצנות וניבול פה, החזיקה אצלה תמיד כרך קטן של “חובות הלבבות”. אם מישהו רק התחיל לדבר לשון הרע, מיד הייתה מרביצה בו מוסר ומקריאה לו קטע מ“חובות הלבבות”, שבו נאמר כמה גדולה וחמורה עבירה זו. היא פשוט שיגעה אותם. בהתחלה היה להם אמנם די קשה; להתעסק עם אישה אדוקה! אבל אחר כך התרגלו אליה, ולא פעם נמנעו במחיצתה מכל הדיבורים הרעים הללו.

לעתים קרובות היה דודה, הרב של קאמניץ, בא לביקור. הוא פשוט נכנס אליה הביתה – היה זה מעשה בלתי רגיל, משום שהרב לא היה הולך לאף אחד. אגב, אחיו הוא שביקש ממנו שיקרב אליו את בתו ושיבוא לבקרה. הוא הבין שבתו הגיעה לבית שהאווירה בו שונה לגמרי מן החינוך שקיבלה בביתה שלה, והיה לו חשוב שאחיו ישגיח עליה. ואכן, ככל הנראה, עלה בידי הרב, בביקוריו התכופים, לרכך קצת את לבו של המחותן, שלא התייחס כל כך טוב לכלתו.

לאחר שלוש שנים נואש סבא מן הרעיון לשדך את ילדיו עם בני רבנים גדולים. הוא ראה שכלתו, בת הרב, אינה סיפור של הצלחה. הוא הבין שאין זה הוגן לגרום עוול לילדיך ולשדך אותם לנשים כאלה שלימזליות, רק בשל הרצון לדבוק במשפחה מיוחסת. עם יוסלה הוא כבר עשה שידוך אריסטוקרטי מן הדרגה הגבוהה ביותר. כאן הוא חיפש רק מעלות מעשיות: יופי, גדולה, כשרונות – וכאלה הוא מצא. היא הייתה בת של סוחר חשוב שאיננו נמנה עם תושבי העיר, ובנוסף גם הייתה יפהפייה.⁶³³

החתונה נתקיימה במזל טוב. הכלה הגיעה לקאמניץ במרכבה רתומה לארבעה סוסים, ממש כפריצה. כל בני העיר אצו-רצו לראות את הכלה היפה, להתפעל מקסמיה, מהופעתה ההדורה ומן התכשיטים היקרים שענדה. אין די מילים לתאר את אושרו של אהרן-לייזר – בנוסף לכל מעלותיה הייתה גם נבונה, מחונכת היטב ומנומסת, והתייחסה בעדינות לאנשים. בקיצור – אשת חיל. סבא התאהב בה באופן משונה; תמיד כרכר סביבה והוקיר אותה יותר מאשר את ילדיו שלו.

בואה של יוכבד שינה לרעה את מעמדה של אמא. אם קודם לכן לא ממש אהבו אותה, אבל לכל הפחות השתבחו בייחוסה, עתה, משהגיעה הגיסה החדשה והיפה, חדל הרב לבקר את אחייניתו, וסבא פשוט החל לרחוש כלפיה שנאה עזה. עתה ראה את ההבדל בין בת הרב לבין בתו של שמעון “דייטש”, וזו השנייה ממש הקסימה אותו.

מצבה של אמא היה קשה מנשוא. הקנאה אכלה בה. היא ידעה שכולם מחבבים את הגיסה הצעירה ומחמיאים לה, ושמה לב שהחותן, המשתעשע להנאתו עם יוכבד, אינו מזכה אותה אפילו במבט. אמא ישבה כל הזמן ובכתה. היא הפסיקה להיכנס לחדר שבו נהגו לשבת חותנה ואנשי העיר. בני קאמניץ מצדם היו דווקא מרוצים שהתפטרו מן הטרחנית הזאת, שממררת את חייהם ואינה מרשה להם לדבר כפי שהם רוצים.

הכלה החדשה הנהיגה סדרים חדשים בבית, כדרך הגבירים. היא בישלה ואפתה מיני מאכלים חדשים ולא מוכרים, ולא הרשתה לעצמה להתבטל אף לא לרגע. פה תפרה, פה עשתה משהו, כאן תיקנה את הלבנים של כל בני הבית, ושם תפרה לנשים שמלות ולגברים מכנסיים. הבית קיבל צורה שונה לגמרי – הוא היה נקי ומצוחצח יותר וכל בני המשפחה היו עתה לבושים יפה יותר.

אמא נהגה לרוץ בכל פעם אל הרב, לשפוך בפניו את לבה ולקונן על מר גורלה. הרב ניסה להרגיעה וניחם אותה שבעלה שווה הרבה יותר מבעלה של יוכבד.

ואכן, יוסלה היה בחור טוב, הגון וישר, שידע גם ללמוד, אבל משה, אבי, היה חכם הרבה יותר, כשרוני הרבה יותר וגם בעל מידות גדול. כשאמא בכתה בחדרה, היה אבא מנחם אותה באותן מילים שבהן השתמש דודה הרב, אבל לשווא – דבר לא עזר. אבא החליט אפוא שעליו לעזוב לגמרי את ביתו של סבא. הוא יעבור לדירה אחרת, ואז תיפסקנה השנאה והקנאה. היא תעסוק ב“חובות הלבבות” שלה, ב“מנורת המאור” וב“ספר חסידים”⁶³⁴ – וסוף סוף יהיה שקט בבית. אבל אבא לא העז לדבר על כך עם סבא והלך להתייעץ עם סבתא. הוא ידע היטב שלאמו יש השפעה רבה על אביו וכי הוא שומע בקולה גם בדברים גדולים מאלה.

אמו יעצה לו שיכתוב מכתב יפה לאביו, יספר לו ששרה בוכה ביום ובלילה, ועל כן הוא רוצה לעבור לדירה אחרת. בנוסף על כך, הוא מפחד מדמעותיה של יתומה זו, שאביה כבר נסתלק מן העולם. אין לו דרך אחרת לפייס את אישתו ולהרגיעה אלא אם יעברו לגור לחוד. “כתוב כך לאביך” – אמרה – “הדברים ייכנסו ללבו. סוף כל סוף הוא יהודי ישר, ואם תכניס למכתב מילים כמו ‘דמעות’, ‘הורים זקנים שמתו’, ‘צדיקים’ וכו', זה יותיר בו רושם חזק. הוא בוודאי יספר לי על המכתב ויבקש את עצתי, ואני כבר אדע מה לומר לו.”

אבא עשה כן, וסבא קיבל את המכתב. בהתחלה רגז מאוד על בנו, המבקש לשנות מכלל הברזל שקבע – לגור תמיד עם כל הילדים. תמיד אמר כי גם תמורת כל הון שבעולם לא יסכים לשנות ממנהגו זה. אבל דמעותיה של בת הרב היתומה חלחלו בכל זאת עמוק ללבו. פחד תקף אותו שמא, חלילה, תרבץ עליו איזו קללה שיקללוהו הוריה הצדיקים שהלכו לעולמם. הוא לא היה מסוגל להחליט והלך להיוועץ באישתו, ביילע-ראַשע.

ביילע-ראַשע החכמה אמרה לו שאף היא מוטרדת מבכיה המתמיד של שרה. צריך להתחשב בצדיקים גדולים כאלה, שחס ושלום דמעותיה לא יגיעו אליהם. “אני ממש רועדת מפחד מפניהם” – אמרה סבתא – “וגם, דרך אגב, מרחמת על משה שלנו. למה שחייו יהרסו בגלל דמעותיה?” אחר כך הודתה סבתא, שאכן היה זה שידוך כושל ולא מוצלח. היא באמת שלימזלית, שאפילו לא מסוגלת לקשור לחתול את זנבו.⁶³⁵ אבל מה לעשות? ממילא זה אבוד, וצריך לדאוג שחייהם יהיו, לכל הפחות, נטולי צער. כשצריך, ידעה סבתא היטב כיצד לדבר עם סבא ולהשפיע עליו.

אבא השיג את מבוקשו. הוא שכר דירה אצל שלום יוֹרֶס: שלושה חדרים ומטבח, שתמורתם שילם עשרים רובל לשנה. בפני אמא נפתח עתה עולם חדש. היא יכלה לחיות כרצונה ועל פי טעמה, ובמילים אחרות: להגות בספריה כל היום בלי לראות את יוכבד, את חותנה ואת כל אנשי קאמניץ. מפעם לפעם הייתה הולכת אל דודה ומבלה שעות ארוכות במחיצת הרבנית.

שלא כנשים אחרות, אמא מעולם לא דאגה לפרנסה. שום דבר לא עניין אותה. היא לא ידעה מה מתבשל לארוחת הצהריים, מתי יהיה האוכל מוכן – לא היה איכפת לה מכל זה. על תפירה או על תיקון בגדים בכלל לא היה טעם לדבר. אפילו שבת ויום טוב עברו מבלי שתתערב או שתושיט יד לעזרה, כאילו בכלל לא הייתה בעלת הבית.

ככה חיו אמא ואבא בשגרה שקטה במשך כשלושים שנה. תשעה חודשים בהיריון, שנתיים הנקה, אחת לשלוש שנים ילד חדש. כול שעשתה היה לשמור על הילד שהניקה ולקרוא ב“חובות הלבבות”. אבא מעולם לא דיבר איתה על עסקיו ואף פעם לא שאל איזו ארוחה תהיה היום. הוא ידע שאין לה מושג. כשהיה שב הביתה סיפרה לו מעשיות מ“מנורת המאור”, איך צריך אדם לעבוד את בוראו על פי “חובות הלבבות” וספרים קדושים אחרים. אבא היה מאזין למעשיות הללו ושותק.

פרק שנים-עשר: ברל-בנדט

הפריצים * ברל-בנדט * אחוזת צ’כצ’ובה * סיכובסקי * נאמנותו של ברל-בנדט * העלילה * מלחמת הפריץ בפריצה * בוגוסלבסקי * סופה של העלילה

סבא ביקש לחנך את ילדיו בין הפריצים, אך נכשל בכך. אבי כלל לא רצה להכיר אותם; הוא סלד מחיי ההפקר שלהם ולא היה מוכן למצוא אצלם את פרנסתו. הוא העדיף לעסוק בענייני החכירה. גם אחיו, יוסל, לא צלח לכך. אף הוא לא רצה לחלק לפריצים מחמאות, להתחנף וללקק להם כמו כלב, וגם הוא התפרנס יפה מן החכירה.

אבל סבא בכל זאת התעקש למסור לאחד מילדיו את עסקי הפריצים שלו. הוא בחר בברל-בנדט,⁶³⁶ המבוגר שבשני חתניו, שהתחתן בגיל אחת-עשרה, בימי הבהלה.⁶³⁷ ברל זה היה בחור לעניין. כבר אז היה גנדרן גדול, מצוחצח ומטופח, ובנוסף היה גם בעל לשון חלקלקות. סבא החל לצרף אותו אליו במסעותיו אל הפריצים, וברל-בנדט אכן נשא חן בעיניהם.

פעם נסעו שניהם לצֶ’כְצ’וֹבֶה, אחוזתו של הפריץ סיכובסקי.⁶³⁸ ברל מצא חן בעיניו של אותו פריץ, עד כדי כך שהוא הציע לו ליטול על עצמו את תפקיד הקומיסר האחראי על כל האחוזה. עד עתה החזיק בתפקיד נוצרי שיכור, שגנב בלי די מרכושו. סיכובסקי היה פריץ נבון, והוא גמר אומר להחליף את הקומיסר ולמנות יהודי במקומו. יהודי אינו שותה לשכרה, וברל-בנדט נראה לו מתאים לתפקיד. סבא שיבח, כמובן, את ברל-בנדט, אך יחד עם זה ציין באוזני הפריץ כי חתנו צעיר מדי לתפקיד נכבד כל כך. סיכובסקי לא הסכים לדעתו. החתן אמנם צעיר, אך הוא ראוי ומוכשר למשימה.

“אם רצונך בכך” – אמר הפריץ לסבא – “לא איכפת לי שתישאר אתו כאן לזמן קצר. ואף על פי שלדעתי זה מיותר לגמרי, תוכל ללמד אותו את העבודה. הוא כבר יישאר כאן, ואני אשלח מרכבה מיוחדת שתביא את אישתו, ילדיו וכלי ביתו. אתן לו את הבית שבו גר הקומיסר הקודם, שלוש פרות, שלוש משרתות ומשרת. גם המרכבה וארבעת הסוסים, שבה השתמש הקומיסר הקודם, תעמוד לרשותו.”

באותם זמנים התבייש יהודי מכובד להתגורר בכפר ולהיות מה שמכונה “יישובניק”.⁶³⁹ אבל משרה כל כך טובה, ועוד אצל הפריץ סיכובסקי, שנודע ברבים כאדם הגון בכלל וכידיד אמת של היהודים בפרט – הדבר מצא חן בעיני סבא, אך הוא אמר לפריץ שעליו להתייעץ בבית עם המחותן זליג אַנדאַרקעס ועם הנשים. בשבוע הבא ישלח לו תשובה באמצעות שליח מיוחד.

סבא חזר הביתה ומיד פתח בהתייעצות עם אישתו ביילע-ראַשע. גם היא סברה שזו משרה מצוינת. היא הייתה משוכנעת שברל-בנדט יהיה בעל בית מצוין ויישא חן בעיני הפריץ. גם עתידה של בתה יהיה מובטח והיא תחיה כמו פריצה. ובנוסף, אין זו בושה להיות יישובניק, ואין צורך להצטדק. זה הרבה יותר יפה והרבה יותר נאה מאשר להחזיק חכירה ולריב כל יום שני וחמישי עם כל בני העיר, ולהתעסק עם מוזגים, שיכורים ומנוולים מכל הסוגים. זאת הייתה דעתה של סבתא, ועל כן הוחלט ליטול את המשרה.

סבא שלח אפוא מכתב לסיכובסקי והודיע לו שחתנו מוכן ומזומן לקבל על עצמו את המשרה. הפריץ השיב שעל הבחור הצעיר להזדרז ולהכין את אישתו, ילדיו וחפציו לנסיעה, שכן בעוד שלושה ימים ישלח עגלות להביאם. ביום רביעי אכן הגיעה מרכבת הפריץ סיכובסקי, רתומה לארבעה סוסים, וכן שלוש עגלות משא נוספות, רתומות לשני סוסים, עבור החפצים. סבא הצטרף אליהם לנסיעה.

כשהגיעו הורה סיכובסקי לאקונום לעזור להם להסתדר בדירתם החדשה ואחר כך הזמין את סבא אליו לחדר ותיאר בפניו את כל העבודות שחתנו יצטרך לעסוק בהן. “קודם כול” – אמר לסבא – “עליו להיות גא. עליו להרגיש מעל ומעבר לאקונום ולאיכרים, כאילו הוא הפריץ בכבודו ובעצמו. עליו לשכוח שהוא יהודי ולנהל את ענייני האחוזה באומץ לב.” סבא, שחש מחויבות עמוקה כלפי בני משפחתו, הבטיח לפריץ כי בדעתו לעשות שבוע ימים יחד עם חתנו, שבמהלכו ילמד אותו כיצד לעבוד ומה מוטל עליו לעשות.

הפריץ סיכובסקי היה איש טוב לב. הוא היה עשיר גדול, אוהב חיים שלווים, וכל שביקש היה שלא יהיה לו מה לעשות ועל מה לחשוב. תאוותו היחידה הייתה הציד. לשם כך היו לו כלי נשק מסוגים שונים ומשונים וכלבי ציד גבוהים וגדולים, שנתפרסמו בכל הסביבה. היה לו באחוזה אולם גדול ומיוחד, שעל קירותיו נתלו כלי הציד היקרים ושטיחי קיר המתארים מחזות ציד. היו לו גם שתי אורוות ובהן היו אסורים סוסי ציד מיוחדים, שמחירם עשרות אלפי רובל. הפריצה, לעומתו, הייתה אישה רעת לב שניהלה היטב את משק הבית ושנאה יהודים. אבל לא הייתה לה כל השפעה על בעלה.

הארמון היה מלכותי. באולם הגדול, שזהב הבהיק מכתליו, יכלו לרקוד כמה מאות אנשים. תמיד היו שם אורחים מן האחוזות שבסביבה, שבילו לילות שלמים באכילה ובשתייה. רק שנאַפּס כמעט לא שתו. הפריץ שנא שיכורים, וגם שנא קלפים. כשבכל זאת שיחקו אצלו, השתדל שלפחות לא יפסידו הרבה. הוא ואישתו הפליאו לנגן בפסנתר, ולא פעם רקדו שניהם וניגנו.

בני הזוג סיכובסקי ניהלו כאמור חיים שקטים יחסית, מדודים ושקולים, ועל כן היו שניהם בריאים וחזקים. היה להם רק בן אחד. כל יום, אחר הצהריים, רכבו בני הזוג על סוסים יפים. הם רכבו סתם, בשביל הבריאות, וכך עברו עליהם ימיהם. מלבד האחוזה שהתגורר בה, היו לסיכובסקי עוד שתי אחוזות והרבה שדות, יערות, גרנות, אסמי תבואה, ממגורות, וגם הרבה איכרים.

שבוע ימים עשה סבא עם ברל-בנדט, ודי היה בכך כדי להכיר, פחות או יותר, את האחוזה, את האיכרים ואת כל מה שנדרש מקומיסר. הם נתנו מיד לאקונום הוראות חדשות והכניסו שיפורים ושינויים בכל תחום. גם בשתי האחוזות האחרות הנהיגו חידושים לרוב. הסבא וחתנו לא נחו לרגע. סבא, בחוכמתו, נוכח מיד שברל-בנדט הוא אכן בחור מוכשר וחרוץ שמתאים מצוין לעסק. סבא עודד אותו, אף על פי שידע כי בעצם אין בכך כל צורך. הפריץ מצדו ביקר אצלם כל יום והיה מרוצה מאוד ממראה עיניו. הוא ראה שהם משתדלים להכניס סדר בכל התחומים שהיו מוזנחים כל כך בימיו של הקומיסר הקודם.

לקראת סופו של השבוע צץ בראשו של סבא הרעיון, להקים באחוזתו של סיכובסקי מבשלה ליי“ש ולבירה. מבנים ריקים רבים יש באחוזה ואין צורך לבנות משהו חדש, רק לסדר מעט בפנים. הפריץ ירוויח מזה הון עתק. תפוחי אדמה⁶⁴⁰ הרי יש לו ממילא, ואם יצטרכו עוד קצת בשביל המבשלה, הרי גם אדמה טובה יש לו די והותר, ואפשר אפוא לזרוע כל כמה שרוצים. צמיתים גם כן יש לו בלי סוף, יותר מן המספר הדרוש לעבודה בשדות. ובנוסף, אולי גם ברל-בנדט ירוויח משהו מהצד. הפריץ קבע את שכרו – חמש מאות רובל לשנה במזומן, לבד מכל המצרכים. עכשיו ודאי ייתן לו אלף רובל לשנה, או אחוז מסוים מכל דלי של יי”ש; זה פשוט יהיה עסק גדול, וברל-בנדט בנוי לזה. ואגב, גם הפריץ עצמו לא יתנגד לתוספת של עוד כמה אלפי רובל לשנה.

סבא הציע זאת לסיכובסקי והלה הסכים. מיד ניגשו לעבודה ובתוך חודשים ספורים קמה לה מבשלת שיכר מושלמת. ראשית היו צריכים לרכוש שבעים שוורים, שיזללו את ערימות גרעיני הלתת.⁶⁴¹ ברל-בנדט נטל אפוא את מרכבת האצילים, זו הרתומה לארבעה סוסים לרוחבה, יצא ביום ראשון לשוק של קאמניץ וקנה את השוורים. הפריץ היה שבע רצון מן הרכישה. ברל-בנדט קנה טוב ובזול, ובעיקר – ביושר. עשרה שבועות הואבסו השוורים במרעה ולאחר שהשמינו כראוי מכרו אותם במחיר של תשעים רובל לשור, שעה שבקנייה שילמו על כל שור ארבעים רובל בלבד.

עד שבא החורף כבר הספיקו פעמיים לקנות שוורים ולמוכרם, ובכל פעם ברווח טוב. העסק עם היי"ש התנהל למישרין, ועוד לפני החורף הרוויח הפריץ יותר מעשרים אלף רובל נקי. זה היה סכום מכובד, אפילו עבור פריץ עשיר! מובן מאליו שהפריץ היה מרוצה מאוד מברל-בנדט, ועל כן הפקיד בידיו את מכירת כל התבואות. גם את הסוחרים, שבאו דרך קבע אל הפריץ כדי לרכוש ממנו תבואה, שלח אל הקומיסר היהודי הצעיר. כך היה ברל-בנדט גם האחראי על הקניות ועל המכירות באחוזה. סיכובסקי התהלך בחצרו, מקטרת ארוכה בפיו, רגוע ונטול דאגות. העיסוק היחיד שנותר לו היה ציד וקבלת פני אורחים.

היחידה שלא שמחה על השגשוג הפתאומי הייתה הפריצה. בעיקר הרגיזה אותה העובדה שיהודי הוא שמנהל את כל העניינים, שהוא נעשה למין פריץ שכזה, בעל בית על כל החצר. בערקה – כך קראו לברל-בנדט בקיצור – היה בחור יפה תואר, גבה קומה וגנדרן. הוא לבש בגדים נאים יותר מאלה של הפריץ, שהיה אדיש לגמרי למראהו החיצוני. הפריץ הסתובב, בדרך כלל, בבגדים מוזנחים והתעצל אפילו להזמין חייט ולמדוד לעצמו בגדים חדשים, וגם זה חרה כמובן לפריצה. אך לברל-בנדט היו מעט מאוד עסקים איתה. כל עסקיו היו עם הפריץ, ורק עמו.

אבל היא לא שקטה וחיפשה כל הזמן הזדמנות להעליל עליו. היא ביררה וחקרה אודותיו אצל האקונום – איך מתנהג הקומיסר הצעיר, האם אין הוא גונב וכדומה. האקונום הבין כי הפריצה מבקשת לטפול על ברל-בנדט איזושהי עלילת שווא כדי להיפטר ממנו. הוא פער אפוא את פיו וסיפר עליו הרים וגבעות – שהוא פריץ לכל דבר, שהוא נוהג כגדול שבגדולים וסבור שהוא חשוב יותר מן הפריץ האמיתי, שאפילו האיכרים כמעט שאינם מבחינים בין הפריץ האמיתי לבין המתחזה. “תהיה חכם ותתפוס אותו בגניבה” – רמזה לו הפריצה – “ואז בערקה גם יחטוף מלקות.”

האקונום הבין כי הפריצה מצפה שפשוט יבדה עלילה מלבו. הוא מצא שלושה איכרים פיקחים, שהיו מובילים יי“ש לסבא בקאמניץ, והורה להם לומר שבכל העגלות שמובילות כמויות גדולות של יי”ש אל אהרן-לייזר, ישנן גם כמה חביות יי“ש המיועדות לזליג אַנדאַרקעס, אביו של ברל, שהוא בעל בית מרזח. האקונום ידע, שאם האיכרים יספרו שהם מבריחים חביות יי”ש אל אהרן-לייזר, הפריץ לא יאמין להם, שכן אהרן-לייזר נודע בקרב הפריצים כאיש ישר שלא יתעסק בשטויות כאלה. אבל על זליג – הפריץ עשוי להאמין, וזה יטיל כתם של ממש על ברל-בנדט. הוא העניק לכל איכר שלושה רובל כדי שיעידו, שהם עצמם מביאים לזליג חביות יי"ש.

לאחר שהאקונום השלים את תכניתו, הלך אל הפריצה וסיפר לה סיפור כזה, שעיקרו: הגויים מובילים יי“ש גנוב לאביו של ברל. הפריצה, שלא יכלה לכבוש את שמחתה, ציוותה להביא לפניה את הגויים, והללו אישרו שבעגלות היי”ש המיועדות לאהרן-לייזר יש גם חביות בשביל זליג. “האם תהיו מוכנים להישבע על כך?” – שאלה הפריצה.

“אנו מוכנים” – השיבו.

באותו זמן היה הפריץ במסע ציד, וכשחזר סיפרה לו הפריצה בהתרגשות, שהקומיסר אינו אלא גנב. הפריץ קרא לאיכרים, והללו חזרו ואמרו כי הם אכן מובילים יי"ש גנוב. הפריץ לא האמין להם ופקפק בדבר. הוא סיפר זאת לברל-בנדט והוסיף: “אמנם, קשה לי להאמין בכך, אבל בכל זאת עליך להוכיח לי שהאיכרים משקרים.”

ברל-בנדט נבהל עד מאוד. הייתה זו, ככל הנראה, הפעם הראשונה שבה איבד את עשתונותיו ואת ביטחונו. הסיפור הזה היה כל כך שטותי, מכוער ומרושע. כיצד יעלה בידיו להוכיח כי האיכרים משקרים? הוא סיפר זאת לאישתו והיא פרצה בבכי. תחושת אסון ירדה על הבית.

אישתו של ברל-בנדט נסעה הביתה והביאה את אביה, שמא יצליח הוא לעזור. סבא ניגש קודם כול אל הפריץ והטיף לו מוסר, כיצד הוא מסוגל להאמין לשקרים ולעלילות שכאלה. לאחר מכן טען בפניו, כי לו רצה ברל-בנדט לגנוב, היה עושה זאת בדברים יקרים יותר מאשר כמה חביות יי"ש. נהפוך הוא. הוא כל כך ישר והגון, עד שהוא מסרב אפילו לקבל “מתנה געלט”⁶⁴² מן הסוחרים שעובדים אתו. לא אחת החזיר מתנות יקרות ואפילו ניתק את קשרי המסחר עם האנשים האלה.

“אתה עצמך יודע” – טען סבא – “עד כמה אתה חשוב ויקר לו, אפילו יותר מאביו ומאמו, מאישתו ומילדיו. ברור שזו עלילה שצצה בראשו של מישהו בחצר שרוצה לחתור תחתיו…”

“אבל שלושה איכרים נשבעו” – אמר הפריץ, ואחר כך הוסיף: “גם אני לא כל כך מאמין לזה. אבל יש לי רעיון – ניתן מלקות לאיכרים… ואז נדע. נכה אותם חזק כל כך עד שיספרו את האמת.”

“זו הצעה חמורה מדי” – אמר סבא. “יש לי הצעה פשוטה יותר. תן לאיכרים האלה עבודה באיזה אסם, שיעבדו שם לבדם. בו בזמן תציב מאחורי הקיר איש פיקח וישר, שיקשיב לשיחתם. איכרים, אם הם שותפים לדבר עבירה, אוהבים לדבר על כך בינם לבין עצמם. מן הסתם ידברו על כך ויודו שנשבעו לשקר.”

הרעיון מצא חן בעיני הפריץ. “אני עצמי אעמוד מאחורי האסם” – הכריז. “ככלות הכול, העניין הזה נוגע גם לכבודי שלי. הפריצים האחרים כולם לועגים לי על שאני מעסיק יהודי כקומיסר. הם אומרים שעוד אשלם על כך ביוקר.”

מיד ציווה הפריץ לתת לשלושת האיכרים עבודה באחד האסמים, סמוך לארמונו, והוא עצמו הסתתר מאחורי הקיר כדי להקשיב לשיחתם. הוא עמד כך זמן רב, בוודאי כמה שעות. בהתחלה שוחחו ביניהם האיכרים על הא ועל דא, כדרכם של אנשים רגילים. אבל אחר כך הביע אחד מהם חרטה על שהסכים להצעת האקונום ונשבע לשקר. הרי הקומיסר הוא איש טוב ולמה זה מגיע לו? וכך דיברו ואף החלו לדון ביניהם שמא כדאי להודות שהייתה זו שבועת שקר. בתוך כך נכנס הפריץ לאסם. הגויים, כמובן, עמדו פעורי פה, המומים כמתים.

“נו, עכשיו לפחות תספרו לי מיהו זה שעומד מאחורי המזימה!” – אמר להם. “שמעתי את כל מה שדיברתם.” הם נפלו לרגליו ובבכי סיפרו לו את כל פרטי המעשה, מן ההתחלה ועד הסוף. הפריץ ציווה לקרוא לאקונום, הלה הגיע והפריץ שאל אותו: “אמור לי, האם אתה עצמך המצאת את הסיפור או שמישהו אחר נתן לך את הרעיון? אני רוצה לשמוע את האמת ורק את האמת, כי אם תשקר אכה אותך עד שלא תישאר לך עצם שלמה אחת.”

האקונום, שנבהל מאוד, הודה מיד שהייתה זו, במחילה, הפריצה עצמה שדחפה אותו לכך והוא בעצם אינו אשם. הפריץ, שלא אהב לחכות יותר מדי, קרא מיד לאישתו והעמיד אותה מול האקונום. הפריצה הודתה שאכן היא זו שדחפה את האקונום לכך, משום שרצתה להיפטר מבערקה שנוא נפשה.

וכך נסתיימה הפרשה: האיכרים קיבלו שישים מלקות וכמותם גם האקונום, שבנוסף נטלו ממנו את מִשְׂרתו והפכוהו לצמית פשוט, מעמד שממנו השתחרר זה כבר. בשל עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו נישק הפריץ את ברל-בנדט על ראשו ואמר: “מכאן ואילך לא אסכים לשמוע שום הלשנה עליך.”

כאמור, סיכובסקי היה איש הגון מאוד, ומובן שהתנהגותה של אישתו פגעה בו והרגיזה אותו. הוא לא היה מוכן לדבר איתה ואף להתגורר במחיצתה סירב. מברל-בנדט ביקש לשפץ עבורו בית חדש ובינתיים עבר להתגורר באחוזתו השנייה.

ברל-בנדט גם דאג לריהוט הבית ולקישוטו. הוא נסע לבריסק והזמין שם אצל סוחרי הרהיטים את הריהוט היקר ביותר שמוכרים בוורשה. הבית סודר בטוב טעם בלתי רגיל. כל הפריצים שבסביבה התפעלו. הם התקשו להאמין שליהודי יכול להיות טעם טוב כל כך בדברים שכאלה. מעתה נהג הפריץ לבוא מידי יום במרכבתו אל ברל-בנדט. הדודה הכינה עבורו ארוחות טובות, ומאז הוא הוקיר והעריך גם אותה. היא הייתה קטנטונת ורזה – כפי שנראתה שעה שנישאה, כשהייתה בת אחת-עשרה – אבל פיקחית מאוד וחרוצה. היא הייתה ההיפך הגמור מבעלה, שהיה גבוה, שמן ויפה. לידו נראתה כמו ילדה.

סיכובסקי נסע להתארח אצל חבריו הפריצים, ולביתו שלו חדל להזמין אורחים – כל הפריצים כבר ידעו את פרטי הסיפור. מצבה של הפריצה היה הרבה פחות נעים – בעלה עזב אותה והפריצים כולם ריכלו על כך.

אביה של הפריצה היה בּוֹגוֹסְלָבסְקִי, פריץ עשיר שהתגורר ליד קאמניץ. הוא היה טיפוס סולידי; לא כל כך טוב והגון כמו חתנו, אבל חכם גדול, ובקרב הפריצים שבסביבה נחשב לאדם שקול ובעל ניסיון. היה לו בן, נוכל גדול, שנתפרסם כאחד מגדולי ההוללים שבפריצים. מילדותו בזבז הרבה מכספי אביו, אך האב הפיקח למד את הלקח ונטל מבנו את כל סמכויותיו באחוזה. הוא הודיע לכולם, גם לאקונום וגם לכל היהודים שעמדו בקשרי מסחר עמו, שלא יאמינו לבנו אפילו בשווה פרוטה, משום שאין בדעתו לשלם כלום.

בן זה – אחיה של הפריצה – שמע על המתרחש ובא אל אחותו שבאחוזת צ’כצובה, כדי לדון יחד עמה מה ניתן לעשות. היא בכתה בפניו עד בלי די, והוא הביע את נכונותו לרצוח את הקומיסר. “לא נורא” – אמר לה – “זה לא כל כך מסוכן להרוג ז’יד.”⁶⁴³

היא ביקשה לעצור בעדו, משום שחששה שישלם ביוקר על מעשה שכזה. בכל אופן, את בעלה ודאי לא תצליח להחזיר לעצמה באמצעים כאלה. הבן ההולל הסכים לדבריה ושניהם נסעו לאביהם.

האב אהב את סיכובסקי; הוא ידע שחתנו מרוצה מאוד מן הקומיסר היהודי. כאשר שמע על המהומה שחוללה בתו ועל העלילה שטוותה, רגז מאוד על חוסר הגינותה, אבל העמיד פנים שאינו יודע דבר ולא נסע לבקרה. הוא ידע שבסופו של דבר היא תיאלץ לבוא אליו כדי לבקש את התערבותו.

כשהגיעו השניים לבית אביהם, אחזה בבוגוסלבסקי בהלה גדולה: פניה של בתו השתנו לבלי הכר. הוא עשה עצמו כאינו מבין, ושאל: “מדוע באת לבדך, היכן סיכובסקי?” היא הרכינה ראשה ושתקה, והאח החל לספר את כל פרטי המעשה, אבל בצורה חד צדדית, לגמרי לטובת הבת. הזקן הפסיק אותו. “מוטב שהיא תספר בעצמה” – ציווה – “ואתה, צא מן החדר!”

כשנותרו השניים לבדם, הטיף לה הזקן מוסר. הוא אמר כי לבעלה לב זהב, שהוא עצמו מאוד אוהב אותו, ושהוא יקר לו ממש כמו ילדיו שלו, שעתה סובל אביה מכל הפרשה הזאת, ושבכלל היא נהגה שלא ביושר. מה רצית מן הקומיסר היהודי? מדוע רצית לאמלל את חייו? האם הוא גרוע מפולני שיכור? וכך הלאה. הבת האזינה לאביה ודבריו נכנסו ללבה. הוא דיבר עמה ארוכות, ועתה הכירה בטעותה. היא הבינה שאת האסון הזה המיטה על עצמה במו ידיה ושהיא זו שהרסה את חיי המשפחה שלה במחיצת בעל נהדר כל כך. היא בכתה בכי תמרורים לפני אביה. ואז אמר לה האב: “עדיין לא מאוחר מלתקן את המעוות. היודעת את כיצד? דרך הקומיסר… בקשי ממנו, והוא יסדר את הכול.”

זה כבר היה יותר מדי. לבקש מיהודון שהיא מתעבת – זה כבר מעל ומעבר לכוחותיה. אבל הזקן הרגיע אותה: “אינך צריכה ללכת אל הקומיסר עצמו, אלא לחותנו. הוא יהודי חכם מאוד, שבוודאי יצליח לסדר זאת.” חותן הרי אינו חתן, אלא משהו אחר לגמרי. הרעיון החל למצוא חן בעיניה. דבר אחד לא הבינה – מדוע זה יסכים אהרן-לייזר הזקן להשכין שלום, שעה שהיא רצתה לעולל דבר נבזי כל כך לחתנו.

“לא נורא” – השיב לה האב. “הזקן ירצה. הלא אמרתי לך שהוא חכם, יהודי מאוד חכם, והוא יסכים. הוא יאלץ לעשות זאת, משום שהמצב הנוכחי אינו נוח גם לקומיסר עצמו. הוא לא יחזיק זמן רב במשרתו בשעה שהפריץ מסוכסך עם אישתו רק בגללו. ועוד דבר לי אליך: לעולם אל תעזי עוד לנהוג כך בקומיסר. זו הפעם הראשונה והאחרונה. זכרי זאת! אף אחד אינו יכול לאחל לעצמו קומיסר טוב יותר, שמנהל את האחוזה במסירות כזאת!” לבסוף אמר לה האב לנסוע למחרת לביתה, והוא כבר ידאג לאהרן-לייזר.

בוגוסלבסקי שלח מכתב לסבא וביקשו לבוא אליו, לא בעניין עסקי אלא בעניין אישי. סבא השיב, כי השבוע פשוט אין לו זמן, הוא עסוק מעל הראש, אבל אחרי שבת יבוא אליו. סבא הבין מיד שבוגוסלבסקי רוצה לבקש ממנו שישכין שלום בין השניים. מפי בתו למד כי הפריצה מצטערת מאוד שבעלה נטש אותה ומבלה את כל זמנו עם ברל-בנדט. סבא דחה אפוא בכוונה תחילה את בואו לעוד שבוע, כדי שלפריצה יכאב הלב עוד קצת.

כשסבא הגיע סוף סוף, קיבל אותו בוגוסלבסקי באדיבות מופלגת ובחום וכיבדו בתה ובסיגרים טובים, כמו היה פריץ מכובד. בסופו של דבר הגיעה השיחה לעניין הבת, ובוגוסלבסקי סיפר כי הטיף לה מוסר לרוב. הוא ניהל עמה שיחה ארוכה והעמיד אותה על חומרת הדברים. עתה היא מתחרטת על מעשיה. היא בכתה בלי סוף, ועתה הגיע הזמן להתפייס. כיוון שלמשימה כזו אין מתאים יותר מסבא, שעליו אפשר לסמוך לחלוטין, צריך לנצל את הזמן ולא להאריך יותר מדי את העסק ביש הזה.

סבא נשא אז נאום גדול. הוא סיפר עד כמה הוא עצמו מצטער על כל העניין וטען בפני הפריץ שגם אם יצליח להשכין שלום, מי יודע מה יהיה בהמשך. “הבה לא נשלה את עצמנו” – אמר סבא. “הפריצים הצעירים, ההוללים, ובמחילה – גם נשות האצילים, אינם יכולים להשלים עם העובדה שיש קומיסר יהודי, שהפריץ מעניק לו את כל הסמכויות. הם אינם תופסים שיש יהודים ישרים כמו חתני. ובכל הקשור לבתך, אני מרגיש שבתוך תוכה היא פשוט שונאת יהודים, ובטח גם בעתיד היא תחפש משהו לטפול על הקומיסר.”

“ואף על פי כן” – המשיך סבא בנאומו – “צריך להתפייס, ואינני מסרב לבקשתך. יהודים הרי ידועים כאוהבי שלום. אני כבר אדאג לכך” – הוסיף ואמר – “ואתה מצדך תדאג שמכאן ואילך תתייחס בתך טוב יותר אל הקומיסר, על פי ערכו. התבונן מסביב בעצמך. כיצד נראתה האחוזה קודם לכן וכיצד היא נראית עכשיו. עכשיו יש סדר, ממש ‘אַ מחייה’.⁶⁴⁴ חוץ מזה, הוא הרי גם מכניס כל כך הרבה כסף, שאפילו הפריץ בעצמו כלל לא העלה על דעתו.”

“אמרתי לה את כל זה בעצמי וגם הטפתי לה מוסר” – אמר הפריץ הזקן – “עכשיו היא כבר תתנהג אחרת לגמרי.”

סבא נסע אפוא אל חתנו שבצ’כצ’ובה. מיד עם בואו הגיע המשרת וביקש מפָּן אהרן-לייזר לסור אל הפריץ. סבא הלך אליו. סיכובסקי קיבל אותו באדיבות ואמר לו, כי הוא אכן כועס מאוד על אישתו, שיכלה להרוס את בערקה ואת כל משפחתו. אבל קרה מה שקרה. לעולם כבר לא יאמין לשטויות שכאלה על הקומיסר, שטויות שעלולות היו לגרום למותם של חפים מפשע.

אף שסיכובסקי באמת רגז על אישתו, בכל זאת הבין סבא, שבתוך תוכו גם הוא מעוניין להתפייס איתה, אבל פשוט לא נמצא האדם המתאים שיעזור לו בכך. סבא דיבר ארוכות ובגילוי לב עם סיכובסקי, וסובב את השיחה לכורח שבעשיית השלום. ראשית, זה פשוט אינו יאה לפריץ; שנית, מן הסתם עתה תיטיב אישתו את דרכיה.

“יכול להיות” – העיר סבא – “שאין מישהו מתאים לטיפול בבעיה זו. ובכן, פריץ, דע לך כי אני בהחלט יכול לטפל בזה, ומכבודך לא תיגרע, חלילה, ולו גם שערה אחת.”

הפריץ הסכים, וכדי לסיים את השיחה הבלתי נעימה אמר: “ועתה הבה נדבר על בניית מבשלת שיכר…”

“לזה עדיין לא התכוננתי” – השיב סבא – “יש לנו עוד זמן.”

סבא עוד דיבר עם הפריץ זמן רב, ולאחר שנפרד ממנו לשלום הלך אל חתנו. גם עליו ציווה סבא לדבר עם הפריץ על התפייסות. הפרשה הזאת כבר צריכה להסתיים, ואם גם החתן ידחוף מן הצד, יחוסל העניין הרבה יותר מהר.

סבא נסע וברל-בנדט הלך אל הפריץ ודיבר אתו על הפיוס. הוא, ברל-בנדט, מבטיח כי יתייחס אליה כמו שהוא מתייחס אל הפריץ ויהיה מוכן לשכוח את כל מה שקרה. הפריץ אמר שמה שיעשה ברל-בנדט יהיה מקובל גם עליו.

בערקה הלך אפוא לפריצה, ובאותה שעה ישב עמה אחיה, הנוכל-ההולל, ששהה בביתה כל הזמן כדי שלא תתעצב. האח, בראותו את הקומיסר היהודי, מיהר להיכנס לחדר השני. הפריצה קיבלה את פניו של פאן בערקה באדיבות והם שוחחו ביניהם באריכות. שיחתם עלתה יפה, ובסופה אמר לה ברל כי הוא מוכן ללמד עליה זכות ולשכוח מהכול, העיקר שיהיה שלום. הברוגז הזה כבר עולה לו בבריאות. הפריצה ביקשה ממנו סליחה ואמרה: “אני יודעת שאתה אדם ישר. הבה נשכח מהכול.”

לאחר מכן שלח ברל-בנדט את אישתו לאביה, אהרן-לייזר, כדי שתדווח לו על כל השיחות שניהל עם הפריץ ואישתו. אהרן-לייזר כבר הגה תכנית כיצד להשכין שלום. הוא נסע מיד אל הפריץ וִילֶווינְסְקי, שהוא ואישתו היו ידידים קרובים של בני הזוג סיכובסקי. בזמן הסכסוך הגדול עם אישתו ביקר סיכובסקי כמה פעמים אצל הווילווינסקים. גם וילווינסקי היה מן הפריצים ההגונים, ונראה שבשל כך התיידד עם סיכובסקי, שאצלו שתו לשכרה ושיחקו בקלפים, אבל במידה.

סיכובסקי לא סיפר לווילווינסקי דבר על הסכסוך עם אישתו, וייתכן שהדבר נודע לו מאחרים. עתה, בכל אופן, סיפר לו סבא את הכול בפרוטרוט, והוסיף שלדעתו הזוג כבר רוצה להשלים, אבל עדיין לא נוצרו התנאים המתאימים לכך. “לכן אני מציע” – אמר סבא – “שתזמין אותו לבלות במחיצתך איזה ערב, ואישתך תזמין את מאדאם סיכובסקי; אלא שקודם כול תשלח אישתך להביא את הגברת, ורק אחר כך, כשהיא כבר תגיע, תשלח אתה להביא את האדון. הוא לא צריך לדעת שגם אישתו מוזמנת. כאשר הוא יגיע, תתחיל להכין אותו. תשוחח עמו על שלום והתפייסות, ואז אני אבוא לעזרתך. אתה רשאי לספר לו כי על הברוגז נודע לך ממני.”

ואכן, כך עשה וילווינסקי. הגברת הגיעה ראשונה ואחריה סיכובסקי עצמו. וילווינסקי הכניס אותו לחדר נפרד ובזהירות החל בשיחה על השכנת שלום. בתוך כך הגיע גם סבא, אבל הוא לא נכנס לחדר. וילווינסקי קם ואמר: “רעייתי לא מרגישה כל כך טוב. בוא ניכנס אליה.”

הם נכנסו יחדיו לחדרה של בעלת הבית, וסיכובסקי הופתע לגמרי: ליד אישתו של וילווינסקי ישבה לא אחרת מאשר הגברת סיכובסקי. האווירה הפכה למאוד לא נוחה. סיכובסקי ביקש לעזוב את החדר, אבל הם מנעו בעדו והוא נאלץ להישאר ולשבת. המשרתים הביאו לחדר כיבוד – תה עם עוגיות – ובזמן ששתו ושוחחו אמר וילווינסקי: “הרי הזמנתי לכאן גם את קוטיק, הבה נקרא לו לכאן, הרי תמיד נעים כל כך לבלות בחברתו.” סבא נכנס לחדר והתיישב ליד השולחן. כעבור זמן מה מצאו וילווינסקי ואישתו איזה תירוץ ויצאו מן החדר. סבא ניגש ישר לעניין.

הוא התחיל, כמובן, בנאום הגנה ארוך ודיפלומטי על הפריצה, שבעצם אין היא אשמה כל כך, וכן הלאה. הוא סיים בכך שעל סיכובסקי להושיט לאישתו יד לשלום כדי לשים קץ לדבר. סבא כחכח קלות בגרונו, ואז נכנס הזוג וילווינסקי. וילווינסקי נטל את ידה של הגברת סיכובסקי ואישתו נטלה את ידו של האדון סיכובסקי, ובכוח הובילו אותם זה אל זו. הם לחצו ידיים והתנשקו. היה ששון ושמחה. רתמו את הסוסים וכולם נסעו היישר לארמונו של סיכובסקי. הם בילו שם נהדר בצוותא, ובכך בעצם נסתיימה המריבה.

אז החלו זמנים טובים ביחסיהם של ברל-בנדט והפריצה. עכשיו יכול היה להיכנס אליה עם הודעות על מצב האחוזה והמשק. היא התייחסה אליו אחרת לגמרי, ואפילו הרשתה לעצמה לשאול אותו מה חדש בעולם ומה כתבו בעיתונים. היא בילתה במחיצתו שעות רבות. ואף על פי כן התמסר עתה הרבה יותר לעבודתו. הוא היה איש עמל חרוץ. בחורף קם בשש בבוקר, ובקיץ – בשעה ארבע, ומיד החל בעבודה. הוא לא רצה לסמוך על האקונום. בקיץ רכב במשך רוב שעות היום על סוס. הוא הגיע לכל מקום, השגיח על הכול, פיקח ונתן הוראות. בחורף בילה כמעט את כל זמנו במבשלה. הכול שם היה נקי ומצוחצח. אנשי מכס האקציז שבאו לבקר היו אחוזי התפעלות. הניקיון שלט בכל מקום – בעבודה ובמחלקות השונות, באסמים ובמחסנים.

השמועה על הניקיון והסדר נפוצה למרחקים, והפריצים השכנים, שאף הם היו בעלי מבשלות, באו לראות וללמוד. הם תמיד קבלו באוזני סיכובסקי, שאין הם מצליחים בשום אופן להשליט אצלם סדרים נאים כאלה. כה נקייה הייתה האחוזה – פועלים הרי לא חסרו, ותמיד טאטאו שם ושפכו חול. סיכובסקי התגאה בניקיון הבוהק של נחלתו. פריצים רבים רצו שיהודי יהיה הקומיסר שלהם, אבל הם חשבו שאין זה הולם ואין זה נאה ובשל כך הפסידו ממון רב. כל העבודה באחוזות נוהלה בצורה מיושנת. לא היה מי שיחשוב, ישנה, ישפר ויכניס חידושים. ברל-בנדט הזמין עיתוני כלכלה וניהול מגרמניה והשתמש בעצות רבות שקרא בהם.⁶⁴⁵

פרק שלושה-עשר: המרד הפולני

חייו של ברל-בנדט * חתונת בתו * המרד הפולני * איך כמעט הלקו את הפריצה * ברל-בנדט מציל את הפריצה * שמואל

לדודי ברל-בנדט היו ארבע בנות ובן אחד. ברל ואישתו היו מבוגרים מבתם הבכורה, ברכה, רק בשתים-עשרה וחצי שנים. חמשת ילדיהם נולדו בתוך חמש שנים, ובזה סיימו להביא ילדים לעולם. הם חיו בצ’כצ’ובה כמו נסיכים. חייהם לאחר הפרשה היו נפלאים, וזוג הפריצים התייחס אליהם כל כך טוב, כאילו היו בני משפחה. אפילו המפתחות לכל הרכוש נמסרו לידיהם. במשרדו של בערקה ניצב ארון גדול עשוי עץ אלון ולידו שידה, שם נשמרו כל תכשיטיה של הפריצה שלא נעשה בהם שימוש רב. אפילו את כספו שמר הפריץ בארון של בערקה.

ברל-בנדט גם דאג לבגדיו של הפריץ. סיכובסקי עצמו לא ידע אף פעם מתי ולאיזה בגדים יזדקק. ברל-בנדט היה נוסע לבריסק לקנות לו בד לבגדים. לעתים קנה בגדים גם עבור הפריצה. ברל-בנדט, או בקיצור, בערקה, הלביש את הפריץ ואישתו בבגדים יקרים ומפוארים הרבה יותר משאר הפריצים שבסביבה. כשנסע לבריסק, תמיד הביא לפריצה תכשיטים בשווי של כמה מאות רובל. פעם הביא לה צמיד ששוויו אלף וחמש מאות רובל, פעם פניני אלמוג ששוויים אלפיים רובל, וכל התכשיטים האלה היו מונחים אצלו בשידה. תמורת שירותים אלה דאג הפריץ שגם ברל-בנדט ובני משפחתו ילבשו בגדים מפוארים, וכשהחייט הגיע לאחוזה הזמינו בגדים גם להם.

כשמלאו לברכה, בתו הבכורה של ברל, חמש-עשרה שנה, אמר הפריץ שהגיע הזמן לשדכה. “אני עצמי אתן לה” – הוסיף ואמר – “אלף רובל לנדוניה (באותם ימים נחשבה נדוניה בסכום כזה למכובדת מאוד). גם הבגדים וכל הוצאות החתונה יהיו על חשבוני.”

ברל-בנדט פנה אפוא לשדכנים וביקש שיציעו לו שידוך הולם; זה היה פשוט ומהיר, ובתוך זמן קצר נחתמו ה“תנאים” באחוזת צ’כצ’ובה. הפריץ הציע כי אלף הרובל שהבטיח יישמרו בידיו של נאמן מבריסק, והורה לקנות לחתן על חשבונו שעון זהב עם שרשרת זהב ששוויים מאה וחמישים רובל.

כדי להביא את כל האורחים לטקס חתימת ה“תנאים”, שלחו מן האחוזה שתי מרכבות ושלוש עגלות. בעת הטקס הסבו הפריץ ורעייתו ליד שולחן קטן והשתתפו בשמחה יחד עם כל האורחים. למחרת הזמין הפריץ את כל האורחים לארוחת צהריים. את האוכל, שהוכן מבעוד יום, העבירו מביתו של הדוד אל ארמונו של הפריץ.

החתונה נקבעה לראש חודש ניסן, למועד שבו מופסקות כל העבודות במבשלה, מפני שבקיץ אי אפשר לייצר יי"ש. כל בני המשפחה – ואף אני בתוכם – הגיעו לחתונה בעגלות ובמרכבות שברל-בנדט שלח. אני זוכר שהגיעו שישה-עשר זוגות סוסים רתומים לכל מיני סוגי כרכרות, מרכבות ועגלות. עשרות סוחרים באו לחתונה, וברל-בנדט דאג למקום לינה לכולם. אחר כך הגיעה גם להקת הכליזמרים מקוברין, עם שעפּסל בראשם ועם טודרוס הבדחן.⁶⁴⁶

משפחתנו הקדימה לבוא שלושה ימים לפני מועד החתונה, שעה שהמבשלה פסקה לעבוד. במבשלה ניצבו אגנים גדולים מלאים מים חמים. אני, שמואל בנו של הדוד, וישראל, אחיו הקטן של אבא, התרחצנו באגן כזה. סמוך אלינו עמד אגן מלא מים קרים, ואחד השקצים⁶⁴⁷ הצעירים התיז עלינו קצת מים קרים; אנחנו צחקנו, אבל את שמואל, ה“בן יחיד” של ברל-בנדט, זה הרגיז. הוא אמר לו שיספר על כך לאביו והשייגעץ יקבל מלקות.

האיכר חשב ששמואל מהתל בו והמשיך בשלו, אבל זו כלל לא הייתה מהתלה. שמואל, ה“בן יחיד”, חזר הביתה ובכה בפני אביו, שאנדרי השייגעץ התיז עלינו מים קרים בזמן שישבנו באגן החם. בגללו יכולנו להצטנן. אביו, שלא טרח לערוך חקירות ובדיקות, זימן את האחראי על הענשת האיכרים והורה לו לתת לאנדרי חמש-עשרה מלקות. פסק הדין בוצע ללא הנד עפעף. אנדרי בא ונפל לרגליו של שמוליק הקטן, בכה וביקש מחילה. זה היה מחזה נתעב, אבל אנחנו התפעלנו מעצמתו של אביו.

החתונה הייתה נהדרת. הוגשו מאכלים יקרים, ובשרים למיניהם אף הם לא חסרו. הפריץ ציווה להוציא לכבוד החתונה את כל כלי הכסף שברשותו כדי להוסיף גם יופי לשמחה. הפריץ והפריצה עמדו סמוך לחופה, וסעודת המצווה נמשכה משש בערב ועד שש בבוקר. למחרת היום הזמין אליו הפריץ את כל האורחים לסעודת צהריים, מלווה בנגינתם של הכליזמרים. הוא התפעל מנגינתם של שעפּסל ולהקתו ואמר כי מימיו לא שמע נגינה יפה כל כך. האורחים חגגו כל הלילה באחוזת הפריץ, ואף הוא עצמו רקד עם בערקה ועם הסוחר ר' ישראל-שמואל מבריסק, יהודי ליצן וממולח, שהתבדח כל הזמן עם הפריץ לקול צחוקם של הפריצה והאורחים.

ביום השלישי לאחר החתונה נסעו כל הסוחרים וידידי המשפחה לדרכם. אנו, הקרובים, כמה מנייני אנשים, נשארנו לכל שבעת ימי המשתה, ועמנו נשארו גם שעפּסל ולהקתו.

הפריץ ורעייתו לא התעייפו מן השמחה. הפריצה אף הודתה שעד כה לא הכירה את היהודים. מהעריסה הרגילו אותה: “ז’יד וועזמע וו טאָרבו”⁶⁴⁸ – כלומר: היהודי ייקח אותך וישים בתרמילו.⁶⁴⁹ כל הזמן היא שמעה: “זי’ד, ז’יד”, וזה הפחיד אותה ואיים עליה. כעת נוכחה שהיהודים הם עם חביב ושאפשר לשמוח במחיצתם.

תמו שבעת ימי המשתה וכולנו חזרנו למקומותינו. הפריץ העניק לשעפּסל מאה רובל וטבעת משובצת יהלומים ששוויה מאה וחמישים רובל, וביקש ממנו שיואיל לבוא אליו כל אימת שיתבקש. שעפּסל ועוד שני כליזמרים אכן נהגו לבוא אל הפריץ ארבע פעמים בשנה כדי לנגן בנשפים שלו, ובתמורה קיבל בכל פעם מאה רובל. את ארוחותיהם סעדו הכליזמרים על שולחנו של ברל-בנדט.

שעפּסל נתפרסם בין הפריצים, ורבים מהם הזמינוהו לנגן גם אצלם. בדרך כלל סירב להם, בתירוץ שאין הוא יכול להותיר חתונה יהודית בלי כליזמרים. רק אצל פאן סיכובסקי טוב הלב היה מוכן לנגן. שעפּסל אף פעם לא שתה יי"ש ורק לגם מעת לעת, כמו אישה, כוסית קטנה של יין מתוק, ותמיד רק כוסית אחת. הייתה לו הופעה נעימה ושקטה. הוא לא דיבר אלא מילים ספורות ואף פעם לא שמעו אותו צוחק. כשר' אַבעלע⁶⁵⁰ הליצן היה מפזר בדיחות על ימין ושמאל, וכולם התגלגלו מצחוק, רק אז אפשר היה לראות מין חיוך קטן על שפתיו, כמו על שפתי אבי.

ככה חי לו דודי ברל-בנדט באחוזת צ’כצ’ובה אצל הפריץ סיכובסקי. אבל אין זה הכול. הזכות האמיתית נתגלגלה לידו בימי המרד הפולני המפורסם,⁶⁵¹ כאשר הציל את אדונו שעה שפריצים רבים אחרים נתלו או נורו. בזמן המרד שכנע ברל-בנדט את סיכובסקי שלא לצאת ליער שמא ישלם על כך בחייו.

מוּרַאוויוֹב⁶⁵² המפורסם מינה בכל מחוז שבאזור וילנה שני מושלים צבאיים,⁶⁵³ צירף אליהם קוזקים, והורה להם לבדוק את כל האחוזות שבמחוז ולברר מי מן הפריצים נשאר בביתו ולא הסתפח לחבורות המורדים שביערות. מוראוויוב התיר למושלים הצבאיים להלקות את הפריצים, את נשותיהם ואפילו את ילדיהם, ובכוח המלקות להציל מפיהם להיכן בדיוק הלכו אותם פריצים ומדוע אינם בבתיהם. הקוזקים אכן הילקו בפרגוליהם אצילים ואצילות ואף ילדים בני עשר.

משהגיעו המושל הצבאי של שרשוב ועמו חמישים קוזקים לאחוזת צ’כצ’ובה, לא מצאו את סיכובסקי. הלה יצא מביתו והלך למקום כלשהו. המפקד פנה אל הפריצה ושאל אותה בכעס היכן נמצא בעלה, “המורד”. היא נבהלה ובפנים חיוורות מפחד השיבה שהוא יצא זה עתה ועוד מעט קט יחזור. המפקד לא המתין וצרח אל הקוזקים: “מלקות! ולא להפסיק עד שהיא תגלה היכן נמצא בעלה.”

הקוזקים כבר עמדו להלקותה; הו, איזה מחזה! הם כבר רצו להתחיל ולספור את המכות, אך באותו רגע בא ברל-בנדט במרוצה והודיע למפקד, שהפריץ יצא ממש עכשיו מן הבית ומיד יחזור. “אני ערב לו” – אמר ברל בביטחון. “תחזיק בי, ואם בתוך רבע שעה הוא לא ישוב, אתה רשאי להלקות אותי ואפילו לירות בי.”

ברל שלח את המשרתים להביא את הפריץ מהר ככל האפשר; הוא ידע היכן יש לחפשו. הפריץ אהב לטייל לבדו בשדרות שמאחורי החצר.

המפקד הביט בברל-בנדט: גבה קומה, בריא, יפה תואר, בגדיו נאים. הוא פשוט מצא חן בעיניו. בנוסף על כך, בפיו הייתה רוסית טובה, דבר נדיר מאוד בקרב הפריצים. הוא שאל: “מי אתה?”

“אני הקומיסר של האחוזה” – ענה ברל.

כשנשאל אם הוא פולני, השיב ברל כי הוא יהודי, וגם תשובתו זו מצאה חן בעיני המפקד. הוא ציווה על הקוזקים להניח לפי שעה לפריצה והמשיך לדבר עם הקומיסר היהודי. בתוך כך חזר הפריץ. “אתה צריך להודות ליהודי שלך” – אמר הקצין לסיכובסקי. “לולא הוא, הייתה אישתך חוטפת מלקות.” הוא הזהיר את הפריץ שלא יעז לצאת מאחוזתו לאחר שהוא וחייליו יעזבו, שכן הוא עלול לחזור במפתיע, ואם לא ימצא אותו בבית, לא ימתין אפילו עשר דקות. אישתו וילדיו יקבלו מלקות אכזריות – “לא אחוס עליכם יותר, מרדנים שכמותכם!” לאחר שהיטיבו החיילים את לבם באכילה ובשתייה, הם וסוסיהם, נטלו עמם חבית אלכוהול של עשרה טעפּ ויצאו לאחוזה אחרת.

הפריצה נפלה למשכב בשל הפחד והבושה והייתה במצב אנוש. ברל-בנדט, שדאג לה מאוד, שלח בכל יום מרכבות לבריסק כדי להביא רופאים שיטפלו בה. כעבור כמה חודשים שבה הפריצה לאיתנה. לאחר שהבריאה אמר לה סיכובסקי בנוכחות הקומיסר: “את רואה איזה מזל יש לך שהעלילה שרקמת נגד בערקה לא הצליחה? קיווית אז שבערקה יקבל מלקות ויגורש מן האחוזה, ועכשיו היה זה הוא שהציל אותנו. תארי לעצמך מה יכלו הקוזקים לעשות לך עם פרגולי הברזל שלהם, לולא בערקה.”

סיכובסקי נשאר לשבת בביתו ולא יצא מתוכו במשך כל תקופת המרד. בערקה ניהל את האחוזות עם איכרים שכירים. הם אהבו אותו, ורק אצלו היו מוכנים לעבוד בשדות, כמובן תמורת שכר גבוה במיוחד. באחוזות אחרות לא זרעו כלום, ובמקומות שהתבואה כן צמחה, נשפכו הגרעינים מן השיבולים ואי אפשר היה למצוא קוצרים, אפילו תמורת כסף טוב. האיכרים עשו זאת בכוונה, כדי להרגיז את הפריצים. איכרים מכל הסביבה הגיעו לאחוזות, כפתו את הפריצים והחזירו להם את המלקות שחטפו מהם קודם לכן.

ואילו לברל בנדט הייתה, בימי המרד, עבודה רבה מן הרגיל. מלבד האיכרים, שצריך היה להרגיעם, היה עליו לדאוג שהפריצים לא יגררו את סיכובסקי אל היער. במקום הפעילות הממשית שהפריצים תבעו ממנו, העניק להם סיכובסקי – הודות להשפעתו של ברל-בנדט – תמיכה כספית, בכל פעם כעשרת אלפים רובל. כך היה בטוח, פחות או יותר, משתי הסכנות.

לא קשה אפוא להבין עד כמה הוקירו בני הזוג סיכובסקי את ברל-בנדט. לאחר המרד, כשסיכובסקי שב ונסע במרכבה פתוחה, רתומה לזוג סוסים, נסע כך גם בערקה. כך הוא חי שלושים וכמה שנים. סיכובסקי עזר לו להשיא את חמשת ילדיו ונתן לכל אחד נדוניה בסך חמש מאות רובל, משום שלאחר המרד כבר היה הרבה פחות עשיר.

בערקה נפטר בגיל חמישים ומשהו. ילדיו לא היו מסוגלים למלא את מקומו. בנו שמואל אמנם היה איש הגון, אך חסרו לו השכל והמרץ של אביו. סיכובסקי מסר לשמואל את ניהולה של אחוזה שנייה, קטנה יותר מאחוזת צ’כצ’ובה. כך הצליח לפרנס את כל המשפחה, אולם זה כבר לא היה אותו הדבר כמו בימיו של האב.

כשמתו סיכובסקי ושמואל (שמואל נפטר צעיר לימים), נתנו הפריצה ובנה לדבורה, אישתו של ברל-בנדט, חמש מאות רובל, ודבורה חזרה לקאמניץ. היא גם קיבלה בירושה מחותנה בית גדול ובו התגוררה מכאן ואילך.

פרק ארבעה-עשר: ימים טובים

ראש השנה ויום כיפור * האימה * מלקות * הברכה לילדים * הפחד בבתי הכנסת * אצל החסידים * סוכות * שמחת תורה * ימים טובים בכלל * איך חגגו אצלנו יום טוב

לקראת הימים הנוראים הגיעו ברל-בנדט וכל בני משפחתו לקאמניץ, כמו כל היישובניקים.⁶⁵⁴ הם התארחו בביתו של סבא, ולכבודם הכינו שלושה חדרים. הוא הביא עמו עגלה מלאה כלי מטבח וכלי שולחן. כך בילו כולם את שלושת הימים, של ראש השנה ושל יום כיפור. משפחתו של סבא מנתה חמש בנות, מתוכן שלוש נשואות עם ילדים; ושלושה בנים, מתוכם שניים נשואים עם ילדים. היה שמח.

ברל-בנדט אהב לאכול עם משפחתו בנפרד, אבל בראש השנה, כשחזרו מן התפילה, היה גם הוא צריך לבוא לקידוש בבית סבא. על השולחן היו מונחים סוגים שונים של עוגות טוֹרְט,⁶⁵⁵ פִּירוּשקעס,⁶⁵⁶ עוגות ביצים עם פירורי שקדים וסופגניות סוכר שסבתא נהגה לאפות ושמן יצא בכל העיר בשל טעמן המשובח. הבית היה מלא באנשים – כולם בני המשפחה.

מוקדם בערב ראש השנה, בשעה שלוש, התאספו בביתו של סבא כל הילדים והנכדים, אפילו בני השבע והשמונה, וכן כל בני משפחתו של אחי סבא. הגישו תה עם לעקעך, מיני מרקחת פירות ושנאַפּס מתוק. כולם אכלו ושתו ואחר כך הלכו לבתי המדרש שבחצר בית הכנסת כדי לומר סליחות. ראשונים הלכו הגברים עם הבנים, אחר כך הנשים, הבנות, הכלות והנכדים. אני זוכר שפעם ספרתי את בני משפחתנו שהלכו לסליחות: לא אחד, לא שניים, לא שלושה.⁶⁵⁷ ספרתי יותר מארבעים…

ההליכה לסליחות הייתה כל כך עליזה – נראה היה כאילו חיילים צועדים בסך. כבר אמרו על כך בעיר: “גדוד הצאר” שוב צועד, משום שבבתי המדרש לא העז איש להתחיל בסליחות לפני בואו של “הגדוד”. בחצר בית הכנסת נתחלקה המשפחה: זה הולך לומר סליחות בבית המדרש הזה, ואילו חברו הולך לבית המדרש האחר.

סבא נהג לומר את הסליחות של ערב ראש השנה ושל ערב יום כיפור בבית המדרש הגדול והישן. היה לו מקום שמור ב“מזרח”,⁶⁵⁸ ליד הרב. מקום נוסף היה לו בפינה ליד ה“מזרח”, ועוד מקום בצד דרום, ליד החלון הראשון. בראש השנה וביום כיפור התפלל סבא בבית הכנסת, שם היו לו שלושה מקומות ב“מזרח”: עבורו, עבור אחיו מרדכי-לייב ועבור ה“בן יחיד” של האח. ברל-בנדט התפלל בבית המדרש החדש וגם שם היו לסבא שני מקומות: אחד ב“מזרח” והשני בדרום, גם זה מקום מכובד בהחלט. רק אבא היה חסר, שכן בראש השנה הוא נסע אל הרבי.⁶⁵⁹

בלילו של ערב יום כיפור לא הלך איש מבני המשפחה לישון. כל המשפחה נתכנסה אצל סבא לטקס כַּפָּרוֹת.⁶⁶⁰ קודם לכן כבר קנתה סבתא כמה תריסרי תרנגולים ותרנגולות. בעלי בתים נכבדים בעיירה נהגו לשלוח באותו ערב את “כַּפָּרוֹתיהם” אל ביתו של סבא, משום שהשוחט, שבמשך כל הלילה התרוצץ בין בעלי הבתים החשובים כדי לשחוט את עופותיהם, הגיע קודם כול אל סבא. לשם כך הוכנה בביתו של סבא אורווה גדולה, והרבה בעלי בתים שלחו לשם את תרנגוליהם, כמובן בהסכמתו.

באותו ערב היה השולחן ערוך עם יינות מתוקים, לעקעך ומרקחת פירות. הנוכחים החלו בטקס הכפרות. מקצתם בירכו לעצמם ומקצתם בירכו עם הילדים הקטנים. אחר כך שתו “לחיים” עם השוחט, אכלו משהו לקינוח, והשוחט החל לשחוט את ה“כפרות”. הטקס הזה נמשך כמה שעות. בשעה ארבע בבוקר הלכו כולם לומר סליחות, ואילו הנערות והנערים הקטנים הלכו לישון.

מאז שהייתי בן שבע נהג סבא לקחת אותי עמו לסליחות. את ישראל בנו, שהיה בן גילי, לא לקח. ישראל כלל לא התעניין בסליחות, ואילו לי זה היה יקר וחשוב מאוד ותמיד הפצרתי בסבא שייקח אותי. כשסבא אמר יחד אתי, בערב ראש השנה, את “הסליחות הגדולות”,⁶⁶¹ הוא בכה נורא, וגם אני, בלית ברירה, בכיתי עמו. נהרות של דמעות זלגו מעיני, וסבא היה שבע רצון שנכדו בוכה. אולי בזכות דמעות הילד יעזור אלוהים לכולנו.

סבא בכה בסליחות כל כך חזק, עד כי רגליו רעדו. כשחשתי בברכיו הרועדות של סבא, הייתי מצמיד בכוונה את ברכי לברכיו, כדי שגם בי תתעורר רעדה כזו. אני זוכר שזה אכן השפיע עלי מאוד והבכי שלי עלה מעלה מעלה, למדרגה העליונה. נראה שזה מאוד מצא חן בעיני סבא, והוא לקח אותי עמו אפילו כשלא ביקשתי. סבא היה בכיין גדול, וכנראה הוריש לי את התכונה הזאת. גם עכשיו, כשאני שומע קול בכי, אפילו בשל סיבה פעוטה וקלת ערך, מיד נוצצות דמעות בעיני.

בערב יום כיפור, בשעה שתים-עשרה בצהריים, הלך סבא עם כל המשפחה להתפלל מנחה. סבא חילק חמישים רובל לצדקה, אחיו – שלושים, וכל האחרים – חמישה-עשר או עשרים רובל. הנשים נתנו צדקה בנפרד. וכך תרמה משפחתנו, בסך הכול, צדקה לרוב.

על רצפת בית הכנסת פיזרו שחת וליד דלת הכניסה הונחה ערימה קטנה. כל בעלי הבתים החשובים נשכבו שם, והשמש הראשון,⁶⁶² לבוש קיטל ורצועה גדולה בידו, עמד לידם ומנה לכל אחד מהם ארבעים מלקות. הוא היה מונה בלשון הקודש: אחת, שתיים, עד ארבעים.⁶⁶³ היהודי נשכב לכל אורכו, לבוש בבגדיו העליונים, והשמש הצליף למטה ואחר כך למעלה, על הגב. תוך כדי כך היו המוּלקים מכים “על חטא”⁶⁶⁴ על חזותיהם. העניים לא “זכו” למלקות, משום שתמורת פסק הדין הזה היה צריך לשלם כסף טוב לשמש. כשהגיעו הרבה בעלי בתים, הם היו עומדים וממתינים בתור. בעלי הבתים החשובים יותר היו הראשונים לקבלת המלקות. כשבא סבא לבית הכנסת, מיד השתטח, והשמש החל למנות. אני מאוד רגזתי שסבא שוכב והשמש מרביץ לו…

בערך בשעה אחת וחצי חזרנו הביתה. מיד ניגשו כולם לאכול את העופות עם האטריות. גמרנו לאכול ובירכנו בחיפזון. סבא החל לברך את הילדים בצד אחד של החדר, וסבתא בצד האחר.⁶⁶⁵ הוא קרא לכל הילדים בשמם, על פי הסדר, קודם כול הבנים הבוגרים, הבנות והכלות; אחר כך – הבנות של בנותיו והכלות של כלותיו. לטקס הברכות הביאו אפילו עוללים קטנים בני שבועיים. סבא החל קודם כול לברך את הגברים, למן הגדול ועד לתינוק בן השבועיים, שאמו עדיין נשאה אותו בזרועותיה על כרית קטנה. הוא שם את ידיו על ראש הילד ובירך. אחר כך בירך גם את הנשים, שוב לפי אותו הסדר.

בזמן הברכות געה סבא בבכי מר ונורא, שיכול היה להמיס אפילו אבן. כולם, כמובן, בכו עמו, הגדולים עם הקטנים. באוויר נישאה מין עירבוביה של קולות בכי שונים ומשונים – עבים, דקים וצרחניים. מתבונן מן הצד יכול היה לחשוב שהעיר נחרבה.

מיד לאחר שסיים סבא לברך עברו כולם אל סבתא. גם מעיניה זלגו דמעות, אבל שום קול לא נשמע. היא רק הניחה את ידה הכחושה על ראש הילד ודמעותיה זלגו חרש, חרש, חרש…

טקס הברכות נמשך יותר משעתיים. סבא תמיד איחר לבית הכנסת והגיע כשהמקום כבר המה מפה אל פה אנשים שהמתינו לו עם “כל נדרי”.

הו, ימי כיפור של פעם… אלי הטוב, מה שאז היה!

עדת המתפללים בבית הכנסת בשעת “כל נדרי” נראתה נרגשת ואחוזה פחד גדול. כולם עומדים, מוכנים ומזומנים כביכול ללכת אל עולם האמת. כולם לבושים קיטלים לבנים,⁶⁶⁶ חגורים אבנטים מרוקמים בזהב ובכסף, עטופים בטליתות וחבושים כיפות, אף הן מוזהבות ומוכספות. הכיפה והאבנט של סבא עלו עשרות רבות של רובלים, אבל היו שם, בבית הכנסת, מלבושים הרבה יותר יפים. אפילו העניים חבשו כיפות לבנות רקומות במשי צבעוני.

וכל כך הרבה נרות נצצו בכל הנברשות התלויות שנשתלשלו בחבלים מן התקרה. נרות ניצבו גם על השולחנות, בתוך תיבות חול קטנות.⁶⁶⁷ כל יהודי ביקש להדליק נר לנשמת הוריו,⁶⁶⁸ שיאיר למן “כל נדרי” ועד למחרת בערב, לאחר תפילת “נעילה”. האור הגדול בהק על כיפות המשי המוזהבות והמוכספות, על הקיטלים הלבנים והטליתות – ועל פני כולם הייתה נסוכה איזו ארשת של קדושה. איש לא חשב אז על גשמיות או על ענייני חול.

ה“עולם” בכה והתחנן לפני אלוהים שימחל לו על כל העבירות, שיעניק לו שנה טובה, שנת בריאות. כל אחד שפך את לבו ואת נהרות דמעותיו לפני ריבונו של עולם. היללות והקולות של הנשים חדרו אל עזרת הגברים ושיברו את הלבבות, וגם הגברים פרצו בבכי מר, ממש כמו הנשים.

עתה, כאשר כל חוויית יום כיפור נחלשה, והאימה הגדולה של יום זה כבר אינה שולטת בנו, קשה עד מאוד לתאר את לילות “כל נדרי” של פעם בבתי הכנסת ובבתי המדרש! הקירות בכו, אבני הרחוב נאנחו ודגים במים רעדו. ואיך התפללו אותם יהודים, שבכל השנה התקוטטו ביניהם בשל גרוש אחד לפרנסה! אין שנאה ואין קנאה, אין תאווה ואין חנופה, אין לשון הרע ואין רכילות, אין אכילה ואין שתייה. כל הלבבות וכל העיניים נשואים למרום, וישנה רק רוחניות – נשמות בלי גוף. מעמוד החזן זורמים ניגונים נלבבים העוטפים את כל הלבבות.

בגיל שתים-עשרה התחלתי ללכת עם אבא ל“כל נדרי” בשטיבל החסידי. כאן כבר היה “כל נדרי” מסוג אחר לגמרי, ותפילת יום כיפור שלהם מצאה חן בעיני הרבה יותר מזו של המתנגדים. בשטיבל החסידי לא נשמעו קולות בכי ולא יללות, איש לא התייפח. כאן התפללו באומץ לב גדול. מי שניחן בקול יפה, התפלל בקול רם ועולץ; ומי שלא – התפלל בשקט ובנועם, וכולם שרו ניגון נלבב. בלי חזנים ובלי חזנוּת. בעל התפילה אמר את המילים בניגון נאה וכולם חזרו אחריו.

אחרי “כל נדרי” נשארו חסידים רבים, צעירים וזקנים, ללון בשטיבל. הם שכבו על השחת שפוזרה על הרצפה. זה היה מוזר ומופלא. אהבתי מאוד לעשות שם את הלילה, על השחת, לאחר “כל נדרי”. החסידים שכבו ופיזמו במשך כל הלילה מיני ניגונים נלבבים, ותחושה של מתיקות ליוותה את השינה. המלמולים הערבים הדהדו באוזניים והשינה הייתה קלה, כמו נמנום. מתעוררים לכמה דקות ושוב חוטפים תנומה קלה. וסביב-סביב שרים, שרים, בשקט, בשקט…

בבוקר יום כיפור החלה התפילה בשעה עשר, ושוב ברעש ובהמולה, כחיילים במצעד, ושוב הם מתפללים בטוב טעם. הם פתחו את התפילה במין צעקה היוצאת מן הלב, וכך ניצבו כל החסידים על רגליהם עד השעה שתים-עשרה. אחר כך החלו למכור את העליות,⁶⁶⁹ בדיוק כמו אצל המתנגדים. אבל גם מכירה זו נעשתה בטעם. החסידים, המשוררים והזקנים שוב שכבו על השחת ושוב זימרו איזה ניגון. לא ניגון אחד אלא כמה: בפינה זו ניגון כזה, בפינה אחרת – ניגון אחר, בדיוק על פי הרבי של כל אחד – חסידי קארלין את ניגוניהם שלהם, חסידי סלונים את הניגונים שלהם, וחסיד אחד בודד, שנשתייך לרבי מלובאוויץ',⁶⁷⁰ שר את ניגונו שלו. וכל הניגונים הללו, שנזדמזמו ברגש, נתלכדו יחד ונתפשטו בכל האיברים.

ולאחר מכן התחילו בתפילת מוסף. ישנם חסידים רבים שכלל אינם רוצים לומר פיוטים. הם העדיפו את השירה היראית היוצאת מן הלב על פני התפילה הרגילה, ופיזמו אותה לעצמם חרש.

יום כיפור אצל החסידים כל כך מצא חן בעיני, עד שגם בראש השנה הייתי הולך לשטיבל, ואפילו בלי אבא (הוא היה נוסע אז לרבי).

במוצאי יום כיפור, לאחר תפילת מעריב, באו כל הילדים והנכדים אל סבא. שוב אכלו לעקעך ומרקחת פירות ושתו יי"ש, ולאחר מכן אכלו את תרנגולי הכפרות. אחר כך בא האח עם כל בני משפחתו, והשמחה הגדולה נמשכה עד חצי הלילה.

רק אבא, כפי שכבר אמרתי, היה חסר בראש השנה. הוא היה אצל הרבי. קודם אצל הרבי מקוברין ואחר כך בסלונים. בערב יום כיפור הוא בא לטקס הברכות אצל סבא – וזהו זה. ביום כיפור הוא התפלל בשטיבל של החסידים, ובזכות זה, במוצאי יום כיפור הייתה השמחה בבית אבא גדולה עוד יותר. כבר בשעה שמונה החלו החסידים להתאסף בביתנו, השתכרו, שרו ורקדו כל הלילה.

לי היו אפוא שתי דרכים שונות לשמוח: אצל סבא ואצל אבא. ואני הייתי במקום שהשמחה הייתה גדולה יותר, ועל פי רוב בשני המקומות גם יחד.

למחרת יום כיפור הייתה מגיעה מרכבה מאחוזת צ’כצ’ובה, כדי להחזיר את ברל-בנדט ואישתו. היו גם כרכרות לילדים ולמשרתות וקרון בשביל כל החפצים וכלי המטבח. כל בני המשפחה באו להיפרד מהם ושוב היה שמח.

בכלל, כל חג נדרשנו כולנו לבוא לביתו של סבא. הגדולים אכלו את שתי הסעודות בביתם, ואילו כל הילדים הקטנים אכלו אצל סבא. החדר הגדול המה מקטנים ומגדולים שאכלו ושתו. השמחה הייתה כל כך גדולה, עד שסבא לא הרשה לעצמו לנוח את מנוחת הצהריים הרגילה שלו. במשך כל היום הוא הסב ליד השולחן ורווה נחת מכל ילדיו. הוא אהב את זה, וככל שרעשו והשתובבו יותר – גדלה הנאתו. קולות הצחוק והמשובה של הגדולים והקטנים החרישו אוזניים, ואילו הוא פשוט היה מדושן עונג. מדי פעם היה עובר לשולחן אחר והתקרב לחבורת ילדים זו או אחרת, התבונן בהם ושבע נחת. סבתא קנתה לכבוד יום טוב שקים שלמים של אגוזים, ובכל פעם נתנה מהם לילדים. אלה שיחקו באגוזים ופיצחו אותם ברעש, ואלה מזגו יין לכוסיות. היה שם, במילה אחת: רעש.

אבל אצל אבא השמחה הייתה חסידית. בסוכות, בביתו של אבא, נישא כל הבית אל-על מן השירים והריקודים שנמשכו ימים ולילות. לאחר שהחסידים סיימו את תפילתם בשטיבל, הם אכלו בחיפזון את סעודתם בבית ומיהרו לבוא אל אבא, ואז החלו הריקודים והשירים.

בשמחת תורה היה אצלנו מנהג משנים קדמוניות: שני חסידי קוצק, יאַנקל ושעבסל הסופר, ועמם כמה עשרות נערים, פשטו בכל העיר, הוציאו מן התנורים את התבשילים עם הצימעס,⁶⁷¹ את האווזים הצלויים ואת דברי המאפה, הביאו את כל האוכל לביתנו ושם הפכו עולמות.

אני מודה שבין הנערים שהתרוצצו עם החסידים ועזרו להם לערוך את הפוגרום בתנורים עם התבשילים הייתי גם אני. אני זוכר איך רצנו לאיזשהו בית, התנפלנו על התנור ולקחנו את האוכל. בעלות הבית לא הרשו לנו לקחת את הכול, אבל מי בכלל שמע להן? פשוט לקחנו ככל שאִוְותַּה נפשנו ורצנו הלאה. את האוכל “השדוד” הביאו הנערים ישר אלינו.

כמה שבועות לפני חנוכה החלה פרשת משחקי הקלפים,⁶⁷² אבל אלה כלל לא היו דומים למשחקי קלפים שערורייתיים ורצחניים שמתנהלים, בעוונותינו הרבים, בימינו אלה. באותם ימים הייתה כל המשפחה מתאספת אצל סבא, וכל אחד שיחק בשמו של אחד הילדים. כל אחד לקח תחת חסותו ילד אחר, ואת כל מה שהרוויח במשחק נתן לו. רק לעתים רחוקות הפסיד מישהו עשרה גולדן. בדרך כלל היה ההפסד בין שלושים לשבעים וחמש קופיקות.

כך בילתה המשפחה את הערבים שלפני חנוכה, כל יום כמה שעות, ובחג עצמו שיחקו לפעמים עד חצות. כל ערב שיחקו כך, עד ליל “נִיטְל”:⁶⁷³ משחק בקלפים נחשב בערב זה למצווה, וכן נהגו שלא ללמוד באותו לילה. אבל אחרי “ניטל” נפסק לגמרי המשחק בקלפים.

אני זוכר כמה רציתי לבקש ממישהו מבני המשפחה שישחק בשבילי. אבא לא הרשה לי להשתתף בזה ותמיד עשה אתי עסקה. הוא היה שואל אותי: “כמה אתה יכול להרוויח, חצקל – שלושים קופיקות, חצי רובל, ולפעמים כלום. הא לך חצי רובל ושלא יתחשק לך לשחק.” הוא לא נתן לי כסף. במקום זה קנה לי למחרת איזה חפץ – אולר קטן, ארנק קטן ועוד דברים כאלה, שמתאימים לנער בן שמונה. הנערות שיחקו כל היום ב“אָקע”.⁶⁷⁴ אבא תמיד הקפיד שלא אשחק בקלפים ושילם לי בשביל זה הרבה כסף, כלומר בקניית חפצים. הוא כל כך הרגיל אותי לזה, שעד היום אינני יודע לשחק בקלפים, וגם אין לי כל רצון לדעת.

בגיל שבע-שמונה נתפרסמתי כ“בעל חשבון” דגול. מה פירוש? יכולתי לפתור בראשי במהירות הבזק שאלות כמו שש כפול שש, או ארבע-עשרה כפול שבע-עשרה, שמונה-עשרה כפול עשרים ותשע וכדומה; הייתי פותר את הבעיה בדקה אחת.

אני זוכר שפעם, בחנוכה, במקום לשחק בקלפים ניסו לבחון אותי ב“מתמטיקה”. בחדרו של סבא התאספו סביבי כל בני המשפחה והציגו בפני בעיות, ואני עניתי לכולם במהירות. הודות לכך זכיתי בכבוד גדול וכל אחד נתן לי צביטה בלחי ומטבע כסף. שאלו אותי כמה שניות יש בשנה, ובתוך חצי שעה מצאתי את התשובה. אבל ר' יודל, הסבא-רבא, שאל אותי כמה זה שתיים וחצי כפול שתיים וחצי. הוא העמיד אותי במצב קשה. בשום אופן לא ידעתי איך להתחיל לחשב את זה. התביישתי מאוד. לא היה נעים לי להודות שאינני יודע לעשות חשבון קטן שכזה. לבסוף ריחם עלי אבא וניחם אותי באמרו, שאפילו “בעלי חשבון” גדולים ממני מתקשים בכך. אף על פי כן, הוא הראה לי כיצד יש לחשב שברים ורק אז נרגעתי.

בפורים הייתה לסבא מין חזקה, להזמין לסעודת החג שבעה או שמונה מניינים מבין בעלי הבתים שבקאמניץ. מובן שגם מקרב בני משפחתו הגדולה של סבא – האחיות, הגיסים והגיסות – לא נעדר איש. לשולחן הוגשו יינות מתוקים, יי“ש ותבשילים מתבשילים שונים. היה כל כך שמח, פשוט קשה לתאר זאת לאנשים בני זמננו. בתוך ה”עולם" היה גם חזן העיר ולהקת משורריו. שחקני ה“פורים שפּיל”⁶⁷⁵ הציגו מפרי “אמנותם”, הכליזמרים ניגנו בכלי נגינתם – האזינו, אכלו, שתו ושמחו כל הלילה.

בראש חודש ניסן החלה סבתא בהכנות לקראת פסח עבור כל בני המשפחה. שמאַלץ⁶⁷⁶ הכינה עוד בחורף; היא “הושיבה” אווזים לפיטום,⁶⁷⁷ ובמשך כל החורף הייתה מטגנת שמאַלץ לכולם. מיד לאחר פורים החלה להכין מי דבש⁶⁷⁸ ויין לכל חיילי “גדוד הצאר”. למי הדבש שהכינה, כמו לכל דבר אחר שיצא מתחת לידיה, יצא שם בלתי רגיל.

שמונה ימים קודם הפסח אפתה סבתא מצות לכולם. היא הזמינה יום שלם אצל אופה המצות – משחר ועד ערב – ויצאה לשם עם שלושים וכמה פועלות שעבדו איתה. איש מבני המשפחה – לא הבנים ולא החתנים – לא התעסק בדברים שצריך להכין לקראת פסח. סבתא שלחה לכל אחד את כל מה שצריך. לפני אפיית המצות קרצפו את הרצפות של חדר האוכל הגדול ושל שני החדרים הגדולים האחרים. על הרצפות פיזרו שחת, שהייתה מונחת עד ערב פסח. החמץ נאכל בחדרים אחרים, ואילו פה, על השחת שבחדר הגדול, אהבו הילדים להתגלגל. שלושה ימים קודם הפסח שחררו את הילדים מהלימודים. הו, כמה השתוללנו שם על השחת! זו הייתה השובבות הטובה ביותר בכל השנה.

כל ימי הפסח שהו כל בני המשפחה אצל סבא, כל הילדים, מקטן ועד גדול. אכלנו לאַטקעס⁶⁷⁹ ושתינו מי דבש עם אגוזים.

כל בני משפחתנו היו קשורים זה לזה, מחוברים ומאוחדים – לא כמו בימינו. כולם היו כאיש אחד וכנשמה אחת. אם נפל מישהו למשכב – היו כל בני המשפחה רצים לבקרו ועשו לידו ימים כלילות. שלושה-ארבעה ישבו סביבו, והשאר ישנו על הרצפה בחדרים האחרים. אם נזקק החולה לדבר מה – עשרה היו רצים כדי להביא את הנדרש. וכשמצבו של החולה החמיר, כולם בכו; וכשהוא מת – ילד או מבוגר – עלתה יללת בני המשפחה עד לב השמים. בזמן ה“שבעה” המה הבית כל הזמן מבני המשפחה. בלילות נשארו רבים לישון, על השחת שפוזרה על הרצפה, והכול כדי שהאבלים לא יהיו עצובים מדי. ולהיפך, כשהייתה שמחה – ברית, שמחת בת⁶⁸⁰ או “תנאים”, שלא לדבר על חתונה או המתנה לחתן או כלה,⁶⁸¹ כה גדולה הייתה השמחה, שבכלל קשה לתאר דבר כזה בימינו. כולם היו ביחד ופשוט יצאו מגדרם מרוב אושר.

למעלה, בביתו של סבא, היה חדר גדול, ששימש מעין אולם קבלת פנים לאורחים חשובים – פריצים, מחותנים או סתם יהודים של צורה. בחדר הזה, שהיה תמיד מרוהט יפה והבהיק בניקיונו, למדו צעירי המשפחה לרקוד. שלושה חודשים לפני שנערכה חתונה במשפחה התחילו ללמוד ריקודים. אני זוכר שבנעורי רקדתי לגמרי לא רע ושמחות היו אצלנו לעתים קרובות מאוד: אצל זה ברית, אצל אחר נולדה בת – כולם חשו שהשמחה היא גם שלהם. וסבא, כאמור, נהנה לראות את כל הילדים הופכים את הבית. זה היה התענוג שלו.

ואם פעם, בצהרי שבת או יום טוב, רצה סבא לנוח, הוא לא עלה למעלה, לחדר השינה השקט שלו, אלא העדיף לשכב בחדר השני, סמוך לחדר הגדול, שהמה קולות ילדים וגדולים. הדלת של החדר נשארה בכוונה פתוחה, כדי שיוכל לשמוע את הצווחות ואת קולות הצחוק והמשובה של כולם.

באהבתו הגדולה של סבא למשפחה צריך “להאשים”, כמו בהרבה דברים אחרים, את סבתא. יהודייה חכמה, טובה ונלבבת זו, דאגה שמשפחתנו הגדולה לא תתפורר. שכולם יהיו נאמנים זה לזה, ושמעל כולם תעמוד דמותו של סבא כאב החנון והרחום. ואכן אותה נאמנות וחמימות משפחתית התקלקלה במקצת לאחר מותה של סבתא, והרבה דברים שאפיינו את “גדוד הצאר” נשתנו.

כשסבא חיתן בן או בת, הוא ביקש מאבי, משה, ומן ה“בן יחיד” של אחיו, אריה-לייב, לערוך רשימה של הבגדים הנחוצים לחתן ולכלה, וכן לשאר בני המשפחה. שוב התאספו כל הילדים והנכדים, מקטן ועד גדול, וכל אחד אמר איזה בגד הוא רוצה. הצעקות של כל ילד – “סבא, אני רוצה את זה!”, קולותיהם של המבוגרים – “אני רוצה בגד כזה”, וקולות הנשים והנערות: “בשבילי בגדים כאלה” – מילאו את הבית ברעש מחריש אוזניים. אך רק צעקה אחת נשמעה בבירור: “סבא! סבא! סבא!”

בשום אופן אי אפשר היה להשליט שם סדר, וכך היה צריך לכתוב על פתק את שמות כל הגברים, כולל ילד בן שנתיים, ואחר כך את שמות כל הנשים, למן המבוגרת ועד הקטנה – ולפי הפתק, כמו בגיוס לצבא, קראו לכל אחד לחוד ושאלו אותו: “איזה בגדים אתה רוצה?” כמקובל, כל אחד ביקש יותר ממה שאפשר היה לתת, ואז התחילו להתמקח: “כל כך הרבה לא, אתה תקבל אחר כך.”

– “עכשיו!”

הרוחות נתלהטו. כמה מן הילדים הנבונים הזדרזו לבקש את עזרתו של ה“בן יחיד”, שהייתה לו השפעה רבה על דודו, אהרן-לייזר, ושידע להשיג, בדרך כלל, את מבוקשו, אפילו בניגוד לרצון דודו. ומובן שגם בעניין זה יכול היה לסייע לנו.

כדי לקנות את האריגים נסעו אבא ואריה-לייב לבריסק. לא פעם הגיע הסכום לכדי שש מאות ואף שבע מאות רובל, לבד ממה שעוד קנו בקאמניץ. צריך לדעת שהאריגים היו אז קצת יותר זולים מאשר היום, כלומר, הצמר המשובח ביותר עלה שלושים-ארבעים קופיקות לאמה;⁶⁸² בד הקטיפה הטוב ביותר – שלושה רובלים לאמה; והמשי הכי טוב – מרובל ועד רובל וחצי.

הדוד מרדכי-לייב דרש כי הוצאות המשפחה תחולקנה לשניים – הוא ייתן חצי ואהרן-לייזר חצי, וכך אכן היה. וכשסבא חיתן ילד, הדוד ערך את הסעודות של שבעת ימי המשתה פעם אחר פעם, סבא שילם יום אחד והדוד שילם יום אחד.

פרק חמישה-עשר: חסידותו של אבא

חסידותו של אבא * המלמדים שלי * הרבי מת! * המסירה * טברסקי * ר' לייב * הקנס

כל שמחות המשפחה וכל תענוגות העולם היו בעיני אבא כאין וכאפס לעומת תענוגותיה של החסידות. לא היה עונג גדול יותר עבורו מאשר לשבת עם החסידים סביב השולחן, שעה שהם שרים את ניגוניהם החסידיים הנלבבים – או אז הוא באמת התלהב. ראשו וכל מעייניו היו נתונים לרבי, ר' משה מקוברין, ואחרי מותו – לר' אברהם מסלונים,⁶⁸³ שלדעת אבא נחה עליהם השכינה עם כל המלאכים הקדושים. העיקר אצל אבא הייתה החסידות, ועל כן הוא כלל לא רצה שאדע ללמוד כמו שצריך. הוא היה שבע רצון מהחינוך הדתי שקיבלתי, ולכן לא נתן את דעתו לכך שבסוף כל “זמן” צריך להעביר אותי למלמד טוב יותר.

היה לי, כאמור, ראש בכלל לא רע, ולאחר שלמדתי “זמן” אצל מלמד אחד, כבר נזקקתי למלמד אחר, טוב יותר. אבל אבא השאיר אותי שנתיים אצל כל מלמד, ולכן תמיד דרכתי במקום ולא התקדמתי בלימודים על פי כשרונותי האמיתיים. אמנם, בשבילי הייתה זו מין “טובה”, משום שכך יצא שתמיד הייתי התלמיד הטוב ביותר בלי להתאמץ כלל.

אצל מוֹטֶה המלמד למדתי שנתיים, ואצלו כבר יכולתי ללמוד עמוד גמרא עם “תוספות” בכוחות עצמי. הוא לימד אותנו מעט, משום שהוא עצמו לא ידע כל כך הרבה. מאוד רציתי אז להתחיל ללמוד “תוספות”, וכשאמרתי את זה לאבא הוא ענה לי: “בשביל מה לך ‘תוספות’? אתה הרי לומד גמרא. די לך שתהיה יהודי נאמן, זה העיקר…”

במקום זה למדתי אצל מוטה המלמד הכול על הגיהנום ואפילו על הארכיטקטורה שלו. ידעתי גם הכול על ענייני כף הקלע, ועל כל מלאכי החבלה, ועל כל הייסורים הקשים והנוראים שהרשעים עוברים בעולם הבא. על גן העדן ועל סדריו הטובים ידע מוטקה המלמד מעט מאוד. אבל על גן העדן ידעתי הרבה מן ה“פּאַטשאָשניק”, הפרוש ששהה כל שבת אצל דוד מרדכי-לייב ואהב לתאר את גן העדן: כיסאות יהלומים, ארמונות יקרים מופזים בזהב ומאכלים, מאכלים, מאכלים, שאין הפה יכול לתאר! השמאַלץ בלבד, שנוזל מן האווזים של רבה בר-בר חנה,⁶⁸⁴ והשמן הטוב עם היין המשומר, ואשכולות הענבים שמכל ענב שלהם אפשר לסחוט כל סוג יין שרק רוצים!

על שדים, שטנים, יצורי מים רעים ועושי כישוף למיניהם ידעתי מפי סבתא ומלייבקה, השמש של בית הכנסת.⁶⁸⁵ בכל הדברים האלה הייתי בקי גדול, גאון. ממש התמצאתי בכל פרט קטן של ענייני הזוועה המפחידים הללו והצטיינתי בהבנת כל המעשיות עם “עין הרע”.⁶⁸⁶

היו אצלנו בעיירה שני אנשים, שידעו ללחוש על “עין הרע”. אחד מהם היה דוד המוביל, שעסק בהובלת קמח מן הטחנות אל החנויות. הוא היה מבטל את “עין הרע” עם עצמות קטנות של אדם מת.⁶⁸⁷ מניין לקח עצמות אלה, אינני יודע עד היום. אם למישהו התנפחו הפנים, כלומר לחייו התנפחו בשל דלקת שיניים, כפי שקוראים לזה, או גרון, היו הולכים לדוד המוביל. הוא היה נוטל את העצמות הקטנות, מכרכר אתן סביב לאותה נפיחות, ותוך כדי כך לוחש דבר מה בשקט. החולה היה משוכנע שאם לא היום, אז בוודאי מחר, בעוד שבוע, שבועיים או שלושה, תעלה ארוכה למחלתו והנפיחות תרד. לכל אנשי העיירה היה “ברור”, שנפיחות באה מ“עין הרע”.

השנייה שידעה ללחוש על “עין הרע” הייתה גולדה, אשת המגיד. המגיד עצמו היה למדן מופלג, גדול בישראל ובקי בש"ס, ואף על אישתו אמרו, שהיא יודעת ללמוד גמרא. היא הייתה מבטלת את “עין הרע” בעזרת שתי ביצים. את הביצים שבשתי ידיה הוליכה סביב הפנים הנפוחות או הגרון, וגם היא לחשה משהו חרש.⁶⁸⁸

ה“רפואה” הזאת הייתה זולה – עשירייה; ולעני – שישייה.⁶⁸⁹ אני זוכר, שגם לי התנפחו הפנים כמה פעמים, מן הסתם מכאבי שיניים. לקחו אותי לדוד המוביל, שנחשב ליעיל יותר. אני זוכר שהוא שרט אותי בעזרת העצמות הקטנות. הן היו חדות ומחוספסות, וכמעט התעלפתי מרוב כאבים. הוא התרוצץ במהירות כשהעצמות הקטנות על פניו של החולה. ביקשתי על כן שיקחו אותי לאשת המגיד: היא עושה אותו דבר עם ביצים, כל כך פשוט וקל, שזה ממש “אַ מחייה”. אבל איש לא שעה לדברי. “טיפשון שכמותך” – אמרו לי – “זה אמנם קצת כואב, אבל לעומת זאת תיפטר מזה מהר יותר. אצל אשת המגיד זה לוקח הרבה יותר זמן.”

לפעמים היה לי “מזל”: דוד המוביל לא היה בבית; הוא נסע בעגלתו אל הטחנות או לבריסק – כדי להביא קמח, ואז לקחו אותי אל אשת המגיד. איזו “שמחה” הייתה אז, הרגשתי ממש בר מזל: האם דבר של מה בכך הוא להתרוצץ עם עצמות קטנות וחדות מעל פנים נפוחות?!

כשמלאו לי תשע אבא הוציא אותי ואת אחיו הקטן ישראל ממוטקה המלמד ומסר אותנו לידיו של המלמד ביינוש-לייב. מלמד זה אמנם היה יהודי למדן, אבל חובב שינה מושבע. במשך כל היום התנמנם ונחר, גם כאשר ישב סביב השולחן עם תלמידיו. היינו שישה נערים, שלמדו אתו גמרא ו“תוספות”. הוא לימד די טוב, אלא שבאמצע הלימוד היה נרדם. היה לו עוד חיסרון: את רש“י, שמפרש את הפשט של כל שורה בגמרא ומסביר היטב את המילים המקוצרות והקשות, לא לימד אותנו ביחד עם הסוגיה, אלא בנפרד. למדנו דף שלם של גמרא ואחר כך דף שלם של רש”י, ולכן לא הצלחנו להבין כמו שצריך את הפשט של כל העניינים שנדונו בדף הגמרא. תנאים ואמוראים חלקו ביניהם, רש"י הסביר את הסיבות לכך – והרבי לא לימד אותנו מן המקומות המתאימים.

בכל זאת היה משהו טוב בהירדמויותיו ליד השולחן באמצע הלימוד. אמנם היינו חייבים לשבת ליד השולחן גם כשנרדם – שכן אם היה מתעורר ולא מוצא מישהו מאתנו לפני גמרא פתוחה, אותו נער היה חוטף סטירות לחי, ולפעמים גם מלקות – ובכל זאת, הרגשנו אז הרבה יותר חופשיים ופחות לחוצים.

בכל שנה הגיע לקאמניץ משולח מטעם ישיבת וולוז’ין.⁶⁹⁰ ישיבה זו נתפרסמה מאוד בזכות הלמדנים הצעירים שבה, ועד היום היא מאוד פופולרית בין היהודים. אני זוכר שכאשר שמעו המשולחים מוולוז’ין שלשרה, אמי, יש בן מוכשר, הם הפצירו בה שתשלח אותי לוולוז’ין ושם כבר “יטפלו” בי כמו בקיסר. אבל אבא בכלל לא רצה לשמוע ואפילו לא לחשוב על וולוז’ין. בגלל השפעתו של ר' חיים, היו כל תלמידי הישיבה “מתנגדים” גדולים,⁶⁹¹ ומבחינתו של אבא – “מתנגד” נחשב לאפיקורוס, ואפילו אם הוא רב גדול.

אבא תמיד, בכוונת מכוון, שמר עלי קרוב אליו, כלומר בחברת החסידים, והיה מרוצה שדבקתי בהם. תמיד הקשבתי לדברי החסידות שלהם, והשאלה אם אני יודע ללמוד או לא כלל לא הדאיגה אותו. הוא רצה למצוא עבורי מלמד חסידי, אבל למזלי בקאמניץ לא היה אף אחד כזה, חוץ מן המלמד למתחילים שעיה-בצלאל.

אני זוכר שפעם שמעתי ב“חדר”, שר' משה’לה מקוברין, הרבי של אבא, מת. הייתי בטוח שהרבי של אבא הוא בדיוק כמו הרבי שלי.⁶⁹² רצתי מהר כדי להביא לאבא את הבשורה הטובה. נכנסתי בריצה לחדר המשרד שבו עבד ובהתפעלות גדולה צעקתי: “אבא, הרבי שלך מת!…”

אבל דברי עשו רושם הפוך לגמרי: אבא החוויר וכמעט שהתעלף. הוא נסע מיד לקוברין, שם כבר התאספו כל בני “כולל קוברין”, שמנו בערך ששת אלפים חסידים.⁶⁹³ הם ביררו מקרבם שישה אנשים, כדי שאלה יבחרו ברבי חדש. בין השישה היה גם אבא. הוא נשאר שם חמישה שבועות, שבסופם בחרו בר' אברהם מסלונים, מלמד לשעבר ולמדן גדול, אבל, במחילה, קצת טיפש.⁶⁹⁴ מבין שמונה מועמדים הוא שהיה לרבי.

אבל חסידי קוברין וחסידי בריסק – “הקלילים” כפי שכונו, שכן הם היו חסידים רק כלפי חוץ – רצו רבי קרוב יותר. לנסוע כל כך רחוק עד סלונים, זה היה יותר מדי. הם טענו, שהרבי המנוח אמר קודם פטירתו, שנכדו נח⁶⁹⁵ הוא שראוי להיות הרבי; זה היה שקר וכזב שבדו מלבם. והנה, למרות השקר, ואף שהבחורצ’יק היה בעצם רק בן שמונה-עשרה ושהתהלכו עליו שמועות מגונות, בכל זאת כמאה חסידים הכתירוהו לרבי.

אבא חזר מסלונים, מטקס “ההכתרה”, וביום שישי בערב ליד השולחן, כשהתחלנו כדרכנו לאכול בטרם יבואו החסידים, דיבר אבא עם אמא בענייני חסידות, כדי שגם אני אשמע.

“מה את אומרת, שרה” – הוא פנה לאמא – “נח, הנכד של הרבי, זיכרונו לברכה, הוא נער בן שמונה-עשרה, שחצקל שלנו, חי נפשי, יודע ללמוד יותר טוב ממנו. ואותו עשו השקצים האלה לרבי. המציאו כאלה שקרים, שהוא, זיכרונו לברכה, אמר, שימנו אותו לרבי. לו ידעת, איזה אפס הוא הבחור הזה! ברור לגמרי שאם הוא, זיכרונו לברכה, היה מצווה למנות בלן, להבדיל, לרבי, בוודאי היו עושים כמצוותו. אבל הוא לא ציווה!…”

אבא לא היה מודע לכך, שאותן מילים, שזה עתה הוציא מפיו, היו עבורי כמין זרע שממנו צמחה לאחר מכן התנגדותי לחסידות ולצדיקים. אבל בגיל שמונה-תשע הייתי חסיד גמור. כשהחסידים הגדולים, שחזרו מן הנסיעה אל הרבי, התעכבו בדרכם אצל אבא, לא עזבתי אותם לרגע, כל אימת שהייתי חופשי מן ה“חדר”; אבא היה שולח פתק לרבי שלי ומבקשו שישחרר אותי לאותו פרק זמן שבו האורחים החשובים נמצאים בביתנו.

חצי שנה בערך לאחר הכתרתו של ר' אברהם, החל הרבי עצמו לנסוע אל החסידים כדי לאסוף את כספי ארץ ישראל.⁶⁹⁶ שבת אחת עשה בביתנו, ואני לא הרפיתי ממנו. עמדתי לידו, הבטתי בעיניו והקשבתי.

פעם, בשעת ארוחת הבוקר, עמדתי לידו והתבוננתי בו.

“חצקל” – הוא פנה אלי לפתע בשאלה – “אמור לי, האם יודע אתה ללמוד?”

“כן” – עניתי בתמימות.

“והאם אתה יהודי הגון?”

“כן…”

על כל שאלותיו עניתי בפשטות ובקול צלול: “כן”.

מיד הלכו החסידים לאבא, שהיה בחדר הסמוך ודאג לאוכל, וסיפרו לו שעניתי לרבי בגסות, כפי שעונים לסתם יהודי פשוט: “כן”, “כן”, “כן”… מין נער כזה, שאינו מבין שבפני הרבי צריך לעמוד ביראה ופחד. אחרי האוכל נכנסתי אל אבא, שישב בחדר השני, והוא הטיף לי מוסר: “חצקל, אתה עמדת מול הרבי והבטת בעיניו כמו שמסתכלים על סתם אנשים… אתה יודע שכאשר הרבי מסתכל עלי, שערותי סומרות וציפורני מתהפכות! רבי זה דבר של מה בכך בעיניך?! וכשהוא שואל אותך, אתה עונה לו ‘כן’, ‘כן’… זה לא יפה! אמרת לרבי שאתה יהודי הגון. אתה בכלל יודע למה הרבי קורא ‘יהודי הגון’? אין לך בכלל מושג! ילד כמוך צריך שיהיה לו קצת יותר שכל.”

הדיבורים האלה הותירו עלי רושם כבד. חשתי כחוטא, כאילו פשעתי. לבי נתחמץ בקרבי ודמעות זלגו מעיני. “אני אלך אל הרבי לבקש ממנו סליחה” – אמרתי לאבא בעיניים דומעות.

“אינך צריך לבקש סליחה” – אמר אבא – “הרבי, שנמצא בחדר השלישי, כבר יודע שאתה בוכה ומתחרט. הוא יסלח לך. רק תזכור, רבי זה לא דבר של מה בכך, וכשתגדל כבר תבין מה זה רבי!..”

עכשיו הלכו החסידים וסיפרו לרבי, שאבא הטיף לי מוסר, ושאני בכיתי והצטערתי על חטאי הגדול. הוא ציווה לקרוא לי. כאשר נכנסתי אליו הוא אמר: “אל תדאג, ילדי, אני רואה שאתה תהיה יהודי הגון…”

מני אז הייתי לחסיד נלהב. אומץ לנהל ויכוחים היה לי תמיד, ולעתים קרובות התווכחתי עם אברכים מתנגדים והוכחתי להם שהלימודים שלהם אינם שווים כלום, שהתפילות שלהם אינן שוות, ושאנחה אחת מפי חסיד יקרה יותר מתפילה ומתעניות של מתנגד.

אני זוכר שפעם, בשבת, התארח אצלנו ר' אברהם יצחק, חסיד מחצרו של הרבי מסלונים. הבית היה מלא בחסידי העיר. בבוקר, ליד השולחן, הוא אמר לאורחים הרבה דברי חסידות, ואני הקשבתי.

“…והריז’ינער אמר” – הוא סיפר – “לו רציתי להיות גאון, הייתי יכול, אבל איני רוצה להיפרד מאלוהים, אפילו לא לשעה אחת.”⁶⁹⁷ “…והלאכוביצ’ער אמר, שלולא חיבר ר' שמעון בר יוחאי את ספר הזוהר, אני הייתי עושה זאת…”⁶⁹⁸ וכן הלאה וכן הלאה. המעשיות הללו הותירו עלי בשעתו רושם חזק, אבל כיוון שבעצם לא נולדתי עם אופי חסידי, בסופו של דבר, דווקא מעשיות אלו השפיעו על השקפתי האנטי-חסידית וחיזקוה…

אבל מה זה משנה, בנעורי הייתי חסיד שרוף. ידעתי את כל הניגונים החסידיים, אולי מאתיים במספר, קיפצתי ורקדתי עם החסידים. רוויתי מהם נחת ואבא רווה נחת ממני. הוא חשב שכך אשאר תמיד.

שנה לאחר מכן התארח הרבי מסלונים באחת השבתות אצל אבא; הגיעו אלינו יותר משלוש מאות חסידים. הכינו לכולם שבת נהדרת. אני זוכר שהרבי הגיע ביום חמישי ונשאר בביתנו עד יום שלישי. מה שהלך אצלנו באותם ימים – פשוט קשה לתאר. החסידים הביאו אתם יינות, ויי"ש הרי ממילא לא חסר אצל אבא; זו הייתה הילולה![⁷⁰⁴]

ביום שלישי נסעו כל החסידים שלא מבני המקום לדרכם, ואילו הרבי ועמו החסידים בני קאמניץ נסעו אל הכפר קרוּהֶל – כשני מיל מן העיר – לבקר יישובניק עשיר בשם לייבל, שהיה חסיד נלהב ובעל צדקה. לייבל ערך, כמובן, סעודה גדולה לכבוד הרבי והחסידים. כולם ישבו סביב השולחן, אכלו, שתו ושרו – ולפתע נכנס קצין משטרה חמוש מלווה בעשרה חיילים, והאססור של קאמניץ בראשם. הם הקיפו את בית המרזח, ואז שאל הקצין: “היכן הרבי?”

חרדה אחזה בכולם. את הרבי הרי אפשר לזהות בנקל, ואכן הקצין העמיד עליו מיד שומרים. הם חיפשו בחפציו של הרבי, באמתחותיו ובתיבות שבהן היו מונחים אלפיים וחמש מאות רובל כסף שנועד לארץ ישראל, עם ספרי החשבונות והקבלות, מכתבים מארץ ישראל וכדומה. חתמו ונעלו את הארגזים וציוו לאסור את הרבי ולשלחו לבריסק. אבא ביקש מן האססור, שלא יקחו את הרבי לבריסק אלא ישאירוהו פה, תחת משמר חיילים. האססור נועץ בקצין, נטל לידיו חמישים רובל, והעניינים הסתדרו.

סבא, היחיד שיכול היה לעזור, במקרה לא היה בבית, ועל כן יוסל, אחיו של אבא, הוא שנסע לבריסק. הוא הלך, כמובן, לאיספראווניק וביקש ממנו לטשטש את הפרשה ולשחרר את הרבי. בו בזמן תחב לידו מאתיים רובל, ומיד קיבל אישור שהרבי רשאי לצאת לחופשי. יוסל שאל את האיספראווניק מי אחראי לכל הרעש הזה סביב הרבי ולמאסרו, והלה סיפר לו כי המלשין היה יהודי. האיספראווניק קיבל מסמך, חתום בידי יהודי, שבקאמניץ נמצא רבי, שאוסף כספים בשביל פלשתינה. חטא כזה דינו מאסר ואת הכסף יש להחרים. “אלמלא אבא שלך” – אמר האיספראווניק – “בשום אופן לא הייתי משחרר אותו.”

יוסל הביא את האישור, והרבי שוחרר ממאסרו. מאז הפסיק הרבי לנסוע בעצמו כדי לאסוף את כספי ארץ ישראל, ובמקומו נסעו משולחים.⁶⁹⁹

הפרשה הזאת הרגיזה מאוד את החסידים ובעיקר את אבי; ראשית, הפחד שנגרם לרבי; ושנית, הייתה זו מין מסורת, שהרבי מגיע לביקור בקאמניץ פעם בשנה, ועכשיו כבר לא יבוא יותר. ביקורו זה של הרבי היה חשוב ביותר לחסידים ולא דבר של מה בכך. החסידים החליטו אפוא לערוך חקירה, לברר את זהותו של המוסר ולהתחשבן עמו כהוגן. המוסר אכן נמצא, אבל זה היה מלשין מיוחד במינו.

אצלנו בקאמניץ היה מזכיר אחד, טברסקי. אם הקורא עוד זוכר⁷⁰⁰ – סבא הביא אותו מבריסק, בזמן שהעיר התקוממה נגד החכירה. סבא נזקק אז לאיש שיכין כל יום דו“ח על המורדים, שמביאים יי”ש מחוץ לתחום, שאינם משלמים את החכירה, וכך הלאה. אחרי שנתפייסו נשאר טברסקי בקאמניץ ועסק בכתיבת בקשות בשביל יהודי העיירה. הרבה פעמים עשה זאת אפילו בשביל הפריצים, שעה שהללו הסתכסכו ביניהם על קלפים או על נערה.

ראש של זהב היה לטברסקי. הוא היה למדן לשעבר, והתמצא היטב בש"ס ובכל המדרשים. אבל אחר כך “סר מן הדרך” ונעשה לאפיקורוס כמו המשכילים של פעם. הוא החל בלימודים מסודרים, אבל כיוון שכבר היה מבוגר מדי, נאלץ להפסיק קודם שסיים. עתה לא הייתה לו ברירה, והוא התפרנס מכתיבת בקשות והפך את זה למקצועו. העסק הזה הלך די טוב. אפילו בווילנה התחילו להעסיק אותו בעניינים המשפטיים הגדולים ביותר, וכך נודע שמו בכל האזור. אם הייתה למישהו בעיה משפטית סבוכה במיוחד, היה מביא אליו את טברסקי, כדי שיכתוב את הבקשות ויעשה סדר בכל המסמכים.

הון גדול לא יכול היה לעשות במקצוע הזה. ראשית, מטבעו היה ישר מדי; היה לו אופי עדין והוא אף פעם לא התמקח עם לקוחותיו. הוא לקח בשקט ובלי טענות מה ששילמו לו. ושנית, הוא נהג לבזבז את כל רווחיו ולא העלה על דעתו לחסוך ליום המחר. להוציא את כל הכסף היום – זו הייתה דרכו – ואם נותר בידו סכום כלשהו, נתן אותו לנזקקים. בעלי הלבבות השבורים כבר הכירו את מנהגיו ונמשכו אחריו.

הוא היה מסוגל למסור את הקופיקה האחרונה שלו – ולו עצמו לא הותיר אפילו כדי אוכל. כשהיה לו כסף, אהב לאכול רבע אווז, קורקבנים וכוס בירה; וכשלא היה לו כסף, הסתפק בלחם מרוח בחמאה ובכוס תה. כשלא היה לו מספיק בשביל חמאה – אכל בלי חמאה; וכשלא היה תה – שתה מים. רגע קודם עוד נתן שלושה רובל, חמישה, או עשרה, לידיד או לסתם נצרך, וכלל לא היה לו איכפת. כמו כל המשכילים באותם ימים הוא השתוקק להפיץ תרבות והשכלה בין היהודים, להחליש את ה“פנטיות” ולהוציא את היהודים אל העולם הגדול.

כיוון שהיה בקי בש"ס ובמדרש וכבר קרא את כל ספרי ההשכלה בעברית וגם ספרות רוסית, ובנוסף היה מהיר לשון, הרי שבכל מקום שאליו הזדמן נהג לספר מעשיות יפות ומרתקות באוזני האנשים שנקבצו סביבו. “העולם” פשוט ליקק את האצבעות. הוא אף פעם לא סיים את הסיפור באותו יום, ולעתים החזיק את שומעיו במתח במשך שלושה ימים. הסוף של סיפוריו היה תמיד בלתי צפוי: ככה, לאט, בשקט, היה מוליך את סיפורו עד לאפיקורסות… הוא פשוט כפר בכל מה ששייך לדת. ביטל כעפרא דארעא את כל התנאים והאמוראים, ואת הרבנים – על אחת כמה וכמה. או אז היה “העולם” בורח מפניו וסותם את אוזניו… רק הצעירים יותר והסקרנים יותר נשארו עד הסוף והיו מקשיבים ומקשיבים…

על אף מלחמתו הגדולה בדת, היו שני אישים שהעריך: הלל הזקן והגאון מווילנה. להוציא אותם, עשה מכולם עפר ואפר.

עד כמה היה מוכשר וזריז אפשר ללמוד מן העובדה, שמנהיג העיר בריסק, ר' יודל האַקאַדיר,⁷⁰¹ הביאו אליו מווילנה בשל איזושהי בעיה סבוכה ומרעישה שהתחוללה בעיר. זו הייתה פרשה מזעזעת הקשורה בדרכונים מזויפים, ב“יהודים יפים”⁷⁰² ובהלשנות. רק טברסקי, בשכל הישר שלו ובידיעותיו המשפטיות, הצליח לסיים את העניין שהעיר כל כך חששה ממנו. על זה בלבד הוא היה שווה להם כמה אלפי רובל, אבל הם נתנו לו רק שלוש מאות, ואף אותם חילק מיד בין ידידיו. לעצמו השאיר רק עשרים וחמישה רובל, שבזבז בתוך שבוע. כעבור שבוע כבר סבל חרפת רעב, עד להכנסה המזדמנת הבאה.

את המעשיות שלו היה מספר, בדרך כלל, בביתו של הדוד מרדכי-לייב, “שהיה רחב ידיים כשדה” ושבו הסתובבו המוני אנשים. הוא היה מתחיל לספר בשעה שלוש בצהריים וגומר בשבע או בשמונה בערב. חלק מהאנשים היו עוזבים לרגע וחוזרים, בתנאי שעדיין לא הגיע לאפיקורסות…

הסיפור המעניין מכולם היה על המהפכה הצרפתית…

אני זוכר שפעם התחיל לדבר על כל אבותינו הקדושים, מימי אברהם אבינו ואילך… כולם התפזרו במהירות ורק אבא לבדו נשאר. אבא אף פעם לא התרגש מהדיבורים האפיקורסיים, אפילו בשעה שטברסקי השמיע דברי זלזלול ברבו אברמלה. האפיקורוס הזה דווקא מצא חן בעיניו, משום שהיה איש ישר, חכם וטוב לב, שתורם הרבה לצדקה. טברסקי מצדו אף הוא אהב את אבא, בשל לבביותו ונימוסיו הטובים ובשל סובלנותו כלפי אדם שאינו אדוק כמותו.

ודווקא אבא הוא שחשד הפעם הזאת, שמא ההלשנה על הרבי מקורה בטברסקי. ועל אף שנתקשה להאמין שטברסקי הוא המוסר, הניח שטברסקי ודאי יודע מי אחראי לכך. הוא זכר שפעם, בשעה שכמה מאות חסידים התכנסו יחד אצל הרבי, שמע את טברסקי אומר, שכמה מאות בהמות התאספו כדי לחלוק כבוד לטיפש. בזמנו זה הותיר על אבא רושם קשה מאוד.

אחרי לבטים ופקפוקים קרא אבא לטברסקי וביקשו לומר לו את האמת, מיהו זה שהלשין על הרבי, ואם הוא עצמו עשה כן – שיודה בפניו.

“נו, אני אכן עשיתי זאת…” – אמר טברסקי בקול רגוע.

אבא היה המום.

“איך עלה בדעתך לעשות דבר נבזי שכזה?” – שאל אבא ברעד – “הלא אתה אדם הגון, ומה עם ‘דעלך סני לחברך לא תעביד’?”⁷⁰³

טברסקי ענה בפשטות: “אברהמלה אכן ראוי למכות הגונות. שלא ירמה אלפי אנשים ושלא יוציא מהם את פרוטותיהם האחרונות. אמנם, לא הייתי עושה זאת מיזמתי, למרות שזו ממש ‘מצווה’. הביא אותי לכך אדם מסוים שהרבי הרס את חייו, ולא סתם אדם – אלא אדם הגון ומכובד. פעם ישבתי אתו בבית המרזח של דוד-יצחק, והוא אמר שהיה נותן עשרים וחמישה רובל כדי שיחטיפו לרבי עשרים וחמש מלקות, ומזה הכול התחיל…”

אבא הבין שזו הייתה מלאכתו של ר' לייב מאירס. מיד כינס את כל החסידים לאסיפה מיוחדת, שבה נכח גם מנהיגם, ר' אהרלה, שהיה אז דיין בעיר.⁷⁰⁴ הם החליטו למסור את ר' לייב לידי הרבי, שיזכה לחיים ארוכים, וכן הסכימו ביניהם שזו מצווה לגרום לו צרות. כיצד אִמְלֵל אותו הרבי אספר להלן.

אותו ר' לייב היה איש זסטביה. אביו, ר' מאיר, היה יהודי חשוב, גדול בישראל. שווי רכושו הגיע לעשרים אלף רובל. בנו, לייב, היה למדן שידע היטב עברית. יהודי חכם, עשיר ומתנגד נלהב. היה לו בן מוכשר, הרשל, אברך מוצלח שידע ללמוד היטב. אבל מיד לאחר חתונתו נסע הרשל לחצר הרבי בסלונים, שהה שם חודשיים וחזר לביתו כחסיד שרוף.

הוא חזר מסלונים לביתו באישון לילה והקיש בדלת. כשהכירו בבית פנימה את קולו מן העבר השני של הדלת, סירב אביו להכניסו, ואישתו פתחה את הדלת בניגוד לרצון חותנה. כששכב הרשל במיטתו וביקש לישון, חש בחומה של שמיכת הנוצות. הוא שאל את אישתו, מי ישן במיטה קודם, והיא השיבה שהייתה זו היא עצמה. מיד חטף את השמיכה, יצא אל מחוץ לבית וגלגל את השמיכה בשלג כדי להוציא מתוכה את חמימותה של אישתו.

היא מיררה בבכי, ואביו – ששמע את קולה – נכנס לחדר ושאלה מדוע היא בוכה. היא סיפרה לו מה עולל הבן יקיר שלו, החסיד. הפעם הרביץ בו אביו כהוגן, והוא ברח שוב אל הרבי בסלונים. אולם, האישה אהבה אותו והתחרטה על הבכי, שהביא את האב להכות את בנו. מי יודע עתה מתי יחזור בעלה? היא נסעה לסלונים וביקשה מן הרבי שיצווה על בעלה לשוב הביתה. הרבי עשה כן והלה אכן חזר לביתו ואפילו התפייס עם אביו.

אבל הרשל היה חסיד נלהב ביותר. בחורף היה הולך כל יום אל המקווה הקר וכל הזמן רק התפלל בדבקות, צועק בכל כוחותיו. הוא חלה בלבו ובגרונו בשל הטבילות במקווה הקר ובשל הצעקות בשעת התפילה. ימים ולילות עסק רק בחסידות. הוא פרש מאישתו וריחף כל העת בין שמים לארץ. בסופו של דבר יצא מדעתו מרוב התלהבות. הטיפול במחלתו עלה לאביו הון עתק, עד שלבסוף נפטר הרשל. לאותו ר' לייב היה גם חתן, בן של מתנגד – וגם הוא נהיה לחסיד, עזב את אישתו ובילה בחצר הרבי יותר מאשר בביתו.

לנוכח ההרס והחורבן שנגרם למשפחתו שפך ר' לייב את כל חמתו על הרבי, שבו ראה את האשם בכול. את הרבי, כמובן, לא העריך כלל, וכך מבלי משים הביא אותו הכעס הגדול למחשבה כל כך נתעבת וסרת טעם – להלשין.

אבל החסידים, שהחליטו באסיפתם כי מותר להביא עליו את כל הצרות שבעולם, עוללו לבסוף רק דבר קטן. ר' לייב דנן היה סוחר קמח חשוב, שהחזיק ברשותו את העמִילוּת של טחנות הקמח הגדולות. הוא סיפק קמח בהקפה לכל החנויות בקאמניץ, בבריסק ובעוד מקומות. הייתה זו כבר מעין מסורת בידו – הוא סיפק סחורה בלי ליטול כסף. אחרי ששילמו לו, קיבלו החנוונים סחורה נוספת, שוב בהקפה. אפשר אפוא לנצל זאת ולגרום לר' לייב צרה צרורה. להודיע לכל בעלי החנויות שפשוט לא ישלמו לו. ר' לייב יאלץ לפשוט את הרגל, וסופו יהיה רע ומר. בעלי החנויות לא יינזקו – תמיד תהיה להם סחורה, שכן בעלי הטחנות ימנו עמיל אחר במקומו. חסידי קאמניץ שיגרו אפוא חסיד מטעמם בשליחות אל עדת חסידי בריסק, שמספרם עלה על מאתיים איש, כדי להוציא לפועל את ההחלטה.

התכנית הצליחה יותר מן המשוער. ר' לייב, שמיד לאחר מכן נסע לתומו לבריסק כדי לגבות את כספו ולהמשיך לקבל הזמנות, לא הצליח לקבל מאומה. איש לא שילם לו פרוטה, ותחת זאת צרחו לעברו: “מלשין, צא מן החנות! שיהודי ילשין על רבי?!” אם לא יצא במהירות מן החנות, הופיעו מיד כל נערי החסידים, יידו עליו אבנים, הטיחו בו בוץ ורדפו אחריו בכל הרחובות שבהם הלך. כך עשו עד שאילצוהו להסתלק מבריסק. המשחק הזה גרם לו נזק של ששת אלפים רובל! היה לו די כסף משלו, והוא בשום אופן לא הסכים לפשוט את הרגל. הוא שילם אפוא לטחנות את כל חובותיו, וכיוון שלא יכול היה עוד למכור קמח בשל ה“חרם”,⁷⁰⁵ הפסיד גם את כל העמלות. ר' לייב נותר עני. לבריסק לא יכול היה עוד לבוא בשל האיום ברצח.

לאחר זמן שלח לאבי מכתב, כתוב בלשון הקודש וערוך בחכמה. המכתב, שהיה מרשים מאוד, דיבר על שלום ועל כך שהוא, ר' לייב, סומך על שיקול דעתם של אבא ושל ר' אהרלה. כל מה שהם יפסקו הוא מוכן לקיים.

אבא הזמין את זקני החסידים, ור' אהרלה בראשם, להתייעצות. הם החליטו שר' לייב ייסע לסלונים, אל חצר הרבי, וייקח עמו את שלושת בניו, שהיו בני עשר עד חמש-עשרה. עליו להיכנס אל הרבי יחף, בגרביו בלבד, ⁷⁰⁶ולבקש סליחה ומחילה. בנוסף עליו להחזיר ארבע מאות רובל – דמי השוחד וההוצאות, וכן לשלם קנס בסך חמש מאות רובל למען ארץ ישראל – סך הכול תשע מאות רובל. עליו גם להישבע בהן צדק, שבכל שנה ייסע עם בניו לסלונים אל הרבי, עד לאחר שהילדים יינשאו. אחר כך הם כבר ייסעו בעצמם אל הרבי… עליו גם לתרום ספר תורה חדש לשטיבל של חסידי קאמניץ, ולבוא בכל שבת מזסטביה ולהתפלל בשטיבל. במילים אחרות: הוא צריך להיות חסיד! כאילו כופים על מישהו שמד…

הוא הסכים לשלם את כל הקנסות, אף שכבר לא נשאר לו הרבה כסף. הוא ימכור את התכשיטים: של אישתו, של כלותיו ושל בנותיו. אבל לנסוע לסלונים בכל שנה – לזה בשום אופן לא יכול היה להסכים. הוא רץ אל אבא כדי לדון עמו בעניין. דמעות זלגו מעיניו.

“משה” – הוא אמר – “הרי אתה איש חכם, שיכול להבין לנפשם של אנשים וגם לב טוב יש לך. אדרבה, תגיד לי אתה, ובכנות, האם לאחר כל האסונות והצרות שלי אני יכול להיות חסיד באונס? האם אפשר בכלל, בפתאומיות ובכפייה, להפוך למשהו אחר, ובפרט שאינני מאמין ולא אאמין בחסידות? הדבר הזה בכלל לא זורם בדמי. הרי אתה יודע שכל מה שעשיתי היה רק לשוחח עם טברסקי, ודיבור סוף סוף איננו מעשה. האם לא די לכם שהפכתם אותי לעני חסר פרנסה, שאתם רוצים לקחת גם את ה’התנגדות' שלי, היקרה לי בדיוק כשם שהחסידות יקרה לך? כסף אני מוכן לתת, ואפילו עד הפרוטה האחרונה, וגם לרבי אני מוכן לנסוע כדי לבקש סליחה. זה צריך להספיק. מה עוד רוצים ממני? משה, הרי יש לך לב טוב. אתה צריך להבין אותי ולעשות לי טובה.”

אבא, שעכשיו באמת ריחם עליו, הבטיח לשכנע את החסידים שיעתרו לבקשתו. לאחר מאמץ קשה ועמל רב הוחלט לבסוף, הודות לאבא, שצריך להקל עליו. אבל לרבי הוא בכל זאת צריך לנסוע, לפחות פעם אחת: בראש השנה…

פרק שישה-עשר: גורלו של עילוי

לימודי * מוכרי ספרים בימים עברו * החברה הראשונה שייסדתי * ישראל וישניאק * הבחינה שערכו לישראל * הקריירה של ישראל * גורלו של עילוי

בן שתים-עשרה הייתי, ובערבי הקיץ, כאשר היינו חופשיים מן ה“חדר”, אהבתי ללכת לבית המדרש. שם, בין מנחה למעריב, פגשתי את כל הבחורים שלומדים בבית המדרש והתוודעתי אל הפרושים החדשים ואל בעלי הבתים הצעירים שזה לא כבר התחתנו. שוחחנו על כל מיני עניינים – כאלה הקשורים ליהודים וגם סתם על ענייני החיים. הייתי פותח דף גמרא ומדבר כל הזמן – ערב אחד ליד שולחן זה, ולמחרתו ליד שולחן אחר. זה פשוט היה תענוג.

שם ניהלתי ויכוחים רבים על החסידות. מטבעי נהגתי תמיד לדבוק במבוגרים יותר ולהתחבר אליהם. כלל לא היה איכפת לי שאני הכי קטן, נהניתי מחוכמתם של הגדולים. אולי זה מה שהעניק לי את האומץ להתווכח אתם על חסידות, וכיוון שהיה לי כוח שכנוע גם ניצחתי לא פעם.

בבית המדרש היו הרבה מאוד ש"סים, אבל כולם קרועים. אני זוכר שהייתה זו בעיה קשה: האברכים והפרושים התלוננו מרה שאין הם יכולים ללמוד גמרא כראוי: הכול קרוע.

בעבר נהגו מוכרי הספרים לנסוע על פני המדינה עם סוסה עלובה, ממש כמו “סוסתי” של מנדלי מוכר ספרים.⁷⁰⁷ בעגלה היו מונחים ספרים שונים וספרוני מעשיות. הם באו לחצר בית המדרש, בלילה ישנו באיזו אכסניה זולה; בבוקר, לקראת זמן התפילה, היה מוכר ספרים כזה שב וניצב, עם “עגלתו וסוסו”, בחצר בית הכנסת. מפעם לפעם שכר מוכר הספרים תמורת כמה רובל שולחן ליד הכניסה של בית המדרש הגדול, ועליו הציג את מרכולתו.⁷⁰⁸ באותה עת היה שותפו – אם היה לו כזה – נוסע על פני הכפרים שבסביבה עם שאר הספרים.

מוכרי הספרים הללו הביאו אתם לעתים קרובות מודעות על כל מיני ש“סים עם כל מיני מפרשים, שהודפסו על נייר מהודר. פעם הביא מוכר ספרים מודעה מן המדפיס של סְלַווּטָה,⁷⁰⁹ המבשרת שהם עומדים להדפיס ש”סים חדשים עם כל המפרשים, על נייר טוב ובדפוס נאה, ממש “בהדרת יופי”. מחירו של ש"ס כזה היה שבעים ושניים רובל, או בתשלומים למשך שנה – שישה רובל בחודש.

אז עלה בדעתי לארגן חברת נערים, שכל אחד מהם יתרום ארבע קופיקות בשבוע, וכך נוכל לקנות את הש"ס החדש של סלווטה בשביל בית המדרש הגדול. מוכר הספרים הראה לנו מסכת לדוגמה – איזה יופי!

החברה נוסדה. יוסלה, שהיה בנו של גביר, נתמנה לגזבר, ואני – לגבאי. על כל עשרה נערים מינינו “דסיאטניק”, שתפקידו היה לגבות בכל שבוע את הכסף ולמוסרו ליוסלה. אחד מאתנו ניהל את ספר החשבונות וכל הנערים שילמו בדיוק בזמן. את הכסף העברנו למשה-אהרן, בנו של המגיד, והוא דאג לשלוח אותו לסלווטה. מיד לאחר מכן קיבלנו את המסכתות וכרכנו אותן בכריכה נאה.⁷¹⁰ כך כבר היו ברשותנו שישה כרכים.

זו הייתה החברה הראשונה שייסדתי בחיי,⁷¹¹ ובכל הצניעות, אני חייב להודות שבלעדי לא הייתה החברה יכולה להתקיים לאורך זמן. כאשר חליתי התפרקה החברה. יוסלה ואברהם, שניהל את ספר החשבונות, לא ידעו לנהל את החברה בלעדי, ובבית המדרש נותרו למזכרת רק אותם שישה כרכים – יותר לא הזמנו.

*

ישראל וישניאק, העילוי שהלקה את כל הנערים שלא ידעו ללמוד כמותו,⁷¹² נעשה בתום ארבע שנים בלובלין למדן מפורסם מאוד. הוא למד אצל ר' הרשלה מלובלין,⁷¹³ אשר כתב בשאלות ותשובות שלו: “תלמידי הגאון ר' ישראל”.⁷¹⁴ “ר' ישראל” זה היה אז בסך הכול בן שתים-עשרה,⁷¹⁵ והוא רצה לנסוע לסבו שבקאמניץ, ר' זליג אַנדאַרקעס.

בדרך התעכבו בעלי העגלות בכל הערים הגדולות; ישראל ישב עם הרבנים ודן עמם בדברי תורה. הוא הקשה קושיות והללו לא ידעו להשיב. הוא היה גם בבריסק, אצל הרב הרשלה מלמברג,⁷¹⁶ אף הוא גאון גדול. שלוש שעות שח אתו ישראל בדברי תורה, והרב התפעל מחריפותו. אחר כך בא ישראל לקאמניץ, וכל העיר רעשה בשל הגאון הקטן.

באותה עת כבר לא היה נאה לו לדבר סתם כך עם נעריה הפשוטים של קאמניץ. הוא בחר כמה מן הנערים היותר טובים, וביניהם הייתי גם אני. רחשנו כלפיו כבוד עצום, והעובדה שהוא משתובב יחד אתנו נחשבה אז בעינינו לזכות גדולה. לא פעם, באמצע המשחק, היו באים אליו לומדים ומשוחחים עמו בדברי תורה. הוא שטף אותם בקושיות על הגמרא והם לא ידעו מה להשיב.

הוא גם ביקר, כמנהגו, אצל רבה של קאמניץ והציג בפניו קושיה. הרב לא השיב לו תיכף ומיד, וישראל, שהיה נמוך קומה, טיפס על ברכיו של הרב, תפס בשתי ידיו בזקנו הלבן והארוך, טלטל את הזקן למעלה ולמטה ואמר: “רב נאה אתה. נער בן שתים-עשרה מקשה קושיה ואתה אינך יודע לתרצה…” בתוך זמן קצר נתפרסם הדבר ברחבי העיר. חוצפתו של ישראל כלפי הרב הזקן, שנודע כבקי בש"ס, הכעיסה את כל הלומדים הגדולים של קאמניץ. הם כינסו אסיפה, שבראשה ישבו ר' משה כץ, ר' יוסלה, שהיה תלמיד חכם נכבד ואחיו של הרב מקארלין,⁷¹⁷ ור' לייב בן מאיר,⁷¹⁸ והחליטו להציג לישראל קושיה גדולה בגמרא, ואם לא יענה תיכף ומיד – יחטוף מכות.

כמקום הבחינה נקבע בית המדרש הגדול. הוא הוזמן להתייצב למחרת, בדיוק בשעה שתיים בצהריים. כיוון שהיה לו רגש גאווה מפותח מאוד, אפשר לומר כי אפילו השתוקק לבחינה. ישראל היה בטוח ששום קושיה לא תעמוד כנגדו. הוא מסוגל לענות על הקושיות החריפות ביותר. אבל בכל זאת, בעמקי לבבו, קצת פחד – אולי הפעם הזאת יסתבך וסופו שיקבל מכות נאמנות? כאשר תפס שזה המצב, מיהר ורץ אלי וביקש ממני שאבוא לעזרתו – שלא אתן להם להכותו. ברור שלא סירבתי. כבר בשעה אחת באתי לבית המדרש הישן והבאתי עמי שמונה נערים חזקים…

אני זוכר את האירוע כאילו התרחש היום. בבית המדרש התאספו כל הלומדים של קאמניץ, הפרושים ובעלי הבתים הצעירים אוכלי ה“קעסט”, שלומדים בבית המדרש. הקהל היה גדול ורב, וישראל, הנער הקטן, עמד אתנו נבדל מכולם. ר' משה כץ ור' יוסלה הגיעו וקראו לו למבחן. הם נטלו לידם גמרא ופתחו – כך אני זוכר – במסכת פסחים דף ס“ו, עמוד ב'.⁷¹⁹ הם אמרו לו לעיין בעמוד הגמרא וב”תוספות" ולאחר שיסיים הם ישאלוהו קושיה. ישראל הקטן טיפס על השולחן והעביר במהירות רבה את אצבעותיו הקטנות על פני עמוד הגמרא, מלמעלה למטה. אחר כך עבר בצורה דומה על ה“תוספות”. כל זה נמשך פחות מחמש דקות, ואחר כך ענה על הקושיה. הלומדים השתאו והשתוממו מן הנער. במקום מכות נתנו לו נשיקות.

“אבל איך יכולת לעיין כל כך מהר בכל עמוד הגמרא וב’תוספות'?” – תמהו כולם. והוא השיב: “הראו לי את השו”ת הכי קשה, ואנהג בצורה דומה. אעביר את אצבעי על פני העמוד ומיד אוכל לחזור עליו בעל-פה." העמידו אפוא לפניו את הספר “פני יהושע”,⁷²⁰ ואכן הוא עשה בדיוק אותו דבר: עבר במהירות באצבעו על פני העמוד וחזר עליו בעל-פה.

אחרי הדברים האלה פחדו ממנו כל בני העיר, ואת גאוותו קשה לתאר. הוא התייחס לכולם כאל עמי ארצות גסים, נטולי כל כשרון ללימוד מעמיק וטוב. הוא שהה בקאמניץ כמה שבועות וכל אותו הזמן היה לשיחת העיר. כולם דיברו רק על הנער ישראל, שהוא כזה גאון!

אחר כך חזר אל אביו שבלובלין והחל ללמוד קבלה. ש“ס ופוסקים כבר היו בשבילו דבר של מה בכך, ועל כן התמסר עתה ללימודי הקבלה. זה היה אסונו הגדול. לו המשיך ללמוד ש”ס ופוסקים ושו"תים, כמו כל הגאונים, אולי היה הופך לגאון מווילנה השני, ליחיד בדורו. לדאבון הלב, הוא התחיל מוקדם מדי לעסוק בקבלה. שנה אחר כך קיבלתי ממנו ספר קבלה שחיבר והדפיס בהיותו בן שלוש-עשרה.⁷²¹ קראתי את הספר, אך לא הבנתי אף מילה. בשבילי הקבלה הייתה זרה לחלוטין, וזה היה ספר קבלה אופייני.

בסמיאטיץ שבפלך גרודנה, היה אז גביר ששמו ר' דוד הנדיב.⁷²² את השם “הנדיב” קיבל בגלל התנהגותו הרחבה ונדיבת הלב. הוא חי כמו נסיך. והנה, התחשק לו לקחת לבתו חתן עילוי. הוא שמע על העילוי ישראל ושלח שדכן לאביו, ר' יוזל וישניאק, יהודי למדן ונכבד, להודיעו שהוא רוצה לקחת את בנו ישראל לחתן. הוא מוכן לתת חמשת אלפים רובל נדוניה ועשר שנים “קעסט”. ר' יוזל חקר ודרש ולבסוף הוסכם על השידוך. ר' דוד הנדיב קבע יום לחתימת ה“תנאים”, והזמין מכל רחבי ליטא את כל הרבנים והגאונים הגדולים, שיבואו לטקס החתימה על חשבונו. עתה הראה ר' דוד את כל רחבותו: הוא רצה שכל הרבנים ידעו איזה מין חתן הוא לוקח.

ליום חתימת ה“תנאים” אכן הגיעו כמה מניינים של רבנים חשובים. ישראל, החתן, השמיע באוזניהם פלפולים גדולים, והם נותרו המומים נוכח ראשו הגאוני. הם היו יותר ממאושרים על שזכו לשמוע מפיו של ילד בן ארבע-עשרה חריפות שכזו. טקס ה“תנאים” התנהל בחגיגיות מלכותית ולשמחתו של ר' דוד הנדיב לא היה קץ.

הכלה הייתה צעירה מאוד, גם היא כבת ארבע-עשרה, ור' דוד ביקש לדחות את החתונה לעוד שנתיים. הוא רק רצה ל“תפוס” את העילוי הגדול, ועכשיו כבר יכול היה להרשות לעצמו להמתין. הוא לא רצה להשיא את בתו לפני שתגיע לגיל שש-עשרה.

בינתיים פרץ המרד הפולני. הפולנים נכנסו לסמיאטיץ וכבשו את העיר, ומיד בעקבותיהם הגיעו חיילי הצבא הרוסי. קרב יריות החל, ובמהלכו נהרג דוד הנדיב. כל רכושו כמעט ירד לטמיון וכל קשריו העסקיים עם הפריצים התמוטטו במהלך המרד. כול שנותר היו כשלושים אלף רובל כסף. היו לו הרבה ילדים, בנים ובנות, שצריך היה לחלק ביניהם את הכסף. היורשים חיתנו את האחות, נתנו לה נדוניה של חמשת אלפים רובל, אבל ללא “קעסט”.

ישראל התחתן ועבר לגור בבְּיֶלְסְק,⁷²³ עיר מחוז בפלך גרודנה, ליד דודו, ר' לייזר וישניאק, שהיה גביר ולמדן גדול.⁷²⁴ ישראל כלל לא חשב על עסקים, ואפילו את כספו לא חשב להשקיע בהלוואות נושאות ריבית. הוא שכר דירה גדולה ואכל לאט לאט את הכסף. הוא לא העלה על דעתו שיום אחד זה ייגמר.

בינתיים החל ישראל להתנהג כאילו הוא רבי – צעירים למדנים באו אליו כדי לשמוע את תורתו ואת הפשטלעך המחודדים שלו. בעיר התייחסו אליו כאל קדוש. אפילו דודו, ר' לייזר, קרא לו רבי. מיום ליום הלך שמו ונתפרסם כגאון, כצדיק וכמקובל. הוא גילה דרך חדשה בקבלה ורצה ליסד ישיבה ללימוד קבלה. ביתו המה לומדים בכל שעות היום והלילה. האברכים היו מוכנים “לעמוד על הראש”, כדי לשמוע את תורתו ואת דברי הקבלה שלו.

ובמשך כל אותו הזמן הוא חי על הרובלים שלו. אישתו החלה לדאוג – על הכסף שהולך ואוזל ועל מה שיהיה לאחר מכן. אבל הוא נעשה לקדוש והיה קשה להחליף אתו אפילו מילה. הוא סירב לדבר על ענייני חולין, ואישתו הייתה בוכה לעתים קרובות בחדרה.

הוא כל כך העמיק בתורת הקבלה, עד שהתחיל להניח על ראשו שנים-עשר זוגות תפילין כדי לצאת ידי חובת כל הדעות.⁷²⁵ הוא עשה לעצמו תפילין קטנטנים, הניח את כל השנים-עשר על ראשו, וכך התהלך ברחוב. אברכים צעירים הלכו אחריו ושמרו שאיש לא ילעג לו. בעיר, כאמור, הוא הפך לקדוש. אנשים החלו לבוא אליו כמו אל רבי, כדי ליטול ממנו ברכה, אבל הוא גירש את כולם וסירב להיענות לבקשותיהם.

מיום ליום הלך כיסו והתרוקן,⁷²⁶ ובשל כך הורעו יחסיו עם אישתו. עוד מעט ולא ייוותר להם דבר, והיא איננה מסוגלת אפילו לדבר אתו. הוא בכלל לא רצה לשמוע על עניינים כאלה, וכאשר העזה והחלה לדבר על כך, קרא לה: “חצופה!” הוא קרא לרב כדי שיכתוב גט. האישה מיררה בבכי וכשקיבלה את הגט התעלפה. לאחר מכן נסעה לאחיה שבסמיאטיץ, ומה עלה בגורלה אינני יודע.

אחרי כן נשבר ישראל. לא היה לו שום מוצא אחר: רבנות – לא, צדיק חסידי – לא, סוחר – לא, עסקים – לא. ובכן, מה נשאר? הוא שקע במרה שחורה. לאחר מחשבות רבות החליט להכין עצמו לקראת לימודים באוניברסיטה, להיות פרופסור, כי אצלו הרי זה דבר של מה בכך. בשנה אחת הוא יסיים את כל כיתות בית הספר התיכון. הוא קנה מילון רוסי ובתוך חודש אחד ידע את כל המילים הרוסיות.

דודו, ר' לייזר, שראה כי ישראל עלה על דרך מסוכנת, מיהר לטלגרף לאביו. האב בא ולקח אותו אליו ללובלין. מותש ומבולבל הביאו אותו אל הצדיק, ר' לייבלה איגר,⁷²⁷ ועשו ממנו חסיד. ר' לייבלה שימח אותו וישראל היה לחסיד. עתה התמסר לחלוטין לחסידות. הוא התחתן פעם שנייה. לאישה הייתה חנות, והם התחילו לנהל חיים פשוטים, כמו כל היהודים. כך הפך נער גאוני ליהודי רגיל.

פרק שבעה-עשר: הבגדים של פעם

עוד מלמדים * ר' אפרים המלמד * אהבתנו לר' אפרים * הבגדים של פעם * סוג חדש של מעשיות * גירוש הרבנים

מביינוש-לייב המלמד, שאצלו כמעט שלא התקדמתי ורק דרכתי במקום, עברתי לידיו של דוד העיוור, שהיה עיוור בעין אחת. הוא היה ה“רוצח” השני, כמו דוד המדובלל.⁷²⁸ עמו למדתי שלושה “זמנים” והתקדמתי מאוד בלימודי. הוא עצמו היה למדן גדול ולימד ביסודיות. בזכותו יצא שמי לתהילה ונתפרסמתי כתלמיד טוב.

ממנו המשכתי לדודי, ר' אפרים, תלמיד חכם מופלג, שידע לכתוב עברית משובחת. בעסקים לא התמזל מזלו. הוא לא התאים לפריצים, משום שלא ידע להחניף להם, ועל כן נשאר עני. סבא, אהרן-לייזר, תמך בו, אבל כמה רחוק יכול אדם להגיע ממתנת בשר ודם? בנוסף היו לו חמש בנות בוגרות, והוא נאלץ, כמו כל הקבצנים, להיות מלמד. עם זאת, הוא היה מן המלמדים הטובים ביותר. היינו ארבעה שלמדו אצלו ונחשבנו לטובים בעיר. בשני “זמנים” למדתי אצלו את מסכת חולין עם “תוספות” ומהרש“א ועם כל המפרשים והפוסקים – “מגן אברהם”⁷²⁹ ו”שיטה מקובצת".⁷³⁰

בכל תקופת לימודי ב“חדרים”, לא נהניתי בשום מקום כמו אצל הדוד אפרים. קודם כול, הוא לימד את הגמרא בצורה מובנת. כשלא יכולנו בשום אופן לתפוס את הפלפולים הגדולים ואת השיטות השונות, הוא הסביר לנו הכול בסבלנות ובמילים פשוטות וברורות. מעולם לא גילה סימני כעס. הוא השתדל להסביר לנו את הסוגיה בשפה ברורה, בהשוואות ובמשלים. הלימוד אתו היה מתוק ונעים. כאשר עייפנו כהוגן מלימוד הגמרא והפוסקים, היינו נחים ומשתעשעים עמו בהוויות העולם.

הוא קרא הרבה והיה בקי בחוכמת הטבע. לפעמים גם קרא ספר ברוסית, אבל אישתו, שהייתה, במחילה מכבודכם, יהודייה טיפשה מאוד, שמה מכשולים בדרכו. בעצם הוא בכלל לא פחד ממנה, הוא רק פחד מטיפשותה. אם ראתה אצל בעלה, ר' אפרים, משהו שלא מצא חן בעיניה, מיד סיפרה לכל בני המשפחה ולכל הנשים. וכיוון שאז נחשבה קריאת ספר ברוסית למין פשע, הוא העדיף להימנע מכך. אבל יחסית לזמנו הוא ידע הרבה. בזמן שנחנו מלימודי הגמרא הוא היה מסביר לנו כל מיני דברים מדעיים, ולעתים סיפר מעשיות על דורות עברו, אבל רק מעשיות אמיתיות ונכונות.

בעד “זמן” אחד קיבל אפרים תשעים רובל מארבעה תלמידים: עבור שניים שולמו עשרים רובל לכל אחד, ועבורי ועבור ישראל – חמישים רובל. זה לא הספיק, כמובן, והוא נשאר עני ואביון. תמיד התלונן באוזנינו על יוקר המחיה בימינו והתרפק בגעגועים על שנות נעוריו. אז עלה שור שישה רובל בלבד; פרה – שלושה רובל; אווז – שמונה-עשר גרושן; עוף – שישה עד שמונה גרושן; חמש ביצים עלו אז גרושן אחד, פונט חמאה – שישה גרושן, וטאָפּ חלב – שני גרושן… באותם ימים, כל יהודי שהיו לו כמה קופיקות בכיסו, הקים מבשלה קטנה לזיקוק יי"ש, עם כמה פרות אוכלות לתת, וכך היה לו גם חלב ובשפע, שאפשר היה אפילו להתרחץ בו.

בגדים עשו אז מבדים כל כך חזקים, עד שאותו בגד היה עובר בירושה מאב לבן. היה אז מין בד שכונה “רעגן-קאַמנעט”,⁷³¹ חזק כפלדה ועבה וקשה כמעט כמו פח. כשלבשו קפוטה או מעיל מבד כזה, כל קמט היה מרעיש, ואפשר היה לשמוע שמישהו הולך אפילו ממרחק מיל. את הבד הזה ניתן היה להשיג בצבעים שונים ובמחירים שונים. הזול ביותר עלה אז שישים קופיקות לאמה, אבל גם הוא היה חזק; איש לא היה מסוגל לקרוע את הבגד. אחרי חמישים שנה בערך הבגד אולי התקלקל קצת, דהה, ואחד הבנים ירש אותו. זה היה מין ייחוס ללבוש קפוטה דהויה כזו, וראו בה מזכרת מאדם שנפטר. לאחר כמה עשרות שנים, כשהבגד כבר דהה לגמרי, השתמשו בו לעבודות יום-יום ובמזג אוויר קשה. אבל הבד הזה אף פעם לא נקרע או התפורר.⁷³² אני עדיין זוכר את הקפוטות האלה, שהיהודים הקשישים לבשו. אני עצמי לבשתי קפוטה כזו בגיל שמונה. תפרו לי אותה מן הקפוטה של סבא, שהוא עצמו ירש מאביו.

היה גם אריג צמר שנקרא “לאַסט”.⁷³³ היום קוראים לו “חצי לאַסט”, אבל הוא לא דומה בכלל לאותו אריג שהיה פעם. את הסוג הזה לבשו הגבירים. ואלה היו האריגים שמהם תפרו בגדים לגברים: ארבעה סוגים של רעגן-קאַמנעט, שני סוגי לאַסט, שלושה סוגי סָמוּט,⁷³⁴ ארבעה סוגי אטלס⁷³⁵ וכמה סוגי משי.

הנשים לבשו ציץ,⁷³⁶ שמחירו היה שבע או שמונה קופיקות לאמה, או צמר, שמחיר הסוג היקר ביותר שלו היה שלושים קופיקות לאמה. בגדי צמר לבשו רק נשים עשירות.

הפרוות שבהן התעטפו היו מן הסוגים היקרים ביותר – “פּיזעם”,⁷³⁷ “שורקעס”,⁷³⁸ סנאי או בִּיבָר.⁷³⁹ הנשים לבשו פרוות מעור שועל, צוֹבֶּל⁷⁴⁰ או נמייה. התכשיטים המקובלים היו פנינים. אפילו הנשים העניות ביותר ענדו על צווארן פנינים בשווי של כשלושים רובל. על האצבעות ענדו טבעות, ועל הצוואר תלו סיכות זהב, גדולות כרובל.⁷⁴¹

דודי אפרים, הרבי, היה מספר לנו אפוא מעשיות על הגאונים שלנו, אבל בלי שום גוזמאות ובלי דברים על טבעיים; רק מעשים שהיו – עובדות ברורות והגיוניות. הוא ידע איזו משכורת קיבלו הרבנים והגאונים הגדולים בימים עברו. זה היה יכול להגיע בערך עד שמונים גרושן לשבוע. כך קיבל הרב ממינסק⁷⁴² וכך גם הגאון מווילנה. אם רצו להגדיל את משכורתו של הרב, הוסיפו לו עוד עשרה גרושן לשבוע.

הוא גם סיפר כיצד שלטו פרנסי החודש על הרבנים. לא פעם קרה שגירשו מן העיר את הרב, שהיה גאון גדול, בשל דבר של מה בכך. פשוט, פרנס החודש היה קורא לכמה מן המנהיגים מנכבדי העיר ומציע להם להעניש את הרב. אם החליטו שצריך לגרשו, בסופו של דבר אכן גירשו.

במינסק, למשל, גירשו את ה“שאגת אריה”.⁷⁴³ אחרי הגאון מווילנה, הוא היה הגאון המפורסם ביותר בקרב היהודים. גירשו אותו בביזיון גדול. זה היה בקיץ, ביום שישי, בדיוק בשעה שתים-עשרה. הושיבו אותו על עגלה רתומה לשני שוורים והוציאוהו מן העיר.⁷⁴⁴ הדוד סיפר, שיהודייה אחת יצאה אל מחוץ לעיר והביאה לרב שלוש חלות לכבוד שבת.⁷⁴⁵ הרב שאל את האישה, האם יודע בעלה על החלות שהביאה לו.

“לא” – השיבה.

“אם כך, אסור לי לקחת אותן” – אמר.

בינתיים הביאו אותו לפונדק יהודי; הרב המגורש לא רצה שהיישובניק, בעל האכסניה, ידע שהוא הרב ממינסק. אבל היהודייה הנמרצת רצה במהירות לכפר והודיעה לכולם, שאיש זה אינו אלא רבנו הגאון, ושפרנס החודש, יימח שמו, גירש אותו מן העיר.⁷⁴⁶

מבריסק גירשו את הב“ח, הגאון המפורסם, שחיבר את הפירוש הגדול על הש”ס.⁷⁴⁷ הוא כיהן שם כרב, ומעשה שהיה כך היה. במוצאי שבת התכנסו פרנס החודש ונכבדי העיר לאסיפה בחדר הקהל. הנר כבה בשעה שתים-עשרה בלילה, ובכל בריסק אי אפשר היה למצוא אש. כולם כבר ישנו. פרנס החודש הורה לשמשים ללכת אל הרב, להדליק בביתו את הנר בעששית ולהביאה אל חדר הקהל. הם הגיעו לבית הרב אבל הופתעו לגלות שגם שם חשוך. גם הוא כבר הלך לישון. הם חזרו וסיפרו על כך באסיפה, ואז החליטו פרנס החודש ונכבדי העיר, שאם רב ישן בחצות, צריך לגרשו, והם אכן גירשו אותו מבריסק.⁷⁴⁸

פרק שמונה-עשר: המהפכה הראשונה שלי

ר' יצחק-אשר ה“רבי” שלי * “הלימודים” שלנו * המהפכה הראשונה שלי * שמי יוצא לתהילה בעיר * סופה של הפרשה

בקאמניץ היה חסיד אומלל, קבצן ואדוק עד אימה. הוא לא התפרנס משום דבר, אבל אישתו לא הניחה לו. היא ירדה לחייו והפצירה בו שיהיה למלמד, כמו כל השלימזלים.⁷⁴⁹ כשסיפר על כך לאבי, צץ בראשו של אבא רעיון מבריק – הלא יצחק-אשר יכול להיות מלמד מצוין לחצקל שלו! ספק אמנם אם חצקל אכן ילמד אצלו משהו, אבל לעומת זאת חצקל ילמד להיות חסיד גדול. כי אני, למרות שבלבי הייתי חסיד, בכל זאת אהבתי גם את “העולם הזה”, כפי שאבא נהג לומר. שהיתי הרבה בביתו של סבא ולעתים קרובות גם סעדתי עמו בשבתות ובימי חג. נהגתי גם להתפלל עם סבא בביתו של הדוד מרדכי-לייב, ובשעה עשר כבר היינו לאחר התפילה.

הסעודה בבית סבא לא נמשכה זמן רב, ובסביבות השעה שתים-עשרה, כשאבא חזר הביתה מן השטיבל, הייתי הולך הביתה ושוב אוכל. הייתי היכן שהיה לי יותר טוב, ובשל כך קרא לי אבא “איש העולם הזה”. הוא התחרט על ששלח אותי ללמוד אצל הדוד ר' אפרים, שהיה גם מתנגד, גם מין “פילוסוף”, ובוודאי גם אפיקורוס נסתר. אבא גם שם לב שהתחלתי לדעת יותר מדי על ענייני העולם; הוא פחד שדודי יהפוך אותי, חלילה, לאפיקורוס. אבא רצה להוציא אותי מידי הדוד, אבל פחד מאביו אהרן-לייזר. הוא חיפש איזה תירוץ שבאמצעותו יוכל להוציא אותי מה“חדר” בלי שסבא יתנגד.

כאשר נזדמן אליו יצחק-אשר התעלם אבא מכל המכשולים. הוא היה נלהב מכך שאצל המלמד הזה אדע בראש ובראשונה כיצד להיות חסיד אמיתי. הוא ועוד חסיד, שמואל-שלום, לקחו יחד את יצחק-אשר כמלמד לשני ילדיהם, אני ומרדכי, וקבעו לו שכר לימוד של חמישים רובל ל“זמן”. אנו נלמד בבית המדרש של ר' הרשלה שבחצר בית הכנסת. שם לא לומדים במשך היום הפרושים או בחורי הישיבה. שקט שם, ואפשר להתקדם בלימודים ולהכניס בנו חסידות. אבל את אחיו הקטן, חברי ישראל, לא הוציא אבא מידיו של אפרים.

יום אחרי סוכות, בשעה תשע בבוקר, באתי אל השטיבל של ר' הרשלה ללמוד עם המלמד החדש: בשעה הזאת כולם הולכים ל“חדרים”. הרבי עוד לא היה שם ואני וחברי חיכינו. בשעה אחת-עשרה הוא הגיע מן המקווה והחל להתפלל. הוא רקע ברגליו על הרצפה והלם בידיו על הקירות, כך היה רגיל לנהוג בתפילתו. זה נמשך שעה שלמה – הוא כמעט שבר את הרצפה ואת הקירות, קרע את גרונו בצעקות, ורק אחרי כן, בערך בשעה שתים-עשרה וחצי, התחיל ללמוד אתנו מסכת קידושין. ארוחת בוקר הוא לא אוכל, משום שאת ארוחת הערב שלו הוא אוכל רק בעלות השחר.

התחלנו ללמוד את הגמרא, שהייתה מוכרת לנו עוד מקודם. סיימנו דף גמרא שלם, והוא בוהה באוויר – האם הוא מאזין או אולי מהרהר במשהו בינו לבין לעצמו? קשה לדעת. כשהתחלנו עם ה“תוספות”, הוא כבר לא יכול היה להישאר כל כך אדיש ונאלץ לעיין בעצמו באותיות הקטנות. גם את ה“תוספות” כבר הכרנו, ואילו הוא הביט בהן, התלחש בינו לבין עצמו, וכנראה שלא הבין כלום. כך הוא יושב, ראשו הקטן מונח בין שתי ידיו, מקמט את מצחו הצר ולוחש לעצמו את ה“תוספות”. אבל אנחנו מרגישים, שהוא בעצם לא מבין, והוא שוב חושב, ושוב מדבר אל עצמו, וחוזר וחושב עוד חצי שעה. לבסוף, כשנמאס לנו לשבת ולחכות, אמרנו לו: “רבי, אנחנו נסביר לך את ה’תוספות', זה קל מאוד.” אבל הוא נותן קולו בצעקה: “בשבילכם הכול קל, אבל בשבילי הכול קשה!” ושוב הוא חוזר ומהרהר.

בינתיים יצאנו מן ה“חדר” והלכנו לבית המדרש הגדול. דיברנו שם עם הבחורים, הבטנו בשעון, והנה כבר עברה שעה. בכלל לא פחדנו מן הרבי השלימזל הזה, אבל כדי שלא יספר לאבא, שהלכנו באמצע הלימוד לבית המדרש, מיהרנו וחזרנו לשטיבל.

אנחנו נכנסים לשטיבל, והנה הוא יושב שם, ראשו הקטן עדיין מונח בין שתי ידיו, והוא מהרהר עמוקות. הלכנו הביתה לארוחת צהריים, וכשחזרנו מצאנו אותו בדיוק באותו מצב. עתה קטענו אותו מהרהוריו ושאלנו: “למה הרבי חושב כל כך הרבה זמן? אנחנו כבר יודעים את ה’תוספות' מזמן, למדנו אותם!…” אבל הוא כנראה עדיין לא הבין את ה“תוספות”, אך התבייש ושתק. אחר כך למדנו עוד כמה “תוספות” והוא שוב שתק. ובינתיים הגיע זמן תפילת מנחה והוא החל בהכנותיו המשונות…

הלכנו שוב לבית המדרש והשתובבנו שם עם כל הנערים והחברים. יצחק-אשר סיכם עם אבא, שנלמד עמו רק עד שעת תפילת מנחה, ולא כפי שנהגו בחורף בכל ה“חדרים”, ללמוד עד תשע בערב. שיחקנו בבית המדרש, הכנו קצת מן הגמרא וה“תוספות” שאנו אמורים ללמוד למחרת, ואת מה שלא הבנו ביקשנו מן הפרושים שיסבירו לנו.

למחרת, כשהתחלנו שוב ללמוד, הוא שוב נתקע עם ה“תוספות”, כמו אתמול, ושקע במחשבות. הסתלקנו לשלוש שעות וחזרנו בדיוק חצי שעה לפני זמן תפילת מנחה… שוב הסברנו לו את ה“תוספות”, והוא שתק. כך נהגנו במשך כל החורף.

בינתים הייתי לתושב של קבע בבית המדרש הגדול והתוודעתי לכל בחורי הישיבה, לפרושים ולבעלי הבתים הצעירים. היות שלא היה לי הרבה מה לעשות, התחלתי להתווכח אתם על כל מיני עניינים וכך גרמתי ל“מהפכה” קטנה. ומעשה שהיה כך היה.

כפי שכבר כתבתי,⁷⁵⁰ כל הש“סים בבית המדרש היו קרועים ומרופטים. שבתי-הירש, קשיש ששירת כגבאי זה שלושים שנה, נהג לנעול את הש”סים הטובים והשלמים בחדרון קטן שחלונו מסורג ברזל ודלתו אף היא מברזל. שם היו מחזיקים, בשנים עברו, את החטופים שגייסו לצבא.⁷⁵¹ אחר כך הקימו להם מין בית סוהר, לא בחצר בית הכנסת, במקום שכל האנשים יכלו לשמוע היטב את היללות והצעקות, אלא ליד ביתו של האססור. שם, בחדרון הזה, החביא שבתי-הירש את הש“סים ואת הספרים הכי טובים, ובבית המדרש השאיר את הקרועים. כשביקשתי ממנו שיוציא את ש”ס סלווּטה שקנינו⁷⁵² ויביא אותו אלינו לבית המדרש, הוא פשוט סירב.

ואז עשיתי משהו קטנטן: הסתתי את כל הפרושים, את בחורי הישיבה ואת “אוכלי הקעסט”, חתניהם הצעירים של בעלי הבתים, שידרשו בתוקף משבתי-הירש את כל הש"סים והספרים הטובים. מה פתאום הוא נותן לנו רק את הקרועים? אנחנו לא יכולים יותר ללמוד, הכול קרוע! “שם, בחדרון הקטן, מחזיקים, כנראה, את הספרים הטובים בשביל העכברים!” – צעקתי.

“אין לנו, הלומדים, כל ברירה אחרת” – שלהבתי את הרוחות – “אלא לעבור לבית מדרש אחר. בית המדרש החדש אינו בא בחשבון – בנו של שבתי-הירש הוא גבאי שם. הבה נעבור לבית המדרש באַדוֹלִינָה.⁷⁵³ הגבאי שם, משה-ראובן, יהיה מאושר אם ישבו וילמדו בבית המדרש שלו! אם יחסרו ש”סים הוא לא ינוח ולא ישקוט. הוא עצמו יעבור על פני העיר וידאג לכל מחסורנו."

לתעמולה הזאת היה לי זמן בשפע. הרבי שלי, יצחק-אשר, עדיין קימט את מצחו מעל ה“תוספות”, וקמטים אלה מסתמא אף פעם לא יתיישרו, אלא אם כן אבוא ואסביר לו את פשט ה“תוספות”. ממש רבי לעניין!…

הלכתי אפוא אל ר' משה-ראובן וסיפרתי לו את כל המעשה. כך וכך אירע, וכיוון שנותנים לנו רק ש"סים קרועים, אנחנו רוצים לעבור אל בית המדרש שלך. אמנם, זה קצת יותר רחוק, אבל אצלך יש גמרות טובות ושלמות, ואם יחסר, מן הסתם תדאג להשלים. ר' משה-ראובן, ששמח מאוד על הבשורה הטובה, אמר כי בני העיר בוודאי לא יסכימו שבית המדרש הגדול יישאר בלא לומדים, ובסופו של דבר השמש ייכנע ויתפייס. ואף על פי כן, נחת רוח רבה תיגרם לו, אם גם בית המדרש שלו יהיה גדוש ביהודים שרוצים ללמוד. ואפילו שילמדו אצלו רק כמה ימים – זה כבר יספיק לו, זה יסב לו שמחה גדולה!

למחרת, בצהרי היום, הוצאתי החוצה את כל הלומדים, איש לא נשאר. הבאתי את כולם לבית המדרש באדולינה, יותר מחמישים אברכים, עניים ועשירים, מבוגרים וצעירים! את שמחתו של ר' משה-ראובן אי אפשר לתאר. מיד הגשנו לו פתק ובו רשמנו את מספר הגמרות שאנו זקוקים להן, וכן את ספרי המפרשים, השאלות-ותשובות, וכך הלאה.

ר' משה-ראובן לקח עמו שלושה בחורים מאדולינה ועוד באותו יום הביאו לנו את כל מבוקשנו. הם סחבו את הספרים עד עשר בלילה, ולמחרת כבר נשמעה בין כותלי בית המדרש נגינתו היפה והנלבבת של הלימוד, שהדהדה בכל אדולינה. שכנעתי את כל הלומדים שלא ישוחחו ביניהם אלא רק ילמדו, ובקול רם ככל האפשר. כל בני אדולינה, נשים וטף, באו וצפו מבעד לחלונות בלומדים ובנגינתם. מחוסר מקום תפסנו גם את עזרת הנשים, חוץ מבשעות הבוקר, כאשר שתים-עשרה נשים צדקניות באו להתפלל – ר' משה-ראובן רווה נחת עד אין שיעור.

כשהגיע הגבאי שבתי-הירש להתפלל מנחה בבית המדרש חשכו עיניו. בית המדרש הגדול ריק ואפל, אין קול ואין עונה. אחר כך באו בעלי הבתים ונבוכו לגמרי. הם לא ידעו דבר על המהפכה. הם חשבו שקרה אסון, והמומים שאלו את שבתי-הירש: “מה קורה פה?” שבתי-הירש סיפר להם שהילד של משה, בנו של אהרן-לייזר, חולל מרד. הוא הוציא מכאן את כל הלומדים והעביר אותם אל ר' משה-ראובן באדולינה.

“אבל למה? מוכרח להיות בזה משהו! לא ייתכן שאין לזה סיבה.”

“פשוט התחשק לו, לפרחח” – אמר ר' שבתי-הירש, משולהב כולו – “שאוציא את הש”ס החדש של ז’יטומיר.⁷⁵⁴ אם אעשה כך, הרי בתוך שלושה שבועות הוא ייקרע. ש“ס כל כך יקר!”

פרצה מהומה גדולה. בעלי הבתים לא האמינו לו, זה פשוט לא נשמע להם כסיבה טובה למרד. ידעתי שבשעה שבעלי הבתים יבואו להתפלל מנחה תפרוץ מהומה, ובין מנחה למעריב יתחילו בעלי הבתים לריב עם שבתי-הירש. באתי אפוא בכוונה להתפלל מעריב בבית המדרש. כשראו אותי נשמעה צעקה: “שקט! שקט! חצקל פה. תנו לו לדבר, הבה ונשמע!”

לא נבהלתי. הובלתי את בעלי הבתים החשובים אל המדפים גדושי הספרים, על כל הקירות ועל השולחנות. הורדתי את כל הגמרות והראיתי להם: “הנה, הביטו. האם יש פה גמרא אחת שלמה שאפשר ללמוד ממנה? כולן קרועות. נו, האם זה צודק ששבתי-הירש נועל שנים-עשר ש”סים טובים, עם כל כך הרבה ספרי מפרשים ושאלות-ותשובות, ופה יש רק ספרים קרועים? בשביל מי הוא שומר את הש“סים הטובים? למה הוא כל כך מתקמצן? בכל שנה נפטרים כמה וכמה עשירים, שמורישים את הש”סים שלהם לבית המדרש הגדול.⁷⁵⁵ והוא מסתיר הכול בחדרון שבשטיבל ונועל את דלת הברזל."

מששמעו את דברי הודו כולם שהצדק אתי ושעל שבתי-הירש לפתוח את חדר הקהל ולהוציא משם ספרים, ככל שיידרשו לצעירים. אבל שבתי-הירש, קשיש בן שבעים וכמה, שנהג כאן כאילו היה הקיסר, לא הסכים להיכנע. היטב חרה לו, שנער בן ארבע-עשרה מנסה להכניע אותו. מעולם, עד אז, לא העז איש להתנגד לו ולהביע דעה הפוכה משלו. כל בוקר בזמן התפילה, וגם במנחה ובמעריב, התחוללה בבית המדרש מהומה רבתי. כל בני העיר באו לחזות בבית המדרש הריק, וכולם אמרו שחצקל צודק. ודווקא בשל כך התעקש שבתי-הירש עוד יותר. כולם רבו אתו ואיש לא עמד לצדו, אבל הוא הוסיף להתעקש.

בשבת עשו בעלי הבתים עיכוב קריאה,⁷⁵⁶ והרב אמר, שלו היה חצקל זר, מיד היה אומר כי הצדק לימינו, אבל כיוון שחצקל הוא נכדו של אחיו, הוא מוכרח לגזור על עצמו שתיקה. כששמעו בעלי הבתים את דברי הרב החליטו כולם לכנס אסיפה כללית במוצאי שבת וליטול את הגבאות מידי שבתי-הירש. אבל שבתי-הירש עלה על הבימה, כמו תמיד בשעת הקריאה בתורה, הלם בידיו על הבימה ואמר: “רבותי! אני מוסר את המפתח של חדר הספרים לרב, והוא ינהג בספרים כרצונו. הבה נתחיל אפוא בקריאה.”

וכך אכן היה. הוא שלח בשבת את המפתח אל הרב, והדוד קרא לי לביתו. “אני מאוד מרוצה, ילדי” – אמר לי הרב – “שאתה מנהל מחלוקת לשם שמים. מה שעשה שבתי-הירש הוא באמת מעשה עוול. כבר מזמן שמעתי תלונות כלפיו שבבית המדרש אין אף גמרא אחת שלמה… אבל שבתי-הירש כבר הביא לי את המפתח, ומחר אשלח לשם את ביינוש השמש, ובסביבות אחת-עשרה או שתים-עשרה בצהריים תוכלו כבר, אתה וכל הלומדים, לבוא לבית המדרש. ובכל זאת, ילדי, עדיף שלא לעורר מחלוקת. מוטב, ילדי, להימנע ממנה…”

במוצאי שבת הלכתי לר' משה-ראובן. סיפרתי לו מה שאמר לי דודי, שעלי להחזיר את כל הלומדים לבית המדרש.

“אם הרב ציווה, כן יהיה” – אמר.

ביום ראשון בבוקר באנו כולנו לבית המדרש. בחרנו מתוכנו עשרה צעירים שילכו לחדרון ויבחרו את הספרים. כשנכנסנו פנימה וראינו את הספרים המונחים שם, אורו עינינו. לא היו שם שנים-עשר ש"סים, אלא שבעה-עשר, וכן ספרי שאלות-ותשובות יקרי ערך!

מצאנו שם, כאמור, אוצר שלם, ששימח אותנו מאוד. בין הש“סים מצאנו ספר נדיר של ממש – ש”ס מדפוס קוֹפּ‎וּסְט, בן יותר משלוש מאות שנה.⁷⁵⁷ מצאנו שם גם את המקור לכל המעשה בישו הנוצרי, מסופר באריכות מן ההתחלה ועד הסוף.⁷⁵⁸ עכשיו פיארו את בית המדרש גמרות חדשות: שנים-עשר ש“סים שלמים, ועוד הרבה ספרים יקרי ערך, שאלות-ותשובות, ספרי פוסקים וספרי תנ”ך יקרים. את השמחה שהייתה באותו יום אי אפשר לשער ולספר. לקחנו את כל הנחוץ לנו, נעלנו שוב את הדלת, ודודי שלח בחזרה את המפתח אל שבתי-הירש. תודות למעשה הזה נתפרסם שמי בכל רחבי בעיר.

מצד אחד, המלמד החסיד של אבא גרם לי נזק, שכן לא למדתי כלום; אך מצד שני הפקתי מכך תועלת גדולה. אצל ר' אפרים מן הסתם הייתי לומד הרבה יותר טוב, אבל היה עלי לשבת כל היום ב“חדר”. ואילו אצל החסיד הייתי חופשי כל היום, וכך ניתנה לי האפשרות לעסוק בדברים אחרים, שהתאימו יותר לרוחי. לדבר זה הייתה חשיבות רבה מאוד עבורי.

התחלתי להתעניין בחקירה,⁷⁵⁹ ולצורך כך הוצאתי מן החדרון הנעול את כל ספרי החקירה כמו “מורה נבוכים”,⁷⁶⁰ “כוזרי”,⁷⁶¹ כל ספרי חכמת ישראל, את “בחינות עולם” עם פירושים טובים,⁷⁶² את “חובות הלבבות” עם כל ספרי הדְרוּש,⁷⁶³ והתחלתי לקרוא במרץ.

את הרבי הותרתי כשראשו מונח בין כפות ידיו, מהרהר כל הזמן על ה“תוספות”. תוך עשר דקות סיימתי ללמוד, ואם לא הבנתי לא יגעתי הרבה, שאלתי את אחד הלומדים והוא כבר הסביר לי. הרגשתי שחבל לבזבז את הזמן על גמרא ו“תוספות”. שקעתי בתוככי ספרות החקירה, וקיבצתי סביבי חבורה שלמה של צעירים: בחורים, לומדים ופרושים.⁷⁶⁴

במשך היום קראנו בספרי החקירה וכל הזמן ניהלנו ויכוחים והתפלספויות. תודות לכך זכיתי בשני חברים טובים – יוסל, בנו של הגביר,⁷⁶⁵ ושמואל מאירימס.⁷⁶⁶ היה להם כשרון יוצא דופן ללימודים, הם היו אדוקים מאוד וטובי לב. בילינו ימים שלמים בעסקי החקירות ובערבים פתחנו גמרא ושוחחנו. לאיש אסור היה לדעת שאנו מעיינים בספרי חקירה.

בשלב מסוים הציע יוסל: למה לנו ללמוד ספרי חקירה דווקא כאן ולחשוש כל הזמן מן הבהמות הזקנות? (כך קראנו לבעלי הבתים הקשישים – “בהמות זקנות”.) מוטב ללכת אליו, אל יוסל. הספרייה של אביו עשירה מזו שבחדרון, ממש “חלב ציפורים”.⁷⁶⁷ נלמד שם ככל שנרצה, ובלית ברירה גם נוכל ללכת לאסם ולנהל שם את הוויכוחים שלנו. כך נעשינו מין חבורה שכזאת. קראנו המון וניהלנו ויכוחים אינסופיים. בכל החבורה הזאת רק אנחנו היינו פעילים. שלושה נערים, שהיו כל כך שקועים בוויכוחים עמוקים עד ששכחו לאכול.

פרק תשעה-עשר: החסיד מאיזביצה

החסיד מאיזביצה * “מי השלוח” * הקושיה שלי * תשובת החסידים * ההיכרות עם בנו של המגיד * “המגיד” * מנסר העצים * ההתכנסויות שלנו * ראשית עבודתי הציבורית

אבא שכר איש אחד, שמו היה י' וו‘, כדי שיעזור לו בהנהלת ספרי החשבונות ובעוד דברים מסוג זה שאבא נאלץ לעשותם. י’ וו' זה היה חסיד איזביצה.⁷⁶⁸ נתנו לו דירה בבית המרזח של הכומר, מקום שבו התגוררה גם משפחתנו וששימש גם כמחסן היי"ש שלנו. וכך גרנו דלת ליד דלת. הוא היה ברנש חכם ונמרץ אבל גם עז פנים ופורק עול.

תמיד התעלל באמי בשל אבותיה הגאונים המתנגדים. כך למשל אמר על הסבא שלה, ר' חיים מוולוז’ין – “ר' חיים זיכרונו לסרחה…”⁷⁶⁹ בביתנו הייתה תלויה תמונתו של הגאון מווילנה, והוא דקר את האף שבציור.⁷⁷⁰ אמא בכתה פעמים רבות בשל השייגעץ הזה, אבל אבא, כדרכו, רק חייך ואמר: “טיפשונת, למה את נפגעת. ככל שתיעלבי יותר, כך הוא גם יעשה את זה יותר, להכעיס.” ואגב, אין לשכוח – אבא היה לצדו, הרי היה חסיד!

אבא היה מאוד מרוצה ממנו. הוא יכול היה לצוות עליו הכול, והלה ביצע את הוראותיו על הצד הטוב ביותר. הוא אף פעם לא למד. תפילתו נמשכה עשר דקות. הוא שתה הרבה שנאַפּס ושיחק בקלפים. אבל כל זה כלל לא פגע בעסקים.

פעם אחת, בשבת אחר הצהריים, נכנסתי לחדרו. הוא ישן על הספה ולצדו היה מונח ספרו של הרבי מאיזביצה – “מי השלוח”.⁷⁷¹ לקחתי את הספר ועיינתי בו. עיני נפלה על פרשת “פינחס”, ושם נכתב, כי זִמְרִי בן סָלוּא נהג כדת וכדין בנוגע לכָּזְבִּי בת צוּר,⁷⁷² שכן הוא ראה שהיא זיווגו מששת ימי בראשית. בהמשך נכתב, כי פינחס דקר את זמרי בלי שידע בדיוק את כל פרטי המעשה, ומשה רבנו הצדיק אותו משום שהיה דודו של פינחס.⁷⁷³ את זה כבר לא יכולתי לשאת. לקחתי את הספר, הבאתיו אל דודי הרב וביקשתי ממנו שיסביר לי את פשט הכתוב.

הרב קרא את הספר ותלש את שערותיו. הייתכן שמחבר הספר, שהוא רבי, יכתוב כך על משה רבנו?! ומה יגיד על כך סתם יהודי פשוט! “אתה רואה, ילדי,” – אמר בכעס – “עד כמה הרחיקו החסידים לכת. בשבת הבאה תראה זאת לאבא, כאשר ישב לשולחן עם החסידים. אדרבה, שהוא יגיד לך את הפשט.”

בשבת בצהריים התאספו אצל אבא כל החסידים. היה שם אורח, חסיד חכם ועשיר ששמו ר' שלמה-איצל. כולם ישבו סביב השולחן הגדול, שתו יין ודיברו חסידות. קמתי מהשולחן, נטלתי לידי את “מי השלוח” – הידיים שלי רעדו – הגשתי את הספר לאבי, הצבעתי על הפרשה ושאלתי: “אבא, התוכל להסביר לי את הפשט? אינני מבין.”

אבא קרא וקצת נבוך. הוא היה איש ישר מאוד. הוא לא היה מסוגל לרמות מישהו, בוודאי לא את ילדיו שלו. החסידים היו סקרנים לדעת מה קורה כאן, ושלמה-איצל האורח, שהיה יהודי ערמומי, הבין ממראה פניו של אבא, שאין בפיו מילים ושאין הוא יודע מה להשיב לבנו. אבא נתן לו את הספר. הוא דפדף בו והתחיל להלום בידיו על השולחן.

“זה נכון! זה נכון!” – הוא צעק.

הוא נתן את הספר לחסידים האחרים, ומיד החלו אף הם לצעוק: “זה נכון.”

כששאלתי “מה נכון”, ענו לי, שכשאגדל אבין. אבל כאן הייתה להם טעות גדולה. לא יכולתי להמתין עד שאגדל. מהלומות הידיים הללו והצעקות “זה נכון” על דבר שנראה לי מעוות לגמרי, גס ופרוע, רק הרחיקו אותי מן החסידות. כל תורה חסידית פצעה מאז את לבי, לאורך ולרוחב, ולא יכולתי להירגע. התחלתי להרהר ביני לבין עצמי בכל האמרות החסידיות שלהם – הכול יצא הפוך ומשונה, ואני נמשכתי אחורה, “השיבנו נאַזאַד”.⁷⁷⁴

התחלתי להיכנס לביתו של המגיד, שם נמצאו כל המתנגדים המושבעים; בנו, משה-אהרן, היה עילוי גדול ומתנגד שרוף, שתמיד ניהל תעמולה למען המתנגדות. כאשר הייתי חסיד נלהב, שמרתי תמיד על מרחק מביתו של המגיד ומבניו, אף על פי שהם היו הלומדים הגדולים ביותר בעיר. לא יכולתי לשמוע כיצד הם מבטלים כעפרא דארעא את החסידים ואת הצדיקים ואת הבעש“ט. אבל עכשיו גיליתי למגיד ולבנו את הסוד, שאינני עוד חסיד ושהם צודקים ב”התנגדות" שלהם.

התחברתי עם משה-אהרן, שבדיוק אז חזר ממינסק, מקום שבו היה לראש ישיבה כבר בגיל עשרים. משה-אהרן, נפל למשכב, ור' גרשון תנחום, רבה של מינסק,⁷⁷⁵ שהברון רוטשילד⁷⁷⁶ מאוד העריכו, נסע אתו לפרנקפורט והציגו בפני הברון שלמד עמו כמה שעות. משה-אהרן מצא חן בעיני הברון, והלה שלח אותו למרחצאות על חשבונו.⁷⁷⁷ אחר כך שלחו רוטשילד לקאמניץ וצייד אותו במים מיוחדים לשתייה. הרופאים אסרו על משה-אהרן ללמוד, כי שכלו חריף מדי ועלול להזיק לו. ציוו עליו לטייל ולשתות מים, וכעת חיפש מישהו שיוכל לטייל עמו. הוא בחר בי אף שהייתי צעיר ממנו בשש או שבע שנים. כנראה מצאתי חן בעיניו. הוא ראה שאני משתדל להבין ולמצוא את הדרך האמיתית, ואכן הוא שוחח עמי הרבה.

אותו קיץ נשארתי שוב אצל יצחק-אשר. הוא המשיך לקמט את מצחו על ה“תוספות”, להתנהג ב“אדיקותו”, ואבא כלל לא היה מוטרד. היה לי זמן לכל מה שרציתי, ולטיולים של שעתיים עם משה-אהרן – בוודאי ובוודאי. משה-אהרן הראה לי את כל המקומות בתלמוד, המנוגדים לשיטת החסידות. ביליתי גם הרבה זמן בפילוסופיה ובחקירה אצל יוסל, בנו של הגביר. הייתי בא לשעה אחת אל יצחק-אשר, הרבי שלי צר המצח, חוזר לפניו על עמוד הגמרא עם ה“תוספות” – ושלום על ישראל.

בדיוק באותו זמן החל ר' שמחה-לייזר, אביו של יוסל, לקבל את “המגיד”,⁷⁷⁸ ואנו קראנו בו בקביעות. כך התחלנו קצת לדעת מה קורה בעולם היהודי. ב“המגיד” כתבו אז על כל מיני תכניות לקניית קולוניות בארץ ישראל,⁷⁷⁹ ומישהו אפילו חשב שאפשר לרכוש קולוניה שלמה בפלשתינה תמורת שש מאות רובל. הדבר הפתיע אותי מאוד, ואני ויוסל אספנו בקאמניץ כשישים בעלי בתים, שהיו מוכנים למכור את בתיהם ולנסוע לארץ ישראל. ביניהם גם היו יהודים, שיכלו לקבץ סכום של שלושת אלפים רובל. אני זוכר שיוסל ואני “ארגנו” חוג למען פלשתינה. שיתפנו בו פועלים, אנשים צעירים, וביניהם היה גם יהודי למדן, שהתפרנס מניסור בולי עץ.⁷⁸⁰

מנסר העצים היה טיפוס מעניין במיוחד: ראשית, הוא התעניין ב“פילוסופיה” וב“חקירה” שלנו; ושנית, העובדה שיהודי מבוגר כמותו ביקש להתיידד עמנו קסמה לנו מאוד. זכורני כי פעמים הרבה מצאנו תשובה לבעיה שמנסר העצים העלה, והיות ששאלותיו הטרידו אותנו מאוד, רצנו בשמחה וחיפשנו אותו. תמיד מצאנו אותו ניצב על בול עץ, מושך את המסור הלוך ושוב בתוך העץ, ומרוצים סיפרנו לו שהיום מצאנו תשובה לשאלה זו וזו, ושם – בספר – מדובר על כך באריכות. הסברנו לו זאת בצורה ברורה ומפורשת. הוא היה יורד מבול העץ ומקשיב ברוב קשב. לפעמים הבאנו לו את הספר עצמו, משום שהוא אהב לראות את הדברים כתובים שחור על גבי לבן. עמדנו תחת בול העץ, והוא החזיק את המסור בידו…

אותו מנסר עצים (שלצערי הרב שכחתי את שמו) התלהב מאוד מרעיון יישוב ארץ ישראל. הוא היה תועמלן מצוין. היה לו פה – אש וגופרית! ותודות לו הצלחנו אז להקים רעש בכל העיר. כמעט כולם היו מוכנים למכור את מטלטליהם ולנסוע לארץ ישראל. כשאזרנו יותר אומץ שלחנו מברק למערכת “המגיד” שבלִיק,⁷⁸¹ ושאלנו אם העבודה שם, בארץ ישראל, כבר החלה. גם צירפנו רשימה של כל האנשים, שמוכנים לשלוח כסף אם יינתנו להם ערבויות רציניות.

וכך עבדנו כמה חודשים. מקום המפגש שלנו היה בביתו של יוסל, שהיה תמיד מלא וגדוש בצעירים ומבוגרים. דיברנו בחום ובהתלהבות, וכשמנסר העצים דיבר, כולם געו בבכי ואמרו בקול אחד: “בנערינו ובזקנינו נלך.⁷⁸² סוף סוף זכינו ונוכל לרכוש את ארץ ישראל.”

אך מן “המגיד” לא קיבלנו כל תשובה. העיתון השתתק לפתע וכל עבודתנו עברה טלטלה פתאומית. הלכתי אל דודי, ר' אפרים, כדי שיכין לנו מכתב אל “המגיד” ובו ידווח במדויק כמה כסף יש לנו, כמה אנשים מוכנים לנסוע וכדומה. אבל המערכת שוב לא ענתה. עתה כבר התחלתי לפקפק בכל הסיפור. בכל זאת החלטנו לשלוח מישהו שייסע על חשבוננו למערכת. מישהו מתאים יותר ממנסר העצים לא מצאנו. חישבנו כמה כסף דרוש לו לנסיעה, ולכמה כסף זקוקים אישתו וילדיו בזמן שיעדר מן הבית, וכל אחד משישים החברים תרם לשם כך עד עשרה גולדן. הסכום כבר הגיע לרובל ותשעים, ובעצם רצינו לאסוף רק עוד קצת כסף, אבל לצערנו הגדול, לפתע פתאום הודיע “המגיד” שכל העניין נדחה לפי שעה. מנסר העצים נאלץ לחזור אל בולי העץ, ובזמנו החופשי היה בא אלי ואל יוסל, מתפלסף ומתעניין במה שקורה בעולם.

אני זוכר כיצד נהגה חבורת הנערים שלנו לצאת בקיץ אל השדות, שם בילינו בשיחות מעמיקות. לעתים נדמה לי, שלו ניחנתי בזיכרון טוב והייתי זוכר את כל שיחותינו אלה, יכולתי, אולי, לכתוב עכשיו ספר מעניין מאוד על חלומותיהם של ילדים יהודים של פעם…

אבי היה מרוצה מיצחק-אשר שלו. הוא לא ידע מאומה על המתרחש בלימודי וכיצד אני מבלה את זמני, מה אני עושה ומה אני חושב. לא היה לו מושג שאני עתה כבן בית אצל המגיד, מקום שבו נמצאים מתנגדיה הגדולים והרציניים ביותר של החסידות. הוא היה מרוצה מפעילותי למען ארץ ישראל, ויותר מזה לא ידע אודותי דבר. לפעמים שאל את יצחק-אשר: “נו, מה אתה אומר על חצקל שלי?” ואז היה הרבי עונה: “הוא ילד טוב, יש לו ראש מצוין.” התשובה הזאת סיפקה את אבא, שממילא היה עסוק כל השבוע עם החכירה ועם החסידים.

פרק עשרים: שידוכים

מציעים לי שידוכים * בוחנים אותי * ר' יחזקאל בן הרב * הייחוס * כלתי העלומה * המכתב * הסטירות * דודי * במחיצתו של הדוד * ההכנות לוויכוח

אבא החל לחשוב על שידוך בשבילי. השדכן כבר התחיל להציע לו כל מיני שידוכים עם עשירים יחסנים, שיהיו מוכנים לתת לי אלף או אלפיים רובל, וחמש או עשר שנות “קעסט”. אבא התעקש על מחותן חסיד, אבל כשהציעו שידוכים עם חסידים, סבא לא הסכים. בינתיים עבר זמן רב והם לא הצליחו למצוא לי שידוך, דהיינו כזה שימצא חן גם בעיני אבא וגם בעיני סבא. אני כבר הייתי רווק זקן בן… חמש-עשרה. לא נעים להסתובב כך. כל חברי כבר מזמן היו חתנים ובעלי בתים צעירים.⁷⁸³

אמא לא נתנה לאבא מנוח. למה הוא לא עושה שידוך בשבילי, הרי הוא יכול לקבל הרבה כסף ו“קעסט”. “אתה רוצה” – היא טענה – “שלחצקל יהיה חותן חסיד, אבל אתה יודע היטב שחותני איננו רוצה חסיד כמחותן, והוא זה שינצח. חצקל מתבגר, וזו פשוט חרפה להסתובב כך…”

היא המשיכה בטענותיה, ואבא, כדרכו, שמע ושתק. אין הוא מסרב ואין הוא מבטיח, רק מחייך לעצמו, ואז הצד השני נרגע קצת. אבל אמא לא יכלה לשאת עוד את הדבר, וכנהוג אצלה, הלכה להתלונן באוזני דודה, הרב.

“תשתדלי” – אמר לה הרב – “שחצקל יתחתן עם מתנגד עשיר, שייתן לו הרבה שנות ‘קעסט’. הרי הוא מצטיין בלימודיו. אם יהיה לו הרבה ‘קעסט’, הוא יוכל ללמוד ואת תוכלי לקוות שחצקל יהיה לרב.”

לרב היה בן ששמו יחזקאל (שנינו נקראנו על שמו של אותו סבא), עילוי גדול שיכול היה למלא תפקיד של רב אפילו בעיר גדולה. אבל הוא היה חסיד, ובשל כך היה רק דיין בקוברין.⁷⁸⁴ יחזקאל זה הירבה לנסוע כדי לאסוף כספי ארץ ישראל, שכן הרבי מסלונים, מאז שהלשינו עליו, כבר לא נסע בעצמו.⁷⁸⁵ כאשר הגיע ר' יחזקאל לקאמניץ, נתמלא בית אבא ששון ושמחה, הילולה וחינגה. במיוחד שמחו בו החסידים: הלא הוא בנו של הרב! אני לא עזבתי את השולחן לרגע והקשבתי לכל הדיבורים. אבל עתה, ביושבי ליד שולחן החסידים, הייתה לי מטרה אחרת לגמרי. עכשיו בכוונה האזנתי היטב לכל דבריהם, כדי שמאוחר יותר אוכל לבקר אותם.

ר' יחזקאל אהב אותי. הוא ראה בי נער שקט, ופעם גם נתן לי צביטה בלחי ואמר: “חצקל, אם תהיה חסיד כשר, אתן לך כלה יפה.” הסמקתי ושתקתי. בלבי כבר מזמן קינאתי בחברי: הם כבר היו חתנים ובעלי בתים צעירים, ואילו אני, בשל המחלוקת בין אבא לסבא, עדיין אינני חתן.

אחרי האוכל קרא יחזקאל לאבא אל החדר ומסר לו, שהוא מצא לי שידוך מצוין – קרובה שלו, אחות אישתו. היא גדלה אצל גיסה, אהרן ציילינגולד,⁷⁸⁶ חסיד כשר, למדן ועשיר, שאהוב על ר' אהרן מקארלין.⁷⁸⁷

“זה נראה לי זיווג מששת ימי בראשית”⁷⁸⁸ – אמר.

אבא, כל כמה שזה מוזר, התלהב מן השידוך, משום שהכלה הייתה יתומה, בלי אב ואם… לזה סבא אהרן-לייזר כבר לא יתנגד. הגיסים אמנם חסידים, אבל זה כבר לא כל כך חשוב, העיקר שהמחותן אינו חסיד. ייחוס יש גם כן, שהרי אבא ידע שלהדס, כלתו של הרב, יש ייחוס מכובד. אבא השיב לחצקל שאין הוא דוחה את הרעיון – כך הייתה דרכו לענות על דבר שמצא חן בעיניו – ור' חצקל ביקש גמרא כדי לערוך לי בחינה.⁷⁸⁹ הוא אמנם שמע – כך אמר – שאני נער טוב, אבל בכל זאת צריך לבחון אותי, שכן הוא ואישתו – אחותה של הכלה – גמרו אומר לקחת בשביל האחות חתן שיהיה למדן, לא פחות.

ר' חצקל הוציא את מסכת קידושין, ולמזלי פתח בדיוק בסוגיה⁷⁹⁰ שכבר למדתי אצל דוד העיוור ולאחרונה שוב עם יצחק-אשר, וגם בעצמי. הייתי בקי למדי ב“תוספות” ובמהרש“א, והוא ביקש ממני להגיד את המשנה עם ה”תוספות“. אמרתי את זה חלק לגמרי. הוא ביקש ממני להסביר את קושיית המהרש”א, ואני עשיתי כנדרש. הוא סגר את הגמרא ושוב נתן לי צביטה בלחי ואמר: “יש לי בשבילך כלה יפה.” שוב הסמקתי, והוא הלך עם אבא לחדר השני כדי לדון שוב בכל הפרטים, הנדוניה וכדומה. אבא שלח את ר' חצקל אל סבא.

ר' חצקל הלך, וכשהציע בפני סבא את השידוך, אמר לו סבא: “חצקל שלי נער טוב מאוד. אמו יחסנית גדולה, היא מן הנכדים של ר' חיים מוולוז’ין, ואינני רוצה לבייש את הייחוס הזה. אני אמנם יכול לסמוך על הרב, שאם עשה את השידוך יחד אתך – ואתה הרי למדן גדול – מסתמא זה טוב ומתאים גם לי, ובכל זאת אני צריך לדעת יותר על משפחת אישתך.”

ר' חצקל עשה כן והחל לספר לסבא את כל הייחוס בפרטי פרטים: שם חותנו ר' הירש-יואל רייצעס.⁷⁹¹ לאביו, ר' מרדכי מאוסטרהא,⁷⁹² היה תפקיד חשוב בוולין, כמו רוטשילד האדוק בפרנקפורט.⁷⁹³ עוד לפני שנים רבות נסע במרכבה עם ארבעה סוסים. רתמות המרכבה היו עשויות כמעט כולן מכסף. אצלו רחצו את המטבעות בגיגיות כסף.⁷⁹⁴ הוא היה חסיד ופרנס את כל צדיקי וולין. צדיקים תמיד התארחו בביתו. רבי אחד נסע, וכבר הגיע השני. הוא חי ברחבות והצדיקים התארחו אצלו במשך חודשים. הבית המה תמיד מקולותיהם של חסידים וצדיקים, ובמשפט אחד: זה היה גן עדן חסידי עלי אדמות.⁷⁹⁵

הוא עסק בסחר יערות; אבל פעם אחת אירע לו אסון. הוא שלח לדנציג עצים בשווי שש מאות אלף רובל. בולי העץ של האסדות נתפרקו במים אחד לאחד ונתפזרו לכל עבר. שיטפון גדול היה בקרקוב – נהר הוויסלה עלה על גדותיו, ואי אפשר היה להשיט לדנציג אף לא אסדת עצים אחת. לבד מזאת, סחר העצים בדנציג באותה שנה היה דל מאוד, ואילו לר' מרדכי הייתה בדנציג סחורה רבה עוד מקודם. הוא הפסיד הון עתק על העצים הללו. וכך הפסיד בשנה אחת בין שבע מאות לשמונה מאות אלף רובל.⁷⁹⁶ ואף על פי כן, עדיין נשאר גביר. ביתו המשיך להתנהל מתוך מתן צדקה והכנסת אורחים, אלא שזה כבר לא היה כמו קודם. לצדיקים חדל להעניק מכספו, ואלה כבר לא כל כך באו לבקרו.

את בנו האחד, הירש-יואל, חיתן ר' מרדכי עם בתו של הרב מדוּבְּנוֹ.⁷⁹⁷ הירש-יואל גר בבית אביו. הוא היה למדן גדול וטוב לב, אבל כלל לא נטה לחסידות. לאחר מות האב ירש סכום כסף מסוים, אך כיוון שאביו התרושש מעסקי היערות, לא רצה הירש-יואל לעסוק בתחום זה. הוא העדיף להתפרנס מעסקי קבלנות. הוא החל לעבוד כקבלן משנה בגביית מכס האקציז המפורסם של הברון גינצבורג.⁷⁹⁸ הוא קיבל זיכיון בשני מחוזות – ביאליסטוק ובְּיֶלְסְק – והתגורר בביאליסטוק. היו לו שתי בנות⁷⁹⁹ ובן. הבת הבוגרת, הדס, היא אישתו של יחזקאל, ואביה נתן לו כסף רב לנדוניה ו“קעסט”.

בביאליסטוק היה לו מעמד נכבד. הוא נהג כאביו בענייני צדקה והכנסת אורחים. אבל בעוד שאביו תמך בחסידים, תמך הוא במתנגדים. כל שבת אכלו על שולחנו עשרה אורחים הגונים, האנשים הכשרים ביותר,⁸⁰⁰ שאפילו קיבלו כסף כדי שיאכלו עמו. כל יום התארחו אצלו לפחות שלושה מכובדים לארוחת צהריים.

הוא היה מוהל מפורסם, ושימש מוהל כמעט לכל בני העיר. עני שהכניס את בנו לברית קיבל ממנו כסף כדי לקנות אוכל ליולדת למשך חודש ימים. היה לו ספר שבו נרשמו חמשת אלפים שמות של ילדים שמל במו ידיו.⁸⁰¹ כל כך כיבדוהו בביאליסטוק, עד שנתבקש לסדר את הקידושין בחתונותיהם של כל האנשים החשובים. באותם זמנים זה נחשב לאחד הכיבודים הנאים בקרב היהודים, ובכבוד הזה זיכו את היהודים הכשרים ביותר.

קבלנות האקציז לא החזיקה מעמד זמן רב, משום שהברון גינצבורג לא רצה יותר לחלק את האקציז במדינה לנתחים קטנים ולהפקידם בידי קבלני משנה. עכשיו ביקש הברון להחזיק בעצמו את כל האקציז בתחום המושב היהודי.⁸⁰² חותני נסע אפוא לבריסק ושם היה לאחד מן הספקים של המבצר.⁸⁰³ הוא גם פתח בעיר בית מרזח גדול עבור קציני המבצר ועשה שם חיל. שוב יכול היה להמשיך במתן צדקה, בהכנסת אורחים ובעסקי בריתות לעניים, שלהם שילם בעין יפה.

בשנת 1855, בימי מלחמת סבסטופול,⁸⁰⁴ עזבו כל הגדודים את המבצר שבו חנו ויצאו למלחמה. הקצינים הפצירו בו להצטרף אליהם בדרכם לסבסטופול. גנרל אחד אף הציע לתת לו חוזי אספקה ולבוא ממש לחזית – או אז יצבור כסף רב. אבל הוא סירב לעשות עסקים במקום שבו פוצעים והורגים אנשים. ובינתיים, כל הקצינים שיצאו למלחמה נשארו חייבים לו הרבה כסף – מקצין אחד אפילו היו לו שטרי חוב על סך של שלושת אלפים רובל – והוא קצת ירד מנכסיו.

היה לו ילד בן שבע-עשרה, “תכשיט” רציני, רווק “מבוקש”, עילוי נדיר וגם בחור לבבי מאוד, שעלה על סבו ר' מרדכי ועל אביו. חודש לפני נישואיו חלה הנער ולאחר זמן קצר נפטר. כל העיר התאבלה, ובשעת הלוויה נסגרו כל החנויות בבריסק. הדבר דיכא את האב עד עפר וכעבור שבועיים נפטר אף הוא. גם אמו סבלה כמה חודשים ונפטרה אף היא.

עם מותם הטרגי הייתה בתם – כלתי לעתיד – בת שש בלבד. אחותה הבוגרת – אף היא צעירה לימים – נטלה אותה עמה לפינסק. היא הייתה כלתו של גביר. בעלה, אהרן ציילינגולד, היה למדן מושלם, נדבן גדול ואיש נכבד הן בחצרו של הצדיק ר' אהרן מקארלין הן בכל העיר. יחד עם האסון הנורא ומקרי המוות הרבים, נעלם גם כל הרכוש. הכול הלך לאיבוד. אחר כך אספו עבור הנערה היתומה משהו מן הכסף האבוד וקצת שטרי חוב.

את כל זה סיפר יחזקאל לסבא, שעתה – לאחר ששמע את פרטי המעשה – הסכים לשידוך. למחרת הוחלט על השידוך. אני הייתי אז כבן חמש-עשרה. ר' יחזקאל כתב איגרת לפינסק, אל גיסתו פּעשע,⁸⁰⁵ שתבוא לקאמניץ כדי לחתום על ה“תנאים”.

איש מהמשפחה לא ראה את הכלה, ואני בוודאי שלא. דבר זה ציער אותי מאוד. נדמה היה לי שאני כבר אוהב אותה, אבל הרי עדיין לא ראיתי את פניה… לא שמעתי כלום כשדיברו על הכלה, אם היא יפה או מכוערת, חכמה או טיפשה, ואסור היה לי אפילו לשאול.

סבא קנה בבריסק שתי טבעות משובצות יהלומים ומסרן לפּעשע כדי שתיתן לכלה כמתנה. אחרי חודש קיבלתי מהגיס, אהרן ציילינגולד, מתנה: הדס מכסף⁸⁰⁶ ומשניות עם “תפארת ישראל”⁸⁰⁷ בכריכה יפה. מהכלה קיבלתי שקית תפילין רקומה ממשי.⁸⁰⁸ אבא אמר לי שעלי לשלוח מכתב למחותן, כלומר לגיס של הכלה, ולהודות לו על המתנה.

לשון קודש ידעתי אז בדיוק כמו שידעתי טורקית.⁸⁰⁹ הלכתי לדודי, ר' אפרים, והוא כתב בשמי מכתב נמלץ ומסולסל. אני עדיין זוכר את ההתחלה, שכן מצאה חן בעיני השפה “הגבוהה”. וכך זה התחיל:

קול אומר אלי קרא, ואומר מה אקרא, ואת אשר לא ידעתי איך [אוכל] אנכי לתאר את רום כבודו, אולי אקלה בשערה מכבודו הרמה והנשאה ואחטא, והשיבותי אל לבבי, אשר בודאי לפי רוב גדולת כבודו שם רוב ענותנותו, ובודאי לא יאשימנו אם הבל יפצה פי.⁸¹⁰

את המשך המכתב אינני זוכר. אבל אני כן זוכר שבמשך שלושה ימים שלמים כתבתי את המכתב, ובכל פעם חזרתי וכתבתי וקרעתי, עד שיצא – השבח לאל – מכתב מסוגנן בלשון הקודש אל המחותן.

בדיוק אז הגיע לעיירה מורה, שלימד את הילדים לכתוב ביידיש וברוסית. בכל יום היה בא לביתו של סבא כדי ללמד את בנותיו לכתוב.⁸¹¹ אותי לא רצה אבא למסור לידי המורה, אבל אני הייתי בא בעצמי, בזמן שהוא לימד את אחיותיו של אבא, ולומד בלי ידיעתו. פעם אמר לי המורה: “למה שלא תפרוס בשלומה של הכלה?” הרעיון מצא חן בעיני. נתתי לו חצי רובל והוא כתב עבורי – ביידיש⁸¹² – את המכתב הבא:

מעומק לבי אני דורש בשלום ארוסתי האהובה. אני מודה לך על המתנה היקרה.

ממני, ארוסך האוהב

יחזקאל

כדי שהמכתב יצא מקושט כראוי כתבתי את המילים הספורות הללו שוב ושוב. פה נתפשט כתם דיו ושם מילה לא יצאה טוב, וכך נאלצתי לכתוב הכול מחדש. עמלתי על זה חמישה ימים עד שהמכתב היה מושלם; ואז נתתי לאבא, כדי שיוסיף אף הוא דרישת שלום. הוא עיין בנייר ובאותו רגע החטיף לי שתי סטירות מצלצלות.

“נעשית כבר ‘דייטש’⁸¹³ שכזה” – הוא קרע את המכתב לחתיכות – “אולי תגיד לי מי כתב לך את זה?”

הייתי תמים וסיפרתי לו.

“ככה! הוא כבר יעשה אותך לדייטש!”…

הוא ציווה שאיש מן המשפחה לא ילמד עוד אצל המורה. בתוך זמן קצר נפוצה השמועה שהמורה הופך את כל הילדים לאפיקורסים, והוא גורש מקאמניץ.⁸¹⁴

לרבה של קאמניץ היה בן בפינסק,⁸¹⁵ שפעם, כשהגיע לביקור אצל אביו, הביא עמו נערה כבת שש-עשרה. כשאמי באה לבית דודה, היא שאלה את הנערה אם היא מכירה בפינסק את כלתו של חצקל. הנערה השיבה שהכלה אכן מוכרת לה היטב: היא מכוערת, פניה מחוטטים ומצולקים, דיבורה מאנפף, ובכלל היא שלימזלית גדולה. אמא התחילה לבכות – אבל זה כבר היה אבוד. בימים ההם נחשב ביטול ה“תנאים” למעשה חמור יותר ממתן גט.⁸¹⁶ היא סיפרה על כך לאבא.

“מה איכפת לך שהיא מכוערת?” – שאל אותה אבא – “שרק יהיה להם מזל, ואז היא כבר תהיה יפה.” וכששמע את המילה “שלימזלית”, הוא התחיל לחייך והוסיף: “ובינינו, וכי מה את?” – ופרץ בצחוק.

הידיעה נפוצה בין כל בני המשפחה ולבסוף הגיעה גם לאוזני. את הצער שלי אי אפשר לתאר. תמיד קינאתי באלה שיש להם אישה יפה וריחמתי על בעלי הבתים הצעירים שנשותיהם מכוערות. הייתי משוכנע שעם אישה מכוערת חייך אינם חיים.

המשפחה כולה החלה להתעניין בכלתי. האם היא באמת כזו מכוערת? לאחר חקירות ודרישות התברר שהכלה דווקא יפה… ובנוסף היא אשת חיל היודעת את כל מלאכות היד. אבל למסקנה הזאת הגיעו שנה לאחר חתימת ה“תנאים”. שנה תמימה התייסרתי עד מוות, ואסור היה לי אפילו לשאול על הכלה או להזכיר את שמה.

ה“תנאים” שלי נמשכו כשנתיים וחצי. כאמור, היא הייתה יתומה והוריה המאמצים חשבו שבני קוטיק, משפחה כזו מכובדת, מן הסתם לבושים שם בבגדי הדר ופאר. הם חששו ממלתחת הבגדים… על אחת כמה וכמה שחששו מהפקדת הנדוניה.⁸¹⁷ כל העסק היה קשה מאוד…

אבל גם מצדנו היו מניעות. באותו זמן בוטלה הצמיתות,⁸¹⁸ הפריצים התרוששו, ההתקוממות הפולנית התקרבה, הארנדה בוטלה – נותרנו בלי פרנסה, ואת החתונה צריך היה לדחות.

בהתחלה נגרם לי צער רב בגלל כלתי המכוערת, ואחרי כן, כשכבר הבטיחו לי שהיא יפה, דחו, למגינת לבי, את החתונה. התחלתי להתגעגע לבן אדם שכלל לא הכרתי, וכל כך רציתי, בחרפתי אני מודה, להתחתן! ובינתיים גם הייתה לי עוגמת נפש משום שלא הייתי מסוגל עוד ללמוד או לעיין בספרי חקירה.

עדיין למדתי אצל יצחק-אשר “קמוט המצח”, כפי שאני וחברי כינינו אותו. באותו זמן נחלשו עיניו של דודי הרב. הוא נסע להיבדק בוורשה והרופא קבע שעיניו נחלשו מרוב קריאה. עתה צריך היה לכסות אחת מעיניו. העין השנייה תישמר רק אם יחדל מלקרוא. קרוביו בוורשה⁸¹⁹ קנו לו כיסא גבוה ללימוד, ועם הכיסא הזה הוא שב לביתו. כעת נזקק הרב למישהו שילמד עמו ש"ס ופוסקים ושאלות-ותשובות. הוא לא היה מוכן לשבת בחיבוק ידיים ולא ללמוד. אבל למצוא איש כזה בלי לשלם לו היה די קשה, וכסף הרי לא היה לו. ואז עלה בדעתו הרעיון שאני אהיה זה שילמד עמו. הוא לא יצטרך לשלם על כך מאומה, והרי זו אפוא עסקה מצוינת. ואני אכן קראתי עבורו וביטאתי היטב את כל המילים. הוא ישב על כיסא העור הגבוה, ראשו נשען על ידיו, ולעתים היה מנענע בראשו כאומר: “טוב, טוב”. הוא דחק בי בתנועות ראשו להתקדם, ואני קראתי הכול במרוצה: גמרא, “תוספות”, “שאגת אריה”, “פני יהושע” – הכול. אני קראתי והוא נענע בראשו. לא היה לי די זמן כדי להבין עניינים קשים, סברות גבוהות וסבוכות. הוא ידע כמעט הכול בעל-פה, ואני הייתי עבורו לא יותר מקריין טוב. קראתי במהירות את הגמרא ולא הצלחתי להבין דבר, וכך נחרץ גורלי להוציא לריק את נעורי ואת ראשי הטוב. עד היום אני מצטער על כך מאוד מאוד.

מזלי היה שמדי פעם הגיעו אל הרב אנשים לדין תורה. אחרים באו להתייעץ עמו בענייני עסקים, ובשל כך הוא קבע שנלמד רק שש שעות ביום. את שארית הזמן ביליתי על פי רוב אצל משה-אהרן⁸²⁰ ושם התכוננתי לוויכוח הגדול נגד החסידים.

כשנעשיתי לחתן התחלתי להתפלל בשטיבל של החסידים ושרתי עמם את ניגוניהם החסידיים. עשיתי זאת בשביל אבא, שחשב שאני חסיד. מובן שעד לחתונה עדיין נזקקתי לעזרתו. אבא חשב שאחרי החתונה, כאשר אתחיל לנסוע למענו אל חצר הרבי, יוכל הוא סוף סוף להיות בטוח שבנו אכן הולך בדרך החסידות.

גמרתי אומר שלא להיכנס עמו עתה לשום מחלוקת. ראשית, אין זה נאה; ושנית, קצת ריחמתי עליו. את הכול דחיתי עד לאחר החתונה. אז אנהל עמו ויכוח. חשבתי שאבא הוא איש הגון ולמדן, שיבין ללבי, ועל כן לא איאלץ להתמודד עמו יותר מדי זמן. ובכל זאת, פחדתי מן הוויכוח, שמן הסתם ישתתפו בו גם לומדים-חסידים, כמו ר' אהרלה ובנו של דודי, ולכן התכוננתי בכל הרצינות. וכך התכוננתי במשך שנתיים לאותו ויכוח. עיינתי בתלמוד ובשאר ספרים חשובים שמדברים נגד החסידות.

פרק עשרים ואחד: שחרור האיכרים ודיכוי המרד

המנשר לשחרור האיכרים * הלקאות האיכרים * השפעת המנשר על חיי הפריצים * זמנים קשים ליהודים * סבי והפריצים * ההתקוממות הפולנית * “רוסיה נכבשה” * המורדים הפולנים * יחסם של המורדים הפולנים אל היהודים * אוגינסקי * דיכוי המרד * נקמת האיכרים

בשנת תרכ"א (1861) פורסם המנשר המפורסם על שחרור האיכרים.⁸²¹ הוחלט על כך בשבת, ובעצם אותו היום הגיע האיספראווניק לקאמניץ. ביום ראשון, בשעה שתים-עשרה, שעה שהשוק המה איכרים, באו למקום האיספראווניק, האססור והקלוּץ'-ווֹיְיט, שהחזיק מין “מצילתיים” מנחושת ותופף עליהן בפטישו. כאשר נתקהלו כל האיכרים קרא בפניהם האיספראווניק את המנשר.⁸²²

אחרי ההכרזה חזרו האיכרים לביתם. לעבוד כבר לא רצו, אף שעל פי המנשר היו חייבים לעבוד במשך כל הקיץ. הם לא רצו לחכות עד לאחר הקיץ. הפריץ אינו רשאי עוד להלקותם, והם התמרדו.

הפריצים דיווחו על כך לאיספראווניק, והלה הגיע לקאמניץ עם גדוד חיילים. הוא שלח את החיילים עם הדסיאטניקים כדי שיביאו את האיכרים מן הכפרים, ואחר כך שלח עגלה אל היער כדי להביא משם זרדים למלקות. האיספראווניק שאל את האיכרים האם הם מוכנים לעבוד בקיץ. תשובתם הייתה שלילית. ואז החלו להלקות, באמצע השוק, שלושה איכרים בבת אחת. את הקולות אפשר היה לשמוע ממרחק של מיל. ההלקאות נמשכו שעה ארוכה, עד שהאיכרים אמרו שהם אכן מסכימים לעבוד.

אבל גדול ירד על הפריצים. אין זה דבר של מה בכך; בבת אחת איבדו את כל הצמיתים שלהם, שעד אז עבדו בשבילם בפרך כמו סוסים, כמו חמורים, ונתנו להם כל כך הרבה דם, יזע ועבודה.

באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ, היה רע, לפחות בחלקו, גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ, ועתה השפיע כל זה גם עליהם. מילא הפריצים – כפריצים נותר בידם “משהו” גם לאחר “חורבן” שכזה. אבל ליהודים היו אלה באמת זמנים איומים ונוראים. עתה העסיקו אותם שאלות גורליות: מה עושים? לאן פונים? לאן הולכים? השאלות האלה ניצבו לא רק בפני העניים, אלא גם בפני האמידים, שקודם לכן נהנו מחיי שפע ולא ידעו כל צער. דווקא בפני העשירים ניצבה השאלה החדשה במלוא חריפותה.

וכך נמשכה הדלות, ומשפחות יהודיות רבות הגיעו עד פת לחם. אלה שעוד נותר להם מעט כסף, אכלו מחסכונותיהם, ולאלה שלא נותר כסף – לא היה אפילו לחם לאכול. נדמה היה אז כי מעיין הפרנסות היהודיות, שממנו ניזונו יהודים במשך מאות בשנים, יבש לגמרי, והסיכוי למצוא פרנסות חדשות קטן, ואולי לא קיים כלל. נדמה היה שהכול אבוד לנצח.⁸²³

גם הפריצים חשו כך, והיו בהם כאלה שלא בושו לבכות ולהזיל דמעות. עסקים נותרו עתה רק בידי בעלי בתי המרזח, שגם קודם לכן התפרנסו מן האיכרים, שנהגו לבוא בימי ראשון לשוק כדי למכור משהו ולהשתכר. דווקא עכשיו גדלה הכנסתם, שכן האיכרים יכלו להרשות לעצמם לשתות יותר יי"ש. הם כבר לא חששו מן הפריצים שמא ילקו אותם אם יישארו בשכרותם גם ביום שני. אבל לא כל בני ישראל הם בעלי בתי מרזח; ולמרות זאת האיכרים היו לעזר לא רק לבעלי המסבאות.

כשהגיע החורף הראשון לחירותם לא היה לאיכרים מה לעשות. האיכרים החלו ללמוד מלאכות שונות כמו עשיית חביות, קַדָּרוּת וכדומה, ואילו האיכרות עסקו בטווייה וארגו מגבות, מפות שולחן, בדים לחצאיות, וכך התחילו להרוויח כסף. ביום ראשון, כשהגיעו האיכרות לשוק, הן החלו אט-אט לקנות דברי מותרות כגון סרטי בד צבעוני, חרוזי זכוכית או מטפחות. לעתים קרובות אף הרשו לעצמם האיכרים לנעול מגפיים במקום הסנדלים הישנים.⁸²⁴ אט-אט נוספו כשלושים חנויות חדשות בקאמניץ. כל מי שהיה לו בית, פתח בו מסבאה וחי ממנה בדוחק. ברור שאותם יהודים, שפרנסתם הייתה רק על הפריצים, נותרו בלא שום מקור פרנסה.

כעבור שנה, בתרכ"ב, נסעה על פני המדינה ועדה ממשלתית, כדי לחלק את האדמות בין האיכרים ולאשר לכל איכר את ההלוואה הידועה, שעליו להחזירה לקופת האוצר בתוך ארבעים שנה.⁸²⁵ עתה באה הרעה גם על אותם יהודים מעטים, שכאמור, עד כה נהנו מחיים טובים וממעמד של נגידים. הם הפסיקו לחיות חיי רווחה, והסוחרים, שמכרו דברי מותרות לפריצים, נותרו עם כל סחורתם; לך ותזרוק הכול לרחוב…

סבא נסע אל הפריצים ל“ניחום אבלים”. הם, נעבעך, הושלכו מן השמים לארץ. בעיקר התקשו נשותיהם לשאת זאת. וכי דבר קטן הוא, שיקחו מהן את השלטון?! הן ממש מיררו בבכי. למען האמת, מה שהכעיס את הפריצים יותר מכול היו האיכרים, שעד אז זחלו על הארץ והתרפסו לפניהם. הפריץ רשאי היה להלקות משפחה שלמה, אב ואם, בנים וכלות, בנות וחתנים, ואת כולם בבת אחת ובבית אחד, ואחרי כן עוד קמו האיכרים המוכים, נישקו את רגליו וביקשו סליחה. ועכשיו, אותם איכרים יהלכו חופשים ועליזים ואסור יהיה אפילו לנגוע בהם באצבע. אפילו הצלפה אחת! ואם לאיכר לא יהיה חשק, הוא אפילו לא חייב להסיר את הכובע בפני הפריץ. הפריץ יאלץ לבקש ממנו להסכים ולעבד את שדותיו תמורת תשלום, וכל כמה שהאיכר ידרוש יהיה עליו לשלם.

אבל סבא ניחם אותם ואמר, שזה באמת “איום ונורא”, אבל זו רק ההתחלה והם עוד יתרגלו. “עדיין יש לכם די רכוש, ועדיין יש לכם די אדמות” – הוא הרגיע אותם. “אמנם צריך יהיה לשלם לאיכרים תמורת עבודתם. אבל זה מפחיד רק בהתחלה. תאמינו לי, הם יישארו אותם עבדים כפי שהיו קודם. עכשיו הקופיקה תהיה אדונם והם יזחלו לפניכם על ארבע.”

“אדרבה, לפי דעתי,” – הוסיף סבא “לנחם” – “לפריצים גם תצמח טובה משחרור האיכרים. אתם תתחילו לחיות עכשיו בצורה קצת יותר יציבה, תנהלו בכוחות עצמכם את אחוזותיכם, תהיו בעצמכם בכל מקום ותפקחו עין על העובדים שלא יגנבו מכם. לא תשחקו בקלפים, לא תערכו נשפים מיותרים וריקנים. חייכם יהיו מעתה הרבה יותר טובים.”

דברי אהרן-לייזר הרגיעו אותם מעט. הם חשו בצדק שבדבריו. פריצים אחרים, שלא יכלו להשלים עם השינוי, קראו במיוחד לסבא כדי שקצת ירגיע אותם. וכך הוא נסע בין כל הפריצים, במשך כמעט שנה שלמה, ניחם אותם וניסה להקל במקצת על לבם. אבל לדבר אתם על עסקיו שלו לא מצא סבא עוז. במשך כל השנה לא עשה שום עסק. אצל כמה מן הפריצים העניים אפילו השאיר קצת מכספו עד שירגעו הרוחות.

גם אצלנו במשפחה התחילו להרגיש בזמנים הרעים. שום עסק לא נותר בידינו לבד מן החכירה, וממנה צריכה הייתה להתקיים משפחה בת כשישים נפשות.

בראשית שנת 1863 פרצו התקוממויות ברחבי פולין וליטא. ליהודים היה זה אסון של ממש. הפריצים ובני השְלַכְטַה⁸²⁶ יצאו אל היערות בחבורות חמושות והתחילו “לכבוש” את העיירות הקטנות שלא דרכה בהן רגלו של חייל רוסי. כשנכנסו לעיירה, הסירו, קודם כול, את הנשר הרוסי מבנייני השלטון המחוזי,⁸²⁷ תלו במקומו את סמליה של פולין,⁸²⁸ ואגב כך צעקו: “רוסיה נכבשה”.⁸²⁹ אל היהודים התייחסו הפריצים-המהפכנים “בצורה מיוחדת”.

פחד נפל על היהודים שבעיירה. כולם פחדו לצאת לרחוב. יהודי שהלך ברחוב ונתקל בחייל פולני – כלומר אציל, ואפילו לא קצין, אלא רק מי שהיה פעם פריץ – צריך היה למהר ולהסיר בפניו את הכובע ולקוד בהכנעה. ואם היה זה קצין – על אחת כמה וכמה. אז צריך היה ליפול על ארבע ולהשתחוות. אם משהו בהשתחוותו של היהודי לא כל כך מצא חן בעיני הפריץ, גררו אותו בזקנו והביאוהו אל הפּוֹלְקוֹבְנִיק⁸³⁰ כדי שישפוט אותו. בינתיים לעגו לו על ציציותיו ועל זקנו ופיאותיו, קרעו את בגדיו, הפילו אותו ארצה והשפילוהו. היהודי צריך היה לעמוד בכל זה, עד שהפולקובניק ציווה להרפות מן הז’יד, וגם אז עדיין נאלץ היהודי להישבע על אתר שאכן ישמור אמונים לשלטון הפולני.

המורדים לא נשארו זמן רב בעיירה. כעבור יומיים או שלושה הגיעו חיילים רוסים, קוזקים וארטילריה, והפריצים נסו על נפשם. רבים מהם מצאו מסתור אצל יהודים – בעליות גג, במרתפים, ב“חממות” לתרנגולות,⁸³¹ בתנורים. הפריצים המסתתרים, שחששו שהיהודים יגלו את מקום מחבואם בלחץ החיילים, לקחו עמם ללולים, או לעליות הגג ולחורים שבהם התחבאו, גם יהודי כבן ערובה. אין זו סתם אגדה – הפריצים, ששכבו באותם חורים נסתרים יחד עם בן הערובה היהודי, דרשו ממנו להסיר את כובעו ולשכב בגילוי ראש, שהרי הוא שוכב בנוכחותו של פריץ! אסור היה לו אפילו לכסות את ראשו בכיפה.⁸³²

הצבא הרוסי ערך מצוד אחר הפריצים, תלה והרס, אבל לחסל אותם לחלוטין היה קשה למדי. כשעזבו החיילים הרוסים את העיר, מיד שבו והופיעו חבורות פריצים חדשות. במשך כל השנה התנהלה המלחמה בין הרוסים לפולנים.

על האיכרים נפלו אימה ופחד מעצם המחשבה שהפולנים יכבשו את רוסיה. הם חששו שאם זה אכן יקרה, תונהג שוב הצמיתות. הם גם חששו לצאת מן הכפר, שמא יגייסו אותם בכוח להתקוממות. אלא שהפריצים לא לקחו את האיכרים; הם לא סמכו עליהם. חטפו רק כמה איכרים בודדים, שבמקרה עברו בדרך או ביער, ונתנו להם עבודות צדדיות, אבל אף פעם לא נתנו להם נשק.

מבחינתם של היהודים היה המצב גרוע לאין שיעור. יהודי שנתפס, שעה שהסתובב בין האחוזות או כשיצא להביא את לחמו מאיזשהו מקום, התנסה בחוויות מפחידות עד מוות. קודם כול אמרו לו שייתלו אותו, אחר כך לעגו ל“יהודון”, וכשנסתיימה המהתלה לקחו חבל, הידקוהו לאט לצווארו ופקדו עליו לומר וידוי,⁸³³ ובאותו זמן, כמובן, התגלגלו על הארץ מרוב צחוק.

היהודי אמר וידוי לקול צחוקם החייתי. כל זה התנהל באיטיות מפחידה ובאכזריות, כמו באינקוויזיציה. לאחר כמה שעות, כאשר סיים היהודי את הווידוי, ונהרות של דמע זלגו מעיניו, וכבר אזל הכוח לבכות, הסירו את החבל מראשו ואמרו: “ז’יד, הרי אתה יודע שאנחנו אנשים טובים. האם באמת חשבת שנתלה אותך? את זה יכולים לעשות הרוסים,⁸³⁴ אבל לא אנחנו, הפולנים. תישבע, האם תהיה נאמן לנו? אם תפגוש בדרך חיילים רוסים, שלא תעז לספר להם שאנחנו כאן. ועכשיו לך!…” היהודי שנחטף היה חוזר הביתה, פניו כפני מת, בלי טיפת חיים. מראהו הפחיד את אישתו וילדיו עד מוות. היו כאלה שכעבור זמן קצר מתו מן “המשחק” הזה של הפולנים “הטובים”.

וכך התנהלה המערכה: אם מספרם של הפולנים היה פי שלושה או פי ארבעה ממספר הרוסים, כי אז היה זה קרב קשה, שנמשך עד שהרוסים, כמו צבא רגיל, ניצחו את הפולנים או לקחו אותם בשבי. אם מספר הפולנים לא היה יותר גדול, לא נמשך הקרב זמן רב. הפולנים נכנעו או ברחו מיד. לעתים פשטו הרוסים על יער שלם, כיתרוהו, ואחר כך לקחו את כל הפולנים בשבי.

לא הרחק מאתנו, ליד העיירה צֶ’רְנַבְצִ’יץ,⁸³⁵ תפסו הפולנים יהודי וכמנהגם קשרו חבל לצווארו. באותה שעה ממש הגיע למקום בטליון⁸³⁶ של חיילים רוסים עם אסקדרון⁸³⁷ קוזקים. הפולנים מנו רק כמה מאות, בתוכם פריצים חשובים ויחסנים. הרוסים כיתרו אותם וכשהתקרבו ראו שהפולנים מתכוונים לתלות יהודי. מיד שחררו את היהודי מן החבל, והפולקובניק הרוסי שאל את הפולקובניק הפולני: “על מה רצית לתלות את היהודי?”

“סתם רצינו להשתעשע” – השיב הפולקובניק הפולני.

עתה, כמובן, רצה הפולקובניק הרוסי להשתעשע סתם כך עם הפולקובניק הפולני…

הגנרל מוּרַאוויוֹב נהיה לדיקטטור של כל אזור ליטא.⁸³⁸ כל הפריצים השבויים הולקו, נתלו, נורו או שהושלכו לבתי סוהר ולמרתפים טחובים, שלתוכם הכניסו עכברים וחולדות. עינו אותם כל כך, עד שאיש מהם לא החזיק מעמד יותר משלושה חודשים.

ביער צֶ’מֶרִי, עשר ויורסטאות מקאמניץ, היה מחנה גדול של פולנים. במחנה זה שהה באותו זמן מנהיג המורדים, שכבר הזכרתי פעם, הפריץ אוגינסקי, עם כל פמלייתו וביניהם האצילים הגדולים של ליטא. אוגינסקי היה מועמד לכס המלכות של פולין.⁸³⁹

והנה נפוצה שמועה מאיזשהו מקום: אחרי ראש השנה, כאשר ייכנסו הפולנים לקאמניץ בשעת “כל נדרי”, הם ישחטו את כל היהודים בבית הכנסת ובבתי המדרש, כמו בימי חְמְיֶלְנִיצְקִי, בגזירות ת"ח.⁸⁴⁰ נורא פחדו מזה. אבל סבא, אהרן-לייזר, הרגיע, פחות או יותר, את הציבור. “עדיין לא שמענו” – טען בפניהם – “שהפולנים מתנכלים ליהודים. אמנם הם מטילים לפעמים אימת מוות על יהודים, אבל הם לא רוצחים, בשום אופן לא. שלא תאמינו בזה. הם אמנם מאוד גאים, זה נכון…”

אחר כך הגיעו שני גדודים⁸⁴¹ רוסיים ובראשם פולקובניק נודע, שנשלח במיוחד מפטרבורג כדי לתפוס את אוגינסקי. זה האחרון הצטיין במאבקו ברוסים, ואפילו היהודים שגרו באזורים שבהם נתלקח המרד מספרים עליו אגדות. הפולקובניק הרוסי ביקש לתפסו חי – לזה כנראה קיוו בפטרבורג. ואז פרץ הקרב ביער צ’מרי. את קולות הירי שמענו בקאמניץ. הקרב נמשך זמן רב והוכרע בניצחונם של הרוסים. אבל אוגינסקי נמלט. הצבא הרוסי מצא את חרבו,⁸⁴² ואני עצמי ראיתי אותה. זו הייתה חרב יוצאת דופן, לא גדולה במיוחד, חצי סהר, כמו מגל יפה משובץ בפנינים גדולות. הפולקובניק הרוסי לקח אותה.

הפולקובניק עם שני הגדודים וארבעת האסקדרונים של הקוזקים שבפיקודו המשיכו לדלוק אחרי אוגינסקי עד לפינסק,⁸⁴³ שם פרץ קרב חדש. הפולנים נחלו תבוסה ואוגינסקי שוב ברח. הוא מצא מקלט אצל אחד האיכרים בכפר, ונתן לו אלף רובל כדי שיחביא אותו אצלו. האיכר הסתיר אותו בתוך תנור, ומיד שלח להודיע לצבא הרוסי שבפינסק, כי אוגינסקי מסתתר בביתו. למחרת לקחו אותו מבית האיכר. אבל בטרם נתפס הספיק לקרוע שטרות בשווי של מאתיים אלף רובל שהיו ברשותו. כך נלכד אוגינסקי והובא לפטרבורג. לאחר תפיסתו איבדו הפולנים את אומץ לבם. הם לא היו מסוגלים עוד לארגן צבא גדול במקום אחד. רק ביערות נותרו קבוצות קטנות וכך הצליח מוּראוויוֹב למגרם.

לדודי, בנו של ר' ליפּע,⁸⁴⁴ היה בן שנישא בסמיאטיץ והתגורר שם. והנה נפוצה שמועה על אלף וחמש מאות פולנים שהגיעו למקום. כנהוג, הם החליפו את סמלי הנשרים וכבר “כבשו” את רוסיה. בתוך זמן קצר הגיע גדוד חיילים עם קוזקים, שכיתרו את סמיאטיץ וירו בכולם, יהודים ופולנים כאחד. השמועה הזאת עשתה לה כנפיים ועל ביתו של הדוד ירד אבל גדול. הדוד סיכן את נפשו ונסע לסמיאטיץ. הוא הגיע לשם יומיים לאחר הקרב. המראה שנגלה לעיניו כאשר נכנס לעיר, אכן דמה לשמועה. המקום היה כולו שרוי בתוהו ובוהו, ונפש חיה לא נראתה. על כל צעד ושעל התגוללו גוויות של הרוגים פולנים, מקצתם עדיין מפרפרים. הוא התקדם קצת וראה יהודי משוטט. הוא שאל אותו, כשהוא מפוחד עד מוות: “היכן כל תושבי סמיאטיץ?”

“כולם בבית הקברות” – ענה היהודי.

היהודי הוביל אותו לבית הקברות ושם הוא מצא את בנו עם אישתו וילדיו. וכך היה סיפור המעשה: הצבא הרוסי כיתר את העיר, והפולנים, שראו את הרוסים, כלל לא נלחמו. הפולקובניק ציווה על כל תושבי העיר לעזוב את בתיהם ולצאת לבית הקברות. היהודים הלכו אפוא לבית הקברות שלהם והפרבוסלבים לבית הקברות שלהם. לאחר מכן החל הקרב ובו נהרגו כל הפולנים עד האחרון שבהם. הפולקובניק נצטווה שלא לקחת שבויים, שכן כל בתי הסוהר כבר מלאים עד אפס מקום. עדיף להרוג.

התושבים חיכו בבית הקברות עד שהפולקובניק יתיר להם לשוב לבתיהם. כעבור שלושה ימים הוא הורה להם לחזור הביתה. הדוד סיפר שאיש לא נפגע. רק יהודי אחד נהרג – ר' דוד הנדיב, שעליו כבר כתבתי.⁸⁴⁵

הפולנים לחמו בגבורה ובאומץ לב רב. כשחזרו היהודים מבית הקברות הם ראו הרוגים ופצועים פולנים מוטלים על האדמה. פולני אחד – כך סיפר הדוד – שכב על הקרקע ובטנו שסועה. הוא גסס, ואף על פי כן לחש בשארית כוחותיו: “אני לא נכנע.”⁸⁴⁶

מוּראוויוֹב שיגר לכל מחוז שני קצינים – מושלים צבאיים. כל קצין כזה נסע מוקף בסוטניה⁸⁴⁷ של קוזקים ועם מרכבה עמוסה בנשק. כך נסע על פני כל האחוזות כדי לבדוק מי מן הפריצים נמצא בביתו ומי לא. אם לא נמצא הפריץ – היכו הקוזקים את אישתו ובנותיו, כדי שיגלו היכן הוא נמצא.⁸⁴⁸ הקצינים החזיקו ברשותם מדליות שקיבלו ממוּראוויוֹב כדי להעניקן לאותם פריצים שיספרו היכן מסתתרות כנופיות הפולנים.

בהתחלה, כאמור, פחדו האיכרים מן הפולנים. הם פחדו לצאת מן הכפר, שמא יקחו אותם הפולנים בכוח לשדה הקרב. אבל לבסוף, מספרם של הלוחמים הפולנים הלך ופחת, ואלה ששרדו פחדו לשוב לביתם – הם כבר סומנו בידי המושל הצבאי, ועל כן בחרו להישאר ביער. או אז מצאו האיכרים שעת כושר לנקום בפריצים. בשעת לילה מצאו את הפריץ שלהם, גררו אותו מן המיטה, כפתוהו וחבטו בו. אחר כך הביאוהו אל המושל הצבאי וסיפרו שמצאו אותו ביער. על מה שעוללו לפריץ אין צורך להרבות במילים.

ככה נקמו האיכרים בפריצים שלהם. רבים מן הפריצים נפלו בידי האיכרים, צמיתיהם לשעבר, והללו עשו בהם ככל שרצו. פריצים רבים חוסלו: נתלו, נורו, עונו, נקצצו, גורשו לסיביר ולכל השדים והרוחות. אחוזות רבות הוחרמו וקצינים רוסים קנו רכוש עצום תמורת מאה רובל. אחוזה, שאחר כך שילמו תמורת חכירתה שלושת אלפים רובל לשנה, עלתה לרוסי סכום אפסי ולעתים גם זה לא. חורבנם של הפולנים היה אחד מן האירועים האיומים במאות השנים האחרונות.

פרק עשרים ושניים: דודי כבעל מופת

דודי כבעל מופת * ברל-בנדט וסיכובסקי * השמועה על המופת * שמו של הדוד מתפרסם בסביבה * תכניתו של סבא * מצבם של היהודים לאחר ההתקוממות

מצבם של היהודים בזמן ההתקוממות היה, כאמור, בכי רע. פרנסה לא הייתה, החנויות היו ריקות. הפריצים והאיכרים לא באו לעיירה – אלה האחרונים פחדו מכנופיות הפולנים – ואת דלותם של היהודים קשה לתאר. היהודים פחדו לצאת מהעיירה וכל מעיינות הפרנסה נסתתמו. בעלי מלאכה נסעו לאודסה⁸⁴⁹ ולפלך וולין,⁸⁵⁰ מכרו בתים בשביל כיכר לחם, מכרו ומשכנו כל דבר, העיקר לשרוד ולהישאר בחיים.

התקווה היחידה הייתה שהסכסוך הבלתי מאוזן הזה לא יימשך זמן רב: מן הסתם רוסיה החזקה תנצח את הפולנים, ואחר כך אפשר יהיה אולי להתחיל ולחיות מחדש. אלוהים שוב יעזור, כמו שעד היום לא נטש אותנו. כך חשבו היהודים בבתי המדרש.⁸⁵¹ אבל בינתיים היו היהודים עצבנים, מוכים, מבולבלים, תועים ותוהים. כל הזמן דיברו על ההתקוממות והקשיבו לכל החדשות הפוליטיות.

באותם ימים למדתי עם דודי הרב.⁸⁵² אני זוכר שפעם אחת בא דודי, ברל-בנדט, לביתו של הרב, נרעש ונרגש, נושם ונושף. הוא סיפר שבאותו לילה הגיעה כנופיית פריצים אל סיכובסקי, הפריץ שלו; הם אכלו ושתו ולקחו ממנו שלושת אלפים רובל. ברל-בנדט, שרצה לטהר את שם אדונו, דיווח על כך למושל הצבאי בשרשוב, והלה, לפי הצו שפרסם מוּראַוויוֹב, צריך היה להעניק לפריץ מדליה. במקום מדליה שלח המושל שלושה קוזקים להביא את הפריץ, וברל-בנדט מפחד שיפגעו בו לרעה. הוא בא על כן אל הרב כדי לבקש ממנו להתפלל למען שחרורו. אם תפילותיו של הרב תתקבלנה, יתרום ברל-בנדט שמונה-עשר רובל לקופת ר' מאיר בעל הנס.⁸⁵³

אבל הרב, שהיה חכם, הבין, ככל הנראה, שלפריץ לא יאונה כל רע. הוא הסתפק אפוא בשאלה אחת: “כמה מיל רחוקה אחוזת צ’כצ’ובה משרשוב וכמה רחוקה היא מקאמניץ.”

“מהאחוזה ועד שרשוב – שני מיל; ועד קאמניץ – שלושה” – הייתה התשובה.

“נו” – אמר הרב – “כאשר תגיע הביתה בוודאי תפגוש את הפריץ עם מדליה.”

ואכן, כעבור כמה שעות הגיע ישראל-אהרן, חתנו של ברל-בנדט, לבית הרב וסיפר בשמחה כי חותנו כבר פגש את הפריץ עם מדליה, והוא נותן לרב שמונה-עשר רובל לקופת ר' מאיר בעל הנס. בתוך זמן קצר התפרסם המעשה, ונבואתו של הרב נתקבלה כמין מופת.

בעיירה ובסביבתה התפרסם ה“מופת” בתוספת שקרים רבים וגוזמאות,⁸⁵⁴ והרב הפך לפתע לבעל מופת אמיתי. עתה כבר לא נתנו לו מנוח. אישה כרעה ללדת – באו לרב בבכי וביקשוהו שיתפלל. כעבור כמה שעות חזרו אליו כדי לאחל לו מזל טוב, שכן האישה הצליחה וילדה בן או בת. כשמישהו חלה פנו מיד לרב, והלה העמיד את הפּושקע⁸⁵⁵ של ר' מאיר בעל הנס, כדי שכל אחד יתרום ככל יכולתו; הבריא החולה, ושמו של הרב התעלה והתנשא – הוא פשוט מחייה מתים ומחולל נפלאות.⁸⁵⁶

בינתיים הפסקנו את הלימוד המשותף, וגם אני נעשיתי למין בעל מופת לצדו של הדוד. כאשר לא יכולתי לשאת עוד את קשקושיהן ובקשותיהן של הנשים, שחזרו אלף פעמים על אותו דבר, הייתי אומר להן כדרכו של בעל מופת: “הרב נותן לכן ברכה, לכו הביתה, מן הסתם ה' יעזור…”

בשל המצב הקשה ששרר לאחר ההתקוממות, שהיה בו כדי לחזק את פרסומו של הרב כבעל מופת, החלו עשרות כרכרות מבריסק להגיע אל ביתו. אנשים נהרו אליו מכל קצות הארץ, ואנו כבר לא יכולנו ללמוד. הרב החליט אפוא שנלמד רק ארבע שעות ביום, משעה שתים-עשרה ועד ארבע. בשעות אלה הייתי נועל את הדלת וקורא לפניו. חצר בית הכנסת הייתה שחורה מרוב אדם. כולם חיכו לבעל המופת. בכל יום גדל “העולם” יותר ויותר. היה שם דחוק ודחוס, ואפילו מביאליסטוק החלו להגיע. כל העניין הרחיק לכת עד שלבסוף נאלץ הרב לקרוא לבנו שמחה מפינסק, והלה הגיע עם אישתו וילדיו. עכשיו החלו גם עם קוויטלעך וצעטלעך,⁸⁵⁷ שהבן היה כותב,⁸⁵⁸ ונדרשו אנשים נוספים שיכניסו ויוציאו את הנצרכים. השמש ביינוש לא הספיק למטרה זו, ועל כן צורף אליו גם בנו, שסייע לו לעמוד ליד הדלת ולהשגיח שלא ייכנסו כולם בבת אחת – המופתים העל טבעיים הלכו ונתרבו.

באותו זמן נודע גם הרבי מנסכיז'⁸⁵⁹ כבעל מופת. הוא נחשב לבעל המופת הגדול ביותר בין כל הצדיקים. אבל בתוך זמן קצר הוכר הרב מקאמניץ כגדול ממנו. כבר לא למדתי אתו, ובעצם כבר לא למדתי בכלל. הקדשתי את זמני להכנות לקראת הוויכוח עם אבא ועם כל החסידים על חסידות ומתנגדות.

לאחר המרד ביטלה הממשלה את כל הפְּרוֹפִּינַצְיוֹת⁸⁶⁰ של הפריצים ובתוכן גם את החכירה של קאמניץ. נותרנו בלי מקור פרנסה, אבל בתחום המושב היהודי הורגשה הקלה – משב קל של רוח חופשית, הן מבחינה כלכלית הן מבחינה רוחנית. עבור היהודים החלה תקופה חדשה. במקום שהיהודים יכרכרו כבעבר סביב הפריץ, שהיה מקור פרנסתם היחיד, היו עתה היהודים העשירים לפריצים בעצמם, לסוחרי יערות ולסוחרי תבואה גדולים. בכלל יהודים פנו למסחר בהיקף גדול.⁸⁶¹

לאחר המרד הוחזקו כמעט תשעים אחוז מן האחוזות בידי נשות הפריצים. הפריצים עצמם נספו בצורה טרגית, והנשים, שנותרו לבדן, לא ידעו ולא יכלו אפילו להתחיל ולנהל את האחוזות ולהפעיל את הפועלים-האיכרים השכירים, שמלפנים היו צמיתיהן. הגבירות הללו, שהתרגלו לחיי שפע ומותרות, לנשפים ולמעשי עגבים, לא היו מסוגלות בשום אופן ליהפך בבת אחת לבעלות-בית. לא היה להן מושג כיצד לנהל את משקיהן.

סבא היה הראשון שהגה תכנית כיצד לעזור לפריצות, ובד בבד גם להביא תועלת ליהודים. דהיינו, היהודים יחכרו את האחוזות של אותן פריצות שאינן יכולות לנהלן בכוחות עצמן. עבורן תהיה זו הצלה של ממש. הן תקבלנה הכנסה שנתית קבועה ובטוחה ולא תצטרכנה לדאוג לאחוזות החרבות. זה יגול אבן מעל לבן.

סבא נסע מיד לנשות מיודעיו הפריצים והציג בפניהן את תכניתו. הוא הסביר להן שבזמנים קשים שכאלה מוטב שישכירו את אחוזותיהן ליהודים, וכך תקבלנה הכנסה קבועה וידועה. הוא הדין ביחס למספר קטן של פריצים, שלאחר המרד נותרו בביתם שבורים ורצוצים. במצבם העלוב לא יצליחו לנהל את משקיהם עם הפועלים-האיכרים, צמיתיהם לשעבר, וגם להם כדאי אפוא למסור את אחוזותיהם בחכירה. מובן שלפריצים ולפריצות הייתה זו, באותה עת, עצה מצוינת. החיים עצמם הכתיבו אותה.

ובאמת, סבא שכר מיד כמה אחוזות, לכל ילד אחוזה משלו. לעצמו שכר את אחוזת פְּרוּסְקֵה של וילווינסקי (ישנן שתי “פרוסקה”: אחת הייתה שייכת לאוסרבסקי ואחת לווילווינסקי),⁸⁶² ששכנה ארבע ויורסטאות מקאמניץ, אחוזה שהייתה בה גם מבשלת שיכר. בשנים הראשונות התגוררה משפחתו של סבא בעיר. הוא עצמו שהה באחוזה עם פועליו כמעט בכל ימות השבוע, ורק לקראת שבת חזר הביתה.

כך התחילו יהודים אמידים לשכור אחוזות, ובתוך זמן קצר היו לפחות שישים וחמישה אחוז מכלל האחוזות שבפלך גרודנה מיושבות בידי יהודים. אפשר לומר שהפריצות, כמו גם הפריצים הספורים, היו מרוצות מאוד מן היהודים, המתיישבים החדשים.

בתחילה חכרו את האחוזות בזול, אבל אחר כך, כאשר החלו מחירי התבואה להאמיר, עלו גם מחירי חכירת האחוזות והגיעו לסכומים כאלה, שכעבור עשר שנים כבר לא עשו החוכרים היהודים עסקים טובים כל כך מעבודת האדמה. הפריצות והפריצים החלו גם למכור את היערות, ודבר זה לא נעלם מעיני היהודים, שהיו עתה לסוחרי יערות גדולים. הם קנו סוגים שונים של בולי עץ, בין כדי למכרם ביער עצמו, בין לשם בניית בתים. הם סיפקו חומרי בנייה לכל הערים הגדולות, ומשלוחי עץ גדולים במיוחד שיגרו גם לדנציג. היה זה ענף חי ותוסס.

אבל ליערות קרה מה שקרה לאחוזות. בהתחלה קנו יערות במחיר מוזל, דהיינו מאתיים או שלוש מאות רובל לדסיאטינה של יער טוב, אבל בחלוף כמה שנים האמירו מחירי היערות בצורה מופרזת. היהודים עצמם העלו את המחירים. עשרות סוחרים היו באים לרכוש יער והתחרות תרמה להרס המסחר. עתה, מחירה של דסיאטינת יער כבר לא היה מאתיים או שלוש מאות רובל, אלא – אלף ומאתיים!…

באותו זמן גם החל משרד האוצר למכור את היערות, שהיו רכוש המדינה, לפי דסיאטינה, ובתוכם גם את היערות שהוחרמו מן הפריצים. פקידי אוצר המדינה דאז לא התייחסו ליהודים כמו עכשיו; הם סחרו עמם כשם שסחרו עם לא-יהודים.

לאחר המרד פרסם מוּראוויוֹב צו, שאסר על הפולנים לרכוש אדמות בליטא. הוא לא שכח גם את היהודים, ואף עליהם נאסר הדבר בצו.⁸⁶³ איסור זה הערים מכשולים בדרכם של היהודים שביקשו לחיות ולהתפרנס. ובכל זאת, באותם זמנים רבי עניין הקימו היהודים במקומות רבים מִבְשלות יי"ש ושיכר, טחנות מים גדולות, טחנות רוח, בתי בד, מִנְסרות עץ וכדומה. הם גידלו עדרים גדולים של צאן ובקר: כבשים, פרות, שוורים ועוד. העדרים הללו זיבלו את הקרקע והשביחוה. עתה הניבה האדמה שש מאות אלומות תבואה משטח של כארבעה דונם, בעוד שמלפנים, אצל הפריצים, הוציאו רק מאתיים וארבעים אלומות.⁸⁶⁴ ליהודים היו מחלבות גדולות. הם גם גידלו סוסים והשתדלו להשיג את הסוסים הגזעיים ביותר, כדי שימליטו צאצאים גזעיים. כמו כן הזמינו מכונות חריש וכל מיני שיפורים, שהקלו את העבודה וקיצרו את משכה.⁸⁶⁵

האחוזות שינו לגמרי את פניהן. האדמה הושבחה, ומכל דבר קטן עשו זהב. התבואה עצמה כבר נחשבה לתוצרת פחותת ערך לעומת מגוון המוצרים האחרים, שיהודים הפיקו מן האחוזות במרצם, בכשרונם וביגיע כפיהם. הם היו שקועים בעסקים יומם ולילה. חיפשו כל הזמן דרכים כדי להפיק מן הטבע עוד ועוד.

הפריצים שחזרו לאחר זמן לביתם, מוכים ומעונים מבתי הסוהר ומסיביר, לא הכירו את אחוזותיהם. לכולן היה מראה אחר: יפה, נקי, בוהק, עם הרבה מבנים חדשים, מכונות חדשות ואורוות חדשות. הפריצים ממש הצטלבו בראותם את גן העדן שה“ז’ידים” יצרו באחוזותיהם. הפריצות חזרו ושיבחו באוזני בעליהן את המרץ היהודי: המשפחה כולה עובדת – הבעל עובד ביום ובלילה, בניהם עובדים, כלותיהם, בנותיהם, וחתניהם. הכול מוקדש לעבודה ושום דבר לא הולך לאיבוד. לא כמו בזמנם של הפריצים, שלא ידעו דבר ורק סמכו על האקונום השיכור. הפריצה סיפרה שעכשיו היא כבר מקבלת תמורת האחוזה שלושת אלפים וחמש מאות רובל לשנה, שעה שלפנים קיבלה רק אלף ומאתיים.

פריצים אחרים קינאו ביהודים, פיטרו אותם והחלו לעבוד בעצמם. הם למדו מהיהודים את שיטות הניהול וניסו לישמן בכוחות עצמם. אך הדבר לא נמשך יותר משנתיים-שלוש, ומצב האחוזות חזר לקדמותו. זה לא היה זה, זה לא היה מוצלח, העסק הוזנח והלך והתדרדר, והם נאלצו לשוב ולהחזיר את היהודים לאחוזות.

אבל תקופה זו אינה מתאפיינת רק במסחר, שכן באותם ימים פנו יהודים גם לחינוך ולהשכלה. הממשלה פתחה בפניהם את כל בתי הספר.⁸⁶⁶ המוני יהודים היו לרופאים, למשפטנים ולמהנדסים. הממשלה אפשרה להם לתפוס אפילו משרות ממשלתיות, ובערים רבות שימשו יהודים כחוקרים משפטיים⁸⁶⁷ וכרופאים,⁸⁶⁸ ונשאו תארים של פולקובניקים, גנרלים וכדומה.

זו הייתה, ללא ספק, מן התקופות הטובות ביותר ליהודים שבגלות רוסיה. היהודים התפזרו אז בכל עריה הגדולות של רוסיה ובכל מקום החלו לעשות עסקים גדולים.⁸⁶⁹ בתוך זמן קצר נוסדה קהילה יהודית גדולה במוסקבה ובה כחמישים אלף איש, והללו תרמו רבות להתפתחותה של התעשייה המוסקבאית.⁸⁷⁰

בימי ניקולאי הראשון פחדו היהודים ללכת ברחובות קייב.⁸⁷¹ הספנים⁸⁷² ששטו על נהר הדנייפר מפינסק לניקולאייב,⁸⁷³ ישנו בתאיהם שעה שעברו את קייב. הם פחדו ללון בבית מלון. ואם כבר העז מישהו לישון שם, הוא פחד אפילו להוציא את ראשו מבעד לחלון. כאשר יהודי הלך ביום ראשון לקנות סחורה – אצל רוסי, כמובן, שכן חנויות יהודיות לא היו שם – היה עליו לשלם בו במקום את הסכום שהמוכר דרש, גבוה ככל שיהיה. אם ניסה לעמוד על המקח ולהוריד במקצת את המחיר – רע ומר היה גורלו. מיד חטף אגרוף בשיניים, או שהיו פוצעים אותו ומכאיבים לו, וליהודי המוכה על לא עוול בכפו אסור היה לומר מילה, שכן אסור היה לו בעצם להיות שם!… כמעט אותו דבר כמו שרואים עכשיו.⁸⁷⁴ אולם מאוחר יותר, בימי אלכסנדר השני, הייתה בקייב קהילה יהודית בת כחמישים אלף איש.⁸⁷⁵ בתוכם היו מיליונרים, אילי תעשיית הסוכר.⁸⁷⁶ גם עסקי הפירות היבשים⁸⁷⁷ שגשגו בקייב.

לאחר המרד, כשהתבטלה החכירה של העיר, התחלנו לשכור אחוזות. עיבדנו שדות, ורק בקושי הוצאנו כדי מחייתנו, דבר שמעולם לא הורגלנו בו. חוכמתו של סבא כבר לא הועילה. אין עוד פריצים! סבא אף פעם לא דאג לחסוך כסף. הוא חשב שהפריצים וחכירת העיר יתקיימו לנצח. עדיין לא עברנו להתגורר באחוזות. הייתה זו בושה להתגורר בכפר. החזקנו פועלים באחוזות וכל יום נסענו לשם.

פרק עשרים ושלושה: חתונתי

ערב חתונתי * ראיתי את הכלה * הדריכה הראשונה על הרגל * “יחד! יחד!” * העסק עם החסידים והמתנגדים בחתונתי * הדרשה

בשנת תרכ"ה (1865) החל אבא להאיץ בנו שצריך למהר ולערוך את חתונתי. אני כבר רווק זקן, בן שבע-עשרה, וזו פשוט בושה וחרפה להתהלך כך בין הבריות. קבעו אפוא את החתונה לחודש אלול. החתונה תתקיים אצלנו, שכן הכלה יתומה, בלי אב ואם.⁸⁷⁸ צריך להכין לי מלתחה שלמה. אבא רצה שאלך לחופה בערדליים,⁸⁷⁹ גרביים⁸⁸⁰ וקפוטה של אטלס.⁸⁸¹ בנוסף לכך ניסה להתעלם מן הכליזמרים מקוברין, משום שטודרוס הבדחן הוא מתנגד, והעדיף להזמין את הכליזמרים מבריסק, שבראשם עמד נגן חסידי מפורסם.⁸⁸² הוא גם רצה להביא בדחן חסידי.

במשך כמה חודשים קודם החתונה התאמצתי בכל כוחותי לשכנע את אבא, רתחתי מכעס ובכיתי: אינני רוצה ללכת לחופה בפּאַנטאָפל ובגרביים ואני רוצה רק את הכליזמרים של שעפּסל. בקשיים גדולים, ובעזרתו של אריה-לייב, “הבן יחיד”, עלה בידי לשכנעו שאלך לחופה נעול מגפיים. שעפּסל והכליזמרים שלו הגיעו ביום חמישי, יום לפני החופה.

באותו יום הגיעו גם הכלה והמחותנים. הם נסעו אל דודי, מרדכי-לייב, שבביתו תתקיים החתונה. היה נהוג אז, שביום החופה, בשעה שתים עשרה, היו הנשים והנערות מתכנסות לריקודים בביתה של הכלה, והכליזמרים ניגנו לכבודן כמה שעות. אחר כך, עם דמדומי ערב, התאספו הגברים והלכו יחד עם הכליזמרים לקבל את פני החתן. החתן היה נושא דרשה, ובינתיים היו אוכלים לעקעך עם מרקחת פירות ושותים יי“ש. אחר כך הובילו את החתן ברחוב, עם הכליזמרים, אל טקס הבאַדעקנס,⁸⁸³ ומשם – אל החופה שבבית המדרש. מן החופה הלך כל ה”עולם", עם הכליזמרים, לביתה של הכלה, שם היו עורכים את סעודת הערב, רוקדים ושמחים עד אור הבוקר.⁸⁸⁴

אם התקיימה החתונה ביום שישי לפנות ערב,⁸⁸⁵ ליוו “העולם” והכליזמרים את החתן והכלה מן החופה לביתם, והקהל הלך להתפלל. לאחר התפילה התכנסו שוב לשבעת ימי המשתה,⁸⁸⁶ אך לא כולם, כמובן, הגיעו. למחרת, בשבת בבוקר, באו אל החתן כל ידידיו הטובים והמחותנים, הובילו אותו לבית המדרש, ושם העלו אותו לקריאת התורה. את הריקודים ואת הסעודה ערכו במוצאי שבת.

אבי החסיד לא מצא לנכון להראות לי את הכלה לפני החופה.⁸⁸⁷ כשהגיעה לעיירה, הלכו כל בני המשפחה, מקטן ועד גדול, לראותה – חוץ ממני. בעצם כולם מיהרו לראות את הכלה, העיירה כולה, וכולם באו לספר לי בשמחה עד כמה היא יפה… אין לה אפילו נמש קטן אחד על הפנים. אבל היו גם כאלה שפקפקו בכך והחליטו ללכת עוד פעם ולבחון את הכלה. ושוב חזרו ואישרו בשמחה שאין שום נמש בפניה, ואילו אני כעסתי שאין מראים לי אותה.

ביקשתי מאריה-לייב, “הבן יחיד”, שיעשה טובה לאדם במצוקה וילך אתי אל ביתו של הדוד, כדי שאראה את הכלה. ואכן, למחרת בבוקר, קודם שהתכנסו הנשים, ראיתי את הכלה. היא באמת הייתה יפה. הייתי קצת נבוך, אך בכל זאת אזרתי אומץ, איחלתי לה “מזל טוב” ושאלתי כיצד היא מרגישה… רציתי להתיישב ולהתבונן עוד קצת בפניה היפות, אבל אריה-לייב נטל את ידי ואמר: “בוא, אסור לשבת עכשיו אצל הכלה…” עצוב פניתי ל“דירתי”, כלומר, לביתו של סבא.

בקבלת הפנים נכח גם דודי הרב, ואני השמעתי את הדרשה. קאמניץ כולה נסערה מן הדרשה, והכול היה ממש שמח.

כשעמדנו תחת החופה הרגשתי שהכלה דורכת על רגלי, ולא העליתי על דעתי שזה היה בכוונה.⁸⁸⁸ מיד לאחר החופה מיהרו בני משפחתה לחטוף אותה והובילוה אל הבית, כדי שהיא תיכנס ראשונה, לפני. הדבר הזה נחשב אצלם למין סגולה, שהיא תהיה זו שתמשול בי. אז האמינו מאוד בדברים האלה. החתן או הכלה – מי שבדרכו מן החופה יפסע ראשון על מפתן הבית, הוא שישלוט בשני.⁸⁸⁹ אבל אריה-לייב ושאר בני משפחתי, שלא היו מן הוותרנים, התחילו לרוץ במהירות עוד יותר גדולה, כדי שאני אהיה זה שאכנס ראשון. הכלה וקרוביה לא היו מוכנים לאבד את ה“שלטון”, ואז החלה תחרות ריצה, שאלוהים ישמור. מעל קפוטת האטלס שלי לבשתי גם קיטל⁸⁹⁰ וגם מעיל עליון. אבל יהודה-לייב, החייט, תפר לי מעיל צר מדי, ותוך כדי ריצה נפרם המעיל ואפשר היה לראות את הקיטל שלי. נורא התביישתי.

הכלה וקרוביה הגיעו בינתיים אל מרפסת הבית, ואילו אני עדיין הייתי מעט לפני שש המדרגות המובילות אל המרפסת. ואז הכריז אריה-לייב, שהכלה חייבת לרדת מן המרפסת, החתן והכלה מוכרחים לעבור שניהם יחד בדלת, שווה בשווה. מאומה לא עזר. הכלה והמחותנים נאלצו לרדת במדרגות, ומשני הצדדים שמרו שהחתן והכלה יעברו יחד את מפתן הבית. עלינו על המרפסת ומכל הצדדים צעקו: “יחד! יחד!…”

אבל הכלה הזדרזה והעבירה במהירות את כף רגלה מעל מפתן החדר, והנה היא זו שתשלוט בי!… אבל אריה-לייב ראה את הנעשה וכמובן שלא הרשה זאת. הוא ציווה על שנינו לשוב ולרדת ולהיכנס ביחד, שווה בשווה. ושוב צעקו משני הצדדים: “יחד! יחד!”

זה הזכיר אימוני חיילים. בלבי צחקתי מכל העניין, ובכוונה שוב נתתי לה להיכנס לפני. שתיהנה! כלתי אכן הזדרזה ושוב נכנסה ראשונה בדלת. עכשיו אריה-לייב כבר התרגז ממש והודיע, שהחתן והכלה לא ייכנסו לכאן בכלל, וכי יש להובילם לדירתו של החתן, דהיינו לביתו של סבא. אם הכלה תנסה שוב להיכנס לפני החתן – הם לא ירשו זאת, ואפילו יימשך הדבר כל הלילה. הובילו אותנו אפוא עם הכליזמרים עוד מרחק מה, עד לביתו של סבא. גם שם הייתה מרפסת גבוהה כזו. המחותנים מצד הכלה כבר היו עייפים, וגם איבדו, ככל הנראה, את החשק להתקוטט עם אריה-לייב. הם כבר לא כל כך התאמצו, ואף על פי כן גם פה צעקו: “יחד! יחד!” כולם התבוננו היטב ברגלינו, ולמרבית המזל הפעם הזאת נכנסנו אל החדר ביחד, שווה בשווה.

עתה הביאו, מביתו של הדוד אל בית סבא, את “מרק הזהב”⁸⁹¹ עבור החתן והכלה, שכן לאחר החופה צריך ליחד את החתן והכלה בחדר נפרד.⁸⁹² אכלנו את המרק המפורסם בביתו של סבא. הכליזמרים התחלקו: כמה מהם, יחד עם שעפּסל, ניגנו בבית סבא, והשאר – בבית הדוד. שבת כבר התקרבה ובירכו על הנרות. “העולם” הלך לבית הכנסת, ואילו אנו, בני המשפחה, נשארנו להתפלל בבית.

סבא ואבא היו חלוקים בדעותיהם. סבא לא רצה שהחסידים יבואו לחתונתי, ואבא הסכים. הם באו אפוא בערב שבת, בשבת בבוקר ובמוצאי שבת. החסידים שרו והשמיעו דברי חסידות, ואני הקשבתי לשיחתם. הם, שעדיין לא ידעו שאני כבר מתנגד, נראו לי משונים בחסידותם זו. הכליזמרים ניגנו כמעט שבוע שלם. בכל יום ערכו סעודות גדולות לכל בני העיר, כפי שנהגו מאז ומתמיד.

פרק עשרים וארבעה: המלחמה בחסידות

ראש השנה אצל הרבי * כעסו של אבא על שאינני נוסע אל הרבי * הצרות שהביאה עלי החסידות * המלחמה בחסידות * הוויכוח * הרושם שהותיר הוויכוח על בני הבית

אבא נסע לראש השנה לסלונים, לחצרו של הרבי. מיד לאחר החתונה החל אבא לנהוג בי בכובד ראש. יותר לא אמר לי מה לעשות, וסבר שאני כבר מבין בעצמי כיצד להתנהג. תמיד דיבר אלי בעיניים, כלומר: הסתכלתי בעיניו והבנתי מה עלי לעשות או מה עלי לומר. הוא חשב שיהיה זה מיותר להגיד לי במפורש שעלי לנסוע אל הרבי, שכן לאחר החתונה נהגו כל בני החסידים לנסוע אליו. ועתה, כאשר הוא עצמו נוסע, היה בטוח שאצטרף אליו ללא היסוס ואומר לו: “אבא, גם אני רוצה לנסוע.” אבל אני לא אמרתי לו מאומה, והדבר היה כמדקרות חרב בלבו. הוא נסע לבדו אל הרבי.

לאבא נגרמה שם בושה עצומה. הוא לא יכול היה להעלים מן הרבי את העובדה, שבי' באלול הוא השיא את בנו, אותו בן שהרבי הכיר היטב ואפילו התנבא עליו שיהיה חסיד כשר, והנה עתה הוא מגיע אל הרבי בלעדי! לאבא היה קשה מאוד עם זה. אחרי ראש השנה, כששב מסלונים, הוא רגז עלי מאוד. את כעסו ביטא במילים קצרות, שאותן סינן מן הצד, דרך אגב כביכול: “איזה עולם הבא יהיה לי בזכותך…”

ואז החלטתי, אחת ולתמיד, לעשות לזה סוף. לנהל אתו ויכוח, שבסופו נפסיק שנינו להתייסר. ויכוח זה עניין אחר. הייתי בטוח בניצחוני. אדרבה, שידע שאני מתנגד ושלעולם לא אהיה חסיד – הוא יתרגל לזה.

אבל זה לא התנהל כפי שציפיתי. זה לא היה קל כלל וכלל, בעיקר לא עם אבא שלי, שהיה ממש כמלאך, שתמיד דיבר אתי במבט, בעיניים. איך אפשר לצאת נגד אבא, ועוד אבא כזה, ולהוכיח לו שדרכו לחלוטין אינה נכונה? זה היה קשה עד מוות! כל הזמן חיפשתי שעת כושר, שתעניק לי את אומץ הלב הדרוש לעניין כה קשה.

אישתי הצעירה והיפה אף היא נטתה, לרוע מזלי, לחסידות. היא גדלה אצל גיסה, שהיה חסיד קארלין שרוף,⁸⁹³ ולעתים קרובות הייתה מספרת, שפעם, כאשר התארח הצדיק ר' אהרן מקארלין אצל גיסה, היא בישלה עבורו דגים (אנשי פינסק מצטיינים בבישול דגים). הרבי אכל מהדגים (הוא היה, בלי עין הרע, זללן לא קטן),⁸⁹⁴ ואמר שדגים כאלה טובים מזמן לא טעם. “מי בישל אותם?” – שאל הרבי.

סיפרו לו מי היא המבשלת – נערה יתומה בת חמש-עשרה. אך לא רק דגים היא יודעת לבשל, אלא כל מה שהיא מבשלת – טעמו מעדנים. הוא בירך אותה, שיהיה לה בעל שהוא חסיד גדול. אפשר להבין את עגמת הנפש של אישתי, כאשר התברר לה שבעצם אינני חסיד ושלא נסעתי אל הרבי.

אישתי מילאה תפקיד חשוב בחיי המשפחה. כולם אהבו אותה בשל יופיה, חריצותה ושכלה. אבא ציפה ממנה לגדולות וקיווה שהיא תצליח להחזירני לחסידות.

סבא נהג להזמין אותי ואת אישתי לאכול על שולחנו בשבתות ובחגים. מובן שלו נשארתי חסיד, לא הייתי יכול להסב לסבא קורת רוח כזאת. עכשיו שמחתי על שעת הכושר שנזדמנה לי. אצל סבא נהגנו לאכול מוקדם, כמו אצל המתנגדים. אחרי הארוחה הייתי רואה מבעד לחלון את אבא חוזר מן השטיבל ועובר ליד ביתו של סבא. הלכתי הביתה עם ליבע, אישתי הצעירה, ואבא היה מדבר איתה על חסידות, וכלפי שלח מילים עוקצניות שהכאיבו ללבי.

אבי הטוב, שרצה שאישתי תחזיר אותי לחסידותי, הרחיק לכת. הוא עשה הכול כדי להשפיל אותי בפני אישתי, ואילו אותה גידל ורומם. הדבר הכאיב לי מאוד. הוא לא הבין שבדרכים שכאלה הוא ממרר את חיי הנישואין שלנו ועלול להפריד ביני לבין אישתי. דומה היה שהוא מוכן להרוס את חיי, אם לא אשאר חסיד.

בשמחת תורה אכלתי עם ליבע אצל סבא. כשחזרנו מבית סבא לביתנו הייתה השעה אחת, ואבא כבר הוביל את כל החסידים אליו הביתה. היום יאַנקל עושה החוֹמץ ושעפּסל הסופר יוציאו מכל התנורים בעיר את כל האוכל ויביאוהו אל אבא, בשביל החסידים.⁸⁹⁵ הוי, איזה יום אהוב!

ראיתי את אבא עם החסידים ושמעתי את קולו של יאַנקל. הם כבר היו קצת שיכורים. החבורה כולה התקרבה אלינו, ואני וליבע הלכנו בצד השני. יאַנקל החל לעקוץ אותי ולצווח ברחוב בקול רם ככל שיכל: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִיש אֶת אָבִיו וְאֶת אִמוֹ.”⁸⁹⁶ ואחר כך בקול רם עוד יותר: “הוּנְד-טאַטע, הוּנְד-מאַמע, דבק באישתו, מיט דער פְרוֹי.”⁸⁹⁷ ושוב חזר על אותו משפט: “כלב-אבא, כלב-אמא, וְדָבַק בְּאִשְתוֹ, עִם האישה.” וכך הלאה עד שהגענו לביתו של אבא.

בבית שאלתי את אבא מדוע הרשה ליאַנקל להעליב אותי, אבל יאַנקל התערב באמצע: “מה? מתי? רק פירשתי לו קצת חומש, לפי הפירוש של הדעסער, האפיקורוס.” הוא התכוון לתרגומו הגרמני של ר' משה מנדלסון, שכונה ר' משה דעסער.⁸⁹⁸

“אוּנְד אבא, אוּנְד אמא” – הוא קרא.

“אבל אתה צעקת ‘הוּנְד’” – הערתי לו.

“לא נכון. אוּנְד, אוּנְד…” – הוא התבדח.

“נו, היום מוכרחים לשים לזה קץ” – אמרתי בלבי. “אני צריך להשתכר היטב ולהתחיל את הוויכוח. לשיכור יש יותר אומץ.”

במוצאי שמחת תורה נהג המגיד⁸⁹⁹ לערוך סעודה לכל בעלי הבתים בעיר, כשההוצאות על חשבון הקהל. כולם היו מתכנסים אצל המגיד עוד קודם לתפילת מנחה ועורכים שם סעודה גדולה עם אווזים צלויים, פירות, יי“ש ויינות. בעלי הבתים שלחו את בקבוקי היין עוד בערב החג, ובבית המגיד הייתה השמחה גדולה. עד חצות הליל היו אוכלים ושותים, שרים ורוקדים. זו הייתה מסורת משנים קדמוניות, שנהגו בה מדי שנה. משה-אהרן, בנו של המגיד, וחתנו ערכו אף הם סעודות בשמחת תורה, שנועדו ללומדים הצעירים. גם שם התהוללו כל היום, עם יי”ש טוב, יינות ואווזים צלויים. מראש סיכמתי עם משה-אהרן, שהפעם הזאת לא אלך עם אבא והחסידים, אלא אבוא אליו בגלוי לשמוח עמו ועם כל חבורת הצעירים הלמדנים שלנו.

ובינתיים החלה השמחה בבית אבא. כולם התיישבו סביב השולחן ואף אני בתוכם, אבל אני ישבתי על סיכות. כעבור זמן לא רב הסתלקתי משם והלכתי אל משה-אהרן, שם בילתה כל החבורה שלנו. עלי להודות שהיה זה אחד הימים היפים ביותר בחיי. מעט ימים כאלה היו לי. כולנו, שנים-עשר צעירים, הלומדים הטובים ביותר, רקדנו, התנשקנו ושרנו. משהו רוחני משך אותנו איש לרעהו, רצינו להתנשק בלי סוף… כך בילינו עד שעה אחת-עשרה בלילה, ואחר כך, כשאנו כבר בגילופין, הלכנו אל בעלי הבתים ויצאנו עמם במחול.

אני זוכר שתפסתי את ר' שמערל, יהודי בעל בית, אביו של אחד מחברי שמאוד חיבבתי. חיבקתי אותו ואימצתי אותו אלי באהבה גדולה. הייתי נער חזק מאוד וכמעט שחנקתי אותו. הוא לא היה מסוגל להשתחרר מזרועותי, וכמה אנשים חילצו אותו ממני בקושי. מיד לאחר מכן נפלתי ארצה שיכור לחלוטין – זה היה דבר נתעב למדי. גררו אותי לחדר והשכיבו אותי לישון. בשעה אחת בלילה העיר אותי משה-אהרן כדי שאלך לביתי.

כשהגעתי הביתה היו החסידים שקועים באכילת דגים, והשמחה הייתה רבה. יאַנקל, החסיד הקוצקאי, שהיה, כדרכו, שיכור כלוט, ראה אותי מיד ואמר: “חצקל, אתה חוזר ממשה-אהרן, שתיכנס הרוח באביו.” ללא שהיות הגבתי והטחתי בו בחזרה: “שתיכנס הרוח באבא של הרבי שלך!”⁹⁰⁰

הייתה זו אמרה יהודית גסה במיוחד…

לולא פחדו החסידים מסבא, היו מכים אותי, על אתר, מכות רצח, ואבא היה מאוד מרוצה. אבל הם חששו מסבא, חרקו את שיניהם ושתקו. איש לא הוציא הגה. נשתררה דממה. נכנסתי לחדר השינה שלי, שם שכבה אישתי הצעירה ומיררה בבכי. לדעתה, השבתתי את שמחת הסעודה של החסידים, שהתכוונו לעלוז כל הלילה. פחד פשט בעצמות, אוי להן לאוזניים שכך שומעות, שבנו של משה בן אהרן-לייזר יקלל את הרבי באבי-אביו.

יצאתי מן הבית עם אישתי דרך רחוב צדדי שהוביל אל הכנסייה הפולנית. לאורך כל הדרך היא לא הפסיקה לבכות, עד שלבי נשבר בקרבי. לא יכולתי עוד לשאת את בכיה המר. “אני אוהבת אותך, חצקל” – היא אמרה בדמעות – “אבל עכשיו אני מעדיפה להיקבר באדמה. אני כבר לא יכולה לחיות אתך. לא, אל תחשוב שאני רוצה להתגרש ממך – אלהים ישמור! – אבל אם יכולת לקלל את רבו של יאַנקל, את הרבי מקוצק, באבי-אביו, אני פוחדת לחיות אתך…” בכיה הלך וגבר. לא עניתי לה, והיא בכתה ללא הרף ביבבות נוראות. אימה אחזה בי.

כשחזרנו לחדרנו שבבית, שמעתי את קולותיהם של החסידים שהיו כבר בדרכם הביתה. הם המשיכו לדבר על “האסון” ולא שרו בדרך כפי שנהגו תמיד. המשפט שהוצאתי מפי הכה אותם בהלם. אכן, הרסתי להם את השמחה.

כשנכנסתי לחדר השינה קרא לי אבא. “חצקל, שב” – הוא אמר, וציווה על אישתי ללכת לישון. “מה אתך, חצקל, מה קרה לך?” – שאל בשקט ובקול רועד.

הסתכלתי בפניו ונבהלתי. פנים חיוורים. עיניים אדומות. מעודי לא ראיתי אותו ככה. לא הבחנתי בשום כעס על פניו – מידת הכעס הייתה זרה לו – רק עצב. כבר ראיתיו לאחר מותה של ילדה, של אחות,⁹⁰¹ אך מראה נורא שכזה על פניו עדיין לא ראיתי. רציתי לנשק אותו ולבכות, לבקש רחמים, שימחל לי. הייתי נכון למסור את חיי למענו. חשתי כי מוטב שמישהו ינעץ חרב בלבי, מאשר לראות את אבי בפנים כאלה. הלא ידעתי בכמה בריאות עולה הדבר לאבי האהוב, שאותו הערצתי ושאותו אני מעריץ עד היום, ובמה הוא, נעבעך, בכלל אשם. עלי להודות, שכאשר מתחשק לי לפעמים לעולל משהו רע – מה שקורה לכל אחד – עולה וניצבת מול עיני דמותו של אבי ומיד אני חוזר בי מכוונתי. אבל, לצערי, לא כל פעם צצה בזיכרוני דמותו של אבא.

הייתי רוצה להעניק לו את חיי, את גופי, את דמי, אבל מה אעשה לנשמתי? איך אוכל להאמין בדבר שאינני מאמין בו?⁹⁰² ואיך אוכל לפגוע עכשיו בשני אנשים שכל כך אהובים עלי – אבי ואישתי הצעירה והיפה?

“מדוע אתה שותק?” – הוא שאל לבסוף. “דבר, אדרבה, דבר. החלטתי שפעם אחת עלי לשוחח אתך, ותספר לי את כל מה שבלבך. אני עצמי אשם על שדיברתי אתך כה מעט בענייני חסידות. הערכתי אותך יותר מדי, תמיד ראיתי בך נער נבון, שמבין בעצמו ואין צורך לדבר עמו יותר מדי. כעת ברור לי ששגיתי. אף פעם לא דיברתי אתך בענייני חסידות. לו הייתי מדבר אתך, אולי מלכתחילה לא היית מגיע לכך.”

כבר היה לאחר חצות. התריסים היו מוגפים ונר דלק. התחלתי לדבר…

דיברתי זמן רב, וכשרק ניסה לפתוח את פיו ולענות לי, הקדמתי אותו ואמרתי מה שהוא התכוון לומר. הייתי כולי אחוז התלהבות, ואילו אבא ישב כמאובן, האזין לי ברוב קשב ולא קטע את דברי. זו הייתה מעלתו הגדולה. כשסיימתי היה כבר אור יום. הבטתי בשעון: שבע בבוקר!

לעיני אבא נתגליתי עתה כאדם חדש. מניין זה בא לו? הוא הרי מסר אותי לידי יצחק-אשר, חשב שבכך יצא ידי חובתו וכלל לא היה מודע למה שמתחולל בי כל הזמן. הוא ראה בי מי שידו בכול, שבוחש ומתערב בכל דבר. אבל טעות קטנה אחת הייתה בידיו: הוא חשב שאהיה חסיד שידו בכול, ואני הפכתי למתנגד שידו בכול. הוא התמוטט על המיטה כמעולף ונאנח עמוקות.

לבי נצבט. יצאתי מחדר השינה של אבא ופרצתי בבכי מר. לאחר שקצת נרגעתי ניגבתי את עיני, כדי שאישתי לא תדע שבכיתי. כשנכנסתי לחדר השינה חשכו עיני: אישתי הצעירה והיפה בכתה כל הלילה במיטתה. הכרים היו ספוגים בדמעותיה. כשראתה אותי החלה להתייפח בקול. אבא ואמא הגיעו בבהלה. אבא הסתכל סביב, הבין את המתרחש, ומיד הסתלק.

לא הייתה לי כל דרך להרגיע אותה. אלי הטוב! את שלי כבר עשיתי,⁹⁰³ הוויכוח עם אבא – שהקדשתי לו שנה וחצי, ולא עשיתי מלבדו מאומה: לא למדתי, לא חקרתי – גם הוא כבר עבר. ומה עכשיו? חשבתי שאבא, לאחר שירגע, יבלע את זה ונוכל לשוב ולחיות זה לצד זה. אני אתחיל ללמוד, כפי שהבטחתי לאבא. בלבי גמלה החלטה, שעתה אחדש את לימודי ואתמיד בהם. “קעסט” הלא יש לי, לאישתי איני צריך לדאוג. אבא אוהב אותה אהבת נפש, מצבה יהיה טוב ואני אוכל לשבת וללמוד עד שאקבל סמיכה לרבנות. מִשְׂרת רב אשיג בקלות. נכדיו של ר' חיים מוולוז’ין מילאו בזמני תפקיד חשוב בקרב היהודים. ראשי ישיבת וולוז’ין כבר ידאגו למצוא לי רבנות באיזו עיר, ואישתי הצעירה והיפה תהיה רבנית.⁹⁰⁴

זאת הייתה החלטתי הנחרצת, על אף שאישתי כמעט שהרגה אותי בבכיותיה. אבל היה לי ברור שבסופו של דבר ייפסק גם הבכי. אזרתי עוז והלכתי להתפלל בבית המדרש. היה זה לילה קשה, שנחרת עמוק במיוחד בזיכרוני.

פרק עשרים וחמישה: התמסרותי ללימודים

הוויכוח עם החסידים * אני רוצה לנסוע לוולוז’ין * אבא מתנגד * הניסיון לשסות בי את אישתי * אישתי נופלת למשכב * אנחנו ברוגז * שלום הושכן בינינו * התמסרותי ללימודים * “ילדים, איספו מטבעות!” * “הארמון” * “הדור של חצקל”

אישתי ביקשה ממני שלמענה אלך ואתפלל בשטיבל. בערב שבת, בשעת התפילה, ביקש ממני ר' שמחה, בן דודי, לבוא אליו ולהתווכח עם החסידים. הסכמתי. שלושה מנייני חסידים הגיעו, ור' אהר’לה בראשם. הם התכוננו לוויכוח במשך כמה ימים. היה חשוב להם מאוד להחזיר אותי לחסידות, שכן מעל הכול ראו בי מי שידו בכול – נער נמרץ, שאוהב עסקי ציבור ויכול להשפיע על כל האברכים הצעירים שנישאו השנה להיות לחסידים. הם גם חששו ממני. הם ידעו שאם אשאר מתנגד, יהא זה סופה של החסידות בקרב צעיריה של קאמניץ, והדבר היה בנפשם.

התנהל אפוא ויכוח ואני פשוט “ניצחתי” אותם. לכל שאלותיהם עניתי מיד, ואילו לקושיות שלי לא היה לאיש מהם תירוץ. “הרבי כבר ישיב לכל שאלותיך” – אמר לי ר' שמחה בזעף.

“למה עלי לקבל את החסידות, להקשות קושיות ולחפש מישהו שיענה לי” – אמרתי – “שעה שלבי כלל לא נמשך לזה. מוטב שאלך בדרך הישנה שלי ולא אצטרך לשאול.”

“ואילו שאלות כל כך חשובות יש לך?” – אמר ר' שמחה.

“הנסיעה אל הרבי, למשל.”

“אני אתן לך חמישים רובל להוצאות הדרך” – התחייב ר' שמחה. “סע לצדיק בקארלין, ר' אהרן, והוא יתרץ לך הכול.”

הוא נתן לי תקיעת כף, שכאשר אומר לו שברצוני לנסוע אל הרבי, הוא ייתן לי חמישים רובל. כך הסתיים הוויכוח. יצאתי “מנצח”, ומכאן ואילך חשבו כולם שאני מוכשר מאוד ונהגו בי בדרך ארץ.

בשבת התפללתי בשטיבל, ובימות החול בבית המדרש החדש, שם התפללו כל הצעירים הלמדנים. במשך תקופה ארוכה ניהלתי לאחר התפילה שיחות על החסידות. כולם כבר ידעו על ניצחוני, ולבית המדרש החדש נהרו יותר ויותר צעירים שהתעניינו בוויכוח שלי. הסברתי להם את יסודותיה של החסידות ואת טענותי כנגדה. לאחר זמן הזמינו אותי לבית המדרש הישן, וגם שם חזרתי על אותם הדברים. עלי להודות, שבעקבות מעשה זה לא נוסף במשך כמה עשרות שנים אף לא חסיד חדש אחד בקאמניץ. העיר נותרה עיר מתנגדית נלהבת עד היום הזה.

כפי שכבר אמרתי, טעיתי בהערכת תוצאות הוויכוח עם אבא. חשבתי שאבא ישלים, בלית ברירה, עם ההתנגדות שלי ויתרגל לכך. אבל לא אלה היו פני הדברים. אבא החליט לנקום בי, דבר שהיה בניגוד גמור לאופיו. כשדיבר כיוון לעברי מילים מושחזות ועוד גייס את אישתי לעזרתו. דבר זה כבר היה בלתי הגון לחלוטין. כלל לא היה איכפת לו להרוס את חיי הנישואין שלי, עם האישה שכה אהבתי.

המצב הלך ונתדרדר. אבא גמר אומר למרר את חיי ועל כן החלטתי לנסוע וללמוד בוולוז’ין. בין כך ובין כך הרי רציתי להיות רב! בוולוז’ין לא יחסר לי דבר, וכך יבוא הקץ לפרשה זו. האמת היא שלא ממש רציתי לעזוב את אישתי היפה בת השמונה-עשרה, שבמחיצתה חייתי בסך הכול כמה חודשים – אבל אבוד! להמשיך ולחיות כך היה בלתי אפשרי.

רציתי לנסוע עם דרכון. הייתי גא ולא רציתי להסתובב בין הבריות בלי דרכון, למרות שאז לא נדרש הדבר. אמנם את הדרכון הראשון אי אפשר היה לקבל בלי ידיעת האב, אבל אני הרי הייתי צעיר ידוע ומוכר, וסברתי כי מן הסתם יעקב הסבורשצ’יק ייתן לי דרכון גם בלי לשאול את פי אבי.⁹⁰⁵ הוא הבטיח לי זאת, אבל מאחורי גבי הלך ושאל את אבא. רק אחר כך הבנתי כי נהגתי בטיפשות והייתי גאוותן גדול מדי. הייתי צריך לדעת שהוא ישאל את אבא.

ואכן אבא חקר אותי מיד: “חצקל, בשביל מה לך דרכון?”

“לנסוע לוולוז’ין…” – עניתי והשפלתי את עיני.

סבלנותו של אבא פקעה, ולעיני אישתי הוא החטיף לי שתי סטירות לחי מצלצלות.

“כמה חודשים בלבד לאחר החתונה” – הוא צעק – “וכבר אתה רוצה לעזוב את אישתך?! פרוש אתה רוצה להיות?”

באותו רגע הוא לא כל כך דאג לגורלה של אישתי, הוא רק רצה לשסות אותה כנגדי. והוא המשיך לדבר ולדבר: “הייתכן?! אתה רוצה לנטוש אישה יתומה? איפה נשמע כדבר הזה? הרי זו אכזריות נוראה! ובכלל, איזו זכות יש לך לעשות דבר גדול כזה בלי לבקש רשות מאביך? מילא שתעשה זאת שלא ברשות אביך, אבל מה עם אישתך?… אתה טוען שאתה אדוק, ובכן, האם ידוע לך מה כתוב בתורה: שנה אחת יהיה בביתו, אפילו בזמן מלחמה![⁹¹²] אתה רוצה לעזוב את אישתך בשביל לימודים? אבל זה לא בגלל הלימודים, הרי ללמוד אתה יכול גם בבית ואיש לא יפריע לך. בטח יש דבר אחר. אולי אתה שונא את אישתך?” – הוא שאל בחיוך דיפלומטי, ואני הרגשתי איך דמי קופא בעורקי. אישה כל כך יפה, ואני כל כך אוהב אותה, את כל חיי הייתי נותן לה – והוא זורה מלח על הפצעים!…

אבא המשיך לדבר כך בנוכחותה, כדי לשסות אותה נגדי. וכך במשך כמה שעות רצופות הוציא לי את הנשמה, הציג אותי ככלי ריק וכאדם הגרוע ביותר בתבל. ככלות הכול, מי שמוכן לנטוש את אישתו מיד לאחר החתונה, סימן שאינו בגדר בן אדם. כיצד אפשר לכנות איש כזה?

אישתי פרצה בבכי כהרגלה. אבל אבא, אף שאהב אותה מאוד, כמו את חייו שלו, ובוודאי נתקשה לראות אותה בוכה, לא ריחם עליה והמשיך ללבות את האש. היא בכתה כל כך, עד שכמעט התעלפה. ראשה כאב ופניה להטו – אבא נבהל ושלח מיד לקרוא ליושקה הרופא. אבל “הדוקטור” לא היה בבית ואז פרצה מהומה. כל המשפחה התכנסה במהירות. השכיבו אותה במיטה, ואילו אני החוורתי כמת. עתה היה ברור לי לגמרי עד כמה אבא שונא את ההתנגדות וכמה נורא יחסו אלי.

כאשר תפסו, בשעתו, את יצחק-בער ובידיו מפתח לקופת הכסף, שמתוכה גנב מי יודע כמה זמן, נשאר אבא קר רוח ורגוע לגמרי. הוא לא אמר מילה רעה על הגנב ורק הפטיר בשוויון נפש: “תגיד לי לפחות, ר' יצחק-בער, כמה זמן כבר יש לך את המפתח הזה, והאם גנבת ממני ברחמנות.” אחר כך התחשבן עמו בצורה הוגנת, וכשיצחק-בער אמר שהוא נשאר בלי פרנסה ואין לו אפילו כסף לנסוע לביתו שבבריסק, נתן לו אבא מאה רובל ואיחל לו מזל, הצלחה וכדומה. הוא עשה זאת בנעימה כה ידידותית, כאילו מדובר באיזה צדיק ולא בגנב.

ואילו ביחסו של אבא אלי ראיתי בפירוש, בפעם הראשונה, אכזריות קרה ונקמנית. בכל זאת, הרי אינני איזה ילד רחוב, היה לי שם טוב בעיר ואנשים התייחסו אלי בכבוד. מה פשר האכזריות הזאת כלפי? הוא ממש רוצה לחסל אותי!

אבל כשחזרתי ושקלתי בעניין לימדתי עליו זכות. ראשית, הבנתי שמתנגד יכול להיות לחסיד, אבל ההיפך – בשום פנים לא. מתנגד הוא סתם יהודי אדוק, אבל חסיד חושב שהשמים, אלוהים וגן העדן שייכים לו בלבד. החסידות יקרה לו מאוד, ובאותה מידה בדיוק הוא גם מתעב את המתנגדות. אין הוא מתחשב אפילו בילדו שלו – שבעצם כבר אינו כל כך ילד – אם הוא מסתפח למתנגדות השנואה. וכיוון שהייתי הבכור ואחרי היו עוד ארבעה ילדים, אבא פשוט חשש שמא התנגדותי תשפיע לרעה גם על אחי. הוא צדק, כי כך אכן היה. כל האחים שלי מתנגדים.

לרוע מזלי הייתה אישתי, כאמור, מאוד חסידית ואבא נלחם בי דרכה. לולא הייתה יפה כל כך, היה אבא נושך את שפתיו ונואש ממני לגמרי. אבל אבא הבין שאני אוהב אותה בלי גבול, וידיעה זו העניקה לו משנה כוח במאבקו נגדי. רצוני לנסוע הפחיד את אבא. עדיין הייתה לו תקווה קלושה שבעזרת אישתי היפה ישיב אותי לחסידות. אם אסע – הכול אבוד. אבל כמו שקורה תמיד במריבות כאלה בין אב לבנו, אבא לא הרוויח מאומה. הוא רק הצליח להרתיח את דמי ולהרוס את חיי, ובמקום להתרכך התחזקתי יותר.

אבי החכם לא הבין שכשם שהוא לא ינטוש את חסידותו בעד כל הון שבעולם, כך אף אני לא אעזוב את התנגדותי בעד כל הון שבעולם. לזייף, לרמות, לשקר, להתחפש – כדרך שאחרים עושים – זו לא הייתה דרכי, זה לא באופי שלי. כך נוהגים אנשים אחרים: מתלבשים בבגדים ארוכים של חסידים, נוסעים אל הרבי, חובשים שטריימל – והכול בגלל אישה, אבא, חותן, עיקרון – ובלבם חושבים את ההיפך הגמור: מעשנים סיגריות בשבת, עושים מעשי נבלה, העיקר שאיש לא יראה. אני לא הייתי מסוגל לכך.

היום שבו רציתי לקבל דרכון היה מן המרים בחיי. אישתי הייתה חולה במשך כמה ימים. אבי עשה כל שיכול היה כדי שהיא תחלים. היא שכבה במיטה, ורק בכתה. אתי בכלל לא דיברה. מחלתה זעזעה אותי לגמרי. מובן שהייתי מוכן להפוך את העולם עבורה, אבל אבא לא איפשר לי להתקרב אליה. כל בני המשפחה סבבו אותה, כל אחד עזר במשהו, אבל אני – לא!

לאחר שהבריאה התרכך יחסה כלפי. נראה שהיא ריחמה עלי. אבי כבר ייסר אותי די והותר, וברור שחשה צער על רצוני לצאת ולנדוד, הן זה לא מכבר התחתנתי ואין אני נהנה כלל מחיי. התפייסנו… הסברתי לה שלאבי אין כל זכות לרדוף אותי בצורה כזאת. אין הוא יכול לאלצני להיות חסיד שעה שלבי אינו מתיר לי זאת. ממילא אין מקום לטענותיו כלפי ואסור לו להתייחס אלי בצורה איומה כל כך.

“הוא פוגע בי בנוכחותך, הוא חושב שאפול ברוחי, שארגיש מושפל” – טענתי באוזניה. “לא, אישתי האהובה, אני מוכן לעשות הכול, אך איני יכול להאמין בדבר שאינני מאמין בו. ובאשר לרצוני לנסוע לוולוז’ין ולהשאיר אותך לבד” – המשכתי ואמרתי לה – “את יודעת היטב, שנפשי קשורה בנפשך, נשמתי כרוכה בנשמתך, ודווקא בשל כך אני רוצה לנסוע. אני רוצה שיהיה לך טוב, שלא תסבלי, חלילה, ממחסור. אין לנו הרבה כסף וגם עסקים חדשים אין. עם הרכוש המועט שבידינו אין לנו כל סיכוי להגיע לאיזו פרנסה. אינני יכול סתם כך להתחיל איזה עסק קטן ולהתפרנס ממנו כמו שעושים כל יהודי קאמניץ. תקווה אחת יש לי – להיות רב. אדרבה, אישתי, שאלי את דודנו הרב, וגם הוא יאמר לך, שרק דרך אחת טובה פתוחה בפניי – להיות רב. על כך אני צריך ‘להודות’ לאבי, שלא שלח אותי לוולוז’ין עוד לפני שלוש שנים. הלא יכולתי כבר עכשיו להיות רב. אבל לא איבדתי את תקוותי; אני כעת בן שמונה-עשרה, יש לנו ‘קעסט’ לעוד שלוש שנים, ולא יקרה שום אסון אם ניפרד לזמן מה. מאומה לא יחסר לך בבית אבא. כולם אוהבים אותך. לא נורא, בתוך ארבע או חמש שנים לכל היותר אקבל, בעזרת ה', סמיכה לרבנות, ואת תהיי רבנית מכובדת.”⁹⁰⁶

בקיצור, הפלונית שלי, שמטבעה הייתה אישה מעשית ורצתה מעל הכול פרנסה, הסכימה שהצדק עמי. היא אמרה שאפילו לרגע לא פקפקה בנאמנותי ובמסירותי לה. וכפי שתמיד קורה, כשאבא הבין שהתפייסנו וכי השלום חזר לשכון בינינו, חדל להתעסק אתי.

על הרעיון ללמוד גמרא ופוסקים עד שאקבל סמיכה לרבנות לא ויתרתי. התחלתי ללמוד בבית המדרש החדש בהתמדה גדולה, וכך נהגתי: לאחר תפילת מעריב, זאת אומרת מתחילת הערב, למדתי עד שעה שמונה. אחר כך שכבתי לישון ליד התנור כשטלית ישנה מתחת לראשי וביקשתי מן האברכים הצעירים, שיעירו אותי כשהם הולכים הביתה, בשעה עשר או אחת-עשרה. כאשר עזבו כולם ונותרתי רק אני לבדי, המשכתי בלימודי. עמדתי ליד הבימה⁹⁰⁷ ולמדתי עד אור הבוקר. כשהרמתי את ראשי מעל הגמרא, כבר הייתי שומע את שליח הציבור אומר את ברכות השחר – הבנתי שיום חדש הפציע. כך למדתי כל ימות החורף.

ישנתי בבית המדרש לא יותר משלוש שעות ביום, ולמדתי בכל הזמן שנותר.⁹⁰⁸ רק ביום שישי בלילה הלכתי לישון בביתי, כדין תלמיד חכם.⁹⁰⁹ פחדתי להיות לבד בבית מדרש כה גדול, שכן האמנתי בשדים ובמזיקים.⁹¹⁰ באותם ימים הייתה בעירנו יהודייה משוגעת, ששמה ראַשעלע, שלילות שלמים הייתה מסתובבת ברחובות, וכאשר ראתה איזה גבר פותח דלת ויוצא לרגע החוצה, הייתה מתגנבת במהירות דרך הדלת היישר לתוך מיטתו. מובן שמיד התחוללה מהומה גדולה, רעש והמולה, עד שרק בקושי הצליחו לגרש אותה. זה היה השיגעון שלה, ואני פחדתי שראַשעלע תיכנס גם אלי לבית המדרש. פשוט פחדתי משדים. הייתי מדליק נרות בכל הנברשות שהיו תלויות בבית המדרש. אני זוכר שהיו שם שמונה נברשות גדולות, ולהן שמונה, עשרה, ושנים-עשר קנים להדליק בהם נרות שבת ויום טוב. כל לילה הדלקתי נרות במשקל שני פונט, ואיש לא העז לומר מילה. כל בעלי הבתים שהתפללו בבית המדרש, כמו גם שאר היהודים, היו מרוצים מאד מלימודי העצמיים. כל הלילה עם הגמרא – אין זה דבר של מה בכך!

בד בבד, מיום ליום נעשיתי יותר ויותר ירא שמים. בתוך זמן קצר נהייתי כזה אדוק, עד שבמשך השבוע התנזרתי מאכילת בשר, ובעצם לא אכלתי דבר מלבד לחם שחור בלי חמאה ותבשיל כלשהו. התחלתי לקרוא את כל ספרי המוסר. במיוחד מצא חן בעיני “יסוד ושורש העבודה”,⁹¹¹ ובתפילה נהגתי כפי שהוא הורה: במקומות מסוימים בכיתי, ובמקומות אחרים עלצתי.⁹¹²

גם נהגתי כמו שרבי אומר: “אל יחזיק אדם את ידו למטה מאבנטו”,⁹¹³ דהיינו מתחת לגאַרטל.⁹¹⁴ אני זוכר, שבדרכי הביתה וממנו, הייתי מתבונן בכל האנשים שברחוב במין רחמנות. מה הם בכלל יודעים? מה הם לומדים? וכאשר הבטתי השמיימה וראיתי כל כך הרבה כוכבים נוצצים, היה נופל עלי פחד מפני האל הגדול. והפרוש, ה“פּאַטשאָשניק”,⁹¹⁵ היה כל יום חוזר ואומר אותו משפט: “ילדים, איספו מטבעות…”

אם אדם מוצא מטבעות ברחוב, הוא בוודאי לא ירשה לעצמו להפסיק באמצע כדי להחליף מילה עם מישהו. הוא ימשיך לאסוף את המטבעות. “ילדים, איספו מטבעות…”

המצוות שאדם עושה מאפשרות לו לבנות שם, בעולם הבא, ארמון. אסור לו להפסיק ואפילו לרגע, משום שחלילה, בדיוק באותו רגע שבו לא ילמד, הוא עלול למות, ואז תחסר לו בעולם הבא גזוזטרה, כרכוב או חלון. בגלל זה צריך לבנות ולבנות, ללא הפסקה, עד נשמת אפך האחרונה, עד טיפת הזיעה האחרונה.

שמעתי בקולו. בניתי את הארמון ולא הרשיתי לעצמי להחליף מילה עם איש. אספתי מטבעות, נהגתי כפי שכתב בעל “יסוד ושורש העבודה”, ובכל זאת לא חשתי שאני יוצא ידי חובתי. כל הזמן דאגתי כיצד להיות עוד יותר ירא שמים.

אבל על אבא לא עשו לימודי כל רושם. הוא עדיין חזר ואמר: “הלוואי שהייתי מת, הלוואי שחצקל היה מת, קודם ש’זכיתי' לזה. לימודיו ואדיקותו אינם שווים בעיני מאומה אם אין הוא מאמין ברבי.”

כל בעלי הבתים בעיר החלו להטיף מוסר לבניהם ולחתניהם, מדוע אין הם לומדים כפי שחצקל לומד. הם קינאו במשה, בנו של אהרן-לייזר, שיש לו בן מתמיד וצדיק שכזה. הצעירים עצמם התקנאו בי, ואט אט, בערך סביב חנוכה, החלו להצטרף אלי עוד ועוד אברכים, עד שבית המדרש נתמלא באברכים ובבחורים שלמדו כמוני בלילות. הם עברו מבית המדרש הגדול לבית המדרש החדש, ועתה כבר לא הייתי לבדי. הנרות כבר לא דלקו בנברשות התלויות אלא בפמוטי הנחושת שעל השולחנות, ליד הגמרות.

למדנו בניגונים כה נלבבים, שגם עתה, כאשר אני נזכר בכך, מתיקות מתפשטת בכל איברי. באותו חורף למדו אתי כל הבחורים והחתנים הצעירים של בעלי הבתים שבעיר. עוד זמן רב לאחר מכן היו אומרים תמיד: “הדור של חצקל!”…

ואכן, לא היה עוד דור כזה בקאמניץ. עכשיו הייתי כולי קודש לה'. אני זוכר שבפורים השתכרתי, על פי הדין,⁹¹⁶ ובשיכרוני צעקתי שיש לי דרכון לעולם הבא. סיימתי ללמוד את שלוש הבבות – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.⁹¹⁷ אבל כשהייתי בדעה צלולה התפללתי לאלוהים שייתן לי פרנסה, כדי שאוכל תמיד לשבת וללמוד.

פרק עשרים ושישה: תנ"ך וספרי השכלה

החנות * נסיעתי לקוברין * ביתו של ר' יאָשע * החתנים: לייזר המשכיל וזלמן-סנדר העילוי * שני בתים * אני מתוודע לראשונה בצורה מעמיקה אל התנ“ך * הרושם מהתנ”ך * השינוי שחל בי * השיבה הביתה * מחשבותי הנשגבות * כישלון חרוץ בחנות * ספרי השכלה * ושוב אבא

בני משפחתי כבר חשבו, שבשל מסירותי ללימודים לא אוכל לפרנס את אישתי וילדי. כיוון שאישתי הייתה אשת חיל הוחלט שתהיה לחנוונית. נוציא אפוא את הנדוניה שלנו, נפתח חנות, ובזמני הפנוי אוכל אף אני לעזור לה מעט.

לרוע מזלי, יצא כך שמאן דהוא רצה למסור חנות למכירת דברי סדקית ומכולת. הלה מתכוון לעזוב את קאמניץ ולנו תהיה פרנסה. קפצנו במהירות על המציאה, בטרם יקדימונו אחרים, והבאנו את החנווני אל אבא. הוסכם שניקח את החנות בחול המועד פסח. אבא נתן לו חמישים רובל דמי קדימה, והתחייבנו לשלם את היתרה בחול המועד.

בינתיים ניתקתי עצמי מן הגמרא ונצטוויתי לנסוע אל חתנו של הדוד, ר' יאָשע מינקעס מקוברין,⁹¹⁸ כדי ליטול את הנדוניה שלנו שהייתה מונחת אצלו. לא רציתי להפסיק את לימודי ואת תפילותי, אבל לא הייתה לי ברירה: אישתי, שלא יכלה להיות רבנית, רצתה מאוד להיות חנוונית. נסעתי אפוא לקוברין.

ביתו של ר' יאָשע נודע בכל פלך גרודנה כבית הראשון שבו חברו תורה וגדולה במקום אחד.⁹¹⁹ אישתו, אסתר-גיטל, בתו של הרב מקאמניץ, הייתה חכמה ואשת חיל. הייתה להם אכסניה ובתוכה בית מרזח, כמו שיש לחייצ’ה טרינקובסקי אצלנו בקאמניץ. ההבדל היה שקוברין היא עיר מחוז גדולה, ואילו קאמניץ – עיירה קטנה. פריצים מכל המחוז היו מצויים תדיר בבית ההארחה המהודר ובמסבאה שניהלה. הריהוט היה יפה ועשיר, והיה שם גם אולם ריקודים ופסנתר עבור הפריצים. פעם, לפני המרד הפולני, זה היה ממש מכרה זהב.

הם היו גם בעלי צדקה גדולים. עניים ואביונים מכל רחבי הפלך נהרו אליהם לקוברין ועבורם אפו עד עשרה פוד לחם. מיותר לציין אילו מכניסי אורחים גדולים הם היו! במשפט אחד – איש לא יצא משם בידיים ריקות. עוד בית כזה של צדקה והכנסת אורחים לא היה בכל ליטא. לאסתר-גיטל היו עשרים ושניים ילדים, לא פחות ולא יותר. שלושה-עשר מהם נפטרו, והתשעה שנותרו היו שלושה בנים⁹²⁰ ושש בנות. את הבנות חיתנו עם העילויים הגדולים ביותר.

אחד החתנים היה לייזר,⁹²¹ עילוי לשעבר שלא רצה להמשיך ללמוד לאחר החתונה. הוא קצת “נתפס במעשה”,⁹²² כפי שהיו אומרים פעם. חשבו אותו לאפיקורוס, למשכיל. הוא אסף סביבו צעירים מקרב הלומדים בקוברין, וביתו הפך למרכז השכלה. התבדחו שם על חשבונם של הצדיקים והחסידים, על הקנאים וכדומה, כמנהגם של המשכילים באותם ימים. לייזר זה, לבד מכך שהיה למדן גדול ומשכיל, גם שלט היטב ברוסית. הייתה לו ספרייה גדולה ובה ספרי השכלה בעברית וברוסית, ולשונו – אש וגופרית. עם הזמן נסתפחו אליו יותר ויותר צעירים.

לר' יאָשע היה עוד חתן, קרוב שלי, נכדו של ר' חיים מוולוז’ין.⁹²³ ר' יאָשע פשוט נסע לוולוז’ין ובחר את הטוב שבלומדים.⁹²⁴ כיוון שר' יאָשע היה למדן, הוא בחן בעצמו את כל הבחורים המועמדים לשידוך. רק את הבחור הזה לא היה מסוגל לבחון: הנער ידע הרבה יותר ממנו. היום הנער הזה הוא כבר יהודי של ממש – ר' זלמן-סנדר, רבה של קריניק.⁹²⁵ הוא נתפרסם כגדול בתורה ויש הרואים בו אפילו בעל מופת.⁹²⁶

ר' יאָשע הביא את העילוי לביתו, הלביש אותו בגדי חמודות, הפקיד שלושת אלפים רובל כנדוניה והעניק לו חמש שנות “קעסט”. החתונה התקיימה בדיוק בזמן שאני התחתנתי. החתן, זלמן-סנדר, התכתב בדברי תורה עם גדולי הרבנים ברוסיה.⁹²⁷ הוא גר בבית משלו שאליו נמשכו צעירים למדנים.⁹²⁸ ביתו היה ההיפך הגמור מבית גיסו.⁹²⁹

וכך ניהלו שני ילדיו של יאָשע שני בתים, אלא שהבתים הללו היו כמו אש ומים. המשכילים לעגו לאדוקים הקנאים, ואלה מצדם השליכו רפש ובוץ על לייזר והמשכילים שלו. לייזר היה אהוב על כל בני העיר ומקורב לאיספראווניק, ל“מיראָוואָי פּאָסרעדניק”⁹³⁰ ולכל הפקידות הבכירה בעיר. אפילו הפריצים העריצוהו וכיבדוהו.

ביתו של ר' יאָשע ובתיהם של שני חתניו היו למרכז הרוחני של העיר. כולם שקקו חיים ופעילות. בביתו של ר' יאָשע הייתה שמחה מתמדת. הבנות נחשבו לאריסטוקרטיות גדולות, ואף שר' יאָשע עצמו לא היה אמיד במיוחד, לבשו הבנות בגדים הדורים ונהגו בגאווה.

לקוברין הגעתי אחרי פורים. אבל התברר כי לר' יאָשע, שאצלו הופקדה הנדוניה שלי, לא היה אז כסף. אך היות שהייתי מין קרוב משפחה, למדן וגם אדם צעיר, לא הזכיר איש את הנדוניה ובמקום זה פיטמו אותי בדברים טובים ושימחו את לבי. בביתם אכן הייתה שמחה רבה, ואני מודה שבדיעבד באמת נהניתי אז מן העובדה שהם לא יכלו להחזיר לי את כספי.

אמרו לי: “תבלה… אצלנו תמיד שמח;” ואני ביליתי. שכחתי מהגמרא שלי ומ“יסוד ושורש העבודה” שלי, הפסקתי לאסוף מטבעות ולבנות את הארמון שלי בעולם הבא, שחלילה וחס לא יחסר בו כרכוב…

כטיפוס נלהב מטבעי, הבוחש ומתערב בכל עניין, התמסרתי לחלוטין למהומה העליזה שבשלושת הבתים. ביליתי זמן מה עם אסתר-גיטל וילדיה, שם תמיד הייתה המולה. קצת הייתי בביתו של ר' זלמן-סנדר עם הלומדים הצעירים, שכולם היו מתנגדים, וקצת ביליתי עם לייזר, החתן הבוגר, והמשכילים שלו. נהניתי שם. הם היו יהודים נלהבים, אך לא דתיים, ומאוד התעניינו בתנ"ך. לגביהם, הדבר החשוב הוא האנושיות; כל מה שבין אדם לחברו, ידידות בין איש לרעהו, אושרו של הכלל והעולם הזה.

אף פעם לא למדתי תנ“ך. כפי שכבר סיפרתי, לימוד תנ”ך באותם ימים נחשב לאפיקורסות, בעיקר אצל החסידים,⁹³¹ ובמיוחד אצל אבי, שהיה שטוף בעסקי החסידות מעל לראש. רק אצל מוטה המלמד למדתי את ספרי יהושע, שופטים ושמואל, ותו לא. פחדתי מאבא ועל כן לא למדתי תנ"ך בבית המדרש. כמעט שלא ידעתי דבר על ערכם של הנביאים, על השירה שבדבריהם. והנה, בפעם הראשונה אני שומע מילים כה יפות ועמוקות, שמקסימות אותי לגמרי.

ישעיהו הנביא אמר בשמו של אלהים: “מִי בִקֵשׁ זֹאת מִיֶדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי… גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָה אֵינֶנִי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַכּוּ… לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט,”⁹³² וכך הלאה.

ועוד: “…הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ” – האם לזה ייקרא תענית? “הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַק וָאֵפֶר יַצִּיעַ. הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'” – האם ללבוש שק ולשים אפר על הראש? האם תענית כזאת מבקש אלוהים? “הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָם”⁹³³ – לא, אומר אלוהים, אני בוחר את התענית הזאת: להתיר את החבל מצווארם של הסובלים, להוציא את כל המדוכאים לחופשי, לחלוק את לחמך עם רעבים. עניים ונצרכים יבואו לביתך. אם תראה ערום – הלבישהו. אז יבקע אורך ככוכב השחר וכאשר תקרא אלי, אענה: הנני…⁹³⁴

כך למדו המשכילים של לייזר עם הצעירים החסידים, אשר בהיחבא נפלו ברשתם. אני האזנתי לדבריהם וחשבתי בלבי: מדוע מרבים בביתו של זלמן-סנדר ללעוג למשכילים וקוראים להם אפיקורסים יימח שמם. נהפוך הוא! הרי מדברים כאן כל כך יפה, דברי טעם וחוכמה! ואני בכלל לא ידעתי שנביא מדבר בשמו של אלוהים, שהוא, אלוהים, מוותר ליהודים על תפילותיהם ועל שבתותיהם, על זעקותיהם ועל פרישת הידיים והצומות.⁹³⁵ רק את זה דורש אלוהים: לעזור זה לזה, לנתץ את הכבלים שהעשירים כובלים בהם את העניים – זה ממש ריגש אותי. כל הצדקנות של “יסוד ושורש העבודה” נראתה לי באותו רגע שטחית. שטוחה ואפסית…

המשכילים של לייזר התחבבו עלי ונתייקרו בעיני. עכשיו הבנתי כמה טיפש הייתי. למדתי, התפללתי, בכיתי, צמתי ועיניתי את נפשי. חשבתי שזה מה שדורש אלוהים. אבל עכשיו התחוור לי שלא זה מה שהוא מבקש. הוא רוצה שאנשים יעזרו זה לזה, ייטיבו איש לרעהו. ואני אף פעם לא נתתי את לבי לעניות ששלטה בקאמניץ. העוני הזה אינו מדאיג איש, כל אחד מתעניין בעבודתו שלו בלבד ומוכן לבלוע את זולתו. אם מישהו זכה ויש לו פרנסה – אין מניחים לו, אבל כאשר מישהו מת ברעב לאיש לא אכפת. בקיצור, כל השקפותיי התהפכו לגמרי. בלבי גמלה ההחלטה שכאשר אשוב הביתה אתחיל לפעול למען העניים ואעזור למדוכאים. אין דבר, מרץ לא חסר לי וכל הצעירים ילכו בעקבותיי.

את הכסף החזירו לי בסופו של דבר ואת קוברין עזבתי כאדם אחר לחלוטין. אף פעם לא ראיתי חבורות מעניינות כל כך כפי שהיו שם: גם תורה וגם גדולה, אדיקות אמיתית והשכלה, ולדעתי – הכול השתלב יחד. שהותי בקוברין שווה הייתה בעיני כל הון שבעולם.

כשחזרתי לקאמניץ עם הנדוניה החלטתי, ראשית כול, להפריש מעשר מן הכסף.⁹³⁶ אבא רצה שאתן לרבי מסלונים חמישים אחוז מן המעשר. אבל אני לא רציתי אפילו לשמוע על כך. עשרה רובל הוא בכל זאת הצליח להוציא ממני בשביל הרבי שלו. את היתר חילקתי כך: מצאתי אנשים מכובדים שהיו במצוקה ונתתי להם בסתר מכספי. אחר כך שילמתי לבעל החנות, ואישתי, אשת החיל, הייתה לבעלת חנות.

תקופה חדשה החלה בחיי. כל יום הלכתי לתפילה, אחר כך למדתי גמרא במשך שעה, ובין מנחה למעריב למדתי עוד שעה. בזמן הנותר ישבתי עם אישתי בחנות. מכרנו מעט, שכן לבד מן האיכרים לא היו קונים אחרים. היה זה מיד לאחר המרד ולא היה זכר לפריצים. אם הופיע איזה פריץ לרפואה, במרכבה מוזנחת וזוג סוסים מלוכלכים ולא רחוצים, הוא עבר כצל על פני העיירה. בחנות שלנו היו דברי מותרות, ועתה אפשר היה להשליך אותם החוצה.

הפסקתי לאסוף מטבעות ולבנות את הארמון. אבל גם ממה שקיבלתי על עצמי בשובי מקוברין, להתחיל לפעול על פי תכניתו של ישעיהו הנביא, לא יצא כלום. שקעתי, כמובן, מיד בענייני החנות, שבה הייתה מוטלת סחורה ישנה ובלתי נחוצה, מין שאריות משונות שאיש לא היה מעוניין בהן. תמורת הסמרטוטים הללו שילמנו – חסרי ניסיון שכמותנו – מאות רובל. אלוהים יודע מתי בכלל נצליח למכור משהו. ראשית כול צריך היה להשיג סחורה חדשה ושונה, פשוטה יותר, כזו שתתאים לאיכרות, ואת הסחורה שלי – לשלוח למוזיאון עתיקות. עגמת הנפש הייתה רבה, מה עוד שבאותה שעה נותרו סבא וגם אבא עם פרנסה מועטה.

האישה כבר החלה להציק לי, מדוע אני שלימזל כזה שאינו מוכשר למסחר, ומדוע היא חייבת להיות חנוונית בקאמניץ, ועוד בשביל מי! פריצים הרי כבר אין, ועם איכרות אין לה שום חשק להתעסק. צריך להיות איתן גס רוח, צריך לשכנע אותן, והיא הרי אדם חשוב.⁹³⁷

בקיצור, נעשה לי רע למדי. אמנם, אני עדיין נהנה מן ה“קעסט”, אבל גם מצבו של אבא לא היה טוב. היינו מוכנים לוותר על ה“קעסט”, אלא שעל הכסף המועט שלנו, שאותו השקענו בחנות, אפשר היה להגיד קדיש דרבנן.⁹³⁸ כשהמצב התדרדר עוד יותר זנחתי את תכניתי להיעשות לרב או לעזור לעניים. החלטתי להיות “רב מטעם”.⁹³⁹ קודם כול התחלתי ללמוד תנ“ך, אך ללא ידיעתו של אבא. למדתי את התנ”ך עשר פעמים, ובשיטה כזאת: התחלתי מפרק א' עד פרק י' בערך, ואחר כך שוב חזרתי ולמדתי מההתחלה; מפרק י' עד פרק כ' ושוב חזרה לפרק י', וכך הלאה. בדרך זו למדתי את כל התנ"ך. מיד לאחר מכן עברתי לספרי ההשכלה. ליוסל, בנו של הגביר,⁹⁴⁰ היו הרבה ספרי השכלה ואנחנו התחלנו לקרוא במרץ. נהגנו להזמין ספרי השכלה מביאליסטוק תמורת דמי השאלה.⁹⁴¹

באותה עת היה משכיל נודע, ר' אליעזר הלברשטאם,⁹⁴² חתנו של ר' איצעלע זבלודובסקי.⁹⁴³ הוא תמך בתנועת ההשכלה ולביאליסטוק יצא שם של מרכז השכלה. צעירים קנאים הפסיקו את לימודיהם ורכשו השכלה בעזרתו של הלברשטאם. הייתה זו תקופת הגירושין המפורסמת, שבה נתגרשו זוגות רבים בשל ההשכלה. החותנים היו אלה שגירשו את חתניהם, שכן לבנות עצמן לא הייתה דעה. האב אמר לבתו שבעלה נהיה לאפיקורוס וחייבים להתגרש ממנו.⁹⁴⁴

באותם ימים הזמנו בדואר את כל ספרי ההשכלה ושילמנו במזומן תמורת קריאתם. אחרי שסיימנו לקרוא ספר – החזרנו אותו וקיבלנו אחר. שלחו לנו קטלוג בכתב יד של כל ספרי ההשכלה החדשים. רציתי להתחיל ללמוד רוסית, אבל בקאמניץ לא היה אף מורה, ואבא ממילא לא היה מתיר לי.

עתה כבר יכולתי לכתוב בלשון הקודש ואף הצטיינתי בסגנוני. את אבא זה הכעיס מאוד, אבל הוא הבין ששום דבר כבר לא יעזור, וכל התקוות שתלה בכלתו, שתצליח להשיב אותי לחסידות, נמוגו לגמרי. נהפוך הוא, גם התלהבותה של אישתי מן החסידות הצטננה. מחשבותיה סבבו על ענייני פרנסה וקיום, והיא נשתכנעה שחייהן של נשות החסידים ממש קשים מנשוא. הגברים נמצאים יומם ולילה בשטיבל החסידי, רוקדים ושרים, אוכלים ושותים, ואילו נשותיהם מתות ברעב. היא ראתה כיצד בכל מוצאי שבת מתהוללים החסידים בביתו של אבא, אוכלים ושרים, ואילו נשיהם וילדיהם מוטלים רעבים וקודרים בביתם. היא גם ראתה שאני אכן רוצה להרוויח כסף, כדי שיהיו לנו חיים מסודרים והגונים. חשק כזה לא היה יכול לקנן בי לו נשארתי חסיד. עתה אף האשימה את אבי, שלא דאג לי לאיזו “תכלית”, כדי שאהיה מסוגל לפרנס אישה.

באותן שנים זכתה ההשכלה להצלחה ניכרת בקרב היהודים, ורבים שלחו את ילדיהם לגימנסיה. בין היהודים הופיעו רופאים, מהנדסים ומשפטנים – ואני התלוננתי בלי סוף על אבא שאמלל את חיי. אינני רב ואינני רופא. והנה, בתוך כל דאגותי הופיעה צרה חדשה, גדולה יותר, שהשכיחה את דאגות הפרנסה. אני מתכוון למגיפת החולירע הגדולה של שנת 1866, שהפילה שלושה מיליון חללים בתוך כמה חודשים.⁹⁴⁵

פרק עשרים ושבעה: החולירע

החולירע * סגולות ישנות נגד החולירע * מותו של הרב * השמועה שהוא קם לתחייה * אני מחפש קונה שיקפוץ על החנות * ואכנוביץ' * אני רוצה להיות “רב מטעם” * סטירות לחי

כמו יצור חי הגיעה מגיפת החולירע מבריסק⁹⁴⁶ היישר לקאמניץ. המגיפה פשטה במהירות מפחידה: בין אלול לכסלו⁹⁴⁷ מתו בבריסק יותר מאלפיים איש, וגם בקאמניץ לא היה המצב טוב יותר. בין הראשונים שמתו הייתה נכדת הרב, בתו של ר' שמחה, שהייתה אישה צעירה. אחריה מתו בקאמניץ הקטנה שניים-שלושה אנשים מדי יום, ויום אחד אף הגיע המספר לשמונה. כל בוקר, כשהתעוררנו, שמענו על מתים חדשים.

אין להתפלא, כמובן, שרבים כל כך מתו. באותם ימים לאיש לא היה כל מושג על חיטוי. את המתים במגיפה טיהרו בבית ולא בבית הקברות.⁹⁴⁸ כמקובל, נזקקו בשעת הטהרה להרבה מים חמים והם נשפכו בכל מקום. היה זה פלא גדול יותר שלא כולם מתו. כך או כך – רבים נפלו. לאבא מתו אז אחות בת ארבע-עשרה ותינוקת בת שנתיים.⁹⁴⁹

בעקבות זה נקטו היהודים אמצעים חשובים מאוד, כלומר: חיתנו בבית העלמין בתולה נכה ואילמת עם בחור עיוור.⁹⁵⁰ העמידו את החופה בבית הקברות, כדי שדור ישרים יצמח מזרעם. אני זוכר שבנוסף על כך עברו ביום שישי בכל העיר עם ספרי תורה, במין תהלוכה להבדיל,⁹⁵¹ ואמרו “קְטוֹרֶת”.⁹⁵² אבל כל הסגולות הללו לא הועילו ולא כלום.

עדיין לא ידעו אז על הסגולות החדשות יותר שבהן עשו שימוש בפולין לפני כחמש-עשרה שנה, בזמן מגיפת החולירע בלובלין.⁹⁵³ באותם ימים ענדו כולם על אצבעותיהם טבעות מלולב,⁹⁵⁴ רתמו ארבע נערות למחרשה וחרשו חלקת אדמה באותו צד שממנו הגיעה המגיפה לעיר.⁹⁵⁵ העמידו גוי בשער בית הקברות ושילמו לו שלושה רובלים ליום, כדי שיאמר כשיביאו מת: “טוּ נְיֶעמאַ מְיֶעסְטאַ”.⁹⁵⁶ אלא שהגוי, שהיה לו ראש של גוי, אמר בדיוק את ההיפך. כשהביאו מת הוא אמר: “טוּ יֶעסְט דאָסִיטְש מְיֶעסְטאַ”⁹⁵⁷ – אתם יכולים להביא לכאן את כל היהודים.

אבל כאמור, אצלנו בקאמניץ עדיין לא ידעו שצריך לחרוש עם נערות בצד אחד של העיר, ואפילו על הטבעות מלובלין איש לא שמע. האססור והאיספראווניק ידעו מה לעשות, בדיוק כמו שאנחנו יודעים מה מתרחש על הירח. אינני יכול להתאפק מלספר מעשה פלא של ממש: בזסטביה לא מת אף אחד! כאילו הציבו גדר בפני מלאך המוות שלא יוכל להיכנס. זו הייתה מין תופעה משונה ובלתי מובנת. בוויסוקי, שבצד האחר, התפשטה המגיפה, ולא פחות מכך בקאמניץ. ואילו אנשי זסטביה, ששהו כל היום בקאמניץ ורק בערב חזרו לישון בבתיהם, נותרו בריאים ושלמים…

ביום הראשון של סוכות מת דודי הרב מן החולירע בתוך שעה אחת.⁹⁵⁸ כל תושבי העיר הגיעו, כמובן, ונהרות של דמע זלגו מעיני כולם. ביתו של הדוד המה מרוב אדם, ואני זוכר שאצבעו נעה לפתע. החלו צעקות שהצדיק חי. החלונות היו פתוחים והשמועה שהצדיק קם לתחייה עשתה לה מיד כנפיים בכל העיר. אבל כעבור כמה שעות נערכה הלוויה.

כשחזרתי הביתה שאלה אותי סבתא ביילע-ראַשע בקולה הלבבי: “חצקל, אתה הרי היית ליד הדוד. האם זה באמת נכון מה שמספרים, שהרב התיישב ואמר: ‘אל תבכו, ילדים, אתי תיסגר האדמה’?”⁹⁵⁹ סיפרתי לה מה היה באמת, אבל מאומה לא עזר. בני העיר כולם אישרו את אמיתותה של השמועה. אבל באותו לילה מתו עוד חמישה-עשר איש בבת אחת. מגיפת החולירע הלכה והתפשטה, ובשל כך גוועה השמועה על הרב.

המגיפה נמשכה אולי עד חנוכה. כולם עמדו על ספו של המוות. רגע עומדים פה, והנה כבר נמצאים בעולם האמת. במשך כל הזמן הזה איש לא עסק בענייני פרנסה. כולם נתנו צדקה לעניים, ורבים מכרו את כותנתם האחרונה בעבור פת לחם. העיר החזיקה חדר ובו סירים מלאים מים חמים. הייתה גם חברת “משפשפים”,⁹⁶⁰ שעבדו יומם ולילה, שפשפו וחיממו את החולים. אבל כל בני החבורה הזאת מתו עד האחרון שבהם, יחד עם העומד בראשם יוסל, שהיה גיבור גדול. אחרי החולירע נותרה העיר ריקה כמעט לגמרי.

הצרה היא צרה, אבל פרנסה הרי צריכים – והבריות החלו מחדש לחפש פרנסה. אבא המסכן נאלץ לעזוב את החסידים שלו ואת השטיבל ולנסוע לאחוזת ואכנוביץ', שאותה שכר סבא מהגרף של טורנה,⁹⁶¹ מרחק שלושה מיל מקאמניץ.⁹⁶²

אני נשארתי בקאמניץ עם החנות שלי, אבל בתוך זמן קצר נוכחנו לדעת שאנו יכולים להמשיך ולשבת כך בחנות עד שלבסוף יאזל כל כספנו. לא הייתה לנו סחורה מתאימה לאיכרים וגם לא ידענו איך למשוך אותם בשרוול, כמו שצריך. חיכינו שהאיכרים ייכנסו מעצמם, והתוצאה – הכול הלך הפוך.

אף שהוצאות מחייתנו היו קטנות מאוד, שכן את כל צורכי האוכל שלח לנו אבא מן האחוזה, ואנו היינו לבדנו עם משרתת – בכל זאת הלך הכסף ואזל. אף פעם לא ידעתי לקמץ בהוצאות מחייתי, זו כבר “מחלה משפחתית”, והיה ברור שכך לא נוכל להתקיים.

אלוהים איננו זורק מן השמים ארנקים עם כסף, וגם לחם לא צומח על העצים. בטרם יגיע הלחם לפיו של אדם עליו לעבוד די קשה: לחרוש ולזבל, לזרוע ולקצור, ליבש ולדוש ושוב ליבש, לטחון ולנפות, ללוש ולאפות – ורק אז מוכן הלחם.⁹⁶³ כנראה שהאדם מוכרח לעבוד קשה כדי להגיע לפרוסת לחם. אנחנו יושבים אפוא בחנות ומסתכלים זה בזה. את האיכרים והאיכרות אנחנו לא רוצים למשוך בשרוולים – וכך בוודאי לא נרוויח מאומה, ועוד נצטרך לשלם את שכר החנות ואת שכר הדירה.⁹⁶⁴ ואף על פי כן המשכנו להחזיק בחנות. “רפורמה” אחת עשינו: העסקנו נערה שתשדל את האיכרים ותגרור אותם לתוך החנות, אבל גם זה הועיל אך מעט.

באותו זמן הביאה אישתי לעולם את ילדנו הראשון.⁹⁶⁵ הברית שנערכה בפאר רב, עם יינות ומתן נדבות, הביאה את החנות אל פי קבר. החנות הוזנחה לגמרי. סמכנו על אותה נערה, שכנראה היו לה, שתסלח לי, ידים “ארוכות”, ובינינו לבין עצמנו המצב הלך והתדרדר. לאישתי כבר היה ילד והיא ממש לא יכלה לעבוד בחנות, וגם לי עצמי היה ברור שעסק כזה איננו בשבילי. אינני יכול להתרגל לאיכרים ולאיכרות, העיסוק בפדיון ובמקח וממכר מגעיל אותי. בלבי גמלה ההחלטה למכור את החנות ולנסוע אל אבא לאחוזה. התכוונתי ללמוד כדי להתמנות למשרת “רב מטעם”.⁹⁶⁶ בינתיים לא סיפרתי על כך לאיש. גם לא לאישתי…

חיפשתי קונה שיקפוץ על החנות אך לא מצאתי. אחרי צרות רבות מסרתי לאחת מקרובותי את הסחורה המועטה תמורת שליש משוויה, שגם אותו אמורה הייתה להחזיר בתשלומים, ונסעתי אל אבא לאחוזת ואכנוביץ'.

אבא, החסיד הנלהב, היה שרוי ביישוב בעצב נורא. בליל שבת ובשבת עצמה היה משמח את עצמו. אבל אוי ואבוי לשמחה הזאת: הוא שר והילדים היו רוקדים. השמחה הייתה מאולצת והחיוך שהיה נסוך על פניו אבד ואיננו. אפשר היה לראות שהוא הולך ודועך כמו נר בחיי הכפר המאובנים ובלא החסידים.

הכנסתי לראשי שעלי להתכונן לבחינות למשרת “רב מטעם”. נסעתי לבריסק, שם נתוודעתי לסופר, משכיל מפורסם, שתמך בכל הצעירים שנמשכו להשכלה,⁹⁶⁷ ואכן מצאתי חן בעיניו. הייתי חייב ללמוד את הלשון הרוסית.⁹⁶⁸ הוא הדריך אותי מאילו ספרים ללמוד ואפילו נתן לי כמה.⁹⁶⁹ קניתי גם מילון רוסי וחזרתי הביתה. צריך להתכונן ברצינות. ידעתי שאבא יתנגד שאלמד רוסית, וכי על הרעיון של “רב מטעם” בכלל אין טעם לדבר; ודאי שיתנגד. אבל בכל זאת לא תיארתי לעצמי שהתנגדותו תהיה כה עזה. כאשר בכל זאת גילה אבא שאני לומד רוסית, החטיף לי שתי סטירות ואמר: "אנחנו חיים, תודה לאל, ואנחנו לא יודעים רוסית. אתה רוצה ללמוד רוסית? בשום פנים ואופן לא ארשה לך!…

פרק עשרים ושמונה: מותה של סבתא

מותה הפתאומי של סבתא * הרושם שהותיר מותה על המשפחה ועל העיירה * הלווייתה * קינתו של סבא * יושבים שבעה * שמה הטוב של סבתא * מעשיה הנאים * משפחתנו מתפוררת לאחר מותה

עוד לפני הנסיעה לוואכנוביץ' פקד אותנו אסון גדול. לילה אחד נשמעו דפיקות על תריסי הבית: “משה! משה! קום, אמא גוססת!”

בכי גדול פרץ ואחוזי אימה מיהרנו כולנו להתלבש: אבל הידיים רעדו בלי שליטה, כאילו היינו משותקים. אבא ואמא, אני ואישתי, כל אחי ואחיותי, איך שהוא שמנו על עצמנו בגדים תוך כדי בכי בלתי פוסק. רק אבא לא בוכה. הוא חיוור ולחלוחית מנצנצת בעיניו. אנו ממהרים ורצים אל הסבתא האהובה. נושמים ונושפים מן הריצה אנו נופלים על מדרגות הגזוזטרה, קמים ורצים הלאה אל תוך הבית. אבל את סבתא כבר מצאנו מתה. פתאום קיבלה שטף דם. כל דמה יצא מגרונה בבת אחת, וכעבור רבע שעה נפטרה. בבית מצאנו את כל הילדים והנכדים, קטנים וגדולים, האחים והאחיות של סבא ובני משפחותיהם. כולם כבר היו שם. הצעקות והבכי כמעט שהחריבו את העיר כולה. גם נשים לא מוכרות הגיעו, והבכי הלך וגבר, ממש כאילו כל בני העיר נשחטים בידי אויב אכזר.

סבא מתעלף ללא הרף והיללות והבכי הולכים ומתעצמים – כולם ממהרים להשיב את רוחו. ליושקה הרופא ולשני המרפאים האחרים⁹⁷⁰ לא נותנים לעזוב את הבית. עליהם להשגיח על סבא כאשר הוא מתעלף. סבתא מונחת על רצפת החדר, וסבא צנח אף הוא לידה. הוא שוכב לרוחב, לצדה של סבתא, ראשו נשען על ראשה, והוא מרטיב אותה בים דמעותיו. סבא תמיד היה בכיין גדול,⁹⁷¹ אבל עכשיו נפרצו כל מעיינות הדמע והדמעות זולגות ללא הפוגה. יללותיו קורעות את לב כולם. הבכיות והצעקות מתגברות מרגע לרגע, ועכשיו איש בעיר כבר אינו ישן. כולם מקוננים על הצדקת ועל האישה החכמה, שאיש לא שנא אותה בחייה.

לפנות בוקר כבר נקבצו כל בני העיר מסביב לבית ובתוכו, על הגזוזטרה וסביב כל החלונות. הבכיות קרעו את כיפת השמים. אבא שיגר מיד שליח רכוב לצ’כצ’ובה, להודיע לדבורה אחותו ולברל-בנדט גיסו. כעבור כשלוש שעות כבר הגיעו שניהם עם כל ילדיהם ונכדיהם, והוסיפו צלילים חדשים לבכי.

ובאמת היה על מה לקונן, משום שהיהודייה הקטנה והכחושה הזאת היא ששמרה על יציבותה ואחדותה של משפחתנו כולה. הרוח הטובה שבה השכינה שלום בכל אחד מאתנו. היא זו שלימדה אותנו לאהוב זה את זה, שהשגיחה שמשפחתנו הגדולה תלך בדרך הישר והטוב, שטענה בפנינו שלעולם אין לכעוס, שיש לקבל הכול באהבה, שצריך לקוות ושלעולם אין לאבד תקווה! והנה היא שוכבת, סבתי האהובה והיקרה, מכוסה שחורים ולעולם לא תקום עוד מן הרצפה.

אור היום עלה, אבל אצלנו פנימה – אפילת לילה. אין כוח אנושי שיכול לשאת מחזה איום כזה: סבתא מוטלת על רצפת החדר וסבא שוכב לידה, ראשו על ראשה, מזיל דמעות כמים, מייבב כילד קטן, וכולם בוכים אתו.

מדי פעם נדם קולו וכולם ממהרים לבדוק מה קרה. הוא התעלף. יללה גדולה נשמעת, והמרפאים רצים עם בקבוקי מים קרים. הם משיבים את נפשו, הוא מתאושש ושוב הוא צונח על הרצפה, ראשו על ראשה. ושוב מתחדש הבכי כמעיין המתגבר, ושוב הוא מתייפח עד שמשתרר שקט.

אחר כך באו נשות “חברה קדישא” לטהר את המתה. היה צריך לפנות את החדר וכולם יצאו החוצה,⁹⁷² אבל את סבא לא הצליחו להפריד מעל סבתא המתה. ראשו כאילו דבק בראשה. הוא לא הרשה להזיז אותו, וכך היה מוטל במשך זמן ארוך. הוא החוויר יותר ויותר ונראה היה שהוא עוד עלול למות במקום. עתה ניגשו אליו שני גברים חסונים – אריה-לייב, “הבן יחיד”, וברל-בנדט – וקרעו אותו בכוח ממנה. הוא התעלף. הצעקות היו כה רמות, כמו בשריפה, שעה שאש אוחזת באנשים. לשמע הצעקות רצו כולם פנימה ובמאמץ גדול נשאו את סבא לחדר אחר והשכיבוהו במיטה. אבל הוא השליך את עצמו לרצפה – רק שם רצה לשכב. הוא צעק: “אני רוצה להיטמן באדמה יחד עם ביילע-ראַשע שלי.”

אחרי שהתקינו את הנפטרת כדת וכדין החל מחזה חדש ומזעזע של פרידה. כל בני המשפחה נפלו לפניה, ביקשו ממנה מחילה,⁹⁷³ וכנהוג גם ביקשו שתהיה מליצת יושר טובה בעולם הבא, כשם שהייתה כאן, בעולם הזה. ושוב שוכב סבא על הרצפה הרטובה, הספוגה מי טהרה, ראשו על ראשה. הייתה זו שעה נוראה.

ללוויה באו כל בני העיר. כל החנויות וכל בתי המרזח נסגרו.⁹⁷⁴ אף אישה לא נשארה בביתה, גם לא בזסטביה. בראש נשאו את גופתה של סבתא, ולאחריה הובילו כל הבנים, החתנים, הגיסים והאחים את סבא, תומכים בו תחת זרועותיו כשהוא מעולף למחצה. לצדם הלכו הרופאים, הבקבוקים בידיהם.

שתי לוויות גדולות ראיתי בקאמניץ בחיי. האחת של הדוד, רבה של קאמניץ, שהתקיימה בסוכות, והשתתפו בה כמובן כל בני העיר;⁹⁷⁵ השנייה הייתה לווייתה של סבתא, שהייתה גדולה הרבה יותר. זו הפעם, שלא כמו בלווייתו של הרב, הגיעו כל נשות העיירה, שכן מנהג עתיק היה אז שנשים, שאינן נמנות עם האבלים, אינן משתתפות בלוויות של גברים.⁹⁷⁶

שעה שטמנו את הנפטרת בקברה התרחש דבר נורא. סבא כמו יצא מדעתו. הוא השליך עצמו אל הקבר ולא נתן לטמון את ביילע-ראַשע שלו באדמה. מאמץ גדול נדרש כדי לנתק אותו ממנה, וכשטמנו אותה בקבר, הוא שוב השליך עצמו עליה וצעק בקול נורא: “אני רוצה להיות באדמה עם ביילע-ראַשע!…” הוא התעלף ותודות לכך הצליחו להרחיקו מן הקבר.

כששבנו מהלוויה שוב נשאו את סבא עד לבית והשכיבוהו במיטה, אבל הוא שב והשליך עצמו על הרצפה ובשום אופן לא הסכים שיחזירוהו למיטה. כך נרדם, מעולף למחצה. המרפאים אמרו שצריך לאפשר לו לישון. כל הזרים יצאו אפוא מן החדר, ולידו נותרו הבנים והבנות, הכלות והחתנים. עתה היה הבכי חרישי ולבסוף נחלש ונדם. כולם שכבו על הרצפה⁹⁷⁷ והדמעות זרמו וזרמו. סבא התעורר כל הזמן משנתו החטופה וצעק שהוא רוצה שיקברו אותו יחד עם ביילע-ראַשע. חומו עלה, ככל הנראה, ומדי פעם צרח: “גזלנים![⁹⁸⁵] למה קברתם את ביילע-ראַשע בלעדי!”

ובכל היממה האפילה הזו לא העז איש מבני המשפחה להכניס דבר מה לפיו, אפילו לא כוס תה. ואפילו הילדים הקטנים בני השש לא אכלו ולא שתו מאומה.

הלילה השני היה נורא כמו הלילה הראשון. יותר משבעים נפשות שכבו על הרצפה וכולם בכו. הדמעות זלגו והרטיבו את רצפת העץ. בלילה הזה סבא ישן קצת, ובבוקר התעורר כשהוא חש מעט טוב יותר.

“אבל ביילע-ראַשע” – הוא התחיל לצעוק – “קחי אותי אליך. הרי היית אישה נאמנה בכל מאודך! הראי לי עכשיו, בפעם האחרונה, את נאמנותך ובקשי מאלוהים שייקח אותי לשם, למקום שאת נמצאת!” ושוב הוא מתייפח, ושוב הוא מייבב, ושוב הוא מפרפר ורועד, ואחריו כמותו – הגדולים עם הקטנים, והבכיות מתערבות יחד, בדיוק כמו בערב יום כיפור בזמן הברכות.⁹⁷⁸

סבא לא התפלל ביומיים הללו. הילדים, שהיה להם מניין גדול משל עצמם, התפללו שחרית, מנחה ומעריב. כולם בכו גם בזמן התפילה. אבא התפלל לפני ה“עמוד”.⁹⁷⁹ הוא, שהיה כה חזק ולא בכה, אמר את מילות התפילה בדרך שקטה ולבבית שעוררה התרגשות גדולה עוד יותר מן הבכי. התפילות נערכו בקומה העליונה, בחדר השינה של סבתא. ביום השלישי כבר התפללו למטה, בחדר הגדול, שכן סבא לא יכול היה לשאת עוד את התפילה בחדר השינה. עכשיו הוא עצמו החל להתפלל לפני ה“עמוד”. אבל הוא התייפח כתינוק והתעלף וצריך היה להרחיקו משם.

מוכרחים למצוא תרופה לבכי; אפשר פשוט להשתגע מרוב צער וחרדה. בעלי הבתים שבעיר החלו לבוא ולקיים מצוות ניחום אבלים. ציוו על המשרתות להעמיד את הסמובר הגדול והגישו לכולם תה ולחמניות. רק בקושי הסכימו האנשים לשתות תה, ואילו סבא סירב גם לזה: “אני רוצה למות; אני רוצה להיות ליד ביילע-ראַשע.”

בלילה השלישי הוא נרדם, אבל זו הייתה שינה טרופה של איש חולה, ויושקה הרופא לא שוחרר מתפקידו. איש מבני המשפחה לא יכול היה להירדם. התיישבנו אפוא על הרצפה וכל אחד סיפר בתורו מעשיות על סבתא ביילע-ראַשע, על מעלותיה הנדירות, על רוחב לבה, על חמימותה ועל מסירותה לקרובים ולזרים. סיפרו איך השכינה שלום בין כולם.

כשהתחתן מישהו במשפחתנו – בת, בן או נכד, הייתה מזמינה אליה, מיד לאחר שבעת ימי המשתה, את הזוג הצעיר, כל אחד לחוד. היא הסבירה באריכות לאישה הצעירה, שהבעל הוא ראש המשפחה. עליו מוטלת הדאגה לפרנסה ולחינוך הילדים, וכל כבודה של האישה הוא בכבוד בעלה. “לבד ממה שאת אוהבת את בעלך” – טענה בפני הילדה או הנכדה – “עליך גם להראות לו את האהבה הזאת. מובן שיש לגרום עונג לאדם שאוהבים, ולא, חלילה, לצערו. עליו לראות ולחוש כי הוא יקר לך כבבת עינך. ואם, חלילה, אין הוא מתייחס אליך יפה ואינו נאמן לך, אל תשימי לב ותתעלמי מכך. בסופו של דבר יאלץ להתייחס אליך כראוי, אפילו הוא הגרוע באנשים. עליך לבטל את דעתך מפני דעתו של בעלך, כמו שכתוב בפרקי אבות, שעליך לבטל דעתך מפני דעת חברך, כדי שהוא יבטל את דעתו מפני דעתך – ובפרט הבעל![⁹⁸⁸] אם את רוצה שבעלך יהיה מסור לך לחלוטין, קודם כול את צריכה להיות מסורה לו לחלוטין, וכל אשר יאמר יהיה בעיניך קודש קודשים… אם הוא אומר שעכשיו לילה ואת רואה יום, אמרי בכל זאת שעכשיו לילה… בסופו של דבר הוא יבין את טעותו, ובשל טוב לבך הוא יאהב אותך כאת חייו. אל הבעל יש לדבר בקול רך, לא להתחנחן ולהראות לו שיש לך שכל. אם תנהגי כך הוא תמיד יגיד שאת חכמה – ואת אכן חכמה. ואם באיזה שהוא עניין תאמרי לו את הדבר הנכון שיש לעשות, והוא לא ישמע בקולך ויעשה בדיוק את ההיפך – עקום ומטופש – הרי הוא יודה בפניך על טעותו ויתחרט. אבל אל תראי לו שאת נהנית. אל תרגיזי אותו חלילה, אל תכאיבי ללבו, אלא אדרבה, נחמי אותו, חזקי ואמצי אותו – הוא כבר יבין בעצמו שאם לא מקשיבים, לבסוף מתחרטים. עליך לפאר את בעלך, להכתירו כמלך ולחזקו כדי שיהיה לו האומץ לנהל את עסקיו. אם העסק אינו מצליח חלילה ואין בו כדי פרנסה, אל תשמיעי דברים רעים באוזניו. אדרבה, עודדי וחזקי אותו, כדי שלא יאבד ערכו בעיניו. אם תגידי, חלילה, איזו שהיא מילה רעה או תייסרי אותו בלשונך, הוא יאבד את עוז רוחו וחייכם יהיו קשים ורעים.”

ככה דיברה עם כל כלה – בת, כלה או נכדה. ועם זאת, גם ביקשה מהן שתמיד תספרנה לה כיצד מתייחס אליהן הבעל. וכאשר היחסים לא היו כתקנם ידעה לישר את ההדורים ולהיטיב את הכול.

עם הגברים לאחר חתונתם דיברה בצורה אחרת. עליו לאהוב את אישתו כאת בבת עינו. תמיד עליו לזכור את סבלותיה של האישה בחודשי ההיריון ובלידה – ייסורים כאלה גבר כלל אינו מסוגל להעלות על דעתו. “אתה עושה אחר כך ברית מילה ונעשה לאב בלי שום כאב, בלי ייסורים. אבל כמה משלמת על כך האישה? ואחרי כן, כשהיא מיניקה את הילד, כמה לילות איננה ישנה? הכול מוטל עליה! אתה הולך לך לרחוב, לעסקים, משוחח עם אנשים, הולך לבית המדרש, מתפלל ולומד, מדבר ומעביר את הזמן. ואילו היא יושבת בבית וקשורה לילד. הילד מוצץ את דמה ואת לשדה. וכאשר הוא חולה, חלילה, בכמה בריאות זה עולה לה? אין היא אוכלת, אין היא שותה ואין היא ישנה. נכון שגם לך זה קשה, אבל איך אפשר להשוות את זה עם הייסורים שלה? אתה קם והולך. ומה אם, בעזרת ה', יש הרבה ילדים? מה קורה אז עם האישה? אפילו האהבה שרויה ביניכם אתה צריך להבין זאת היטב. עליך לשמור על אישתך ולהוקירה. כאשר נאמנים לאישה – החיים הם מתוקים.”

לשניהם יחד אמרה שעליהם לשמור על שקט בבית, שלעולם לא ישמעו הילדים מריבה ביניהם. חלילה וחס! זה מקלקל את אופיים של הילדים ויביא לכך שיפסיקו לכבד את הוריהם ולשמוע בקולם.

מובן שגם באוזני השמיעה אותם דברים. אבל אני רציתי להתחכם וסיפרתי לה, שמצאתי ספר שבו מוסבר היטב כיצד צריכים איש ואישה לחיות. שם הספר היה “קרית ספר” מאת מרדכי אהרן גינצבורג,⁹⁸⁰ ויש בו מכתבים שכתב מישהו לחברו שהתחתן, שבהם הוא מסביר לו כיצד עליו לנהוג באישתו.⁹⁸¹ קראתי את המכתבים באוזניה של סבתא, והם מאוד מצאו חן בעיניה. היא יעצה לי כי אקרא אותם גם לאישתי הצעירה, וכך אכן עשיתי.

וכך סיפר כל אחד איך זרעה סבתא את זרעי השלום בין איש לאישתו וכיצד נשאה עבודתה פרי. החיים בין בעלים לנשותיהם במשפחתנו אכן היו מצוינים. לא שמעו, חלילה, מילה רעה מאחד על השני.

אט אט נרגע סבא, התאושש וחזר לעצמו. הוא כבר שתה כוס תה, אבל עם כל לגימה שב ובכה: “ביילע-ראַשע טמונה באדמה, ואני מסוגל לשתות תה.”

כל אלה שבאו קודם לכן לניחום אבלים ולא העזו לגשת אל סבא, ניסו עתה, כשכבר התאושש מעט, לטפל בו ולשכנע אותו שבקובלנותיו הוא חוטא כלפי אלוהים. אסור לבן אדם ליטול בעצמו את חייו. ה' נתן וה' לקח. דוד המלך בכה כשהילד היה חולה, אבל אחרי שהילד מת, הוא התרחץ וציווה לנגן.⁹⁸² סבא כבר בכה פחות ולא חדל מלספר בשבחיה. כיצד נהגה בו, איזו אישה נפלאה הייתה, ממש זהב, איזה לב רחב היה לה, וכן הלאה וכן הלאה.

ביום השישי סבא קם קצת יותר רגוע. הכינו תה, כולם טעמו משהו וגם סבא כבר אכל קצת. בעיר ידעו שאהרן-לייזר התאושש קמעא ושהוא כבר לא הופך את העולם. אפשר להרגיש חופשי ולבוא ולנחם אותו, אפשר יהיה לדבר אתו, להחליף מילה, ולכל הפחות לספר לו דבר מה על ביילע-ראַשע שלו שמעולם לא שמע. משעה אחת-עשרה ואילך התחילו המוני אנשים להגיע. במשך היום באו מאות אנשים, גברים ונשים, לניחום אבלים.

אחד מאלה שבאו לנחם סיפר, שפעם לא הסתדר עם אישתו, פרצה ביניהם מריבה והוא בא אל ביילע-ראַשע כדי להתלונן בפניה על אישתו. “היא בחכמתה” – כך אמר – “הצליחה לרכך את לבי, ואגב כך גם הפכה את חטאיה של אישתי לקלי ערך. היא תיארה בפני בחיוניות מופלאה את החיים המתוקים שבין איש לאישתו ואת העונג הכרוך בהם; ולהיפך – את הגיהנום, את כאבי הלב ואת הייסורים שמביאים חיי נישואים רעים, עד שממש חשתי שעלי להתפייס תיכף ומיד עם אישתי, שעוד לפני רגע רציתי להתגרש ממנה. כשהלכתי, היא הזמינה את אישתי לבוא אליה בשעה שאהרן-לייזר איננו בבית. גם אותה שכנעה בדברי טעם, ובחכמתה הדריכה אותה כיצד לנהוג מכאן ואילך. חיי הנישואין שלנו היו מאז הרבה יותר טובים. שנינו הבנו שבעצם אנחנו רבים על לא כלום. פעם אני לא צודק ופעם היא. בגלל מה? בשביל מה? ומאז כבר עברו תשע שנים, ואנחנו, השבח לאל, חיים טוב. שנינו באנו להודות לה על כך. שאלוהים ייתן לה גן עדן מלא אור, שכן בחכמתה ובצדקנותה היא ממש הצילה אותנו.”

מעשיות כאלה נשמעו לאין ספור. אמרו שבזמנה לא היה אף לא מקרה אחד של גירושין בקאמניץ.⁹⁸³ היא שמרה על זה, לא הרשתה זאת והשכינה שלום בין כולם. כעת, כשהגירושין מתרבים כפטריות לאחר הגשם,⁹⁸⁴ כשהאווירה היא כזו שכל אחד רוצה להרחיב ולקרוע בבת אחת את המקום שבו נוצר חור קטן, במקום לתקנו, כפי שנהגו פעם – עתה, כך אני סבור, נשמעים מעשיה של סבתא קצת תמימים. אבל בכל זאת היה בה כשרון גדול ויכולת רבה להחליק, לתקן ולשקם חיים רעים. ילדים מתבגרים היו באים אליה כדי להתלונן על אמם החורגת. היא קראה אז לאותה אם ובחכמתה ובלבביותה השפיעה עליה שתנהג יפה יותר ביתומים. הילדים הללו היו באים אחר כך להודות לביילע-ראַשע.

ביתה היה מלא עניינים כאלה. במשך כל שעות היום – זה נכנס וזה יוצא, אבל רק כשאהרן-לייזר היה אצל הפריצים. היא ביקשה, שכאשר בעלה נמצא בבית, לא ירבו לבוא אליה, משום שלא רצתה להפריע למנוחתו מעסקיו.

התחילו לספר גם על ה“מתן בסתר” שלה, שנתנה בלי שבעלה ידע על כך דבר. היא לא רצתה שהדבר ייוודע. היא תמכה בבעלי בתים שירדו מנכסיהם ונותרו בלי פת לחם. היא העבירה להם מכל הירקות שהפריצים שלחו אליה בעגלות גדושות: תפוחי אדמה, כרוב, סלק, גזר, בצלים, פירות וכדומה. סבתא תמיד אמרה לסבא שאין יותר ירקות, והוא כבר דאג למשלוח חדש מן הפריץ. כאשר נתקבלו ירקות חדשים, מיד שלחה אותם שוב לכל בעלי הבתים המכובדים שנתרוששו. גם להקדש הייתה תמיד שולחת מכל מה שברשותה, גם בשר. אצל סבא נהגו לשחוט בחורף שור שלם, כבשים ועגלים רבים. הבשר כמעט שלא עלה כלום, והיא מיד עשתה את החשבון: חלק למשפחה, חלק לעניים המכובדים, חלק להקדש, וכדומה. סבא, שהיה אדם עסוק מאוד, אף פעם לא הבין למה צורכי המשפחה מרובים כל כך. היא גם נהגה לפטם אווזים רבים ולטגן שמאַלץ, ובשעה שחילקה לבני משפחתה, הייתה מפרישה עוד יותר לעניים.

בקיץ בישלה כמויות גדולות של מרקחת פירות ומיצים שונים. בשביל המרקחת לבדה השתמשה בשישים פונט סוכר! אם מישהו בעיר חלה ונפל למשכב היו באים אליה לקבל מן המרקחת. האחד צריך בשביל “קאַסטאָרקע”,⁹⁸⁵ השני כדי לחזק את לבו. היא עסקה בכל הדברים הללו – וכל העיר, המסכנים והנזקקים, היו על ראשה. אבל כסף לצדקה נתנה אך מעט, שכן היא עצמה נזקקה להרבה כסף עבור כל המשפחה, ואילו בעלה לא נתן לה די צורכה.

כשבכל זאת הייתה אומרת לו: “אהרן-לייזר, אני צריכה עשרים וחמישה רובל,” היה משיב לה: “אין לי!” אף על פי שיכול היה לתת.

היא לא הוסיפה לבקש והעמידה פנים עליזות כאילו דבר לא קרה, כאילו כלל אינה כועסת עליו. אבל היא בכל זאת נזקקה לכסף, ועל כן לוותה אותו מגיסה מרדכי-לייב. במקום כסף שלח לה אהרן-לייזר לבית המרזח חבית יי“ש ששוויה מאה רובל.⁹⁸⁶ אחרי כמה ימים הייתה אומרת לו ששוב צריכים יי”ש. סבא שלח מיד חבית חדשה מן הפריץ, וביי"ש הזה החזירה סבתא לגיסה את ההלוואה.

מעודה לא יצאה כנגד בעלה – לא במילים ולא במעשים. אם אמר כן – זה היה כן, ואם אמר לא – זה היה לא. בשל כך תמיד נשמע לה, ואם נהג כלפיה שלא כהוגן, היה מפייס אותה: “אומר לך את האמת, אישתי האהובה, כאשר אינני שומע בקולך אני תמיד נופל בפח.”

ואילו היא החליקה מיד את העניין באימרה נאה ובחיוך: “אין דבר, יש לך, בלי עין הרע, די שכל. אף אחד לא צריך, חלילה, ללמד אותך מה לעשות, ובטח ובטח לא יהודייה כמוני. אבל כל אדם, אפילו החכם ביותר, עושה לפעמים שטויות… בן אדם איננו מלאך. אין דבר, אין דבר…” אישה כזו הייתה לסבא, ואין פלא שהוא הפך עולמות לאחר מותה.⁹⁸⁷

אחרי שקמו מהשבעה היו העיניים של כל בני המשפחה נפוחות מרוב בכי והפנים צמוקות מרעב…

הנה, כך חיה והתנהגה פעם אישה יהודייה, שממעלותיה הנשגבות כמעט שלא נותר זכר אצל הנשים בנות ימינו. פעם לא היו רבות כמותה, ואילו היום אין אף לא אחת.

כבר עמדתי קודם על מקומה החשוב של סבתי השקטה והלבבית במשפחתנו. את חשיבותה זו יבין הקורא טוב יותר, כשאומר שלאחר מותה התפוררה משפחתנו הגדולה. האחדות נתפרקה, הקשרים נתקררו, ומ“גדוד הצאר” לא נותר זכר… אם ל“גדוד הצאר” היה מפקד, שקט ובלתי מורגש, שבלעדיו, כמובן, לא היה הגדוד יכול להתקיים – הייתה זו סבתא שלי, ששמרה על חייליה במסירות נפש. סבא היה רק הקפיטן האמיץ, הטוב והרועש!

פרק עשרים ותשעה: חסידות והתנגדות

חסידות והתנגדות * מהו סוד קסמה של החסידות שהפעים את כל העולם היהודי? * ההתנגדות כשיטה * ה“שלחן ערוך” * החסרונות שבהתנגדות * חסידות * הבעל שם טוב * הפתיחות של החסידות לכל שכבות העם * ר' משה חיים לוצאטו ו“מסילת ישרים” * התנהגותם הדמוקרטית של החסידים * הרבי והשמחות החסידיות * החסרונות שבחסידות * סיכום

בעצם ראוי היה שאסיים את החלק הראשון של זיכרונותי עם מותה של סבתא. אבל בכל זאת אני מרגיש חובה להתייחס אל החסידות וההתנגדות. כפי שהקורא שם לב, פעמים רבות הזכרתי בספרי את המאבק בין החסידות וההתנגדות. מאבק זה, שאני עצמי נאלצתי לשאת על שכמי, עלה לי בלא מעט בריאות. ולפיכך, בין שארצה בכך בין שלא, עלי להציג פעם אחת את השאלה: מהו סוד קסמה של החסידות, מה יש בה שהפעים את כל העולם היהודי, ומה משך אליה יהודים רבים כל כך בערים ובעיירות? במה בכל זאת היה כוחה? מדוע הצליחה החסידות למשוך אליה אפילו את בניהם של רבנים מתנגדים ובכך להמיט חורבן של ממש על משפחותיהם? אנסה אפוא, כמיטב יכולתי, לענות על השאלות האלה, שכן לא כולם יודעים בכלל את תמציתה של החסידות ואפילו לא את תמציתה של ההתנגדות. אנסה להרחיב קצת את העניין ולבררו.

המתנגדים נוהגים לפי ה“שלחן ערוך”, שבו כלולים כל דיני התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. אלה הן הלכות מעשיות – מה צריך אדם לעשות ומה אסור לו לעשות; אבל ב“שלחן ערוך” לא כתוב על מה צריך אדם להרהר ולחשוב, כפי שנאמר בתלמוד “רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי”,⁹⁸⁸ כלומר: אלוהים רוצה את הלב. אך על זה לא מוצאים שום דבר ב“שלחן ערוך”, ועל כן כל הרבנים והגאונים, שחיו אחרי ה“שלחן ערוך”, כתבו רק מה צריך יהודי לעשות וכיצד עליו לנהוג, וכך הפכו את הדינים הקשים לכבדים עוד יותר, עד שאי אפשר היה לשאתם.

אמנם ספר “חובות הלבבות” הידוע, שחיבר רבנו בחיי הזקן לפני שמונה מאות שנה,⁹⁸⁹ מסביר במילים ברורות ומפורשות, איך צריך אדם לטהר את לבו על ידי מידות טובות. ובכל זאת, אף על פי שספר זה מאוד מקובל, יקר ונפוץ בקרב יהודים עד היום, הנה ה“שלחן ערוך”, שחובר הרבה יותר מאוחר, תפס את המקום החשוב ביותר. ה“שלחן ערוך” הפך להיות עיקר היהדות. הוא הורה את המצוות המעשיות, דהיינו כיצד לקיים מצוות בפועל ממש. המצוות השייכות לנשמה, לנפש האדם כמו גאווה, ענווה, אהבה, שנאה, קנאה, כעס, חנופה, שלום ומריבה, כמו שהובנו בתורה ובנביאים, הפכו להיות תפלות ומשניות. הכירו בחשיבותן, ובכל זאת, פסחו עליהן והתעלמו מהן.

על פי ה“שלחן ערוך” ושאר ספרי הרבנים, יהודי צריך להתפלל וללמוד, לצום ולהתענות ולא ליהנות כלל מן העולם. עליו לנהוג כמו שמספרים על הגאון מווילנה, שעמד בראש המאבק נגד החסידים,⁹⁹⁰ שכאשר ערך “גלות”,⁹⁹¹ לא אכל לחם אלא רק בלע, כדי שלא יחוש בטעמו של האוכל.⁹⁹²

המתנגדים האדוקים באמת התפללו הרבה ולמדו הרבה, קיימו מצוות רבות, עינו עצמם ובכו עד בלי די, ואחרי כן עוד היו אחוזי אימה גדולה מפני מלאכי החבלה, שבעולם הבא מענים את האנשים בייסורים נוראים שאי אפשר לתאר.

המתנגד האדוק היה תמיד עצוב, חמור סבר ומדוכא: מ“העולם הזה” אסור היה לו ליהנות, ומן העולם הבא פחד. אף פעם לא יצא ידי חובת ה“שלחן ערוך” וספרי הרבנים. תמיד חש כי הוא עדיין חייב משהו בענייני אמונה, ותמיד פחד שאין הוא יכול לפרוע חוב זה.

ומה נאמר ונדבר על המתנגדים הללו, שדתיותם לא הייתה יציבה במיוחד? אלה בוודאי היו מדוכאים מיהדותם הפגומה, ועל כן חיו תמיד באימה ופחד מן הדין וחשבון שיהיה עליהם ליתן בבית דין של מעלה. בית דין שמעניש בחומרה על כל עבירה קטנה.

כך נשא כל מתנגד את צער אמונתו, ואפילו קורטוב של שמחה לא נראה בו. עַם עצוב, סובל מגלות ומצרות, ולבד מזה עוד מצפה להם, לאחר מותם, עולם הבא מלא בייסורים גדולים, שלעומתם כל ייסורי העולם הזה הם כטיפה בים.

לפי שיטת המתנגדים, עם הארץ,⁹⁹³ דהיינו זה שאינו יודע ללמוד, אינו נחשב ליהודי הגון. יהודי חייב ללמוד ולדעת את כל הדינים, ובכלל צריך ללמוד, ללמוד וללמוד. מובן אפוא שלעם הארץ אין ערך בעיני אף אחד. הוא שנוא על כולם. אם בנוסף על כך הוא גם עני – דבר שבגינו ראוי היה שיבינוהו ושימחלו לו על בורותו – אזי רואים בו ברייה בזויה עוד יותר. יהודי כזה חש עצמו מושפל, שכן אין הוא אלא סתם אדם, ואילו השאר הם בני אלוהים.

למדרגה נמוכה כזו היו שייכים בעלי המלאכה. אלה היו בנים להורים עניים, שמסרו את ילדיהם לעבודה בגיל צעיר. הילדים, כמובן, לא יכלו ללמוד, ולכן היו גם עמי ארצות וגם עניים![¹⁰⁰³] בעיני המתנגדים נחשב בעל המלאכה לברייה בזויה. מטבע הדברים, שמהתייחסות כזאת כלפי היהודי הפשוט, שנאלץ בשל דלותו להפסיק ללמוד, צמח בהכרח רגש עז של גאווה בקרב המתנגדים.

ואכן, רגש הגאווה שולט אצל המתנגדים ברמה. האם כבוד עניין של מה בכך הוא?! הם רודפים אחרי הכבוד בכל מיני דרכים. כל מתנגד מודד את ייחוסו ואת ייחוס חברו על פי שני דברים: ייחוס העושר וייחוס התורה. וכך זה נוהג: זה שלומד טוב יותר, או זה שיש לו אלף רובל, חושב עצמו למכובד יותר ממי שיש לו רק מאה רובל, וזה שיש לו עשרת אלפים רובל – רואה עצמו גדול מזה שיש לו אלף, וכך הלאה.

ועתה מובנת המדרגה השפלה והמדכאת שבה מצאו עצמם העניים בבתי הכנסת ובבתי המדרש (סוף כל סוף, חרפת “עם-הארצות” נופלת רק בחלקו של העני, שכן זו של הגביר נשכחת בשל כספו). מתביישים לשוחח עמם, מקצים להם מקומות ליד הדלת⁹⁹⁴ ואיש לא שם לב אליהם.

המתנגדים חסרים גם את מידות האחדות והשלום. כל איש חי לעצמו ואינו מתעניין במעשי זולתו. ואם הגאווה כל כך מפותחת, ממילא גם מתפתחת הקנאה. וכך אין הם משלימים עם עושרו של השני, עם כבודו או ייחוסו. תמיד יש בקרבם ריב ומדון, בענייני העיר כמו גם בחיים הפרטיים, והוא הדין גם בבתי המדרש.

בתי המדרש הם המקום היחיד שבו מתכנסים יהודים. פעם היו מעבירים את רוב שעות היום בבית המדרש. שלוש פעמים ביום באים ומתפללים, וגם לומדים וסתם משוחחים. וכך, בית המדרש הוא בעצם “המועדון” היחיד שיש ליהודים.⁹⁹⁵ אבל בגלל המתנגדים הונהג, שלכל אחד יש מקום קבוע, שהוא קונה בכספו, וכאשר הוא בא להתפלל, הוא תופס את מקומו זה, שקוראים לו “שטאָט”.⁹⁹⁶ לכל אחד יש בבית המדרש “שטאָט” משלו, שעובר בירושה גם לילדיו. מקומות אלה מילאו תפקיד חשוב בענייני הכבוד והייחוס. מתנגד יעשה כל מאמץ כדי שיהיה לו בבית המדרש “שטאָט” מכובד מזה של חברו, ובכל מקרה לא פחוּת ממנו.

אני זוכר שבעיירות בשנות ילדותי היה מחירו של “שטאָט” ב“מזרח” גבוה כמחירו של בית. ה“שטעט” האלה גרמו למתנגדים עגמת נפש לא מועטה, ומי שיכתוב פעם את תולדותיהם ויעסוק בחומר הזה, הדבר יזכיר לו יותר מלחמה קטנונית ומכוערת מאשר משהו שקשור באמונה ובבית כנסת.

העניים, כאמור, עומדים ממש ליד הדלת. אין להם שום מקום לשבת, משל היו אבנים ולא בני אדם. בדעתו של אף מתנגד לא עלתה השאלה – אף לא לרגע קט – האם נאה הדבר שהבאים לבית אלוהים יחולקו ל“יפים” ול“מאוסים”, לעשירים ולעניים.

אפילו בעליות לתורה מילא עניין הכבוד תפקיד. לבעלי בתים מחלקים עליות, וגם כאן יש מדרגות. למשל, “שלישי” ו“שישי” הן מדרגות גבוהות; “שביעי”, “אחרון” ו“מפטיר” הן בדרגה קצת יותר נמוכה; “רביעי” ו“חמישי” – עוד יותר נמוך.⁹⁹⁷ הגבאי, שעומד ליד ספר התורה ומחלק את העליות, שוקל את כבודו של כל בעל בית ומקמט כראוי את מצחו: האומנם הולמת פרשה זו בתורתנו הקדושה, שכל מילה בה אוצר, את בעל הבית הזה? כמה משונה! על פי רוב, מן הסתם, היא אינה הולמת… ובכן, מתקוטטים, ואפילו מרביצים, ובית הכנסת של המתנגדים מתמלא באווירה של שנאה וקנאה.

בסך הכול יש שמונה עליות. אבל בכל בית כנסת יש, בין מאות המתפללים, גם עשרות גבירים ונגידים, בעלי בתים חשובים ויהודים “יפים”, שתובעים עלייה בכל מחיר. המתנגדים מחלקים אפוא את פסוקי התורה, ואחרי “שישי” קוראים לעלייה לא לפי הפרשה, אלא לפי הפסוקים.⁹⁹⁸

העניים כמעט אף פעם אינם נקראים לעלות לתורה. מובן שדבר זה גרם להם לחוש, כמו שאמור כל יהודי אדוק לחוש, צער רב וכעס. זאת מסתמא הסיבה שרוב העניים ובעלי המלאכה ארגנו מניינים משל עצמם, שם יוכלו גם הם ליהנות מעלייה לתורה ולנשום לרווחה, משוחררים מן העלבונות שעליהם לספוג בבתי הכנסת ובבתי המדרש.⁹⁹⁹

על כן, בבית המדרש של המתנגדים אין אחדות, אין שלום ואין שמחה. וכמו בימי חול כך גם בשבת וחג. אחרי התפילה שב כל מתנגד לביתו, סועד עם בני משפחתו והולך לישון. לא שרים, לא רוקדים, לא שמחים. מתפללים או לומדים או עושים משהו אחר: אוכלים או ישנים. כל דבר חוץ מתפילה, לימוד, אכילה או שינה, אסור עליהם. מובן שבשל כך שקע המתנגד ביובש נוראי, במין שיממון, שבו שמחה, אקסטזה ורוממות רוח אמיתית אינן יכולות להתקיים.

ואלה הן אפוא, בקיצור, חסרונותיה של ההתנגדות: התבדלות והתפרדות; אימה מן העולם הבא ללא שום הנאה מן העולם הזה; שנאה ובוז כלפי עמי ארצות חפים מפשע, שכוונה רק לעניים, משום שלגבירים עמי ארצות תמיד סלחו; שנאה ובוז לעני בכלל; גאווה, קנאה, שנאה, מחלוקת וייחוס; ובעיקר, יובשנות נטולת חיוניות, ללא שמחה, עליזות ואקסטזה – כל הדברים שקרובים כל כך ללבם של החלקים הדמוקרטיים בעם.¹⁰⁰⁰ ברור שבתנאים כאלה רק טבעי היה שתצמח מקרב היהודים שיטה חדשה ומהפכנית, שאכן הופיעה מיד.

זה התחיל לפני מאה ושבעים שנה – עם הבעל שם,¹⁰⁰¹ שזכה להיות אבי המהפכה. הבעש“ט פעל בשתי נקודות: מצד אחד הקל את עול האמונה, שכבר אי אפשר היה לשאתו, ואם בכל זאת הצליחו לשאת ולסבול, גם אז לא היו בטוחים היהודים ב”עולם הבא" שלהם;¹⁰⁰² מן הצד השני, הוא מצא לנכון לחזק את האמונה היהודית, כך שההשכלה האירופית, שכבר החלה לחדור לכל האומות, לא תהרוס את היהודים כעם. הבעש"ט הגאון הבין את החשיבות הגדולה שבאמרה התלמודית, שאותה רענן והפיץ בין חסידיו: “בעבור שלושה דברים נגאל ישראל – שלא שינו את בגדיהם ולשונם ושמותיהם.”¹⁰⁰³

שיטה דומה הייתה לבעש“ט גם ביחס לתנ”ך ולתלמוד. קודם כול הוא ניפץ את הקיר השחור שהציבו המתנגדים בין יהדות לשמחה, בין אמונה לחיים. הוא אמר, שלאלוהים נגרמת הנאה מן השמחה, מן החיים, ושאפילו אכילה ושתייה הן לשם שמים.¹⁰⁰⁴ כך דרך משל נצטוו הכוהנים לאכול את הקרבנות במקום קדוש – באוהל מועד.¹⁰⁰⁵ יהודי צריך לעבוד את ה' בשמחה, שכן כך כתוב בספר דברים, בפרשת תוֹכֵחָה,¹⁰⁰⁶ פסוק מז:¹⁰⁰⁷ “תַּחַת אֲשֶר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב” – בשל כך תבוא עליך תוכחה. גם בספר שמואל אנו מוצאים ששמואל אמר לשאול: “וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנוֹר – וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים.”¹⁰⁰⁸ גם זה מוכיח שהנביאים לא יכלו להתנבא, אלא כאשר ניגנו. גם בדברי הימים כתוב, שכאשר נידב דוד זהב וכסף לרוב לבניית בית המקדש הוא אמר בתפילתו: “וְעַתָּה עַמְךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ.”¹⁰⁰⁹ בתהלים מג נאמר: “וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶ-אֵל שִׂמְחַת גִילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי,”¹⁰¹⁰ “תְרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְרָה לָךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ.”¹⁰¹¹ וגם בתהלים סח כתוב: “וְצַדִיקִים יִשְׂמְחוּ, יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה.”¹⁰¹² ועל זה אומר המדרש: “כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוהים שאין כיוצא בו. כי זאת היא השמחה האמתית, שיהיה לבו של האדם עלז, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה.”¹⁰¹³ בתהלים ק נאמר: “עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה,”¹⁰¹⁴ ועל זה אומרת הגמרא בשבת: “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה.”¹⁰¹⁵ בתהלים קד נאמר: “יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.”¹⁰¹⁶ בתהלים קמט נאמר: “יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם.”¹⁰¹⁷ בשיר השירים נאמר: “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.”¹⁰¹⁸

ר' משה חיים לוּצאטוֹ¹⁰¹⁹ המפורסם, שחי לפני הבעש“ט, כתב ב”מסילת ישרים“¹⁰²⁰ שלו, שיהודי צריך לטהר את לבו לפני ה'. כבר בהקדמה הוא אומר: “שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים [וטבילות קרח ושלג] – כלם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה. והחסידות האמתי הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו.”¹⁰²¹ בפרק יח, בהסבירו את מידת החסידות, הוא אומר, שאנשים הבאישו את רוח החסידות בעיני ההמון וגם אצל המשכילים, שסבורים כי החסידות מתרכזת בשטויות שכאלה ובכל מיני עניינים המנוגדים לשכל הישר. הם מאמינים, שכל החסידות תלויה באמירת הרבה בקשות, בבכי, בהשתחוויות ובייסורים משונים, שבעטיים עלול אדם להמית את עצמו.¹⁰²² לא, זו איננה חסידות! הוא מונה אפוא את המדרגות הטובות שראוי לאדם להחזיק בהן, ומדרגת “חסיד” היא הגבוהה בכולן, גבוהה יותר ממדרגת הצדיק.¹⁰²³ החסידות היא דרך של שמחת הלב, שמחת הרוח, ואמרו חז”ל: “אין השכינה שורה לא מתוך עצבות.”¹⁰²⁴

הבעש"ט העמיק והרחיב את הרעיון, שיהודי צריך לעבוד את אלוהיו בשמחה. אסור לאדם להגיע למרה שחורה ולעצב. הוא צריך תמיד להיות עליז ושמח, וזוהי עבודת ה' האמיתית. ובנוסף, יהודי צריך להתרחק מכל המידות הרעות, ובמיוחד מגאווה, שהיא אם כל המידות הרעות. יהודים צריכים לחיות באחדות ובשלום, אסור שיהיה מישהו גדול יותר או קטן יותר – ואז תבוא הגאולה.¹⁰²⁵

אבל היהודים עדיין לא חיים בארץ משלהם, הם מפוזרים על פני ארצות וערים. ובכן, בכל מקום, בכל קיבוץ, יבחרו לעצמם רבי, ששלטונו עליהם יהיה מוחלט – הוא יעמוד בראש, ודבריו קודש לכולם! אסור להתנגד לדבריו, ולו גם כחוט השערה. כפי שאומרת הגמרא בראש השנה, כה ע"ב: “יְרֻבַּעַל בדורו כמשה בדורו, בְּדָן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים.”¹⁰²⁶ כל מחשבה של יהודי שנמצא בקיבוץ כזה צריכה להיות מכוונת לאותו איש; לפניו צריך לגלות את כל הסודות, לחשוף בפניו את כל הצרות והשמחות, את הלב והנשמה, ורק כך ישכנו האחדות והשלום בקרב היהודים. ועל שלום עומד העולם.¹⁰²⁷

מובן שאמירות אלה כיוונו בדיוק לאותה אווירה של עצב ומרה שחורה ששררה באותם ימים בקרב המתנגדים. הן היו כגשמי ברכה על פני שדה צחיח. והיהודים אכן זרמו לחסידות. זו אמנם אותה אמונה, אותה דת, אותו “שלחן ערוך”, ובכל זאת – קל יותר, החיים קלים יותר, עול האמונה קל יותר, יש שמחה, התפעלות ואקסטזה. והעיקר – כולם שווים, כולם שווים – אין שום ייחוס.

מעתה אין צורך להתייסר עד מוות או לחיות בצער. ההיפך, אכול מן המאכלים הטובים ביותר, ושתה ממיטב היינות – רק שיהיו. באכילה ובשתיית היינות המשובחים יכול אדם לעבוד את ה' כמו בתפילה ובלימוד, אך רק אם אוכלים לשם שמים, בלב עולץ, בשמחה, בתענוג. יהודי צריך תמיד להיות עליז ושמח. אל לו להרגיש לא ראוי ביהדותו, ואפילו אינו יודע ללמוד. אפשר לעבוד את ה' במחשבה, ברגש, ואפילו באנחה.

אצל המתנגדים, אפילו הלומדים אינם חשים את עצמם ראויים די הצורך בענייני דת. הם מחזיקים בדעתו של התנא ר' זירא, שאמר במסכת שבת, קיב: “אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים”…¹⁰²⁸

אבל לשיטת הבעש"ט, היהודים חשובים מאוד. אין צורך בגאונות או בכשרונות יוצאים מן הכלל. אם יש, זה כמובן טוב, ואם לא – אין דבר. כולם יכולים להיות צדיקים – עמי הארצות כמו גם הלומדים. אם יש לך לב טוב – די בזה. המתנגדים נוהגים לפי הפסוק “ולא עם הארץ חסיד.”¹⁰²⁹ אבל אין זה נכון. עם הארץ, שיש לו לב טוב, יכול להיות יהודי גדול יותר, חסיד גדול יותר, מן התלמיד חכם הגדול ביותר.

כאמור, היהודים נמשכו לחסידות. ליהודי הפשוט הביאה החסידות אושר של ממש. ערכו עלה עתה. לבד מזאת, עד אז לא נחשב לבן אדם – לא בבית המדרש, לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים. ופה, בשטיבל החסידי, כפי שמכונה בית המדרש שלהם, הוא שווה לתלמיד חכם הגדול ביותר. העניים שווים לגבירים הגדולים. אך גם הלמדנים היו שבעי רצון מהחסידות, שכן עתה יכלו להשתחרר מן המרה השחורה של המתנגדים. הם נעשו רעשנים יותר, זריזים יותר וחשיבתם מעמיקה יותר, תכונות שקודם לכן לא היו יכולות להיות להם. שדה חדש של מיסטיקה וקבלה נפתח לפניהם, כמו שירתו של מי ששותה יין טוב. כולם הוקסמו מן האווירה החופשית של החסידות ונמשכו אליה.

המתנגד תמיד היה מודאג. משהתקרב יום חג ידע שעליו לתפור לעצמו בגד יפה, שכן בבית המדרש מקפידים מאוד בענייני לבוש. אם לא יהיה לו בגד יפה, יתבייש מרעהו שמתהדר בלבוש נאה יותר. בקרב החסידים נעלמה כליל הדאגה ללבוש, כמו כל שאר הדאגות. שם, בשטיבל החסידי, בגדים נאים אינם ממלאים כל תפקיד, ואין שמים לב לקפוטה שלובש זה או אחר. כולם שווים.

בשטיבל החסידי אין חזקה על מקומות, אין “שטעט”, וכל אחד מתפלל במקום שמזדמן לו.¹⁰³⁰ ובכלל, אין החסידים עומדים בתפילתם במקום אחד. הם מסתובבים ומתנועעים, הטמפרמנט אינו מתיר להם לעמוד במקום אחד. צריך תנועה. ובאמת, החסידים מתהלכים בשעת התפילה. זה עומד במזרח, אחר כך הוא עומד ליד הדלת ואחר כך בדרום ובצפון – בקיצור: מסתובבים.¹⁰³¹

הם גם אינם מקפידים על תפילה בציבור; אלה אומרים “ברוך שאמר”¹⁰³² ואלה “ישתבח”¹⁰³³ או “שמונה-עשרה”.¹⁰³⁴ אחר מעשן מקטרת – גם עישון נחשב אצלם למצווה.¹⁰³⁵ והנה, פה בפינה עומדים כמה חסידים, אחד מחזיק בידו בקבוק יי"ש וכוסית ושותה “לחיים” עם כל העדה – אלה כבר סיימו את תפילתם לפני כלל הציבור. חסידי קוצק יכולים לשתות “לחיים” אפילו לפני התפילה. ובינתיים מתחיל מישהו איזה ניגון, כמה נערים עוזרים לו – ונהיה שמח.

אצל החסידים אין בכלל גאווה, כאילו תכונה זו כלל איננה קיימת בעולם. כולם שווים – עניים ועשירים, עמי ארצות ולומדים, צעירים ומבוגרים. לרוב הם פונים זה לזה ב“אתה” ואינם סובלים לדבר בלשון “אתם”.¹⁰³⁶ לדבר ב“אתם” נחשב בעיניהם מין נוהג אנטי-חסידי.

רק מי שמתפלל יפה, שיש לו קול מתוק, שמתפלל מן הלב, בכוונה, זוכה אצלם לכבוד. הם גם אוהבים מאוד את אלה שיש בהם שמחה לרוב, שיכולים ללגום שנאַפּס ולצאת במחול. ואם מתחשק למישהו לרקוד, הוא מושך אליו את כל החסידים והם נענים לו. זה יכול להיות צעיר, עני, או סתם אדם פשוט. זה לא משנה. הוא יכול לסחוב לריקוד את הגביר הגדול ביותר, את הלמדן הגדול ביותר, או את הזקן מכולם – רוקדים כך בסתם יום של חול. ואם קורה פעם שאיזה זקן עשיר מתעצל – מה שבדרך כלל לא קורה – הוא חוטף מכה על שכמו, מושכים בזקנו, עד שהוא מצטרף לריקוד. הוא גם מוכרח לשתות שנאַפּס, והנה הוא כבר בגילופין, רוקד ורוקד לאין שיעור.

החסידים – חייהם חג מתמשך ושמחה מתמדת. אם יש לאחד יאָרצייט, החסידים בשטיבל סוחבים ממנו שנאַפּס.¹⁰³⁷ אם הוא עני – העשירים תורמים עבורו את השנאַפּס; אם לעשיר יש יאָרצייט הוא חייב להביא עמו שנאַפּס לרוב, ו“העולם” שותה לאחר התפילה והשמחה גדולה. ואכן, כל יום הוא אצלם כעין יום טוב. כאן יאָרצייט של הרבי – עורכים סעודה, שותים, אוכלים ושרים – כאן מגיע אורח, ושוב חוזר אותו הדבר, וכאן סתם מתחשק למישהו לשמוח, וכך הלאה.

בשבת שלפני הסליחות, בשעת בין ערביים, כאשר כל המתנגדים מתכוננים לקראת יום הדין ומרה שחורה גדולה משתלטת עליהם, כאשר בבתי המדרש אומרים ביללות את תפילת “למנצח”,¹⁰³⁸ פה, בשטיבל החסידי, שורה שמחה אמיתית. באותה שעת בין ערביים שבתית שרים החסידים זמירות עד מאוחר בלילה, הרבה יותר מאוחר ממנהגם בכל שבת. במוצאי שבת מבשלים קְרוּפְּנִיק עם בשר,¹⁰³⁹ מביאים שנאַפּס ובירה (את הקרופניק מבשלים בשטיבל החסידי או בביתו של שכן), ועד חצות הליל שרים כולם ניגונים שונים. אז מתכנסים שוב כולם, אומרים סליחות בקיצור ובמצב רוח מרומם, ובתוך חצי שעה מסיימים אותן. אחר כך עורכים את השולחן – אם הקרופניק מוכן, סועדים ממנו, ואם לא – שרים ורוקדים מתוך כוונת הלב. וכך מתהוללים עד אור הבוקר.

בלילה מסדרים את הנסיעה אל הרבי, כמה עגלות נחוצות וכדומה.¹⁰⁴⁰ העניים נצמדים לעשירים. כל עני מזמין את עצמו לנסיעה אצל עשיר, ומעניין: העני בוחר את העשיר, ולא העשיר את העני. וכך, אם העני בוחר למשל בחיים, אין חיים יכול לסרב לו. נהפוך הוא, העשיר טופח על שכמו של העני, הלה משיב לו טפיחה משלו, וכולם צוחקים. בעשיר גדול דבקים שני חסידים עניים, בעשיר עוד יותר גדול – שלושה או ארבעה.^54א לאבי כבר היו כמה חסידים בעלי “חזקה” עליו: אברהם, הירש ומוטקה, שבכל ראש השנה נסעו אתו אל הרבי.¹⁰⁴¹ לקראת ראש השנה נוסעים אל הרבי יותר משליש החסידים, וכל השאר באים ללוות את הנוסעים ולהיפרד מהם. מוסרים בידם קוויטלעך אל הרבי, שבהן רשומות הבקשות שכל אחד ואחד מבקש מריבונו של עולם. כיצד חיים החסידים במשך כל ימות השנה – דומני שכבר תיארתי במקומות אחרים בזיכרונותי.¹⁰⁴²

כפי שכבר אמרתי, החסידות התאימה לכל חלקי העם ולכל המעמדות – לעני ולגביר, לעם הארץ וללמדן, לזקן ולצעיר. בחסיד עשיר פשוט אפשר לקנא. טוב לו הרבה יותר מאשר למתנגד הכי עשיר. ואין הדבר אמור רק ביהודים. גם נוצרי עשיר ודתי אינו יודע את התענוג, שהוא נחלת החסיד העשיר. ביתו של זה האחרון מלא שירה, אקסטזה ושמחה גדולה.

*

אבל אני לא יכולתי להיות חסיד. לבי לא נטה לחסידות. קודם כול סלדתי מעניין הרבי, הזר לגמרי לאופיו של מתנגד. רבי כשלעצמו עוד אפשר איכשהו לסבול. אבל המהומה סביבו, החשיבות הגדולה שמייחסים לו והצדיקות שעוברת בירושה כמו אצל מלך – אלה דוחים לגמרי. בשום פנים ואופן אינני מאמין שיכול להיות מישהו, שלא נבחר אלא הגיע לתפקידו בכוח הירושה, שלפניו אפשר לשפוך את הלב ולגלות את כל החסרונות הנובעים מאופי או מהרגל. שאיש כזה יורה למתוודה כיצד לשפר את דרכיו ולהיגמל מאופיו הרע ומהרגליו המקולקלים, והלה יציית ויישמע לו.

והיה דבר מה נוסף, שעוד בנעורי הרחיק אותי מן החסידות: מראה חייהן הקשים מנשוא של נשות החסידים העניים. הגברים החסידים תמיד היו עליזים ושמחים, אכלו ושתו, רקדו ושרו, ואילו נשותיהם וילדיהם ישבו בבית, בקור וברעב.¹⁰⁴³ היו פועלים חסידים, שהרוויחו בשבוע בסך הכול עשרה גוּלְדֶן¹⁰⁴⁴ או שני רובל. בחורף הם כיבסו עורות צאן ליד הנהר,¹⁰⁴⁵ ונשותיהם וילדיהם סבלו רעב וקור. אבל אחרי העבודה הלכו הגברים לשטיבל, עלצו, התהוללו ושרו. האישה והילדים המורעבים, שנשארו בדירה הקרה, הדאיגו אותם, ככל הנראה, אך מעט מאוד. דבר זה השבית את שמחתי. ייתכן שמן הבחינה הפסיכולוגית הקבצן צודק: מה כבר יקרה אם גם הוא ישב בבית עם אישתו העלובה ועם ילדיו? האם יחמם אותם? ישמח אותם? אבל עלי זה השפיע מאוד. חשתי קרוב יותר אל המתנגדים חמורי הסבר, שאינם שמחים, שאינם רוקדים או שרים, אבל לעומת זאת מצויים יותר ליד נשותיהם וילדיהם ונושאים על שכמם את העול הקשה של הפרנסה.

כפי שכבר כתבתי,¹⁰⁴⁶ היו לי, כמובן, גם טיעונים תיאורטיים נגד החסידות, אבל פה חשוב להזכיר דווקא את הפן המעשי, שכנראה בעיקר בעטיו לא יכולתי לקבל את השיטה. ועוד דבר: חסיד צריך להיות מסוגל להתעלם לחלוטין מן הצד המעשי של החיים ולהתמסר לגמרי לשירה ולחוסר דאגה. לא הייתי מסוגל לזה, ועל כן שום חסיד לא היה יכול לצאת ממני. ועוד חיסרון בחסידות עלי להזכיר, שבשעתו עשה עלי רושם רע: למדנים גדולים לא יכלו לצמוח מקרבם. נער חסידי מוכשר, שראשו על כתפיו, הלך אצלם לאיבוד. הוא לא למד, ימיו עברו באפס מעשה ודבר זה גרם לעגמת נפש רבה. לעומתם, ילדי המתנגדים למדו הרבה, ידעו הרבה ואפשר היה להתפאר בהם. ילד כזה עבד קשה, וגם לי התחשק לעבוד קשה ולדעת. וכך התרחקתי לחלוטין מן החסידות…

מהדורה מתורגמת, ערוכה ומבוארת בידי דוד אסף

יחזקאל קאָטיק, מײַנע זכרונות, צווייטער טייל

מהדורה ראשונה: ורשה תרע“ד (1914); מהדורה שנייה: ברלין תרפ”ג (1922)

תרגום מיידיש: רחל קרונה ודוד אסף

עריכה: איתן בן-נתן ויהודית שרגל

© כל הזכויות שמורות – תשס"ה / 2005

המכון לחקר תולדות יהדות פולין וליחסי ישראל-פולין

המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב

בית שלום עליכם, תל-אביב

© מהדורה מעודכנת: תשע"ט / 2019

ראש דבר / פרופ' דוד אסף

בשמחה אני מגיש לפני הקוראים את התרגום העברי המוער לחלק השני של זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק. החלק הראשון, שראה אור במהדורה עברית בשנת 1998 וכותרתו מה שראיתי, התקבל בעין יפה, ורבו המעודדים והמזרזים להביא את מפעל התרגום וההדרה אל סיומו.

הופעת החלק הראשון עוררה התעניינות מחודשת בספרו הנשכח של קוטיק: החלק הראשון תורגם לאנגלית בידי מרגנית בירשטיין מירושלים וראה אור בשנת 2002 בארצות הברית במהדורה שבעריכתי.¹ החלק השני של הזיכרונות תורגם לאנגלית בידי לוקאס בְּרוּיְן מהולנד, והוא מזומן לכל דורש בדפי רשת האינטרנט.² שני כרכי הזיכרונות תורגמו גם לשפה הרוסית בידי מאיה אולנובסקיה מירושלים. תרגום זה מצוי אף הוא ברשת האינטרנט ובעתיד יראה אור בהוצאת ‘גשרי תרבות’ (ירושלים-מוסקבה).³ תחושת סיפוק של מי שהתחיל במצווה ועתה זכה לגומרה מלווה אותי אפוא עם צאת החלק השני בלבוש עברי.

כמעשה החלק הראשון כן מעשה החלק הזה. מאומה לא היה קורה בלא עזרתה, מסירותה וחוכמתה של אמי היקרה, רחל קרונה, שנענתה לבקשתי והכינה תרגום ראשוני של הזיכרונות מיידיש לעברית והניחה בידי למלא אחריה במלאכת הבדיקה והאימות, הניסוח המחודש, העריכה והפירוש. שותפות בין-דורית זו ממלאת אותי שמחה וגאווה ואני רואה בה זכות גדולה שנפלה בחלקי. מה רבה הייתה אפוא התרגשותי, ואין צריך לומר תדהמתי, כאשר רק לאחר שראה אור החלק הראשון של הזיכרונות התברר לי כי גורל מוזר מקשר בין משפחתי מצד אמי ובין יחזקאל קוטיק: בין שתי מלחמות העולם מצא סבי המנוח, ישראל צבי בלומברג, את פרנסתו בחנות צנועה לממכר ספרים וטליתות שכתובתה הייתה רחוב נאלווקי 31, ורשה. בכתובת זו בדיוק ניהל קוטיק את בית הקפה המפורסם שלו…

ספרו של קוטיק הוא נר דלוק, שבכוחו להאיר במשהו את עולמם הקסום של יהודי מזרח אירופה, עולם שהוא כה קרוב אלינו וכה רחוק מאיתנו. לוּ יהי בו, בנר זה, גם זיכרון לנשמתם המעונה של סבַי וסבתותי, דודַי ודודותי, שחייהם נגדעו באכזריות בידי מרצחים וכלו באש משרפות. מעולם לא פגשתים, אך דמותם ניצבת לנגד עיני.

בשנת תשס"ב נסתלקו לבית עולמם, שבעֵי חיים ושנים, דודי האהוב והיחיד יעקב ינון (בלומברג) ורעייתו דבורה (לבית מובשוביץ). שניהם גידוליה של יהדות פולין הציונית – זה מוורשה וזו מלודז' – אשר נטעו אוהלם בארץ ישראל עוד קודם לחורבנה של פולין. כאן בנו את ביתם החדש והולידו בנים ובני-בנים, ולי היו מעין סבא וסבתא. ‘דוֹד יעקב’ היה קורא נלהב של מחקרַי וספרַי, שואל כעניין ועונה כהלכה, במאור פנים, בטוּב לב ובהומור נלבב. זיכרונות קוטיק, ששוחחנו עליהם לא פעם אחת, עוררו בו געגועים רדומים אל בית הוריו שלו, אל אותם כרכים ועיירות ואל היהודים של ימים עברו. אני מבקש להקדיש ספר זה לזִכרם.

זה המקום להודות בענווה למורים, לעמיתים ולחברים שקראו את כתב היד של החלק השני, העירו את הערותיהם, הציעו את הצעותיהם, תיקנו ושיפרו. בראשם, ידידי אברהם נוברשטרן, שליווה את עבודתי מהחל ועד כלה, חיזק את ידי בעצה ובתבונה, ואף טרח והשווה תרגום למקורו והצילני מפח יקוש. תודה גם ליהושע מונדשיין שהחכימני בביקורתו השנונה; לאסתר גולדנברג, שהעירה ותיקנה; לאיתן בן-נתן וליהודית שרגל שערכו בטוב טעם ודעת. הספר רואה אור בזכות שיתוף הפעולה הפורה בין המרכז לחקר התפוצות שבאוניברסיטת תל-אביב ובין בית שלום עליכם, ויבואו מוסדות אלה, עובדיהם וראשיהם, על התודה ועל הברכה. תודה גם לבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב על תמיכתו. כתמיד היו לי בני משפחתי – רעייתי שרון, וילדי אבישג, נטע, הלל ומישאל – מקור תמיכה ועידוד. באין די מילים אסתפק בתודה היוצאת מן הלב.

תם ולא נשלם. במבוא לחלק הראשון הבאתי ראיות לכך, שקוטיק חיבר גם חלק שלישי לזיכרונותיו, ולפחות שישים וחמישה עמודים מתוכו נדפסו.⁴ כתב היד והעמודים שנדפסו אבדו ולפי שעה אינם בידינו, ואין לנו אלא לסיים בהבעת תקווה, שביום מן הימים יתגלו הדפים הנשכחים, בארכיון או בעליית גג, ואוצר הזיכרונות של יהודי מזרח אירופה יתעשר בפרקים נוספים מקורות חייו של יחזקאל קוטיק, מספר הסיפורים המופלא.

דוד אסף

תל-אביב תשס"ד

מבוא: “לנדוד, לנדוד, לנדוד”: נדודים, עיירה ומשפחה בעולמו של יחזקאל קוטיק

נדודים, זה מזלנו! רק עם ספר זיכרונות ביד. לזכור הכול, לרשום ולזכור! על שחר ההיסטוריה יכתבו מלומדים, אך על הימים הקרובים יכתבו אנשי שֵׁיבָה.

לא בדרך ‘ספרותית’ מדי, לא בדרך מלאכותית. פשוט לספר סיפור, כדבר איש אל רעהו, כמו שאנו מספרים לעצמנו ולנכדינו.

כמו ה’זיכרונות' של יחזקאל קוטיק…⁵

א. יחזקאל קוטיק כיהודי נודד

כמו בחלק הראשון של הזיכרונות, אשר כותרתו, ‘מה שראיתי’, נלקחה מתוך דברי ההקדמה שכתב המחבר עצמו, כן הכותרת ‘נע ונד’, המיטיבה לאפיין את תוכנו של החלק השני, נלקחה מדבריו של קוטיק בהקדמתו לחלק הזה:

הנה עתה, בחלק השני, אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.

אכן, עיקר העלילה בספר שלפנינו הוא תיאור נדודיו של קוטיק, ניסיונותיו הכושלים למצוא פרנסה נאותה אגב החלפה בלתי פוסקת של מקצועות ועבודות, ובייחוד מאמציו הנואשים למצוא את האיזון הנכון בין כורח הפרנסה ובין התשוקה להשכלה ולחיי רוח. בין תחנה לתחנה צצים על בימת חייו ועולים ומתחלפים לנגד עיני הקורא עשרות טיפוסים – בני משפחה וידידים, צדיקים וחסידים, רבנים ולמדנים, אצילים ואיכרים, בנות אצולה פולניות ונשים יהודיות, עגלונים ומלמדים, סוחרים וחוכרים, עשירים ואביונים, עסקני ציבור וגומלי חסדים, משכילים וסטודנטים. הצטרפותם יחד היא המרכיבה את הפסיפס עתיר הצבעים של יהודי מזרח אירופה בתקופה ההיא.

תולדות חייו של יחזקאל קוטיק (1921–1847), אופי זיכרונותיו ודרך התקבלותם והשפעתם נדונו בהרחבה במבוא לחלק הראשון, בלוויית תיאור קצר של תוכן החלק השני.⁶ חזקה על המעיין בחלק זה, שגם חלקו הראשון של הספר עומד לפניו, ועל כן טבעי הוא שדברי המבוא כאן יהיו קצרים ומדודים ועיקרם הרהורים על כמה שאלות יסוד העולות מתוך קריאת שני חלקי הספר בשלמותם.

החלק השני נפתח בשנת 1867, עם נישואיו השניים והמפתיעים של סבא אהרן-לייזר, והוא מסתיים בשנים 1882–1881, עם פטירתם של האב והסב בזה אחר זה. אולם הצגת המסגרת המשפחתית כמקשרת בין פתיחת הספר ובין סיומו היא מלאכותית ומאולצת ואינה אלא תכסיס ספרותי. אמנם, נוכחות המשפחה מורגשת גם בפרקים אחרים בספר, אך למעשה אין היא ממלאת תפקיד מרכזי בחייו של קוטיק או בעיצוב עלילת זיכרונותיו ואינה משמשת עוד יסוד מלכד.

במרכז החלק הראשון עמדה העיירה קאמניץ-ליטבסק, שעל בימתה פעלו דמויות מבני הדור שקדם לקוטיק. במרכז החלק השני ניצב על הבימה, חשוף לעיני כול, המחבר עצמו, בדרך כלל לבדו, ואת חייו, לפחות כפי שהם משתקפים בזיכרונותיו, מניע ודוחף חוסר המנוח הקיומי שבו הוא נתון. לתחושה זו נתן יחזקאל קוטיק ביטוי פעמים רבות בזיכרונותיו, והיא מתמצית היטב בהרהוריו ערב נסיעתו לוורשה בשלהי שנת 1867: “אין מיר האָט זיך גענומען דערוואַכן דער גלות-ייִד: וואַנדערן, וואַנדערן, וואַנדערן…” (התעורר בי היהודי הגלותי: לנדוד, לנדוד, לנדוד… [פרק שלישי]).

יצר הנדודים – הקול הקורא, הדחף שאינו בר-כיבוש, שלעתים היה כורח שנכפה על המחבר בנסיבות הזמן והמקום אך בדרך כלל נבע מתוכו – יצר זה הוא המפתח העיקרי להבנת עולמו של קוטיק ועולמם של רבים מבני דורו. בנו בכורו של קוטיק, אברהם-הירש (1933–1867), מצא גם בו עצמו תכונה זו, ואת זיכרונותיו שלו פתח במילים: “אני שייך לדור הנודדים. מאז שנות ילדותי אני נודד: בתחילה עם הורי, ואחר כך לבדי” (נספח ב). ואולם אברהם היה בן לדור השני של הנודדים, ואילו יחזקאל האב חווה את הנדודים באופן עמוק, ראשוני ומטלטל.

בחלק השני נפרשת אפוא לפני הקורא מסכת מרתקת ויוצאת דופן של חיי נדודים, הנמתחים על פני אחוזות כפריות וחקלאיות קטנות ונידחות ברוסיה הלבנה (ואכנוביץ', מַקַרוֹבצי, קוּשֶׁלייֶוֶה), עיירות וערים בפולין וברוסיה (ביאליסטוק, קריניק, גרודנה, בריסק, חרקוב) וכרכים הומים (ורשה, קייב, מוסקבה). המתח בין שלוש תבניות היסוד של ההתיישבות היהודית במזרח אירופה – ה’יישוב' הזעיר והמבודד, העיר הגדולה וההומה והעיירה שבתווך – טבע חותם מכריע בהתפתחותה של החברה היהודית במחצית השנייה של המאה הי"ט. ה’יישובים', ובאותה תקופה גם רוב העיירות, ייצגו את הישן – יציבות רגועה ושוקטת אך גם קיפאון ושוּליוּת תרבותית;⁷ ואילו הערים הגדולות והכרכים ייצגו את החדש – דינמיות ותסיסה חברתית ותרבותית אך גם ניכור וחומרנות. מתח אותנטי זה, שמַבָּעים רבים לו בספרות הזיכרונות ובספרות היפה, הוא גם המתרוצץ כל העת בנפשו המיוסרת של קוטיק, הקרוע בין שני עולמות. קוטיק נודד בכפייתיות ממקום למקום ומתחרט בלא הרף על בחירותיו ועל החמצותיו.

זמן לא רב לאחר שמאס באורח חייו – חיי פונדקי זעיר באחוזת מקרובצי הסמוכה לגרודנה – ויצא בלב מלא תקווה לפתוח דף חדש ולהיות איכר ביישוב הנידח קושלייוה, הוא נמלא חרטה ותסכול בגלל המציאות החדשה שנקלע אליה: “ובזוכרי את תענוגותיה של מקרובצי, את החופש, את הידידים והמכרים היקרים והנלבבים שהשארתי שם, היה לבי שותת דם מרוב צער ועוגמת נפש, עד שרציתי לקרוע את עצמי לגזרים. לשם מה היה עלי לנדוד משם לכאן?” (פרק שנים-עשר). כך בדיוק קרה גם לאחר שנטש את קושלייוה ונדד לקייב, והוא שוב חדור תקווֹת שווא שהפעם הזאת ישתנה גורלו לטובה. כוח המשיכה של העיר הגדולה כבר הביאוֹ קודם לכן לידי עימות עקרוני עם סבו, ‘החייל הוותיק’ של העיירה הישנה:

מה מושך אותך כל כך לעיר? מה אתה חושב שתמצא שם? רבים שם על כל גרוש ומתקוטטים על פרנסה. נחיה ונראה – עוד תתחרט שעזבת את יערות קושלייוה. לוותר על פריץ שכזה וללכת? יש לך מושג מה זה למצוא פרנסה בעיר? (פרק שישה-עשר).

הסבא ניבא, כמובן, את מה שעתיד היה לקרות. קוטיק התאכזב מיד מן המפגש עם העיר, ובמרירות האופיינית לו תלה את האשם בחוסר שיקול הדעת שלו, בפזיזותו ובמזלו הרע:

הנה הגעתי, אני פה, וקייב ממש מחכה לי. החלפתי את קושלייוה בעיר גדולה, והרי לך… מיד, בתוך רגע, תקף אותי יאוש נורא ודיכאון. חשתי כאדם שהתעוור לפתע. מה עשיתי? איך יכולתי לזרות לרוח חיים מבוססים כל כך שהיו לי? איך העזתי? איך אצליח לפרנס עכשיו אשה וילדים? ובכלל, איך אני, יהודי כפרי, העליתי על דעתי להתפרנס בעיר גדולה והומייה? מי זקוק לי פה? מי מחכה לי? מי מעוניין במציאה גדולה כמוני? (פרק שישה-עשר).

בניסוח וידויי אחר, שאף בו ניכרת המוּדעוּת להבדל שבין העיר לכפר, סיפר: “וכך החלה מסכת חיים קשה, רצופה חרטות, אסונות, צער, שברון לב, ייסורים, שבעיר גדולה בולטים יותר ומכאיבים יותר מאשר בכפר” (פרק שבעה-עשר).

רגשות דומים של יאוש וחרטה עולים אצל קוטיק גם בפרקי נדודים אחרים: “הרגשתי זנוח ומיותר בעולם,” הוא מעיד על תחושתו כשהחליט לעזוב את מוסקבה, “כמו מישהו שמגורש מדלת הבית. החלטתי לחזור לקייב” (פרק עשרים ושלושה). הסמל לתחושת הכישלון וחוסר המזל המלווה אותו כצל הוא פרוסת הלחם המרוחה בחמאה, שמידיו היא נופלת תמיד וצִדה המרוח כלפי מטה – “מיט דער פּוטער אַראָפּ” (פרקים שלושה-עשר, תשעה-עשר).

קוטיק ידע היטב כי חוויית הנדודים אינה רק עניינו הפרטי ואינה קשורה רק באופיו ובמזלו הרע, אלא היא חוויה המעצבת את דיוקנם ההיסטורי של רבים מבני הדור והיא המבחינה בין דורו ובין דור הוריו. בדרכו מקייב לחרקוב על ספינת קיטור העושה את דרכה בנהר הדנייפר, מצא את עצמו מהרהר בעצב תהומי בהבדל שבין חייו שלו ובין חיי אבותיו:

כל הדרך הייתי עצוב ומהורהר. לבי נקרע מגעגועים לקייב […] לעתים קרובות חלפה בראשי המחשבה, שחייהם של הורי היו טובים מחיי. הם גרו במקום אחד, גידלו את ילדיהם, חיו בשלווה, לא התגלגלו בדרכים, לא נדדו ולא טעמו מן החוויות הקשות כל כך, שזיכרונן הציף את לבי בשעה שהספינה שטה (פרק עשרים).

ב. התקבלות החלק השני

החלק השני של הזיכרונות ראה אור בפעם הראשונה באמצע חודש נובמבר 1913.⁸ אמנם, בשער הספר צוינה שנת ההדפסה תרע"ד–1914, ואולם מודעות על הופעתו נדפסו בעיתונים היהודיים עוד בראשית דצמבר 1913. הפרסומת הטובה ביותר לספר היא הספר עצמו – הדגיש באחת המודעות המוציא לאור הוורשאי א' גיטלין – וציין כי בספר מובא אחד התיאורים המרשימים ביותר של הפוגרומים שהיו בשנות השמונים.⁹ קוטיק וגיטלין, שהתרפקו על ההתלהבות והחמימות שהתקבל בהן החלק הראשון של הזיכרונות, הופתעו מן הסתם משהתברר כי הופעת החלק השני לא היכתה כל גלים. הספר התקבל בקול דממה דקה וכמעט שלא נסקר ולא תואר בעיתונים.

קשה לדעת מדוע הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מן הספר. ייתכן שהיא נבעה מתחושת רוויה מסוימת, שכן קוטיק וזיכרונותיו נדונו בהרחבה על סמך החלק הראשון. אין לשכוח שהחלק השני ראה אור שנה אחת בלבד לאחר שהופיע החלק הראשון, ולמן דצמבר 1912 ועד ספטמבר 1913 נדפסו בעיתונים חשובים ביידיש לפחות שש ביקורות רחבות יריעה על החלק הראשון.¹⁰

אולם ביחס הזה השתקפה בוודאי גם תחושתם של קוראים ומבקרים, שהמחבר אכזב ושלא עלה בידו לחזור על הישגו בחלק הראשון ולמלא את הציפיות שתלו בו. הבולט במאוכזבים היה שלום עליכם, שמאז שקרא את החלק הראשון עודד את קוטיק והמריצו להוסיף ולכתוב.¹¹

מנקודת מבטו של קורא בן ימינו קשה למצוא הבדלים של ממש בין שני החלקים: יד קלה אחת היא שעיצבה את ה’גיבורים' ואת ה’עלילה' בשני הכרכים והיא גם זו שהעניקה טון ספרותי-אמנותי וסגנוני-לשוני אחיד לשניהם. אין גם כל הבדל בחשיבות ההיסטורית-התרבותית הנודעת לתוכן הספרים. כדי להבין את פשר תחושת האכזבה שליוותה את הופעת החלק השני, ראוי לנסות ולקוראו מנקודת מבטם של בני זמנו.¹²

גיבורי החלק הראשון היו בני דור האבות – סבו וסבתו של קוטיק, אביו ואמו ובני גילם – שרקע חייהם היה ה’עיירה', אותה ישות מוחשית ועולם חווייתי שהתגלמו מבחינתו של קוטיק בעיירת הולדתו קאמניץ-ליטבסק. בחלק הראשון היה קל למצוא ייצוג מלא, נאמן וחי של אותו עולם שהקוראים בני דורו של קוטיק זיהו כבר כעולם ישן, ורבים מהם יכלו לחוש הזדהות מלאה או חלקית עם הנוסטלגיה החמימה שקרנה מתוכו. התחושה שהצליח קוטיק להנחיל בחלק הראשון – בוודאי באופן בלתי מוּדע ולא מתוכנן מראש – הייתה, שהרקע המשפחתי והסביבתי שבו צמח דומה מאוד לרקע חייהם של רבים מקוראיו. שלום עליכם, מעריצו הגדול של קוטיק, כתב לו בפירוש:

שמע נא, איכשהו נדמה לי, שהמשפחה שלך היא משפחתי שלי (וכך חש, מן הסתם, כל קורא). אני מכיר את סבך, אהרן-לייזר, ואת סבתך בֶּיילֶה-רַשֶׁה, ואת אביך החסיד משה, ואת כל דודיך ודודותיך, ואפילו את האיסְפְּרַאווניק ואת האַסֶסוֹר ואת כל הפריצים, הטובים והרעים, ואת המלמדים, ואת החסידים, ואת המתנגדים, ואת הרופאים, ואת הרב […] ואת כולם כולם! כולם חיים וקיימים, אני מכיר את כולם […] אני נשבע בהן צדקי, שבכיתי יחד עם כולם שעה שסבך בירך אתכם בערב יום כיפור, ובשעה שנפטרה סבתך הצדקת והונחה על קרקע הבית וסבא התעלף מאה פעמים. הלוואי שנזכה כבר לישועת ישראל, כמו שעיני זלגו דמעות! ולא בגלל שמישהו הלך לבית עולמו – ריבונו של עולם! כמה אנשים מתים בכל יום ובכל עת ובכל שעה! אבל הסבתא והסבא שלך – הם שלי, שלי, שלי!¹³

תחושת הזדהות כל כך עמוקה עם העבר לא יכלו עוד בני דורו של קוטיק לחוש עם קריאת החלק השני, שכן קוטיק העמיד בו את עצמו במרכז, ובפרטי פרטים תיאר את קורותיו, את נדודיו, את מעשיו ומחדליו שלו עצמו.

גורלו האישי של יחזקאל קוטיק היה בוודאי דומה במידה רבה או מועטה לגורלם של בני דורו, וממילא האמינות והדיוק ההיסטוריים בתיאוריו שבחלק השני רבים יותר מאשר בחלק הראשון. אולם למרבה האירוניה, זו אולי גם הנקודה שכשל בה; שכן דווקא משום כך נבחן קוטיק בעיני הקוראים בני דורו לא כסבא זקן המספר זיכרונות מן העבר ה’מיתי' הרחוק (אמנם רחוק רק לכאורה), אלא כמי שמתאר את חיי ההווה, את חייהם שלהם. כדי לתאר מציאות המוכרת כל כך טוב לקוראים נדרש קוטיק להפוך את עורו ולהיות ‘סופר’ ולא ‘מספר עממי’, להיות ‘היסטוריון’ ולא סתם ‘זכרן’ – תפקידים שלא הוכשר למלאם ועטרות שלא היה ראוי להתעטר בהן.¹⁴

מה שנתפש ככישלון וכחולשה בעיני בני זמנו עשוי להיחשב יתרון והישג בעיני קורא ביקורתי היום. המיוחד בספר אינו רק שפע המידע ההיסטורי והתרבותי שבו, אלא דווקא השתקפות עולמו הפרטי-האינטימי של מחברו – טרחן חביב ותמים, שלא היה מגדולי הדור ולא ממנהיגיו, לא הורה דרך לרבים ולא השפיע על מהלך האירועים, אלא חי ופעל בשוליהם ונסחף עמם. והרי הוא לנו ‘מנחם-מנדל’ בשר ודם, שבחייו הממשיים ובתלאותיו מתממשים הקווים הנלעגים, הפתטיים והסימפטיים של אותה דמות ספרותית בדויה.

את דמותו של מנחם-מנדל עטה קוטיק על עצמו ברצון ומדעת. במכתבו אל שלום עליכם באסרו-חג של פסח תרע"ג (1913) הודיע לו, שסיים לכתוב את החלק השני של זיכרונותיו, וגם הוסיף:

אגלה לך סוד, שבחלק השני של זיכרונותי אני מציג את עצמי כמנחם-מנדל אמיתי. לכן, מנחם-מנדל שלך יכול להיות חבר קרוב שלי. הוא באמת עמית שלי כמעט מבטן ומלידה. כשתקרא את החלק השני של הזיכרונות תראה בבירור שאני הוא מנחם-מנדל, ממש כך.¹⁵

החלק השני של הזיכרונות הוא בתמציתו סיפורו של מפסידן. קוטיק חושף את עצמו לפני קוראיו כאדם שנכשל כמעט בכל מהלך חשוב בחייו, אם מחמת טיפשות ואם מתוך תמימות, אם עקב נסיבות משפחתיות ואם בגלל מזל רע או כוח עליון. כך או כך, מרגע שיצא לרשות עצמו לא היה מסוגל עוד לפעול באופן עצמאי, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה רוחנית. חייו הושפעו תמיד ממאורעות ומכוחות שאינם בשליטתו.

קוטיק לא היסס לתאר בגילוי לב את המשברים הללו ולהציג את עצמו ככישלון מייאש. למעשה, זה עיקרו של הספר. אמנם, בדברי ההקדמה ניסה לרמוז כי גם אופיו – אדם “הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית” – הוא מעין תכונת דיוקן המאפיינת את היהודי המזרח אירופי. ואולם בזיכרונות עצמם אין הדבר ניכר. אדרבה, הם מבליטים את כישלונו האישי. קוטיק מוקף אנשים שלא כשלו ואף הצליחו למצוא ‘תכלית’, אנשים השונים ממנו לחלוטין באופיים, בערכיהם וביעדיהם – קוטיק הוא המיוחד, השונה, שאינו משתלב ואינו מסתדר בשום מקום.

הקורא המתלווה אל קוטיק בהרפתקאותיו השונות והמשונות, שבדרך כלל הוא נמלט מהן בעור שִׁניו, מגלה דמות אנושית מכמירת לב. קוטיק נכשל פעם אחר פעם, ובדרך כלל גם ידע מראש שייכשל. הוא חורק שן וממשיך הלאה באין ברֵרה. הוא אינו גיבור נועז העשוי לבלי חת, אלא ההיפך הוא הנכון – הוא מספר בגלוי לא רק על כישלונות כלכליים ומעשיים, אלא גם על פחדים ודאגות, על לבו שנפל, על איבוד עשתונות ותחושה של חוסר שליטה בנעשה, על בכי מר ועל יאוש עמוק ונוקב.

ג. העיירה כאֵם, המשפחה כעול

בחלק הראשון עמדה העיירה במרכז עולמו של קוטיק, כדבריו בפתיחת החלק השני: “באותה עת חשבתי שקאמניץ היא כל העולם כולו, ושאלוהים, היושב למעלה בשמים, מסתכל רק בנו, לתוך העיירה.” באמצעות הזירה העיירתית הצליח קוטיק לתאר את חוויות היסוד של היהודי המזרח אירופי בין שנות הארבעים לשנות השישים של המאה הי"ט. בחלק השני המצב משתנה והפרספקטיבה שונה: לעיירה ישנם עתה מימדים אחרים והיא גורם שולי בעיצוב גורלו של המחבר.

קאמניץ, עיירת הולדתו, כמעט שאינה נזכרת עוד, ובמרוצת חמש-עשרה השנים המתוארות בחלק השני לא טרח קוטיק לבקר בה אלא ביקור חטוף אחד (פרק אחד-עשר). המִנְסָרָה שמשתקפים ומשתברים בה האירועים הכלליים והחוויות הפרטיות אינה עוד המרחב המוחשי של העיירה, אלא המרחב התודעתי הפרטי של המחבר עצמו כאדם מבוגר ומפוכח, שאינו קשור עוד בטבורו למקום אחד.

לא מקרה הוא, שדימוי העיירה למעין אֵם אוֹמֶנֶת (alma mater), שממנה יוצאים ואליה חוזרים תמיד,¹⁶ נקשר בחלק השני לא לקוטיק הנודד והמתרחק, אלא לסבו אהרן-לייזר, שאינו עוזב את העיירה אלא לפרקי זמן קצרים ותמיד חוזר אליה. כבר בחלק הראשון הציג הסב את זיקתו אל העיירה כקשר שאינו יכול להינתק. כאשר הוצע לו לעבור לעיר גדולה כדי לממש בה טוב יותר את כישרונותיו, ענה “כי בשום אופן לא יעזוב את קאמניץ. כאן נחים אבותיו ואבות אבותיו, והוא עצמו כבר כמעט כילה כאן את ימיו. זה המקום שבו הוציא את מרצו ועלומיו. אפילו יתנו לו מיליונים, הוא את קאמניץ לא יעזוב.”¹⁷ שורות החתימה של החלק השני, המספרות על קבורת הסב באדמת העיירה שבה נולד, חי ומת, הן ביטוי מזוקק למשאלת ההתחברות עם “אבותיו ואבות אבותיו” באמצעות דימוי האדמה לחיק אימהי המעניק ביטחון ומנוחה:

את מנוחת הנצח מצא בבית העלמין של קאמניץ, באדמה הליטאית הענייה, במקום שנולד בו ושאהב כל כך. ובבואו לעצום לעד את עיניו הנבונות התחמם בוודאי דמו הקר מן המחשבה, אולי האחרונה בחייו, שגופו היגע ימצא מנוחה באדמתה השלווה והאימהית של קאמניץ… (פרק עשרים וחמישה).

כשם שמנקודת מבטו של הסבא הנאמנות לעיירה איתנה ואי אפשר לערער אותה, כן גם הנאמנות למשפחה. “כלל הברזל” שנקט סבא היה, שילדים, גם נשואים, חייבים לגור עם הוריהם בבית אחד גדול, “כולם יחד כמשפחה אחת”.¹⁸ בעיני הסב, המייצג המובהק של העולם הישן ההולך ונעלם, העיירה והמשפחה הן אפוא שלמוּת אחת וקשר שאין להתירו. אולם חזון תמים זה נופץ לרסיסים באכזריות בחלק השני, עם התפרקותו של שבט קוטיק הגדול ועם נטישת רוב בניו את העיירה. וכך חלק זה הוא גם סיפור הפרתה של אותה ברית בלתי כתובה בין המשפחה ובין העיירה.

טווח הזמן המתואר בספר, שבו מתעצבת ומתפתחת מודעותו של קוטיק לעצמו ולסביבתו, מוגדר על פי הכרונולוגיה המשפחתית-הפרטית הנקשרת היטב גם בכרונולוגיה הלאומית-הציבורית. הספר נפתח בנישואיו השניים של הסב ובראשית דרכו של קוטיק כמפרנס האחראי למשפחתו. ברקע אפשר לחוש באופטימיות שהתעוררה בראשית שנות השישים בקרב יהודי רוסיה בזכות הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני. המעלות והמורדות בחייו של קוטיק מוצגים על רקע אירועים ותמורות – מלחמת רוסיה וטורקיה, אנטישמיות סמויה וגלויה, עִיוּר מואץ ותיעוש, השכלה וחילוּן. גם מותם של האב והסב אינם אלא אסונות פרטיים הנוספים על סאת הייסורים הכללית ועל תחושות השבר והערעור הקיומי לאחר רצח הצאר בשנת 1881 והפוגרום בקייב.

החוויה הקולקטיבית נקשרת אפוא בחוויה הפרטית והמשפחתית. המשפחה בזיכרונותיו של קוטיק היא מוסד-על מחבק ועוטף, שאין לחמוק ממנו ומנציגיו הקרובים והרחוקים, הפזורים כמעט בכל מקום שהמחבר מגיע אליו. הספר נפתח, כאמור, דווקא בהתפרקות המשפחה שהייתה מלוכדת כל כך – הסב האלמן נושא אשה וניתק במהירות מילדיו ומבני משפחתו: “בתוך חצי שנה הצליח סבא להושיב כל אחד מילדיו באחוזה משלו. כולם נתפזרו ונתפרדו, וסבא רווה עתה נחת ועונג מאשתו האהובה ומבנותיה. מסביב הס! שקט ודממה… אין עוד ילדים” (פרק ראשון). גם האב נאלץ למצוא את פרנסתו בכפר נידח ושם קמל אט-אט בגלל הניתוק מן החצר החסידית שאליה היה קשור בכל נימי נפשו. “ברור היה,” סיכם קוטיק את התהליך הזה, “שהספינה הגדולה נשברה, וכל אחד נאחז לו בעצים ובקרשים המעטים שנותרו לפלֵטָה” (שם).

סיום הספר עם קבורת הסב בקאמניץ הוא בעיקרו תכסיס רטורי, שתפקידו ליצור רושם של סגירת מעגל וקישור בין שני חלקי הספר. למעשה, הוא מאפשר הצגה ברורה של רשת קווי האורך והרוחב המפלשים את היצירה השלמה והמצטלבים כל העת: העיירה – הנתונה במתח מתמיד של משיכה ודחייה עם העיר ועם הכפר; המשפחה – מעין קהילה מוקטנת, הכופה את עצמה על הפרטים המרכיבים אותה והנתונה במתח מתמיד עם אינדיווידואליזם, מרדנות ושאיפה לעצמאות שמבטאים יחידים בתוכה.¹⁹

העיירה כמעט שאינה משתנה והיא היסוד הקבוע שנשאר כשהיה, ואילו המשפחה היא היסוד הדינמי והמתפתח. המשפחה עשויה להתפרק לגורמים שונים ומשונים, ללבוש צורה ולפשוט צורה, אך היא שבה ומתאחדת במקום שבו נוצרה: המפגש המלכד בין האדם ובין תבנית נוף מולדתו. העיירה, על אף מחלוקות וסכסוכים קטנוניים הקורעים אותה מבפנים, מקרינה יציבות, רציפות, כוח רצון ויכולת הישרדות; המשפחה – בהתנתקותה מן העיירה, מן ה’לוֹקוּס' שהוא מקור חיוּתה וכוחה, כולה אומרת ניידות, ארעיות, התפרקות, חוסר מנוחה וחוסר הצלחה.

מרכזיות המשפחה בעולמו של קוטיק מעוררת תהייה גדולה על מהותו של מוסד זה בעיניו. לכאורה, תשומת לבו אינה נתונה לשאלה זו. המשפחה היא עובדת חיים הקובעת את גורלו, ובמסגרתה הכלכלית והחברתית הוא אמור לפעול בחיי היומיום. ההורים, נציגיה הבולטים של המשפחה, מלווים אותו כצל גם כשאינם נוכחים ממש, ויחסו אליהם נע בין הערצה לכעס.²⁰

בחינה מעמיקה של מוסד המשפחה, על ביטוייו בזיכרונות, מלמדת שהייתה בו בקוטיק מידה רבה של נכוּת רגשית. על פי רוב נתפשה המשפחה בעיניו מן ההיבט האנכי שלה, לשון אחר: קוטיק ראה עצמו חוליה מחוליותיה של שלשלת. מרגע שעמד ברשות עצמו והיה אחראי לפרנסת משפחתו שלו, התגלם בעיניו מוסד המשפחה בעיקר מן הצד התועלתני והטכני שלו – הייחוס הרבני הנעלה המשרת אותו בכמה הזדמנויות, או קרובי משפחה הפזורים בדרכו והעשויים לסייע לו במציאת פרנסה.²¹ ואילו ההיבט האופקי, הקשור במשפחתו הפרטית, באשתו ובילדיו וגם באֶחָיו ובאחיותיו, הוזנח לחלוטין מבחינה רגשית ומתואר רק אגב אורחא ולכל היותר במושְׂגֵי ‘עול’ ו’חובה'.

קוטיק אינו מתעניין כמעט בגורל אשתו וילדיו, ובוודאי לא בעולמם הרגשי והנפשי. הוא אינו מזכירם בשמותיהם ואפילו מספרם של הילדים אינו ברור: חמישה או שישה,²² ולא זו בלבד, אלא אינו חושף כמעט את רגשותיו כלפיהם. הוא אינו נותן את הדעת כלל לשאלות מטרידות רבות העולות בדעתו של כל קורא: כיצד נראו אשתו וילדיו? מה עשו כאשר נדד בדרכים וכיצד בילו את יומם? האם התגעגעו אליו והוא אליהם? כיצד גדלו והתחנכו? על כל אלה אין בזיכרונותיו מילה וחצי-מילה. תינוקו שנפל מן העריסה ומת ממחלת הטיפוס נזכר בקיצור נמרץ, ובעיקר כדי לתאר את אומללותו של קוטיק עצמו: “לאשתי ולילדים הוטב מעט, אבל אחר כך שוב עלה חום גופם. התינוק הקטן שבר את לבי ביבבותיו, אבל עד מהרה נפטר, ואת גופתו סילקו במהירות גדולה עוד יותר… שהחולים לא יראו ולא ידעו” (פרק ארבעה-עשר). הילדים האחרים אף הם נזכרים רק ברמזי אגב, וכאמור, לעולם בלי ציון שמם ובלי פרטים שכל אב היה גאה לשתף בהם את קוראיו.

יחסו אל אשתו לִיבֶּה (הוא נקב בשמה רק פעם אחת, בחלק הראשון) אומר אף הוא דָרשני. מעמדה בחייו, ומכל מקום בזיכרונותיו – הוא שולי. ביטוי עקיף לדבר יש בסיפורו על האושר שהציף אותו כאשר הביא לאחוזתו הנידחת צעיר למדן כדי שישמש מלמד לילדיו: “הייתי מאושר. ראשית, יש לי מלמד טוב; שנית, עכשיו יהיה לי עם מי לבלות בישימון הגדול של קושלייוה את ערבי החורף הארוכים והקשים” (פרק חמישה-עשר). אשתו אינה נזכרת כלל בגדר אפשרות סבירה להפגת השיממון הרוחני בלילות הארוכים…

במקרה זה, כנראה, אין לנתק את יחסו של קוטיק לאשתו מיחסו לנשים בכלל. לצד הערצה לדמויות נשיות חזקות,²³ הוא מציג נשים אחרות בדרך נלעגת: קלוֹת דעת, נהנתניות ומפונקות²⁴ או נוכלות קשוחות וחסרות מצפון.²⁵ לא פעם מנסח קוטיק הערות עוקצניות ופוגעות כלפי נשים בכלל וכלפי רעייתו שלו בפרט. ה“שיחה עם חייצ’ה על טבען של נשים ועל התעלפויות ועוויתות” (פרק שמיני) היא דוגמה אופיינית לזלזולו בנשים.²⁶

בהרהור גלוי לב במיוחד באשר לתחושותיו כלפי אשתו משתף קוטיק את קוראיו כאשר הוא מבכה בקייב את מְרִי-גורלו: “לעתים, ברגעים קשים כאלה, בכל זאת הייתי דן את עצמי לכף זכות: הרי יש לי אשה וילדים… התחתנתי מוקדם מדי… לאשה יש כוח גדול… אשה היא מכשול…” (פרק תשעה-עשר). האשה שעמה חלק קוטיק את חייו ואשר בחלק הראשון של זיכרונותיו כתב עליה “אשה כל כך יפה, ואני כל כך אוהב אותה, את כל חיי הייתי נותן לה,”²⁷ נתפשת בחלק השני לא עוד במונחים רגשיים, אלא בחזקת עול, מטרד ומכשול נוסף המונע ממנו מלהגשים את יעדיו.

קשה לא פחות להבין את ההתנכרות, לפחות בזיכרונות, אל בני משפחתו האחרים ובייחוד אל ילדיו. אין בידינו תשובה ממשית לתמיהה זו ואין לנו אלא לשער השערות. מבחינה זו יש חשיבות רבה לעיון בזיכרונותיו של אברהם, בנו הבכור של יחזקאל קוטיק. בשנת 1925, כאשר שהה הבן בניו-יורק, הוא פרסם ספר זיכרונות ביידיש ושמו: דאָס לעבן פֿון אַ אידישן אינטעליגענט (חייו של אינטליגנט יהודי). הפרק הראשון עוסק בילדותו, והוא מובא בנספח ב. והנה מתברר שאטימותו הרגשית של האב היא גם נחלתו של הבן. אברהם קוטיק, שהקדיש את ספרו לאמו המנוחה (ולא לאביו שנפטר רק ארבע שנים קודם לכן!), חיבר את זיכרונותיו שלו כאילו מעולם לא כתב אביו שני כרכי זיכרונות שזכו עם פרסומם להוקרה ולהערכה. הוא לא הזכירם ולו במילה אחת, ולא זו בלבד אלא הצליח ליצור את הרושם שלא קרא בהם כלל. אין צריך לומר ששמו של אביו אינו נזכר במפורש בספרו.

ההתעלמות ההדדית הזאת אולי מלמדת על השקפה מסוימת באשר לשאלה כיצד ראוי לכתוב זיכרונות. זיכרונותיהם של האב ובנו הם מן הסתם ביטוי לגישה התובעת מן הכותב להתעלם מיסודות המביעים קשר רגשי כלפי בני משפחה קרובים ולכל הפחות לעקר אותם.²⁸ ואולם ייתכן שאין זו רק תפישה ספרותית, אלא ביטוי לקו אופי שניחנו בו בני משפחת קוטיק.

מזיכרונות הבן עולה שהיה נער מופנם ובעייתי. ילדותו ביישובים הכפריים כפתה עליו הסתגרות חברתית. משחקים או חברים לא היו לו, והנפש היחידה שיכול היה לשוחח עמה הייתה המשרתת ולא אביו או אמו. בגילוי לב ציין אברהם – שמצעירותו היה פעיל בקרב חוגים מהפכניים – כי הפער בין דורו הרדיקלי ובין דור הוריו השמרני היה יותר מפער דורות רגיל. תהום נפערה ולא היה אפשר לגשר עליה: “ההורים לא התערבו בחיינו. הם היו משוכנעים, שברגע שמסרו את ילדיהם ללימודים בגימנסיה הם עשו את כל המוטל עליהם… להתעניין בלימודינו לא היה בכוחם. למדנו דברים שלא היה להם מושג עליהם ובשפה שלא הייתה מוכרת להם כלל. אנחנו וההורים היינו שני עולמות תחת קורת גג אחת וכל אחד חי את חייו שלו.”²⁹

יחזקאל קוטיק, שהתחיל לחבר את זיכרונותיו באמצע שנות השישים לחייו, נחשב באותה עת בעיני עצמו ובעיני סביבתו לאדם זקן. יש להניח שבעיניו היה זה מיותר ‘לבזבז’ אנרגיה ספרותית על תיאור יחסיו עם ילדיו הקטנים, שממילא כבר היו גדולים ועמדו ברשות עצמם ועולמם הרגשי היה שונה כל כך מעולמו. לבחירתו מדעת להעמיד את עצמו במרכז החלק השני היה מחיר. קוטיק נכבש, אולי בלי משים, לעמדה של כותב אגוצנטרי, שאינו נותן דעתו על סביבתו הרגשית הקרובה ועל צרכיה ומתרכז אך ורק בעצמו. ייתכן אפוא, שהתעלמותו של אברהם מאביו והימנעותו מלהזכירו בשמו בזיכרונותיו שלו הן ‘פעולת תגמול’ ספרותית על בריחתו של האב ועל אנוכיותו.³⁰

ד. השטעטל: מציאות ודימוי

המונח ‘שטעטל’, שבו בחר קוטיק לתאר את עיירתו (ובלשונו בהקדמה לחלק הראשון: “אַ קליין כאַראַקטעריסטיש שטעטל”), נעשה רב-משמעי ומעורפל עוד בימיו. מה הוא בדיוק שטעטל זה?³¹

מנקודת מבט היסטורית-חברתית הכוונה היא למרחב פיסי המזוהה עם מאות עיירות – קטנות, בינוניות או גדולות – ברחבי מזרח אירופה, שמאות שנים של חיי יהודים טבעו בו חותם ‘יהודי’ אופייני ומובהק.³² בּוֹלטוּת זו הייתה גלויה לעין כול, ובייחוד מבחינת הדומיננטיות הדמוגרפית. עיירות אלה, שלעתים חיו בהן הרבה יותר יהודים מלא-יהודים, היו צורת ההתיישבות היהודית הנפוצה ביותר בפולין, בגליציה ובתחום המושב הרוסי לפחות עד ראשית המאה העשרים. הן התארגנו בצורת קהילות אוטונומיות בעלות מוסדות דת, הנהגה, שיפוט, סעד ורווחה, שבהווי חייהן נשענו על מסורת עתיקת יומין ובכלכלתן התבססו על מאפיינים ייחודיים, שעיקרם (לפחות עד שנות השישים של המאה הי"ט) השתלבות בחברת המעמדות הפולנית, בעיקר בעסקי אשראי, חכירה ותיווך בין אצילים לאיכרים, או הספקת שירותים לתושבי העיירה וסביבתה. צורת ההתיישבות העיירתית לסוגיה הובחנה בבירור מן הכפרים שבהם התגוררו משפחות יהודיות ספורות, וכמובן מן העיר הגדולה ומרובת האוכלוסין.

קוטיק ידע עיירה מהי ומה בינה ובין עיר או כפר, אלא שבזיכרונותיו לא תמיד דקדק בהגדרות סמנטיות.³³ עיירתו קאמניץ, שעל פי כל אמת מידה הייתה עיירה בינונית, מתוארת לאורך ספרו במונחים מתחלפים: ‘שטעטל’ (עיירה) ו’שטאָט' (עיר). ערבוביה זו אינה קשורה רק בחוסר עקיבות או בחוסר דיוק. דוברי יידיש הבחינו הבחנה ברורה בין עיר גדולה (‘גרויסע שטאָט’) ובין כפר (‘דאָרף’ או ‘ייִשוב’) או עיירה (‘שטעטל’), אך לא בין עיירה גדולה ובין עיירה בינונית.

על אף ההבדלים הפיסיים הגלויים בין עיירה גדולה ובין עיירה בינונית, כונו שתיהן בדרך כלל בפי דוברי יידיש ‘שטעטל’. לאמיתו של דבר, עיירה גדולה לא הייתה שונה בהרבה מעיר קטנה (‘שטאָט’) או מעיר מחוז (‘פּראָווינצשטאָט’) – בשלושתן גרו במאה הי"ט כמה אלפי יהודים, וההבדל הממשי לא היה במספר התושבים, אלא בכך שבעיר קטנה או בעיר מחוז היו גם מוסדות ציבוריים וממשלתיים כמו בית משפט, בית סוהר או בית דואר, ומוסדות חינוך מודרניים כמו גימנסיה.³⁴

קוטיק כתב את זיכרונותיו בשנים 1913–1912, ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא ישב בוורשה, בכרך ההומה אדם והמון יהודים, וידע היטב, שלמן שלהי המאה הי"ט רבים מיהודי מזרח אירופה גרים בערים גדולות ובכרכים וחשופים למגוון הבעיות החברתיות והכלכליות שנוצרו בעקבות העיור המואץ.³⁵ באותה עת ומנקודת מבט אוּרבּנית-מודרנית זו, כל צורת התיישבות יהודית שאיננה דומה לעיר המודרנית, שבה חיו עשרות אלפי יהודים, או לכפרים, שבהם חיו משפחות יהודיות ספורות, נתפשה כ’שטעטל'.

קוטיק כתב על העיירה עוד קודם שטושטשו כליל הגבולות שבין מציאות היסטורית לדימוי, אך הוא עצמו תרם במידה רבה לטשטוש הזה. לכאורה הוא כתב רק על השטעטל שלו, על קאמניץ המסוימת, אך בד בבד זיהה אותה גם כ“עיירה קטנה אופיינית”, שסיפור גוויעתה זהה לסיפורן של עיירות אחרות. מנקודת מבטו, סיפורה של העיירה הוא בבחינת שירה ש“נָדַמָּה ואיננה” ואין לה עוד סיכוי להתחדש נוכח אימי הרדיפות ברוסיה וגלי ההגירה לאמריקה: “העיירות היהודיות החינניות, שהיו חלשות יותר מן הערים היהודיות, היו הראשונות לגווע…”³⁶

זו, כנראה, נקודת הזמן שבה התחיל להתגבש דימוי השטעטל לא רק כישות פיסית מוחשית המתוחמת בגבולות ברורים, אלא גם כסמל העבר, כמחוז געגועים וחפץ. אכן, מנקודת מבט פולקלורית-עממית החל אז מיתוס השטעטל להתעצם: העיירה נתפשה כמין הלך רוח, חוויה או מצב תודעה, שאינם קשורים רק ב’מקום' או ב’חלל‘, אלא גם בנפש, שאינם קשורים רק בגיאוגרפיה הפיסית, אלא גם בגיאוגרפיה הרוחנית. מכאן ואילך זוהתה העיירה בידי אוהביה ומבקריה גם יחד עם החברה היהודית המסורתית, עם אורחות חייה ועם ההווי ה’ישן’ שנוצר בה.

עיקרון ‘שלילת הגלות’, שהנחילו אבות הציונות לנוער החלוצי בגולה ולילידי הארץ, תרם אף הוא לייצוגה המסולף של העיירה. ברוח הביקורת הגורפת של ספרות ההשכלה זוהתה העיירה כבית היוצר לאורח החיים ה’גלותי‘, שהוא גרוטסקי ועלוב מעיקרו. אך בעוד שמבקריה של העיירה היו בעצמם בניה, וזו, על אורותיה וצלליה, הייתה מוכרת להם בצורה אינטימית, ולפיכך היה זה קטרוגם של בני משפחה שלבסוף מתפייסים, הרי ש’במעבר בין דור האבות לדור הבנים נשתבשה הבנת הצפנים שבהם כתבו הסופרים’:

הבנים קראו את מנדלי וברנר כפשוטם: הביקורת שהפנימו לא התמתנה על ידי חוויות חיים ומפגש עם אנשים בשר ודם, ואף לא על ידי ההבנה שהתמונה המוצגת בספרות איננה בבואת המציאות אלא ההשתקפות המעוקמת שלה. לגביהם הבטלנים של כסלון אפיינו את העיירה היהודית כפי שהייתה, על עליבותה, פרנסות האוויר שלה, חולשתה כנגד הגוי, ניתוקה מן החיים הטבעיים.³⁷

זיהוי פשטני זה – בין אם הוא מבוסס על נוסטלגיה או אידיאליזציה, בין אם על תחושות התנשאות ובוז כלפי סמל – גרם לעיוות היסטוריוגרפי וחינוכי, לראייה חד-מימדית של יהדות מזרח אירופה ושל התמורות העצומות שחלו בכל איבריה בתהליכי המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, ולחוסר הבנה של המורכבות, הריבוד והגיוון האנושי, התרבותי, הדתי והחברתי העצום שאפיין את בניה ואת מקומות מושבם.

לייצוגה המונוליטי של יהדות מזרח אירופה באמצעות מיתוס השטעטל תרם יותר מכול זיכרון השואה והחורבן הנורא. וככול שאנו מתרחקים בזמן, כן הולך המיתוס ומתעצם ומוצא את ביטוייו בספרות היפה לסוגיה, באמנות הפלסטית, במוסיקה, בסרטי קולנוע וטלוויזיה ובתקשורת ההמונים. המחזמר ‘כנר על הגג’, קריאה פשטנית ביצירותיהם של שלום עליכם או יצחק בשביס זינגר, התבוננות שטחית בציוריו של מארק שאגאל או בתמונות שצילם רומן וישניאק והאזנה למוסיקת הכּלֵיזמרים הזוכה להתחדשות מפתיעה בשנים האחרונות – כל אלה הם מסימניה של פריחת מיתוס העיירה בדור האחרון ושל התעצמות הגעגועים אל העולם המיוצג בו. ועוד, בשנים שלאחר השואה התפרסמה ספרות זיכרונות אישית רבת היקף, פרי עטם של ניצולים ועקורים, ולצדה מאות ספרי זיכרון ועדוּת, פרי התארגנויות ספונטניות של בני המקום, שביקשו להנציח את קהילות ישראל שחרבו. הקהילות, תולדותיהן והווי חייהן מצטיירות בספרות זו, בדרך כלל, באור תמים והרמוני.³⁸

כל אלה תרמו את תרומתם, לא בזדון חלילה, לעיצובו של זיכרון קולקטיבי בדוי על השטעטל, ליצירת תפישה אחדותית, הגורסת כי כל העיירות היו דומות זו לזו ונוצרו באותה תבנית – הִכרת אחת, הכרת את כולן³⁹ – ולזיהוי השטעטל עם יצירה מלאכותית, קיטשית ודביקה שלא הייתה מעולם. מיתוס השטעטל נעשה מסמן כמעט בלבדי של כלל תרבותם החומרית והרוחנית של יהודי מזרח אירופה מראשית ההתיישבות בפולין ועד השואה.

יפים דבריו של הסופר הנערץ הלל צייטלין לבטא לא רק את היחס הרגשי העמוק כלפי העיירה, אלא גם את חלקו של איש הרוח בכינון המיתוס ובטשטוש הדיון ההיסטורי-הרציונלי. צייטלין, יליד עיירה קטנה בפלך מוהילב, נדד אף הוא בעיירות ובערי תחום המושב ולבסוף קבע את מקומו בוורשה ובה גר משנת 1906 ועד שנרצח בשנת 1942, בדרך למחנה המוות טרבלינקה.

בשנת 1919 חיבר צייטלין מסה מרגשת על עיירת נעוריו והציע בה אמת מידה שונה וכמעט מיסטית לבחינת העיירה. “העיירות הידועות” אכן גוועו מכבר ואיבדו את צלמן ואת ייחודן. ואולם בניגוד לקוטיק לא תלה צייטלין תופעה זו בהגירה לאמריקה או בשנאת ישראל, אלא בקִדמה ובאורבניזציה: מסילות הברזל והדרכים הסלולות הן שהוציאו את העיירות מבדידותן והביאו אל פתחן את העיר הגדולה והמנוכרת. נותרה רק ישות אמורפית ומרוחקת, מעין שמורת טבע, שאותה כינה “העיירה הבודדת”. שם היה הכול ‘אחר’ – השמים, האור, ימות החול והמועד, הרחובות והבריות – ואל עיירה זו הבודדת הוא נושא את נפשו המתגעגעת, נפש המשורר המיוסרת והלכודה בין חומות העיר:

הרחק הרחק מן הדרכים הכבושות והנתיבות הרחבות, הרחק הרחק מן ה’עיירות' הידועות ו’טיפוסיהן' הידועים, עמדו עיירות בודדות, אשר השמים שעליהן אחרים הם והשמש אחרת.

אלהי השמים בחסדו הִקְרִין פניהן, שמשו האירה ביֶתֶר אור וזוהר את גגות הקרשים שלהן.

חוּלן – אחר היה, מועדן ושבתן – אחרים. אנשיהן – אחרים, עָצְבָּן ומשושן – אחרים.

עיָרת נעורי! אני רואה אותך בהקיץ, אני רואה אותך בחלום –

אליך אשא נפשי בין חומות העיר, בין רצפות האבן, בראש הומיות, בין הרחובות המוארים באור החשמל ואנשיהם-צללים.⁴⁰

ואף הוא שב ומדמה את געגועיו לעיירה ההרוסה והנטושה לגעגועי בן לאמו יולדתו:

ככה אראה בעיני רוחי עיָרת ילדותי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת הדמים, מלחמת האחים בשנים האחרונות, שריד ופליט! אַיֵּךְ, עיירתי? לבי הומה אליך, כאשר יהמה לב איש אל אמו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני ‘משכילים’ וכל מיני ‘מתקני עולם’ וכל מיני מחרחרי ריב ובעלי אגרופין משמאל ומימין? ומה עשה עמך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עזבתיך, מאז עקרני הזמן ויגלני גלות אחר גלות…⁴¹

נשוב אל קוטיק. מעבר לדיון בהישגיו או בחולשותיו של קוטיק איש המשפחה, הסופר ובעל הזיכרונות, אין חולק על עובדה אחת: שני כרכי חיבורו הצליחו להקסים את הקורא בזכות פשטותם וכנותם. קוטיק הצליח להעמיד את קוראיו נוכח תמונת עבר מרגשת וחיונית ולהציע מבט מחודש, לא מתלהם ולא סנטימנטלי, על העיירה היהודית, שהיא מקור לזהות המשותפת של יהודי מזרח אירופה. על רקע נטישתה הפיסית של העיירה ה’קלאסית' והידלדלותה הדמוגרפית והכלכלית, ובייחוד לאחר שני דורות שבהם התמקדו חלקים נכבדים של ספרות ההשכלה והספרות החדשה בעברית וביידיש בביקורת פטרונית ופשטנית על העיירה ובראייתה כמקור לכל חולייה ומומיה של החברה היהודית – על רקע זה היו זיכרונותיו של קוטיק קול חדש ומרענן. אין זה פלא ששלום עליכם – מן הבודדים שלא נסחפו בזרם ואשר התייחסותו לעיירה ולהווי המסורתי הייתה חיובית ביסודה – ראה בזיכרונות אלה לא רק “גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים,” אלא גם את “האמת הפשוטה והקדושה, שאיננה מקושטת בצורה מלאכותית.”⁴²

פרקי זיכרונותיו של קוטיק אינם רק יצירת מופת נשכחת של ספרות הזיכרונות ביידיש ומסמך תרבותי והיסטורי שהקורא העברי זכאי להכירו מקרוב; יש בהם תרומה של ממש לחקר העיירה היהודית, ובעיקר, הם קוראים להתבוננות מפוכחת ומאוזנת יותר בעיירה. לא עוד נוסטלגיה המתובלת ברגשות אשמה ולא עוד עמדה ביקורתית-פטרונית, אלא ניסיון לעמוד על מורכבותה של תופעת יסוד בתולדות ישראל בעת החדשה, אשר עיצבה את גורלם ואת קורות חייהם של מיליונים מקרב יהודי מזרח אירופה.

הקדמה לחלק השני

בחלק הראשון של זיכרונותי ציפור דרור הייתי, ילד נטול דאגות. בקאמֶניץ הקטנה והאהובה קיפצתי בין חסידים עולצים למתנגדים מהורהרים, סביב סבא הטרוד וסבתא הנלבבת ובין כל מיני צדיקים, מגידים, ‘יהודים טובים’,⁴³ מלחשים על עין הרע וּפְּרוּשים.⁴⁴ באותה עת חשבתי שקאמניץ היא כל העולם כולו, ושאלוהים, היושב למעלה בשמים, מסתכל רק בנו, לתוך העיירה. אם כך היה בחלק הראשון, הנה עתה, בחלק השני, אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.⁴⁵

אולם גם כאשר פרפרתי כדג במים, נותרו עיני פקוחות. אולי בשל העיניים הפקוחות הללו לא הגעתי לשום תכלית, אך לעומת זאת ראיתי אי-אלה דברים. ואת מה שראיתי ושמעתי אני מספר בחלק השני.

ייתכן שאני מרוכז בעצמי יותר מדי. ייתכן שאני מעורב יותר מדי בכל מה שאני כותב, שאני תופס מקום רב מדי. אבל התיתכן דרך אחרת? הרי אלה זיכרונותי, חוויותי, הזיכרון שלי… וכיצד אוכל לנתק את עצמי סתם כך ממאורע, מעובדה, ממקרה, שתפסו חלק מנשמתי?

י"ק

פרק ראשון: סבא משתדך

אחרי מותה של סבתא * סבא משתדך * אשה חדשה מופיעה לפתע * השפעת המאורע על המשפחה * ‘סבתא’ * העונג של סבא * בנותיו החדשות * מפוזרים ומפורדים⁴⁶ * אחוזות * המקומות שנהגנו להתארח בהם * יוכבד * לאה * מתרחקים מסבא * אין עוד ימים נוראים כמו בעבר

סבתא מתה, ומצבו של סבא דווקא השתפר. שוב נשאר הוא הגואל והמושיע היחיד, היועץ ומורה הדרך לפריצים, שעדיין היו המומים ומבולבלים מאימי המרד ומן הרדיפות והצרות שנחתו על ראשם מיד הברזל של מוֹראוויוֹב.⁴⁷ רבים מהם מצאו עתה עידוד וניחומים אצל אהרן-לייזר, החכם הזקן, ואכן הוא סייע להם בכל דבר ועניין. בעצתו החכירו את אחוזותיהם ליהודים, והכסף שקיבלו בתמורה אִפשר להם להמשיך באורח החיים הפריצי שהורגלו בו. באותם זמנים נזקקו הפריצים לכסף יותר מתמיד.

גם סבא החל לצבור כסף לרוב, וחייו התנהלו ברחבות גדולה עוד יותר מבעבר. הכרכרה שלו, הרתומה לצמד סוסים, שקודם לכן הייתה לה חזות יהודית אופיינית, לבשה עתה מראה פריצי. הסוסים והרתמות ניתנו לו במתנה מאחד הפריצים, וסבא ישב עכשיו בכרכרה במלוא רחבותו והדרו.

סבא, ששפע תמיד מרץ וזריזות, מוכרח היה כמובן להגיר את כל מעיין הדמעות שנאצר בו לאחר מותה של סבתא, אבל עוד קודם שיבש המעיין החל לחשוב על אשה שנייה… השדכנים הריחו זאת מיד והחלו צרים על סבא ובאים אליו בהצעות שידוכים שונות ומשונות: נשים צעירות, עשירות ואפילו יפות, יחסניות וכדומה. העניין כולו לא היה לכבודם של בני המשפחה, והשדכנים העמידו פנים כאילו הם מציעים את השידוך לישראל, בנו של אהרן-לייזר, שהיה בן גילי.⁴⁸ איש מן הילדים לא העלה על דעתו, כי לעת זקנה ולאחר מות אשתו האהובה עוד יהיה סבא כה להוט להינשא שוב, שעה שכל ילדיו וכשבעים נכדיו וניניו חיים בביתו. אולם המחשבה על אשה שנייה הלהיבה אותו כל כך, עד ששכח לגמרי את עסקי השידוכים של בנו, שקודם לכן היו בראש מעייניו. לאחר זמן נודע לנו, כי ביקש מן השדכנים שיציעו לו אשה במלוא שנותיה, יפה ומיוחסת, ורצוי כל אלה גם יחד.

עברו בערך שלושה חודשים, ופתאום מגיע סבא מאי-שם, שמח וטוב לב, ומורה לסדר את הבית – אורח חשוב צריך לבוא. כעבור רגע הוא אומר לילדים כבדרך אגב: “התחתנתי עם יחסנית גדולה, בתו של ר' איצ’לה, הרבי מקארלין.⁴⁹ צַדֶּקֶת אמיתית.”

ומיד הוסיף וסיפר בשלוות נפש: היא התגרשה מבעלה, שנעשה אפיקורס. לא אכפת היה לה שהוא גבר נאה, מלומד ואבי ילדיהם הבוגרים. היא, הצדקת, לא התחשבה בכל אלה משום שלא רצתה להמשיך ולחיות עם כופר.

את הבית אפפה אווירת חורבן. עיני כולם חשכו. בני המשפחה פרשו איש איש לחדרו ובכו. המעשה נעשה והכול כבר אבוד. סבא, כדרכו, התעלם מצערם של הילדים ונסע ללא שהיות להביא את אשתו החדשה.

כשיצא סבא מן הבית פרצה יללה גדולה. הבכי והזעקות הרקיעו שחקים, כמעט כביום מותה של סבתא. נאלמים ושטופי דמע התבוננו איש ברעהו כאנשים הניצבים נוכח גזרה שאין לבטלה. איש לא האמין כי סבא, שאהב את סבתא ללא שיעור ולא מצא ניחומים לאחר מותה, ישכח אותה מהר כל כך. מי היה מאמין כי לעת זקנה – הוא היה אז בן שישים וביתו מלא ילדים וילדי-ילדים – יכניס סבא הביתה אם חורגת.

אבל הדמעות רק דמעות הן, ואת הנעשה אין להשיב. ואכן, כעבור כמה ימים הגיעה יהודייה בעלת בשר כבת ארבעים וחמש, נאה והדורה בלבושה, וסבא ציווה על המשרתת לחמם את הסמובר.

הילדים נשכו את שפתותיהם ולא הסגירו בפני האשה הבשרנית והיפה הזאת את צערם וכעסם. הם קיבלו אותה באיפוק ובלא התלהבות. סבא חש שלא בנוח: ככל שרצה שאשתו השנייה תתקבל בחום, הבין גם כי אינו יכול לצפות לכך. על הבית, שהמה תמיד ילדים ונכדים שהשתובבו וצחקו, רקדו ושרו, ירדה עתה דממה עגמומית, כבית שמת מוטל בו. לא עוד שיחות קולניות, לא צחוק, לא צעקות, לא רעש והמולה. הכול מאופק, מדכא, חרישי. גם בני העיירה חדלו לבוא ולא ביקרו עוד את הילדים ואף לא את אהרן-לייזר. כולם ידעו שמעייניו נתונים לאשתו החדשה, ומן הסתם הוא יושב עמה בחדרו ונהנה מחייו.

‘סבתא’ נעמי, כפי שנהגו הנכדים לקרוא לה בנוכחות זרים, נהגה לפי שעה בהגינות ביחסיה עם הילדים והנכדים. היא הבינה שבני הבית הם אנשים עדינים ושמוטב לה להשתדל לקרבם ככל האפשר, כדי שלא ירחשו לה טינה. היא התייחסה אפוא לכל בני המשפחה באדיבות רבה ונהגה כ’אמא' וכ’סבתא'.

כעבור שבועיים הגיעה אורחת אל סבא: נערה בת ארבע-עשרה, בתה הצעירה של אשתו. חלפו עוד שבועות אחדים והגיעה אורחת נוספת: עלמה בת שבע-עשרה, בתה השנייה. שתי הבנות נשארו לגור עם אמן. כמה חודשים אחר כך התחתן בנה של נעמי עם בתו של אחד מבעלי הבתים בקאמניץ; וכך, בתוך זמן קצר, פחות מחצי שנה, נוספה לו לסבא משפחה חדשה.

שתי הבנות גדלו אצל סבא, והוא השפיע עליהן אהבה אבהית לרוב. הבן וכלתו, החותן והחותנת ובני משפחותיהם, אף הם היו לבני ביתו של סבא ותפסו מקום ראשון במעלה. לילדיה ולנכדיה של בֶּיילֶה-רַשֶׁה, שעד לפני זמן לא רב מילאו את הבית במצהלות צחוק ושמחה, לא נשאר עוד מקום. אווירת המרירות והדיכאון שאפפה את הילדים והנכדים השפיעה על אחדותה של המשפחה. עדיין הייתה קִרבה, עדיין הייתה אהבה, אבל אהבה זו לא להטה עוד, היא הלכה והצטננה.

על לשונו של סבא הייתה שגורה תמיד האמרה, “האדמה תקיא את עצמותיו של מי שמוציא ילד מרשותו,”⁵⁰ אבל עתה גילה דאגה מיוחדת לעתידם של ילדיו. מן הסתם מיהר לפטור עצמו ממבטיהם המרירים, שהעכירו את הנאתו מאשתו החדשה. הוא חכר אחוזה לכל אחד מן הילדים ואף לעצמו חכר אחוזה ובה מבשלת יי"ש. הייתה זו האחוזה פְּרוּסְקֶה של וילווינסקי, מרחק ארבע ויוֹרסטאוֹת מקאמניץ.⁵¹ בתוך חצי שנה הצליח סבא להושיב כל אחד מילדיו באחוזה משלו. כולם נתפזרו ונתפרדו, וסבא רווה עתה נחת ועונג מאשתו האהובה ומבנותיה. מסביב הס! שקט ודממה… אין עוד ילדים.

בתחילה נשאר סבא לגור בקאמניץ, שכן האחוזה הייתה קרובה לעיר ובתוך שעה היה אפשר לנסוע לפרוסקה וחזרה. אבל לא עבר זמן רב עד שהתחשק לו, לאיש הרעשני הזה, לחיות בשקט אמיתי, בדממה שבה לא יפגום מאומה בהנאתו. עד כדי כך הוקסם מאשתו החדשה.

כל אחד מן הילדים גר באחוזתו המבודדת. קשרי המשפחה הלכו והתרופפו ואלמלא יוכבד, אשתו של הדוד יוסל,⁵² שלבה דאב על גורל המשפחה ועל כן דאגה לחזק את אחרוני החוטים המתרופפים, הייתה האחדות המשפחתית מתפוררת לגמרי.

יוכבד הייתה אשה מסורה, שהצטיינה במיוחד במידת הכנסת אורחים. היא גרה באחוזת בַּבּיץ‘, מרחק של שמונה ויורסטאות מקאמניץ.⁵³ לעתים קרובות נהגו בני המשפחה לרתום עגלת סוסים, לנסוע ולהתארח בביתה. תמיד היו שם עשרה או חמישה-עשר איש – אלה נוסעים ואלה באים – שזללו חביתיות⁵⁴ ומאכלי חלב לרוב. ההמולה הזכורה מביתו של סבא – אמנם קטנה ומאופקת יותר – עברה עתה אל ביתה של יוכבד. כאן שמחו, רקדו, צחקו וריכלו על ה’סבתא’ הכבוּדה ועל בנותיה.

דמות אחרת שנתפרסמה במידת הכנסת אורחים הייתה לאה, אחותו של אבא, אף היא אשה טובה וחכמה מאוד. בני המשפחה והעיירה נהגו לומר עליה, כי היא דומה לבֶּיילֶה-רַשֶׁה אמה, אך מובן שהייתה זו גוזמה. בעלה, אליעזר גולדברג, היה אדם צעיר – למדן, משכיל ומשורר. כשנחה עליו הרוח היה מחבר שיר בעברית לכבוד חנוכה או פורים. הוא אהב את החיים הטובים. נדיב היה; במשפחה נהגו לומר עליו שהכסף נוזל בין אצבעותיו… הוא גר באחוזת סטארשֶׁב, ליד זַסְטַביה, שבזמנו הציע אותה אחד הפריצים לסבא במתנה וסבא ראה בכך פחיתות כבוד.⁵⁵

בני המשפחה נהגו אפוא להתארח גם בסטארשב, אף שהאירוח שם היה טוב פחות מזה של יוכבד. פרות מעטות היו שם, וכשבאה המשפחה לביקור לא היה די חלב וחמאה לכולם. בשר לא נהגו לאכול באותם ימים אלא בשבת, וגם אז לא היה קל להשיגו. דרך אגב, את החביתיות של יוכבד אהבו כולם. את סוד הכנתן למדה מחמותה, בֶּיילֶה-רַשֶׁה, שבישוליה נודעו לתהילה.⁵⁶ היו אלה חביתיות מופלאות, שכבר לא רואים כמותן היום.

אבי האהוב, הבן הבכור של המשפחה, מיעט להשתתף בביקורים האלה. בראשו היו עניינים אחרים. אמנם צעירי המשפחה חשבוהו אדוק מדי ומתון מדי, אבל הם אהבו אותו מאוד. כאשר הופיע לעתים בביתה של יוכבד, היה זה יום חג לכולם, כמו רבי המתארח אצל חסידיו. בנוכחותו נהגו כולם בשקט וביישוב הדעת, בלי צעקות, בלי צחוק, בלי מעשי קונדס. הם נהגו להתקבץ סביבו, והוא היה מספר משהו או מתבדח בשנינות כמנהגו, ועיניהם של בני המשפחה זהרו.

בחורף נהגה יוכבד לפטם בבת אחת כשלושים אווזים ומהם הכינה שוּמן וטיגנה גְּלָדים.⁵⁷ אז החלה פרשת גִלְדֵי השומן של יוכבד: בשר האווזים הומלח בתוך חבית קטנה, וחודש תמים אכלו בני המשפחה את הבשר ואת גלדי השומן המטוגנים. היא גם נתנה לכל אחד מנה לביתו. הכול רעש וגעש סביב גלדי השומן שלה. היא פיטמה גם תרנגולי הודו, ולכבוד פסח קיבל כל אחד מאיתנו תרנגול הודו.

אכן, יוכבד הייתה אשת חיל גם בבית גם באחוזה. היא ידעה הכול, הייתה מצוּיה בכל מקום, השגיחה על הפרות, על העגלים ועל הסוסים. היא הייתה עסוקה מבוקר עד ערב. השכימה קום בשש בבוקר. התרוצצה כל היום, בקיץ ובחורף, והכול בחריצות ובקלילות – אשת חיל אמיתית. היא הייתה מעורבת בכל דבר והשגיחה על הכול. בחורף בילתה ימים שלמים באסם ופיקחה על דיש התבואה. רווחתם של אורחיה לא נפגעה כלל מפעלתנותה. השכם בבוקר כבר המתין להם תה חם מן הסמוֹבר ולצדו ריבת שזיפים⁵⁸ משובחת ודברי מאפה.

אבל היה לה חיסרון אחד – בכל זאת אשה! – שלעתים הפריע מאוד לאורחים: היא אהבה להתרברב בפני כולם איזו אשת חיל היא. היא לא הסתפקה בדרך הקיצור אלא הפליגה בשבחיה בתשעה קבין של דיבורים. היא נהגה לספר על עבודתה, על בישוליה ומאפיה, על בקיאותה בעסקים, באירוח, בהטלאת בגדים קרועים ועוד ועוד. לעתים קרובות שיגעה את כולם ברברבנות הנשית הזאת, אבל לפעמים הייתה בפטפטנותהו גם כוונה נסתרת – היא רצתה לעקוץ את בעלה, שדימה את עצמו לפריץ בעוד היא עמלה וטורחת בשבילו. הוא הפריץ, והיא עובדת כל היום בפרך. עבורו הכול מוכן ומזומן, ואילו היא צריכה להתעסק בכול ולדאוג לכול. ואף על פי כן, אין ספק שהייתה אשת חיל, ועל חולשותיה אפשר היה למחול.

בימים הנוראים, כאשר כל היישובניקים נהגו לבוא לעיר, התכנסה משפחתנו בקאמניץ.⁵⁹ אל ביתו של סבא כבר לא הלכנו, אף על פי שדירתו הייתה רחבת ידיים וריקה מאדם. כל אחד שכר לעצמו דירה לראש השנה וליום הכיפורים.

סבא בא אף הוא לעיר עם אשתו ושתי ‘בנותיו’, ולהתרחק ממנו לגמרי לא היה נאה. כשנסתיימה התפילה ניגשו הילדים הגדולים אל סבא, איחלו לו חג שמח ומיד חזרו הביתה. בחג לא ביקרו אותו עוד. בראש השנה הראשון לאחר מותה של סבתא נראה היה הבית כמו עיר שחרבה. אם ניכרה שם תנועה כלשהי בימי ראש השנה, היו אלה האורחים שביקרו את בנותיו החורגות.

אבי שהה בראש השנה אצל הרבי בסלונים.⁶⁰

הדוד מרדכי-לייב כעס מאוד על נישואי אחיו. הוא לא אמר לו דבר, אך בינו לבינו חשב שזהו פשע גדול ומעשה של גסות רוח, ועל כן התרחק ממנו והתנכר לו. אמנם סבא הוסיף לבקר אצל מרדכי-לייב, אבל לא כמו בעבר ולא באותה אווירה עליזה ונינוחה. סבא החכם, שהבין היטב את חרונו האילם של אחיו והשתדל לפייסו, ביקר אפוא לעתים קרובות יותר בביתו, בעוד שקודם לכן היה זה האח שנהג לבוא אליו.

הלילה שלפני ערב יום הכיפורים, שפעם, בבית סבא, היה תוסס ומלא חן, עבר עתה בשקט ובעצב. גם הפעם הזאת הקדים השוחט ובא אל סבא, אבל בעלי הבתים בעיירה כבר לא שלחו אליו את תרנגולי הכפרות. גם הילדים ערכו את טקס הכפרות בעצמם ושלחו לסבא את ה’כפרות' לאחר מעשה, שלא כמנהגנו בשנים עברו.

בערב יום הכיפורים הלכו רק הילדים הגדולים אל סבא. שוב ניצב שם אותו שולחן גדול גדוש במיני מאפה ומרקחת, כיסוני בצק, עוגות, אגוזים ויין מתוק. אבל לאן נעלמה השמחה? איפה הידידות, האחווה, האהבה הגדולה? אווירת חולין נושבת בכול – קרה, קודרת, רדומה. נשתתקה המולת המון הנכדים הקטנים והגדולים, כבה הניצוץ בעיניים. כולם התרחקו, התפזרו והסתתרו. הברכות של ערב יום הכיפורים גם הן היו שונות. אז חיכה כל אחד לאחרים ואיש לא עזב את הבית לבדו. כולם, גדולים כקטנים, התייפחו כאיש אחד, והבכיות והיללות הבקיעו את שערי השמים.

הדוד בֶּרל-בֶּנדֶט, שבימים הנוראים נהג לבוא אל סבא עם כל משפחתו, ילדיו ונכדיו – נסע השנה אל אביו, זליג אַנְדַרְקֶס. רק דבר אחד היה כנראה יותר מבעבר: דמעות חרישיות שחנקו את הגרון…

לאחר יום הכיפורים חזרו כולם לאחוזותיהם. תם ונשלם. ברור היה שהספינה הגדולה נשברה, וכל אחד נאחז לו בעצים ובקרשים המעטים שנותרו לפלֵטָה.⁶¹

פרק שני: געגועים לרבי

עצבותו של אבא * געגועיו * הכורח להתפלל עם מתנגדים * געגועים לרבי * ההפסד * שמחות חסידיות בימים עברו * רבי אבריימ’לה * בואוֹ לקאמניץ * התהלוכה * החסידים מבשלים ואופים בשיטה אמריקנית * בית המרחץ * תפילת ‘לכו נרננה’ בפי הרבי * הארוחות * אנחותיו של הרבי * שיריים * ר' ישראל אינו רוצה לשיר * כוחו של הרבי * ר' יחזקאל מגרש את אשתו * שעשועים חסידיים * מלקים את אבא * אני בוכה * שישו ושמחו

אבא, שחי בכפר בלי החסידים ובלי ר' ישראל,⁶² איבד את החזות השלווה והשמחה שהייתה אופיינית לו כל כך. ברור היה שבעמקי לבו הוא מתגעגע אל חבריו החסידים. פה היה בודד כאבן בשדה.⁶³

צערו ניכר במיוחד בשבתות. אז עורר מראהו רחמים של ממש. בערבי שבת השתדלו הוא וילדיו הקטנים להיות בשמחה, הדליקו בבית כשלושים נרות, ואבא שר ועודד את כולם, אבל התוצאה – אוי ואבוי. אני זוכר שעזרתי לו לשיר, שכן ידעתי הרבה ניגונים חסידיים (כשהשתדכתי והפריזו בשבחי באוזני המחותנים, אמרו להם, בין השאר, שאני יודע לשיר בערך מאתיים ניגונים), אבל לא תמיד יכולתי להיות עמו. לאחר נישואי, כשכבר חדלתי להיות חסיד, לא חיבבתי עוד את כל הניגונים החסידיים הללו. רק את ניגוניו של ר' ישראל אהבתי. הם עוררו תמיד המיה במיתרי לבבי.

באי-חשק עזרתי לאבא לשורר את ניגוניו החסידיים, וכדי שאיהנה גם אני קצת, שר אבא בכוונה תחילה את ניגוניו של ר' ישראל. אבל שמחתו הייתה מאולצת, כפי שהזכרתי, כשמחתו של יהודי האוכל מרור בליל הסדר. כך נהגנו ‘לעשות שמח’ עד חצות הלילה.

אבא התפלל בבית גם בימי שבת, אף על פי שכל היישובניקים שהתגוררו במרחק ויוֹרסטה או שתיים נהגו להתכנס בביתו של אחד מהם כדי להתפלל במניין. כנהוג בכל מקום, גם במניין הזה קראו בתורה: שני גבאים יישובניקים הכריזו את שמותיהם של העולים לתורה, והנה, גם כאן עורר הדבר שנאה וקנאה. כל אחד התאווה לעלייה המכובדת, והגבאים לא יכלו לצאת ידי חובת כולם. לא פעם התעוררו בשל כך מחלוקות גדולות, שהגיעו עד כדי הלשנה לשלטונות או עד כדי הפקעת זכות החכירה של בית מרזח או נכס, שהייתה בידי המתחרה.

אבא מעולם לא רצה להתפלל עם היישובניקים המתנגדים. הוא לא היה מסוגל להתפלל איתם בציבור, ורק אם חסר אדם למניין, נאלץ לבוא. במקרה כזה הכין מראש ספרי מדרש או זוהר, ובשעת התפילה היה מעיין בהם. בדרך כלל התפלל בביתו תפילת יחיד. תפילתו הייתה תמיד חרישית, ורק מצחו המקומט ועיניו המתעמקות העידו על כוונת הלב.

משסיים את תפילתו נכנס אבא לחדר, בירך בקול רם “שבת שלום”, נכנס לחדרה של אמא, אשר ישבה שם ובידיה סידור או ספר ‘צאינה וראינה’, ובירך אותה בנפרד. לאחר הקידוש טעמו עוגת לֶקַח ועוגיות, דג מלוח ונתחים קרים של חזה בקר שנשתיירו מתבשיל הצימֶס של יום אתמול. כך היה נהוג תמיד. אחר כך התחילו בארוחה – דגים, בצל עם ביצים ושומן אווז.

בימי נעורי סיפר לי אבא פעם, שהרבי מלכוביץ'⁶⁴ אמר, כי איבר מיוחד יש לו ליהודי הנהנה בשבת מן הבצל…⁶⁵

אחרי כל אלה הגישו חמין, תפוחי אדמה, דייסת גריסים, שני סוגי קוּגל, בשר וכדומה. הסעודה נמשכה שעתיים עד שלוש. שרו זמירות של שבת, אכלו ושרו ואכלו, אך בפניו של אבא ניכר הצער החבוי. הוא נתעצב על שרחק מן העיר, מן השטיבל החסידי ששמחה אמיתית ולבבית הייתה שרויה בו, מן הסעודות החסידיות, מר' ישראל ומכלל החסידים. אכן, הוא נראה כציפור שגורשה מקנה.

כנהוג, אחרי האוכל הלך אבא לישון, וכשהתעורר למד חומש, מדרש וזוהר והתאמץ בכל כוחותיו לגבור על העצב.

אבל אני כבר הכרתי אותו ובכל תנועה מתנועותיו הבחנתי בעצבותו. לו לפחות הייתי חסיד, יכול היה אבא לבלות איתי את הזמן בנעימים, בשיחות חסידיות ובניגונים. אבל הגורל רצה אחרת, ובנו רחק ממנו כרחוק מזרח ממערב. מלבד זה ניקר במוחו חשש מתמיד, שמא איהפך חלילה גם לאפיקורס. מי יודע? ככלות הכול, כבר יצא לי שם של חקרן, של מי ששואל שאלות ומטיל ספקות, ואין לדעת מה עוד עלול לצוץ מן החקירות הגדולות שלי. בלבו הייתה אפוא דאגה גדולה.

ריחמתי עליו. מצבו ציער אותי מאוד ועל כן חיפשתי דרך לעודד את רוחו. אמנם אני מתנגד, ובכל זאת אהיה יהודי חם ונלהב. כן, יהודי חם אהיה. אך ככל שהשתדלתי, מאומה לא הועיל. היה לו ברור, שאם יכולתי לנטוש את דרך הישר החסידית בשל הוויכוחים שניהלתי והחקירות שערכתי,⁶⁶ אין לדעת עד היכן עוד ארחיק לכת. אולי אף אכחיש את מציאות הבורא יתברך? אבא בוודאי הגזים בהערכת כוחי באותם ויכוחים.

כשגר אבא בפַּסֶקִי,⁶⁷ תקפוהו פעם, לקראת ראש השנה, געגועים אל הרבי.⁶⁸ בעונה זו לא יכול שום חוכר להרשות לעצמו לעזוב את אחוזתו: כל עבודת השדה מתרכזת סביב ראש השנה. צריך להוציא את תפוחי האדמה מן הקרקע ולהטמינם בגומות,⁶⁹ לדוש את גרעיני השיפון, לחרוש את השדות ולדשנם, להכין גרעינים לזריעת הדגן של השנה הבאה, לקצור את החציר בפעם השנייה ועוד ועוד.

אבל אבא התגעגע אל הרבי – השם ישמור! כל השנה עבד בפרך, דאג לתכלית, התעסק עם גויים, וכל זה עורר בו גועל נפש. וכי דבר של מה בכך הוא להתעסק שנה שלמה רק עם איכרים ועם גויים? שנה תמימה להתרחק מחייה של קהילה חסידית? לבו פשוט נצבט בקרבו, כמו ילד שאמו עוזבת אותו.

בלי להשגיח בעונה הבוערת, בעבודה הרודפת עבודה, בלחץ הזמן ובהפסד הממון,⁷⁰ קם ונסע לו לסְלוֹנים והשאיר את כל העבודה בידי אחד האיכרים. בסלונים שהה שמונה ימים, וכשחזר הביתה לקראת יום הכיפורים, באמת מצא סדר נאה באחוזתו: את שיבולת השועל לא קצרו בזמן (הקיץ של אותה שנה החל מאוחר מן הרגיל) והיא התפזרה בשדה. את תפוחי האדמה לא טמנו בגומות, ויותר ממחצית היבול נרקב. הם דשו את הדגן ברשלנות,⁷¹ זלזלו בעבודה והשאירו בכל שיבולת לפחות ארבע שיבוליות, ועוד כהנה וכהנה.

נסיעתו של אבא אל הרבי בסלונים עלתה לו בשל כך בין חמש מאות לשש מאות רובל, לבד מהוצאות הדרך. וביודעי את מצבו הדחוק של אבא, לא הייתי מסוגל להבין איך הרשה לעצמו להסתכן בהפסד כזה רק בגלל ה’סְלוֹנים' שלו.

“האם זאת אמת, אבא,” שאלתי אותו פעם, “שהפסדת חמש מאות רובל?”

“הפסדתי בערך שבע מאות רובל,” ענה אבא בשקט.

“שבע מאות רובל!”

“אבא,” העזתי לשאול, “בשביל מה היית צריך את זה? אם רוצים לנסוע, בוחרים זמן מתאים יותר.”

אבא הביט בי במין מבט משונה, עגום ומתרפק: “אף פעם לא היית חסיד. אינך מסוגל להבין מה פירוש לנסוע אל הרבי. אין תענוג גדול מזה. הרבי נותן כוח להמשיך ולחיות.”

אבא השתתק ופניו התעווּ כפני אדם שנדקר בלבבו.

השתתקתי גם אני.

איך נתגלגלו הדברים, שאבי שאהב כל כך את הרעש שמקימים יהודים יראי שמים, את השמחה וההמולה והמהומה שלהם, ואפילו את ריחם⁷² - שיהודי כמותו גר בכפר, בין גויים?

לעתים היה אבא שוקע בזיכרונותיו – העונג היחיד שנשאר לו בבדידותו. ואכן, היה לו במה להיזכר, שכן אבא מילא תפקיד חשוב בקהילה החסידית. הוא אהב להיזכר כיצד אירח לכמה ימים את הרבי ופמלייתו, אירוח שעלה לו סכום כסף נכבד. אני עדיין זוכר, כאילו התרחשו הדברים רק היום, את הרעש וההמולה שבהם קיבלו חסידי קאמניץ את פני האורח המכובד – הרבי מסלונים.⁷³

רבי אברהם מסלונים הגיע לקאמניץ בבוקר יום חמישי בכרכרה מחופה רתומה לשלושה סוסים. שלושה משמשים ישבו בה איתו – אחד נשוא פנים ושני עוזרים. אחרי הכרכרה נסעו ארבע עגלות נוסעים ובהן יותר מעשרים חסידים שבאו מבריסק. חסידי קאמניץ, כשלושים במספר, יצאו לרחוב בריסק לקבל את פני רבם. עוד ממרחק, כאשר הבחין העגלון של הרבי בחסידים, החל להאט את נסיעתו, ועוד ממרחק, כאשר הבחינו חסידי קאמניץ בכרכרתו של הרבי, החלו לשיר ניגון חסידי שהרבי אהב במיוחד. גם אני הלכתי עם החסידים, שכן אבא רצה לשתף אותי בחוויה המענגת. עודני שומע את הניגון המתוק ורואה לנגד עיני את גדוד החסידים היוצאים מן העיירה לקדם את פני הרבי, כאילו היה זה רק היום.⁷⁴ הו, איזו שמחה הייתה שם.

כשהגיעו החסידים לכרכרה של הרבי, סובבוה ושרו ‘שלום עליכם’ בניגון עליז שהלחין יקירנו, ר' ישראל, לבקשתו של אבא.

הראשונים שנתנו את ידם לרבי בברכת ‘שלום עליכם’ היו אבא ור' אהר’לה,⁷⁵ והרבי הכניסם לכרכרתו.

משנסתיים טקס ה’שלום עליכם', שלא היה קצר כלל וכלל, הצליף העגלון בסוסים. החסידים קפצו על העגלות וחטפו מקומות ישיבה ככל שיכלו. כמקום הטוב ביותר נחשבו הקרשים שמאחורי הכרכרה של הרבי. חסיד ישב על חסיד, ממש כמו בעגלת אווזים, והפקודה ניתנה: לנסוע!…

ווִיוֹ! – הצליפו בעלי העגלות בשוטיהם.

אבא הכניס גם אותי לכרכרה של הרבי.

“זהו בני…!” הציג אותי אבא.

“בנך,” צודד אלי הרבי את מבטו, “יהיה חסיד נלהב…”

אבא שָׂמַח.

העגלונים האיצו בסוסים, והחסידים שרו בקולי קולות. זר, נוצרי למשל, לוּ התבונן מן הצד, היה חושב בוודאי כי אלה האנשים המאושרים בתבל. רק הבגדים שלבשו העידו כי אין הם עשירים במיוחד.

כשנכנסה השיירה לעיירה, כבר המהמו החסידים במצב רוח מרומם, מעוּדדים וחדורי ביטחון. ההתלהבות הייתה גדולה כל כך, כאילו נכבשה עיר מבוצרת.

וכך הגיעו אל ביתנו. אבא הכין חדר גדול לכבוד הרבי, ומביתו של דוִד-יצחק⁷⁶ הובאה בשבילו כורסה גדולה. החסידים סייעו לרבי לרדת מן הכרכרה, הובילוהו אל חדרו והשאירוהו שם עם המשמש הזקן. שני המשמשים האחרים ניצבו ליד הדלת כמו חיילים על המשמר, ושאר החסידים פנו לחדרים האחרים. לא עבר זמן רב והמשמש הזקן יצא מחדרו של הרבי והודיע ש’הוא שיחיה' שוכב על הספה ויש לשמור על השקט. כל החסידים, כאיש אחד, השתתקו מיד, ובשקט הזה היה אפשר לשמוע זבוב מהלך על הקיר. כולם פחדו להוציא הגה.

אחר כך החלו חסידי קאמניץ בעבודה. צריך היה לעשות הכנות לקראת שבת בשביל כמה מאות אנשים. כולם עבדו, ובינתיים שכבו החסידים האורחים על הספסלים. את האסם הגדול שלנו הכינו כמו לקראת חג, על הרצפה זרו חול וסביב הקירות גיבבו ערמות קש גבוהות כדי שהחסידים יוכלו לישון עליהן. את העגלות והסוסים ואת הכרכרה של הרבי שלחו לאסם של זליג אַנְדַרְקֶס.

שבוע לפני כן חישבו והעריכו אבא והחסידים מה וכמה צריך להכין לשבת בשביל כל כך הרבה אורחים. החישוב נמשך זמן רב. היה צריך להכין דגים ובשר, יין מתוק ויי"ש, חמאה, ביצים, שומן, קינמון, תאנים, שקדים, חלות, לחמניות, לחם ועוד ועוד. לא הייתה זו משימה פשוטה כלל וכלל.

באותו זמן טרח ר' ישראל ולימד בלא הפסקה את תלמידיו, נערי המקהלה, את הניגונים שהלחין. גם אני הייתי ביניהם. ר' ישראל המיוזע נפנף בידיו, הלם ברגליו, פיזר הוראות, איים באצבעו והכריח אותנו לשנן ולזכור את הניגונים החדשים. הוא, המסכן, הזיע קשה בגללנו. הנערים לא הצטיינו בשמיעה טובה, ור' ישראל ממש טבל בזיעתו.

לר' ישראל היה תפקיד אחד ויחיד: ללמד אותנו לשיר. לשיר בעצמו או לשיר יחד איתנו לפני הרבי – לא רצה. ככלות הכול לא היה זה הרבי שלו…⁷⁷ כחסיד טוב קיבל עליו לחבר ניגונים לכבוד הרבי הזר, אבל לשיר בעצמו – זה כבר היה מעבר לכוחו. בכל השמחה הזאת הרגיש כמו יהודי עני וגא, הרוצה לעזוב אבל מוכרח להישאר.

אבא התרוצץ וחילק פקודות למכיני האוכל. הוא ארגן את העבודה בשיטה אמריקנית: קבוצה זו בישלה דגים, הקבוצה ההיא עסקה בצליית הבשר, וקבוצה אחרת הכינה את המשקאות החריפים.⁷⁸ היו גם כאלה שסתם הסתובבו, כמו בחתונה של גביר. וליהודים הייתה אורה ושמחה!

לסעודה עצמה שחטו פרה, עגלים, אווזים ותרנגולות.

החסידים ביקשו מהמלמדים, כי לכבוד הרבי יסכימו לשחרר ביום שישי את ילדיהם מן הלימודים בחדר. אבל אני, בנו של המפקד, השתחררתי כבר ביום חמישי. כשחזרו הנערים מן החדרים התכבדו אף הם בעבודה. הייתה עבודה רבה לכולם.

החסידים אוהבים לעשות שמח בכל הזדמנות. למשל, בשעה שהכינו את הדגים, לקח אחד החסידים זאב-ים והכה בו את חברו בפרצוף. הצחוק היה גדול. למען האמת, הם התלוצצו יותר משעבדו. על זה שפכו פחית מים קרים מתחת לצווארונו, לאחר נתנו להחזיק קערת דגים גדולה. עוד הוא מחזיק אותה בשתי ידיו, וכולם מושכים לו בזקנו, בפיאותיו, באוזניו, באפו… הברנש המסכן מחזיק בקערה ואינו יכול לעשות מאומה. מה נשאר לו לעשות אם לא לצחוק עם כולם?

אבא נעזר גם בי, ובאחת ההזדמנויות לחש לי באוזני: “לפני הרבי צריך לנהוג בדרך ארץ, בדיוק כמו לפני מלך.”

ביום חמישי קרא אבא לבלן וציווה עליו להכין ליום המחרת את בית המרחץ לשעה מוקדמת מן הרגיל, וכשיסיים את ההכנות שימהר ויודיע שהרבי יכול לבוא להתרחץ. ושגם המקווה יהיה מוכן. שהבלן יכין דוּד מים רותחים, ושהשכם בבוקר יבואו החסידים וייקחו את דוד המים אל המקווה בשביל הרבי. תמורת כל זאת יקבל הבלן שכר נאה.

למחרת הלכו ארבעה חסידים לבית המרחץ ושפכו את המים הרותחים לתוך המקווה. בשעה אחת-עשרה כבר היה בית המרחץ מוכן ומזומן. הביאו את הכרכרה, והרבי נכנס לתוכה עם המשמש ועם אבא, עם ר' אהר’לה ועם עוד כמה חסידים נכבדים – הרי צריך להיות מניין⁷⁹ – וכולם נסעו אל בית המרחץ. אבא לקח גם אותי: לדעתו, עלי להיות כמה שיותר בחברת החסידים, ועל אחת כמה וכמה בחברת הרבי.

מניין החסידים נכנסו עם הרבי לבית המרחץ. כולם פשטו את בגדיהם בחרדת קודש והתיישבו במרחץ הזיעה סביב הרבי, דליי מים בידיהם. ככל שאני זוכר, הם לא התרחצו כלל, רק נעצו את מבטיהם ברבי ובגופו העירום. הם הביטו בו בתערובת של יראה ופליאה, ממש כמו ילדים המסתכלים בצעצוע גדול ונפלא.

הרבי התרחץ לו בנחת, נאנח ומפלבל בעיניו בשעת מעשה. בחשיכה של בית המרחץ החוויר גופו של הרבי באופן משונה, ולי, ילד קטן שכמותי, נדמָה שגופו העירום צומח וגדל לגובה ולרוחב.

בינתיים התגנבו עוד כעשרה חסידים מחוצפים, שהיו מסוגלים להבקיע אפילו חומת ברזל בדרכם אל הרבי. הם התיישבו ליד הדלת, דליי מים בידיהם, והתבוננו ברבי. לראות ולו רק מעט מגופו העירום של הרבי, ואפילו מרחוק – היה זה עבורם רווח נקי.

משסיים להתרחץ, הלך הרבי למקווה עם אבא ור' אהר’לה. גם אני נגררתי אחריהם. הרבי עמד במים, שקוע עד צוואר, וזקנו נמלא טיפות בהירות וזוהרות. היה זה מחזה מוזר: הרבי, יהודי בעל זקן גדול, עומד בתוך מי המקווה.⁸⁰

הרבי יצא מהמקווה, נאנח כהרגלו ופנה ללבוש את בגדיו. החסידים יצאו אחריו והכול התנהל באִטיות רבה. החסידים לא נהנו, כמובן, מבית המרחץ עצמו. בדרך כלל נהגו לבלות זמן רב במרחץ האדים, אך הפעם הזאת היו חדורי יראת קודש כלפי הרבי. פני הרבי הביעו סיפוק על שהתקדש וטיהר את עצמו לעבודת הבורא, והחסידים היו נלהבים מכל תנועה שלו.

חיש מהר לבשו החסידים את כותנותיהם ומכנסיהם ולא הסירו את מבטיהם מן הרבי; ואילו הוא התלבש לו לאִטוֹ, בשובה ונחת. בשעה אחת בצהריים, השבח לאל, יצאו כולם סוף-סוף מבית המרחץ והלכו הביתה. כאן הגישו מיד לרבי מעט יין מתוק, עוגת ביצים ופרוסת דג.

ביום שישי הגיעו כל בני הקהילה החסידית מבריסק, והבית התפקע מרוב יהודים. הרבי עצמו עבר לפני התיבה בתפילת קבלת שבת. שקט הוטל באוויר קודם שהחל בתפילה, והחסידים המתינו ביראה גדולה. הרבי פתח בתפילת ‘לכו נרננה’ בקול צעקה גדולה, ועל החסידים נפלה אימה. אבל מיד, כאיש אחד, ענו כולם לרבי בשירה, ודומה היה שגם כותלי הבית מתפללים עמם. הייתי אז נער בן עשר שהבין אך מעט, ואף על פי כן חשתי גם אני ביראת הקודש של החסידים. כשהגיעו בתפילתם למקום שקוראים בו את הפרק מן הזוהר, ‘כְּגַוְונָא דְאִינוּן’,⁸¹ שאג הרבי בקול גדול, כאילו גדוד של חיילים נכנס פתאום לעיירה, וכולם נרעדו. עד עכשיו מהדהדת שאגתו באוזני. ושוב, כאיש אחד, בקעו מגרונם של החסידים קולות מפחידים: ‘כגוונא דאינון’…

“שבת שלום! שבת שלום!” נשמעה המולה מכל עבר לאחר שנסתיימה התפילה.

מיד אחרי כן נכנסו לחדר האוכל הגדול. הרבי פצח בשירת ‘שלום עליכם’,⁸² וכל החסידים הצטרפו לשירתו, ובחדר, שהיה מואר מן הרגיל, השתפכה שירה מתוקה, לבבית וערֵבָה לאוזן. אפשר היה לחוש ששבת מנוחה שרויה על הכול ושהנשמה משילה מעצמה את העול הכבד של ימות החול.

אחר כך קידש הרבי על היין. העיניים מביטות והאוזניים קשובות וכל חסיד מבקש לטעום מכוסו של הרבי. מובן שהיין לא הספיק לכולם, ולחסידים חסרי המזל נגרמה עוגמת נפש רבה.

הרבי כבר קרא לאבא ‘בעל הבית’, ולא, כנהוג, סתם ‘משה’. עיניו של אבא אורו.

החסידים, יותר משישבו על הספסלים, עמדו עליהם. יותר משלוש מאות חסידים היו שם, ובשל הצפיפות העדיפו רובם לעמוד. נעים יותר לעמוד: כך אפשר לראות טוב יותר את הרבי.

הארוחה עצמה התנהלה כך: החסידים שישבו קיבלו צלחת אחת לשניים, ואילו החסידים שעמדו קיבלו צלחת אחת לשלושה. הרבי קיבל כמובן מנות ענקיות מכל מאכל, כדי שיוכל להשאיר מהן שִׁירַיים⁸³ לחסידים. שמתי לב שהרבי אוהב להיאנח ולפלבל בעיניו בכל הזדמנות. אוכל דגים – נאנח; אוכל בשר – שוב נאנח ועיניו מפלבלות, כאילו אין הוא מסוגל לבלוע את האוכל שבפיו.

פעם אחת הרים קולו בצעקה: “אוי, ריבונו של עולם!” ונדמה היה לי כי התקרה נסדקת. בד בבד שמתי לב שהאנחות והגניחות הללו מגבירות את תיאבונם של החסידים.

כשסיים הרבי לאכול דחף את הצלחת הצדה, וכולם הבינו שאלה השיריים. ואז החלה מהומת החטיפות. אלה שעמדו מרחוק התחננו לפני בני המזל הקרובים שייתנו להם לפחות פירור, אבל הללו היו משולהבים, טרודים בענייניהם ואנוכיים, והתחנונים לא נענו.

בין מנה למנה שרו, וזו הייתה מעין תחרות ניגונים. כל אחד פתח בניגון, ואם מצא הניגון חן, התקבל לזמן-מה, עד שמאסו בו. הסעודה נמשכה כחמש שעות.

בתום הסעודה הלכו החסידים לישון באסם, ואילו הרבי הובל בטקס גדול אל חדרו. למחרת החלה התפילה בשעה עשר בבוקר, ובשעה שתים-עשרה כבר נסתיימה. ושוב הלכו לאכול, ושוב נאנח הרבי ופלבל בעיניו הגדולות. הכול חזר על עצמו כאמש, אבל ביתר חיוניות. היו שם חמישה סוגים שונים של קוּגל – קוּגל אטריות, קוּגל יבש, קוּגל פירות, קוּגל אורז, ועוד איזה סוג שאינני זוכר.

אחר כך הגישו לרבי מנה גדולה של בשר תרנגול הודו, והרבי נאנח אנחה גדולה. יין ויי"ש נשפכו אף הם כמים. לאחר הסעודה, בשעה ארבע, פתחו בריקודים שנמשכו עד תפילת מנחה, ומיד אחר כך שוב שרו. אבל ר' ישראל, שידע לשיר טוב מכולם, לא שר. הוא היה חסיד קוֹצְק, והרבי שלח חסיד מיוחד להזמינו לסעודה.⁸⁴ אכן, ר' ישראל בא, אבל במשך כל השבת כולה ישב כאילם. החג הזה לא חגו הוא, והרבי הזה איננו רבו. היה זה מחזה עצוב ומעורר רחמים.

בזמן הסעודה השלישית פנה אליו הרבי ואמר: “ישראל, שיר משהו.”

ר' ישראל כבש את צערו, הביט סביבו והחל לשיר. מעודו לא שר כך. בתוך-תוכו, כך נראה, התנגנו געגועיו לרבי שלו. החסידים הביטו בו בהשתאות.

משיצאה השבת, הלכו החסידים ונתמעטו. רבים יצאו לדרכם, וביום שלישי, כשאכל הרבי את סעודת הצהריים האחרונה בקאמניץ, הסבו רק מעטים לשולחנו. חסידי קאמניץ היו מאושרים. עכשיו היה להם שפע של מקום סביבו. עתה יוכלו לראות את השכינה נחה על פניו היפות של הרבי ולשמוע את תורותיו, המרעידות אפילו מלאכים ושרפים.

הרבי עצמו היה במצב רוח מרומם, ובשעת הארוחה שוחח עם כל החסידים. החסידים הזרים נסעו כולם, וחסידי קאמניץ, שנשארו לבדם, היו ברקיע השביעי.

כאמור, זאת הייתה סעודתו האחרונה של הרבי בקאמניץ. אחרי הארוחה נסע הרבי אל יישובניק אחד, ובביתנו ובעיירה נשתרר לפתע שקט, כאילו רגעו גליו של ים זועף. שם בכפר אירעה לרבי תקרית מכוערת.⁸⁵

בשעה שאני מספר על רבי אברהם מסלונים, אני נזכר במעשה שהדהים באותם ימים את כל בני משפחתי – מעשה המאפיין את שליטתו של הרבי בחסידיו, שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים.

הדבר אירע לגיסי יחזקאל, בנו של הרב מקאמניץ. ילדיו של יחזקאל נפטרו צעירים לימים, ובתו דבורה, שמחותנה מת ביום נישואיה,⁸⁶ אף היא לא האריכה ימים. לעת זקנתם נשארו יחזקאל ואשתו הדס בלא ילדים.

ר' יחזקאל היה יד ימינו של הרבי. שמונה או תשעה חודשים בשנה היה נוסע מטעם כולל סלונים כדי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל, ובזמן הנותר ישב בחצרו של הרבי.⁸⁷

פעם אחת, בסעודת פורים, ישב יחזקאל ליד הרבי. הרבי מזג במו ידיו שתי כוסות יין, אחת לעצמו ואחת ליחזקאל. שניהם שתו לחיים והחסידים סביבם הביטו בהם בקנאה. לאחר שלגם מן הכוס אמר הרבי: “לחיים, ר' יחזקאל, לחיים. אם ירצה השם, בעוד שנה עם בן זכר.”

החסידים פערו פיותיהם וכרו אוזניהם, אך לא הבינו למה הרבי מרמז. הרי ר' יחזקאל ואשתו אינם מסוגלים עוד להביא ילדים לעולם… אבל יחזקאל היה חסיד נבון, ומיד הבין את ברכתו של הרבי. פשוט מאוד: עליו להתגרש מאשתו ולקחת תחתיה אחרת, צעירה יותר.

יחזקאל והדס היו נשואים יותר מארבעים שנה. הם חיו כזוג יונים. הוא היה אדם עליז שהצטיין במידות טובות וכמוהו גם אשתו. שניהם היו אנשים נפלאים. זאת ועוד, הדס הייתה עקרת בית למופת שהקפידה על סדר וניקיון. אהבה ושמחה היו שרויים בביתם, ושניהם, שכבר היו בני שישים, הביטו תמיד זה בזה כמו צעירים באהבתם הראשונה.

אבל הרבי רמז…

להוציא לפועל את הרמיזה של הרבי היה עניין מסובך הרבה יותר. אבל חסיד – כמוהו כחייל טוב. הרבי ציווה וצריך לציית. ר' יחזקאל חשב וחשב ולבסוף שלח להדס מכתב ובו כתב שהם חייבים להתגרש. זו דעתו של הרבי, ואם כך הרבי חושב, מסתמא כך נגזר משמים ויש לקבל זאת באהבה. ושלא תחשוב, חלילה, שאפשר לשנות זאת. לא ולא! כשם שהשמים אינם יכולים לרדת לארץ, כך לא תוכל היא מכאן ואילך להמשיך ולהיות אשתו! הוא ייתן לה אלף רובל כסף דמי כתובתה, ואת הכסף הזה הרבי נותן, שכן לו עצמו אין פרוטה. אם ירצה השם, היא עוד תוכל למצוא לעצמה יהודי יפה ממנו, היא עדיין יכולה להתחתן ולכן… וכן הלאה וכן הלאה.

קראה האשה את המכתב… והתעלפה. כל בני המשפחה הגיעו במרוצה והחלו ב’ויצעקו':⁸⁸ “הייתכן? מה הוא רוצה, הגזלן! הוא רוצה לשחוט אותך במאכלת! יהודי שחי עם אשתו כמעט חמישים שנה, שישה ילדים היו להם, ועכשיו הוא רוצה לגרשה! מה הוא חושב לעצמו?!”

הוחלט לשלוח את הדס לסלונים, אל הרבי ואל הבעל. היא תעשה להם שם סוף שחור ותקבור אותם באדמה. אבל ר' יחזקאל כבר נסע לאסוף את כספי ארץ ישראל והשאיר אצל הרבי גט כהלכתו. הדס החלה למרר בבכי ודרשה מן הרבי שיעזור לה, אבל הוא הפסיק אותה: “אשה, הרי אינך יכולה עוד ללדת ילדים; מדוע שתמנעי זאת מבעלך? התרצי שבעלך לא יזכה לחיי העולם הבא? הלא הוא עדיין יכול לשאת לו אשה ולדנית.⁸⁹ זכרי, אם תשמעי בקולי, תזכי לאריכות ימים ואחרי מאה ועשרים שנה יאיר לך גן העדן.”

הדס, בשומעה את דבריו, שבה והתעלפה, אבל בלא הועיל – את הגט אין לעכב. הרבי עמד על שלו. היא לקחה אפוא שלא לרצונה את הגט. אחרי כן נתן לה ר' יחזקאל את הכסף, והדס, מושפלת ומובסת, נסעה לקייב.

לימים מצאו להם בני הזוג, שכה אהבו זה את זה, זיווּגים חדשים. בקייב הזדמן להדס שידוך מוצלח במיוחד – יהודי יפה תואר, עשיר ומכובד. היא נישאה, ובעלה החדש זכה אף הוא באשה רכה, נאמנה ומסורה. סיפרו שהם חיים כמו זוג יונים, ואפשר להניח שלא הייתה זו גוזמה.

ואילו ר' יחזקאל נשא נערה בת עשרים ושתיים. הוא היה מבוגר מכלתו הצעירה בארבעים שנה. אשתו החדשה ילדה לו שתי בנות. הרבי לא קלע למטרה…

ר' יחזקאל לא הוטרד מבעיות פרנסה; הרבי מסלונים שלח לו די סיפוקו, ועל כן החליט לעלות לירושלים.⁹⁰ והנה קרה מקרה מוזר: הדס ובעלה עלו גם הם לירושלים ונגזר עליה לגור באותו רחוב שבו התגורר בעלה הקודם. לבה דאב מקנאה באשתו הצעירה ובבנותיו, ומרוב צער אפילו נפלה למשכב.

ר' יחזקאל נהג שם בדרכו החסידית, ממש כמו בביתו הקודם, ושמו יצא לתהילה. רבים באו לבקש ברכה מפיו, ואילו הוא היה מגרשם מביתו ב’קללה' “אלוהים יברך אתכם…”

סופו של ר' יחזקאל היה רע ומר. פעם אחת, בליל שבת, כשעמד ליד השולחן ואמר קידוש, קרס חלק מן התקרה ופגע בראשו. הוא מת בו במקום. כששמעה הדס מה אירע לבעלה הקודם מילאה אף היא את חלקה: היא התעלפה שוב ושוב.

כך הפריד הרבי בין שתי נשמות שחיו יחדיו כחמישים שנה. איזה כוח היה לו לרבי!

ובכלל, לר' יחזקאל זה קרו דברים שונים ומשונים. כאמור, היו לו שישה ילדים וכולם מתו בילדותם. נשארה רק בת אחת, דבורה. הוריה, שחששו לחייה, השיאו אותה כאשר הייתה בת חמש-עשרה. החתונה הייתה בקאמניץ. אני זוכר שהמחותן היה יפה תואר ובעל גוף, גברתן כבן שלושים ומשהו שבריאות ומרץ שפעו מפניו. אחרי החופה אמר האיש שהוא חש ברע וברצונו לחזור לדירתו ולנוח מעט. “אני עייף מטלטולי הדרך ומטקסי החתונה,” אמר.

החתונה התקיימה בביתו של הרב. ניגנו, רקדו ושמחו עד בלי די. כל בני העיר באו לשמוח עם החתן והכלה. נהוג היה אצלנו להעמיד את החופה לפנות ערב. לפני הטקס רקדו הנערות והנשים; אחרי הטקס רקדו הגברים ושמחו כמעט עד חצות הליל. אחר כך הייתה סעודת מצווה, ואחריה שוב רקדו עד שבע או שמונה בבוקר.

הרוקדים היו מיוזעים ומשולהבים, והמחותן הנעדר נשתכח מלבם. כשעתיים אחרי החופה נזכר בו מישהו. הלכו אפוא להביאו, וכמה מבוהלים ומפוחדים היו כאשר מצאוהו מת. האיש שכב על מיטתו בלא רוח חיים. הקימו קול צעקה, ואנשי העיירה הגיעו במרוצה מן החתונה.

נראה שהאיש נפטר זמן קצר קודם לכן, שכן גופו עוד היה חם. האנשים עמדו מזועזעים ונבוכים ולא ידעו מה לעשות: לבכות על המת או לשמוח בחתונה? אבל הרב פסק שאסור לחתן ולכלה לבכות ביום נישואיהם. לקחו אפוא במהירות את גופת המחותן, מיהרו לבית הקברות, כרו קבר וטמנוהו בחיפזון. עשרות יהודים עסקו במצווה, העיקר שהחתן והכלה לא יבכו. בתוך פחות משעתיים נקבר האיש: אך זה היה אדם חי, וכבר עתה הוא טמון באדמה.

החתן והכלה נשתהו בבית הקברות לרגעים ספורים בלבד, ומיד הוחזרו כדי שיהיה אפשר להתחיל בסעודה. אסור לבכות. אחרי הסעודה רקדו. הראשים היו מושפלים ועגומים, בעיניים נצצו דמעות שלא זלגו, ורק הרגליים הורמו בכוח: אסור לתת לחתן לבכות את אביו… זה היה מזעזע.

האימה והצער על המת גברו בכל זאת על השמחה המאולצת, והרגליים פסקו מלרקוד. הרב ציווה על הילדים הקטנים לרקוד. מוכרחים לשמח את החתן והכלה. לקחו אפוא ילדים וילדות בני שש עד שמונה ופקדו עליהם לרקוד.

הכליזמרים ניגנו. הייתי אז בן שש, וגם עלי ציווּ לרקוד, אבל אני לא הסכמתי.

“טיפשון, לך לרקוד,” שידלו אותי הזקנות. אך לא שמעתי בקולן…

להוללות ולשובבות של החסידים לא היה שיעור ולא גבול. כשתמו התעלולים הישנים, המציאו חדשים. פעם אחת בא יוסלה החסיד אל ביתנו וביקש מאבא לבוא אל השטיבּל. נוכחותו דרושה שם. אם קוראים לך, צריך ללכת. כיצד יסרב חסיד? אבא לקח אותי עמו.

בשטיבּל כבר היו כל החסידים. כאשר נכנסנו פנימה, פרצו כולם בצחוק ופניהם סמוקות. הייתי אז בן שלוש או ארבע ולא הבנתי מה מצחיק כל כך, מדוע הם מתפקעים מצחוק. אבל הסיבה התבררה מיד. פשוט מאוד: החסידים החליטו לכבד במלקות את הנכבדים והמיוחסים שבהם, כדי שיזכרו תמיד שאַל לו לאדם להחזיק גדוּלה לעצמו, שלא יהיה בו שום סימן של גאווה. האמת היא שהחסידים הנכבדים הללו נוהגים בלא כל דופי, ביושר ובלי טיפת גאווה, אבל כשאדם נחשב לחסיד מושלם, הרי רק כפסע בינו ובין מגרעת זו. על כן ראוי להקדים רפואה למכה ולהלקותו, כדי שלעולם לא יבוא לכלל אותה פגימה.

גם אופן ההלקאה היה צריך להיות פשוט: שוכבים על השולחן, הפנים למטה, הקפוטה מורמת – וחוטפים!

תחילה הטילו גורל, מי ישכב ראשון. הגורל הוטל בצורה כזאת: פתחו סידור, ואם האות הראשונה בדף הייתה גם האות הראשונה בשמו של מישהו, היה עליו, במחילה, לשכב.⁹¹

כאשר ראיתי איך יהודי בעל זקן שוכב על השולחן והחסידים חובטים בו בכל כוחם במקום מסוים מאוד נמלאתי שמחה רבה. “איזה משחק נהדר!” התענגתי.

היהודי המזוקן צחק ונאנק גם יחד.

אבל אז הגיע תורו של אבא המסכן. הוא הלך ושכב על השולחן, פניו כלפי מטה, והמוני החסידים הרימו את ידיהם בפנים סמוקות. הרגשתי שלבי נקרע והתחלתי לבכות בצרחות אימים, ממש כאילו מובילים אותי לשחיטה. בכיתי בכל כוחי. החסידים נרתעו, ידיהם הורדו, וכך ‘הצלתי’ את אבי המסכן. קשה כנראה להרביץ מול עיניו הבוכיות של ילד.

“ובכן, משה,” אמר חסיד אחד בכעס, מנענע בראשו ומניח אצבע על אפו, “לא הבאת את הילדון בכוונה?… הוא יבכה ואנחנו לא נוכל להרביץ…”

אבל אבא צחק. מותר היה לו לצחוק, כי אפילו זקן עוד לא היה לו. הוא היה אז בסך הכול כבן שבע-עשרה או שמונה-עשרה. בגילו לא היה זה אסון גדול כל כך לחטוף מכות, בייחוד שגם הוא היה יכול להחטיף לאחרים. אבל כבר היה לו ילד, והילד הזה הפריע.

רק חלקו של אבא שפר. כל האחרים ספגו כהוגן, ובכל הכוח.

לייב קרוּהֶלֶר,⁹² שהיה ליצן גדול ובחור בריא, סירב להתמסר בקלות כאשר הגיע תורו. המכות עצמן לא הפחידו אותו כל כך, הוא פשוט נהנה להתאבק, לדחוף ולהילחם. הוא קפץ על הספסלים ועל השולחנות. הנה מחזיקים בו כאן בחוזקה, וכבר הוא שם, עומד על ספסל רחוק או על שולחן, צוחק בכל פה. הוא שיגע אותם. כולם היו מותשים ומיוזעים, אך בסופו של דבר היו הרבים חזקים יותר והוא נלכד. מובן שעכשיו כל מי שאלוהים בלבבו החטיף לו סטירות איומות. עם לייב קרוּהלר הסתיים המשחק. הוא היה האחרון.

עתה העמידו על השולחן כמה בקבוקי משקה חריף. חלה גדולה ודג מלוח צצו מאי-שם, והחסידים העייפים שתו ‘לחיים’ ברוב שמחה. אחרי השתייה יצאו בריקוד – כתף אל כתף, יד ביד, פנים מיוזעות, סמוקות, נלהבות – ומן הרעש הגדול של צעדי הריקוד נוצר ניגון חסידי עליז.

כך שמחו חסידים.

השמחה על המכות שקיבלו אחרים השכיחה ממני עד מהרה את הצער על המכות שרצו להרביץ לאבי. המשחק החסידי הזה הלהיב אותי עוד זמן רב. אחר כך התפארתי לפני חברי ב’חדר': “הרביצו לאבות גדולים… בעצמי ראיתי… ואיך הרביצו… במו עיני ראיתי…”

“איפה?” שאלו חברי בקנאה.

“בשטיבל…” נענעתי בידי בגאווה.

אבל עינם של חברַי לחדר הייתה צרה בי ובמזלי. לא בכל יום זוכים לראות איך מרביצים לאבות גדולים…

פרק שלישי: הנסיעה לביאליסטוק

שוב לימודים * רמאות * נסיעתי לבריסק * הלברשטם * השקר * אני נוסע לביאליסטוק * הנסיעה * ‘שמונה נוסעים’ * העגלון * אנחנו נחנקים * איפה הרגל שלי? * הבוץ * גלגל שבור * מתנדבים * כמעט נהרגנו * ביאליסטוק * הדודה * מכתב * חולשה הייתה בי * אני חוזר הביתה * לא כלום * שוב בבית * קול קורא לנדוד * ורשה

באותו זמן החלטתי סוף-סוף שעלי ‘לנטוש’ את אשתי ובני ולנסוע ללמוד. אין ספק, יהיה לה קשה. היא יתומה, בלי אב ואם, ותינוק בזרועותיה. איך אוכל לעזבה אצל הורי, בשעה שאמי אינה מתעניינת בדבר לבד מספר ‘חובות הלבבות’ שלה,⁹³ ואבי אף הוא יחסו אליה צונן?

הייתה זו בעיה של ממש וזמן רב התחבטתי בה. לעסקים אינני מתאים משום שאני בן למשפחה מכובדת, ובמילים אחרות: זה פשוט לא בשבילי. נוסף לכך, אני הרי היושר בהתגלמותו ואינני יודע לרמות. הדרך הנכונה אפוא היא ללמוד, והרי את זאת רציתי תמיד. כשארכוש השכלה מתאימה, אצליח גם לפרנס בכבוד את אשתי.

הייתי משוכנע שאצליח להיות מלומד אמיתי, שיכול לפרנס בכבוד את רעייתו ואת בנו. עלי רק לעשות את הצעד הראשון, ובתוך שלוש או ארבע שנים אסיים את לימודי ואז אהיה מסודר בחיים. כדי להיות רב, למשל, צריך לעבוד בפרך עשר או שתים-עשרה שנים ואחר כך קשה למצוא משרה בעיר. גם ידעתי מן הניסיון, שרק מי שמסיים את לימודיו באיזשהו תחום, יכול למצוא פרנסה בטוחה. הַחלטתי הלכה והתחזקה. בכפר – כך חשבתי בלא מעט התנשאות – צפויים לנו חיי בערות וכולנו נֹאבַד. אבל יעבור עלי מה,⁹⁴ פעם אחת ולתמיד, אני מוכן לכל הסבל שבעולם, לרעב, לעוני ולמחסור, ובלבד שלא אהיה נבער מדעת.

אשתי הסכימה איתי, אבל רק כלפי חוץ. ידעתי כי בינה לבינה הייתה מעדיפה להישאר יישובניקית, להיות בעלת אכסניה או חוכרת נכס,⁹⁵ עסקים שיכולנו להשיג בקלות באמצעות סבא. אך היא הבינה היטב שבעיסוקים כאלה לא אחזיק מעמד זמן רב, ולכן הסכימה.

הצעד הראשון היה קשה מאוד. איך יכול איש להשאיר את אשתו אצל הוריו? הלא חייה שם יהיו עצובים ולא ממש מאושרים. אבל מקום אחר, טוב מזה, לא מצאתי. מה עושים? הרי אני חייב לנסוע. החלטתי לרמות אותה קצת (לשם לימודים מותר…), להמציא איזו נסיעונת נחוצה ולהסתלק לשבועות אחדים, כך שאוכל גם לקחת איתי מעט חפצים אישיים. אוכל לנסוע למשל לבריסק, ושם ידריך אותי משכיל, ידידי משכבר, כיצד לממש את שאיפותי.

הייתה זו נסיעתי השנייה לבריסק בענייני לימודים.⁹⁶

בעיר זו היו לי גם דודה עשירה ומכניסת אורחים וגם חבר ילדות – שמואל מַיירימְס, שאיתו נהגתי להתפלסף לעתים קרובות.⁹⁷ הוא היה עילוי – נער נבון, מעמיק ומקורי, ובה בעת נהג כדרכם של קדמונים להתענות בשובבי“ם ת”ת בכל יום שישי ובעשרת ימי תשובה.⁹⁸ לאחר נישואיו היה שמואל למשכיל, אדם נאור וחופשי מאוד בדעותיו, ובתוך זמן קצר יצא לו שם של אפיקורס. שמואל הוא ששכנע אותי כי עלי ללמוד. נפשו שלו אף היא יצאה ללימודים, אך בשל חנות האריגים שבבעלותו נבצר הדבר ממנו. כאילו להכעיס הייתה החנות הזאת עסק מוצלח.

“הייתי מעדיף להיות קבצן, אבל בעל השכלה,” התלונן שמואל בגילוי לב.

החלטנו אפוא שעלי לנסוע לביאליסטוק, שבאותה עת נחשבה למרכז ההשכלה באזורנו. בראש משכילי העיר עמד אליעזר הלברשטם, חתנו של זבלודובסקי – משכיל בנוסח ברלין, שעסק בהפצת השכלה בקרב בני הנוער של ביאליסטוק.⁹⁹ בכל שנה הוציא על כך אלפי רובלים מכיסו, ולמען מטרה זו גם קיבל סכומי כסף נכבדים מידידיו המשכילים ומסוחרים. בבעלותו היה בית חרושת לבדים, אבל הוא התמסר להשכלה יותר מאשר לבית החרושת.¹⁰⁰ את העסק ניהלה אשתו הזריזה, ואילו הוא עסק בשלו: דיבר על לבם של צעירים חובשי בית המדרש ועזר להם לקנות השכלה. כסף, כזכור, לא חסר לו.

באותם ימים, ימי הלברשטם, היו בביאליסטוק עשרות מקרי גירושים. חותנים כפו על חתניהם, שלפנים היו למדנים ואדוקים במצוות ועתה הפכו לאפיקורסים, לתת גט לנשותיהם. בביאליסטוק התחוללה מהפכה של ממש. לעיר יצא שם של מרכז אפיקורסות, עיר גדושה השכלה ולימודים.¹⁰¹

אחד ממכרי, משכיל ושמו בֶּרְנזוֹן, צייד אותי במכתב לרב מטעם בביאליסטוק,¹⁰² שהיה אף הוא משכיל ונמנה עם ידידיו של הלברשטם. במכתב היה כתוב שאמנם אין לי מושג ברוסית ומלבד תלמוד איני יודע דבר, אבל בכל זאת הוא סבור כי עשוי לצאת ממני משכיל ראוי לשמו. הוא בחור כפרי צעיר – כתב ידידי – שפרנסתו מצויה לו שם בשפע, אך הוא שואף אל ההשכלה ואל האור, ומן הסתם מקננת בו רוח גדולה. צריך אפוא לתמוך בו ולהושיט לו עזרה, וכן הלאה וכן הלאה.

עתה, כשהתוכנית למימוש מטרתי הלכה והתבררה, חזרתי הביתה. בדרך תכננתי כיצד אוליך שולל את אשתי וכיצד אספר לה שעלי לנסוע לביאליסטוק לכמה שבועות. בתוך כך המצאתי שקר ארוך ומפותל: דודתי העשירה מביאליסטוק, אחות אמי, ביקשה מגיסו של בעלה, שנסע לבריסק, שיקפוץ לוואכנוביץ‘¹⁰³ ויבדוק במו עיניו אם אני באמת צעיר כל כך מוצלח כפי שמרבים לשבח אותי. אם ייווכח שאכן כך הדבר, הוא ייקח אותי עמו לביאליסטוק ושם תמצא לי הדודה משרה הגונה שאהיה שבע רצון ממנה. והנה, בבריסק פגשתי בדיוק את הגיס הזה, שכבר תכנן לנסוע לוואכנוביץ’. מסתבר שמצאתי חן בעיניו, והוא הורה לי לנסוע הביתה, להביא את חפצי ולבוא ישר לביאליסטוק.

השקר היה גדול וסבוך. אודה על האמת, זו הפעם הראשונה בחיי ששיקרתי ולא בנקל עלה הדבר בידי. היה זה מר ממוות, וכשהרהרתי בכך בשעה שישבתי בעגלתו של האיכר, האדימו פני מבושה. לאורך כל הדרך התלבטתי והתייסרתי: האם עלי להונות את אשתי בשקר גדול כל כך כדי להיות לאיש משכיל, או שמא מוטב שאשאר יישובניק בכפר, בין איכרים וחזירים? לבסוף גמרתי אומר להוציא לפועל את תוכניתי.

כשבאתי הביתה מיד בישרתי לאשתי: כך וכך קרה, עסק, מזל, פגישה פתאומית בבריסק עם הגיס של הדודה, מצאתי חן בעיניו, וכן הלאה. אשתי התרשמה מאוד מן ‘הבשורה הטובה’, ואילו הרגשתי שלי נעשתה רעה יותר ויותר בראותי כיצד אשתי מתפעלת לשווא מחדשות שלא היו ולא נבראו. מובן מאליו שהבטחתי לה כי אביא גם אותה לביאליסטוק, עיר יפהפייה, שוקקת לומדים ומשכילים ומלאה דברים טובים אחרים. אשתי נשארה רגועה ומרוצה.

עכשיו יכולתי להתכונן לנסיעה באופן ‘חוקי’. לקחתי את כל הדברים הנחוצים, ארזתי – ולדרך. בזמן הנסיעה זלגו עיני דמעות בלי הפוגה. לבי נקפני על שרימיתי את אשתי ועל שעזבתי אותה בודדה.

בבריסק נפגשתי עם חברי המשכילים, ומיד הסדרתי את הנסיעה לביאליסטוק, מרחק שמונה-עשר מילין מבריסק. לעגלון הייתה עגלה מקוֹרָה, רתומה לשלושה סוסים, והמחיר היה רובל וחצי לאיש. נסיעתי לביאליסטוק הייתה מוזרה וקשה כל כך – אם כי אופיינית לאותם ימים¹⁰⁴ – עד שראוי לספר עליה באריכות.

כאשר שאלתי את העגלון כמה נוסעים יש לו, ענה הלה: שמונה…

שמונה אנשים מלבד סחורה: מוטות ברזל, חבילות, חביות, שקים ועוד דברים שכאלה. הצעתי לעגלון תשלום מיוחד של שלושה רובלים כדי שייקח פחות נוסעים, שאם לא כן פשוט ניחנק, והעגלון הסכים.

עוד קודם שהחלה הנסיעה כבר ישבו בעגלה שישה אנשים, בנוסף למטען הסחורות הענקי. לא היה שום סיכוי לנוחיות, וכבר אני מרגיש מחנק. התחלתי להתלונן: “האם לא שילמתי לך כפול כדי שיהיו פחות אנשים? האם לא אמרת שנהיה רק ארבעה?”

“אז מה אתה רוצה?” ענה לי בעל העגלה בקוצר רוח, “שברובלים הספורים שלך אאכיל שלושה סוסים, ולהבדיל אשה ושישה ילדים?”

שתקתי. אנחנו נוסעים ויוֹרסטה אחת, והנה עולים עוד כמה נוסעים. עד שהגענו לוויסוֹקי,¹⁰⁵ שישה מילין מבריסק, כבר היו דחוסים בעגלה, השבח לאל, עשרה יהודים: זקנים וזקנות, נשים, נערות ונערים… בוויסוקי עלה מספר הנוסעים לשנים-עשר… אנשים ישבו זה על זה וצרחו: “אוי, הרגל”, “אוי, הידיים”. אף אחד לא ידע היכן ידיו והיכן רגליו. העגלון צעק גם הוא כל הזמן: “וויוֹ, וויוֹ!…” לבד מן הנוסעים היה לו גם מטען כבד במיוחד, שמשקלו הגיע למאה פּוּד בערך.

היו אלה ימי הסתיו, ימים גשומים ורטובים. הסוסים אך בקושי זזים והבוץ כמו דייסה סמיכה. הסוסים לא מושכים את העגלה, והעגלון מצליף בהם, מכה, צורח, מלהג – עד שהם נעצרים לגמרי. הסוסים עומדים, והעגלון מצווה על כולם לרדת מן העגלה.

“הבוץ… אינכם רואים?” הוא מנופף בשוט עלינו ועל הסוסים.

זה אחר זה זחלנו מן העגלה. כולם צועקים ונרעשים. עכשיו מתחילים להרגיש את הידיים והרגליים ואת שאר האיברים. אלוהים, כמה זה כואב! לאחד נרדמו הרגליים, לשני היד, ולשלישי – הצד. והעגלון צורח: “מהר, תזיזו כבר את עצמכם, חבורת יחסנים, פריצים. לא רוצים לרדת מהעגלה…!”

אבל גם לאחר שכולם ירדו, עדיין עמדו הסוסים על מקומם ולא זזו. ושוב צועק העגלון: “אנשים, תדחפו קצת מתחת לעגלה. אם לא תעזרו בחילוץ, נישאר פה גם לשַׁבָּת.”

הייתי הראשון שדחף את העגלה, ולא השגחתי בכך שכבר כמעט יום שלם שאינני חש את ידי ואת רגלי. הייתי בחור בריא, אך כל עצמותי כאבו. אבל בלי תירוצים, חייבים לעזור ולדחוף. השבח לאל – הסוסים יצאו מהבוץ.

“מהר, עלו לעגלה,” פקד העגלון, “אנחנו נוסעים!”

עכשיו החלה צרה חדשה: כל אחד רצה לתפוס מקום יותר טוב בעגלה. הנוסעים דחפו, התקוטטו וקיללו זה את זה, והרעש היה מחריש אוזניים.

לי כבר לא היה שום חשק לזחול לעגלה. לוּ היה אור יום, חשבתי ביני לביני, הייתי מעדיף ללכת ברגל. אבל עכשיו לילה, את הדרך איני מכיר ואינני יכול לסחוב את חפצי הכבדים. עמדתי והמתנתי עד שיגמרו הנוסעים האחרים לריב ויתיישבו, ואז אדחף איכשהו פנימה ואוכל ‘לנסוע’. אבל למריבות לא היה סוף. להיפך, הקולות עלו וגברו, עד שהעגלון צרח בקול מזרה אימה של שודד דרכים: “לעלות לעגלה! לעלות לעגלה תיכף ומיד!”

ואז הוסיף בקול רך קצת יותר, אך רווּי לעג מרושע: “אדונים חביבים שלי, תיכנסו כבר לעגלה ותשבו, כי עוד רגע אני מדהיר את הסוסים ומשאיר את כולכם פה בתוך הבוץ. על מה יש כאן לריב, פריצים יקרים שלי? במקום שיושבים – יושבים.”

צעקותיו של העגלון הועילו. כך או כך התיישבו כולם, ואילו אני טיפסתי למעלה אל הארגז שליד מושב העגלון. התיישבתי שם כשרגלי מתנדנדות מחוץ לעגלה וידי מחזיקות היטב שלא אפול. אם נופלים משם, חס וחלילה, מתים בו במקום. כך נסעתי כמה ויוֹרסטאוֹת. איבדתי כל תחושה בידיים וברגליים וגם הייתי רטוב כולי; בעגלה יכולתי לפחות למצוא מחסה מן הגשם.

כך הגענו לאיזה כפר ונכנסנו לפונדק. הגניחות והאנחות שנשמעו פה הזכירו בית חולים למקרים קשים במיוחד: “אוי, הידיים…” “אוי, הרגליים…” “אוי, הראש…”

בַּפונדק היה לח וחשוך. רק עששית שמן קטנה דלקה שם. סביב שולחן גדול ישבו איכרים ונשיהם, שותים בקבוקי יי"ש ולועסים לחם שחור. על הספסלים הרחבים והארוכים שכבו אנשים ונחרו. פה יהודי או יהודייה, פה איזו גויה. התנור הגדול גם הוא היה תפוס – אין מקום להניח עליו את הראש.

רק בעלת הפונדק ומשרתת צעירה היו ערות. העגלון שלנו נכנס פנימה והשמיע צעקה (לדבר בשקט מעולם לא למד, ככל הנראה): “ערב טוב, בעלת הבית שתחיה, יש משהו לאכול בשבילי ובשביל הנוסעים שלי?”

“מה תרצו לאכול?” שאלה הפונדקית בתמימות.

“מה זאת אומרת מה נרצה?” הרעים העגלון בקולו והרעיד את אמות הספים. “תגידי תיכף ומיד מה יש לך, ואז אשאל את האנשים מה הם רוצים! יש לי כאן חבורה של ברנשים מכל הסוגים. כמה מהם יחפנים, אבל יש גם כמה צעירים נחמדים והגונים שבאים ממשפחות טובות” (והצביע עלי בידו). “מה תרצה, בחורצ’יק?” פנה אלי העגלון. מסתבר ששלושת הרובלים שנתתי לו עשו בכל זאת את שלהם.

“הייתי רוצה לשתות תה,” עניתי.

כל הנוסעים מצאו בינתיים מקום ושכבו על הקרקע או על קצה של ספסל. המשרתת הציתה אש בתנור ושפתה קומקום גדול של מים כדי להרתיח תה. העגלון הוסיף לחלק פקודות לנוסעיו וצעק: “אנשים, בואו לאכול!”

האנשים הלכו ליטול את ידיהם לפני הסעודה, אך מים אין. העגלון הורה לאחד הנוסעים העניים, מאלה ששילמו רק מעט לנסיעה, ללכת עם המשרתת ולהביא מים. המים הובאו בתוך זמן קצר, אבל שום שולחן לא היה פנוי. איכרים שיכורים ונשיהם ישבו סביב השולחנות ושרו. אז צרח העגלון על בעלת הפונדק: “אנחנו צריכים שולחן!”

אבל מאין תיקח שולחן? מיד צץ רעיון: מניחים קרש על חבית, והרי לכם שולחן. העגלון ציווה אפוא על הנוסעים העניים יותר להביא חבית וכמה קרשים – ויהי שולחן.

אבל לא כולם יכלו לאכול. הדג המלוח היה מלוח מדי וריחו רע, וגם לא היו די כפות לאכילה.¹⁰⁶ עייפים ומותשים אכלו האנשים בזה אחר זה. אני הייתי היחיד שלא אכל. לא התחשק לי כלום, רציתי רק תה, אבל שוב – תה לא היה, רק מים חמים עם עלעלים של מטאטא.¹⁰⁷

אחרי שסעדו מעט את לבם שוב מיהרו כל הנוסעים אל העגלה כדי לתפוס מקום טוב. שוב פרצו מריבות ודחיפות, ולולא הפחד מהעגלון בוודאי גם היו מכים זה את זה מכות רצח. טיפסתי לארגז שליד העגלון, אך מישהו כבר תפס את מקומי ומקום אחר לשֶׁבֶת איִן. בלית בררה התלוננתי באוזני העגלון: “יעקב, שלושה רובלים לקחת ממני והבטחת שיהיו רק ארבעה נוסעים. לא איכפת לי שיהיו שמונה, עשרה, מאה, אלף אנשים, אבל לכל הפחות תסדר לי איזו פינה להשעין עליה את הראש!”

הפעם ריחם עלי העגלון וציווה על הנוסעים: “פנו מקום לבחורצ’יק הזה, כולכם כפרתו… שלושה רובלים הוא נתן לי.” העגלון פשוט דחף את הנוסעים ברגליהם ובזרועותיהם, בלי לתת את דעתו אם הוא דוחף זקן או זקנה, אשה או נערה. אולם הנוסעים לא ויתרו, להיפך. המהומה גברה, וכולם החלו לצרוח: “תראו את היחסן הזה, אברך משי… תישאר בבית אם אתה כזה מפונק!”

התחיל ‘מרד’ נגד המפקד, הלא הוא העגלון. איימו עליו שיקרעו אותו לגזרים, שיפוררו אותו לחתיכות. “למה אתה לוקח כל כך הרבה נוסעים אם אין לך מקום בשבילם!” צעקו עליו. “ואם כבר אתה לוקח, אז בלי יחסנים, בלי אברכי משי שחלב אמם עוד לא יבש על שפתותיהם.”

לשמע דברי הנאצה האלה אמרתי לעגלון: “אני מעדיף ללכת ברגל…”

העגלון התבונן בי בלגלוג ואמר: “בחיי, אתה ממש בחור נבון… ודאי שיותר טוב ללכת ברגל מאשר להידחק בעגלה כמו דג מלוח… אנשים גסים נוסעים פה… מוטב ברגל.”

את העצה ה’ידידותית' הזאת קיבלתי בלית בררה. צעדתי ליד העגלה, לבושי היה כבד ומסורבל, וההליכה במעלה ההר קשתה עלי. נוסף על כך ירד גשם ונרטבתי כולי. כשעברנו על פני סכר מים קטן נתקע עקב נעלי בגזע עץ. העקב והסוליה נקרעו, ועכשיו צעדתי יחף על פני גדמי עצים וכפות רגלי נדקרו. זה היה פשוט בלתי נסבל. הייתי על סף בכי והתחננתי לפני העגלון והנוסעים שיפנו לי מעט מקום בעגלה. הם ריחמו עלי. כולם נדחקו קצת, וסוף-סוף זכיתי למקום. וכך אנחנו נוסעים עוד כמה ויוֹרסטאוֹת, שוכבים כפופים ודחוסים כמו דגים מלוחים בחבית, וכל אחד מתפלל בלבו שנגיע במהרה לפונדק כלשהו. העגלון יאכיל את סוסיו ואנחנו נוכל לחלץ לזמן מה את עצמותינו המכווצות ואת איברינו הקפואים.

אבל אלוהים היה בעזרנו, ולפתע נשבר אחד מגלגלי העגלה. התהפכנו ונזרקנו כולנו, בזה אחר זה, אל מחוץ לעגלה. מזל שהבוץ היה סמיך, שאם לא כן היינו נהרגים.

גברים נפלו על נשים ולהיפך. כולם צעקו – מהומה ויללה. עלי נפל אחד הנוסעים וראשו כלפי מטה. הוא נפגע בראשו, ואני – בחזי. הנשים בכו, הגברים נאנחו, ובראש כולם קונן העגלון על מרי-גורלו. הוא חיכה עד שכולם ירגעו קצת, ואז ביקש, הפעם הזאת בטון רך ומפויס: “בחייכם, עיזרו לי להוריד את הגלגל השבור מהעגלה. אני מוכרח לתקן אותו… בכפר הקרוב…”

אבל הנוסעים המתלוננים בשלהם: “אנחנו עייפים, שבורים לגמרי מהנסיעה ומהנפילה, לא אכלנו ולא שתינו. אין לנו כוח לעזור לך.” העגלון המשיך להתחנן: “רחמנות, עכשיו אהיה תקוע בדרך עם שלושה סוסים. אני פוחד שכבר לא אוכל לחזור הביתה עד שבת.”

מילא, מה אפשר לעשות? ניגשו כולם לגלגל השבור, אבל כיצד להוריד אותו – אף אחד לא ידע. במוחו של העגלון צץ רעיון מוצלח: נפרוק את מוטות הברזל ואת שאר המטען הכבד, ואחר כך יהיה יותר קל להוריד את הגלגל. וכך עשינו. עכשיו הלך העגלון עם הגלגל השבור, ואנו נשארנו באמצע הדרך השוממה, עם העגלה והסוסים, כמו רובינזון על האי.¹⁰⁸

לא נעים להישאר כך בשטח כל הלילה. קר וחשוך, אין אוכל ואין שתייה, כמו במדבר. כבר שלושה ימים אנחנו בדרך! והנוסעים מבולבלים ונבוכים, לא מסתדרים זה עם זה – חנות מבוּלגנת. אף אחד לא רוצה להביט בעיני זולתו.

הלילה ארך כאורך הגלות. אט-אט עלה הבוקר, כאילו בעל כורחו, אבל העגלון והגלגל אינם. אין קול ואין עונה. “אנחנו יושבים כאן סתם,” אמרתי לנוסעים, “אין לנו אוכל, אין שתייה. מי בא איתי לחפש את העגלון?”

כמה מתנדבים הצטרפו אלי, ויחד הלכנו אל הכפר הקרוב. שאלנו שם אם ראה מישהו עגלון וגלגל? כן, אמרו לנו, הוא היה כאן, אבל הנפח לא בבית, ולכן הלך העגלון לכפר אחר. גררנו את עצמנו לכפר השני, ושם, השבח לאל, מצאנו אותו אצל הנפח.

רק בשעה ארבע לפנות ערב תוקן הגלגל. כשחזרנו לעגלה פרצו הזקנים והנשים בבכי: הם מתים ברעב. כבר יותר מיממה לא בא אוכל או משקה לפיהם! שישה אנשים, מיואשים מהצרות שנפלו עליהם, גררו את עצמם ברגל עד ביאליסטוק, מרחק חמישה מילין. אחרי צרות צרורות הגענו גם אנחנו, סוף-סוף. הנסיעה החביבה הזאת נמשכה יותר מארבעה ימים.

הגעתי אל הדודה שבור ורצוץ. בגופי לא נותר אף איבר שלם. דודתי נחרדה וחשבה שחליתי. “מה קרה לך, חצק’לה?” ספקה את כפיה. “מיד אקרא לרופא.” ואני עונה: “לא צריך רופא, אני בריא. אבל דודה’לה, הנסיעה הזאת הרגה אותי…”

האמת היא שנראיתי כמו שד, ולדודתי טובת הלב נגרמה עוגמת נפש רבה. יומיים שכבתי במיטה, שבור ומרוסק, בלי איבר שלם אחד.

כשהוטב לי במקצת, הסברתי לדודה מה הביא אותי לביאליסטוק. סיפרתי שאני מקווה כי תוכל לסייע לי למצוא איזו פרנסה. הייתי רוצה להסתדר פה, והיא יכולה, אני מניח, להיות לי לעזר רב. את רצוני להתמסר להשכלה הסתרתי מפניה. היה זה טיפשי לספר על כך ממש בהתחלה. דודתי הטובה והאדוקה ראתה במשכילים גויים ורשעים ממש.

הדודה הקשיבה בתשומת לב והעירה שבעניינים כאלה לא באים כך פתאום בלי הודעה מוקדמת. מקובל לשלוח תחילה מכתב ולברר אם כדאי לבוא, אם יש בכלל פרנסה. אבל עכשיו, כמובן, כבר אין מה לעשות.

“אם כבר הגעת,” אמרה הדודה, “תישאר כאן אצלי ותנוח. ובאשר לפרנסה, בינתיים המצב רע ומר. כדי להתחיל עסק צריך כמה אלפי רובלים שאין לך, וגם עבודה קשה להשיג. הרי אתה אדם צעיר שיודע רק ללמוד גמרא. איש לא מכיר אותך ואתה לא מכיר איש, וגם אינך יודע רוסית או פולנית. הדבר היחיד שבא בחשבון הוא עבודה קטנה שאולי תתאים לך. אבל אין דבר, אל תתייאש, אלוהים יעזור.”

הדודה דיברה ודיברה, אבל אני חשבתי על דברים אחרים לגמרי.

זכורני שעוד ביום ראשון הלכתי לרב מטעם ומכתבו של ברנזון בידי. הרב קרא את המכתב, הסביר לי פנים וביקש שאשוב אליו ביום שלישי. עליו לשוחח עם הלברשטם וכולו תקווה שאצליח להשיג את מטרתי. שמח וטוב לב חזרתי הביתה.

ביום שלישי חזרתי אל הרב והוא מסר לי מיד את הבשורה הטובה: הלברשטם מוכן לתמוך בי עד שאסיים את לימודי והוא מזמין אותי לבקרו. הוא רוצה להכיר אותי באופן אישי ולטכס ביחד עצה כיצד עלי לארגן את לימודי. לא קשה לתאר מה גדולה הייתה שמחתי. הנה השגתי מהר כל כך את מבוקשי!

באתי אל בית הדודה נלהב ושמח. החלטתי שהגיעה העת לרמוז לה שהנה אני עומד להיכנס בשערי עולם הידע והחכמה, המשול בעיניה לטרֵפה כמו חזיר. לא נורא, חשבתי בלבי, כשאסיים את לימודי, גם היא תהיה שבעת רצון. יהודים אדוקים מעריכים רופאים מוסמכים, עורכי דין, מהנדסים. ועוד איך הם מעריכים! הם מקנאים בהם. הם שונאים רק משכילים קבצנים, כאלה שאין להם תעודות. אותם הם חושבים לאפיקורסים ורק אותם הם מאשימים בכל הרע שבעולם.

סיפרתי לה אפוא בפשטות כיצד הכרתי את הרב מטעם ומה יצא לי מהיכרות זו: הוא הציג אותי לפני גביר מקומי משכיל, כדי שיתמוך בי וידריכני בלימודי.

הבשורה פגעה בה כמו כדור בלב.

“אהה!” הבינה, “הרַבּינֶר והלברשטם הם אלה שיעזרו לך! הפוחזים הללו, האפיקורסים, שבגללם סרו כל הצעירים מדרך הישר, שהמיטו חורבן על ביאליסטוק. אוי ואבוי, שוד ושבר!” וכך שפכה עלי מחרונה עוד ועוד.

בשבת קיבלתי מאשתי מכתב ספוג עצב. אבא כועס עליה מאוד על שהרשתה לי לנסוע לביאליסטוק, עיר האפיקורסים. פחד גדול נפל עליו, שאסור שם מדרך הישר. הוא חש בלבו, מסתובב נסער ונבוך אנה ואנה ומתחנן לפניה שתחזיר אותי הביתה, לוואכנוביץ'.

ביאושו פנה בבקשת עזרה גם אל אמי, שאיתה לא התייעץ עד כה מעולם. עלה על דעתו שבעזרת אמי יצליח במשימתו וישכנע את אשתי להחזיר אותי מביאליסטוק אל הכפר. הוא סיפר אפוא לאמא על אותו הלברשטם, ‘האפיקורס הגדול’, ששופך מכיסיו זהב כדי להפוך את כל בני הנוער של ביאליסטוק לאפיקורסים. מאות מקרי גירושים כבר היו שם בשל כך, והוא חושש שגם חצקל יהפך לאפיקורס.

“הרי את מכירה אותו,” הסביר לה אבא, “חצקל אוהב להקשות קושיות אפילו בעניינים נשגבים כמו אמונה. רק חסר עוד שיכיר את הלברשטם! כבר עכשיו הוא חצי אפיקורס ששואל וחוקר, והלברשטם מחפש בדיוק טיפוסים כאלה. בכול אשמה אשתו הגאוותנית. לא מתחשק לה, ליחסנית, להיות פונדקית או חוכרת. לבי ממש מפרפר. אסור לתת לאיש צעיר להגיע לעיר אפיקורסית. זה רעל. אסור!”

אבא דיבר, כמובן, באופן שהתאים לאוזניה של אשה כמו אמא – “ולכן אני מציע, שתלחצי יותר על אשתו הצעירה. היא כבר תמצא דרך להחזיר אותו הביתה. לא נורא, אם אשה רוצה משהו, היא תשיג אותו.”

אבי עדין הנפש לא היה יכול להתייחס בגסות אל כלתו. אבל עכשיו, למען האמונה ובשם היהדות, העביר את המשימה לידי אמי, בגן עדן מנוחתה, והיא עשתה כל מאמץ למלא את מבוקשו.

מובן שבתוך זמן קצר קיבלתי מכתב ארוך ובו תיארה אשתי בפרוטרוט את הסבל והייסורים שהם מנת חלקה בבית. על השכל המטופש שלי עשה המכתב רושם גדול. פני החווירו כל כך, עד שדודתי נבהלה. נתתי לה את המכתב, ואחרי שקראה את תוכנו הופיע חיוך על פניה. היא הבינה שבמכתב מוסתרת מין תרופה כזאת, שבכוחה לגרש אותי מביאליסטוק בחזרה הביתה.

ואכן, המכתב הזה ניפץ את תקוותי, את שאיפתי היחידה. הייתי צעיר מדי וטיפש מדי, ועל כן החלטתי בו במקום לזנוח את כל החלומות היפים שלי על השכלה, ידע ותעודות גמר. יהיה מה שיהיה, עכשיו הכול אבוד. אינני יכול ואינני רשאי להרוג בן-אדם. אשתי תגווע שם לבדה. אני חייב לחזור הביתה; לא אראה עוד את הרב מטעם או את הלברשטם. כן, אני חוזר הביתה.

כתבתי לרב מטעם מכתב בלשון הקודש: מאחר שקיבלתי מכתב ובו נאמר שאבי חולה מאוד (שוב שקר), אני מוכרח לחזור מהר הביתה, ולא אספיק אפילו להיפרד ממנו. אני מודה לו מאוד על טוב לבו, ולעולם, לעולם, לא אשכח אותו.

אחרי ששלחתי את המכתב התחוללה בתוכי תגובת נגד: הבנתי כי אני חוזר הביתה בידיים ריקות. שוב הצטערתי על תקווֹתַי שנופצו ושוב הרגשתי איום ונורא. הייתי שבור ורצוץ, ובמצבי זה לא הייתי מסוגל לנסוע ישר הביתה. הדודה, שהבחינה בכך, הפצירה בי להישאר. “תנוח קצת,” הביטה בי והתקשתה להסתיר את שביעות רצונה, “תירגע… אחר כך תוכל לנסוע.”

נשארתי אפוא אצל דודתי והקשבתי למעשיות שלה – מעשיות ישנות נושנות על חנות שהייתה בטבורו של השוק, על בעלה שהיה צדיק וישר ועל רבנים שנהגו להתארח בביתה לסעודות מלכים – מזה הייתה לה הנאה עצומה. היא הייתה בקיאה בכל שמות הרבנים ובכל העסקים והעניינים שהביאום לביאליסטוק.

פעם נכנסה הדודה הביתה בבכי תמרורים.

נבהלתי ושאלתי: “דודה, מה קרה?”

“לא יאָמן,” אמרה בקול בוכים, “הרב אייזל מסלונים¹⁰⁹ נמצא בביאליסטוק. הלכתי אליו והזמנתי אותו לסעודת צהריים, אבל הוא סירב… דחה אותי, את בתו של ר' לייזר מגרודנה! הייחוס שלנו קטן מדי בשבילו? אני הנכדה של ר' הלל ושל ר' יחזקאל ושל ר' זלמן ושל ר' חיים מוולוז’ין,¹¹⁰ והוא, לא נאה לו לסעוד בביתי!”

לא יכולתי לראות בצערה ואמרתי שאני מוכן ללכת אל ר' אייזל ולשאול אותו מדוע אינו רוצה לבוא. הדודה שמחה על הצעתי: “אדרבה, לך ילדי.”

הלכתי אליו ושאלתי אותו מדוע העליב את בתו של ר' לייזר וסירב לבוא לסעוד בביתה. “היא באמת בת קדושים, אשה חכמה ואדוקה,” ענה לי הרבי בשלווה, “אבל אני לא נוהג לאכול אצל אף אחד. במקום שאני גר בו, שם אני אוכל.”

“אבל לאשה הזאת,” אמרתי, “הסירוב שלך מכאיב כל כך. היא ממררת בבכי.”

הרבי חייך ואמר: “לנשים, ילדי, יש כוח גדול. בעזרת הבכי הן משיגות מן הגברים כל דבר. היא באמת בוכה? נו, תגיד לדודתך שתפסיק לבכות. מחר אבוא אליה לארוחת ערב.”

הבאתי לדודה את הבשורה, והיא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. ר' אייזל מסלונים הגדול יבוא לביתה!

זמן מה לפני שקיבלתי את מכתבה של אשתי, שלחה הדודה מכתב לאחד מקרובי משפחתנו ובו שאלה אם יש עבודה בשבילי. בתוך זמן קצר הגיעה התשובה: הוא אכן זקוק למנהל חשבונות, ואם אני מבין בזה, שאבוא תיכף ומיד. בעוד שלושה חודשים הוא יצטרך גם מנהל עסקים, כי המנהל הנוכחי עומד לעזוב.

כשקראתי את מכתבו, התחוור לי שלעולם לא אֶצְלַח למשרה של ממש ושאין שום טעם לחשוב על כך. אם אני מתאים למשהו, הרי זה רק לחכירת אחוזה. אבל לחכירה כזאת דרוש כסף רב, ומה שנותר לי אפוא זה לשכור פונדק או מחלבה ולמות כיישובניק בכפר נידח.

בקיצור, אני חוזר הביתה. הדודה אף הציעה לי לנסוע תחילה לוורשה, לעיר הגדולה. דוד שלנו מתגורר שם, אחיו של סבא לייזר, אדם ידוע וטוב לב ושמו ר' יהושע סגל.¹¹¹ הוא בוודאי יעזור לי להסתדר שם, ומלבדו יש עוד קרובים. “משפחה נהדרת, בלי עין הרע, כולם יחסנים גדולים,” אמרה הדודה. “אתה צריך לנסוע לשם, חצקל, זאת עצתי.”

אמרתי לה שקודם כול אני מוכרח לנסוע הביתה. אשקול את הצעתה עם אשתי ואשמע את דעתה. “אדרבה, סע להתייעץ עם אשתך,” הסכימה הדודה.

דודתי לא הרשתה לי לנסוע הביתה עם סתם עגלון. “אתה תיסע במרכבת הדואר, חצקל, כמו הגבירים. נסיעה קלה ונוחה.” ¹¹² ואכן, כך היה. היא מצאה קבלן עשיר שיהיה שותפי לנסיעה, כל אחד מאיתנו שילם שנים-עשר רובל, ובתוך עשרים וארבע שעות הגענו לבריסק. דודתי העמיסה עלי, כמובן, צידה לדרך מכל טוּב, והנסיעה הזאת לבריסק, לעומת הנסיעה מבריסק לביאליסטוק, הייתה כגן עדן ממש לעומת הגיהנום, כפי שתיארום המלמדים שלי. זה באמת היה מעין גן עדן, ורק דבר אחד העכיר את רוחי. כשנסעתי עם העגלון, היו לי הרבה חלומות מתוקים על לימודים ועל סיומם, ואילו עכשיו אני חוזר בלי שום תקווה ובלבי ריקנות ושממה, כמו הסתיו על פני השדות.

לוואכנוביץ' הגעתי בחצות הליל. הקשתי בדלת. חדר השינה של אבא היה סמוך לדלת, אבל כאשר שמע את קולי לא רצה לפתוח. לבסוף, אחרי שהקשתי זמן ממושך, העיר את אחותי והורה לה להעיר את אשתי – כדי שהיא תפתח לי. את כל חילופי הדברים הללו שמעתי מאחורי הדלת ועצב גדול נפל עלי.

אשתי פתחה את הדלת ופרצה בבכי מר שהחריד אותי. היה זה בכי כפול: על היעלמותי ועל שובי, על הכאב ועל השמחה. כדי שתפסיק לבכות התחלתי לספר לה שהגיס של הדודה שפגשתי בבריסק הטעה אותי כשאמר שהדודה תמצא לי פרנסה, בעוד שבסך הכול אמרה סתם שהייתה שמחה לראות אותי. היות שלדודה לא היה פנאי לעזוב את ביתה ולבוא אלינו, ביקשה שאבוא אני אליה והיא תחזיר לי את הוצאות הדרך. זאת הייתה כל הנסיעה שלי. אחרי שאשתי נרגעה, סיפרתי לה שדודתי יעצה לי לנסוע לוורשה. יש לנו שם משפחה גדולה ומכובדת והם יעזרו לי להסתדר.

כך שוחחתי עם אשתי…

אבא שמח מאוד שעזבתי את העיר האפיקורסית ועתה התייחס אלי טוב יותר. דומה שבלבו גמלה ההחלטה לשנות את יחסו אלי. עד כה רחק ממני, אך עתה הבין שאין זו הדרך הנכונה. הוא התחיל להתקרב אלי מחדש – נימת קולו הייתה שונה, הבעת פניו הייתה שונה, ידידותית יותר, חמה ולבבית.

“אתה צריך למצוא פרנסה,” אמר, “מחלבה, פונדק או משהו כזה.”

“אבל אבא,” ניסיתי להתגונן, “נראה לך שאני איש עסקים? נראה לך שאני מתאים לעסקי כפר? מתחשק לי לנסוע לוורשה. שם, עם כל כך הרבה קרובים, בוודאי אסתדר.”

ערים גדולות הפחידו את אבא ולא מיד נתן לי את הסכמתו. הוא התייעץ עם סבא, וזה יעץ לחכות עד הקיץ, עד חג יוהאן.¹¹³ במועד זה עורכים חוזים על אחוזות, ואולי יזדמן לי לשכור איזו אחוזה קטנה. אמנם יחסר כסף, אבל נסתדר איכשהו.

נשארתי אפוא בוואכנוביץ' והתחלתי להתעניין בעסקי האחוזה שניהל אבא. השלכתי מאחורי גווי את ספרי ועמם גם את ספרי החקירה שנהגתי לקרוא בסתר, כשאבא היה עסוק. כך עברו כמה חודשים. לאבי הבאתי תועלת רבה מאוד; הוא החל לנסוע לעתים קרובות לקאמניץ, לבלות קצת עם חבריו החסידים, ולי השאיר את כל העבודה.

אבא היה מרוצה מאוד מעבודתי; גיליתי חריצות רבה והכנסתי סידורים חדשים בחצר. לולא היה לאבא שותף בניהול האחוזה, לא היה מסכים לוותר עלי. השותף, יעקב, היה יהודי עשיר, אדם פשוט ולא למדן, אבל ישר מאוד. הוא השקיע בחצר כסף רב, ובניו וחתניו התחילו להתערב בעסקי החצר. הייתה זו תחושה מאוד לא נוחה, הרגשתי שהולכים ודוחקים את רגלי. הצעירים החלו לחוות דעה על כל דבר ועניין, ואני פשוט פרשתי. אבא דווקא שיבח אותי על היותי ‘איש עסקים מעולה’. זה מוכיח, כך אמר, שאני אדם שקול, שמוכן לפנות את הדרך למען השלום. אמנם הצעירים הללו הבינו בעסקי החצר הרבה פחות ממני וגם תרומתם הייתה קטנה משלנו, אבל הבנתי שעבודה משותפת איתם רק תביא למריבות.

כשהגיע חג יוהאן נסע סבא אל כל חבריו הפריצים כדי לחפש בשבילי אחוזה קטנה – חיפש ולא מצא. בינתיים עבר הקיץ וכבר הגיע, השבח לאל, ראש חודש אלול ועדיין אין חצר בשבילי. אמנם סבא אמר שאדם אחר במקומי כבר היה שוכר אחוזה גדולה יותר, וכדרכם של יהודים לא היה חושש כלל שיש לו רק מעט כסף. אבל אני לא הייתי מוכן בשום אופן להתחיל עסק בדרכי עורמה. התנגדתי לכך. שוב התחלתי לדבר על הנסיעה לוורשה. התעורר בי היהודי הגלותי: לנדוד, לנדוד, לנדוד…

גם אבא הסכים עכשיו. אני רשאי לנסוע לוורשה. הוא סמך על קרובינו המכובדים, שישמרו עלי שלא אסטה מדרך הישר.

באותה עת כבר פעלו שני קווי רכבות: ורשה–פטרבורג וּורשה–טֶרֶספּוֹל.¹¹⁴ הנסיעה מבריסק לוורשה עלתה שלושה רובלים, ועכשיו כבר היינו פטורים מעונשם של העגלונים.¹¹⁵ באמצע חודש אלול יצאתי לדרך, סמוך ובטוח שאבא ינהג עתה באשתי בדרך שונה, חמה יותר. בסופו של דבר, הרי אני נוסע בידיעתו והוא אינו חושש כלל מן האפיקורסים של ורשה: הרי הקרובים שלנו נמצאים שם! הקרובים…

פרק רביעי: מלמד בוורשה

בדרך * הרכבת * השיעור הראשון * דודי ר' יהושע * בית הדוד * אני מחפש פרנסה * מציעים לי להיות מלמד * ורשה * חברת ש"ס * חברת ‘שומרי שבת’ * ליטאים * ילדיו של הדוד * אני נעשה מלמד * מלמד משוטט ברחוב באמצע היום * ושוב לדרך * מַקַרוֹבְצי

נסעתי לוורשה רגוע יותר ממה שהייתי כשנסעתי לביאליסטוק. כבר נואשתי מלקנות לי השכלה, זה כבר יצא לי לגמרי מהראש. בוורשה, כך חשבתי, אמצא פרנסה בסמוך לבני משפחתי.

הרכבת, אנשים חדשים, בגדים שונים – הכול היה חדש ובלתי מוכר לי. וכך, בשבתי ברכבת, קיבלתי באמת את השיעור הראשון על טיבה של עיר גדולה. מולי ישב יהודי לבוש הדר וטבעת יהלום על אצבעו. הוא שאל אותי לאן אני נוסע.

“לוורשה,” עניתי.

האיש, שהבין מיד כי אני בחור תמים, אברך של משי שיצא מבית המדרש, רצה ללעוג לי קצת: “ולשם מה אתה נוסע לוורשה?” שאל.

ואני עניתי: “לחפש עבודה.”

הוא הוסיף ושאל: “ויש לך שם קרובים?”

“דוד,” עניתי.

“ומיהו דודך?”

“ר' יהושע סגל…”

“מה אתה אומר, ר' יהושע? שתיכנס הרוח באבי אביו!”

הוא פרץ בצחוק גס, ואני כבר הבנתי שיש בעולם אנשים מסוג אחר, אנשים שאינם דומים כלל ליהודים הטובים והתמימים של קאמניץ ובריסק, אנשים שצריך להיזהר מפניהם.

כשהגעתי לוורשה, נסעתי ישר לביתו של הדוד, אותו ר' יהושע שקיללוהו באבי אביו. נכנסתי אליו והצגתי את עצמי: אני מקאמניץ, נכדו של ר' לייזר שהיה מורה הוראה בגרודנה. הדוד הישיש, ר' יהושע, בירך אותי לשלום, ביקשני לשבת ושאל לשלום אחיו, הרב מקאמניץ. הרב, כפי שכתבתי בחלק הראשון של הזיכרונות, מת במגפת החולירע הגדולה של שנת 1865.¹¹⁶ זה היה לפני שנתיים.¹¹⁷

לא רציתי לצערו בידיעה על מות אחיו, ועל כן מסרתי לו דרישת שלום חמה מהרב של קאמניץ, אותו רב שבשעתו קראתי לו מתוך ספרים כדי שלא יקרא בעצמו ויתעוור.¹¹⁸ בני משפחתו של הדוד, שידעו כמובן על מותו של הרב, הודו לי על השקר ה’טוב' וקיבלו אותי לביתם בחמימות.

ביתו של הדוד מצא חן בעיני מאוד. הדוד היה יהודי חכם, שעסק לעתים קרובות בבוררות. הגבירים הגדולים, המיליונרים, שהסתכסכו ביניהם, היו באים אליו כדי לישר את ההדורים. הנוהג היה, שכל צד בסכסוך ממנה בורר ושני הבוררים מסכימים על שלישי שיכריע ביניהם, אבל הדוד, שלא כמקובל, היה מכריע בסכסוכים כבורר יחיד.

הדוד התפרנס גם משידוכים ונודע כשדכן מעולה שעסקיו פרושים על פני כל המדינה.¹¹⁹ בביתו ניצב ארגז ברזל גדול ובו סכום כסף עצום – שטרות כסף ומטבעות זהב, שילדיו של ר' זימל עפשטיין הפקידו אצלו בשל הסכסוך הגדול שפרץ ביניהם אחרי מות אביהם.¹²⁰ הדיונים המשפטיים התגלגלו עד פטרבורג, והוצאות ההתכתשות הזאת הסתכמו ביותר ממאה אלף רובל. אחרי שלא הצליחו להגיע לשום פתרון משביע רצון הם פנו לר' יהושע’לה בבקשה שיפסוק. הוא ישב עמם בפטרבורג ותיווך ביניהם. תמורת עבודה זו קיבל חמשת אלפים רובל, וכולם היו מרוצים.¹²¹

אנשים רבים ביקשו להיוועץ בו. גבירים לא החליטו על שותפות בלעדיו. הם שאלו לדעתו בענייני עסקים, והיו משוכנעים שאם ר' יהושע נותן את הסכמתו, תישמר השותפות זמן ארוך, ואכן, כך היה.

במוצאי שבת נהגו כמה עשירים להתכנס בביתו של הדוד ולשוחח שם בניחותא על ענייני דיומא. כמקובל באותם ימים, היה ר' יהושע גם מעין פוליטיקאי הבקי בענייני העולם ומתמצא בכל עסקי הגבירים והסוחרים הגדולים. הוא הצטיין בהכרת אופיו של כל אחד מהם ויכול היה לחזות מראש מי מהסוחרים יטפס מעלה מעלה ומי יתדרדר במהירות במורד.

הוא לא דיבר סרה באיש. צריך לשמור על הלשון, נהג לומר. הוא היה בקי גם בש"ס ובפוסקים, ומכתביו, שחיברם בלשון הקודש, שפעו חוכמה וחידוד. הוא היה אדם טוב לב, ואסור היה להפקיד ברשותו כסף מזומן. אם במקרה היו בידו כמה מאות רובלים ובאותה שעה פגש אדם שארשת של דאגה נסוכה על פניו, היה מסוגל לתת לו את כל הכסף. ואם בכל זאת היה ברשותו סכום כסף, הייתה אשתו פוקחת עין ומשגיחה עליו היטב. אבל היא עשתה זאת בחן, בשקט ובדיפלומטיות.

אשתו הראשונה של הדוד נפטרה כאשר עדיין היה צעיר. היו להם בן ובת. אשתו השנייה הייתה בתו של סופר סת"ם ורשאי. כל חייה מיום נישואיה ואילך דיברה אליו בגוף שלישי: “שר' יהושע’לה ילך לאכול… שר' יהושע’לה יעשה כך וכך…”

הילדים, משתי נשותיו, הלכו בבית על קצות אצבעותיהם. כאשר דיבר, עמדו הילדים לפניו כמו חסידים לפני רבם. שתי בנותיו היו עלמות עדינות ומחונכות והיה נעים מאוד לשהות במחיצתן. השבועות שעשיתי בביתו של הדוד נחרתו היטב בזיכרוני. הרגשתי כמו בגן עדן, מתהלך בין אנשים יפים וטובים. תמיד התייחסתי לעצמי כאל בחור מעודן למדי, אבל רק בבית הזה ראיתי עדינות ואצילות מה הן.

בני משפחתו של הדוד חיבבו אותי מאוד והצטערו שעדיין אינני מסודר ואין לי שום עבודה. יום אחד אמר הדוד: “אינני יודע אם חצקל מתאים בכלל להיות סוחר. הוא תמים מדי. עד שנמצא משהו, עצתי לו שיהיה מלמד. בוורשה זקוקים מאוד למלמדים ליטאים,¹²² ומפרנסה כזו אפשר לחיות כאן כהוגן.”

הדוד התבונן בי בזהירות, ובפני התחלפו הצבעים: אני מחוויר ומסמיק, מחוויר ומסמיק. מלמדוּת! כאילו קיבלתי מכה בראש – אוי ואבוי לי…

מיד התחיל הדוד לספר מעשיות על מלמדים רבים שעלו לגדולה בוורשה ועברו מהוראה לניהול עסקים גדולים, בתי חרושת גדולים וכיוצא בזה. רבים מהם הם עכשיו עשירים גדולים. אנשים בעלי מרץ לא הולכים לאיבוד בוורשה, אמר הדוד, רק לא יוצלח נשאר מלמד לנצח. המלמד עצמו זוכה פה להוקרה ואין לו שום סיבה להתבייש במקצועו.

הדוד ניסה לטשטש בדרך זו את הרושם הקשה שעשתה עלי הצעתו, ובתוך כך שב והתבונן בי בזהירות. אבל הכול כבר היה אבוד. אם הדוד אומר שטוב להיות מלמד, עלי להיות מרוצה. בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן רק חשבתי: להיות מלמד, להיות מלמד… אבל הדוד אמר שזה טוב ואין מה לעשות.

“בסדר, דוֹד,” אמרתי לו, “אני אהיה מלמד…”

“אל תתרגש,” ענה לי, “לא נורא. מאומה לא ייגרע מכבודך.”

ולפתע פתאום, ביום שבת, הודיע לי בנו של הדוד, שאביו רוצה לבחון את יכולתי בלימוד. יבוא למדן אחד ויבחן אותי. הרעיון הזה לא היה לרוחי: כלום ילד אני?

אבל אנשים עדינים כמותם ידעו להניח את דעתי והסבירו לי שצריך לדעת אילו תלמידים אוכל ללמד. כנגד זה לא יכולתי לומר מאומה וגם הסכמתי שזו דרישה הוגנת. כעבור שעה הגיע יהודי קשיש, איש של צורה, ודודי קרא לי להיכנס לחדר מיוחד. הביאו מסכת בבא מציעא והיהודי הצביע על הפרק הראשון, ‘שניים אוחזין בטלית’, וביקש שאסביר את סוגיית ‘עֵד אחד’ עם פירושי התוספות ומהרש"א.¹²³ עניתי כמיטב יכולתי, ומסתבר שעניתי לגמרי לא רע, שכן הלה הודיע מיד לר' יהושע שאני יודע ללמוד. הדוד היה מרוצה מאוד ואני התבשרתי: “עכשיו כבר תישאר ורשאי…”

ובכן, מלמדוּת.

עכשיו אשאר בוורשה עד אחרי סוכות, הזמן שמקבלים בו תלמידים חדשים.¹²⁴ בהדרגה נשכח ממני עניין המלמדוּת ומצב רוחי חזר לקדמותו. עליז ושמח הרביתי לטייל בחברת חיים-לייזר, בנו של ר' יהושע, והוא הכיר לי את ורשה ואת תולדות יהודיה,¹²⁵ וסיפר לי על מנהגי המקום, על החסידים ועל הצדיקים. ביתו של ר' יהושע היה, כמובן, בית של מתנגדים.

הוא גם הראה לי את כל בתי המדרש, ויחדיו התפללנו ברחוב פרַנציסקַנסקָה, בבית המדרש של חברת ש"ס,¹²⁶ החברה הליטאית הראשונה בוורשה.¹²⁷ כאן התפללו כל האברכים מהמשפחות האורתודוקסיות העשירות, כאלה שקיבלו שישים או שמונים אלף רובל לנדוניה. רושם מוזר עשו עלי חלוקיהם הארוכים, השטריימלך והפיאות המסולסלות. נערים שזקנם טרם צימח התהלכו כשעל ראשם תלויות פיאות עבות, ארוכות ומיטלטלות, שנראו כמו בעלי חיים קטנים. הצעירים העשירים יותר התהלכו בקפוטות ארוכות מבד אטלס, בגרביים לבנים ובנעליים שטוחות. פגשנו המונים כמותם ברחובות נאלֶווקי, פרַנציסקַנסקָה וּגְז’יבּוֹב.¹²⁸ לנערות, לעומת זאת, היו מחשופים עמוקים.

בבית המדרש של חברת ש"ס מתחו תמיד ביקורת על החסידים. היו שם המתנגדים הנלהבים ביותר. הלהט שהחסידים הפנו נגד המתנגדים התהפך כאן, והמתנגדים בערו באש התנגדותם לחסידים. אליהו היה מנהיגם של אנשי ה’חברה'. הוא היה נכדו של הגאון מווילנה, צעיר עשיר ולמדן.¹²⁹ הוא לבש קפוטת משי ארוכה, ולרגליו גרביים לבנים ונעליים שטוחות נאות. פיאותיו המסולסלות, שלא היו ארוכות מדי, הוסיפו לו לוויית חן. קסמו ומראהו המיוחד משכו אנשים רבים לחברתו.

הוא היה מתנגד נלהב ותמיד צחק ולעג לחסידים ולרבותיהם. מובן שבני חבורה זו קידמו את פני בשמחה. גם אני, ככלות הכול, הכרתי את החסידים. וכך חלף לו הזמן בנעימים. בכל יום, לפני תפילת שחרית ובעיקר בין תפילת מנחה למעריב, עמדתי במרכזה של חבורת הצעירים והתרתי את חרצובות לשוני. הייתי להם כמתנת שמים, וכן היו הם בשבילי. צחקנו מהמופתים, מהאדמו"רים, מן הגוזמאות החסידיות שלא היו ולא נבראו. בכל יום טיפלנו בספר חסידי אחר שכתב איזה רבי.

בכל זאת היה דבר אחד שאיחד את צעירי חברת ש"ס ואת החסידים: שמירת השבת. חברת ‘שומרי שבת’ שמה לה למטרה למנוע מיהודים לחלל את השבת. בדרך כלל נאבקו שומרי השבת בבני השכבות החלשות והעניות, שעליהם יכלו ללחוץ יותר מאשר על העשירים.

חברת ‘שומרי שבת’ הייתה חברה גדולה. היו לה נציגים בכל השטיבּלך החסידיים, וכל אחד מהם מילא את המוטל עליו: הם השגיחו שלא יתקיים שום מסחר בשבת, שלא יקנו ולא ימכרו. חוויה לא נעימה הייתה לראות מדי פעם אברך עשיר ושבע, מאלה הסמוכים על שולחן חותניהם, מתאכזר לתגרנית¹³⁰ ענייה ומסכנה, שהשתהתה בערב שבת רגע נוסף עם הסלים שלה.

בערב סוכות עם חשכה הגיע אליהו במרוצה לבית המדרש של חברת ש"ס, מתנשם בכבדות כאילו נמלט מן השרפה: “התגרניות עדיין יושבות ברחוב ומוכרות,” צרח. “מהר, בואו נגרש אותן!”

כל אברכי המשי יצאו לרחוב, וגם אני יצאתי לראות איך מגרשים את התגרניות. מערכת ביוב מסודרת עדיין לא הייתה באותם ימים, ולאורך הרחוב ישבו הנשים זו ליד זו על המדרכה ורגליהן בתוך מי השופכין הזורמים. הן מכרו שאריות ענבים ושאר פירות שאנשים קונים לכבוד החג. הסחורה, יש להודות, כבר הייתה קצת רקובה, ומה שלא יימכר עכשיו לא יהיה שווה פרוטה. אבל הצעירים הפכו את סלי הפירות אל תוך הביוב. פרצה מהומה. התגרניות בכו והתחננו: “הנה, עומדות שם נשים שרוצות לקנות את הסחורה, רק עוד רגע.” אבל האברכים לא הקשיבו.^15א

לא יכולתי עוד לשאת זאת ואמרתי למנהיג החבורה: “אליהו, מדוע אינך מתחשב במצבן של הרוכלות העניות והאומללות וגורם להם הפסד כזה? האם לא ראוי שנאסוף בינינו קצת כסף ונשלם להן בעד השאריות, שממילא ירקבו אחרי החג, ורק אז נשלח אותן לביתן? לזרוק ולהשליך ככה, זה פשוט לא הוגן.”

אבל דברי רק גרעו מערכי בעיניהם. הם חשדו בי שכבר התפקרתי.

הם סיימו את מלאכתם וחזרו לבית המדרש של חברת ש"ס, התפללו מעריב ורצו להתווכח איתי על העניין זה. אבל החתנים הצעירים היו חייבים ללכת ולסעוד בבית חותניהם, ועל כן נדחה הוויכוח למחרת. בחג אחר הצהריים התכנסו כולם בבית המדרש והתנהל בינינו ויכוח. דיברתי חצי שעה והוכחתי להם שאסור להתייחס כך לרוכלות עניות. זאת אינה עבודת ה' אמיתית. קבוצה גדולה מן החבורה תמכה בדברי, ורק העשירים, ובהם המנהיג אליהו, התעקשו ועמדו על שלהם. הם טענו שהדין עמם ושאני כבר התחלתי לסטות מן הדרך. הקנאים התרחקו ממני בהדרגה. השאר, שהסכימו עמי, העניקו לי תמיכה מלאה, אך לאט לאט הבנתי שבשל כך ייפגעו המוניטין שלי כמלמד. בכל יום רחקו ממני עוד אנשים. כמה נחוץ כדי שיצא לי שם רע? לשם מה לי כל זה?

ואכן, כך היה. כמה אנשים שרצו למסור לידי את ילדיהם חזרו בהם.

בימים שעשיתי בוורשה התוודעתי לשנאה שיהודי פולין רחשו ליהודי ליטא, שנאה המזכירה שני עמים הנלחמים זה בזה. קודם לכן לא הייתי ער לכך כלל וכלל. יהודי ליטאי עושה איזה עוול ומאשימים את כל בני ליטא. התיעוב כלפי פיסת ארץ ענייה זו, המכוּנה ליטא, פשוט לא יתואר.

בתקופה שקדמה למרד של שנת 1863 נהג בוורשה הכרטיס היומי.¹³¹ כל יהודי שלא היה רשום כתושב ורשה חוּיב לשלם עם כניסתו לעיר חמש-עשרה קוֹפּיקוֹת ליום. לפני שישים שנה נחשב מס כזה, כמובן, גבוה מאוד, ובשל כך רק מעטים היו הליטאים שבאו לוורשה. אודסה הייתה אז העיר הגדולה היחידה שאליה היגרו הליטאים כדי לחפש בה עבודה, על אף שהייתה רחוקה מליטא הרבה יותר מוורשה. עיר גדולה אחרת שאפשר לנסוע אליה לא הייתה לליטאים. אבל אף על פי שהיהודים הליטאים היו מעטים, בכל זאת שנאו אותם יהודי פולין ולא מצאו להם כינוי מוצלח יותר אלא ‘חזירים ליטאים’.

לאחר המרד נפתחו לרווחה שעריה של ורשה לפני יהודים והמס בוטל.¹³² באותו זמן פעלו שני קווי הרכבת הראשונים ברוסיה: ורשה–פטרבורג, ורשה–טֶרֶסְפּוֹל.¹³³ הרכבות עברו דרך ליטא, וכמובן, בתוך כמה שנים הגיעו ליטאים רבים לוורשה והשנאה הלכה וגדלה.¹³⁴

אבל מדוע זכה הליטאי בכינוי ‘חזיר’? מדוע לא ‘רמאי’, ‘גנב’ או כל כינוי אחר? ההסבר פשוט: ליטא היא ארץ ענייה, אין בה תעשייה, הקרקע חולית ולא פורייה, והפריצים גם הם עניים. הליטאים שהיגרו לוורשה חיו בתנאים איומים, בעליבות, בקדרות. הם אכלו לחם עם בצל, צנון או שום ושתו מים קרים. בין אם הרוויחו הרבה או מעט, הליטאים מעולם לא נגמלו מסגנון חיים של עני. זו הסיבה שיהודי פולין הכתירו את הליטאי בכינוי ‘ליטוואַק-חזיר’.

הכינוי הזה רוֹוח עד עצם היום הזה, אף כי הליטאים של ימינו כבר למדו לאכול ולשתות כמו שצריך, ובצריכת מותרות אין הם נופלים במאומה מן הוורשאים: הם אוהבים בגדים יפים והצגות תיאטרון ומבזבזים את כספם בלי חשבון.

נכנסתי ויצאתי עם ילדיו של הדוד בכל מיני בתים, ותמיד דיברו שם, בייחוד הנשים, על החזירים הליטאים. כל אשה סיפרה על מעשה נתעב שעשה איזה יהודי ליטאי. ואם לא די היה בתואר הזה, גם הוכתרו הליטאים בתואר יפה עוד יותר – ‘צלם-קאָפּ’.¹³⁵ בתואר הזה זכו יהודי ליטא על שום תשוקתם להשכלה. בשעה שיהודי פולין עוד נמו להם בעצלתיים על משכבם ואת התפקיד העיקרי בחייהם מילא הרבי, כבר צצו בקרב יהודי ליטא משכילים רבים ומפורסמים שעוררו את היהודים הרדומים לצאת ולקנות להם השכלה.

גם בוורשה היו יהודים שנהו אחר התרבות, אבל כבר אז החלו לנבוט בקרבם עשבי המוות של ההתבוללות. יהודים אלה התבדלו לגמרי מן החרדים – הגברים לבשו בגדים קצרים והנשים לא כיסו את ראשיהן בפיאות נוכריות – ודיברו רק פולנית ולא יידיש. החרדים כינו אותם ‘דייטשן’,¹³⁶ כדי לומר בעדינות שהם דומים לגויים. החרדים שמרו בקפדנות על ילדיהם, שלא ידברו ולא ייפגשו עם ילדי ה’דייטשן', כדי שהללו לא יהפכו אותם לגויים.

אבל היהודים הליטאים היו מעורבים אלה באלה, ומן הבחינה החיצונית לא היה הבדל בין חרדים למשכילים. הקפוטה הארוכה לא הייתה סמל של חרדי, והיהודי האדוק היה יכול ללבוש בגדים אירופיים. ההשכלה והדת השתלבו זו בזו פחות או יותר. אפיקורס היה יכול ללבוש בגדים ארוכים, ויהודי אדוק היה יכול ללבוש בגדים קצרים.

לאחר המרד הגיעו לפולין ליטאים רבים, מכל המינים, והיהודים הפולנים התקשו להבחין אם הליטאי שלפניהם הוא חרדי, משכיל או בכלל אפיקורס. הם חששו שהליטאים, עם ההשכלה והאפיקורסות שלהם, ישפיעו לרעה על יהודי פולין; ואז צץ הכינוי ‘ליטוואַק צלם-קאָפּ’, כדי שייזהרו מהם ויתרחקו מחברתם. השכלה זה דבר אחד, בגדים קצרים – דבר אחר. גם השכלה וגם בגדים קצרים – זה כבר גויי, זה ‘צלם-קאָפּ’. זה מקורו של הכינוי השני.

כבר הזכרתי שהרביתי לטייל עם בן דודי בחוצות ורשה. כשהסתובבנו ברחובות הוא סיפר לי על חייה התוססים של העיר וענה בסבלנות על שאלותי הקרתניות הרבות. זכורני שפעם, כאשר הלכנו ברחוב נאלֶווקי, פגשתי את בנו של ישראל-חיים פרידברג,¹³⁷ בחור צעיר ממני רק במעט, שהיה לבוש בסגנון מגוּרמן.¹³⁸ מובן שהתנשקנו ושוחחנו עד בלי די. הוא סיפר לי, שמיד אחרי המרד נסע אביו לוורשה, ועכשיו גרים פה כל בני המשפחה. הבחור שמח מאוד לראותני והזמין אותי לבוא ולבקר בביתו. משפחותינו היו קרובות מאוד זו לזו.

הפגישה הזאת מילאה גם אותי שמחה רבה והבטחתי לו שאבוא. לאחר שסיימנו את שיחתנו החפוזה והמשמחת, התחלתי לחפש את בן דודי. אני מחפש ומחפש, והנער איננו. אני מסתכל לכל עבר ולא מוצא אותו. שאלתי את פרידברג: “אולי אתה יודע לאן נעלם הצעיר?” והוא הצטחק: “אינך יודע שברגע שראה שאתה מתנשק עם ‘דײַטש’ מיד נשא את רגליו וברח אל מעבר להרי החושך?”¹³⁹

בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין זאת. נפרדתי מפרידברג והתחלתי ללכת חזרה הביתה. והנה קפץ עלי לפתע בן דודי והתרה בי בפסקנות, שאם אי-פעם אפגוש ‘דײַטש’ ואעמוד לדבר איתו, לעולם לא ילך איתי עוד ברחוב. לגבי דידו, אין בושה גדולה יותר מלשוחח עם ‘דײַטש’. אם אני רוצה להיות מלמד בוורשה, הוסיף ואמר, עלי להפסיק להיפגש עם ‘דײַטשן’ ולהיזהר מכל מגע ומשא עמם. אם ייוודע הדבר לבעלי הבתים, מיד יוציאו את ילדיהם מידי, גם אם אהיה גאון עולם.

דבריו פגעו בי קשה. כל שאיפתי הייתה להימצא בין משכילים, להרחיב את ידיעותי. והנה, כאן עלי להתרחק מן האנשים שדווקא מהם אוכל ללמוד. אסור לי להיפגש עם יהודים משכילים.

אם כך, מוטב לגור בכפר, וכאשר אבדתי אבדתי. מה יש לי לעשות בוורשה. שוב התחלתי להרהר במרירות, שעלי למצוא לי פרנסה בכפר – אכסניה או מחלבה. כך יקיץ הקץ על חלומותי, אבל מוטב להיות חצי אדם בכפר מלהיות לא כלום בוורשה. מוטב לחיות בכפר מלהיות מלמד בוורשה – צבוע, קנאי בין קנאים. אינני מסוגל לזה – סבלתי די מכך כשחייתי בביתו של אבא.

רגשי חרטה החלו ליסר אותי. אני מתענה כדי למצוא פרנסה בעיר הגדולה – לשם מה אני צריך את זה? הכול אבוד. אי אפשר להשיג שום דבר בכוח. בלבי גמלה החלטה לשוב הביתה.

אבל לא מיד יכולתי לממש את החלטתי: הרי מזומנת לי פרנסה כמלמד, אי אפשר להתנהג כמו חזיר, דודי טרח והשקיע בזה מזמנו… מוכרחים לפחות להתחיל.

חג הסוכות חלף עבר. את בני משפחת פרידברג, שבאמת חיבבתי, אסור היה לי לבקר – לא נאה… המלמדוּת שלי התבססה, השבח לאל, על שישה נערים טובים שילמדו גמרא עם תוספות. שכר הלימוד יהיה חמישים רובל לילד. לגמרי לא רע במושגי אותם ימים לצעיר שבא מן הכפר.

שכרתי חדר ברחוב פרַנציסקַנסקָה, וביום שלישי, מיד אחרי סוכות, התיישבתי על כיסא המלמד. בשעה תשע בבוקר הגיעו הנערים חבושים בכובעי קטיפה, לרגליהם גרביים לבנים ופיאותיהם ארוכות ומסולסלות. הם התיישבו סביב השולחן, ואני בראשם על כיסאי. פתחתי את מסכת בבא מציעא והתחלתי… אבל בזה הרגע ממש… פרצתי בבכי. ים של דמעות ניגר מעיני, ואני נמלטתי מן החדר. לא יכולתי להפסיק לבכות, וכששאלו אותי עוברי אורח לסיבת הבכי, עניתי להם בחוסר רצון: “הילד שלי חולה מאוד.”

בסופו של דבר התגברתי, חזרתי לחדר ולימדתי כמו שצריך. אחדים מן הילדים היו קשי תפישה והיה עלי לירוֹק דם¹⁴⁰ קודם שהצלחתי להכניס לראשם פירושו של עמוד גמרא. מתברר שאלה ששיבחו כל כך את כישרונות הילדים פשוט רימו אותי.

ביום חמישי הלכתי לקנות לעצמי משהו. השארתי את הנערים בחדר ואמרתי להם שאחזור כעבור שעה, אך כל העניין ארך כמה שעות. כשראו השובבים שאני מתמהמה, חזרו לבתיהם וסיפרו לאימהות, שהמלמד יצא בבוקר לרחוב ‘לקנות סחורה’ ועדיין לא חזר. בדיוק באותו זמן פגשה אותי ברחוב אחת האימהות. אין ספק שראתה בכך חטא גדול: באמצע היום, בזמן הלימודים! בתוך זמן קצר נודע הדבר גם לבני משפחתו של הדוד. כולם השתוממו: הייתכן שמלמד ישוטט ברחובות באמצע היום?!

הייתה זו המכה הראשונה שספגתי כמלמד.

לבי נעצב עלי. בין כך ובין כך כבר אין לי מה להפסיד. הלכתי לפרידברג וסיפרתי לו באריכות על מצבי. “כעת, ידידי הטוב, אני מלמד,” קוננתי באוזניו, “אכן, הישג נאה.”

פרידברג הקשיב לדברי בתשומת לב ואחר כך פרש לפני את תוכניתו: עלי לנסוע למַקַרוֹבְצי שבמחוז גרוֹדנה,¹⁴¹ מקום שגר בו אחד מקרובי משפחתי, בחור עשיר, טוב לב ומשכיל, המנהל את אחוזותיה של אצילה.¹⁴² אין ספק שאצליח למצוא אצלו משהו ולהסתדר. התוכנית הזאת מאוד מצאה חן בעיני ובאותו רגע החלטתי לוותר על המלמדוּת.

אמנם הדוד אמר שזאת שטות. צעירים רבים מסתובבים בוורשה שנים על שנים עד שהם מוצאים עבודה כל כך טובה. “זה לא נורא, הרי גם מלמדוּת היא סחורה,” ניסה לשכנע אותי. “זכור, חבל לעזוב את ההוראה.”

אבל בדמיוני כבר הייתי הרחק משם. דבריו של הדוד היו לשווא…

פרק חמישי: סנדר רוזנבלום ואהבתו לפריצה

דודי חנא-מַטֶס * בית אחר לגמרי * שלווה * סנדר רוזנבלום * מטפחים בי תקוות * הפריצה ליוּבּוֹביץ' * המרץ של רוזנבלום * אהבתו לפריצה או שמא ההיפך הוא הנכון * אנשים אוהבים את זה * עובדים * אני נשאר במקרובצי

בוקר אחד, אינני זוכר אם היה נאה אם לָאו, יצאתי בדרכי אל מחוז גרודנה. כשהגעתי לקריניק,¹⁴³ כבר לא הייתה פרוטה בכיסי כדי להמשיך עד מַקַרוֹבְצי, מהלך עוד שמונה ויוֹרסטאוֹת. בקריניק ערכתי בירורים על טיבו של סנדר רוזנבלום ממקרובצי, והנה נודע לי שהפריצה, לא פחות ולא יותר, מאוהבת בו. אמנם היא זקנה, אבל בשל כך העניקה לו לא רק אהבה, אלא גם רכוש ששוויו מאה אלף רובל. ואילו הוא, כך סופר לי, אפיקורס גדול, אך אדם הגון, ישר ונדיב.

שכרתי עגלה שנסעה למקרובצי, וכדי שיהיה לי במה לשלם לעגלון, נאלצתי למשכן בקריניק אחד מבגדי. במקרובצי הביא אותי העגלון אל בית דודי חנא-מַטֶס,¹⁴⁴ אביו של סנדר ואחיה של סבתי בֶּיילֶה-רַשֶׁה. הוא גר עם בתו הגרושה בבית הסמוך לחצר האחוזה. הצגתי את עצמי כנכדה של ביילה-רשה, והם קיבלו את פני בחמימות.

הדוד היה למדן, משכיל ופיקח מאוד, יהודי בעל מזג נוח היודע גם לספר בדיחה טובה ושנונה היורדת חדרי בטן.¹⁴⁵ כמה שנים לפני כן איבד את מאור עיניו – אדי בית המרחץ בקריניק עיוורוהו לפתע פתאום – אבל הוא היה איש שיחה נעים ביותר. אמנם בתו הייתה מכוערת, אך היא הייתה אשה מעשית שחוננה בשכל טוב.

אני כבר לא בעיר. שוב שדות ויערות ויהודים של עיירה קטנה, טובים, תמימים ופשוטים. נשמתי לרווחה ושכחתי את צרותי. הדוד שמח מאוד לקראתי. עכשיו, חשב, יהיה לו עם מי לבלות את הזמן. סיפרתי לו על מטרת בואי, והדוד סיפר זאת לבנו ועלי ציווה להתאזר בסבלנות. “יהיה בסדר,” טיפח בי הדוד תקוות גדולות.

בערב באו סנדר והפריצה. לא האמנתי למראה עיני: סנדר, צעיר בן עשרים ושמונה, היה באמת יפה תואר. אמנם הפריצה הייתה גברת קשישה, אך בעיניה נצץ זיק של נעורים וחיוניות. היא התנהגה בפשטות גמורה, אך גם בערמומיות.

הם דיברו אלי פולנית, שלדאבוני לא הבנתי. התבוננתי בהם היטב. בילינו יחד כשעה, ואחר כך ליווה אותם הדוד החוצה. כאשר עלו על מרכבתם, שאל אותם הדוד בעדינות אם יוכלו לעזור לי. מתשובתם הבין, כך סיפר לי, כי אוכל להביא להם תועלת, שכן הם זקוקים למישהו צעיר.

בביתו של הדוד שלווה ונחת, הוא עצמו יהודי חכם ומשכיל, ואילו לי יש סיכוי לעסק טוב – מה עוד חסר לי?

בלילות החורף הארוכים סיפר לי הדוד על בנו. הוא סיים את לימודיו בבית ספר ממשלתי קטן.¹⁴⁶ הוא היה בחור חרוץ ומוכשר, בייחוד לשפות. הוא למד וידע על בוריין רוסית, גרמנית ופולנית, שהייתה השפה השלטת בבריסק. כשמלאו לסנדר עשרים שנה, ביקש הדוד מסבי אהרן-לייזר, שייתן לבנו משרה במשרדי האקציז,¹⁴⁷ שבהם הייתה לסבא השפעה רבה. ואמנם, סבא השיג לו משרת מפקח במבשלה בחצרו של אחד הפריצים.

מנהל האקציז חיבב אותו מאוד, וכשעבר הלה למחוז גרודנה, לקח את סנדר עמו ומינה אותו לתפקיד בכיר יותר. סנדר קבע את מושבו באחת האחוזות הסמוכות לקריניק, שהייתה חכורה בידי האציל ליוּבּוֹביץ'. הלה היה עשיר מופלג – הונו נאמד במאתיים אלף רובל – אך נהג כאדם פשוט מאוד. בחצר האחוזה התהלך יחף, וכמותו נהגה גם אשתו. כשנסע על פני השדות היה ממלא את כיסיו קטניות מבושלות ואוכל אותן בדרך.

אשתו הייתה בת למשפחה מיוחסת. בעלה הראשון היה הרוויזוֹר¹⁴⁸ הראשי של פלך גרודנה, אבל הוא חלה בשחפת ומת בחוסר כול כעבור ארבע שנים. לאשה לא היה ממה לחיות, אבל היא הייתה חכמה מאוד. כאשר ביקר שר המשפטים בגרודנה, עוד בחיי בעלה, בילה כמה שעות בביתם והתרשם מחוכמתה. הוא הבטיח להציג אותה לפני אשת הצאר.

זמן רב חיכתה לקיום ההבטחה, ובינתיים פוטר השר ממשרתו. כאמור, לאחר מות בעלה לא נשאר בידה מאומה למחייתה. היא החליטה אפוא לקבל משרה של מנהלת משק באחוזה אי שם. והנה נזדמן לה השידוך עם ליובוביץ' העשיר. הוא היה זקן, אך היא הסכימה: בכל זאת מוטב לעבוד למען עצמך מלשרת זרים. הודות לחוכמתה ולזריזותה ציית בעלה להוראותיה – כמו ילד קטן.

הוא היה קמצן, ולמראית עין נהגה גם היא בקמצנות כמותו, אבל למעשה עשתה כל מה שרצתה. חוץ מזה הייתה בעצמה קמצנית לא קטנה.

והנה הופיע סנדר בחצרה כמפקח על המבשלה.

כעבור זמן-מה מת ליובוביץ' והוריש לה ארבעים אלף רובל. עוד כשלושים אלף היו לה קודם לכן. בנו של ליובוביץ', שהיה רופא במקצועו, קיבל את האחוזה, ואילו היא שכרה את אחוזת מקרובצי מן הפריץ דוֹבּרוֹז’ינסקי, שהיה טיפוס הולל וקל דעת. הוא השכיר לה את האחוזה לעשרים וארבע שנים, והיות ששילמה לו במזומן, נתן לה אותה בזול והסכים שתישאר חייבת לו חמישה-עשר אלף רובל, אותם תשלם בתום תקופת ההשכרה. עכשיו הייתה האחוזה כולה ברשותה. רוזנבלום התפטר מעבודתו במשרדי האקציז והיה למנהל המשק של הפריצה. הוא לא הפסיד, שכן ממילא עברה אז גביית המס לידי משרד האוצר הרוסי, וכמעט כל האקציזניקים היהודים פוטרו.¹⁴⁹

רוזנבלום התמסר כולו לניהול המשק. הוא החל להשתלט על האחוזה בכל האמצעים שעמדו לרשותו. בחריצותו ובכשרונותיו הרבים הצליח לארגן את החצר ולהנהיג בה סדרים מתוקנים. הוא עבד יומם ולילה ולא נח לרגע, וכדי להמריץ את העובדים ולחזק את רוחם עשה הכול יחד איתם: הפועלים¹⁵⁰ הובילו זבל – גם הוא הוביל זבל; הובילו חציר – גם הוא הוביל חציר. הוא ערם ועמס, חרש ושׂידֵד, זרע וקצר, דש וגָבַב באסם עם המַגּוֹב – את הכול עשה עם פועליו יחד. בימות החורף היה נוטל עששית, מעיר את הפועלים בשעה ארבע לפנות בוקר והולך איתם לעבוד באסם. הוא גם שילם להם שכר גבוה יותר, ובזכות זאת היה הספק עבודתם גדול פי שלושה מאשר באחוזות אחרות.

בערב, כשהסתיימה העבודה, סעד סנדר פת ערבית עם האדונית ועיין בכתבי עת גרמניים שעסקו בניהול ובכלכלה.¹⁵¹

הוא הביא גננים מומחים לעצי פרי וניקה את תעלות ההשקיה שהוזנחו. למים המטוהרים הכניס דגים יקרי ערך וגם בנה גשרון יפהפה ושתל פרחים סביב סביב. נוספו ספסלי ישיבה חדשים והכול התחדש והשתפר.

רוזנבלום קנה פרות רבות. קירות הרפתות דופנו בשכבת חציר עבה, כדי שגם רוח קלה ביותר לא תחדור פנימה. היה שם חם כמו בבית. גם השדות נתנו יבולם, ובתוך שלוש שנים הניב כל מוֹרְג שמונה שׁוֹק שיפון או חיטה, במקום חמישה, ובכמה מקומות אף שנים-עשר, לא פחות.¹⁵² והכול, כאמור, בתוך שלוש שנים.

הפריצה התענגה על עבודתו, על כישרונותיו ועל שקדנותו. לדעתה, היו בו כל המעלות: זריזות, טוב לב, כושר עבודה, העזה, אומץ, יופי, השכלה, חוכמה; הוא יודע לעבוד כמו איכר מלידה ומתנהג כמו נסיך מלידה; הוא מדבר פולנית כוורשאי ורוסית כמוסקבאי.¹⁵³

הפריצה התאהבה בו עד “מעל האוזניים”, כמו שכותב שמ"ר,¹⁵⁴ ורשמה את כל הונה על שמו… שיגעון תקף אותה, ככל הנראה. אבל מצד אחר – מה איכפת לה? ה’מאהב' שלה הוא בן-אדם, לא שלומיאל, והכסף הזה עוד יביא רווח די והותר.

לפריצה הייתה חולשה אחת: היא אהבה סוסים. באחוזה גידלו את הסוסים המעולים ביותר, ותמורת סוס מאוּרווֹתיה היו משלמים סכום עצום. הסוסים היו נקיים, מצוחצחים ותמירים, והפריצה נהגה ללטפם כאילו היו ילדים.

המרכבות שלה היו המשובחות ביותר, אבל, במחילת כבודה, הן לא היו שלה אלא רכושו של דוֹבּרוֹז’ינסקי. אני זוכר מִגרֶרֶת חורף אחת, שהייתה גדולה כמו חדר. היא נבנתה מלוחות עץ, קירותיה החיצוניים חוּפּוּ עורות יקרים, מקושטים זהב וכסף. פנים המרכבה וספות הישיבה המפוארות רופדו בקטיפה יקרה ובשפע קישוטים. צריך היה לרתום למגררת שישה סוסים חזקים; ארבעה סוסים רגילים יכלו אך בקושי לסחוב מין ספינה שכזאת.

אורחים רבים ביקרו בביתם: פריצים שכנים מקריניק, מסוֹקוֹלְקה¹⁵⁵ וּמבְּרֵסְטֶבִיץ,¹⁵⁶ רופאים, בוררים ושופטי שלום, מפקדי משטרה¹⁵⁷ ודומיהם. פקיד המחוז¹⁵⁸ ועוזריו הגיעו מגרודנה, לפעמים עם נשותיהם, לפעמים בגפם, והתארחו שם ימים ושבועות.

מוצאו היהודי של רוזנבלום לא זעזע את האורחים, ושמא פשוט לא העזו להראות זאת. האורחים המכובדים הסתובבו בבית, ורוזנבלום המשיך כרגיל בעבודתו. גם הפריצה המשיכה בשלה והסתובבה בקלילות בין האורחים העשירים הרבים. הם נהגו לשתות כמו יהודים, כוסיות קטנות של שנאַפּס מתוק.

כאמור, הייתי מרוצה מאוד שהגעתי למקרובצי. לבי פעם בתקווה. הנה אני סמוך לקרוב משפחה עשיר כל כך ומעתה לא אדאג עוד לפרנסתי. יתר על כן, אולי גם אצליח לרכוש משהו בעתיד. ובנוסף, גרודנה קרובה כל כך – עיר של השכלה, עם ספרים ועם אנשים נאורים. נשארתי אפוא במקרובצי…

פרק שישי: מזימותיה של הפריצה

נסיעותיו של רוזנבלום לגרודנה * הכלה * תסבוכת * מזימותיה של הפריצה * הנפח * המזימות מתעצמות * הכלה בוכה * הנסיעה הביתה * הפריצה הצליחה

באותה העת שהה רוזנבלום לעתים קרובות בגרודנה, מרחק חמישה מילין ממַקַרוֹבצי. הוא התיידד שם עם המשכיל הידוע א“ג, שניהל גימנסיה בת שש כיתות.¹⁵⁹ רוזנבלום התאהב בבתו היפה של א”ג.

אינני יודע אם ליוּבּוֹביץ' הערמומית תכננה שיצא משהו מסיפור אהבתה לרוזנבלום, כלומר להינשא לו. מן הסתם היה לה ברור שמשחק מעין זה יכול להימשך רק שנים אחדות, ואחר כך, כאשר תזדקן או תיחלש, יתחתן רוזנבלום עם נערה צעירה אשר יבחר לבו. אך היא מעולם לא חשפה את מה שהתחולל בקרבה.

היא הייתה ערה לרגשותיו אל העלמה מגרודנה, ובהסכמתה, שאמנם ניתנה בדרך נכלוּלית, הבטיח רוזנבלום לבתו של א"ג כי יישא אותה לאשה.

אבל היה בזה משהו לא טבעי. כיצד יוכל לשאת עלמה צעירה ויפה ובה בעת להישאר בביתה של פריצה שעדיין אוהבת אותו? מותר להניח כי שעה שנתנה את הסכמתה לחתונה כבר רקמה בלבה תוכניות כיצד לחבל באהבתו האמיתית לנערה.

רוזנבלום הנלהב ציווה לרתום את המרכבה והודיע לפריצה שהוא נוסע לגרודנה לחתום על התנאים. בלי היסוס הוציאה הפריצה את צמיד היהלומים שלה וסיכות חן ששוויין שלושת אלפים רובל ונתנה לו אותם כמתנה לכלה… רוזנבלום יצא לדרכו שמח וטוב לב. מיד לאחר חתימת התנאים חזר לאחוזה וסיפר לפריצה על מזלו הטוב. היא מצדה איחלה לו אושר וכל טוב…

בחודש מאי, כאשר כולם יוצאים לנפוש במעונות הקיט, לא חיכתה הפריצה שסנדר יבקש את רשותה להביא את כלתו לחודשי הקיץ, אלא אמרה לו מראש שישלח את המרכבה להביאה. “אני כבר אדאג שהיא תיהנה כאן.”

היא ציוותה עליו להכין דברים שיתאימו לבילויים של זוג צעיר – נדנדה יפה,¹⁶⁰ מרכבה נאה וכדומה.

בחמישה-עשר במאי נסע סנדר לגרודנה עם שני משרתים והביא את כלתו לאחוזה. הפריצה התנשקה עמה בחמימות ובחביבות. הכלה קיבלה חדר מיוחד ומשרתות משלה, וכך בילו החתן והכלה את ימיהם בנעימים. בגללה עבד סנדר פחות מהרגיל, אף כי בעונת הקיץ העבודה מרובה. צא וראה מה גדול כוחה של עלמה!

אמנם הפריצה חייכה בלבביות בשעה שהביטה בהם, אך מאחורי חיוכה הסתתרו לא מעט מרירות וטינה. עד כה השתעשע רוזנבלום איתה, ואילו עכשיו יש כאן נערה צעירה, ומי יודע מה יקרה כאשר תהיה אשתו. אולי בכלל תגרש אותה מן החצר? והרי כל רכושה כבר רשום על שמו! איך עשתה טעות שטותית כזאת! הימים הללו היו, כך נראה, מן הגרועים בחייה.

כמו בכל החצרות הגדולות היה גם בחצרה של הפריצה נפח. שמו היה דוד. כנהוג אצל הפריצים שהחזיקו יהודי משלהם, בטחו בו והתייעצו עמו,¹⁶¹ גם כאן שימש הנפח יועץ מיוחד לפריצה ליובוביץ' בכל ענייניה ועסקיה הנסתרים. עתה, לאחר שרוזנבלום נעשה לחתן, היה הנפח ליועצה היחיד ולפניו שפכה את לבה.

הייתה לה חולשה משונה ליהודים. היא אהבה לפנות ליהודים פשוטים ולחקור אותם על אורחות חייהם ומנהגיהם ואף על עניינים אינטימיים ביותר. היא רצתה לדעת ולהכיר כל מה שקשור ביהודים. היכרותה עמם הביאה אותה לידי ביקורת חריפה, בייחוד על הנשים היהודיות. היא ראתה בהן שלומיאליות גדולות, שאינן יודעות לנהל משק בית, עלובות, מוזנחות, ובעיקר – עצלניות. הייתה לה לשון חריפה ומושחזת והיא הצליחה להביא לכך, שכל היהודים שגרו בשכנותה עבדו בפרך יומם ולילה.

הפריצה הרהרה בלי הרף בזוג הצעיר שגזל ממנה את שלוותה, ובוקר אחד, בשעת ארוחת הבוקר, כאשר הכלה עדיין ישנה בחדרה, פנתה פתאום אל רוזנבלום: “אתה יודע מה עלה בדעתי? בבנק מופקדים על שמך עשרים אלף רובל, שמניבים ריבית נמוכה. למה שלא תיתן את הכסף הזה למחותן שלך, א”ג, והוא ישקיע אותו בשבילך בדרך בטוחה ובריבית גבוהה יותר? הוא יכול לקבל שבעה או שמונה אחוזים, ולך תהיה הכנסה קלה של אלף רובל בשנה. לא חבל?"

כוונתה הייתה פשוטה: בסופו של דבר יתבטל השידוך – היא כבר תדאג לכך – ועשרים אלף הרובלים ירדו, מן הסתם, לטמיון. אמנם זה ישפיע קשה על רוזנבלום, אבל מעתה ילמד שלא להסתבך בשידוכים… עשרים אלף רובל הם סכום הגון, ורוזנבלום כבר ייזהר מאוד בעתיד שלא לרוץ אחרי כלות. על הכסף לא חסה, בין כה וכה כבר לא היה שלה. באשר לה, מוטב היה שרוזנבלום יפסיד את כספו.

רוזנבלום המאוהב והמבולבל התלהב מן ההצעה ופעל מיד.

עתה התחילה הפריצה להתקרב אל הכלה. היא השפיעה עליה אהבה ורוך, ממש כמו אמא המסורה לבתה היחידה. היא פינקה אותה בכוונת מכוון ויעצה לה לישון לכל הפחות חמש-עשרה שעות ביממה. רוזנבלום עצמו לא ישן יותר מארבע או חמש שעות בלילה.

היא הסבירה לה, שלאדם צעיר אין דבר בריא יותר משינה ארוכה. הכלה, שממילא לא היה לה דבר לעסוק בו, הייתה באמת עצלנית גדולה. גם בביתה שלה נהגה לישון עשר שעות לפחות. לא צריך היה לשכנע אותה יותר מדי – היא ישנה…

הפריצה העמידה לרשותה שלוש משרתות והורתה להן לכרכר סביבה בלא הרף. אחת תדאג לארוחותיה, השנייה תטפל במלתחתה, תלביש אותה ותפשיט אותה, והשלישית תדאג לכל השאר. העיקר שהעלמה הצעירה לא תצטרך לנקוף אצבע. היא ציוותה על שלושתן להקפיד, שהכלה לא תרים, חלילה, אפילו קש מן הרצפה.

בבוקר הגישו למיטתה תה עם תקרובת. בשעה עשר הייתה הפריצה נכנסת לחדר השינה, מתיישבת לידה, מלטפת ומלטפת, מדברת ומושכת את השיחה ומשעשעת אותה בסיפורים ארוכים, מתוקים ובדויים. היא רבצה במיטה עד שתים-עשרה בצהריים.

רוזנבלום סעד את ארוחת הבוקר בין השעה תשע לעשר, ובתוך כך נהגה הפריצה למסור לו, כבדרך אגב, דרישת שלום מהכלה, שעדיין שוכבת במיטה. אין דבר, מה יש לה למהר…. היא עדיין במיטה. בחצות היום היה רוזנבלום הולך לבקר את הכלה, ואמנם, היא עדיין הייתה במיטתה.

וכשפנה פעם לפריצה ושאל: “איך יכול בן-אדם לשכב במיטה חצי יום?” חיפתה עליה זו במתק שפתיים: “ילדה קטנה… לא נורא.”

בשעה שלוש נהג רוזנבלום לבוא לארוחת הצהריים, וגם אז לא הופיעה הכלה ולא סעדה עמו. עד שסיימה להתרחץ ולהתלבש, כבר הייתה השעה שתיים, ומיד אחר כך הגישה הפריצה מאכלים טובים ומתוקים, כדי שלא יהיה לה תיאבון לארוחת הצהריים, ובתוך כך אמרה לה: “אני רוצה לנוח קצת בחדר השינה שלך. שכבי לצדי ונשוחח. כל כך נעים לדבר.”

וכשקרבה השעה שלוש הלכה הפריצה לבדוק אם רוזנבלום כבר הגיע לסעודה, ועזבה את הנערה החלשה והתמימה בחדר השינה. כשהתעניין רוזנבלום היכן הכלה, השיבה לו הפריצה בשלווה ונחת: “היא עוד נחה על הספה.”

רוזנבלום החל עוֹין את הנערה בשל עצלוּתה ונרפותה. לחייו האדימו מאיבה.

“נו, מה יש?” הגנה עליה הפריצה ברוך ובמתיקות, “בסך הכול ילדה צעירה… לא נורא.”

רוזנבלום, שאהב כל כך עבודה ופעילות, לא יכול בשום אופן להשלים עם הדבר, ואט-אט השתנו רגשותיו כלפי הכלה. הוא החל להתרחק ממנה והתמסר עוד יותר לעבודתו.

הכלה התמימה והמאוהבת שמה לב לשינוי והתמרמרה על כך באוזני הפריצה, וזו חזרה ואמרה לה, שרוזנבלום הוא איש עמל ורחוק מענייני אהבה ומשפחה. “בראשו,” אמרה הפריצה ולחייה התנפחו ברוב חשיבות, “יש רק עבודה, עבודה ועבודה… הוא בעצמו מוביל זבל מהרפת, והוא גם קמצן איום ונורא. אם יש בו שמץ של עידון זה בזכותי, משום שאני היא שמרסנת את הקמצנות שלו שחביבה עליו כל כך.”

הכלה האומללה, שלא הבינה דבר, ענתה: “לא נורא, אחרי שנתחתן הוא יתחיל להתנהג אחרת. אני לא ארשה לו לעבוד כל כך הרבה. אולי אפילו אדבר איתו על כך עוד לפני החתונה.”

הפריצה הוסיפה וליבתה את האש ובכוונה ציננה את התלהבותה של הכלה: “כלום לא ישתנה… חבל על הזמן.”

כך הוציאה הפריצה לפועל את תוכניתה, כמו במלודרמה גדושה תככים ומזימות.

רוזנבלום שוחח איתה ושאל בעצתה: האם עליו לבטל את השידוך? האהבה שרחש לנערה כבר נמוגה. הוא לא היה מסוגל להחליט לבדו, אבל הפריצה החכמה שכנעה אותו שלא יעשה מאומה וצידדה כביכול בכלה.

“אנחנו כבר נעשה ממנה בן-אדם,” ניחמה אותו בערמומיות. “נכון שהיא שלומיאלית, עצלה וחובבת שינה שמיטתה יקרה לה מכול, אבל כל זה ישתנה אחרי החתונה. ובכלל, בשביל מה אתה צריך אשה זריזה ויעילה? תעסיק משרתים וחדרנים, והם כבר יעשו את כל העבודות.”

“לא ולא,” השיב רוזנבלום, “גם משרתים זקוקים לבעלת בית.”

רוזנבלום הבין בבירור מתוך דברי הפריצה, שאין זו האשה המתאימה לו, אף על פי שהיא המליצה לו לכאורה לנהוג אחרת. דבריה בשבח הכלה היו גרועים יותר מדיבורים של מישהו אחר בגנותה.

הייתה זו הפעם הראשונה שרוזנבלום נסע אל אביו כדי לבקש את עצתו. מעודו לא נהג כך. האב הסביר לו, בגלוי ובפירוש, כי הפריצה לא תסכים בשום אופן שיתחתן. היא לא תהיה מוכנה לסבול זאת, והיא גם לא חייבת לעשות כן.

“הדבר פשוט, בני. כל רכושה של הפריצה רשום על שמך, אבל היא עדיין איננה זקנה כל כך. אם תכניס לתוך הבית – בֵּיתה שלה! – אשה צעירה ויפה, היא פשוט תתפוצץ! והפיצוץ מוכרח לבוא! כשהיא משכנעת אותך להינשא, אין היא מתכוונת לכך בכנות. זהו רק תמרון. אינני יודע אם תוכל בכלל להתחתן כל עוד אתה גר בביתה.”

באמצע הקיץ, שעה שכבר הבשילו הירקות בגנים והפירות בבוסתנים, אמרה הפריצה שמן הראוי לשלוח למחותן בגרודנה עגלה עמוסת ירקות ופירות. “בכל זאת, מחותן…” יעצה לרוזנבלום, “לא נאה…”

רתמו אפוא שלושה סוסים לעגלה גדולה וגדשוה בפירות, בחמאה ובחריצי גבינה מיובשת ומשובחת. דוד הנפח נסע בעגלה כדי להביא את המטען לביתו של המחותן.

באין רואים הדריכה הפריצה את הנפח כיצד לפעול: אם ישאלוהו לשלומה של הבת, כיצד היא מבלה את זמנה שם במקרובצי ואיך בכלל היא נראית, עליו לעקם את פניו ולרמוז להם שמצבה לא באמת טוב. כשיפצירו בו לספר מה בדיוק קורה לה, עליו לספר, באי רצון מופגן, שהיא עצובה מאוד. רוזנבלום אינו מתייחס אליה כלל כמו שמתייחסים לכלה. רק הפריצה ליובוביץ' מעניינת אותו. לכלה אין שום מעמד בחצר, ואיש אינו מתייחס אליה בכבוד. רק הפריצה התיידדה איתה, אבל זאת איננה ידידות אמת. הכלה איננה מבינה, שבתוך תוכה הפריצה שונאת אותה ועושה כל מאמץ להעליל עליה עלילות שווא. מי יודע לאיזה אסון עוד תוביל אותה! רוזנבלום מצדד בפריצה ולא בכלה; היא אשה חכמה מאוד וערמומית עוד יותר, ומי יודע איזה מעשה נוכלות היא זוממת לעשות לכלה.

“לבי נשבר בראותי את בתכם,” כך עליו לומר להם. “אין איש שיכול להסביר לה את מצבה האמיתי. מזל ששלחו אותי להביא את המתנות, וכך אני יכול לתאר לכם את צערה.”

לשמע הדברים קמה זעקה בביתו של המחותן: בת יחידה ומוצלחת כל כך! הרי הציעו לה שידוכים טובים כל כך – רופאים, משפטנים, בעלי הכנסות גבוהות – אבל הם לא התייחסו אליהם, כי חשבו שבתם תמצא את אושרה אצל גביר כזה.

הם התעלמו מכך שלרוזנבלום יש עסקים עם נוצרייה, שהעבירה לרשותו את כל רכושה. שבתם תחיה שם יחד עם הנוצרייה? הרי זה בדיוק כמו להכניס שני חתולים לשק אחד.¹⁶² מי יודע, אולי הבת כבר מאוהבת בו כל כך ויהיה קשה להפרידה ממנו? בבית שרתה תחושת אסון.

משנרגעו הרוחות, החלו בני הבית לחשוב מה עליהם לעשות תחילה. הם החליטו לשלוח מכתב אל בתם ולהפקידו בידי הנפח, כדי שימסור לה אותו אישית. במכתב יספרו ההורים, שהם מתגעגעים אליה מאוד ומבקשים שתבוא לגרודנה לזמן מה. הם עצמם אינם יכולים לבוא אליה, בגלל הפריצה. כבר כמה חודשים היא גרה באחוזה; עוד מעט סוף הקיץ ועליה לשוב הביתה.

בד בבד ביקשו מהנפח, שיאמר לבתם כי הוריה מודאגים ממצבה ושאמהּ יושבת ובוכה. יריביה של המשפחה מרכלים על השידוך ומוציאים לו שם רע.

דוד הנפח עשה עבודה טובה עוד יותר ממה שהתבקש. מיד עם שובו הביתה מסר את המכתב לכלה בתוספת הדברים שביקשוהו למסור בעל-פה, ועל אלה עוד הוסיף כהנה וכהנה משלו. אחר כך הלך אל הפריצה, סיפר לה על הצלחתו ובישר לה, שההורים מצדם מוכנים למסור את כותנתם האחרונה ובלבד שהשידוך יתבטל.

בעצתה של הפריצה סיפר הנפח לרוזנבלום בסודי סודות, שהמחותנים שלו בוכים בלא הרף ומקוננים על שבתם נפלה בפח עם חתן כמותו. היא כתבה, ככל הנראה, מכתבים מודאגים להוריה, והם ביקשוהו להודיע לה, שאבא ואמא בוכים עמה יחד. הם מודאגים מאוד ורוצים שתחזור מיד הביתה.

רוזנבלום חש צער רב, אם כי בלבו פנימה היה מרוצה שהשידוך עומד להתבטל.

דוד הנפח מילא את שליחותו על הצד היותר טוב, ולולא התביישה, הייתה הפריצה מנשקת אותו בכל איברי גופו. היא נתנה לו מֵאִיָה ולאושרה לא היה קץ.

אחרי שהנפח חזר התחוללה באחוזה מהומה של ממש. כל יושבי החצר היו עצובים, ורק לבה של הפריצה גאה משמחה על שתוכניותיה עלו כל כך יפה. עכשיו תיסע הכלה הביתה ושוב לא תחזור. השבח לאל, הסיפור הזה נגמר. נכון, הם הלוו למחותן עשרים אלף רובל… אבל מה איכפת, שיחנק בהם! העיקר שלא נצטרך לראות עוד את הבת שלו.

לרוזנבלום היה חבל על הכסף, והוא התחיל לחשוב כיצד להציל את עשרים אלף הרובלים. לנערה מגיעה, ובצדק, מחצית מן הסכום. הרי הוא שהביא עליה את כל הצרות. הוא היה חתנה, ועכשיו ביטל את השידוך. על דבר כזה משלמים כסף. אבל איך אפשר להוציא את השאר?

רוזנבלום, כמנהגו תמיד, רץ אל הפריצה לבקש את עצתה. בערב, בזמן שתיית התה, סיפר לה בפשטות, כאיש המסיח עם רעהו, שמנוי וגמור עמו להיפרד מן הכלה.

“טוב שתפסתי את זה בזמן ועדיין אני יכול לתקן את מה שקלקלתי. את השידוך הזה אבטל, וכמו שסיפר לי דוד הנפח, זה לא יהיה קשה. אבל מה עושים עם הכסף הגדול? פשוט נכשלתי. הלוויתי כל כך הרבה כסף בלי שום ערבויות. איזו עגמת נפש… איך אצליח להוציא מהם לפחות חצי מהסכום? שהחצי השני ילך, מילא, אבל מה יהיה על היתר?”

הפריצה הבינה שעכשיו כבר אפשר לדבר. ואכן, היא דיברה ודיברה… ועיניה נצצו.

“אתה יודע,” לא הצליחה להסתיר את שמחתה, “עליך להיות מאושר שלא נפלת בפח ושלא נישאת לאשה כזאת. לא היית יכול לחיות לאורך ימים עם שלומיאלית עצלה כזאת, שרובצת במיטה לילות וימים. והיא גם פטפטנית והוללת, וכסף אצלה הוא כמו רפש,¹⁶³ והגרוע מכול, היא אנוכית איומה שחושבת אך ורק על עצמה. לאף אחד אחר אין ערך בעיניה – לא אבא, לא אמא, לא חתן ולא בעל. שבץ היית מקבל בגללה! נתמזל מזלך שניצלת מפגע רע שכמותה.”

“ובנוגע לכסף,” אמרה לו, “לא צריך לדאוג. אין דבר, אלוהים ישלח עוד. אבל אתה חלש ופגוע,” היא ביקשה לקדם את פני הרעה, “יהיה לך קשה להשתחרר ממנה. מוכרחים למצוא אדם חכם, ידיד נאמן שיתדיין עם א”ג, או שאולי נשלח לו מכתב."

המועמד הטבעי היה, כמובן, הנפח, והוא שוחח על כך עם הכלה. קודם כול שכנע אותה שהוא החבר הכי טוב שלה, שהוא רק רוצה להציל אותה, ושהמקום הזה אינו ראוי לנערה יהודייה כמותה. גויים, גויים וגויים…

“רוזנבלום הוא בן זוגה של הפריצה, לא שלך,” אמר לה, “וציפורני הפריצה יקרות לו יותר מגופך. מי יודע אילו צרות עלולה הפריצה להמיט על ראשך! אפילו בחייך אינך יכולה להיות בטוחה. בקיצור, עליך לחשוב היטב לפני שתתחתני איתו. יש רק שתי דרכים: או שרוזנבלום יגרש את הפריצה מן החצר ולא יתיר לה לשוב עוד לעולם, או שאחרי החתונה הוא יעזוב את החצר ויעבור להתגורר בגרודנה. למען האמת, אפשר אפילו להשאיר את החצר לפריצה ולשכור חצר במקום אחר; הרי כסף לא חסר לו. רוזנבלום, אם רק ירצה, יוכל להשיג הכול. אבל אני, דוד הנפח, אינני משוכנע כלל שמשהו יעזור, משום שהאהבה בינו ובין הפריצה ממושכת ועזה.”

הכלה התייפחה בקולי קולות, ועוויתות אחזו בגופה, כדרכן של נשים מקוננות. דוד קרא לעזרה, וכל המשרתים והמשרתות אצו לחדר. רוזנבלום הגיע אף הוא במרוצה, ויחד החזירו את הנערה לחיים. על רוזנבלום, שהיה טוב לב באופיו, עשה הדבר רושם קשה.

לאחר שהתאוששה אמרה הכלה שברצונה לשוב לביתה. רוזנבלום הורה להכין למחרת בבוקר את המרכבה ונסע עמה אל הוריה בגרודנה. בעת הפרידה סירבה הכלה להתנשק עם הפריצה. בבת אחת נחשפו כל הקלפים…

בהגיעם לגרודנה הלכה הנערה מיד לחדרה, נשכבה במיטתה ואמרה שאינה חשה בטוב. היא סירבה לראות פני רופא, והוריה הבינו שהילדה חולה מרוב צער.

רוזנבלום היה מדוכדך ועצוב. איש לא דיבר עמו מטוב ועד רע. הוא ישב מעט ליד מיטתה של הנערה, והיות שלא ידעו מה לומר זה לזה, שתקו שניהם.

כשהוטב לה, ביקשה מרוזנבלום שישוב לביתו. היא הייתה נערה חביבה וגאה, וגם הוריה תמכו בהחלטתה. למען האמת, הם כמעט אמרו לו זאת בגלוי. רוזנבלום חש שלא בנוח. הוא הבין שהם פשוט רוצים להיפטר ממנו, ואף שזה היה גם רצונו, בכל זאת התקשה לשאת את ההרגשה שאינו רצוי.

אבל הוא נסע… וכל זה קרה בדיוק כמה ימים לפני שבאתי למקרובצי.

כאמור, הם חיפשו מישהו בלתי מוכר, שיכין מכתב למחותן בגרודנה, ואני נמצאתי מתאים לכך. הם ביקשו ממני שאעשה זאת, ואכן, ניסחתי מכתב לעילא, שהתבסס בחלקו על משפטים שהכתיב לי רוזנבלום. המכתב נמצא ראוי ונשלח לגרודנה עם שטר התנאים.

במכתב נאמר שרוזנבלום מוכן לתת לכלתו עשרת אלפים רובל, אך לפי הצדק יש להחזיר לו את יתרת הסכום. מובן מאליו שאת הכסף הזה לא ראה עוד, אבל אני עשיתי עסק מוצלח. מכתבי עשה עליהם רושם טוב וערכי עלה בעיניהם.

מסרו לידי עסק – מחלבה. הפריצה ליובוביץ' מכרה לי את החלב בחמש קופּיקות לטוֹפּ.¹⁶⁴ מחירו של פּוּד חמאה היה אז בין שבעה לשמונה רובלים. נוסף על כך העמידו לרשותי בית מרזח, שהיה שייך לאיזה יהודי. זה היה מבנה גדול, ובו גם אכסניה, שהיה ממוקם סמוך לאחוזה וקרוב לכנסייה הפולנית, על דרך המלך בין קריניק לגרודנה. הוסכם שאשלם על כל זה כאשר אוכל.

אמרתי שבשום אופן אינני רוצה לנשל יהודי מעסקיו, גם אם ארעב ללחם. אבל הדוד השיב לי, שינסה לדבר עם החוכר ואולי יסכים הלה לקבל ‘דמי סילוק’¹⁶⁵ כפיצוי. הוא שמע שבין כה וכה מתכנן אותו יהודי לקנות לעצמו פונדק באוּרְלִיוֹן,¹⁶⁶ ארבע ויורסטאות ממקרובצי. יכול להיות שהאיש יסתפק בכמה מאות רובל ויעזוב מרוצה ובלי טענות.

הדוד קרא לו, ואכן התברר שהוא מתכוון לקנות את הפונדק באורליון בשש מאות רובל. אם ייתן לו רוזנבלום את הכסף הזה, הוא יעזוב ברצון. וכך היה. היהודי קיבל חמש מאות רובל, ולפני תחילת השנה החדשה¹⁶⁷ עזב את בית המרזח.

פרק שביעי: מחלבה עם בית מרזח

מחלבה עם בית מרזח * אשתי מגיעה * העסק מתנהל * קריניק * גנבי קריניק * ‘האחים’ * ר' דוד מריין * מכתבי * גיביאנסקי * נסיעותי לגרודנה * חייצֶ’ה הורביץ * חייצֶ’ה והמושל * השיחות ב’סלון' שלה * הצאר אלכסנדר השני * ביקוריו בגרודנה

קיבלתי את הבעלות על בית המרזח והמחלבה ושלחתי מכתב לאשתי. הודעתי לה שעליה להגיע עם כל המיטלטלים – תפסנו עסק טוב… היא נסעה ואני יצאתי לקראתה והבאתי למקרובצי את אשתי ושני ילדי.¹⁶⁸

מקומו של בית המרזח היה מצוין. כפי שכבר סיפרתי, בדיוק ממול עמדה כנסייה פולנית, ובסביבה גרו בני אצולה רבים ואיכרים משוחררים אמידים. הללו הורגלו בשתיית יי“ש משובח, שממכירתו היה אפשר להרוויח הרבה יותר ממה שמרוויחים ממכירת יי”ש רגיל.

בית המרזח היה מוזנח מאוד והתנהל בלא כל סדר. החוכר הקודם היה אדם פשוט מאוד, שלא היה לו מושג כיצד לנהל מקום שמיועד לאצילים המצפים למשקאות מעולים וליחס מעודן.

הייתי נלהב ומרוצה מאוד כאשר קיבלתי לידי את ניהול המקום. הכנסתי מעדנים ומשקאות משובחים, והאצילים באו אל בית המרזח בהמוניהם. בימי ראשון היו כל חדרי הבית המרווחים הומים אדם.

יי"ש מתוק הבאתי מגרודנה ומי דבש ויין הבאתי מקריניק, מיוכבד האלמנה, שליינותיה יצא שם טוב בכל הפלך. יוכבד מכרה טוֹפּ בחמישים קופּיקות, ואני עשיתי עסקים מצוינים.

רוזנבלום העמיד לרשותי סוס טוב ועגלה, ואני – איש צעיר הייתי אז – נהניתי הנאה מרובה מן הנסיעות לכל מחוזות חפצי. כשהגעתי בפעם הראשונה לקריניק נכנסתי לביתה של יוכבד היֵינָנִית.¹⁶⁹ היה יום נאה. קשרתי את הסוס למעקה שלפני חלון הבית הגדול, מול החנויות ובאמצע השוק, ונכנסתי פנימה. אחרי כמה רגעים הבטתי בעד החלון, והנה הסוס מחובר רק לשני הגלגלים הקדמיים של העגלה, והעגלה עם שני הגלגלים האחוריים נוטה על צדה. הציר הוצא, ככל הנראה, ממקומו.

יצאתי החוצה במרוצה ושאלתי מי הוא זה שהוציא את הציר. הרי זה דבר מוזר כל כך! בניה של יוכבד מיהרו להרגיע אותי והסבירו לי שאין זה מוזר כלל וכלל. והמעשה שהיה כך היה: בקריניק גרים שני אחים שהם מנהיגי כל הגנבים בסביבה.¹⁷⁰ הם מכונים ‘האחים’, וכל הסוחרים, תושבי הכפרים, חוכרי האחוזות, בעלי המחלבות וסתם חוכרים,¹⁷¹ מוכרחים להכיר במעמדם ולשלם להם ככל שיבקשו. נוסף על כך יש לחלוק להם כבוד. כאשר ‘האחים’ נוסעים ברחבי המחוז, הם מתקבלים בכל מקום בכבוד גדול. כדאי מאוד להכיר אותם, שכן כך אתה יכול להיות בטוח שממך לא יגנבו.

ואם בכל זאת נגנבים מדי פעם דברים, או אז פונים אל ‘האחים’, והחפצים הגנובים מוחזרים לבעליהם.¹⁷² היות שאני יישובניק חדש, הם ביקשו לרמוז לי שרצוי שאציג את עצמי לפניהם. היכרות כזאת צריכה להיעשות על חשבוני ודרך הזמנה לבילוי.¹⁷³

נבהלתי והשתוממתי. הייתכן שיהיה עלי להתוודע לגנבים, להביט בפרצופם וגם להושיט להם את ידי לשלום? ידעתי שבניה של יוכבד הם אנשים חכמים וישרים ולא יבלבלו את ראשי סתם כך, ובכל זאת התקשיתי לעמוד בפגישה כזאת. קניתי אפוא ציר חדש לעגלה ונסעתי בשקט לביתי.

סיפרתי על כך לרוזנבלום, וגם הוא אמר לי שכולם מעלים מס שנתי ל’אחים' ועורכים לכבודם סעודות מיוחדות. רק מפניו הם מפחדים, שכן כל פקידי השלטון הם ידידיו הטובים. ובכל זאת לא כדאי לאיש להסתכסך איתם. פקיד המחוז ומפקד המשטרה גם הם אינם מסוגלים להגן ביעילות מפני כנופיות הגנבים. והיות שאני מתגורר בפונדק על אם הדרך, כדאי לי במיוחד להיות ביחסים טובים איתם, וכשיבואו לבקר בפונדק כדאי לי לקבל את פניהם בסבר פנים יפות, להאכיל ולהשקות אותם ואת סוסיהם ולטפל בהם יפה.

בקריניק נהגתי לקנות יי"ש אצל ר' דוד מְרַיין, חתנו של הגאון ישראל סלנטר,¹⁷⁴ שברשותו הייתה חצר ובה מבשלה. הוא היה אדם עשיר – רכושו נאמד בשמונים אלף רובל – למדן ופיקח, אבל כעסן, אלוהים ישמור! הוא גם החשיב את עצמו מאוד. אם מישהו פגע בכבודו, או שרק נדמָה לו שהעליבו אותו, היה ר' דוד מגיב בנאצות ובגידופים איומים.

ועם זה ניחן ר' דוד במעלה טובה ויפה: הוא נח מהר מזעפו ומיד התפייס והתנצל, ואפילו בפניו של אדם קל שבקלים. כך קרה תמיד: בעיצומה של ההתפרצות כבר חלף לו הזעם ופג הכעס. ברגע שהרגיש שהעליב מישהו, שוב לא הרפה ממנו. לפעמים הדבר גם עלה לאיש ביוקר, שכן הלה הוכרח לומר בפירוש שהוא סולח לר' דוד ולהתנשק עמו.

משרדו של מריין המה אנשים. הסתובבו שם כל המוזגים ובעלי הפונדקים מקריניק וכל היישובניקים שמתגוררים בכפרים המרוחקים. סמוך לקריניק, מהלך כשתי ויורסטאות, הייתה מבשלת יי"ש גדולה עוד יותר, וגם היא הייתה בבעלות יהודית. את העסק הזה ניהלה לבדה יֶנטֶה, אשה מוכשרת ביותר, יפה וחכמה. בעלה לא היה אלא גלגל חמישי בעגלה. איש לא ראה אותו ולא שמע ממנו. כל ענייני המבשלה נשקו על פיה, והיו כאלה שלא ידעו כלל שיש ליֶנטֶה בעל. למען האמת, הוא היה אדם נחמד, למדן ואפילו קצת ידען; אבל היא הייתה זו שלבשה את המכנסיים בבית. אפילו כאשר ישב במשרד, לא דיבר איתו איש בענייני עסקים.

היו ברשותה חצרות רבות ושתי מבשלות יי“ש, ואת הכול ניהלה בעצמה. אבל את היי”ש שייצרה נאלצה ינטה למכור בסיטונות למקומות מרוחקים. המוזגים והחוכרים מן הסביבה הקרובה העדיפו לסחור עם דוד מריין, בשל יושרו הרב ומפני שעמד בדיבורו – מילתו הייתה יצוקה מברזל. אם מכר או קנה והמחיר ירד או עלה בינתיים, לא שינה אף פעם מן המחיר המוסכם.

לאמיתו של דבר, המוזגים נכווּ פעמים רבות מלשונו הזועפת, מהתנהגותו הנחפזת ומנמרצותו הכעוסה. ואף על פי שנהג להתנצל, לא היה אפשר להבליג לגמרי על העלבון. אבל יושרו והגינותו! זה מה שמשך אותם, ובתמורה היו מוכנים לשאת הכול. אפילו המוזגים שהיו חייבים לו כסף ומיאנו לשלם ולכן נשאו ונתנו עם ינטה, היו חוזרים אליו בסופו של דבר, משלמים את חובם ושוב קונים ממנו. אל סוחר כזה נמשכו כמו אל מגנט.

גם אני קניתי ממנו יי“ש בדרך כלל. הייתי לוקח חבית ובה בין עשרה לחמישה-עשר דליים של יי”ש ונוסע. ר' דוד לא הכיר אותי כלל, וכמובן, לא היה לו זמן לשוחח איתי. בא איש צעיר לקנות יי"ש – שיקנה.

זכורני שפעם אחת ביקש ממני רוזנבלום למסור לר' דוד בשמו, כי אינו נוהג כהוגן, מפני שעדיין לא לקח את תפוחי האדמה שקנה ממנו.¹⁷⁵ לרוזנבלום אין מקום לאחסן אותם. כשבאתי כמנהגי לקנות יי"ש מסרתי לו את דברי רוזנבלום. במקום תשובה הביט בי ר' דוד לרגע ומיד התנפל עלי בגידופים כאלה, שאלוהים ירחם… החדר היה מלא אנשים, ואני, נבוך ומבויש, לא העזתי לשאת מבטי.

כשיצאתי, העיר לו חתנו, שאני לא אשם כלל וכל העלבונות שהטיח בי אינם במקומם. סתם העליב איש צעיר וזר. אבל אני הזדרזתי להסתלק מהמקום, ור' דוד לא הספיק לתפוס אותי ולהתנצל כמנהגו.

כל זה קרה עוד לפני שקניתי את היי“ש. נסעתי אפוא אל ינטה, ושם קניתי כל מה שהיה נחוץ לי. איכות היי”ש שלה הייתה ירודה, ובלבי הצטערתי על כך. התקרית עם ר' דוד הרגיזה אותי מאוד. תכננתי לקנות כחמש מאות דליים של יי"ש בבת אחת, כדי להוזיל את המחיר, וקנייה בהיקף כזה יכולתי לעשות רק אצל ר' דוד.

לא רציתי לספר לרוזנבלום על העלבון שספגתי. לא נאה לעסוק ברכילות. שאלתי את עצמי כיצד עלי לנהוג עתה, והעניין כולו הסב לי עוגמת נפש רבה.

כאשר שוחחתי על הפרשה עם כמה מאנשי העיר, אמרו כולם פה אחד, שמר' דוד כדאי לסבול, והכול בגלל סיבה אחת: טוב לעשות איתו עסקים. עוד סיפרו לי, שהוא סובל מאוד מאז העליב אותי. לבו נקפו כל כך, עד שהבטיח פרס של עשרים וחמישה רובל למי שיצליח להביא אותי אליו כדי שיוכל לפייס אותי.

התלבטתי ולבסוף החלטתי לשלוח לו מכתב בעברית (כלי הנשק שעמד אז לרשותי). כששוב אסע לקנות יי"ש אצל ינטה ואעבור ליד החצר הקריניקאית של ר' דוד, כך חשבתי בלבי, אמצא מישהו שיעביר לו את המכתב.

והנה, יום אחד עברתי בסמוך לחצר, וליד שער הכניסה, על אם הדרך, עמד ר' דוד ושוחח עם כמה יהודים. בלי שתכננתי זאת מראש, החלטתי למסור לו את המכתב במו ידי. ממרום מושבי בעגלה הראיתי לו את המכתב. הוא רץ אלי, נטל את המכתב ובעומדו ליד העגלה התחיל לקרוא בו. מכתבי מצא חן בעיניו עד כדי כך שהחל לנשק אותי ולהתחנן בדמעות שאסלח לו. הוא לא הכיר אותי כלל; הוא היה טרוד ומבולבל באותה שעה, וכו' וכו'. אמרתי לו שאני סולח ומוחל, ובתוך כך כבר אחז במושכות הסוסים ומשך אותם אל תוך החצר.

“ר' דוד,” אמרתי, “אני יכול להיכנס פנימה בכוחות עצמי.”

“לא,” השיב לי, “אני מוכרח לחלוק לך כבוד. אני עצמי אמשוך את הסוסים עד למשרד, כדי שכולם יראו כיצד אני מבקש את סליחתך.”

כשירדתי מן העגלה, שילב ר' דוד את ידו בידי והוליך אותי למשרדו. אנשים רבים היו שם, ור' דוד הכריז בקול רם: “רבותי, לפני כולכם אני מבקש סליחה מן האיש הצעיר הזה, ואני אומר לכם שטעיתי עד מאוד כאשר עלבתי בו לפני שישה שבועות.”

ר' דוד הורה להוציא בקבוק יי“ש משובח בן חמש-עשרה שנה ולחלק לכולם משקה ועוגות דבש, דברי מאפה ודגים מלוחים. עכשיו, בזמן שתיית ה’לחיים', שוב התנשקנו. בעגלה שבחצר כבר הייתה מוכנה חבית יי”ש. כשעזבתי את המקום כבר הייתי מעריץ נלהב של ר' דוד, וכל העלבונות שהטיח בי נשכחו כלא היו.

כך נהג באותם ימים גביר שרכושו נאמד בשמונים אלף רובל.

מאז ‘התאהב’ בי ר' דוד מריין, ובאמת שררה בינינו מעין אהבה. נפגשנו כל שבוע, והרבה שעות יפות ביליתי במחיצתו.¹⁷⁶

סמוך לקריניק מצאתי גם חבר יקר, אחד מאוהביה של הספרות העברית וסופריה בני הזמן: יוסף גיביאנסקי, צעיר בן גילי, אולי אף צעיר מעט ממני.¹⁷⁷ הוא נשא לאשה את בתו של בעל טחנה בכפר, והלה העניק לו חמש מאות רובל נדוניה וחמש שנים של מזונות על שולחנו.

גיביאנסקי התארס בהיותו בן חמש-עשרה. לפני שעבר לכפר התגורר חותנו בקריניק, ולקראת פסח הזמין את גיביאנסקי חתנו להתארח בביתו. החתן נשא דרשה בבית הכנסת של קריניק, והיא עשתה רושם רב, משל לא היה ילד בן חמש-עשרה אלא יהודי בן חמישים. בהיותו בן שש-עשרה נערכה החתונה, ואחריה חכר החותן טחנת מים בכפר סמוך, עבר לגור במקום והביא עמו גם את הזוג הצעיר.

גיביאנסקי התפרסם בלשונו העברית המשובחת ובסגנונו הנאה. שנה לפני שהגעתי למקרובצי, בא ר' ישראל סלנטר לביקור אצל חתנו, ר' דוד מריין, כדי לפוש בקיץ באחוזתו.¹⁷⁸ הלומדים הצעירים של קריניק נהגו לבוא אליו בצהרי כל יום ולהסב לשולחנו. אחד מהם היה גם גיביאנסקי, ששלח את דבריו של ר' ישראל סלנטר לעיתון ‘המגיד’. העולם היהודי רעש וגעש מדבריו של ר' ישראל.¹⁷⁹

התיידדנו. נהגתי לבקר את גיביאנסקי בכפר, והוא ביקרני בביתי.

לומר את האמת, שלא כמו רוב האנשים, ראשי לא היה בעסקים. לא עניין אותי לעשות יותר כסף, להרוויח יותר, להתחנף, לחטוף, לתלוש ולקרוע. אמנם היה ברשותי פונדק מצוין, ובאמצעות חנופה נכונה יכולתי להוציא מרוזנבלום הרבה יותר, אבל לא התאמצתי כלל להחניף לו או למצוא חן בעיניו או בעיני הפריצה. את ראשי ואת רוחי העסיקו שאלות אחרות: כיצד אוכל לפגוש אנשים הגונים, חביבים ורחבי דעת; כיצד אוכל להתיידד איתם ולבלות עמם בשיחות חקרניות ובוויכוחים. אלה היו התענוגות שלי.

חסר לי יצר תאוות הממון. בלי כסף, שום אדם אינו יכול לחיות, ובכסף אפשר להשיג הכול, אבל לי אין דרישות ואני מסתפק במה שיש. מי יודע? ייתכן שזה חיסרון גדול וייתכן שההיפך הוא הנכון וזו דווקא מעלה גדולה. לו הייתי שקוע כולי בצבירת ממון, ייתכן שלא היה לי כלום. יש אנשים שהכסף הוא כל חייהם ובסופו של דבר אין להם מאומה. מי יכול לדעת ומי יכול לצפות את הנולד…

בנו של ר' דוד היה עלם רב כישרונות. היינו ידידים קרובים ובילינו שעות רבות יחד בהרהורים ובחלומות.

התחלתי לקרוא במרץ ספרי השכלה, ולשם כך יצאתי לנסיעות מיוחדות לגרודנה. התירוץ שלי היה, שעלי למכור חמאה או לקנות יי"ש מתוק, אך האמת הייתה שהתכוונתי לקנות ספרים חדשים או לשאול ספרים שאינם למכירה. בשביל העסקים עצמם לא היה צורך בנסיעות תכופות כל כך: בנסיעה אחת יכולתי לסדר את ענייני לפרק זמן ארוך.

מאחר ששהיתי בגרודנה לעתים תכופות, נודע לי שגרה שם קרובת משפחה שלי ושמה חייצֶ’ה הורביץ. היא הייתה אשה מעניינת מאוד, וכדאי לתאר אותה ביתר אריכות.

בראש ובראשונה הייתה אשה חזקה. על דלת ביתה ברחוב סקידֶל שבגרודנה נכתב ‘ביתה של חייצ’ה הורביץ’ – שם המשפחה של אביה ולא שם המשפחה של בעלה! בבית הזה לבשה היא את המכנסיים.

מצאתי את הבית, נכנסתי פנימה והצגתי את עצמי. אמנם קרבת המשפחה קצת רחוקה, אבל בכל זאת קרובים… היא קיבלה אותי באדיבות רבה, ועלי להודות שעשתה עלי רושם חזק מאוד.

בביתה הסתובבו תמיד אנשים רבים בני כל החוגים והגילים: צעירים, בוגרים וקשישים, סוחרים, קבלנים, עורכי דין, רופאים וסתם בני-אדם חכמים. באו אליה לשאול בעצתה בענייני מסחר, יחסי משפחה – בעצם על הכול. שאלו אותה כיצד לנהל משפט וכיצד להופיע לפני פקיד בית המשפט, והיא הסבירה ונתנה עצות איך כדאי לדבר ולנהוג.¹⁸⁰ היא עצמה ידעה להשיג מן הפקידים כל מה שרצתה. אפילו משפטנים היו מבקשים את עזרתה ביישוב איזה עניין מסובך או בניסוח חוזה טוב בין שותפים. היא הייתה חכמה מאוד, בעלת שכל ישר וחוש הומור, וידעה לספר בדיחה טובה.

מעסקי הגיוס¹⁸¹ ומעסקי בית המשפט הרוויחה לפרנסתה בין ארבעת אלפים לחמשת אלפים רובל בשנה. היא הייתה אשה טובת לב וגומלת חסדים, וכדי לעשות טובה ליהודי בעת צרה, הייתה מוכנה תמיד לכתת את רגליה אל מפקד המשטרה, אל מושל המחוז או אל מושל הפלך. כמעט תמיד הצליחה לעזור, לעתים הצלחה מלאה לעתים חלקית, אבל מעודה לא עזבה איש בלא כלום. משהו הייתה חייבת לעשות.

‘ללכת לגוּבֶּרנַטוֹר’ היה אצלה מן הדברים הקלים, ואכן, המושל נהנה לשוחח איתה. היא יכלה לספר לו בדיחה עוקצנית מאוד, שהיה בה כדי לפגוע ולהעליב, אך המושל צחק, שכן דקירתה זו הייתה שנונה ועניינית.

בעלה היה גם הוא אדם הגון ומלומד, אבל מעולם לא פתח את פיו בחברתה. הוא פשוט פחד להגיד משהו, ובפחד הזה חשו לא רק הוא אלא כל באי הבית. שכלה היה חריף מדי ולשונה מושחזת מדי, ולהיות לצחוק בפי אשה, אין זה מן הדברים הנעימים.

כשהתארחתי בביתה בפעם הראשונה שהיתי שם כמה שעות. לא הכרתי איש. התבוננתי בחייצ’ה ובאורחיה, הקשבתי לדברי החוכמה שהשמיעה באוזניהם, הבחנתי באורחותיה ובהליכותיה והחלטתי כי מוטב שאשב ואשתוק. מוטב שהיא תדבר, היא האשה החכמה ביותר כאן.

היא הציגה אותי לפני האורחים וביקשה שאשאר גם לאחר שיעזבו. היא רצתה, כנראה, לתהות על קנקני, לבדוק איזו ‘סחורה’ אני. היא הזמינה אותי לסעודת צהריים, ולאחריה יצאנו יחד לטייל ברחוב. בדרכנו ביקשה שאספר לה את כל הקורות אותי. היא הייתה מסוג קרובי המשפחה המסורים והידידותיים, שרוצים לדעת הכול, אפילו את הפרטים הקטנים ביותר. דרך משל, הנה אני מגיע לגרודנה כדי לעשות עסקים. אני מביא חמאה וגבינה למכירה וקונה יי"ש ומצרכים אחרים. הרי היא יכולה לעזור לי ולהסדיר הכול בקלות. היא לא תניח לי לטרוח בכל הדברים הללו. כשאני מגיע לגרודנה, עלי לבלות בנעימים, וכל הסידורים והעסקים שלי – עליה ועל צווארה. זה לא יהיה לה לטורח. יש לה עוזרים בכל מקום, והם ידאגו לכל דבר בִּן-רגע.

כעבור זמן השתכנעתי שזאת לא הייתה סתם התרברבות. התחוור לי שלפני כן הוליכו אותי שולל במכירת החמאה ובקניית היי“ש, ובאמת, חייצ’ה היא שהעמידה אותי על כך. היא קישרה אותי עם סוחרי החמאה ההגונים ביותר. היא לא נתנה שירמו אותי, ובזכותה קיבלתי את המחיר הטוב ביותר תמורת החמאה שמכרתי, ואת היי”ש – שקנתה בשבילי במבשלה אחרת – באיכות טובה יותר ובמחיר זול יותר. במילה אחת: הצלחתי. בזכותה הוסדרו תמיד כל ענייני העסקיים ביום אחד, ואחר כך הייתי מבלה במחיצתה עוד יומיים נהדרים והייתי נפגש עם אנשי החברה הגבוהה של גרודנה, שתמיד התארחו בביתה. שמונה פעמים בשנה נסעתי לגרודנה, וכל נסיעה כזאת הייתה לי מקור עונג בל ישוער.

הצאר אלכסנדר השני¹⁸² נהג לבוא לגרודנה מדי שנה כדי לסקור את צבאו.¹⁸³ מגרש המסדרים הגדול שבעיר מצא חן בעיניו בשל מידותיו הגדולות, שהתאימו היטב למצעדיהם של גדודי הצבא.

בעונת הקיץ נהגו כל הכפריים, הפריצים והיהודים מרחבי המחוז, להתאסף כדי לצפות בצאר ובמצעדים ובתהלוכות שגרודנה קיימה לכבודו. גם אני נסעתי מדי שנה לגרודנה בימים שבהם היה הצאר אמור להגיע.

הצאר נהג לבלות בגרודנה יום וחצי, ובאותם ימים לא בא איש אל חייצ’ה. כולם התעסקו בתהלוכות ובצאר. אני דווקא הייתי אצלה בזמן המהומה הזאת. היא עצמה כמעט לא יצאה אל מחוץ לביתה. היו שם צפיפות ודוחק והיא שנאה זאת.

“סתם עומדים ולוטשים עיניים,” נהגה לומר בשאט נפש.

פעם עמדתי ליד הצאר כאשר ישב על סוסו ולפניו צעדו בסך גֵיסות הצבא. עמדתי ליד סוסו ונעצתי עיני בפניו. השתוקקתי להתבונן בו במבט חודר, עמוק וממושך. הצאר ישב על סוסו, מאושר ושופע חיים, ונעים היה להביט בגופו החזק. כשעבר על פני, נדחפתי לעברו. רציתי להיות קרוב אליו ככל האפשר.

זכורני שפעם הגיע הצאר לגרודנה בשעה אחת וחצי בלילה, ולמחרת, בשעה שבע בבוקר, כבר יצא לסקור את המצעד. בחמש בבוקר יצאתי לרחוב, אל המקום שבו היה הצאר אמור לעבור בדרכו. הוא נסע במרכבה סגורה ועמו המושל הכללי של פלך וילנה, פּוֹטַאפּוֹב.¹⁸⁴ האנשים הרבים שעמדו לאורך הדרך החלו לצרוח: “הצאר, אנחנו רוצים לראות אותך!”

המושל הכללי פתח את דלת המרכבה וצעק אל הקהל: “הצאר לא ישן כל הלילה. הוא רוצה לנוח.” אבל ההמון לא הקשיב לו וחזר וצרח: “הצאר, אנחנו רוצים לראות אותך!” ואז פתח הצאר בעצמו את דלת המרכבה ואמר: “רבותי, כל הלילה לא ישנתי. תנו לי קצת מנוחה. אחרי המִסדר אסע לאט במרכבה הפתוחה ואז תוכלו לראות אותי.”

וכך היה. בדרכו חזרה נסע במרכבה פתוחה שהתנהלה לאִטה, וכולם ראו אותו. עמדתי ליד הכנסייה הפולנית, והצאר עלה אחר כך במדרגות המבוא שלה, שהיה מקושט בשטיחים יפים ומעוטר בפרחים.

ראש הכנסייה הפולנית עמד לידו, והצאר הושיט לו את ידו והתנצל שמפאת קוצר הזמן אינו יכול לבקר בכנסייה. מיד נכנס למרכבתו ושוב נסע לאטו על פני כל העיר עד לביתו של המושל. על פי התוכנית אמור היה לבקר גם בכנסייה הרוסית ובבית הכנסת, אבל הוא הסתפק במדרגות המבוא של הכנסייה הפולנית. הפולנים היו מאושרים. ביקורו השאיר תמיד רושם עז וטוב.

ראיתי את הצאר אלכסנדר השני כמה פעמים, וכל אימת שעמדתי סמוך אליו חשתי בעונג רוחני. תמיד התבונן ברוח טובה בקהל שמסביבו.

הצאר עצמו היה גבוה, רחב גרם ויפה תואר. מבטו של ניקולאי,¹⁸⁵ כך אמרו, היה זועף מאוד וכעוס. סבא אהרן-לייזר היה מספר, שפעם שהה בבריסק כאשר עבר שם הצאר ניקולאי. המוני אנשים נאספו שם. כולם, וסבא בתוכם, ביקשו לראות את הצאר.

בתוך זמן קצר הופיע הצאר. הוא עמד במרחק לא רב מסבא ומבטיהם הצטלבו. “המבט הזה הקפיא את דמי,” היה סבא נרעד, “ואזכור אותו לעולמים.”

בואו של אלכסנדר השני לגרודנה היה תמיד יום חג ליהודים. כולנו שמחנו, וכאשר הופיע הצאר ברחוב נהגו כולם לעזוב את עבודתם ולטייל בחבורות עליזות ברחבי העיר.

פרק שמיני: על טבען של נשים

שיחה עם חייצֶ’ה על טבען של נשים ועל התעלפויות ועוויתות * מקרובצי * הכומר הרוסי והכומר הפולני * שיחותינו * דתו של מי נשגבת יותר? * היישובניקים שבסביבה * הימים הנוראים * היישובניקים לוקחים חתנים * ממכר המושבים בבתי הכנסת

סיפרתי לחייצ’ה שאשתי התעלפה פעם כשראתה אותי לוקח בשבת מטבע של ארבעים¹⁸⁶ מנוצרי. את הכסף לקחתי ביד ולא במטפחת כדרך שנוהגים כל היהודים בכפרים ובעיירות הקטנות.¹⁸⁷

בערים הגדולות מצאו לבעיה פתרון אחר. בכל המסעדות ובתי המרזח היו מוכנים ריקועים עשויים פח או נחושת, ועליהם נחרט שמו של בעל הבית. כל היהודים הוורשאים, שלא יכלו להסתדר בשבת בלי בירה או יין, קנו ביום שישי את הריקועים הללו ובשבת שילמו באמצעותם.¹⁸⁸ מובן שכל אותם יהודים שהתפרנסו מעסקי משקאות עבדו בשבת עבודת פרך. וכי דבר קל ערך הוא להשקות בשבת את יהודי ורשה בבירה?!

אני אישית מתנגד להיתרים כאלה שיהודים מרשים לעצמם. הרי ידוע שהסיבה שאסור ליהודים להחזיק כסף בשבת – מה שקרוי ‘מוּקְצֶה’ – היא כדי שיוכלו לנוח. בלי כסף אין אדם יכול לעשות מאומה, לא לקנות ולא למכור, ואילו כאן היהודי יוצר מאותה מתכת, מנחושת ואפילו מפח, איזה מין מטבע של היתר, והנה כבר מותר לו לעבוד בפרך כל השבת, אף יותר מסוס. אם שמו חרוט עליו – הרי זה מותר; אם שמו של הקיסר חרוט עליו – הרי זה אסור.

סיפרתי על כך לחייצ’ה והיא ענתה לי בזו הלשון: “ידידי הצעיר, אל תאמין להתעלפויות של נשים. הנה אספר לך איך נהגתי אני להתעלף כל הזמן. מכל דבר התעלפתי. אם לא קיבלתי מיד את מה שרציתי – הייתי צונחת ומתעלפת.”

היא התבוננה סביבה במבט אירוני והוסיפה: "הייתי, חביבי, יתומה מאב. בת שש-עשרה הייתי ונחשבתי לנערה יפה מאוד וחכמה. ידעתי לכתוב עברית ורוסית בשעה שבנות יהודיות אחרות לא ידעו לכתוב אפילו את האות אָלֶף. באותם ימים לא היה מקובל להישאר רווקה בגיל כזה. התחתנתי אפוא ומצאתי את עצמי בעיירה קטנה, בביתו של גביר שהונו כחמישים אלף רובל. בנו היחיד נהיה בעלי. החותן רצה שבנו יישא לו אשה מיוחסת, כלילת מעלות, גם אם אין לה כסף, ואני הייתי הכלה המיועדת. הנדוניה שהבאתי הייתה רק שלוש מאות רובל. אבי היה חולה זמן רב וירד מכל נכסיו. אחרי מותו נשארו כמה אלפי רובל והרבה כלי כסף, אבל היו לי עוד שתי אחיות ואח, וגם אמי הייתה זקוקה לכסף. והנה הזדמן לי שידוך בלא כסף. לקחתי אפוא רק שלוש מאות רובל מן האלף שהוקצבו לנדוניה שלי, ואת היתר השארתי לאחיותי.

כשהגעתי לביתו של חותני בעיירה, חשכו עיני. היה זה בית גדול ומרווח ובו חדרים רבים, אבל בכל מקום היו פזורים שולחנות וספסלי עץ לבנים וגסים. בני הבית סעדו בכפות של פח מתוך קערות חרס מזוגגות ומצלחות עבות וגסות. האוכל היה טוב, לא חסר דבר, אבל הכול היה גס ופשוט. וכמו באוכל, כך גם בכל סדרי הבית. תה שתו שם מתוך קנקנים, אבל איזה תה… אי אפשר להכניס דבר כזה לפה.

רב העיירה, שהיה ידידו של חותני, בא אל ביתנו בשבת ל’שבע ברכות'. נראה שמצאתי חן בעיניו, והוא הזמין אותי ואת בעלי לבקרו בשבת הבאה. מאחר שמצאתי חן בעיני הרב, ולאחר זמן גם בעיני אשתו הרבנית, התלהבו ממני כל שאר אנשי העיירה, ואני התחלתי להרגיש חשובה, מורמת מעם, גאה.

הבנתי שאם ברצוני לשנות משהו – שיאכלו בכפות כסף ובצלחות חרסינה יפות ושאת הספסלים הפשוטים יחליפו בספות ובכיסאות, כמו בבית הורי – עלי להתקדם לאט לאט.

אף כי אבי ירד מנכסיו, אכלו אצלנו בכפות של כסף. חשבתי לתומי שבביתו של חותני יהיה העושר גדול עוד יותר. אחרי הכול, הריהו יהודי עשיר! אהבתי כל כך ריהוט יקר, כלים נאים, מראות על הקירות, שטיחים¹⁸⁹ רכים תחת הרגליים. אבל מה אפשר לעשות כאן? להגיד לחותן לרהט מחדש את הבית, הרי זה בלתי אפשרי. איש קשיש שכמותו שוב אי אפשר לשנות. פעם אמרתי לו, שבשום אופן אינני יכולה להמשיך ולחיות כך.

‘הרי אתה עשיר,’ אמרתי, ‘ומדוע אינך חי כגביר? אני לא יכולה לאכול עוד מצלחות ובכפות כאלה, ואני כבר לא יכולה לשבת על כיסאות צרים וגסים כאלה. אני רגילה לשבת על כיסאות רכים ועל ספות, כמו בבית של אבא שלי.’

חותני השיב לי, שהוא יכול לתת לי אלף רובל במתנה, אבל לשנות מנהגים של אבות אבותיו, לכך אינו יכול להסכים. וכשם שיקרים ללבי הרהיטים של בית אבא, כך יקרים ללבו השולחנות והספסלים הגסים.

ואז השתמשתי בנשק הנשי שלי. התעלפתי… בבית פרצה מהומה. פחד מוות נפל על כולם, וכנהוג בעיירה קטנה, אצו-רצו כולם להציל אותי… כשהרגשתי קצת יותר טוב שאל אותי חותני: ‘נו, בתי, הגידי לי, מה תרצי שאקנה לך?’

מיד התאוששתי ואמרתי: ‘תן לי שלוש מאות רובל; אני אסע לגרודנה ואקנה רהיטים, כלי אוכל חדשים ועוד כלי בית.’

אבל לא יצא מזה כלום. הוא לא רצה.

כך עברה עוד חצי שנה. אמנם חותני ובעלי אהבו אותי, אבל לשנות את דעתם לא יכולתי. שוב התחלתי להתעלף…

בפעם הזאת נכנע חותני, ובזכות ההתעלפויות שלי השגתי כל מה שרציתי.

אבל לכל דבר יש גבול, ובשל הצלחתי שכחתי זאת. אני זוכרת שפעם אחת התעלפתי, ובעלי, שעמל להשיב את רוחי, אמר בינו לבין עצמו: ‘חייצ’ה, חייצ’ה, יגיע היום שתתעלפי ולא ארצה עוד לעזור לך…’

אוֹ-אוֹ! – עכשיו נבהלתי באמת. אם כך, השיטה הזאת כבר לא עובדת. מיד קמתי על רגלי ואמרתי: ‘אני מרגישה מצוין… לא אזדקק עוד לעזרתך’."

חייצ’ה לעגה לגברים שנשותיהם מובילות אותם באף ומשיגות את כל רצונן בהתעלפויות מדומות. היא קראה להם סמרטוטים.

הגברים שישבו בביתי מילאו את פיהם צחוק כאשר סיפרתי לאשתי על התעלפויותיה של חייצ’ה, וכיצד הסבירה אותן. נדמה לי שמאז חדלה גם אשתי ממנהגה…

חייתי לגמרי לא רע והרווחתי לפרנסתי אף יותר מן הנדרש. בערבי החורף הארוכים קראתי ספרי עיון, שמאז ומעולם קיננה בי תשוקה עצומה אליהם. חברים לבלות עמם אף הם לא חסרו לי.

אשתי רצתה שאבלה יותר במחיצתו של רוזנבלום, ומן הסתם תצמח לי טובת הנאה מזה. אבל אני לא רציתי. מידת החנפנות אינה קיימת בי כלל, ובייחוד כאשר אשה מבקשת זאת ממני… נשים רוצות לבלוע את העולם כולו. ספר טוב אחד היה יקר בעיני יותר מכל אוצרות כספו של רוזנבלום.

בכל שנה חסכתי כמה מאות רובל, וכך זרמו להם החיים. נהגתי לשוחח מפעם לפעם עם שכני, הכומר הפולני, נוצרי מלומד מאוד ואדוק מאוד. הוא לא אהב לדבר הרבה. לעומתו היה הכומר הרוסי אדם גס, שידע מעט אך היה טיפוס לבבי יותר, ויחסינו היו מצוינים. הוא היה גבוה, שמן, בריא ותאב חיים, ונהג לבוא אלי בעגלה רתומה לשלושה סוסים ולבלות במחיצתי כמה שעות. האדיקות לא מילאה תפקיד גדול בחייו. הוא היה להוט לדבר עבֵרה…

הכומר הפולני, שלא כמותו, איים עלי שלא יהיה לי חלק בגן עדן. “חצקל,” נהג לומר לי בהצביעו אל השמים, “יהודי אינו רשאי להיכנס לגן עדן… שונאים שם יהודים.”

“ולמה אתה בטוח שאותך כן אוהבים בעולם האמת?” נהגתי להשיב לו בשאלה.

ככה התווכחנו.

אני זוכר שפעם ביקש להוכיח לי, שהנסים שחולל ישו הנוצרי היו גדולים מאלה שחולל משה רבנו. משה לא היה מסוגל לעשות אותם דברים. למשל, כאשר היה ישו מגיע לאיזו עיר, היו כל המתים שבבית הקברות, שמתו מאות שנים לפני כן, קמים ובאים לקבל את פניו.¹⁹⁰ דבר כזה משה מעולם לא עשה.

עניתי לו בדברים שאמר רב סעדיה גאון במקום כלשהו בעניין אחר:¹⁹¹ כאשר מספרים, דרך משל, שאדם אחד שתה חבית ובה עשרה דליי מים, שהשני שתה את כל הבאר, שהשלישי שתה נהר שלם ושהרביעי שתה את כל האוקיינוס, ושואלים מי מהם חולל נס גדול יותר, התשובה היא שכולם שווים. אם אדם רגיל, שאינו יכול לשתות יותר מכוס מים אחת, יכול לשתות עשרה דליים, הרי זה בדיוק אותו פלא כמו זה שיכול לשתות את כל האוקיינוס. כמו שאי אפשר לשתות את הים, כך אי אפשר לשתות עשרה דליים.

וכי יכול אדם לקרוע את הים? ולהוציא מים מן הסלע הוא יכול? ולספק מזון לשישים ריבוא יהודים במדבר? איש אינו יכול לעשות זאת, כמו שגם את הדבר ההוא לא יכול אף אחד לעשות. מובן מאליו שאיש מאיתנו לא ניצח בוויכוחים הללו.

פעם אחת שאל אותי הכומר: “כיצד יכולים אתם להגיד בתפילתכם ‘אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות’¹⁹² – איך אפשר לומר לפני אלוהים שקר נתעב שכזה? הורגים בכם, שוחטים וצולים אתכם, מבזים וקורעים ורומסים, ואחרי כל זה אתם באים לפני האל בשקר גס כל כך? הרי זו בושה וחרפה!”

“יקירי הנכבד,” עניתי לו, “אם כל זה שקר גס, מדוע אפוא נולד ישו שלכם כיהודי? הרי לך ההוכחה שאלוהים בחר ביהודים מכל העמים!”

הנימוק הזה הוריד משהו מביטחונו העצמי.

בעיני השכנים שלי, היישובניקים, נתפשתי כשונה, כמתנשא במקצת. ככלות הכול, אני יודע קצת ללמוד, ואילו הם ברובם אינם יודעים. נהגתי לבוא בכל שבת אל המניין שהתכנס בביתו של בעל הטחנה בּבּיאלה-קוֹזֶה,¹⁹³ והם ביקשו ממני לעמוד ליד ספר התורה ולחלק את ה’עליות'. היישובניקים לא ידעו מה לעשות בי ואיזו ‘דרגה’¹⁹⁴ להעניק לי. לבסוף החליטו לכבד אותי בקיום מניין התפילה בביתי.

מאז שהמניין החל להתכנס בביתי, הלך וגדל ציבור המתפללים משבת לשבת, וגם יישובניקים ממקומות מרוחקים החלו להגיע. למניין בביתי הייתה מעלה מיוחדת. הייתי מנוי על העיתונים ‘המליץ’ ו’המגיד',¹⁹⁵ שהיו מקור לחדשות שאנשים בלעו בשקיקה גדולה. במרוצת הזמן נעשו היישובניקים שלי ‘פוליטיקאים’ גדולים ומומחים בענייני העולם. הם שאבו את החומר מהעיתונים וחילקו את המידע בינם לבין עצמם כמו מזון לרעבים.

רוזנבלום קיבל עיתון יומי מוורשה, ואני יכולתי לעדכן אותם בענייני חדשות ופוליטיקה ששמעתי מפיו. כך יכלו הפוליטיקאים שלי לדחוף את ביסמרק אל מאחורי התנור…¹⁹⁶ מה שהתרחש בביתי בשנת 1870, כאשר התחוללה המלחמה בין פרוסיה לצרפת,¹⁹⁷ אלוהים ישמור! המולה כמו בכוורת דבורים, וכולם היו עסוקים וטרודים. היישובניקים היו באים אלי אפילו באמצע השבוע כדי לשמוע חדשות. חדשות בשביל יהודי… אל יקל הדבר בעיניכם.

שבוע לפני ראש השנה כבר התחלתי לתכנן את הנסיעה לקריניק עם האשה, הילדים וכל הכבוּדה. בגלל השבת נמשך החג שלושה ימים.¹⁹⁸ רוזנבלום נסע לוורשה לראש השנה וליום הכיפורים, ולאנשי האחוזה הורה להעמיד לרשותי שני קרונות גדולים, רתומים לשני סוסים, כדי שאוכל לנסוע בנוחיות.

כשמתקרב ראש השנה, מתכוננים כל היישובניקים לנסיעה אל העיר הסמוכה. הם נוסעים עם כל בני ביתם, עם כלי המטבח וכלי השולחן – שום יהודי לא נשאר בכפר בראש השנה. נוסעים לעיר בכל תנאי, גם אם היישובניק חולה או שאשתו כורעת ללדת. נוסעים עם תינוקות, עם ילדים קטנים, עם חולים וחלושים. עוד לא קרה שבימים הנוראים עשו מניין בכפר. כל יהודי חייב לבוא לבית הכנסת בימי הדין.¹⁹⁹

וכשהחג הולך וקרב נוסעים הגברים ונשיהם לעיר כדי לקנות בדים ולהכין בגדים להם ולילדיהם, ואם מדובר בנערות בוגרות, שהגיע זמנן לשידוך, תופרים להן בגדים על פי צו האופנה. יישובניקים אמידים מביאים איתם לכפר חייט ואת עוזרו ומעסיקים אותם בתפירה חודש ימים. כשמגיעים היישובניקים בראש השנה לעיר הם לבושים בבגדים חדשים ומרשרשים.

תושבי העיר ריחמו על היישובניקים וניסו לקרב אותם. כל השנה גרים המסכנים הללו בכפר, בין גויים, בלי בית מדרש, בלי בית מרחץ ובלי מקווה…

היישובניקים הרגישו נפלא בימי ראש השנה. בייחוד נהנו מתשומת הלב ומן הידידות שהרעיפו עליהם בני העיר. זו העת שבה גם נחתמו שידוכים. תושבי העיר העניים יותר והמסכנים יותר היו משיאים את ילדיהם ליישובניקים האמידים יותר. להם לכל הפחות יש תמיד פרוסת לחם לאכול. אמנם חייהם פשוטים, אבל לחם יש כמעט לכולם, ובפרט ליישובניקים העשירים, שחייהם בכל מקרה נהדרים.

בימים עברו נהגו היישובניקים לקחת חתנים מקרב הלומדים. הם ביקשו מבני משפחותיהם ומידידיהם בעיר לחפש חתנים מתאימים לבנותיהם מבין הנערים הלומדים בבית המדרש, שרובם באו מעיירות אחרות, כפי שכבר כתבתי קודם לכן.²⁰⁰ באותם ימים חטפו את בני התורה כמו לחמניות טריות.²⁰¹

שוק החתנים האמיתי התקיים לפני הימים הנוראים. היישובניקים היו בוחרים להם בחור בן תורה לפי מצבם הכלכלי וגובה הנדוניה שיכלו לתת. בדרך כלל היו הורי הכלה מסכימים בראש השנה על השידוך עם הנער הלומד, שהוריו גרו בכלל במקום אחר. החתן והכלה המיועדים לא הורשו לדבר זה עם זה. רק מבטים חמים וגנובים היו השניים מחליפים מרחוק, ולבם היה נרעד.

אחרי ראש השנה היה הנער הגלמוד כותב מכתב להוריו ומספר, שהנה מצא חן בעיני יישובניק מכובד או אמיד, שרוצה להשיא לו את בתו. בתוך זמן קצר היה הנער מקבל מהוריו ייפוי כוח על הסכמתם לשידוך, ומיד היו כותבים את התנאים. אם יכלו הוריו של הבחור להגיע לטקס חתימת התנאים – מה טוב, ואם לא – הסתדרו גם בלעדיהם.

לא כל הנערים הללו היו למדנים גדולים; אחד בלט לטובה במראהו החיצוני, האחר בצחות לשונו. כשהגיעו ‘הלומדים’ הללו אל היישוב, להיות סמוכים על שולחן המחותנים, היו מעמידים לרשותו של הנער חדר מיוחד ובו היה ‘לומד’ בניגון עָרֵב. בהחלט ייתכן שהנער לא הסתכל כלל בספר שלפניו, אלא רק זימר את ניגון הגמרא, אך המחותנים רוו נחת ולשמחתם לא היה קץ. עמוק בלבם היו בטוחים, שבזכות החתן הלמדן מובטח להם גן עדן לנצח נצחים. החיזיון הזה התרחש בעיקר אצל היישובניקים העניים.

בשנה הראשונה לנישואיו חי האברך הצעיר בלי לנקוף אצבע.²⁰² הוא אכל מטעמי מלכים, ישן הרבה וזימר את ניגון הגמרא. והנה עובר זמן מה, החתן אומר שנחוצה לו מסכת אחרת; את זו שמונחת לפניו כבר סיים. החותן יוצא, שואל מסכת מאחד משכניו – כמעט לכל היישובניקים העשירים היה ש"ס שלם בביתם – ולבו טוב עליו. אחרי זמן קצר אומר החתן לחותנו, שגם את המסכת הזאת סיים ושוב הוא זקוק למסכת אחרת. החותן מחזיר את המסכת בשמחה ומביא מסכת חדשה, ושמחתו גדולה עוד יותר.

הצעירים הללו התנשאו על בני הבית והביטו בגאווה על כולם. אך למה נרמה את עצמנו – גם האיכרים שנכנסו לבית המרזח לשתות שנאפּס רחשו כבוד לחתנים הצעירים האלה. “אלה מלומדים,” היו האיכרים ממלמלים בדרך ארץ.

היישובניקים גם אוהבים להתחתן עם שכניהם, היישובניקים האחרים, שהרי ילדיהם כבר מכירים זה את זה. הם אפילו החזיקו מלמד מיוחד לנערים, ואילו הנערות לא למדו מאומה. לעתים היו כמה יישובניקים לוקחים יחד מלמד לנערים. המלמד היה גר בביתו של אחד מהם ואוכל על שולחנו, ומהורי שאר הנערים היה לוקח שכר לימוד. בדרך כלל היו משלמים לו בין שלושים לארבעים רובל ל’זמן‘. חמישים רובל ל’זמן’ נחשבו סכום גדול במיוחד. אבל על פי רוב לא ידעו המלמדים הכפריים ללמוד וללמד וילדיהם של היישובניקים יצאו עמי ארצות.²⁰³ חתניהם של היישובניקים העשירים היו, לעומת זאת, למדנים גדולים באמת. בכסף היה אפשר להשיג הכול.

בכלל, בימיו של ניקולאי²⁰⁴ היו רק מעט יישובניקים, ויהודים מכובדים לא העלו על דעתם לחיות בכפר. הם ראו בכך דבר נחות ומאוס. יהודים העריכו רק חכירות, יהיו אלה בתי מרזח או אחוזות. אבל אחרי המרד הפולני,²⁰⁵ כאשר עברו יהודים רבים להתגורר באחוזות הפולניות וביערות, התחילו יהודים מכובדים ומיוחסים לחכור בתי מרזח ושדות גם מן הפריצים היהודים. כל האצולה היהודית נדדה אז אל הכפר, ובנות היישובניקים התחילו להתלבש על פי צו האופנה. תוך זמן לא רב הצליחו לשנות במשהו את השם הרע שיצא ליישובניקים כעמי ארצות, אף כי שם זה דבק בהם עד עצם היום הזה. היישובניקים של שנות השישים כבר דאגו למלמדים מעולים ושבנותיהם תלמדנה בדיוק כמו בניהם.

באותה העת שכרתי את מקרובצי. הייתה זו השנה השביעית או השמינית אחרי המרד הפולני, ויהודים נשואי פנים, מהוגנים ועשירים התיישבו בכפרים. בזמני כבר היו היישובניקים מיוחסים ממש. לקראת ראש השנה היו מגיעים אל העיר ברוב פאר והדר, ומקומות מושביהם הקבועים בבתי הכנסת ובבתי המדרש היו מן המכובדים ביותר.

לפני ראש השנה נסעתי לקנות ‘מקומות’.²⁰⁶ בבית הכנסת של קריניק היה מושב מהודר במיוחד, ממש ליד ארון הקודש, במקום שהרב נוהג לעמוד בו. קניתי את המושב והרגשתי מיוחס ומורם מעם. אך כאמור, רוב היישובניקים היו קונים מושבים מכובדים, ואינני יודע אם העונג שחשתי היה גדול משלהם.

התחרות על הכבוד הייתה גדולה מאוד.

פרק תשיעי: היישובניקים בימים עברו

חייהם של היישובניקים בימים עברו * נבואתה של הפריצה ליובוביץ' * הפריץ דוברוז’ינסקי * המעשיות שסיפר * שִׁכְרוּתוֹ * הסוס העלוב * גנרל קיסלבסקי * הליכותיו המוזרות * התאווה למוסיקה * יוסל לידֶר * איש ברזל אך בלא לב * תעלוליו * יוסל לידר והמושל * ראובן, בְּרַח!

בזמני חיו היישובניקים וסוחרי היערות חיים מצוינים ואף סיפקו פרנסה בשפע לתושבי הערים. כל סוחרי התבואה והעצים קנו את סחורתם אצל היהודים. שוכרי האחוזות חיו כמו פריצים, וילדיהם, שזכו למלמדים הכי טובים, חשו כבני פריצים. אלה מהם שגרו סמוך לערים הגדולות שלחו את ילדיהם לגימנסיות.²⁰⁷ בתי הספר לסוגיהם היו כולם פתוחים לפני היהודים. בנוסף לכך היו עתה בני התורה הלמדנים לחתניהם של היישובניקים. כך נדד הייחוס, כפי שכבר הזכרנו, מן העיר אל הכפר.

כשבאו היישובניקים לעיירות לכבוד ראש השנה, נראו ברחובות כרכרות יפות עם רתמות יפות ויהודים מכובדים לבושים הדר. הם הביאו עמם כלי שולחן מכסף ופמוטות כסף גדולים. הם התחרו אלה באלה בהתנהגות פזרנית ונדיבה, בחיי רחבות ובמותרות, בקניית העליות לתורה היקרות ביותר ובמאכלים משובחים ביותר. עמם צמח המנהג לתת כיבוד של כיסוני בצק.²⁰⁸ נוסף על כל אלה, הם לא קימצו גם ביי"ש מתוק וביין.

לפריצה ליובוביץ' היו כלפי טענות אין ספור בנוגע לעניינים שונים ורבים: למה אני עצלן כזה (לפי דעתה)? למה אני מזלזל בפרוטה?²⁰⁹ למה אני קורא ספרים? ועוד ועוד.

“הוא, לעולם לא תהיה לו פרוטה!”

אפילו לאשתי אמרה כך. אם יש לו לאדם פרוטה, עליו לעשות הכול כדי לשמור עליה. פרוטה לפרוטה מצטרפת – והנה יש רובל. רובל לרובל – והנה כבר שניים ומאה ואף יותר. אבל לי יש מין יד פזרנית ובזבזנית, אני מתייחס לרובל כמו אל רפש ולעבוד אינני רוצה. ברור שאני מקרה אבוד.

כפי שכבר סיפרתי, ארגנתי היטב את בית המרזח ואת סדריו. היה שם מבחר עשיר של יינות משובחים, יי"ש, קוניאק ובירה יקרה, והאצילים והאיכרים מכל הסביבה נמשכו למקום. בימי ראשון ובחגים הנוצריים המה בית המרזח שלי. האיכרים ישבו בחדר הגדול, ואילו האצילים תפסו את שאר החדרים. מובן מאליו שבאותם הימים עבדתי בפרך, לא כמו שאמרה הפריצה, ואפילו העסקתי עוד שני אנשים שסייעו לי בהגשה. צריך היה לעמוד היטב על משמר הסדר הטוב.

בימות החול היו רק מעט אורחים, וממילא לא הייתה לי עבודה רבה. נתתי את דעתי לתיקונם של דברים שהבעלים הקודמים מעולם לא שמו אליהם לב, ובית המרזח היה מסודר להפליא. הספקתי לעשות הכול, היה לי זמן די והותר, אבל הפריצה פשוט לא יכלה לשאת שלמישהו יהיה זמן פנוי.

היא לא הפסיקה למתוח עלי ביקורת. מתאים לי יותר, כך אמרה, להיות רב בעיר גדולה, או להבדיל – כומר. לאנשים כאלה, כך חשבה, מותר לא לעבוד קשה…

“כל הזמן הוא מתפלסף,” נהגה לומר, “אבל הרי הוא עני; למה הוא לא מנסה להגיע למשהו, לתכלית ראויה? לאיש הזה אין תקנה. לעולם לא יהיה לו כסף! ומה כבר שווה אדם בלי כסף?”

את טענותיה אלה הייתה שוטחת בדרך כלל באוזני אשתי. היא טעתה בכך, ממש כשם שטעה אבי. הוא חשב שיצליח להשפיע על אשתי שתעשה ממני חסיד, ונכשל.²¹⁰ הפריצה חשבה אף היא שתצליח באמצעות אשתי להפוך אותי לקמצן, לכלי ריק, לאדם שהעבודה הקשה היא כל חייו. עליה רק להסביר לה, ואז אלך ברצון אל האסם כדי לגבב במגרפה את התבן, כמו שרוזנבלום עושה.

ואכן, הפריצה הצליחה להשפיע על אשתי, אך שלא לטובתה. אשתי התחילה לעבוד למעלה מכוחותיה, דבר שהיה מיותר לגמרי. ואילו אני חשבתי בלבי: לשם מה לעבוד כל כך קשה ולהוציא את כוחותיך לשווא, כאשר אפשר לחיות לא רע גם בלי עבודת פרך בלתי אנושית? למה לנו להידמות לאיכרים, להיות גסי רוח, לפגוע בנשמותינו? כפי שהתברר, הצדק היה עמי, אבל לכך אחזור מאוחר יותר.

הפריץ דוֹבּרוֹז’ינסקי, שהחכיר את אחוזתו לפריצה ליובוביץ',²¹¹ גר אף הוא באחוזה ושם אכל ושתה. עדיין היה לו די רכוש בשביל שתייה הגונה. ברשותו היה יער גדול, שהיה שייך לאחוזת בַּרְקֶה שבמחוז ווֹלקוֹביסק.²¹² הוא נהג לתת לאיכרים שעבדו באחוזת מקרובצי, אלה שבימים עברו היו צמיתיו, פתקאות לשומר היער בברקה, על מנת שיאפשר לכל אחד מהם לקחת מן היער כמה עגלות עמוסות עץ. בתמורה קנו לו האיכרים משקה ושתו עמו יחד בבית המרזח שלי. מובן שהאדון דוברוז’ינסקי היה מתגולל תמיד בשכרותו. כששתה היה נוהג להתנשק עם האיכרים והאיכרות. את המשקה אהב לקנח בגבינה. הוא דמה לגמרי לאיכרים, אך בלבו היה אדם עדין וטוב לב. מוצאו היה ממשפחה בעלת ייחוס מפואר.

סבו, שהיה ראש האצילים²¹³ של גליל וילנה, עלה פעם על הר גבוה בּבּיאלה-קוֹזֶה, שמפסגתו היה אפשר לראות את כל השדות והכפרים שבמרחקים. הוא אמר אז, שכל מה שעינו רואה חייב להיות ברשותו.

ואכן, כך היה. באותם ימים לא היה קשה לאלה שהשלטון היה בידם להגשים משאלה כזאת. שלושת ילדיו של הסב היו מפונקים ופוחזים, אך כל עוד היה צעיר, היה יכול לפקוח עין עליהם ולא לאפשר להם להתהולל. לעת זקנתו שוב לא היה מסוגל לרסן את התנהגותם. הילדים, שצברו חובות כספיים גדולים, זייפו את חתימתו והציעו רבות מאחוזותיו במכירות פומביות. מרוב צער ובושה נפל הסב למשכב ומת. שלושת האחים והאחות חילקו ביניהם את האחוזות ואת הכסף המזומן: בסך הכול מיליון ומאתיים אלף רובל. אביו של דוברוז’ינסקי ירש שש אחוזות – שלוש סמוך למקרובצי ושלוש במחוז וולקוביסק – יער גדול ושלוש מאות אלף רובל במזומן.

דודיו בזבזו את כל רכושם וכספם בצורה מופקרת, ואילו אביו היה מרוסן קצת יותר. את המעלה הזאת לא ירש ממנו האדון דוברוז’ינסקי, שעשה שמות ברכוש של אביו. הוא מכר את הכול והשאיר בידיו רק את אחוזת מקרובצי ואת אחוזת ברקה עם היער, וכן כלי שולחן מכסף וזהב ותכשיטים, וגם אותם מכר בחלוף הזמן.

הוא היה ברנש חכם. הוא תיעב הלוואות, ולכן העדיף למכור בהדרגה את כל מה שברשותו. הוא מכר, קיבל כסף, ובזבז אותו בלי חשבון.

“החובות הלכו והצטברו,” סיפר הפריץ לשעבר, "ואבא, שהבין כי אני מתכוון למכור את כל מה שנשאר, הלך לעולמו… הדבר קרה שנתיים אחרי שהתחתנתי, ובאותה שנה מתה גם אמי. ירשתי אפוא את שתי האחוזות ועשרים אלף רובל במזומן, והתחלתי לחיות כמו שצריך! גרתי אז בברקה. אני אוהב מוסיקה, אז שכרתי תזמורת של ארבעים נגנים צ’כים, שינגנו לי בשעות הצהריים והערב. גם סוסים אני אוהב, אז היו לי שלושים סוסים. והיו כשישים נגנים ומשרתים. התהוללתי כל הזמן, ארגנתי נשפים, הזמנתי את כל הפריצים שבסביבה, רקדתי והשתכרתי…

אמנם נמנעתי מלקחת הלוואות, אבל כשנזקקתי לכסף לא התחשבתי בכלום. בתחילה נחשבתי ללוֹוה נאמן, כזה שאפשר לבטוח בו. לא התעניינתי בשיעור הריבית, ולכן קיבלתי הלוואות ככל שרציתי. את כל הכסף בזבזתי בתוך שלוש שנים של הוללות, ואחריהן רצו המלווים למכור את האחוזות שלי במכירה פומבית. הפריצה ליובוביץ' העניקה לי סכום כסף גדול, ובעזרתו הגעתי לידי הסדר עם הנושים – ריבית של ארבעים אחוז – אלא שלרובם לא שילמתי כלל. אשתי, שנוכחה לדעת שמצבי בכי רע ושלעולם לא אצליח להתאושש, לקחה את שני הילדים הקטנים ועזבה אותי. היא עברה להתגורר באחוזה שהעניק לה אביה כמתנת נישואים. ועכשיו, אחי היקר, אני סתם זרוק… שיכור."

נכון, עדיין יש לו סוס קטן ועלוב, שלושים רובל שוויו, שעליו הוא רוכב לפעמים.

את כל זה סיפר לי דוברוז’ינסקי בערב חורפי אחד, ובתמורה ביקש תשלום: בקבוק יי"ש… נתתי לו בקבוק ומיד רוקן אותו והשתכר. כטוב עליו לבו ביין החל לנשק את כולם – איכרים, איכרות, כל מי שנקרה בדרכו. לי אמר, שהוא אוהב אותי כל כך, שאלוהים ישמור! הוא אחז בי בחוזקה והחל לנשק אותי עד שבקושי יכולתי לנשום. הוא היה אדם חזק מאוד, ובשום אופן לא הצלחתי להשתחרר מחיבוקו, אף על פי שגם אני לא הייתי נער חלש. הוא החזיק בי כך כמה דקות, פי על לוח לבו, ואני, שכמעט נחנקתי, התחלתי לאבד את הכרתי.

למרבה המזל, בדיוק אז נכנס דוד הנפח, ומיד הבחין במצבי ושחרר אותי בכוח מידיו. הוא הזעיק עזרה, והאנשים שהגיעו בריצה השיבו את נפשי. לוּ איחר הנפח בכמה דקות, מן הסתם כבר הייתי מת מאהבתו של דוברוז’ינסקי. אחר כך, כשהתפכח מעט מיינו, הבין מה עולל. הוא ירד על ברכיו, נשק לרגלי, ובדמעות שיכור טען להגנתו, שזה קרה מפני שהוא אוהב אותי כל כך…

דוברוז’ינסקי בילה בפונדק שלי כשנה. כל הזמן שתה יי"ש, וכשהיה בגילופין נהג לעלות על סוסו העלוב ולהסתלק. הוא היה פרש טוב, ואפילו בשכרותו ידע ליצב את עצמו על גב הסוס. לעתים נפל, אך הנזק לא היה רב, שכן הסוס היה קטן ורוכבו גדול וגבוה ורגליו כמעט נגעו באדמה.

כך גם רכב לקריניק, יעדו הקבוע. בימי ראשון היה רוכב על סוסו בעיירה, מסתובב לו בין החנויות, וכל היהודים והאיכרים מהלכים אחריו. אך איש לא לעג לו ולא נגע בו לרעה, כי למען האמת, כולם אהבוהו.

כך, למשל, עורר לחיים את השוק של ימי ראשון: פעם נכנס עם סוסו היישר לתוך ביתו של מפקד המשטרה. הוא הצמיד את ראשו לצוואר הסוס ונדחף יחד איתו אל תוך הבית, אוחז בבטנו המתפקעת מצחוק. הוא הראה לכולם מה פירושה של העזה. לאחר זמן מה נעלם לפתע פתאום, ועד היום אינני יודע לאן התגלגל. מן הסתם מת היכן שהוא בבדידות גדולה ובעוני.

בזכות רוזנבלום התוודעתי גם לכל הפריצים האחרים שבסביבה. אם להודות על האמת, יכולתי לעשות איתם עסקים מצוינים, אבל הדבר לא עלה כלל בדעתי. עניינו אותי רק ספרי הגות ופילוסופיה, ספרי השכלה ודיונים עם כמה חברים טובים. פרנסה יש ממילא למעלה מן הדרוש. מה חסר לי?

אני נזכר בגנרל קיסלַבסקי, שהתגורר באחוזת אוּסְנַרְז‘,²¹⁴ ארבע ויורסטאות ממקרובצי. הוא קנה את האחוזה, ועמה עוד משק גדול, שנקרא ליבַּאווִיץ’, זמן קצר אחרי המרד הפולני ושילם שבע מאות רובל.²¹⁵ את אחוזת ליבאוויץ' השכיר ליהודי תמורת שלושת אלפים רובל לשנה, ואילו הוא עצמו גר באוסנרז'. הוא היה חתנו של גנרל, שהיה בן פמלייתו של הצאר והתאהב בנערה יהודייה יפהפייה מגרודנה והתחתן איתה. את בתם השיאו לקיסלבסקי, צעיר יפה תואר ששירת בחיל הפרשים.

החותן הגנרל דאג שקיסלבסקי יזכה לקידום ושאחת לשלוש שנים יקבל דרגה בכירה יותר, עד שיגיע לדרגת גנרל. הוא קוּדם אפוא, אף שמטבעו היה עצלן גדול ושנא לעבוד.

אחר כך קנה לו חותנו את האחוזות הללו. קיסלבסקי פרש מן הצבא והיה לפריץ. החותן נפטר והחותנת היהודייה עברה לגור אצל חתנה. הם היו מיודדים עם רוזנבלום והפריצה ליובוביץ' ולעתים מזומנות התארחו בביתם. קיסלבסקי היה טיפוס מיוחד במינו, בעל השקפות משונות ושיגעונות בלתי מובנים. הוא נהג, לדוגמה, להזמין את אחד האיכרים שעבדו אצלו אל טרקלין ביתו וסיפר לו שאשתו מנגנת נפלא בפסנתר. הוא קרא לה וציווה עליה לנגן. קיסלבסקי היה סקרן לדעת איזה רושם תעשה הנגינה על האיכר. הוא התבונן היטב בעיניו ובחן את תגובותיו. אם נהנה האיכר מן הנגינה, היה קיסלבסקי מאושר. אופי כזה היה לו…

כיוון שהיינו שכנים, הכרנו היטב איש את רעהו. כאשר היה חוזר מביקור באחוזתו של רוזנבלום נהג תמיד לעצור עם סוסיו ליד בית המרזח שלי ולבקר אותי. מבטו, הליכתו, דיבורו – הכול היה משונה כל כך. נדמה היה שבפנימיותו של אדם זה טמונים כוחות חזקים ובלתי מובנים.

יום קיץ אחד עברתי ליד אחוזתו. הוא עמד במקרה ליד השער, וכמקובל, הזמין אותי להיכנס לביתו ותיכף ומיד רצה לכבד אותי במוסיקה של אשתו. באמצעות המוסיקה רצה, כנראה, לבחון את נשמתו של האדם.

אבל לא היה לי זמן וסירבתי להצעתו. אם אינני יכול להאזין למוסיקה, הוא יראה לי את אחוזתו. הוא רוצה להראות לי גם את הסוסים ואת הפרות, אבל במקום להראות לי את כל אלה הסתובב פתאום, אחז בתרנגולת שהילכה לצדו, ובאופן בלתי צפוי לחלוטין אמר: “הנה, תיכף תטיל התרנגולת ביצה… אתה מבין? ביצה!” והפריץ יפה התואר והתימהוני, בעל השיגעונות המשונים והדחפים הבלתי מובנים, שקע בהרהורים עמוקים.

אין ספק, לאוסף הטיפוסים והדמויות מן העבר שייך גם יוסל לידֶר מקריניק. יוסל זה היה אחראי לגביית הקוֹרוֹבְּקֶה בקריניק, מס שעצם הזכרתו מעבירה צמרמורת.²¹⁶ יוסל היה הגרוע והרצחני שבגובים. שירי עם רבים מתארים את גובי המס הללו בשנאה גדולה,²¹⁷ ואף על פי כן, קשה למצוא בהם שיר שיהלום את יוסל לידֶר.

כנהוג באותם ימים, היה יישובניק שוחט לעצמו פרה או שור, או שכמה יישובניקים היו שוחטים בשותפות כמה שוורים בבת אחת. אחר כך היו ממליחים את הבשר ושומרים אותו בתוך חביות. כאשר הבשר בחביות עמד להיגמר, שוב היו קונים בקר, בדרך כלל בשותפות, ושוב שוחטים, ממליחים ושומרים. בדרך זו היה ליושבי הכפרים בשר לכל ימי החורף, ממש כמו לזאבים.

הבשר היה זול מאוד. מחירו של פוּנְט היה אולי גרוש אחד, ומדי פעם גם היה אפשר להרוויח משהו ממכירת עורות וחלקים אחוריים לאיכרים.²¹⁸ בדרך כלל שחטו רק את הפרות הכחושות, שהניבו מעט חלב, או את הפרות הצעירות. הבעיה הייתה שבכל מקרה צריך היה לשלם מס בשר. סיכמו אפוא מראש עם גובה המס על תשלום של חמישה עד עשרה רובלים, ואז נפטרו מן המס לכל השנה ושחטו ככל שרצו.

ואולם יישובניקים רבים סירבו לשלם את המס ורימו את הגובה. כאשר היה הגובה מגיע לכפרים, מלווה בשוטרים, כדי לערוך ביקורת ולחפש בשר שלא שולם בעדו, היו היישובניקים מסתירים היטב את הבשר הבלתי חוקי במקומות מחבוא. אם בכל זאת התגלה הבשר, היה זה עסק ביש, שכן הגובה לא יכול לעשות בו כמעט שום דבר. תושבי העיירות לא רצו לאכול בשר מיושן ומשומר, שטעם המרק שהכינו ממנו היה חריף כטעם המים שבחבית דגים מלוחים. רק עניים קנו בשר כזה ובפרוטות. מובן אפוא שגובי המס העדיפו לקחת מהיישובניק תשלום שנתי מראש.

אבל אצל יוסל זה לא פעל כך. כאשר ערך ביקורת על תשלום מס הבשר, הייתה ביקורתו גרועה מביקורת של רֶוויזוֹר שבודק רישיונות.²¹⁹ אם תפס בשר שלא שולם עליו מס, היה מחרים מן הבית חפצים כמשכון, כדי שיאלצו המעלימים לשלם לו. הוא לא פחד ממפקד המשטרה ואף לא מפקיד המחוז. נהפוך הוא, הם פחדו ממנו. הם פחדו מאופיו המרושע ובעיקר מהלשנותיו: הוא היה יכול להלשין עליהם בכל מקום שצריך. הוא היה מסוגל להלשין גם על המושל, שכן ידע היטב על מה, על מי והיכן כדאי להלשין.

יוסל לידֶר התנהג כשליט, פשוטו כמשמעו. הוא לא חשש משום פקיד.²²⁰ הוא היה מחרים חפצים וחביות יי"ש – איש לא עמד בדרכו. היישובניק נאלץ אפוא לשלם ליוסל כל מה שדרש, ולהבא צריך היה לשלם לו אף יותר משיעור המס המקובל.

גם אני, כמובן, נהגתי לשחוט בשותפות עם שכני, אך להמליח את הבשר כדי שישתמר כמה חודשים או חצי שנה, כפי שנהגו היישובניקים – לכך לא הסכמתי. אמנם, ברוך השם, אכלתי גם בשר מומלח, אבל רק אם היה שמור לא יותר מחודש. ליוסל לא שילמתי. אני מקווה שיסלח לי, אבל גם אני העלמתי בשר… הוא פשוט דרש כסף רב מדי.

לא יכולתי לשאת את האכזריות שלו, ומעל הכול את הפחד והאימה שהטיל. כאשר יצאה השמועה שיוסל נוסע בכפרים לביקורת, אחז את כולם פחד מוות. ברור שגם אני פחדתי ממנו, אף על פי שהייתי מוגן בזכות רוזנבלום. את הבשר ה’גנוב' שלי נעלתי במקום סתר באחוזה של רוזנבלום, וליוסל לא שילמתי גרוש.

ליוסל הייתה גם מִבְשלת יי"ש, אך מתשלום מס האַקציז התחמק ככל שרצה.²²¹ פקיד המחוז, שלא היה מאוהביו הגדולים של יוסל, חיפש תמיד הזדמנות לנקום בו, אבל פחד להסתכסך איתו. למלשין, ואפילו הוא יהודי, יש כוח רב.

ואולם פעם אחת סיפר פקיד המחוז למושל, שלידר מעלים את מס האקציז בהיקף גדול, אבל כל מפקחי המס פוחדים מפניו בגלל הלשנותיו ומפני שהוא איש ריב ומדון. מוכרחים אפוא לשלוח למִבְשָׁלָה שלו כמה מפקחים, כדי שיערכו שם ביקורת פתע.

המושל מינה ועדה של שישה חברים, והם באו למבשלה לאור יום והניחו את ידיהם על שלושים חביות כוהל, כל חבית בת עשרה דליים, שהוחבאו בלי ששולם עליהן מס. לידר הזריז חטף גרזן ומול עיניהם ניפץ את החביות. הכוהל כולו נשפך על הרצפה. אחרי כן קפץ לידר במהירות על עגלה רתומה שחנתה בחוץ ונסע לסוֹקוֹלקה. לאחר נסיעה של כמה ויורסטאות פנה לידר לדרך צדדית. באותו גרזן שבר את אחד מגלגלי העגלה ונכנס לכפר הסמוך. היה יום ראשון וכל האיכרים עמדו בכיכר שלפני בית המרזח.

יוסל נדחף בתוך ההמון, החזיק בגלגל השבור ובקול בוכים סיפר לאיכרים, שבדרכו מסוקולקה נשבר הגלגל. הוא ביקש מהם שישאילו לו גלגל חדש, משום שהוא חייב להגיע למבשלה. משלחת של מפקחי מס האקציז אמורה לבוא לביקורת, ואם הוא לא יהיה נוכח במקום, ייגרם לו נזק כספי רב. ובדברו הוציא שעון מכיסו, הביט בו ואמר כאילו לעצמו אבל בקול רם: “השעה כבר שלוש!”

בשעה הזאת בדיוק הם אמורים להגיע, ועכשיו הוא חושש שמא יאחר.

“כבר שלוש! כבר שלוש! כבר שלוש!” טלטל את ראשו אנה ואנה בבהילות. “תנו לי כבר גלגל! השעה כבר שלוש.”

הם נתנו לו גלגל חדש, והוא נסע למבשלה. אבל השעה האמיתית הייתה אז ארבע!

חברי הוועדה הגישו דין וחשבון רשמי וקנסו אותו בעשרים ושניים אלף רובל. כמו כן הציעה הוועדה להעמיד את לידר לדין פלילי באשמת ניפוץ חביות היין.

כעבור כמה שבועות זימן השופט את לידר לבית הדין עם עדיו – כל איכרי הכפר. הללו נשבעו, שבדיוק בשעה שלוש היה יוסל אצלם בכפר בדרכו מסוקולקה עם גלגל עגלה שבור. הם ריחמו עליו והשאילו לו גלגל. ויוסל? הוא יצא זכאי במשפט.

פקיד המחוז קיבל שבץ כאשר שמע שלידר יצא לחופשי. אדם עב בשר היה הפקיד והוא קרס והתמוטט בו במקום. המושל, שאף הוא לא היה מוכן לעבור על העניין בשתיקה, זימן אליו את לידר. יוסל הבין שהמושל יעצור אותו ויחבוש אותו, מי יודע לכמה זמן, בבית הסוהר, ואפילו תרנגול לא יקרקר,²²² אבל באין ברֵרה נסע אליו.

המושל הזועם צרח עליו בלי שהיות: “בבית הסוהר תירקב אצלי, נוכל שכמוך!”

יוסל לא איבד את עשתונותיו וענה לו בקור רוח: “ואני אלשין עליך שהיית שותף לגניבת זהב מסיביר עם ברנש שכבר ארבע שנים יושב על זה בבית סוהר… אני יודע. אני יודע הכול! וגם את כל האחוזות שלך במחוז גרודנה לא קנית בכלל, אלא קיבלת כשוחד מפריצים ששמותיהם ידועים לי.”

מסתבר שזה לא היה רחוק מן האמת. המושל היה נבוך לרגע, ויוסל הסתלק…

אחרי רבע שעה התאושש המושל, התעשת והזעיק את כל משטרת גרודנה כדי לחפש את לידר. אבל הוא כבר נעלם, כאילו טבע במצולות הים. המושל הגיש מיד את התפטרותו.

לימים, כשנשאל כיצד העז והסתכן בדיבורים כאלה כלפי המושל, ועוד בביתו שלו, ענה יוסל ביובש: “מי שבגדיו מזוהמים, אפילו הוא מושל, אל יחפש רבב בבגדי זולתו.”

ויוסל לידר המשיך להיות אותו גובה מס בשר אכזר שהיה.

ועוד סיפור זכור לי על אותו יוסל. בקריניק התנהל משפט פלילי גדול. אני כבר לא זוכר בדיוק במה היה מדובר – נדמה לי שמישהו נקבר בלי אישור אף כי נדרש ניתוח שלאחר המוות – אך אני יודע ששנים-עשר בעלי בתים, הגבאים המכובדים של העיירה ושל חברה קדישא ויוסל לידר בראשם, היו בסכנת גירוש לסיביר.

מושב מיוחד של בית הדין האזורי התכנס בקריניק, וכל העיירה עמדה על הרגליים. הכול סער, רתח וגעש. החשש היה מעדות אחת, עדותו של הקברן, שעליה, למעשה, הסתמך כל כתב האישום.

מה עושים בו? הוא עלול להמיט אסון על העיירה. להעלים אותו היה קשה. המשטרה הקדימה לשים עליו את ידה והביאה אותו לבית המשפט. המשטרה שמרה עליו כעל בבת עינה.

כשהתחיל המשפט והגיע זמן עדותו של אותו קברן, רעדו הכול מפחד. הנה הוא עומד להרוס אותנו. יוסל לידר, שהיה עצבני ופניו סמוקות מזעם, החל לפתע לצרוח בזעקות אימים ולפת את לסתותיו: “ראובן, בְּרַח מכאן! ראובן, רוּץ וּבְרַח!”²²³

היושב ראש שאל מה פשר הצעקות, והנה יוסל מתכווץ ומתקפל, לוחץ בידיו על הלחיים וצורח כמו חיית פרא: “אוי, השיניים… ראובן, ברח!… אני לא מאחל לאף אחד… ראובן, ברח… אני לא יכול לסבול עוד את הכאבים האלה… ראובן, ברח כבר… ברח! ברח! ברח!”²²⁴

אדם מתייסר מכאבי שיניים - מיהרו אפוא כולם לחפש לו תרופת הרגעה, וראובן הקברן, שהבין יפה את פשר הצעקות, הסתלק במהירות מן המקום. כשיוסל הערמומי, שהצליח לעקוב אחרי מעשיו של ראובן על אף הצרחות האיומות, נוכח כי הסכנה חלפה, הסיר את ידיו מלחייו ואמר בשקט: “עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב.”

בית המשפט שחרר את כולם. העד המרכזי, שעליו הסתמך כתב האישום, פשוט נעלם.

פרק עשירי: היער

היער של רוזנבלום * עבודתי כיערן * חדרון ביער * “הוא יהיה עני ואביון!” * עורכי דין * דוברוז’ינסקי * בגדים בסגנון גרמני * מכתב מאבא * מכנסיים * מכתבי * ויכוח חדש עם אבא

באותם ימים קנה רוזנבלום יער, שהיה במרחק כעשר ויורסטאות מן המקום שגרנו בו. הוא שילם תמורתו סכום פעוט, שמונה מאות רובל. זה היה יער עבות – אורכו יותר מחצי ויורסטה ורוחבו בערך רבע ויורסטה – והעצים שבו התאימו להסקה ולבניין. רוזנבלום הסמיך אותי למכור חלקים מן היער לאיכרים שבסביבה, והחלטנו כי העצים יימכרו שלושה ימים בשבוע בלבד – בימים שלישי עד חמישי. בימי השוק נסעתי אפוא לשלוש העיירות השכנות – קריניק, אַמְדוּר²²⁵ וסוקולקה – מלווה בשני שוטרים:²²⁶ האחד תופף בפטיש על סיר גדול,²²⁷ וחברו הכריז בקול לפני האיכרים שהתגודדו סביבו, כי במשך שלושה ימים בשבוע יימכרו בולי עצים ביער אַרְצֶ’ק.²²⁸

איכרים בעגלות, מצוידים בגרזנים, כבר היו ביער. מכרתי להם עצים והם כרתו אותם. רוזנבלום נלווה אלי ביום הראשון ואחר כך עזב.

סחר היערות מצא חן בעיני. תפשתי שזה עסק מצוין. הרי נוכל לשכור חוטבים שיכרתו את העצים ויכינו מהם קרשים שישמשו לבניית בתים, ואז נוציא מכאן אוצר של ממש. אמרתי זאת לרוזנבלום, והוא התייעץ על כך עם הפריצה. אבל הם לא רצו להסתבך בעסק כזה. גם כך הייתה להם עבודה די והותר. לפי שעה החליטו למכור את העצים פחותי הערך, ואחר כך ישובו ויחשבו על העניין.

ידעתי שהפריצה היא שהחליטה. היא חששה שאם תופקד קבלנות היער בידי, אנצל אותה לעינוגים ולבטלה, כפי שהייתה רגילה להאשים אותי. מה יכולתי לעשות?

שלושה ימים בשבוע נסעתי אפוא השכם בבוקר אל היער, וכל היום עסקתי במדידות ובהערכות. כל איכר בחר לו עץ על פי צרכיו ואחר כך בא אלי כדי להסדיר את המכירה. בפטיש פלדה כבד וטוב הייתי טובע את שם המשפחה רוזנבלום על גזע העץ המכור, ואז היה האיכר כורת אותו. האיכרים סחבו אותי כל הזמן מקצה אחד של היער למשנהו. אחד משך אותי למזרח, וחברו למערב, וכך בלי סוף.

החום היה רב. הייתי צמא מאוד, אבל מים לא היו. נהגתי להביא אתי חבִיוֹנֶת מים, אך המים התחממו מיד ואי אפשר היה לשתות אותם. הוריתי לחפור בור עמוק ולטמון בו את חבית המים, אבל גם זה לא עזר.

ואז עלתה בדעתי תוכנית מקורית. הלא גם בחורף אהיה ביער ולא אוכל בשום אופן לחזור לביתי בלילות: קור, זאבים, קדרות ועצב. כדאי אפוא לבנות פה בית מרזח ולצדו באר מים, ואז אהיה מוגן מפני הקור ומפני הרעב והצמא. חומרי בנייה אפשר לקחת מן היער, ואת העבודה יעשו האיכרים ובתמורה יקבלו עצים. כל זה לא יעלה פרוטה, אלא כמה לבנים ואריחי חרסינה לתנורים.

את בית המרזח אחכיר ליהודי, ויהיה לי בו גם משרד. בשנה הראשונה לא אקח ממנו דמי חכירה, ובתמורה ידאג למלא את כל מחסורי. הוא יחמם את הסַמוֹבר ויבשל בשבילי אוכל, וכך אחיה לי כאן כמו שצריך, על אפה ועל חמתה של הפריצה.

תוכניתי מצאה חן בעיני רוזנבלום והוא נתן לה את הסכמתו. וכי למה יתנגד? הרי בחורף זה פשוט הכרחי. ניגשתי אפוא לעבודה, ובתוך שלושה חודשים הקמתי בית מרזח לתפארת. בית גדול ובו שני חדרים ומשרד קטן ונפרד בשבילי, וגם אורווה ובאר עמוקה ובה מים טעימים לשתייה.

אחרי שהעבודה הושלמה באו רוזנבלום והפריצה כדי לבדוק את בית המרזח. הם היו שבעי רצון ממראה עיניהם ואפילו הודו לי, אך במבטה של הפריצה ראיתי שלא הייתה מרוצה כל כך מן התענוג הצפוי לי.

בדרכם חזרה, כך נודע לי אחר כך, ניסתה הפריצה להסית את רוזנבלום נגדי. היא טענה שאסור להפקיד בידי שום עסק. אני רק אבזבז את הכסף ומאומה לא יצא מזה. “בית מרזח קטן הוא יקים לו… לזה הוא כן מוכשר…” לא חדלה מלרטון.

חזרתי ואמרתי לרוזנבלום שאפשר לעשות כאן עסקים מצוינים, שיכניסו סכומי כסף נאים, אך הפריצה עמדה בסירובה. הם הורו לי למכור את העצים בזיל הזול, כדי שבתוך שנה יימכר היער כולו. מצב רוחי ירד פלאים.

בלילות הארוכים הייתי מבלה ביער עם הסוס הקטן שלי והעגלה. הייתה לי שם מערכת כלים מושלמת לשתיית תה. בשנה הראשונה החכרתי את בית המרזח ליהודי אחד, לגמרי בחינם.

בחורף מכרתי את עצי היער במחיר זול כל כך, עד שכולם לעגו לי. עוד בטרם עלה השחר הגיעו ליער בעגלותיהם כמה מאות איכרים ובני אצולה. שלושה ימים בשבוע עבדתי בפרך מלפני זריחת החמה ועד לאחר שקיעתה. החורף באותה שנה היה קשה במיוחד. כפור עז, שלג לרוב. הקונים סחבו אותי כל הזמן על פני היער בתוך סופות השלג העזות.

למשרדי הייתי מגיע עייף ויגע, אבל הסמובר הרותח שהיה מוכן בשבילי השיב את נפשי. שתיתי ואכלתי, אחר כך קראתי מעט והרהרתי בענייני.

הייתי מוכרח לקנות בגדים חדשים שיתאימו לעבודה ביער – מעיל קצר, מעיל פרווה טוב וחם, מגפיים עם בטנת לֶבֶד, ערדליים עמוקים, כובע חם וטוב, כפפות. משכורתי הייתה שישים רובל לחודש.

אבל ביום חמישי בלילה, כאשר שבתי מן היער אל ביתי במקרובצי ונכנסתי לאחוזתו של רוזנבלום ב’בגדי היער' החדשים שלי, הפריצה כמעט התפוצצה מכעס למראה עיניה: “הוא יהיה עני ואביון, שכה אחיה!” נשפה כנחש.

עלי להודות שהיא צדקה במידה מסוימת…

הנאה רבה נהניתי מן הנסיעה במזחלת הקטנה שלי באותם ערבי חורף יפים, כשהדרכים היו מושלגות והלבנה האירה מעל. הייתי נוסע לסוקולקה, שהייתה במרחק כעשר ויורסטאות ושבה גרו שניים מחברי, פּוֹלְיַאקֶבִיץ' ובנו של ברוך-לייב. הנסיעה – מוטב לקרוא לה טיסה – ארכה פחות מחצי שעה. פעם התהפכתי עם המזחלת אל תוך השלג, אבל לא קרה לי כלום; חזרתי למזחלת, ושוב קדימה לדרך. בסוקולקה שהיתי כשעתיים, ובשעה תשע חזרתי למשרד. הסמובר כבר עמד מוכן ומזומן. כך עבר עלי החורף.

מכרתי כמעט את כל עצי היער, אבל בזיל הזול. הפדיון היומי היה בין שמונים לתשעים רובל, ורוזנבלום הרוויח אפוא מן היער כמה אלפי רובלים טובים. אחרי פסח הודעתי לו שאינני מעוניין עוד בעבודה הזאת.

היער כבר היה דליל. מצאתי סוחר יהודי ששילם חמש מאות רובל תמורת מעט העצים שעדיין נשארו, ומאה וחמישים רובל תמורת בית המרזח.

הסוחר הזה הרוויח גם הוא כאלף רובל. מתברר שלא טעיתי, שכן לימים פגש רוזנבלום יהודי אחר, אף הוא סוחר קרקעות ממולח, והלה אמר לו שהיה אפשר למכור את היער ברווח של כחמישים אלף רובל. עתה התחרט רוזנבלום על שלא שמע לעצתי.

נושיו של האציל דוברוז’ינסקי החלו לדרוש את כספם באמצעות בית המשפט. הם רצו לעקל את אחוזת מקרובצי מידיו של רוזנבלום ולהציעה במכירה פומבית.

רוזנבלום נעזר בשלושה עורכי דין מגרודנה, ובהם ישראל-חיים פרידברג, פקיד וכותב בקשות בקאמניץ המוּכָּר לקוראַי מספרי הראשון.²²⁹ ההליכים הגיעו עד הסנאט והוצאותיו של רוזנבלום עלו לאלפים רבים. ההתדיינות נמשכה שלוש שנים, ובסופן זכה רוזנבלום במשפט.

בינתיים התוודעתי לעורכי הדין, שכן כל אימת שרוזנבלום היה טרוד במלאכתו, נסעתי אני אליהם בשליחותו. באותה עת עדיין נהגתי ללבוש בגדים ארוכים. פעם אחת נכנסתי אל עורך הדין קנַריזוֹבסקי.²³⁰ במשרדו התכנסו באותה שעה אחדים מבני האינטליגנציה של גרודנה, וכשבאתי לא קיבל אותי בסבר פנים יפות.

מובן מאליו שנעלבתי מיחסו, ומיד שבתי לביתי. לרוזנבלום אמרתי שלא מסרתי את ענייניו לקנריזובסקי, אבל אינני מוכן לחזור ולנסוע אליו: “הוא אדם יהיר ולא נהג בי כראוי.”

רוזנבלום כתב לו מכתב בעניין, ועורך הדין התנצל בתשובתו, אך הוסיף וציין, כי קפוטה ארוכה אינה עושה רושם טוב במיוחד על אורחיו.

רוזנבלום הסכים לדבריו וסבר שהצדק עמו. קצת ברצון וקצת באי-רצון (לאמיתו של דבר, יותר ברצון מאשר באי-רצון) התחלתי ללבוש בגדים קצרים, בסגנון גרמני, ואת המכנסיים לבשתי מעל המגפיים. ופעם, בהתהלכי כך, לבוש כ’דייטש', באחד מרחובותיה של גרודנה, פגשתי ביהודי מקאמניץ, מידידיו הטובים של סבא. הוא שמח מאוד לראות אותי, וכנהוג, ביקשתי ממנו למסור דרישת שלום לבבית לאבי, לסבי ולכל בני משפחתי.

כעבור שבועות אחדים קיבלתי מכתב מהורי. בערב, כאשר שכבתי במיטתי, קראתי את מכתבו של אבא, שכתב לי בערך כך:

בני, פגשתי בקאמניץ את שלום האופה, והוא מסר לי דרישת שלום ממך. שאלתיו: “מה שלום בני, איך הוא נראה?” והוא ענה: “נו, מה לעשות… הוא כבר לובש את מכנסיו מעל המגפיים.” נשמתי כמעט פרחה. חשתי מין מכה בלב, כאילו קליע של רובה פגע בי. הייתי נבוך ומבולבל. כל חיי לא התרגש עלי אסון גדול מזה. שלושה ימים לא טעמתי מאומה מרוב צער. כשחזרתי הביתה, לפַּסֶקִי, הייתה שם אורחת – גיסתך הדס, כלתו של הרבי.²³¹ היא ואמך ראו על פני את העצב הגדול. כשסיפרתי להן על דרישת השלום שמסר שלום האופה, פרץ בכי גדול. הן התייפחו בלא הפוגה.

דע לך, בני, שהייתי מעדיף לשמוע שאתה לבוש בקפוטה קרועה ולא שאתה מתהלך ומכנסיך מעל המגפיים. אומר זאת בקיצור נמרץ: אם לא תכתוב לי שתחבת את המכנסיים לתוך המגפיים, כפי שאביך הולך וכפי שנהגו אבות אבותינו, לא אהיה עוד אביך.²³²

המכתב הזה זעזע אותי. שכבתי במיטתי ורעדתי מכעס. מחמת רוח ההשכלה של אותה עת, שעלתה בקנה אחד עם טיפשותי, נתפש בעיני המכתב כ’קנאות חשוכה' שאין למעלה ממנה…

אז מה אם הוא אבא שלי, הרהרתי בכעס עצום, מה מיוחד בו כל כך! למדן גדול הוא לא, עברית אני יודע טוב ממנו, גם רכוש רב לא אקבל בירושה, והוא עוד מוותר על האבהות?!

החלטתי לכתוב לו מכתב ארוך ולומר לו בפירוש, ודווקא כדי להכעיס, שלא אכניס את המכנסיים למגפיים. אני כבר לובש בגדים קצרים, וזהו! כך אני רוצה.

אמי, לעומת זאת, כתבה לי כמו יהודייה אמיתית. זה לא היה מכתב אלא מגילה ארוכה, רווּיה בכי וזעקות שבר: “חצק’לה, האומנם אתה לובש מכנסיים ארוכים? אביך וסביך מעולם לא הלכו במכנסיים ארוכים! איזה יהודי כשר מתהלך במכנסיים ארוכים? אני מתחננת לפניך, בני האהוב והיקר: אל תלך עוד במכנסיים ארוכים.”

כך היא ‘מִכְנְסָה’ לי את המכנסיים עד שכאב ראשי והתחלתי לראות נקודות מרצדות לנגד עיני.

את המכתב לאבא לא כתבתי לבסוף. לאחר שנרגעתי, החלטתי כי אינני רוצה עוד שום קשר איתו. אם הוא לא אבי – אני לא בנו.

וכך חלפו כמה חודשים. אט-אט החל לבי נוקפני. הרהרתי בצערו. יהודי חביב כל כך, אדם יקר כל כך, אבא לבבי כל כך. וכי אשמתו היא שאינו מסוגל להשלים עם בגדים קצרים? וכי לא זה מה שעושה אותו יהודי מסור ואדוק בן הדור הישן? הרי הוא משוכנע, שבגלל הבגדים הקצרים נידון בנו לייסורי נצח בכף הקלע.²³³ הוא יודע שאני אדם ‘נאור’, ועצם הדבר שאני כותב מכתבים בעברית מליצית כל כך רק מחזק את ביטחונו, שאמנם סרתי מדרך הישר. כל עוד לבשתי בגדים ארוכים, סימן הוא שעדיין אני מחזיק ביהדותי, אבל עתה, משבטל גם הסימן הקטן הזה, הוא חרד לגורלי ולתוצאות מעשי.

ובכן, מה עושים עכשיו?

לכתוב לו שאשוב ואלך במכנסיים התחובים במגפיים – אינני רוצה. למה לשקר? גם לא אוכל לנהוג על פי רצונו: הבגדים הארוכים כבר מזמן נמאסו עלי. התביישתי בהם…

אחרי לבטים רבים וארוכים החלטתי לכתוב לו שאינו צריך לדאוג לי ושכאבי הלב פשוט מיותרים. אבטיח לו שאינני נמנה עם אלה הנגררים אחר דעותיהם של אחרים, שלא אהיה אפיקורוס, שאני יהודי נאמן, וכיוצא בזה.

התחלתי לכתוב, ואלוהים יודע לאן הגעתי: היה זה שילוב של דעת ואמונה, של רעיונות פילוסופיים וחקירה. חיברתי מכתב שהשתרע על פני שמונה עמודים; חודשיים ארכה הכתיבה!

למכתב הוספתי מעין הקדמה ובה ציטוט מדברי רבנו סעדיה גאון: מה ההבדל בין מי שיש לו דת אך אין לו דעת, לבין מי שיש לו דת וגם דעת? הראשון דומה לעיוור, המובל בידי עיוור שני, המובל בידי עיוור שלישי, וכן הלאה. העיוורים המחזיקים איש ברעהו יכולים ללכת כך מלוא תחום שבת,²³⁴ אבל שיירת העיוורים הזאת מובלת בידי אדם פיקח, שרואה היטב. העיוורים יודעים שהמוביל יביא אותם אל מחוז חפצם, אבל העיוור האחרון בשיירה אינו בטוח בהליכתו. הוא חושש כל הזמן שמא ייתקל בדרכו בגזע עץ או באבן. האדם מן הסוג השני, שמשלב דת ודעת, משול לעיוור שאוחז בידיו של הפיקח ובה בעת מחזיק גם מקל בידו. אדם זה בטוח שיגיע אל מחוז חפצו, ולא זו בלבד אלא גם לא ייפצע ולא ייכשל.²³⁵

כך ‘הוכחתי’ לאבא שאינני חושש ממכשולים. הנאורות מסייעת לי ואינה מקלקלת. רק אחרי ששלחתי את המכתב הבנתי שבעצם כל עמלי היה לשווא. כאשר יראה אבא דפים רבים כל כך ובהם דברי חקירה ו’פילוסופיה', הוא יחשוש לקרוא בהם, וגם אם יתחיל לקרוא, כל זה לא יעניין אותו. ואכן כך היה. כשקיבל את מכתבי העלה אותו מיד באש.

מכאן ואילך כתב לי אבא רק מכתבי ‘מה שלומך’ פשוטים, על מצב בריאותו ובריאותם של כל האחרים.

פרק אחד-עשר: צרותי מתחילות

ושוב הפריצה ליובוביץ' * השפעתה על אשתי * צרותי מתחילות * אני מתרוצץ אחר תרופות * עסק ביש עם סוס * רופאים * אני שוב חושב על נדודים * אני נוסע לקאמניץ * אצל סבא בפְּרוּסְקֶה * גנֵבוֹת האַקציז * הלשנות * מעות נייר * החבר שלי * תעלולים אפלוליים

השפעתה של הפריצה ליובוביץ' על אשתי גברה והלכה. יומם ולילה עבדה אשתי בפרך, כמעט בלא הפסקה, והדבר הרס את חיי וגרם לי תסכול רב.

אשתי ילדה בת. למחרת הלידה באה הפריצה לבקרה ואמרה לה שהיא נראית מצוין ושלדעתה היא יכולה לקום מן המיטה בעוד שלושה ימים. לא מתאים לה לשכב במיטה שמונה ימים ככל הנשים היהודיות. “הרי את אשת חַיִל,” אמרה בחיוך, “ובכן, קומי מהר ככל האפשר מן המיטה.”

אשתי הקשיבה, ירדה ממיטתה – אמנם לא ביום השלישי כפי שהמליצה הפריצה אלא ביום החמישי – ומיד החלה לעסוק בכל העבודות הקשות של המחלבה: לגבן גבינה מן החלב החמוץ, לחבץ חמאה מן השמנת, לחלוב את הפרות ועוד עבודות מייגעות כאלה. כפי שהיה אפשר לצפות, חריצותה הגדולה גרמה לה התקפי שיעול ומיחושי לב. הזעקתי רופא והוא קבע כי אלה סימני שחפת.

עתה יכולתי לשכנעה שתפסיק לעבוד, ויחד נסענו לגרודנה כדי לשמוע חוות דעת מרופא אחר. לא היה ספק שהיא חולה מאוד. רק עתה, כשכבר הייתה חולה, הבינה את טעותה הגדולה. לא רק שחלתה בשל העבודה הקשה, אלא גם גרמה נזק בהרגילה את המשרתות לא לעבוד. המשרתות עבדו תמיד מעט, ואשתי עשתה את הכול. כעת לא היה מי שיעשה את העבודה, כי למשרתות לא היה חשק… לפתע השתנה הכול ונהפך על פיו, ואני רצתי ימים שלמים אחרי רופאים ותרופות.

נאלצתי לשכור מינקת לתינוקת. בית המרזח והמחלבה הוזנחו, ורוזנבלום, שלא יכול להמתין עוד, לקח ממני את המחלבה. חושך ועצב היו מנת חלקי. בבית המרזח היה מחסור במי דבש וביינות, אך לי לא היה זמן לדאוג למלא את החסר. עקב כך הצליח חוכר עשיר של בית מרזח בשכנותי למשוך אליו קונים רבים ונטל את כל פרנסתי.

מחלתה של אשתי הלכה והחמירה, ואני התעסקתי יומם ולילה ברופאים ובתרופות. זכורני כיצד לילה אחד ביקר אצלנו רופא. הוא כתב מרשם והורה להכין את התרופה בלא שהיות. לקחתי סוס מרוזנבלום ורכבתי לבית המרקחת בקריניק. חזרתי הביתה בשעה אחת אחר חצות. עצרתי את הסוס לפני הבית ורציתי לרדת מן האוכף, אך כף רגלי נתקעה באַרְכּוֹף. הסוס, שהיה גבוה במיוחד, רץ אל תוך החצר וגרר אותי על פני האדמה בעוד כף רגלי תחובה בארכוף. לבסוף נמאס כנראה גם לסוס לגרור מישהו מאחוריו והוא התחיל להשתולל ולבעוט ברגליו האחוריות. זו הייתה תוספת בלתי נעימה.

התחלתי לצעוק בקולי קולות, והצעקות הבהילו את הסוס עוד יותר. סמוך לגדר נאחזתי בעמוד וניסיתי לשחרר את הרגל, אך בלא הצלחה. כך נאבקתי, עד שלבסוף עשיתי מה שיהודי נוהג לעשות בנסיבות דומות – התעלפתי…

מהסוס השתחררתי, אך הנעל נשארה בתוך הארכוף. כמחצית השעה שכבתי כך מעולף, ורק אחר כך התאוששתי. התחלתי לצעוק – כל האירוע היה סמוך לבית – ומובן שהרימו אותי מן הקרקע, השיבו את נפשי, ואת גופי שפשפו בכוהל. לאחר שינה טובה וארוכה התעוררתי בריא ושלם.

כאשר הבאתי פעם אחת לביתי רופא מפורסם, הוא בדק את בית המרזח ומישש את כתליו. הקירות היו ספוגים שכבת רטיבות עבה. הרופא אמר כי הקירות הרטובים הללו הם שגרמו למחלת אשתי, וכי אם לא תעזוב מיד את המקום, אין לה שום סיכוי להחלים.

למען האמת, באותם ימים לא ידעתי כלל שרטיבות היא דבר מסוכן. מי בכלל שם לב לרטיבות? גם כן עניין לענות בו… חדר אחד נשאר יבש. העברתי לשם את מיטת אשתי, ואט-אט החלה לשוב לאיתנה, עד שהבריאה לגמרי.

רוזנבלום החזיר לי את המחלבה, אבל בית המרזח לא היה עוד מה שהיה. את האורחים שנטשו כבר לא יכולתי להחזיר.

ושוב התחלתי לחשוב על – – – נדודים. מקרובצי פשוט איננה בשבילי. הפריצה תהרוס את אשתי בהתפלספויות שלה על כך שצריך לעבוד למעלה מכוחותיך ושצריך כל הזמן לקמץ ולחסוך.

שלחתי לסבא מכתב בעניין זה, ובתשובתו כתב, שכאשר אבוא לקאמניץ הוא ידאג למצוא לי אחוזה. אחרי סוכות נסעתי לקאמניץ. היחידים מבני משפחתנו שעדיין גרו שם היו הדוד מרדכי-לייב וה’בן יחיד' שלו. ²³⁶ סבא עצמו גר, כפי שכבר כתבתי, באחוזת פְּרוּסְקה.²³⁷

מקאמניץ נסעתי אל סבא בפרוסקה, בדיוק בעיצומה של העונה הבוערת במבשלה. העבודה הייתה אז בשיאה. באותם ימים היו כל מבשלות היי“ש בפלך גרודנה שייכות ליהודים. בכל מבשלה היה שעון מדידה, שהראה את כמות הכוהל²³⁸ שנשאבה בכל יום. בבוקר, עוד לפני שנפתחה המבשלה, היו מגיעים גובי המס, האַקציזניקים, וחותמים את כל החביות והמכלים²³⁹ בפְּלוֹמְבּוֹת רשמיות מטעם הממשלה. ²⁴⁰בתחילה הסתפקו במעט פלומבות, אבל אחר כך, כשהבינו שבקלות אפשר לרמות ולהתחמק מתשלום המס, הוסיפו עוד ועוד. הסיבה למיעוט הפלומבות לא הייתה קשורה לכך שבתחילה לא ידעו כיצד לחבר אותן, אלא לעובדה הפשוטה שהאקציזניקים לקחו שוחד גדול ועצמו את עיניהם. בהדרגה עלה מספר הפלומבות שחוברו לכל המִתְקנים שבמבשלה והגיע עד שלוש מאות. אולם אז התחילו רמאויות חדשות, והאקציזניקים עצמם לימדו את בעלי המבשלות כיצד לעקוף את השעון ואיך להוציא את הכוהל עוד לפני שהוא נמדד. לאקציזניקים ולבעלי מבשלות היי”ש הייתה פרנסה בשפע, ולהם היה זה פשוט מעיין שאפשר לשאוב ממנו זהב מלוא חופניים.

אצלנו בקאמניץ היה שען ושמו מ', ²⁴¹שהיה גאון אמיתי בהלכות זיוף פלומבות וחותמות אקציז. הוא עשה עבודה טובה כל כך, עד שלא היה אפשר להבחין בזיוף. למען האמת, הוא גם ידע לזייף מטבעות כסף וזהב, אך לא רצה לסכן את חייו בשל כך. לעומת זאת, פה, במבשלות, היה מזייף את כל הפלומבות והחותמות, והכול בידיעתם של גובי המס.

לו רצה, היה יכול להיות עשיר גדול. אבל הוא הפסיד את כל כספו במשחקי קלפים עם האקציזניקים. דווקא בקלפים לא הצליח. הוא אהב את החיים הטובים, וכשנסע מפעם לפעם לבריסק, היה מבזבז שם כסף רב בתוך ימים ספורים. הוא גם הלווה לאקציזניקים סכומי כסף גדולים.

בעלי המבשלות בפלך גרודנה גררו אותו ממקום למקום כדי שיעוץ להם מה לעשות כדי לגנוב כוהל. כל מעשיו היו בידיעתם של גובי המס הבכירים, שכן הוא ביקש להבטיח את חייו ולא לחשוש מאף אחד.

אצל סבא בפרוסקה עשה תעלול כזה: הוא קדח חור קטן בתוך ה’נחש' – מין צינור נחושת מפותל, שנקרא כך משום שהתפתל כנחש. בתוך הצינור הזה, ששקל כעשרה פּוּד, עבר הכוהל החם אל תוך השעון.

החור הקטן נעשה בדרך מתוחכמת מאוד. לתוכו הוכנסה צינורית, ודרכה שאבו כל יום כמות גדולה של כוהל. השיטה פעלה היטב במשך חודש ימים וסבא הרוויח לא רע, אף כי היו לו גם הוצאות רבות. כשמרמים יש תמיד הוצאות. למשל, צריך לתת למשגיח חמישים רובל בכל חודש, למפקח הנודד, שמגיע רכוב על סוסו – שבעים וחמישה, למנהל ולעוזרו – שלוש מאות. ²⁴²גם האיכרים ששאבו את הכוהל הגנוב קיבלו כסף. בסך הכול הגיעה עלותה של ההונאה הזאת לשבע מאות רובל לחודש.

אבל החגיגה לא נמשכה לאורך ימים. נמצא מי שהלשין לשלטונות הפלך, ולאחוזה הגיעה ועדת חקירה של מפקחי מס האקציז. הם הגיעו בחשאי, ומיד התנפלו על ה’נחש'; זה היה בדיוק בשעה שהאיכרים הגויים הוציאו את הכוהל. כשישה דליים כבר נשאבו, אבל לגויים היה די זמן בשביל לשאת את רגליהם ולהימלט.

המבשלה נסגרה מיד ונחתמה וכמוה גם ה’נחש', והוכן דין וחשבון רשמי. אך הכול התרחש בלילה ולא היה פנאי לבדוק כיצד בדיוק התבצעה הגנבה. שלושה שוטרים הוצבו במקום כדי להשגיח שאיש לא יסיר את החותמות. חברי הוועדה ועמם מפקד המשטרה התאכסנו באחוזה – למחרת כבר יבדקו הכול בצורה מדויקת ויסודית.

סבא הזעיק מיד את מתקן השעונים. השוטרים, שקיבלו לידיהם שוחד, השימו עצמם ישנים. ה’נחש' הוצא ממקומו, ובתוכו הושתל מעין טלאי קטן. החור נשאר אמנם אותו חור, אבל הפעם הכוהל לא זרם דרכו. בעת הצורך ידע השען כיצד לערוך ניתוח מהיר.

למחרת בשעה שתים-עשרה, אחרי ארוחת הבוקר, באו חברי הוועדה כדי לבדוק כיצד בדיוק נגנב הכוהל. אבל שום טיפה מיותרת לא יצאה – הכול עבר דרך השעון. שוב ניתן שוחד ככל שנדרש והסיפור טויח והיה כלא היה. חברי הוועדה נסעו לשלום, וסבא חזר לנהל את עסקיו בשובה ונחת. לא עבר זמן רב ומזימת גנבה חדשה הוכנסה לשימוש, אבל כבר אינני זוכר מה היה טיבה.

כמה מבשלות במחוז בריסק היו בבעלותם של פריצים, והם התעשרו בתוך פרק זמן קצר. הם גנבו בלי שום נקיפות מצפון.

וכיוון שדיברנו על השען הזייפן הגאוני, שהיה טיפוסי כל כך לימים עברו,²⁴³ כדאי לספר משהו על שנות נעוריו. הוא היה חבר שלי. למדנו יחד אצל מוֹטֶה המלמד. ²⁴⁴באותה העת היה מחסור במעות קטנות, ולכן הרשתה הממשלה לכל אחד לעשות בעצמו מעות מנייר בערכים קטנים מאוד, עד עשרים וחמש קופּיקות. ²⁴⁵

בעלי בתים רבים עשו מעות מנייר בערכים של קופיקה אחת, שתיים, שלוש, חמש, עשר, חמש-עשרה, עשרים ועשרים וחמש. כדי שגם האיכרים ידעו את ערכי הכסף, הוסיפו סימנים בצורת קווים קטנים – אלף-בית של האיכרים. כל קו היה שווה קופיקה אחת, וכך היה מספר הקווים שווה לסכום הקופיקות. אבל על המעות מחמש קופיקות ועד עשרים וחמש היו קווים גדולים יותר והם ציינו את העשיריות. ²⁴⁶שם המשפחה של המנפיק אף הוא נרשם על הנייר.

פתקאות כאלה נפוצו בכל הערים והכפרים שבפלך גרודנה (וייתכן שגם בערים אחרות). ²⁴⁷מעות קטנות, שערכן פחות מחצי רובל, היו נדירות. כמעט לא ראו מעות כאלה. כל האיכרים קיבלו אפוא פתקאות תמורת התוצרת שהביאו למכירה. את הכסף ספרו על פי הקווים – משימה לא קלה כלל וכלל. לאיכר היה קשה לספור אפילו קווים![²⁴⁸]

אחרי שהאיכרים מכרו את כל סחורתם, הם השתמשו בפתקאות כדי לקנות מצרכים בחנויות, או כדי לשתות לשכרה, ואם נשארו בידם עוד כמה פתקאות, היו משכנעים את היהודים שימירו אותן בכסף. האיכרים אמנם הפסידו מזה קצת, אך היהודים המירו.

כל העיסוק במעות נייר לא היה נוח לאיכרים. ראשית, היה להם קשה לספור אותן, שנית, הם איבדו לא פעם את הפתקאות הזעירות, שאורכן היה בסך הכול כשניים וחצי סנטימטרים, ושלישית, הם הפסידו כאשר החליפו אותן.

סבא היה הראשון שהנהיג את הפתקאות הללו, אבל לימים מאס בהן.²⁴⁸ כל בעלי הבתים הנפיקו אותן.

לחנוונים הקטנים היה הסידור הזה מצוין. הם יכלו לתמרן בעסקיהם, וכך מעולם לא חסר להם כסף. ואם חסרו מאה או מאתיים רובל, פשוט הנפיקו ‘כסף’ ומיד הכניסו אותו למחזור. פרשת הפתקאות נמשכה כמה שנים עד שנאסר הדבר, וגם הפעם הזאת בגלל הלשנה של יהודים. כשבוטלו הפתקאות, נאלצו רבים לפשוט את הרגל, אבל הפעם בלי הביזיון הכרוך בכך.

זכורני כי באותם ימים עשה אותו נער, שהיה אז בן עשר, תעלול בפתקאות שהנפיק טרינקוֹבסקי: ²⁴⁹הוא הוסיף כמה קווים לפתקה של חמש קופיקות והפך אותה לפתקה של עשרים וחמש. בשום אופן לא היה אפשר להבחין בזיוף. זו הייתה עבודה מעולה.

טרינקובסקי החל לקבל פתקאות רבות שאנשים ביקשו להמיר לכסף. בתחילה לא תפש מה קורה, אך כאשר הצטברו יותר מדי מעות של ‘עשרים וחמש קופיקות’, שהוא מעולם לא הנפיק, הבין שלפניו זיוף. יש לציין כי הנער הקטן הזה הדביק חתיכת נייר באמצע הפתקה, ורק בבדיקה מדוקדקת יכלו להבחין בה. גם את זה גילו.

הזיופים הללו עוררו מהומה והתרגשות בעיירה, ואחרי חקירות ודרישות רבות הגיעו אל האשם האמיתי. מוטקה המלמד החטיף למי שעתיד להיות שען עשרים וחמש מכות חזקות – רמז לזיוף עשרים וחמש הקופיקות. בשעת ההלקאה היה על כל הילדים לספור את המכות ולצעוק בכל מכה, “קופיקה אחת”, וכן הלאה.

יום אחרי שחטף את המלקות הוא אמר לי: “שמע, חצקל, אני כבר מתחיל לחשוב על תעלול חדש עם הפתקאות. הפעם אעשה את זה ביתר הצלחה.”

“אבל, משה,” אמרתי לו, “הרי נשבעת שלא תעשה זאת שוב.” בזמן שהולקה נשבע על כך בקולי קולות לפני כולם.

“אוף!” הצטחק כדרכו של מבוגר, “גם אתה טיפש כזה? מילא שהמלמד הוא חמור, בגלל זה הוא מלמד! הרי צעקתי שאת התעלול הזה שוב לא אעשה, אבל תעלול אחר מותר לי לעשות!”

ואכן, כל זה לא היה בשבילו אלא מעשה קונדס. הוא באמת לא רדף כסף. כמו כל האמנים, ההמצאה היא שהייתה חשובה לו. הוא גם ידע לצייר נהדר.

ובכל זאת לא יכול השען להמשיך עוד זמן רב בתעלוליו. לבסוף היו הלשנות רבות והאקציזניקים רמזו לו שכדאי לשאת רגליים ולברוח. הוא נסע לאמריקה.

פרק שנים-עשר: הנסיעה לקוּשֶׁלייֶוֶה

סבא * הפריץ שֶׁמֶט * קושלייוה * אדון שמט מוליך את סבא שולל * שוכרים בשבילי אחוזה * עוזבים את מקרובצי * אני נעשה שוכר אחוזה של ממש * אצל אבא * הנסיעה לקושלייוה * צרות עד בלי די * עסק עם גויים * זאבים * “הוּ-הוּ! הוּ-הוּ!” * פחד * ביצות * חרטות * אנטון

סבא, שהיה טרוד מאוד בעסקי המבשלה, רצה לנסוע ולבקר את האציל²⁵⁰ שֶׁמֶט, שבבעלותו היו אחוזות רבות במחוז פְּרוּזָ’נָה.²⁵¹ הוא עצמו גר במרחק שלושה-עשר מיל מקאמניץ.²⁵² סבא כבר שכר ממנו פעם את אחוזת בַּבִּיץ' הסמוכה לקאמניץ, בשביל בנו יוסל.²⁵³ הוא השכיר את אחוזותיו בזול, ואת היהודים שחכרו אותן מעולם לא סילק מהן.

היו לו חמישה מיליון זהובים – כסף מזומן שהיה מופקד בבנק בוורשה. הוא עצמו היה זקן, אך אשתו הייתה צעירה ובתו היחידה הייתה בת חמש-עשרה. הוא תיעב חוזים. מעולם לא שינה מדיבורו. צריך רק לשלם את דמי החכירה, אבל אין זה גם אסון אם לא משלמים בזמן. שמט לא יפגע באיש.

זאת הסיבה שסבא רצה לנסוע קודם כול אליו, אבל היה קשה לו מאוד להשתחרר מעבודות המבשלה. בינתיים נאלצתי להישאר בפְּרוּסְקה. רק כעבור כמה חודשים מצא סבא זמן לנסוע אל שמט.

בדומה לרוב הפריצים, שמח גם שמט לקבל את פני סבא, אבל לסבא התברר שכל נכסיו של שמט כבר תפוסים, חוץ מאחוזונת קטנה ושמה קושלייוה.²⁵⁴ כל שטח המזרע של האחוזה גודלו בסך הכול כמאה וחמישים מוֹרְג. חיטה לא צומחת שם כלל, שכן האדמה כחושה, אבל יש שם הרבה מספוא – חציר בוצי שצומח גם בביצה. גם ביער צומח חציר.

“אולי תיקח את זה בשביל נכדך?” הציע הפריץ לסבא, “אשכיר את האחוזה בשש מאות רובל. הוא יסתדר יפה ויצליח להוציא משם כארבע מאות עגלות חציר. האיכרים יעשו את כל עבודות השדה בתמורה לחציר. אם תחליט לשכור את האחוזה, אסור שמישהו ידע על כך. האיכרים צריכים לזרוע בימים אלה את תבואת הקיץ, ואם ידעו ששכרת את האחוזה, הם יזרעו בצורה גרועה כל כך, עד שכל העבודה תרד לטמיון. סע אפוא לביתך בדרך אחרת ולא דרך הכפר מִיכַלְקֶה הקרוב לקושלייוה יותר מדי.”²⁵⁵

ככלות הכול, שמט היה נוכל גדול. אמנם דברתו הייתה מוצקה כברזל, אבל מעולם לא החמיץ הזדמנות לרמות מישהו. אם אחד המרומים התלונן, “פריץ, רימית אותי!” היה משיב בלגלוג: “אינך מתבייש לספר לי איזה טיפש גדול אתה? רק טיפש אפשר לרמות… האין זו בושה שאדם מרשה לרמות אותו כך? שמע נא, טיפש לא צריך לעסוק במסחר.”

וכאשר בכל זאת התעקש אותו אדם לברר את העניין והוכיח, שחור על גבי לבן, ששמט אכן רימה אותו, לא התרגש הפריץ הזקן יותר מדי. בגאווה מיוחדת היה משיב לטוען כלפיו: “מכאן ואילך תהיה חכם קצת יותר ושוב אל תנהג בטיפשות.”

הוא הוליך שולל גם את סבי החכם. בכוונה תחילה ביקש ממנו שלא יחזור באותה דרך, כדי שסבא לא יבחן את האחוזה. לוּ ראה סבא את המקום במו עיניו, מן הסתם לא היה שוכר אותו. לא עלה על דעתו של סבא שנכדו יצטרך לנהל מלחמה מתמדת עם האיכרים ושיחיה עזוב ובודד ביער. חסרונה של סבתא היקרה הורגש כאן יותר מתמיד. היא בוודאי לא הייתה מסכימה לעסקה כזאת.

סבא נתן לו מאה רובל דמי קדימה, ובשטר הקבלה נכתב שאחוזת קושלייוה הושכרה תמורת שש מאות רובל לשנה. בשטר לא צוין לכמה שנים מושכרת האחוזה. כמו כן נכתב שם, שאני חייב לזרוע בעצמי את השדות ושאסור לי למסור עבודה זו לידי האיכרים. הנוהג המקובל היה, שהאיכרים מקבלים תמורת עבודתם שליש מן היבול, ושני-שלישים שייכים לבעל השדה. הסעיף הזה, שתמיד נוצל לטובת השוכר, בוטל כאן כלאחר יד, ומבחינתי היה זה אסון.

סבא שאל את שמט, איך ייתכן שלכל האיכרים בכפר אין אפילו פיסת מרעה, אף על פי שלאחר המרד הוקמה ועדה והיא העניקה חלקת קרקע לכל איכר.²⁵⁶ מי שברשותו שדות זקוק גם לשטחי מרעה ומספוא, וכיצד יכול דבר אחד להתקיים בלי משנהו?

“אני חכם גדול מהם,” חייך שמט בארשת ניצחון. “כאשר באו אלי חברי הוועדה, נתתי לפקידים לטעום מן היי”ש המשובח שלי, ודי היה בכך… עם יי“ש אפשר לבלבל לכל אחד את המוח, ועם יי”ש משובח על אחת כמה וכמה. חברי הוועדה כתבו כל מה שרציתי. יותר מכך, גם דאגתי שברשותי יישארו חלק מאדמות האחו, שנמצאות בתוך הכפר ממש. אדמות אלה, שיכולות להניב כחמישים עגלות חציר, משמשות אותי כשוט לאיכרים. הפרות שלהם מוכרחות לעבור שם, גם אם לא בכוונה תחילה, וכאשר הן נתפסות, אני גובה חצי רובל תמורת כל פרה שאני משחרר. כך אפשר לפשוט את עורם מעליהם. אם לנכדך יש ראש טוב על הכתפיים, הוא יוכל לסחוט מהם הרבה כסף. תגיד לו… תגיד לו."

סבא, שכזכור לא עבר ליד קושלייוה, חזר שבע רצון לפרוסקה. הוא חשב שבאמת השיג בשבילי אחוזה טובה וזולה ששייכת לפריץ נוח וטוב לב. “כאשר חצקל ייכנס לשם, הוא כבר יסתדר,” שפשף סבא את ידיו בהנאה. “שמט אינו דורש תוספות למחיר שנקבע מראש ולא מתערב בעסקיו של השוכר, שיכול לנהל את עבודת האחוזה כאילו היא שייכת לו. שמט אפילו לא מציץ לכיוון שלו.”

לא התמהמהתי. שמח וטוב לב נסעתי גם אני לביתי שבמקרובצי. כמו סבא כן אני. אם הוא מרוצה, מדוע לא אהיה אני מרוצה? הודעתי לרוזנבלום שלפני פסח אסע לאחוזה שחכרתי, והוא חופשי אפוא להשכיר את בית המרזח והמחלבה לאנשים אחרים.

בהדרגה התחלתי לתכנן את המעבר לקושלייוה. אוכל לעשות זאת סמוך לחג השבועות. עד אז עלי לקנות המון דברים, ולא סתם דברים קלי ערך: פרות, שוורים, סוסים, רתמות וכל שאר הציוד הנחוץ לעבודת האחוזה. אבל את הקניות צריך לעשות מוקדם ככל האפשר. עונת הקיץ בראשיתה, והעבודה בשדה מרובה. אם אתחיל בקניות ובסידורים רק אחרי שאגיע לקושלייוה, יכלה הקיץ והשדות יישארו לא מעובדים.

כל שוכרי האחוזות המתחילים שכירות חדשה נכנסים לאחוזה בחורף, בראשית השנה החדשה, כאשר השדות מכוסים שלג. בתקופה זו הם עסוקים בהכנות ובהתארגנויות, ולקראת פסח הכול כבר מוכן ומזומן. אבל כיוון שאוכל לעבור רק בקיץ, עלי להכין את הכול מראש, בעודי מתגורר באחוזה אחרת.

כתבתי לאבא שאבוא אליו לאחוזת פַּסֶקי בחודש מרס. אקנה את מה שדרוש, אאכסן את הכול אצלו באחוזה, ובסוף חודש מאי אסע עם הציוד לקושלייוה.

בתוך כך מכרתי במקרובצי את כל מה שיכולתי. ביקשתי שבכל בתי המדרש של קריניק יכריזו, שאם למישהו יש טענות כלשהן כלפי, שיבוא אלי ויתלונן, שכן אני עומד לעזוב את המקום. למען האמת, ההכרזה בבתי המדרש הייתה מיותרת לגמרי. לאיש לא היו טענות אלי ולא הייתי חייב פרוטה לאיש. פשוט, כך היה המנהג, כפי שאומרים בליטא.²⁵⁷ ליתר דיוק, זו הייתה גאווה לשמה, שאיכשהו ירשתי מסבי.

הכריזו בבתי המדרש, אבל אף אחד לא בא.

כך עזבתי את מקרובצי. היו שבכו בשעת הפרידה, והקולני שבכולם היה הכומר הרוסי מאוּרְליוֹן.²⁵⁸ הוא לא יוכל לחיות בלעדי, כך אמר, ואם אזדקק אי-פעם לעזרתו, שאלוהים ישמור, הוא יפשוט את כותנתו האחרונה וייתן לי אותה.

לבי נקרע גם הוא בעוזבי את כל שכני וחברי הטובים, שהתיידדתי עמם כל כך. אבל אין מה לעשות, מוכרחים לנדוד. זה הגורל.

אל אבא הגעתי לבוש בבגדים ‘קצרים’, אך קבלת הפנים לא הייתה קרירה כלל וכלל. הוא חייך אלי בבת השחוק האופיינית לו ומחל לי, ככל הנראה, על כל עוונותי. האם לא יכול היה לחשוב כבר קודם שמוטב להחריש, להתעלם ולסלוח ולא לעשות עניין גדול מן המכנסיים?

כל בני המשפחה – אבא, הדוד יוסל ואריה-לייב ה’בן יחיד' – עזרו לי לרכוש את כל הדרוש לניהול הבית ולעבודת השדה. הזמנתי עגלות חדשות להובלת אלומות התבואה והזבל. קניתי מחרשות, משׂדדות ומגרפות, קניתי סוסים, שוורים ופרות – מכל הבא ליד.

בכל יום ראשון קנינו כמה דברים, וביריד יוּרִי הסואן,²⁵⁹ שבקאמניץ היה תמיד גדול במיוחד, הוספנו וקנינו את כל מה שעוד היה נחוץ – וזהו זה!

בחמישה-עשר במאי יצאנו בדרכנו לקושלייוה.

כשהגענו ליער של קושלייוה, ארבע ויורסטאות מן האחוזה, נפל עלינו פחד גדול: שטחים שוממים גדולים של בוץ וביצות בלי התחלה ובלי סוף.²⁶⁰ כמעט שעתיים נסחבנו בדרך לאחוזה. לבנו נחמץ בקרבנו.

כבר ראיתי יערות. כאשר היערות יבשים, אין לך תענוג גדול מזה. אבל כאן רק בוץ טובעני ומפחיד, מאופק לאופק, ופה אמורות הפרות לרעות?! מיד הבנתי שמרעה זה איננו מתאים לפרות. הן תשקענה בבוץ ולא תוכלנה לצאת. בהיותי במקרובצי כבר קיבלתי מושג כלשהו על עבודת השדה. אבל מה תועלת תצא מזה עכשיו? מוטב לשתוק. הכול אבוד.

בקושי גררנו את עצמנו אל תוך האחוזה, אבל כאן חשכו עינינו ממש. הייתה זו חצר עזובה ומיותמת, לא מגודרת, חרוצה בבורות ובתעלות ומלאה אבנים. בקושי צמח שם עשב.

בתוך החצר פנימה ניצב בית חשוך, ארוך כאורך הגלות, שחור, ישן ומוזנח, ואת הכול אפף שיממון, אוויר קר ומעופש. לימים התברר לי כי במשך שלוש-עשרה שנה התגוררו בבניין איכרים פשוטים.²⁶¹

ועוד צרה נוספה על צרותינו: פרות רבות רעו בשדה השיפון, ממש ליד בית האחוזה – אכן, מקום מסודר למופת! הרועים שהבחינו בנו בבואנו נפוצו לכל עבר, ואילו אני ואשתי, לאחר שהתאוששנו מקבלת הפנים הזאת, התחלנו להניס את הפרות מן השדה. גירשנו אותן למכלאה²⁶² ומנינו: היו שם תשעים ושתיים פרות. סגרנו את הדלת והברחנו את המנעול בפיסת עץ.

בתוך חצי שעה הגיעו לאחוזה כמעט כל תושבי הכפר וביקשו שאשחרר את הפרות. הם לא העזו להוציא בעצמם את הפרות מן המכלאה, אף שזו לא הייתה נעולה.

תחילה העמדתי פנים. דרשתי מהם לשלם לי רובל תמורת כל פרה, וגם הטפתי להם מוסר: הכיצד יכולים הם לרעות את הפרות בשדות לא להם. הרי הם חוטאים לאל! הם ביקשו סליחה ומחילה, ואני הוצאתי את האסירות לחופשי.

אמרתי לאיכרים, שארשה לעדריהם לרעות ליד היער שלי רק עד יום ראשון. אז נלך ללשכת הכפר²⁶³ ונחתום על חוזה שבו הם יתחייבו לעבוד למעני בעונת הקיץ תמורת הזכות לרעות בשדותי. הסטַארְשִׁינָה²⁶⁴ גר במיכלקה, כפר שכאמור היה שייך לאחוזת קושלייוה. ביקשתי שיקראו לו.

“אדוני, הסטארשינה,” אמרתי לו, “כנס ביום ראשון את כל תושבי הכפר, עשרים ושבע משפחות, ונדון יחד בזכויות המרעה שאעניק לכם ביער שלי. והיה ולא נגיע להסכמה ולא נחתום על חוזה, לא ארשה להם עוד לרעות את הפרות בשטח שלי.”

ביום ראשון בבוקר באו כל גויי הכפר והסטארשינה ושאלו מה אני דורש בעד זכות המרעה. התמקחנו כמה שעות, ולבסוף הסכמנו, שתמורת כל פרה או סוס, ואפילו עגל, הם יקצו לי בכל יום שני פועלים עם רִתְמָה, כלומר, עם סוס אחד.²⁶⁵

על כל זה שוחחנו באחוזה שלי, ואחר כך הלכנו כולנו ללשכת הכפר ושם נערך החוזה. הוספתי לחוזה את הסעיף הבא: אם אקרא למישהו לעבודה, בין פועל ובין פועל עם סוס, עליו לבוא מיד; אם אקרא לו פעמיים ועדיין לא יבוא, יהיה עליו לשלם קנס של שלושה רובלים. והיה עוד סעיף חשוב: בעונת הקציר, שלושה ימים קודם שמתחילים האיכרים לקצור את התבואה, יבואו אלי פועלים ויקצרו את התבואה שלי, ואחר כך לסירוגין – יום אחד יקצרו אצלם ויום אחד יקצרו אצלי. בתוך שבועיים עליהם לאחסן את כל התבואה שלי באסם.

הלבלר²⁶⁶ ניסח את החוזה וקיבל בשכרו חמישה רובלים; הוא היה כנוע כל כך, עד שללא קושי היה אפשר לקנות ממנו את כל האיכרים. הסטארשינה אף הוא החניף לי, מתוך תקווה שאולי תצמח לו מכך טובה בעתיד. החותמת הוטבעה והחוזה נחתם; זאת אומרת, הכול היה גמור וסגור.

קבענו שלמחרת בבוקר בשעה שש אבוא לכפר וארשום כמה פרות יש בכל משק בית, כדי לדעת כמה פועלים חייב כל איכר לספק לי. ואכן, למחרת היום הגעתי אל הכפר והלכתי עם הסטארשינה והסְטַארוֹסְטָה²⁶⁷ מבית לבית כדי למנות את הראשים. נוכחתי שהאיכרים מנסים לרמות אותי, אך בו בזמן גם מלשינים זה על זה.

זכורני שכל אחד מהם סיפר לי על שכניו שהסתירו מפני עגלים מתחת לרפת.²⁶⁸ שינסתי אפוא את מותני וערכתי מפקד יסודי, בעודי משסה בהם את הסטארשינה. משנתפס עגל שהוסתר כדי שבעליו יוכל להשתמט מעבודה בעד העשב הדל שהבהמה אוכלת, הרים הסטארשינה את קולו וצרח: “אתה גנב!” כאילו באמת גנבו ממני את העגל.

רשמתי יותר משש מאות ראשים. יש לי אפוא שש מאות פועלים עם עגלות ועוד שש מאות פועלים רגילים. לגמרי לא רע, אפילו די טוב.

את שטחי המרעה ליד הכפר הם קנו ממני תמורת מאה רובל ועשרים ושבעה קוצרים. הסכמנו שהחציר הבוצי יתחלק בינינו: מחצית תיקצר ותאוחסן באסם שלי ומחצית תהיה בשבילם.

האיכרים הגויים עשו את כל עבודות השדה באחוזה, מן ההתחלה ועד הסוף, ובצורה נאה ומסודרת. לשוכר אחוזה דבר כזה הוא אוצר של ממש, שכן הוא פטור מדאגות של כוח אדם לעבודות הקיץ.

פשוט לא יאמן מה שמתרחש בעונת הקציר: כשאלוהים עוזר והקיץ יבש וחרב, השיבולים מבשילות במהירות והגרעינים נושרים מיד; ויש שקורה ההיפך: האלומות²⁶⁹ ניצבות בשדה, והנה מתחיל גשם וצריך להוביל אותן במהירות לאחסון באסם, שאם לא כן הן תירקבנה. בתחילת האביב צריך למהר ולזרוע את תבואות הקיץ, אבל הגשם יורד והמים אינם מחלחלים ואי אפשר לזרוע. ברגע שהשמש זורחת, אפשר להתחיל בעבודה. דרושים פועלים רבים, שכן הזמן קצר והמלאכה מרובה. חורשים במהירות, משדדים במהירות וזורעים במהירות. ואם בכל זאת מאחרים, לא יהיה לתבואה די זמן לצמוח, והרי לך צרה צרורה. חייך לא יהיו קלים כלל וכלל… בקיצור, כמה שיותר פועלים יותר טוב. ואם, חס וחלילה, חסרים פועלים, הכול יורד לטמיון. שוכרי האחוזות מתרוצצים אז סחור סחור כמו עכברים מסוממים, אגלי זיעה גדולים ניגרים על פניהם והם מחפשים פועלים בנרות.

מבחינה זו יכול היה מצבי להיות מצוין, לולא חסרונותיה הרבים של קושלייוה עצמה.

קודם כול, היער של קושלייוה. גודלו היה שמונה-עשר אלף מוֹרְג, והוא גבל ביער טֶמְר, שהיה גדול ממנו. יער טמר אף הוא גבל בכמה יערות, וכך היו סביבנו רק יערות. האחוזונת הקטנה שלי עמדה בלבו של יער קושלייוה, כמו ציפור פצועה, נטושה, גלמודה וזנוחה – ישימון אמיתי. האדמה הייתה דלה וכחושה, ובשאר השטח היו רק ביצות מפחידות, בוץ, רקב ורפש, מקום שרק שדים יתאוו לגור בו. שום דרך – מעין הדרכים שנמשכות מעיר לעיר – לא עברה ביער. לא כלום. לא דרך ולא שביל.

ביער היו זאבים רבים, ואחת לשנתיים דאג מושל פלך גרודנה לערוך מצוד עליהם. זאבים אלה לא ידעו פחד מהו. הם היו מסוגלים לחטוף אווז ממש מתוך החצר שלי. זכורני איך פעם אחת, כאשר האיכרים שחרשו את השדות הקרובים לחצר ראו זאב צולע, נטשו כולם את עבודתם ובצרחות איומות התנפלו על הזאב במוטות ברזל והרגוהו. זה היה מחריד.

היו שם גם חזירי בר, שאהבו לאכול את תפוחי האדמה שבשדה.

כאשר רעו הפרות ביער, היו הרועים מתקשים לכנס אותן למקום אחד כדי להחזירן הביתה. כל רועה צעק ונהם לפרותיו שלו והוביל אותן אחת אחת. לעתים התחבאה פרה בין העצים והרועה לא יכול לראותה. הפרות היו מתפזרות בין העצים, ולכן נדרשו רועים רבים.

לכל איכר היה רועה מיוחד משלו, ובכל זאת היה זה כמעט בלתי אפשרי להוביל את כל הפרות הביתה בבת אחת, ומפעם לפעם נשכחה אחת הפרות ונשארה בלילה בחוץ. האיכרים פחדו מכך מאוד. הם חששו שהזאבים יטרפו אותה. בלילות כאלה היו האיכרים מתרוצצים ביער כמשוגעים, בחיפוש אחר פרותיהם. הם השמיעו צעקות אימים גם כדי שהפרות תכרנה את קול אדונם, גם כדי להפחיד את הזאבים.

עוד בלילה הראשון שמעתי את צעקותיהם הממושכות והעצובות של האיכרים שהתרוצצו ביער: “הוּ-הוּ!…” “הוּ-הוּ!…”

צמרמורת הייתה עוברת בגווי: יער, לילה, זאבים ואיכרים. כל אלה שלעולם לא יימנו עם חברי הטובים. הצעקות התחזקו והתקרבו: “הוּ-הוּ!…” “הוּ-הוּ!…”

בפעם הראשונה פחדנו עד מוות. שמענו צעקות נוראות ולאחריהן ראינו כמה איכרים חמושים ברובים (לכל האיכרים היו רובים). אבל כאשר הסירו את כובעיהם, בירכו אותנו באדיבות בערב טוב²⁷⁰ ושאלו בקול ידידותי, אף כי נואש, אם לא תפסנו במקרה את פרותיהם בשל נזק כלשהו שגרמו, הוקל לנו במקצת ואבן נגולה מלבנו.

זו הייתה קבלת הפנים שזכינו לה בלילה הראשון לבואנו לקושלייוה. שינינו נקשו. אחר כך, משראינו את האיכרים הנואשים, התעודדנו, אני ואשתי, בתקווה המוטעית, שאין כל סיבה לפחד. הם נראו כגויים טובים.

מעמדם המשפטי של האיכרים באותם ימים לא היה רע כלל וכלל. היה זה לאחר השחרור מהצמיתות. היה להם בית משפט משל עצמם, שנהנה מסמכויות נרחבות. לבית המשפט הזה, שהורכב מארבעה איכרים, אף ניתנה רשות להטיל עונש עד חמישים מלקות, אך סמכותו השיפוטית חלה על האיכרים בלבד.

כאשר ליהודי היה סכסוך עם איכר, היה עליו לפנות לבית משפט השלום.²⁷¹ אם רצה היהודי, היה יכול להעביר את הדיון לבית המשפט של האיכרים. בית משפט זה היה הוגן ונטול פניות – לא נשא פנים ולא הבחין בין יהודי לנוצרי, זיכה את הזכאי והרשיע את הרשע. ליהודי גם נשמרה זכות מיוחדת: אם פסק הדין של בית משפט האיכרים לא היה לרוחו, היה יכול שלא לקבלו ולהעביר את הדיון לבית משפט השלום.

באותם ימים התייחסו האיכרים אל היהודים ביראת כבוד וראו בהם אנשים בעלי זכויות רבות. לעולם לא נשמע שאיכרים יעוללו רע ליהודים, ואם כן, היה זה נדיר מאוד. פקידי הלשכה הכפרית גם השגיחו עליהם היטב.

לאט לאט הלכנו ונרגענו, ועדיין הרעידו את לבבנו הנהמות והצרחות שהשמיעו האיכרים כל לילה.

עוגמת נפש רבה הסבו לי הפרות ששקעו באדמה הבוצית ביער. לא עבר יום בלי שפרה נתקעה בבוץ. הייתה בכך גם סכנה של ממש. פרה מטבעה היא ברייה חלושה, ואם תיתקע כמה שעות בביצה, היא עשויה להתקרר ואחר כך להתפגר.

בכל יום היה רועה בא במרוצה ובפיו אותה בשורה: “אדון,²⁷² פרה נתקעה בבוץ!” היה צריך אפוא להזעיק מיד כמה איכרים, כדי לחלץ את הפרה מן הביצה. גם אני נאלצתי להשתרך עמם ולקרטע בבוץ העמוק, והדבר השפיע לרעה על בריאותי. הכנסתי רגל אחת לבוץ, ורק בקושי הצלחתי להוציאה, השבח לאל. עוד לא הוצאתי את הרגל האחת, וכבר בוססה השנייה במעמקים.

לעתים מצאנו את הפרות על סף מוות. לאחר שחילצנו אותן מן הביצה, היינו מבעירים אש מענפים יבשים, והפרות התחממו עד שאספו די כוח כדי לקום מרבצן וללכת הביתה. כך התעסקתי דבר יום ביומו עם פרות.

אחר כך החלה פרשה חדשה: מכירת כארבעים חלקות מרעה, שהיו מפוזרות בצדו הטחוב של היער. האיכרים מכפרי הסביבה שבאו לקנות את החלקות הללו, סחבו אותי על פני היער הלח והטחוב, רגל אחת פנימה, רגל שנייה החוצה, וחוזר חלילה, בלי קץ ובלי תִּכְלָה. הייתי חוזר לביתי כמעט בלא נשמה באפי.

חליתי מן ההתבוססות הזאת בבוץ והתחלתי לחוש בלבי. בשובי הביתה הייתי נופל על הספה, מותש ונושם בקושי, ומדי פעם עוד הוסיפה האשה: “בוא נעזוב כבר את כל הקושלייוה הזאת ונברח מכאן כל עוד אנחנו חיים.”

לעתים הצטרכתי לנסוע לעיירות הקטנות שבסביבה כדי לקנות בשווקים דברים הנחוצים לניהול הבית והאחוזה. את דרכי חזרה עשיתי לא פעם בלילה. סביבי ייללו זאבים רעבים, וכדי לגרש את המחשבות העגומות, הייתי צועק, מוחא כפיים ומצלצל בפעמון קטן. הריחוק והבדידות דיכאו אותי לגמרי.

אנשים המתגוררים בכפרים נוהגים להתארח זה אצל זה בזמנם הפנוי. אין להם יער גדול כל כך וסביבם משתרעים מרחבים פתוחים. הם מבלים איש אצל רעהו עד שעה מאוחרת בלילה ואחר כך חוזרים לביתם. אבל פה איש לא בא לבקר אותי ואני אינני מבקר אף אחד. היער הארור סגר את הדרך בפני כולם.

נטשתי לגמרי את ספרי החקירה שלי והייתי ליישובניק נידח אמיתי, לכל פרטיו ודקדוקיו. בימי ראשון ובחגים הנוצריים ביליתי עם האיכרים. לבי היה מר וכבד עלי, הרגשתי רע. ריחמתי על ילדי, על שנגזרו עליהם חיים גסים כאלה בישימון זה.

ובזוכרי את תענוגותיה של מקרובצי, את החופש, את הידידים והמכרים היקרים והנלבבים שהשארתי שם, היה לבי שותת דם מרוב צער ועוגמת נפש, עד שרציתי לקרוע את עצמי לגזרים. לשם מה היה עלי לנדוד משם לכאן?

יחסי עם האיכרים של קושלייוה היו טובים למדי. מעולם לא הענשתי אותם כאשר הזיקו פרותיהם לשטחי המרעה שלי. ככלות הכול יהודי אני, יהודי בודד שחי בכפר נידח, ואילו הם גויים רבים, רבים…

סלחתי להם על הכול. הלוויתי להם כסף כשנזקקו לו, פעמים רבות סייעתי להם בעת צרה ואפשר לומר שהתרגלתי לחיות במחיצתם. ובכל זאת נשאר האיכר זר בעיני, ואפילו יותר מסתם זר. ואין לזה קשר לכך שהאיכרים יודעים להעריך עזרה שמושיטים להם והתנהגות אנושית.

פעם אחת, באחד מימי החג של הנוצרים, יצאתי להעיף מבט בשדותי שביער. לפתע ראיתי שני שוורים רועים בתוך שדה השיפון, והרועה, אנטון, בחור כבן עשרים שנחשב לבריון הכפר, נח לו בשלווה עם משרוקיתו. חתכתי ענף מאחד העצים והתחלתי לגרש את השוורים לעבר ביתי, אבל אנטון גירש אותם אליו לכפר. אני מגרש אותם לאחוזה, ואילו הוא – לכפר. סיפרתי לסטארשינה, שאנטון לא אִפשר לי להחרים את השוורים שלו, שגרמו נזק לרכושי. ביום ראשון הובא אנטון למשפט בלשכת הכפר ונפסקו לו עשרים מלקות.

שוכר האחוזה הריהו אדם טוב, ולמה להזיק לו? משפחתו של אנטון ובראשה אחיו, הסטארוסטה פאוול, באה אלי. הם נפלו לרגלי והתחננו שאסלח לו. כשסלחתי, העריכו זאת מאוד, אבל להתייחס אלי בחיוב, זאת כבר לא יכלו. נדמה היה לי שהם חושבים תמיד רק על דבר אחד: מה אני עושה פה בתוכם? איך הגעתי לכאן? באיזו זכות תפסתי את שדותיהם? מדוע זה יהודי כמוני מסתובב כאן, בקרב יצורים שפניהם שחורים ושעירים ועיניהם זועפות, קודרות ומורעבות?

בראשית עונת הקציר באו כל אנשי הכפר לעבוד בשדות התבואה שלי. הם רצו לסיים את התחייבויותיהם כלפי מהר ככל האפשר, אך לא היה זה עניין קל ופשוט. התבואה הייתה יבשה והיה צריך להזדרז ולקצור אותה ולהובילה, השכם בבוקר המחרת, אל האסם, כדי שהגרעינים לא יתפזרו בשדות. בתוך עשרה ימים נסתיימה מלאכת קציר השיפון בשדותי וכל היבול אוחסן באסם.

תבואת הקיץ באותה שנה הייתה כה מוצלחת, עד שגויים זקנים אמרו שלא זכורה להם שנת שיפון פורייה כל כך. לעומת זאת, שעורה, שיבולת שועל, תפוחי אדמה, אפונה, כוסמת ושאר ירקות לא עלו יפה: מארבעים מוֹרְג שדות שיבולת שועל לא הצלחתי להאכיל אפילו את צמד הסוסים שלי, רק גרעינים שחורים וכחושים. עד עונת הזריעה בשנה הבאה יהיה עלי אפוא להמשיך ולקנות הכול.

רק חציר היה לי בשפע. אולי ארבע מאות עגלות.²⁷³

אבל מה יוצא לי מכל זה, כשבעצם רע לי, עצוב ומשעמם, ואינני יכול למצוא מרגוע לנפשי?

שוב ושוב, בשקט ובכאב, הרהרתי במקרובצי הטובה, הנלבבת, העליזה…

פרק שלושה-עשר: היער בוער

היער בוער * שרפה נוראה * אני אובד עצות * מצילים את חפצי הבית * כחמישים דסיאטינות מן היער נשרפו * היער שוב בוער * אני מחפש כבאים בבהילות * הסטארשינה²⁷⁴ * האש כובתה * תוכניותי החקלאיות * אסון חדש * הגג קורס * צרות גדולות יותר * התינוק נפל מן העריסה * מחלתה של אשתי * הילדים חולים * מתרוצץ לכאן ולכאן * יעקב-יוסל * יהודייה שחולמת חלום * הצילו! * הצוואה והשיער * שיר ערש שחיברתי

פעם אחת, בעת קציר שיבולת השועל, עמדתי ליד הקוצרים שקוע במחשבות. אחד הקוצרים היה איכר נרגן ורע לב ושמו תיאודור, שתמיד יכולתי לחוש את השנאה המיוחדת שרחש לי. לפתע פתאום פנה תיאודור לאחור וצרח בשמחה: “האחוזה בוערת!”

החוורתי. אכן, מפאתי האחוזה היתמר אל על עמוד עשן. כל עוד נשמתי באפי רצתי אל האחוזה עם עוד חמישה איכרים. ככל שהתקרבתי אל בתי האחוזה, כן ראיתי כיצד העשן מתגבר ומתפשט על פני כל היער כאריג שחור. כשהגעתי לאחוזה רצה אשתי לקראתי בצעקות שבר: “היער בוער!”

האש מתקרבת אל האחוזה ואין ספק שעוד מעט תְּאַכֵּל את גגות הקש.

לא היה לי מושג מה צריך לעשות ואיך אפשר לכבות שרפה גדולה כזאת שפורצת ביער. הייתי אובד עצות לגמרי. האיכרים אמרו שהאחוזה בסכנה, משום שהיער גדוש זרדים. זה ארבע שנים נכרתים עצים ביער כדי לשלוח אותם לדנציג,²⁷⁵ ומלבד זאת כבר כמה חודשים לא ירד גשם. העשב והזרדים יבשים, והרי לך חומר בְּעִירָה נפלא!

גם לפני חמש-עשרה שנה הייתה שרפה באחוזה. אז היו פה שתי מִבְשלות, אחת ליי"ש ואחת לשיכר, ושתיהן כלו בשרפה²⁷⁶ שפרצה ביער. כיבוי אש בשטח גדול כל כך מצריך כמה מאות אנשים.

עכשיו לראשונה יכולתי לראות כיצד שנאתם הארסית של האיכרים כלפי, שעד כה הייתה חבויה וכבושה, צפה חרש ועולה. זר אני להם, זר גמור. דם זר זורם בעורקי.

הוריתי לאשתי לנסות בינתיים להציל מן הבית בעזרת האיכרים כמה חפצים ולהוציאם אל העגלה, ואילו אני קפצתי על סוס ודהרתי להביא עוד איכרים שיסייעו בכיבוי האש. אבל הייתה זו עונת הקיץ, ובכפרים לא היה שום איכר, אף לא צל צלו של איכר. הנערים הקטנים היו במרעה, והמבוגרים קצרו תבואה בשדותיהם או בשדות שוכר האחוזה.

אני ממהר הלאה, ממשיך בדהירה עגומה ופוגש בדרכי איכרות קוצרות תבואה. אני צועק אליהן, מבקש שתפסקנה את עבודתן ותמהרנה לכבות את האש שפרצה ביער. בתמורה אני מבטיח לוותר על הקוצרים שהם חייבים לשלוח אלי בתמורה לערוגות הקַנַּבּוֹס²⁷⁷ שהם מעבדים באדמותי. נשי האיכרים מקבלות ממני ערוגות כדי לזרוע בהן קנבוס, ותמורת כל ערוגה כזאת אני מקבל חמישה קוצרים או עובדים אחרים.

כך דהרתי כשמונה ויורסטאות בין השדות והתחננתי לפני כל מי שראיתי שימהר ויעזור לי לכבות את אש הגיהנום. בשעת הדהרה הסתכלתי אחורנית וראיתי את העשן מכסה את כל היער. לא היה אפשר לראות את להבות האש, רק ענן סמיך של עשן אדום מעורב באש וראשו בשמים.

לבי פרפר בקרבי. לא היה זה בשל המחשבה שאני עומד להתרושש. חשבתי רק על אשתי ועל שני ילדי הפעוטים,²⁷⁸ שנשארו לבדם בשרפה הענקית, מוקפים שונאים מכל עבר. אשתי בוודאי תתעלף, ולא יהיה שם מישהו שישיב את רוחה. בכל אופן, הצלחתי לשכנע את כל האיכרים והאיכרות שפגשתי בדרכי לרוץ לאחוזה ולכבות את האש. אני עצמי המשכתי במרוצתי.

כשחזרתי הביתה כבר היו ענני העשן קטנים יותר. נראה שכבר כיבו את האש. האיכרים לא יצאו נפסדים מן השרפה, הרי הבטחתי לוותר להם על העבודה שהם חייבים לי.

כחמישים דסיאטינות מן היער הסמוך לאחוזה נשרפו, ובעצים אחרים הוסיפו הגחלים ללחוש. האיכרים החזיקו בידיהם זרדים ארוכים, חבטו בהם בעשב וחנקו את להבות האש. הענפים היבשים שסביב העצים נשרפו במהירות, אך העצים עצמם לא בערו. לא עזבתי את המקום עד שהאש דעכה לגמרי. הייתי שם עם עוד כמה מאות איכרים ואיכרות.

כשחלפה הסכנה, שבתי הביתה וערכתי את החישוב עם האיכרים: הם חסכו ארבע מאות עובדים! לאיכרים הזרים שעזרו בכיבוי הבטחתי כמה פּוּד חציר לכל אחד.

אבל הפרשה לא תמה בכך. שרפה ביער אי אפשר לכבות בבת אחת. למחרת בבוקר שוב החלה האש להשתולל ביער, ושוב רצתי להביא פועלים כדי שיכבו את האש. השרפות הללו חזרו ונשנו כל יום כמעט. נאלצתי להזניח את האחוזה ושוב לרוץ, דבר יום ביומו, ולהביא פועלים לכיבוי האש. אמנם ידעתי שכאשר מזעיקים איכרים לכיבוי שרפה, עליהם לבוא, אבל לא יכולתי לאלצם לבוא ועזרתם עלתה לי כסף. בכלל, שרפות בכפר הן דבר מאיים ומפחיד. חייבים להיות זהירים מאוד בעניינים האלה.

זכורני איך פעם אחת ישבתי על העשב, סמוך לקוצרים, ועישנתי סיגריה. השלכתי את הגפרור הבוער והעשב התלקח במהירות רבה, ורק בקושי הצלחתי לכבותו בעקבי רגלי. לולא פעלתי במהירות, הייתה האש מתפשטת בתוך רגע למרחק כמה ויורסטאות. מאירוע זה הבנתי, שכל תינוק, רועה או סתם אדם יכול להצית את ביתי בִּן-רגע.

בהמשך הקיץ ועד אמצע הסתיו חיינו בפחד מתמיד. זה הרס את חיי. דמי הוקז ולבי נמס. שרפות היער הללו פשוט אִמללוּ אותי.

הבטחתי לסטארשינה, שאעניק לו מתנה נאה – חמש עגלות חציר, וללבלר הבטחתי עשרים וחמישה רובל, כדי שכאשר אבקש עזרה, ישלחו אלי איכרים מן הכפרים בלי שום דיחוי. מלבד זאת גם נתתי להם יי"ש.

פעם אחת, בעיצומו של יום שישי, החל היער לבעור מחדש. האש התפשטה במהירות ובחוזקה. לרוע מזלי, היה זה אחד מימי החג הנוצריים. מיהרתי בעגלתי היישר ללשכה וחיפשתי את הלבלר. הסטארשינה, שהתגורר בכפר שלי, לא היה בביתו. הגעתי ללשכה וגם הלבלר לא היה. נאמר לי שהוא במרחק שתי ויורסטאות משם, בבית פילגשו.

רצתי לשם. הדלת נעולה. אני מקיש בדלת ומקיש – אין קול ואין עונה. אני שואל את השכנים אם ראו את הלבלר, והם מסבירים לי שהוא עם המאהבת ופשוט לא רוצה לפתוח. התחלתי להלום בדלת בחוזקה והלבלר זינק החוצה ורצה להכות אותי. הוא עצר רק כשחש את עשרת הרובלים שדחפתי במהירות לידו. פשוט לא התחשק לו לעזוב את הפילגש ולרוץ ולכנס את האיכרים.

“אני חולה,” שיקר בלי בושה.

באיומים קלים על הצרות הצפויות לו הצלחתי לבסוף לשכנעו לבוא איתי. בדרך אספנו כשלוש מאות איכרים ולמענם קניתי עשרים טֶפּ²⁷⁹ יי"ש, דג מלוח וגבינות.

עד שחזרתי לפנות ערב כבר פשטה האש לכל אורך היער, אך למזלי, פנתה לכיוון האחר ולא לעבר האחוזה. האיכרים אמרו שאין בכוחם לכבות אש גדולה כל כך, אבל הם מוכנים לשמור שהאש לא תתקרב לבתי האחוזה. הם יעצו לפנות אל נשיהם ולקחת מהן את הבדים שהן אורגות. את הבדים הללו יש להשרות במים ולכסות בהם את גגות בתי האחוזה.

הבטחתי לשלם להם בעין יפה. ואכן, מכל כפרי הסביבה הובאו חביות, דליים ומכלים והבדים הושרו בתוכם. שלוש מאות איכרים לגמו שנאפּס והתפרקדו על העשב בציפייה לאש העלולה להתקרב לאחוזה.

ההמתנה הזאת עוררה בי חלחלה. מסביב ליהטה האש כגיהנום, והאיכרים, שלגמו יי"ש לרוויה, שכבו על הקרקע והמתינו לה בשקט. אני רואה שהלהבות מתקרבות, אך האיכרים נשארים אדישים לגמרי. לבי מתפלץ וראשי מתפוצץ. אני משתגע!

“דע לך,” צעקתי על הסטארשינה בקול נואש, “שאסתלק לי מן האחוזה ואשאיר אותך אחראי. זכור, אתה תירקב בבית הכלא, והפריץ שמט יהרוס אותך ואת צאצאיך עד דור אחרון!”

לבסוף הזיז הסטארשינה את עצמו וצרח על הנאספים: “קדימה, נלך לכבות את האש!”

שלוש מאות האנשים שנכנסו ליער ניצבו בשורה רוחבית מול האש וחבטו והִכּוּ בה בזרדים הארוכים שבידיהם. ההמון התקדם לאטו ומילא את תפקידו: לחבוט באש… וכך זה נמשך כל הלילה. הלכו וחבטו, עד שכיבו את האש שכבר התפשטה למרחקים. להבות האש היו כה גדולות וגבוהות, עד שבכל העיירות מסביב יכלו לראותן. איש לא ישן שם באותו הלילה. כל הזמן עמדו אנשים ברחובות – כך סיפרו לי – וצפו בים הלהבות. רבים ידעו שהשרפה מתחוללת באחוזתו של יהודי וקוננו על חוסר מזלו.

בשש בבוקר כבתה האש, ושוב הזמנתי לכולם יי"ש ודג מלוח. האיכרים שתו ואכלו בעליצות. בשמונה בבוקר הופיע האַסֶסוֹר של בֶּרֶזָה²⁸⁰ ועמו שש מאות איכרים. לא נשאר עוד מאומה לעשות, ובכל זאת הוא לקח ממני כסף. וכי אפשר להיפטר מאססור בלי לתקוע כסף בידו? או שמא ההיפך: וכי יכול אססור להיפטר מיהודי בלי לקחת מכספו?

הגויים עודדו אותי והבטיחו לי שהאש לא תפרוץ עוד. כל העשב כבר נשרף, ואם אין עשב, ממילא אין סכנת שרפה. ואכן, כך היה.

אחרי שתמה פרשת שרפות היער, שגרמו לי להזדקן בטרם עת, חזרתי לעבודתי. היות שלא היה לי מחסור בחציר, גמרתי אומר בלבי, שכדאי לי למלא את הרפת בפרות רבות ככל האפשר. כך תהיה לי גם כמות גדולה של גללים, ואם אשתמש בהם לזיבול האדמה ואעבד אותה כראוי, אוכל להרוויח היטב. ואכן, כך עשיתי.

התחלתי להגשים את תוכניתי: ייצור המוני של גללי בקר והשבחת השדות. בסוף הקיץ פרסמתי בכל העיירות שבסביבה, שאני מוכן להאכיל אצלי בחורף פרות או שוורים תמורת חמישה רובלים לראש. שבעים בהמות הובאו אלי.

הגיע גם פריץ אחד והפקיד בידי ארבעים שוורים להאכלה בחורף. ערכנו חוזה ועל פיו היה עליו לשלם לי חמישה רובלים לראש. בו במקום נתן לי מקדמה של מאתיים רובל. בחוזה גם נכתב, כי אם ימות אחד השוורים, תהיה זו אשמתי ויהיה עלי לשלם תמורתו חמישים רובל. בסך הכול היו לי מאה ועשרה ראשי בקר, לבד מן הבהמות שלי עצמי, עשרים ומשהו.

עוד בראשית החורף התחוור לי איזו טעות מטופשת עשיתי. מחיר החציר עלה בתחילת החורף לשלושים קופּיקות לפּוד. כמה כבר תעלה לי עגלת זבל?! הרי מוטב היה למכור את החציר ולא לקחת כל כך הרבה פִּיות להאכיל. בקלות הייתי יכול להרוויח כמה אלפי רובל ממכירת החציר. בין כך ובין כך, השבחת האדמה בדומן תניב את התוצאות המקֻווֹת רק בעוד כמה שנים. תוכנית כזאת מתאימה אולי לאנשים כמו רוזנבלום, שחי חיי נסיך באחוזתו. אבל אני, שמנת חלקי חיי צער ומרירות בישימון הגדול, מוקף שרפות, זאבים ואיכרים ששונאים אותי, מן הסתם לא אשאר פה לאורך ימים. לשם מה הייתי צריך את זה? אבל ממילא הכול אבוד, כמו כל מעשי השטות שעשיתי. זה שבר את לבי.

כאשר התחילו להוציא את הדומן מן הרפת התגלו מתחת לגללים נחשים גדולים ומאיימים. האיכרים המפוחדים זעקו לעזרה והרגו את הנחשים במוטות ברזל. היו שם יותר משישים נחשים ענקיים – אורכם של אחדים מהם היה כאַרְשִין וחצי.²⁸¹ הנחשים הללו השפיעו אף הם לרעה על מצב רוחי.

בחורף, כשהעבודה הייתה מועטה והלילות היו ארוכים, שוב התחלתי להתגעגע לספרים, ודיכאון ועצב גדול אפפוני.

הלילות ארוכים וגם במשך היום אין הרבה מה לעשות. אפשר פשוט להשתגע. נסעתי אפוא לקוברין, מרחק שישה מילין, אל בנו של ר' יוֹשֶׁה,²⁸² כדי לשאול ממנו ספר. אני שואל ספר או שניים, ובתוך כמה ימים אני מסיים לקרוא אותם ושוב אין לי מה לעשות. ובכל זאת אלוהים לא נטש אותי וזיכה אותי בצרות חדשות.

בימי החנוכה, כאשר ישבתי בביתי, שמעתי לפתע קול חבטה עזה כמו רעם. כולנו רצנו לחלון וראינו, נדהמים ומזועזעים, כיצד מתמוטט הגג של הרפת הגדולה, שבה היו כל הפרות. אינני מבין כיצד נשארנו בחיים אחרי חזיון אימה כזה.

נחפזנו אל הרפת בלב הולם ורועד, והנה כל הבהמות בריאות ושלמות. מסתבר שכאשר שמעו הפרות שהגג קורס הן הוּנעוּ בחושיהן הטבעיים ונדחקו אל הקירות. הגג, למרבה המזל, נשבר באמצע. לא היה חסר הרבה שאנו עצמנו נמות מרוב פחד, ואכן, אשתי נפלה בשל כך למשכב.

הגג קרס בשל העומס הגדול של השלג שנערם עליו. באותה עת ירד שלג רב, ואני לא ידעתי כלל שצריך לפנותו מן הגגות…

לפרות לא גרם הגג המתמוטט נזק של ממש, אבל לי – די והותר. הפרות אינן סובלות קור. צריך היה אפוא להאכיל אותן במזון משובח, בעיקר חציר, והתצרוכת הייתה כפולה. כאילו להכעיס, האמיר אז מחיר החציר עד שישים קופיקות לפּוּד. כל האיכרים נאלצו למכור את עדריהם מחוסר יכולת להאכיל את הבקר. אפשר היה לקנות בהמות בחינם כמעט. פרה שעלתה קודם לכן בין שלושים לארבעים רובל, נמכרה באותה שנה בשמונה או בתשעה רובלים, ועגל בן כמה שבועות נמכר בשמונה גילדן.²⁸³

לפני פסח באו אלי האיכרים מן הסביבה ורצו לקנות ממני חציר. אמרתי להם, שלצערי אין לי מה למכור, רק חציר רקוב וקפוא מתחתית הערמה, שמוטל בפינת האסם. אבל החציר הפגום הזה היה טוב דיו בשבילם, והם שילמו לי עשרים וחמש קופיקות לכל פוד. מהעסקה הזאת הרווחתי מאה וחמישים רובל.

לולא הטיפשות שלי בעניין הזבל, יכולתי להיות באותה שנה אדם מאושר. מישהו אחר במקומי כבר היה אוכל את עצמו מרוב עוגמת נפש על שאיבד במו ידיו אוצר גדול כזה. אבל הסיבה למצב רוחי העגום לא הייתה אובדן הכסף שיכולתי לעשות, אלא מזלי הרע, הפרוסה המרוחה בחמאה, שמידי נופלת תמיד הפוכה.²⁸⁴ שהכול יוצא לי עקום, רע, שטותי, שאינני מתכנן כראוי, שאני נכשל בכל דבר.

לא היה לי מה לעשות, והעסקתי את מחשבותי בשאלה כיצד אצליח לעבור את החורף הארוך באפס מעשה. איש אינו מבקר בביתי, ואף אני לא מבקר איש. אולם אלוהים שוב ריחם עלי, ובטובו הגדול, כמו שאומרים, שלח אלי צרה חדשה, קשה הרבה יותר.

אשתי חלתה בטיפוס.²⁸⁵ הדבר קרה אחרי שטיגנה שומן של שמונה-עשר אווזים והמליחה כמויות גדולות של בשר. מיד אחריה חלו כל שלושת בני הקטנים.

ואם לא די בכך, התינוק הקטן נפל מעריסתו. כמקובל באותם ימים, הייתה העריסה תלויה בחבלים שהשתלשלו מן התקרה גבוה מאוד מעל הרצפה. הילד נפל ונחבל במצחו, ממש ליד העיניים, ונגרמה לו נפיחות גדולה. לתינוק, חולה הטיפוס, היו כאבי תופת.

בביתי גרו אז גם מלמד ומשרתת, אך שניהם נמלטו מן האחוזה לבתיהם מפחד הטיפוס. נשארתי לגמרי לבד. ייתכן שבאחוזה עבדו גם רועה אחד ואשתו, אבל הייתה להם די עבודה עם הפרות, ואני לא ראיתי אותם.

בכל העיירות שבסביבה לא היה רופא; היו רק חובשים בורים גמורים. רק בבֶּרֶזָה, שלושה מילין מקושלייוה, היה חובש מומחה, פלוני ששמו יעקב-יוסל, שנהגתי להיעזר בשירותיו. נסעתי אפוא להביאו, ואת החולים שלי השארתי להשגחתה של בת איכרים קטנה וטיפשה. בכיין גדול אני, ולכל אורך הדרך לבית החובש זלגו עיני דמעות מרות.

לרוע מזלי, הוא לא היה בביתו. לבי נפל עלי כאשר התברר לי שהחובש נמצא בתחנת הרכבת, אצל מנהל התחנה שאחותו נפלה למשכב. רצתי לתחנה כל עוד רוחי בי.

“יעקב-יוסל,” התחננתי בדמעות שליש, “רחם עלי ובוא כבר לקושלייוה. אשתי וילדי על ערש דווי! אנא, יעקב-יוסל, רחמנות!”

אבל יעקב-יוסל לא מש ממקומו. הוא חייב – כך אמר לי – לחכות עד שעה שתים-עשרה ולקבל את פני הרופא שאמור להגיע מהיכן שהוא. אני בוכה בקולי קולות, אבל מה יוצא לי מזה? מנהל התחנה מחזיק בו כמו באוצר.

לשווא זלגו הדמעות. טלגרפתי לרופאים בבקשה שיבואו אלי, ואף שלחתי עגלון לקוברין, כדי שיביא משם רופא ואיתו גם את יעקב-יוסל. גם חיפשתי יהודייה שתעזור לי לטפל בחולים, ובדי עמל עלה בידי למצוא עוזרת שתסכים להתלוות אלי. בכל העיירות באזור נפוצה הידיעה שבקושלייוה משתוללת מגפת הטיפוס בגלל הביצות.²⁸⁶

הושבתי את היהודייה בעגלה והלכתי לקנות כמה דברים בחנות הקטנה הסמוכה. בינתיים נרדמה האשה וחלמה, לא פחות ולא יותר, שהיא מתה בקושלייוה! היא התעוררה בבעתה ומיד ברחה לביתה. אני חוזר לעגלה – והאשה איננה! חזרתי הביתה בלי חובש ובלי עוזרת.

כשהגעתי לביתי, מצאתי את אשתי וילדי שוכבים וקודחים. התינוק, בפנים נפוחות, נאנק בייסוריו בצורה מפחידה. על השולחן החווירה פיסת נייר. מה זה? האשה כתבה צוואה שלשונה וסגנונה מאוד נשיות.²⁸⁷

העפתי מבט בנייר ורציתי לזעוק: הצילו!

בצוואתה הודיעה לי, לא פחות ולא יותר, עם מי עלי להתחתן…

הצילו!

מלבד הכנת צוואה הצליחה אשתי גם לגזוז את שערותיה. היא קראה למישהו שיעשה זאת בשבילה, כי איננה רוצה למות כחוטאת. לאשת איש אסור שתהיינה שערות…²⁸⁸

על השולחן מבהיקה הצוואה בחיוורונה, וליד מיטת אשתי מתגלגלות שערותיה השחורות והיפות… מבולבל הסתובבתי אנה ואנה והרגשתי כמי שנטרפה עליו דעתו. מוחי קדח ביאוש: מה יהיה?

ביגוני ובמצוקתי חיברתי שיר ערש עצוב ונוגה, ואותו שרתי בשעה שנדנדתי את העריסה שממנה נפל התינוק האומלל, מוכה הטיפוס והחום. עתה, כאשר אני שב ונזכר בניגון הזה, עוברת בגווי צמרמורת קרה.

וכך הייתי מנדנד את ערסל התינוק, שר את הניגון, ומפעם לפעם ניגש לחולים האחרים, שנאנחו כל אחד בפינתו.

לפנות ערב באו החובש יעקב-יוסל והרופא מפּרוז’נה, ואחרי כמה שעות הגיע גם רופא מקוברין. אולם הרופאים לא עשו דבר. מה כבר אפשר לעשות נגד טיפוס? הם שהו בבית כמה שעות, אכלו גִלְדֵי שומן ושתו תה. לְמה עוד אפשר לצפות?

שילמתי לכל אחד מהם ארבעים רובל, והם נסעו לשלום. לולא קראתי לרופא, היה לבי נוקפני. עתה, לאחר שהרופאים הגיעו, התברר שאין מה לעשות ושהם מיותרים לגמרי. הם לא השאירו אפילו מרשם של תרופות לחולים, ורק הורו לי לתת להם כמה דברים קטנים שכבר אינני זוכר מה הם.

הסמוֹבר, אני זוכר, רתח כל הזמן, ואילו אני עצמי הייתי מכרכר בלי הרף סביב החולים, מנדנד את עריסת התינוק ומזמזם את הניגון שלי. היה לי ברור, שמלבדי אין איש שיעזור לחולים. רק אני ולא אחר. עלי לאכול, לשתות ולאגור כוח, כדי שאוכל לעמוד על הרגליים ולהחזיק מעמד. אספתי אפוא את כוחותי, אכלתי ושתיתי…

חיסלתי כמה עשרות אווזים מומלחים ושתי קערות גדולות של גלדי שומן. אכלתי בלי לחשוב, כמו מכונה. אסור לי להתמוטט. אבל לישון כמו שצריך לא הצלחתי. התינוק, שבכה ויילל כל הזמן, לא אִפשר לי. כל הלילה הייתי יושב ליד מיטתו, מנדנד את העריסה ובמוחי חולפות מחשבות איומות.

לאשתי היה חום גבוה. באמצע הלילה הייתה יורדת ממיטתה, מתחננת וצועקת: “אלך אל תוך היער!” נאלצתי להחזיק בידיה כדי שלא תברח, אך היא ניסתה להשתחרר בכוח מאחיזתי ולברוח ליער. במאמץ רב הצלחתי להחזירה למיטה. ביד אחת החזקתי בה שלא תברח, ובשנייה נדנדתי את העריסה.

לא יכולתי להמשיך כך. המצב היה קשה מנשוא, זה היה איום ונורא.

שלחתי הודעה בטלגרף לקייב, אך איש לא בא משם.²⁸⁹ גם לא מקאמניץ. הרגשתי שזרקו אותי, ששכחו אותי. חשבתי בצער על סבתי, בֶּיילֶה-רַאשֶׁה. לוּ הייתה עדיין בחיים, בוודאי הייתה מגיעה לכאן במעוף. דבר לא היה עוצר בעדה, ומן הסתם גם הייתה מביאה עמה כמה ילדים שיעזרו לה וישיבו את נפשי.

פרק ארבעה-עשר: הפריץ שֶׁמֶט ובני ביתו

המצב משתפר קצת * אורחים * אבי ואחותי * סבא * סיגרים * טלטלות * חוזה עם איכרים * “אחים, בואו נלך!” * צ’רנוקובה * כלבו של הפריץ * אשתו של שמט * הבת * הבת בורחת עם אהובה * כיצד התעשר שמט * השערורייה שחוללה הבת * הבת מתחננת לשוב הביתה * מחזה קשה סמוך לגדר * סופם של שמט, משפחתו והונו

עד היום אינני מבין איך יכולתי חודש ימים לחיות בפחד מתמיד, בלי שינה, קרוב כל כך למחלות איומות ובמקום שכוח אל. השכנים המרוחקים – היחידים שהיו לי בכלל – פחדו לבוא אלי ולקיים מצוות ביקור חולים; אפילו הגויים התרחקו מן האחוזה שלי. מסתבר שאת משמעותה של מגפת הטיפוס הם בהחלט הבינו. שקט שרר בכול, ודממה קשה וכבדה, משרה פחד ואימה, אפפה את סביבותינו.

לאשתי ולילדים הוטב מעט, אבל אחר כך שוב עלה חום גופם. התינוק הקטן שבר את לבי ביבבותיו, אבל עד מהרה נפטר, ואת גופתו סילקו במהירות גדולה עוד יותר… שהחולים לא יראו ולא ידעו.

כאשר השתפר מצבם של החולים, התחלתי לקבל תשובות למברקים ששלחתי, ושוב פקדו מבקרים את ביתי, במילים אחרות, בדיוק בזמן שכבר לא נזקקתי להם כל כך. אבי, אחותי ואחִי הגיעו יחד,²⁹⁰ אבל הייתי עייף ומותש כל כך, עיני חשכו בעדי, ולכן נאלצתי להשאיר הכול להשגחתם ופשוט הלכתי לישון.

אבא שב לביתו כעבור זמן קצר, והאחרים נשארו כמה שבועות. אחריהם הגיע גם סבא לבקרני, ועד היום צר לי על שהנחלתי לו אכזבה בגלל הסיגרים שקניתי לו.

סבא עישן סיגרים של ‘מילֶרס’.²⁹¹ חפיסה של עשרה סיגרים כאלה עלתה אז עשר קופיקות. באותם ימים היו סיגרים אלה מן היקרים ביותר, סיגרים שרק גבירים עישנו. מן הסתם היו טובים יותר מן הסיגרים שמוכרים היום, שכן עלי הטבק עלו אז רק שמונים רובל לפּוּד, ואילו עתה מחירם כארבע מאות רובל. גם מס האקציז היה אז נמוך יותר.²⁹²

החנווני שלי שכנע אותי לקנות מאה סיגרים במחיר רובל אחד. הם שופרא דשופרא – אמר לי – טובים הרבה יותר מ’מילֶרס'. התרשמתי מדבריו וקניתי את הסיגרים. אבל סבא פשוט הסב את ראשו במיאוס אחרי שטעם מן הסיגר הראשון.

הצטערתי על כך צער עמוק. סבא מבקר אצלי זו הפעם הראשונה מאז שהתחתנתי ואני קונה לו סיגרים גרועים…

לבסוף עזבו כל האורחים, ושוב נשארתי לבדי עם אותו שקט, עם אותה דממה מוכרת משכבר. אבל עכשיו כבר לא היה לי אכפת כל כך. אדרבה! השקט נעם לי, שכן יותר מכול רציתי לנוח, להירגע. הייתי עולה על מיטתי בין שבע לשמונה בערב ומתעורר בין שמונה לתשע בבוקר. זו הייתה שינה שטעמה כגן עדן, רצופה ובלי הפסקות. ואף על פי כן עדיין לא חזרו אלי כוחותי במלואם.

כעבור כמה שבועות כבר התחילה העבודה בשדה. אם אתה שוכר אחוזה – איזו ברירה יש לך? צריך לקנות את כל סוגי הזרעים ולהכין את הקרקע לזריעה, צריך לחרוש ולשׂדד ואחר כך לדשן. ההוצאות על כך רוששו אותי. היה צריך להשתמש במאה עגלות עמוסות זבל, ולא נשאר לי כסף לזריעת התבואה.

ההוצאות הכרוכות במחלה ובבית החולים הפרטי שהפעלתי בביתי הגיעו לחמש מאות או לשש מאות רובל. מעולם לא ניסיתי לרמות או לגלגל כספים, כפי שיהודים אחרים עושים בצר להם, ואפילו הלוואה²⁹³ לא ידעתי כיצד לבקש. והנה אני צריך לקנות שיבולת שועל ושעורים, אפונים ותפוחי אדמה, ואין לי כסף…

על אלף המכות שהוכיתי בקושלייוה נוספה עתה עוד מכה. בסוף החורף התחילו הפרות להמליט עגלים, אבל בשל יוקר החציר היה מחיר הפרות זול מאוד ולעגלים לא היו קונים. מי צריך עגלים בימים שכאלה? ועכשיו, לך ומסור אותם בחצי חינם… נאלצתי אפוא לשחוט את כל העגלים, וגרוע מזה: לאכול אותם בעצמי. אוי ואבוי לסעודה הזאת.

החורף עבר לאט-לאט, נמשך לו בכבדות ובעצלתיים, כמו בחוסר רצון, כאילו ביקש להילחם על חייו. אבל לאביב יש כוח משלו; לאחר שחלף החורף כבר אפשר היה סוף-סוף לנשום לרווחה, כמו יקיצה מחלום בלהות.

אחרי פסח חתמתי על חוזה מחודש עם כל איכרי הכפר, בדיוק כמו בשנה שעברה,²⁹⁴ ורק את שטח המרעה הגדול, ממש סמוך לכפר, לא הסכמתי להשכיר באותו מחיר. במקום מאה הרובלים שקיבלתי אשתקד, רציתי עכשיו מאה ועשרים. לא הצלחנו להגיע לעמק השווה.

מישהו טרח לספר לי, שהאיכרים רועים בכל לילה את סוסיהם באחו שלי ומחסלים את כל החציר. פעם, בחצות הלילה, יצאתי לבדוק אם אמנם כך הדבר. הייתי חייב לעמוד על המשמר, שכן הנזק עלול להיות גדול מאוד.

כשהגעתי למקום, פגשתי שם את כל איכרי הכפר עם סוסיהם, שזללו את החציר במלוא המרץ. כאשר ראה אותי תיאודור – הגוי הרע, שכבר כתבתי עליו – צעק אל תוך הלילה: “אחים, בואו נלך!” האיכרים זינקו על סוסיהם והסתלקו במהירות, ואילו אני נשארתי על עומדי כמי שספג מלקות. אבל למחרת בבוקר נסעתי לפּרוז’נה, כחמישה מיל מקושלייוה, והגשתי בבית משפט השלום תביעה נגד כל תושבי הכפר, עשרים ושבעה בעלי בתים.

כל האיכרים קיבלו מיד זימון למשפט בפרוז’נה, ולמחרת בבוקר כבר באו אלי כדי לשאת ולתת עמי על מחיר המרעה. לאחר התמקחות ארוכה הסכימו לתת לי מאה ועשרה רובל ועשרים ושבעה קוצרים. אינני יודע מאין קיבלתי את אומץ הלב, מי נטל ממני את הפחד והאימה מהמון גויים זועפים וזרים. אחר כך היו שהעירו לי, ש’משחק' כזה עלול להיות מסוכן. אדם כמו תיאודור יכול בִּן-רגע ומתוך דחף של שנאה פשוט להרוג בו במקום. צריך להיזהר!

עבודות הקיץ בשנה זו השתפרו מאוד והכול התארגן בצורה מסודרת הרבה יותר מאשר בשנה שעברה. אבל תחושת הסיפוק שמילאה אותי הייתה רגעית. שוב התחלתי לחוש געגועים להשכלה ולספרים, שוב חשתי חמלה על עלומי, האובדים וכלים בין גויים.

ומה יצא לי אם אצליח להתפרנס בכבוד בישימון הזה? מה יקרה אז? אחיה כאדם נבער וגס, והילדים אף הם יהיו כאלה ויחיו כאיכרים גולמניים. בחשאי כבר גמלה בי ההחלטה: מוטב להיות עני בעיר מלהיות גביר במדבר, בין זאבים.

כאילו להכעיס, בקיץ הזה התנהל הכול כשורה, ועלי להודות שהדבר גרם לי עוגמת נפש רבה… כל כך גדול היה הצער, עד שאפילו חשתי חרטה שלא נשארתי בוורשה כמלמד. שוו בנפשכם, כרך גדול!

כל הזמן חשבתי רק על זה. חדלתי לדאוג לעתידה ולטובתה של קושלייוה. המקום הזה יצא לי לגמרי מן הראש. אכן, צריך להסתלק מכאן כמה שיותר מהר.

אל ביתו של האציל שמט בצֶ’רְנוֹקוֹבה נסעתי ארבע פעמים בשנה, כדי למסור את התשלום בעד שכירות האחוזה. ארמונו של הפריץ נראה פשוט בחיצוניותו, אך בתוכו פנימה היה מפואר מאוד ויפה. סמוך לארמון רבץ כלב זועף במיוחד, וכאשר היה מישהו צריך להגיע אל הפריץ, היה עליו ללכת ראשית כול אל הסוכן היהודי, והלה היה שולח אחד מילדיו ללוות את האורח עד דלת חדרו של שמט. כולם פחדו מאוד מן הכלב הזה.²⁹⁵

פעם באתי אל הפריץ, וכרגיל נכנסתי תחילה לסוכן כדי שמישהו ילווה אותי, אבל איש לא היה בבית. היות שרציתי לסיים את ענייני בהקדם, ניסיתי ללכת לבדי ולא נתתי את דעתי על הכלב. כשהתקרבתי לארמון זינק עלי הכלב מאחת הפינות ובפיו הגדול ניסה לנשוך את ידי. החלונות הנמוכים של הארמון היו פתוחים לרווחה. קפצתי אפוא דרך החלון ונפלתי ישר על השולחן.

לקול צעקותי באה אשתו של הפריץ. היא הייתה צעירה, יפה ומלאת חיים, וזריזותי מצאה חן בעיניה: להצליח ולשחרר את ידי מתוך הפה של הכלב, היה זה מעשה נס וגם מעשה גבורה. מיד הורתה להגיש לי תה ומיני תקרובת ושוחחה עמי שעה ארוכה. מאז נהגה אשתו של שמט לבוא לאחוזה שלי כל אימת שנסעה לטייל. היא נטתה לי ‘חסד’²⁹⁶ מיוחד.

לאשה צעירה זו הייתה בת יפה, שנראתה יותר כאחותה מאשר כבתה.

כמו שקרה באותם ימים לרוב הפריצים, גם אחריתו של שמט הייתה מרה, ותחילת סופו ראשיתה בבתו.

אף כי הבת הייתה צעירה לימים, כבר היו לה מחזרים נלהבים שביקשו את ידה. באותה העת החל לבקר אותה אציל צעיר ממחוז סלונים. אמנם הוא לא היה עשיר אלא הולל ותאב חיים, אך בכל זאת גם עשה כסף פה ושם: היו לו עסקי קבלנות בפטרבורג.

עוד כשהייתה בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה נהג להביא לה מפטרבורג צעצועים יקרי ערך. הצעצועים הללו עלו כסף רב, ובאמצעותם הצליח אט-אט לקנות את לבה. כשהייתה הנערה בת חמש-עשרה נחשבה ליפהפייה בלתי רגילה, ואצילים מיוחסים ביקשו לשאתה לאשה. אבל ליזַנסקי, האציל הצעיר, כבר כבש את לבה בילדותה בצעצועים הנפלאים והיקרים שהביא לה. עתה, משגדלה, הביא לה מתנה חדשה – ארבעה סוסים קטנים, שמחירם ששת אלפים רובל, ומרכבה קטנה שרתמתה עשויה כסף וזהב. העלמה, שאהבה מאוד סוסים, הייתה מוקסמת מן הסוסונים ומהמרכבה.

שמט הזקן לא רצה שצעיר כזה יהיה חתנו. הוא חיפש ייחוס, אוצרות זהב וכבוד. אבל המתנה האחרונה מצאה חן בעיני הבחורה הצעירה, ושניהם החליטו לברוח… להתגנב ולהימלט. מה שיהיה אחר כך, כבר לא חשוב. זו תהיה עובדה מוגמרת ואיש לא יפריד עוד ביניהם.

ואמנם, באחד מימי שישי בא ליזנסקי לבקר את שמט והשתהה עד שעה מאוחרת. באותו ערב קיבל כל אחד מן המשרתים מאה רובל דמי שתיקה. אסור לאיש לדעת שהוא מתכוון לברוח עם העלמה הצעירה. ואכן, כך היה.

בשעה שתיים בלילה, כאשר כולם ישנו, כבר עמדה מרכבתו מוכנה ליד שער צדדי. הם התגנבו החוצה ונסעו לסלונים. הנערה השאירה מכתב להוריה ובו הזמינה אותם לבוא למחרת לסלונים, בשעה עשר בבוקר, ישר אל טקס נישואיה.

הזקן התעורר כהרגלו בשעה מוקדמת ושתה את כוס התה שלו. בשעה עשר התעוררה אשתו. כשהשעה כבר הייתה מאוחרת והילדה עדיין לא יצאה מחדר השינה שלה, החלו ההורים לדאוג, ואז מצאו על השולחן את המכתב.

הפריצה פרצה בבכי והתעלפה. לא די שליזנסקי אינו מתאים להיות חתנם, אלא שהוא גם שקוע בחובות מעל הראש, כמו שקרה לבני אצולה צעירים רבים. זה היה עלבון נורא. כאילו ספגו סטירה מצלצלת.

שמט הזקן, שהיה פריץ גלוי לב בסגנון הישן, נהג לספר כיצד צבר את הונו. הוא השכיר את הצמיתים שלו בוורשה ובמקומות אחרים תמורת שמונה רובלים לחודש, ואת הכסף שלשל לקופתו. כשהשכיר כמה איכרים, לבניית המצודה בוורשה²⁹⁷ לדוגמה, היה מוסיף איכר-משגיח שתפקידו להלקות את האיכרים שמתעצלים בעבודתם.

“בשביל מי צברתי את כל הכסף?” קונן, “בשביל הילדה… בשביל הילדה.”

וכמו שהיה מקובל אז, שלח מכתב לליזנסקי ובו כתב שאינו רואה עוד את עצמו אב לבתו ושאת רכושו יירשו ילדי אחִיו. הבת לא תקבל אפילו פרוטה שחוקה…

התפתחות זו לא הייתה לטעמו של ליזנסקי. לא היה לו כסף. הוא כבר לווה סכומים גבוהים מן היהודים שבסביבה, בהדגישו באוזניהם כי הוא נשוי לבתו היחידה של שמט הישיש והעשיר. הכסף כולו – כך אמר – ייפול לידיה של הבת. מובן מאליו שהיהודים הלוו לו ככל שיכלו, אבל כשנתפרסם מכתבו של שמט בכל הסביבה, נפסקו ההלוואות וליזנסקי נשאר חסר כול.

לבסוף כתבה הבת מכתב לאביה, ובנעימה מיואשת ביקשה את סליחתו. לאמה כתבה הבת מכתב מיוחד. היטב ידעה שכאשר תקרא האם את מכתבה היא תבכה מרה, תתעלם מדעתו של הזקן העקשן, תיסע אליה ותתפייס. הרי אמא אמורה להיות ותרנית מטבעה.

אבל הבת טעתה. האב לא רצה לשמוע עליה, וגם לבה של האם לא התרכך.

למען האמת, לאֵם לא היה איכפת כלל שבתה נשואה לקבצן. היא הצטערה רק על שנמנעו ממנה העונג הגדול, הזוהר, הראוותנות, שהיו יכולים להיות מנת חלקה לו נישאה בתהּ לאיזה רוזן. אז הייתה הופכת את העולם! הן היו יכולות לנסוע יחדיו לכל הערים הגדולות באירופה – ורשה, ברלין, פריז, לונדון, וינה – כדי לתפור לבת בגדים מתאימים, ואגב כך הייתה מבלה שנה שלמה בחוץ לארץ, קונה גם לעצמה בגדים יקרים ומפלרטטת עם הבחורים הצעירים הסובבים את בתה.

מכתבה של הבת לא שינה אפוא מאומה. הם התעלמו ממנו לחלוטין.

אבל כאשר החלה הבת לחוש את המחסור בכסף, כאשר פשוט לא היה לה ממה לחיות ובעיני רוחה כבר ראתה את חיי הדלות האיומים הצפויים לה, שלחה מכתב שני. היא כתבה שכאשר תבוא הביתה תזחל על ארבע מן השער ועד פתח הבית ותנשק את רגלי אבא ואמא. הם מוכרחים לסלוח לה על חטאה הגדול.

כשקיבל שמט את המכתב, הורה למשרתיו, במלוא החומרה, שאם תבוא הבת לאחוזה, אסור להם בשום אופן לפתוח לה את השער. הוא גם הודיע לבתו שאינו מכיר בה עוד, ושאם תבוא הביתה, לא יניחו לה להיכנס פנימה.

הבת הצעירה, שמעולם לא ידעה מחסור מהו, לא יכלה לשאת עוד את חיי הבדידות והדחקות. היא נסעה הביתה והייתה בטוחה שאביה בכל זאת יסלח לה.

כשהגיעה לאחוזה, סירב המשרת לפתוח לפניה את השער. היא התחננה בדמעות וביקשה מן המשרת הזקן שירחם עליה וייתן לה להיכנס. הרי הוא גידל אותה, נשא אותה על כפיו כאשר הייתה תינוקת ותמיד התייחס אליה בדרך ארץ. הוא בכה יחד איתה, אבל להיכנס לא הרשה לה. ניתנה לו הוראה מפורשת: לא!

ובכל זאת שלח המשרת מישהו שיודיע לשמט שבתו ממררת בבכי ומתחננת שייתנו לה להיכנס. בתשובה ענה שמט, שאם יכניס המשרת את הגברת פנימה, הוא ישבור לו את הראש במקל.

היא הבינה שישועתה לא תצמח מן המשרתים, וביאושה החליטה לטפס מעל הגדר.

בבגדיה הארוכים החלה לטפס על הגדר הגבוהה. היא נפלה כמה פעמים, אבל הדבר רק העצים את יאושה, שנמסך בה כארס. היא נאחזה בגדר בכל כוחותיה, בגדיה נקרעו, ידיה ורגליה נפצעו מן המסמרים שהיו נעוצים בגדר, ולבסוף הגיעה למעלה. אבל זו הייתה רק מחצית הדרך. עכשיו היה עליה לרדת למטה, ולכך כבר לא היה לה כוח. היא הייתה שבורה ורצוצה. זה היה מחזה נורא, שרק פריץ קמצן ופראי יכול לעמוד בו.

וכשלא יכלה עוד לרדת, השליכה את עצמה לקרקע…

האיכרים, שבאו לראות את הגברת המטפסת על הגדר פצועה עד זוב דם, הושיטו את ידיהם כדי לתפוס אותה. לולא חושיהם הטבעיים, מן הסתם הייתה מתה.

היא נחבלה עד מאוד, ומרוב פחד איבדה את ההכרה. בעקבות המהומה שפרצה, חשה האם בבהילות למקום. השיבו את נפשה של הבת, הכניסוה לבית פנימה והשכיבוה במיטה. כך עשו גם לאם, שהייתה המומה לגמרי.

ואילו שמט ישב לו, הסיגר בפיו, ולא מש ממקומו. הוא אמר, שאפילו תמות הבת, הוא ללוויה לא ילך. הוא היה רוצה שתמות.

כשהוטב מצבן של הבת והאם, החליטו להיכנס אל האב ולפייסו. הן באו יחד, והבת נפלה לרגלי אביה ביללה נוראה. היא בכתה ובכתה בלי הפוגה, ואילו הוא הוסיף לשבת במקומו ועישן את הסיגר.

אבל אז החלה גם האם לבכות. היא אמרה לשמט, שאם לא יתפייס עם בתו, גם היא תעזוב אותו. שיישאר לבד. עם גזלן כמותו אינה רוצה לחיות. היא שטחה את טענותיה באריכות, עד שלבסוף נעתר שמט לבקשתה, סייע לבתו לקום מן הרצפה והשלום הושב על כנו.

לאחר זמן מה נסעה האם עם בתה לוורשה, ודבר ראשון קנתה לה שם בגדים בעשרת אלפים רובל. אבל בעלה לא הורשה להיכנס לשטח האחוזה – לכך לא הסכים שמט בשום אופן – והבת הייתה נוסעת אליו לסלונים מפעם לפעם.

כעבור כמה שנים מת שמט. האם יצאה מדעתה וכעבור זמן קצר נפטרה גם היא. כל רכושו הרב של שמט נשאר בידי בתו, וכמקובל באותם ימים, בעלה הצליח לבזבז אותו בתוך תקופה קצרה. סופם של השניים היה מן הסתם רע ומר. אמנם סופם אינו ידוע לי, אך אני משער שכך היה, ואני סמוך ובטוח שאינני טועה.

פרק חמישה-עשר: איך צריך ללמוד

ה’גוברנטור' מסֶלְץ * מלמד * נותנים לי מלמד ‘מעולה’ * הוא אינו יודע ללמוד * אַנְטוֹפּוֹל * המלמד השני * הראשון אינו ממהר לעזוב * הבחינה * שְׁלוֹיְמֶ’לֶה * ניגון הגמרא משמח אותי * אני מתחיל ללמוד * פחד מן ה’תוספות' * על לימוד בכלל * מנהל החשבונות * איך צריך ללמוד * חיבתי לשלוימ’לה * הרב ממַלְץ' * קיץ בשדות * שלוימ’לה הולך ומתחזק * סתיו * שלוימ’לה עוזב * געגועי אל שלוימ’לה

השנה השנייה הייתה דווקא ברוכת גשמים ושוב צמח חציר לרוב. בחורף הזה כבר לא לקחתי בהמות להאכילן, כמו שעשיתי בשנה הקודמת. אבל היות שהמזל מעולם לא שיחק לי, מכרתי באותה שנה פּוּד חציר בעשר קופיקות בלבד, ורווח גדול לא היה לי.²⁹⁸

בחול המועד סוכות נסעתי לסֶלְץ,²⁹⁹ אל ה’גוּבֶּרְנָטוֹר'. אל תיבהלו, הוא לא היה מושל אמיתי, אלא יהודי פשוט, שנקרא כך על שום חוכמתו, תקיפותו וסגנון חייו האמיד.³⁰⁰ באתי אליו כדי שיציע לי, כמו שאומרים בליטא,³⁰¹ מלמד טוב, המיטיב לדעת תנ"ך ודקדוק.³⁰² רציתי שבָּנַי יתחילו את לימודיהם ברמה נאותה, כפי שצריך.

ה’גוברנטור' שלח את חתנו אל בית המדרש כדי לחפש יחד איתי מלמד מתאים. באנו לבית המדרש בשעת תפילת מנחה. כנהוג בעיירה קטנה, שלא רגילים לראות בה אורח, ובייחוד אחד שבא עם חתנו של ה’גוברנטור', קמו כולם בנימוס רב, סקרו אותנו מכל הצדדים וכרו את פיותיהם ואוזניהם לשמוע מה רצונו של האורח.

אף אני התבוננתי בסובבים, בצעירים הנאים שעיניהם נוצצות, שניכר היה בהם כי הם שקועים בלימוד, כבשנים קדמוניות. סיפרתי להם שאני זקוק למלמד שיודע תנ"ך ודקדוק. בין הנוכחים היה דיין זקן, והוא אמר כי הוא מכיר מלמד בדיוק כמו שאני רוצה.

“הנה,” הצביע הדיין על אחד האנשים, “הצעיר הזה יכול להיות מלמד אצלך. הוא אברך הגון, הגון מאוד… קח אותו, כדאי לך.”

התבוננתי באיש הצעיר, ובמבט ראשון הוא לא מצא חן בעיני: גבוה מדי, רחב גרם, ידיים גדולות ועבות – הוא נראה ממש כמו עגלון.

אבל היות שאמרתי במפורש כי אני מחפש מלמד למדן ומשכיל הבקי בתנ"ך ובדקדוק, מן הסתם אם המליץ עליו הדיין, הוא בסדר.

שוחחתי בקצרה עם הבחור וסיכמנו על שכר של ארבעים רובל ל’זמן‘, כולל הכול.³⁰³ הזמנתי את הדיין והמלמד לבוא איתי אל ה’גוברנטור’ ולשתות לכבוד העסקה שסגרנו. בבית המרזח של ה’גוברנטור' הזמנתי שנאפּס משובח ומיני מאפה והענקתי לדיין שלושה רובלים דמי תיווך. הדיין אמר שאינו רוצה כסף, אבל יש לו פרה, ועל כן הוא מבקש, שמיד אחרי סוכות, כאשר אשלח עגלה להביא את המלמד, כפי שסוכם, אמלא אותה חציר בשביל הפרה שלו. “פרה צריכה לאכול,” אמר בחיוך.

הבטחתי לו שאעשה כן, אף על פי שזה כבר יעלה לי חמישה רובלים. הרי הוא יהודי, דיין מכובד, אדרבה, שיהיה לו לבריאות.

אחרי סוכות העמסתי חציר על העגלה ושלחתי אותה לסלץ בצירוף מכתב שמוען ל’גוברנטור‘, לפיו על המלמד להגיע לקושלייוה בעגלה זו. המלמד בא בלא השתהות, ובערב, כאשר נכנסתי לחדר, כבר הייתה לי הזכות לצפות ב’הצגת הבכורה’. הוא לימד את הילדים שלי.

אבל למראה ההצגה הזאת חשכו עיני. ה’מלמד' פשוט לא ידע חומש. הוא החזיק בידיו כרך גדול של חומש עם ‘עבֿרי-טײַטש’ ולימד מתוכו…³⁰⁴

רציתי לוודא שאכן כך הוא הדבר. התקרבתי ועמדתי ליד השולחן והקשבתי כיצד הוא מלמד את פרשת נח לבני. כאשר ראה אותי עומד שם, התבלבל המלמד לגמרי. הוא עפעף במבטו אל ה’עבֿרי-טײַטש', מלמל דבר מה בשפתיו והעביר עמוד. בשגגה הפך המלמד שני עמודים, אבל הוסיף ללמד ולא השגיח כלל שהתוכן השתנה. זה ציער אותי עד מאוד.

החלטתי לבחון אותו. דפדפתי בחומש והגעתי לבראשית, פרק ב, פסוק ה. ביקשתי ממנו שיסביר לי את פירושו. הפסוק מתחיל כך: “ואדם אַיִן לַעֲבֹד את האדמה.”³⁰⁵ והוא מתרגם לי כך: “אדם – בן-אדם, אַיִן – עַיִן”, וכך הלאה…³⁰⁶

“אהה,” אני מתאפק בקושי מלצחוק, “אתה מן האנשים האלה!”

עלה בדעתי לשאול אותו משהו מפרק יד, שבו מסופר על אברהם שניצח את חמשת המלכים שנלחמו בסדום. מלך סדום ומלכי-צדק מלך שלם יצאו לקראת אברהם, ומלכי-צדק בירך את אברהם במילים האלה: “ברוך אברם לאל עליון.”³⁰⁷

שאלתי את המלמד: “מי היה אותו ברוך? ידידו הטוב של אברהם או ידידו של לוט?”

הוא לא ידע להשיב. הביט בשולחן בעיניים מושפלות ובקושי סינן בין שיניו: “אחד מידידיו הטובים של אברהם…”

נו, סגרתי את החומש. מה יכולתי לומר לו?!

התרגזתי מאוד על הדיין, שתקע ‘יישובניק גס’ כמוני עם מלמד עם הארץ שכזה. אכן, דיין הגון, אין מה לדבר.

החלטתי לנסוע לאַנְטוֹפּוֹל, עיירה שנודעה בלמדניה ובעשיריה.³⁰⁸ הגעתי לשם לפנות ערב, וכנהוג, נכנסתי לבית המדרש שבו ישבו בחורים צעירים ולמדו. סיפרתי להם לשם מה באתי ועל הצרה שבאה עלי עם אותו מלמד שאינו יודע את פירוש המילים. כולם צחקו בלבביות.

ליד השולחן ראיתי צעיר נשען בידו על גמרא פתוחה, שעליה מונחת מטפחת – סגולה לכך שהשדים לא יתחילו בינתיים ללמוד מן הגמרא הפתוחה.³⁰⁹ כשסיימתי לדבר עם הנאספים ביקש ממני הבחור הצעיר לסור עמו לעזרת הנשים. יש לו סוד כמוס לספר לי. וכך, בארבע עיניים, סיפר לי שהוא יליד קאמניץ. שמו שלמה, הוא חתנו של הדיין מבריסק³¹⁰ ויצא לו שם של עילוי.

ובכן, הנה הסוד: הוא בן יחיד ועליו להתייצב לגיוס, אבל הוא פוחד שמא תחול הפעם חובת הגיוס גם על בעלי פְּטוֹר.³¹¹ בינתיים הוא מסתתר פה, באנטופול, לומד עם צעיר עשיר ומקבל שבעה זהובים לשבוע עם ‘שבתות’.³¹² הציעו לו לשמש מלמד אצל יישובניק עשיר, שהבטיח לו שמונים רובל ל’זמן', כולל הכול, אבל הוא לא רוצה לגור אצל יישובניק בכפר. אך היות שמשפחתי מוכרת לו, הוא ישמח לבוא ולהתגורר אצלי. מה עוד שבכפר בטוח יותר.

“אבל אני חייב לשאול אותך משהו,” פנה אלי בפנים מרצינות, “יש לך ש”ס בבית?"

“יש לי,” עניתי.

“שקט אצלכם?”

“שקט.”

“אם כך,” אמר בעליצות ופניו האירו, “אסע אליך בעונג רב.”

ארשת פניו הייתה חביבה מאוד, ומכל גינוניו היה ברור שהוא למדן הגון. הייתי מאושר. ראשית, יש לי מלמד טוב; שנית, עכשיו יהיה לי עם מי לבלות בישימון הגדול של קושלייוה את ערבי החורף הארוכים והקשים. הושטתי לו את ידי, סיכמנו וחזרנו אל בית המדרש.

בבית המדרש כבר התפללו מנחה. חוט של עצב נמשך על הניגון ועל המילים, ומבלי משים עלו בזיכרוני שנות ילדותי הטובות, המתוקות ונטולות הדאגה.

אחרי תפילת מעריב חזרתי לאכסניה. שלמה חיכה שם עם חפציו ועם כמה צעירים שליוו אותו – נראה שכבר אצה לו הדרך. רתמתי את הסוס, נכנסתי לכרכרה ונטלתי בידי את המושכות. המושכות מצאו חן בעיני המלמד שלי. הוא הוציאן מידי והתחיל להנהיג את הסוס בעצמו. ניכר היה שהדבר הסב לו הנאה עצומה. הוא התרגש כמו ילד. הייתה זו הפעם הראשונה שהחזיק מושכות בידיו…

הצעירים ליוו אותנו מרחק רב ומן הסתם קינאו בנו. הם התקנאו בעצם הנסיעה, בשינוי המקום, הדברים הממתיקים כל כך את עולמם של צעירים.

לקושלייוה הגענו בשעת לילה מאוחרת. ה’מלמד' הראשון עדיין היה שם, והיה עלי להכין אותו לקראת ההתפתחויות החדשות. זה לא יהיה קל.

בינתיים השכבתי את שלוֹיְמֶ’לה במיטה – טיפלתי בו כמו בבן יחיד – ואחר כך כתבתי מכתב ל’גוברנטור' והבעתי בו בגלוי את כעסי על המתנה הנאה ששלח לי. איזה שברון לב נגרם לי! איך עושים דבר כזה? הרי זה ממש פשע. סיימתי לכתוב והלכתי גם אני לישון, במחשבה שלמחרת אשים קץ לדבר. השכם בבוקר הוריתי לרתום סוס ולהחזיר את המתנה ל’גוברנטור' בסלץ, יחד עם המכתב.

אבל ה’מלמד' לא רצה לנסוע, ובדמעות בעיניו התחנן שארשה לו ‘ללמוד’ עם ילדי.

“איך אוכל לחזור לשם?” התגונן.

“איך תוכל להישאר כאן?” עניתי.

דיבורים פה, דיבורים שם – כאילו לא היו דברים מעולם. לא היה אפשר לסכם איתו דבר.

כשנוכחתי שאין עצה ואין תבונה כנגדו, הצעתי שייסע עם מכתבי אל הרב של מַלְץ',³¹³ וכל מה שיפסוק הרב אקיים.

השוטה הסכים לכך. הוא היה בטוח שאינני נוהג כהלכה. כתבתי אפוא מכתב קצר לרבה של מלץ' ותיארתי את סיפור המעשה, והוא נסע לשם בלב מלא תקוות.

לרבנים באותם ימים היה הרבה זמן פנוי. הרב של מלץ' בחן קודם כול את העברית שלי (המכתב היה כתוב בלשון הקודש), ולאחר שזו הניחה את דעתו – אפילו יותר מן הרגיל – ניגש לגופו של דבר.

אחרי ששקל את הדברים באריכות, פסק הרב שתיערך למלמד בחינה פומבית בבית הכנסת, כדי לראות אם הוא יודע חומש אם לאו. המלמד הסכים לכך. בעיירה קטנה אין שום סודות ומכתבי התפרסם בכל מקום. לקראת הבחינה התאספו כל יהודי העיירה.

המלמד הטיפש הלך לבית הכנסת כדי להיבחן, ולא עלה כלל על דעתו שצפוי לו כישלון וביזיון. אבל לבחינה עצמה לא הצליח להגיע, שכן כבר ההתחלה הייתה רעה ומרה. בדרכו אל בית הכנסת זרקו עליו בריוני העיירה בוץ וצעקו: “המלמד מקושלייוה! המלמד מקושלייוה!”

וכשזו ההתחלה כבר ברור מה יהיה הסוף. מי ילך עכשיו לבחון אותו?

הוא חזר אל הרב כדי שייתן לו מכתב אלי. היה ברור לגמרי שלבחור הזה אין שום בושה. האיש הצעיר חזר אלי עם המכתב, והרב כתב בו, כי ברור שלפי הדין כל מה שהוא צריך לקבל ממך זה מכות. אסור לעם הארץ ללמד חומש לילדים. אבל אם בכל זאת אתה רוצה לשלם לו, תן כפי הבנתך. מילא, הענקתי לבחור עשרה רובלים ובכך שמתי קץ לסיפור המגוחך.

הקומדיה הזאת חדלה להסב לי כאב לב. הרי בסופו של דבר קיבלתי את שלוימ’לה, הצעיר החביב והלמדן, שפשוט החיה את נפשי בשממה הזאת.

העמדתי לרשותו חדר רחב ידיים, שבו ילמד ויישן. ביום ובלילה השתפך קולו ברחבי הבית וניגונו המיס את לבבנו בדרך מופלאה. אני זוכר עד כמה התקנאתי בו. וכי דבר של מה בכך הוא עונג שכזה?! הכישרון ללמוד ועמו הרצון ללמוד.

גם הוא היה מרוצה מאוד. הוא זכה לחדר שקט ומרווח, ליחס טוב ולאוכל לרוב. אוכל היה עניין גדול בשבילו, קודם לכן אכל מעט כל כך!

מלבד ההנאה שהסב לי בלימודיו בשומעי בבית את ניגון הגמרא המתוק, הוא גם הזכיר לי לא אחת את שנות בחרותי הטובות והעליזות, כאשר למדתי גם אני יומם ולילה, ‘אספתי מטבעות זהב’ ובניתי ארמונות בעולם הבא.³¹⁴

איפה כל זה עכשיו?

הכול היה אז טוב ומתוק כל כך, שלעתים הייתי בוכה מן המתיקות ומן החמימות שבאמונה. היה לי אלוהים גדול ונורא, עולם הבא נהדר ומטרה לחיות למענה. אוכל להיות רב, אוכל להיות צדיק, אעבוד את אלוהים יומם ולילה. כל הדרכים היו פתוחות לפני, ברורות ומאירות. לא נותר לי אלא לגדול. כן, רק לגדול.

ושוב: איפה כל זה עכשיו?

עכשיו אני יהודי מבוגר. אבא שיש לו דאגות לרוב, עם עול פרנסה, עם קושלייוה, והנה שוב עלי לדוש את התבואה, לאחסנה בממגורות ולהתעסק כל היום עם גויים, עם גויים, עם גויים…

אבל שלוימ’לה העיר בי את החשק ללמוד, לשוב מחדש אל אותן שנות נעורים יקרות. גמלה בלבי ההחלטה לסיים מהר את כל העבודות המוטלות עלי, לפנות לעצמי זמן חופשי ולנסות שוב להתקרב אל הגמרא.

אחרי שנפלה ההכרעה שכרתי מיד עוד פועלים לדיש, שילמתי להם סכום גבוה יותר וזירזתי את העבודה. לא היה זה מעשה נבון במיוחד מבחינתו של שוכר אחוזה… אבל אני רציתי ללמוד.

שלוימ’לה אף הוא לא פסק מלהוכיח אותי על שאינני לומד כלל. עדיין לא היה לו מושג מה פירוש הדבר לשאת בעול, מה פירושה של דאגה לפרנסה.

“איך זה יכול להיות,” השתומם, “הרי אתה יודע ללמוד. בקאמניץ היה לך שֵׁם טוב. אבל אף פעם לא ראיתי אותך יושב ולומד דף גמרא.”

לך תסביר לו, ששוכר אחוזה אינו מתעניין כלל בדברים כאלה. חשוב לו יותר לקבל מחיר טוב לתבואה שלו, להוזיל את שכרם היומי של הפועלים, לטפל בגללי הבהמות לשם זיבול האדמה וכיוצא באלה.

הייתה לי עוד בעיה: היכן אלמד? ללמוד לבדי בחדר – משעמם מדי. ללמוד יחד איתו – מפחיד מדי.

עברו שמונה או תשע שנים מאז לקחתי בידי גמרא, ואם אשב ללמוד איתו בחדר אחד, צפוי לי ביזיון גדול. מי יודע? בוודאי כבר שכחתי הכול. הבעיה הזאת טרדה לא מעט את מנוחתי.

החלטתי אפוא להשיג גמרא קטנה ולבחון את עצמי בחשאי בחדרי. אקח בדיוק אותה מסכת שהוא לומד, אראה איך אני מצליח ואתן לעצמי ציון.

שלוימ’לה למד שש-עשרה שעות ביממה. הוא למד בהיגיון ובפשטות, בלי ‘תוספות’ ובלי פלפולים.³¹⁵ הוא התקדם מדף לדף, כמו קצין טוב בשדה הקרב, ובתוך כמה שבועות סיים את המסכתות נדרים, נזיר, סוטה וגיטין והגיע עד קידושין.³¹⁶

השגתי את מבוקשי – גמרא קטנה. התגנבתי חרש לחדרי ובפחד גדול ניגשתי לבחינה. עברתי בזהירות על הדף הראשון, על הדף השני – בחיי! זה הולך… מעודד, התקדמתי במהירות הלאה, וככל שהתקדמתי יותר, כך השתפרתי. ביטחוני גדל והלך, עד שהתרתי לעצמי לסטות מן הדרך הקלה ולחדור אל תוך התוספות הקשות.

בעבר אהבתי מאוד את התוספות הללו, אף על פי שאין הן מצטיינות בפשטות גדולה או בבהירות. כמו צללים מסתתרים בתוכם סודותיה העמוקים של הגמרא. אבל כמה נעים לפענח סודות אלה, לחשפם, להבהירם ולהתירם כמו שמתירים פקעת גדולה וסבוכה.

“נו,” חשבתי ביני לביני, “בתוספות תיעצר, כנראה, העגלה הקטנה שלי.”

אבל כמה מופתע הייתי כשנוכחתי שהעגלה מוסיפה לדהור על פני התוספות הפתלתלות, בקלות ובנוחיות, כאילו החליקה על דרך מושלגת וחלקה כראי. זה הולך!

אבל במקום אחד נעצרה העגלה, כאילו נתקעה. דחפתי ודחפתי, ושום דבר לא זז. מה עושים? קימטתי את מצחי וניסיתי בכל כוחי להבין את התוספות, אבל לא יצא מזה כלום. ראיתי שכל מאמצי לשווא, ואז חלפה לפתע מחשבה במוחי: מה יש לי להתבייש? הרי כתוב ‘ולא הבַּיְשָׁן לָמֵד’.³¹⁷ קמתי ממקומי, הלכתי אל שלוימ’לה ושאלתי: “תסביר לי, מלמד שלי, מה כתוב כאן?”

הוא עיין במקום שהתקשיתי בו והתחיל להסביר לי. אבל ראיתי שבמקום להבהיר את הסוגיה, הוא מסבך אותה עוד יותר. הוא פשוט מתפלפל ומסתבך.

בין הלומדים הליטאים מקובלת דרך הלימוד הזאת: קודם כול הם עוברים על כל המסכתות שבתלמוד בצורה שטחית, ואחר כך, כשכבר בקיאים בש"ס ומכירים אותו, הם מתחילים ללמוד בעמקות וביסודיות, אך במקום להתפלפל ולהסתבך חותרים בכל עניין למצוא את הפירוש האמיתי.

מסתבר ששלוימ’לה שלי היה מצוי באותה עת רק במדרגת הבקיאות. הוא שאף קודם כול להיות בקי בש"ס ורק אחר כך להגיע אל מדרגת החריפות.³¹⁸ עכשיו טרח לבלבל את ראשי בסברות ובפלפולים. אבל אני לא ויתרתי, ושלוש שעות נאבקנו בתוספות. היה ברור שהתירוץ שלו לא הצליח לענות על הקושיה ששאלתי, והוא כמעט הרים ידיים.

“אוי, שלוימ’לה, אחינו אתה,”³¹⁹ טפחתי על שכמו בשמחה.

“לא, חכה עוד קצת,” צחק גם הוא בעליזות.

אבל אני הייתי שבע רצון משתי סיבות: ראשית, איני צריך עוד להתבייש מפניו; שנית, גם אוכל ללמוד מזה משהו. ככלות הכול, הוא יודע הרבה ובקי להפליא בכל הש"ס.

הקטע הזה של התוספות, ששנינו לא הצלחנו לעמוד על טיבו, עשה עלי רושם חזק. השתוקקתי לנסוע אל רבה של מלץ' ולבקשו שיבאר לי את העניין. בכל מה שקשור בלימוד אסור להתעצל. ואכן, למחרת נסעתי אליו. הרב השיב על הקושיה, אבל גם הוא הניח אותה בלתי מחוּורת, ולמעשה, ענה רק על חציה. חזרתי אפוא לביתי מרוצה רק למחצה.

רק מעטים לומדים בצורה יסודית. רובם רצים על פני הש"ס בשטחיות ובמהירות.

בדרכי חזרה ממלץ' לביתי עברתי במשרד שבו נוהלו עסקי היער. מנהל החשבונות היה חסיד מפולין, שהשיא זה לא כבר את בתו ללמדן מוצלח. קשרתי את סוסי ונכנסתי אל האברך הצעיר שישב ולמד. שמתי לב שאף הוא לומד את מסכת קידושין והוא עומד ממש בראשיתה. אם הוא רק בהתחלה, חשבתי לעצמי, אין כל טעם לטרוח ולדון עמו. המשכתי אפוא בדרכי.

לאחר כמה שבועות, כשנסעתי לרב ממלץ', שוב נכנסתי לראות את האברך הצעיר. אולי בכל זאת אצליח לשוחח עמו על אותה סוגיה? אבל שמתי לב שבכל השבועות הללו הוא לא התקדם יותר מארבעה דפי גמרא. לתומי סברתי, שמן הסתם למד מסכת אחרת באותה עת, אך בתשובה לשאלתי אמר: “לא, אני לומד רק את מסכת קידושין.”

“הייתכן?” התפלאתי, “אתה לומד רק דף גמרא אחד בשבוע?”

והוא השיב: “אני יושב וחושב אילו קושיות עלי להקשות. אני לומד קטע קצר ושואל את עצמי מה הן הקושיות שעולות ממנו.”

פליאתי גברה: “מה זאת אומרת לחשוב ולהקשות קושיות? הרי תוכל לשבת כך שנים וכל לימודיך יהיו לשווא? קודם כול צריך ללמוד את הש”ס כולו, ורק אחר כך להתעמק בקושיות."

“אצלנו בפולין לומדים כך,” ענה הבחור בנחת.

משכתי בכתפי ועזבתיו לנפשו. גם כן לימוד! אין ספק, צורת לימוד כזאת גרועה ובלתי מעשית. נואשתי לגמרי מן הלמדנים הפולנים.

הלמדנים הפולנים נסחבים זמן רב מדי ובלי סיבה, ואילו הליטאים, כאשר הם עוברים בפעם הראשונה על הש"ס, רצים מהר מדי. במקום החיפזון דרושה להם יתר מתינות, יתר העמקה. לוּ נהגו כך, היו התוצאות טובות יותר.

כשבנו של דודי ר' ליפא³²⁰ היה בן חמש-עשרה, הוא כבר היה בקי בשש מאות דפי גמרא והפליא את גדולי הלמדנים.³²¹ חותנו בחן אותו בצורה כזאת: הוא נעץ סיכה בגמרא ושאל לאיזו סוגיה הגיע החוד. הנער התבונן, קימט את מצחו, חשב וחישב וקלע בדיוק למטרה.³²²

הוא היה מתמיד מאין כמוהו, שלמד שמונה-עשרה שעות ביממה. הוא ניחן בזיכרון מדהים, על-טבעי, ואף כי ידע את הגמרא בעל-פה, לא הבין אותה אלא רק בצורה שטחית. אחרי חתונתו נסע אל ליפא’לה, רבה של ביאליסטוק,³²³ לשאול בעצתו כיצד להמשיך ללמוד. אמנם הוא בקי בש"ס, אבל הוא חש כי אינו מבין אותו לעומקו. ר' ליפא’לה הורה לו כיצד יקנה לעצמו את מידת ההעמקה, כיצד יש להבין סוגיה באופן יסודי, ובזכותו הצליח האברך הצעיר להגיע למטרתו.

וכך גם אני, בהדרגה התקדמתי בלימודי בהשפעתו של שלוימ’לה חביבי.

במשך כל החורף נסעתי פעמיים בשבוע אל הרב ממלץ'. התקדמתי הרבה, אך בה בעת הגעתי להכרה העצובה, שאינני למדן ואינני משכיל, לא זה וגם לא זה. אני עומד על פרשת דרכים – לא לכאן ולא לכאן. אנשים זרים חשבו אותי ללמדן גדול, ולא פעם הכאיבה לי טעותם זו עד מאוד.

וכמו שקרה לי תמיד, גם זה היה אבוד.

בין כך ובין כך, רוויתי עונג באותו חורף. הייתי מרוצה ושמח. כמו תמיד היו ענייני הפרנסה צדדיים, לא הקדשתי להם מחשבה רבה. מוחי ריחף בין סברות תלמודיות נעלות.

שלוימ’לה נחקק עמוק בלבבי. הוא היה צעיר נלבב וחרישי, הגון מאוד וחרוץ מאוד, שבדרכו השקטה והבלתי מורגשת הצליח להשפיע על זולתו. עד היום אני מוצא את עצמי מתגעגע אליו מדי פעם.

בפסח, אני זוכר, עשיתי מעשה קונדס שאחר כך התחרטתי עליו. ישבנו סביב שולחן הסדר, שהיה ערוך בכל טוב, אוכל מבושל ואפוי. לקראת ימי החג הראשונים שחטתי שלושה עגלים גדולים ועוד תרנגול הודו שגידלה אשתי.

שלמה שלי האביס את עצמו, בלי עין הרע. את חלקו באפיקומן הגדלתי בצורה מוגזמת, וכשהגיעה שעת אכילתו, ראיתי שזה כבר למעלה מכוחותיו.³²⁴ היות שהיה אדוק מאוד, התאמץ לאכול את חתיכת המצה הגדולה עד תומה. כשראיתי שכמעט סיים, הוספתי לו, בלי שראה, חתיכת מצה ועוד חתיכה – כאילו הכול שייך לאפיקומן שלו. שלוימ’לה אכל ואכל עד שפניו החווירו. הוא רץ למבואת הבית, ושם הקיא.

אינני יודע היכן נמצא עתה שלוימ’לה האהוב והטוב שלי, אבל באשר הוא שם, אני מקווה שסלח לי. אלוהים עֵדִי, שמרוב אהבה ותענוג הפרזתי אז בשתיית יין… וכשיהודי כבר שותה פעם, הוא משתכר מיד.

כשנגמר החורף התחילו עבודות השדה. השמש, היער, האוויר הצח – כל אלה ניתקו אפילו את שלוימ’לה מלימודי הגמרא. שנינו כבר לא למדנו. התהלכנו בשדה, התענגנו על זיו החמה, רכבנו בסביבה כדרך הפריצים. בהלכות רכיבה, דרך אגב, הוא לא היה מרשים במיוחד. הוא פחד מאוד מסוסים, פחד מהם אך גם נמשך אליהם, כדרכם של החלשים שנמשכים אל החזקים והבריאים.

כך עבר לו הקיץ. שלוימ’לה בילה עתה בשדות יותר מאשר ליד הגמרא. השמש חיממה את עורקיו הקפואים. הוא התחיל לחיות. עכשיו התחוור לו, ששמש, אוויר, יער ועבודת השדה גם הם עניין לענות בו.

בזכות שלוימ’לה לא חשתי כיצד הקיץ חולף. הנה, עוד מעט כבר סתיו, ריחות של אלול, עלים נרקבים, עלים נושרים.

ולדאבון לבי, בדיוק לפני ראש השנה, נסע שלוימ’לה לביתו. קראו לו להתייצב לגיוס. אביו הצליח לדחות את התייצבותו לאותה שנה. אחרי עזיבתו הייתי במצב רוח רע במיוחד, וזמן רב לא יכולתי למצוא מרגוע לנפשי. לבי שתת דם בשל הצעיר הזה.

זמן מה לאחר שעזב קראתי ידיעה מגרודנה בעיתון ‘המליץ’,³²⁵ שעליו הייתי מנוי, ששלמה, העילוי מקאמניץ, חוּיָל והוצב בגרודנה, וכל בני העיר משתדלים למענו.

הידיעה הזאת דיכאה את רוחי, אך בתוך זמן קצר התעודדתי: בסופו של דבר שלוימ’לה בכל זאת יצא לחופשי. קהילת גרודנה הוקירה את כישרונותיו וחסה עליו.

פרק שישה-עשר: הנסיעה לקייב

שוב אני רוצה לנדוד * החוזה עם שמט * גיסי מקייב * אני משקה סוסים * תוכנית נסיעה לקייב * סבא * אצל שמט * הטפת מוסר מסבא * אני מוכר הכול * אך ורק קייב * הנסיעה * ברוך הבא! * פשיטות * אני שוכב מתחת למיטה * אימה * בכי * יאוש וחרטה * האסיר היהודי

לאחר נסיעתו של שלוימ’לה התחלתי לחשוב ברצינות על עזיבת המקום הנידח הזה. עם הפריץ שמט חתמתי על חוזה לשלוש שנים, אך למען האמת היה אפשר להישאר כאן לנצח. הייתה לו מין מסורת כזאת לתת לכל אחד משוכרי אחוזותיו שטר לשלוש שנים, ואם ביקשו אחר כך להמשיך ולהתגורר במקום, מעולם לא ביקש מהם תוספת.

במילים אחרות, לוּ רציתי הייתי יכול להישאר בקושלייוה זמן בלתי מוגבל, אפילו לאחר ששמט ימות. בתו אף היא לא הייתה משנה נוהג זה, אלא אם כן הייתה מחליטה למכור את האחוזה, ואז הייתי חייב למצוא פרנסה חדשה. בחלוף הזמן הייתי מן הסתם מתרגל לחיים האלה, ויכול להיות שגם המצב היה משתפר.

בדיוק בזמן שהעסקתי את מחשבותי בשאלה כיצד לעזוב את קושלייוה, עבר גיסי, אהרן ציילינגולד,³²⁶ מפינסק לקייב. עיר זו החלה אז להיות אבן שואבת ליהודים.³²⁷ בימיו של אלכסנדר השני לא הציבו מכשולים בדרכם של יהודים שרצו לגור בקייב ועל כן רבים מהם נדדו לשם. נהר הדְנְיֶפְּר נעשה נקודת מפגש של יהודים, שכן רוב סוחרי התבואה העבירו דרך נהר זה את סחורתם ליֶקַטֶרינוֹסְלַב, ניקוֹלַאיֶב, קְרֶמֶנְצוּ’ג ועוד.³²⁸

בהדרגה נעשתה קייב מרכז הסחר היהודי בכלל. אמנם לא היה זה מסחר חופשי לחלוטין; מפעם לפעם הייתה משטרת קייב עורכת את ה’פשיטות'³²⁹ הנודעות שלה, שלהוותנו עד עצם היום הזה לא חל בהן שינוי לטובה. ואף על פי כן יכול היה יהודי לשרוד, מפני שתמיד שאל את עצמו אותה שאלה: היכן טוב יותר?

לבעלי מלאכה היה בין כה וכה מותר לגור שם ולעסוק במסחר. לא היה קשה לקבל תעודת אוּמָן,³³⁰ ולא היה חשוב כלל איזה סוג של אומן – זגג, יצרן דיו, יצרן חומץ – העיקר שיהיה אישור. לחברי הגילדות הראשונה והשנייה הותר ממילא להתגורר בעיר.³³¹ וכך פשיטות המשטרה לא זכו להצלחה רבה, והיהודים, השבח לאל, היו אז במצב טוב הרבה יותר ממצבם כעת.³³² במקרה הגרוע ביותר היו נותנים קצת שוחד…³³³ הסגולה היהודית הישנה. היו יהודים שקיבלו תעודת טבח; האם יש יהודי או יהודייה שאינם יודעים לבשל קרוּפְּניק עם קצת בשר? כך זה התנהל, ובקייב קמה קהילה יהודית גדולה עם מסחר, עסקים, מלאכה ועוד.

גיסי עבר עם משפחתו לקייב ופתח שם אכסניה יפה. אשתו ניהלה את המלון, ואילו הוא עסק בדברים אחרים. באותה העת התגלגלו בקייב הזדמנויות פז. הוא חשב שאני עושה עסקים נפלאים בקושלייוה, ולא עלה כלל בדעתו להעביר³³⁴ גם אותי לקייב. והנה קרה מקרה ובית אביו שבפינסק נשרף והוא נסע לשם כדי לגבות את דמי הביטוח,³³⁵ כשלושת אלפים רובל. אם כבר נמצאים בפינסק, למה לא לקפוץ אלינו לקושלייוה, הנמצאת לא הרחק משם? הוא רצה לבוא במפתיע ו’לתפוס' אותנו ממש בתוך חיי היומיום, ונדמה שבאמת הצליח בכך.

באחד מימי שישי עמדתי ליד הבאר והשקיתי את הסוסים: דליתי מים מן הבאר אל תוך השוקת ושלושה סוסים עמדו ושתו. בדיוק אז צץ לו גיסי בלי שראיתיו. רגע עמד והביט בי משקה את הסוסים, ורק אז ראיתיו.

אחר כך, כאשר כבר ישבנו בבית, לא פסק להתפעל מכך, שצעיר כמוני, שחבש זמן רב את ספסלי בית המדרש, יודע לטפל בסוסים. אפילו שאיבת מים מן הבאר העמוקה ושפיכתם לשוקת נראו לו דבר פלא.

“תמיד חשבתי,” אמר, “שאתה טיפוס רכרוכי, שיודע רק לכתוב אלי מכתבים נמלצים וארוכים. עכשיו אני רואה שאתה ברוך כישרונות. בוא, סע איתי לקייב ושם תעשה עסקים מצוינים.”

ואז החל לספר מעשיות על מאות יהודים שבאו לקייב יחפים ממש, ובתוך כמה שנים היו לגבירים שהונם נאמד במאות אלפי רובל. בקייב אפשר להיות גביר במהירות הבזק, ממש על רגל אחת.

גיסי לא היה צריך, כמובן, להתאמץ כדי לשכנע אותנו, ולאחר שעזב החלטנו לסיים במהירות האפשרית את עניינינו בקושלייוה ולנסוע לקייב. התחלתי להתמסר לכך בכל המרץ. בחודשים שנשארו עד ראשית השנה הבאה³³⁶ המרתי את כל רכושי לכסף מזומן. בזה אחר זה, מכרתי את הפרות והעגלים, את השוורים והסוסים, הרתמות והחציר ואת כל שאר הציוד של שוכר אחוזה. לא התמקחתי על המחיר, העיקר להיפטר מהר מהכול, לחסל ולמכור.

כשסיימתי למכור את הכול ביקשתי מסבא להצטרף אלי לנסיעתי אל הפריץ ולעזור לי להגיע איתו לעמק השווה. הפריץ היה מופתע לגמרי. הוא חשב שאשאר בקושלייוה עד סוף כל הדורות. סבא נלווה אלי, וגם עם הפריץ סיימתי את עסקי.

הפריץ אמר אז לסבא: “החלטתו של נכדך לעזוב את קושלייוה היא מעשה מטופש מאוד. הוא שוכר את האחוזה בזיל הזול. כבר מזמן הציעו לי בשבילה אלף ומאתיים רובל, אבל אני שונא התמקחויות. בעתיד אולי הייתי מחכיר לנכדך גם את האחוזה שלי. אני כבר זקן ואינני יכול להתמסר עוד לדברים האלה. אמנם נכדך אדם הגון, אבל אם הוא לא מעוניין בכך, אם אצה לו הדרך לברוח מפה, שילך ושיהיה בריא.”

“אתה באמת מוכן להחכיר את אחוזתך?” תפס אותו סבא בדבריו.

“כן,” ענה הפריץ הזקן והנהן בראשו.

“אם כך,” אמר סבא בנחרצות, “הוא לא עוזב! הוא נשאר פה.”

“לא!” התכעס שמט, “עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא כבר לא מוצא חן בעיני. ברגע שהוא רוצה לנסוע מפה, מבחינתי הוא כבר לא יכול להיות שוכר אחוזה.”

סבא כמעט יצא מדעתו.

“מה זאת אומרת? הייתכן?” אמר לי אחר כך מנהמת לבו. “הרי היית יכול להיות מאושר. גזלן! היית יכול להתעשר.”

הוא לא היה מסוגל להירגע.

“מה מושך אותך כל כך לעיר? מה אתה חושב שתמצא שם? רבים שם על כל גרוש ומתקוטטים על פרנסה. נחיה ונראה – עוד תתחרט שעזבת את יערות קושלייוה. לוותר על פריץ כזה וללכת? יש לך מושג מה זה למצוא פרנסה בעיר?” הוא נעץ בי את עיניו במבט נוקב. “הלוואי שאתבדה, אבל אתה עוד תתלוש את שערותיך בשל כך.”

אבל כבר לא הקשבתי לדבריו. שיגיד מה שהוא רוצה, אני נוסע לקייב! עיר גדולה, אנשים רבים, אפשר לשוחח, להיפגש, להתווכח, לדון בשאלות נשגבות. קושלייוה כבר לא בשבילי.

סבא נסע לדרכו במצב רוח עגום, ואני נפטרתי מכל רכושי בכפר.

לאחר שהכול נמכר, העברתי את בני משפחתי לקוברין.³³⁷ האשה והילדים ימתינו לי שם זמן מה עד שאתארגן. נסעתי לקייב לבדי.

הגעתי לקייב ביום שישי בבוקר, ובמצב רוח מרומם נסעתי אל האכסניה של גיסי, שהייתה על שפת הדנייפר.³³⁸ עם כניסתי מיד שמתי לב כי מראה פניו אינו כתמול שלשום. חיוכו העליז, כפי שזכרתיו מביקורו בקושלייוה, נעלם מפניו. כאשר שאלתיו לסיבת השינוי, השיב לי גיסי, שבחורף האחרון פשט ויינשטיין את הרגל בשל חוב של שישה וחצי מיליון רובל.³³⁹ פשיטת הרגל הזאת זעזעה את כל קייב, שכן מי לא היה קשור לוויינשטיין! מלבד הבנקים הגדולים היה חייב גם לאנשים פרטיים יותר משלושה מיליוני רובל. הנחשול האדיר הזה של פשיטת הרגל גרף עמו שלושת אלפים רובל במזומן מכספו של גיסי, והוא הפסיד גם עסקאות עתידיות, שמהן ציפה להרוויח כחמשת אלפים רובל בשנה. עתה, עם בואי לקייב, היו כל העסקים, ‘השבח לאל’, תקועים עמוק באדמה, וחיי המסחר היו הרוסים לגמרי. חוץ מן האכסניה לא נותרו לו, לגיסי, שום עסקים, וקשה להתפרנס רק מהלנת אורחים, בייחוד אחרי שהתרגל לחיי רווחה.

ברוך הבא! אכן, זאת הייתה קבלת פנים ‘הולמת’ לתקוות הגדולות שטיפחתי. הגעתי לקייב בדיוק בזמן הנכון. הנה הגעתי, אני פה, וקייב ממש מחכה לי. החלפתי את קושלייוה בעיר גדולה, והרי לך… מיד, בתוך רגע, תקף אותי יאוש נורא ודיכאון. חשתי כאדם שהתעוור לפתע. מה עשיתי? איך יכולתי לזרות לרוח חיים מבוססים כל כך שהיו לי? איך העזתי? איך אצליח לפרנס עכשיו אשה וילדים? ובכלל, איך אני, יהודי כפרי, העליתי על דעתי להתפרנס בעיר גדולה והומייה? מי זקוק לי פה? מי מחכה לי? מי מעוניין במציאה גדולה כמוני?

היאוש שלי היה, כנראה, גדול כל כך, עד שבני הבית לא יכלו שלא לחוש בו. גיסי, שהחליט כי מוטל עליו לשפר את מצב רוחי הירוד,³⁴⁰ אמר לי: “קודם כול, תתנהג כמו בן-אדם![³⁴²] הרי מפשיטת הרגל הזאת לא הפסדת מאומה. מה פשר הדיכאון הזה? אולי מכל האנשים שבקייב יעזור אלוהים דווקא לך?”

כדי לשמח אותי הלכנו לקראת ערב אל השטיבל של חסידי קארלין.³⁴¹ עליזות רבה שרתה במקום ומצב רוחי הרע התפוגג. יהודים מחאו כפיים, רקעו ברגליים וקיבלו בשמחה את פני השבת. כבר הספקתי לשכוח את סוג ההמולה הזה, ושוב נדמָה לי שאפילו הקירות מוחאים כף ומצטרפים לשירת ‘לכו נרננה’.

המחשבות העגומות כבר הסתלקו להן ממני. בבית שרנו, אני וגיסי, ‘שלום עליכם’ בעליזות. לשולחן הסבה עמנו קבוצה בת כעשרים יהודים, ביניהם סוחרים גדולים, חנוונים עשירים, מתווכים נכבדים וכיוצא באלה. השולחן היה מואר, הנרות דלקו, על הצלחות הלבנות הונחו מנות יפות של דגים. מקדשים על היין, מתיישבים לאכול ומנהלים שיחה ארוכה.

ועל מה מדברים? אלוהים שבשמים, על פשיטות!

המשטרה צדה יהודים! אוחזת, חוטפת, תופסת…

ומה פירוש תופסת? עד כה ידעתי, שיהודים סובלים צרות צרורות ונושאים על גבם עול כבד ומר, אבל שתופסים יהודים – זאת מעולם לא שמעתי.

זיעה כיסתה את מצחי. המשטרה צדה יהודים, אוחזת, חוטפת, תופסת.

“אינך יודע מה הן התפיסות האלה?” פנה אלי אחד האורחים, שכנראה הבחין שכל העניין חדש לי. “לפני שנה, באמצע תפילת כל נדרי, באו לבית הכנסת ותפסו את כל המתפללים… את כל המתפללים! אתה מבין? כל מי שהיה בבית הכנסת.”

“כלומר, אם ליהודי אין רישיון מגורים, הוא מוכרח להסתתר?” שאלתי בחוסר ביטחון ובטיפשות-מה, וצמרמורת קרה עברה בעצמותי.

“נו, מה אתה חושב?” השיב, “ודאי שעליו להסתתר.”

עכשיו כבר הייתי אובד עצות לגמרי. נדמה לי שגיסי הרס את חיי, שחט אותי בלי סכין. למה לא סיפר לי בקושלייוה, שבקייב תופסים יהודים? הרי גם בעד מיליונים לא הייתי בא לכאן. חוטפים יהודים!

בראשי התרוצצו המחשבות המפחידות ביותר.

“למה הבאת אותי לכאן?” שאלתי לפתע את גיסי בקול מריר.

“תירגע, אל תחשוש,” התערבה גיסתי בשיחה. “אנחנו משלמים כסף למפקח המשטרה.³⁴² הוא מקבל את שלו ולא מתעסק איתנו. בבית שלנו לא תופסים… וגם אם במקרה יערך כאן מצוד, למחרת ישחררו את כולם. המפקח מקבל את שלו במזומן… ישר לכיס.”

שמתי לב שהנאספים מהתלים בי ושחוק של גיחוך נסוך על פניהם.

“ממה אתה מפחד כל כך?” שאל אחד האורחים. “הרי אתה יהודי, ויהודי אמור להיות מורגל בדברים כאלה.”

כמה מהם סיפרו לי, שלא פעם נתפסו ולא אחת בילו לילה בכלא, ובכל זאת נשארו בחיים, תודה לאל. לא צריך לדאוג, ממילא יחלוף עוד זמן רב עד שיבוא המשיח, ובינתיים צריך לישון מפעם לפעם במעצר ולעשות כסף.

הנאספים החלו לשיר זמירות שבת כאילו ישבו בירושלים הבנויה. חרקתי שן וחשבתי לי: “יהיה מה שיהיה…”

אבל כנראה הבאתי עמי לא רק את המזל-ביש האחד והיחיד שלי, אלא מיליונים רבים. לא הצטרכתי להמתין זמן רב, ובתוך שעה קלה זיכתה אותי קייב בתענוגות המצוד.

בדיוק בשעה אחת-עשרה, כאשר היינו שקועים באכילת הצִימֶס³⁴³ – שהיה, דרך אגב, טעים להפליא – שמענו צלצול חזק בדלת. צלצול של יד בוטחת. כך לא מצלצל סתם אורח. הכול קפצו ממקומותיהם ופניהם חיוורות כפני מת.

“מצוד!” קרא אחד בקול נשנק.³⁴⁴

יהודים אלה, שקודם לכן דיברו על הפשיטות באומץ כזה, היו עכשיו, באמצע אכילת הצימס, נבוכים ומבולבלים. גיסתי, שהייתה אשה מעשית מאוד, אחזה בידי ולחשה: “בוא מהר, זה מצוד. אני אסתיר אותך.”

היא רצה איתי, מושכת בידי.

אבל כולם רצו. רצו הגבירים, היהודים המכובדים, המתווכים, החנוונים. זו הייתה ריצה מבוהלת. מסתבר שלא קל כל כך לשבת במעצר כמו שטענו לפני כן.

גיסתי רצה איתי לאחד מחדרי השינה, הובילה אותי אל המיטה ואמרה לי לזחול תחתיה: “זחל, זחל אל מתחת למיטה, אין לך מה להתבייש.”

אבל היהודים המכובדים היו זריזים ממני. הכול כבר שכבו מתחת למיטות. זחלתי אפוא גם אני. שם, תחת המיטה, שמעתי היטב את נשימותיהם הכבדות של שותפי לזחילה ושמעתי גם את הלמות לבבם. עתה התהפך הכול. כבר לא פחדתי כל כך כמו שהם פחדו, חשתי כאילו אין לי פנאי לפחוד.

חיזיון משונה. תחת המיטה שוכבים יהודים בעלי זקן נאה, הורים לילדים, סוחרים נכבדים, והם נושמים ומתנשפים כאילו היו אווזים הצמאים למים.

כשאימצתי את אוזני יכולתי לשמוע את הלמות צעדיהם של השוטרים המסתובבים בחדרים הסמוכים ואת שיחתם שהתנהלה בקולות גסים.

“הם מחפשים,” הרהרתי בלבי, “ואולי גם ימצאו… ואז יגררו את כל היהודים המכובדים מתחת למיטה.”

אבל הפעם היה זה מצוד ‘קל’, שכן ניהל אותו המפקח ה’טוב', שגם נכח במקום. ובכל זאת, לצוד מישהו היה מוכרח, ולכן תפס יהודי עני שהתאכסן אצל גיסי. בהחלט ייתכן שיהודי זה אף השכיר את עצמו למקרים כאלה וכי זאת הייתה פרנסתו.

אחרי שעזבו, זחלנו ויצאנו מתחת למיטה.

נראינו נהדר. קורי עכביש וכתמי אבק גדולים עיטרו את בגדי השבת ואת האַפִּים המלוכלכים. דווקא אז תקפה אותי האימה והתייפחתי בבכי מר וחסר בושה. אני מודה שאלה היו דמעות מיותרות ומטופשות. ככל שהמצוד היה מפחיד, יהודי אינו צריך לבכות, בוודאי לא בקולי קולות. מן הסתם נראה הדבר למתבוננים בי מכוער וטיפשי. אני חושב שכאשר ראה גיסי את דמעותי התחרט על בואי עוד יותר ממני. כל הלילה טיפלו בי, אך אני לא הצלחתי להירגע. גיסי ניסה הכול, אך לשווא. מצבי הקשה נמשך גם למחרת בבוקר. לא יכולתי לא לאכול ולא לשתות ולבי כאב ונקף.

הטילו על האורחים להתעסק בי, לנסות ולהרגיע אותי, והללו טיפלו בי כמו בילד וסיפרו לי מעשיות על מיליונרים.³⁴⁵ גיסתי הביאה את היהודי העני מתחנת המשטרה.

“שטויות! זה ממש כלום,” התפאר כאשר חזר משם.

“רואה?” לגלגה עלי גיסתי, “הוא ישב במעצר ולא בוכה כלל.”

“מה סיפרת להם שם?” שאלתי את היהודי.

“אמרתי שבאתי רק היום ושאני עומד לעזוב…” ענה היהודי בנחת.³⁴⁶

התבוננתי בו וחשבתי לעצמי: הכול אבוד. מה נשאר לי לעשות עכשיו? במה אני טוב יותר מן היהודי הזה? הוא סובל כדי למצוא פרנסה, ובכן אתייסר גם אני. הכרחתי את עצמי להירגע. עדיין לא ידעתי אז, שאת טעמו האמיתי של הפחד הקייבי ארגיש רק אחר כך, שהפחד הזה שחוויתי עתה הוא כאין וכאפס לעומת הפחד שעוד ירעיד את לבבי ושעוד אבכה בדמעות גדולות יותר…³⁴⁷

פרק שבעה-עשר: שיטפון פתאומי

אני מחפש חנות * שיטפון פתאומי * אשתי והילדים מגיעים בעיצומו של השיטפון * כבר יש לי חנות * חרטות גדולות * צרות * נוצרים * חנויות של נוצרים * היחסים בין יהודים לרוסים * הליטאים בקייב * ר' לייב שפירא * מוֹרָד רחוב אנדרייבסקי * יהודים שנתפסו בפשיטות * התפקיד שמילאתי * מפקח המשטרה מיכַאיְלוֹב * גברת רוזנברג * ר' הירש אפשטיין * ר' משה-יצחק לוין

השבת עברה, הגיעו ימי החול, ואני נרגעתי מעט. ומרגע שנתקררה דעתי התחלתי לגלות עניין בעסקים. היו לי תוכניות רבות ושונות.

ידיד טוב של גיסי הציע לי להיות שותף לסוחר תבואה מקומי. תפקידי יהיה לנסוע ולקנות תבואה. זה נשמע עסק טוב. הוא יעץ לי, כי לפי שעה מוטב שאשאר לבדי בקייב. כשאצליח להסתדר ותימצא לי פרנסה מספקת, אביא את אשתי והילדים. אבל הייתי צעיר וטיפש ולא רציתי להיות בקייב לבד, בלי המשפחה. במילים נמלצות, ומן הסתם מטופשות, הסברתי: “עלי להיות אב לילדַי ובעל טוב לאשתי. הם לא יכולים להישאר בלעדי.”

חנויות המכולת³⁴⁸ היו ענף חשוב בחיי המסחר של קייב, ועל כן החלטתי לשכור חנות כזאת לאשתי. היא תשב בחנות ואני אחפש הזדמנויות עסקיות אחרות. גיסי הביע אף הוא התנגדות להבאת המשפחה. לא שמעתי לעצתו והתברר שהצדק היה עמו. הוא לא היה מעוניין להתווכח איתי וביקש מידידים שעסקו בתיווך לחפש למעני חנות מתאימה. לאשתי כתבתי שתמכור את כל כלי הבית ושתבוא לקייב לקראת פסח.

אלא שדברים אינם קורים מהר כל כך כמו שנדמה לנו, ובייחוד לא אצל בר-מזל כמוני. בדיוק באותו הזמן עלה במפתיע הדנייפר על גדותיו והמים הציפו את הרחובות של כמה שכונות – בדיוק אותן שכונות שגרו בהן יהודים.³⁴⁹ תושבי קייב אמרו, שזה שנים לא זכור להם שיטפון כזה.³⁵⁰

האכסניה של גיסי, ששכנה לא הרחק משפת הנהר, הוצפה חציה במים. כל בתי האזור הוצפו וברחובות שטו בסירות. מאות אנשים איבדו את רכושם והתגלגלו עם ילדיהם בעליות גג. לא היה מה לאכול. העניים, כמובן, סבלו במיוחד, שכן שכונתם ושכונות היהודים הוצפו יותר מן האחרות.

על שכירת חנות לאשתי לא היה מה לדבר. ימים שלמים הסתובבתי לי ברחובות והתבוננתי בתוצאות השיטפון הגדול. מעודי לא ראיתי דבר כזה. על פני המים צפו כיסאות ושולחנות, קרשי חיתוך,³⁵¹ מערוכים ועוד כלי בית שונים ומשונים.

כאמור, עוד קודם לכן כתבתי לאשתי שתבוא בעקבותי. לאחר השיטפון היה אדם מעשי קצת יותר ממני שולח מיד מכתב נוסף ומתרה בבני משפחתו לבל יגיעו. אבל אני, כמובן, לא נהגתי כך. בעיצומו של השיטפון הגיעו אשתי ושלושת ילדי הקטנים,³⁵² ובקושי רב הצלחתי להביאם אל בית גיסי, שרק קומתו העליונה לא הייתה מוצפת. הילד השלישי עדיין היה אז תינוק והוכרחתי לשאתו בידי. הדרך הייתה ארוכה והשתרכה לאורך הנהר, ושום כרכרה לא הייתה יכולה לפלס את דרכה שם. קיפצתי על קרשים ועל עצים שהונחו על פני המים. רעדתי מפחד שאפול, חלילה, למים יחד עם התינוק והרגשתי טיפש וכלומניק. מי עושה דבר כזה? מי מביא לכאן את אשתו בעיצומו של שיטפון?

אך בקושי צלחנו את המים הרבים. בקשיים רבים שרדנו באותם ימים קשים.

אחרי פסח התחלנו לחפש במרץ חנות עם דירה צמודה. בקייב יש רבות כאלה. הזדמן לי לקנות חנות מלאה סחורה מיהודי שגר ברחוב שגרו בו רק נוצרים.³⁵³ היה ברור לגמרי שעסקיו שם אינם מוצלחים: מי ירצה לקנות אצלו, אם אין ברחוב הזה יהודי לרפואה? זאת ועוד, למה בכלל יהודי רוצה למכור את חנותו? אבל אני, כמו מנחם-מנדל אמיתי – מבולבל, נלהב, קל דעת – קפצתי על ההזדמנות וקניתי את החנות.

רק אחרי ששילמתי נוכחתי, שבעל החנות פשוט רימה אותי. הסחורה לא הייתה שווה את הכסף ששילמתי. זו הייתה מהלומה קשה.

ובבוקר ‘נאה’ אחד עברנו לדירה הסמוכה לחנות. כאשר נכנסים לדירה נכנסים גם לחנות. אחרי כמה ימים שישבנו בחנות היה ברור שהסתבכנו בצרה גדולה. איש לא הראה את פניו. כלום לא קרה.³⁵⁴ לא נותר לנו אלא לשבת ולהביט בקירות.

וכך החלה מסכת חיים קשה, רצופה חרטות, אסונות, צער, שברון לב, ייסורים, שבעיר גדולה בולטים יותר ומכאיבים יותר מאשר בכפר. חיפשתי דרכים אחרות להשתכר למחייתי. הזדמן לי להכיר יהודים עשירים, גבירים, והסתובבתי סביבם בתקווה שאולי יצמח מזה דבר מה, אבל כלום לא קרה. התחום היחיד שהייתי יכול לעבוד בו בעבורם היה תיווך, אבל לכך – שלא כמו מנחם-מנדל – לא צלחתי. צריך להיות רכלן, שקרן, פטפטן, ולשוני עדיין הייתה תמימה וטהורה ושמא מטופשת.

הייתי בצרות. לא היה לי מה לעשות, וגם בחנות, שלא נשאה כל רווח, לא יכולתי לשבת. הסתובבתי אפוא ברחובות והתבוננתי כיצד הגויים חיים. לא אחת חשתי קנאה. הם התגוררו בבתים נקיים ומסודרים להפליא. חנויותיהם נצצו מניקיון. תענוג היה לקנות מגוי. כאשר נכנסים לחנות כזאת, מסיר בעל החנות את כובעו בחיוך אדיב. אין הוא מתרפס לפני הקונה בלהג בלתי פוסק. דיבורו תמיד נינוח ומתון, גם כשהוא מוסר לקונה את מחיר המוצר המבוקש. אין הוא אץ להוריד את המוצר מן המדף, אלא מציגו לפני הקונה בידיים נקיות ומטופחות. התייחסות כזאת יוצרת אמון במוכר, וכך רק לעתים רחוקות יֵצא הקונה מן החנות בידיים ריקות.

בזמני היו הרוסים סוחרים מנוסים ביותר ואנשי עסקים מצוינים. אמנם הם לא היו אמינים כל כך כפי שהציגו את עצמם. קניית משלוח גדול של סחורה אצל מי מהם הייתה עלולה להיות מסוכנת, ואפילו חוזה לא היה יכול להבטיח את הקונה. הם ידעו לערוך חוזים מפותלים, שכאשר רצית בסופו של דבר לממשם, לא היה להם כל תוקף. אבל הדברים אמורים רק ביחס למשלוחים גדולים של סחורה, ומובן שלא כל הסוחרים היו כאלה. נחטא לאמת אם נתאר זאת אחרת. הכרתי סוחרים, אנשי עסקים וחנוונים נוצרים רבים שהיו ישרים והגונים מאוד.

יהודים ורוסים חיו זה לצד זה בשכנות טובה, אף כי לפעמים היה רוסי יכול לומר כך סתם, בלא סיבה לכעסו: “לך לכל הרוחות, יהודון ארור!”³⁵⁵ ככה סתם נפלט לו, בשביל התענוג…

מחיריהם של מוצרי המזון בקייב היו זולים מאוד, וכולם זללו. הרוסים אכלו הרבה, וגם היהודים אכלו לא מעט. אך הרוסים גם הריקו לקרבם יי"ש לרוב, כאילו שתו מים.

אני זוכר שכולם זללו גם זיתים.³⁵⁶ זהו פרי שדרוש זמן-מה כדי להתרגל אליו. בימים הראשונים לבואי לא הייתי מסוגל לאכול אותו. זה דחה אותי. אבל בהדרגה התרגלתי לטעם ואפילו אהבתי אותו.

שכר הדירה היה נמוך יחסית,³⁵⁷ ולבעלי הבתים לא היה אותו כוח שיש להם כאן בוורשה. אם הדייר לא שילם את שכר הדירה בזמן, הוא לא נזרק מן הדירה תיכף ומיד כפי שקורה ב’פריז הקטנה'.³⁵⁸ בעל הבית היה ממתין: שמא ואולי בכל זאת ישלם הדייר. בדרך כלל, הוא לא טעה ולא הפסיד. הדייר העני שילם לבסוף.

בחמש השנים שגרתי בקייב³⁵⁹ לא שמעתי ולא ראיתי בעל בית שסילק דייר מדירתו בשל אי-תשלום דמי השכירות. אני מרשה לעצמי לטעון, שעל אף הכוח הרב שבעלי הבתים הוורשאים משתמשים בו כלפי דייריהם, שוכרי הדירות בקייב חייבים לבעלי הבתים שלהם הרבה פחות כסף מאשר השוכרים בוורשה.³⁶⁰

יהודי קייב התייחסו בקרירות ליהודים הליטאים. זו הייתה כנראה מנת גורלו של ה’ליטוואק'. אבל זה לא היה נורא כל כך. הליטאים השימו עצמם כמי שאינם משגיחים בכך וארגנו לעצמם בעיר עסקים מצוינים.

היפה והמעולה שבכל בתי המדרש בקייב היה בית המדרש הליטאי, והרב החשוב שבכולם היה אף הוא ליטאי. אין ספק, היהודים הליטאים מילאו תפקיד חשוב ביותר בעיר והיו מסורים לצורכי עמם הרבה יותר מיהודים עשירים שבאו לעיר מאזורים אחרים.

בזמני גר בקייב גביר ליטאי ששמו ר' לייב שפירא ומוצאו ממינסק. בקייב היה לו בית חרושת לסבון. הוא היה נדבן גדול, וביתו היה פתוח לכל סובל ונצרך.³⁶¹ הוא ורעייתו סייעו רבות ליהודים חסרי בית, שבאופן קבוע נתפסו בפשיטות המשטרה. הם הוציאו יהודים רבים מחשכת בית הסוהר הקייבי ושלחו אותם הביתה. מובן שיהודי ליטאי חביב ומאיר פנים כל כך כמו לייב שפירא לא היה יחיד במינו בקייב.

בכל בוקר הוליכו ליד החנות שלי, במורד רחוב אנדרייבסקי,³⁶² את היהודים התפוסים לאחר שבילו לילה בלתי נסבל בתחנת המשטרה. היו מביאים אותם אל מפקד המשטרה ומשם גורשו לבתיהם שמחוץ לעיר בשיירת אסירים.³⁶³ בשיירות הללו היו על פי רוב יהודים זקנים, נשים, נכים וילדות קטנות.³⁶⁴

התפקיד שהוטל עלי היה להמתין לכל האסירים, וכאשר היו מובילים אותם סמוך לחנות הייתי תוקע כמה קופיקות בידו של מפקד המשמר,³⁶⁵ ובתמורה הרשה לי להתלוות אל האסירים כברת דרך. תוך כדי הליכה ביררתי את שמותיהם וכתובותיהם והעברתי אותם לביתו של לייב שפירא. הדאגה ליהודים שנתפסו בפשיטות הייתה אז אחד העניינים העיקריים שעמדו על סדר יומם של יהודי קייב. כך נהגו כולם, שכן יהודי אינו יכול שלא לעזור לחברו שנתפס ונאסר.

בני ביתו של לייב שפירא היו מריצים מיד מישהו אל מיכַאיְלוֹב, מפקח המשטרה של רובע פודול, כדי שיתקע מטבע בידו וישיג את מה שצריך. לשחד שוטר דבר יום ביומו אינו דבר של מה בכך, ובצדק אמרו, שהמפקח מיכאילוב ‘עשוי מזהב’.³⁶⁶

באותה עת נפתחו שני בתי תמחוי יהודיים מוזלים במימונו של הגביר הידוע רוזנברג, גיסו של הברון גינצבורג.³⁶⁷ בתי התמחוי הללו היו נחוצים מאוד, שכן בעיר התגלגלו קבצנים רבים, שהיו מחוסרי עבודה ותמיד חסרו להם ‘מצלצלים’ כדי לקנות ארוחה חמה.

גברת רוזנברג הייתה אשה מעניינת מאוד. נדבנית, שלבה חם ורחום באמת. בכל יום הייתה באה מקְרֵשְצַ’טִיק³⁶⁸ אל בית התמחוי הזול שבפודול.³⁶⁹ את דרכה עשתה בלוויית משרת אישי במרכבה יפה רתומה לזוג סוסים. מאחורי המרכבה נקשרה תיבה מהודרת.

בבית התמחוי הייתה מתהלכת בין כל מיני ברנשים – קבצנים, אינטליגנטים נכאי רוח, סוחרים כושלים, פועלים נכים, מתווכים מורעבים וכיוצא באלה – אוספת כתבי בקשה ומכניסה אותם לתיבה. מכתבי הבקשות הללו הוכנו קודם לכן וכבר אושרו בידי הרב הליטאי. למשל, אדם שנצרך לנסוע לאן שהוא ולא היה לו כסף להוצאות הדרך, הגיש בקשה כזאת. הוא פנה לרב, והלה חקר אותו אם באמת הוא צריך לנסוע ואם באמת אין לו כסף. מיד אחר כך טבע הרב חותמת אישור על מכתב הבקשה. האיש בא לבית התמחוי ומסר את המכתב לגברת רוזנברג. בביתה עברה הגברת על המכתבים, ובדרך כלל קיבל כל אחד את הסיוע הדרוש לו.

ר' ישראל בְּרוֹדְסְקי עמד לימינה וסייע לה רבות. בכלל, באותם ימים היה ביתו של ברודסקי מרכז לעשיית צדקה, גמילות חסדים ועסקנות ציבורית.³⁷⁰

איש מופת אחר, אדם יוצא מן הכלל, היה ר' הירש אפשטיין. לב זהב היה לו. זה היה יהודי שפשוט לא היה יכול – ולא כמליצה אלא בפועל ממש – לאכול, לשתות ולישון בשל עוניים, בדידותם וצערם של אחרים. לו עצמו לא היה כסף רב, אבל הוא ידע כיצד לאסוף תרומות והיטיב לחלקן בסתר ובצנעה בין הנצרכים. הוא היה יהודי, שעליו באמת אפשר לומר שהצטער בצער זולתו, שסבלו של הזולת היה סבלו שלו. הוא לא נח ולא שקט בגללם. דומני שיהודי קייב, ואפילו אוויר משכְּנוֹת העוני של קייב, חייבים לנצור את זכרו של אדם זה לדורי דורות.

בזיכרוני עולים עוד רבים מיהודי קייב טובי לב ובעלי נפש, אבל מי יכול למנות את כולם? אין די מקום וזמן לכך. דבר אחד עלי לומר: כאשר גרתי בקייב, התמזל מזלי להכיר הרבה יהודים נפלאים וחמים, שחיו בכבוד ונפטרו בכבוד והיו מסורים לעמם כחיילים אמיצים ונועזים עד נשמת אפם האחרונה.

אבל אי אפשר שלא להזכיר יהודי מיוחד ויקר כל כך כמו ר' משה-יצחק לוין. כעת, כאשר השמד וההתבוללות יוצאים במחול מאוס ומבחיל ברחוב היהודי, צצה דמותו בזיכרוני והיא מאירה ובהירה שבעתיים, חמימה וקרובה…

משה-יצחק לוין היה איש קארלין.³⁷¹ אני נזכר בו בזכות בנו המוצלח, ר' שמואל לוין,³⁷² שגר בקייב והיה אחד מעסקני הציבור הטובים ביותר. משה-יצחק לוין, אביו של שמואל, המטיר צדקה כמו ברד, ובכמה ערים ייסד תלמודי-תורה.³⁷³ הייתה לו חולשה מיוחדת למוסדות האלה. התענוג הגדול ביותר שלו היה לכנס ילדים עניים בבית, להנעילם ולהלבישם, להאכילם כסדר וללמדם. התענוג הזה עלה, כמובן, כסף רב. הילדים בתלמודי-התורה שלו מעולם לא הלכו לבושי קרעים, כמו שקורה לא אחת בקהילות ישראל. לא ולא! הם היו לבושים ומונעלים היטב, ומפניהם הקטנות נמחקה לחלוטין אותה ארשת חיוורת של מחסור ורעב.³⁷⁴

בדוכן התפילה של ר' משה-יצחק הייתה גם קופסת בקשות. בכל יום, כשקיפל את הטלית והתפילין, היה מוציא את הקופסה מן הדוכן. למותר לציין שטיפל בבקשות.³⁷⁵

היה בו, בר' משה-יצחק, משהו בלתי רגיל: הוא היה איש עסקים קשוח מאוד, שלא ויתר על חצי גרוש וגרם שברון לב לאנשים שהיה להם עמו משא ומתן. נדמה כי התרוצצו בו שני אנשים: האחד איש עסקים אכזרי והאחר עשוי משי, מלאך המסור לצורכי עמו. ושמא לא נועדה קשיחותו העסקית אלא כדי לאפשר לו להיות אחר כך אותו מלאך הפועל למען עמו, למען נערי תלמוד-תורה עניים, למען המוכים ושבורי הלב ולמען מוסדות צדקה חשובים.

אם הפסיד אי-פעם בעסקיו, היה מטבע לשון שגור על לשונו: “לא נורא, בני עמי יעזרו לי.”³⁷⁶ כשפרצה שרפה בביתו, ובעוד האש משתוללת, הרגיע את כולם בצורה אבהית: “לא נורא, בני עמי יכבו את זה בשבילי.”

‘בני עמו’ היו מאות הנערים בתלמודי-התורה שלו, היהודים המדוכאים וחסרי הבית שטמנו בדוכן התפילה שלו מאות בקשות, מוסדות החסד והצדקה הגדולים ועוד. “לא צריך לדאוג, בני עמי יעזרו לי,” זו הייתה אמרתו האהובה. ואכן, בני עמו היו נאמנים ואסירי תודה. כאשר פרצה השרפה התרוצצו יהודים כמו נחיל דבורים וכיבו את האש.

פעם נגנבו ממנו שטרות כסף בסכום עצום. כאשר שמע על כך, אמר בשלווה: “אל תצטערו כל כך, בני עמי ימצאו את הגנבה.” למזלו, כעבור זמן קצר נמצאו הגנבים וברשותם כמעט כל הכסף. ר' משה-יצחק אמר אז בארשת ניצחון: " אתם רואים עכשיו איך בני עמי דואגים לי? עכשיו אתם רואים?" הוא לא הרפה מאיש והשתדל להוכיח לכולם שהגמול על טוּב לב הוא טוּב לב, והא ראיה, הנה מצאו את הכסף הגנוב!

ברור אפוא שמערכת הסעד לעניי קייב הייתה מאורגנת היטב באותם ימים. בחורף דאגו להספקת לחם ועצים לחימום לכל הקבצנים בעיר. בפסח חילקו כסף רב למצות, והעניים יכלו לשבת בנחת ליד שולחן החג.

לפני חגים ומועדים לא ידע אפשטיין הטוב מנוח. הוא התרוצץ ללא הרף בין הנדבנים והציג לפניהם חישובים על סכומי הכסף הנדרשים ועל ‘גדודי’ הקבצנים הרבים שבעיר. הוא הוציא מהם תרומות כמו מים וחילק את הכסף כמו מים.

לר' הירש אפשטיין היה כישרון מיוחד למתן בסתר, לתת לעני לפי צרכיו ולעולם לא לפגוע ברגשותיו. זו הייתה משימה קשה וסגולה נדירה מאוד, אלא שטוּב לב לבדו אין בו די; דרושים גם יופי פנימי ולב רחב ורַגָּשׁ. ולכן נראה לי, שמבין כל כך הרבה יהודים בעלי צורה שהיו בקייב בזמני, הנאה מכולם היה ר' הירש אפשטיין הנלבב, שלבו היה לב זהב.

פרק שמונה-עשר: יהודי קייב

יהודי קייב * חסידים * צועניות קוראות בכף היד וגוי צעיר * מעשה ברבי אחד * צדיקים ותכשיטים * ר' דוד מטלנה * דוד מלך ישראל חי וקיים * ר' אשר מקארלין * החתונה המפוארת בחצרו של ר' אשר מקארלין * חסידים קוזקים * שיר לכת קוזקי שהלחין ר' ישראל * אגדה שסופה טוב * שוק התבואה * תקוות של יהודים * רוחות של חופש * מפקח המשטרה מיכַאילוֹב ונער מהפכן * טרגדיה ידועה של הורים יהודים

בקייב חיו באותה עת חסידים רבים, אבל הם לא היו מאורגנים בקהילה או בעֵדה.³⁷⁷ רובם היו רחוקים מן החסידות. לא היה להם מושג מהו חסיד ומהי חסידות. שלא כחסיד ים בפולין, שהיו נוסעים אל הרבי מתוך התלהבות, אמונה גדולה ואהבה אל החברותא החסידית, החסידים בקייב לא נסעו לשום רבי.

הדבר היחיד שהחזיק את חסידי קייב בחסידותם היה אמונתם במופתים.³⁷⁸ שהרבי, דרך משל, יכול להיות רופא חולים ומתיר אסורים או פוקד עקרוֹת. ברור שכאשר קפאה החסידות שלהם ונשענה על מופתים בלבד, קצרה הייתה הדרך לאמונה ביידעונים³⁷⁹ וברועי כבשים,³⁸⁰ במנחשים בקלפים ובצועניות, בכל הברנשים היודעים לקרוא בכף היד ובטיפוסים דומים אחרים. לעתים היו צצות צועניות ברחובות קייב, עוצרות אדם עשיר – על פי רוב חסיד – ומבקשות ממנו להראות להן את כף ידו. הלה מילא את בקשתן בלי היסוס. הצוענייה הייתה בוחנת את היד ומנבאת את עתידו של אותו חסיד.

באחד מפרווריה של קייב גר אז גוי צעיר³⁸¹ וחולני שנחשב לבעל מופת. יהודים היו פונים אליו בבקשות שירפא נשים וילדים או שיגלה את מקומם של חפצים גנובים. רבים התקהלו שם, ואבי הנער, שהיה עומד בפתח הבית, לקח מכל מבקר חמש-עשרה או עשרים קופיקות או בקבוק יי"ש. יש לציין שהגוי הצעיר הזה הסעיר את קייב כולה, ולא רק היהודים היו בין מבקריו. הרחוב שהתגורר בו היה מלא מרכבות וכרכרות, והאנשים הצטופפו כנחילי נמלים. המופתים שחולל הנער היו עצומים.³⁸²

אני, שכבר הייתי בקי במקצת בעסקי מופתים וכבר שמעתי מפי לייבקה השמש מעשיות רבות על כך,³⁸³ חייב להודות, שעל דברים כאלה עדיין לא שמעתי. אפילו סיפורי המופתים המופלאים ביותר שסופרו, להבדיל, על צדיקים חסידיים נתגמדו כנגד נפלאותיו של הנער החולני.

אז גם נזכרתי במעשה ‘אמיתי’ על רבי אחד, שסיפרו החסידים שהסבו לשולחנו של אבא: בית דין של מעלה שלח לרבי חסידי שתי נשמות, שעברו אותה עבֵרה בעולם הזה.³⁸⁴ על הרבי הוטל לחרוץ את דינן. הרבי חשב וחשב ולבסוף פסק: נשמה אחת תעונה בידי מלאכי החבלה זמן רב ואחר כך תישלח לגיהנום, ואילו הנשמה השנייה תיכנס לגן עדן ושם תכריז בקול רם לפני הצדיקים הטהורים על כל העבֵרות שעברה בימי חייה.

הנשמה השנייה החלה לבכות בקולי קולות והתחננה לפני הרבי שירחם עליה ויגזור עליה אותו עונש שגזר על הנשמה הראשונה, שכן היא מתביישת ואינה מעזה להכריז על עבֵרותיה באוזני כל הצדיקים בגן עדן. ואולם הרבי אמר: “זהו זה! כך פסקתי וכך יהיה!” הנשמה פרצה בבכי וביללות רמות כל כך, עד שכל אנשי העיר שמעו ובכו יחד עמה. אבל לבו של הרבי לא התרכך, והנשמה השנייה, האומללה, נכנסה לגן עדן בחרפה גדולה.

אבל מה יש להשוות בין המשפט שערך הרבי לשתי הנשמות ובין מופתיו הגדולים של האיכר הקטן? סיפרו שמושל קייב בכבודו ובעצמו פנה אליו בשאלה מי ינצח במלחמה בין רוסיה לטורקיה.³⁸⁵ הדבר היה בעיצומה של המלחמה. הנער הבטיח למושל, ש’אנחנו' ננצח, והלה יצא מלפניו שמח ושבע רצון.

מראשית בואי לקייב הפליאו אותי יהודיה בהתנהגותם המופקרת, שעלתה בקנה אחד עם אמונותיהם התפלות. התקשיתי להבין זאת. חסיד אמיד שהתגורר בשכנותי ישב שבת אחת במרפסת ביתו בחברת אורחיו החסידים ועישן יחד איתם סיגרים.³⁸⁶ לגמרי במקרה עברתי שם. הם קראו לי להצטרף אליהם, ואני הטיתי אוזן לשיחתם. הם דיברו על כל מיני מופתים ועל כל מיני צדיקים, וכאשר עברה במקום צוענייה הושיטו לה כולם את כפות ידיהם כדי שתנבא את עתידם.

החסידים בקייב היו, כאמור, רבים למדי, אבל בתי תפילה חסידיים היו רק מעטים. באותה העת שוכנעתי, כי בניגוד למה שחשבתי, החסידות היא מין מוצר שלעולם לא יכלה מן השוק. לפני כן חשבתי שבחלוף הזמן ובהדרגה ילך מספרם של החסידים ויפחת, שהרוח החסידית תימוג ותתעמעם בשל ההשכלה, ועוד מחשבות כאלה. אבל עתה נוכחתי שההשכלה לעצמה והחסידות לעצמה, וכי אין קשר בין השתיים. ההשכלה, מסתבר, אין בכוחה לכבות את האש הלוחשת של החסידות.

אחד ממכרי הטובים ניהל חנות גדולה של חפצי נוי. הוא סיפר לי, שבכל שנה הוא מקבל כמה אלפי רובל טובים מיושבי חצרו של הרבי ממַקָרוֹב,³⁸⁷ שקונים אצלו דברי מותרות כמו פסים צבעוניים לשולי בגדים,³⁸⁸ תחרה, מחרוזות ורקמות לשמלות של גבירות. גם עכשיו חייב להם הרבי אלף וחמש מאות רובל שקיבל באשראי. זה לא כבר קנתה כלתו של הרבי קישוטים לשמלה אחת במחיר מאה וחמישים רובל.³⁸⁹

“למען האמת,” אמר לי ידידי, “הסחורה איננה שווה יותר מארבעים רובל, אבל מהם תקבל מה שתבקש. אפשר להרוויח על חשבונם בלי שום קושי. הם שונאים לעמוד על המקח… הם אינם מתווכחים כלל.” הוא הביט בי ופרץ בצחוק מובן בהחלט.

אורח חייו של רבי דוד’ל מטַלְנֶה היה ידוע ומפורסם.³⁹⁰ הוא ישב בביתו על כיסא עשוי כסף, שעליו היה חרוט השם ‘דוד’,³⁹¹ ונהג לנסוע במרכבה יקרה רתומה לסוסים אבירים.

פעם אחת בא לקייב. העיר געשה ורעשה. כל היהודים אצו-רצו לראות את פני הרבי הגדול. הרבי נסע במרכבתו היקרה ברחובות העיר, והיהודים רצו אחריו וצעקו, “דוד מלך ישראל חי וקיים”.³⁹² היה שם יהודי אחד שהלשין לשלטונות – תמיד יימצא יהודי להלשנה כזאת – והוא ידע בדיוק היכן למסור: “היהודים צועקים ברחובות: דוד מלך ישראל חי וקיים.”

המשטרה באה ואסרה את הרבי, ובדין וחשבון נרשם, שהיהודים קוראים לרבי ‘דוד המלך’. הושיבו אפוא את הרבי בבית הסוהר של קייב.³⁹³ המאסר חולל מהומה גדולה בקרב היהודים, ושחרורו של הרבי עלה עשרות אלפי רובלים. הבנקאי קוּפֶּרְניק, אביו של עורך הדין,³⁹⁴ פעל רבות לשם כך. לבסוף שוחרר הרבי המפורסם מטלנה ומאז חדל ממסעותיו.³⁹⁵

הסיפור על רבי דוד מטלנה מעלה עתה בזיכרוני את החתונה המפוארת שנערכה לבתו של רבי אשר מקארלין עם בנו של הרבי מטריסק.³⁹⁶

הייתי אז רק נער,³⁹⁷ אבל ידעתי הכול על החתונה הגדולה, שהרעישה את העולם כולו. לחתונה הוזמנו כל הצדיקים וכל הכליזמרים וכל הבדחנים מרחבי תחום המושב, שלא לדבר על גֵיסות החסידים מן השורה.³⁹⁸ עשרות אלפי אנשים באו, וקארלין נמלאה אנשים עד אפס מקום.³⁹⁹ חסידים מילאו את כל הבתים והרחובות. ברחובות הועמדו כדי יי"ש גדולים ומגשים עמוסי עוגות דבש, מיני מאפה ומאכלים קלים. בכמה מקומות ניגנו כליזמרים ובמקומות אחרים שימחו בדחנים את הנאספים, שהתהלכו בקפּוֹטוֹת של משי ואטלס ושטריימלך לראשיהם.

ביום החתונה התגודדו כל החסידים בשורות בשני צדי הרחוב שבו היו החתן והכלה אמורים לעבור בדרכם אל החופה. שתי מרכבות היו אמורות לעבור, האחת לחתן והאחרת לכלה. מרכבתו של החתן הייתה רתומה לשלושה-עשר סוסים כנגד שלוש-עשרה מידות.⁴⁰⁰ כסף וזהב נצצו מכל עבר. על הסוסים סיפרו כי היו גלגולים של אנשים חשובים. כבר שכחתי את השמות של כל הנשמות הגדולות הללו, שמתוך רגש פטריוטי התגלגלו והיו לסוסים…

על פי בקשת גבירי מינסק ופינסק קיבלו החסידים רשות מן המושל להתחפש לזמן מה ל’קוזקים'. אנו זקוקים לקוזקים משלנו שילוו את מרכבת החתן, גדוד שלם של חסידים, שיהיו לבושים כמו קוזקים ‘אמיתיים’, עם כידונים ארוכים ופרגולים. בימים הטובים ההם היה אפשר להשיג הכול, והחסידים היו לקוזקים.⁴⁰¹

ר' ישראל יקירנו הלחין שיר לכת קוזקי, ועוד לפני החתונה נסע במיוחד לקארלין עם שמחה, בנו של הרב מקאמניץ, כדי ללמד את ה’קוזקים' לעתיד כיצד לזמר אותו.⁴⁰² שיר הלכת שמור, כמובן, בזיכרוני עד עצם היום הזה, שכן בכל שמחת תורה, כאשר צעדו החסידים ברחוב בדרכם מן השטיבל החסידי אל בית אבי, הם שרו את הניגון הזה.⁴⁰³ הנה התווים של השיר הקוזקי:

שיר הלכת הקוזקי שהלחין ר' ישראל במיוחד בשביל ה’קוזקים' של חצר קארלין, כדי שישירו אותו כאשר ירכבו על סוסיהם בדרכם לפגוש את החתן והכלה

בהזדמנות זו אני רושם גם תווים של ניגון יהודי נוגה שחיבר ר' ישראל. זהו ניגון ישן נושן ונלבב, הצובט את הנשמה ונחרת בזיכרון.

ה’קוזקים' הללו שמרו על הסדר, שלא יקרה, חס וחלילה, אסון. בצפיפות הזאת הכול היה אפשרי. לאחר החופה ניגנו הכליזמרים ברחובות. החסידים חוללו בכל מקום שניגנו בו הכליזמרים, ואדמת העיירה ממש רעדה מצרחות השמחה ומן הריקודים. עשרות אלפי אנשים רקדו.⁴⁰⁴ דומה היה שקארלין כולה רוקדת, מקצה עד קצה. צלילי התופים והמצילתיים הרקיעו שחקים והשמחה ניכרה על פני כולם.

השמחה נמשכה שלושה ימים תמימים. מזג האוויר היה במקרה נאה ונוח, וגם זה נחשב לנס. אחרי כן החלו החסידים והצדיקים לשוב אט-אט לבתיהם, אך רבים נשארו לכל שבעת ימי המשתה.

בינתיים נסחפתי כל כך לאותן מעשיות ישנות, חביבות ועליזות על הצדיקים, עד שסטיתי לגמרי מן העניין. הפסקתי באמצע הסיפור על המופתים של הנער הגוי. אבל הבה נעזוב אותו – הקורא בוודאי יסלח לי על כך – ונשוב לקייב.

כיצד חיו יהודים באותה העת בקייב – על כך נוכל ללמוד מאגדה שנפוצה בזמנו בקרב יהודי המקום. באגדה זו אפשר לחוש במשביה של אותה רוח החירות, שהחלה לנשב קלות בימיו של אלכסנדר השני, וכנראה גם יש בה שמץ של אמת.

כנהוג וכמקובל, הסוחרים הרוסים הגדולים קינאו בהצלחתם המסחרית של יהודי קייב. היהודים ממש התסיסו את קייב וחיי המסחר בה עלו ופרחו. בזכות פעלתנותם נפל כסף יהודי רב בידיהם האדמוניות⁴⁰⁵ של הסוחרים הרוסים. אכן, כסף מיהודים הם הסכימו לקבל, אבל את היהודים עצמם הם היו מוכנים לקבור. סיפור ישן נושן.

התאספו אפוא שלושים ותשעה סוחרים רוסים – כך מספרת האגדה המודרנית – שלחו תזכיר לצאר ובו כתבו:

הואיל וקייב היא עיר קדושה וכל הצארים אסרו על היהודים להתגורר בה, והואיל וקודם זמנו של הצאר ניקולאי הראשון אכן לא נראה יהודי ברחובות העיר, על כן מבקשים אנו, אדוננו הצאר, שתחדש את הצו הקדום והקדוש ותצווה לגרש מפה את היהודונים שנהרו לכאן מכל ארבע כנפות הארץ.⁴⁰⁶

על המכתב חתמו כל שלושים ותשעה הסוחרים, ועליהם נוספה עוד חתימה – של דֶמִידוֹב, ראש העיר⁴⁰⁷ וגדול המיליונרים של קייב.

עד מהרה הגיע מברק תשובה לראש העיר מן השר, אשר כתב בשם הצאר: “עד כה חשבתי, שבקייב יש רק שלושים ותשעה טיפשים,⁴⁰⁸ אבל עתה אני יודע שיש בה ארבעים שוטים גמורים.”

המברק הזה הסב לדמידוב צער רב. הצאר בעצמו כינה אותו טיפש. אכן מכה קשה, שאיש אינו יכול להרשות לעצמו לספוג; בושה וכלימה להיראות עתה ברחוב. אין מנוס אלא לברוח מרוסיה. אשתו החכמה של דמידוב הייתה לגמרי אובדת עצות. “לברוח!” זעקה, “פשוט, בוא ונברח מפה!” דמידוב מכר את כל מפעלי הסוכר שלו, את בתיו ואת כל נכסיו ויצא עם משפחתו לחוץ לארץ.⁴⁰⁹

בשלב הזה מקבלת האגדה סוף יהודי אופייני: שעה שדמידוב ורעייתו כבר היו מחוץ לרוסיה, הם חזרו ועיינו במברק הנורא והגיעו למסקנה, שאולי באמת היו טיפשים. “מה שעלינו לעשות עכשיו הוא לנסות ולהתוודע לעם היהודי, לתולדותיו ולספרותו,” אמרו זה לזה בעיניים דומעות. והאשה התייפחה והוסיפה: “במברק כתוב בפירוש שאנחנו טיפשים… משמע שאנחנו באמת כאלה.”

מובן שמכאן ואילך החלו לגלות עניין עמוק ביהודים ובתולדותיהם, ובתוך זמן קצר נעשו ידידים גדולים ואוהבים בנפש של עם ישראל. גברת דמידוב אף חיברה והדפיסה ספר חשוב מאוד על יהודים והפיצה אותו בין כל נכבדי אירופה: צאו וראו, כתבה, מי הם ומה הם היהודים. צריך לנשק את אבק רגליהם.⁴¹⁰

נכנס מקל, יוצא מקל – תם הסיפור, השבח לאל.⁴¹¹

בתנאי החיים הקשים של היהודים אגדה כזאת הסֵבּה לא מעט נחת ושמחה. בשעה שאדם שרוי במצוקה ורע ומר לו, לבו הולך שבי אחרי סיפורי אגדות.

כאשר מונה צֶ’רְטְקוֹב למושלה הכללי של קייב, חלה הפסקה בפשיטות על היהודים⁴¹² - אותן פשיטות שלא פסקו עד עצם היום הזה, ונהפוך הוא – עוד הלכו והתרבו. אדם טוב ותמהוני היה צ’רטקוב זה. פעם נתקל ברובע פּוֹדוֹל ב’תהלוכה' נאה של יהודים שהובלה על ידי שוטרים. היו שם זקנים וצעירים, נשים וילדים. המושל עצר את השוטרים ושאל: “מי הם האסירים הללו?”

“הם נעצרו במצוד, הוד מעלתו רם המעלה,”⁴¹³ הייתה התשובה.

ארשת של גועל עלתה על פניו של צ’רטקוב.

“מצוד עושים רק על חיות,” אמר ועיקם פניו בסלידה. ומאז נאסר הדבר.

הבשורה הזאת נישאה בתוך יום בכל רחבי ווֹלִין ורוסיה הקטנה,⁴¹⁴ וזרם בלתי פוסק של יהודים, שיחיו, החל לעשות את דרכו לקייב מכל הכיוונים. אפשר לומר, בלי גוזמה, שבאותה שנה נוספו אולי שלושים אלף יהודים בקייב.⁴¹⁵ היהודים סחרו, נשאו ונתנו, תיווכו, פתחו חנויות, קנו ומכרו.

עם הנוצרים חיו היהודים ביחסי שכנות טובים – כמו שקורה תמיד כאשר לא מגיעים מסיתים מבחוץ. אלה גם אלה עסקו במסחר בתחושה של שותפות, לא פחות ולא יותר. היהודים עוררו את הנוצרים, החדירו בהם מרץ רב יותר לעשיית עסקים והבנה טובה יותר של חיי המסחר.

עיקר המסחר ב’שוק התבואה‘⁴¹⁶ היה במצרכי מכולת, ממש כמו בשוק ה’רִיאַד’ בבריסק,⁴¹⁷ או ב’שער הברזל' בוורשה.⁴¹⁸ את הקניות שלי ערכתי היכן שהיה כדאי יותר, הן אצל יהודים הן אצל נוצרים. התוודעתי אל סוחרי המכולת הרוסים, ואף התיידדתי עם אחדים מהם. בימי הקיץ אהבתי, כדרכי, לדון ולהתווכח עם נוצרים על אודות יהודים.

הם לא חדלו מלהתלונן על פגם אחד: היהודים אינם מקפידים על ניקיון. קייב היא עיר נקייה ומסודרת, והיהודים שגרים בה אינם שומרים על ניקיון. לדוגמה ציינו יהודי אחד, שרכושו נאמד בחצי מיליון רובל ובחצרו נערמו הררי אשפה, המדרגות היו מטונפות והאוויר קשה לנשימה. אפילו מרחוק יכולת לדעת שכאן גר יהודי.

על פי רוב נותרתי ללא מענה בפי, אבל כשהגעתי לוורשה התעודדתי במקצת.⁴¹⁹ נוכחתי שעניי ורשה היהודים נקיים הרבה יותר מענייה הפולנים. לאחרונים אין אפילו מושג קלוש על ניקיון.

באותם ימים קיבלו עסקני ציבור יהודים רשות מהשלטונות לפתוח בתי ספר יהודיים להוראת מלאכה⁴²⁰ בכל רחבי רוסיה וליסד מושבות יהודיות.⁴²¹ לשם הגשמת המטרות האלה נאספו סכומי כסף גדולים.⁴²²

פּוֹלְיַאקוֹב⁴²³ כתב לר' ישראל ברודסקי, ביקש ממנו ליסד בקייב קרן בשביל בתי ספר למלאכה וצירף המחאה בסכום של ארבעים אלף רובל.⁴²⁴ ברודסקי הפקיד את העניין בידי ר' שמואל לוין, והלה זימן את עשירי קייב לאספה. בקשתו נתמלאה. האספה התכנסה, וברודסקי היה הראשון שתרם עשרת אלפים רובל. עוד נאספו שם כחמישים אלף רובל, ויחד עם תרומתו של פוליאקוב הגיע הסכום כמעט למאה אלף רובל.

המולה רבתי עברה במחנה היהודים וקולה נישא מכל קצות הארץ. התקוות היו גדולות. הבה נודה אפוא על התקוות; היה בהן משום עידוד לשעה קלה. אחר כך נעשה המצב קשה הרבה יותר.

באותן שנים החלו להתפתח בציבור נטיות מהפכניות. צעירים עשירים ‘הלכו אל העם’,⁴²⁵ גילו מסירות נפש, רצו להביא את המשיח. המאסרים התרבו כמו מכת ברד.

אחד משכני העשירים ביקש ממני שאסור אליו. סיפור המעשה היה פשוט למדי, אבל באותם ימים היה יוצא דופן. בנו בן החמש-עשרה, גימנזיסט בכיתה החמישית, רוצה להציל את רוסיה ולהביא את המשיח. אולי אוכל לשכנעו להימנע ממעשה גבורה שכזה?⁴²⁶

כשנכנסתי לבית פגשתי את מפקח המשטרה מיכַאיְלוֹב שהתדיין עם הנער. מיכאילוב התחנן לפני הנער, שיאמר במשרדי הבולשת⁴²⁷ – שבכל מקרה הוא חייב להובילו אליה – כי אינו יודע דבר וכי אינו עוסק כלל בדברים הללו. אבל הנער סירב. הוא דווקא יאמר שסדרי השלטון אינם טובים וכן הלאה.

המפקח מיכאילוב קיבל מאביו של הנער חמש מאות רובל, ותפקידו היה להציל את הנער מידי הבולשת. אבל מה עושים אם הנער עצמו מושיט את צווארו למאכלת?

כעת היה עלי להשלים את מלאכתו של מיכאילוב, שכשל במשימתו. המפקח הקציב לי שעתיים, שכן הוא היה חייב להביא את הנער לבולשת. אני מודה שגם אני נכשלתי, אף כי הנער התייחס אלי בנימוס רב. דברי לא שכנעו אותו, והוא עמד על דעתו. “גורל העם,” כך אמר, “חשוב יותר מגורל היחיד.” גם אם ישרפו אותו או יבתרו את גופו לנתחים, הוא לא יחזור בו כל עוד תצמח מזה טובה לעם.

האם התעלפה. כשהוטב לה, נפלה על ברכיה ובדמעות התחננה לפני בנה שירחם עליה. הנער החוויר כמת. הוא התקשה לראות את אמו מתעלפת ובוכה, ובכל זאת התעקש ועמד במרדו. בושה וחרפה – יצאתי משם בידיים ריקות. לא הצלחתי להזיזו מדעתו אפילו במעט. היה לו, לנער, אופי של ברזל, שממש הפתיע אותי.

הנער נאסר, כמובן, והועבר למוסקבה. אביו, שנסע בעקבותיו, היה מוכן לשלם אלפים רק כדי שיוכל לראות את בנו מדי פעם בפעם, אבל הדבר לא עלה בידו. האם נפטרה לאחר זמן קצר. הוא ישב בכלא זמן רב. אחר כך, כשהובא עניינו לפני בית המשפט, שוחרר בשל היותו קטין והוחזר לקייב, אך היה נתון למעקב משטרתי. כששב הביתה, כבר היה מבולבל ומעורער בנפשו, וכשלא מצא את אמו שקע בדיכאון עמוק ממנו לא נרפא.

הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. נמצאו יהודים עשירים שלא חסכו מכספם כדי ליסד עיתון רוסי-יהודי גדול, שיֵצא כנגד העיתון האנטישמי ‘קייבליאַנין’.⁴²⁸ עיתון זה שפך מדי יום ביומו אש וגופרית על היהודים, כמו כל העיתונים האנטישמיים המתועבים.

העיתון היהודי החדש, שנקרא ‘זַרְיָה’, נדפס בפורמט גדול במיוחד.⁴²⁹ הוא מילא את תפקידו בהצלחה רבה ונהנה מתפוצה נרחבת. רבים קראו את המאמרים האמיצים ושבעו נחת מן המנות המפולפלות שכּוּונו נגד האנטישמים. הלב היהודי שוב נמלא תקווה…

ושוב, הבה נודה על התקוות המרעננות, לא משנה כמה קצרות ימים היו.

פרק תשעה-עשר: אורז וצימוקים

המנהל של ישראל ברודסקי * חולשה לא-יהודית * עסקים * אורז וצימוקים * עקשנות * סחורה שטבעה * חוסר מזל⁴³⁰ * אני עובר לחנות אחרת * דיירים * ליפסקי * מחזה שהורד בשריקות מן הבימה * פצעים ישנים * המגיד מגרודנה * השפעתו על הבריות * הדרשה שנשא * המגיד מגרודנה וליפסקי * סוף מצער

דייר חדש נכנס לגור בחצר שלנו, אדם מכובד ביותר. הוא היה מנהל במפעל הסוכר של ישראל ברודסקי בצֶ’רקַס.⁴³¹ אשתו הייתה קרובת משפחה של ברודסקי ושכרו השנתי היה שנים-עשר אלף רובל. הוא התגורר באחוזה בצ’רקס עם בני משפחתו וחייהם שם דמו לחיי נסיכים. באחוזה גדולה כזאת יש, כמובן, כל טוּב, וגם סוסים ומרכבות לא חסרו.

המנהל היה אדם ברוך כישרונות. הוא ניהל את האחוזה ואת מפעל הסוכר באופן מושלם וברודסקי היה מרוצה ממנו מאוד. אבל היה למנהל חיסרון גדול, שאופייני לא ליהודי אלא לגוי: שִׁכרות. הרגל רע זה הולך ומתחזק בהתמדה ואחריתו צרות צרורות. סופו של המנהל היה בלתי נמנע: בשל שִׁכרותו הוזנחו עסקיו, וישראל ברודסקי נאלץ לפטרו. אבל היות שאשת המנהל הייתה קרובת משפחה והיות שהיו להם בנים ובנות חמודים בגיל ההתבגרות, העניק ר' ישראל למנהל קצבה שנתית קבועה בסך חמשת אלפים רובל.

אמנם המנהל פוטר ממשרתו, אך בני משפחת ברודסקי הוסיפו לבקר אותו לעתים קרובות. בכל זאת היה זה בית מהוגן ומכובד, אף על פי שלראש המשפחה הייתה חולשה גדולה לטיפה המרה.

עד מהרה התיידדתי עם בני המשפחה. נמשכתי לחוכמתו של המנהל, לאורח דיבורו הפתוח ולהתנהגותו הלבבית. למרבה הצער, לחיסרון שלו לא הייתה תקנה. תמיד היה קופץ לבית המרזח הקרוב ומרוקן כוסית. לפעמים אף שתה במהלך היום שש-עשרה כוסות יי"ש. גם בשכרותו התנהג תמיד כידיד למופת, אך היה נעים יותר לשהות במחיצתו כשראשו צלול, ולכן נהגתי לבוא אליו בייחוד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהלך לבית המרזח. הוא הבין היטב שאני מעוניין להיות בחברתו כאשר הוא פיכח. מדי פעם, אם לא הקדמתי לבוא לביתו, היה נכנס אלי בדרכו למסבאה ומשוחח אתי בעודו פיכח.

חיבבנו מאוד איש את רעהו, ויום אחד הציע לי משרה של פקיד מסחרי.⁴³² לשאלתי איזה עסק יש לו, ענה ששולחים לו מאודסה מצרכים של חנות מכולת – אורז, צימוקים, שקדים, אגוזים – ששוֹויים מאה אלף רובל. עליו למכור את הסחורה לחנוונים המקומיים ולספק אותה לחנויות בערים אחרות.

אלה לא היו דברי להג כמו שהיה אפשר לחשוב. בתוך זמן קצר העביר אלי את המטען, ואני שכרתי חצר גדולה עם מחסנים כדי לאחסן בהם את הסחורה.

אבל שוב חזר אותו סיפור: שכרותו הפריעה מאוד בניהול עסקיו. הייתי מוכרח להתעורר השכם בבוקר כדי לתפוס אותו בעודו פיכח ולהחליט מה לעשות.

עלי לחזור ולומר שהאיש היה חכם בצורה יוצאת מן הכלל. דבריו היו כפנינים והשפעתו עלי הייתה גדולה. הוא האיר את עיני בדברים רבים וחשובים, ואני, שהייתי אז בחור צעיר מעיירה קטנה, למדתי רבות מניסיונו.

לפעמים גם ידע להיות עקשן, ובזיכרוני עולה אירוע שמתאר היטב את תכונתו זו. מעשה שהיה כך היה: היה עליו לשלוח ליֶקַטֶרינוסלב אורז וצימוקים ששוֹויים שלושים אלף רובל, ועלי הוטל לשכור אַרְבָּה⁴³³ לצורך המשלוח.

יגעתי ומצאתי ארבה טובה וסיכמתי עם בעליה שיקבל מאתיים רובל תמורת המשלוח. כאשר סיפרתי למנהל ששכרתי ארבה מצוינת, שנתתי עשרים וחמישה רובל דמי קדימה, ושכבר הערב יבוא בעל הארבה כדי לחתום על החוזה, היה מרוצה מאוד.

אבל בערב, כשבאתי עם בעל הארבה כדי לחתום על העסקה, סיפר לי המנהל, ששעה קודם לכן שכר סירה אחרת במאה וחמישים רובל, ורק היא תוביל את הסחורה. התרגזתי מאוד, שכן ידעתי שאי אפשר להשיג ארבה טובה במחיר זול כל כך. מילא, אבוד. העסקה נחתמה. אבל אחר כך, כשבדקתי קצת, התברר לי שהארבה ששכר מיושנת ורעועה מאוד ומסוכן להוביל בה משא כה כבד. סיפרתי לו על כך, אבל הוא התעלם מדברי והורה לי להעמיס את המטען על הארבה. סירבתי. לא רציתי ליטול סיכון גדול כל כך בסחורה יקרה כל כך. הוא התמלא כעס והביא אנשים אחרים לעשות את המלאכה.

זכורני שמטען האורז והצימוקים הועמס על הארבה ביום חמישי, ועוד באותו לילה שקעה הסירה במים. כשנודע לו על כך, בא אלי במרוצה, קצר נשימה. מתברר שידע להיות פיכח כאשר היה הדבר נחוץ.

“רחם עלי! הצל אותי! אני אבוד! אני מתנצל לפניך. כעת אני מבין שצדקת. עזור לי להציל את המטען הטבוע ותקבל ממני תגמול בסך מאתיים רובל. נוכל ליבש את הסחורה ואולי אצליח לקבל קצת כסף בשבילה. שלושים אלף רובל!”

אין ספק, הוא היה צלול לחלוטין…

אבל אני היססתי. עקשנותו עדיין הכעיסה אותי. אחר כך באו אלי אשתו וילדיו והתחננו שאציל את המטען (כאילו היה בכוחי להצילו). באין ברֵרה קיבלתי עלי לנסות ולהציל מה שאפשר מן הסירה השקועה במים. שכרתי חצר גדולה, קניתי יריעות בד גדולות, הוצאתי את הסחורה הרטובה ופיזרתי את האורז והצימוקים על הבדים לייבוש. לשם כך הייתי זקוק לאנשים רבים. במאמץ גדול הצלחתי להוציא את הסחורה, ליבְּשה ולמכרה בחמשת אלפים רובל, במקום בשלושים אלף.

הפרשה הזאת ערערה אותו לגמרי, והוא החל לשתות לשוכרה יותר מהרגיל. בני משפחת ברודסקי ריחמו על אשת המנהל לשעבר ועל ילדיה ובאו לבקרם לעתים קרובות יותר. פעם אחת, בשעה שביקרו בני ברודסקי בביתו, הוא נכנס לחדר שיכור כלוט והתמוטט על הרצפה. החוויה הייתה קשה ומאז הפסיקו בני המשפחה את ביקוריהם.

עוד חצי שנה הוסיף להשתכר ולבסוף מת. כמה חבל. איזה איש חכם ולבבי היה! כן, הוא נפטר בגלל חולשה לא-יהודית; החיבה לטיפה המרה.

העסק שלי, איך לומר, הלך והתדרדר. שנתיים יגעתי לפרנסתי במורד רחוב אנדרייבסקי, ואז עברתי לרחוב אחר שכבר אינני זוכר את שמו. זכור לי רק שהחזקתי שם חנות מכולת קטנה יותר. עברתי דירה, קודם כול מפני שסבלתי מחסרון כיס. שנית, המקום הקודם לא היה מוצלח. לא היה אפשר להתרחב ולהתפתח שם. פשוט חסרו קונים, כי גרו שם רק עניים.

כמקובל אצל יהודים הנתונים במצוקה כלכלית, שכרתי דירה בת כמה חדרים כדי שאוכל להשכירם לדיירים. צעיר אחד, שהתכונן לבחינות באוניברסיטה, שכר ממני מיד חדר עם כניסה נפרדת. תהיתי על קנקנו והוא מצא חן בעיני. ראשית, הבחור היה בקי בש"ס וידע להשמיע פלפול תלמודי נאה, ושנית, הוא היה זריז ותוסס.

הוא סיפר לי, כי אביו דיין בווילנה. הוא עצמו נחשב לעילוי, אך היות שחשקה נפשו בהשכלה, ברח לז’יטומיר ושם התקבל לבית המדרש לרבנים.⁴³⁴ המנהל באותם ימים היה ר' חיים-זליג סלונימסקי.⁴³⁵

כשנסגר בית המדרש⁴³⁶ הוא נסע לקייב כדי להתקבל לאוניברסיטה.⁴³⁷ דרכו הייתה ברורה: הוא יסיים את לימודיו באוניברסיטה – ויהי מה![⁴⁴⁰]

אבל לא היה לו ממה לחיות… שופע בריאות וזריזות התייצב בטחנה של ברודסקי, שניצבה על שפת הנהר,⁴³⁸ וביקש שייתנו לו להעביר שקי קמח מן הטחנה אל המחסן. הוא רצה שישלמו לו כמו לכל עובד יומי: שישים קופיקות ליום.

הצעיר התקבל לעבודה וכל היום סחב שקי קמח. בערב היה מתרחץ, מחליף בגדים ומתוודע אל הסטודנטים. הוא חיפש הזדמנויות ללמד שיעורים פרטיים,⁴³⁹ מצא תלמידים והשׂתכר מהם שישים רובל לחודש, ותוך כדי כך התכונן לבחינות. כאשר החל ללמד שיעורים פרטיים, חדל לסחוב שקי קמח.

אולי זה מפליא, אבל הבחור הזה הספיק לעשות הכול. לעתים קרובות, בשעות הערב, ניהלנו שיחות שארכו שעות.

באותה עת הגיעה לקייב להקת שחקנים אנטישמית והעלתה בתיאטרון הגן⁴⁴⁰ הצגה שפגעה מאוד ביהודים. ליפסקי – זה שמו של הדייר – שתוכן ההצגה כבר נודע לו, הלך לשם עם חבריו בכוונה תחילה לשמוע כיצד מעליבים יהודים על הבימה.

אבל הוא חזר משם נסער, פגוע וכעוס. עלבו שם ביהודים בצורה גסה ומתועבת. התיאטרון היה מלא גויים, שנהנו, מחאו כפיים והריעו לשחקנים. לא היה איש שישרוק לאות מחאה. רק כמה יהודים היו שם. הם נראו כיתומים נטושים, ומרוב פחד לא העזו לשרוק. עצוב היה להתבונן בו, בנער שלי.

את ההצגה האנטישמית הזאת הוסיפו להעלות על הבימה בלא הפרעה.

מה אפשר לעשות? כיצד מביאים לידי כך שכל הסטודנטים היהודים וסתם בחורים יבואו וישרקו שריקות בוז להצגת האשפתות הזאת, שמתובלת באנטישמיות מגעילה ומטופשת?

שאלתי את הבחור אם אליעזר ברודסקי⁴⁴¹ מכיר אותו או שראה אותו אי-פעם בטחנה, והוא סיפר לי, שפעם אחת בא ברודסקי לטחנה וראה אותו סוחב שק קמח על כתפו. “הוא הבחין שאני יהודי והתפלא מאוד. הייתכן שבחור יהודי יעז⁴⁴² לסחוב שקי קמח עם כל היחפנים הללו?! הוא קרא לי ושאל מהיכן אני ואם אינני יכול למצוא עבודה קלה יותר מסחיבת שקי קמח. אחרי הכול, יהודים הם טיפוסים חלשים יותר.”

“אתה מבין,” הוסיף בנשימה עצורה, “סיפרתי לו שבאתי לכאן כדי להתכונן לאוניברסיטה ולפי שעה אין לי ממה להתקיים. ביום אני עובד אצלו, בערבים אני מתוודע לאנשים חדשים, ובלילות אני לומד. הוא הוציא מכיסו חמישים רובל ונתן לי, אבל סירבתי לקחתם ואמרתי לו שאינני מקבץ נדבות. את כספי ארוויח רק בעבודה.”

“אני שונא את הגבירים,” עיקם את פניו במרירות, “ואינני רוצה מהם טובות.”

ואז עלה בדעתי רעיון. “שמע נא, ליפסקי,” אמרתי לו, “לטובת כלל ישראל תסכים ללכת אל הגבירים?”

“למען זה, בהחלט כן!” ענה לי.

“לך אפוא אל לזר,” הסברתי, “ספר לו על הלהקה האנטישמית, הצע לו שיקנה כמה מאות כרטיסים ויחלקם לבני הנוער היהודי, וכך יהיה מי שישרוק.”

“בחיי, רעיון מצוין!” הסכים בהתלהבות.

ואמנם, זה באמת הצליח. ליפסקי הלך אל לזר וחזר אלי שמח וטוב לב. ברודסקי יקנה שני-שלישים מן הכרטיסים וישלח את כל הפקידים בבתי המסחר שלו לחלקם בין היהודים. כל מי שיהיה מוכן להפגין בשריקות, יקבל כרטיס.

המבצע התנהל למישרין, כמו מכונה משומנת. למחרת היום הסתובבו צעירים וחילקו כרטיסי חינם לתיאטרון. ליפסקי עבד במלוא המרץ ולאושרו לא היה גבול.

בערב, כשהחלה הלהקה בהופעתה המשוקצת, שרקו כל היהודים ורקעו ברגליהם. השריקות והרעש היו בלתי נסבלים, שאלוהים ישמור!

מפקד המשטרה העירונית,⁴⁴³ שאף הוא נכח במקום, חשש משערורייה גדולה והורה להפסיק את ההצגה. כעשרים סטודנטים ועוד כמה יהודים אחרים נעצרו, ובהם גם ליפסקי.

למחרת הלכו, כמקובל, לזר ברודסקי ועוד שני מיליונרים אל המושל הכללי וטענו בפניו, שהלהקה זורעת שנאה בין עמים, שחבריה מסיתים עם אחד נגד עם אחר ועוד כיוצא באלה. המושל קרא למנהל הלהקה והודיע לו, שבתוך עשרים וארבע שעות עליהם לעזוב את קייב והאזור כולו. בהזדמנות זו גם שחררו את העצירים. הפרשה הזאת כשלעצמה איננה חשובה, כמובן, אבל לשמחתנו לא היה גבול. לא דבר של מה בכך הוא. ניצחנו…

ליפסקי זה פתח מחדש את פצעי הישנים בכל הקשור להשכלה. כאשר שוחחנו, חשתי תמיד צער עמוק ומייסר על שנות נעורי האבודות, על המרץ והעוז שהיו לי, על שאיפתי להיות רב מטעם,⁴⁴⁴ על תוכניותי לעשות גדולות למען הכלל, על התקוות והחלומות שהיו לי לפנים.

הבחור הזה חופשי ובריא ברוחו ובגופו. אפשר רק לקנא בחוסן, באיתנות, בלהט ובהתלהבות שלו. הוא בוודאי יעשה משהו ממשי בחייו. ואילו אני? אני כפוּת, שבוי, עני ואביון שמחפש פרנסה, בעל מחשבות וחלומות מנופצים. קינאתי בו קנאה גדולה מתוך כאב עמוק שאין לו סוף.

הנה לך, זה פירושו של מרץ, הרהרתי בחרדה ביני לבין עצמי, אדם שסוחב שקים, נותן שיעורים פרטיים ומכין את עצמו לאוניברסיטה. זה טיפוס בעל אופי. סחיבת שקים והשכלה, השכלה וסחיבת שקים… אני הייתי חלש ונרפה, הפסקתי באמצע הדרך – לא לכאן ולא לשם.

לעתים, ברגעים קשים כאלה, בכל זאת הייתי דן את עצמי לכף זכות: הרי יש לי אשה וילדים… התחתנתי מוקדם מדי… לאשה יש כוח גדול… אשה היא מכשול… אבל נקודות הזכות הללו לא הקלו בהרבה את מכאובי, הן היו סתם תירוצים.

התיידדתי מאוד עם ליפסקי. לא פעם שוחחנו עד שעה מאוחרת בלילה. הוא היה מן הסוציאליסטים הראשונים שצצו פה ושם ברחוב היהודי.⁴⁴⁵ משישים הרובלים שהרוויח בכל חודש היה מחלק שלושים או ארבעים בין חבריו העניים.

הוא עצמו אכל לחם שחור ופשוט של חיילים, חתיכת דג מלוח וכוס תה לקינוח. ארוחת הצהריים שלו עלתה בערך חמש קופיקות. הוא למד הרבה וידע הרבה, ובתוך זמן קצר היה לחביבם של בני הנוער המקומיים. פיו הפיק מרגליות, ראשו – אש להבה, רוחו – צלולה כשחר אביבי. לב יהודי חם פעם בו, וחמימות זו הקרינה על חבריו, ואף הסטודנטים הנוצרים התייחסו אליו בכבוד רב.

הדייר הראשון שלי היה מוצלח מאוד, אך הדייר השני היה מוצלח וחשוב עוד יותר. אני מתכוון למגיד המפורסם מגרודנה, שגר במינסק⁴⁴⁶ ובדיוק באותו זמן בא לקייב.

כצפוי, מיד עם בואו ביקר אצלו ר' לייב שפירא וביקשו להישאר בקייב כמה שבועות. מגיד בכלל, והמגיד מגרודנה בפרט, משמש כתובת לרבים. הוא זקוק לדירה הגונה, למקום שיוכל לגור בו ולקבל אורחים. עלה בדעתו של ר' לייב שהמגיד יכול להתגורר בביתי, והיות שידע שאני מחפש דיירים, זרק לי את הרעיון. נעניתי ברצון, והמגיד עבר לגור אצלי.

מן הסתם אין צריך לומר שהמגיד היה אדם גדול, תלמיד חכם מופלג, פיקח בלתי רגיל שקרא הרבה. ואיזו לשון זהב הייתה לו… מימי לא שמעתי לשון דומה לה. הלשון הייתה כלי נשקו, הארטילריה והתותחים. בעזרתה היה בכוחו להצית אש בלב שומעיו. מי שהקשיב לשפתו ולדיבוריו מצא את עצמו נלהב ומשולהב. השפעתו על הבריות הייתה מדהימה.

כיהודי אדוק מאוד, שכולו רוחניות, חי חיי עוני ופשטות. כל השבוע אכל רק לחם שחור ומלפפונים חמוצים. בשבת ובחגים התיר לעצמו, על פי ההלכה, אוכל טוב יותר – בשר ודגים וכל מטעמים. את ‘ארוחותיו’ הדלות, לחם עם מלפפונים, סעד פעמיים ביום, בשתים-עשרה בצהריים ובשש בערב.

ביתי נמלא אנשים. וכשסיים המגיד את סעודת הלחם והמלפפונים היה דורש באוזני הבאים. אבל אלי שבשמים, אילו דרשות היו אלה! זהב נבע מפיו… עמדתי נפעם, הקשבתי ולא יכולתי למוש ממקומי.

נראה לי שהנושאים שדיבר עליהם – אמונה, אדיקות, עבודת הבורא, אלוהים, אלוהים ועוד פעם אלוהים – שוב לא דיברו אל לבי. אבל איך דיבר! הרגשתי שלבי פועם בחזקה.

ר' לייב שפירא עשה עמו, כמובן, ימים ולילות וסייע לו בכל דבר, כמו משרת ממש.

אחר כך החלו לשדלו לשאת דרשה בבית המדרש הגדול קוֹפּוּכִין,⁴⁴⁷ והמגיד הסכים. היות שציפו לבואם של אלפי אנשים ופחדו מאסון שעלול להתרחש, הכינו מבעוד מועד תוכנית לשמירת הסדר בזמן הדרשה. אברכים אדוקים קיבלו עליהם לשמור על הסדר.

ליפסקי, האפיקורס והסוציאליסט, התייחס, כמובן, בחשדנות אל המגיד ומעולם לא נכנס לחדרו. אבל אני רציתי להפגיש בין שניהם. שני דורות… מעניין איך יראה מפגש כזה!

אולם ליפסקי הגיב בהתרגשות: “אני אומר לך, האיש הזה גנב… מה בכלל אכפת לך ממנו? הוא גנב… אני לא רוצה שום קשר איתו. הוא גנב.”

בשום אופן לא רצה לראותו.

בערב הדרשה נמלא בית הכנסת בנכבדי הקהילה, ואפילו סטודנטים וצעירים אינטליגנטים⁴⁴⁸ רבים באו לשמוע אותו. המגיד עמד על הבימה – אני ור' לייב ניצבנו משני צדדיו – ודיבר שעה וחצי. הייתה זו דרשה אופיינית לו, שבה דילג במהירות הבזק על פני נושאים רבים: אסטרונומיה, בריאת העולם, פיזיולוגיה, אתיקה ועוד ועוד.

נדמה היה לי שהפעם לא עלתה הדרשה יפה. הנוער נשאר אדיש. הייתכן שלא חש בטוב? ואולי התנגדו לו הצעירים מלכתחילה ולכן מיאנו להשתכנע מדבריו? דומה היה שגם אשף המילים עצמו לא היה מרוצה מדרשתו. ארשת של עצב נמשכה על פניו ובשפתיים קפוצות עזב את בית הכנסת. ואף על פי כן היו היהודים האדוקים שבעי רצון מן הדרשה.

לבו של המגיד היה מר עליו. ופעם אחת, ברגע של מרירות כזאת, הצהיר שהוא מוכן להתווכח עם גדולי האפיקורסים בני זמנו, והוא בטוח שינצחם.

דבריו הדאיגו אותי במקצת. מניין לו הביטחון הזה? סיפרתי לו, שבחדר צדדי בביתי גר אחד ושמו ליפסקי. בחור שבעבר היה עילוי, וכעת, לא עלינו, הוא אפיקורס גדול.

“מתוך סקרנות אקרא לו,” אמרתי, “ואז תוכל להתווכח איתו. הייתי רוצה מאוד שתשכנע אותו לנטוש את האפיקורסות. מוטב לו שיתחיל ללמוד תורה. קצת יותר תכלית לא תזיק לו,”⁴⁴⁹ הוספתי באירוניה סמויה, “כל מאמצי היו לשווא. הבחור עומד בשלו. הוא עקשן ובעל כוח רצון בלתי רגיל.”

המגיד הרהר לרגע קט וביקש שאקרא לו. עשיתי כדבריו. ליפסקי התרצה הפעם הזאת ונכנס פנימה. האתגר הזה החמיא לו: המגיד הזקן קיבל על עצמו לנצח אותו…

פיניתי לו מקום והושבתי אותו מול המגיד. כל הנוכחים בחדר, ואני בתוכם, כרו אוזניהם ופערו פיותיהם. ליפסקי הנלהב פתח מיד בהתקפה, עוד בטרם פצה המגיד את פיו.

רק אז הבנתי שהיזמה הזאת שעלתה בדעתי הייתה טעות מטופשת. לא יכולה להיות הידברות בין דור לדור. שני דורות יכולים להידבר ביניהם רק מעל דפיה האילמים של ההיסטוריה, אבל לא שני נציגים חיים של אותם דורות.

ליפסקי התרתח, התנפל, צרח, ואפילו לגלג על המגיד. בעזות פנים ובשחצנות של צעיר מוכשר, גא וחם מזג לא אפשר למגיד להוציא הגה מפיו. המגיד החוויר ולא מצא מילים. ליפסקי ניצל את ההזדמנות והוסיף לטחון במרץ, כמו טחנת רוח.

האירוע הסתיים בצורה מכוערת. ברגע שהזכיר המגיד את המילה ‘מופתים’, קפץ ליפסקי ממקומו, ירק לצדדיו, הכריז בחוצפה “בהמה זקנה!” ועזב בחופזה את החדר.

הדבר היה בלתי צפוי, נבזי וגס מאין כמותו. מרוב בושה לא העזנו לשאת את עינינו ולהסתכל בפניו של המגיד. לפתע קם המגיד ממקומו ואמר: “מחר אני נוסע מכאן.”

מובן מאליו שהמגיד כבר לא רצה לדבר איתי, ובהזדמנות זו איבדתי גם את ידידי האמיתי, ר' לייב שפירא. ר' לייב סבר שרק אני אשם בשערורייה הזאת ושבכלל אסור היה לי לאכסן בביתי צעיר מחוצף ופורק עול כמו ליפסקי.

מאוחר מדי, הכול היה אבוד.

למחרת נסע המגיד בלי להיפרד ממני לשלום. עד עצם היום הזה דואב לבי באמת ובתמים על שבגללי עברו על המגיד כמה רגעים בלתי נעימים בקייב.

והמסקנה המעשית: לא כדאי לזמן ויכוח בין זקן לצעיר – שני דורות אינם נפגשים.

פרק עשרים: מלחמת רוסיה-טורקיה

מלחמת רוסיה-טורקיה * האווירה הפטריוטית בקרב היהודים * “אנחנו ננצח!” * אלכסנדר השני * תקוות טובות * רע לחיות בלי פרנסה * המדפים מתרוקנים * סטוֹריצקי * עסקי מאפייה * גנֵבוֹת * הגון יותר מדי * ניצחונה של רוסיה * שמחות יהודיות * מה עושים? * שוב חרטות * שוב יוצאים לדרך * חרקוב

המלחמה בין רוסיה לטורקיה החלה.⁴⁵⁰ הממשלה חיפשה קבלנים ולא הבחינה בין יהודים ללא-יהודים. ניצוץ של תקווה לפרנסה נעור, ובקייב קיבלו עשרות יהודים חוזי קבלנות בהיקף גדול או קטן. הספקים נדדו עם הצבא לכל המקומות שהחיילים הגיעו אליהם. המפקדה הראשית שכנה בקישינוב, ושם גם היה הצאר.⁴⁵¹

יחסם של היהודים אל המלחמה היה מעניין. הם היו שרויים בהלך רוח פטריוטי ביותר. לא תהיה זו גוזמה אם אומר, שכמעט כל היהודים היו מוכנים ללכת באש ובמים למען ניצחון המולדת, משל הייתה זו מלחמה יהודית, עם גנרלים יהודים ועם שרים יהודים, וכאילו היהודים באמת נהנים מכל הזכויות. אווירה זו נבעה מיחסה של הממשלה בימי אלכסנדר השני אל היהודים, יחס שהיה רך מעט יותר, טוב מעט יותר, מתון מעט יותר מאשר בעבר.

חשבו, שעול הגלות הכבד, על הפשיטות, על תחום המושב⁴⁵² ועל כל שאר הפורענויות, יעלם כלא היה, והיהודים יוכלו לנשום לרווחה. היהודי שברחוב חלם על ניצחונה של רוסיה והתחלחל מן המחשבה שלטורקים תהיה דריסת רגל ולו גם על שעל אדמה אחד. צעירות יהודיות רבות ביקשו לשרת כאחיות רחמניות, ובני נוער אינטליגנטים התנדבו ברוח פטריוטית לצאת למלחמה.

אני זוכר, שכאשר חצה הצבא הרוסי את הדנובה,⁴⁵³ בקלות ובלא כל שפיכות דמים, היו הששון והשמחה בקרב היהודים גדולים עד כדי כך שאנשים רקדו ברחובות ואמרו זה לזה: “אנחנו נכבוש! אנחנו ננצח!”⁴⁵⁴

בבורסה היהודית בקְרֵשְצַ’טִיק,⁴⁵⁵ על מדרכות הרחובות הסואנים, אצו-רצו יהודים – סוחרים ומתווכים, בעלי בתי חרושת וחנוונים קטנים, פועלים וקבצנים – ודיברו בהתלהבות גדולה על המלחמה. הם נמלאו גאווה על הקיסר שלהם, התענגו על טוב לבו הרחום והחנון, שיבחוהו ורוממוהו, ודנו בהתפעלות על כל הרפורמות שהוא הנהיג ועוד עתיד להנהיג.

בהנאה מיוחדת מנו היהודים את כל המעשים הטובים שעשה הקיסר מיום שעלה על כס מלכותו: הוא קיצר את השירות הצבאי מעשרים וחמש לחמש-עשרה שנה; אסר להעניש חיילים במלקות; שחרר את האיכרים מצמיתותם; הנהיג רפורמה בבתי המשפט; העניק הקלות מסוימות ליהודים ולבני עמים אחרים, ועוד ועוד.⁴⁵⁶ מי שחי בתקופה ההיא, לא ישכח אותה.

פרנסתי עדיין לא הייתה מובטחת וכל הזמן חיפשתי דרכים להסתדר. הפדיון בחנות הלך והידלדל. בין מכרי היו גם אנשים מכובדים ועשירים, שיכלו בוודאי לסייע לי לשפר את רווחי, אך לשם כך נזקקתי לסחורה רבה יותר ולחנות גדולה יותר, ולכך לא היה די כסף.

כמו שכבר סיפרתי קודם, לא ידעתי לרמות, לתחבל תחבולות, לחטוף ולעשות כל מיני תרגילים כדרכם של אנשי עסקים. מן הסיבה הזאת גם לא הייתי אף פעם חוכר אחוזה אמיתי, כשאר בני משפחתי. כל אחד מהם נטל לעצמו אחוזה גדולה ממידתו ומכספו, רימה וחי חיים נהדרים.

לרמות לא הייתי מסוגל, אך גם לא רציתי להלך בגדולות. רציתי רק חיים שקטים. שלווה, צניעות, בלי הון מיותר. לקרוא ספר בנחת, לעסוק קצת בענייני הכלל ובענייני הרוח. יתר על כן, תמיד תיעבתי אנשים שמקדישים את חייהם לעסקים, מתקמצנים, מוכנים לעשות הכול למען כסף, ודבר לא מעניין אותם אלא עסקיהם ורווחיהם.

בסודי סודות עלי להודות (ושאשתי לא תשמע), שעמוק בתוך לבי בזתי למיליונר הגדול ישראל ברודסקי עם מפעלי הסוכר שלו, עם עסקיו הגדולים ועם המהומה וההמולה הרבה שהוא מקים. לשם מה העושר הזה ומדוע להרעיש עולמות? וכי לא מוטב לחיות בצניעות, לעמול קצת למען הכלל, ליהנות מבית שקט ומחברה נלבבת של בני אדם טובים וחביבים? לשם מה הכסף? לשם מה המהומה, שהורסת את הנשמה ואת הלב?

אבל הרי צריך לחיות – רציתי, כאמור, רק קצת פרנסה, קצת יציבות, אך הדבר לא עלה בידי. המדפים הלכו והתרוקנו, והתחלתי לחוש מחסור בכסף. אין כסף לקנות סחורה וגם לא לשכר דירה. עסק ביש.

רוסי⁴⁵⁷ אחד ושמו סטוריצקי השיג חוזה קבלנות ממשלתי: היה עליו לספק לחיילים בחזית חצי מיליון פּוּד צנימים. לשם כך דרושים קמח, מאפייה ומפקח שישגיח על תהליך הייצור ויטפל במשלוחי הקמח שיגיעו מבְּיֶלָיָה-צֶרְקוֹב.⁴⁵⁸ המליצו עלי, ונשכרתי לתפקיד.

המשלוח הראשון הגיע ובו אלפיים פּוּד קמח. כאשר שקלתי את הקמח במאפייה, ראיתי שהיו אלפיים ועשרים פוד, אך בשטר הקבלה שמסר לי נציג המאפייה נרשם משקל של אלפיים מאתיים ועשרים פוד.

הערתי לאיש על טעותו, הרי לא היו יותר מאלפיים ועשרים פוד. הוא ענה לי, שאני הוא שטועה, ותיכף ומיד החל לחרף ולגדף. אינני מתאים לתפקיד, אמר, אם כבר במשלוח הראשון נפלה אצלי טעות גדולה כל כך.

אבל אני התעקשתי: “לא, ככה זה! הבה נשקול פעם נוספת.”

האיש לא היה מוכן אפילו לדבר איתי.

לבסוף, משהבין כי לא יצליח להזיז אותי מדעתי, אמר בכעס: “מה בכלל אכפת לך? הרי כל זה לא עניינך. תן לבעל הבית לדאוג.”

כעבור כמה ימים הגיע סַפָּק הקמח הנוצרי. העמדתי פני תם וסיפרתי לו על ה’טעות', כלומר שנתנו לי שטר קבלה על מאתיים פוד יותר ממה שהגיע באמת. עמדתי על דעתי, אך האיש שדיברתי איתו אמר לי שזאת לא הבעיה שלי אם הוא רשם יותר.

ספק הקמח הקשיב לי ברוב קשב – ופיטר אותי מן המשרה משום שאינני יודע חשבון…

סיפרתי על כך לאדם שהמליץ עלי לפני הקבלן, והלה ציין מיד, שאכן, ספק הקמח התלונן לפניו, שהיהודי קוטיק אינו מתנהג כלל כבן-אדם… מעולם לא תיאר לעצמו דבר כזה. הוא חשב שעם יהודים אפשר לעשות עסקים אמיתיים, והנה מתברר שהיהודי הזה הגון מדי ותמים, וכאשר רושמים לו בשטר הקבלה משקל גדול יותר של קמח, הוא מתקומם ואינו מוכן לקבל את השטר. הוא רוצה לכתוב את המשקל הנכון… בושה וחרפה!

שוב נשארתי בלי עבודה. ספק הקמח לקח במקומי גרמני, גם הוא על פי ‘המלצה’, והם עבדו במלוא המרץ. נשלחו כמויות גדולות של קמח והגנֵבות היו ענקיות. שטרי הקבלה הגיעו לסכומים אדירים – כמות כמעט כפולה ממה שהגיע בפועל.

אחרי כמה שבועות גילה הקבלן סטוריצקי את הגנבות הגדולות של ספק הקמח. הוא לא החל בשום הליך משפטי והסתפק בהדחתו של הספָּק ממשרתו. סטוריצקי חקר את הפרשה ביסודיות, ואז נודע לו שהראשון שקיבל את הקמח וסירב לשתף פעולה בגנבות היה יהודי שפוטר בשל הגינותו. בתוך זמן קצר הוא מצא אותי ומסר את העסק כולו להשגחתי תמורת שכר נאה. לבד מזאת נטע בי סטוריצקי תקוות רבות: כשתסתיים המלחמה יעסיק אותי אצלו, ובקיצור, יהיו לי חיים נפלאים.

אבל אחרי ארבעה שבועות פשט סטוריצקי את הרגל, ככל הנראה בשל הגנבות הגדולות של ספק הקמח. זמן מה לפני כן נשרפה המאפייה – זו הייתה, כך מסתבר, ההכנה לקראת פשיטת הרגל וגם הסוף של מִשׂרתי. סטוריצקי קיבל דמי ביטוח בסך שישים אלף רובל ועזב את קייב. ואילו אני שוב נשארתי חנווני עני, שמדפי חנותו ריקים מסחורה.

המלחמה הסתיימה, כידוע, בניצחונה של רוסיה. פְּלֶוונֶה⁴⁵⁹ נכבשה והבשורה מילאה את כולם אושר עצום. יהודים הרימו כוסיות לחיים, משל הייתה זו חגיגת ברית מילה עולצת שערכה משפחה מיוחסת מאוד.⁴⁶⁰

בבורסה, שההתפעלות בה הייתה גדולה במיוחד, שוחחו על משלוח מברק ברכה לקיסר, שבו יכונה לא רק בתואר ‘מלך של חסד’, אלא גם בשם ‘אלכסנדר הגדול’. המילה ‘הגדול’ מאוד מצאה חן בעיני יהודי קייב וכהרף עין נפוצה בכל בתי היהודים. מסיבות שונות לא נשלח המברק בשמה של הקהילה היהודית של קייב, אלא רק בשמם של כמה חוגים, והוא נשאר בלא מענה.

האווירה הייתה מרוממת, כאילו נמסך דם חדש בעורקים, וזמן ארוך מאוד, גם לאחר שנסתיימה המלחמה, לא נרגעו הרוחות.

בשעה שכולם חגגו שכחתי אף אני את מצבי, אך כאשר שקטה הארץ נוכחתי ששוב נשארתי בלי פת לחם. מה עושים?

בחַרְקוֹב⁴⁶¹ התגורר אחד מקרובי משפחתי, ר' הלל פריד. אביו, ר' זלמן, וסבתי, רבקה-חינֶה, הרבנית מגרודנה, היו אחים.⁴⁶² ידעתי שקרובי זה הוא קבלן עשיר מאוד של מסילות ברזל וגשרים וכי הוא מעסיק כארבעים פקידים. אם יש לך דוד כזה, צריך להיות שלימזל גמור כדי שלא לנסוע אליו. וכי היה לי פתרון אחר? פשוט לא הייתה לי ברֵרה.

קשה היה לי לעזוב את קייב, קשה עד מאוד. היו לי שם כל כך הרבה מכרים נלבבים, בני אדם טובים שהיו קרובים ללבי והיטבתי להכירם. והנה עלי לזרוק הכול מאחור ולנסוע ולחפש פרנסה אצל קרוב עשיר ובלתי מוכר. מי יודע אם בכלל ירצה לראות אותי! מי יודע אם אצליח להשיג דבר מה! אבל לנסוע אני מוכרח. חיי רעב ממשיים איימו עלי…

עליתי אפוא על ספינת קיטור ששטה על הדנייפר, וקדימה לחרקוב.

כל הדרך הייתי עצוב ומהורהר. לבי נקרע מגעגועים לקייב. בספינה היה צפוף. יהודים בכל מקום, מדברים, צוחקים, מתלוצצים. אבל אני שתקתי.

לעתים קרובות חלפה בראשי המחשבה, שחייהם של הורי היו טובים מחיי. הם גרו במקום אחד, גידלו את ילדיהם, חיו בשלווה, לא התגלגלו בדרכים, לא נדדו ולא טעמו מן החוויות הקשות כל כך, שזיכרונן הציף את לבי בשעה שהספינה שטה. הייתי כל כך שקוע בהרהורים ובגעגועים, עד שכל היום לא שמתי לב כלל אם אני בספינה או יושב בחדר במקום כלשהו. גם לא אכלתי מאומה.

בכל זאת הגעתי לחרקוב. היה זה בצוהרי יום תשעה באב.⁴⁶³ מיד נסעתי לביתו של פריד, ובדיוק הצטלבה דרכי בהלוויה: מנהל החשבונות נפטר – אכן, פגישה מלבבת. כולם היו עסוקים באותו יום, ורק לפנות ערב יכולתי לדבר עם מישהו.

הרגשתי כאילו נמלים רוחשות על גבי…

פרק עשרים ואחד: קרובי הלל פריד

קרובי ר' הלל פריד * בחינה בלתי מוצלחת * ספקות קשים * שנות ילדותי * מלחמה בין ‘רוסים’ ל’טורקים' * אני מתמנה לקיסר * חור בראש * אני משלם על כך ביוקר * עסקיו של פריד * פוליאקוב * ביתו של פריד * נותנים לי עבודה * המושל הקשיש * בתו של פריד * גנוֹדמן * ליפשיץ * מעשה במסמך

כאמור, את בן משפחתי יכולתי לפגוש רק לפנות ערב, לאחר הלוויה. כבר הביאו לידיעתו שהגיע אורח – קרוב משפחה שלו, אדם צעיר.

הוא נכנס לחדר, הושיט לי את ידו לשלום, וכמקובל, חקר אותי על מעשי. כאשר סיפרתי לו מי אני, שוב לחץ את ידי בידידות ומיד אחר כך הפנה אלי שאלה קשה וחריפה יותר: מה בעצם אני עושה בחרקוב?

סיפרתי לו על ה’גלות' שלי, על נדודי, כיצד לא הצלחתי להסתדר עד עצם היום הזה. שכרתי אחוזה, הייתי חנווני ואפילו מלמד הייתי, ועדיין לא הגעתי אל המנוחה והנחלה. יש לי אשה וילדים, שיהיו בריאים, אך הכיסים ריקים. אני זקוק לעבודה. אולי אוכל לקבל כאן משהו? אולי יש לו משרה בשבילי?

“משרה?” משך קרובי בחוטמו. “הנה בדיוק עכשיו נפטר מנהל החשבונות שלי. שכרו היה אלפיים רובל לשנה. אולי תוכל אתה למלא את מקומו?”

חשתי כי מילותיו האחרונות מלאות אירוניה.

“אינני מנהל חשבונות,” אמרתי.

“ומה אתה כן יודע?” נתן בי מבט מחמיר.

לא ידעתי מה לענות.

והוא הוסיף: “אני קבלן של מסילות ברזל לרכבות. יותר משלושים פקידים עובדים אצלי וכל אחד מהם אחראי לקטע אחר במסילה.⁴⁶⁴ אבל בכל העסקים הללו אתה, כנראה, לגמרי לא מתמצא. לשם כך רצוי רווק,⁴⁶⁵ שיתחיל במקום קטן, יעבוד כמה שנים, ואם אמנם הוא מוכשר, יוכל להתקדם בהדרגה. אבל איזו תועלת תצמח לי מאדם נשוי עם ילדים שגם אינו מצוי בעסקי?”

למען האמת, פריד צדק. מה באמת אוכל לעשות אצלו?

כשראה שאני יושב מוכה ומובס הזמין אותי לשתות תה בביתו.

בערב באו אנשים הקשורים לעסקיו. הוא דיבר עם כולם ובבית הייתה מהומה, כמו אצל כל אנשי העסקים הגדולים. הוי, כמה מוכרת לי המהומה הזאת!

לאחר שפריד סיים לטפל בעסקיו זימן אותי למשרדו. שוחחנו שם באריכות. לבסוף אמר לי לא להתייאש ולא לדאוג. ייתכן שבמשך הזמן יצליח למצוא בשבילי עבודה כלשהי. קרובי המשפחה של אשתו חטפו את כל המשרות…

צריך יהיה לשפץ את בית מגוריו של המושל. ייתכן שאוכל למצוא שם עבודה, שכן השיפוצים יהיו גדולים. “ובינתיים תיהנה מן החיים במחיצתנו, תבלה ותשמח.”

פריד הרגיע אותי כביכול, אך כאשר הלכתי לישון עלו בי ספקות קשים. איזו עבודה אני יכול לקבל ממנו? עניין גדול! להסתובב פה ושם כמה חודשים אצל המושל… ומה אחר כך? אחר כך יתחיל החורף, ובחורף לא אמצא אצלו שום עבודה, ולשלם לי סתם הרי לא ישלם. מה יהיה עלי? מה אעשה? סתם אשב בביתו ואוכל משולחנו?

וכך, בשוכבי שם בחדר המרווח והמפואר, מנסה לשווא להירדם, ראיתי בעיני רוחי כיצד אני מגיע אל חוף, חוף שומם ואפור שבו אמצא את סופי. עצב נורא אפפני, ובלי שרציתי חלפו להם בזיכרוני רגעים מימי נעורי. זיכרונות בהירים, שמחים, נטולי דאגות, מימים שבהם הלב לא ידע מחסור מהו ולא הוטרד בחיפושי פרנסה.

הנה, למשל, ל"ג בעומר, ואני מארגן ‘מלחמה’ בין הילדים.⁴⁶⁶ את העיירה כולה העמדתי על ראשה! כל ילד היה חייב לבוא למלחמה מצויד בחרב פח קטנה, שקודם לכן הזמנתי אצל פחח תמורת שלושים קופיקות ליחידה. לעצמי הזמנתי חרב מיוחדת, שעלתה שישים קופיקות. הילדים – כביכול שני עמים השונאים זה לזה – חולקו לשני מחנות המייצגים שתי ממלכות: טורקיה ורוסיה. לכל ממלכה היה, כמובן, גם קיסר.⁴⁶⁷

אני הוכתרתי לקיסר הרוסי, והצבא שלי מנה שלושים ושלושה ילדים כנגד ל"ג בעומר; כך היה גם אצל ה’טורקים‘. שני המחנות יצאו לגבעות שבמרחק ויורסטה אחת מקאמניץ, ושם תפסנו אני וחיילי גבעה אחת. ‘הקיסר הטורקי’ אברהמל’ה, בנו של לייבֶּה פּוֹליַאקֶבִיץ’, ניצב בגאווה עם חייליו על הגבעה שממול והתבונן במחנה שלי.

לא עבר זמן רב והתחלנו לרדוף בעמק אלה את אלה. מכות, חלילה, לא היו חלק מן התוכניות האסטרטגיות שלנו. צריך היה רק לרוץ מהר מן העמק וחזרה אל הגבעה, וחיילי הצבא שהגיעו ראשונים הם שניצחו.

לא תהיה זו התרברבות אם אומר, שחילות הצבא שלי הגיעו ראשונים לראש הגבעה. אבל ‘הקיסר הטורקי’ סירב להודות בכך וצרח שרימיתי אותו: בחרתי גבעה שאינה גבוהה כלל ועל כן הגעתי לפניו. מבחינתנו היה זה עלבון חמור שהטיחו בנו הטורקים, והמלחמה התחילה. בשעה שגיסות צבא עומדים אלה מול אלה אי אפשר להבליג על עלבונות. שני המחנות החלו לזרוק חול ורגבי עפר מן הגבעה האחת לאחרת במהירות מסחררת, עד שהשחירו פני השמים. חול ועפר אינם גורמים נזק של ממש, רק האף נסתם מן האבק.

נזק רציני יותר נגרם כאשר זרק עלי אחד ‘החיילים הטורקים’ אבן ופתח לי חור בראש. חור אמיתי, שדם ניגר ממנו…

כשראו ה’חיילים' את הדם, נבהלו כולם ורצו מהר איש לביתו. למזלנו, לא התנפלו עלינו בדרך נערים גויים עם כלבים, כמו שהסתיים באופן טרגי הסיפור על ל"ג בעומר שחיבר חביבנו שלום עליכם.⁴⁶⁸

אבא, שמיד נודע לו כל מה שקרה, שלח פתק למלמד והורה לו להלקות אותי. המלמד לא היה זקוק ליותר מכך. תיכף ומיד קיים את גזר הדין. זו הפעם היחידה שספגתי הצלפות;⁴⁶⁹ כנראה היה זה מפני שהתחשק לי להיות קיסר.

מעשיות כאלה חלפו בזיכרוני בשוכבי בבית הזר והעשיר, והן לא שימחו את נפשי כלל וכלל… לבי היה מר עלי.

עברו עוד כמה ימים, ובינתיים התוודעתי לבית וליושביו.

לפריד היו ילדים נהדרים. שני בנים למדו באוניברסיטה, ואחת משלוש בנותיו הייתה מפורסמת ביופיה. קראו לה ‘היפהפייה הצעירה של הדרום’. היא גם הייתה זמרת והשתתפה בקונצרטים מוצלחים, ובכלל הייתה מוכשרת באופן יוצא דופן.

את עסקיו ניהל פריד בדרך מבריקה. עשרות הפקידים שהעסיק עבדו בצורה מסודרת ודייקנית, כמו גלגלים במכונה משומנת. בשבועות שלא הייתה בהם עבודה – כך התברר לי אחר כך – מילאו הפקידים את הבית בהמולה עליזה והכול געש ורעש. כולם התקנאו בבית הזה, שהיו בו עסקים גדולים ומכניסים וילדים מוצלחים כל כך.

פריד עצמו למד לפנים בוולוז’ין. הוא עשה שם שש שנים והתפרסם כלמדן גדול.⁴⁷⁰ אביו, ר' שמחה-זלמן, נכדו של ר' חיים מוולוז’ין, היה גם הוא למדן ועשיר ונודע כתלמיד חכם.⁴⁷¹ אחר כך היה פריד לחתנו של צייטלין ממוהילב.⁴⁷² צייטלין היה אחד הקבלנים הגדולים ונתן לבתו נדוניה של חמשת אלפים רובל. ר' שמחה-זלמן מצדו נתן נדוניה של אלף רובל. פריד הצעיר החל להיכנס לעסקי הקבלנות של צייטלין חותנו, אבל באותה העת פשט החותן את הרגל, ופריד אף הוא נשאר כמעט בלי פרוטה. נשארו לו כחמש מאות רובל ואיתם נסע לחרקוב אל מהנדס אחד, שלפנים, בימים הטובים, עבד עם חותנו.

בחרקוב מסר לו המהנדס חוזה להספקת מטאטאים לגריפת שלג מפסי הרכבת. בתוך שבועיים הרוויח פריד אלף וחמש מאות רובל. המהנדס, שהיה ער לכישרונותיו של פריד, התפעל ממנו ומיד מסר לו חוזה להספקת אבנים לקו הרכבת. עתה הרוויח פריד, בתוך כחצי שנה, סכום של שישים אלף רובל!

עכשיו, כשכבר היה ברשותו סכום כזה, היה יכול להתקדם בקלות ובמהירות. הוא קיבל חוזי קבלנות בזה אחר זה, ובשנה אחת צבר מאתיים אלף רובל.

הדבר הראשון שעשה היה לרכוש את ביתו של פוליאקוב, בית שהתגורר בו קודם שעבר למוסקבה.⁴⁷³ הבית היפהפה היה מוקף גן נהדר בסגנון האחוזות הרוסיות של ימים עברו: מיני עצים ופרחים נדירים, שבילים מסוגננים ופלגי מים מלאכותיים.

במיוחד בלט ביופיו בית המרחץ.⁴⁷⁴ צמחו שם פרחים, הקירות היו מצוירים, המים היו צלולים ורוח מיוחדת במינה של עליצות ניכרה בכל פינה. על הקיר הייתה תלויה כרזה ובה פירוט השעות שבהן המושל רוחץ, השעות שבהן רוחצים בני משפחת פריד והשעות שבהן רוחצים נסיכים אלה ואחרים.

פריד עצמו, כפי שהתברר לי בוודאות לאחר מכן, חי חיי רווחה והוציא סכומי כסף גדולים; אמרו עליו שהוא מוציא ארבעים אלף רובל בשנה. ועם זה הוא חי ונהג כיהודי: התפלל השכם בבוקר, למד לאחר התפילה ושמר בקפדנות את השבת. הייתה לו גם סוכה יפה מאוד, מצוירת ומקושטת, כמו ארמון קטן, ולה גג נפתח.⁴⁷⁵

כאשר החלו סוף-סוף להעסיק אותי בשיפוץ ביתו של המושל סבלתי קשה ממפקח העבודה שמינה פריד. זה היה יהודי מגושם מאוד, פראי, צעקן וכעסן. אני זוכר שלא יכולתי לשאת את צרחותיו הגסות, והתנהגותו הביאה אותי לידי בכי. אבל לא יכולתי לעשות כלום, שכן המפקח היה אדם מוכשר, שהבין היטב את העבודה המוטלת עליו ופריד היה מרוצה ממנו מאוד. כל האנשים סבלו מהתנהגותו אך נאלצו להחריש. בהשגחתו ותחת עיניו הפקוחות התנהלו כל עסקיו הגדולים של פריד. אשתו של פריד, שאותו מפקח המטיר על ראשה פעמים רבות גידופים וצעקות, שתקה אף היא.

גם אני נשכתי אפוא את שפתי ושתקתי. מי יכול להתמודד עם המשגיח הכול-יכול? תחת זאת מצאתי עניין רב במושל, שהיה אדם ליברלי והגון מאוד. אשתו וילדיו שהו בחוץ לארץ, והוא עצמו השגיח, בשקט ובדרכי נועם, שהשיפוץ יעשה כהלכה.

“פה שרשרת קטנה… פה מתלה קטן… פה למרוח טוב יותר,” ביקש כמו ילד.

ובד בבד עודד כל אחד בחמימות: “כן, ככה, ככה. בחור כארז…”⁴⁷⁶

רושם מיוחד עשה עלי חדר השינה שלו. זה היה חדר יפה במיוחד. הקיר שליד מיטתו היה מכוסה שטיחים רקומים יקרי ערך, ועל השטיחים הללו נתלו כמה סוגים של כלי נשק: חרבות רגילות ומקושתות, פגיונות, רובים, אקדחים וכדומה. כלי סיף וחרבות רבות היו פעם רכושם של קיסרים. קתות כלי הנשק הללו נצצו מזהב ומכסף והיו מקושטות בפנינים וביהלומים.

יום שלם עבדתי בחדר השינה. המושל הסביר לי מה עלי לעשות. עקבתי אחרי הסבריו, אך בה בעת הסתכלתי בשטיחי הקיר עם כלי הנשק. לא יכולתי להתיק מהם את מבטי.

התגוררתי בבית האורחים של פריד. אני עצמי לא הייתי במצב רוח מרומם, אך הם חיו חיים טובים ועליזים.

בתו של פריד, היפהפייה המפורסמת, נסעה ליַלְטָה.⁴⁷⁷ מאומה לא חסר לה, חלילה, אבל היא חיפשה, כנראה, תענוגות גדולים וגשמיים יותר… היא הייתה פרשית טובה, ושם, בהרים הגבוהים של קרים, הייתה רוכבת יום-יום על סוסים בחברת בני אצולה רוסים. בילוּייה בקרים עלו לאביה ממון רב.

אחרי שחזרה מיַלְטָה נסעה עם אביה לפטרבורג. הוא נסע כדי לקבל חוזי קבלנות ושהה בעיר חודש ימים. הוא בזבז שם הון רב ופיזר כסף בנדיבות לכל עבר. מי שמבקש לעצמו חוזי קבלנות אסור לו לקפוץ את ידו.

כאשר הסתיימה עבודתי בבית המושל, הציב אותי פריד במשרד של תחנת הרכבת בחרקוב, מקום שבו שהה גנודמן, מנהל העבודה, דרך קבע.

הסידור הזה מאוד לא מצא חן בעיני. בבית המושל היה גנודמן מופיע כל בוקר לרבע שעה בלבד כדי להטיל עלי את עבודת היום ולבדוק את עבודתי מיום אתמול. אבל מכאן ואילך איאלץ לסבול במשך כל היום את עינו הכעוסה ואת לשונו הגסה. לא פעם רעדתי מפחד אבל נאלצתי לשתוק ולסבול. הלא יש לי אשה וילדים בבית.

גנודמן לא חיבב אותי. הייתי מעודן מדי לעומת הפקידים האחרים שעבדו אצלו. עדינותי, חוסר המעשיות שלי, ידי הלבנות – כל אלה הבעירו את חמתו. הוא מירר את חיי.

עד כמה לחץ על עובדיו אפשר ללמוד מכך, שנושא השיחה היחיד שעסקנו בו היה ‘גנודמן’. ברגע שעזב, יכולנו לנשום לרווחה, ואז התחילו הקריאות הקבועות: “גנודמן שודד היער! גנודמן האכזר! אדם חסר לב! בחור מגעיל!” – וכך בכל פעם, כמו עבדים שלרגע סרה מהם אימת הפרגול.

בערבים ביליתי בביתו של פריד. שם היה שמח. לנשפים שנערכו שם באו צעירים עשירים, ובחדר האוכל עמדו שולחנות ארוכים ועליהם מטעמים כיד המלך. ברטה היפהפייה ניגנה להפליא בפסנתר, ואילו אחותה הצעירה חיקתה את שרה בֶּרְנַאר,⁴⁷⁸ שאותה ראתה, כנראה, משחקת במקום כלשהו. האנשים סביב ברטה ישבו שותקים ונפעמים, ואלה שסבבו את אחותה צחקו בעליזות.

לפעמים הייתה האחות הצעירה מחקה אשה גוססת. להבת המנורה הוחשכה קמעה, ואז נשכבה העלמה אט-אט על הספה, חיוורת, שותקת וחסרת חיים… הנה כבה הניצוץ שבעיניה, הנה תנועת ידיה האחרונה, הנה נרעדת גבת העין ונשארת בלא תזוזה – מוות. מן הסתם גם את הקטע הזה ‘גנבה’ משרה ברנאר, אבל על הנוכחים עשה הדבר רושם עמוק. כך היו מבלים שם ערב ערב.

אבל השמחה הזאת הייתה תקועה כעצם בגרוני. אהבתי רק את נגינת הפסנתר של ברטה. לעתים היה זה לחן נוגה, שהשתלב להפליא במצב רוחי העגום. כך הייתי שוכח קצת את צרותי וחש כיצד אני מתמזג כביכול עם הצלילים.

וכאשר ברטה לא ניגנה העדפתי לשבת בפינה ולשוחח עם מישהו.

יחד איתי התגורר יהודי מיוחד במינו ושמו ליפשיץ. הייתה לו לשון מושחזת וחנפנית שאין דוגמתה בעולם כולו. פעם אחת שלח ליפשיץ מכתב למושל הכללי המפורסם של חרקוב, לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב.⁴⁷⁹ במכתבו לא ציין שהוא יהודי, וביקש, לא פחות ולא יותר, משרה ממשלתית, מפני שהוא, ליפשיץ, חי בעולמו של אלוהים, ואין לו, במחילה, מה לאכול…

לוריס-מליקוב ענה לו שעליו לפנות אליו במועד מסוים ואז יסדר לו עבודה. אבל כאשר בא ליפשיץ בשעה היעודה, הוא לא הורשה להיכנס. הוא החל לקלל ולצעוק על הפקידים: “הייתכן? איפה נשמע כדבר הזה, שגוברנטור לא יעמוד בדיבורו?! זה מתאים רק לאדם קטן ועלוב! הרי זה גועל נפש שאין כמוהו. מילה של גוברנטור צריכה להיות טהורה כמו מטבע זהב…”

השוואה טובה מזו לא מצא.

בשל צעקותיו יצאה הוראה ממשרדו של המושל הכללי לחבוש אותו ליומיים. מובן מאליו שתפסו את הברנש והושיבוהו במאסר.

לאחר ששוחרר היה ליפשיץ כעוס עוד יותר. הוא ‘הרביץ’ מכתב ארוך, כנהוג אצל יהודים, שמוען אל הרוזן. נימת המכתב הייתה נינוחה, אך תוכנו עוטר במליצות, במשחקי מילים ובמשלים, כמו שנהגו לכתוב פעם, בימים הטובים ההם. הוא הקריא את המכתב לפני חבורת סטודנטים, שבתוכה ישבתי גם אני. לנגד עינינו הכניס ליפשיץ את המכתב למעטפה, סגר והדביק את שוליה ורשם את הכתובת. הסטודנטים, צעירים עליזים וחסרי דאגות שכמותם, הניפוהו אל-על והריעו לכבודו.

כעבור כמה ימים הופיע קצין ובידו מסמך מאת המושל הכללי. באותה שעה ישבתי עמו בחדרו. במסמך נכתב שהרוזן שולח לו מאה רובל בתשובה למכתבו, אך משרה לא יוכל לתת לו.

ליפשיץ הודה לו באדיבות, אבל לא רצה לקחת את הכסף.

הקצין, שהתרגש מאוד מסירובו, פנה אליו ברוֹך ואמר: “אמנם כסף אינך רוצה לקחת, אבל אני מבקש ממך, אל תכתוב עוד מכתבים לרוזן. עם גוברנטור לא משחקים.”

“לא, יותר לא אכתוב,” הבטיח ליפשיץ בכל הכנות, ואמנם קיים את דברו.

מעשייה נחמדה זו הייתה פופולרית מאוד בין מכרי באותם ימים. ליפשיץ עצמו נהג לא פעם להתפאר בה והיה אומר: “אפשר להיות יהודי ולהיתקע אפילו בגרונו של שר.”

ועדיין עומדת השאלה הגדולה: האם בימינו היה ליפשיץ מצליח להשיג משהו? היום, עם כל חוכמתו הגדולה, היה ליפשיץ כזה ממהר לנסוע לאמריקה…

פרק עשרים ושניים: מעשה בדלתות

בית הספר למלאכה * חנוכת הבית * מעשה בדלתות * צרות מגנודמן * מנהל חדש * אינני יכול לסבול עוד * שוב נדודים

פריד סיים את בניית בית הספר למלאכה, שפוליאקוב תרם בשבילו מאתיים אלף רובל.⁴⁸⁰ המושל הכללי ועמו ועדת מהנדסים בדקו את הבניין, וכשהשביעו התוצאות את רצונם הודה המושל לפריד מקרב לב.

אכן, קרוב משפחתי הוסיף מכיסו להשלמת העבודה. קבלן אחר היה מרוויח מחוזה כזה כמה עשרות אלפי רובל, אבל פריד הוסיף משלו עוד כחמשת אלפים רובל.

את חנוכת הבית ציינו ברוב טקס. בחגיגה נכחו המושל הכללי, הרוזן לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב, וכן המושל, המֶטְרוֹפּוֹלִיט⁴⁸¹ ונכבדים אחרים. המושל הכללי הרים כוס יין לכבוד בריאותו של הצאר, אחר כך לכבוד הנדבן הגדול שמואל פוליאקוב ואחר כך גם לכבוד הקבלן, שהשקיע כל כך הרבה מרץ וכוח ומלבד עבודתו המסורה תרם גם סכום כסף נכבד. טקס חנוכת הבית התנהל בצורה מופתית, ופריד היה המאושר באדם.

אבל אני נשארתי עצוב. חיי ניבטו אלי אפורים מתמיד.

כמו שהיה קודם, כך גם עכשיו, גנודמן מירר את חיי ואני נאלצתי לשתוק.

פעם השתתפתי בשיפוץ ביתו של פקיד תחנת הרכבת. אני זוכר שהיה צריך להביא בדחיפות עשר דלתות קטנות לתנורים ועוד כמה מכשירים. מלאכת הקנייה הוטלה עלי. היה ברשותי שטר אשראי שהנפיק המשרד בשביל סוחר ברזל בחרקוב, שאצלו היה פריד קונה בסכום של שישים או שבעים אלף רובל בשנה. עבדנו מחוץ לעיר, ועל כן רתמתי את הסוס לעגלה ונסעתי העירה כדי לקנות את המוצרים החסרים. השעה הייתה אחת בערך. הגעתי לחנות הברזל וראיתי שכל הדלתות נעולות. לא עלה כלל על דעתי שזו שעת צהריים ושבשעה כזאת נועלים את החנויות. חשבתי אפוא שהסוחר פשט את הרגל. למה בכלל צץ בראשי רעיון כזה? זו שאלה מצוינת לאלה שרוצים ללגלג עלי…

אבל הפועלים חיכו לדלתות. מה עושים?

מחיר הדלתות היה בסך הכול תשעים וחמישה רובל, ובמקרה היה ברשותי שטר של מאה רובל. נכנסתי לחנות אחרת וקניתי את הכול במזומן. התמקחתי, ובמקום תשעים וחמישה רובל נדרשתי לשלם בעד אותה סחורה רק שישים ושניים רובל.

שילמתי ורכבתי חזרה שמח וטוב לב. וכי דבר של מה בכך הוא? הנה חסכתי לבעל הבית שלושים ושלושה רובל! שמחתי הלכה וגברה, הייתי כל כך מרוצה מעצמי, כאילו אני הוא שגיליתי את אמריקה. עכשיו אוכיח לפריד שעסקיו אינם מתנהלים כראוי. הייתכן?! איפה נשמע כדבר הזה, שחנות שמרוויחה אצלו שבעים אלף רובל בשנה תפקיע מחירים ותדרוש תמורת סחורה שמחירה שישים ושניים רובל עוד שלושים ושלושה רובל. הרי זה שוד לאור היום!

מסרתי את הדלתות לגנודמן ואמרתי בלא מעט גאווה: “מזל שהיה בידי כסף מזומן. רק עכשיו אני מבין עד כמה ספָּק הברזל שלנו רודף בצע. הוא עוד ירושש אותנו!”

כשסיימתי ציפיתי שגנודמן ה’חביב' יביט בי בהתפעלות וישבח את נאמנותי ואת תגליתי. אבל טעיתי טעות גדולה ומרה.

במקום דברי התפעלות ושבח העניק לי גנודמן מבט זועם, וכשעיניו אדומות כדם, גרונו מכווץ מכעס וכולו כסיר רותח אמר: “מי אתה בכלל שתקנה במזומן? מי ביקש זאת ממך? מי אמר לך? מאין אתה בכלל יודע, שלימזל שכמותך, שאתה משלם מחיר מופקע? אתה תלמד אותנו מה זה לשלם יותר ומה זה לא לשלם יותר? שלימזל! פגע רע! עוּף מכאן הביתה!”

הוא שפך עלי את חמתו והטיח בי דברי בוז וגידופים גסים ומכוערים, עד שלא יכולתי עוד לשלוט בעצמי ופרצתי בבכי.

איזו טעות איומה טעיתי: הצלחתי לסלק את השמחה מלבי ולמלאו צער ודמעות. חשתי מושפל ומובס. בערב סיפרתי לפריד ולרעייתו את כל סיפור המעשה וגם על העלבונות שהטיח בי גנודמן בתמורה למסירותי.

“אל תיקח ללב,” אמרה לי גברת פריד, “הנה, הסתכל באף שלי. אתה רואה?”

על אפה היה סימן אדום.

“זה מה שחטפתי בשבוע שעבר מגנודמן. השמעתי הערה קטנה בקשר לחוזה שחתם והוא זרק עלי משהו ופגע באפי… מה תאמר על כך? אבל צריך, כנראה, להבליג,” היא הוסיפה חרש, “יש לו ידי זהב.”

בסופו של דבר, הוא בכל זאת נמאס עליהם. מסתבר שידי זהב בלבד אינן מספיקות. כמה שבועות לאחר האירועים האלה, כאשר נסע פריד לפטרבורג, הוא פגש שם אדם שנראה בעיניו מתאים מאוד לתפקיד המנהל. פריד הביא אותו בחשאי לחרקוב. הוא היה כבן חמישים, גבה קומה ויפה תואר, וזקנו הארוך והשחור כבר האפיר בכמה מקומות. הופעתו החיצונית ודרך הילוכו עוררו התפעלות רבה.

כדי שיתוודע לטיב העסקים וגם כדי שגנודמן לא ידע על קיומו, הושיב אותו פריד הרחק מן העיר, בקטע השנים-עשר.⁴⁸² הייתה שם עבודה קטנה. צריך היה להקים תחנת רכבת קטנה בעלוּת של עשרת אלפים רובל. את העבודה הזאת הוציא פריד בזהירות מידיו של גנודמן ומסר אותה לאחריות הבלבדית של המנהל החדש. זו הייתה אמורה להיות הבחינה שלו.

אנו, שהוכנסנו בסוד הדברים וידענו שבמוקדם או במאוחר ימלא האיש הגבוה את מקומו של גנודמן, היינו מאושרים. החלטנו לערוך נשף ביום שיגורש הצורר שלנו.

אבל לרוע מזלנו, גנודמן הערמומי הבין מיד מה קורה. הוא ‘הריח’ שהיהודי הגבוה והעבדקן אינו סתם פקיד אלא המתחרה שלו. מובן שכעסו רק גבר ואנו סבלנו עוד יותר.

למען האמת, גנודמן לא היה זקוק למשרה. היה לו כסף רב משלו, שלושים או ארבעים אלף רובל, שבאמצעותם יכול היה בעצמו להיות קבלן. אבל הוא אהב, כנראה, לצעוק, לשלוט, להתעלל, ופשוט חבל היה לו לוותר על כך. עכשיו התעלל בנו יותר מן הרגיל. אבל אנו ספגנו את העלבונות במסירות נפש גדולה וחשבנו: הנה, עוד מעט, ממש מיד, תסתיים ה’בחינה', ואז יבוא ההוא ויגרש את המנוול.

אבל כמה הופתענו מן הידיעה, שעבודתו של המנהל החדש, אותה תחנה קטנה, לא אושרה. המהנדס מצא את המבנה בלתי תקין. הייתה זו מכה קשה לכולנו ובעיקר לפריד.

לא ההפסד של עשרת אלפים רובל הוא שעניין אותו, אלא העלבון. הוא נעלב שעבודת קבלנות שקיבל עליו לא עמדה בדרישות ולא אושרה. הפרשה עשתה עליו רושם קשה. הוא החליט, כמובן, לפטר את המנהל ושילם לו, על פי החוזה שנחתם ביניהם, שמונה-עשר אלף רובל תמורת שלוש שנות עבודה – ששת אלפים רובל לכל שנה.

המנהל המיועד הגיע לחרקוב מדוכדך מאוד. הוא שב וטען כי מישהו ‘שם לו רגל’ והכשיל אותו, אבל אין לו מושג מי זה יכול להיות. פריד השיב לו בטון מריר: “בן-אדם רציני אינו צריך להירתע מדברים כאלה.”

את ה’רגל' שם לו, ללא כל ספק, גנודמן החביב, שחיפש דרך להיפטר ממנו. עבודה קטנה כזאת, כלומר להכשיל מישהו, הייתה קלה בעיניו כרקיקה: מלשינים, מלכלכים – והעניין סגור.

היהודי הגבוה ושחור הזקן נטל את כספי הפיצויים ונסע, ולצערנו הרב, המשיך גנודמן לרכוב על גב כולנו ושלטונו התחזק עוד יותר.

משהסתיימה הפרשה כפי שנסתיימה, שבו ועלו בי מחשבותי הישנות: נדודים. אינני יכול להישאר כאן עוד. אני לא מתאים להם והם לא מתאימים לי.

יום אחד שוחחתי על כך עם פריד. גם הוא סבר כמוני ויעץ לי לנסוע למוסקבה. הרב המקומי, ר' חיים ברלין, הוא קרוב משפחה שלנו.⁴⁸³ פריד יכתוב לו ויבקש ממנו שימצא לי סידור בין הגבירים. הם מכבדים מאוד את הרב. פריד גם ייתן לי מכתב לידיד טוב שלו, סוחר סוכר גדול ובעל בית חרושת, שאף הוא יוכל לעזור לי.

פרק עשרים ושלושה: מוסקבה

בדרך * מוסקבה * יהודים, כמו בירושלים * בבית המדרש * אצל הרב * מה עושים? * בית מרזח, מחלבה, עבודה בשדה, מלמדות, חנוונות * הרבי החסידי * הרב והרבי * חסידים במוסקבה * לשיר! * אני בצרות * אני חוזר הביתה

ושוב בדרכים… מוסקבה. שלום לך, חרקוב, שלום לגנודמן ה’חביב', לדלתות התנורים, לפריד, לקבלנים, לכולם יחד ולכל אחד לחוד. עכשיו תורה של מוסקבה, פרשה חדשה מתחילה.

בדמיוני ראיתי את מוסקבה כעיר שכל יושביה רוסים, ואת היהודים שבה צריך לחפש, מן הסתם, כמו מחט בערמת שחת. אבל תודה לאל, זה לא היה כך.⁴⁸⁴ מיד עם בואי למוסקבה, ישתבח שמו הטוב, נקרה על דרכי ברחוב זַריָדְיֶה,⁴⁸⁵ בדיוק ליד השער שבו הייתי אמור להיכנס, יהודי לבוש קפוטה ארוכה, שהתנהג בחופשיות ובקלילות, כאילו הוא מסתובב בתוך אבא שלו. ⁴⁸⁶

בחדרים המרוהטים, שלנתי בהם, הסתובבו יהודים מארץ היהודים, בעלי פיאות ארוכות, גבות עבות ושעירות, חוטמיהם מעוקלים ועיניהם בוערות כאש. הם שוחחו בנועם על מס הקוֹרוֹבְּקֶה,⁴⁸⁷ על רבנים, על מחלוקות בעיירות הקטנות ועוד כהנה וכהנה.

יהודים רבים, בלי עין הרע. בחצר יש בית מדרש, ובכל יום מתפללים בו בשישה מניינים, משעה שבע בבוקר ועד שתים-עשרה בצהריים. יש הנשארים ללמוד לאחר התפילה, והניגון המתוק של לימוד הגמרא נישא ברוח, ממש כמו בירושלים.

גם חסידים לא חסרים.⁴⁸⁸ יש שטיבל חסידי, וכאשר נכנסתי פנימה שתו שם לחיים ושרו ניגון חסידי.

המסעדה שסעדתי בה את לבי הייתה מלאה יהודים, חסידים ומתנגדים, שהגיעו לכאן מכל מיני מקומות. האווירה הייתה עליזה וביתית – מדברים ואוכלים, אוכלים ומדברים. המסעדה הייתה אפופה עשן וריח של אוכל יהודי – מאכלים צלויים בנוסח יהודי – ובכל פינה יהודים בעלי זקן.

נעים היה במיוחד להיכנס בשעת ערב לבית המדרש, לראות את הלומדים. זה היה מחזה מענג. עיר שמזדקרות בה עשרות כנסיות, ופה יושבים יהודים ולומדים בקול רם. בית המדרש הקטן הזה נראה בדיוק כמו בית המדרש החדש בקאמניץ.

בערב נכנסתי לביתו של ר' חיים ברלין. גם כאן היה הבית מלא וגדוש יהודים: סוחרים שבאו לדין תורה ועוד אורחים שבאו ממקומות רבים ובזמן ביקורם במוסקבה נכנסו לבקר את הרב. המתנתי עד שעזב אחרון האורחים, ואז הגשתי לרב את מכתבו של פריד.

הוא קרא לאשתו⁴⁸⁹ והציג אותי לפניה כאחד מקרובי המשפחה. הם קיבלו את פני בסבר פנים יפות, אבל מיד התחוור לי, שהמלצה של הרב לא ממש תועיל לי. מה מבין רב בענייני מסחר? איזה סוחר יתייחס ברצינות להמלצה עסקית של רב?

נשארה בידי רק דרך אחת: להיכנס עם מכתבו של פריד למשרד בית החרושת לסוכר. אבל הרי אני ‘בר-מזל’, וכשנכנסתי לשם הודיעו לי שבעל הבית נסע…

במקרה היו במקום גם כמה סוחרים שחיפשו עובדים, אבל כאשר שמעו מן הרב שאני ‘צעיר הגון’, הם ראו זאת, מנקודת מבטם, כחיסרון של ממש.

הרגשתי נורא ואיום, ולבי היה מר עלי; רציתי לנשוך את אצבעותי.

מה יהיה?

כבר השתלמתי בהלכות בית מרזח ומחלבה. אחר כך, כשהייתי מומחה, השלכתי מקצוע זה מאחורי גווי והתחלתי ללמוד עבודת אדמה. כאשר הייתי בקי ורגיל בעבודה זו ברחתי מן היער אל העיר הגדולה קייב ושם התחלתי ללמוד איך מנהלים מכולת. כאשר היה לי מושג על ניהול מכולת נסעתי לחרקוב ושם למדתי פרק בהלכות קבלנות – פסי רכבת, שיפוצים עם גנודמן, וכל הצרות שבעולם. ועכשיו… מה יהיה עכשיו?

ברור היה לי, שכל יום שעובר רק מחמיר את מצבי. כבר התחרטתי שעזבתי את חרקוב. שם לפחות הייתה לי פיסת קרקע תחת הרגליים. פה אני תלוי בין שמים לארץ, והכול זר ומוזר.

אחדים מידידי הטובים יעצו לי להתוודע אל הרבי החסידי,⁴⁹⁰ שהוא ור' חיים ברלין הם זה לזה כמו אש ומים.⁴⁹¹ לרבי החסידי יש חוג גדול של חסידים – גבירים, סוחרים גדולים ובעלי בתים עשירים. “לא יזיק לך,” אמרו, “אם תבקר בביתו ותספר לו שאתה קרוב משפחה של ר' חיים ברלין, ושאף על פי שאתה נע ונד במוסקבה הוא אינו יכול לעזור לך. אמור לו שאתה זקוק לעבודה, ושאולי דווקא הוא יוכל לעזור לך. כדאי גם שתרמוז לו שאביך הוא חסיד נלהב.”

זו הייתה חנופה לרבי החסידי במלוא מובן המילה…

מילא, מה יכולתי לעשות? ניסיתי גם את זה. הלכתי לרבי החסידי והצגתי עצמי כקרובו של ר' חיים ברלין, שבא לכאן כדי לחפש עבודה או משרה כלשהי. ר' חיים, שתליתי בו תקוות רבות, אינו יכול לעזור לי. ובכן, אנשים טובים יעצו לי לבקר בביתו ולבקש ממנו עזרה.

לפני שענה, שאל אותי הרבי: “באיזה אופן אתה קרובו של ר' חיים?”

הסברתי לו את הקרבה מתוך הדגשה מיוחדת של שושלת ייחוסי עד ר' חיים מוולוז’ין.

“למה לא באת אלי תיכף ומיד?” נענע בראשו ופנה אלי במבט של תוכחה, “הייתי בוודאי מוצא לך עבודה אצל גביר מקומי. הרי אתה נצר אמיתי לצדיקים וגאונים. אבל עכשיו חוששני שחיים ברלין קלקל לך את כל הסיכויים.”

שתקתי, אבל כאב חד פילח את גווי.

“נו, מילא,” אמר בנועם, “היכנס אלינו, תַּראה את עצמך. אולי יזדמן משהו.”

ברֵרה לא הייתה לי, ואכן ביקרתי אצל הרבי החסידי לעתים מזומנות. ביתו המה מאדם. המולת החסידים הייתה רבה יותר מהמולת המתנגדים בבית ר' חיים ברלין. ההבדל היה שהמתנגדים אצל ר' חיים ישבו או עמדו בסדר מופתי. כל אחד ידע את מקומו, וכאשר שניים שוחחו ביניהם לא קרה שבא שלישי והפריע. בבית הרבי החסידי לא נתנו את הדעת לכך כלל וכלל. שם שוחחו כולם יחד, אחד צעק על חברו, בא השני ותפס את מקומו של השלישי וכך הלאה. ללא הבחנה בין עשירים לעניים, בין זקנים לצעירים – כולם שווים, ובבית המולה עליזה.

הרבי ביקשני, כמובן, לבוא ולהתפלל בשטיבל שלו, שיבוא עוד חסיד… גם הפעם הזאת נעניתי לבקשתו. בשטיבל התפללו בהתלהבות רבה, ברעש גדול. רק ר' ישראל היה חסר כאן.⁴⁹² מכל עבר נשתפכו להם ניגונים נלבבים, והחסידים מרעישים ושרים, קופצים ורוקדים, דוחפים, צוחקים ושותים לחיים, ממש כמו בקאמניץ של פעם. השמחה הזאת לא הייתה, חלילה, מלאכותית. החסיד שמח באמת. אלוהים גדול ועולמו גדול והכול מביא לידי שמחה.

אין פלא שאצל החסידים תמצא תמיד מצב רוח מוזר, מין ביטחון עולץ, כאילו מעולם לא הייתה ‘שאלת היהודים’⁴⁹³ ואין שום גלות. אך אולי אלה עניינים גבוהים ונשגבים מדי, ועל כן אנסח זאת בצורה פשוטה יותר: כאילו אין אשה ואין ילדים…

בין בבית ובין בשטיבל החסידי, במסעדה או אצל הרבי, בכל מקום חשים כמו בירושלים. ואם בא שוטר המקוֹף,⁴⁹⁴ אמרו לו, הנה, קח משהו לכיס ורד מאיתנו. עזוב אותנו במנוחה.

יכולתי להישבע שחבורת החסידים שהצטופפה בעליזות כזאת בביתו של הרבי לא ידעה כלל על ההגבלות ועל הצרות שיד עליונה מנחיתה על ראשי היהודים. אף פעם לא שמעתי שדיברו שם על הנושא הזה, כמו שקרה לעתים תכופות אצל המתנגדים. ושוב, בשל אותה סיבה: אלוהים גדול ועולמו גדול – נראה אותך עושה לי משהו!

אבל אצל ר' חיים ברלין דיברו במרירות על פוליטיקה ועל פקידים רוסים, על המשטרה ועל דרכונים, על הגבלות ועל גזרות, על הגלות ועל עוד ועוד דברים דומים. גביני עיניהם של המתנגדים חמורי הסבר התכווצו והתקדרו עוד יותר מן הרגיל.

אלמלא מצב רוחי הרע הייתי יכול לשאוב חיוּת וכוח בבית הרבי החסידי ולהתעשת. השמחה לבדה יש בכוחה להפוך אדם לבעל כוחות מופלאים. בשבת נבע שם מעיין של שמחה.

השמחה החסידית החלה עוד בליל שבת. המוני חסידים היו באים אל הרבי ומסבים אל שולחנו⁴⁹⁵ עד אחרי חצות. הרבי אמר תורה חסידית: עיניו פקוחות לרווחה, ידיו פשוטות על השולחן, זקנו מרקד אנה ואנה. אחרי קצת דברי תורה שרו ניגונים חסידיים. הרבי סיים, ומיד פצחו החסידים בשירה ובתוך כך טעמו מן האוכל שעל השולחן.

הטקס חזר ונשנה כל השבת. התפילות נערכו בביתו של הרבי. במוצאי שבת הלכה השירה וגברה, והקולות עלו מכל גרון. אם מישהו התעצל ושתק לרגע, מיד עודדו אותו בטפיחה על השכם: “נו, זליג (או מאיר), למה תחריש? קדימה, לשיר!”

ואכן, שרו.

התקרבתי מאוד אל הרבי החסידי וביקרתי בביתו לעתים קרובות. הוא ראה בי מין משכיל והשתדל לשוחח איתי על נושאים שימצאו חן בעיני. אך עבודה לא מצא לי, ואני חושב שר' חיים, במעמקי לבו, גילה במצבי עניין רב יותר ממנו. את צער המחסור הבין ר' חיים טוב יותר מהרבי החסידי, וחוץ מזה, לר' חיים לא היו שום כוונות נוספות. הרבי החסידי קירב אותי אליו, כי רצה לעשות לו עוד נפש, ובמילים אחרות, להפוך אותי לחסיד, שיתוסף עוד אחד לבני עדתו.

ועוד פרט מעניין: ר' חיים ידע שאני עושה ימים ולילות אצל הרבי החסידי, שאיתו ניהל קרב סכינים, כמו שאומרים בליטא.⁴⁹⁶ בביתו של ר' חיים כינו את הרבי החסידי ‘גנב סוסים’. אצל הרבי כינו את ר' חיים ‘רשע’, ואף על פי כן לא התנגד ר' חיים לביקורי אצל הרבי: אולי בכל זאת תצמח משם תועלת, אולי בכל זאת אצליח לקבל עבודה.

בחלוף הימים הבנתי שמשהייתי במוסקבה לא תצמח כל תועלת.⁴⁹⁷ אני ניצב לי בין שני רבנים ומחפש עסק. אכן, מקום ממש מוצלח לחפש עבודה. הרגשתי זנוח ומיותר בעולם, כמו מישהו שמגורש מדלת הבית. החלטתי לחזור לקייב.

פרק עשרים וארבעה: יש לי פרנסה

שוב בקייב * ר' לייב שפירא * יין * יש לי פרנסה * לילה של שכרות * המנשר * מעשי צדקה בקייב * ר' הירש אפשטיין * מנדלשטם

…ושוב אני בקייב. חוזר אל מכרי וחברי הוותיקים, אל החקרנים, הבטלנים והפלפלנים, אל הסוחרים והחנוונים, הצעירים המובטלים, הקבצנים ואל רבים אחרים.

לרגע אחד אני מסיר דאגה מעלי. צוחקים, משוחחים, מספרים מה חדש. אבל בהדרגה מתחילים לחשוב על פרנסה. אני חושב על כך וגם אחרים חושבים למעני, שלא איאלץ, חלילה, לשוב ולעזוב את קייב ולחפש את לחמי במקום אחר. שאוכל כבר פעם אחת, סוף-סוף, להסתדר במקום אחד, לחוש את טעמם של חיים יציבים, כמו כל ידידי.

בראשו של ר' לייב שפירא, שתמיד דאג לי (כבר התפייסתי עמו. אי אפשר להיות ברוגז עם אדם כזה לאורך ימים!), צצה התוכנית הבאה: הנה, המלמד בבית הרב יודע לעשות יין צימוקים. לא צריך בשביל זה רשיון או זיכיון. הרי מותר ליהודי להכין יין לקידוש.⁴⁹⁸ המלמד יסביר לי את ‘תורת הייצור’ של היין, החברים יתמכו בי ויקנו את הסחורה, וכך יהיה לי ממה לחיות.

הסכמתי. ברֵרה אחרת בין כך ובין כך לא הייתה לי.

ויהי היום ואנו ניגשים לעבודה – יין צימוקים.

קניתי את כל המכשירים הדרושים ל’מפעל‘⁴⁹⁹ וכן פּוּד צימוקים. המלמד הגיע והתחלנו ב’לימוד’. הוא היה יהודי פיקח, שעשה את מלאכתו בזריזות, ואני למדתי.

היין הראשון עלה יפה מאוד. מיד מכרנו אותו לחברים טובים ובד בבד התחלתי להכין בבת אחת יין לפורים ולפסח מעשרה פּוּד צימוקים. במהלך העבודה קראתי מדי פעם למלמד, כדי להתייעץ עמו בכמה סוגיות קשות שתמיד צצות בתהליך ייצור המוני.

גם היין השני היה מוצלח. מיינתי את היין לסוגיו: חלש, חזק, משובח יותר ומשובח פחות. טעמו של היין המשובח היה ‘ממש שמפניה’ והכול חטפו אותו.

עכשיו כבר לא חסר לי כסף. חברי הטובים נתנו לי. היות שהיין הצליח, המטירו עלי החברים, ממש בכוח, מאות רובלים של גמילות חסדים, רק שאמשיך לעבוד ב’מפעל'. ואכן… התחלתי להרוויח. העסק רץ והמזל האיר לי פנים. סוף-סוף יש פדיון. נשכחו ממני כל נדודי. כשיש פרנסה, כך נדמה, צומחת גם הישועה. הנה, ביום בהיר אחד יצאנו לרחוב וראינו מנשר ממשלתי מודבק על כל עמוד ובכל פינת רחוב. במנשר נכתב שמכאן ואילך מותר לכל היהודים המתגוררים בפלכים הפנימיים של רוסיה להמשיך ולגור שם, ואסור לאיש לגעת בהם לרעה אלא בהוראת הסנאט.

המנשר הזה שימח אותנו לא פחות מששימחה השמועה על מפלת המן את היהודים בימי מרדכי. אכן, השמחה הייתה גדולה – ‘וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר’. בביתי התכנסו כל חברי הטובים ובהם ליפסקי ועמו כמה סטודנטים שלב יהודי חם פעם בהם. שתינו הרבה יין. היה לי יין מעולה, חזק כמו כוהל.

לא היה צריך להפציר באורחים. כולם שתו לשוֹכרה ושמחו עד בלי די. ליפסקי ‘הרביץ’ נאום בלהט כזה, עד שנשאנו אותו – שיכורים ונפעמים – על כפיים. כל השכנים הנוצרים הגיעו במרוצה, ועמם שוטר המקוֹף, שלגמרי במקרה עבר במקום ורצה לדעת מה פשר השמחה הזאת. אכן שוטה שלא מסוגל להבין את שמחתנו…

ליפסקי פתח את פיו והסביר לו, בעליצות של שיכור, שליהודים צפויים עתה ימים טובים יותר: “המנשר שתלוי בחוץ… אדוני השוטר… אסור לפגוע ביהודים, אסור לגעת בהם… אדוני השוטר… הנה, עזור לנו ללגום… אדוני השוטר… הביאו עוד בקבוקי יין… אדוני השוטר…”

עם כמויות כאלה של יין גם האחראי לחוק ולסדר לא ציפה לתשובה. הוא פער את פיו והריק לגרונו מן היין החזק כוס אחר כוס… האווירה הלכה והתלהטה. בני החבורה חטפו את ליפסקי ואת השוטר – בהשפעת היין נדמו שניהם שווי ערך – ונשאו אותם על כפיים. וכך עד אור הבוקר, התהוללו ושרו, הרעישו וצעקו. השוטר הלך מרוצה לדרכו ובקבוק יין חזק בכיסו. זה כבר מין טבע שני שלהם…

אלא ששמחה יהודית אינה מאריכה ימים, ואנו, השוטים, לא ידענו זאת כלל. לא ידענו שהנה באים ימים קודרים, מרים וקשים מנשוא, שיימשכו זמן רב, כאורך הגלות, ולעולם לא יימחו מן הזיכרון. אבל אני מקדים את המאוחר. עם צרות אין צורך להזדרז – הסחורה הזאת לא תאחר לבוא.

אני חוזר אפוא ליין שלי. זמן רב עסקתי בו והכנתי סחורה ששוויה כמה מאות רובלים. החברים שלי, כאמור, פרסמו את שמי בכל מקום. לקראת פורים מכרתי יין בכמות יפה, ובשבוע שלפני פסח היין פשוט נחטף. ידעתי שאוכל למכור כמות גדולה פי חמישה ולהרוויח הרבה יותר, אך לא נשאר די זמן להכין יין חדש – לשם כך דרושים חמישה או שישה שבועות – ובאין ברֵרה העליתי את המחיר, כמעט כפליים. נהגתי כמו סוחר טוב ואיש לא התמקח איתי. קח כמה שתרצה, רק תן יין.

וכך, יום אחד לפני פסח הגיעו אלי אפילו מביתו של הבנקאי הורביץ וביקשו חמישה בקבוקי יין, ואני נאלצתי לשאוב מן החביות את הטיפות האחרונות. הנה, חשבתי בשביעות רצון, יש לי עסק מצוין. תהיה לי פרנסה, לא אצטרך עוד לנדוד. סוף-סוף אני חש קרקע מוצקה מתחת לרגלי.

אבל יין הוא רק יין, וגם עבודה למען הכלל שווה משהו, וכך, על אף העונה הבוערת, נמשכתי מאוד לעסקי הציבור.

ר' הירש אפשטיין היה מזדמן אצלי מדי פעם ומספר לי על ענייני הקהל בקייב, מה כבר עשה ומה הוא עתיד לעשות. “הגבירים,” סיפר לי בשלווה נלבבת, “מפזרים כסף. הם נותנים כל מה שמבקשים מהם. הגברת רוזנברג לעולם אינה מתעייפת. ימים ולילות היא עוסקת במתן צדקה ובמעשים טובים. עדיין אפשר לראות אותה בצוהרי היום נוסעת לרובע פודול עם תיבת הבקשות.⁵⁰⁰ גם ר' ישראל ברודסקי נהיה מיום ליום יותר נדבן ויותר פזרן. הופיע גם נדבן חדש, סוחר עצים ושמו הלפרין, שמפזר צדקה לאין שיעור.”⁵⁰¹

חסרים לו, לר' הירש, כמה אנשים שיסייעו לו, שכן הוא עצמו איננו מספיק הכול. “הזמן המתאים ביותר לעבודת הכלל,” סח לי, “הוא עכשיו.”

דיבורים כאלה עשו עלי, כמובן, רושם רב. לבי פעם במהירות.

“ר' הירש,” אמרתי לו בהתלהבות, “הרי פרנסה יש לי ועסקי אינם רעים כלל וכלל. ובכן, אני אהיה העוזר שלך. תן לי עבודה ואעשה כדבריך. אבל הכי חשוב, לרתום אנשים צעירים, בחורים ובחורות, לעבודה למען הכלל. אבקש מליפסקי שיעזור לי, הוא יגייס כמה סטודנטים.”

אפשטיין יצא מלפני בסיפוק כפול: יש לי פרנסה וגם אעסוק בענייני הכלל. איש כמוהו לא פגשתי כל חיי בין האנשים העוסקים בצורכי ציבור. מעודי לא ראיתי הגינות כזאת, מסירות נפש ודבקות כאלה, התלהבות כזאת וטוהר לב כזה. ראיתי לא מעט עסקני ציבור. היו בהם שניחנו בתכונות כאלה או אחרות של אפשטיין, אבל לא בכולן גם יחד ולא בכמות כזאת.

מה לא עשה? אסף כסף לקניית מצות לפסח או תרופות בשביל עני שחלה, לרכישת ציוד לפועלים חסרי יכולת, לכלות עניות או לבחורים עניים, לזקנים, ליתומים, לניצולים משרפה, לבעלי מום וכדומה.

הוא היה אדוק מאוד, עקשן בדתיותו וחסר פשרות. בנו היה צעיר מוצלח מאוד, אך אפשטיין לא דיבר איתו כל חייו משום שפעם שלח מאמר לעיתון ‘הכרמל’.⁵⁰² אבל הוא החליף את לימוד התורה השליו, ההולם יהודי ירא שמים מסוגו, בעיסוק המפרך של איסוף צדקה.

מעולם לא ראו אותו לומד. אפילו לתפילה לא ייעד זמן רב. תמיד ראו אותו מתרוצץ מבית לבית, מרחוב לרחוב. בשל כך חיבבו אותו כולם, אפילו בני הנוער האפיקורסים של קייב. הגברות הצעירות אף הן מעולם לא סירבו לבצע עבורו שליחויות.

באותה תקופה גברה בקייב הפופולריות של מַנְדֶלְשְׁטַם.⁵⁰³ עניים נמשכו אליו מכל עבר. היה אפשר לראות שהנה צומח לו בקייב יהודי דגול.

פרק עשרים וחמישה: העכברים מדברים בלשון בני-אדם

רצח אלכסנדר השני * הרושם שעשה הרצח על היהודים * אִיגְנַטְייב * בשורות קודרות * וַסילְקוֹב * חסידי וסילקוב * רישיון העבודה שלי * ‘קייבליאנין’ * “הכו ביהודים!” * בורחים לאמריקה * יחפנים * פחד * ערב הפוגרום * בעלת הבית הטובה שלי * זה התחיל… * אכזריות שמקורה בפחד * באָסָם * הנדידה לעליית הגג * החיים בעליית הגג * עכברים * החיים נמאסו עלינו * העכברים מדברים בלשון בני-אדם * הירידה מעליית הגג * ושוב בעלת הבית הטובה שלי * מבוגרים בוכים כמו ילדים קטנים * הפוגרום נפסק * קרבנות * הקסרקטין * לברוח מפה * מותם של אבי וסבי

באותם ימים נרצח אלכסנדר השני.⁵⁰⁴ החדשות עשו על היהודים רושם קשה מאוד. אלכסנדר השני היה פופולרי מאוד ואהוב מאוד על היהודים. הם קראו לו ‘מלך של חסד’, ובימי כהונתו, כפי שכבר כתבתי קודם, הייתה האווירה פטריוטית מאוד. בבתי כנסת אמרו יהודים תפילת ‘אל מלא רחמים’ מתוך צער עמוק, ורבים הזילו דמעות.

אחרי מותו פשטו באוויר שמועות קודרות, סודות אפלים. לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב הליברלי הודח ואת מקומו תפס אִיגְנַטְייב ה’מפורסם'.⁵⁰⁵ הלב היהודי חש בסכנה המתקרבת.

אבל באותם ימים הייתי שקוע כולי בעסקי היין שלי. עסקי הלכו ופרחו, והייתי זקוק בדחיפות לרישיון ייצור יין. מיד אחרי פסח נסעתי לווסילְקוֹב,⁵⁰⁶ עיירה קטנטנה בפלך קייב, ובידי מכתב מאת הרב מטעם בקייב אל הרב מטעם בווסילקוב, כדי שהלה ינפיק לי את הרישיון הדרוש.⁵⁰⁷

הרב מטעם בווסילקוב היה חסיד וגם העיירה כולה הייתה חסידית.⁵⁰⁸ השטיבל שלהם, אליו נכנסתי אחר כך, נראה כבית מדרש גדול. בימים ששהיתי בעיירה הלכתי להתפלל בו. אבל איך שהם התפללו… הם נתקלו זה בזה, דחפו, חבטו במרפק, בחזה, בפנים – פלא שאיש לא נפצע. ואותה מהומה גם בתפילה עצמה: זה ב’הוֹדוּ' וזה ב’אַשְׁרֵי‘, השלישי ב’אז ישיר’ והרביעי ב’ישתבח‘⁵⁰⁹ – איש לא מבחין ברעהו. החזן עצמו נמצא כבר ב’קדוּשה’, ופתאום כולם עומדים ומקפצים שלוש פעמים: ‘קדוש, קדוש, קדוש’,⁵¹⁰ ושוב כל אחד חוזר למקום שבו החזיק בתפילתו קודם לכן ורץ קדימה.

אני מודה שיותר מפעם אחת ספגתי מכה בראש, בחזה ובמרפק. אבל לא כעסתי על איש. יהודים רצים, קופצים, צועקים ושרים – נהדר! כמה חיוניות הייתה כאן.

בפינה אחת משוחחים על דברי חסידות, מעט בהמשך יושב זקן ולומד ‘זוהר’ בקול רם וצלול, ואחר מעיין במדרש. ליד הבימה ניצב השמש הראשי וסביבו חסידים צעירים ששרשראות זהב קשורות באפודיהם העליונים, אלו הם חתני ה’קעסט',⁵¹¹ שרק עתה החלו לנהל את חייהם.

השטיבל אפוף עשן. חסידים מחזיקים מקטרות בפיותיהם ומעשנים. ענני העשן האפור מסתלסלים עד ליציע הבית, אבל לי זה לא מפריע – אני מוחל על הכול בשל הלהט, בשל ההמולה העליזה, בשל מעיין החיים הפועם בלבם של אנשים נלהבים אלה.

כעבור כמה ימים קיבלתי את האישור המבוקש וחזרתי לביתי.

נסעתי הביתה במצב רוח מרומם! תהיה פרנסה, תהיה שלווה, האשה תשתוק.

אבל, כאמור, לשמחה יהודית אין יסוד מוצק. מיד עם שובי קראתי ב’קייבליאנין' את הידיעה הקשה על הפוגרום⁵¹² שנעשה ביהודי יֶלִיזַוֶטְגְרַד.⁵¹³ העיתון ה’ידידותי' מסר בכוונה תיאור ארוך ומפורט של הפוגרום. איך שדדו והיכו, איך קרעו מצעים וכרים ואיך פיזרו את הנוצות ברחוב. את הכוונה הנאצלת והידידותית של העיתון האפל הזה יכול גם ילד להבין.⁵¹⁴

הכוונה הייתה: הכו ביהודים! גיזלו אותם, קרעו אותם לגזרים!

אימה חשכה אפפה את יהודי קייב. באחת קרסו כל התקוות ונופצו החלומות. האומללוּת היהודית חזרה ונחשפה כמו שלד עירום בכל גודלו המאיים. הרגשנו שהאסון לא הסתיים עם הפוגרום ביליזווטגרד וכי גורל דומה מצפה לערים נוספות.⁵¹⁵ הראשונה שבהן עלולה להיות קייב…

לנוכח האימה הגדולה השתנה גוֹן פניהם של היהודים וגוום שַׁח. מה עושים?

היו מי שלא הצטיינו באופטימיות יתרה. יהודים אלה סירבו לחכות עד שיבואו לשדוד אותם ולהכותם. הם הותירו מאחוריהם את כל רכושם ונסעו לאמריקה. כשנפרדתי מהם זלגו עיני דמעות רותחות ולבי נחמץ בקרבי.

בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה… עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב…

חיכינו… לא הייתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? אלוהים שלי!

אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים,⁵¹⁶ שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל’עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: “את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביליזווטגרד.”

אחרים אפילו הרחיקו לכת: “אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!”

קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה.

גרוע מן הפוגרום הוא העלבון הכרוך בו: כוחם הגס של השיכורים, הגובר על חולשתם האצילית של חסרי הישע, כוחם של אלה המשתוקקים להיות הראשונים שירימו יד על יהודים, נהנים לראות את קומתם השחה, את צערם, את אסונם של היהודים שזעקתם אינה נשמעת. עכשיו הרחוב הוא שלהם. הלמות מצעדם מהדהדת על המרצפות, ואוזנו של היהודי, החומק ברחוב כמו צל, קולטת בכאב את צרחות הרחוב האפלות והמרושעות, שעדיין לא הגיעו לכלל מעשים: “נחתוך לכם את הבטן…!”

אבל האימה דרכה לצמוח ולגדול, ובכל שעה שעברה הלכה והגבירה את לפיתתה בנו. לא רצינו לא לאכול, לא לשתות, לא לראות, לא לשמוע, לא לנוע.

ישישים שכבו במיטותיהם ועצמותיהם הזקנות רָחֲפוּ ונתפּוֹקְקוּ כמו זרדים יבשים באש גדולה.

ילדים חדלו ממשחקם ובעיניהם הקטנות קפאו האימה והשאלה שלא היה לה מענה. לילדים הטובים והיקרים הייתה רק שאלה, ואילו המבוגרים שתקו…

אחר כך כבר ידענו את היום, אך עדיין לא את השעה: “זה יתחיל ביום ראשון…”

באותו זמן גרתי בביתו של נוצרי צעיר כבן שלושים ושמו לַשְׁקֵרוֹב.⁵¹⁷ מלבד הבית היו בבעלותו גם עסקי טבק ומסחר בעצים. הוא ואשתו הצעירה והיפהפייה היו אנשים ליברלים וטובי לב, ובביתם רחב הידיים התגוררו ארבע משפחות יהודיות. היו להם יחסים טובים מאוד עם דייריהם היהודים. לא פעם הביעו את השתוממותם הכנה על שאין שכרות אצל יהודים, על השקט שמתנהלים בו חייהם ועל חיי המשפחה היציבים שלהם.

כשנכנסה אלינו בעלת הבית בשבת שלפני הפוגרום, נעתקו לרגע המילים מפיה. היא הביטה סביבה אובדת עצות ואז פרצה בבכי.

מדוע בכתה? וכי מדוע בעצם שלא תבכה? היא הייתה צעירה יפה והגונה ובעלת נשמה טובה. אחר כך נודע לנו, שמלבד הדמעות גם העמידה לרשותנו ‘מקום מחסה’ – מקור לנחמה. כדי להגן עלינו ארגנה כוח קטן, שהורכב מפקידים שעבדו אצלה ומאחֵיה. תפקידם היה לשמור עלינו ולא להרשות לפגוע בנו. כן, פשוט לא לאפשר.

התנהגותה הנלבבת והרחומה הביאה אותי לידי התרגשות. חשתי כאילו היא מטיפה אגלי טל חמימים על לוח לבי. אבל אם אודה על האמת, הרבה אמון לא היה לי ב’צבא' שלה. חושי הטבעיים הזהירו אותי, שכאשר יתחיל כל זה, ייתכן מאוד שגם הם יהיו שם… מי יכול לסמוך על ידיים של גוי ברגע כזה?

אלה שהיו צמאים לדם יהודי, שחמדו את הרכוש היהודי, דייקו כמו שעון. ביום ראשון בצהריים זה התחיל…⁵¹⁸

זהו זה! זהו זה! זהו זה!

ואם עוד נותר יהודי אחד מתוך עשרת אלפים ולו ספקות, הרי עתה יכול היה לשמוע: צרחות פראיות, ניפוץ שמשות, ניתוץ רהיטים, פיצוץ מנעולים. כל זה התחיל לא הרחק מאיתנו…

הצרחות גברו והתקרבו. קולות ניפוץ השמשות והרהיטים החרישו אוזניים.

ייתכן שהייתי מבולבל ועיני טחו מראות, ואולי הייתה זו המציאות, אך את השמירה שהבטיחה בעלת הבית היפה והטובה שלי לא ראיתי. שום שמירה לא הייתה. האינסטינקט שלי היה מן הסתם נכון.

כפי שנהגו כולם, גם אנו, בני ארבע המשפחות שהתגוררו בבית, רצנו כדי לתפוס מחסה. נמלטנו לתוך אסם תבואה שהיה בחצר, ועמנו הנשים והילדים. האסם היה גדול וחשוך ובולי עץ היו מונחים בו. נצמדנו בנשימה עצורה לעצים האילמים והקרים, ולפתע פתאום פרצו הילדים בבכי. ילדים הם יצורים תמימים: בוכים כשהלב מבקש לבכות. אבל אצלנו התחדדו העיניים, ובשפתיים חשוקות עד זוב דם איימנו עליהם: “לא לבכות! לשתוק! הפורעים באים! שיהיה שקט! אתם שומעים – ש-ש-ש-ק-ט!”

הילדים קפאו במקומם, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם הקטנות רטובות מדמעות.

הילד שלי, שלא ידע מה פירוש ‘פורעים’, לא פסק מלבכות. בכיו הלך וגבר, והיות שלא יכולתי להרגיעו, סתמתי את פיו הקטנטן בידי, כדי שהפורעים לא ישמעוהו ולא יגלו את מקומנו.

בתוך זמן קצר הבנו שהאסם איננו מקום מתאים. עליית הגג טובה הרבה יותר… יש בה משהו יהודי יותר. יהודי אוהב עליות גג, ועל כן נדדנו לשם.

כאן צצה בעלת הבית שלנו, בעלת לב הזהב, וחסמה את דלת עליית הגג בעצים, כדי שיהיה בטוח יותר. רצינו לנשק את ידיה, אך לא מתוך הכרת טובה או אצילות נפש אלא מתוך שִׁפְלוּת רוח מבחילה של חיה מפוחדת, כמו עכברים שניצלו לרגע מציפורני חתול.

סביב-סביב צעקות ויללות, שוד ושבר, מכות והרג. דומה היה שאנו שומעים את חרחוריהם החנוקים של יהודים גוססים הנאבקים במוות.

כך עבר עלינו לילה קודר, ליל עליית הגג… מדוע נעלה אותנו בעלת הבית מאחורי קרשים? וכי לא מוטב שיהרגו גם אותנו? במקום להסתתר ולהאזין מרחוק ליללותיהם של יהודים מוכים, היה טוב ויאה יותר למות.

אבל אנחנו לא היינו כלל בני-אדם, היינו עכברים.

לילה כבד כעופרת עבר עלינו בעליית הגג, וכשחדרו קרני אור היום מבעד לחריצים הבטנו סביבנו: פנים חיוורות כמת, עיניים יוצאות מחוריהן, פיות מעוותים. שתקנו. התביישנו להסתכל זה בעיני זה, התביישנו לשוחח זה עם זה.

הילדים הקטנים החזיקו מעמד טוב מאיתנו. הם שכבו חלשים וזנוחים, אך בעיניהם הקטנות והפקוחות לרווחה הייתה מעין שלווה פילוסופית.

כאשר התחזק אור היום העזנו להציץ החוצה בעד חרכי עליית הגג. רצינו לדעת מה קורה ברחוב שלנו.

אינני יודע מי ‘עבד’ באותו הרגע ברחובות אחרים, אבל בסימטה שלנו היו רוב המשתוללים נערים יחפים כבני שתים-עשרה, שאחזו בידיהם מוטות ברזל, דְּקָרִים וגרזנים. מתוסכל וכועס התבוננתי מבעד לחרכים במלאכי החבלה הללו: אבות טיפשים שכמותנו. מסתגרים בעליית גג ויושבים באפס מעשה. לכו לרחוב! צאו החוצה ולכו אל הרחוב! מצווה לצאת מכאן.

אבל היינו פחדנים נוראים, ויומיים התבודדנו בייסורים ובאימה באותה עליית גג.

שתי יממות, זה הזמן שנמשך הפוגרום.

מדי פעם חשנו רצון לקחת סכין ולהרוג את עצמנו. תשוקה כזאת תוקפת ברגעי ‘הארה’, כשמשתוקקים לדבר-מה והפחד עוזב אותך לרגע קט, כמו שקורה לא אחת לאחר כאב שִניים חזק…

ברגעים כאלה נחמץ הלב על הילדים התמימים שלא חטאו. הם בוודאי רוצים לאכול ולשתות – הרעב והצמא מציקים להם – אבל מה נותנים להם?

אך הנה נישאות באוויר צרחותיהם הפראיות של הפורעים, ושוב שוכחים את הכול, ושוב נופלת עלינו אימה חייתית ואנו מאבדים לגמרי את השליטה.

בלילה השני כבר היינו על סף עילפון. שכבנו שם חסרי נשימה. הילדים אף הם לא השמיעו קול. לא היה אפשר לדעת אם חיים הם או מתים. ה’אפרוחים' הנבונים והמופלאים הללו הבינו שאין בכוחנו לעזור להם כעת, ושתקו. מדי פעם נשמע רק מלמולם השקט של העוללים יונקי השדיים: נשמתם פרפרה בקרבם, אבל איש לא נתן עליהם את דעתו.

כשעלה השחר אחרי הלילה השני נדמו בהדרגה הצווחות הפראיות של הפוגרום. אט-אט ירדה דממה, שקט. החתול עזב, ככל הנראה, ואנו, העכברים, הרמנו את הראש. וכשהרימו העכברים את ראשם, מיד החלו לדבר בלשון בני-אדם:

“נראה כאילו שזה נפסק?”

“לא שומעים…”

“שקט…”

“הגיע הסוף…”

“אולי כדאי לרדת?”

“חכה, נדמה לי שאני שומע צעקות…”

“מה אתה מדבר?”

“אני שומע משהו…”

“לא, זה רק נדמה לך…”

“אהה…”

“שקט עכשיו…”

“אולי אתה צודק…”

“לא…”

“תקשיב טוב יותר…”

“בכל זאת יש שקט…”

“ששש…”

“ולי בכל זאת נדמה…”

“ולי נראה…”

“אני מפחד…”

“אהה…”

“שקט…”

“באמת שקט…”

“שקט…”

“אתה בטוח?…”

“שקט, שקט…”

ברגע זה שמעו העכברים מישהו זוחל על עליית הגג. מיד עצרו העכברים את נשימתם וזיעה קרה אחרונה כיסתה אותם. אבל זאת הייתה המשרתת של בעלת הבית. היא באה לבשר לנו שכבר אפשר לרדת.

אתם שומעים? אפשר לרדת! חזרו על כך שוב ושוב: אפשר לרדת, אפשר לרדת, אפשר לרדת!

העכברים קמו והלכו, אבל אבוי להליכתם. רק בקושי רב ובמאמץ גדול הצליחו לעמוד על רגליהם ולרדת מעליית הגג.

כולם התאספו בדירתי. בעלת הבית נכנסה פנימה ואיתה בעלה ואחִיה. הם היו המומים בראותם אותנו, ובעלת הבית התחלחלה… העכברים נראו נפלא.

הזעזוע הזה שנגרם לה הוציא מאיתנו את מעט הכוח שעוד נשאר בנו. לבנו נכמר מרחמים עצמיים ומרחמים על הילדים. פרצנו כולנו בבכי תמרורים, בקול רם, כפי שבוכים יתומים מפוחדים הנרדפים בידי אם חורגת ואכזרית.

אינני זוכר איך ומתי נפסק הבכי. כנראה, בעלת הבית הייתה אחראית לכך. היא התעשתה מיד והצליחה להרגיע אותנו. בסופו של דבר, לא היא הייתה מוטלת בעליית הגג.

התחלנו לטפל ב’אפרוחים', אחד קיבל חלב, השני – תה מן הסמובר של בעלת הבית, שהביאה המשרתת. אנחנו, המבוגרים, לא היינו מסוגלים לטעום מאומה. הראש הסתחרר כמו אחרי אלף שנות רעב.

אחר כך הגיע שוטר המקוף. הוא הודיע לנו שכבר אפשר לצאת לרחוב, עכשיו כבר שקט ורגוע, ואפשר אפילו לפתוח את החנויות.

חן-חן לך על הבשורה. שוטר נהדר… עכשיו, הוא אומר, כבר אפשר ללכת ברחוב. אכן, שוטר נפלא.

אף על פי שזה היה קשה, בכל זאת יצאתי החוצה לרחוב של אותה אם חורגת. שקט היה שם, כמו אחרי מלחמה. מכרַי וידידַי, כפי שהתברר לי, ידעו אף הם חוויות דומות לשלי. היה זה פחד ‘ותו לא’, והרי פחד אינו גורם שום נזק…

קהילת יהודי קייב חרבה כליל. זה היה היעד של הפורעים והוא הושג בשלמות, שכן גם היהודים העשירים שלא נשדדו פשטו את הרגל. העיר נראתה כמו אחרי רעידת אדמה. יהודים הזדקנו בתוך ימים ספורים, ולבד מאנחה עמוקה לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם. ברחובות רבים, בייחוד ברובע פּוֹדוֹל, הייתה האדמה מכוסה נוצות, חולצות קרועות, כלים שבורים ורהיטים מנופצים.

אחר כך נראו פעמים תכופות יותר קבוצות של פורעים המובלים ברחוב בדרכם לתחנת המשטרה, והייתה בכך נחמת מה לרגשותיהם הפגועים של היהודים. בכל זאת עדיין יש זכר לחוק וסדר, עדיין יש גבול לרצחנות ולחייתיות. אבל עד מהרה התברר כי אין זה כך. הפורעים שוחררו מהמשטרה בתוך זמן קצר ואחר כך הסתובבו ברחובות וחיוך לגלגני על פניהם.

כעת היה ברור שאין לנו על מי לסמוך (היו כאלה שעדיין קיוו).

דבר זה התחוור ביתר שאת בשעה שברחובות נתלו כרוזי התראה מטעם המושל,⁵¹⁹ שבהם נכתב שאם יתחדשו ‘הפרות הסדר’, הוא יורה להפעיל כלי נשק ולירות בפורעים. כלומר, קודם לכן לא יכלו לנהוג כך…

הפוגרום התנהל לכל פרטיו ודקדוקיו: אונס נשים, הכאת חולים, ניפוץ רהיטים, שוד חנויות והעברת הביזה לכפרים.

בין בתי המסחר היהודיים הגדולים שנפגעו במיוחד היו עסקי המכולת של רוזנברג, שניזוקו בסכום של כמיליון רובל, בית מגוריו של ברודסקי, שנבזז כל כך עד שלא היה אפשר לאמוד את הנזק⁵²⁰ ועוד אחדים.⁵²¹

במבנה צבאי גדול אחד כונסו כל היהודים שנשארו ללא קורת גג. לשם הובאו גם כל החולים והנשים הכורעות ללדת. הם היו מדוכאים לגמרי מרוב פחד, בייחוד הנשים. נורא היה להביט בהן – מצאו להן זמן ללדת… צירי הלידה עברו עליהן באותו מבנה צבאי, מוקפות יהודים זרים שלא היה להם לאן ללכת, אנחות חולים ובכיות אימה של בריאים. התמונה הזאת נצרבה כאש תמיד בזיכרונו של כל מי שהיה עֵד לה.

אבל אחר כך נודע לנו שהפוגרום בקייב עבר ב’חסד'. בבַּלְטָה ובנְיֵיז’ין היה גרוע פי אלף.⁵²² האכזריות שם הייתה גרועה מזו של הנוראות בחיות הפרא צמאות הדם.

כחמשת אלפים יהודים נסעו לאמריקה מיד אחרי הפוגרום.⁵²³

המוני יהודים, נשיהם וילדיהם חזרו לתוך ‘התחום’⁵²⁴ – אולי ימצאו שם מקום כלשהו שיוכלו לנוח בו בשלווה.

פרנסה, מסחר, חיים – על כך לא חשבו כלל. חיפשו רק פינה שקטה שלא ישרור בה הפחד, מקום שלא יתנפלו בו עליך אוחזי גרזנים ומוטות ברזל, שלא יאנסו בו את בנותיך, שילדיך לא יאלצו להתגלגל במשך יומיים בפחד מוות בעליית גג, מקום שלא תיהפך בו לעכבר.

גם אני, כמובן, לא רציתי להישאר עוד בקייב. שהעיר הזאת תסתדר בלעדי. הרחובות הגעילו אותי, הגויים עוררו בי בחילה. לא יכולתי עוד לנשום את האוויר של קייב.

ידידים טובים ניסו לשכנע אותי להישאר: “הרי בכל זאת אתה יהודי, לאן תרוץ?” אבל לא שמעתי לעצתם. אינני רוצה עוד לעבוד לפרנסתי בקייב, שתיקח הרוח את כל הפרנסות שלי. החלטתי לנסוע לפולין, לוורשה.

הפולנים – כך חשבתי אז (היום אני חושב קצת אחרת) – לא יעשו פוגרומים ביהודים.⁵²⁵ הפולנים הם אומה תרבותית, שטעמה ייסורים ופחד די והותר. הם עצמם מבינים היטב מה פירושה של טרגדיה לאומית, מה פירוש להיות מושפל, מעונה, חנוק.

עזבתי את קייב תשוש ושבור.

לפי שעה נסעתי לוורשה לבדי. תוכניתי הייתה לחפש עבודה בעיר הגדולה ואחר כך להביא את אשתי וילדי.⁵²⁶

על כל הצרות שעברו עלי בקייב – מחסור וצער, שיטפון, פחד מפשיטות, פוגרום – נוספה עתה הבשורה שאבי היקר הסתלק מן העולם. הוא, היהודי היפה, הישר והנלבב, לא החזיק עוד מעמד. בן ארבעים ושש היה במותו.⁵²⁷ הנידון לעבודת פרך מרגיש מן הסתם טוב יותר ממה שהרגיש אבא בכפר. הסביבה החקלאית, השדות הרחבים והאינסופיים, שעל פניהם אין החסידים מטיילים ושירה על שפתיהם, עבודת השדה הבלתי מוכרת והחדגונית, הגעגועים הבלתי פוסקים לרבי, לאלוהים וליהודים – כל אלה שברו את לבו. נפשו יצאה כמו ציפור שנחנקת בכלוב צר וחשוך. הלב נדם. צעיר ככל שהיה – בן ארבעים ושש בסך הכול – כוחו לא עמד לו…

שנה לאחר מות אבי מת גם סבי אהרן-לייזר. בשנותיו האחרונות סבא כבר לא גר בכפר, אלא שב לקאמניץ. השפעתו על חיי העיירה עדיין הייתה גדולה, אך כמובן לא גדולה כל כך כמו אז, בימי נעוריו. בצעירותו היה יכול להיאבק ברצונם של כל בני הקהילה, ואם למשל רצו הם רב פלוני ואילו הוא רצה רב אלמוני, היו האנשים סרים למרותו. אכן, כך היה פעם.

כאשר נפטר דודי, הרב של קאמניץ,⁵²⁸ וצריך היה למנות רב חדש, התעורר ויכוח גדול: אפשר לקחת את בנו הבכור של הנפטר, שהיה תלמיד חכם אבל חסיד;⁵²⁹ ואפשר לקחת את הבן השני, שהיה אמנם מתנגד ושימש רב בעיירה פולנית אך לא היה מסוגל למלא את מקומו המכובד של אביו.⁵³⁰ הוא לא היה חשוב מספיק בעיניהם של אנשי קאמניץ ומלבד זאת נודע כטיפש. בני הקהילה לא רצו למנותו לרב, אבל סבא, שגם הוא לא התפעל ממנו כל כך, כן רצה: אביו היה רב, אז עכשיו יהיה הבן רב.⁵³¹ על רקע זה נאבק סבא באומץ ברצון הכלל.

סבא לא נקט טכסיסי מלחמה, אלא עשה דבר אחד בלבד. הנוהג היה, שאם מגיע רב לקאמניץ ונושא דרשה שעולה יפה, מציעים לו בני העיירה את כתר הרבנות. אבל סבא סירב לצרף את חתימתו לכתב הרבנות, כנדרש. ולבני העיירה רק אמר: “אני לא רוצה להתערב בעסקי הרבנות. קחו לכם רב כרצונכם. לא אגיד לכם דבר. עשו מה שתרצו. דרך אגב, בענייני רבנים אינני מבין.”

אחרי תשובה כזאת יצאו נכבדי העיר בפנים נפולות. הם ידעו היטב שבלי חתימתו של אהרן-לייזר, משרת הרבנות אינה בטוחה.

יום אחד בא לקאמניץ ר' יהושע’לה המפורסם, שהיה גדול בישראל ומלא וגדוש תורה.⁵³² הוא השמיע כמה דרשות והן נשאו חן מאוד בעיני בני העיר. במוצאי שבת זומנה אספה בביתו של דוד-יצחק,⁵³³ ובאו אליה כל בעלי הבתים בעיר. הכינו כתב רבנות וכולם חתמו עליו, אך את השורה הראשונה השאירו ריקה, כדי שתתנוסס עליה חתימתו של אהרן-לייזר. שניים מחשובי בעלי הבתים הלכו לסבא כדי לבקשו שיבוא ויחתום, אך הוא סירב.

“לא צריכים את חתימתו,” התרגזו בעלי הבתים. “לא רוצה לחתום, לא צריך! לא נסכים שגדול בתורה כמוהו יעזוב אותנו!”

אבל בין אותם בעלי בתים כעוסים היו גם ספקנים, שנענעו בראשם ואמרו בנימה לגלגנית: “טיפשים שכמותכם. אדרבה, תגידו, קרה פעם שעשיתם דבר-מה בלי הסכמתו של אהרן-לייזר?! אתם ממש גיבורים גדולים בלעדיו… חבל על ר' יהושע’לה שאנחנו מצערים אותו כל כך.”

ר' יהושע, שהבין כי מאומה לא יעלה בידו, קם ממקומו והלך עם דוד-יצחק אל סבא.

“ר' אהרן-לייזר,” התחנן בעיניים דומעות, “לא אכפת לי מן המשכורת שתתנו לי. אבוי למשכורת שכזאת, הרי רק בקושי תהיה לי פת לחם. כל רצוני הוא רק לשבת על אותו כיסא שישבו עליו גאונים גדולים וצדיקים.”

סבי החזק ויתר הפעם הזאת…

הוא הלך לאספה והוסיף את חתימתו. כמו כן תרם למשכורתו של הרב עשרה רובל. זה היה מהלך מחוכם וגם מעין נקמה. בעלי הבתים הקמצנים של קאמניץ נאלצו בשל כך להוסיף גם הם לפחות שלושה או ארבעה רובלים כל אחד, ואת זה הם כבר לא כל כך אהבו…⁵³⁴

סבא מת בן שבעים.⁵³⁵ רבים בכו עם מותו ולא מעטים שמחו: מעתה הם פטורים מחוכמה כזאת, מכוחנות כזאת.

את מנוחת הנצח מצא בבית העלמין של קאמניץ, באדמה הליטאית הענייה, במקום שנולד בו ושאהב כל כך. ובבואו לעצום לעד את עיניו הנבונות התחמם בוודאי דמו הקר מן המחשבה, אולי האחרונה בחייו, שגופו היגע ימצא מנוחה באדמתה השלווה והאימהית של קאמניץ…

נספח א: מכתבי יחזקאל קוטיק אל שלום עליכם⁵³⁶

מכתב א

1913, ט“ז בשבט תרע”ג

אלפי פעמים שלום עליכם היקר והחביב!

מכתבך החם והאוהב ממש החייני. הוא עשני צעיר יותר, הכניס בי נשמה חדשה. אני מתגאה בו כמו ילד בצעצוע. אבל שלא כמו ילד, שהצעצוע היקר תיכף נמאס עליו, לי, הזקן, יישאר מכתבו החביב והיקר של אהובנו שלום עליכם חביב ויקר מכל הון שבעולם. כל עוד תפעם בי רוח חיים, יהיה זה צעצוע אשר לא “נצטעצעו” בו אבותינו.

אין זה משנה שבמכתב הפז שלך אתה מגזים בכל הקשור אלי. אתה מעריך אותי יותר מדי, אתה מעניק לי הכרה גדולה מדי, אתה מכנה אותי כשרון וחותם “תלמידך”. אבל אין זה משנה, שכן החמימות שלך, שחודרת לתוך כל האותיות כמו זרם חשמלי, מחייה אותי כמשב רוח קל של חודש מאי. והחמימות הזאת מאפשרת לי לקבל את גוזמאותיך בקשר לספרי ועושה אותי גא באמת.

אבל הרשני נא לענות לך קצת לעניין. את ספרי כתבתי לראשונה בחורף שעבר. אז היו זיכרונותי עדיין מונחים על מדפים בראשי. ובחיי, כלל לא שיערתי שזיכרונות של יהודי פשוט כמוני יש להם איזה ערך ליהודים. רק אחרי שסיפרתי פעם לבני ולעוד סופר אחד כמה אפיזודות מחיי, הם המריצו אותי לגשת ולכתוב את זיכרונותי ובאמת נתנו לי תקוות גדולות. אינני עצלן, ניגשתי למלאכה ובתוך שלושה או ארבעה חודשים של עבודת פרך נעשה הספר. ייתכן שלולא מיהרתי כל כך, היה יוצא הספר טוב יותר. כעת אני עובד בפרך על החלק השני, וזה הולך לא רע. “שמן”, כמו שאתה אומר, זה כבר לא יהיה, אבל פה תוצג תמונתו של יהודי גלותי אמיתי, עם כל כלי מלאכתו – וזה אני עצמי. וממני כבר אפשר להקיש על השאר. אני גם ממשיך לכתוב על יהודים ופריצים מעברנו היקר. אני יודע, שאם אפרד מן האתמול הזה – אצטרך לומר שלום לקפוטה.

אבל החלק השלישי צריך להיות מוקדש לוורשה ולעסקני הציבור שבה. זה צריך להיות כך, שכן זוהי ה“חבילה” שלי, המומחיות שלי, וכל החברות הנמצאות בוורשה, כמעט את כולן ייסדתי אני. בתוכן התפוררו חלקים מנשמתי – ובכן, אני שואל אותך, איך אני יכול להתעלם, בחלק השלישי שלי, מוורשה?

זהו באשר לעצמי. להמשיך ולכתוב הלאה – אני חושש לבלבל לך את הראש, שלא אראה כמו האישה ההיא ב“קדירה”⁵³⁷ שלך. עוד תשובה ממך, זה מה שהייתי רוצה. זו משאלתי העמוקה. היום שבו אקבל ממך מכתב יהיה עבורי יום חג. שלום עליכם היקר והלבבי, הענק לי עוד יום טוב שכזה.

כולי, כולי שלך,

יחזקאל קוטיק

מכתב ב

1913 א"ח [=אסרו חג]

שלום עליכם חביבי!

אחרי שתיקה ארוכה כזאת, מה גדולה הייתה שמחתי אתמול כשקיבלתי את מכתבך החביב והידידותי וקראתי בו. בנוגע למנחם-מנדל, שיזכיר אותי בכל יום שישי,⁵³⁸ אגלה לך סוד, שבחלק השני של זיכרונותי אני מציג את עצמי כמנחם-מנדל אמיתי. לכן, מנחם-מנדל שלך יכול להיות חבר קרוב שלי. הוא באמת עמית שלי כמעט מבטן ומלידה. כשתקרא את החלק השני של הזיכרונות תראה בבירור שאני הוא מנחם-מנדל, ממש כך.

אבל עוד יותר שמחתי על הבשורה הטובה שהודעתני, שאם ירצה ה' לאחר החג תהיה במחננו, ואנו שנינו נצחק כהוגן. אני כבר סופר את הימים ואת השעות ואת הרגעים עד שתגיע בשעה טובה ובמזל טוב. אני כבר מתאר לעצמי שכאשר תבוא יהיה קצת “ליהודים”,⁵³⁹ ליהודי ורשה בכלל ולי בפרט. האם דבר של מה בכך הוא, שמנחם-מנדל זה (כפי שאני רואה את עצמי) יעלוץ בחברתו של שלום עליכם החביב? היה בריא וחזק, ודע לך כי במכתביך החביבים אתה ממש מחייה אותי.

עיקר שכחתי להודיעך, שכבר סיימתי את החלק השני של הזיכרונות ובקרוב הוא ייכנס לדפוס, ואני כבר עובד בפרך על החלק השלישי. אני מבקש ממך, שלום עליכם חביבי, שעם צאתך בדרך לוורשה, טלגרף אלי מיד על חשבוני. אני אומר לך: עשה כך ולא אחרת.

בשמו של הנאמן והמסור לך,

יחזקאל קוטיק

מכתב ג

21.5.1913

שלום עליכם יקירי,

עם מנחם-מנדל אני קצת ברוגז. איש מהיר ונמהר מדי שעושה הכול בלעדי. לא שואל אותי כלום, וכלל אינו מאזין לעצותי. אני חושש שמא יבשל דייסה אמיתית עם הטורקים. בתקופה חמה שכזאת, כמו בזמננו, צריך להיזהר מאוד. כמו שאומרת חמותו: “ראש קודח צריך לצנן עם תחבושת קרה.” אבל בעיקר אני חושש שהוא יעשה איזה פלונטר בדיפלומטיה העולמית… אני מזהיר אותך, שלום עליכם היקר, שאם מנחם-מנדל לא ישוב ויתייעץ עמי ויעשה הכול בעצמו, בלעדי, אתלונן בפני אישתו. כתובתה כבר נודעה לי. הוא כבר יחטוף ממנה מנה. זה בנוגע לשותפי מנחם-מנדל, וכעת בנוגע אליך.

מה שלומך? מה נשמע אצלך? שאתה בריא בלי עין הרע – אני חש מכתיבתך, ועל כן העונג שלי גדול מאוד מאוד. אבל בכל זאת הייתי רוצה לראותך. הייתי רוצה לפחות להביט בך, לפחות ללחוץ את ידך.

אתה שותק כבר הרבה זמן. מדוע אתה שותק? ענה לי, אני מבקש ממך. הרי ידוע לך: מכתב ממך הוא יום חג אמיתי עבורי.

שלך בכל לבי,

י' קוטיק

מכתב ד

2.6.1913

שלום עליכם היקר!

בפעם ההיא מנחם-מנדל לא הבין אותי כל כך טוב. מנחם-מנדל אכן שואל בעצתי, אבל מתי? רק לאחר שכבר עשה את מלאכתו. תודה רבה לו. עצות מאוחרות שכאלה אינני רוצה.

בענייני הטורקים הוא קצת “מבלבל”. כשותף הייתי רוצה לעצור בעדו בשעת מעשה, לתפוס אותו בכנף בגדו. אבל הוא זריז כמו רוח, ותמיד מצליח לחמוק מזרועותי. אבל מה שנכון נכון – לב טוב יש לו למנחם-מנדל, ואני אוהב את היהודי… יהודי הגון, בחיי, יהודי יקר. על אף שלפעמים הוא גורם למלחמה…

לשאלתך, אם טרם שכחת אותה, אני יכול לענות רק זאת: העולם קורא, חוטף, בולע וקורע את מכתביך החכמים, השנונים ובעלי ההומור המעודן.⁵⁴⁰

כל השאלה בעצם מיותרת. האם יכול אתה להגיש משהו, האם בכוחך לכתוב משהו שלא יהיה בו כשרון, שאיננו מעניין ואיננו חיוני? זו בוודאי שאלה מיותרת.

אני מחכה לתשובתך ומנשק אותך בנשיקות החמות ביותר,

שלך,

יחזקאל קוטיק

מכתב ה

15.8.1913

שלום עליכם יקירי!

אני רואה שהפעם הזאת אתה רוצה לחדור עם הקושיה שלך ממש לתוך הכבד שלי. כל כוונתי בזה היא למה ששאלת אותי במכתבך באשר לקריאה. “מה זאת אומרת” – אתה טוען – “איך זה יכול להיות שלא קראתי שום דבר.” על כך אשיב לך. אישתך, שתהיה בריאה, טעתה קצת, או שאני טעיתי בשעה שאישתך שאלה אותי על זה. הטעות נובעת מכך שחשבתי כי השאלה היא בנוגע לקריאת רומנים, או בכלל – איך זה נקרא? – ספרות יפה.

אם מדובר רק בספרות יפה – באמת קראתי מעט; אם בספרי חקירה, ספרים עבריים ישנים – הרי שקראתי לא מעט. את יצירותיהם של סופרי יידיש כמעט שאינני מכיר. לאלה כלל לא היה לי זמן. הרי אתה יודע: חברות, תקנות, תקנונים וכדומה – רק זה היה בראש שלי. כשאני רוצה לפעמים לנוח ולחדש את כוחותי, היחיד מסופרי יידיש, שמקריאתו אני נהנה, הוא אתה…

עתה כבר יש לך מושג, מעט מושג, מהיקף הקריאה שלי?

בזמן האחרון הבטחתי לעצמי, שברגע שאגמור את זיכרונותי ואתפנה קצת, אקח את ספריך ואקרא את כולם מן ההתחלה ועד הסוף. ואחר כך אקרא את ספריהם של שאר הסופרים היהודים הידועים. על החלטה זו יודעים אפילו כל ידידי הקרובים, שלא פעם סיפרתי להם על כך. הלוואי שרק אהיה קצת יותר חופשי.

אישתו של מנחם-מנדל נתנה לי השבוע מנה. אבל מה מבינה אישה בתקנות ותקנונים… היא רק יודעת לצעוק ולהרעיש – לא יותר.

בנוגע לאישה השנייה – גברת זאַמאָשטשין,⁵⁴¹ אני חושב שהמצב לא ברור. זה “שוכב” ב“פֿרײַנד”,⁵⁴² מה שנותן לי תקוות. תקווה זה אמנם דבר טוב, אבל תקווה ארוכה מדי אף היא נמאסת. מתחשק לי מאוד שזה יודפס כבר. אבל לך עשה את זה, כשהדבר איננו בידך. מילא, נחכה עוד קצת.

הכרך השני של “זיכרונותי” יראה אור במהרה. נדמה לי שזה לגמרי לא רע, ומכמה מקומות ופרקים אני מאוד מרוצה. נו, השתפכתי ופטפטתי מעל ומעבר. עכשיו היה לי בריא וחזק כחומה, ובוא לוורשה, שם אני ממתין לך בזרועות פתוחות.

שלך,

יחזקאל קוטיק

לאישתך – דרישת שלום חמה ממני.

מכתב ו

1913, ראש חודש כסלו

שלום עליכם היקר!

בוודאי כבר שכחת אותי, אבל אני לא שכחתיך ולא אשכחך. וראיה יש לך: אני שולח לך בחיפזון גדול את החלק השני של הזיכרונות, ומבקש מאלוהים, שיגיע אליך במהירות. הייתי כבר רוצה לשמוע את דעתך, שהיא יקרה לי יותר מכל דבר שבעולם. תתייחס ברכות לכרך השני שלי: הכנסתי בו חלק מחיי ומנדודי, בעוד שבחלק הראשון ישנן יותר דמויות, יותר “זקנים”. אבל אין צריך לומר שגם בחלק השני לא יחסרו לך “זקנים”. הכנסתי ככל שיכולתי. חבל להתעלם מהם, שכן הם מסתלקים מהר מהעולם.

שלום עליכם היקר, תן נא מבט בספר – וזכני במכתב. אני כבר מצפה לזה, כמו ילד לדמי חנוכה.

מה שלומך? מה נשמע אצלך? ואיך בריאותך? אלה שאלות שמעניינות אותי מאוד מאוד.

נו, ומתי תבוא לוורשה? כך אתה מקיים הבטחה! העיקר שכבר חשבתי, שבקרוב מאוד אוכל לחבק אותך. דרוש בשלום אישתך המכובדת בצורה היפה ביותר.

שלך,

י' קוטיק

נ.ב.

מנחם-מנדל הפסיק, משום מה, לריב אתי. שכח לגמרי. ספרי השלישי כבר מוכן ויימסר בקרוב להדפסה.

מכתב ז

13.1.1914

תודה כפולה לך על מכתבך הקצר, הגם שהוא גרם לי במשהו לאי שקט. למה רצת “לפתע פתאום” לחלק הראשון שלי? האם היו לך ספקות? מדוע אתה שותק בקשר לחלק השני? האם עדיין לא ראית אותו? אני מצפה בקוצר רוח לפסק דינך על החלק השני שלי, כמו חסיד טוב הממתין לרמז מרבו. מהר. שיבוא מהר. אבל אני ממתין לבואך בקוצר רוח עוד הרבה יותר גדול.

יקירי, היה לי בריא וחזק ושמור על מצב הרוח.

כולי שלך,

י' קוטיק

נ.ב.

י"ל פרץ שלח לי בימים אלה גלויה בזו הלשון: “אני פשוט מלא התפעלות מן הכרך השני שלך.”

נספח ב: הסביבה שגדלתי בה / אברהם קוטיק

אני שייך לדור הנודדים. מאז שנות ילדותי אני נודד: בתחילה עם הורי, ואחר כך לבדי. לא ישבתי זמן רב במקום אחד. לא הספקתי ‘לחמם’ מקום אחד, שכן בתוך זמן קצר החלפתי אותו. בן שלוש-עשרה הגעתי לוורשה, והיא הייתה למקום מגורי השישי: העיירה הקטנה שנולדתי בה ושאינני מכיר,⁵⁴³ שלושה כפרים,⁵⁴⁴ קייב

וּורשה.

לפני חולפים במהירות, כמו בקלידוסקופ, מקומות חדשים, חוגים חברתיים חדשים, דמויות חדשות, מנהגי חיים חדשים, רשמים חדשים.

הטבע המעודן של רוסיה הלבנה, היערות העבותים מימים ימימה, הפלגים המרשרשים בדממה הזאת, השדות המישוריים.

האיכר הבֵּלַרוּסי בכותנתו הלבנה והארוכה, במכנסי הבד שלו, ברגליו היחפות או הנעולות סנדלי סמרטוטים.

הטבע העשיר של אוקראינה, עצי הצפצפה, הפריחה בשלל צבעים, לילות הקיץ השקטים, נהר הדנייפר עם האַרְבּוֹת, הדוברות, הספינות הקטנות והרעועות.⁵⁴⁵

העיר קייב שעל הדנייפר, הגדה ההררית של הנהר שעליה נבנתה העיר; פסלו של הנסיך ולדימיר והכנסיות הניצבות על ההרים והנראות למרחוק, הרחובות שנוסעות בהם עגלות רתומות לשוורים; איכרים אוקראינים במעילי בד גסים עומדים ליד העגלות ומזרזים את השוורים בצעקות: “קדימה, קדימה.”⁵⁴⁶ האיכרה האוקראינית הנועלת מגפיים לרגליה, על גופה כתונת ארוכה ששרווליה רקומים ועל ראשה מצנפת. האוכלוסייה המיוחדת של קייב הדרום-רוסית והמבטא המיוחד שבפיה, היהודי האוקראיני הטרוד, ערב-רב של טיפוסים בני כמה אומות.

ורשה הסואנת.

כל אלה עולים בזיכרוני כשאני מתחיל לחשוב על שנות ילדותי.

אין מקום ישיבה קבוע שהתרגלת אליו וכל פינה בו מוכרת לך; שכנים שרואים אותם מדי יום ביומו, שאתה מכיר היטב וקשור אליהם כל כך; הרגלים, מסורות ומנהגים של בני המקום, משחקי ילדים, חברֵי ילדוּת – כל אלה זרים לי.

נולדתי בשנת 1868,⁵⁴⁷ כלומר לאחר שחרור האיכרים. העיירה הליטאית המנומנמת והמאובנת נעה קדימה. היא הייתה חייבת לנוע, היא הייתה מוכרחה להתעורר מתרדמתה, שכן כל החיים היהודיים בתחום המושב ידעו טלטלה. היסוד שעליו הושתתו חיי העיירה היהודית – אחוזתו של הפריץ – הלך ונהרס. הפריץ הפסיק למשול באיכר, בעמל כפיו, ברכושו – האיכר היה בן חורין. אחר כך גורשו מקצת הפריצים בכוח הזרוע מאחוזותיהם, כדי שלא יתקוממו עוד. הפריצים שנותרו ירדו מנכסיהם, והאחוזות המיותמות הלכו ונהרסו.

הכפר הפסיק להיות מרכז שסביבו התנהלו חיי הכלכלה של העיירה. גורם חדש ורב עוצמה הופיע – העיר. העיר, מבשרת הסדר הקפיטליסטי, הלכה ודחקה בהדרגה את מקום הכפר, שסימל כלכלה טבעית, שדינה היה להיעלם עם שחרור האיכרים.

הסביבה הכפרית כולה – הכפר, אחוזת הפריץ, העיירה היהודית – כל אלה היו חייבים לנוע קדימה, לצאת משיווי המשקל. הראשון שנאלץ להתקדם היה בן האצולה המרושש, שהייתה ברשותו אחוזה קטנה ואותה המיר לכסף מזומן שהלך ואזל במהירות. אחריו נאלץ להתקדם היהודי, שפרנסתו הייתה תלויה בו.

לשאלת אשתו, מאין לוקחים כסף לאוכל, לנעליים, ללבוּש, לא יכול עוד היהודי להשיב במילים של שיר העם, “מן הפריץ, מן הפריץ, יקירתי…”,⁵⁴⁸ שכן לפריץ עצמו כבר לא היה דבר משלו.

זאת הייתה תחילתו של גל ההגירה מן הכפר אל העיר. אחרי הגל הראשון הגיע גם הגל השני והשלישי, וכך הלאה.

בגל הזה נסחפו גם הורי שנתלשו מן העיירה, אבל הם עשו כברת דרך ארוכה יותר לפני שהגיעו אל העיר הגדולה. בתחילה ניסו, כדרך שנהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, לחסות בצל קורתו של הפריץ. קודם חכרו בית מרזח, אחר כך אחוזה קטנה ורק לבסוף הגיעו לעיר.

בזיכרוני צף ועולה בית המרזח שעל אם הדרך.⁵⁴⁹ רק מעט אני זוכר משם, אבל היטב אזכור את ימי ראשון: המקום היה מלא איכרים ואמי הייתה עסוקה כל כך בשירות לקוחותיה, עד שלא היה לה אפילו זמן להביט בנו, הילדים. אני זוכר את בית המרזח בעונת הקיץ. בימי ראשון הייתי מבלה בחצר, וכשהתחשק לי לאכול, הייתי ניגש לאשנב שליד הדלפק, מקום שעמדה בו אמא ושירתה כמוזגת, והיא הייתה מעבירה לי כעך בעד האשנב, העיקר שלא נפריע לה בעבודתה.

עוד אני זוכר כיצד הושיבה אותי אמי על מיטה, ואני הייתי מנדנד את העריסה התלויה שבה שכב אחי הצעיר, מרדכי.⁵⁵⁰

את המקום השני אני כבר זוכר טוב יותר.⁵⁵¹

אני זוכר: יער עבות, גדול ומפחיד, הגובל ביער בְּיֶלוֹוְיֶזַ’ה.⁵⁵² בלילות הסתיו החשוכים הרוח נושבת בקולות פראיים; היער מטיל עלי אימה. כאשר צריך לצאת החוצה בערבי הסתיו והחורף אני רועד מפחד, וכשאני כבר יוצא, אני חוזר הביתה במרוצה, ‘כחץ מקשת’. אני פוחד מן הזאבים.

אני זוכר: ערב קיצי. זה עתה השתחררתי מן המלמד. אני יוצא מן הבית, נשכב על העשב ומתבונן בשמים, שם שטים העננים הלבנים והשמש מתחילה לשקוע. העדר שב מן השדה. אני נח בגופי ובנשמתי מעמל היום המטמטם.

אני זוכר: הרועה בכותנתו הארוכה והלבנה תוקע בשופרו הגדול, אחריו נסחבים הכלבים ולפניו העדר כולו. חולבים את הפרה, ואני שותה את החלב ישר מן הדלי.

הרי זה קיץ, כל היום קיץ… אבל אני הייתי נער יהודי שבמשך כל היום היה צמוד לספסל הלימודים ולמלמד. רק בעד החלון היה אפשר לראות שהשמש זורחת, שעלי העצים מרשרשים, שהציפורים מזמרות…

היישוב שהיה שייך לאחוזה כל כולו לא היה אלא בית אחד מוקף בשדה, והלאה ממנו יער גדול שאין לו סוף. בחצי אחד של הבית גרנו אנו, ובחצי השני – הפועלים החקלאים.

ההורים, כמו כל אבא ואמא יהודים, היו אנשי עמל, תמיד טרודים בעבודה הרבה. המלמדים, שהתחלפו לעתים תכופות, היו כל כך משעממים ואפורים, שאני זוכר רק מעט מאוד מהם. אני זוכר רק אחד, שבליל שבת היה משחרר את החגורה כדי שיוכל לאכול יותר.

ובכל זאת, מן המלמד הזה למדתי משהו – איתו התחלתי ללמוד גמרא. פעם אחת, בליל שבת חורפי אחרי הסעודה, חשתי שעמום גדול. בשבתות הייתי חופשי לחלוטין ופעמים רבות לא ידעתי מה לעשות וכיצד לבלות: אין חברים, אין צעצועים, אין סיפורי מעשיות לקריאה. המשרתת הייתה עייפה מהעבודה הקשה של ימות החול ומן ההכנות לשבת וכבר ישנה. המלמד ישב ולמד גמרא. ניגשתי אליו וביקשתי שילמד אותי מעט גמרא. הוא לימד אותי קצת מן הגמרא שהחזיק בידו – מסכת קידושין. ואז עלה בדעתו שאני כבר מסוגל להתחיל ללמוד גמרא.

הרעיון מצא חן בעיני אבא, ואני התחלתי ללמוד מסכת בבא מציעא. הייתי אז בן שבע. לכבוד המאורע הכינו סעודה חגיגית. שחטו עגל, אפו כמה מיני לחמים ועוגות. בקיצור, אוכל לא היה חסר, אבל המשתתפים בשמחה היה מעטים מאוד: אני, חתן השמחה, הורי, המלמד, אחי הצעיר ועוד כמה יהודים מן הכפר הסמוך.

חברים בני גילי לא היו שם, ובדרך כלל, כשהיה לי משעמם מאוד, הייתי נכנס לאגף הבית שהתגוררו בו הפועלים. הם לעגו לי, אבל לא הבנתי כלום, כי הם דיברו ‘גוֹייש’, ואילו אני ידעתי רק יידיש. באותה העת לא ידעתי את שם השפה שהם דיברו בה, ידעתי רק שהם מדברים ‘גוייש’. האדם היחיד שיכולתי להחליף איתו מילה היה המשרתת היהודייה. בערבי החורף הארוכים והמשעממים הייתה מספרת לי ולאחי סיפורי מעשיות על שדים ורוחות. היא ישבה על הספסל שבמטבח, ואני ואחי הקטן לידה. המטבח היה מואר בעששית קטנה, בעד החלון היה אפשר לראות את עיניהם הנוצצות של הזאבים ביער, שבעונת החורף היו מתקרבים לבתי המגורים ומייללים.

הסיפור על השדים ומראות הסביבה מילאו את נשמותינו הצעירות פחד. הקשבנו למעשיות של המשרתת עד שנרדמנו.

אני זוכר שהתקנאתי בה שידעה לספר מעשיות רבות כל כך, ופעם אחת אמרתי לה: “גם אני אספר לך סיפור.” התחלתי לספר מעשייה על נושא ששמעתי ממנה, אבל בצורה שונה. כאשר סיימתי, שאלה אותי בחיוך: “זה היה סיפור אמיתי?” לא ידעתי מה לענות לה ואמרתי: “את כבר תספרי!” עתידי כמספר מעשיות, שלִבְלב ערב אחד, קמל ונבל.

פעם בשנה, לקראת הימים הנוראים, היינו נוסעים לעיירה הקרובה, שאפילו אינני זוכר את שמה.⁵⁵³ רוב הזמן שהינו בבית הכנסת, ועם נערי העיירה כמעט לא נפגשתי. פחדתי מהם. כל השנה חייתי ביער, ולא ידעתי כיצד להתיידד עם ילדים.

כאשר הייתי בן שמונה או תשע, עברנו לקייב. את המעבר עצמו אינני זוכר כלל. אני זוכר רק את הרחוב שגרנו בו, את הבית הפינתי הקטן והנמוך ואת חנות המכולת ששכר אבי עוד לפני שהגענו. התגוררנו בדירה קטנטונת ליד החנות הקטנה.

החנות שכנה במעלה רחוב אנדרייבסקי,⁵⁵⁴ הרחק מפודול, הרובע היהודי של קייב. כמעט כל יהודי העיר התגוררו בפודול, ומי שרצה להימצא בקרב יהודים בקייב היה חייב להגיע לפודול. ברחוב הקטן שהתיישבנו בו כמעט לא גרו יהודים, נדמה לי שהיינו המשפחה היהודית היחידה שם. הנערים הגויים ברחוב הבחינו מיד בשכנים החדשים שלהם – שני נערים יהודים, אני ואחי, ומבחינתם התחיל המשחק: הם ארבו לנו, תפסו אותנו ומרחו בשר חזיר על שפתותינו. פעמים רבות עמדתי בפתח החנות שלנו והתבוננתי בנערים הגויים המשחקים ברחוב השקט והשליו שלנו. תקף אותי חשק לגשת אליהם ולשחק איתם, אבל איזו תועלת תצמח לי מכך? לא מתאים לי לשחק עם חברים…

מסרו אותי למלמד ששמו דוד רוּקֶנֶר. ה’חדר' שלו היה בפודול, בעזרת הנשים של בית מדרש. זו הפעם הראשונה שראיתי בית מדרש יהודי באמצע השבוע. בסקרנות גדולה הייתי מציץ מעזרת הנשים אל עזרת הגברים. הנה מתאספים להם יהודים עטופי טליתות ועומדים להתפלל. העוברים לפני התיבה מתחלפים בכל יום, לכל אחד ניגון משלו, לכל אחד סגנון תפילה משלו. יש מי שנשאר גם אחרי התפילה, אבל בעצם למה? אין לי מושג. אני רק שומע איך הם לומדים בקול רם. במין הרגשה מיוחדת הקשבתי לתפילה וללימוד הקולני. אלה היו הרשמים היהודיים האמיתיים הראשונים שהוטבעו בי בקייב. אך הם היו מועטים וקיבלתי אותם רק בעד החלון שבעזרת הנשים, שכן לבית המדרש עצמו לא יכולתי להיכנס. אנו, הנערים, היינו עסוקים בלימודים.

מהחדר נשארו בי רק מעט זיכרונות. אינני זוכר משם אפילו חבר אחד. המלמד היה אדם אכזר, שפעם, כמו שסיפרו הילדים, תלש בכעסו אוזן של ילד. הוא לא נתן לנו להרים את הראש. אינני זוכר ששיחקנו אי-פעם בחצר. אני רק זוכר שישבנו כל היום לפני הגמרות הפתוחות. כשהסתיימו הלימודים בחדר, הייתי רץ לביתי כחץ מקשת, כדי שלא אגיע מאוחר. ככל שאיחרתי לצאת כך הייתי פוגש ברחוב נערים גויים רבים יותר, והסכנה שהם ימרחו את שפתי בבשר חזיר הייתה גדולה יותר.

בבוקר, כשהלכתי לחדר, הייתה לי צרה אחרת. נער גוי גבה קומה עיכב אותי וגנב ממני את ארוחת הבוקר. השתדלתי להימנע מלפגוש אותו, אך לא תמיד עלה הדבר בידי.

בפחד כזה עברה עלי מחצית השנה הראשונה בקייב. כעבור חצי שנה מכרו הורי את החנות ועברנו לגור בפודול.⁵⁵⁵ כאן יכולתי להתחיל לנשום: הפסקתי לפחד שמא יתנכל לי מישהו.

מסרו אותי לידיו של מלמד אחר, יהודי ענק וחזק, שבצעירותו היה מכופף פרסות סוס באצבעותיו. והנה כי כן, הגיבור הזה היה אדם טוב במיוחד, ואנו, הילדים, הרגשנו נהדר במחיצתו. כאשר קרה שמישהו מאתנו חָטַא, היה מחייך בנועם ומאיים עלינו באצבעו. לעתים קרובות היינו משחקים בחצר שמחוץ לחדר, ושם, בפעם הראשונה בחיי, שיחקתי עם חברים, בפעם הראשונה בחיי היו לי חיי חברה.

אבל גן העדן של ימי נעורי לא נמשך זמן רב. אחרי ה’זמן' הוציאו אותי מהחדר והתחילו להכין אותי לקראת בית הספר העירוני היסודי. לימודי בחדר נמשכו שני ‘זמנים’ בסך הכול, וכשהייתי בן אחת-עשרה הסתיימו לימודי היהדות שלי. אמנם גם לאחר שחדלתי ללמוד בחדר, היה בא אלי לשעה איזשהו מלמד, שהשתכר פרוטות לפרנסתו, אך תורתו לא הייתה שווה מאומה.

עד שהגעתי לקייב לא ידעתי רוסית, ובשנה הראשונה למגורי שם גם לא יכולתי ללמוד רוסית. היה צריך ללמד אותי מאלף-בית. ככל הנראה, לא הספקתי ללמוד הרבה, כי על השאלה שנשאלתי בבחינה: מהו חֶרֶט?⁵⁵⁶ – עניתי: דבר שכותבים בו.

“על מה כותבים בו?” שאל המורה.

“על נייר,” השבתי.

המורה חייך והגיש לי נייר וחֶרֶט. ניסיתי לכתוב, אבל בלי הצלחה… אני, הנער היהודי שתמיד עסק במילים ואך ורק במילים, לא היה לי מושג ברור על דבר פשוט כל כך כמו חרט. ידעתי רק שכותבים בזה.

פוּנט תה וגביע סוכר היה בהם כדי לכפר על טעותי. התקבלתי לכיתה הראשונה של בית הספר היסודי. אני, בחור שלמד רק גמרא, לומד בכיתה אחת עם נערים שעד היום לא ראו אפילו צורת אות. אבל הם היו נערים רוסים, שהרוסית שפת אמם, ואילו לי הייתה זו שפה זרה למדי.

בבית הספר היו שלוש כיתות, ומורה אחד לימד בכולן. בשתי כיתות עסקו בתרגילי כתיבה, ובאותו הזמן לימד המורה את הכיתה השלישית.

מורה זה ראוי שייזכר לטוב. הוא היה אדם טוב לב ומורה מסור, אם נתעלם מחולשתו לתה, לסוכר וכדומה. כעבור שבוע אמר לי: “לך וּלְמד בכיתה השנייה. כאן כבר אין לך מה לעשות.” כעבור כמה שבועות שב ואמר לי: “לי כבר אין מה לעשות עם הכיתה הראשונה, לך אתה ולַמֵד אותם.” הוא הדריך אותי מה לעשות, ומאז הייתי מלמד לעתים קרובות את נערי הכיתה הראשונה. בשנתיים שלמדתי בבית הספר מעולם לא חשתי, כנער יהודי, ביחס שונה כלפי מצד מורה זה לעומת יחסו לנערים אחרים. נהפוך הוא, לא פעם אחת ציין אותי לטובה.

יותר ממאה תלמידים היו שם ובהם רק ארבעה או חמישה נערים יהודים. ובכל זאת חשתי שאני נער יהודי. זה לא היה בגלל המורה, אלא בגלל התלמידים. רק היחס הטוב של המורה גרם לכך שבסופו של דבר הסתדרתי יפה עם הנערים הרוסים.

שנתיים למדתי בבית הספר. שנתיים הסתובבתי אך ורק במחיצתם של נערים רוסים. הייתי אז בגיל שקל מאוד לספוג בו את השפעת הסביבה. קודם שהלכתי לבית הספר, חוץ מ’זמן' אחד, כמעט לא הייתי בחברת נערים, ולכן דבקתי בחברי החדשים. שיחקתי ורצתי איתם ועזרתי להם בשיעורים (בשבילי היו שיעורי הבית שקיבלנו בבית הספר כמו משחק ילדים – הלא כמה שנים למדתי גמרא וראשי כבר היה ‘ראש גמרא’).

באותה עת כבר גרנו בפודול, ברחוב סְפַּסְקֶה. ברחוב זה גרו יהודים, ובחצרו של לַשְׁקַרְיוֹב,⁵⁵⁷ החצר שגרנו בה, התגוררו יהודים בלבד. הנערים היהודים מן הרחוב ומן החצר דיברו רוסית בלבד, ואולי בשל השפעתו החזקה של בית הספר התיידדתי עם הנערים האלה, שדיברו אך ורק רוסית. נערי החצר היו נערים שספגו לגמרי את הרוסית, כולם תלמידי גימנסיה או תלמידים שהתכוננו לגימנסיה.

הסביבה החברתית הראשונה שלי הייתה אפוא רוסית: בית הספר היה רוסי, הרחוב היה רוסי, הנערים בבית הספר היו רוסים, הנערים ברחוב היו רוסים או ‘מִתְרוֹסְסִים’.⁵⁵⁸ הסביבה היהודית היחידה הייתה הבית; ובמילים אחרות, יידיש דיברתי רק עם הורי.

גרנו לא הרחק משפת הדנייפר. בקיץ היינו רובצים ימים שלמים על שפת הנהר. למדתי לשחות היטב, ולעתים קרובות בימי הקיץ החמים ביליתי בתוך המים. הדנייפר והטבע שסביבו לא היו יהודיים ולא היו רוסיים, אך האוכלוסייה שנעה בסביבות הנהר הייתה רוסית וליתר דיוק רוסית-אוקראינית. היו אלה איכרים שהגיעו מן הכפרים הסמוכים ועשו את דרכם בסירותיהם, שומרי אַרְבּוֹת, שומרים של בולי עץ שנמצאו על שפת הדנייפר, ובעיקר ‘יחפנים’.

ה’יחפנים' הם עם שמצוי רק ברוסיה. הם היו מתהלכים יחפים ועל כן נקראו בשם זה. אבל יחפנותם לא הייתה סימן ההיכר היחיד שלהם. הם כולם היו אנשי ‘לשעבר’: זה היה לפנים מורה ובגלל שכרותו נאלץ למכור את כל רכושו, נשאר רק בתחתונים ובכתונת לעורו ונעשה ‘יחפן’; זה היה בעבר סטודנט ובשל שכרות מצא את עצמו ‘יחפן’; זה היה לפנים פקיד, שהשתכר זמן רב עד שנהיה ‘יחפן’; זה היה סוחר שהשתכר, ירד מנכסיו ונהיה ‘יחפן’. תוכל למצוא בקרבם מבני כל המעמדות, מבעלי כל הדרגות לשעבר,⁵⁵⁹ לעתים אף בעלי דרגות גבוהות. רק אצל הרוסים מצויים טיפוסים כאלה, רק אצל הרוסים משתכרים עד כדי אבדן כל צלם אנוש.

שפת הדנייפר הייתה מלאה ‘יחפנים’. בקיץ היו מוצאים שם קצת עבודה ובעד כמה מטבעות של שלושה גרושים שקיבלו היו מספקים את תאוותם. הם היו לחלוטין בלתי כשירים לעבודה מסודרת ולכן עסקו בכל מיני עבודות מזדמנות, רק כדי שיוכלו לחטוף לגימה. הם אכלו מעט מאוד.

היו ביניהם אנשים מעניינים, והיה אפשר לשמוע מהם סיפורים מרתקים על חייהם. אנו, הנערים, שוחחנו איתם לעתים קרובות, האזנו לסיפוריהם ולפעמים נתנו להם קצת כסף לשתייה. ‘יחפן’ אחד כזה אני זוכר היטב. צעיר גבוה ויפה תואר, אבל כבר הרוס לגמרי משכרות. פעמים רבות היה עובר ברחוב שלנו, ואנו היינו מעכבים אותו ומבקשים ממנו לשבת על הספסל ליד שער הכניסה לביתנו. אוכל לא הסכים לקחת מאיתנו, רק כסף לשְׁנַאפְּס. בלי שְׁנַאפְּס, נהג לומר, חייו אינם חיים. אחרי שקיבל את המטבע היה הולך מיד לבית המרזח הקרוב כדי לשתות לשוכרה.

מתברר אפוא שכל הזמן הייתי בסביבה שקשה לכנותה יהודית. יכול להיות שבחלוף הזמן הייתי שוכח את כל יהדותי, אבל החיים הם שדאגו להזכירה לי.

אחרי שסיימתי את בית הספר היסודי רציתי להמשיך וללמוד בגימנסיה. אמי כבר הגישה את התעודות שלי, אך אחר כך החזירו אותן, שכן נגזרה אז גזרה בקייב, שלנערים יהודים אסור לגשת לבחינות הכניסה.

ובכל זאת הלכתי לבחינה. הבחינה התקיימה בכמה כיתות, ולמורה לא הייתה רשימה מקורית של התלמידים הרשאים להיבחן, ועל כן כל אחד מהנוכחים נשאל לשמו. אני זוכר שאחרי הבחינה אמר לי המורה לרוסית: “טוב מאוד!” אני זוכר שהמורה לחשבון שאל אותי אם כבר עמדתי בבחינה ברוסית, ולאחר שעניתי בחיוב אמר: “אם כך, מצוין!”

אף על פי כן לא הופיע שמי ברשימת התלמידים שהתקבלו. אני, התלמיד הטוב ביותר של בית הספר היסודי, אינני ברשימה, אבל מֶלינקוֹב, התלמיד הגרוע ביותר שתמיד ביקש שאעזור לו בשיעורים – הוא היה ברשימה. האי-צדק המשווע פגע בי מאוד.

ואולם יותר מכך הזכיר לי הפוגרום בקייב את יהדותי.

יום שבת. אבא קורא בעיתון ‘המליץ’. לפתע הוא מפסיק את קריאתו ומספר שביליזווטגרד התחולל פוגרום.

בימינו המילה פוגרום היא כבר מוכרת, וכל ילד יודע מה פירושה. אבל אז לא יכולתי לתאר לעצמי איך מתחולל פוגרום. לא היה לי מושג איך אנשים קמים ביום בהיר אחד ופורעים בשכניהם. הדבר היה נשגב מבינתי, יליזווטגרד הייתה רחוקה – הרושם של הידיעה נמחה מהר מאוד מזיכרוני, לא הקדשתי לכך כל מחשבה.

יום ראשון. בעיר נפוצו שמועות מפחידות. מתכוננים למשהו, מחכים למשהו… והנה המשהו הזה קורה: מרחוק נשמעים צרחות הידד, קולות פראיים. אני רץ החוצה בעד השער: ברחוב מורגש אי-שקט. רצים… בני-אדם רצים כאילו מישהו מאיץ בהם, וליתר דיוק כאילו הרוח מנשבת באבק ובעלים בשעת סערה… לרגע נרגע הכול, וכעבור רגע שוב נשמעים קולות חדשים, צעקות שבר…

שומר החצר, מַקָר, מצווה עלי להיכנס פנימה ונועל את השער. אני נכנס אל תוך הבית, ובפנים חוסר שקט, כבר רוצים לארוז. עדיין אינני מסוגל לתפוש מה קורה סביבי… לא מבין מה העניין… אני רק רואה פנים חיוורות, עיניים מפוחדות וחסרות מנוחה, ושומע דיבורים מלאי יאוש…

הנה אנחנו בעליית הגג של בעל הבית, המקום שהוא מאכסן בו את הטבק הזול⁵⁶⁰ שהוא סוחר בו. האוויר מלא ריחות טבק ואבק. קשה לנשום, מדגדג בגרון, מתעטשים… מרחוק שוב נשמעים קולות ההולכים וקרבים. הקולות כבר נשמעים היטב ליד שער החצר שלנו… כאילו מנפצים את השער… פחד ואימה נופלים עלינו… הנה, כמדומה, הם באים אלינו. ובבת אחת דממה, והקולות מתרחקים… בעל הבית, לִיטוֹשֶׁנְקוֹ, אמר להם שאין יהודים בחצר הזאת.

הלילה ליל שימורים נורא… כבר לפנות ערב מתעופפות באוויר נוצות מן הכסתות והכרים של יהודים. בחשכה ובדממה של הלילה האוקראיני נשמעים הקולות נוראים ומפחידים שבעתיים. מבעד לאשנב הקטן שבגג נראות מרחוק להבות אש.

לא רק אנו ערים. ערים גם השכנים הנוצרים, שאינם יכולים לישון – זה מסקרנות, זה מרחמנות, ומישהו סתם מן הרעש. בחצר הסמוכה, שדייריה השתייכו לכת ‘המאמינים הישנים’,⁵⁶¹ עומדים בחוץ כל השכנים. האשנב הקטן שבעליית הגג שלנו פונה לחצר זו, ואנו יכולים לשמוע את שיחתם: “לוּטַשֶׁנְקוֹ מחביא את היהודונים שלו, צריך ללמד אותו לקח.”

דממת מוות נופלת על היהודים המעטים שבעליית הגג. קודם לכן עוד ניסו להחליף כמה מילים, אך כעת שוררת שתיקה. ובדיוק אז התחשק לאחי הקטן בן השנתיים לבכות… יותר מזה לא צריך כדי שהשכנים יגלו את מקום המסתור שלנו. מנסים להרגיע את התינוק, אך לשווא. מכסים את פיו הקטן במטפחת כדי להסות את קולו, כדי שלא יצא בכיו החוצה ויגיע לאוזניהם של אלה שאינם אמורים לשמעו. זה היה שיאה של החוויה שידענו שם. כל מה שהתרחש אחר כך היה חיוור יחסית, ורק מעט נשמר בזיכרוני.

ביום השלישי יצאנו מן המסתור. הסתובבתי ברחובות. האדמה ברחובות היהודיים, בייחוד ברחוב הקרוי קַנַאוָה, הייתה מכוסה נוצות רכות, כמו פתותי שלג בחורף. חלונות מנופצים, דלתות שבורות, ליד הבתים מונחים כל מיני חפצי משק בית שבורים והרוסים, רכושם הדל של יהודים…

אבל עכשיו, בשעה שאני כותב את השורות האלה, כבר עוברת עלי השנה השביעית של פוגרומים ומעשי הרג בלתי פוסקים, של רצח בני-אדם בידי בני-אדם; עתה, אחרי שכבר עברו עלינו הפוגרומים באוקראינה והפוגרומים האיומים של ה’בַּלָכוֹבְצִים',⁵⁶² נראה לנו הפוגרום בקייב בשנת 1881 כמשחק ילדים: אנשים רצו לעשות שמח, רצו לשחק – אינני יכול לכנות אחרת את הפוגרום דאז לעומת הפוגרומים שהיו אחר כך. אולי מוטב היה שלא לכתוב כלל על פכים קטנים כאלה, על משחק ילדים תמים שכזה, אבל בנפש הילד שבי נחרת הפוגרום כמו אבן שלחצה על תודעתי הילדותית, ובלבי החלו לצלצל בחוזקה מיתרי יהדותי. אולי אז התעוררו בי הכעס והזעם על השלטונות, שאפשרו מעשי אלימות כאלה נגד היהודים. אולי אז הופיע בתת-הכרתי, בפעם הראשונה, רגש של נקמה, שלימים עבר להכרתי אף כי קיבל כיוון אחר: נקמה למען כלל האומללים, העניים והמדוכאים.

כאשר אני נזכר שבהיותי בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה עבר עלי הפוגרום בקייב, כאשר אני נזכר שבאותה שנה עבר עלי בוורשה פוגרום שני, כאשר בזיכרוני צפים הפוגרומים המאוחרים יותר שהתרגשו על יהודי רוסיה, כאשר אני נזכר במעשי הרצח שהתרחשו בזמן המלחמה⁵⁶³ – חולפת בי למורת רוחי מחשבה איומה: כמה אומלל הוא הדור שלי!… אינני יודע אם עצביו של דור אחר עמדו בסבל גדול כל כך כמו עצביו של הדור שאני שייך אליו.

אחרי הפוגרום הרגשתי נטע זר בסביבה הרוסית. מחיצה נפשית עמדה ביני ובין הנערים הרוסים שהייתי רגיל לשחק איתם. הקשר שכבר התחלתי להרגיש לרחובותיה של קייב ולסביבה בכללה – כבה לגמרי.

אחרי הפוגרום נסע אבא לוורשה לחפש עבודה ולבדוק אם אפשר להסתדר שם. אינני יכול לומר שהצטערתי כאשר כעבור כמה חודשים קיבלנו ממנו מכתב ונסענו לוורשה. נהפוך הוא, שמחתי להיפטר מהר ככל האפשר מהעיר שייסרה כל כך את לבי: בקייב סבלתי מעוני, ממחסור, מרעב וגם מכל הצרות היהודיות המיוחדות שלא היו מתרחשות ביישוב יהודי.

הגענו לקייב בשנת 1877–1876. הייתי אז נער יהודי אמיתי, אפילו יישובניק, מכל מקום נער שלא ידע מילה רוסית וידע רק שיש שני עולמות: עולם של יהודים ועולם של גויים. כשעזבנו את קייב בסוף קיץ 1881, כבר ידעתי לדבר רוסית היטב ושלטתי בשפה זו טוב יותר מאשר ביידיש; לא רק שדיברתי רוסית אלא גם למדתי בה וקיבלתי אותה בטבעיות מן הסביבה: הרחוב, הנערים הרוסים וכדומה.

נספח ג: בית הקפה של יחזקאל קוטיק / א' ליטווין

אם ורשה היא מרכז הערים היהודיות ברוסיה, רחוב נאלווקי הוא לב לבו של מרכז זה. וכאן, ברחוב נאלווקי, נעמוד היום מול שער מספר 31. כאן הכניסה לבית קפה, ובית הקפה הזה הוא היעד של ביקורנו.

והנה, בית קפה זה הוא המופלא שבבתי הקפה היהודיים בעולם, ובעליו קוטיק הוא אחד הטיפוסים היהודיים המקוריים ביותר. את קוטיק ואת בית הקפה שלו מכירים בכל ורשה, אך ספק אם בין הרבים המכירים אותו יש גם מי שיודע עד כמה חשוב התפקיד שקוטיק ובית הקפה שלו ממלאים בחיי התרבות של יהודי ורשה.

היהודים הגרים בוורשה, בייחוד היהודים הליטאים, אינם מעלים על דעתם, שרק לפני ארבעים או חמישים שנה היה אסור ליהודי ליטאי להתגורר בוורשה: בהכבדות קשות התירו לו לשהות בעיר רק ימים ספורים, ותמורת הזכות הזאת – לנשום את האוויר של ורשה – היה עליו לשלם עשרים וחמש קופיקות ליום מס גולגולת. כאשר עבר יהודי ליטאי ברחוב נאלווקי, שהיום הוא מרכזה של האוכלוסייה הליטאית בפולין, היו מאות ילדים של חסידים פולנים רצים אחריו וצועקים לעברו: “ליטוואַק, חזיר, פוי!… פוי!” וכשרצה יהודי ליטאי לקנות דבר-מה בחנות של יהודים, נאלץ לשלוח לשם כך מישהו משכניו לאכסניה. אם היה הוא עצמו הולך, היו מרמים אותו, ולתוספת היה מתכבד בקללה עסיסית, “ליטוואַק, חזיר,” או שלא היו מסכימים כלל למכור לו, כמו שקרה לעתים קרובות.

בקיצור, המושבה הליטאית הראשונה בוורשה ידעה ייסורים רבים, ממש כמו המהגרים היהודים באמריקה. לאחר המרד הפולני האחרון⁵⁶⁴ נתבטלו בפולין מסי הגולגולת והדרכונים המיוחדים. יהודים לאין-ספור מכל קצווי פולין נהרו אז לוורשה, התיישבו בה לפרקי זמן ארוכים, ובכל רבעון שילמו מס, כמקובל עד היום, תמורת רשיון ישיבה.

ואולם מושבה קבועה של יהודים ליטאים בוורשה אנו מוצאים רק לאחר הפוגרומים של שנת 1881. מי שחפץ לשמוע על שמחותיה ומצוקותיה של אותה מושבה ראשונה יטרח וישוחח עם יחזקאל קוטיק, בעל בית הקפה שברחוב נאלווקי 31. קוטיק עצמו הוא מעין היסטוריה חיה של הנדודים הפנימיים הבלתי רגילים של יהודי רוסיה, שכן הוא עצמו היה מן המהגרים הליטאים הראשונים בפולין.

יחזקאל קוטיק הוא בנם של הורים עשירים. אביו היה מעין ‘פריץ יהודי’⁵⁶⁵ במקום כלשהו על גבול ליטא ודרום רוסיה. יחזקאל קיבל חינוך משכילי ולאחר חתונתו התיישב בקייב. אחרי הפוגרום בקייב יצא לנדוד כמו יהודים רבים אחרים ונסע לוורשה. כדי לנסוע לוורשה באותם ימים נדרשו אומץ לב ומרץ רב, כמעט כמו נסיעה אל ‘מעבר לים’. המושבה הראשונה של יהודים רוסים באמריקה לא ידעה סבל רב כל כך כמו המושבה הראשונה של היהודים הליטאים בוורשה. בימות החול כמעט לא היה אפשר לכנס שם מניין לתפילה, ורק בשבתות ובימים טובים התאספו כמה מניינים והתפללו בעליית גג כלשהי. הם חשו עזובים וגלמודים, כמו על אי בודד. אך אותם מניינים ספורים של יהודים ליטאים שגרו דרך קבע בוורשה תמכו היטב איש ברעהו. הדבק שאיחד אותם היה יחזקאל קוטיק. הוא היה המארגן הראשון של חיי ה’חברוֹת' בקרב היהודים הליטאים בפולין, ובהחלט ייתכן שאפילו בקרב יהודי פולין בכללם. שכן כידוע, לפני בוא הליטאים לא הייתה בין יהודי פולין אף לא חברה מאורגנת אחת, אפילו למטרות צדקה.

קוטיק היה המשכיל היחיד בין חבריה הראשונים של המושבה הליטאית בוורשה, ועל כן נודעה לו השפעה רבה. ביתו היה בית ועד לא רק לבני המושבה, אלא גם לאורחים מזדמנים, לסוכנים נוסעים, לסוחרים ולעוברי דרכים. הוא ניסה לא רק לארגן את חיי הדת, אלא גם לתקנם ככל שרק עלה הדבר בידו. במניין הליטאי הראשון לא היו מריבות על עליית ‘שלישי’ או ‘שישי’ לתורה, וכדי לשמש מופת לאחרים ביקש קוטיק שיעלו אותו לתורה בפרשת ‘תוכחה’.⁵⁶⁶ בכל שבת היה דורש לפני חבריו על דרך ההתנהגות הראויה. הוא גם ארגן במניין שלו מעין עזרה הדדית. בקיצור, הוא היה הלב הפועם בכל צורת התארגנות בקרב בני הקהילה הליטאית הקטנה.

אט-אט הלכה הקהילה וגדלה וכל העת הגיעו מתיישבים חדשים. אלה היו בעיקר יהודים מדרום רוסיה שנמלטו משם מפחד הפוגרומים, או יהודים מרוסיה הפנימית,⁵⁶⁷ שברחו משם בשל רדיפות המשטרה. בין אלה היו גם אנשים נמרצים ובעלי יוזמה, ובדרך כלל גם בעלי רכוש. בעזרת מערכת הקשרים המסועפת שטוו אנשים אלו בדרום רוסיה וברוסיה הפנימית הצליחו המתיישבים הליטאים בוורשה בתוך זמן קצר לקדם את מעמדם הכלכלי ולשפרו. לא עבר זמן רב והיהודים גורשו ממוסקבה, וכך הגיע לוורשה גל המהגרים הליטאים השני.

גם הפעם הזאת באו רבים עם רכוש שהיה בו כדי לפתוח בוורשה עסקים גדולים. קוטיק היה תמיד המרכז למושבה הליטאית כולה. כל הסוחרים ובעלי בתי החרושת היו מכריו וחבריו הטובים. בזאת יכול היה להשתמש בקלות כדי לשפר את מעמדו: לעשות שותפות עם מישהו ולהיות בעצמו מנהל בית חרושת או סוחר. אולם קוטיק לא היה מעוניין בכך. אילו היה לו עסק משל עצמו, היה מוכרח ללוות כסף באשראי ולהלוות באשראי. ומה היה קורה לוּ היה חייב כסף ולא היה יכול להחזירו? הרי היה מקפח את ממונו של מישהו. ואם לא היו מחזירים לו את הכסף שלוו ממנו, הרי היה נאלץ לפעול כגזלן ולעקל את רהיטיו או את בגדיו של אותו בעל חוב. יתר על כן, איך אפשר לחיות רק בעולם של עסקים, מקח וממכר, שטרי חוב וניכיונות?

לקוטיק היו רעיונות אחרים. הוא חי בעולם אחר, עולם יפה יותר מעולמם של שטרי חוב וניכיונות. הוא שאל את עצמו כל הזמן כיצד יוכל לגרום לכך, שסביבו לא תישמענה עוד אנחות, שלא תהיינה עוד סיבות לבכי או לסבל. מחשבות כאלה העסיקו אותו יומם ולילה. הוא ביקש להשליט קצת הרמוניה במרוצה ובמהומה שמסביב; שאנשים מעטים ככל שאפשר יהיו למרמס בתלאות החיים ובטלטלותיהם.

ובכל זאת הרי צריך לחיות. לאחר כמה ניסיונות כושלים החליט לעסוק במשהו שאין בו חובות או הלוואות, שהסחורה בו זמינה לכל אחד. הוא פתח בית קפה. בית הקפה התאים היטב לתכניותיו של קוטיק: עושר גדול אין בו, ולכן במקרה הטוב עסק כזה יגן עליו מפני יצר הרע, ובמקרה הגרוע ביותר, תמיד יהיו מזומנים לו פת לחם וכוס תה או קפה. ברעב לא ימות אפוא, לפי שעה. לקוטיק, אגב, הייתה גם כוונה נסתרת: הוא לא יצטרך לחפש את הליטאים בני ארצו. הם כבר יבואו אליו.

ואכן, זה יותר מעשרים שנה בית הקפה של קוטיק משמש מועדון, שכל המבקרים הליטאים מגיעים אליו, ובייחוד צעירים שמגיעים לוורשה כדי לחפש פרנסה. הם מקבלים שם כוס קפה אמיתי ומשהו לנגוס בו, ובזול. ואם למישהו אין כסף, גם זה לא אסון. אצל קוטיק תמיד אפשר לקבל בהקפה. כאשר קר בחוץ או כאשר אין משהו טוב יותר לעשותו, אפשר להיכנס אל קוטיק, לשבת קצת ולהתחמם, לשחק דמקה או שחמט, לשוחח עם מכרים או לשמוע מה חדש.

בחמש עשרה השנים האחרונות היה בית הקפה של קוטיק אוצר של ממש, בייחוד לסופרים היהודים הצעירים. משעה שוורשה הייתה למרכז הספרות והעיתונות היהודית, החלו סופרים יהודים להגר אליה. גם עכשיו, כמובן, מצבם אינו מזהיר, אבל אז הם התגלגלו שבועות ארוכים בעליות גג, חודשים ארוכים נאלצו לגרור עצמם כמו צללים, מורעבים למחצה, עד שהצליחו להוציא כמה פרוטות מידי העורך או המוציא לאור. לא פעם הציל אותם בית הקפה של קוטיק מרעב של ממש. בימינו הסופרים היהודים מחזיקים גדוּלה לעצמם. אין זה כבר לפי כבודם לשתות קפה אצל קוטיק, והם מצאו את דרכם לבתי קפה מכובדים כמו ‘בריסטול’ או ‘אוסטרובסקי’ שברחוב קְרַקוֹבסְקְיֶה.⁵⁶⁸ ובכל זאת, בית הקפה של קוטיק הוא גם עתה בית לכל הסופרים המתחילים ולכל הליטאים הבודדים והנודדים. בימינו בית הקפה הוא גם ‘בורסה’ לכל הסוחרים הליטאים הנוסעים, זעירים ובינוניים, שמגיעים לעיר.

לבית הקפה של קוטיק יש אפוא ערך היסטורי. רוב המוסדות וארגוני הצדקה והסעד של ורשה נולדו פה, בבית הקפה, והיזם והעסקן העיקרי היה קוטיק עצמו.⁵⁶⁹

קוטיק איננו נדבן. פעילותו הקהילתית אינה נושאת אופי של צדקה במובנה היהודי המסורתי. לפי התוכנית שהגה, כל המוסדות שלו צריכים לשאת אופי של עזרה הדדית. אם בכל זאת התפתחו אותם מוסדות והיו לחברות צדקה פשוטות, הרי האשמה איננה בקוטיק אלא בתנאי החיים בוורשה ובחוגים שבתוכם פעל.

קוטיק בונה את פעילותו הקהילתית בסגנון אירופי ממש. בטרם יקים מוסד חברתי, יבדוק את כל הליקויים שבתנאי החיים ובסביבה החברתית שיוצרים את הצורך במוסד זה. באופן שיטתי ומסודר, כמו רופא מנוסה, יזהה תחילה את מקור המחלה, ורק אחר כך יציע את התרופה. החברה שהוא מבקש ליסד איננה סתם חברה יהודית רגילה. בדרך הגיונית ובצירוף העובדות יבאר לך את הצורך בייסודה של חברה זו או אחרת, בפרטי פרטים יסביר לך את צורת הארגון שלה ויכין בעבורה תקנון על כל פרטיו ודקדוקיו. פעם אחת בלבד תצטרך לבוא לאספה, ומכאן ואילך תוקם החברה ותתפתח על נקלה.

הדבר המעניין הוא שלקוטיק אין שום ידע במבנה של מפלגות ואגודות מודרניות או בתקנונים. כל מה שיצר וחיבר נבע מתוכו, מראשו בלבד.

עוד קו חשוב מאפיין את פעילותו החברתית: אין הוא בא אליך בסיסמאות, ובעצם, אין הוא בא אליך כלל קודם ששקל ובדק את רעיונותיו. אין הוא מדבר עם איש על הפרוייקטים שלו קודם שהבשילו בראשו די הצורך. ואפילו אז, כאשר לו עצמו כבר הכול ברור, אין הוא מנסה לשכנעך בתעמולה שבעל-פה. הוא מחבר ביידיש, לעתים גם בעברית, את תוכניתו השלמה ובה הסברים מדויקים ונימוקים להקמת החברה, מדפיס אותה בספרון ומעניק אותו לך חינם אין כסף. בלא דיבורים מיותרים הוא מבקש ממך בפשטות, בדרך חברית ובחיוך נעים – החיוך הקוטיקי משרה האמון – שתקרא את הספרון בבית בזמנך הפנוי. אתה שב לביתך ומציץ בספר מתוך סקרנות, מעיף בו מבט ומוצא את עצמך קורא בו עד סופו. אתה מוצא את עצמך נתון להשפעתו של קוטיק, אתה כבר שלו. הספרון אינו תופס אותך בסגנונו היפה, גם לא בלשונו הנאה או ברעיונותיו המלוטשים. קוטיק אינו מצטיין בכך. גם אין כל טעם לחפש כללי דקדוק בכתיבתו. לעתים קרובות נמשך אצלו משפט אחד על פני עמוד שלם ואף יותר. היידיש שלו אינה מצועצעת אפוא, זוהי יידיש טהורה באמת, בדיוק מפי העם. הוא מלהיב אותך בתמימותו ובאמונתו בעניין שהוא מטיף לו.

“נו, מה אתה אומר?” ישאל קוטיק את הלקוח שהעניק לו את ספרו לקריאה יום או יומיים קודם לכן, ואתה נאלץ לענות לו: “בוודאי, ודאי שהצדק איתך. אמת ויציב!”

למחרת, או יום אחד אחר כך, אתה מקבל מקוטיק הזמנה לאספת הייסוד של חברה זו או אחרת. אתה נמשך בחבלי קסמו של קוטיק ונאלץ ללכת. באספה מקריא קוטיק את ספרונו באוזני שומעיו בהתלהבות יתרה ומוסיף עוד כהנה וכהנה ראיות. תוכל, אם תרצה, גם להציע אי-אלה שינויים, ובלבד שאין הדבר מתנגש בעקרונות הדמוקרטיים של שוויון הזכויות של כלל החברים ובפיקוח הנדרש על הכסף. החברה מוקמת וקוטיק מוצף בים של עבודה חדשה, שבה הוא שוחה כדג במים.

כך נבנו באמצעות קוטיק רוב המוסדות המעולים לסיוע ולעזרה עצמית העומדים עתה לרשות היהודים הליטאים בוורשה כגון ‘ביקור חולים’, ‘עזרת יתומים’, ‘לינת הצדק’, ‘אחיעזר’. בוורשה רבתי, על שלוש מאות אלף היהודים הגרים בה, לא היה אף לא מושב זקנים אחד, אף לא מוסד אחד לקשישים ולתשושים, קודם שקוטיק הזקן נטל זאת על עצמו.⁵⁷⁰ בתוך זמן קצר הוקמה חברה בעלת הון עצמי בסך שלושים אלף רובל.

לפעילות החברתית של קוטיק היה גם היבט טרגי. כאשר הקים קוטיק חברה וזו כבר התבססה, היה הוא עצמו נדחף החוצה. וכל כך למה? על כך יש שתי דעות: יש אומרים שזה בגללו. אף שלא היו לו כוונות רעות, השתלט קוטיק באישיותו על פעילות החברה, התערב בכל דבר קטן והביע את דעתו בכל עניין. הדבר פגע בשאפתנותם של העסקנים האחרים, ואלה ניסו להיפטר ממנו. אחרים אומרים, כי ההיפך הוא הנכון: היות שהחברות של קוטיק הושתתו על יסודות דמוקרטיים, פעלו על פי תקנונים מפורטים ולו עצמו לא היה בהן כל עניין אישי, הפריע הדבר לאנשים שהצטרפו לחברות הללו אך ורק כדי לזכות ביוקרה ובתארי כבוד, שביקשו להיות שליטים כל-יכולים ולהחזיק את המפתחות בידיהם. לפיכך היו מחפשי שררה אלה מתייצבים מיד כנגדו ורוקמים מזימות כדי לזרוק אותו מהנהלת החברה.

כך קרה לקוטיק בחברת ‘מושב זקנים’ שבה השקיע את כל מרצו ולבסוף אף לא הוזמן לאספת היסוד שלה. כמובן, התנהגות זו הרגיזה מאוד את דעת הקהל. קול המחאה שקם בציבור ובעיתונות השפיע על הגבאים, שקוטיק הוא שמשכם לחברה והציעם לתפקיד. הם בושו בעצמם וחזרו וצירפוהו להנהלה.

מכל מקום, קוטיק עצמו לא נפגע כל כך. “שיהיה בלעדי,” היה אומר, “ובלבד שתעבדו, ילדים, ותעשו דברים טובים.” אם זורקים אותו מחברה אחת, הוא הולך ומייסד חברה אחרת, חדשה. בוורשה, ברוך השם, יש תמיד צורך בחברות. קוטיק מלא כרימון גם ברעיונות למיזמים חדשים. עכשיו עבודתו קלה הרבה יותר מבעבר. בבית הקפה יש לו מכשיר טלפון, וכל בני ורשה, ליטאים ו’פולנים' כאחד, הם חבריו הטובים. די בהרמת השפופרת… טרררר… וכבר יש לך ‘חברה’ מן המוכן.

האידיאליסט העממי הקשיש והבלתי נלאה נתן לי חבילה שלמה מן העלונים שלו ובסוף שיחתנו המתיק עמי סוד. הוא מסתובב עכשיו ובראשו רעיון ליוזמה חדשה ומפוארת, שתאחד את כלל ישראל, לכל הפחות בוורשה. אם יצליח הפרוייקט הזה, הוא אומר, לא יהיו עוד עניים וחלכאים בוורשה. כל נצרך יזכה לסיוע.

ביקשתי לדעת כיצד בדעתו של קוטיק לאחד את העדר היהודי המפורד, לאטום את הסדקים שבחורבה היהודית ההרוסה ולפעול כדי שאיש לא יסבול עוד. אבל קוטיק לא רצה בשום פנים ואופן לגלות לי את הפרטים. עיניו זהרו וארשת פניו התמימה והרכה של הקשיש האירה בתקווה ובאמונה, שהפרוייקט האחרון שלו יהיה גולת הכותרת של פעילותו המבורכת בכל שנות חייו. הוא עומד להגשים עתה את המשימה היפה והגדולה של חייו: להביא אחדות לכלל ישראל, לעשות את העם היהודי כולו חברה אחת גדולה, ואז – לא יהיו עוד סביבו בני-אדם עירומים ויחפים, לא עוד רעבים וסובלים…

לפני כמה שנים, לאחר שנכתבו השורות שלעיל, התפרסם שמו של קוטיק בעיתונות היהודית בעניין שונה לגמרי. הוא כתב שני כרכי זיכרונות על החיים היהודיים של פעם. הביקורת קיבלה את שני הכרכים בחמימות, הן בשל ההיבט הספרותי, הן בשל ערכו הרב של החומר ההיסטורי-התרבותי שבהם. בכתיבת שני הכרכים היה קוטיק הקשיש לחבר כבוד במשפחת הסופרים היהודים. בעל בית הקפה ברחוב נאלווקי 31 מחזיק אפוא בשלושה כתרים: סופר, פעיל חברתי בעל כושר ארגון, ואידיאליסט עממי. ייחוד משולש שכמותו פוגשים רק לעתים רחוקות באדם אחד.

נספח ד: יחזקאל קוטיק: רשימת פרסומים

קוטיק היה, כאמור, עסקן ציבור שיזם והקים חברות רבות, ובהקשר זה חיבר, ערך והוציא לאור קונטרסים שונים, בעברית וביידיש. רוב פרסומיו, קודם לכתיבת הזיכרונות, הם רשימות קצרות בעיתונות היהודית ותקנות מפורטות של חברות לעזרה הדדית, ומיעוטם – פרסומים בעלי אופי דידקטי-מוסרי. כמה מפרסומיו אלה הם נדירים ביותר, וייתכן שכמה אחרים אבדו ללא כל רישום ביבליוגרפי. להלן רשימה מפורטת של הפרסומים שאיתרתי:⁵⁷¹

1. [הספד על הרב יהושע הלוי סג“ל מוורשה], הצפירה, י”א בשבט תרמ"ה (27 בינואר 1885), עמ' 23. ⁵⁷²

2. “מעשים בכל יום: ווארשא”, המליץ, ד' באלול תרנ"א (7 בספטמבר 1891), גיליון 192, עמ' 2–1. ⁵⁷³

3. ‘מכתב מארגנטינא’, הצפירה, י“ג בחשון תרנ”ג (3 בנובמבר 1892), עמ' 985–984. ⁵⁷⁴

4. ‘ציון לנפש חכם’, הצפירה, כ“ט בתמוז תרנ”ג (13 ביולי 1893), עמ' 598. ⁵⁷⁵

5. הצעת חקי אגודת אחי עזר, אשר נקוה להשיג ע“ז את רשיון הממשלה הרוממה, מאת יחזקאל קאָטיק, דרוק האַלטער עט אַייזענשטאַדט, וואַרשאַ תרנ”ו, 46 עמ' (עברית ויידיש).⁵⁷⁶

6. ‘ציון לנפש יקרה’, הצפירה, ז' באדר א תרנ"ז (9 בפברואר 1897), עמ' 111. ⁵⁷⁷

7. עשרת הדברות לבני ציון, לחנך אותם מקטנם עד גדלם בין העניים ובין העשירים בחינוך טוב וישר, אשר יהיה חרוצים ומאושרים ולתפארת להורותיהם[!] ולעמם; די צעהן גיבאָט פֿיר די בני ציון, ד“ה, אונזער פֿאָלק ישראל, לערנין זיי אַ גוטע ערציהונג פֿון קליין ביז גרויס הן אָרעם הן רײַך, אַז זיי זאָלין זײַן גליקליכע אונ זעלבסשטענדיגע מענשין און זײַן אַ עהרע פֿיר זייערע עלטערין אונ פֿאַרן גאַנצען פֿאָלק, מאת יחזקאל קאָטיק, דפוס מ”י האַלטער ושותפו, וואַרשאַ תרנ"ט, 129 עמ' (עברית ויידיש).⁵⁷⁸

8. ‘קול מעיר’, הצפירה, כ“ז בתמוז תר”ס (24 ביולי 1900), עמ' 645. ⁵⁷⁹

9. ‘מכתב תודה’, הצפירה, כ“א בתשרי תרס”א (14 באוקטובר 1900), עמ' 882. ⁵⁸⁰

10. [מכתב], הצפירה, כ“ט בניסן תרס”א (18 באפריל 1901), עמ' 303. ⁵⁸¹

11. הצעת חקי עזרת יתומים, אשר נקוה להשיג ע“ז את רשיון הממשלה הרוממה, מאת יחזקאל קאָטיק, דפוס מ”י האַלטער ושותפו, וואַרשאַ תרס"א (1900), 24 עמ'.

12. פּראָיעקטירטע תּקנות פֿיר דער חבֿרה עזרת יתומים (וואָס מיר האָפֿין צו באַקומען אַ ערלובינעש פֿון דער רעגירונג) צו ערציהן אָרמע יתומים און מאַכין זייא פֿיר טיכטיגע האַנדווערגער און אָרענטליכע מענשען אויך אידען, פֿון יחזקאל קאָטיק, דרוק האַלטער, וואַרשאַ תרס"א, 32 עמ'.

13. הצעת חקי אגודת עזרת חולים, או הצלה מהירה אשר נקוה להשיג ע“ז את רשיון הממשלה הרוממה, מאת יחזקאל קאָטיק, דפוס האַלטער ושותפו, וואַרשאַ תרס”ג (1902), 24 עמ'.⁵⁸²

14. יחזקאל קאָטיק, ‘“אחי-עזר” און זײַנע קאָמיסיעס (אַ בריעף אין רעדאַקציע)’, דער וועג (ורשה), כ“ב בסיון תרס”ו (15 ביוני 1906), גיליון 123, עמ' 2–1. ⁵⁸³

15. בספריית ייִוו“אָ בניו-יורק שמורים קטעים בכתב ידו של קוטיק מחיבור נוסף שמעולם לא פורסם. על דף השער רשם קוטיק בכתב ידו: “ספר תורת אדם, כולל תקון וסדר ביסודי דת העברי והמדות, לאהוב את כל איש הנברא בצלם אלהים מבלי הבדל דת, ולעשות הטוב והישר בע[י]ני אלהים ואדם… מאת יחזקאל בן-משה קאטיק, ווארשא שנת תרס”ו לפ”ק". קוטיק החל בכתיבתו בשנת 1906 וכנראה לא השלימו. משבעה העמודים ששרדו עולה מגמתו של החיבור, שכקודמו, “עשרת הדברות לבני ציון”, מתיימר להציע תיקונים בדת. תיקונים אלה אינם אלא הצעה לגיבוש חברתי על בסיס עקרונות מוסר שצריכים לאפיין, אליבא דקוטיק, את הקיום היהודי המודרני.⁵⁸⁴

בדיווח על לווייתו של קוטיק, נמסר כי על קברו סיפר המספיד כי הנפטר טרח בימי מחלתו על חיבור בשם “ספר המידות”. ספר זה אמור היה לכלול ציטוטים מן התלמוד ומן הספרות הרבנית על מידות טובות שראוי ליהודי לדבוק בהן, והוא מתואר כמין תחליף לספר ההלכה הנודע “חיי אדם”.⁵⁸⁵ ככל הנראה זהה חיבור זה ל“ספר תורת אדם”, וייתכן שקוטיק חזר אליו בשנתו האחרונה כדי להשלימו.

16. אַרבייטער-קאַלענדאַר, אַ זאַמעלבוך פֿאַר אַרבייטער-אינטערעסען, אַרויסגעגעבען דורך יחזקאל קאָטיק, דרוק י' עדעלשטיין, וואַרשאַ תרס"ז, מספור בלתי רציף (כמאה עמודים).⁵⁸⁶

17. דער יודישער דעפּוטאַט, פֿון יחזקאל קאָטיק, דרוק נ' סטאַראָוואָלסקי, וואַרשאַ תרס"ט, 28 עמ'.⁵⁸⁷

18. די לאָקאַטאָרען (שכנים) מיט די ווירטסלייט, בעהאַנדעלט די פֿראַגע פֿון די לאָקאַטאָרען און זייערע בעציהונגען צו די בעלי בתים, און דער פּלאַן ווי די לאָקאַטאָרען זאָלען ווערען אַליין בעלי בתים אין אייגענע דירות, פֿון יחזקאל קאָטיק, פֿערלאַג ל' מאָרגענשטערן בוכהאַנדלונג, דרוק ה' עפּפּעלבערג, וואַרשאַ תרס"ט, 24 עמ'.⁵⁸⁸

19. יחזקאל קאָטיק, ‘וועגען לאָקאַטאָרען פֿעראיין (אַ בריעף אין רעדאַקציע)’, אונזער לעבען (ורשה), 3, גיליון 102, 4 במאי 1909, עמ' 3.⁵⁸⁹

20. דער פּראָיעקטירטער אוסטאַוו פֿאַר דעם “וואַרשאַווער לאָקאַטאָרען פֿעראיין”, פֿון יחזקאל קאָטיק, הויפּט-פֿערקויף אין בוכהאַנדלונג פֿון לייב מאָרגענשטערן, וואַרשאַ [תרס"ט], 13 עמ’10+ (קטלוג בית מסחר הספרים של מורגנשטרן).⁵⁹⁰

21. פּראָיעקטירטע תּקנות פֿאַר דער חבֿרה מושבֿ זקנים (הילף פֿאַר אַלטע לייט), אויף וועלכע מיר האָפֿען צו בעקומען אַנ’ערלויבניש פֿון דער רעגיערונג, פֿון יחזקאל קאָטיק, וואַרשע תר"ע, 16 עמ'.⁵⁹¹

22. אינסטרוקציעס פֿאַר דער חבֿרה “מושבֿ זקנים”, פּראָיעקטירט פֿון יחזקאל קאָטיק בשנת תרע"ב, געזעצט בײַ א' שריפֿטגיסער, וואַרשאַ 1913, 16 עמ'.

23. מײַנע זכרונות, ערשטער טייל, פֿערלאַג א' גיטלין, וואַרשוי תרע“ג (1913), 415 עמ'; צווייטער טייל, שם, תרע”ד (1914), 327 עמ'.

24. מײַנע זכרונות, מהדורה שנייה: ערשטער טייל, כּלל-פֿאַרלאַג, בערלין תרפ“ב, 352 עמ' (בתוספת מכתבו של שלום עליכם); צווייטער טייל, שם, תרפ”ג (1922), 270 עמ'.

נספח ה: מבחר פרסומים על יחזקאל קוטיק וזיכרונותיו

1. י“ח זאגאראדסקי, “קול מעיר”, הצפירה, י”ב בשבט תרנ"ז (15 בינואר 1897), עמ' 13.

על ספרו של קוטיק ‘הצעת חקי אגודת אחי עזר’.

2. [רשימה לא חתומה] “בשוק הספרים והסופרים”, הצפירה, י“ד בחשון תר”ס (18 באוקטובר 1899), עמ' 969.

על ספרו של קוטיק ‘עשרת הדברות לבני ציון’.

3. [רשימה לא חתומה], הצפירה, כ“ה בניסן תר”ס (24 באפריל 1900), עמ' 345.

על ייסוד חברת ‘אבי יתומים’ בהשתדלותו של קוטיק וכתיבת התקנות לחברה.

4. [רשימה לא חתומה] הצפירה, ט“ז באדר תרס”א (7 במארס 1901), עמ' 179.

על חגיגת פורים שערכה חברת ‘עזרת יתומים’ בבית הכנסת ‘עדת ישרון’ בוורשה.

5. ז., ‘חזון ווארשא’, הצפירה, כ“ז בניסן תרס”א (16 באפריל 1901), עמ' 295

על חברת ‘עזרת יתומים’.

6. אגוז [פסבדונים], “מחיי ורשה”, המליץ, י“ד בשבט תרס”ג (11 בפברואר 1903), עמ' 2–1.

דיווח על פעילותו של קוטיק באגודות הצדקה בוורשה (‘ובספר תולדות מוסדי הצדקה העברים הצבורים בורשה, יכתב באותיות זהב גדולות לזכרון לדור דור, כאחד העובדים היותר חרוצים והיותר מועילים שם ר' יחזקאל קוטיק!’).

7. נון [הערש-דוד נאָמבערג], “ד”ר [הנריק] נוסבוים און קאָטיקס אַ חבֿרה", דער פֿרײַנד (ורשה), 29 בנובמבר 1910, גיליון 270, עמ' 2.

8. בעל-מחשבות, “ליטעראַרישע געשפּרעכן”, דער פֿרײַנד, י' בטבת תרע"ג (20 בדצמבר 1912), גיליון 277.

9. אהרן איינהאָרן, “אַמאָל”, הײַנט, כ“ב בטבת תרע”ג (1 בינואר 1913), גיליון 292, עמ' 4.

10. י“ל פּרץ, “אין מײַן ווינקעלע”, XXXV, הײַנט (ורשה), ב' בשבט תרע”ג (10 בינואר 1913), גיליון 300, עמ' 3 (נדפס שוב: י“ל פּרץ, אַלע ווערק, 13: אין מײַן ווינקעלע, ניו-יורק: אידיש, 1920, עמ' 197–190; י”ל פּרץ, “זכרונות”, אַלע ווערק, 9: געדאַנקען און אידייען, ניו-יורק: ציקאָ, 1947, עמ' 336–334).

11. אַ שטילער [פסבדונים], “ביבליאָגראַפֿישע נאָטיצען”, אונזער זשורנאַל (ורשה), כ“א בשבט תרע”ג (16 בינואר 1913), גיליון 2, עמ' 29.

12. ז[למן] רייזען, “די אידישע ליטעראַטור אין יאָהר 1912”, די אידישע וואָך (ורשה), 2, גיליון 4, 24 בינואר 1913, עמ' 16–13.

13. נח פּרילוצקי, “יחזקאל קאָטיקס ‘זכרונות’ (נאָטיצן)”, דער מאָמענט, י“ד באדר א תרע”ג (21 בפברואר 1913), גיליון 34, עמ' 5; י“ח באדר א תרע”ג (25 בפברואר 1913), גיליון 37, עמ' 3; כ“ה באדר א תרע”ג (4 במרס 1913), גיליון 43, עמ' 3; כ“ח באדר א תרע”ג (7 במרס 1913), גיליון 46, עמ' 5–4; ב' באדר ב תרע“ג (11 במרס 1913), גיליון 49, עמ' 3; ט' באדר ב תרע”ג (18 במרס 1913), גיליון 55, עמ' 3.

14. ליפּאַ קעסטין, “אַ וויכטיקער ייִדישער יובילעום (25 יאָר עקזיסטענץ פֿון ‘אחיעזר’)”, הײַנט, י“ז בתמוז תרע”ג (22 ביולי 1913), גיליון 157, עמ' 5.

15. N.M. Gelber, “Memoiren eines russischen Juden”, Jüdische Zeitung (Vienna), 15 August 1913, no. 33, pp. 4–5

16. א. יוד. [אברהם יודיצקי], “שרטוטים ספרותיים”, הזמן, כ“ה באב תרע”ג (28 באוגוסט 1913), גיליון 182, עמ' 3; ל' באב (2 בספטמבר 1913), גיליון 186, עמ' 4; ח' באלול (10 בספטמבר 1913), גיליון 193, עמ' 3–2.

17. משה כץ, “ביבליאָגראַפֿיע”, די צוקונפֿט, יח, גיליון 9, ספטמבר 1913, עמ' 937–936.

18. שמעון דובנוב, יברייסקאיה סטארינה, 6 (1913), עמ' 414–413 [ברוסית].

19. הערש-דוד נאָמבערג, “נאָטיצן: ר' יחזקאל קאָטיק”, הײַנט, כ“ה בניסן תרע”ד (21 באפריל 1914), גיליון 82, עמ' 3.

20. זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער יודישער ליטעראַטור און פּרעסע, וואַרשוי תרע"ד, עמ' 536–535 (וראו גם מס' 20).

21. א' ליטווין [שמואל לייב הורביץ], “יחזקאל קאָטיק און זײַן קאַוויאַרניע”, יודישע נשמות, ד: פּוילען, דריטע אויפֿלאַגע, ניו-יאָרק 1917, עמ' 11–1.

22. [רשימה לא חתומה] “ר' יחזקאל קאָטיק ז”ל“, דער מאָמענט, י”א באב תרפ"א (15 באוגוסט 1921), גיליון 185, עמ' 2 (נקרולוג לא חתום).

23. אַברהם גאָלדבערג, “ר' יחזקאל קאָטיק (אַ פּאָר ווערטער נאָך זײַן טויט): צו דער כאַראַקטעריסטיק פֿון אַ מערקווירדיקן לעבן”, הײַנט, כ“ב באב תרפ”א (26 באוגוסט 1921), גיליון 196, עמ' 9.

24. [רשימה לא חתומה], “ר' יחזקאל קוטיק ז”ל“, העולם (לונדון), י, גיליון 48, י”ט באלול תרפ"א (22 בספטמבר 1921), עמ' 16.

25. אַברהם קאָטיק, דאָס לעבן פֿון אַ ייִדישן אינטעליגענט, ניו-יאָרק 1925.

26. זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פֿילאָלאָגיע, ג, ווילנע תרפ"ט, עמ' 426–424.

27. אַברהם רייזען, עפּיזאָדן פֿון מײַן לעבן, א, ווילנע 1929, עמ' 216–212.

28. הערש גרינבוים, “אונזער קאָטיק-עקספּעדיציע קיין קאַמעניץ דליטע”, ליטעראַרישע בלעטער (ורשה), 31 (430), 29 ביולי 1932, עמ' 493–492.

29. שלמה שרברק, זכרונות המוציא לאור שלמה שרברק, תל-אביב תשט"ו, עמ' 144, 159–158.

30. אפרים קאַגאַנאָווסקי, ייִדישע שרײַבער אין דער היים, פּאריס: אויפסניי (יוביליי-אויסגאַבע), 1956, עמ' 45.

31. יאנקל גוטקאָוויטש, אויף אַלע טעג פֿון אַ גאַנץ יאָר, וואַרשע 1966, עמ' 110.

32. Encyclopaedia Judaica, vol. 10, Jerusalem 1971, col. 1221

33. Jack Kugelmass, “Yekhezkl Kotik: The Archetypal Jewish Middleman”, Native Aliens: The Jews of Poland as a Middleman Minority, Ph.D., New School of Social Research, New York 1980, pp. 125–164

34. לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, ח, ניו-יאָרק 1981, עמ' 44 (הערך נכתב על ידי יחזקאל ליפשיץ).

35. צבי פּרילוצקי, “מײַנע זכרונות”, VI, פֿאָלקס-שטימע, גיליון 11, 19 במרס 1983.

36. דוד אסף, “‘נישואי בהלה’ במזרח אירופה: פרק מזכרונותיו של יחזקאל קוטיק”, עט הדעת, ב (תשנ"ח), עמ' 74–63.

37. עקיבא צימרמן, “מעשיות וסיפורים על תולדות משפחה אחת בפולין”, הצופה, 18 בדצמבר 1998, עמ' 10.

38. דוד אסף, “מספר המעשיות המופלא”, עתמול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גיליון 142, טבת תשנ"ט, עמ' 16–14.

39. יוחנן רשת [יורם ברונובסקי], “שבוע של ספרים”, הארץ, 8 בינואר 1999, עמ' 15.

40. יוסף פרידלענדער, “אַ גן-עדן פֿון זכרונות”, פֿאָרווערטס, 19 במרס 1999, עמ' 15, 23.

41. עידו בסוק, “העיירה שלא חדלה למות”, הארץ ספרים, גיליון 327, י“ח בסיוון תשנ”ט (2 ביוני 1999), עמ' 11.

42. שמואל ורסס, [ביקורת על “מה שראיתי”], גלעד, יז (תש"ס), עמ' קמא-קמו.

43. שלום לוריא, “שבחי העבר וטעמיו”, חוליות, 6 (סתיו 2000), עמ' 420–419.

44. דוד אסף, “זמנים קשים ליהודים: פרק מזכרונותיו של יחזקאל קוטיק”, ישראל ברטל וישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, ב, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"א, עמ' 452–447.

45. Journey to a Nineteenth Century Shtetl: The Memoirs of Yekhezkel Kotik, edited with an introduction and notes by David Assaf, Detroit: Wayne State University Press, 2002, 540 pp.

46. Eхезкель Котик, ‘’Мои воспоминания’, Время искать, 6 (2002), pp. 163–196

47. מיכאל קרוטיקאָוו, “יחזקאל קאָטיק און זײַנע זכרונות: דער מעמואַריסט פֿון זײַן דור”, פֿאָרווערטס, 29 בנובמבר 2002, עמ' 18.

48. Lucas Bruyn, “The Memoirs of Yekhezkel Kotik: Book Review”, Mendele: Yiddish Literature and Language, Vol. 12.012, December 5, 2002; http://www.columbia.edu/~jap2220/Arkhiv/vol12%20(2002–3)/vol12012.txt

49. Joel Berkowitz, “Kotik’s Memoirs in English: A Review”, The Mendele Review: Yiddish Literature and Language (A Companion to Mendele), Vol. 07.001, January 1, 2003; http://yiddish.haifa.ac.il/tmr/tmr07/tmr07001.htm

50. יחזקאל קוטיק, “העכברים מדברים בלשון בני אדם”, תרגם מיידיש והוסיף פתח דבר דוד אסף, הארץ, 11 באפריל 2004, תרבות וספרות, עמ' 4.

51. “למה למהר? פרק מזיכרונותיו של יחזקאל קוטיק”, עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, 175 (אייר תשס"ד), עמ' 16–12.

52. תרגום לאנגלית של זיכרונות קוטיק, כרך ב, בידי לוקאס ברוין (באינטרנט): http://www.onforeignsoil.com/kotik.htm

53. יורם מלצר, “גילוי מחדָש”, מעריב, 3 בדצמבר 2004, ספרות וספרים, עמ' 24.

54. עדו בסוק, “החסידים הביטו ברבי ובגופו העירום כמו ילדים המסתכלים בצעצוע גדול ונפלא”, הארץ, 14 בינואר 2005, תרבות וספרות, עמ' 4.

55. Yohanan Petrovsky-Shtern, “The Literary and the Historical: Reflections on Jewish Memoir”, The Jewish Quarterly Review, 95, 1 (2005), pp. 81–89

56. עקיבא עקיבא צימרמן, “מסעות ‘היהודי הנודד’ וזכרונותיו”, הצופה, 21 בינואר 2005, סופרים וספרים, עמ' 12, 14.

57. Jerzy Tomaszewski, [Review on Journey to a Nineteenth-Century Shtetl], Kwartalnik Historii Żydów, 1 (2006), pp. 86–88

58. Marcus Moseley, Being For Myself Alone: Origins of Jewish Autobiography, Stanford University Press: Stanford, 2006, pp. 24, 62, 413, 500, 585

59. מישע לעוו, “ייִדישע רעדאַקטאָרן: בליומע קאָטיק (1968–1908) און אירע באַרימטע אָבֿות”, פֿאָרווערטס, 15 בדצמבר 2006, עמ' 13.

60. שחר פינסקר, “בתי קפה ספרותיים: ורשה”, הארץ, 7 במאי 2008, תרבות וספרות, עמ' 2.

61. Ехезкел Котик, Мои воспоминания; перевод с идиша М.А.Улановской под ред. В.А.Дымшица; предисл. и прим. В.А.Дымшица, С.-Петербург: Изд-во Европейского ун-та; Иерусалим: Гешарим, 2009, 368 pp.

מהדורה מתורגמת לרוסית של החלק הראשון של הזיכרונות. תרגום: מאיה אולנובסקיה, עריכה: ולרי דימשיץ.

62. Ехезкел Котик, Мои воспоминания; Перевод с идиша М.А.Улановской; Москва: Гешарим, 2012, 302 pp.

מהדורה מתורגמת לרוסית של החלק השני של הזיכרונות. תרגום: מאיה אולנובסקיה.

63. סקוט אורי, “בתי-קפה יהודיים ועליית המרחב הציבורי היהודי: ורשה בתחילת המאה העשרים”, זמנים, 128 (2014), עמ' 58–50.

64. Scott Ury, “In Kotik’s Corner: Urban Culture, Bourgeois Politics and the Struggle for Jewish Civility in Turn of the Century Eastern Europe”, Glenn Dynner and François Guesnet (eds.), Warsaw, The Jewish Metropolis: Essays in Honor of the 75th Birthday of Professor Antony Polonsky, Brill: Leiden and Boston, 2015, pp. 207–226

65. “יחזקאל קוטיק”, ערך בוויקיפדיה;

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%90%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A7

66. Shachar M. Pinsker, A Rich Brew: How Cafés Created Modern Jewish Culture, New York: New York University Press, 2018

Chapter 2: “Warsaw: Between Kotik’s Café and the Ziemiańska”, pp. 64–67

נספח ו: מידות ומרחקים, מטבעות ומשקלות

אמה מידת אורך: כ-68 ס"מ

אַרְשִׁין מידת אורך: כ-71.1 ס"מ

גדוֹל בפולין: כינוי לגְרוֹשְׁן; ברוסיה: חצי קופיקה

גוּלדֶן, גִילדֶן בפולין: מטבעות זהב; ברוסיה: חמש-עשרה קופיקות

גְרוֹשְׁן מטבע נחושת קטן של חצי קופיקה (החלק המאתיים של רובל כסף); כינוי למטבע חסר ערך (אגורה)

דוּקַאט מטבע זהב או כסף שנהג בכמה מדינות באירופה. בפולין: זהוּב אדום (שוויו במאה הי"ח: שמונה-עשר זהובים); ברוסיה: צֶ’רְבוֹנְיֶץ (שוויו שלושה רובלים)

דֶסְיַאטִינָה מידת שטח: כעשרה דונם (1.092 הֶקְטַר; 2.7 אַקְר)

דְרַיֶר מטבע נחושת של שלושה גרושן; קופיקה וחצי

וְיוֹרְסְטָה (ויורסטאוֹת) מידת אורך: 1.067 ק"מ

וְיוֹרְסְטָה מרובעת מידת שטח: 1.138 קמ"ר

זהוּב בפולין: כינוי לזְלוֹטִי ובו שלושים גרושן

זֶקְסֶר בפולין: שישה גרושן; ברוסיה: שלוש קופיקות

טוֹפּ (טֶפּ) מידת נפח נוזלים: כארבעה ליטרים

מוֹרְג מידת שטח: כשני אקר, כשמונה דונמים (8,094 מ"ר)

מִיל מידת אורך: 7.467 ק"מ (שבע ויורסטאות)

פּוּד מידת משקל: 16.38 ק"ג (ארבעים פונט)

פוּנְט מידת משקל: ליטרה; פאונד. 409 גרם (החלק הארבעים של פוד)

פירֶר ארבעה גרושן; שתי קופיקות

פֶרְציקֶר ארבעים גרושן; עשרים קופיקות

צֶנֶר מטבע נחושת של עשרה גרושן; חמש קופיקות

קְווֹרְט מידת נפח נוזלים: בערך חצי ליטר

קוֹפֵּיקָה (קוֹפֵּיקוֹת) מטבע נחושת קטן. החלק המאה של רובל כסף

קֶרְבְּל כינוי לרובל

רֶנְדְל כינוי למטבע זהב, דוקאט או זהוב אדום

רוּבְּל שטר של מאה קופיקות

שׁוֹק מידה של שישים יחידות (נפוצה במיוחד ליטא); מטבע של שישים גרושן (שווה לשניים וחצי זהובים פולנים)

מפתח קיצורים ביבליוגרפיים

אבינו שמ"ר: רוזה שמ“ר-באטשעליס ומרים שמ”ר-צונזר, אבינו שמ"ר, תרגם: א' וייסמן, ירושלים, 1953.

אבן, בחצר פנימה: יצחק אבן, בחצר פנימה: זכרונות וספורי מעשה, א-ב, תרגם א' רובינשטיין, תל-אביב: מוריה, תשנ"ב.

אבן-זהר, מה בישלה גיטל: איתמר אבן-זהר, ‘מה בישלה גיטל ומה אכל צ’יצ’יקוב? למעמד הדנוטאציה בלשון הספרות העברית בדורות האחרונים’, הספרות, 23 (1976), עמ' 6–1.

אבן-שושן, מינסק: שלמה אבן-שושן (עורך), מינסק - עיר ואם, א, תל-אביב, תשל"ה.

אהל אלימלך: אברהם חיים שמחה מיכלזון, אהל אלימלך, פשמישל, תרע"ה.

אופטושו, 1863: יוסף אופטושו, 1863, תרגם: אהרן פישקין, תל-אביב: שטיבל, תרפ"ט.

אופלסקי וברטל, אחווה שנכשלה: Magdalena Opalski and Israel Bartal, Poles and Jews: A Failed Brotherhood, Hanover NH, 1992

אופק, לקסיקון: אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, א-ב, תל-אביב, תשמ"ו.

אוצר הרבנים: נתן צבי פרידמן, אוצר הרבנים, תל-אביב, תשל"ה.

אור המאיר: זאב וולף מז’יטומיר, אור המאיר, קורץ, תקנ"ח.

אז"ר, תולדות משפחת שניאורסון: אז"ר, ‘תולדות משפחת שניאורסון’, האסיף, ה (תרמ"ט), עמ' 180–163.

אטינגר, בין פולין לרוסיה: שמואל אטינגר, בין פולין לרוסיה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה.

אטינגר, דמותה של יהדות רוסיה: שמואל אטינגר, ‘דמותה היישובית והכלכלית של יהדות רוסיה בסוף המאה ה-19’, בין פולין לרוסיה, עמ' 279–257.

אטינגר, הניצול: שמואל אטינגר, ‘הדיון ב“ניצול היהודי” בדעת הקהל הרוסית של ראשית שנות השמונים למאה הי"ט’, היסטוריה והיסטוריונים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 257–237.

אטקס, בעל השם: עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש“ט – מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז שזר, תש”ס.

אטקס, יחיד בדורו: עמנואל אטקס, יחיד בדורו, הגאון מווילנה: דמות ודימוי, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ח.

אטקס, ליטא בירושלים: עמנואל אטקס, ליטא בירושלים: העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב.

אטקס, ר' ישראל סלנטר: עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים: מאגנס, תשמ"ב.

אטקס-אסף, החדר: עמנואל אטקס ודוד אסף (עורכים), החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תל-אביב, תש"ע.

אייזנשטט, חכמי ישראל באמריקה: בן-ציון אייזנשטט, חכמי ישראל באמריקא (דור רבניו וסופריו, ה), ניו-יורק, תרס"ג.

אייזנשטט, רבני מינסק: בן-ציון אייזענשטאדט, רבני מינסק וחכמיה, וילנה תרנ"ט.

איינהורן, אַמאָל: אהרן איינהורן, ‘אַמאָל’, הײַנט, כ“ב בטבת תרע”ג (1 בינואר 1913), גיליון 292, עמ' 4.

איינהורן, משלי עם ביידיש: שמעון איינהורן, משלי עם ביידיש, תל-אביב תשי"ט.

אילנאה, מעבר לחושיות: אליעזר יצחק אילנאה, מעבר לחושיות, ירושלים, תר"ץ.

אַכציק יאָר אָרט: אַכציק יאָר ‘אָרט’: בלעטלאַך געשיכטע און דאָקומענטן, ז’נבה, 1960.

אלזט, מלאכות: יהודה עלזעט [אבידע], מלאכות און בעלי-מלאכות, ורשה, תר"ף.

אלזט, ממנהגי ישראל: יהודה אלזט, ‘ממנהגי ישראל’, רשֻמות, א (תרע"ח), עמ' 377–335.

אלטבאואר, מרד 1863 בספרות: משה אלטבאואר, ‘מרד 1863 בספרות ובפולקלור היהודי’, העבר, יא (תשכ"ד), עמ' 36–27.

אליאור, תמורות במחשבה הדתית: רחל אליאור, ‘תמורות במחשבה הדתית בחסידות פולין: בין “יראה” ו“אהבה” ל“עומק” ו“גוון”’, תרביץ, סב (תשנ"ג), עמ' 432–402.

אליאך, אבי הישיבות: דה אליאך, אבי הישיבות, ירושלים, תשנ"א.

אליאך, פעם היה עולם: Yaffa Eliach, There Once Was a World: A Nine-Hundred-Year Chronicle of the Shtetl of Eishyshok, Boston: Little, Brown, 1998

אליאסברג, בית לוריה: יעקב אליאסברג, ‘בית לוריה’, העבר, יב (תשכ"ה), עמ' 190–180.

אלפסי, החוזה מלובלין: יצחק אלפסי, החוזה מלובלין: רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ט.

אמת ליעקב: אמת ליעקב… מפ“ק… אברהם יעקב זצוקללה”ה מסאדיגורא, ירושלים, תשנ"ג.

אנטופול: ספר יזכור: בן-ציון ח' אילון (עורך), אנטופול (אַנטיפּאָליע): ספר יזכור, תל-אביב: ארגון יוצאי אנטופול, תשל"ב.

אנציקלופדיה לחסידות, אישים: יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות: אישים, א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ו.

אנציקלופדיה עברית: האנציקלופדיה העברית, כללית יהודית וארצישראלית, א-לב, ירושלים ותל-אביב, תש“ט-תשמ”א.

אסף, דרך המלכות: דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז’ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ז.

אסף, המאבק נגד חסידות ברסלב: דוד אסף, ‘“עדיין לא נשקט הריב חנם”: המאבק נגד חסידות ברסלב בשנות השישים של המאה הי"ט’, ציון, נט (תשנ"ד), עמ' 506–465.

אסף, מקורות לתולדות החנוך: שמחה אסף, מקורות לתולדות החנוך בישראל, ד, ירושלים, תש"ג.

ארונסון, מים סוערים:I. Michael Aronson, Troubled Water: The Origins of 1881 Anti-Jewish Pogroms in Russia, University of Pittsburgh Press, 1990

אש, בעל התהלים: שלום אש, בעל התהלים, תרגם: י“ל ברוך, תל-אביב תרצ”ה.

אש, העיירה: שלום אש, העיירה, תרגם: יוחנן טברסקי, תל-אביב תשי"ח.

אשהיים, היהודי המזרח-אירופי: Steven E. Ascheim, ‘The East European Jew and German Jewish Identity’, Studies in Contemporary Jewry, I (1984), pp. 3–25

באהלי צדיקים: באהלי צדיקים… כלולות אפריון בחצרות קודש של רבוה“ק מבעלזא, א-ב, ירושלים: מכון ‘כתר מלכות’, תשנ”ג.

באקלי, אוטוביוגרפיה: Jerome H. Buckley, The Turning Key: Autobiography and the Subjective Impulse since 1800, Cambridge, MA and London, 1984

בארון, היהודי הרוסי: Salo W. Baron, The Russian Jew under Tsars and Soviets, New York: Schocken, 1964

באַשעוויס-זינגר, דער שפּיגל: יצחק באַשעוויס-זינגער, דער שפּיגל און אַנדערע דערציילונגען, תל-אביב: צ’ריקובר והחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ה.

בורשטיין, דברי רד"ך: יהושע הכהן בורשטיין, דברי רד“ך, ורשה, תרפ”ז.

בחזרה לעיירה: רבקה גונן (עורכת), בחזרה לעיירה: אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית, 1914–1912, מוזיאון ישראל תשנ"ד.

ביאליק, סיפורים: חיים נחמן ביאליק, סיפורים, תל-אביב, תשי"ג.

ביאליק, שירים: דן מירון ואחרים (עורכים), חיים נחמן ביאליק, שירים: מהדורה מדעית, א-ג, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ“ג-תשס”א.

ביבר, מזכרת לגדולי אוסטרהא: מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיצ’ב, תרס"ז.

בילינגטון, הפופוליזם הרוסי:James H. Billington, Mikhailovsky and Russian Populism, Oxford: Clarendon Press, 1958

בילסק-פודלסקי: ח' רבין (עורך), ספר בילסק-פודלסקי, תל-אביב, 1975.

בית-הלוי, הרב מקאליש: י“ד בית-הלוי, תולדות רבי חיים אלעזר ואקס הרב מקאליש, תל-אביב, תש”י.

בית יעקב: יעקב אהרן מזאלשין, בית יעקב על התורה ומועדי ה', פיוטרקוב, תר"ס.

בית ישראל: ראובן ז“ק, בית ישראל, פיוטרקוב, תרע”ג.

בית ישראל בפולין: ישראל היילפרין (עורך), בית ישראל בפולין, א, ירושלים, תש"ח.

בלז: בלז: ספר זכרון, תל-אביב, תשל"ד.

בן-יחזקאל, ספר המעשיות: מרדכי בן-יחזקאל, ספר המעשיות, ו, תל-אביב, תשי"ט.

בן-עמי, קינדערשע יאָרן: מרדכי בן-עמי, ‘די קינדערשע יאָרן’, די יודישע פֿאָלקס-ביבליאָטהעק, א, קייב תרמ"ח, עמ' 210–183.

בן-ששון, הגר"א: חיים הלל בן-ששון, ‘אישיותו של הגר"א והשפעתו ההיסטורית’, ציון, לא (תשכ"ו), עמ' 86–39, 216–197.

בן-ששון, תקנות איסורי שבת: חיים הלל בן-ששון, ‘תקנות איסורי שבת של פולין ומשמעותן החברתית והכלכלית’, ציון, כא (תשט"ז), עמ' 206–183.

בניהו, מעמדות ומושבות: מאיר בניהו, ספר זכרון להרב יצחק נסים… סדר שישי: מעמדות ומושבות, ירושלים, תשמ"ה.

בעל-מחשבות, ליטעראַרישע געשפּרעכן: בעל-מחשבות, ‘ליטעראַרישע געשפּרעכן’, דער פֿרײַנד, י' בטבת תרע"ג (20 בדצמבר 1912), גיליון 277.

בעל-מחשבות, סקירות ורשמים: בעל-מחשבות, סקירות ורשמים, א, ורשה, תרע"ב.

בעל-מחשבות, שריפֿטען: בעל-מחשבות, שריפֿטען, ג, וילנה, [1913?].

בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער: איגנאַץ בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער און רעדענסאַרטען, ורשה, תרס"ח.

ברא"ש, מכירת עולם הבא: א' ברא“ש, 'מכירת עוה”ב וגיהנום מצוות ועבירות‘, תפארת ישראל לחסידי בית רוז’ין, לב (תשנ"ד), לד (תשנ"ה), עמ’ 20–15.

ברגנר, בלילות החורף: הינדה ברגנר, בלילות החורף הארוכים, תל-אביב, תשמ"ב.

ברומברג, אדמו"רי נסכיז: אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות: אדמו“רי נסכיז, לכוביץ, קיידנוב נובומינסק, ירושלים, תשכ”ג.

ברומברג, איגר: אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות: הגאון ר' שלמה איגר ובנו האדמו“ר ר' יהודה ליב איגר מלובלין, ירושלים תשי”ח.

ברוֶר, זכרונות אב ובנו: מיכאל הכהן ואברהם יעקב ברוֶר, זכרונות אב ובנו, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו.

ברטל, גלות בארץ: ישראל ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות, ירושלים, תשנ"ה.

ברטל, הלא-יהודים: ישראל ברטל, הלא-יהודים וחברתם בספרות עברית ויידיש במזרח אירופה בין השנים 1914–1856, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"א.

ברטל, מאומה ללאום: ישראל ברטל, מ’אומה' ל’לאום': יהודי מזרח-אירופה, 1881–1772, ירושלים: משרד הביטחון, ‘אוניברסיטה משודרת’, תשס"ב.

ברטל, משכיל ליטאי: ישראל ברטל, ‘מרדכי אהרן גינצבורג: משכיל ליטאי מול המודרנה’, עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 125–109.

בריוו (ווײַנרײַך): מ. וו. [מקס ווײַנרײַך], ‘דרײַסיק ניט-פּובליקירטע בריוו פֿון שלום-עליכמען’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ג, וילנה תרפ"ט, עמ' 172–153.

בריוו (ליס): אברהם ליס (רעד'), בריוו פֿון שלום-עליכם, 1916–1879, תל-אביב, תשנ"ה.

בריוו (עמעס): שלום עליכם, אויסגעוויילטע ווערק, 15: אויסגעוויילטע בריוו, מוסקבה: עמעס, 1941.

בריסק: אליעזר שטיינמן (עורך), אנציקלופדיה של גלויות: בריסק דליטא, ירושלים, תשט"ו.

ברמן, על נהרות אוקראינה: ישראל ברמן, על נהרות אוקראינה, תל-אביב, תש"ו.

בֶּרְק, שנת משבר ותקווה: Stephen M. Berk, Year of Crisis, Year of Hope: Russian Jewry and the Pogroms of 1881–1882, Westport: Greenwood Press, 1985

ברקוביץ, הראשונים כבני אדם: ‘הראשונים כבני אדם’, כתבי יצחק דב ברקוביץ, ב, תל-אביב, תשכ"ד.

בשביס-זינגר, תשמעו סיפור: יצחק בשביס-זינגר, תשמעו סיפור!, תרגום: בלהה רובינשטיין, תל-אביב: עם עובד, תשע"ו.

גאָלדבערג, מערקווירדיקן לעבן: אברהם גאָלדבערג, ‘ר’ יחזקאל קאָטיק (אַ פּאָר ווערטער נאָך זײַן טויט): צו דער כאַראַקטעריסטיק פֿון אַ מערקווירדיקן לעבן‘, הײַנט, כ“ב באב תרפ”א (26 באוגוסט 1921), גיליון 196, עמ’ 9.

גוברין, גיאוגרפיה ספרותית: נורית גוברין, ‘גיאוגרפיה ספרותית: דרכי עיצובן של ערים על מפת הספרות העברית’, דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ג, ג, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 108–101.

גוטלובר, זכרונות ומסעות: ראובן גולדברג (מהדיר), אברהם-בר גוטלובר, זכרונות ומסעות, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

גוטפרשטיין, פולקלור יהודי ליטא: יוסף גוטפרשטיין, ‘פולקלור יהודי ליטא’, יהדות ליטא, א, תל-אביב: עם הספר, תש"ך, עמ' 627–583.

גוטרמן, הפולמוס בדבר תיקונים בדת: אלכסנדר גוטרמן, ‘הפולמוס בכתבי-עת יהודיים בפולנית בדבר תיקונים בדת (1885–1861)’, גלעד, י (תשמ"ח), עמ' 63–41.

גולדברג, החברה היהודית: יעקב גולדברג, החברה היהודית בממלכת פולין-ליטא, תרגום: צופיה לסמן, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ט.

גורשטיין, דער יונגער מענדעלע: אהרן גורשטיין, ‘דער יונגער מענדעלע אין קאָנטעקסט פֿון די 60ער יאָרן’, חוה טורניאנסקי (עורכת), די ייִדישע ליטעראַטור אין נײַנצעטן יאָרהונדערט, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 510–485.

גינזבורג, אידישע ליידען: שאול גינזבורג, אידישע לײַדען אין צאַרישען רוסלאַנד, ניו-יורק תרצ"ח.

גינזבורג, באַראָן גינצבורג: שאול גינזבורג, ‘די פאַמיליע באַראָן גינצבורג: דריי דורות שתדלנות, צדקה און השכלה’, היסטאָרישע ווערק, ב, ניו-יורק, תרצ"ז, עמ' 159–117.

גינזבורג, כתבים היסטוריים: שאול גינזבורג, כתבים היסטוריים, תרגון: י“ל ברוך, תל-אביב תש”ד.

גינזבורג, לקורות בהלה: שאול גינזבורג, ‘לקורות “בהלה” בשנת תקצ"ה’, העבר, ב (תרע"ח), עמ' 44–34 (נדפס שוב: חוליות, 1 [1993], עמ' 69–56).

גינזבורג, משומדים: שאול גינזבורג, משומדים אין צאַרישן רוסלאַנד (היסטאָרישע ווערק, נײַע סעריע, ב), ניו-יורק: ציקאָ ביכער-פֿאַרלאַג, תש"ו.

גינזבורג, פטרבורג: שאול גינזבורג, אַמאָליקע פּעטערבורג (היסטאָרישע ווערק, נײַע סעריע, א), ניו-יורק: ציקאָ ביכער-פֿאַרלאַג, תש"ד.

גינזבורג-מאַרעק, ייִדישע פֿאָלקסלידער: שאול גינזבורג ופּסח מאַרעק, ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד (פטרבורג 1901), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א.

גינצבורג, אביעזר: מרדכי אהרן גינצבורג, אביעזר, וילנה, 1863.

גינצבורג, קרית ספר: מרדכי אהרן גינצבורג, קרית ספר, וילנה, תר"ח.

גלאַטשטיין, די לעצטע פֿון אַ דור: יעקב גלאַטשטיין, ‘די לעצטע פֿון אַ דור’, אידישער קעמפֿער, גיליון 1027, 9 באוקטובר 1953, עמ' 15–14.

גלאטשטיין, כְּשֶׁיַאש נסע: יעקב גלאטשטיין, כְּשֶׁיַאש נסע, תרגם: דן מירון, תל-אביב: עם עובד, תשנ"ד.

גלבוע, לקסיקון: מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ב.

גלבר, היהודים ומרד 1863: N.M. Gelber, Die Juden und der Polnische Aufstand 1863, Wien und Leipzig, 1923

גלבר, הפרעות בוארשה: נ"מ גלבר, ‘הפרעות בוארשה 1881’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 123–106.

גלובמן, זכרונות: מרדכי גלובמן, זכרונות ונספחים, [תל-אביב: הוצאה משפחתית], תשנ"ח.

גליק, אור לאבל: שמואל גליק, אור לאבל: להתפתחותם של עיקרי מנהגי אבלות במסורת ישראל מלאחר הקבורה עד תום השבעה, ירושלים, תשנ"א.

גליקסברג, הדרשה בישראל: שמעון יעקב הלוי גליקסברג, הדרשה בישראל: לתאור מהותה של הדרשה העברית והשתלשלותה משנות קדומים עד התקופה האחרונה, תל-אביב: מוסד הרב קוק, ת"ש.

גנקין, היהודים במקצוע המשפט: ב' גנקין, ‘היהודים במקצוע המשפט ברוסיה הצארית’, העבר, ג (תשט"ו), עמ' 115–111.

גרודנה: דב רבין (עורך), אנציקלופדיה של גלויות: גרודנה – גראָדנע, ירושלים, תשל"ג.

גרויסער ווערטערבוך: גרויסער ווערטערבוך פֿון דער ייִדישער שפּראַך, א-ד, ניו-יורק וירושלים, תשכ“ב-תש”ם.

גרוסמן, חכמי אשכנז: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים: מאגנס, תשמ"א.

גרוסמן, עיכוב התפילה: אברהם גרוסמן, ‘ראשיותיו ויסודותיו של מנהג עיכוב התפילה’, מִלֵאת, א (תשמ"ג), עמ' 219–199.

גרטנר, גלגולי מנהג: יעקב גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים, תשנ"ה.

גרינבוים, אונזער קאָטיק-עקספּעדיציע: ה' גרינבוים, “אונזער קאָטיק-עקספּעדיציע קײַן קאַמעניץ דליטע”, ליטעראַרישע בלעטער, 31 (430), 29 ביולי 1932, עמ' 493–492.

גרץ, מודעות עצמית: M. Graetz, ‘Autobiography: On the Self-Understanding of the Maskilim’, M.A. Meyer, German-Jewish History in Modern Times, I, New York, 1996, pp. 324–332

גשורי, הניגון והריקוד: מאיר שמעון גשורי, הניגון והריקוד בחסידות, א-ג, תל-אביב: נצח, תשט“ו-תשי”ט.

דארעווסקי, קיוב: ישראל נחום דארעווסקי, לתולדות היהודים בקיוב (מלפנים והיום), ברדיצ’ב, תרס"ג.

דברי שמואל: דברי שמואל… מאת… רבי שמואל זי“ע מסלונים, ירושלים, תשל”ד.

דובנוב, דברי ימי עם עולם: שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, א-י, תרגם ברוך קרוא, תל-אביב: דביר, תשכ"א.

דובנוב, תולדות יהודי רוסיה ופולין:Simon M. Dubnow, History of the Jews in Russia and Poland, I-III, translated by I. Friedlaender, Philadelphia: Jewish Publication Society, 1916–1920

דוידוביץ, מסורת הזהב: Lucy S. Dawidowicz (ed.), The Golden Tradition: Jewish Life and Thought in Eastern Europe, Boston, 1967

דוקר, השתתפות יהודים:Abraham G. Duker, ‘Jewish Participants in the Polish Insurrection of 1863’, Studies and Essays in Honor of A.A. Neuman, Philadelphia 1962, pp. 144–153

די ייִדישע סאָציאַליסטישע באַוועגונג: די ייִדישע סאָציאַליסטישע באַוועגונג ביז דער גרינדונג פֿון ‘בונד’: פֿאָרשונגען, זכרונות, מאַטעריאַלן [היסטאָרישע שריפֿטן, ג], וילנה-פריס: ייִוואָ, 1939.

דיינארד, זכרונות בת עמי: אפרים דיינארד, זכרונות בת עמי, א, סט. לואיס, תר"ף.

דינור, בימי מלחמה ומהפכה: בן-ציון דינור, בימי מלחמה ומהפכה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א.

דינור, איגנטייב: בן-ציון דינור, ‘“תכניותיו” של איגנאטייב ל“פתרון שאלת היהודים” וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנות תרמ"א-ב’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 60–5.

דינור, במפנה הדורות: בן-ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו.

דינור, בעולם ששקע: בן-ציון דינור, בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ“ד-תרע”ד), ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח.

דינור, תכניותיו של איגנאטייב: בן-ציון דינור, “‘תכניותיו’ של איגנאטייב ל’פתרון שאלת היהודים' וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנת תרמ”א-תרמ“ב”, העבר, י (תשכ"ג).

דמביצר, מגני ארץ ישראל: חיים נתן דמביצר, מגני ארץ ישראל, ורשה, תקצ"ז.

דן, ספרות המוסר והדרוש: יוסף דן, ספרות המוסר והדרוש, ירושלים: כתר, 1975.

דער נסתר, בית משבר: דער נסתר, בית משבר, תרגמו לעברית: ח' רבינזון וש' נחמני, תל-אביב, תשכ"ג.

דרבסקי, קיוב: ישראל נחום דארעווסקי, לקורות היהודים בקיוב (מלפנים והיום), ברדיצ’ב, תרס"ג (1902).

דרויאנוב, הבדיחה והחדוד: אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א-ג, ירושלים: אחיאסף וקרית ספר, 1945–1939.

האַרקאַווי, ווערטערבוך: אַלכּסנדר האַרקאַווי, ייִדיש-ענגליש-העברעאישער ווערטערבוך,New York: Schocken and YIVO, 1988

הויזמאן, דברי אהרן: אהרן הויזמאן, ילקוט דברי אהרן, ירושלים, תשכ"ב.

הולנד, הקוגל וגלגוליו: שמואל הולנד, ‘טעם המן: הקוגל וגלגוליו’, עת-מול, 175 (תשס"ד), עמ' 23–22.

הוצאת שוקן: Der Schocken Verlag / Berlin, Jüdische Selbstbehauptung in Deutschland, 1931–1938, Berlin 1994

היילפרין, הגדול ממינסק: מאיר היילפרין, ‘הגדול’ ממינסק, ר' ירוחם יהודה ליב פרלמן: תולדותיו וקורותיו, מהדורה שנייה, ירושלים: פלדהיים, תשנ"ד.

היילפרין, יהודים ויהדות: ישראל היילפרין, יהודים ויהדות במזרח אירופה: מחקרים בתולדותיהם, ירושלים: מאגנס, תשכ"ט.

היכן הלכנו פעם: Gary Mokotoff and Sallyann Amdur Sack, Where Once We Walked: A Guide to the Jewish Communities Destroyed in the Holocaust, Teaneck NJ, 1991

היסטוריה של דטרויט:Silas Farmer, History of Detroit and Wayne County and Early Michigan, 3rd ed., Detroit: Gale Research Company and Book Tower, 1969

היסטוריה של פולין: The Cambridge History of Poland, 1697–1935, Cambridge, 1941

הלבני, עלה לא נדף: דוד הלבני, עָלֶה לא נִדָף: חיים של לימוד בצל המוות, תרגם אבריאל בר-לבב, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999.

הלברשטאם, עלי הגיון וכנור: אליעזר הלברשטאם, עלי הגיון וכנור או לקט שבלים, ורשה תרנ"ה.

הלוי-צוויק, האגרונים: יהודית הלוי-צוויק, תולדות ספרות האגרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16 – מאה 20), תל-אביב, תשנ"א.

הַם, קייב:Michael F. Hamm, Kiev: A Portrait, 1800–1917, Princeton University Press, 1993

העשל, קאָצק: אברהם יהושע העשל, קאָצק: אין געראַנגל פאַר אמתדיקייט, ירושלים, תשל"ג.

הצדיק מליובאוויטש: ‘הצדיק מליובאוויטש’, כרם חב"ד, 2 (תשמ"ז), עמ' 87–80.

הקונדס: מרדכי זלקין (מהדיר), ספר הקונדס, ירושלים, תשנ"ז.

הרשב, מארק שגל: בנימין הרשב, “מארק שגל: ציור, תיאטרון, עולם – ארבעה פרקים עם פרק פתיחה”, אלפיים, 8 (תשנ"ד), עמ' 97–9.

הרשברג, פנקס: אברהם שמואל הערשבערג, פּנקס ביאַליסטאָק: גרונט-מאַטעריאַלן צו דער געשיכטע פֿון די ייִדן אין ביאַליסטאָק ביז נאָך דער ערשטער וועלט-מלחמה, א-ב, ניו-יורק, תש“ט-תש”י.

הר-שפר, חארקוב: צבי הר-שפר, ‘קהילת חארקוב’, העבר, כא (תשל"ה), עמ' 206–198.

הר-שפר, ליובויץ: צבי הר-שפר, ‘ליובויץ, עיר מושב אדמו“רי חב”ד’, העבר, ב (תשי"ד), עמ' 93–86.

הריס, תולדות הנגינה והחזנות: חיים הריס, תולדות הנגינה והחזנות בישראל, ניו-יורק, תשי"א**. **

הרצן, ימי ומחשבותי: אלכסנדר הרצן, ימי ומחשבותי, תרגם: צבי ארד, תל-אביב: דביר, תשנ"ג.

וארשה: אנציקלופדיה של גלויות: וארשה, א, ירושלים, תשי"ג.

ווידער אין מילאָסנאַ: ‘ווידער אין מילאָסנאַ’, דער מאָמענט, גיליון 181, כ“ד באב תרע”א (18 באוגוסט 1911), עמ' 2.

וולוז’ין: אליעזר לאוני (עורך), וולוז’ין: ספרה של העיר ושל ישיבת ‘עץ חיים’, תל-אביב: הארגונים של בני וולוז’ין, תש"ל.

וונדר, מאורי גליציה: מאיר וונדר, מאורי גליציה, א, ירושלים תשל"ח.

וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות: אהרן וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ך.

וייס, מחקרים: Joseph Weiss, Studies in Eastern European Jewish Mysticism, Oxford, 1985

וילנסקי, חסידים ומתנגדים: מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל.

וינברג, נצח שבנצח: שלמה זלמינא וינברג, נצח שבנצח: תולדות חייו ופעלו של […] מוהר“ר דוד מטאלנא זיע”א, ירושלים, תשנ"ד.

ונגרוב, זיכרונות סבתא: Pauline Wengeroff, Memoiren einer Grossmutter: Bilder aus der Kulturgeschichte der Juden Russland im 19. Jahrhundert, I-II, Berlin 1922

וסטווד, הרכבות ברוסיה:J.N. Westwood, A History of Russian Railways, London: George Allen and Unwin, 1964

וקסלר, נבל הצדיק או המתחסד: דוד וקסלר, נבל הצדיק או המתחסד, למברג, 1874.

ורסס, מגמות וצורות: שמואל ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים, תש"ן.

ורסס, תהליכי ההיגוד: שמואל ורסס, ‘תהליכי ההיגוד של סיפורי עם ביצירת עגנון’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 126–101.

זאב, תולדות מנהג התגלחת: ש' זאב, ‘תולדות מנהג התגלחת לנשים נשואות (אשכנזיות)’, אור ישראל: קובץ לענייני הלכה ומנהג, כא (תשס"א), עמ' רכח-רל.

זאַלודקאָווסקי, אידישער ליטורגיע: אליהו זאַלודקאָווסקי, קולטור-טרעגער פֿון דער אידישער ליטורגיע, דטרויט, 1930.

זאָלף, אויף פֿרעמדער ערד: פֿאַליק זאָלף, אויף פֿרעמדער ערד: בלעטלעך פֿון אַ לעבן, וויניפּעג 1945.

זבורובסקי והרצוג, חיים עם אנשים: Mark Zborowski and Elizabeth Herzog, Life is with People: The Culture of the Shtetl, New York, 1952

זוסמן, ברוך מבנים: ברוך זוסמן, ברוך מבנים, וילנה, תרכ"ט.

זייבלד, איזביצא: יהודה זייבלד, ‘לגבולות משנה של איזביצא’, דאצ’ה, 37, כ“ט בניסן תשס”ח, עמ' 2–1; אפרים לנדי, שם, 39, י“ג באייר תשס”ח, עמ' 2–1.

זילברבוש, היהודים בגליציה: דוד ישעיה זילברבוש, ‘היהודים בגאליציה’, השחר, י (תר"ם), עמ' 169–161.

זימר, עולם כמנהגו נוהג: יצחק זימר, עולם כמנהגו נוהג: פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ו.

זינגר, יושה-עגל: ישראל יהושע זינגר, יושה-עגל, תרגם מ“ז וולפובסקי, תל-אביב: דביר, תשמ”ח.

זיפרשטיין, אודסה: Steven.J. Zipperstein, The Jews of Odessa: A Cultural History, 1794–1881, Stanford, CA, 1985

זכור נזכור: זכור נזכור: זכרון נצח לקהילה קדושה קמינץ ליטובסק-זסטביה אשר נחרבה בשואה, בית הספר הממלכתי ע“ש ח”נ ביאליק, תל-אביב, תשכ"ד.

זכרון טוב: יצחק לנדא, זכרון טוב… מהרב… מנעסכאיז, פיוטרקוב, תרנ"ב.

זכרונות דב מבוליחוב: מרק ווישניצר (מהדיר), זכרונות ר' דוב מבוליחוב (תפ“ג-תקס”ה), ברלין: כלל, תרפ"ב.

זלוטניק, בני בלי שם: יהודה לייב זלוטניק, ‘בני בלי שם: על דבר המתים השוכחים את שמם’, עֵדוֹת, ב (תש"ז), עמ' 225–217.

זלצמן, מן העבר: שלמה זלצמן, מן העבר: זכרונות ורשומות, תל-אביב, תש"ד.

זלצמן, עירתי: שלמה זלצמן, עירתי, זכרונות ורשומות, תל-אביב, תש"ז.

זלקין, בעלות השחר: מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים: מאגנס, תש"ס.

זלקין, בין חסידים למתנגדים בליטא: מרדכי זלקין, ‘“מקומות שלא מצאה עדיין החסידות קן לה כלל”? בין חסידים למתנגדים בליטא במאה ה-19’, במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי, ירושלים, תש"ס, עמ' 50–21.

זקוביץ, מסיפור שבעל-פה לסיפור שבמקרא: יאיר זקוביץ, ‘מסיפור שבעל-פה לסיפור שבמקרא’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 43–9.

זרובבל, זיכרון קולקטיבי: Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, Chicago and London, 1994

חובות הלבבות: רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, ירושלים תרפ"ח.

חידושי הגרז"ס: דוד שפירא (עורך), חידושי הגרז“ס על סדר קדשים, ירושלים: מכון ירושלים, תשמ”ג.

חיות, מנהגים מיטן טויט: ח' חיות, ‘גלייבונגען און מנהגים אין פֿאַרבינדונג מיטן טויט’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ב, וילנה, 1928.

חיי שלמה מימון: ספר חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו, תרגם י“ל ברוך, תל-אביב: מסדה, תשי”ג.

חסד לאברהם: אברהם אזולאי, חסד לאברהם (דפוס ראשון: אמסטרדם, תמ"ה), ירושלים, תשנ"ו.

חקלאים יהודים: יוסף וילפנד (מהדיר), חקלאים יהודים בערבות רוסיה, תל-אביב: ספרית פועלים, תשכ"ה.

טברסקי, בחצר הצדיק: יהושע טברסקי, בחצר הצדיק, תל-אביב: ציון, תשל"ט.

טורטל, עם עולם: חסידה טורטל, ‘תנועת “עם-עולם”’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 143–124.

טלר, השטעטל במאה הי"ח:Adam Teler, ‘The Shtetl as an Arena for Polish-Jewish Integration in the Eighteenth Century’, Polin, 17 (2004), pp. 25–40

טלר, מסורת סלוצק: אדם טלר, ‘מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט’, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, טו (תשנ"ט), עמ' 38–15.

טעמי המנהגים: אי“ש שו”ב [אברהם יצחק שפרלינג מלבוב], טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ירושלים: אשכול, תשי"ז.

טרונק, פולין: יחיאל ישעיה טרונק, פולין: זכרונות ותמונות, א-ב, תרגם עזרא פליישר, תל-אביב: ספרית פועלים, 1962.

טשרנוביץ, פרקי חיים: חיים טשרנוביץ [רב צעיר], פרקי חיים: אוטוביוגרפיה, ניו-יורק, תשי"ד.

יאַכינסאָן, סאָציאַל-עקאָנאָמישער שטייגער: י' יאַכינסאָן, סאָציאַל-עקאָנאָמישער שטייגער באַ ייִדן אין רוסלאַנד אין XIX י"ה, כאַרקאָוו, 1929.

יברייסקאיה אנציקלופדיה: יברייסקאיה אנציקלופדיה (רוסית), סט. פטרבורג 1913–1908.

יהל"ל, התגלות הינוקא בסטולין: חד מן חבריא [יהודה ליב לוין], ‘התגלות הינוקא בסטאלין’, השחר, ו (תרל"ה), עמ' 44–25.

יהל"ל, זכרונות והגיונות: יהודה סלוצקי (מהדיר), יהודה ליב לוין (יהל"ל), זכרונות והגיונות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח.

יובל, חכמים בדורם: ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ירושלים: מאגנס, תשמ"ט.

יודיצקי, שרטוטים ספרותיים: א. יוד. [אברהם יודיצקי], ‘שרטוטים ספרותיים’, הזמן, כ“ה באב תרע”ג (28 באוגוסט 1913), גיליון 182, עמ' 3; ל' באב (2 בספטמבר), גיליון 186, עמ' 4; ח' באלול (10 בספטמבר), גיליון 193, עמ' 3–2.

יון מצולה: ישראל היילפרין (עורך), נתן נטע הנובר, יון מצולה; תל אביב תש"ה.

יוסף, קהלה אחת בפולסיה: יוסף [לוין], אנטופול: מתולדותיה של קהלה אחת בפולסיה, תל-אביב, תשכ"ז.

יל"ג, אחרית שמחה תוגה: ‘אחרית שמחה תוגה’, כתבי יל"ג: פרוזה, עמ' יז-עז.

ינובסקי, תולדות הרמ"ה: יעקב צבי יאנאווסקי, תולדות הרמ“ה, ברדיצ’ב, תרנ”א.

יסוד ושורש העבודה: אלכסנדר זיסקינד מגרודנה, יסוד ושורש העבודה, ורשה תקע"ד.

יסיף, סיפור העם העברי: עלי יסיף, סיפור העם העברי, ירושלים, תשנ"ד.

יעוונין, נחלת עולמים: שמואל יעוונין, נחלת עולמים, ורשה, תרמ"ב.

יערי, ספרי בדחנים: אברהם יערי, “ספרי בדחנים”, קרית ספר, לה (תש"ך), עמ' 126–109.

יערי, תרגום בלתי ידוע: אברהם יערי, ‘תרגום יודי בלתי ידוע של “חובות הלבבות”’, קרית ספר, יג (תרצ"ז), עמ' 398–401.

יצקן, הדרשנות לפנים והיום: שמואל יעקב יאצקאן, ‘הדרשנות לפנים והיום’, המליץ, לז, גיליון 179 (כ“ד במנחם אב תרנ”ז), עמ' 4–3.

ירושלמי, זכור: יוסף חיים ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזכרון יהודי, תל-אביב, תשמ"ח.

י' ר-ן, אחיעזר: י' ר-ן, ‘די פֿאַרזאַמלונג פֿון “אחיעזר”’, הײַנט, ח' באייר תרע"ד (4 במאי 1914), גיליון 93, עמ' 5.

כהן, הכינוי פוניה: נחום כהן, ‘על מוצאו של הכינוי “פוניה”’, ידע-עם, י (תשכ"ה), עמ' 19.

כהן, הרב כאיקונין: ירחמיאל כהן, ‘“והיו עיניך רואות את מוריך”: הרב כאיקונין’, ציון, נח (תשנ"ג), עמ' 452–407.

כל כתבי בן-ציון: כל כתבי ש' בן-ציון, תל-אביב, תשי"ט.

כל כתבי מנדלי: כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, תל-אביב, תשכ"ו.

כנעני, הבתים שהיו: דוד כנעני, הבתים שהיו: פרקים בהוויית המשפחה היהודית בדורות האחרונים בספרות העברית והיידית, תל-אביב, תשמ"ו.

כספי, חתונות מצוה: י' כספי, “ג' חתונות מצוה בשדליץ”, רשומות [סדרה חדשה], ב (תש"ו), עמ' 102–101.

כץ, ביבליאָגראַפֿיע: משה כץ, “ביבליאָגראַפֿיע”, די צוקונפֿט, יח (ספטמבר 1913), גיליון 9, עמ' 937–936.

כ"ץ, גוי של שבת: יעקב כ“ץ, גוי של שבת: הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכי להעסקת נוכרי בשבתות ובחגי ישראל, ירושלים: מרכז שזר, תשמ”ד.

כ"ץ, מסורת ומשבר: יעקב כ“ץ, מסורת ומשבר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי”ח.

כ"ץ, נישואים וחיי אישות: יעקב כ"ץ, “נישואים וחיי אישות במוצאי ימי הבינים”, ציון, י (תש"ה), עמ' 54–21.

כ"ץ, תנועת המוסר: דב כ“ץ, תנועת המוסר: תולדותיה, אישיה ושיטותיה, א-ה, ירושלים: פלדהיים, תשנ”ו.

כתבי יל"ג: כתבי יהודה ליב גורדון: שירה, תל-אביב, תש“י; פרוזה, תל-אביב: דביר, תש”ך.

לאַנדוי, צוקער-אינדוסטריע: ה' לאַנדוי, ‘דער אָנטייל פֿון אידן אין דער רוסיש-אוקראַינישער צוקער-אינדוסטריע’, שריפֿטן פֿאַר עקאָנאָמיק און סטאַטיסטיק, א (1928), עמ' 104–98.

לבנדה, עידנא דריתחא: ליב לבנדה, “פרקים מ’עידנא דריתחא'”, העבר, י [תשכ"ג], עמ' 169–157.

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות: לובלין, ירושלים, תשי"ז.

לוז, מקבילים נפגשים: אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח-אירופה בראשיתה (1904–1882), תל-אביב: עם עובד, תשמ"ה.

לויטץ, הקהילה היהודית ברוסיה, א: Isaac Levitats, The Jewish Community in Russia, 1772–1844, New York 1943

לויטץ, הקהילה היהודית ברוסיה, ב:Isaac Levitats, The Jewish Community in Russia, 1844–1917, Jerusalem: Posner, 1981

לוין, אייזל חריף: יהודה ליב לוין, הגאון רבי אייזל חריף: תולדות חייו, ירושלים, תשל"ג.

לוין, המשפחה בחברה מהפכנית: מרדכי לוין, ‘המשפחה בחברה מהפכנית יהודית: נורמות והליכות בקרב חברי ה“בונד”’, מאסף: כתבים לחקר תנועת הפועלים היהודית, יג (תשמ“ב-תשמ”ג), עמ' 126–109; יד (תשמ"ד), עמ' 171–157.

לוין, הוצאות לאור בברלין: Glenn S. Levine, ‘Yiddish Publishing in Berlin and the Crisis in Eastern European Jewish Culture, 1919–1924’, Leo Baeck Institute Year Book, 42 (1997), 85–108

לוין, מזכרונות חיי: שמריהו לוין, מזכרונות חיי, א-ב, תרגם: צבי ויסלבסקי, תל-אביב, תרצ“ה-תרצ”ז.

לוין, ערכי חברה וכלכלה: מרדכי לוין, ערכי חברה וכלכלה באידיאולוגיה של תקופת ההשכלה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

לוין, תולדות חב"ד בארצות הברית: שלום דובער לוין, תולדות חב“ד בארצות הברית בשנים תר”ס-תש“י, ברוקלין, ניו-יורק: קה”ת, תשמ"ח.

לוינסקי, חתונות מגיפה: יום-טוב לוינסקי, ‘“חתונות מגיפה” במנהגי אשכנז’, מחניים, פג (תשכ"ג), עמ' 63–60.

לוינסקי, תפילת המתים: יום-טוב לוינסקי, ‘תפילת המתים בלילות’, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ג, ירושלים תשל"ג, עמ' קמט-קנז.

לוסטרײַזע צו דער קאָלאָניע: ‘די לוסטרײַזע צו דער קאָלאָניע פֿון “מאָמענט”’, דער מאָמענט, גיליון 151, י“ח בתמוז תרע”א (14 ביולי 1911), עמ' 5–4.

ליברמן, אהל רח"ל: חיים ליברמן, אהל רח“ל, א-ג, ניו-יורק, תש”ם-תשמ"ד.

ליברמן, על חטאים וענשם: שאול ליברמן, ‘על חטאים וענשם’, ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, ניו-יורק, תש"ו [החלק העברי].

ליטווין, יודישע נשמות: א' ליטווין, יודישע נשמות, ג, ניו-יורק, 1917.

ליטווין, קאָטיק: א' ליטווין, “יחזקאל קאָטיק און זײַן קאַוויאַרניע”, יודישע נשמות, ד: פּוילען, ניו-יורק, 1917, עמ' 11–1.

ליכטנשטיין, היישוב היהודי בסלונים: קלמן ליכטנשטיין, ‘תולדות היישוב היהודי בסלונים’, פנקס סלונים, א, תל-אביב, 1962, עמ' א-רפ.

ליליינבלום, חטאות נעורים: שלמה בריימן (מהדיר), משה לייב ליליינבלום, כתבים אוטוביוגרפיים, א, ירושלים, תש"ל.

ליליינבלום, כל כתבי: כל כתבי משה ליב לילענבלום, ב, קרקוב, תרע"ב.

לימור, יהדות מתבוננת בנצרות: אורה לימור, ‘יהדות מתבוננת בנצרות: פולמוס נסתור הכומר וספר תולדות ישו’, פעמים, 75 (תשנ"ח), עמ' 128–109.

לינקולן, הרפורמות הגדולות:W. Bruce Lincoln, The Great Reforms: Autocracy, Bureaucracy, and the Politics of Change in Imperial Russia, Dekalb: Northern Illinois University Press, 1990

ליפשיץ, החדר: אליעזר מאיר ליפשיץ, ‘החדר’, בספרו: כתבים, א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ז, עמ' שה-שפ.

ליפשיץ, זכרון יעקב: יעקב הלוי ליפשיץ, זכרון יעקב, א-ג, פרנקפורט דמיין וקובנה, תרפ“ד-תר”ץ.

ליפשיץ, מדור לדור: צבי הירש הלוי ליפשיץ, מדור לדור, ורשה, תרס"א.

לנדוי, הגאון החסיד: בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוילנא, ירושלים: תורה מציון, תשל"ח.

לעווין, קאַנטאָניסטן: אברהם לעווין, קאַנטאָניסטן, ורשה, 1934.

לעקסיקאָן: לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, א-ח, ניו-יורק, 1981–1956.

לעשצינסקי, ציפֿערן: יעקב לעשצינסקי, דאָס אידישע פֿאָלק אין ציפֿערן, ברלין: כּלל-פֿאַרלאַג, 1922.

לעשצינסקי, קייב: יעקב לעשצינסקי, ‘די אידישע באַפֿעלקערונג אין קיעוו פֿון 1897 ביז 1923’, בלעטער פֿאַר אידישע דעמאָגראַפֿיע, סטאַטיסטיק און עקאָנאָמיק, 5 (1925), עמ' 67–49.

לקסיקון ביוגרפי פולני: Polski Slownik Biograficzny, 23, Kraków 1978

לקסיקון גיאוגרפי פולני: Słownik Geograficzny Królestwa Polskiego, 1–14, Warszawa, 1880–1914 (http://dir.icm.edu.pl/Slownik_geograficzny/)

מאהלר, דברי ימי ישראל: רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל: דורות אחרונים, ה, מרחביה, 1970.

מאהלר, החסידות וההשכלה: רפאל מאהלר, החסידות וההשכלה בגאליציה ובפולין הקונגרסאית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, מרחביה, 1961.

מאהלר, תולדות היהודים בפולין: רפאל מאהלר, תולדות היהודים בפולין (עד המאה ה-19): כלכלה, חברה, המצב המשפטי, מרחביה, 1946.

מאור, המהפכנים העממיים והיהודים: יצחק מאור, ‘המהפכנים העממיים (“נארודניקים”) והיהודים’, בספרו: שאלת היהודים בתנועה הליבראלית והמהפכנית ברוסיה (1914–1890), ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד, עמ' 114–105.

מאיר, יהודי קייב:Natan M. Meir, The Jews in Kiev, 1859–1914: Community and Charity in an Imperial Russian City, Ph.D. Dissertation, Columbia University, 2003

מאסליאנסקי, זכרונות: כתבי צבי הירש מאסליאנסקי, ג: ספר הזכרונות והמסעות, ניו-יורק: היברו פּבלישינג קאָמפּאַני, תרפ"ט.

מגיד, משפחת גינצבורג: דוד מגיד, ספר תולדות משפחת גינצבורג, סנט. פטרבורג, תרנ"ט.

מונדשיין, מלחמתה של וילנה בחסידים: יהושע מונדשיין, ‘הגר"א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים’, דוד אסף (עורך), צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תשס"א, עמ' 331–297.

מונס, המחלקה השלישית:Sidney Monas, The Third Section: Police and Society in Russia under Nicholas I, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1961

מוסדות תורה באירופה: שמואל קלמן מירסקי (עורך), מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק, תשט"ז.

מוסלי, שורשי האוטוביוגרפיה היהודית: Marcus Moseley, Being For Myself Alone: Origins of Jewish Autobiography, Stanford Uiversity Press, 2005

מזא"ה, זכרונות: יעקב מזא“ה, זכרונות, א-ד, תל-אביב: ילקוט, תרצ”ו.

מייזיל, געשיכטלעכער שטאָף: נחמן מייזיל, ‘געשיכטלעכער שטאָף אין דער ייִדישער ליטעראַטור (ביז דער וועלט-מלחמה)’, פֿון נאָענטן עבֿר, א (1937), עמ' 78–64.

מילון מונחים רוסיים:Sergei G. Pushkarev (compiler), Dictionary of Russian Historical Terms from the Eleventh Century to 1917, New Haven: Yale University Press, 1970

מימון, למען ציון לא אחשה: יהודה לייב הכהן מימון, למען ציון לא אחשה, א, ירושלים תשי"ד.

מינץ, חבר ויריב: מתתיהו מינץ, חבר ויריב: יצחק טבנקין במפלגת פועלי ציון, 1912–1905, תל-אביב תשמ"ו.

מינץ, עיצוב האוטוביוגרפיה המשכילית: Allan Mintz, ‘Guenzburg, Lilienblum, and the Shape of Haskalah Autobiography’, AJS Review, 4 (1979), pp. 71–110

מירון, בודדים במועדם: דן מירון, בודדים במועדם, תל-אביב: עם עובד, תשמ"ח.

מירון, דימוי העיירה:Dan Miron, The Image of the Shtetl and Other Studies of Modern Jewish Literary Imagination, New York: Syracuse University Press, 2000

מישקינסקי, איגוד הפועלים הדרום-רוסי: משה מישקינסקי, ‘“איגוד הפועלים הדרום-רוסי” והפוגרום בקייב בשנת 1881’, שבות, א (תשל"ג), עמ' 73–62.

מכלול המאמרים והפתגמים: מרדכי סבר, מכלול המאמרים והפתגמים, א, ירושלים, תשכ"א.

מכתב מיהל"ל: א' טשער. [אליהו צ’ריקובר] (מהדיר), ‘מכתב מיהל“ל ליל”ג’, העבר (פטרוגרד), א (תרע"ח), עמ' 197–193.

מכתבי מאפו: בן-ציון דינור (עורך), מכתבי אברהם מאפו, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל.

מכתבים מהורודנה: ‘מכתבים מהוראדנא’, המגיד, כ, גיליון 7 (כ“א בשבט תרל”ו), עמ' 58–57.

מלאכי, פרקים: גליה ירדני-אגמון (עורכת), פרקים בתולדות היישוב הישן: קובץ ממאמרי א“ר מלאכי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב והקיבוץ המאוחד, תשל”א.

מליצי אש: אברהם שטרן, מליצי אש, ווראנוב, תרצ“ב-תרצ”ח (דפוס צילום: ברוקלין, 1962).

מלמד, בית המדרש לרבנים בז’יטומיר:Efim Melamed, ‘The Zhitomir Rabbinical School: New Materials and Perspectives’, Polin: Studies in Polish Jewry, 14 (2001), pp.105–115

מנדלי, האישון הקטן: מנדלי מוכר ספרים, האישון הקטן – דאָס קליינע מענטשעלע, תרגם שלום לוריא, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ד.

מנדלקרן, תולדות יהושע צייטלין: שלמה מאנדעלקערן, ‘תולדות הר“ר יהושע צייטלין ז”ל’, כנסת ישראל, ג (תרמ"ח), עמ' 226–219.

מנדס-פלור, אוריינטליזם: Paul Mendes-Flohr, ‘Fin-de-Siècle Orientalism, the Ostjuden and the Aesthetics of Jewish Self-Affirmation’, Studies in Contemporary Jewry, I (1984), pp. 96–139

מסחר האתרוגים: ‘מלים אחדים א[ו]דות מסחר האתרוגים’, הלבנון, יא, גיליון 7, ערב סוכות תרל"ה, עמ' 50–49.

מסילת ישרים: משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, ירושלים, תשכ"ד.

מקלר, הויף: דוד לייב מעקלער, פֿון רבי’נס הויף (פֿון טשערנאָביל ביז טאַלנע), א-ב, ניו-יורק, 1931.

מרגליות, דובנא רבתי: חיים זאב מרגליות, דובנא רבתי, ורשה, תרע"א.

נאָמבערג, נאָטיצן: הירש דוד נאָמבערג, ‘נאָטיצן: ר’ יחזקאל קאָטיק‘, הײַנט, כ“ה בניסן תרע”ד (21 באפריל 1914), גיליון 82, עמ’ 3.

נגאל, מאגיה: גדליה נגאל, מאגיה, מיסטיקה וחסידות, תל-אביב, 1992.

נגאל, סיפורי דיבוק: גדליה נגאל, סיפורי ‘דיבוק’ בספרות ישראל, ירושלים, תשמ"ג.

נדב, פנקס פתוח: מרדכי נדב, פנקס פתוח: מחקרים בתולדות יהודי פולין וליטא, אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ג.

נדב, פינסק: מרדכי נדב, ‘תולדות קהילת פינסק-קארלין, 1880–1506’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק א), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ג.

ניגער, נאָענטע פֿאַרגאַנגענהייט: ש' ניגער, ‘די נאָענטע פֿאַרגאַנגענהייט’, ליטעראַרישע בלעטער, 101 (9 באפריל 1926), עמ' 226–224.

ניגער, שלום עליכמ’ס קאָרספּאָנדענץ: ש' ניגער, ‘פֿון שלום עליכמ’ס קאָרספּאָנדענץ’, געדאַנק און לעבן, ד, 4 (ינואר 1947).

ניגר, הביקורת ובעיותיה: ש' ניגר, הביקורת ובעיותיה, ירושלים, תשי"ח.

ניגר, שלום עליכם: ש' ניגר, שלום עליכם: עיונים ביצירותיו, תל-אביב, 1975.

ניסנבוים, לובלין: שלמה ברוך ניסנבוים, לקורות היהודים בלובלין, לובלין, תר"ס.

ניסנבוים, עלי חלדי: יצחק ניסנבוים, עלי חלדי, ירושלים, תשכ"ט.

נרדי, תמורות בתנועת ההשכלה: צביה נרדי, ‘תמורות בתנועת ההשכלה ברוסיה בשנות השישים והשבעים של המאה הי"ט’, עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים: תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ג, עמ' 327–300.

נתנס, מחוץ לתחום:Benjamin Nathans, Beyond the Pale: The Jewish Encounter with Late Imperial Russia, Berkeley: University of California Press, 2002

סדן, אנשי מרמה: דב סדן, ‘אנשי מרמה’, אורלוגין, 8 (1953), עמ' 226–222.

סדן, אַן אַלט חדר-רעטעניש: דב סדן, ‘אַן אַלט חדר-רעטעניש’, חסד לאברהם: ספר היובל לאברהם גולומב, מכסיקו, תש"ל, עמ' 693–685.

סדן, יריד השעשועים: דב סדן, יריד השעשועים, תל-אביב, תשכ"ד.

סדן, עיר ואם: דב סדן, עיר ואם בעיני בניה, תל-אביב: עם עובד, תשמ"א.

סדן, קערת אגוזים: דב סדן, קערת אגוזים, תל-אביב, תשי"ג.

סדן, שלומיאל: דב סדן, ‘לסוגיה: שלומיאל’, אורלוגין, 1 (1950), עמ' 203–198.

סורסקי, יסוד המעלה: אהרן סורסקי, יסוד המעלה: דברי הימים ליישוב החסידים בא“י, א-ב, בני-ברק: זיותנים, תשנ”א.

סטבסקי, מזכרונות הילדות: משה סטבסקי, מזכרונות הילדות, ורשה, תר"ע.

סטוטשקאָוו, דער אוצר: נחום סטוטשקאָוו, דער אוצר פון דער ייִדישער שפּראַך, ניו-יורק, 1950.

סטון-ווטסון, האימפריה הרוסית:Hugh Seton-Watson, The Russian Empire, 1801–1917, New York: Oxford University Press, 1988

סטוצ’בסקי, הכליזמרים: יהויכין סטוצ’בסקי, הכליזמרים: תולדותיהם, אורח-חייהם ויצירותיהם, ירושלים תשי"ט.

סטניסלבסקי, ניקולאי הראשון: Michael Stanislawski, Tsar Nicholas I and the Jews: The Transformation of Jewish Society in Russia 1825–1855, Philadelphia, 1983

סידור בית יעקב: יעקב עמדן, סידור בית יעקב, למברג תרס"ד.

סלוצקי, בית המדרש לרבנים: יהודה סלוצקי, ‘בית המדרש לרבנים בוילנה’, העבר, ז (תש"ך), עמ' 48–29.

סלוצקי, הגאוגרפיה: יהודה סלוצקי, ‘הגאוגרפיה של פרעות תרמ"א’, העבר, ט (תשכ"ב), עמ' 25–16.

סלוצקי, העיתונות: יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א.

סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה העשרים: יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה העשרים, תל-אביב, תשל"ח.

סלוצקי, הפרעות: יהודה סלוצקי, ‘הפרעות בשנות תרמ“ב-תרמ”ד’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 149–144.

סלוצקי, מאנדלשטאם: יהודה סלוצקי, ‘ד"ר מאכס מאנדלשטאם’, העבר, ד (תשט"ז), עמ' 76–56; ‘ד"ר מאכס מאנדלשטאם בתקופת הציונות המדינית’, שם, ה (תשי"ז), עמ' 68–44.

סלוצקי, תקנון חובת הצבא: יהודה סלוצקי, ‘תקנון חובת הצבא הכללית 1874 והיהודים’, העבר, כא (תשל"ה), עמ' 19–3.

סמולנסקין, התועה בדרכי החיים: פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, ג, ורשה, 1910.

סמיונובה, חיי כפר: Olga Semyonova Tian-Shanskaia, Village Life in Late Tsarist Russia, edited and translated by D.L. Ransel, Bloomington and Indianapolis, 1993

סנדלר, הבאור: פרץ סנדלר, הבאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו, ירושלים תש"א.

ספר האגדה: חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (עורכים), ספר האגדה, תל-אביב, תשט"ו.

ספר הגבורה: ישראל היילפרין (עורך), ספר הגבורה: אנתולוגיה היסטורית-ספרותית, א-ב, תל-אביב: עם עובד, תשל"ז.

ספר המועדים: יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים, תשעה באב, תל-אביב, תשי"ז.

ספר זכרון לסופרי ישראל: נחום סוקולוב (עורך), ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, ורשה תרמ"ט.

ספר חסידים: ספר חסידים, מהדורת יהודה ויסטינצקי, פרנקפורט ע“נ מיין, תרפ”ד.

ספר יזכור לקהילות קמניץ: ש' אייזנשטט ומ' גלברט (עורכים), ספר יזכור לקהילות קמניץ דליטא, זסטביה והקולוניות, תל-אביב, תש"ל.

ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ, ספר מטעמים, מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים, ורשה תר"ן.

ספר מטעמים החדש: יצחק ליפיעץ, ספר מטעמים החדש, ורשה תרס"ד.

ספר קראקא: ספר קראקא, ירושלים, תשי"ט.

סקוויר, המחלקה השלישית: Peter S. Squire, The Third Department: The Establishment and Practices of the Political Police in Russia of Nicholas I, London: Cambridge University Press, 1968

עגנון, אורח נטה ללון: שמואל יוסף עגנון, אורח נטה ללון, ירושלים ותל-אביב תשכ"ט.

עגנון, אלו ואלו: שמואל יוסף עגנון, אלו ואלו, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ט.

עגנון, הכנסת כלה: שמואל יוסף עגנון, הכנסת כלה, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשל"ב.

עגנון, ימים נוראים: שמואל יוסף עגנון, ימים נוראים, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ח.

עגנון, עיר ומלואה: שמואל יוסף עגנון, עיר ומלואה, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשל"ג.

עליות אליהו: יהושע העשיל לוין, ספר עליות אליהו, ירושלים, תשמ"ט.

ענפי אליהו:Chaim Freedman, Eliyahu’s Branches: The Descendants of the Vilna Gaon, Teaneck: Avotaynu, 1997

עפשטיין, מנחת יהודה: יהודה יודיל הלוי עפשטיין, מנחת יהודה, ורשה, תרל"ז.

עפשטיין, מקור ברוך: ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, א-ד, וילנה, תרפ"ח.

פאת השלחן: ישראל משקלוב, פאת השלחן, ירושלים, תשי"ט.

פאפירנא, זכרונות: אברהם יעקב פאפירנא, ‘זכרונות’, ספר השנה [בעריכת נחום סוקולוב], ורשה, תר"ס.

פאפירנא, כאפיקים בנגב: אברהם יעקב פאפירנא, ‘כאפיקים בנגב’, ספר היובל לכבוד נחום סוקולוב, ורשה, תרס"ד, עמ' 450–440.

פוקס, הדפסות בווימאר: Leo and Renate Fuks, ‘Yiddish Publishing Activities in the Weimar Republic, 1920–1933’, Leo Baeck Institute Year Book, 33 (1988)

פיינגולד, האוטוביוגרפיה כספרות: בן-עמי פיינגולד, ‘האוטוביוגרפיה כספרות: עיון ב“חטאות נעורים” למ"ל ליליינבלום’, מחקרי ירושלים בספרות עברית, ד (תשמ"ד), עמ' 111–86.

פיינהאוז, יהודים ומרד ינואר: Dawid Fajnhauz, ‘Ludnosc zydowska na Litwie i Bialorusi a powstanie styczniowe’, Biuletyn Zydowskiego Instytutu Historycznego, 37 (1961), pp. 3–34, 108; 38 (1961), pp. 39–68, 150

פיינשטיין, עיר תהלה: אריה לייב פיינשטיין, עיר תהלה… כל הקורות לעדת ישראל שבעיר בריסק, ורשה, תרמ"ה.

פייקאז', בימי צמיחת החסידות: מנדל פייקאז', בימי צמיחת החסידות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח.

פייקאז', הרעיון המשיחי: מנדל פייקאז‘, “הרעיון המשיחי בימי צמיחת החסידות באספקלריית ספרי דרוש ומוסר”, הרעיון המשיחי בישראל: יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום, ירושלים תשמ"ב, עמ’ 253–237.

פייקאז', ספרות העדוּת: מנדל פייקאז', ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי ושלוש תגובות חסידיות בארצות השואה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ג.

פיירשטיין, איזביצה: Morris M. Faierstein, All is in the Hands of Heaven - The Teachings of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbica, New Jersey, 1990

פיכמן, רוחות מנגנות: יעקב פיכמן, רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים, תשי"ג.

פין, קריה נאמנה: שמואל יוסף פין, קריה נאמנה, וילנה, תרע"ה.

פינצ’וק, שטטל ושטטללנד: בן-ציון פינצ’וק, ‘שטטל ושטטללנד’, זמנים, 77 (2002–2001), עמ' 92–82.

פינקוס, יהודי רוסיה: בנימין פינקוס, יהודי רוסיה וברית המועצות: תולדות מיעוט לאומי, ירושלים: מרכז מורשת בן-גוריון, תשמ"ו.

פינקלשטיין, הײַנט: חיים פֿינקעלשטיין, הײַנט: אַ צײַטונג בײַ ייִדן, תל-אביב, תשל"ח.

פנקס הקהילות, וארשה: אברהם ויין (עורך), פנקס הקהילות: פולין, ד, וארשה והגליל, ירושלים: יד ושם, תשמ"ט.

פנקס הקהילות, ווהלין ופולסיה: שמואל ספקטור (עורך), פנקס הקהילות: פולין, ה, ווהלין ופולסיה, ירושלים: יד ושם, תש"ן.

פנקס הקהילות, ליטא: דב לוין (עורך), פנקס הקהילות: ליטא, ירושלים: יד ושם, תשנ"ו.

פנקס ועד ארבע ארצות: ישראל היילפרין (מהדיר), פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ה.

פנקס טיקטין: מרדכי נדב (מהדיר), פנקס קהל טיקטין, שפ“א-תקס”ו, א-ב, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ“ז-תש”ס.

פנקס מדינת ליטא: שמעון דובנוב (עורך), פנקס מדינת ליטא, ברלין, תרפ"ה.

פנקס סלונים: פנקס סלונים, א, תל-אביב, 1962; ג, תל-אביב, תשל"ב, ד, תל-אביב, 1979.

פנקס פרוז’אני: יוסף פרידלנדר (עורך), פנקס פרוז’אני והסביבה, תל-אביב: ארגון יוצאי פרוז’אני, תשמ"ד.

פנקס קרינקי: דב רבין (עורך), פנקס קרינקי, תל-אביב, תש"ל.

פעסיס, עיר דובנא: פינחס פעסיס, עיר דובנא ורבניה, קרקוב, תרס"ב.

פרוש, חיי העברית המתה: איריס פרוש, ‘מבט אחר על “חיי העברית המתה”: הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה’, אלפיים, 13 (1996), עמ' 106–65.

פרידברג, הדפוס העברי בפולניה: חיים דוב פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, תל-אביב, תש"י.

פרידברג, החטופים: אברהם שלום פרידברג, ‘זכרונות מימי נעורי: החטופים“, נחום סוקולוב (עורך), ספר השנה, ג, ורשה, תרס”ב, עמ’ 101–82.

פרידברג, ספר הזכרונות: אברהם שלום פרידברג, ספר הזכרונות, א-ב, ורשה, תרנ"ט.

פרידהבר, חתונות מגפה: צבי פרידהבר, ‘“חתונות מגפה” בראי הספרות והעיתונות העברית’, דפים למחקר בספרות, 7 (תשנ"א), עמ' 316–305.

פרידמאן, החוקים והמשפטים: דוד פרידמאן, החוקים והמשפטים […] השוררים בכל ארץ רוסלאנד על פי בתי משפט השלום […], ורשה, תרל"ז.

פרידמאן, משא פילדלפיה: דוב אריה פרידמאן, ‘משא פילדלפיה’, התחיה (שיקגו), א, גיליון 11 (כ“ז בטבת תר”ס), עמ' 5–4.

פרידמן, חברה במשבר: מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1917–1900, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א.

פרידמן, ספר הזכרונות: אליעזר אליהו פרידמן, ספר הזכרונות (תרי“ח-תרפ”ו), תל-אביב, תרפ"ו.

פרידנשטיין, עיר גבורים: שמעון אליעזר פרידנשטיין, ספר עיר גבורים, יכלכל קורות עיר הוראדנא מראשית ימי הוסדה, וילנה, תר"ם.

פרייד, ימים ושנים: מאיר יעקב פרייד, ימים ושנים: זכרונות וציורים מתקופה של חמשים שנה, א-ב, תל-אביב, תרצ"ט.

פּרילוצקי, דאָס געוועט: נח פּרילוצקי, דאָס געוועט: דיאַלאָגן וועגן שפּראַך און קולטור, ורשה 1923.

פּרילוצקי’ס זאַמעלביכער: נח פּרילוצקי’ס זאַמעלביכער פֿאַר ייִדישען פֿאָלקלאָר, פֿילאָלאָגיע און קולטורגעשיכטע, א, ורשה 1912.

פּרילוצקי, מײַנע זכרונות: צבי פּרילוצקי, ‘מײַנע זכרונות’, 6, פֿאָלקס-שטימע, גיליון 11, 19 במרס 1983.

פּרילוצקי, קאָטיקס זכרונות: נח פּרילוצקי, ‘יחזקאל קאָטיקס “זכרונות” (נאָטיצן)’, דער מאָמענט, י“ד באדר א תרע”ג (21 בפברואר 1913), גיליון 34, עמ' 5; י“ח באדר א תרע”ג (25 בפברואר 1913), גיליון 37, עמ' 3; כ“ה באדר א תרע”ג (4 במרס 1913), גיליון 43, עמ' 3; כ“ח באדר א תרע”ג (7 במרס 1913), גיליון 46, עמ' 5–4; ב' באדר ב תרע“ג (11 במרס 1913), גיליון 49, עמ' 3; ט' באדר ב תרע”ג (18 במרס 1913), גיליון 55, עמ' 3.

פריצק, הפוגרומים: Omeljan Pritsak, ‘The Pogroms of 1881’, Harvard Ukrainian Studies, 11 (1987), pp. 8–43

פרל, בוחן צדיק: יוסף פרל, בוחן צדיק, פראג, 1838.

פרנקל, משבר 1882–1881: יונתן פרנקל, ‘משבר 1882–1881 כנקודת תפנית בתולדות היהודים בעת החדשה’, זמנים, 12 (1983), עמ' 81–74

פרנקל, נבואה ופוליטיקה: יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה: סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917–1862, תל-אביב: עם עובד, תשמ"ט.

פרנקל, תלבושות נשים יהודיות: Giza Frankel, ‘Notes on the Costume of the Jewish Woman in Eastern Europe’, Journal.of Jewish Art, 7 (1980), pp. 50–57

פּרץ, אין מײַן ווינקעלע: י“ל פּרץ, ‘אין מײַן ווינקעלע’, הײַנט (ורשה), ב' בשבט תרע”ג (10 בינואר 1913), גיליון 300, עמ' 3.

פרץ, זכרונותי: כל כתבי י“ל פרץ, ט: זכרונותי, תרגם שמשון מלצר, תל-אביב: דביר, תשי”ז.

צדרבוים, בערדיטשוב: אלכסנדר צעדערבוים, דיא גיהיימניסע פֿון בערדיטשוב, ורשה, תר"ל.

צדרבוים, כתר כהונה: אלכסנדר צדרבוים, כתר כהונה או דברי הימים לכהני האמונה הישראלית ובנותיה, אודסה, תרכ"ז.

צונזערס ווערק: אליקום צונזערס ווערק, א-ב, ניו-יורק, 1964.

צוקרוביץ', כלת העיר: מ' צוקרוביץ‘, ‘כלת העיר בזאמברוב (מדרכי המלחמה בחולירע בפולין בשנת תרנ"ג)’, ידע עם, א (תש"ח), עמ’ 14–13.

צייטלין, ציוּן לעיירה: הלל צייטלין, ‘ציוּן לַעֲיָרָה’, ערכים: קבצים לשאלות החיים ולספרות (ורשה), א, (תרע"ט), עמ' 39–28 (נדפס שוב, בנוסח משוכתב, בספרו: על גבול שני עולמות, תל-אביב: יבנה, תשכ"ה, עמ' 253–241).

צינוביץ, עץ חיים: משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז’ין, תל-אביב, תשל"ב.

צ’מרינסקי, עיירתי מוטלה: דוד אסף (מהדיר), חיים צ’מרינסקי, עיירתי מוטלה, ירושלים: מאגנס, תשס"ב.

צ’ריקובר, בעתות מהפכה: אליהו צ’ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, תרגם חנוך קלעי, תל-אביב: עם עובד, תשי"ח.

קאַגאַנאָווסקי, ייִדישע שרײַבער: אפרים קאַגאַנאָווסקי, ייִדישע שרײַבער אין דער היים, פריס: אויפֿסניי (יוביליי-אויסגאַבע), 1956.

קאליש, אתמולי: איטה קאליש, אתמולי, תל-אביב, תש"ל.

קאמיאנסקייע, תוחלת: מ' קאמיאנסקייע, ‘תוחלת מְמֻשכה’, השחר, ה (תרל"ד), עמ' 394–393.

קאָסאָווער, מאכלים: מרדכי קאָסאָווער, ייִדישע מאכלים: אַ שטודיע אין קולטור-געשיכטע און שפּראַכפֿאָרשונג, ניו-יורק: ייִוואָ, תשי"ח.

קובנר, השקפה קטנה: אברהם אורי קובנר, ‘השקפה קטנה על מצב העברים בליטא ופולין’, המליץ, ו, גיליון 8 (כ“א באדר תרכ”ו), עמ' 123–121.

קוברין: בצלאל שווארץ וישראל חיים בילצקי (עורכים), ספר קוברין: מגילת חיים וחורבן, תל-אביב, תשי"א.

קוגלמס, מיעוט מתווך: Jack Kugelmass, Native Aliens: The Jews of Poland as a Middleman Minority, Ph.D., New School of Social Research, New York, 1980

קאָטיק, דאָס לעבן: אברהם קאָטיק, דאָס לעבּן פֿון אַ אידישן אינטעליגענט, ניו-יורק: טויבענשלאַג, 1925.

קוגלמס ובויארין, גן חרב: Jack Kugelmas and Jonathan Boyarin (eds.), From a Ruined Garden: The Memorial Books of Polish Jewry, New York, 1983

קוטיק, הצעת חוקי אגודת עזרת חולים: יחזקאל קאטיק, הצעת חוקי אגודת עזרת חולים, ורשה, תרס"ג.

קוטיק, מה שראיתי: מה שראיתי: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, א, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב: המכון לחקר התפוצות, תשנ"ט.

קוטיק, נע ונד: נע נד: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, ב, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב: המרכז לחקר התפוצות ובית שלום עליכם, תשס"ה.

קוטיק, עשרת הדברות לבני ציון: עשרת הדברות לבני ציון, ורשה, תרנ"ט.

קויפמן, בכל דרכיך דעהו: ציפי קויפמן, בכל דרכיך דעהו: תפיסת האלוהות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט.

קול מבאלטה: ‘“קול מבאלטע” (מספרות הפרעות)’, העבר, י (תשכ"ג), עמ' 105–83.

קופמן, זכרונות: שמואל קופמן, זכרונות (תולדות ימי חיי), תל-אביב, תשט"ו.

קופרמן, חיים בלתי פתורים:Bernard D. Cooperman, ‘A Life Unresolved’, Afterword to Pauline Wengeroff, Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, Bethesda: University Press of Maryland, 2000

קופרניק, קיוב: אברהם קופערניק, לקורות בני ישראל בקיוב, ברדיצ’ב, תרנ"א.

קירשנבלט-גימבלט, מבוא:Barbara Kirshenblatt-Gimblett, ‘Introduction’, Mark Zborowski and Elizabeth Herzog, Life Is With People: The Culture of the Shtetl, New York: Schocken, 1995, pp. ix-xlviii

קלוזנר, החסיד בין המתנגדים: יוסף קלוזנר, ‘ר’ אלכסנדר זיסקינד מהורודנא: החסיד בין המתנגדים‘, ספר אסף, ירושלים תשי"ג, עמ’ 432–427.

קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ג, ירושלים, תרצ"ט.

קליוצ’בסקי, דברי ימי רוסיה: ו“א קליוצ’בסקי, דברי ימי רוסיה, א-ב, תרגם צבי ארד, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ”ט.

קליינמן, אור ישרים: משה חיים קליינמאן, אור ישרים, פיוטרקוב, תרפ"ד.

קליר, הבעיה היהודית:John D. Klier, Imperial Russia’s Jewish Question, 1855–1881, Cambridge University Press, 1995

קליר, מהו שטעטל: John D. Klier, ‘What Exactly was a Shtetl?’, in: Gennady Estraikh and Mikhail Krutikov (eds.), The Shtetl: Image and Reality, Oxford: Legenda, 2000, pp. 23–35

קליר, קייבליאנין: John D. Klier, ‘Kievlianin and the Jews: A Decade of Disillusionment, 1864–1873’, Harvard Ukrainian Studies, 5 (1981), pp. 83–101

קליר ולמברוזה, פוגרומים: John D. Klier and Shlomo Lambroza (eds.), Pogroms: Anti-Jewish Violence in Modern Russian History, Cambridge University Press, 1992

קמינר, סדר כַּפָּרות: יצחק קאמינער, סדר כַּפָּרות לבעל טַקסי או שבע תועבות בלבו, ורשה, תרל"ח.

קעסטין, אחיעזר: ליפּא קעסטין, ‘אַ וויכטיקער ייִדישער יובילעום (25 יאָר עקזיסטענץ פֿון “אחיעזר”)’, הײַנט, י“ז בתמוז תרע”ג ( 22 ביולי 1913), גיליון 157, עמ' 5.

קצוביץ, ששים שנות חיים: ישראל איסר קצוביץ, ששים שנות חיים: זכרונות חיי וחיי דורי בישראל (1919–1859), ברלין, תרפ"ג.

קצנלסון, המלחמה הספרותית: גדעון קצנלסון, המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים, תל-אביב, 1954.

קרוגר, כּלל-פֿאַרלאַג: Maren Kröger, ‘Buchproduktion im Exil: Der Klal-Verlag’, Juden in Kreuzberg, Berlin 1991, pp. 421–426

קרויס, בתי התפילה בישראל: שמואל קרויס, קורות בתי התפילה בישראל, ניו-יורק תשט"ו.

קרויס, קובץ מכתבים: חיים קרויס, תוספת חיים בדרך האבות, והוא קובץ מכתבים ומאמרי הלכה ע“ד התקנה והמנהג הקדוש של תגלחת שער הנשים הנשואות, בני-ברק, תשס”ב.

קרייז, בתי ספר: שמעון (סמיון) קרייז, ‘בתי ספר יהודיים פרטיים: גורם רוסיפיקטורי או גורם יהודי משמר?’, עמנואל אטקס ורבקה פלדחי (עורכים), חינוך והיסטוריה: הקשרים תרבותיים ופוליטיים, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ט, עמ' 296–285.

קרמן, מײַנע זכרונות: מרדכי קרמן, מײַנע זכרונות (הונדערט יאָר פּינסק), ת“ר-ת”ש, חיפה: הוצאת המחבר, תש"י.

קרני אור: אלכסנדר זיסקינד מגרודנה, קרני אור, וילנה, תרמ"ג.

קרסל, החברה הראשונה: ג' קרסל, ‘החברה הראשונה לישוב ארץ ישראל’, ציון, ז (תש"ב), עמ' 205–197.

קרסל, לכסיקון: ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א-ב, מרחביה, תשכ“ה-תשכ”ז.

ראַבינאָוויטש, פֿראַגמענטן: שמואל ראַבינאָוויטש, ‘מיט 50 יאָר צוריק: פֿראַגמענטן פֿון זכרונות’, היסטאָרישע שריפֿטן, ג, וילנה-פריז, 1939, עמ' 325–320.

ראדזיווילוב: ראדזיווילוב: ספר זכרון, תל-אביב, תשכ"ז.

ראָסקעס, פּרצעס זכרונות: דוד הירש ראָסקעס, ‘אַ שליסל צו פּרצעס זכרונות’, די גאָלדענע קייט, 99 (1979), עמ' 159–132.

ראשית חכמה השלם: אליהו די וידאש, ראשית חכמה השלם, ירושלים, תשמ"ד.

רבא, בין זיכרון להכחשה: יואל רבא, בין זיכרון להכחשה: גזירות ת“ח ות”ט ברשימות בני הזמן ובראי הכתיבה ההיסטורית, תל-אביב, תשנ"ד.

רבינוביץ, גבירי פינסק: זאב רבינוביץ, ‘שישה דורות של גבירי פינסק וקארלין’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ח, עמ' 466–409.

רבינוביץ, החסידות הליטאית: זאב רבינוביץ, החסידות הליטאית, ירושלים, תשכ"א.

רבינוביץ, חסידות בפינסק וקארלין: זאב רבינוביץ, ‘חסידות בפינסק וקארלין’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין, תשל"ח, עמ' 366–299.

רבינוביץ, מכתבי בקשה: זאב רבינוביץ, ‘מכתבי בקשה מאת גאוני ליטא אל אדמו"ר חסידי ליטא באמצע המאה התשע-עשרה’, ציון, לג (תשכ"ח), עמ' 189–180.

רבינוביץ, ר' גד-אשר: זאב רבינוביץ, ‘ר’ גד-אשר לוין מפינסק‘, העבר, יד (תשכ"ז), עמ’ 190–185.

רבינוביץ, רוטשילדים: זאב רבינוביץ, ‘ה“רוטשילדים” של פינסק וקארלין’, העבר, יז (תש"ל), עמ' 280–252.

רבינוביץ, תולדות הדפסת התלמוד: רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד: תולדות הדפסת התלמוד, ירושלים, תשי"ב.

רדנסקי, ביוגרפיה:Paul I. Radensky, Hasidism in the Age of Reform: A Biography of David ben Mordkhe Twersky of Tal’noye, Ph.D. Dissertation, The Jewish Theological Seminary of America, 2001

רובינשטין, כתית למאור: אברהם רובינשטין, ‘קונטרס “כתית למאור” של יוסף פערל’, עלי ספר, ג (תשל"ז), עמ' 157–140.

רוברטסון, מגטו לתרבות מודרנית: Ritchie Robertson, ‘From the Ghetto to Modern Culture: The Autobiographies of Salomon Maimon and Jacob Fromer’, Polin, 7 (1992), pp. 12–30

רוהאטין והסביבה: קהילת רוהאטין והסביבה, תל-אביב: ארגון יוצאי רוהאטין בישראל, 1962.

רוטשילד, החלוקה: מאיר מ' רוטשילד, ‘החלוקה’ כביטוי ליחסה של יהדות הגולה ליישוב היהודי בארץ ישראל בשנים 1860–1810, ירושלים, תשמ"ו.

רוסמן, הבעש"ט: משה רוסמן, הבעש“ט: מחדש החסידות, ירושלים: מרכז שזר, תש”ס.

רוסמן, יהודי האדון: M.J. Rosman, The Lords' Jews: Magnate-Jewish Relations in the Polish-Lithuanian Commonwealth during the 18th Century, Cambridge Mass. 1990

רוסמן, סחר הנהרות: משה רוסמן, ‘היהודים בסחר הנהרות מדרום-מזרח פולין לגדאנסק (1726–1695) של משפחת מאגנאטים אחת’, גלעד, ז-ח (תשמ"ה), עמ' 83–70.

רוסקיס, אל מול פני הרעה: דוד רוסקיס, אל מול פני הרעה: תגובות לפורענות בתרבות היהודית החדשה, תל-אביב, תשנ"ג.

רוסקיס, העיירה: דוד הירש רוסקיס, ‘העיירה לאור הזכרון היהודי הקולקטיבי’, חוליות, 5 (1999), עמ' 189–161.

רוסקיס, השטעטל: Diane and David Roskies (eds.), The Shtetl Book, New York, 19792

רוסקיס, עסק לא גמור: David G. Roskies, ‘Unfinished Business: Sholem Aleichem’s From the Fair’, Prooftexts, 6 (1988), pp. 65–78

ריבקינד, אַזאַרטשפּילן: יצחק ריבקינד, דער קאַמף קעגן אַזאַרטשפּילן בײַ ייִדן, ניו-יורק, תש"ו.

ריבקינד, ייִדישע געלט: יצחק ריבקינד, ייִדישע געלט: אין לעבנסשטייגער קולטור-געשיכטע און פֿאָלקלאָר, ניו-יורק: האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תש"ך.

ריבקינד, מפנקסו של חזן ובדחן: יצחק ריבקינד, ‘מפנקסו של חזן ובדחן’, מנחה ליהודה: מוגש להרב י“ל זלוטניק ליובלו הששים, ירושלים תש”י, עמ' 257–235.

רייזען, עפּיזאָדן: אברהם רייזען, עפּיזאָדן פֿון מײַן לעבן, א, וילנה 1929.

רייזען, לעקסיקאן (תרפ"ט): זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פֿילאָלאָגיע, א-ג, וילנה, תרפ"ט.

ריינר, הקלויז: אלחנן ריינר, ‘הון, מעמד חברתי ותלמוד תורה: הקלויז בחברה היהודית במזרח אירופה במאות הי“ז-הי”ח’, ציון, נח (תשנ"ג), עמ' 328–287.

רמתים צופים: תנא דבי אליהו עם הפירוש […] רמתים צופים אשר חיבר הרב […] שמואל זלה“ה משינאוי, ירושלים: לוין-אפשטין, תשכ”ג.

רקובסקי, לא נכנעתי: פועה רקובסקי, לא נכנעתי, תל-אביב, תשי"ב.

שאַליט, לוחות:משה שאַליט, לוחות אין אונזער ליטעראַטור, וילנה, 1929.

שאמה, נוף וזיכרון: Simon Schama, Landscape and Memory, New York, 1995

שאַצקי, אידישע מעמואַרען ליטעראַטור: יעקב שאַצקי, ‘אידישע מעמואַרען ליטעראַטור’, צוקונפֿט, 30, 8 (אוגוסט 1925), עמ' 488–483.

שאַצקי, וואַרשע: יעקב שאַצקי, געשיכטע פֿון ייִדן אין וואַרשע, א-ג, ניו-יורק: ייִוואָ, 1953–1947.

שאַצקי, זאַמאָשטשינס בריוו: יעקב שאַצקי, ‘פּלטיאל זאַמאָשטשינס בריוו צו שלום עליכמען’, ייִוואָ-בלעטער, 11 (1937), עמ' 52–20, 231–199.

שאַצקי, ייִדן אין דעם פּוילישן אויפֿשטאַנד: יעקב שאַצקי, ‘ייִדן אין דעם פּוילישן אויפשטאַנד פון 1863’, היסטאָרישע שריפֿטן, א (1929), עמ' 468–423.

שבחי הבעש"ט: אברהם רובינשטין (מהדיר), שבחי הבעש“ט, מהדורה מוערת ומבוארת, ירושלים: ראובן מס, תשנ”ב.

שוורץ, זיכרונות בני עמי: Leo W. Schwartz, Memoirs of My People, New York, 1945

שוחט, ביטול הקהל: עזריאל שוחט, ‘ההנהגה בקהילות רוסיה עם ביטול “הקהל”’, ציון, מב (תשל"ז), עמ' 233–143.

שוחט, גזרות הגיוסים: עזריאל שוחט, ‘לגזרות הגיוסים של ניקולאי הראשון (ראשית שתדלנותו של הבארון גינצבורג)’, ספר שלום סיון, ירושלים, תש"ם, עמ' 318–307.

שוחט, הרבנות מטעם: עזריאל שוחט, מוסד ‘הרבנות מטעם’ ברוסיה: פרשה במאבק התרבות בין חרדים לבין משכילים, אוניברסיטת חיפה, תשל"ו.

שוחט, השמחה בחסידות: עזריאל שוחט, ‘על השמחה בחסידות’, ציון, טז (תשי"א), עמ' 43–30.

שוחט, יחס הרוסים אל היהודים: עזריאל שוחט, ‘יחס הרוסים אל היהודים בימי אלכסנדר השני’, ספר פנינה סיון, ירושלים, 1989, עמ' 188–179.

שוחט, הלשון העברית: עזריאל שוחט, ‘יחסם של משכילים ברוסיה אל הלשון העברית’, בן-ציון לוריא (עורך), ספר אברהם אבן-שושן, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 361–353.

שוחט, פינסק: עזריאל שוחט, ‘תולדות קהילת פינסק, תרמ“א/1881 – תש”א/1941’, פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, א (חלק ב), תל-אביב וחיפה: ארגון יוצאי פינסק קארלין במדינת ישראל, תשל"ח, עמ' 297–5.

שוחט, ריבוי הישיבות: עזריאל שוחט, ‘“ה’רקרוצ’ינה” בימי הצאר ניקולאי הראשון וריבוי ה“ישיבות” ביהדות רוסיה’, היסטוריה יהודית, 1/1 (תשמ"ו), עמ' לג-לח.

שו"ת חוט המשולש: חיים מוולוז’ין, שו“ת חוט המשולש, וילנה, תרמ”ב.

שו"ת חסד לאברהם: אברהם תאומים, שו“ת חסד לאברהם, למברג, תרנ”ח.

שו"ת נודע ביהודה: יחזקאל לנדא, שו“ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, ירושלים תשכ”א.

שו"ת צמח צדק: מנחם מנדל קרוכמל מניקלשבורג, שו“ת צמח צדק, ירושלים, תשמ”ב.

שטמפפר, הישיבה הליטאית: שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה.

שטמפפר, ה’פּושקע' וגלגוליה: שאול שטמפפר, ‘ה“פּושקע” וגלגוליה: קופות ארץ-ישראל כתופעה חברתית’, קתדרה, 21 (תשמ"ב), עמ' 102–89.

שטמפפר, ירושת רבנות:Shaul Stampfer, ‘Inheritance of the Rabbinate in Eastern Europe in the Modern Period: Causes, Factors and Development over Time’, Jewish History, 13 (1999), pp. 35–57

שטמפפר, נישואי בוסר: שאול שטמפפר, ‘המשמעות החברתית של נישואי-בוסר במזרח אירופה במאה הי"ט’, קובץ מחקרים על יהודי פולין: ספר לזכרו של פאול גליקסון, ירושלים תשמ"ז, עמ' 77–65.

שטמפפר, נישואים שניים: Shaul Stampfer, ‘Remarriage among Jews and Christians in Nineteenth-Century Eastern Europe’, Jewish History, 3, 2 (1988), pp. 85–114

שלו, בעיקר על אהבה: מאיר שלו, בעיקר על אהבה, תל-אביב, תשנ"ה.

שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה: גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

שלום עליכם, חיי אדם: שלום עליכם, חיי אדם (כתבי שלום עליכם, א), תרגם: יצחק דב ברקוביץ, תל-אביב, תשט"ז.

שלום עליכם, יום-טוב שהופרה שמחתו: שלום עליכם, יום-טוב שהופרה שמחתו, תרגם אריה אהרוני, ספרית פועלים: תל-אביב, תשמ"ח.

שלום עליכם, כתבים עבריים: חנא שמרוק (מהדיר), שלום עליכם: כתבים עבריים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו.

שלום עליכם, מאָטל: חנא שמרוק (מהדיר), שלום-עליכם, מאָטל פּייסע דעם חזנס, ירושלים: מאגנס, תשנ"ז.

שלום עליכם, מהתלת הדם: שלום עליכם, מהתלת הדם, א-ב, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל“ף וספרית פועלים, תשמ”ה.

שלום עליכם, מוטל: שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן, תרגם אברהם יבין, תל-אביב: עם עובד, תש"ס.

שלום עליכם, מלה כנגד מלה: שלום עליכם, מלה כנגד מלה, תרגם אריה אהרוני, [תל-אביב]: ספרית פועלים, 1995.

שלום עליכם, מן היריד: שלום עליכם, מן היריד, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: ספרית פועלים, 1992.

שלום עליכם, מנחם-מנדל: שלום עליכם, מנחם-מנדל, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל"ף, 1980.

שלום עליכם, מנחם מנדל בוורשה: שלום עליכם, מנחם-מנדל בווארשה, תרגם אריה אהרוני, תל-אביב: אל"ף, 1977.

שלום עליכם, מנחם-מענדל: שלום עליכם, מנחם-מענדל (ניו-יאָרק – וואַרשע – ווין – יעהופּעץ), תל-אביב תשל"ז.

שלום עליכם, פֿאַרגעסענע בלעטלאַך: שלום עליכם, פֿאַרגעסענע בלעטלאַך, קייב 1939.

שלום עליכם, פֿעליעטאָנען: שלום עליכם, פֿעליעטאָנען, תל-אביב תשל"ז.

שלום עליכם בוך: יצחק דב בערקאָוויטש (רעד'), דאָס שלום-עליכם-בוך, ניו-יורק, 1958.

שלמון, דת וציונות: יוסף שלמון, דת וציונות: עימותים ראשונים, ירושלים, תש"ן.

שמחת ישראל: ישראל ברגר, שמחת ישראל, פיוטרקוב, תרס"ב.

שמ"ר, זעקה מפינסק: נחום מאיר שייקעוויטש, ‘זעקה מפינסק ושבר גדול מקארלין’, המליץ, יב, גיליון 11 (כ“א באלול תרל”ב), עמ' 81–79.

שמרוק, הקריאה לנביא: חנא שמרוק, הקריאה לנביא: מחקרי היסטוריה וספרות, ירושלים: מרכז שזר, תש"ס.

שמרוק, מחזות מקראיים ביידיש: חנא שמרוק, מחזות מקראיים ביידיש, 1750–1697, ירושלים, תשל"ט.

שמרוק, מנחם-מענדל-סעריע: חנא שמרוק, ‘וועגן שלום-עליכמס לעצטער מנחם-מענדל-סעריע’, די גאָלדענע קייט, 56 (1966), עמ' 55–22.

שמרוק, ספרות יידיש: חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה, תל-אביב, תשל"ח.

שמרוק, פרסומים יהודיים בברית-המועצות: חנא שמרוק (עורך), פרסומים יהודיים בברית-המועצות, 1960–1917, ירושלים, תשכ"א.

שמרוק, שונד: חנא שמרוק, ‘לתולדות ספרות ה“שונד” ביידיש’, תרביץ, נב (תשמ"ג), עמ' 354–325.

שנאן, ספרות האגדה: אביגדור שנאן, ‘ספרות האגדה: בין היגוד על-פה ומסורת כתובה’, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 60–44.

שפירא, שלילת הגלות: אניטה שפירא, ‘לאן הלכה “שלילת הגלות”’, אלפיים, 25 (תשס"ג), עמ' 54–9.

שפּירן, נעמען: צבי שפּירן, ‘די ראָלע פֿון נעמען אין אונזער מאַמע-לשון’, פֿילאָלאָגישע שריפֿטן, ב, וילנה, 1928.

ש"ץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה: רבקה ש“ץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים: מאגנס, תש”ם.

שרברק, זכרונות: שלמה שרברק, זכרונות המוציא לאור שלמה שרברק, תל-אביב, תשט"ו.

שרפשטיין, החדר בחיי עמנו: צבי שרפשטיין, ה’חדר' בחיי עמנו, ניו-יורק 1943.

שרשבסקי, תשובה לקיובלנין: צבי הכהן שערשעווסקי, ‘כעין תשובה להקיובלנין’, המליץ, יד, גיליון 8 (ד' בניסן תרל"ג), עמ' 62.

תולדות יהודי וארשה: גדעון גרייף (עורך), תולדות יהודי וארשה מראשיתם ועד לימינו, ירושלים, 1991.

תומפסון, השוטה הקדוש:Ewa M. Thompson, Understanding Russia: The Holy Fool in Russian Culture, Lanham: University Press of America, 1987

תשבי: חקרי קבלה: ישעיה תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ב-ג, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג.

תשובות הגאונים: תשובות הגאונים, מהדורת יעקב מוסאפיה, ליק, תרכ"ד.