מתולדות חיי

בחצי אלול תרל“ו (1876) נולדתי לאבי יונה בן יצחק יגוליניצר ולאמי ואשתו גיטל מבית גרינבום. כפר מולדתי סובוף, בפלך פודוליה, ברוסיה הדרומית. אחרי נדודים עברה המשפחה לגור בפרבר כפרי, “הוטה”, לא רחוק מהעיירה קריבצ’יג, שאליה היו הורי נוסעים לימים נוראים. הפרבר הכפרי הזה נחרת היטב בזכרוני: היו בו כעשרה בתי־אכרים וטחנת־קמח – על גדות הנחל העובר שם. טחנה זו היתה חכורה בידי אבי ז”ל, ואחרי שנשמטה מידו – המשכנו לגור באותו מקום וחיינו בעוני ודחקות, ממכירת יי“ש בלי רשיון. היינו נרדפים תמיד ע”י השלטון בעד חטא זה. המשפחה היתה גדולה, לפני – חמש בנות ואחרי – שלושה ילדים שמתו בקטנותם. מאותם הימים נשארו בזכרוני שני מקרים.

א. ביערות שבסביבה עיבדו מספר גדול של “קצפים” לוחות לתעשית חביות, וביניהם שני אחים וסקה וסטוּפקה, הידועים כבעלי־אגרוף ומעוררי שערוריות. ויהי היום ולפנות ערב בא לביתנו וסקה ושתה לשכרה עד שאפס כספו, וכשדרש עוד והחל להשתולל, הוציאו אבא החוצה ואחותי הזעיקה לעזרה אחד מהאכרים השכנים, וסקה נכנס לחורשה הקרובה, כרת לו מקל עבה, שב לשבר את כל החלונות בבית. אבא ואחותי רדפו אחריו והוא נעלם. כעבור ימים אחדים הופיע אחיו סטופקה. והוא גבה־קומה ורחב־כתפים. מתוך פחד נתנו גם לו לשתות כמה שדרש, מדי פעם הוציא אקדח מכיסו, התפאר בו לפני אבי והתהלל בגבורתו. הוא הודיע שהוא יודע מכל אשר עולל אחיו אצלנו. אחרי שגמר לשתות – שילם במזומנים גם בעד הנזק שגרם אחיו. אח"כ ביקש מאבא שילווה אותו בדרך החורשה עד לדרך המלך, אבא היה אמיץ לב, וכדי להראות שאיננו חושב אותו לאויב, הסכים ויצא ללוותו. אחותי הבכירה (כבת 14 אז) רצה לבית איכר שכן ויחד אתו עקבנו מרחוק אחרי סטופקה ואבי. כשעה עיכב “האורח” את אבי שם בין עצי החורשה עד שעזבו לנפשו. אבי שב הביתה חיוור וחלש. ואנו בני־המשפחה ישבנו כל הזמן פוחדים ובוכים. הייתי אז כבן 4. אך הבנתי את הדיבורים של אותו סטופקה, שאמנם מכים ביהודים, אבל הוא מתנגד לזה.

ב. בהיותי כבן שש נקרא אבי למשרה במרתף לממכר יי“ש בכפר קטן ע”י העיר באר. גם מהזמן ההוא נשאר בזכרוני ליל הנסיעה. זה היה בחורף, ביום החמישי לשבוע, בבית קר וצר, אבי לבוש מעיל חורף ישן מאריג עבה הנקרא “בורקא” ומגפים לא שלמים אך צריך לנסוע ואין להחמיץ. לפנות בוקר, בעוד חושך בחוץ, עטף אבי את מגפיו בשקים וקשרם היטב, את אזניו עטף במטפחת ישנה כעין ברדס ובמקל ביד יצא למערבולת השלג, ללכת ברגל עד העירה הקרובה שמשם יסע למחוז חפצו. אנו נשארנו בחוסר כל, אחוזי פחד ודאגה להולך בקור ובשלג. כעבור חודש בערך נתקבל הכסף הראשון ממשכורת אבא וכוּלנו כאילו קמנו לתחיה. בערב פסח אותה שנה לקחתני אמא ז"ל לעיר דונאביץ לקנות לי מלבושים ונעלים, ואני אז בן יחיד לבית. הביאוני לספּר לתקן את שערותי, ובאותו בית גר גם שען. אני, כבן־כפר, ישבתי בפינה וחכיתי להורי. והנה נכנס יהודי לבוש חליפה, מעיל עליון, ערדלים לרגליו וכובע שעיר יפה לראשו. הוא מוסר שעון לתיקון. פני האיש היו אמנם כפני אבא, אבל הלא אבי לבוש תמיד בגדי עוני, מגפים קרועים ופניו מצומקים. ומאין פתאום לאבא שעון? אני עומד בפינה, נפשי יוצאת אל האיש, אך אינני מאמין למראה עיני והאיש אינו שם לב אלי. פתאום נפתחה הדלת, נכנסת דודתי ואומרת לאיש: “יונה! האינך רואה את בנך יחידך”? רגע ואני חבוק בידי האיש המכסה פני בנשיקות חמות, ואני בוכה מרוב אושר ושמחה.

עוד באותו אביב עזבה המשפחה את הכפר ועברה לזאמיחוב, עיירת המולדת של אבי, מצערה ודלה היתה עיירה זו, על מאה ועשרים ביתה ומשפחותיה, נידחת מאדם ורחוקה מדרך המלך. תושביה היהודים רובם עניים, המתפרנסים בקושי ממסחר פעוט בתבואות ותוצרת הכפרים, מחנוונות ומלאכות שונות. הוצאות החיים מעטות, וכל זמן שאבי עמד במשרתו, היו חיינו מרוחים לעוּמת חיי אחרים, אחרי שתים־שלוש שנים סגרה הממשלה את המרתפים ונשארנו בלי פרנסה, המשפחה גדלה בינתיים בעוד שלושה בנים. אבא עסק בעבודות שונות ובמסחר, שהכניסו מעט מאוד; אחיותי עסקו בתפירת בגדים לאכרי הסביבה ובמיני רקמה, כטעם המוני אוקראינה; בבית מכרו יי"ש ויין באיסור ובפחד תמידי מפני הרשות. אבא היה משׂתכר משהו גם מתווּך ומבוררות, כי היה תלמיד־חכם, יודע דת ודין, שולט יפה בעברית ובמקצת גם ברוסית ובפולנית. וכך עברו עלי שנות נעורי החשובות ביותר, עד הגיעי לשנת השבע־עשרה. אז עזבתי את עיירתי, ונדדתי לחפש פרנסה והשכלה בנכר; ודרכי נפרדה מדרכי המשפחה ונהייתי לעומד ברשות עצמי. –

בחדר ובבית המדרש

עד בואי לעיירה זאמיחוב (הייתי אז כבן שש וחצי) לא למדתי כמעט בחדר. בכפר מולדתי לא היה חדר ומלמד, ולהחזיקני בעיר לא השיגה יד הורי וגם אני התנגדתי לכך, לא הסכנתי לחיי עיר, אהבתי את הכפר ואת ילדי האכרים שבשפתם היטבתי לדבר מאשר בשפה היהודית, המדוברת בבית. אמנם פעמיים הביאוני לעיירה קרבצ’יג, אבל בראותי את מנהגי הרבי עם התלמידים ובהיותי נוכח פעם בהענשת ילד במלקות, יצאתי תיכף מן החדר ובסכנת נפשות ברחתי הביתה, אל הכפר. היה זה בתחילת החורף, ביום קר ושלוג, ולולא פגשתני אכרה בת־כפרנו שנישאה לבן עיירה זו, הייתי קופא תחת הגדר שלידו הסתתרתי. אשה זו, שהכרתיה יפה וקראתיה בשמה, הביאתני לביתה, חממתני ושלחתני בעגלת־החורף לבית־אבא. בפעם השניה ברחתי שוב הביתה והורי שנוכחו שלא יצליחו לשכנעני, הירפו ממני. מפי אבא למדתי את הקריאה הרהוטה ואיזה כללים בהבנת השפה. בבואנו זאמיחובה הכניסוני לחדר, שבו למד בן־דודי, הגדול ממני בשנתיים. שם הורו חומש רש“י וקצת “לקח טוב”. במשך שנים־שלושה חדשים השגתי את כל התלמידים ואף עברתי עליהם ונעשיתי לתלמיד ראשון. בהיותי אמיץ־כוח ושובב, הפלתי את אימתי על כל חברי, כולם פחדו מפני תנופת ידי. מלבושי הקצרים, תלתלי־ראשי מחוסרי הפיאות, הבדילוני מהם. ע”כ כינוני בשם “שיגץ”. כמובן, שקיבלו מידי “שכר מלא” בעד זה. הרבי ניסה פעם לענשני על תעלולי, אבל גם הוא לא יכול לי, שברתי את הספסל, התחמקתי מידו וברחתי עד שסו"ס השלימו אתי, הכירו במרותי ולאט לאט הסתגלתי אל הסביבה, גם מלבושי השתנו במקצת ונעשיתי לבן עיירה, אמנם הייתי שובב והרפתקן אבל מהולל כתלמיד מצוין ומוכשר. ביום השני לשבוע ידעתי את פרשת השבוע ואת השיעור בגמרא וביתר הימים הייתי עוזר לחברי. זה, נוסף על עזותי וחוצפתי, עשוני לראש וראשון, יד הרבי לא נגעה בי עוד, כי כן ציווּ עליו גם הורי. –

בהיותי כבן־10 בערך, עברתי לחדרו של מלמד־גמרא, החשוב ביותר בעיירה. את פרשת השבוע, עם פירוש רש“י ואור החיים, היינו עוברים רק ביום חמישי ושישי, תנ”ך כמעט שלא למדנו: פרט לאיזה פרקים בישעיהו ובתהלים שקראנו בהם בחטיפה, לפנות ערב, לפני שעזבנו את החדר. אף זה בלי ביאורים יתירים, וללא טעם, כאילו לצאת ידי חובת לימוד “פסוק”, שהורים אחדים, ובעיקר אבי דרשו זאת, כל המרץ נשקע בלימוד הגמרא: דף לשבוע עם תוספות בתור שיעור, ומלבד זה לימוד־עצמי (א ליינען), חצי דף בערך ליום, לפי היכולת. גם בחדר זה תפשתי את המקום הראשון הן בלימודים והן בתעלולים. עד שהייתי לשיחה בפי כל כי “ידי בכל ויד כל בי”. הרבי לא העיז להכותני. פעם הרים ידו עלי ואשבור שמשות בחלונות ביתו. גם הורי לא היכו בי ואם התאוננו לפני אבי על תעלולי, ואם רק לא הזיקו לאיש, היה אבי עונה: ילד הוא שובב ויהודי אינו שובב, יגדל וישקט. ורק על אחת לא נשא פני: אם שיקרתי או נשבעתי – ונשאתי את עווני. כי מרגלא בפומיה: “הנשבע סימן שהוא משקר, מי שישרה נפשו בו, אינו נשבע וברגיל להשבע – אין לתת אימון”. כך הייתי מודה ומספר על כל תעלולי לאבי ומשבועות נגמלתי לכל ימי חיי. –

באותה תקופה נתפשתי ביחוד בתשוקה לרכיבה על סוסים: את כל סוסי העגלונים והסוחרים בביצים הייתי מוביל להשקות ולרחוץ, וכמובן ברכיבה, וכך נעשיתי לרוכב עז־נפש, שאינו נרתע מהסוס הכי פרא ומסוכן. –

בינתיים הורע המצב הכלכלי של משפחתי ולא יכול לשלם עבורי שכ“ל. הרבי החליט אמנם להחזיקני בחדר, עד אשר ירחיב אלוהים להורי, וגם הורי־חברי דרשו להשאירני בתור תלמיד למופת. פעם שמעתי את אשת הרבי אומרת לבעלה, כי אין הוא מחויב להקריב את “לבו החלש” לכל תלמיד חינם אין כסף. באתי הביתה והודעתי באופן מוחלט, כי לא אוסיף בשום אופן לבקר בחדר, את מוצא פי שמרתי ולטענות אמי, כי אשאר “גוי”, הבטחתי שבמשך חצי שנה אעבור בידיעותי את כל חברי, את הבטחתי קיימתי במלואה: השתחררתי מהחדר ומהרבי ונכנסתי להיות חובש בית־המדרש. הצעיר בין החובשים הייתי – בן 12 סה”כ – התביישתי לבוא בקהלם וגם הם לא החשיבוני ולא הביאוני בסודם. מאחורי התנור בבית־המדרש קבעתי את מקום מושבי. התנזרתי מכל תעלולי שובבותי והתמסרתי כולי ללימוד הגמרא. נגמלתי מעולם הילדות והתמדתי בלימודים, כמעט כל שעות היום, מבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בלילה. פעמיים בשבוע (אור ליום שלישי, ואור ליום שישי) המשכתי בלימודי כל הלילה. איש לא שם לבו אלי, אבי לא היה בבית, כי עסק במשרה זמנית, והרבי היה בטוח שהנני מבלה את זמני בתעלולי־ריקים ופוחזים. עברו חדשים אחדים בהתמדה ועמל, פעם מצאני הרבי בישבי בפינה על הגמרא. הוא ניגש והחל לבחון אותי במה שלמדתי ויתפלא על ההישגים הכבירים שלי, במסכת שבת, במספר הדפים ששיננתי ובעומק ההבנה: ביחוד בהבנת התוספות, ולפעמים גם במהרש“א ומהר”ם. עד מהרה נתפרסמתי בעיירה כחריף ומתמיד. וכך במשך שנה אחת, עד היותי לבר־מצוה, קניתי את עולמי, נעשיתי לאחד המובהקים בין חובשי ביהמ“ד, עד שגם הלומדים הבאים בשנים – התחילו להתחשב בי. אחרי הנצחון הזה שבתי לדרכי השובבה, נעשיתי שוב לאחד הקונדסים והבריונים שבבית־המדרש, כל מעשה נגד הגבאים ופני העיר “יושבי המזרח” נעשה בהשתתפותי ולעתים עפ”י יזמתי ומרצי. העזתי היתה למשל בפי כל, אבל התיחסו בלי שנאה ורדיפה כלפי. ולפיכך, הייתי לילד שעשועים לכל חובשי בית־המדרש ולומדיו. נכנסתי ראשי ורובי בענייני ספריית בית־המדרש, דאגתי לתיקון ספרים ישנים ולקנית חדשים. נחשבתי לאחד המיועדים להיות למדן, הצטרף אלי חבר גדול ממני בשנים ובעל כשרון ויחד למדנו פוסקים ומסכת מיוחדת, עם כל המפרשים, לשם חריפות, ומלבד זה למד כ"א מאתנו מסכת אחרת, בלי המפרשים, לשם בקיאות.

ראשית השכלה

אותו זמן הגיעו לידי איזה ספרי השכלה, שהמציאם לי אבי בשובו מנסיעותיו. הספר הראשון שבא אלי היה “עמק הארזים” שבלעתיו ממש, והרושם היה חזק ומדהים. חושבני שספר קטן זה הוא שעיצב את מהותי, עורר את הכרתי הלאומית, והשאיר את רשמיו בי לכל ימי חיי. ספר זה הורני את העוול הנעשה לעמנו מדור־דור, על לא עוול בכפיו ונוכחתי ששום חוקי העמים הסובבים אותי לא יועילו, נוסף על זה החילותי לעיין בספרי המחקר: “חובות־הלבבות”; “ספר העקרים” “הכוזרי” וספרי הרמב“ם. בשטחים אלה הדריכני ועוררני אבי ז”ל, באותם הימים ששהה בבית. הוא היה איש־תורה, אוהב חכמה ודעת, איש המסורת, אבל סבלן גדול בעניני אמונה ודת, אוהב אדם, מתנגד לחסידות ולכל הקשור בה. הוא עוררני גם ללמוד תנ“ך. בהיותו נעדר לעתים קרובות מן הבית, החילותי לכתוב לו מכתבים בעברית מליצית ויצא לי שם של “מליץ”. כמובן שניסיתי גם לכתוב שירים, שלא היה להם כל ערך ספרותי. במקרה בא לידי ספר בתורת־החשבון בעברית וגם בזה עסקתי ונעשיתי למפליא בפתרון שאלות חשבון. באופן עצמאי פתרתי את השאלות “ההנדסיות” אשר באו לידי בתלמוד בענייני עירובי תחומים וזרעים וכו'. אינני זוכר איך למדתי את הקריאה ברוסית, כנראה שגם בזה עזר לי אבא. החילותי לקרוא ספרים רוסיים, שבאו לידי, בעזרת מילון – וגם ידיעתי הרבה בשפה האוקראינית, שהיתה שפת ילדותי ולא שכחתיה, נתנה לי את האפשרות להתקדם. נקלע לעיירתנו צעיר, שרצה להורות את השפה הרוסית, ניתן לו חדר בביתנו וכנגד זה נתן הוא לי שיעור בדקדוק השפה. במשך חדשים אחדים הספקתי ללמוד מפיו את כללי השפה הראשונים. בכוחות עצמי הגעתי לקריאת מאמרים וספרים חשובים. את דברי ימי ישראל למדתי עפ”י שולמן ואת דקדוק השפה העברית עפ“י “מורה הלשון”, ספר ישן וקרוע שהמציא לי אבא. בינתיים יצא לי שם של “משכיל”. מובן שהחילותי להקל במצוות. קיצצתי את פיאותי, שלא היו ארוכות גם קודם, הרשיתי לעצמי לשבת בגלוי ראש ולפעמים גם בעת לימוד הגמרא. כל המעשים האלה לא עברו בלי ויכוחים סוערים עם חסידים ואנשי מעשה חרדים. ספרי ההשכלה, שעוררו בי הרגשות לאומיות, ספרי החקירה בעלי השקפה רציונליסטית, פיתחו בי את הרעיונות המהפכניים. עם קריאת ספרי הנביאים, השופכים את זעמם על המלכים והשרים, על שופטי העם ועשיריו, היושבים בהיכלי שן; על פרות הבשן, “האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה”; על בנות־ציון ההולכות הלוך וטפוף, המעלות עדי זהב ואבנים יקרות מגזל אביונים ושוד עניים, כל אלה היו בלולים באמונה התמימה והאיתנה בביאת־המשיח ובשוב ד' את שיבת־ציון, הם סללו לפני את הדרך לציונות ולאמונה בתקומת עם ישראל בארצו. דעות אבי והשקפותיו הניאוני מהאמין בנסים ונפלאות, אשר בפי החסידים, והביאוני לכך, כי עוד באותם הימים, בטרם שמעתי בעיירתי ע”ד תנועת חיבת־ציון, באתי לידי מסקנה, כי לא משמים ירד המושיע, כי אם איש יהודי גדול ואמיץ כמשה במצרים, כזרובבל בבבל, יקום ויאסוף את פזורי הגולה, יארגנם ויעלם לארץ־ישראל והיו שוב לעם חפשי בארצם.

לצעד חשוב בהתפתחותי בכיוון זה גרם המקרה הבא: לעיירתי בא איש צעיר, כבן 17 שנועד להיות חתן לבת אלמנה עשירה. קרובת משפחתנו. הוא היה הדור בלבושו, בן חסידים ונכנס לבית־המדרש בלב רחב וביד נדיבה. בימים הראשונים התרחקתי ממנו, מפני תלבושתי הדלה וחיי העוני שחייתי, ומפני שחששתי כי יחשדוני בהתרפסות בפני עשירים. הוא שמע על אודותי כי אני משכיל וחפשי בדעות, אבל למדן בגפ“ת ויבקש קירבתי. בהופעתו בבית־המדרש בלילה בין הלומדים, כמנהג הימים ההם, ניגש אלי, התוודע, ובמשך שעות אחדות שוחחנו והתווכחנו בעניני דת. מאותו ערב נפגשנו תכופות, הוא הפציר בי לבוא אל ביתו להיות לו חבר ולהורותו בדרכי ההשכלה, עד מהרה כרתנו ברית ידידות אמיצה. נתגלה לי, שגם הוא הריח כבר את ריח ההשכלה והוא ישר־דרך ופקוח־עינים. אביו היה חסיד אדוק, ובנו נאלץ להסתיר את דעותיו. שם הצעיר היה יעקב מדז’ובז’קי מעיירה קורלובצה, שנעשה אח”כ עסקן ציוני בעיירתו. –

מיום התוודעותנו החל הוא משתמט מחברת החסידים, שהשתדלו לקרבו כאחד מאנשיהם ובבית חותנו נעשה כעין מועדון לצעירים שוחרי־דעת והשכלה, חפשים בדעות ומתקדמים, כמובן במידה הולמת לזמן ולמקום. היו לו האמצעים לרכוש ספרים לקריאה. קראנו יחד והתווכחנו הרבה. רק שנה אחת היינו יחד, אשתו הצעירה קשתה בלידתה ותמות, וחבילתנו נתפרדה. אבל אותה שנה השפיעה הרבה על התפתחותנו ועל גיבוש רעיונותינו הלאומיים והחברתיים, שלא ידענו אז לקרוא להם בשם. שנים רבות עמדנו בחליפת מכתבים. גם בהיותי כבר בארץ קבלתי ממנו מכתב אחד או שנים בהם הביע שאיפתו לעליה, אבל המות קידמהו על אדמת נכר. –

נדודים ועבודה

בהגיעי לשנת השבע־עשרה, הספקתי לעבור כמעט על כל הש“ס, למדתי הרבה ספרי־חקירה עבריים־דתיים, וספרי השכלה שהגיעו לידי, קראתי ספרים רוסים שהשגתי בלי כל סדר ושיטה ולא ידעתי איך להגיע לידיעות מסודרות, שמעתי ע”ד גימנסיות, אם כי את תכנן לא ידעתי. עוד בהיותי בן 14 עבר דרך עיירתנו “מגיד” מישיבת קובנה. מצאתי חן בעיניו וישיאני לנסוע לישיבה להתכונן להיות רב, אבל כששמעתי על אכילת “ימים”, לא הסכמתי “לנחמא דכסיפא” ודחיתי לגמרי את הרעיון הזה. כשבגרתי בינתיים, גבר גם העוני בבית וצריך הייתי לחפש אפשרות קיום ולבחור לי משלח־יד. נסיתי בעבודת ידים וגם אם אחזתי באיזה משרות קטנות. החלטתי לפנות להוראה או למלמדות, לשם זה עזבתי את עיירתי ונדדתי לבסרביה הברוכה ושם נעשיתי למורה בכפרים ובחוות. כך התגלגלתי במשך שתים־שלוש שנים, קראתי, קניתי דעת־חיים, למדתי תורת־החשבון ברוסית והחילותי לסדר פחות או יותר את ידיעותי ברוסית וגם החילותי לחשוב על בחינות. בינתיים עברה משפחתנו לסביבה חדשה בבסרביה, לסביבות העיירה בריצ’ני, שם נפגשתי עם אנשים יותר מפותחים ומשכילים ונוכחתי עד כמה נבער מדעת אני וחסר השכלה חשובה. –

בשנת תרנ“ו–תרנ”ז הגעתי לגיל החובה לעבודת־הצבא. בלבי גמלה החלטה לא לתת מכוחי למלכות הרשע. בזכות קוצר ראייתי, השתחררתי וקיבלתי תעודה כחולה, שמשמעותה שחרור גמור, אך דרכי בחיים לא הייתה סלולה עדיין ולא ידעתי לאן לפנות. בהמלצת קרוב משפחה נדדתי לבסרביה החדשה, שם מצאתי עבודה בטחנת־קמח, הייתי נאלץ לעבוד בשבת ומסיבה זו התפטרתי בסוף החודש הראשון לעבודתי ואחרי גלגולים נקלעתי לקישינוב. עבדתי במאפיות שונות בתור עובד ובתור לבלר, ולסירוגין בזמן חוסר־עבודה – גם בתור מורה בכפר. בקישינוב התקרבתי לחוגים הציונים הצעירים, ביניהם חיים לב ושלמה פלדיסמן וחבריהם, ונכנסתי באופן רשמי להסתדרות הציונית, אם כי אז התביישו עדיין קצת בחבר־פועל. לאט לאט נעשיתי פעיל בתעמולה בבית־המדרש הטולנאי, מקום תפילתו של אבי הח' נחום טברסקי ז“ל הקנאי. בקישינוב כיהן אז פאר בשנים תרנ”ז–תרנ“ט הד”ר כהן ברנשטין ז“ל ועוזריו־סופריו היו המזכירים נחום רוטמן ז”ל ופ. אורבך אח“כ מנהל ביה”ס לבנים בת“א. לא מצאתי את עצמי במצב נוח בסביבת פועלי המאפיות, שרובם היו שטופים בשכרות ומבלים ימיהם בקלפים ובבתים לא הגונים, והחלטתי סו”ס לבחור את ההוראה כמקצוע קבוע. קניתי לי ספרי־לימוד, אגרתי מעט כסף, שיספיק לי לחדשים אחדים, כדי לשבת במנוחה וללמוד. שבתי לבית־אבא שעבר שוב לזאמיחוב ובמשך חצי שנה ישבתי על התורה והתכוננתי להיבחן לשם קבלת תואר מורה. באביב תר“ס נקראתי לעיר גריגוריופול, היושבת על הדניסטר בפלך חרסון, להורות לילדים אחדים. אחרי שנה של הוראה פרטית והתכוננות לבחינות נוסד בהשפעתי ותחת הנהלתי החדר המתוקן, עפ”י השיטה הטבעית, לעברית ורוסית. הדיבור העברי החל לצלצל בחוצות העיירה ושמו הטוב של החדר נפוץ בסביבה. בינתיים קיבלתי תעודת מורה והמשכתי בעבודתי שם במשך 4 שנים עד סוף תרס“ד, מצבי החמרי הוטב, השתכרתי 40 רובל לחודש ויותר, והנה הופיע אצלי רעיון חדש – להתכונן לתעודת־בגרות וע”י זה אוכל לשמש רב מטעם, בעזרת ידיעותי בעברית אוכל להשפיע במובן הלאומי והחברתי בתנועה הציונית. –

התפטרתי מהנהלת החדר המתוקן, נסעתי לבית־אבא, שהשתקע בעיר אורהויוב, אשר בבסרביה, עיר של השכלה ותנועות שחרור לאומיות וכלליות והחילותי להתכונן לבחינות־הבגרות. בלימודים הצלחתי והתקדמתי, אבל אז היתה שנת “אוגנדה” והמלחמה לציונות בלעה את כולי. עזבתי את הלימודים והתמכרתי למלחמת דעות ולתעמולה ציונית, ובלבי החלטה לעלות ארצה באפשרות הראשונה. לרגלי נסיעה לתעמולה ציונית נקריתי לעיירה דובוסרי. ושם התקיימה תנועה ציונית חזקה ובעלת־השפעה, שהיתי שם ימים אחדים. באותו הזמן החליטו הציונים ליסד בית־ספר רשמי ציבורי בשם תלמוד־תורה וחיפשו מנהל. כשנודע להם כי אני בעל־תעודת־מורה הציעו לי את המשרה במשכורת המתאימה לערך באותו זמן. הסכמתי להצעה ואחרי אישור מצד השלטונות נתמניתי למנהל בית־ספר ציבורי רשמי. המוסד התפתח יפה מאד ובמשך שנתיים יצא לו שם בסביבה. השפעתי בעיירה היתה רבה ופעלתי שם הרבה במובן החברתי והתרבותי. כתום שנתיים, אחרי שאגרתי מעט כסף, עזבתי את משרתי, ואחרי שובי מהקונגרס בהאג, נפרדתי מחברי בדובוסרי ובאורהיוב, עיר מגורי הורי, ובסוף תשרי תרס“ח הפלגתי באניה מאודיסה ובאתי לא”י, ירדתי בחוף יפו ב־ה' מרחשוון תרס"ח.

מורה במולדת

ימים אחרי בואי נתתי שיעור בחינה בגימנסיה הרצליה, שהיתה אז בתחילת היווסדה, ומרכז המורים אישרני להורות בבתיה“ס בא”י, עפ“י מכתב מי”ב מרחשוון תרס“ח. ביה”ס ברחובות עמד ריק ממורים ורק שנים היו המועמדים: המורה גליניק, ללימודים העבריים, ואני בתור מורה לכל המקצועות. שנינו נתקבלנו. בי' לחשוון נכנסתי לאשרי הרב להורות בבי“ס עברי במושבה עברית בארצנו. עבדתי שם רק שנה אחת, לשנת תרס”ט עבר ביה“ס לחסות “עזרה” הגרמנית. לא רציתי לקבל את עולה, ועברתי לחדרה בתור מנהל ומורה יחידי בביה”ס. שלוש שנים (תרס“ט–תרע”א) עבדתי בחדרה בהצלחה רבה. בשנת תר“ע נכנסתי בברית־הנישואים עם רעיתי שולמית זיד, לבית מהרש”ק, בגדרה. ובסוף תרע“א עקרתי להורות בביה”ס בראשון לציון. ביה“ס היה יותר גדול. עבדנו שם בשיתוף עם חברי וידידי מר אברהם הלוי במשך תשע שנים (תרע“ב–תר”פ) שם עברה עלינו המלחמה העולמית הראשונה על סבלותיה וצרותיה. שם נולדו לנו שלושה ילדים (בן ושתי בנות), היינו מוכרחים להסתפק במועט, כי שאפתי מאד להיאחז בקרקע המולדת ולעבור בהזדמנות הראשונה לעבודת־אדמה. לשם כך קנינו במעט הכסף שהבאתי מהגולה חלקת־אדמה נטועה שקמים בבאר יעקב, קימצנו בהוצאות החיים ועיבדנו את הכרם. בכל יום חופש הייתי עובד בכרמי. בהיווכחי כי הדבר לא יצליח, החלטנו בשנת תר”פ להימנות בין החברים שיזמו ליסד מושב־עובדים עפ“י תכנית אל. יפה ז”ל. אמנם הסכימו לקבלני כחבר, אבל בתנאי שאהיה פועל חקלאי לכה“פ שנה אחת. המשפחה לא היתה קטנה – שלושה ילדים קטנים, ובכל זאת הסכמנו ובקיץ תר”פ התפטרתי מההוראה וחיפשתי מקום עבודה. בראשונה חשבתי להיכנס לקבוצת חולדה, שחבריה היו מועמדים למושב־העובדים, אבל הענין לא סודר מחוסר דירה. אחרי לבטים שונים במשך חדשים נוכחתי כי אחרתי את המועד ולפי גילי ומצבי המשפחתי עלי להמשיך בעבודת־ההוראה. נוסד המושב נהלל ואנו היינו בכתובים ואל המחנה לא יצאנו – לא זכיתי. שבתי לקתדרת־המורים ביבנאל לשנה אחת (תרפ"א). שם קרה למשפחתי מקרה רע, לאשרנו עבר בשלום: שנות תר“פ–תרפ”א היו שנות מאורעות בארץ, וביבנאל עמדו בלילות על השמירה. ימים אחדים אחרי בואנו שמה, טרם הספקנו להסתדר. הייתי בלילה על המשמר ובבוקר מיהרתי לביה“ס ואת האקדח הטעון השארתי על החלון. בננו הבכור בן 7 היה קצת חולה ונשאר בבית וגם אחיותיו הקטנות עמו. רעיתי היתה עסוקה והילד תפש את האקדח, ורצה ללמד את אחיותיו פרק ביריה וכדור פילח את ידה השמאלית של בתנו רחל בת ה־4. הרבה סבלה הקטנה, כחצי שנה התגוללה בביה”ח בירושלים עד אשר סו“ס יצאה מכלל סכנה, בריאה בשתי ידיה. אחרי שנת סבל העבירוני צפתה לנהל את ביה”ס לבנות במשך 4 שנים. שם נולדה לנו בת־הזקונים ובשנת תרפ“ו עברנו לתל אביב להנהלת בתי”ס שונים במשך 17 שנה (תרפ“ו–תש”ב). בשנת תרפ“ז עבדתי קשה בסיקול מגרשי ברמת־גן ששם בנינו את ביתנו. בסוף תש”ב במלאות לי 66 שנה יצאתי לפנסיה. ומאחורי עבר בהוראה 42 שנה, ומהן בא"י – 35 שנה.

מפעולתי הציונית והחברתית

מתי הייתי לציוני איני יכול לקבוע: כמדומני שמיום עמדי על דעתי, עוד טרם שמעתי על תנועת תחייתנו וטרם הבנתי את מהותה, חשבתי ע“ד תחיית־העם בארץ־ישראל באופן ממשי וטבעי. בימי נעורי המוקדמים ביותר חדלתי להאמין בביאת־המשיח ע”י מעשי נסים. אבי ז“ל הדריכני בדרך אמונה ריאלית וברגש לאומי עמוק. בהיותי כבן 18, כשנפגשתי בפעם הראשונה בחיי בתנועת חיבת־ציון, נסחפתי אליה בכל נפשי. הרגשתי כי הוסר הלוט מעל מחשבותי הטמירות. בהיותי בקישינוב, ואני כבן 22, פועל במאפיות, נכנסתי רשמית לתנועה הציונית. הייתי פעיל באגודה הצעירה שם בצוותא עם הח”ח שלמה פלדיסמן, חיים לב ואחרים. האם לבית פלדיסמן היתה אשה מצויינה וציונית נאמנה ובביתה נוסדה ונרקמה המשמרת הצעירה של התנועה. בביתה היתה הספריה הציונית של הנוער, וממשמרת זו יצאו החברים: נחום טברסקי, יוסף ברץ, ישראל גורפינקל ועוד ועוד… היינו נוהגים לנהל תעמולה בבתי־התפילה, ואני הייתי פעיל מאד בבית־התפילה הטולנאי. – אמנם קצת התביישו בי חברי, בפועל מאפיות, אולם מרצי חיפה על משלח־ידי. –

בשנת תר"ס נקראתי להוראה בעיירה גריגוריאופול, פלך חרסון, עיירה מעוטת־אוכלוסין, רובם סוחרים וחנוונים וביניהם גם אמידים. היתה שם אגודה ציונית, שבראשה עמד זקן מכובד, משכיל וחפשי בדעות. תושבי העיירה בכללם לא היו אדוקים ביותר בעניני דת. עם בואי נכנסתי בעול העבודה הציונית: שבת־שבת היו מתאספים בבית־הכנסת והייתי מבאר את פרשת־השבוע וההפטרה ומאיר את הכל בהשקפה ציונית לאומית. אחרי שניטלה ממני אימת־הציבור והסתגלתי לסביבה, נעשיתי לנואם קבוע וראיתי ברכה בעבודתי. – כמעט כל אנשי העיירה היו לציונים קוני־שקלים. בהשפעתי נוסד חדר מתוקן בו שפת הדיבור והביאור היו בעברית. 4 שנים הקדשתי שם להוראה ולפעולה ציונית והמקום שימש לי הקדמה לעבודתי הבאה.

תנועת “צעירי־ציון”

בשנת תרס“ה עברתי לאורהיוב (בסרביה) עיר רבת ההשכלה וההתפתחות. היתה שם תנועה ציונית חשובה, שבראשה עמדו אנשים משכילים. ביניהם משפחת א. ברסוצקי ז”ל. זקני־הציונים היו רק ציוני־השקל והמניה, אדישים וחסרי־פעולה, בניהם ובנותיהם של רובם נטו לתנועת השחרור הרוסי ורק בודדים ביניהם נשאו את הדגל ברמה, ריכזו סביבם נוער ציוני פעיל וגילו עירנות ופעולה ציונית־תרבותית ענפה, לקבוצה זו הצטרפתי ובמשך הזמן תפשתי בה מקום חשוב. היו אסיפות וכינוסים בבתי־הכנסיות ובאולמים פרטיים, קריאות בספרות, הפצת השפה העברית בדיבור. השפעתי היתה גדולה בין צעירי “עמך”. היתה שם גם תנועה סוציאליסטית רחבה. חלק גדול מבני הציונים, שחונכו על ברכי הלאומיות, פנו עורף והצטרפו לס. ד. וגם ה“בונד” החל להכות שרשים. הרבה לילות וערבים עברו בויכוחים, ובמלחמת דברים עם מתנגדינו, שהמוניהם היו עוזרי־מסחר ושוליות בעלי־מלאכה. ביניהם היו דברי נשמעים, כמי שהיה בעצמו פועל. האסיפות היו תכופות ומרובות, ומכיוון שברוסיה נרדפו אז כל תנועות השחרור היו מתכנסים בחורף במרתפים ובקיץ תחת כיפת הרקיע, על פני הגבעות ורכסי־ההר “איבנוס”, הידוע בעיר. השתדלנו בזה להראות כי גם אנו איננו נבדלים מהם בהעזה נגד השלטון והמשטרה. ערכי עלה בעיניהם כשהמשטרה ערכה חיפוש בביתי ועצרתני במשך יממה בבית מושל העיר. הפעולה הציונית הכללית שותקה כמעט. היא עסקה רק במכירת שקלים. הנוער תסס, החלו להתארגן לאגודות ולחפש מוצא וצורה פעילה לציונות. הרגשנו צורך להיבדל במשהו מהזקנים. בכל הנגב הרוסי צצו ניצנים של תנועת “צעירי־ציון”. תנועה זו הובאה לקישינוב ע"י יוסף שפרינצק, שבא אז מוורשה והשתקע בקישינוב, והדה הגיע גם לאורהיוב. משפחת ברסוצקי היתה אמנם ציונית־כללית, אך חיפשה אפשרות של מעשה. היא לא מצאה את מבוקשה בין הזקנים, פתחה את דלתות ביתה לצעירים, והסכימה לשם החדש “צעירי ציון”. הדרך אמנם לא היתה ברורה, שום תכנית לא עובדה וכל מקום נקט בפעולה מיוחדת ושונה. כך למשל, הוציאו באורהיוב פרוקולומציה ובראשה הסיסמה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” וכל זה כדי לשוות לתנועה הצעירה צורה מהפכנית ולדמות לשאר תנועות הנוער.

בשנת תרס“ה גברה המלחמה בין ציוני־ציון ואנשי־אוגנדה, ברוסיה הדרומית הופיעו התעמלנים הד”ר מוסינזון ז“ל והד”ר חיים בוגרשוב ז“ל. בבסרביה עבר במסע נצחון הד”ר מוסינזון ויסיע אבירים בכוח דבריו. בסורו גם לאורהיוב נדמו כל מתנגדינו הקשים ביותר ונבהלו. הנצחון בהמוני־העם היה כביר. בקישינוב, במערכות צעירי־ציון, עלה כוכבו של חיים גרינברג. התנועה החלה מתפשטת ומקבלת צורה מרוממת של תנועת עמלים, הקרובה ברוחם לס. ד. הרוסית. אז נועצנו יחד צעירי אורהיוב והחלטנו להשתמש בכוחות עצמנו לתעמולה. החילונו לסובב בעיירות ובמושבות, להפצת רעיונותינו. תוך הנסיעות הללו הגעתי גם לעיירה דובוסרי, השוכנת לחוף הדניסטר ושם השתקעתי למשך שנתיים, שם השקעתי מרץ רב והגעתי לשיא פעולתי הציונית בגולה. עיירה זו היתה מיושבת יהודים סוחרים לא עשירים, אבל מבוססים, מגדלי טבק, פועלים במקצוע זה ועובדים בספינות הנהר, כולם היו ידועים כגיבורי־כוח ובעלי־אגרוף, שהפילו את חתיתם על כל השכנים הכפריים שבסביבה. היו אלה אנשים פשוטים, אבל תמימים באמונתם ולאומיים גאים ולא אדוקים ביותר. בעיירה היתה תנועה ציונית כללית, שהחליטה לפתוח בי“ס ציוני, מאושר ע”י הממשלה בשם “תלמוד־תורה”. עסקני העיר חיפשו אחרי מנהל למוסד ורצו שיהיה ציוני. נקראתי לעיר זו לנהל תעמולה ולהשיב מלחמה לקבוצה קטנה של צעירים, שהחלה להתקרב לתנועה הסוציאליסטית ס.ד. ול“בונד”. במשך שנים־שלושה ערבים של ויכוחים סוערים הצלחתי להתגבר על מתנגדי, נוסדה במקום אגודה של “צעירי־ציון” שנספחו אליה רוב צעירי המקום וגם אחדים ממתנגדי הציונות. בהיוודע לעומדים בראש הציונים, כי הנני בעל תעודת־מורה, הציעו לי משרת מנהל לביה"ס העומד להיווסד. –

אצלי גמלה אז ההחלטה לעלות ארצה ורציתי לאגור מעט כסף להוצאות הדרך ולסידור עניני. קיבלתי אפוא את ההצעה ואחרי אישור הממשלה נפתח על ידי בית הספר. הלימודים היו מלבד רוסית: עברית, תנ“ך וכו'. הלימודים התנהלו עפ”י השיטה “עברית־בעברית” והשפה העברית היתה למדוברת בפי התלמידים. אחרי שסידרתי את עניני ביה"ס – החילותי בעבודה ציונית מאומצת. ארגנתי את הנוער לקבוצות ללימוד הציונות וליסודותיה והתפתחותה. השיעורים התקיימו פעמים אחדות בשבוע, בשבתות קיימנו אסיפות כלליות לביאורים ולבירורים. בשבתות החורף התכנסו האסיפות בבית הכנסת הציוני, ובימות הקיץ היינו מתאספים מחוץ לעיר, בצל חורשות עצי־אגוז. קראנו מחיי היהודים וממאורעות הזמן בעתונות, קריאות בספרות הציונית ונאומים. בראש הפעולה היה ועד נבחר. בין חבריו היו עסקנים ציוניים צעירים ואני נחשבתי למנהיג התנועה. כך התארגנה קבוצה גדולה ואמיצה, ובמשך חדשים אחדים ניהלנו עבודה תרבותית לאומית במרץ רב. אחרי שיקולים החלטנו להצטרף לתנועת צעירי־ציון. לשם זה פנינו למרכז בקישינוב, משם נשלח אלינו הח' חיים גרינברג, והוא אז כבן 19 בסך הכל. במשך שבוע ימים ניהל הוא תעמולה רחבה בין ההמונים, בבתי־הכנסת הגדולים ובאולמים. אז ניסח הוא בהשתתפותי את התכנית של “צעירי ציון”, בת 16 סעיפים, שהיא כמדומני היחידה שנדפסה אז. התכנית נתקבלה באסיפה כללית ונתפרסמה ברוסית בשבועון “כרוניקת־החיים העבריים”, מס. 4, מיום 31 לינואר 1906. אחרי קבלת התכנית הוספתי להרחיב ולבאר את סעיפיה השונים, כדי שיהיו מובנים לכל החברים.¹

גם לעיירה הקטנטונת יגורליק נסעתי להסביר ולבאר את התכנית וגם שם הצטרפה אלינו האגודה הציונית, שנוסדה במקום. בקיץ אותה שנה ובשנה שאחריה נסעתי, בחדשי החופש מביה“ס, לכל אורך חופי הדניסטר אשר בבסרביה, בכל העיירות נספחו אגודות הציונות לתנועת צ”צ, לפי התכנית הדובוסרית. – מלבד העבודה התרבותית המאומצת טיפחנו פעולה ציונית־מעשית לטובת קה"ק, הפצת שקלים וכו'. פעולות אלה תפסו את המקום החשוב ביותר בעסקנותי התרבותית והציונית.

הגנה עצמית וכינוסים ציוניים

בסתיו 1905, בפרוץ הפרעות בעיירות רבות, לקחה אגודתנו חלק מכריע בסידור ההגנה העצמית. אני נבחרתי לועד ההגנה ויחד עם פ. בסין ז“ל ושאול סוחוי, אחד מגיבורי העיירה, ניהלנו את ההגנה ביד רמה. היה לנו נשק רב ומשמרות מסודרות. המרכז היה בית־הכנסת. שם, בארון הקודש, ע”י ספה"ת, החזקנו את הנשק ומשמרותינו סבבו בעיר בחוצותיה, פרשים שביניהם הייתי אני היו מקשרים בין נקודה לנקודה. הודות להגנה האמיצה והמסודרת לא קרה דבר: איכרי הסביבה פחדו לבוא העירה. כדאי לציין כי אגודת ס. ר. מקישינוב שלחה לנו (עפ"י השתדלותי והמלצת המרכז בקישינוב) חברים אחדים, ששימשו לנו מרגלים בסביבה הרוסית. על ידם ידענו מכל הנעשה בין האיכרים בכפרים. גם בהבאת נשק הייתי האחראי: אני ועוד אחד, עברנו בסכנת נפשות את הערים קישינוב, טירספול ובנדרי ואספנו כמות הגונה של רובים, אקדחים וכדורים. – בכל הדרכים האלה ברכבת היינו רק שני יהודים, בין המון נוסע, נרגז ומוסת. –

בקיץ 1906 הוזמנתי עפ“י המלצת מרכז צ”צ בקישינוב, לועידה ציונית חשובה, שנקראה על מ. אוסישקין ז“ל באודיסה. בחנוכה תרס”ז, נשלחתי מטעם האגודה הדובוסרית לועידה הציונית המפורסמת, בהלסינגפורס אשר בפינלנד. בשתי הועידות הופענו כחטיבה מאורגנת בציונות, שחבריה היו: יוסף שפרינצק, חיים גרינברג, ישראל דראכלר ז"ל, חיים ויסאודלר, אריה פלדמן ואני. –

אחרי עבודה ציונית פוריה במשך שנתיים, החלטתי לעזוב את משרתי הטובה, את החברים שהתקשרתי אתם ולעלות ארצה. חברים אחדים החליטו לעשות כמוני. רבים מהם הם כעת איכרים במושבות ופועלים בעיר. בקיץ תרס“ז נבחרתי ע”י האגודה הדובורוסית וע“י ציוני אורהיוב (שהייתי מבקר שם קרובות בבית הורי והייתי משתתף אתם גם בפעולה ציונית) להיות ציר בקונגרס הציוני השמיני בהאג. גם שם הופיעו חברינו כנציגי תנועת צ”צ והתקשרנו עם תנועת “הפועל־הצעיר” בא"י, ועם תנועת “התחייה”, במגמה לכנס כינוס של כל תנועות הנוער הציוני. עלי לציין כי במשך כל הזמן שפעלתי באורהיוב ובדובוסרי (תרס“ה–תרס”ז) הייתי בקשר אמיץ עם מרכז התנועה בקישינוב ולא נפקד מקומי בשום כינוס, מועצה, אסיפה או התייעצות. כל מעשי היו לפי הסכמת המרכז ופקודתו. –

בשובי מהקונגרס בהאג נסעתי לדובוסרי למסור דו“ח ולהפרד מחברי ועוזרי בתנועה. באסיפות פרידה חגיגיות זכיתי להירשם ע”י חברי בספר הזהב לקה"ק. בזה קיבלתי שכר על עבודתי הצנועה. באהבה והוקרה לחברים, לאנשי המקום ולבני משפחתי – נפרדתי ועליתי ארצה.

על אדמת המולדת

בה' במר־חשון תרס“ח זכיתי להציג כף רגלי על אדמת המולדת. בחוף יפו נפגשתי עם חברים אחדים שקדמוני בעליה (יוסף בן־עמי מנהלל ושמואל גוזמן מת"א) וע”י ב“כ הפועל הצעיר שאת נציגיהם: יוסף אהרונוביץ ז”ל ואליעזר שוחט שיחיה, הכרתי מהקונגרס בהאג. נכנסתי כחבר למפלגת־פועלים זו, שהמשכתי בה את עבודתי הציבורית בכל שנות קיומה, עד שהצטרפה למפלגת מפא"י. רוב השנים האלה הייתי חבר המרכז והשתתפתי כמעט בכל הכינוסים והאסיפות.

ראשית עבודתי – ברחובות, יחד עם אהרונוביץ ז“ל, א. ד. גורדון ז”ל, ז. סמילנסקי ז“ל ויבדל לחיים צבי סוכובולסקי, ואחרים. לקחתי חלק בכל פעולות המפלגה ובהופעותיה. – ברחובות נפגשתי לראשונה עם ההוי הארץ־ישראלי ועם חיי הפועלים העבריים בה. חדרתי לסבך השאלות הכרוכות בעבודה ובכיבושה והבינותי כי אי־אפשר להעביר תכניות מפלגתיות, שעובדו ונוסחו בחו”ל לתנאי ההוי השונים בארץ. רק במשך הימים נשזרתי בתנועת־העבודה והכרתי את תנאיה. כאן נפגשתי בפעם הראשונה עם הבעיות של כיבוש הארץ וייסוד נקודות חדשות בה. באותה שנה נוסדה המושבה באר־יעקב. באחת השבתות נודע ברחובות על ההתנפלות או התנגשות במתישבים בבאר־יעקב וכי בידואי, עובר־אורח, פצע את אחד המתישבים. כרגע הסתדרו כל הצעירים, שברחובות. בראשם יצא בכל הדרת גבורתו, משה סמילנסקי ז“ל, רכוב על סוסו ומזויין ברובה, בשטף מרוצה היטה את סוסו לעבר באר־יעקב מבלי הבט אפילו אם מי שהוא רוכב או הולך אחריו. מיד נזעקו לעזרתו איכרי רחובות ופועליה, מי ברכב ומי ברגל, כשהם מזויינים מי במקל ומי באקדח. ביניהם גם אני. רק כאן הרגשתי מהו רגש ההגנה על המולדת. באותה שנה היו עוד התפרצויות של רועים ערביים ועדריהם לכרמי־השקדים של באר יעקב. גם אני הצטרפתי למשמרות הנודדים בלילות בכרמים. ברחובות היה קיים קשר אמיץ בין צעירי המושבה לבין הפועלים העבריים שבה, גם בשטחי כיבוש העבודה וגם בשטחי הפעולה התרבותית. במשך שנת־עבודתי ברחובות עסקתי הרבה בשיעורי־ערב להפצת השפה ובדיונים ציבוריים וחברתיים שונים. בסוף אותה שנה התקיימה הועידה הכללית של הפוה”צ ביפו. לועידה זו באו כמעט כל חברי המפלגה בא"י, שמנו אז, בערך, כמאה ועשרים איש. אני לקחתי בה חלק ניכר בדיונים וגם בנשיאות, כך התכשרתי לפעולה בארץ. –

בקיץ תרס“ה החליטה המושבה רחובות להכניס את ביה”ס לחברת “עזרה” הגרמנית. לא רציתי להשתעבד לחברה לא ציונית, ולמרות הצעות ועד־המקום ואפילו השפעתו של מר דוד ילין ז“ל, שבא בתור ב”כ החברה הנ"ל, התפטרתי מעבודתי ברחובות, שהיתה אהובה עלי מאד, ובמשך שנים אחדות חשבתיה למולדתי, והייתי בא לבלות בה את ימי חופשתי. –

במרכז המורים היו שני מועמדים להוראה: א. טורקניץ ז“ל, ואני, והיו גם שתי משרות פנויות: בשפיה, ע”י זכרון ובחדרה. הוחלט בינינו שא. טורקניץ, החלש בגופו ואב למשפחה בעלת ילדים קטנים, ילך לשפיה, שאוירה טוב ומבריא ואני, הרוק והחסון בגוף, אלך לחדרה. וחדרה אז מושבה קטנה, מעוטת אוכלוסין וצל קדחת־שחור־השתן עוד מרחף עליה. בכל שנה, בהגיע חודש תמוז, היתה חדרה נכזבת מכל משפחותיה, שהיו מסתדרות במושבות שונות, עד התחלת גשמי־הסתיו. הסכמתי להצעה זו ולא התחרטתי, כי מצאתי שם שדה־פעולה רחב ופורה. אמנם רבים ממכרי הספידוני בעברי שמה, חשבו שכל באיה לא ישובון, אנוכי באתי שמה בראשית מרחשון תרס“ט, במרץ ובטחון שאתגבר על הכל. רושם כביר עשו עלי איכרי חדרה, שאתם עשיתי את החוזה: מרצם, חיוניותם, ועליזותם הרהיבוני. במושבה היו אז בסה”כ 31 איכרים, מפוזרים על פני שטח גדול, המכוסה יער אקליפטוס. בביה“ס, יחד עם גן־הילדים, היו כשלושים ילד וילדה, רובם חלשים וחוורים. מצבם החמרי של האיכרים היה טוב. רוב השדות הפוריים, שנעזבו מבעליהם מאימת הקדחת, חולקו ועובדו ע”י קומץ הנשארים. העבודה כולה וגם השמירה היתה בידי הערביים השכנים, שמילאו את רחובות המושבה למאותיהם. לא היתה כמעט חצר שלא גרו בה משפחות ערביות אחדות, נוסף על אלה שבאו בהמוניהם לעבודת יומם, ובלילות היו שבים לכפריהם. פועל עברי לא היה אף אחד, פרט למשגיחים אחדים. גם האיכרים הבינו שמצבם, כמיעוט קטן של משגיחים ומעבידים בין המוני ערביים, אינו נותן להם מעמד איתן ובטוח, וישתוקקו לעליית יהודים. באותו הזמן התחילה פועלת בחדרה “אגודת נטעים”, שבראשה עמד מר אהרון אייזנברג ז“ל מרחובות, וידים עובדות היו דרושות. בשנה ההיא גברה העליה השניה ואני נכנסתי בעובי הקורה, עפ”י דרישתי ממרכז הפוה“צ נשלחו לחדרה שלושים פועלים עבריים, נוסד ועד־הפועלים, שהייתי בו יושב ראש, סידרתי את רוב הפועלים באגודת נטעים ומיעוטם אצל איכרים פרטיים: נוסד מטבח פועלים, באמצעות הלואות מאיכרים אחדים להון חוזר. ועד המושבה מסר לנו בית ריק, שנעזב מבעליו, ותקנוהו קצת. במושבה החלו מפכים חיים עבריים. סידרתי סניף “הפועל הצעיר” וחבריו היו פעילים ומהראשונים לכל עניין ציבורי ופועלי. הסתדרו גם קבוצות לכיבוש העבודה בקבלנות ובאופן שיתופי, כגון קבוצת דורשי־ציון, שחבריה היו יוסף ויץ, פנחס וולף ויונה הורוביץ ז”ל, האחרונים ממייסדי נהלל איכרים בנהלל. את מלחמת העבודה העברית ניהלתי מעל דפי הפוה“צ בתור כתב קבוע. לפעמים התבטאתי גם בחריפות יתרה, בזה קוממתי נגדי חלק הגון מהאיכרים, מהנוטים לעבודה ערבית. במשך כל שנת תרס”ט היתה העבודה המרכזית בחדרי, שבו התאספו חברי מפלגתי לדיונים וויכוחים. גם שאר הפועלים היו תמיד שם. על ידי עברו כל העניינים הכלכליים והתרבותיים ואני הייתי המקשר בין הפועלים לבין מעבידיהם. –

“השומר” והקומונה החדרתית

בשנה השניה לעבודתי, בתר“ע, אחרי שהשומרים הערביים העיזו יותר מדי והשתלטו על החיים הפנימיים, הוחלט במושבה להכניס שמירה עברית והתקשרו עם “השומר”. באותו זמן באה לחדרה קבוצת חברים מכנרת וייסדו כאן את הקומונה החדרתית, הם עברו אח”כ לאום־דג’וני, וייסדו את קבוצת דגניה א‘. עם בואה של קבוצה זו וכניסת השומר – הורמה קרנה של תנועת הפועלים. מסביב להם התרכזו כל הפועלים, שהתרבו בינתיים. גם צעירים מבני המושבה התקרבו אליהם והפועלים נעשו לנושאי החיים התרבותיים והחברתיים של המקום. אני לקחתי חלק בראש פעולות אלה. החלו לחשוב על ישיבת־קבע של פועלים במקום ועל בנין מוסדות מרכזיים: בית־פועלים ומשרדים שונים. באותו זמן נתקבל לחדרה רופא צעיר ד"ר ברין. וגם הוא לקח חלק בעבודה הציבורית. בעצתו ובתיווכו באו בדברים עם חברת “עזרא” הציונית בברלין, שהסכימה לקנות 625 ד’ אדמה, לחלקה לעשרים וחמש חלקות ולהושיב עליהן 25 משפחות פועלים. כמו כן להלוות לכל פועל אלף פרנק לבנין בית, וכך להקים מושב פועלים. בתכנית היה: לטעת 20 ד' שקדים לכל מתיישב וחמישה דונם מגרש לירק ומשק־בית, ואת ההכנסה העיקרית לשאוב מהעבודה השכירה במושבה. איכרי המושבה סברו כי המועמדים להתיישבות זו יהיו מבניהם והכסף והאדמה ישארו ברשותם. הדבר נודע לי בעוד מועד, ארגנתי את הפועלים ופנינו אל ב“כ אפ”ק מר ספיר ז“ל, שע”י עברו כל הכספים. הוא בא לחדרה. בחדרי התקיימה אסיפת־פועלים סוערת בהשתתפותו. הוחלט שאין רשות לועד־המושב להציג מועמדים בלי הסכמת ועד־הפועלים. ועד הפועלים המקומי הוא המציע את המועמדים וועד־המושבה רק מאשר את הנבחרים. כך נתבטלה המחשבה הרעה וכל החלקות נמסרו באמת לפועלים, מלבד שתים, שנמסרו לבני איכרים, שהיו ג“כ פועלים. באותה שנה הונח היסוד לבנין בית הפועלים על המגרש שהוקצה ע”י המושבה, והוא גובל עם האדמה שנקנתה בשביל ישוב הפועלים. באותו חורף תר“ע, דנו הרבה בסידור היחסים בין המעבידים והפועלים. נבחרה גם ועדה מיוחדת לענין זה. חברי הועדה היו: ישראל פינברג ז”ל, הד“ר ברין, צבי יהודה (כעת חבר נהלל) ואני. הוצע לבחור חבר שופטים מוסכם, שישתתפו בו ב”כ פועלים ומעבידים במספר שוה, כל סכסוך יובא לפניהם ודינם יהיה חובה על שני הצדדים. הדבר היה לפני זמנו ומכל הענין לא יצא דבר ממשי, אבל ציוני דרכים הותוו בינתיים.

הפעולה העיקרית בעניני המושבה, היתה אמנם בידי חברי הפוה“צ אבל גם חברי “השומר” השפיעו הרבה על החיים הציבוריים ובעיקר על צעירי־המקום. אחרי הסכסוך בענין “מושב־הפועלים” נתקלקלו היחסים ביני לבין האיכרים. אמנם המשכתי בעבודתי הציבורית גם בתרע”א וביתי, שנהפך אחרי נישואי לבית משפחה, הוסיף להיות מרכז הפעולה. רעייתי שולמית לקחה חלק פעיל בכל מעשי, אבל בסוף שנה זו הוכרחתי לעזוב את המושבה אחרי שלוש שנות עבודה פוריה בחיי הפועלים ובמושבה, שגדלה בינתיים והתרחבה, וחיים תרבותיים התפתחו בה.

מחדרה לראשון־לציון

במושבה זו כמעט שלא היו פועלים חקלאיים, פועלי היקב היו מסוג אחר ולי לא היתה דריסת־רגל ביניהם, בזמן הראשון לבואי שמה הצטמצמה עבודתי הציבורית רק בכתיבה להפוה“צ ובהפצת העתון בין המתקדמים שבכורמים. השתתפתי באופן קבוע בשיעורי הערב יחד עם חברי, מנהל ביה”ס אברהם הלוי, וריכזתי לאט לאט מספר חברים לסניף הפעול־הצעיר. ביתנו נעשה למרכז לפועלים המקומיים והזמניים ולכל שוחר חופש וקידמה. הודות לטעם הטוב וסבר הפנים שרעייתי השליטה בחיינו המשפחתיים – התקרבנו וכרתנו ברית ידידות עם אחדים מאישי המושבה המתקדמים. אתם יחד נכנסתי לעבודה פעילה בעניני התימנים, שכבשו חלק הגון מהעבודה בכרמים. נהייתי חבר ועד התימנים ובתפקיד זה התמדתי כל תשע שנות עבודתי בראשון. בשנת תרע“ג נמסרה השמירה גם בראשל”צ לידי “השומר”. ותנאי הותנה מצדו להרבות העבודה העברית בכרמים – בחורף בעבודה ובקיץ בשמירה. ביתנו נעשה יותר ויותר כמרכז לפועלים: כל עניניהם נחתכו בביתנו ואני הייתי כעין חבר הועד, שגם האיכרים חשבוני לב“כ הרשמי. חברי הפוה”צ התרבו במקום היות וראשון היתה למעבר לעולים, שנשלחו ע“י הפוה”צ לסידורים בעבודה למושבות בדרום. בביתנו מצא כל עובר מקום מנוחה ונופש. בשנות המלחמה העולמית הראשונה עברו לראשון חברי קבוצת עבודה, שהתיישבו אחר כך בדגניה ב'. רובם השתייכו למפלגתנו “הפועל הצעיר” והשפעתם על חיי המושבה ועל הפועלים היתה גדולה. במושבה סודרה ועדה למתן הלואות לאיכרים לשם העסקת פועלים עבריים בכרמים. האמצעים לכך באו מכספי הקרן האמריקאית. בועדה זו היו שלושה אנשים: אחד מצד האיכרים, אחד מצד הפועלים ואני – כנבחר משני הצדדים. ועדה זו השפיעה הרבה מאד על החיים החמריים של הפועלים ועל ריבוי העבודה העברית ואני הייתי הפעיל ביותר בה. הייתי קרוב מאד לאנשי מושב הפועלים נחלת־יהודה ועזרתי להם הרבה. לא מעט פעלתי גם בעניני התימנים ובהתישבותם במושבה ובסביבתה. בשנת תרע“ח, בגמר המלחמה, החלה מלחמת התושבים בעד זכות בחירה במושבה. גם במלחמה זו לקחתי חלק רב, בתעמולה ובתור חבר ועד־התושבים. כך עברו עלי תשע שנים (תרע“ב–תרפ”ו) בעבודה ציונית פועלית וציבורית בכל ענפי החיים. לא היה מפעל תרבותי או אסיפה ציבורית, שלא לקחתי בהם חלק. עלי לציין שאם כי הייתי תמיד בשורות הפועלים והתושבים העובדים, היה יחס האיכרים אלי טוב מאוד. לא הרגשתי שום לחץ או רדיפה מצד העומדים בראש הציבור הראשוני, ועד היום הננו קשורים ברגשי ידידות עמוקה עם רוב אנשי ראשל”צ, שידעו לכבד את דעותי, המתנגדות לדעותיהם והרבה מתלמידי ותלמידותי שם, שמחים גם היום לפגשני.

*

בקיץ תר“פ עלה בדעתנו לפרוש מעבודת ההוראה ולעבור לחקלאות. רעייתי הסכימה לדבר ונרשמתי להיות חבר למושב העובדים, מיסודו של א. ל. יפה, לשם כך התפטרתי ממשרתי בראשל”צ. מסיבות שונות לא התגשמה תשוקתנו זו ושבתי להוראה במושב יבנאל, שהיו בה הרבה מחברי מפלגתי בין הפועלים ובין האיכרים, והיו שם גם פועלים חקלאיים. שנה אחת גרנו שם ועבודתי הציונית הצטמצמה בעבודה מפלגתית בסניף הפוה“צ שם. הייתי קרוב לקבוצת “השומר הצעיר” שעלתה אז לארץ, שבצעדיהם הראשונים חשבנום לקרובים לפוה”צ. ביתנו היה גם כאן כמרכז מפלגתי. בשנת תרפ“ב הועברתי ע”י מחלקת החינוך להנהלת ביה“ס לבנות בצפת, בה גרנו במשך ארבע שנים. פועלים מאורגנים לא היו בצפת ובמשך כל הזמן לא ניהלתי עבודה מפלגתית מיוחדת, אבל השתתפתי בחיים החברתיים והתרבותיים לכל גווניהם: הרצאות בשבתות, מלחמה לזכות האשה באירגון הישוב ובאסיפת הנבחרים שהחל אז וכן בהפצת שקלים, בבחירות לקונגרס וכדומה. ביתנו נעשה גם בצפת מעין מרכז לכל ב”כ הפועל־הצעיר, שעברו דרך צפת או שבאו מהסביבה. –

בשנת תרפ“ו הועברתי לתל־אביב לנהל בי”ס עירוני. אחרי השנה שגרנו בת“א בנינו את ביתנו ברמת־גן. במשך כל הזמן, שמפלגת הפוה”צ היתה קיימת, השתתפתי בעבודת המפלגה בכל הפעולות והאסיפות, ניהלתי את סניף המפלגה שהיה כאן לא גדול. בחיי הפועלים ממש לא לקחתי חלק גדול ומזמן האיחוד עם אחדות העבודה נשארתי רק חבר נאמן להסתדרות והשתתפתי בחיים הציבוריים, כפי שהטילו עלי חברי ברמת־גן, כגון: במלחמה נגד הריאקציה בעיריה, בעד זכות בחירה כללית וכו'. במשך שלוש שנים הייתי גם חבר במועצה המקומית, אבל גם בשטח זה היתה השתתפותי מצומצמת. –

גולת הכותרת ושיא ההישגים של עבודתי הציונית אני רואה בזה שזכינו, רעייתי ואני, לגדל בנים נאמנים לעבודה לאומית־ציונית, ובנינו מעורים בעבודה חקלאית בקבוצות, במושבים ובקיבוצים. והרי זה שכרנו המלא.

ברשימות על פעולתי הציבורית והציונית לא הזכרתי את עבודתי בהוראה עברית. בהפצת־השפה, כי הרי כל זה נבע מהעובדה שזה היה מקצועי בחיים. אדגיש רק את פעולותי בהסתדרות המורים. הייתי חבר ועד הסניף בדרום־יהודה ובצפת. וזמן מה גם חבר המרכז, ובמאבק על הכנסת הדאגה למצבו החמרי של המורה ביחוד לעת זקנה לתוך סעיפי הסתדרות המורים, לקחתי חלק לא קטן.

ליום הזכרון החמישי של א. י. גולני, נתפרסם ב“הפועל הצעיר” תשי"ח, גל' 12, זכרונותיו על ראשית צעירי־ציון ובסרביה והפרוגרמה הדובוסרית.

המלבה“ד י. מיכאלי מעיר: “גון מיוחד היה בטליתם של הדובוסרים, שעוררו בשעתם ויכוחים סוערים בגלל “הסוציאליזם לעתיד לבוא”. תכנית תמימה זו נתנה ביטוי להרגשות של צעירים בודדים ברחוב היהודי, שהיה נבוך, והעיזו לנסח בימי המהפכה ו”התקוות הגדולות” של חופש ושיוויון, תכנית שהמדובר בה היה “נגד הזרם” החזק והשוטף של ה“איזמים” בין הנוער. צעירי־ציון לא האמינו ב“התמזגות האומות” ובפירוש הדגישו, שאת היהודים ידחקו גם בעתיד מכל ענפי התוצרת ויסודות המחיה הכלכליים.

“ואפילו עם התגשמות הסוציאליזם בעולם” לא ישתנה מצבנו לטובה והם דרשו ריכוז ארצי רצוף בא"י, על־ידי כל שכבות היהודים בכל העולם, ואפילו בטרם נשיג ערבויות מדיניות; הם חלמו ליצור בארץ חברה חדשה בלי מנצלים ולבטל את ההבדלים הכלכליים בשכבות העם, והאמינו שהבנין בארץ בעתיד ייצרו לנו “צורה חדשה של חיים חברתיים”.

בבואי לאורהיוב בסוף 1904 מצאתי עיירה מלאה נוער מפותח ובעל־הכרה, המתעמק בשאלות תיקון העולם הכלל־אנושי והפרטי־היהודי, גם אגודה ציונית פעילה מאוד, העוסקת בתעמולה ציונית ובויכוחים תמידיים עם חברי תנועת החופש הרוסיה. בעיירה היו כמעט כל הצעירים והצעירות שייכים לתנועה הציונית, כולם ממשפחות ספוגות מסורת עברית והשכלה. אבל תנועת השיחרור, החובקת שחקים ומבטיחה פתרון מהיר לשאלות האנושיות הכואבות וגם לשאלת המוני־העם העברי, העובד והסובל – משכה אבירים בכוחה, ולעומתה התנועה הציונית הבעלביתית, שחסידיה היו ע"פ רוב ממשכילי הבורגנות הבינונית השבעה והשאננה, המביטים בעיני בוז על המון העובד והעמל, דחתה מעליה ולא היה בכוחה לתאר חיי עתיד אחרים מן החיים השוטפים, שלא היה בהם כדי להקסים נוער. גם שארית הפליטה מן הנוער, שנשאר נאמן לדגל הציוני, לא יכולה להתעלם מן השאלות החברתיות המנסרות בעולם, ומוכרח היה לחפש ולמצוא תשובה לשאלות אלו. באותו הזמן החלו להתפתח ברוסיה אגודות של “פועלי ציון” לסוגיהם, שהשתדלו גם הם למצוא פתרון לשאלות ההן. אולם פתרונות אלה לא נראו לאותו חלק מהנוער שהעמיק יותר להבין את התרבות העברית והיה חדור רוח הנבואה העברית. גם ההווי היהודי לא נתן לו להיגרר אחרי פתרונות, המתאימים לבנין החברה של העמים האירופאיים, היושבים על אדמתם, וביחוד של העם הרוסי, המיוסד על אכרות, המושרשת בקרקע המולדת. הנוער הזה הוקסם יותר מהדעות של הס.ר. הרוסים ויחל לחפש אפשרויות איך לקשור את השאיפה הציונית עם יסודות החופש והתיקונים החברתיים. באותה קבוצה באורהיוב התבהרה והתלבנה ההחלטה לבסס את רעיון הציונות על יסודות לאומיים ולא מרכסיסטיים ויכנו את עצמם בשם “צעירי ציון”. מאין לוקח השם ומי המציאו איני זוכר, אבל ברור לי, כי שם זה כבר היה נפוץ בקישינוב.

מעניין, כי בפרוקלמציה הראשונה, שהפיצה אגודת “צעירי ציון” באורהייוב, היתה הסיסמה בכותרת: “בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום”. חשבנו, כי סיסמא זו מתאימה בייחוד להולכים בדרך הס.ר. הרוסים, אמנם לא כל חברי האגודה נימנו על “צעירי ציון” מפני הכנסת שאלות הסוציאליזם, היו כאלה שנספחו, מפני שהציונים הכלליים היו בלתי־פעילים לגמרי, ומחפצם לעבוד עבודה ציונית נמרצת, הסכימו להכניס אל יסודות הפרוגרמה גם שאלות הסוציאליות בתור פתרון. בכלל היתה תרס"ה שנת מיפנה בציונות בכלל. המלחמה בין האוגנדאים, הארציים וציוני־ציון, היתה בעצם תוקפה וחלק מהנוער, הנמשך לציון, החל לחשוב, שכל המחלוקת הזאת יסודה באפס מעשה ולכן צריך לא רק להחליט, אלא גם לגשת להגשמה מעשית ולפתח עלית חלוצים לארץ. בינתיים גמרו אומר באותו קיץ לסטות מהדרך הרגילה של משלוח מטיפים ציוניים בעיירות, והחלטנו להטיל על חברינו להתחיל בתעמולה אישית, להשתמש בכוחות עצמנו ולסובב בעיירות ובמושבות להפצת תנועתנו. זאת אומרת, שחברים יסעו לעיירות הסמוכות לאסוף את הנוער ולארגנו באגודה של “צעירי־ציון”. עלי הוטלה החובה לנסוע לדובוסרי – עיירה קטנה בפלך חרסון – לשם תעמולה. עיירה זו נבדלה מאורהיוב בפשטותה; תושביה היו יהודים סוחרים, לא־עשירים אבל מבוססים, מגדלי טבק, ופועלים במקצוע זה, ועובדים בספנות, ובכל עבודה אשר בחופי הנהרות. ידועים כגיבורי־כח ובעלי אגרוף, שהפילו את חיתיתם על כל השכנים הכפריים שבסביבה, אנשים פשוטים, אבל תמימים באמונתם ולאומיים גאים.

גם בעיירה זו היתה אגודה של ציונים כלליים נרדמת באפס מעשה ונוער ציוני ער מחפש דרכים חדשות, מסור ומוכן לעשות ולהגשים כל אשר יצוו עליו. גם לפינה נידחת זו הגיעו אי־אלו דעות של תנועות סוציאליסטיות, ובעיקר של ה“בונד”, שהחל להכות שרשים בין צעירי־העם. אמנם הידיעות בכל השאלות האלה לא היו מרובות ועמוקות, ואחרי אסיפות נוער אחדות, וויכוחים רעיוניים עם מתנגדים, הצלחנו לארגן כמאה צעירים וצעירות לאגודה ציונית. אחרי שניהלנו חדשים אחדים את העבודה התרבותית והלאומית במרץ רב, הוחלט להצטרף לתנועת “צעירי־ציון”. בינתיים, בהשפעת ציוני המקום, קיבלתי משרת מנהל של ביה“ס הממשלתי־העברי בדובוסרי; בשבתות היו מתאספים עשרות וגם מאות נוער מכל החוגים תחת כיפת הרקיע בשדות עצי האגוזים שמחוץ לעיר, ושם היתה מתנהלת תעמולה עממית רחבה להסברת הרעיון הציוני ושאלות החברה, העתידה להיווסד בארץ הישנה־החדשה כשתתישב ע”י חלוצי העם. הנוער הזה חונך בעיקר להתכוננות לעליה ארצה, להיות לפועלים חקלאיים ולשאוף לחקלאות עובדת בתור יסוד לתקומת העם. בינתיים הוטלה על הנוער עבודה ציונית פעילה בקק“ל והפצת שקלים. באוסף כספים למוסדות אלה הגיעו לידי שיא שלא פיללו לו. כדי להרבות באוסף כספים לק.ק.ל. לא היססו החברים והחברות הצעירים להשכיר עצמם לכל מיני עבודות ושליחויות. במשך אותה שנה נאספו בעיירה זו, כמדומני, קרוב לאלף רו”כ, שנחשב אז לסכום גדול מאד. יחד עם עבודה מעשית נעשתה גם עבודה תרבותית בקבוצות קטנות של לימוד הציונות, לכל שאלותיה הלאומיות והחברתיות.

בשנת תרס“ו עובדו גם היסודות של אגודת “צעירי־ציון” כפי שהיו מרחפות אז בעולמנו. לשם השתדלנו לפני המרכז בקישינוב ונשלח אלינו החבר חיים גרינברג והוא אז בן 19. במשך שבוע ימים ישב אצלנו וניהל תעמולה רחבה בין ההמונים בבתי הכנסת הגדולים ובאולמים. אז ניסחנו ועיבדנו את התוכנית של “צעירי ציון” בת 16 סעיפים, שנתקבלה באסיפה כללית ונתפרסמה בשבועון “כרוניקת־החיים־העבריים” ברוסית בגליון 4, 31 בינואר 1906. אחרי קבלת התכנית המסויימת. הוספתי להרחיב ולבאר את הסעיפים השונים, שיהיו מובנים לכל החברים וזה תפס את המקום החשוב ביותר בפעולתי התרבותית. בקיץ אותה שנה ובשנה שלאחריה, בחדשי החופש מבי”ס, נסעתי לאורך כל חופי הדניסטר, אשר בבסרביה ובכל העיירות נספחו האגודות הציוניות לתנועת “צעירי ציון”, לפי התכנית הדובוסרית. מסעיפי פרוגרמה זו, ברור, שמתחילת הופעת צ“צ שאפו להיבדל מהציונים כלליים ולהבליט את יחסם החיובי לאדם העמל והעובד, העומד במרכז ההגשמה הציונית ע”י היהפכו לחקלאי ופועל ובונה בידיו ובגופו ממש את ארצו, על יסודות של יושר וצדק חברתי בלי מנצלים. תכנית תמימה זו אינה מהססת לקבל על עצמה את הרעיון הגדול של הסוציאליזם.

חלק גדול מאוד מחברי התנועה הדובוסרית של צ“צ וממקורות אחרים מילאו אח”כ את אשר קיבלו על עצמם, עלו לארצנו וכאן נכנסו כחברים נאמנים לשורות “הפועל הצעיר”, שהתאים ברוחו לאותם היסודות, שהונחו בתכנית צ“צ הדובוסרית. בתרס”ז עזבתי, יחד עם עוד חברים, את העיירה ועלינו לארץ, כדי להמשיך באותו הקו, שציינו לנו בהיותנו בגולה.

סעיפי הפרוגרמה

א) היות וההתפלגות של האנושיות ללאומים היא תולדה של השפעת יסודות טבעיים, הרי התמזגות האומות, אפילו בעתיד הרחוק, אינה אפשרית.

ב) תנאי מוחלט להתפתחות כל אומה במובן התרבותי־לאומי לחיות¹ בהמונים רצופים בשטח ארצי מיוחד.

ג) העברים הם בזמננו לאום מיוחד, וחדורים שאיפה לשמירת עצמאותם ועצמיותם.

ד) בהיותם מפוזרים בין האומות, מהווים העברים בכל מקום מיעוט, ואין ביכולתם להתפתח כיחידה לאומית תרבותית נבדלת, בלי כל יחס אל העמים הסובבים אותם, ולכן דרושה להם ארץ (טריטוריה).

ה) הארץ הזאת צריכה להיות ארץ־ישראל מפני כוח המשיכה ההיסטורית של עם ישראל. כוח משיכה זה מלבד שהוא מטרה בפני עצמו, הוא משמש גם יסוד חשוב בהקלת השגת המטרה.

ו) ארץ ישראל תירכש ע"י כיבוש כלכלי ותרבותי ואפילו טרם שתושגנה ערבויות מדיניות.

ז) אם כי הננו עומדים על נקודת השקפה לאומית עצמאית־עממית, הננו מודים גם ביסוד השני החזק מאד והוא כי גם הגורם הכלכלי־חמרי דוחף את העם העברי להגשמת הציונות, כי היהודים נדחקים ויהיו מרוחקים גם בעתיד מכל ענפי התוצרת, המהווים את יסודות המחיה והכלכלה, ואפילו עם התגשמות הסוציאליזם בעולם.

ח) בהתגשמות הציונות מעונינים כל שכבות היהדות, אפילו הבורגנות העשירה, שההרחקה מהתוצרת אינה מאיימת כל כך עליה כמו על יתר חלקי היהדות, שנדחקו ונדחפו מהסביבה הזרה ע"י התפתחות האנטישמיות, שקיבלה צורה של תורה מופשטת לא תועלתית.

ט) על יסוד סעיף ח' על התנועה הציונית להקיף את כל חלקי היהדות, שכבותיה ופלוגותיה בכל מרחבי העולם, ז.א. הציונות צריכה להיות תנועה לאומית.

י) כתוצאה מסעיף ט' הננו מודים בכורח של התהוות מפלגות ואירגונים בציונות, בהתאם להשקפות וענינים חיוניים של שכבות כלכליות ומעמדות הנכנסים לתוך התנועה.

יא) בכניסתנו לתנועת “צעירי־ציון” הננו מופיעים כנציגי הפרוליטריון העברי במובנו הרחב, ז.א. של כל חלקי היהדות העובדים והעמלים, וביניהם גם של הבורגנים־הזעירים, הסובלים ונסחפים בחיים ירודים כמו האכרות הרוסית העמלה.

יב) כתוצאה מסעיף י"א הננו מודים בכורח להילחם באופנים שונים להרמת המצב החמרי של אותן שכבות העם שהננו נציגיהן.

יג) היות והננו חושבים, כי בתוקף החיים הכרח הוא להעביר מן העולם את מלחמת המעמדות וניגודם וּלבטל כל ניצול כלכלי, הננו חושבים את עצמנו לסוציאליסטים.

יד) היות ואצל העם העברי בגולה אין צורות חיים תקינות ואין ולא תוכל להיות חלוקה תקינה למעמדות, אשר תיווצר רק עם התישבות מלאה של העם העברי בארצו ובחיותו חיים לאומיים ארציים, אין אנחנו נספחים לשום אסכולה סוציאליסטית, כי הסתפחות זו תבוא רק עם סידור החיים הלאומיים, ואפשר מאד כי הבנין הכלכלי של ארץ־ישראל בעתיד, ביחד עם המצב התרבותי והפסיכי המיוחד ייצרו צורה חדשה של חיים חברתיים, בהתאם להווי שיוצר.

טו) המלחמה בממשלת־היחיד היא, לפי נקודת השקפתנו, הכרחית וחובה על כל העם העברי, כדי שנשיג את הזכויות האזרחיות והמדיניות, זה הכרחי להתפתחותנו וגם כדי לפתח את ההכרה העצמית של המוני העם.

טז) בהיותנו עומדים על נקודת השקפה לאומית־תרבותית, הננו שואפים להתחדשות רוחנית של העם בגולה, ונלחמים להלאמת החינוך, ע"י החיאת השפה העברית (ולא הז’רגון) כי רק בשפה זו משתקפת נשמת העם העברי ורוחו.