המה מעשי ה' ונפלאותיו אשר ראו יורדי ימים באניות האלאנדי ובריטאניא.

כולל שני מסעות

א על ים הקרח הצפוני בשנת שנ"ו

ב על ים הדרומי בשנת תקמ"ג.

מועתקים מספרי המסעות (רייזע=בעשרייבונגען) שחבר החכם האשכנזי (קאמפע)

Massois Hajam

Gedruckt in Zolkiew Bey Gerson Letteres, 1818.

 

על ים הקרח הצפוני בשנת שנ"ו    🔗

א.    🔗

בשנת תקמ"ג לאלף הששי בחודש סיון בא ווילזאן רב החובל (של הספינה אנטעלאפע טעונה לערך שש מאות אלף פונט, ועמו לערך חמשים איש, ובתוכם ששה עשר מאנשי חינא) לעיר מַאקַאָא, ולאחר שלשה שבועות נצטוה לחזור משם לארצו מדינת ענגלאנד דרך הים הדרומי, ותיכף מתחלה נראתה להם נסיעה זו קשה ועלולה לתלאות מסוכנות מאוד. יום יום נתעוררה רוח סערה עם רעם וברקים ורבוי גשמים עד שנתרוממו גלי הים בזעף גדול והאניה חשבה להשבר, מימי הגשמים נכנסו מלמעלה ומימי הים מלמטה עד שנתלחלח הכל, ותתגעש ותרעש הספינה וימוכו כל הבהמה והחיה אשר בקרבה וימותו. זולתי לעתים רחוקות נגלו להם ימי מנוחה ואורה מספיקים לתקן בהם את נזק הספינה הסדינים והחבלים והתורנים ולנקות וליבש פנימיות הספינה ולהנפש קצת מן התלאות שעברו עליהם. מקץ עשרים יום הגיעו על מרחבי הים הדרומי הנזכר ואז שככה חמת הסער והימים החלו להאיר בנחת כדרכם, והתברכו האנשים בלבבם למצוא מנוח ונחמה על כל היגונות אשר עברו עליהם. עתה נכנס גם רב החובל לחדרו לתת מרגוע לאיבריו שנידוכו בעבודות פרך הארוכות ולהנפש בשינה ואת הנהגת הספינה מסר לשר קברניטא (שטייער מאן) ושמו בענטשער, אבל בתוך שעה מועטת התקדרו השמים בעבים חשוכים ונתעוררה מהומה רבה של גשמים רעמים וברקים ובכל זאת השר בענטשער היה שקוד לפקח על עסקי הספינה כפי כחו אבל פתאום נשמעה צעקת הצופה בראש התורן לאמר: משברי גלים! משברי גלים! (היינו ראשי צורים הגבוהים שבלב הים, והגלים משתברים עליהם, ובמקומות שנמצאים שורות שלימות של סלעים כאלו, בין שהם בולטים מן הים בין שהם מכוסים קצת שם הוא מקום סכנה על ידי השתפכות הגלים ורב דכים וזה נקרא משברי גלים) ובאותו רגע ממש נדחפה הספינה בכח גדול אל הסלע.

רעד ובהלה אחזה כל העם וגם רב החובל אשר נרדם בירכתי הספינה דלג בבהלה לראות סבת הכשלון ההוא, ותיכף נגלה להם ראשי הצורים ויכירו את עוצם סכנתם בבירור, והנה נטתה הספינה על צדה ודחקו המים לתוכה בפחות משיעור שעה עד שנתמלא מרתף הספינה כולו מים. אז נאספו כל העם על רב החובל ויבקשו במר נפשם ליעץ להם ולחלק פקודות לאיש ואיש על משמרתו ויעש כן. ויפקוד ראשונה לפנות אבק השריפה (הנקרא שוס פולווער) וכלי זיין וכל השייך להם והלחם וכל מיני מאכלים שהמים מזיקים להם ולהביא הכל על הגשר העליון (פערדעק) ולכסותם מפני הגשמים ומקצתם נצטוו לקצץ התורנים בכדי להקל הספינה, ואחר הרימו את האניות הקטנות מתוך הספינה וימלאו אותם בר ולחם ומים מתוקים ומיני מזון ונתנו כלי הקאמפאס לכל אחת מהם והטילו אותם אל הים מעבר השני של הספינה לחסות מהרוח ולהיות מזומנים להציל את נפשם בהם כשתאבד תוחלתם מהספינה. בשעת הטירוף הזה נפל איש אחד אל הים ויטבע ויאבד מתוך הקהל אע"פ שנזדרזו להצילו בכל מאודם.

באותו פרק קם רב החובל להחזיק נפש העם שנמוג רוחם על ידי מצוקי הרעה הזאת וכה אמר להם: כל ספינה הפורשת בים עלולה לתלאות ויושביה סברו וקבלו אותם עליהם משעה ראשונה, ולפי שמעמדכם רע ובלב הים הזה שלא עבר בו אדם מעולם, ע“כ מלבד התשועה ממרום אין לכם לסמוך זולתי על אותו עזר שבקרב לבבכם ויגיע כפיכם אבל מתוך עצם הצרה גופה תתעוררו למסור נפשכם בכל עוז ותחבולה להמלט ממנה, והנה קודם לכל צריכים אתם לקבל עליכם להתאפק מכל מיני משקים משכרים ותמצאו כחותיכם מיוזנים ודעתכם צלולה תמיד לסבלותיכם. ותיטב העצה הזאת בעיני הכל ויאותו כולם לשמרה ולעשותה בלב שלם. ומחמת שהיו כולם עייפים ויגעים מרוב עבודה ע”כ חלק להם בראשונה לאיש מעט לחם וכוס יין, השיב נפשם ורב החובל הוסיף עוד כוס שני לכל אחד מהם ואז הסכימו כולם להמתין עד אור הבוקר בכדי לדעת מה אחריתם היינו: אם אולי יש איזה יבשה קרובה אליהם או לא? שבזה היה הכל תלוי החיים והמות. ובכל זאת התאמץ כל אחד לעזור חבירו ולחזק את לבבו, כל אחד לבש מה שיכול ללבוש על גופו ולהציל כל מה שיוכל להציל ממיטב רכושו והכל בלי שום קנתור וטירוף הדעת ולא נגע אחד מהם בשל חברו כלום.

לסוף הבריק השחר ואז נראה בעליל מה שנדמה להם לראות לאור הברקים בלילה: אי קטן ברוחב ג' או ד' פרסאות מצד צפון. ואחר כך נגלה אליהם עוד איים אחרים לצד מזרח וזאת היתה נחמה הראשונה אשר נשתלחה להם מן ההשגחה האלהיית להשיק בלבם תוחלת תקוה מעזרת השי"ת.

אולם אהה! כמה דאגות אחרות הפיגו את השמחה הקצרה הזאת מתוך לבם ע"י הספיקות הרבות שנשארו לפותרם עוד. ספק אם איים הללו מעלים פירות להחיות נפשם או לא? מיושבים הם מבני אדם או לא? ואם תמצא לומר מיושבים המה מה טיבם של האנשים הללו היש להוחיל מהם איזה סיוע או שנאה ומריבה? ואפילו אם יפול הכל על נכון לפי משאלות לבם על כל פנים אין תוחלת ותקוה עוד להם, מאחר שנשחתה ספינתם איך יוכלו לבוא לבתיהם? לא יראו עוד ארץ אבותיהם אחיהם נשיהם ובניהם ומי יחוש לגאלם בארץ רחוקה בקצה הים? על כן מלאו לבם תוגה ורוחם חלחלה ומצוקה.

ובכל זאת נמלכו ונתנו לבם לאזור חיל ולאמץ בטחונם בהשגחת השם ולהאבק בכל שארית כחם למלט את נפשם, על כן נמנו וגמרו לשלוח מרגלים תחלה, לתור את הארץ, בכדי לדעת איך להתנהג? וכן הושיבו אנשים באניות הקטנות טעונות בדברים הכרחים לחיי האדם, ומנו בראשם (השר בענטשער) לנהלם אל האי הקרוב, ורב החובל צוה עליהם בגזירה חרוצה שאם יפגשו בהם אנשים יושבי הארץ אזי ישתדלו בכל מיני תחבולה לקנות את לבם וכליותיהם לאוהבים להם, ולהזהר מאוד מאוד שלא להקניט אותם בשום דבר קל להצמיח קנאה או שנאה ביניהם.

וילכו האניות לדרכם, וכל העם הנשארים מתעסקים בתוך כך להטיל את התורנים אל הים, ולעשות מהם רפסודות בכדי להטעין עליהם שארית כל מה שנמצא בספינה קודם שתלך לכליון, ובמשך כל העבודה הזאת עיניהם נשואות בתוחלת ממושכה אל אחיהם שבאניות, לפי שעוד לא נח הים מזעפו וכבר עבר חצי היום ואינם – וסוף דבר נגלו להם מרחוק ושמח לבבם. ולערך שעה רביעית אחר חצות הגיעו אל הספינה ממש ויביאו בשורה טובה לאמר: מצאנו ארץ בטוחה למחסה מרוח סועה וסער ודרך בטוח להגיע אליה באניות וגם מים מתוקים, אבל לא מצאנו שום ילוד אשה שם ונעזוב את כלינו על האי ההוא תחת פקודת חמשה אנשים ממנו ואנחנו שבנו ריקם.

על ידי הנחמה השנית הזאת התחזק רוחם בקרבם ויגעו בכל כחם לגמור מלאכת הרפסודות הנזכר, ואחרי ככלות המלאכה חזר רב החובל לחלק להם מעט לחם ויין שנית לחדש כחם, ולעת ערב פקד לחלק את העם ואת המשאוי על האניות והרפסודות כאשר יוכלון שאת, ועד הנה היו הכל עסוקים באמונה ובלב שלם כל אחד מהם לטובת הכלל כולו, בלי שום קנאה ותחרות, ואפילו באותה רגע עצמה שנחפזו לנסוע לדרכם עדיין נתאחרו מקצת אנשים על מלאכתם לכנוס ולפנות הכל כפי כחם, ורב הבנאים נתאחר לכנס כלי המלאכה עוד, ולא ידע שכבר נסעו הרפסודות לדרכם, עד שבא רב החובל ואחזו בידו להוציאו ולהושיבו באניה הקטנה על כרחו.

ובכן פנו עורף מן הספינה בלב נשבר, וילכו הלוך ונסוע לארץ נכריה מבלי דעת מה תהא בסופם. האניה הגדולה משכה בחבלים את הרפסודות, והאניה הקטנה מושכת את הגדולה עד אשר עברו בשלום את נקרות הצורים הנזכר, כי הנה הנסיעה הזאת היתה קשה ומלאה סכנות עצומות מרעש הים ומהשתפכות הגלים וקילוחם מעל גבי הצורים הנז‘, ובתוך כך עלה קיטור עב לכסות אור היום, עד אשר לא ראו יושבי האניה האחת את השנית, והאנשים היושבים על הרפסודות, היו עלולים להנתק ממקומם על ידי שטף גלי הים, ויצעקו כל העם ובפרט אנשי חינא הנז’, אשר לא נסו בסכנת הים מימיהם, ומה גם כאשר חשכה עליהם הלילה, ורעש הרוח הולך וסוער עליהם אז גברה צרתם אשר לא יאומן כי יסופר.

אכן כאשר עברו את הסלעים בשלום ובאו על מי מנוחות אירע להם פגע אחד, דהיינו שנתדמה להם נחל שוטף תחתיהם בים, והסיע אותם מדרכם בחזקה, ולאחר שעמלו זמן רב להתריס כנגדו, נואשו לבסוף ויעזבו את הרפסודות ומלואם על הנחל, ולקחו את האנשים ההם היושבים עליהם על האניות, ולפי שהאניות היו מטוענות בלא זה נתמלאו עתה יותר, ולא יכלו להתנהג אלא בכבידות גדול, ובכל זאת הגיעו לבסוף בחשכת הלילה אל החוף.

פה מצאו את האנשים שנשארו שם מבוקר, ותחי רוחם וישמחו ויחבקו איש את אחיו, כי גם אלו היושבים על הכלים פה לא אבדו זמנם לבטלה, ופנו את המקום לאחיהם וסקלוהו, ויעשו אוהל מן קלעי הספינה בכדי לחסות תחתיו. והנה לא מצאו שם עדיין שום אדם על האי ההוא זולתי מדורות של אש בכמה מקומות וסביבותיהם מפוזרים עצמות דגים ואגוזי קאקוס וזה סימן מובהק שהיו בכאן היום אנשים ע"כ שמו אל לבם להתנהג בזהירות ובהשכל וימשכו את אניותיהם אל היבשה ויעמידו משמרות להגן עליהם משודדי לילה.

ואמנם עבודת פרך הרצופה הזאת החלישה את כחם כל היום, ועל כן חלקו להם גבינה אחת ומעט חררה (צוויבאק) להחיותם ומים מתוקים, והדליקו את המדורה כדי להתחמם וליבש את מלבושיהם. ומעתה החליפו משמרותיהם לשעות מקצתם ישינים כשעה אחת על הקרקע להשיב את נפשם ומקצתם עומדים על המשמר ומקבלים עליהם גשם שוטף ורוח סערה ואחרי כן באו אלה תחתיהם. והנה ארכה עליהם גם הלילה הזאת במצוקה ודאגה שלא תשבר הספינה לגמרי, בטרם שיספיקו לפנות משם הדברים הצריכים לפרנסתם, ותיכף שהאיר היום שלחו את האניות להביא את הרפסודות, אמנם בבואם שמה מצאו הרוח והסערה עדיין מתמידים בחזקם ולא מלאם לבם להזיז את הרפסודות ממקומם ומכל מקום הרויחו בזריזותם הזאת לפנות כל המטלטלים אל האניות ולהגיעם אל החוף. אחר חצות נח הים מזעפו וישלחו את האניות אל הספינה להביא משם כמה שקים של אורז ושאר מיני מזונות והצטרכות אחרים, והאנשים אשר נשארו על היבשה נצטוו ליבש את אבק השריפה ולתקן כלי זיינם בכדי שיוכלו להלחם ולעמוד על נפשם לעת צרה. בתוך כך חלף היום ועדיין לא נראו האניות שנשתלחו בים, וכבר חשכה גם הלילה ואינם, ועברה גם השעה התשיעית והעשירית ותקצר נפש העם בדאגתם אל אחיהם, ולבסוף הגיעו בשלום. אכן הביאו בשורה לאחיהם לאמר: שלפי הנראה לא תוכל הספינה להתקיים ולעמוד לפני תוקף הסער והגלים עוד עד הבוקר, וכבר התחילו הקרשים להנתק ממנה אחת אחת, ולפי שעד היום היו מיחלים אולי יוכלו לתקן עוד את הספינה כשתשקוט הסערה ולהשיטה בים בכדי לחזור בה לעיר מאקאא, ועתה נכזבה תוחלתם לגמרי ויתעצבו האנשים להתיאש מכל תוחלת ותקוה עוד משך כל הלילה הרעה השנית הזאת.

ב    🔗

ויהי ממחרת ועדיין הים הולך וסוער ואי אפשר לשלוח לשם את האניות ועל כן נפנו ליבש את המחיה ומזון אשר הצילו כבר ולהכין להם אהלים ולבנות להם דירות בטוחות, ובתוך כך רב החובל מתהלך עם נערו מבני ארץ מאלאיי אל חוף הים בכדי להביא משם מעט מים מתוקים הנוטפים מנקרת הצורים ויקראו אליו אנשיו, העומדים ביער אחוריו בכדי לסקל המקום, לאמר: הנה אנשים עוברים באניות בים. וישא עיניו וירא והנה כן אמת שבאו אנשים באניות מאחורי קצה האי אל תוך החוף ואנשי הספינה נבהלו נחפזו איש איש לכלי זיינו. אכן לאחר שראו שאין כאן אלא שתי אניות ואנשים מתי מעט בתוכם, אזי צוה רב החובל את אנשיו לסוג לאחור ולהתעלם מן העין בכדי להשגיח ראשונה איך יקבלו התושבים ההם את רב החובל ונערו, עד שיראו שהשעה צריכה לכך ויבואו גם הם לעזרתו.

בתוך כך קרבו האניות גם הם מצדם במתינות יתירה ונשארו על עמדם ברחוק מקום קצת מן היבשה. אז צוה רב החובל לנערו לדבר אליהם בלשון בני עמו, ובתחילה לא הבינו את דבריו אבל בתוך כך נתעורר אחד מהם להשיב אליו באותו הלשון, ולשאל מי המה? ומה מגמתם? כאוהבים או כשונאים? ויען הנער טאמראזע (כך שם נער רב החובל). אנשי ענגלאנד אנחנו, ונטרפה ספינתינו בים והננו לכם לאוהבים, אז נדברו התושבים איש אל רעהו כשמעם תשובת רב החובל, ותיכף קפצו מתוך אניותיהם אל הים וילכו הלוך וקרוב אל היבשה.

וגם רב החובל הלך לקראתם, ובפגעם חבקו איש את רעהו בחבה, ורב החובל ווילזאן הוליכם אל היבשה ויצג לפניהם מקצת אנשיו. מספר התושבים הבאים אל היבשה ששה, מלבד שנים שנשארו באניות למשמר, ובתחלה נשארו עומדים על רגליהם קרוב לאניותיהם, ולא מלאם לבם לכנוס באהלי אורחת נכרים; וישקיפו האנשים סביבותיהם בזהירות רבה שלא יאונה להם איזה פגע רע; ובכדי להפיג מורך לבם ישב לו רב החובל ושנים מאנשיו בלבד אצלם; והמתורגמן טאמראזע עומד על גביהם וישבו לאכל לחם, ויושם לפניהם טייע ומעט (פעסקאוויט) מאפה ארץ חינא, ויאכלו את הפאסקאוויט כי ערב לחכם, ויטעמו גם מן הטייע וימאסו בה, אז נסתלקה הדאגה אחת אחת מקרב לבם לגמרי. ויתאוה רב החובל לדעת מקרה המתורגמן שלהם, באיזה אופן נתגלגל גם הוא לבוא בין אנשי איי הרחוקים האלה, ויענו לאמר: רב החובל הייתי גם אני בספינה אצל סוחר ידוע בארץ חינא, ויהי בלכתינו בדרך זה עשרה חדשים ותפגע בנו רוח סערה ותשליכנו מן הדרך אשר הלכנו (לאיי אמבאנע ובאנטאם) להדיחנו אל אחד האיים האלה הנראים מצד דרום מפה. ומשם ברחתי לאי (פעליא) וקבלני המלך אשר שם בסבר פנים יפות, והוסיף עוד לספר בשבחי המלך וכל בני עמו שכולם אנשים הגונים וטובים.

צבע עור בשרם היה כעין נחושת קלל, ומהלכים ערומים, ורגילים לשפשף את בשרם בשמן אגוזים (קאקוס ניסע) ועל ידי כן נעשה עורם חלק ומצוחצח; קומתם ממוצעת בנין איבריהם נאה וחזק, רגליהם היו מצויירים בכתובת קעקע שחורה מאמצעות שוקיהם עד קרסוליהם, שערותיהם שחורים ונאים, וכרוכים מלמטה למעלה עד כנגד העורף: כמעט כלם אין להם זקן, לפי שהיה זה מנהג ביניהם לתלוש שערת זקנם. וכאשר דקדקו להשגיח על אותן מתי מספר בעלי זקן, מצאו שהם מתגאים בזקנם המגודל. ואולי הזקן הוא סימן איזה התמנות אצלם, זולת דבר אחד מאוס נמצא ביניהם דהיינו: שניהם כולם שחורים, ורוקם אדום, על ידי מנהגם לכוסס עלי אגוז (בעטיל) מעורב עם סיד שרוף מאלמוגים. החשובים שבהם נושאים עמהם שני כלים קטנים אחת מליאה עלים והשנית סיד הנז'. ובכל עת הם משימים סיד בתוך העלים ונותנים לתוך פיהם לכוסס בהם תמיד.

וכראות התושבים את אנשי ענגלאנד משיטים את אניותיהם לתוך הים, וכשמעם ע"י המתורגמן שהם חפצים לשלוח אנשים לפנות שארית החפיצים מן הספינה הנשברת שלהם; ויאמרו נשלחה עמכם אנשים להגן עליכם בדרך מפני בני עמינו. ולאחר שנתקרבו הלבבות משני הצדדים לקח השר ווילזאן את האורחים להראותם את כל בית נכאתו, שנים מן האנשים התושבים שנתארחו עתה כאן היו אחי מלך (פעליא), הסמוך לאי הזה, וממלכתו מתפשטת עוד על איים אחרים, שם הגדול שבהם (ראקוק), ושם השני (אראקוקיר).

ויראו הבריטאנים (ענגלענדער) את האנשים הערומים ויחיפים הללו הולכים לתומם על הקוצים ועל הברקנים, ויהי בעיניהם לפלא. וכן ראו גם תמהו הם על אנשי (אייראפע), על לובן פניהם ומלבושיהם, ועל המון מיני כלים וחפיצים שלא ראו מימיהם; אבל לא נשארו עומדים במהומה וטירוף הדעת כדרך אנשים פראים אחרים. זולתי נשתהו על כל פרט ופרט לשאול על מהותו ותועלתו בכדי להבינו על בוריו. ואח“כ חזרו לשאול על דברים חדשים אחרים אחת אחת, דרך משל: תחלה נגשו למשש זרועותיהם ובשרם בכדי להתבונן אם המלבושים אינם חלק מאיברי גופם, או דבר טפל, לפי שעדיין לא ראו ולא שמעו מן צורך המלבושים לאדם; ואחר כך שאלו על טוב מלבושי אנשי (אייראפע) ותועלתם; ואח”כ שבו לבדוק את ידיהם ומצאו עליהם כמין חוטין של תכלת, והיינו הגידין הנראים תחת העור על גב היד, וחקרו אם מעשה הבריאה היא זו, או כתובת קעקע? ועוד לא נחה דעתם וחשבו על לבנונית ידיהם ורגליהם שהיא מעשה צבעונים ותחבולה, אז נאותו להם מקצת נערי הבריטאנים לגלות את חזיהם בכדי לברר להם שלבנונית הזאת שוה בכל אבריהם, אחד מהם מצא כדור עופרת (הנקרא קויל) של קני השריפה שקורין (ביקס) ותיכף כשהגביהו תמה מאוד האיך גוף קטן כזה תהא בו משא כבידה כל כך? ופנה אל המתורגמן לשאלו על מהות ותכלית כדור הזה? ועל זה השיב לו באריכות דברים מעסקי כלי המלחמה משל אבק שריפה (הנקרא פולווער), ורצה להביא לפניו גם קני השריפה בכדי להראות לו בחוש את פעולתה, אלא שנמלכו אנשי הספינה שלא להבעית את התושבים בדבר החדש, ובבואם לאחד מהאוהלים נשתוממו ממראה שני כלבים האסורים שמה, ותיכף משנכנסו התושבים אל האוהל התחילו הכלבים לנבוח, והתושבים לצעוק בקול גדול עד שלא נודע מי משלהם גבר, ובתחלת היה קשה להכיר סיבת צעקתם, אם היא קול בהלה או קול צהלה, עד שבא המאלאיי ופירש להם שזה קול רנה. ומחמת שאין להם בסביבותיהם שום חיה ובהמה בעלת ד' רגלים כלל על כן היתה בעיניהם לפלא. אז נכנסו ונסוגו אחור וחזרו ונכנסו באוהל כדי לחדש נביחת הכלבים. ואח"כ בקשו התושבים מן הבריטאנים, לשלוח אחד מהנערים אל המלך, בכדי לזון את עינו גם הוא ממראה אנשים הלבנים. ואף כי ישרו דבריהם בעיני הבריטאנים, בכדי לקנות להם על ידי כן הברית עם המלך; אכן נתקשו בדבר מי משלהם ילך? אז נתעורר רב החובל, ופתה את אחיו (מאטיאס) ווילזאן, ותיכף נתרצה ליסע באניה אחת ולקח עמו את אחי המלך. ואז הכינו מנחה למלך מעט בגד צמר (טוך או גוואנט) של תכלת, ותיבה קטנה מלאה טייע ואחת מלאה צוקר קאנדיל, ועוד הוסיפו גם מעט חררה, על פי בקשת שני אחי המלך. הבכור מן האחים נשאר עם שלשה מאנשיו והמתורגמן שלו, ויתרם נסעו עם השר (מאטיאס) לעיר (פעליא). עוד נתנדבו התושבים להראות להם הדרך לבאר קטנה של מים מתוקים באי הזה, וילך אתם נער אחד מבני החבורה ושמו (ריכארד שארפ) כבן חמשה עשר שנים. והנה הדרך ההוא מלא מכשולות וצורים משופעים; אכן כל כמה שהגיעו למקום תקלה, אזי לקחו את הנער על ידם בכדי שלא יקראנו אסון וכן נשאוהו גם בחזרה. ויביאו שני כלים מלאים מים. (ראקוק) וחביריו אכלו בסעודת הצהרים מעט בשר עוף עם הבריטאנים, אבל מן בשר מלוח שנתנו לפניהם לא רצה לאכול, לפי שהם אינם יודעים תשמישי מלח כלום. ולפי שלא פסקו הגשמים והרוחות גם אחר חצות ולא יכלו לנסוע לביתם על כן לנו עם בני החבורה שנית בהשקט ובטח כל הלילה.

ג    🔗

ויהי בהיות הבוקר ורוח סערה הגדולה אשר התמידה כל הלילה, התחילה להקל מעט מזעפה. אז לקחו האניה הגדולה לשלוח בה אנשים אל הספינה בכדי לפנות משם עוד חפצם כל כמה שיוכלו. וראקוק עודנו אצל רב החובל ביבשה. ובתוך כך נתעסקו יתר בני החבורה גם היום ליבש את כליהם ולסקל את הקרקע בכדי שתהיה נוחה לגור שמה. ויהי בלילה בשוב השלוחים מן הספינה, ויספרו לאמר: כבר היו שם אנשים מן בני התושבים, ושללו כלי ברזל ושאר מטלטלים, ומה גם נטפלו לתיבת הרובלין שבספינה הנקרא (שיפס אפטיק) ושפכו את הסממנים ונטלו כלי הזכוכית, והן אמת שכבר הציל משם רופא הספינה הנקרא שארף הסממנים היותר יקרים, והטיב חרה לרב החובל על גניבת הרפואות הנז', שנפלו בידי הדיוטות שכאלו, שעלולים לבוא לידי סכנה על ידיהם, וגילה הדבר לאחי המלך ראקוק, ויחר אפו בבני עמו עושי הנבלה הזאת. וינחם את ווילזאן לאמר: כדאי הם האנשים הרשעים האלה לחוב בנפשם ולשבוע מפרי מעלליהם. וישאלהו עוד מדוע לא זרקו עליהם כדורים בכלי זיינם? ועל ידי כן יעץ אותו אם יקרה כדבר הזה שנית עוד להיות רובים עליהם בכלי משחית, והוא ערב בדבר להתנצל ולהמליץ בעדם אל המלך, ותפעם רוח ראקוק מעזות בני עמו לפשוע באורחים, ויתעצב אל לבו וידברו הבריטאנים אליו לנחמו, ולא קיבל. ואכן יודע היה שאין בלבם עליו, שמא יש לו חלק במעשה הרע ההוא, כמו שנראה בבירור בלכתו לישן ביניהם בערב כבין אנשים אחים מאז ומקדם, וכך היתה דרכו של החכם הנחמד הזה, שכל פעם שפגעו בו הבריטאנים בחיבה צהלו פניו תמיד, וכמים הפנים אל פנים, כך דבקה גם נפש הבריטאנים בראקוק לכבדו ולאהבו לפי ישרת לבו וכשרון מעשיו.

אז ביקש המאלאיי מן הבריטאנים בגדים לכסות מערומיו, והושיטו לו מכנסים של (מאטראזין), ועוד מלבוש אחר. גם לראקוק נתנו מנחה בגדי כבוד הראוים למלבוש איש בריטאניע, וילבשם תיכף כולם בשמחה רבה כי נדמה על ידי כך לאנשי בריטאניע אהוביו ויקרא לאמר בזה הלשון: ראקוק ענגליש! ואכן חזר ופשט אותם אחר כן (מחמת שלא הורגל למלבושים מימיו) והפקידם בבית גנזיו ולא חזר ללבשם עוד, והנה תאותו גדלה מאוד להבין ולהשכיל, עד כי כל דבר קטן או גדול לא נמלט מעיני השגחתו להבחין במהותו ותועלתו ולעשות כמעשהו, וע"כ נגש בכל מקום לעשות כל מלאכת עבודה ביניהם, וביקש לסייעם אפילו בבית הבישול ולהפיח את האש. וישאלו אותו על מהות הטבעת של עצם שנשא על זרועו. ויען ויאמר על פי המתורגמן שדבר זה הוא סימן מיוחד לשרים הגדולים, שהמלך חפץ ביקרם ולבני משפחתו. ועל כן נאה לו הסימן הזה משני צדדים שהוא אחי המלך ושר כל צבאו. ועל כן שמחו הבריטאנים יותר עוד שזכו לאחוה וריעות של שר גדול כזה בארץ מגוריהם.

והנה משולחי אנשי בריטאניע ששבו היום מן הספינה, נתאוו להשיב נפשם במשקים משכרים וע“כ שבו משם ברעש ובפנים צהובות יותר מן הראוי. וכראות רב החובל את זאת והתבונן לאחריתו, וירע בעיניו מאוד ויספר לשרי הספינה, ויועצו ביניהם לאסוף למחר כל העם להמלך בדבר הזה, וכן אמר להם: אתם ידעתם כולכם האיך הוא דבר יקר מאוד אצלינו לחזק קשר האהבה בינינו ובין עם הארץ, כאשר כבר התחלנו למצוא חן בעיניהם, והאיך צריכים אנחנו לפנות כל מיני שטן המתרגשים לחרחר ריב בינינו ח”ו. ולפי הנראה הוא חובה מוטלת עלינו להתאפק מכל מיני משקים משכרים לגמרי, דפורתא מיגרר גריר לשתות יותר, ואז אדם אובד עשתנותיו, ועלול לקטטות ומריבות; ולא זו בלבד אלא שיש לחוש שלא ילמדו ממעשינו גם התושבים, ותצמח שכרות והוללת גם ביניהם; ע“כ יעץ להם לגדור בפני הסכנה לנתוץ ולשבר שולי הכלים של משקים חריפים הנמצאים אצלם, ולבטל ע”י כך כל חשש תקלה ומחלוקת העלולה לבוא על ידיהם. וישמעו האנשים וייטב בעיניהם ונמנו וגמרו לכלות מעשה העצה הוא באותו יום ממש, ויגשו כלם בלב שלם ולא ניכר שום מעשה עצבות בעיני אחד מהם בשעת שפיכת המשקים, ולא טעם שום אחד מהם אפילו טפה קטנה.

ויהי ממחרת וישב (ארקוקער) אחי המלך הצעיר ועמו בן המלך ויבא עמו שני אניות נושאות (יאמוס ווארצלין) מבושלים ואגוזי קאקוס לרב החובל למנחה. ויספר לאחיו שר הצבא כי מתו שלשה מן האנשים שודדי מרכולת האניה הנז' על ידי אכילת אותן הסממנים שגנבו משם; וישב לו שר הצבא לאמר כך נאה להם, תמותת רשע רעה. ובן המלך הודיע פקודת אביו לדודו שר הצבא; והוא צוה למתורגמן לפרש הדבר לרב החובל, לאמר בשם המלך: שהוא מקבל את האורחים מבני בריטאניע לארצו בברית, ונתן להם רשות לבנות להם ספינה אחרת על אותו האי שפנו לשם; ואם חפצם לבנות אותה בעירו אזי יצוה עליהם חסדו להגן עליהם מקרוב. אז לקח ראקוק את בן אחיו המלך ויציגהו לפני הבריטאנים. ואחר כך נהג אותו ויראהו את כליהם ויבינו את תועלתם אשר למד אחת אחת מהם. וישמח ראקוק על השתוממות הנער (כבן עשרים שנה) ועל קורת רוח שמצא בדברי החדושים הללו; ובתוך כך שאלו את ארקוקיר אודות (מאטיאס) ווילזאן, ומדוע הוא בושש במשלחתו? ויאמר רוח סערה עכבתו מלשוב תיכף, אבל כבר הנה הוא בדרך, ובתוך שעות מועטות יגיע לכאן, ונתאמץ להסביר להם ע"י שריקות וקפיצות (לפי שהיו מהיר מאוד להעתיק מעללי כל איש כמעשהו ממש ולשמח את הבריות במעשה נערות שלו) האיך נצטער אחיהם בתחילת בואו שמה, והיה מלא דאגות על לא דבר.

ובתוךְ שעה מועטת צהלו הכל, כי בא מאטיאס ווילזאן מדרכו, והפליג מאוד בסבר פנים יפות שקבלוהו שם, וכה אמר: כאשר קרבה האניה אשר עברתי עליה אל חוף האי מקום מטרפולין של מלך התקבצו המון רב מן התושבים אל שפת הים, אז לקחני ארקוקיר והוליכני אל העיר; ופה מצאתי מקום מרובע רצוף ומכוסה במחצלת, והודיעני על ידי רמיזה לישב שמה, וכן עשיתי; ותיכף בא המלך אז קמתי והראיתי לפניו מין קידה של אנשי הודו (אסט אינדיא) דהיינו שהנחתי שתי ידי על מצחי והשתחויתי, אבל לפי הנראה לא היתה דעתו נוחה בזה, ואתן על ידו את המנחה וקבלה בחבה, אז התחיל המלך לדבר עם אחיו ארקוקר כשעה חדא, וכפי הנראה שהיה מספר לו תלאותינו ואת מספר אנשינו, ויטעם המלך מעט מקאנדיל צוקר וערב לחכו, ויחלק מעט ממנה אל השרים אשר לפניו וישלח את השאר הכל לביתו, ויצו להביא לפנינו ארוחה ויביאו מים חמין מתוקים ממין (סירעפ), וישימוהו בקליפת אגוז קאקוס לשתות ממנה, ויתן לי לטעום ממנה, ויצו לנער קטן העומד מצדו לעלות בראש האילן לתלוש משם אגוז קאקוס. אז הסיר את הקליפה מן האגוז ונקה אותה, וטעם מעט ממיץ החלב שבתוכה וישלחנה ע“י הנער אלי; ויצוני ע”י רמיזות לשתות החלב ולהחזיר אליו את האגוז וכן עשיתי, וישבר את האגוז עצמו וישלח את המותר אלי, אז מצאתי את עצמי מוקף מן המון אנשים רבים זכרים ונקבות, ואז נתעוררה שיחה רבה בין המלך והשרים אשר עמו, ומסתמא דברו על אודותי, לפי שבכל רגע הסיבו הכל את עיניהם אלי. על פי מקרה הרימותי את הכובע מעל ראשי ועל ידי כן נשתוממו הכל, ובכדי לשכך דעתם התרתי את חיקי וחלצתי מנעלי להוכיח להם שאין אלו אלא מלבושים טפלים ולא חלקי איברי; ואחר שגליתי להם את טעותם, אזי קרבו אלי והושיטו את ידם לתוך חיקי בכדי למשש עור בשרי.

ויהי לעת ערב ויקחני המלך בחברת אחיו ואחוזת מרעהו, ויוליכני לבית מיוחד אל המשתה אשר הכינו לנו. ויתנו לפנינו תבשיל של יאמוס ווארצלין, ומין דייסא שנילושה גם כן מן הירק הזה, ומין דגים בעלי קשקשת שאינו מצוי אצלינו כלל; ואחר הסעודה הביאני אל חדר אחר, ומצאתי שם כארבעים או חמשים אנשים ונשים. אז הראתני (אותה האשה שהביאתנו לכאן) מחצלת אחת שטוחה על הקרקע, וצותה עלי לנוח עליה, ומתוך כך הבנתי שהוכנה המחצלת הזאת במקום מטה מוצעת בשבילי. ולאחר שהשגיחו וזנו את עיניהם בי, נפוצו מעלי איש איש למקום משכבו, גם אני שכבתי על המחצלת האחת, ובשנית אשר מצאתי לפני התכסתי בה; ומראשותי שמתי כריתת עץ אשר הכינו בשבילי כמנהג אנשי ארצם. והנה הבית ההוא אשר שכבנו בו היה מקום מוקף מחיצות בלי שום חלוקת חדרים כלל.

וכאשר לא יכולתי לרדם בשינה איזה שעות בעוד שכולם מוטלים בשינה עמוקה: והנה קמו שמונה אנשים ממשכבם, והבעירו שתי מדורות של אש בשתי קצות הבית, אז עלה במחשבתי לומר שלא נתכוונו אלו, אלא להמתין עד שארדם בשנה, וליפול עלי פתאום לעשות ממני צלי אש, ומבלי יכולת להמציא איזה תחבולה ורווח והצלה לנפשי; אזי אמצתי את רוחי לשום כל מבטחי בהשגחת השי"ת לבדו, ובכן נשאתי את עיני לראות מה תהא בסופי עד שזכיתי לראות שלאחר שישבו האנשים שעה מועטת להתחמם כנגד המדורות, חזרו להם איש איש למשכבו וישנו שם עד אור הבוקר, ואז קמתי גם אני ויצאתי החוצה מוקף גדודים של אנשים ונשים וטף.

בתוך שעה מועטת בא אחי המלך ויוליכני לכמה בתים, והכל קדמוני (ביאמוס ווארצלין) ומיץ מתוק (מקאקוס ניסע) ואח“כ הוליכני לבית המלך, ואז בקשתי ממנו ע”י רמיזה, להשיבני אל אחי, והוא הבין את מחשבתי תיכף, ויענני ג“כ על ידי רמיזה, שכעת אי אפשר לעבור במים מפני רוח סערה ומרגשת הגלים, דהיינו שהראה לי את ראשי האילנות מתנודדים, והפיח בשפתיו בכדי לרמוז על תוקף הרוח, וע”י התהפכות וטלטול הידים רמז לי שהאניות עלולות להתהפך על פניהם על ידי מהומת המים, ע“כ התהלכתי כל היום לתור את הארץ ולראות את פריה. והנה עיקר הצמחים שבכאן המה יאמוס ווארצלין ואגוזי קאקוס, היאמוס ווארצלין זרועים בשקידה יתירה על פני האגמים שורות שורות גדולות כמו שזורעים את האורז בארצות הודו (אסטאינדיע) אכן אילני קאקוס ואגוזי בעטיל נטועים בגבול בתיהם סביב. הבשורה הטובה הזאת נתנה שמחה ונחמה בלב כל העם, גם כל האנשים שנשתלחו באניה הגדולה אל הספינה הביאו משם כלי ברזל ושק מלא אורז ושאר מטלטלין. ובבואם מצאו שם יותר מעשרים אניות מבני התושבים שנתעסקו לשלול ולגנוב, וכבר חטפו גם חרב אחת עם שאר מטלטלים וכלי ברזל; ונתחזקו הבריטאנים לחזור ולהוציאם מידיהם בחזקה, כל כך בטחו באהבת שר הצבא וברוח נדיבתו, (ואף על פי שעדיין לא עברו ג' ימים מתחילת הכירות שלהם, ואע“פ שהיו רחוקים ממנו ומעזרת אחיהם הבריטאנים אשר ביבשה, מ”מ מלאם לבם לריב את ריבם עם בני התושבים, ולהוציא את טרפם מפיהם). כשמוע ראקוק את הדבר הזה, שלח תיכף את אחיו ואת בן המלך אל הספינה לגרש את בני עמו משם; ויהי בראות הבריטאנים קיבוץ התושבים מוסיף והולך עליהם מיום ליום, ויש לחוש שלא תארע איזה תקלה על ידי כך, ע”כ נתייעצו להעמיד שומרים לפקח עליהם יום ולילה מפחד פתאום. ונטלו עצה להתחיל תיכף באותו לילה, וקודם לכן גילו אוזן התושבים מה שבלבם לעשות והסבירו להם שאין זה מחמת איזה חשד עליהם אלא שכך דרכם של בני בריטאנים מעולם, ולא עוד שזהירות ההוא יש בה תועלת כנגד יושבי האיים אחרים, שהם אנשים נכרים וצריך להשמר מפניהם מפחד בלילות, ואח"כ זימנו אותם לראות תכסיסי מערכות המלחמה וחילוף המשמרות בכלי זינם הנהוגות בצבאות בני איירופע, וכך עברו החלוצים לפניהם מזויינים בכלי קרבם, ומדקדקים בפסיעותיהם בנוחם ובלכתם בזריזות נמרצה, וישמחו התושבים עליהם מאד. ומה שלא פסקו הנערים מלהתחנך בעסקי המלחמה מיום הכנסם בספינה, ולא חסרו מכל מיני כלי זיין הצריכם לכך כלום, על כן היו סיפק בידיהם להראות לבני התושבים דוגמת מלחמה נפלאה בעיניהם ולפי הנראה שמשעה זו גדלה מעלת הבריטאנים בעיניהם עוד יותר, כשהכירו בהם כוחם ותחבולות אשר לא שערום קדם.

גם לבן המלך נתנו דורון מעיל ומכנסים, אכן ארקוקיר לא היה יכול לסבול שום מלבוש על בשרו, זולתי נתקנא בחלק לבן בלבד, ונתנוהו לו, ותיכף התחיל לדלג ולשחוק במחולות משונות, עד שנתמלא פיהם שחוק של כל בני החבורה, הוא היה כבן ארבעים קומתו בינונית ובעל בשר מאוד עד שנראה כמעט ארכו כרחבו, ומלבד אותן מעלות הנז' דהיינו שהיה מהיר מאוד להעתיק מעללי איש ואיש בדרך שחוק, היה מהיר מאוד ג“כ להסביר את מחשבותיו ע”י קפיצות וקריצות, שבכל פעם שהוצרך להודיע איזה דבר אזי היו מבינים אותו בפשיטות, וכך היה משתמש במעלות אלו מיום ליום בכדי לעשות קורת רוח לבני בריטאנים, ונטפל היום לאיש אחד מהם ולמחר לחבירו ולעשות כמעשיו, ומה גם במעללי המלחמה שלהם והכל בלב טוב ונפש שמחה באופן שלא הקניט לשום אדם במעשה השחוק שלו כלל:

והנה כבר נשתנה מאוד מעמד הבריטאנים לטובה ממה שהיו בתחלה, ומכל מקום עדיין לא פסקו האנחות מקרב לבם, ואפילו בתוך משך צחקתם על תעלולי אראקוקיר, לפי שעדיין לא היו בטוחים אם יוכלו להציל מן הספינה כל מחסוריהם לצורך בנין ספינה החדשה, ודאגה זו היתה ממררת כל מיני שמחה מלבם, ובכל זאת אמצו את לבם להעלים את דאגתם מפני אוהביהם החדשים והראו פנים צהובות אפילו בשעה שהיה לבם נמס בקרבם.

ד    🔗

ויהי ממחרת שעה תשיעית שחרית כשוב האניות טעונות חפצים ומטלטלים שהצילו מן הספינה החרבה, ויראו והנה אניות עם בני התושבים באות ועומדות בתוך החוף, והמון רב של אניות אחרות באות אחריהן; ויוגד לבריטאנים לאמר: הנה המלך נקרא אליכם, וגם הוא עומד בתוך החוף, ויפקוד כת אחת מגדודיו שבאניות המזוינות הבאות באחרונה לסבב את האי הלזה ולעמוד מאחוריו; אח"כ קרב הוא באניתו, ושתי אניות מכאן ושתי אניות מכאן מלוין אותו, ותבואנה ארבעת האניות ההנה ראשונה מכלם, ואחר שעבר אצלם המלך נתלוו אצל אניות מאחריו, והמלחים של האניות ההלויה האלה, היו מזרקין את המים מסביב ומניפין את משוטותיהם למעלה מראשיהם בחריצות נמרצה.

וכאשר קרבה אנית המלך כל כך עד שנגעה בקרקעית המים אזי רמזו התושבים אשר ביבשה אל רב החובל שילך הוא להקביל את פניו; ויעש כן. ותיכף לקחוהו שני אנשים מהתושבים על זרועותיהם וינשאוהו אל אניות המלך, והוא יושב על הבימה; ויחבקהו רב החובל, ויבקש מאותו שנית על ידי המתורגמן למשוך חסד על הבריטאנים האומללים שנשתברה ספינתם, ולהרשות להם לבנות אחרת כתבניתה, ולשוב בה אל ארץ אבותיהם. ואחר שנדבר המלך לאחד השרים שבאניות הקרובות (אח"כ נודע שהוא משנה למלך) כשעה מועטת ענהו בחנינה רבה לאמר: בואכם לשלום אלי; והדבר מסור בידכם אם לבנות לכם ספינה באותו אי שאתם חונים עליו עכשיו, או על אי אחרת שהמלך שוכן עליה. ויוסף להזהיר אותם לאמר, שאויר האי שהם חונים עליו עלול להתקלקל לאחר שני חדשים כשישתנה הרוח, ויש לחוש שלא יפלו אנשיו באיזה מחלה, ולא עוד אלא שהם עלולים לפגע רע מיושבי האיים השכנים, שהם שונאים למלך בעת ההיא.

אז התחיל רב החובל בתשואות חן על חסדי המלך ורב ענותנותו, ואחר כך אמר שהוא סבר וקיבל להשאר עם אנשיו באי הזה הטוב להם משאר המקומות, שלפי שבכאן הם יותר סמוכים לספינה החרבה, וצריך להציל משם חפצים רבים עדיין לצורך הבנין החדש, ואינו מתירא מפחד אויב באשר הוא חוסה בחסדי המלך, ולענין החולאים המתרגשים לבוא באי הזה, יש להם איש אחד מומחה לרפאות את החולים, אז הושיט מלבוש של ארגמן אל המלך למנחה, ואחר כך הלכו שניהם אל היבשה, רב החובל על זרועות התושבים כבראשונה, והמלך עבר ברגליו במים.

והנה המלך מתהלך ערום לגמרי, ותחת טבעת שבזרועות השרים לסימן גדולתם נושא המלך גרזן של ברזל על כתיפיו, וזולת הגרזן הזה לא נמצא שום מתכת במדינה זו; ונעלם מעיני הכל מאין בא קרדום זה לכאן, גם ראקוק בא להקביל פני המלך, ולפי שלא אבה לסור לאחד האוהלים צוה רב החובל לפרוס אחד מסדיני הספינה על הארץ, וביקש את המלך לישב עליו ויעש כן; ורמז להם שהוא יודע שדבר זה נעשה בעבור חלוקת הכבוד לו. משנה המלך ישב לו על צד השני שכנגדו, ושני אחיו ישבו אחד מזה ואחד מזה, ושאר השרים ישבו כלם מאחוריהם. ויתר העם כשלש מאות איש נסבו עליהם כמין עגילה, לא עומדין ולא יושבין אלא קודים בכדי להיות מזומנים לחוש למצות המלך ברמיזה כל דהו. ואז נתנו לפניהם טייע, וישת המלך כוס אחד, אבל כנראה שלא ערב טעמו אל חכו, ואח“כ הושיט למלך עוד שארית בגד ארגמן הנז‘, וחצי חתיכה בגד אחר, גם פסין של משי מכמה מיני צבעונין לחלק לשריו ויעש כן. וכל אחד מהם כרך את חלקו במהירות גדולה ובתוך כך מצאו שכל אחד מהשרים נתן עיניו באיש מיוחד מבני הבריטאנים בפרטות, ובגלל כן חרדו מקצתם ודאגו לאמר אולי להתגולל ולהתנפל עלינו המה מבקשים, ועל כן כל אחד מהם בוחר לו לכבוש איש א’ ממנו, אבל דאגה של הבל היתה אדרבא שאותה שימת עין שלהם היתה מאהבה, שכל אחד מהם בחר לו אחד מן האורחים לאוהב וריע מיוחד. ואחר כך הציג רב החובל את אנשיו אחד אחד לפני המלך, בראשונה בא השר בענטשיר בעל הקברניט ורמז לו שזה משנהו מן הספינה, ואבטאלוי (זה הוא שם המלך) הבין את מחשבתו תוך כדי דבור וקרא אותו קיקארי רפאק (ר"ל שר קטן), כי ראפאק מורה אצלם שר לפי שעדיין סבור היה אבאטולי שהשר ווילזאן הוא דוכוס באיזה מדינה, אבל אחר כך שנתוודע לו מפי המתורגמן שאינו אלא משרת למלך גדול, ונקרא קאפיטאן על שם פקידתו, על כן חזר וקרא אותו בתוך כדי דבור, לקרוא לשר בענטשיר בשם קיקארי קאפיטאן, וכך קרא לכלם שמות והשתמש בשמות אלו בכל פעם שרצה באחד מהם; וכאשר הציג לפניו את השר שארפ, והודיעו שזה הוא מרפא את החולים הציץ בו בהשגחה יתירה. אחר כך ביקש לידע סימן התמנות שרב החובל ניכר בו לשר על כלם; אז השיב השר בענטשיר שהוא ניכר ע”י הטבעת שעל ידו, וישר הדבר בעיני התושבים לראות שגם הבריטאנים בחרו בטבעת לסימן התמנות כמוהם:

בתוך כך התחיל ראקוק לשיח עם אחיו המלך בארוכה על אודות כל החפצים החדשים שראה בכאן, על רב תועלתם ובפרט כלי זיינם וטכסיסי מלחמתם, עד שנתאוה המלך לראות הדבר בעיניו; אז השיב ווילזאן כדברך אעשה. ותיכף צוה את אנשיו לחגור כלי קרב ולהתהלך לפניו לדקדק בפסיעותיהם ולהפנותם לכל מיני מצעדים של אנשי הצבא במדינות איירופע, ולהבעיר קנה השריפה שלהם כולם שלשה פעמים, אז נחפזו כל התושבים והלילו וזעקו עד שכמעט השוה קולם לפקיעת אבק השריפה של אנשי חיל. ובכדי להסביר להם את כח כלי זיין שלהם עוד יותר הוליכו עוף אחד מהעופות שנשארו אצלם מן הספינה חיים, ויור בענטשיר בקני השריפה שלו בפני המלך והשרים ותיכף רצו לשם מבני התושבים ויביאו את הנבילה לפני המלך ושריו ויתבוננו בה וישתוממו עליה, לפי שלא ראו שום דבר ממית יוצא מפי קנה השריפה להמיתה בה. ועל ידי כן נשתרבבה שיחה רבה ותמהון בין התושבים, ונתגלה מעלת הבריטאנים בעיניהם עוד יותר. ויוסף עוד ראקוק לספר למלך חדשות, ויאחזהו בידו ויוליכהו אל אופן המשחזת ויסובבהו בידו, ויתפלא המלך על מהירת מרוצתו. ועוד יותר תמה על דברי אחיו שאמר שכל כלי ברזל הנוגע במסבת המשחזת הזאת מתחדד ונוצץ, ובכדי להסביר לו הדבר בחוש, צוה רב החובל להביא קרדום אחד ולהשחיזו לעיניו. אז אחז ראקוק את האופן ויסובבהו במהירות בכדי להתפאר בפני אחיו לומר שכבר יודע בתחבולות הבריטאנים. וביותר נשתוממו התושבים על הנצוצות הרבות שנתזו מן האבן, ואיך אותו אבן שנתלחלח במים חוזר ומתייבש בתוך כדי דבור. אחר כך בא המלך באהלי הבריטאנים, והתבונן על כל אחד מן החפצים שבהם שכלם היו חדשים בעיניו, ועל כולם היה מתבונן בעינא פקיחא, ויבא גם באוהל אנשי חינא, ויגד לו אחיו לאמר לא מבני בריטאנים המה אלה, אלא אנשי מדינה אחרת רחוקה מאוד מארץ אנגאליע, ויבקש מאחד מהם לגלות את ראשו, והוא הראה לאחיו המלך את קליעת שערותיהם התלויה מאחור עד למטה מברכיהם; אז הסביר לאחיו שיש עוד אומות רבות באיים רחוקים מאוד בקצוי הארץ, אחת מהן נקראת צרפת והיא לעת עתה מוטלת במלחמה עם אנשי בריטאנים. ויפלא המלך מאוד על השמועה הזאת, שנמצאים כל כך אומות רבות חלוקות בלשון ובנימוסין, ומפורדים בקצות כל העולם, ואז עמד משומם בשעה חדא, כמי שעלה לו אור חדש שלא ראהו מימיו, וכמדומה שקודם שנתארחו אצלהם המאלאיי חשבו אנשי אומה הקטנה הזאת הנדחת למקצה ארץ (את מחשבת בנות לוט) שזולתם אין עוד אדם בארץ, ושאין כל העולם כולו מתפשט יותר מכדי ראות עיניהם באיים הקרובים שלהם, והן אמת שבבוא המאלאיי אצלם נתרחבה ידיעתם קצת מבנין העולם, אבל עדיין לא מצאו בו לא בצבעו ולא במדותיו חילוק גדול משלהם, ואמנם עתה בראותם שתי אומות שונות בפעם אחת שונים מאוד בצבעם ובנימוסיהם משלהם, ונודע להם שיש זולתם עוד המון עמים רבים שונים בכל רחקי ארץ; אז נעשו כאיש נדהם מקיץ מחלום ארוך ורואה דברים חדשים רבים שאינו יודע לחולמם, וכך נדמה גם בעיני המלך באותה שעה, אבל בתוך כך הבריק ניצוץ השמש מקצה קני השריפה ממורט שבידי הנער העומד על המשמר, ויגש אליו בחפזון ויבקש לקחתה בידו כדי להתבונן בה. אכן הנער נסוג לאחור ולא נתנו לנגוע בה, אז אמר לו רב החובל מנימוסי צבאות הבריטאנים לבעלי המשמר לבלי תת לנגוע בכלי זיינו, ומענה זו ישרה בעיני המלך. אח"כ הוליכהו אחיו בחדר האפיה והבישול שחתרו בנקרת הסלע, בכאן הראה לו מיני כלי הבישול והצליה שנשארו להם, ויתמה גם עליהם מאוד וגם את המפוח הראה לאחיו וינפח עמו את האש ויטב בעיניו, משם הוליכהו אל המערה השנית שאצלה ושם היו מתקנים את הבשר המעושן, ועשנוהו שנית לתקן את טעמו, והודיעו לו שזה היא מין צידה לדרך לאנשי בריטאניע; אז יעץ שר הצבא ראקוק ליתן לאחיו דורון צלע מעושן אחד וכן עשו, והוסיפו לו עוד גם אווזא אחת חיה מאשר הצילו ויתנהו למלך מנחה, גם הכלבים בנביחותיהם נשאו חן בעיניו מאוד, כמו שמצא אחיו ארקוקיר קורת רוח יתרה בהם, וגם כל יתר התושבים התענגו להתגרות בכלבים בכדי לעורר קול הנביחה שלהם עד שהוזקקו הבריטאנים להצפינם מפניהם.

אחר כך גילה המלך את דעתו לילך ללון בקצה האי השני אשר נשתלחו לשם האניות המזוינות על פי פקודתו כנז', והכל בכדי שלא להטריח את אורחיו באימת המלכות, ולא להמס את לבבם בגדודי המלחמה שלו, ותיכף נתן אחד משרי החיילים בקולו סימן לזוז כל העם למקום המוגבל, ותוך כדי דיבור נחפזו כלם כאלו אחזתם רוח סערה, והוליך את העם אל אניותיהם; וברגע כמימרא אחת נכנסו כולם איש איש באניתו, ויסע המלך לדרכו בלב טוב ובנפש צוהלת על כל אשר ראה ושמע פה.

זולתי ראקוק אחיו ובן המלך עם עשרים איש נשארו ללון עם הבריטאנים, ואז הכניסו את התושבים בשני אוהלים, ואחר אשר פקד רב החובל את נעריו איש איש על משמרתו הלך לו גם הוא אל האוהל שבו שרוים בן המלך ואחיו, בכדי להסביר להם פנים ולמצוא חן בעיניהם.

ה    🔗

השתנות פני התושבים אל הבריטאנים, ופתרונה.

מלחמת המלך אבאטולי עם שכניו, וקורות עסקי הבריטאנים.

ויהי בבוקר ויבא משנה המלך מעבר האי השני דרך היבשה, והמלך הקיף דרך הים, וירא את הבריטאנים, מקצתם עסוקים לילך באניה אל הספינה החריבה, ומקצתם עושים הכנות לבנות ספינה חדשה, והוא עומד ומבין על כל מעשיהם, ואחר כך אחז את רב החובל ויוליכהו לאוהל כלי זיין, ויורה באצבעו על חרב קצר אחד (הנקרא הירש פענגיר) ויבקש אותה במתנה, והוכרח רב החובל למלאות מבוקשו, בכדי למצוא חן בעיניו, ובצאתם מן האוהל פגע בהם שר הצבא וירא את הדורון ביד המשנה, ויחר אפו, עד אשר הוזקק המשנה להחזירו.

אחר כך בא המאלאיי מן האניה אל היבשה. ובשורה רעה בפיו לאמר: שחרה לאחי המלך על שנתנו דורון יקר כזה, לאיש אשר לא ידעוהו כי אם מתמול, ולהם שהם יודעיו ומכיריו מאז לא נתן כמוהו, ולכן יעץ ליתן להם דורונות ועל כן נתעורר רב החובל ליתן לאחי המלך עוד בגד לדורון, אכן נראה שלא היה לרצון, ונתן להם דורונות עוד. והכל לא נתקבל בפנים מאירות. אחר חצות הודיע המאלאיי לרב החובל שכבר בא המלך אל החוף, ודעתו לחזור לאי פעליא שלו, ואם יש את נפשו להקביל פניו אזי צריך לילך אליו לאניתו, וישמע בקולו, ויקח עמו טאמראזע המתורגמן שלו, ועוד ארבעה אנשים, וירא את פני המלך והנה איננו אליו כתמול שלשום, ונראה בחוש שהוא נבוך בדעתו, כמי שיש בלבו איזה מבוקש יקר ומתקשה להעלות על שפתיו, והנה צהלת פניו אשר מאז מסתלקת ובלבול דעתו מוסיפה והולכות משעה לשעה, וכן נתקשו גם הבריטאנים מצדם לעמוד על סוף דעתו ולא יכלו. וסוף דבר לאחר ששקל בדעתו עוד זמן מה, אז הוציא בשפה רפה וכנגד רצונו את מבוקשו. דהיינו: שהוא גמר בדעתו לעלות למלחמה על שונאיו אשר גמלוהו רעות, ועתה נתאוה לבקש מרב החובל לשלוח ארבעה או חמשה מאנשיו עם כלי קרב שלהם בעזרתו. ואז הבינו ענין טירוף דעתו מתחלה שהיה בוש מלשאול דבר ממחונניו. שאין להם פה להשיבו ריקם, ונראה כאלו בכל חסדו לא נתכוון אלא להנאת עצמו, ותיכף נתרצה לו רב החובל לאמר לו: ידוע יהיה למלך, שהבריטאנים יחשבו לו כבני עמו ממש, ושונאיו לשונאיהם נחשבים. הדבר יצא מפיו ותיכף צהבו פני המלך. וצהלו רעיוניו פתאום, אז חזר ווילזאן אל אנשיו היבשה. ויספר להם את כל המאורע והסכימו כולם לדעתו, ועל ידי כן חזרו האחוה והריעות לאיתנם, ורב החובל שב אל המלך להודיעו שכבר נצטוו הנערים להיות עתידים לילך עמו, והשיב לו בזה הלשון: הקאפיטאן אחיו וכל הבריטאנים אהובים לו כבני עמו, אחר כך אמר לחזור ולשלוח אליו את אחיו מאטיאס ווילזאן בכדי לשלוח מזון ומחיה לבריטאנים על ידו, ויאמר עוד לשלוח לו גם אומנים חרשי עץ שלו לסייע את הבריטאנים לבנין הספינה. ויאמרו שאינם צריכים לסיוע זו ונשתהה עוד כשעה מועטת, ואח"כ חזר המלך לעבר האי השני, ווילזאן שב אל אנשיו.

אז נפלה שאלה בין הבריטאנים לומר מי יהיה מחמשה האנשים ההולכים עם המלך? כי הכל היו חפצים להראות חבתם אליו מן רב החובל עד הפחות שבמלחים נתקנאו בדבר הזה. ואמנם לענין זה היו הכל מודים שאי אפשר עתה לעזוב את רב החובל למקום הסכנה, לפי שעיני הכל נשואות אל עצתו, ועל ידו הם מיחלים להגאל ולבוא לארץ מגוריהם. וסוף דבר בחרו חמשה מן הצעירים שבהם, ונלוה אליהם המתורגמן טאמראזע. וליום המחרת נסעו עם צבא המלך מפורדים אחד אחד באניות המלך והשרים; ואז תקע המלך את כפו ביד כל אחד ואחד מהחמשה נערי הבריטאנים בתשואות חן וילכו לדרכם. ויצעקו הבריטאנים הנשארים בקול רינה שלשה פעמים אורָא! ללותם, וכן ענו גם אחיהם שלשה פעמים מן האניות. וכאשר הודיעו למלך פתרון הצעקה ההיא צוה תיכף לכל אנשיו לענות גם הם עוד פעם שנית ושלישית כמוהם:

ואז נפנו הבריטאנים הנשארים להתעסק בבנין החדש, רב החובל והשר בארקור עם חורשי עץ שלהם רושמים צורת הבנין וכלל מעשהו. והמלאכות הפרטית נתחלקו בין האנשים איש איש כפי ידיעתו באמונתו. ולפי שנכנס שן הסלע לתוך עומק מרתף הספינה באופן שנתיישבה עליו בחזקה, על כן היה הדבר קרוב לשכל שתתקיים הספינה שם עדיין זמן ארוך באופן שיוכלו להציל משם כל החפצים הנצרכים לבנין החדש. ויהי בערב אסף רב החובל את כל אנשיו בגדול שבאוהלים כדי להתפלל תפלה קצרה להודות להשגחה העליונה אשר עזרתם עד כה, ולבקש חסדו על העתיד, ולאחר שגמרו אותה, קבלו עליהם להוועץ כן בכל יום ראשון מימי השבוע, ומהיום ההוא נתקשרו כולם כאיש אחד, ונתעוררו על ידי כן בזריזות ועוצם חשקם לכל מלאכת העבודה הזאת, לפיכך היתה כל אחת ממין המלאכות מצלחת והולכות במהירות המצטרכות לתכלית המכוון שלה כהוגן, והיו מקצת אנשיהם הולכים יום יום באניות אל הספינה החריבה, להביא משם צרכי הבנין, ומקצתם עסקו בבנין החדש, ומקצתם נתעסקו להקיף את כל הבקעה ההיא במצודה בכדי להגן עליהם מאויב ואורב. אותה המצודה נעשית באופן זה שהקיפו שני גדרים זה בתוך זה בעמודים חזקים תקועים בארץ יפה, וסרגו אותם בחבלי זמורות ומלאו את החלל שבין הגדרים באבנים וחול, והעלו על הכותל אילי ברזל גדולים וקטנים. גם הכינו מסילה קטנה לאנשי חיל לעמוד ולירות בכלי זיינם.

בין כך וכך עברו עליהם תשעה ימים בלי שום ידיעה מאחיהם שהלכו למלחמה. ויהי ביום העשירי נראו ארבע אניות באות אל חוף הים, ונדמה להם שבא המלך באחת מהם, לפי שראו את המלחים מזלפין את המים במשוטותיהם כדרכם לעשות באניות המלך, ומה גדלה שמחה כל עדת הבריטאנים כאשר הגיעו האניות אצלם! להכיר את חמשת אחיהם בהלוית שר הצבא ראקוק באים בשלום בלי פגע. עוד הביאו האניות מחיה ומזון רב, שרשי הים ואגוזי קאקוס מאת המלך, וכמה סלים מלאים מרקחת לרב החובל, וגם לחמשת האנשים נתן המלך סלים כאלו במתנה. אז ספרו האנשים השבים מן המלחמה את קורותיהם באותן הימים לאמר:

ביום שנפרדנו מכאן בערב הגיענו לאי אחד מצד מזרח תחת ממשלת המלך, וקבלו אותנו בשמחה רבה, ונשארנו שם כל הלילה. ויהי ממחרת נסעו לאי פעליא מטרפולין של מלך, ופה נשארנו ארבעה ימים, טרם גמרו כל תקוני הצבא על מכונם, אז פקד המלך את העם וביקר כלי זיינו של כל אחד ואחד, דהיינו שכל אחד היה בידו רומח ארוך וחנית. ברומח היו משתמשים להלחם נגד שונאים קרובים, והחנית היו זורקים אחר שונאים רחוקים. ולאחר שגמר המלך בקורת הצבא הלכו הכל באניות, והבריטאנים נחלקו כל אחד מהם על ספינה מיוחדת, וילכו הלוך ונוסע מזרחה. כלל הצבא היה לערך מאה וחמשים אניות, ובהם יותר מאלף אנשי חיל. לערך שעה שנית אחר חצות לאחר שנסעו לערך י"ב פרסאות נגלה לעיניהם איי האויבים. ואכן בתחלה נסע ראקוק עם אחד מהבריטאנים באניה אל האויבים, לטעון עמהם וליתן להם הבחירה למלחמה או לשלום. ואחר שלא רצו האויבים לקבל דברי התנאים של שלום, זרק שר הצבא את חניתו, וזה היה סימן להתגר מלחמה. ואז נתן את אשו הנער הבריטאניער שבאניות שר הצבא, ויפול אחד מהשונאים. ותיכף נתנו את אשם גם שאר הבריטאנים, ובכן נסתערה המלחמה, וינוסו האויבים במהומה רבה. ומקצתם שהיו באניות קפצו לתוך המים ושטו אל היבשה, ויעל המלך ואנשיו על האי, ויתלשו כל אגוזי קאקוס אשר פגשו, ויחשוף את אלנותיהם. ויקחו עמהם שרשי (יאמוס) וילכו וישובו אל אניותיהם בתופים ובמחולות.

ויהי בדרך בעברם אצל איים אחרים נשתהו שם קצת. והנשים הביאו לקראתם משקים מתוקים למשיב נפש, ולפי שכבר פנה היום וקשה להגיע קודם הלילה אל בתיהם, על כן לנו באי אחד מהם. ובבוקר נסעו לעיר מטרפולין וכאשר הגענו העירה נתננו אש שלשה פעמים, וישמח המלך מאוד, גם כאן נזדרזו הנשים לקראתינו בקליפת אגוז קאקוס מליאות מים מתוקים, ושארית היום כלה להם מתוך תופים ומחולות ושירים. ויהי ביום השלישי כאשר נתאוונו לשוב, הסעיד המלך אותנו בתורים פטומות, והראה לנו חבה יתירה. ואחר כך ליוה אותנו אל המים, שכבר היו נכונים שם שתי אניות גדולות מליאות מזון ומחיה המיועדות לילך אתנו. אז נפטרנו באהבה רבה מן המלך. ושר הצבא ליוה אותנו לכאן, ולנו הלילה באותו אי שלנו עליו מתחלה. וקבלו אותנו גם הפעם באהבה ובחבה והיום בבוקר נסענו משם לכאן. ואמנם גם האורחים הללו שמחו מאוד בראותם מעשה אחיהם אשר נעשה על ידיהם במשך ימים מועטים הללו. ומה גם התחלת בנין הספינה הצליחה הרבה יותר מאשר זממו, ואשר השליכו יהבם עליה לשוב לארץ אבותיהם.

ו    🔗

עתה גילה ראקוק את מחשבת אחיו המלך, ליתן את האי הזה שהבריטאנים שוכנים עליו כעת במתנה חלוטה להם. ואז נודע להם שם האי הזה אראלאנג, ורב החובל קבל המתנה הזאת בתשואות חן, והרים נס בריטאנים עליו ויתנו אש בקני השריפה שלשה פעמים. אז זימן המלך את רב החובל למטרפולין שלו אבל עדיין לא היה יכול לעזוב פקודת אנשי המלאכה. ועל כן נתייעצו לשלוח לשם את השר בענטשיר ומאטיוס ווילזאן והמתורגמן טאמראזע ואחד מבני חינא, כדי לפקוד את המלך לשלום ולברכו ליום התשועה בשם כל בני החבורה הבריטאנים וילך עמהם גם ראקוק לשלחם.

אז נפוצו כל העם הנשארים איש איש למלאכתו. ורב החובל נסע באניה להקיף את האי כדי להכיר ארץ אחוזתם החדשה, ואת מקומות החוף הנמצאים שמה. ובלכתו כה וכה מצא נטיעות נושנות והבין מתוך כך שהיה האי הזה מיושב מימים קדמונים. ויהי ביום השני כאשר התהלכו מקצת האנשים לכרות עצים לצורך הבנין, נפרדו שנים מהם אשר לא אבו לשוב עם אחיהם באניה, אלא לחזור למקומם בדרך היבשה. ואע"פ שכבר נודע להם שיש בדרך זה צורים וסלעים משופעים מאוד, ואינם נוחים להתהלך עליהם, גם בארות עמוקות מאוד שסכנה גדולה לעבור עליהם. ואחר כשהגיעו אחיהם שבאניות למקומם, נפקדו האנשים הרגליים שלא הגיעו עדיין, אף על פי שיצאו לדרך הזה בתחלה, וכבר הגיע גם הערב ואינם, ואז נתמלאו הכל דאגה עליהם, וישלחו אנשים עם עששיות לחפשם, וילכו השלוחים הלוך וצעוק עליהם בקול עד אשר נשמע קול התועים כנגדם ממששים כעורים, ועל ידי כך נודע מקומם איה והנה נסתייע מלתא שלאחר ששמעו קול המשולחים וראו את אורם נתאפקו תיכף לעמוד על משמרתם עד שיביאו אליהם את העששיות, ולולא זה היו עלולים לאיבוד בלי תקוה, לפי שמצאום המשולחים שהם עומדים אצל פחת עמוק מאוד ואלו קרבו איזה פסיעות נפלו ונשברו בלי שום ספק.

ויהי באותו לילה הגיע אליהם אראקוקיר בצהלתו ושמחת לבו. וירא להם את מעשה המלחמה שעברה, ואיך אחזה חיל ורעדה את שונאיהם ע"י פעולת קנה השריפה, וישחקו כל העם על דבריו. ויהי ביום הרביעי וישובו האנשים אשר נשתלחו עם שר הצבא למטרפולין. ולא יכלו לפרט רוב הטובה והחיבה שנתקבלו שם. ועדיין אין התושבים פוסקים מלשבח ולפאר את כח מעשה הבריטאנים, ובכל המחולות והזמירות היו מזכירים תמיד שם ענגלענדר בלי הפסק. והנה השר בענטשיר תר את האי ומצאה ארץ מבורכת נושאה פירות רבות, ואמנם לא מצא עליהם שום תבואה או איזה צמח אחר חשוב, זולת שרשי (יאמוס) וקאקוס ניסע, ולא שום בהמה וחיה. גם איש חינא שנשתלח עמהם (לפי שאנשי חינא מפורסמים בהכרת צמחים ועשבים) אמר גם הוא: ארץ רזה היא ועם עני, אין אצלם לא אורז ולא חזירים, ולא כל מאומה, זולת יאמוס ווארציל דגים קטנים וקאקוס ניסע אין להם משא ומתן מחוסרי פרנסה.

והנה כבר דאג רב החובל בלבו לאמר: אלו הצלחנו לגמור בנין ספינה מתוקנת למלאכתה איך נוכל להעבירה דרך מחלקת הסלעים שבים; ויצו לסקל את הדרך אל הר אחד הקרוב לאהליהם, בכדי לראות משם על פני המים, ולמצוא מקום להעביר בו את הספינה בלי פגע. ויעל ההרה ויפן כה וכה וימצא מקום פנוי מבליטת ראשי הצורים, ותיכף שלח אניות לבדוק אם נוחים המים לעבור שם. ויביאו הבשורה לאמר שהמעבר בטוח מכל חשש. ועתה כאשר נקבע הכל על מכונו ראה רב החובל, שאפשר לו לעזוב את האי הזה כמה ימים. ויועץ ליסע למטרפולין כאשר הבטיח למלך מאז. ויקח עמו את שארפ, ואת דעוויס ואת בנו הענריך ווילזאן. גם שר הצבא נסע עמהם ללוותם. ויהי כאשר נגלה לעיניהם האי אשר בדרכם רחוק מעיר פעליא כשלשה פרסאות בריטאנים, ויעבור ראקוק באניה שלו לפניהם. וכאשר הגיעו לשם הבריטאנים, אזי מצאו שם סעודה מתוקנת בשבילם, ויאכלו וישבעו וילכו לדרכם. וכאשר נגלה לפניהם אי פעליא ויורו שלשה פעמים בקני השריפה שלהם והרימו נס של בריטאנים על האניות שלהם, ועתה יצא ראקוק מאניתו ונכנס לאניות הבריטאנים, וכאשר באו אל היבשה חזרו ונתנו אש שלשה פעמים והציגו נס שלהם לפני הבית הסמוך לנמל, ויוליכם ראקוק לתוך הבית ההוא להמתין שמה על ביאת המלך, וטרם בואו שלח אליהם משקים מתוקים ומרקחת פאמראנצין מתוקים ויאמוס ווארצלין וקאקוס ניסע, ויערכו הכל בסדר וימתינו על המלך. ויבוא המלך לבדו ובבואו נשתתקו כל המון העם אשר מסביב לבית מחמת אימה ויראת הכבוד שלו: ויקם רב החובל ואח"כ ישבו להם שניהם לאכול אותן המאכלים הנז' וממונה אחד עומד עליהם לחלק את המנות על פי פקודת המלך. ואחר הסעודה נתן רב החובל להמלך הדורון שהביא לו. דהיינו טבעת ברזל עם רושמים להכיר השעות על ידי נצוצי השמש, וכמה רבידים של כסף וזהב טווי.

בתוך כך נתן הצייר (דעוויס) עיניו באשה אחת והוציא מחיקו נייר לצייר עליו את דמותה, ותרא האשה ההיא את הצייר מסתכל בה ורושם דבר מה וחוזר ומסתכל בה ותתחלחל ותברח מפניו טרם כלותו את מלאכתו, ולא רצתה לחזור אע"פ שהפציר בה; אז הבין המלך את מחשבת הצייר, ויצו להביא שתים מנשיו ולהעמידם לפניו לציירם, וגם המה נבהלו ונחפזו בתחלה, אבל אחר שהסביר להם המלך את כוונת הצייר וצוה עליהן מנוחה אזי נשתארו עד גמר המלאכה, ואחר כך לקח המלך את הצורות הללו ויראם להם, ותמצאנה קורת רוח בהן, וגם נכלמו מפחדם על הדבר הזה תחלה. ויקח המלך מן השר (דעוויס) מעט נייר ועט עופרת בכדי לנסות לצייר עליה, ורשם איזה צורת אנושיות, והן אמת שהיו אותן הצורות מגונות ורחוקות מצלם אדם. מכל מקום מתוך חשקו לנסות עצמו במלאכה בזו ניכרת חפצו בכל מלאכת מחשבת ותושיה.

אז רמז להם המלך לעלות עמו העירה. ויצוו הבריטאנים לשאת לפניהם את הנס הנז' לנהוג נשיאות קצת, וכך התנהלו לאטם, והמלך ושר צבאו הולך לפניהם וכל המון העם מלוין אותו מאחריהם, המקום פעליא איננו רחוק משפת הים יותר מרביע פרסה בריטאנים, ולאחר שעברו גבעה אחת של יער הגיעו אל מסילה נאה ורחבה של אבנים גבוה כאמה אחת מן הארץ. ונטועה באילנות משני עבריה ומרוצפת אבנים רחבים ודקים לטובת עוברים ושבים, זאת המסילה מגעת עד העיר ומשם נתפצלה דרך ימין לבית בנין האניות, ולמקום המרחץ משמאל, ויגיעו למקום מרובע רצוף באבנים ומוקף בבתים, ותצאנה לקראתם נשים להשביע את עיניהם בבריות החדשות של בריטאנים, (וכמדומה שהיו נשי המשנה) לפי שהיו מראיהן יותר צחה מזולתן. וילכו כל החבורה אל הבית, והנשים מלוין אותן, ושם קבלו אותן בסבר פנים יפות וחלקו להם קאקוס ניסע ומשקים מתוקים, והושיבו אותם כולם. גם הנשים ישבו להן ותקחנה בידן אגודות של עלים וקלעו מהן מחצלאות, שזה עסקן לבלות בהם את ימיהם. ויתן להם המלך את הבית הזה למקום דירה ולינה כל ימי היותם פה; ואחר כך נפטר מהם ללכת לבית המרחץ. ואחר שעות מועטות שלחה המלכה להגיד לשר הצבא, שרצונה לראות את הבריטאנים גם היא, ויקומו וילכו האנשים דרך יער צומח אגוזי קאקוס ויגיעו לבית דירה קטנה, ולפניו מקום מרובע קטן מרוצף באבנים ומוקף באילני קאקוס, לפני הבית גדר ועליו ישבו יונים קשורים; מין עוף זה חשוב מאוד באיים הללו ואינם רשאים לאכלם זולתי השרים למשפחותיהם. אז פתחה המלכה את החלון ותצו לראקוק להושיב את הבריטאנים על הרצפה ויעשו כן, ויביאו להם המשרתים אגוזי קאקוס ומיני מתיקה ובתוך כך נדברה המלכה עם שר הצבא אודותם, ובתוך שעה מועטת שלחה להם יונה צלויה, וצותה להודיעם שזה מאכל חשוב מאוד וצריך לחלק ביניהם, ואז השקיפה עליהם בעין פקוחה. וצותה את קצתם לקרב אליה לחלון ובקשה לגלות את זרועם בכדי להתבונן בצבע עור בשרם. ולאחר שמלאו את מבוקשה רמזה להם שאינה רוצה לעכב אותם עוד יותר, ויקומו וילכו לדרכם והנה מצאו שאשה הזאת נהגו בה כבוד יותר מכל זולתה, ושאין דרכה לצאת מפתח ביתה ושם עיקר דירת המלך. אז נתאווה שר הצבא להכניס את האורחים גם אל ביתו, וכאן קבלו אותם כאנשים ריעים שלבם גס בהם מאז ומקדם, ומחמת שכבר מלאו את כריסם, אזי לא יכלו לאכול עוד מן המטעמים ויונה צלויה אשר שמה לפניהם אשת אוהבם וריעם, אלא טעמו מהם מעט מפני הכבוד. ואז נראה להם ראקוק בקרב ביתו עוד יותר נחמד ונעים ממה שהכירו אותו מאז, שני ילדיו הצעירים (שנראה כמעט שווים בשנים) היו מטפסין ועולים על ברכיו בכדי לגפפו ולחבקו, והוא הניף אותם בצהלה ויניעם כה וכה כמצחק, ויושט אותם אל ריעיו הבריטאנים כדי לצחק עמהם ולהכירם גם הם.

בתוך כך פנה היום ויבקשו הבריטאנים לילך לביתם, אז התנצל בפניהם ראקוק שאין לו פנאי לילך עמהם בעצמו, ויוליכם על ידי שליח. ובבואם מצאו סעודה של דגים שלוחה להם מאת המלך, ושר הצבא שלח להם מחצלאות למשכב, ועוד לא יכול שר הצבא להתאפק, ויבוא אליהם בעצמו לבקרם אם יש להם כל מחסורם בריוח. ואחר כך נפנו לישן בקצה הבית האחד. ובקצהו השנית אנשים עומדים לשרתם בפקודת המלך, דהיינו להבעיר שם את המדורה בכדי להבריח את היתושין. גם למחות בעם שלא לבוא להטריח על האורחים.

ויהי בבוקר ויבוא ראקוק לבקרם ופניו מליאים אהבה וחיבה ועיניו מפיקים צהלה באהבתו אותם, ואע“פ שהיה לבו גס בהם היה תמיד נסוג אחור לישב מרחוק קצת. וזה היה סימן (לפי נמוסי המדינה שלהם) להראות הכנעה לחשובים, אח”כ נפטר מהם לילך למרחץ. בתוך כך הגיעו משרתי המלך לזמן אותם לסעודת שחרית. ויוליכם אל בית המלכה הנז' גם הבית הזה לא היה מחולק בחדרים מבפנים. הקרקע היתה מרוצפת עם קנה (באמבוס) מהודקים זה לזה היטב באופן שלא נראה שום גומא ובקיעה ביניהם. בקצה אחד מן הבית היה מקום הבישול ששם היו המשרתים עסוקים בתקוני הסעודה, ובקצה הבית שכנגדו מצאו כמין סורג ומחצלת תלויה בו. וירמזו לבריטאנים לישב לפני הפרוכת, ואז הניף המלך את הפרוכת ונגלה אליהם הוא והמלכה יושבים אחוריו. וכמדומה שנטל המלך עצה זו מפי המאלאיי שחשב להתכבד ע“י כך אח”כ ראה הוא בעצמו מעשה פחיתות שבה ומכאן ואילך לא שנה בדבר עוד:

ולאחר שנדבר המלך עם המאלאיי בשעה מועטת במשך הסעודה, אזי פקד על המתורגמן לשאול את השר (שארפ) אם רצונו שיטריח עצמו בדרך רחוק קצת בפנימות האיי הזה, ולפי שלא נתן המלך טעם בדבר לכך היה מפקפק תחלה איך להשיב לו, אבל בתוך כך ענה (דעוויס) שגם הוא מזומן לילך עמו, ואז ענה למלך כדברך אעשה. ויאמר המלך תיכף יבוא איש אחד להוליך אתכם שמה? ויבוא האיש, וימצא שהוא היה איתו אחד מן השרים הנז' (כאשר באו כל השרים עם המלך על האי אראלאנג) אשר בחר לו את השר (שארפ) לאוהב מיוחד, ושם השר ההוא (אראזאג); וילכו לדרכם, ויעברו אצל כפרים שונים נחמדים במראיהם שרוים בעמק זרוע ונטוע היטב, וילכו כשלשה פרסאות בריטאנים, בעצם חום היום, ותקצר נפשם ויבקשם לשוב. אמנם השר המוליך אותם הראה פנים עצבים מאוד, ותאוה גדולה להביאם למכון שבתו, עד שהוזקקו להפיק את רצונו, וילכו כפרסה ומחצה עוד, ויגיעו אל פתח ביתו, וכאן נגלה הדבר למה זמנו את השר (שארפ) לכאן, אחר שהכניסו (אראזאג), והראה לו את צאצאיו נמצא ביניהם אחד, מוכה בפצעים רעים, ויגידו לו גם את הרפואות אשר עשו עד כה, דהיינו שעשו תחבושת מעלים ידועים וסיד חי בכדי לעכל את הבשר החי, וירא הרופא את התרופה והנה טובה היא לפי הענין המחלה, ויצו להתמיד בה עוד להשיב את נפש יולדיו, ולאחר שפנו ללכת לדרכם, ויביאו נערי השר (אראזאג) סלים מליאים יאמוס ווארצלין וקאקוס ניסע ומים מתוקים. ויצו עליהם השר ללות את האורחים ולשאת אחריהם את המנחה בכדי להוליכה עמהם לאי (אראלאנג). ואז הראה להם חבה יתירה ותשואות חן על בואם לביתו לבקר את בנו. ויהי בצאתם מפתח ביתו ללותם וירא את התורים שלו יושבים על הגדר. וירמוז להם שדעתו לשלוח להם עוד דורון יקר של בני יונה כשתגמר הספינה שלהם, לקחתם לצידה לדרך.

ביום השני אסף המלך (אבטאלי) את כל שריו למקום עצה, דהיינו אל אותו מישור מרובע המרוצף לפני מדור הבריטאנים הנז' כל שר ישב על אבן אחת מן האבנים העומדים שם סביב, והמלך ישב על אבן גבוה משלהם ובצידה מצבת אבן יותר גבוה עוד אשר נשען עליו המלך בעת שיחפוץ. ושורה אחרת של שרים קטנים מהם, מקיפין הגדולה מסביב, ולפי הנראה היתה העצה נגמרת על פי רוב דיעות. והנה בפעם הזה נדברו מעסקי המלחמה שלהם עם תושבי אי ארטונגאל, ולבקש סיוע לזה מאנשי בריטאניע, כמו שהבינו הדבר על ידי מלת ענגליש שנאמר ונשנה בפיהם. ולאחר שנגמרה העצה בא המלך עם המתורגמן אל רב החובל לבקש מהם כעשרה אנשים סיוע למלחמה על ארטונגאל, ויענהו רב החובל גם בפעם הזאת ששונאי המלך הם שונאי הבריטאנים אוהביו.

ואז שאל ווילזאן על מקור המלחמה ההוא. ויענהו ע“י המתורגמן לאמר: אנשי ארטונגאל הרגו את אחיו וגם שני שרים אחרים, וכשתבע המלך את דמם ולמסור לו את הרוצחים לא השיבו אותו דבר, ואדרבה הגינו עליהם ועל כן הוא אנוס להלחם עמהם. לעת ערב באו התושבים לשמח אורחיהם ע”י מחולות של אנשי הצבא, וקודם כל נתקשטו באופן זה, ולקחו עלי (פיזאנג) הרבה, וקרעו אותם לרצועות, וכרכו אותם על ראשם ועל פרקי ידיהם ועל מתניהם ועל ברכיהם וקרסוליהם, והיו אותן פסין ירוקין נחמדים למראה על אדמדמת נחושת של בשרם, ועוד עלים אחרים קרעו לרצועות קצרות לתופשם בתוך כפם. ויתיצבו בעיגולים רבים זה בתוך זה, ואז התחיל אדם בא בימים אחד, לשורר בכוונה גדולה. ועל כל פסוק ופסוק היו עונים המחוללים מלה במלה. והנה המחולות שלהם אינם של ריקודין כנהוג אצלנו, אלא מעשה נענועין אילך ואילך, שלפעמים נכפף גופם הרבה, ואף על פי כן נתחזקו על עמדם ולא שינו את מעמדם זולתי שנהפכו העיגולים שלהם לתמונה ביצית, ונעשו צרים וארוכים יותר ויותר עד שפגע איש רעהו. ובתוך כך היו מניפים בידיהם ומכסכסין בלולביהן ואז הפסיקו הכל בפעם אחת והכריזו כלם: וויל! וויל! (האח! האח!) וחזרו לראש. בתוך כך הביאו שני כלים גדולים מלאים מים ממותקים ונתנו מהם ראשונה לבריטאנים לטעום, ואח“כ לשרים ואח”כ למחוללים, ואז ישבו כולם על הרצפה. וארבעה אנשים מן הפרתמים היו משמשים לפניהם (וזה היה ניכר על ידי הטבעות של עצם בזרועם) אח"כ הלכו לבית אחד ויאכלו שם סעודת ערב אשר הוכן בשבילם. ושם התמידו במחולות כל הלילה, ומחמת ימי הגשמים וסערות נתעכב רב החובל ואנשיו כמה ימים. ובכל יום ויום היו מתאמצים לשמח את ארחיהם ולהנאותם בכל עוז. ובמשך זמן הזה היו הבריטאנים הולכים לתור את הארץ ויושביה וימצאו הארץ טובה ומכוסה בצמחים. ואנשיו שלמים וטובים וחכמים יותר מכל מה שראו עד היום בין אומות ריקים מכל כתב ולשון וחכמה.

ומתוךְ שהיה המלך שקוד להראותם את כל בית נכאתו הראה להם גם את עושי מלאכה במקום בנין האניות שלו, והוא עומד עליהם ללמדם על מעשה הבנין, ואף גם הביא עמו צורת אניה רשומה במיני צבעונים כדי להראותם האיך לקשטם. ולאחר שפסקו הרוחות והגשמים ביקש רב החובל להפרד מהמלך לשוב אל אחיו. ואף אל פי שחפץ המלך בו לעכבו עוד אצלו ימים אחדים, מכל מקום נתרצה לשלחו תיכף לדרכו. וילך גם הוא עמם והמון העם אחריהם, ללותם עד החוף. ופה מצאו אניה מזומנת בשבילם וטעונה מכל מיני מזון ומחיה הנמצאים באי הזה. ובשעת פטירתם נשמע קול רינת העם וקול המון אורא! שלשה פעמים והמלך דחק להראות בראש כולם. וישמח המלך וימלא שחוק פיו. ויהי לעת ערב ותבוא האניה לאי אראלאנג בשלום.

ז    🔗

וימצא רב החובל את אנשיו שם כלם בריאים ושלמים. והמלאכה הולכת ומצלחת מיום ליום בידיהם. ולפי שנתקשרו כלם באחוה וריעות לעזור איש את אחיו ולהתאמץ בכל כוחו לטובת הכלל, כל כך גבר חשקם לאזור חיל למלאכה תחלה וכל כך כוונו מעשה ידיהם לכלותה, עד אשר קרבה מראה גאולתם עתה לעיניהם, ונעשו כעומדים על רגל אחד בהחפזם לארץ אבותיהם, ויוציאו גם שארית אוצר המזון מן הספינה ההרוסה וירימו מהם אותן המינים שיכולים להתקיים ויצפנום למשמרת לדרכם. אחר כך נטלו עצה לבחור עשרת אנשים שפסקו לשלוח עזרתה למלך למלחמתו, גם עתה נתעוררו הכל לקדם איש את אחיו לצאת בדרך הזה, ואחר כך התיחדו עשרה הנבחרים להיות מזומנים לעת שיחפצון. אחר כמה ימים בא המלך ואחיו עם המשנה ויבא לאוהביו מנחה מין דגים גדולים וטובים למאכל, אשר צדו אנשיו ברשתם בדרך, ויחלקו ביניהם באמונה איש איש לפי ערכו. ועתה מצא המלך דברים רבים מפליאים אשר נתחדשו במשך הזמן שנפרד מאתם, בראשונה ראה את מעשה הספינה חדשה שנגמרה כ"כ עד שהיתה ניכרת בשיעורה ובתבניתה. והנה המלך אבאטולי אזן וחיקר כל דבר גדול וקטן שבה בהשגחה יתירה, וקרא גם לאומנים שלו בכדי שיראו גם הם וילמדו לעשות, ויתמהו האנשים גם המה מאוד ויפקדו הכל בפרטות פרטות, ויראו למלך האיך נכונו החלקים אחד אל אחד, והאיך נתחברו יתידות פנימיות בעובי העצים. וביותר נשתוממו מתועלת הברזל וחזקו עד שנשאו ונבהלו מחכמה הגוברות את רעיונותיהם. וגם המלך בעצמו דחק לכנוס בין צלעות הספינה; והודה על קוצר שכלו להשיג באיזה תחבולה יתעכבו המים מליכנס, וביותר תמה האיך יכסו את הצלעות בקרשים.

והנה מצא אבטאלי מין עץ אחד בין עצי המלאכה אשר נתנה דאגה בלבו, ויאמר הנה זה מין עץ רע הוא, ומביא תקלה למשתמשין בו, ועל כן ביקש מאוהביו מאוד להחזירו לו בכדי להשמר מן הסכנה, ואז ענו לו בתשואות חן על טוב לבבו והשגחתו הפרטית עליהם, ויבקשו ממנו שלא יצטער בדבר זה, כי הבריטאנים רגילים מעולם לקחת לבנין ספינותיהם מכל מיני עצים הנמצאים לפניהם. וכבר למדו מן הנסיון שאין בזה שום מיחוש ודאגה של תקלה כלל. אחר כך השגיח על מעשה המצודה הנז' ועל אילי השריפה שעליה, ואז הראה לו רב החובל את הכדורים הנזרקים מתוכם ונתאמץ להכיר להם תוקף פעולתם, אח“כ הראה להם אלים קטנים הנקראים (דרהעבאסן¹) איך יכולים להפנותם לזרוק את כדוריהם על האויבים בכל מקום לפי הצורך. ועל זה נשתוממו מאוד ומאוד, גם על חוזק מבצר המצודה שנגמרה בזמן קצר כזה. ולפי דרכו של מלך הזה מאז שלא היתה דעתו נוחה בתמיה ריקנות אלא כשראה איזה דבר תועלת לא פסק מלחקור ולהבין אותו על בוריו: קרא גם עתה לאנשי המלאכה שלו כדי להשגיח על הכל ולהבינו לעומקו, והוא הלך לקול הפטיש אצל חרשי הברזל, וירא מהלומות ברזל מלובן אחד, וזה היה דבר חדש לאנשי פעליא בעיניהם, וכל כמה שהיו מזהירין אותם לעמוד ברחוק ממקום המהלומות, לא היה אפשר לעצור בהן מלקרוב אל הברזל המוכה בליבונו עד שהיו ניצוצות ניתזין ממנה אל עור בשרם הערומים, ולא די שלא פחדו ולא רהו מזה אלא שאחזו גם בפיצולי הברזל שנתפוצצו סביב וחטפוהו בידיהם, ומה גם בראותם שפיכת מים על גבי הגחלים המלובנות להגביר יקוד אשם נפלא בעיניהם מאוד והיה קשה לפוטרם מחדר זה, לולי ששמעו קול דפיקת אומני החביות, שהיו עסוקים לתקן את החביות, ונטפלו עליהם התושבים לראות ולתבונן בהם, מהירות סיבוב החביות הסרת חגורות של עץ המקולקלות ממנו וקישור חגורות אחרות תחתיהן, והאיך הם מתקנים דבר שבור ומקולקל לכונן ממנו כלי עגול בתכלית השלימות, ובזמן קצר מאוד הכל נראה להם מעשה כשפים, ע”כ עמדו משתוממים ומביטים זה אל זה בתמהון וצהלה כאחת. אח“כ נגלו לעיניהם חרשי העץ עסוקים לחצוב ולנסר במגירות, והיה קשה להם להפרד גם מדבר החדש הזה, ביותר תמהו מן המגירה ופעולותיה הנפלאות ולפי ערך שהיו הבריטאנים נחפזים מאוד לכלות את מלאכתם להגאל מארץ מגוריהם כן היו התושבים הללו מן המון העם נדחקים והולכים בכל פאה ובכל פינה להפריעם ממעשיהם. על כן נפנו אל שר הצבא ויגרשם ויצו עליהם שלא לזוז משפת הים. גם את המלך והשרים זימנו לשבת עמהם על מפרסי הסדינים ולהטעימם מיני מתיקה בכדי להפנותם ממקום המלאכה, אח”כ נפטר המלך מהם באהבה רבה ונסע אל קצה האי השני ללון שם.

ויהי ממחרת כשוב המלך אל הבריטאנים ויבקש מרב החובל להשאילו כמה (דרהעבאסן), לשאת אותם באניותיהם להשתמש בהם במלחמה של עכשיו, ואז השתדל רב החובל להוכיח לו שהדבר אי אפשר לפי תוכן בנין אניותיהם. ויתאו המלך לראות זריקה אחת מתוך אילי הברזל הגדולים, אז הבעירו את אבק השריפה, והכדור פקע מתוכה בקול רעש גדול, ויפלו כל העם במהומה רבה, ולערך רבע שעה סתמו את אזניהם באצבעם ויקראו (יאמגיל! יאמגיל!) בלשוניהם, ר"ל רע רע מאוד. ותהי קול הצעקה גדולה מאוד מאוד, ותקצר דעתם מלהשיג באיזה תחבולה נפלאה הספיקו לירות את הכדור במרחק גדול כל כך. וכל כמה שתמהו ונשתוממו עליה כל כך, גברה תאותם לשאל אחד מן הדרהעבאסן למלחמתם, להכניע את אויביהם ולעקור גם בתיהם.

אז הלך לו המלך וסיעתו לעבר האי השני, ובלכתו אמר שעתיד לחזור בו ביום לעת גאון המים (פלוהט צייט), ולקבל עשרת האנשים באניותיו. אחר כך שלח המלך שלוחים עוד שנית לבקש הדרהעבאסן ומשולחים אחרים הביאו מיני דגים משובחים מאוד, וצב אחד הנקרא (שילד קרעט) מנחה מאת המלך, וסוף דבר בא המלך עם צבאו, וישלח את משנהו לחזור ולבקש את הדרהעבאסן ולא נאותו לו מטעם שהודיעוהו קודם לכן. ואמנם עיקר הטעם שלא נתרצו למבוקשו היה מחמת חשש כליון רב מן אבק השריפה שהיו צריכים לחוס עליו בשעת דחקם. ובכדי לשים קץ לטענות ומענות אזי הלך השר בענטשיר (שנתמנה ראש לחיל העשרה) עם אנשיו אל האניות ויסע גם המלך וגדודיו ויעברו חמשה ימים באין שום ידיעה משלום הנערים שהלכו למלחמה וביום הששי באו כולם שלמים וטובי לב באניות לביתו ומכל מקום נמלטו שנים מהם בדוחק גדול מן הסכנה, דהיינו השר מאטיאס ווילזאן ויאהאן דונקאן, וישבו באניה אחרת עם שנים מן התושבים, ותך רוח סערה פתאום עליהם ותהפך האניה, ואלמלא נזדרזו התושבים שביניהם לשאת אותם כשעה חדא למעלה מן המים עד שבאו אניות אחרות לעזרתם אזי נטבעו באין אומר השב, ויתן רב החובל ווילזאן להם דורונות חצים ועששיות של ברזל לעשות מהם קרדומות. והנה גם המלחמה הזאת נשלמה לטובה כבראשונה, זולתי שבפעם הזאת נשפך דם אדם אחד יותר מבראשונה כי כאשר הגיעו לאי האויבים קודם עלות השחר וימצאו שם כמאתים אניות, ואע"פ שכבר הודיעום אבאטולי למלכם שהוא מזומן לבוא עליו בקרב הימים למלחמה מכל מקום דחה התחלת המלחמה עצמה עד זריחת החמה, לפי שכבר קבלו עליהם התושבים הצדיקים הללו שלא ליפול על אויביהם בבלי דעת, ואחר כך שלחו אליהם ארבעה פשרנים לקרוא להם לשלום עוד ולסימן שליחותם תחבו בשערות ראשם ארבעה נוצות לבנות עומדות בכדי שלא יגעו בהם לרעה, ויחלו לישא וליתן לתווך השלום ביניהם. אכן השונאים הקשו עורף לאטום אזניהם מבוא בשלום, ויתיצבו לסדר מערכי המלחמה מצדם, אז צוה המלך אבאטולי לתקוע בחצוצרות החומט לתגר מלחמה בהם, הוא בעצמו מעמד זקוף באניתו וינופף במטה אשר בידו בכדי להורות לגדודיו אשר באניות איך לעלות לצבא, ובכדי שיהיה הוא נראה וניכר לעיני כל לבש הוא עתה לבוש הארגמן אשר ניתן לו מאת רב החובל לדורון.

והנה בתחלה עלה במחשבתו להמתין עד שיכנסו אניות אויביו כולם לתוך הים ויעזבו את החוף שלהם, וכאשר לא נתקיימה מחשבתו, אזי נשתמש בתחבולה ונתן פקודה למקצת צבאו להסתר אחורי מקצוע האי לאורב, ולהנשארים צוה לירות עליהם בחניתות וברמחים בכדי לפתותם לקרב אליו ואחר כך צוה להם להפוך עורף ולנוס, אז חשבו האויבים שהם נסים מפניהם ויעזבו את החוף וירדפו אחריהם אל תוך הים, ובתוך כך נגש האורב מאחריהם, ויסגור את החוף בעדם, וגם חיל המלך נסבו אליהם וילחצום מפנים ואחור, ויחלו גם הבריטאנים לירות אליהם כדורי השריפה, ואנשי פעליא נתנו קול רעש מלחמה אז נבהלו נחפזו האויבים כאשר ראו חלליהם נופלים מתים מבלתי נגיעת שום חנית ורומח כלל, וינוסו בבהלה רבה עד אשר בקעו מקצתם בגדודי פעליא לשוב אל היבשה לברוח לנפשם, וירדפו אחריהם אנשי פעליא, והמלך צוה לתקוע עוד בלי רפיון בכדי לגרות אותם לשוב אל מערכי המלחמה, ואינם. וכל מקום שנגלו איזה פלטים מהם המיתום הבריטאנים בכדוריהם. ובזה נשלם נצחון המלחמה, וישב המלך אבאטולי ועמו באניותיהם, תשעה מן האויבים נפלו בשבי ולפי נמוסי האיים הללו היו בני מות כלם. ואף כי ניסו הבריטאנים לבקש בעדם מכל מקום השיבו להם אנשי פעליא תשובה נצחית לאמר: כבר ניסינו גם אנחנו למלט נפש השבוים ולא עוד אלא שלקחנום לעבוד בצבא עמנו, ועל ידי כן עשינו רעה לארץ מולדתנו תמיד, כי הנה אנשים כאלו מצאו להם תחבולה לברוח, ומתוך שגרו אצלנו זמן מה אזי נודעו להם מוצאנו ומבואנו ומבואת הים שבסביבותינו, ואח“כ נשתמשו בהם בידיעות הללו להתגנב אלינו ולמלא הארץ חמס, על כן מצאנו את נפשנו מחויבים להפקיר נפש האומללים לפדות נפשנו. וע”י טבעת שבזרוע אחד מן השבוים הללו ניכר שהיא ראפאק ושר גדול, ויבקשו להסיר ממנו את טבעתו בעל כרחו, ונלחם בגבורה מופלגת ולא יכלו לבוא למבוקשם עד אחרי מותו, ואחר כך כרתו את ראשו וישימוהו על הנס לפני בית המלך. שני שבוים אחרים ישבו באניות השר מאטיאס ווילזאן. ולפי מנהג אנשי המלחמה האלו לקשור שער ראשיהם על קדקדם תמיד ומשנלכדו בשבי מתירים את הקשר ומושכים שערותיהם על פניהם.

והנה נצטוו מפי אדוניהם לישב בירכתי האניה, אחד מהם (שנשתברה שוקו) הקשיב בקולם, והשני מרה את פיהם בזדון, (ומסתמא עשה כן להקניטם בכדי לקדם את מיתתו) ויחר אף אחד מבני פעליא ויחטוף את הכידון מעל יריכו של השר ווילזאן פתאום, ויתקעה בבטן השבוי. ולאחר שנשפך ממנו דם רב מת ולא נשמע ממנו אפילו אנחה אחת. גם באניות השר בענטשיר נמצא אחד מהם, ויבקש בעדו להאריך את חייו עוד איזה שעות, ויפול עליו פתאום אחד מנערי המלך וימיתהו. והנה השבוי הזה לא ראה אנשים לבנים בצבעם מימיו, ולפיכך לא הסב את עיניו מלהביט בפני השר בענטשיר. ואף גם במותו עדיין היו עיניו דבוקות בדבר תימה זו, אשר מלאה את מחשבתו יותר מצרת נפשו. ויהי לעת ערב הגיעו לעיר פעליא וחצוצרת החומט הולכת לפניהם ומכרזת את בואם. ויבואו המון העם להקביל את פניהם ולבלות כל הלילה במחולות וסעודות על התשועות ועל הגבורות הללו, ועוד חלוקת הכבוד נפל בגורל הבריטאנים אשר הזכיר את שמם בתחלת שירה משירת הניצוח הזה.

ח    🔗

אחר כך התמידו הבריטאנים במלאכתם, בבנין ובהצלת המטלטלים מן הספינה החריבה בכל כוחם. ועתה עברו עליהם כמה ימים של מנוחה שלא הרסו התושבים לבוא עליהם להפריעם משקידת מלאכתם, ואז שלח המלך להגיד להם שבאו אליו אורחים רבים מכל האיים סביב לשאול בשלומו ולברכו על נצחונו במלחמתו. והנה כל ההמון הזה כולם מתאווים לראות פני הבריטאנים, ומדאגה בדבר שלא יבטלו אותם ממלאכתם אזי נשתדל המלך להחזיקם אצלו. ועל כן לא יוכל לבוא לבקרם גם הוא. ובראשונה נתארח אצלם שר הצבא עם שני שרים מן האיים הסמוכים להם ומחמת שארעה ביאתם לכאן בשעת התפלה שלהם אז רמז להם ראקוק שיתאפקו בחשאי בכדי שלא לבלבל את תפלתם, ואחר כך בא שר הצבא בבקשה בשם המלך להואיל לתת להם עזרה למלחמה חדשה כחמשה עשר אנשים ודרעהבאס אחת. אז נשתמש רב החובל במאורע הזה, להציע לפני שר הצבא איזה קבלונות ולשאל על טעמם. א) על מה נשאו אנשי המלך איל ברזל אחד מן הספינה החריבה, ועוד שארי מטלטלים, ובפרט הנייר לכריכות של אבק השריפה? ב) שמעו מן המאלאיי במשך ישיבתם באי פעליא שהמלך שואל מן הבריטאנים אותן עבודות הראויות לו מעבדיו? ג) אין הבריטאנים מרוצים לעזרת המלך כל זמן שהוא מקיים הנימוס האכזרי שלהם להמית את שבויי המלחמה. וסוף דבר רמז לו דרך תימה שכשנשתלחו הבריטאנים מן המלחמה שעברה לביתם, לא בא אפילו שר אחד עמהם ללוותם, ושעל ידי כך נסתכן אחיו ואחד מאנשיו למות במים.

כשמוע ראקוק את הדברים האלה (ופניו מאירות כאספקלריא המאירה את מצפוני לבו תמיד) נפלו פניו. ובכל זאת ניכר בו שהאמת והצדק עמו. גם בטרם יפצה את פיהם לענות על דבריהם. אח“כ השיב לאמר: הן אמת שנלקח האיל ברזל במצות המלך, והוא אשר פקד עליו עתה להודיע להם את כוונתו, דהיינו להביאה בכדי להראותה את האורחים ולעכבם על ידי כך מליסע אליהם ולהשביתם ממלאכתם. ואם יש את נפשם אזי ישיבו את איל הברזל אל מקומו. וגם כבר טרחו בכל מיני תחבולות להחזיר את הניירות הגנובים, ולא יכלו לפי שנתלחלחו בדרך וישליכום, ובכל זאת הנה המלך סבור וקיבל להחזיר להם בגד פשתן שלקח הוא ואחיו מהם במתנה ובכדי לפצות אותם בעד הזיקם ולהשתמש באותו בגד במקום הניירות, ואשר לא נתלוו הנערים בחזרתם היה מחמת שנחפז השר בענטשיר לשוב לביתו, ולא חפץ להמתין על השר שרצה ללותם. ואודות הריגת השבוים הודיעוהו שדבר זה ג”כ נגד רצונם, ולא היו רגילים בה מעולם, אלא שנאנסו בדבר על כרחם כנז'. ואמנם נודר הוא להם על אמונתו שלא יגע בהן מכאן ולהבא, זולתי על פי פקודת רב החובל. ועל אודות חלוקת הכבוד שתבע מהם המלך יש כאן איזה טעות, לפי שמעולם לא נתאווה לזה בלבו, מכל שכן לתבוע בפיו כדבר הזה. לענין הדבר האחרון נראה שזו היתה המצאת המאלאיי, שראה את חשיבתו פוחתת והולכת בעיני המלך כל כמה שהבריטאנים מוסיפין והולכין למצוא חן בעיניו. על כן נתחכם לחרחר ריבות וחשדים ביניהם, ואחר כך נודע שנתעוררה עליו שנאת המלך על ידי כך לפי שנעלם משך כמה ימים אח"כ לגמרי.

אז נתיעץ רב החובל עם שריו ונמנו וגמרו לתת להם דרהעבאס אחת ועשרה אנשים בלבד ותיכף הודיעו את הדבר לשר הצבא וצהלו רעיוניו, וישבו כלם לסעודת הערב, בשמחה וטוב לב כמקדם.

ביום השני ממחרת דבר שר הצבא עם השר שארפ ובקש ממנו עצה ותרופה לבנו שהופצע במלחמה האחרונה הזאת, דהיינו שנכנס ראש חנית שנזרק עליו לתוך רגלו, ונשבר הקצה הא' ממנו, והשני נשאר תחוב בבשרו ולא היו יכולים למצוא תחבולה להוציאם, לפי עדות הבריטאנים למראה עיניהם קשרו רופאי התושבים חבל בחלק השנית שבפצע למושכו ולהוציא בכח, ולא יכלו מפני הקוצים הבולטים מתוכו ונכנסו בין הפרקים. ואז התחיל אחד מן התושבים (שבא לידו סכין מתוך הספינה החריבה) לחתוך את הבשר. ואמנם שפיכת דם הרב מנעתו ועל כן נסתפקו בתחבושת ולהניח קצה החנית תחובה בבשר. ולפי שהוזקק השר שארפ לפקח על חולי שלשה אנשים חשובים מאוד אצל הבריטאנים ולא יכול לעוזבם על כן יעץ לו להתמיד בתחבושת הנז' עוד בכדי למעט התפיחה וכשיפנה יסע לשם בעצמו. ואחר כך נסע משם שר הצבא ואנשיו עם עשרה בריטאנים ודרהעבאס אחת לעיר פעליא. אחר איזה ימים נסע השר שארפ לעיר פעליא לעזרת בן שר הצבא ובבואו לשם כבר שבו מן המלחמה בשמחה וכבר קדמוהו רופאי התושבים בתרופה שלהם ע"פ דרכם, דהיינו אחר שהוקלה התפיחה על ידי התחבושת הוציאו את ראש החנית (שלא יכלו להוציאו לאחוריו מפני הקוצים הבולטים כנז') מעבר השני ומשנרפא הנער (כבן עשרים שנה) שהיה דומה לאביו באומץ הלב וגבורה אזי נתאוה לילך למלחמה הבאה באמרו שמובטח לעמוד זקוף ולזרוק את החנית, ככחו מאז, והפיקו את רצונו, וחבל! שתיכף בתחלת המלחמה כאשר נתעצם הוא לקרב אל החוף נתקעה לו חנית אחת בין הגרגרת בעצם הצואר ויפול וימת שם.

ובכל זאת גברו אנשי פעליא ובני בריתם, ואף על פי שאזרו שונאיהם חיל להתריס כנגדם זמן ארוך בכל עוז, לא יכלו לעמוד מפני תוקף פעולת הדרהעבאס וקני השריפה עד אשר נמוגו וינוסו וירדפו אחריהם אנשי פעליא אל היבשה במושבותם. וחמשה אניותיהם אשר נמלטו אל היבשה החריבו וישרפו מקצת בתיהם ויהרסו את רצפת בית העצה שלהם. ואת האבן אשר המלך יושב עליו הוליכם בשבי עמהם. ואחד מאנשי פעליא הפליג במעשה גבורתו, וישם לו המלך חרוז של גלאז פעריל באזנו תיכף ובבואו אל ביתו נשאו למדריגת השרים הקטנים, ונפלו קצת פני ראקוק אבל לא נטרפה דעתו לגמרי אלא נדמה לאיש גבור נעצב על בנו.

ואחר אשר הסעיד אצלו את השר שארפ וסיעתו זימן אותו ואת המלח הנקרא (באטסמאן) אשר אהב לילך אחריו, וילכו עד שפת הים, וימצאו שם אנשים יושבים באניה, ואחר כך באו כעשרים שרים מן האיים הסמוכים, אשר היו בעוזרם במלחמה, ואז ישב שר שארפ והמלח ראשונה באניה לבקשת שר הצבא. ואחר ישבו השרים בזה אחר זה, לפי ערך מעלתם, ועדיין לא נודע להיכן יסעו, עד שנגלה להם הנסיעה לאי הסמוך לאי פעליא ממולו, ובצאתם אל היבשה הלכו למקום רצוף מרובע מוקף מן שלשה או ארבעה בתים ריקם מאין יושב כי לא נראה שם איש, והדשא מבקע ועולה מבין סדקי הרצפה, בכאן ישבו כל בני החבורה, ושר הצבא שלח איש עתי וישבו כולם זועפים, ואין פוצה פה מהם. ובהיותם יושבים ודוממים וישלוף השר שארפ את מורה השעות שלו, שכבר מצא חן בעיני שר הצבא, בראותו אותו פעם ראשונה. ע“כ ביקש ממנו עתה להסביר ליתר השרים שלו בטיב הכלי ההוא ומהותו. ועתה נשתוממו השרים מאוד על דפיקתו בפנים, ועל סיבוב הבריחים מבחוץ, ונדמה להם שיש בכאן איזה חיות. ולאחר שנשתהה השליח לערך שעה אחת וחזר, אזי הוליך שר הצבא את בני החבורה כחצי פרסה בריטאנית מכאן, והגיעו למרובע רצוף ומוקף בבתים. ובאמצעיתו היו צבורים יאמוס קאקוס ומשקים מתוקים. וסביב למרובע הזה ישבו המון רב אנשים ונשים, ובהגיע ראקוק עם בני החבורה קמו כלם מפני כבודם, ואחר שישבו בני החבורה חזרו וישבו כלם, אזי חלקו ביניהם מיני המגדנות הנז', דהיינו שר הצבא נטל חלק בראש, ואח”כ רעיו ואח“כ כל המסובים סביב המרובע הנז'. והנה נראה דבר חדש בפעם הזאת, דהיינו שהושיטו להם קאקוס ניסע ישינים, שלא כמנהג שהיו רגילים לתלוש תמיד חדשים לכל סעודה, ומכל מקום חזרו ונתנו לבריטאנים אח”כ חדשים ונטלו הישינים.

במשךְ הסעודה הזאת כשהיו הכל שרוים בדממה מוחלטת אז נשמע קול אשה מקוננת, אז רמז ראקוק להשר שארפ לילך לשם ולראות מנין הקול בא, וילך הוא והמלח אחריו וימצא שם סיעה של נשים באות להלוית המת, והמת מונח כרוך במחצלת על מטתו נשוא על כתף ארבעה אנשים (המכתפים בלבד היו זכרים), ואז נודע להם שזה הוא גוית בן שר הצבא, שהעלימו מפניהם עד אותה הרגע ויגיעו עד מקום הקבר בשעה שהגיעו המכתפים עם המת גם הם לשם, ויטילוהו אל הבור תיכף, ואז גרפו המכתפים עפר בידיהם וברגליהם לכסות גוית המת והנשים התחילו לקונן בקול יללה בכרוע על ברכיהם עד אשר נתעורר עליהם גשם שוטף והצריכו הכל לפוץ ולבקש לו איש איש מחסה מזרם ממטר, וכשפסקו הגשמים חזרו לשר הצבא ולאחוזת מרעהו משמלטו גם הם לבית אחד. בתוך כך וכך הגיע עת הערב, והסערה מתמדת בזעף עד שנתייאשו מלחזור באניה לעיר פעליא היום, ונשתיירו ללון פה. האדון שארפ וסיעתו והשרים לנו בבית שר הצבא והנשארים נתחלקו לבתים הסמוכים. למחר זימן שר הצבא את הבריטאנים לראות גמר עסק הקבורה שעסק הוא בעצמו, והוליך אותם לבית אחד סמוך לקבר בנו ולא היה שום אדם זולת אשה אחת זקינה, ותיכף הלכה על פי פקודת שר הצבא והביאה שני קאקוס ניסע ישנים, ואגודה בעטיל ומעט איגר ויקח ראקוק קאקוס נוס אחת וצבעה שתי וערב עם האיגר, ויניחה אצלו ואז ישב נדמה כשעה חדא, ורחש בשפתיו דבר מה כמדומה שהיתה איזה תפלה כמו שנראה מהשתנות פניו על זעזועי מחשבותיו, כמו כן עשה עם הקאקוס נוס השני ועם האגודה בעטיל וישב לו עוד כשעה חדא משומם ואחר כך מסר הכל לידי הזקנה להוליך אותן לקבר בנו, והן אמת שנתאוו הבריטאנים לילך אחר הזקנה, ולראות שארית מעשה הקבורה אלא שחששו שמא יצטער האבל על ידי כך.

ובחזירתם לעיר פעליא ספרו להם אחיהם הבריטאנים שנשתיירו שם, שגם הם ראו מעשה קבורת אדם אחד שנפל במלחמה ההיא, אז הוליך שר הצבא את השר שארפ אל המלך להראות לו את כלי הרפואות שלו, ויפלא המלך עליהם מאוד, ומרוב שמחתו בהם ביקש ממנו לילך עמו אל אחד הבתים הסמוכים ששם שרוים שרים האורחים בכדי להראות גם להם את הכלים הנפלאים הללו, ויעש כן. ועל כל אחת מהם היה דורש ומסביר להם על ידי המתורגמן את טובו ומהותו ותועלתו. ויתמהו האנשים מאוד ומה גם על מיני הסכינים משונים והמגרות לכרות על ידו איזה דבר מקולקל, עד אשר גאו החדושים הרבים למעלה משכלם, ויגברו על כל מחשבותיהם. אחר כך שבו הבריטאנים כלם לאי אראלאנג בשלום.

ט    🔗

ויבקש ראקוק בשם אחיו המלך את רב החובל לילך עם המלך לבקר שרי איים הסמוכים אנשי בריתו אשר עזרוהו במלחמה האחרונה ויעתר לו רב החובל לו ויקח עמו את בנו הענריך ווילזאן ומשרת אחד ויסע לעיר פעליא ויבואו שמה והנה כבר נסע המלך לאי הגדול עמענקיס ששם השרים הנז', ואת בנו קוויבל עזב לקחת עמו את רב החובל לבוא אחריו, וילינו בעיר פעליא, ויקומו בבוקר ויסעו עם בן המלך לאי עמענקיס, ויסע גם ראקוק עמהם ושנים מאנשיו לקח עמו, ואחד עשר אנשים להוליך את האניה, ויסעו כעשר פרסאות הים ויגיעו למחוז חפצם לעת הצהרים, אזי קישט שר הצבא את אניתו בקליפת צב, ויתקע בחצוצרות החומט, להשמיע את קול בואו בקצה נהר קטן אחד, ויחתרו לעלות בנהר וימצאו על שפתו איזה בתים ויתקע שר הצבא שנית ויגלו לעיניהם שלשה נערים, וישובו ויתחבאו כאלו נכלמו מפניו, וישלח שנים מאנשיו אל הבתים הסמוכים וישובו ויביאו קרש אחד עמהם ויושיבו עליו את רב החובל וישאוהו (בעזרת שני אנשים אחרים) אל היבשה.

ויהי בשבת אבטולי והשרים לסעוד עם רב החובל ויחלקו לפניהם את המנות כנהוג. ואחר אשר נתן המלך אות הורשו הכל לאכול, וכן נהגו גם כן בשכבם לישן לא שכבו הם עד אשר נתכסה המלך במחצלת שלו. וירא רב החובל בית גדול, ולפניו זוקפים כלונסאות ועליהם תקועות גלגולות אדם וישאל אודותם ויענהו לאמר: זה מקרוב כאשר נסעו שרי עמענק לאי אחרת, ויתגנבו נערי ארטינגאל, ויפלו על האי עמענק בטח ויחרבוהו בחרב ובאש; וכשמוע אבטולי את המאורע ויחושו לבוא לעזרת אנשי בריתו ויפול על האויבים פתאום וימחצום ויכום על כן שמו את גלגלותיהם על ראש העצים לזכרון.

ויהי ביום השני וישאו את הזקן שר האי על הקרש אל מקום העצה, ויודיעו הדבר לאבטולי וישלח כל השרים שמה וישבו בהכנעה איש איש אל אבנו. גם אבטולי הלך מביתו אבל לא בא אל מקום העצה (מסתמא לא היה זה לפי כבודו) וישב לו בסתר אילן אחד כאלו אין לו עסק בעצה ההוא, אלא לקח לו עץ של קרדום לתקנו, וכמדומה שלא נועץ שם אלא בעסק חלוקת הדורונות בין האורחים הנכבדים שלו, דהיינו שהוכן בשבילם אלמוגים למנחה למוסרם ביד ממונה אחד להניף כל חלק בין אצבע ואגודל שלו, ולהכריז ולכנות בשם מי שנפלו בגורלו, ולהושיטה לידו ממש.

בתוך כך נשאר רב החובל בביתו וראה משם את כל המעשה ועתה חלו פני רב החובל לצאת מביתו, וינף הממונה שתי כפות מקליפת צב וקו של אלמוגים אדומים ויכרז את שמו ענגליש! וירץ ויביאם אליו. אכן השר ראקוק ישב שם במשלחתו של מלך וקבל דורון אלמוגים בשבילו, ואח“כ נדבר עוד הזקן כשעה חדא עם שריו ואז חזרו וישאוהו על הקרש לביתו, ואז האכילו את האורחים דגים ויאמוס ווארצלין בשמחה ובמחולות לפי מנהג מקומם. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויתקעו בשופר למסע כי נכסף רב החובל לביתו וילכו למקום האניות. ויתאוה שר הצבא להבעיר בידו ממש קנה שריפה אחת ויעתר לו רב החובל ולפי שלא ניסה בה מימיו, הוכה ממנה בכח ויפול לאחוריו, ויפלא הדבר בעיניו האיך יוכלו הבריטאנים להבעיר כלי זיינם בזריזות גדולה והוא לא עצר כח לעמוד על עמדו ולהחזיק קנה השריפה בידו. ויסעו עד קצה הנהר ויפרד מהם שר אחד וישב למקומו באחד האיים הסמוכים, ויתן לו המלך את הכלב בלאגנעזו”ר. ואת בגד הארגמן אשר נתן לו רב החובל למנחה ויתנם לשר ההוא למתנה לפי שעה היתה בכדי להראותה לבני עמו לדבר יקר, לפי שאחר כך ראו את הדורון הנז' שב למקומו לפעליא:

לעת הצהרים נשב רוח פתאום באניות החבורה (כעשרים אניות) ויפיצם, ומטרות עוז ורעמים וברקים בזעף גדול, פגעו בהם, אז הבחין רב החובל שבכל עת שנראה ברק נחבאו שתי נשי שר הצבא בכנפי כסותו ושפתותיהן רוחשות (ומסתמא מין תפלה היא זה) ואף גם שר הצבא בעצמו נתכסה במחצלת, ולפי שבני התושבים קצים מפני לחלוחית הגשמים, אע“פ שהם רגילים לרחוץ תמיד על כן קפצו המלחים של אניות רב החובל לתוך הים ויאחזו בידיהם את האניה מכאן ומכאן ועל ידי כן נשתמרה מלהתהפך, וסוף דבר הגיעו לאי אחד ויצאו כולם ושני אנשים מן התושבים נזדרזו לחכך ולשפשף שני מיני עצים ידועים זה בזה בכדי להוציא מהם אש ולהבעיר מדורה. ויהי בערב שעה התשיעית הגיעו כלם לאי פעליא, ומכל מקום לא יצאו היבשה עד שהגיע המלך באניה שלו מפני הכבוד. גם שני אחי המלך בעצמם המתינו עד בואו, ואף כי הרשו את רב החובל וסיעתו לצאת אל היבשה, מכל מקום רצה גם הוא לחלוק כבוד למלכות ולסוף הגיע גם המלך, ויקח אורחיו ויוליכם לבית אחד סמוך לחוף ולנו שם, וליום המחרת נפטר רב החובל מן המלך הוא וסיעתו ויסעו לאי אראלאנג, ושר הצבא הולך עמם לשלחם, ובבואו לשם פטר שר הצבא את כל אנשיו לשוב לעיר פעליא, בכדי שלא יפריעו את אנשי המלאכה, ושלא יגנבו מאומה לא השאיר עמו כי אם המלחים של אניתו, והם אנשי אמונה. וירא רב החובל את כשרון המעשה של אנשי המלאכה ואשר הוציאו אל הפועל בקרב הימים הללו עד בואו, וירא וישמח במעשיהם, ויהי ממחרת הגיע דבר המשפט לפני רב החובל, דהיינו שהממונה על מעשה הבישול ומשרתו איש חינא נתרשלו במלאכתם וגם גנבו צלע אחת של בשר. ואיש חינא אחד פצע את ראש אחיו באבן ונמנו וגמרו לענוש את החוטאים על פי רוב דעות, להכותם מלקות במספר על כתפיהם, ויפשיטו אותם עד חגורותיהם ויאסרום בידיהם על העץ. ויחר לשר הצבא ויבקש עבורם חנינה לרב החובל, ויענהו ווילזאן להסביר לו שהעונש על כל דבר פשע הוא דבר הכרחי בין בני החבורה ואי אפשר לוותר על כך, מפני תקון הכלל כולו, ועל ידי כן נחה דעתו ומה גם בשמעו שאין ענשם קשה ביותר, ואכן אח”כ כשראה אנשי חינא המוכים צועקים ומיללים כנשים נתגלגל ממדת הרחמים לשחוק עליהם. ביום ההוא נתארחה אצלם אשה חשובה אחת וסיעתה בשלשה אניות ולפי ששר הצבא נסע באותה שעה אל הספינה החריבה ע"כ לא נודע עד היום הזה מי היתה, והיא לבדה יצתה אל היבשה ואנשיה נשארו באניות כלם, ותבוא לראות בנין הספינה חדשה ויפלא בעיניה. משם הלכה למקום חרשי הברזל בבית הבישול ומשם חזרה אל בנין הספינה שנית ונשתהית שמה זמן מה, ואחר כך שבה אל אניתה.

י    🔗

אז נגמרה בנין הספינה עד שהגיעו לחפותה בנסרים ולהניח עליה את הגשר הנקרא (פערדעק) וכלם ראו ושמחו כי קרוב יום גאולתם מבית מגוריהם. בעת ההוא בא שליח המלך והביא בשורה טובה לאחיו אשר נתפשרו אנשי ארטונגאל לבא בברית עם מלך פעליא וישלח לשם את משנהו. בשורה זו היתה טובה בעיני הבריטאנים שלא יצטרכו עוד ללכת להלחם ולהמית אנשים אשר לא ידעום ולא חטאו להם מעולם. ויהי ממחרת ויבוא המלך כמנהגו לשאת עמו מלא אניה מזון, ויצו להביא את השבר אל היבשה, ואחר כך בא גם הוא בעצמו ותבואנה גם תשע נשים עמו ושם אחת מהן, (היא בתו הצעירה ערעבאס), כבת תשע שנים, ויאחז המלך את בתו להוליך אותה בידו, ויתר הנשים נשארו עם שר הצבא להראות להם את החדשות בכדי להיות להם לנחת, והמלך הלך לראות במלאכת הספינה וכמה נעשה בה מיום הפרדו מכאן, וגם אנשי אומנות מעמו הביא עמו בכדי לראות וללמוד ממעשי הבריטאנים ויבואו אחריו גם הם וישמח המלך מאד על תבנית הבנין ויפלא על חלוקת החדרים ומיני ההרווחות שידעו להתקין בהם, ואח“כ פרסו השמלה כנהוג וישבו כולם לאכול וישימו לפניהם תבשיל של אורז ממותק, עם סיראפ, (שכבר אזל הצוקר מכליהם) ומין תבשיל זה ערב לחכם מאד. בתוך שאר דברים נתגלגל המלך לשאול על אבק השריפה שלהם, כמה יש להם עוד, והיכן הטמינוהו, אבל תוך כדי דבור חזר בו והשיאם לדבר אחר. ואז גילה להם שכוונת ביאתו עתה לכאן היתה ג”כ בכדי לשאלם אם רצונם לפנות אילי הברזל מן הספינה החריבה והיכן יוליכם לפעליא או לאראלאנג. ויענהו רב החובל להביא אחת מהן לאראלאנג לצורך הספינה החדשה והנשארים נתנו לו להוליכם לאי פעליא. ויאמר אבאטאלי לרב החובל: הנה נא באתי בברית שלום עם רוב אנשי ריבי וכל זה גרמו לי קני השריפה של הבריטאנים. ועתה בנסעכם מפה בקשתי שתעזבו אצלי כעשרת קני השריפה וקצת אבק השריפה, זה חסדכם אשר תעשו עמדי עוד ולא יותר, ויואל לפסוק לו לע“ע חמשה קנים, עד אשר יראו אח”כ אם יוכלו לעזוב לו יותר מזה. ויאמר לו עוד: אם יעלו עליכם שונאיכם אחרי עברנו מזה לעשות עמכם רעה, אזי תאמרו להם, הנה הבריטאנים אנשי בריתנו מועדים לשוב אלינו עוד עם ספינה גדולה וגדודים רבים מן הראשונים, לנקום את נקמתינו משונאינו שבעתים, וישמח המלך על דבריו מאוד.

ויבן המלך שהוא וסיעתו מבטלים את הבריטאנים ממלאכתם, ועל כן נזדרז ליסע משם תיכף אחר סעודה לעבר השני מהאי כדרכו. ואחר שעה מועטת שלח לזמן אליו את רב החובל, וילך הוא עם שארפ ודעוויס לשם, ויראו והנה שני צבורים של דגים שנצודו מקרוב, ויתן המלך צבור אחד בתוכו עשרה דגים גדולים לבריטאנים למנחה, ויען רב החובל לאמר: רב אדוני! הנה ארבעה דגים כמותם די לכלנו, והנשארים ירקבו ויתקלקלו מפני הרקבון, ויצו ויוציאו את הקרביים וירחצו במים ויקלפו את הקשקשת שעליהן ויקחו כל דג וישימוהו בין שני קסמין של עץ ויכרכהו בעלים רחבים וינוחים סמוכים כאמה אחת מן הקרקע ויבעירו אש קטן תחתיהם ויניחם כך מקצת שעות עד שנתייבשו מן העשן לגמר. והנה דגים המעושנים כאלו טובים למאכל בלי שום בישול או צלייה ומתקיימים כמה ימים.

ויהי בבוקר ויסע המלך ואנשיו אל הספינה החריבה לקחת משם אילי הברזל. ביום ההוא היו עמו שלשה אנשים מבני ארטונגאל, ויציגום לפני רב החובל, והוא זמנם ליום המחרת בבוקר לסעודה, ויבואו ויראה אותם כל החדושים אשר עמהם ויתמהו וישמחו בהם וכאשר ראו את קני השריפה ויכירם, ויאמרו (ברמיזות) הלא המה אותן כלי משחית שהמיתו רבים מאחינו! ובכל זאת לא נראה בפניהם שום נטירת שנאה על כן, ואדרבא אחזו בידי הבריטאנים ויניעם דרך חבה וריעות והראו תשואת חן על כל אשר גמלו עמהם היום. ובהאריך המלך לגור בקצה האי השני שלח להם יום יום דורונות של מזון ומחיה וגם נתארחו אלו אצל אלו. בתוך זמן זה חלה שר הצבא ולא יכול לבוא אל הבריטאנים ויחל את פני רב החובל לבוא אליו עם הרופא, ויבואו וימצאוהו מוטל בקדחת על חבורה גדולה כואבת מאוד. ויצו הרופא ויניח עליה תחבושות חמות. והנה נצבים עליו אנשים רבים ובתוכם שתי נשים שנתגודדו על החזה ועל הקרב כאלו נפצעו בקוצים או מחטים. אח"כ נודע שיש להם מין עלים בעלי קוצים שמשתמשים בהם לעסק זה, ומתוך עגמת פניהם נראה שעשו זה מחמת צער על החולה, ויהי לעת ערב הוקלה רעת החולה, ויהי כשוב המלך מן הספינה החריבה הגיע גם הוא באותה שעה אל אחיו לבקרו, ונהנה מאוד מהשתדלות הרפואות לעזרת אחיו כי מרה נפשו עליו מאוד, ויהי כשבתם פה יחד ותבא תנשמת אחת גדולה כתרנגולת ותשב לה על ראש אילן אחד ויורה אליה נער רב החובל בקנה השריפה שלו ותפול על הארץ. וגם מין עוף הזה חשוב מאוד אצל בני פעליא, ועולה על שלחן מלכים, ויהי כראות אנשי ארטונגאל אשר היו שמה את הצפור נופלת; וירץ אחד מהם וירימה וימצא את הנקבים מן גרעיני העופרת (שרוט) כאותן הנקבים שנמצאו בגוית אחיהם שנפלו במלחמה, והמלך ואחיו שכבר הכירו תוקף פעולת אבק השריפה צחקו עליהם כאשר נגלה להם הסוד מדוע נשבר גאון עוזם במלחמה.

והנה מאז כאשר נפרד המלך מאראלאנג חשש שלא יסעו הבריטאנים בלי ידיעתו וביקש מהם כמה פעמים להודיעו יום פרידתם, וגם גילה להם דעתו לשלח עמהם שנים מאנשיו לארץ ענגלאנד, ופסק לשלוח מיני צבעונים לרב החובל בכדי לצייר בהם ספינה החדשה, ויבקש עוד לשלוח עמו את המתורגמן טאמראזע ועוד אחד מאנשיהם ללותו לאי פעליא. וימלאו את מבוקשו, ואח"כ ביקש עוד אם יש את נפש הבריטאנים ליתן לו עוד פעם אחת מאנשיהם לעזרה למלחמה ויאותו לו עוד גם לזאת, אז נפטר מהם בחבה. ולפי שעדיין לא שב שר הצבא לאיתנו, בקשו ממנו להשאר באי אראלאנג, ויאמר לא יתכן הדבר עתה אבל אלך ואשובה אליכם בקרוב, וכמדומה שנזדקק לביתו להתייעץ שם עם שריו שלא היה אפשר להם בלעדו.

אחר איזה ימים שבה האניה מפעליא טעונה צבע איגר אדומה וירוקה, בכדי לצבוע בהן את הספינה. הצבע היתה כרוכה בסלים והמלך צוה את המביאים אותה לזהר שלא תתלכלך, ואל רב החובל פקד לאמר, שבלכתו למלחמה על האי פעליאליא יסור אצלו ויביא עמו אנשים לצייר את הספינה. אחר איזה ימים הלך השר שארפ לאי פעליא לבקר את שר הצבא ולראות אם עלתה ארוכה למכה שבזרועו וימצאהו מתרפא מרעתו, כי הנה חתך אחד מרופאי התושבים עם סכין פשוט (שנפל בגודלו מן הבריטאנים) את מכה הטריה שלו, וכשוב השר שארפ לאוראלאנג לקח עמו גם המתורגמן אשר הוליכהו המלך עמו ועכבוהו כמה ימים לשאול את פיו בעסקי המלחמה שפסקו הבריטאנים לעזרו, אז נתאכסנו אצליהם כעשר אניות הבאות מאחד האיים מצד דרום, ויצאו האנשים מאניותיהם (ואחד מהם היה שר זקן) ויבואו אל הבריטאנים בלי שום מורך לב כאלו הם בעלי ברית מתמול שלשום, ויביאו עמהם מיני מגדנות ומטעמים למנחה, ומין קאקוס ניס חדשים בצבעם אשר לא ראו כמותם עדיין, דהיינו צבע ירוק כתבן ואדומים קצת ויקבלם הבריטאנים ויראום את בית נכאתם ויראו את הכל בעין פקוחה גם הם, אבל לא נשתאו ונשתוממו כשאר אורחים מבני האיים, שמסתמא הודיעו להם הכל מפי השמועה ולא באו אלא לראות בעיניהם את הדבר. בתוך כך ראה השר שלהם ספר אחד מונח באוהל ווילזאן ויקחהו ויחל למנות הדפין שבו עד שהגיע למספר חמשים, ונלאה ופסק. ויאמר הנה הם רבים מלמנות. ואחר כך נשתהו האנשים ערך ב' שעות ויתן רב החובל להשר הזקן, כמה חתיכות של ברזל לדורון, וילכו לנסוע לדרכם.

יא    🔗

אותן ההכנות שנתעסקו בהן עכשיו לצאת למלחמה על אנשי פעליאליא היו גדולים הרבה מאותן של מלחמות הקדומות. וכל האיים בעלי ברית המלך אבאטולי, שלחו גדודים בעזרתו עד אשר נתקבצו לצבא שלש מאות אניות באי פעליא ויחלקום לשלשה ראשים, שתים מהן שמו את פניהם לעלות אל איי שונאיהם והשלישית שהיה המלך ושר הצבא ראקוק בתוכם סרו לאי אוראלאנג תחלה בכדי לקבל שם מתי מספר מן הבריטאנים שהבטיחו לצאת לעזרתו, ויגיעו בשעה הרביעית אחר חצות לאורלאנג, לפי שכבר נזדווגו אותן עשרה האנשים המיועדים לסיוע; ע"כ לא נשתהה שם המלך, זולתי שעה מועטת, ויחיש ליסע משם בטרם יחשיך, וכל מחנה הבריטאנים נתכוונו לברך את אחיהם היוצאים למלחמה וללוותם בקול רנה שלשה פעמים (אורא) כנהוג, וכן ענו גם כל אנשי הצבא כולם בקול מצהלותם גם הם שלשה פעמים.

ויהי בלילה נתכסו השמים בעבים וירדו גשמים, ויהי בבוקר ויגברו הגשמים עוד ורוח סערה נתעוררה בזעף ויקרע את המכסה והסדינים שעל בנין הספינה החדשה ואף כי עמדה במחסה ההר אשר סביב לה, וכן התמידו הרוחות ומטרות עוז ורעש של רעמים וברקים כל היום כולו ותבוא גם הלילה בקול רעש גדול ונורא כאלו חוזר העולם לתוהו, ויחרדו כל העם אשר במחנה, שלא תחטוף הסערה אהליהם ומה גם שלא תעקור את הספינה החדשה ממקום מכונה להרסה. ואף על סכנת אחיהם העוברים בים, מרה נפש העם מאוד, ויהי ממחרת שככה חמת הסערה והגשמים, ואף על פי שהשמים היו מכוסין בעבים עדיין, זולת רוח מצויה של דרומית מזרחית נופחת. ובלילה שלאחריו נטהר הרקיע קצת וירא והנה אניה באה לתוך החוף, ויקרא אליו האיש העומד על המשמר ויענהו מן האניה לאמר בלשון הזה: ענגליש! וע“כ הרשה אותם לצאת אל היבשה ויתבוננו על האנשים הבאים ויכירו את השר (אראדיק) הנז' (אשר בחר לו לאוהב את השר שארפ) ותיכף נתעוררו כלם ויקיפו עליו ולבם נוקפם לשמוע חדשות מפיו משלום אחיהם, ויען אותם לאמר: לא היתה שם מלחמה כלל, כי בטרם הספיקו לקרב אליהם, נכנעו האויבים, ושלחו אלמוגים מנחה למלך ויבקשו ממנו שלום, וגם את שני האנשים המאלייאן אשר עכבו אותם עד כה הוציאו וימסרם אל המלך, וכפי הנראה ששביית האנשים האלה היא היתה עיקר סבת המלחמה הזאת, ובבוקר באה עוד אניה אחת לבשרם שכבר נסעו כל המחנה, והנם בדרך חזירתם, ואח”כ הגיעו עוד שתי אניות שבאחת מהן שם הבריטאני ששמו (דונקאן), אל אחיו. ויספר להם את כל המאורע לאמר: בלילה כאשר נפרדנו מכם באנו ללון על אי קטן הקרוב מצד דרום ומשכנו את האניות אל היבשה וחסינו בסתר הסלע כל הלילה. ביום השני נסענו לצד דרום עוד כחמשה פרסאות הים, ונבוא לאי שמם אחד, ונעש לנו סוכות להמתין עד יעבור זעם הסערות, ונשאר לנו משם עד אי פעליאלא כחמשה פרסאות בריטאנים, או פרסה אחת אשכנזית, לאחר שנשתכך הזעם קצת נשתלחה חבורה אחת ממנו ושני בריטאנים בראשם לאי קרוב אחד השייך תחת ממשלת פעליאלא להשחיתה, ולעקור האילנות ולשרוף הבית ומה גם לכרות עצי קאקוס ניסע הרבים אשר שם. ומאחר שברחו משם כל התושבים אזי לא עמד איש בפנינו מלהחרים הכל כמצוה עלינו.

ביום השני ועדיין לא נחו הסערות בכדי שיוכלו להתגר מלחמה ממש נשתלחה עוד חבורה אחת לאי הנז' שנית, ובראשם שלשה בריטאנים לראות אם לא נשאר שם פליטה להחריבה, ויעשו כן ויהרסו הכל עד תומם וישובו אל הצבא. ויהי ביום השלישי הגיעו שני שרים מאי פעליאלא אל המחנה המלך ואחר שעה מועטת לקחו את המתורגמן עמם וישובו אל מקומם, ואז התחילו דברי הברית, לתווך השלום ביניהם, ולעת ערב חזר המתורגמן והביא עמו שלשה שרים אחרים מאויבי המלך, ויתאספו העם לגמור את העצה ביניהם, ובבוקר נסע לשם אחי המלך אראקוקיר ונגמר השלום לגמרי. ובהגיע הבשורה הזאת אל המלך שלח להודיע את הבריטאנים שלו, וישאל את פיהם אם יש את נפשם לראות את פעליאליא; אז יסע עמהם אחי המלך אראקוקיר לפי שלעת עתה לא נכון הדבר עדיין למלך או לשר הצבא ליסע לשם לפי נמוסיהם. ולאחר כמה המלכות וישובים נתפתו מן המאלאיי לנסוע לשם מזויינים כלם, ומ"מ ליתר בטחון נדברו ביניהם שידבקו איש באחיו כל ימי היותם שם ולא יתפרדו וילכו עמהם גם רבים מבני פעליא ובבואם נתקבלו בסבר פנים יפות והכנסת אורחים חשובים.

וימצאו המקום מוקף חומה גבוה כחמשה וששה אמות ואחוריה ערכו מסילה בשביל בעלי המלחמה לירות בכידונים מעל החומה. וכמדומה שהיה הבנין הזה משמש במקום קיבוץ של אניות כי לא מצאו בכאן אניות כי אם מעט מזעיר, ואת מושב האי ההוא קילסו מאוד, לא בלבד בברכת פירותיו זולתי גם לענין פרנסה בריוח, לפי טיב המדינות הללו ומשובח יותר אפילו מפעליא, בתיהם היו יותר גדולים ובניניהם מפואר יותר משלהם וכל בית מוקף מיער שלם של אילני קאקוס ניסע. וכפי הנראה שיושביו בעלי טוב לב ואהבה וריעות ואף כי הבריטאנים בעלי ברית אויביהם, מ"מ קבלו אותם בסבר פנים יפות. לעת הצהרים הגיע גם ראקוק לאראלאנג, ואת יתר הבריטאנים הביא עמו. אכן המלך אחיו נסע לעירו פעליא ולא סר פה, ויקח עמו גם את מלך פעלעליא ועשרה נשיו, ועדיין לא נודע הדבר אם נתנו לערבון, או לסימן ברית ואחוה בלבד, או לסימן הכנעה בלבד. וישאל רב החובל לשר הצבא על שמות בעלי ברית המלך אשר הלכו עמו לצבא. ויאמר אלה האיים עֶמוּנגוּס אַרמַאלָארגוּ עֶמוּלִעֶגוּ אַראַגָאִי קוּראַרַא

קַארַאגָאבַא פֶעטִיל וארולאנג. אח"כ נחפז שר הצבא לביתו, ולפי ששמע שיש מחסור לריעיו במיני מתיקה ונרות. (לפי שרצו להטמין שארית הצוקר והנרות שלהם לצדה לדרך) והבטיח למלאות חסרונם. ויסע גם השר שארפ וארבעה אנשים עמו לברך את המלך ולשאול בשלומו, גם לקבל את הדורון הנז', מיד שר הצבא. ויהי בבוקר ויעמדו לכלות מלאכת הספינה, דהיינו לחפות את הגשר בנסרים. ולעת כזאת נגלה להם מחסור אחד לצורך תקון הבנין, דהיינו הזפת לטוח כל סדק וכל בדק כנהוג. אכן עתה נזכר אחד מהם שראה בארץ חינא מין חמר אחד שמשתמשים בו לזפת הספינות, עשוי מקליפת צב קלוי ויקראו לאנשי חינא לשאול את פיהם, ותיכף בדקו את עצתם בנסיון, ויקחו אבני אלמוגים ויעשו מהם גל חלול ככבשן, וישרפוהו באש. ויקחו את הסיד ויטחנוהו הדק וירקדוהו בנפה ויגבלוהו וילישוהו בחֵלֶב, והעסה הזאת שמשה להם במקום זפת ממש.

וישב השר שארפ עם הדורון אשר שלח שר הצבא לאי אראלאנג, וסיפר להם מן השמחות שהם חוגגים עתה בעיר פעליא, את שמחת הכנעת האי פעלעליא, והמלך שלהם רואה שלא בטובה. והנה הוסיפו בעסקי המצהלות של עכשיו שירה חדשה מעין המאורע, ונכפל בה כמה פעמים מלת ענגליש ושם טאמראזע:

ומלך פעלעליא איש בא בימים, ומראהו פרא אדם, ובשרו מצויר בכתובת קעקע מטבורו ועד רגליו, דהיינו שלא מדרך הפעליאנר. שהיו נהוגים לצייר את בשרם עד חצי שוקם בלבד. והמלך אבטאלי אמר להודיעם שיבוא גם הוא בתוך משך ארבעה ימים וישאר אצלם עד יום נסיעתו. ואע“פ שהמאורע הזה הוא דבר פשוט בעצמו; הנה נתעוררה על ידי כן טינא בלב העם בריטאנים, לחשוב רע על המלך הטוב בדבר שלא עלה על לבו מעולם ויחשדו שכל מעשי חסדו עליהם עד היום, לא היה אלא מעשי צביעות לחפות התועבה שבלבו. ומה גם שלעת ערב הגיעו שתי אניות אל החוף וחזרו לדרכם אזי נדמה בעיניהם שאניות הללו מרגלים באים בפקודת המלך. ויתחוקק הדבר בלבם כאלו נתקיים ע”פ הראיה ממש, ע"כ העמידו משמרות והטעינו גם את אילי הברזל בגרעיני ברזל הנקרא (קארטאטשין).

ואף על פי שטרח רב החובל בכל מאודו להסביר להם להבחין ברוב טובותיו וחסדיו אשר הגביר עליהם מלך כשר זה למן היום ועד עתה שאין שום סיג בבר לבבו, מ“מ לא הספיק להוציא מלבם עקשות טפשותם בחששות רחוקות, ולא יכול לשכך זולתי שנים שלשה מהם והנשארים נתחזקו בסברתם להתנצח בזרוע כנגד חמת האויב המדומה שלהם, עד שמקצתם הפליגו ליפול בכעס טעותם, להתאות להנקם באכזריות מן בחיר אנשים זכאין הללו ולהרוג בראשונה שלשת האחים היקרים אשר לא הרפו מלחמול עליהם ולחוננם בכל עת ובכל רגע, דהיינו המלך אבאטולי אראקוק ואראקוקיר. ואע”פ שלא יכלו למחוק מקרב לבם את כל הטובות אשר קבלו מהם מ“מ אנשים המדוכאים בגירות עמוקה בקצוי ימים כשהם בהולים לרגע הגאולה ירעש לבבם אפילו לקול עלה נדף ודעתם מטורפת מכל שום חששה רחוקה שלא ישתקעו בגלות עדי עד. וכן לא נח לבם מזעפו עד אשר הפיגה שינת מרגוע לילה את רוח עועים מנפשם, ואז נתיישבה דעתם, ובבוקר חזרה לאיתנה הראשון ונעשית אזנם כאפרכסת לדברי יושר רב החובל שלהם, עד אשר שמעו בקולו ליתן את האניה הגדולה עם כל הכלים של ברזל שאין להם צורך בהם עוד, ולהוליך מנחה למלך עיר פעליא ע”י השר שארפ ומאטיאס ווילזאן ולהודיע למלך שבמשך ששה או שבעה ימים יהיו נכונים לדרכם, ואז בהוריד את הספינה בלב ים, אזי ישלחו לו גם שארית כלי המלאכה, ואת קני השריפה אשר נדרו לו, ולבקש מאת המלך לבוא הוא עם שריו עוד לבקרם קודם פרידתם, למען יוכלו הבריטאנים להודות להם בתשואות חן, על כל הטובה אשר גמלם, ואי"ה בבואם לארץ מולדתם לא ישכחו מלפרסם חסדם וטובם משך ימי מגוריהם בארצו ויכתבו את הכל במגילה ערוכה לקרות לפני המלך ובאזני המתורגמן, לפרש לו מחשבותיהם באר היטב.

יב    🔗

ויהי בטרם פנה השר שארפ לדרכו נכנס מלח אחד ושמו (בלאנשאר) בשעת מסירת האגרת הנז' ליד המתורגמן טאמראזע, ויבקש מרב החובל להוסיף באגרתו אל המלך לאמר: שלאחר שיסעו הבריטאנים לדרכם ישאר בלאנשאר פה באי פעליא. ואף שנזף בו רב החובל לאמר: לך לסבלותך, ואל תשעה בדברי שקר! מ“מ נתעקש לעמוד על דעתו לאמר אני לא אלך עמכם עוד לארצי כ”א פה אשאר. ואף זאת בקשתי לכתוב בעדי אל המלך. ויוסף רב החובל להרבות עליו דברי פיוסין עוד להניא את מחשבתו ולא הועיל כלום, וירא כי לא יכול לו, ויקם עליו כל בני החבורה להשיאו עצה הוגנת להשאר עמהם, ואם לא ישמע גם לדבריהם אזי צריך להמלך איך לדבר בעדו אל המלך המיועד לבוא לכאן בקרוב.

בתוך כך נסעו האניה עם שני המשולחים הנז' לדרכם; ואז נתעוררה סערה ורבוי גשמים ובכל זאת לא נמנעו העם מלעסוק בכל עוז בגמר הבנין, ולהוריד הספינה למכון שבתה, ולעת ערב, וישיבו מקצת העם אל רב החובל לאמר לו: הנה נא העתרנו בדברים וטענות מרובות באזני בלאנשאר, כדי להשיבו מדרכו והוא לא זע ולא זז מעצתו, גם גמר בדעתו לדבר אל המלך פנים אל פנים, ובאמת מיום שנסע הוא בחברת התושבים עם ארטונגאל, מצאו חן בעיניו ונתקעה אהבתם בלבו ותיכף גלה הדבר לבני עמו לאמר: הנה אני מוכן ומזומן לשאת עבודת מלאכת הספינה כאחד מכם עמכם. ואמנם סוף הדבר לא אסע אני עמכם, זולתי פה אשאר כל ימי חיי ויחשבוהו למשחק אז ומכוון לשחוק, ועתה נודע שאמת דבר ובלב שלם.

ואחר שראו שאי אפשר לשנות הדבר עוד, ומה גם להשמר מן המחלוקת ולהיות כשר בעיני המלך, אזי נתיעצו להשתמש בדבר האבד הזה ולהוציא ממנו תועלת להנאתם, דהיינו לגנוב דעתו של מלך, ולומר שהם מתכוונים להשאיר אחד מהם למזכרת ברית עולם, וע“י כן יזמו למשוך חסד על אחיהם הגר הזה בעיני העם יותר ויותר. ויהי כבוא השר שארפ, והשר מאטיוס ווילזאן העירה אזי מצאו את המלך והשרים מזומנים לנסוע לאראלאנג, ולהשאר שם עם הבריטאנים עד פרידתם, ואחר כלותם לקרוא את כל דברי האגרת אל המלך ולפרש אותה על פי המתורגמן, זמנם המלך לנסוע עמו וסייעתו ללון באי פעטיל הסמוך, וללכת משם למחר עמו לאראלאנג. גם ראקוק היה אחד מבני החבורה ההוא ונשי המלך אשר עמו באניה שמעו שנדחה זמן נסיעה שלהם לאראלאנג עד למחר וירע בעיניהן. ובבואם לאי פעטיל סרו הכל וישבו בבית גדול ושם הוציאו המשולחים הבריטאנים את הדורון אשר הביאו למלך ויראוהו תשמיש כל כלי וכלי תועלתו ואופן תשמישו למראה עיניהם, וישמח בם המלך ושריו מאוד. אז נתקנא בהם המאלאיי ולא יכול להתאפק מלהטיל טינא בעוצם השמחה ההוא. ויען ויאמר מדוע לא הבאתם עמכם קני השריפה כאשר הבטחתם. ויגער בו שר הצבא לאמר: אנשי אמנה הבריטאנים מיום שהכרנו אותם ואינם רגילים לדבר מרמה כמוך שהחצפת להלשין עליהם בשקר. ולך נאה גם עצתך שלא לשלוח לבריטאנים יאמוס ווארצלין חיים, אלא שלוקים בכדי שלא יתגנבו לברוח בלי דעת המלך, ולא יתנו את החפצים אשר נדרו והבאתה בושה וכלימה על המלך ושריו בזדונך. גם המלך והשרים הביטו בעינים זועפות על המאלאיי, כי הסכימו כלם בלב שלם אל נזיפת שר הצבא בו ופני המאלאיי חפו, ויכלם ויצא כאשר ינוס הכלב אשר שפכו עליו רותחין. ואחר שבה העדה להתעלס בשמחת חברתם כקדם, ויחלק המלך מקצת הכלים בין שריו איש איש כערכו לא נפקד מהם אחד. ואחר הכינו סעודת המלך ושריו בעת ההוא, ולעבדיו ערכו בחוץ סעודה שלימה של דגים וסרטיני הים הנקרא (קרעבס). וישבו השרים וכל אחד מוסב עם ב”ב ביחד. והבריטאנים מתהלכים כאורחים זרים כה וכה פעם נסבו עם המלך ופעם עם שר הצבא או זולתו מן השרים, וינתחו את המנות במאכלת עשוי מקסמין של באמבוס ראהר באומנות ומהירות קלה כבני איירופע בסכיני הברזל שלהם, ויחלקו את המנות לכלם ואין אחד מהם נוגע בטרם התחיל המלך אבאטולי בעצמו ויקרא לאמר: (מונגע!) ר“ל אכלו, ואחר הודיע הדבר גם לחבורה החיצונה ויאכלו. ולפי שהגיע עת הערב תקעו שורות של אבוקות ע”פ אורך הבית דהיינו קסמין דקים מטובלים במין זפת בעל ריח טוב ונודף. ואחר הסעודה האריכו כשעה חדא בשיחה של ריעות, ואח"כ הביאו המשרתים מחצלאות שהם רגילים לשאת עמהם ויחלקו לכל אחד ואחד אחת למצע ואחת לכסות בה. והמלך נתן משלו לבריטאנים, ואחר כך שכבו על משכבם ויכבו האבוקות וידליקו מדורה להבריח היתושין, וישקטו הכל למנוחת מרגוע.

ויהי בלילה בין השעה השנית ושלישית בא ציר שלוח מאחד האיים הצפונים ויקיצו את המלך וידליקו את האבוקות ויביאו לפניו את הציר, ואחרי שמעו את דברי שליחותו ויקח חבל אחד ויעש בו קשרים, כמנין הימים שהבריטאנים חפצים להתעכב פה עוד וימסרה לציר וישכב לישן על מקומו. והנה באותה שעה לא ידעו הבריטאנים עדיין את שליחות הציר ההוא, אלא שאח"כ חקרו ודרשו בדבר ויגידו להם לאמר: שהשרים השכנים לאי פעליא שלחו לבקש מן המלך להודיע להם יום פרידת הבריטאנים, בכדי להכין להם מפרי ארצם צידה לדרך. ויהי בבוקר וירחץ המלך והשרים את בשרם במים וישבו לאכול, ואחר נסעו לארולאנג. וכאשר הקריבו לבוא שמה ויעמוד רוח סערה, ויחתרו התושבים באניותיהם הרעועות לקרב אל היבשה, אכן האניות הבריטאנים הלכו להם כדרכן בלב ים. ויהי בנסוע שר הצבא עמהם שמח מאוד בכשרון מעשי הבריטאנים ובנין האניה שלהם העשויה להתריס כנגד הסערה ויבקש מהם ליסע אל היבשה ולקחת גם את המלך ויעשו כן, ויבא המלך ובתו הצעירה ומשנהו, ויכנסו שלשתן באניות הבריטאנים ויחזק הרוח ויתרוממו הגלים עוד, וינועו את האניה וישאוהו במהירות נמרצה. והמלך וסיעתו רואים ושמחים כולם, ואז נתכוונו שני הבריטאנים לרמוז למלך שדעת רב החובל לעזוב לו את האניה הזאת למנחת מזכרת; על כן פקד את אחיו שר הצבא להשגיח היטיב על התורן והווילונות שלה בכדי לידע להשתמש בה לעתיד.

ויבואו לארולאנג כשעה קודם חצות היום ותיכף עמד המלך ואחיו על האומנים לצבוע את הספינה החדשה, ואת כל כליה. וגם הבריטאנים התחילו להכין להם הדרך ולהוריד הספינה אל הים. ואחר שעות מועטות ישבו הכל להתעלס באהבים אז קרא המלך למתורגמן וצוה לבקש מאת רב החובל לקרא הספינה החדשה בשם האי אשר נבנית עליו (אראלאנג) לזכרון. ויאסוף רב החובל את כל עדתו וידבר באזניהם את חפץ המלך ויאותו כלם בקריאת השם ההוא, ופני המלך צוהבים ושמחים שנעשה רצונו. ויסע המלך וסיעתו למקום המים, ויבקש מרב החובל ללותו שמה, ויצו ויחלוקו את צידו (דהיינו הדגים שנצודו עכשיו במצודת עבדיו) לשני חלקים ויתן חלק המובחר לבריטאנים.

בתוך כך הגיעו שנים מאנשיו להגיד לרב החובל שכבר שם בלאנשרד לדרך פעמיו להודיע למלך פה אל פה שדעתו להשאר אצל בני עמו פה. ויועץ רב החובל ויאמר למלך אני ועמי מכירים ברוב טובה אשר גמלתם אותנו, ועתה משאירים אנחנו אחד מנערינו לפקח על עסקי הכלים ואילי השריפה שנתננו לכם לדורון, ולהיות לכם לזכרון. וישמח המלך על הדבר הזה מאוד, ויציגו את הנער בלאנשאר לפני אחיהם התושבים להכיר מי מהם עזבו פה, ואח"כ שב רב החובל אל אנשיו.

ויעמוד רוח סערה וגם גשם שוטף כל הלילה ההוא, ובבוקר בא המלך ואומניו לגמור צבע הספינה ולתקן מקומות שנתקלקלו מחמת גשמי הלילה שעברה, וירמוז לשר הצבא לאמר: הנה לא יטהר הרקיע עד אחר מלאת שלשת רבע חדש. ובכדי להסביר לו יותר לקח המלך עלה אחת וימרט אותה מסביב עד אשר נשארה עגולה שלימה כמראה מילוי הירח, שהיה בזמן ההוא. ואחרי הראה אותם העגולה השלימה, חיסר ממנה מחצה ורמז לו שלא ישתכך האויר עד שישתנה הירח לתמונה פגומה הזאת. ויבן רב החובל קוצר רוח אנשיו מלהמתין עד אחר חצי החודש! ויען את המלך לאמר: בהולים אנחנו אל הדרך בכדי להגיע לארץ חינא, בעוד שיש שם ספינות ענגליש, ושאם יתעכבו יותר יש לחוש שנצטרך להאסר שם, עד לשנה הבאה, שיגיעו אניות ענגליים שמה שנית. ויצבע שר הצבא בעצמו את אחורי הספינה. והמלך עומד עליו להורותו ולשחוק עמו, ויצר בשני המקצועות שני עגולים אחד שחור ואחד לבן זה בתוך זה, ויורד מהם תמונה בדמות שלשלת קטנה. ואחר ככלות המלאכה ישב לו המלך ושני אחיו ונדברו איש אל רעהו בשעה אחת, ואז הביאו סלים מלאים קאקוס ניסע ישנים שכבר הצמיחו, ושאר מיני זרעונין. ויאמרו לרב החובל להראותם מקום נטיעת כל מין ומין לפי חפצו. ויעזרו להם גם נערי בריטאנים לחפור הגומות לתחוב לתוכם את הזרע, ויסובבו את החוף בשורה של נטיעות קאקוס ניסע, ושארי צמחים סביב ובשעה שהשקיעו כל אחד מהצמחים בחורו, אז רחשו בשפתותיהם איזה לחש בכוונה כדמות איזה דבר תפלה שיצליחו בגדולם, ואחר כך הודיעו לרב החובל שהפירות אשר יעשו הצמחים ההם לעתיד נתונים הם לבריטאנים בשובם הנה. וגם בתוך כך כל עוברי דרכים אשר יסורו פה ויתעדנו מפירותיהם אזי יהיה הבריטאנים נזכרים בתשואות חן מפיהם.

בלאנטשאר לן בלילה ההוא במחנה המלך, ובבוקר לא יכול די באר לשבח את המלך ותגמלוהו עליו לא פסקה חוכא מפומיה דמלכא על אשר חפץ הנער להשאר אצלו. ויאמר לנשאו למדריגת השרים אשר עמו, ולהשיאו שתי נשים, וליתן לו אחוזת נחלה. ולעשות לו קורת רוח וחיי עונג, ויאמר לו עוד גם עתה תהיה עמדי או עם אחי ראקוק, בצל קורתינו תמיד.

בלאנשאר היה רך בשנים כבן עשרים שנה, שתקן וקצת מרה שחורה בטבע, ואהוב לכל אחיו בטוב לבו כל הדרך, ע"כ נתאזרו הכל לפארו ולחבבו לבני התושבים להיות בעוזריו. וכבר מצא חן באומץ רוחו וגבורתו במלחמה לעיני התושבים, ולפי הנראה יעלה הוא בעיניהם למעלה למעלה, כאשר יתנהג בחכמה וביושר לבב, ומה טוב היה אלו היה הוא מומחה באיזה חכמה ומלאכה ללמד ולהורות את התושבים לטוב להם, ואף גם לאמן את ידו בכתב לא ידע.

יג    🔗

ויהי ממחרת הזמינו את המלך וכל סיעתו לראות האיך יורידו את הספינה אל הים, וליזון עיניהם בהשתוממת התושבים, ושמחת הבריטאנים כאחת, וישלפו את היתדות שהיתה הספינה מסומכת עליהם לצד הים, ותחלק ותלך בשיפוע החוף לרדת אל הים, והכל ששים ושמחים לעומתה אלה הרימו קול גילה ורנה ואלה ענו אחריהם בצהלה. והנה הבריטאנים אשר גדלו עם בני איירופא שאינן דורשין אלא להנאת עצמן, או לטובת בני משפחתם, ועתה ראו בשמחת התושבים הללו על גאולת אנשים נכרים מבית אסוריהם ולא עוד אלא שהם מפסידים עתה ע“י פרידתם שהיו בעוזריהם בכלי מלחמתם; ויבושו אלה ונכלמים מסברם אשר חשבו על הזכאין האלה, שהמה עמדו בצר להם, והמה חשדו אותם בשקר, וישובו ויפקחו את עיניהם על כל הטובה אשר גמלו עמהם, ואשר כלכלום בכל מחסורם. ויהי כאשר באה הספינה בלב ים, ויתקעו את העיגון הנקרא (אנקיר) בקרקעות הים, וכאשר שככה הרעש של שמחה ישבו הכל לאכל לחם, סעודה עליזה כזו לא טעמו הבריטאנים עדיין מיום שנטרפה ספינתם בים, ונשתקעו בגלות החל הזה. וימסרו גם יתר כלי המלאכה שלהם למנחה למלך, ואח”כ נתעסקו להתקין הספינה ולמלאות כל מחסורה כפי כוחם, ולעת ערב נפטרו המלך וסיעתו למקומו אצל המים וילן שם.

ויהי ממחרת ויקרא המלך לרב החובל ויאמר: הנה נא חפצתי לנשאך למדריגת השרים הפרתמים המסומנים בטבעת של עצם על זרועם. ויענהו רב החובל בתשואות חן על חסדו, וישב המלך והשרים בצל האילנות. ויאמר לרב החובל לשבת גם הוא מרחוק קצת, ויושט לו שר הצבא את טבעת העצם בשם המלך, וישאלהו אם איטר יד הוא או מיומן. ובכדי לעמוד על תוכן הדבר נתן בידו צרור אבן לזרקו מרחוק, וע“י כן נתברר הדבר שהוא שולט בימינו, ואז ביקש ממנו לחזור ולישב במקומו, ולנסות הטבעת אם מורווחת היא בכדי להכנס על זרועו השמאלית. ולפי שהיתה הטבעת צרה קצת הוצרך לגררה ולהרוויחה עד כדי מדתו, ואח”כ קשר שר הצבא בכל אחת מאצבעות יד שמאלו של רב החובל מיתרים, ומשח את זרועו בחלב בכדי שתהא חלקלקית, ויביאו את המיתרים בטבעת ויחזק בם אחד מן השרים, ויעמוד המשנה מלאחריו לתמוך את כתיפיו, אף דחף שר הצבא את הטבעת בכח בכדי להעתיקה על זרועו, וכל החבורה מוטלים בשתיקה מתמדת, זולתי המלך לבדו מייעץ האיך להתקין העסק לגמרי, ואחר שהגיעה הטבעת על מקומה כראוי אז פצחו הכל בקול רנה! עתה קרב המלך לרב החובל ויאמר לו: הנך צריך לשפשף את הטבעת הזאת ולהחליקה ולשמרה לסימן של גדולה ושררה ולהזהר בה, ולהגן עליה מכף כל אורב ואויב אפילו נוטלין ממנו את נפשו. ואחר קרבו כל השרים לרב החובל לברכו על אשר זכה לבא גם הוא בחברתם, ואז קרבו גם כל העם, ויתבוננו על הטבעת וישמחו בו כלם, ויענו לאמר: ענגליש ראפאק!

ויהי בהיות המון העם נוהרים והולכים אל הספינה החדשה, כשהוא מזוינת בתורנים וקלעים, ויאלצו את הבריטאנים ויפריעם ממלאכתם, ושר הצבא הרגיש בדבר ויגד למלך. ויצו להשיב אחור את כל העם, ואין רשות לעלות בספינה זולתי לשרים, ושאר העם מותרים להסתכל מעל גבי אניותיהם מרחוק. והנה בכל עת שהיה המלך בא לבקר את הבריטאנים, היה מתבונן אל פועל ידיהם בעין פקוחה, בכדי ללמוד ולהסביר לבני עמו כל מה שיוכל לקבץ מתחבולות ומלאכות בני איירופע. ועתה נמלך להושיב שנים מבני עמו ללכת לארץ בריטאנים ללמוד שם כל חכמה ומלאכה שיש בה תועלת לעם פעליא, ויגל את אוזן רב החובל בדברים האלה לאמר:

מאז ומקדם חשבו אותי לאדם גדול שוקל כנגד כלם בחכמה. ועתה אחרי רואי את בני בריטאנים שקטנם עבה ממתני, גמרתי בלבי למסור את בני לידך לשום עינך עליו ללמדו חכמה וכל מלאכת מעשה בארצך, למען הביא אלינו ברכה בחזירתו, ואחד מן המאלאיין שהוציא מאי פעלעליא, ילך עם בני לשרתו. וידברו המלך ואחיו בשבח בן המלך לאמר: הנער הזה עניו ונחמד ונעים במדותיו נוח לבריות בעל הבחנה דקה, ועד היום נתנוהו ללמד חכמה ומוסר אצל זקן אחד במדינתם, והיום הזה הביאו לפעליא לבית אביו ולמחר יגיע לכאן. ויען רב החובל את המלך לאמר: אתה שמחתני בדברך להאמין בי למסור את בנך לידי, ועתה גם אני אשים עיני ולבי עליו כעל בני היוצא ממעי, ולשום את עצמי כדאי להיות בן בריתך אשר בטחת בו, וישמח המלך במענהו.

והנה מאז התחילו המלך ואחיו להתייעץ, לצייר ולכייר את הספינה, נגלו קצת דמדומי עצבות בפני שר הצבא, כאלו הוא שקוע באיזה מחשבה עמוקה. ועתה נגלה פתרון הדבר לרב החובל. דהיינו שמרוב אהבתו לבריטאנים ומשמחתו ששמח בהם נתאוה הוא לנסוע לארצם, ויבקש רשות לזה מאת אחיו המלך ולא השיג את מבוקשו ועל כן חרה לו; כי הנה המלך השיבו דברי טעם לאמר: אתה יורש את הכסא אחרי (שלפי נמוסי ארץ פעליא האח קודם ליוצא ירכיו לנחלה), ועתה כנסוע יורש הכתר לקצוי ארץ, ופן ימות המלך וישאר העם כצאן בלא רועה. ואף על פי ששר הצבא היה חכם לב להבין תשובת המלך לאמתה, מ“מ לא נתקררה תאותו אע”פ שנתיישבה דעתו לגמרי שלפי רוב קירוב דעתו אל הבריטאנים משעה ראשונה אשר נגלתה עליהם בכל זמן, ולפי עוצם קורת רוח שלו בחברתם ושמחתו בטוב להם, כך רגז לבו עתה בפרידתם. ועל כל בכל עת אשר היה רואה את הספינה בצביונה להרחיק את האורחים היקרים האלה מעיניו אזי הרגיש בלבו צער הפרידה שלהם כאלו כבר עברו בפועל.

לא ראקוק בלבד חמד ללכת אתם, כי גם בן אחי המלך רך בשנים ודבק לבריטאנים תמיד, אוחז במעשיהם ומתדמה בכל כוחו לדרכיהם, גם הוא פנה לשר ווילזאן לבקש ממנו לקחתו עמו לענגלאנד. ויענהו לאמר בלתי ידיעת המלך לא אוכל לעשות קטנה או גדולה, וע“כ הציעו את הדבר לפני המלך, ויסרב בו המלך בפנים זועפות. ויאמר הנה הנער בן אחי איש רע מעללים הוא, עוזב בני משפחתו, ורודף אחר הבלים תמיד. ואחרי מות אביו בארטינגאל במלחמה נתעצב המלך להשיבו מדרכו הרעה ושינה את מקומו שתי פעמים ולא הועיל כלום. באותו רגע בא הנער בעצמו לבקש מאת המלך, כסבור שגם רב החובל ימליץ בעדו. ויגער בו המלך לאמר: גש הלאה איש זד הלא מפח נפש אתה לאמך מתעלם מבשרך ובוגד באשת חיקך, כי יודע כל שער עמי כי אישות חיל הנה נשיך. ע”כ נמאסת בעיניהם כולם. וע"כ נכספת לברוח כי כסתה כלימה פניך להרחיק נדוד מבני משפחתך. אבל חלילה לי מלהסכים לדעתך ואני מבקש גם מרב החובל שלא יליץ בעבורך, ועתה השאר במקומך אולי תכאיב הבושת את לבך ורוח נכונה תחדש בקרבך.

יד    🔗

ויהי ככלות כל המלאכה והרוח נכונה לדרכם ויגל רב החובל אוזן המלך שדעתו ליסע לדרכו ביום המחרת, ויך לב המלך אותו כשמעו, כי הנה זה כמה ימים שבא אליו השליח מן השרים שכניו לשאלו על אודות נסיעת הבריטאנים. והשיבם ע"י קשרים כנז' שהם יתעכבו פה עוד שבעה ימים, והנה הם שמים פניהם לנסוע ביום הששי; ועתה כבוא השרים (אשר בטחו בדבריו) למחר בערב לא ימצאו את הבריטאנים עוד, לקבל את הדורון אשר הם מביאים להם צדה לדרך. ויען רב החובל את המלך לאמר: הנה הצדה לדרך אשר כבר ישנו עמנו מחסדי המלך, יש בהם די והותר לצורך הדרך, ואין לנו לאבד זמן יקר בעת טהרת הרקיע ושקט האויר, ועל כן אי אפשר לנו לדחות זמן הנסיעה עוד.

אכן זולת הטעם הנז' הוצרך להזדרז עוד מטעם אחר הכמוס אתו, דהיינו: שרצה להשמט מפני קיבוץ המון התושבים, לפי שכבר נודע להם שכלם מחכים ליום צאת הבריטאנים ואז יתקבצו המון עם גדול ועצום מכל האיים מסביב, ומסתמא יקיפו ברוב אניותיהם את הספינה מסביב, ויבטלו את המלחים ממלאכתם ויבלבלו את מחשבתם שצריכה ישוב הדעת וזהירות יתירה, בכדי לעבור דרך חלקת הצורים. והן אמת שהיטב חרה לרב החובל לצער את המלך החסיד, ומה גם בראותו שביטל הוא את דעתו מפני תשובת רב החבל הנז' באמרו מאחר שאי אפשר לכם להתעכב עוד אזי אבקש עוד שאלה אחת דהיינו: שיסעד רב החובל ושריו היום עוד פעם אחת על שלחנו, ויאותו לו בלב שלם. אחר הסעודה ביקש אראקוקיר ליתן לו במתנה את הכלב מן (נייא פונד לאנד) אשר מצא חן בעיניו מאוד מיום ראותו אותו, ומאז גמר בלבו לשאלו מהם קודם פרידתם ועתה הפיל תחנתו לפניהם בכל לבו והבטיח להם לפקוח עינו עליו שלא יחסר לו אצלו כלום, ויאותו לו.

ואמנם שר הצבא שהיתה דעתו מרוממת מדברים פחותים כאלו שם את לבו לחקור ולדרוש את הבריטאנים עוד על כמה דברים קודם פרידתם בענינים שיגיע מהם תועלת לבני עמו. ויתן לו השר (בארקיר) גליון עם ציור תבנית הספינה בכדי לדעת לבנות כדמותה, ויעץ לו לבחור לבנות כתבנית האניה קטנה שלהם לפי שהיא יותר רחבה ואינה עמוקה כ“כ. ואח”כ ביקש עוד לעזוב לו גם מכון מושב בנין הספינה בכדי לשוב ולבנות כתבניתה באותו מקום ממש, לפי שנראה לו שהמקום מוכשר לכך. כשמוע המלך את הדברים בהשגחה יתירה וקורת רוח, ויאמר: הנה גם בידינו כלי הברזל וכל צורך המלאכה ויכלנו לבנות בכמה ימים יותר ממה שהיינו יכולים לתקן קודם לכן בכמה חודשים.

באותו פרק נתעוררה מריבה בין שני מלחים ויבואו לידי הכאה ופציעה על הגשר וכשמוע רב החובל נחפז ללכת אל הספינה להטיל שלום ביניהם. ואח“כ הודיע את המלך שבא זה בסיבת דבר קטן ומפעולת איזה קנאה, ויען המלך לאמר: רואה אני שנמצאים אנשים רעים בין בני אדם בכל מושבותם וקשה למושל לעצור בהם. וקצת השרים חששו שלא יאורע כזה גם לבן המלך ההולך עמהם; וע”ז ענה רב החובל שדבר זה לא יכול להיות, לפי שבן המלך (ליבוא, כך שמו) יהיה תחת השגחה פרטית שלו, וישמעו השרים וייטב בעיניהם.

אז נועץ רב החובל ואנשיו להשאיר פה סימן מובהק אחריהם, ועל כן הרימו דגל (הנקרא פלאגע) הבריטאנים על אחד האילנות הסמוכים למקום אהליהם ויקבעו שם לוח נחושת ועליו חרות כדברים האלה: ספינה המכונה (אנטלאפע) של חבורת הודו מזרחית הנקרא (אסט אינדיע), ושם רב החובל שלה (הענריך ווילזאן), נשתברה על מחלקת הצורים בליל העשירי לאוגוסט, ובנו כאן ספינה חדשה, ויסעו ביום שנים עשר בחודש נאוועמבר שנת תקמ“ג. – ויגידו למלך פתרון הדברים וישמח בהם ויודיעם גם לשריו, ויאמר: הלוח הזה לא יזח מכאן ואם יאורע שיפול ע”י איזה סבה אזי אקחנו לעיר פעליא ואצפיננו למשמרת. אח"כ כשבת רב החובל עם המלך, וידבר אליו כדברים האלה לאמר: הנה אתם עוברים מזה והיה כשמוע זאת אנשי ארטונגאל, ויפלו עלינו למלחמה ויצערונו כקדם עוד, ומאחר שלא תהא לי עזרה עוד מן הבריטאנים לא אוכל לעמוד כנגדם אלא אם כן תעזבו אצלי מקצת קני השריפה כאשר הבטחתם לי כבר. ויגד ווילזאן לשריו ויאמר: מן הראוי הוא למסור לו כלי זיין האלה תיכף כמו שהבטחנו, ולפי שעדיין לא פג חשד הנז' מקרב לבם של הבריטאנים לגמרי אזי התחילו לפקפק בישובים וסיבובים שמוטב להמתין עוד מלמסרם עד רגע נסיעתם. ויבן המלך בחריפת שכלו ויכר את מחשבותיהם מתוך פרצוף פניהם, ויאמר לענות להם כאולתם אבל ברוח נדיבה ודעה מיושבת כדרכו. וישאל אותם לאמר: האם עודכם יראים למסור לי אותן מקצת כלי זיין? הודיעונו נא מה גרם לכם לחשוד אותי? הן אני מצדי לא חשדתי אתכם כלום, מיום דעתי אתכם הייתי שקוד להבין לכם שאני אוהבכם וריעכם, ואלמלא היתה כוונתי להזיק לכם הלא היתה יכולת בידי מאז, ואתם הייתם נתונים תחת ממשלתי, ואמנם אני מעולם לא נשתמשתי ביכלתי אלא להטיב לכם, ועדיין יכולים אתם ברגע האחרון הזה לכלוא את מובטחכם ממני?

הטענה הנצחת הזאת בדברים היוצאים מן הלב ומפי מלך כשר הזה כסתה כלימה את פני הבריטאנים ונזכרו בכל חסדי המלך אשר גברו עליהם משעה ראשונה בלי הפסק, ואז נתחרטו כלם ובושו מחשדם ומרוח לא אמון שבהם, ויבקשו כלם כאחד בהכנעה וישלחו תיכף אל הספינה ויקחו משם כל מיני כלי זיין שלא יצטרכו לדרכם להביאם אל היבשה. ויביאו חמשה קני השריפה וחמשה קנים קטנים, וחביות קטנה מליאה אבק השריפה וכמה אבני אש על פי מספר קני השריפה שלו המתוקנת לירות צפרים, וישמח המלך בה מאוד לפי שראה בעיניו כמה פעמים את פעולותיה. ובזה נתפייסה דעת המלך לגמרי, אבל הבריטאנים זכרו את רוב בשתם ברגע ההוא זמן ארוך עוד. ולעת ערב בא בן המלך ושמו (ליבוא), המיועד ליסע עם הבריטאנים, עם אחיו הגדול ממנו ושמו (קוויבל). ויצג המלך את ליבוא בנו לפני רב החובל ולעיני כל עדת הבריטאנים, ויתבוננו אליו הכל ויכירו את יקר רוחו ויושר לבבו מתוך נעימות פניו. וישא חן וחסד בעיניהם ותדבק נפשם בו ויאהבוהו מאותו רגע כלם. וקודם חשיכה הלכו כל שרי הבריטאנים אל הספינה זולת רב החובל לבדו נשאר עם המלך ללון עמו על היבשה כאשר ביקש. ואז נדבר המלך שיחה ארוכה עם בנו (ליבוא), ויצוהו לישב בצדו וישיאהו עצות לפנות לבו ללמוד הדברים הצריכים יותר לטובת בני עמו. ויאמר לו: הוי יודע לראות מהיום הזה את רב החובל כאלו הוא אביך, לשמוע בקולו ולאהבו בכדי לקנות את לבבו אליך כמים הפנים לפנים. אח“כ פנה אל רב החובל ויאמר: בבוא בני לארצכם ויראה שם דברים נחמדים רבים, ואזי יכול להיות שיתפתה לנוס מכם ולילך בשרירות לבו, ע”כ אני תולה את בטחוני בשר ווילזאן אשר יפקח את עיניו עליו בכל מאודו לשמרו ולפשר רתיחת מזג הילדות שבו כל מה שאפשר.

ודבר אליו עוד דברים כהנה וכהנה לחזק את אמונתו ברב החובל. ויכל בדברים האלה לאמר: מתאוה אני שתלמדו את בני כל הדברים הנאותים לאיש בריטאניע, לא נחפזתי להפרד מבני אלא נמלכתי בדבר קודם שגמרתי בדעתי לעזבו ואני יודע שנסיעתו הגדולה והארוכה הזאת דרך כמה וכמה מדינות רחוקות מארץ מולדתו וכמה תלאות מתרגשות להביאו לידי סכנה, וגם שם בארץ בריטאניע יכול ליפול באיזה מחלה שאינה מצוי במדינתנו ויכול גם למות בה ולדבר הזה הנני סבר וקיבל. יודע אני שהמות נגזר על כל החיים. ואם ימות בני בארץ פעליא או זולתה הכל אל מקום אחד הולך, ואולם מובטחני בטוב לבבך אשר הכרתי שתתאמץ לעמוד לימינו בכל נגע או מחלה, ואם כל זאת לא יועיל להצילו, מ"מ אל תמנעו לא אתה ולא אחיך או בנך או אחד מבני עמך מלחזור ולבוא אצלינו פה, ואני מוכן לקבל את כל אחד מבני עמך תמיד באהבה, ולשמוח לראותכם שנית. וישנה רב החובל את הבטחתו עוד לאהוב את בן המלך (ליבוא) כאהבת בנו ולזכור לו את חסד אבותיו ואת אהבתו בתשואות חן תמיד.

טו    🔗

בלילה ההוא נדדה שנת המלך ורב החובל, המלך נדבר כמה שעות עם בנו ועם שריו אודות בנו המיועד להפרד מהם כמעט לעולם אחר לגמרי. ורב החובל נדבר עם בן עמו בלאנשאר, להשיאו עצות טובות ולהדריכו איך להתנהג עם עם הארץ. ובפרט צוהו להתאמץ לטובת העם הזה ולעסוק במלאכת הברזל הנשארים פה, ועם כלי זיין שנשתיירו למנחה למלך, גם הזהירו ליזהר לילך לבוש כדת הבריטאנים, ושלא להשאר כדרך התושבים שבגלל הדבר הזה יהיה חשוב בעיניהם כל הימים עוד. וע"כ נתן לו במתנה את כל המלבושים שיכלו לעוזבם, ואם גם אלה יקרעו מעל בשרו יעץ לתקן לו מכנסים לכל הפחות מן המחצלאות שלהם. ויאמר אליו עוד: אם יש לך איזה בקשה לבקש ממנו קודם פרידתך שאל בחפצך. ויבקש בלאנשאר קאמפוס אחד ומשוטות וקלעים ועמודים לתקן את האניה (פינאסע) אשר תשאר פה ויאות לו שר החובל.

ויהי בבוקר ויתקעו את הנס (ענגלישע פלאגע) מלמעלה על התורן, ויבעירו דרהעבאס אחת לאות על מסעיהם. והכינו פתרון הדברים למלך ויצו וימלאו את אניותיו יאמוס קאקוס ניסע ומיני מתיקה ושארי מיני צדה לדרך ולהביאם אל הספינה, ומלבד זאת באו אניות רבות מבני התושבים מביאים ג“כ מזון וצידה, וכל אחד מבקש בתחנונים לקחת את מנחתו ושלא להכלימו. ואלמלא נשארו עוד יום אחד אזי היו באים ג”כ אניות שרי האיים הקרובים מסביב אשר הכינו להם דורונות שהיו מספיקים לחמשה ספינות כאלה לצדה לדרך. ואחר שקבלו על הספינה כאשר יוכלו שאת אזי שלחו את האניה להביא את רב החובל אל הספינה. ויקח ווילזאן חמשת אנשים הבאים אחריו באניה ואת בלאנשאר², ויבואו בסוכה אחת (אשר הכינו לצורך שר אחד המיועד לבוא לכאן) ויוסף להזהיר את בלאנשאר עוד הפעם לשמוע כקול עצתו מן הלילה שעברה, ולא לעזבה מתוך לבו, ובפרט השביעו שלא לעזוב דרך האמת והצדק ולהצפינם בתוך לבו כאוצר של חפצים קדושים. ואחר כך כרעו כלם על ברכיהם להודות ליוצר הכל שנתן בהם כח בגופם ובנשמתם לסבול את כל העמל והסכנות. ולהכין להם הדרך להגאל מגלותם. והמלך והשרים נשארו עומדים על הפתח כלם חשים ודוממים עד שהכירו את כוונת המתפללים מתוך מעשיהם.

לערך שעה השמינית אחר חצות בא רב החובל אל הספינה, ויבא גם המלך ובנו (ליבוא) וכל השרים באניותיהם, וימצא בתוך הפירות סל אחד מלא מן פרי אחת הדומה לתפוחים אדומים כארגמן וארוכים קצת, ויגידו לאמר: כי הנה הפרי הזאת יקרה הוא מאוד בארץ הזאת ועתה הגיעו ימי בכורים. ויחלק רב החובל לכל אחד משריו תפוח אחד לפי שעדיין לא ראו את הפרי ההוא, ואת המותר הפקיד למשמרת לצורך בן המלך למשיב נפשו בדרך. ותהי הספינה טעונה מאוד עד שחששו לתקלה בעברם על חלקת הצורים, וע“כ נועצו להשאיר פה שני אילי ברזל בעלי ששת פונט, וגם את האניה הנקראת (יעליע) בכדי להקל את הספינה. וישמע המלך את הדבר ויבקש מהבריטאנים לבחור להם אניה קלה אחת משלו ולקחת להם, ולפי שלא נמצא שום אחת שלא היתה גדולה ביותר ע”כ שלח את בנו הבכור (קוויביל) ויבא אניה אחת קטנה כפי מבוקשם של בריטאנים. ומאת השר שארפ ביקש המלך להשגיח בעין פקוחה על בנו (ליבוא) בפרט, עד בואם לארץ חינא. ויראהו לבנו ויאמר לו זה יהיה מעתה (סוקאליק) שלך. (ר"ל אוהב וריע מיוחד) ומאותה רגע ואילך נקשר (ליבוא) בעבותות אהבה אליו, ולא סר ממנו עוד.

ויהי לעת נסעם נפקד ווילון אחד ובלאנשאר יושב באניה הנקרא (פינאסע) ומסייע למשוך את הספינה בין מחלקת הצורים. ויהי בעברם מקום הסכנה הזאת בשלום ויעל בלאנשאר אל הספינה וירא להם את המקום אשר גנז בו את הווילון הנז', ואח"כ נפטר מכל ריעיו בלב שמח וטוב גהה כאלו דעתו לחזור אצלם אחרי ימים מועטים. וילך אראלאנג (כך שמה של הספינה החדשה הנז') הלוך ונסוע במחלקת הצורים ומתנהג בכבידות מפני רוב צדה ומזון אשר העמיס עליו המלך בחסדו, ושתי שורות של אניות התושבים מימינם ומשמאלם וכלם מלאים כל טוב ומפילים את תחנתם לפני הבריטאנים שיקחו גם מהם מנחה מנדבת לבם, ויפגעו ויפצרו בהם בכל נפשם ובכל מאודם וכל אחד מתנצח לומר קחו עוד אך את שלי ואך את שלי, וכל התנצלותם של הבריטאנים לומר: רבה הצידה על ספינתינו באין מקום עוד. ואין שומע מהם אדרבה כל אחד ואחד מרים קולו ואת מנחתו למעלה יותר ומתחנן לאמר: בבקשה מכם אך את דבר קטן הזה קחו לזכרון ממני, וזה נותן קולו בבכי ואומר: אך ממני! ואך ממני! וכך נשאו כלם את עיניהם ולבם הומה אל דודיהם למלאות את בקשתם עד אשר נשתוממו בני הספינה מיקר רוח העם הזה מנדבת לבם הצמיאה להטיב לאהוביהם, ובכל זאת לא יכלו להתאפק מלחוס על הכשרים הללו ולקחו מעט יאמוס וקאקוס ניסע מן האניות הקרובות אליהם, והרחוקים רדפו אחריהם וישליכו איש את מנחתו לתוך הפינאסע אשר בלאנשאר עליה, ובטעות כי לא ידעו שהוא ישאר עם הפינאסע אצלם.

מקצת אניות הולכות לפניהם על פי פקודת המלך להורותם הדרך, ומקצתם עמדו בין מחלקת הצורים במקומות העמוקים בכדי לעבור דרך שם. וע“י הסיוע הזה ובצרוף עם תקנת המרגלים אשר שלח רב החובל לתור לפניהם את הדרך קודם לכן כנז'; אזי עברה אראלאנג בלי שום פגע. ועתה נפטר לברך את בנו לדרך וזה מאזין ומקשיב לקול אביו בהכנעה ויראת הרוממות. וילך המלך אל רב החובל וימצאהו עסוק לצוות לעם על תפקידם ויחכה לו, ואח”כ נגש אליו ויחבקהו מקירות לבו ויסבור לו בדיבור הפה וקריצות העינים, כמה קשה עליו הפרידה הזאת מאוהבו וריעו. ולהשרים הושיט את ידו. ויאמר אשריכם אהובי! כי נוסעים אתם למקום מולדתכם, וגם אני שש לטובתכם, אף כי לבבי עצב בפרידתכם ממני; ואחר כך ברכם בשלום ויפן וירד אל אניתו.

ויעשו גם כל השרים כמעשהו, זולתי שר הצבא ראקוק וסיעתו נשארו בספינה עד אשר הגיע הלאה מעבר לחלקת הצורים, ויתר אניות העם נסבו על אניות המלך וישאו עיניהם אל הספינה ברוח נכאה ונפש נענה בהכרת פניהם, וכל עצמותם תאמרנה מגמת נפשם וגעגועי לבם על פרידת אהוביהם יותר ממה שהפה יכול לדבר. גם הבריטאנים נמוגו לעומתם ויצא לבם ולא עצרו כח ללות את המלך הנפטר מהם בקול רנה לכבודו כנהוג. ובראותם אותו נוסע לדרכו לביתו ויזכרו את רוב חסדיו אשר גמל להם ומעיהם המו עליו ולא קמה עוד רוח בהם.

ויהי כאשר עברו את מחלקת הצורים ויצאו מכל חשש סכנה ומהראוי היה להם לשמוח בגילה ורנן, אכן גבר עליהם עצבון פטירתם מעם אהוב. והנה השר הצבא עומד סר וזעף במחשבתו, וכבר הרחיקה הספינה טרם שנתעורר לצאת להביא את אניתו לשוב בה. ולפי שהוא היה יותר חביב ויותר חשוב בעיניהם מכולם על כן נתנו לו דורון עוד זוג קני השריפה קטנים הנקרא (פיסטולין) ואשפה טעונה מלאי שלהם (שוס פאטראנין) ועתה בא הפינאסע לצד הספינה ורב החובל ושריו עומדים עליו לברכו על פטירתו, ואכן נתכווצו לשונם באותה רגע של פרידה ולא יכלו להוציא בשפתותיהם אפילו מלה אחת, ויאחז שר הצבא את ידיהם ברוח נשברה בידו אחת, ובשנית נגע על לבבו לאמר: פה אני מרגיש צער פרידתכם ואין אחד מבני החבורה שלא נשתתף עמו בצער הזה. אח"כ קרא לבן אחיו ליבוא ושח עמו דברים אחדים כי לא עצר כח להאריך וכאלו נאלמו שפתותיו. ויפן וירד דומם אל אניתו, וישא עוד הפעם את עיניו והמה מפיקים אהבה אל ידידיו הממהרים לעבור בספינה הפורחת מפניו.

טז    🔗

ויהי בנסוע הבריטאנים מהלך שני ימים מאראלאנג, והאויר נוח קצת זולתי מעט רוחות ומטרות בינונים וילן (ליבוא) תיכף בלילה ראשונה על הגשר. ומשרתו (באגאם) הביא לו את המחצלת ובכדי להגן עליו מפני הצנה כיסה אותו בבגד חם. ויהי בבוקר ויפלא מאוד כי נעלמה מעיניו היבשה. וילבשהו רב החובל כתונת ובגד קצר ומכנסים, ולפי שלא הורגל עדיין במלבושים מימיו אזי חזר ופשטם תיכף וקפלום והציעום ככר מראשותיו. ולאחר שלמד להרגיש ענין הבושת של הולכי עירומים, אזי לא נגלה בין אנשים זולתי בלבוש מכנסים, ואחר כך בלכתם הלוך ונסוע צפונה ואויר המדינה מצטנן והולך לפי ערך התחיל להרגיל עצמו ללבוש גם הכתונת ומעיל קצר עליו, ומאז נשתרשה בלבו מדת הבושת כל כך עד שנזהר מלהחליף שמלותיו בגלוי אלא נטמן לו במקום אפל בכדי שלא יראנו אדם כשהוא ערום.

בתחלה כאשר לא הורגל עדיין בהתנודדת הספינה, באה עליו מחלה הנקראת חולי הים והוזקק לילך ולנוח על משכבו לפעמים, ואח"כ כאשר חזר לאיתנו הושיטו לו תפוח אחד מאותן שנתן המלך לרב החובל קודם פרידתו, והנה בתחלה לא רצה לקחתו אלא לאחר שאמרו לו שזה רצון רב החובל, וגם אביו נתן קודם פרידתו התפוחים בשבילו, אזי אמר למשרתו שעל ידי כן הם נותנים לו כבוד גדול מאוד, לפי שבארץ פעליא אין רשות מן המלך לאכול מהם זולתי מתי מספר. (ליבוא) היה מקפיד מאוד על הנקיות, ורחץ את בשרו יום יום כמה פעמים, ולאחר ששב לאיתנו לגמרי נחה דעתו ושב לרוח צהלתו כקדם. עד היום היה ממעט באכילתו, ועתה בשלו לו מבשר דג פורח אחד שנפל על הגשר עם יאמוס ווארצלין ויאכל ויערב לחכו.

והנה הצליחה הספינה למלאכתה היטיב זולתי שנגלה בה בקיעה אחת קטנה ומצאו את מקומה אחורי עמוד אחד ואי אפשר היה להגיע לסותמה אלא א“כ ינסרו את העמוד תחלה, ומפני שמצאו שיש בדבר חשש סכנה אזי נתייאשו מתחבולה הזאת, והעמידו שני אנשים להוציא את המים ע”י קנה (הפומפ) בכל פעם שנתקבצו. ואחר שלש עשרה ימים שנזדמנו להם גם גשמים ורעמים נראה לפניהם (איי באשו) וישמח ליבוא מאוד על המראה ויתאוה לדעת שמות האיים ההם, וישאל להם, וישנה וישלש את שמותם כמה וכמה פעמים עד אשר למד להוציאם בשפתיו, ואח"כ נטל חוט אחד אשר לקח עמו להשתמש בו כעין ספר הזכרונות ויקשר בו קשר אחד לסימן על חידוש הזה. וביום הששה עשר ראו כמה אניות של דייגים מארץ חינא, ותיכף אחר כן הגיעו לאיים הסמוכים (למאקא) וכשהגיעו לשם הרים נס הבריטאנים על התורן, ויראו שרי ספינות פורטוגאל את הנס ואת קוטן הספינה שלהם ויבינו כי אנשים פלטים בתוכה שניצולו מאיזה ספינה שנשתברה בדרכה. וישלחו אליהם תיכף אניות טעונות מזון ומחיה, ואנשים מזומנים לסייעם כל צרכם, ובבואם העירה נודע להם שכבר נסעו מזה המשולחים של חבורת הודו הבריטאנים כלם לעיר (קאנטן), ולא נשאר כאן זולת השר (אונטירע). אדם חשוב הלזה קבל את רב החובל בסבר פנים יפות, והספיק מזון ומחיה לכל בני החבורה שלו להשיב את נפשם.

וכראות (ליבוא) את הספינות הגדולות מארץ פורטוגאל וישתומם מאוד, ויקרא: גדול גדול מאוד! אז באו אניות קטנות עם נשים קדריות טעונים תנוקת קשורים על כתפיהם, ויגשו אל הספינה מסביב לבקש מתנת עניים. וישאל ליבוא על אודותם, ואז הושיט להם בזריזות מן התפוחים אשר לו, ומכל שאר דברים אשר תחת ידו בחר תמיד את המעולה שבהם לחלקם בצדקה. ויהי איש פורטוגאל אחד אשר בא לבקר את רב החובל בספינתו, וראה את הנער ליבוא וימצא חן בעיניו, ויבקש להרשות לו לילך עמו לביתו, ולהביאו בתוך בני ביתו ויאותו לו. ולפי שלא ראה עדיין בנין כזה מימיו; על כן נשאר משתאה על עמדו שקוע בתמהון, וביותר תמה על הכתלים הזקופים, ועל הקורות והעליות שהם שטוחות, וילאה למצוא את תחבולת הבנין ההוא על בוריו. גם קשוטי הבית נפלאו בעיניו. וכאשר העמידו אותו לפני בנות הבית, אז התנהג בפניהם בהשכל וענוה עד שנפלאו גם הם על מוסרו הטוב, ועל רוח נדיבתו המאירה מתוך פניו, והוא לא נתבלבל מפניהם כלל, ויתן להם לראות את זרועותיו המצוירות בכתובת קעקע, ונהנה על חשיבתו כ"כ בעיניהם.

ואחר שנסתלקו כל בני החבורה אל היבשה, וישמחו על פדות נפשם וגאולתם, אזי שמח גם הוא עמהם, ויביאם השר (אינטירע) אל ביתו ויכניסם אל חדר גדול אחד מלא אור, וימצאו שם סעודת ערב מתוקנת לפניהם, ושלחן ערוך במיני משקים. ובכאן הפליגה השתאות (ליבוא) והשתוממו עד אין חקר, וביותר תמה על כוסות הזכוכות של שתיה, ויאבדו כל עשתונותיו כאלו נשתקע בעולם של כשפים, ולא ידע על מה להביט בראשונה, ועל מה להתפלא ביותר, והכל נדמה לו למחזה חלומות בהקיץ.

בחדר ההוא היה מראה גדול אחד קבוע בכותל, ויבא ליבוא וירא את דמות תבניתו בו מלא קומתו, וישתומם על המראה ויצחק, ויסוג אחור, ויסב את עיניו ויגש שנית, וירא ויבקש לגשש את אחורי המראה אם לא נמצא שם איש מתחבא תחתיו, ולא יכול כי דבק אל הכותל. ויצו השר (אינטירע) להביא מראה קטן ויתנהו ליד (ליבוא) לראות גם בו את צלמו, ועתה היה ממשש אחורי המראה כחפצו וירא כי אין שם מאומה, ויתעו רעיונותיו כי לא מצא מה לחשוב שם עוד תחבולה. ויביטו הבריטאנים אל המראה, וישתוממו גם הם כראותם כי צפד עורם על עצמם מחיי דאגה ועמל ומזונות רעים משך שלשה חדשים, חשך תארם ונשתנה פרצופם עד אשר לא הכירו את צלמם מתחלה. ויהי ממחרת וישב ליבוא לפני הבית אשר לן בו, להתבונן על בנין קירותיו, ויקרב למשש בידיו את הכתלים כאלו יסתייע על ידי כן לגלות את התחבולה הטמונה שבהם. ואכן מעשי התקרות והעליות נפלאו וגבהו מאד מרוח בינתו.

ועתה שכר שר (אינטירע) בית מיוחד להתאכסן בו כל בני החבורה, זולתי מתי מספר שנשארו על המשמר תמיד בספינה אראלאנג. ויתפזרו האנשים בשווקים לקנות להם איש איש את צרכיו, ומה גם לליבוא הנחמד לכלם, ויהי כאשר נתנם לידו וימצא ביניהם קו של מרגליות זכוכית, ויגל לבו ותעלוזנה כליותיו בהם וידבקם על לבו ויגל ברעדה וישמח עליהם כעל כל הון. וירץ אל רב החובל ויראהו את אוצרו הטוב ויבקש ממנו לשכור לו ספינה לשלוח אבנים היקרות האלה לארץ פעליא אל אביו לחלקם לבני משפחתו, בכדי שיתבוננו גם הם לאיזה ארץ מבורכת הוליכוהו הבריטאנים. ויאמר עוד להזהיר את השלוחים להודיע למלך אביו שבזמן קרוב ישלח לו עוד דברים אחרים כהנה וכהנה. והשלוחים מלבד מה שיקבלו שכר טרחם כיד המלך אביו, יקחו גם ממנו בחזירתם שנים שלשה פנינים במתנה.

ולפי שלא ידעו בארץ פעליא ממיני בעלי חיים הולכים על ארבע, זולתי עכברים וחתולים בלבד, ומיום שבאו אליהם הבריטאנים נודע להם גם הכלבים, ועל ידי כן כראות ליבוא פה צאן ועזים ושארי בהמות השתומם על המראה ויקרא את שמם (זאלער) כי זה היה שם הכלב אשר נשאר בארץ פעליא. וכאשר ראה ארוות סוסים, כינה את שמם (קלוא זאלער) ר“ל זאלער גדול. אכן מה גדלה תמיהתו בראותו ליום המחרת אדם רוכב על סוס התפלא מאוד מאוד ויקרא ליודעיו לראות גם הם המראה הגדול הזה. אח”כ חזר ונכנס אל ארוות הסוסים וימששם ויחליקם בידו, וישאל מה מזונם לפי שנתן לפניהם (אראנזע) ולא אבו לאכול. ויפתוהו לעלות ולרכוב על הסוס ויעש כן. ואחר אשר נודעה לו מעלת הבהמה הזו ותועלתה, וגודל מעלת תשמישה אל האדם, אזי ביקש מרב החובל והתחנן לו לשלוח אחת מהן לדודו שר הצבא לדורון, לפי שהוא מובטח שיהיה לו קורת רוח ממנה. גם המשולחים של שותפי סחורות הודו הבריטאנים שהיו אז בעיר קאנטאן התעסקו בכל עוז לפקח על עסקי אחיהם הבאים על הספינה ארלאנג, ורבים משרי החובלים בריטאנים נתנדבו להוליכם לביתם בלי שום מתנת שכר. ויסעו שמה רובם חוץ מהשר בענטשאר ומתי מספר נשארו עדיין לפקח על עסקיהם פה; ויקבלום שרי בריטאנים אשר בקאנטאן בסבר פנים יפות. וכבוא ליבוא עם ווילזאן לבית המשתה בעיר קאנטאן, וימצא שם עוד דברים רבים מתמיהים ומפליאים מאוד, וביותר השתאה להתפלא על מיני צלוחות והמנורות התלויות בחדר ההוא, ריבוי משרתים המשמשים, וחלופי מיני תבשילין, וכלי מערכת השלחן גדלו בעיניו עד להפליא. ויאמר לרב החובל: לא כן הדבר אצל אבי המלך, הוא מסתפק בתבשיל של דגים ויאמוס ווארצלין וקאקוס ניסע ערוכים לפניו על מין עלה אחת ומשתהו בכוס של קליפת אגוז קאקוס ומקנח פיו ואצבעותיו בקליפה הרכה שבפנימית הקאקוס ניס, אכן כאן טועמים פעם ממזון זה ופעם מזון אחר, והמשמשים מביאין והולכים מטעמים אחרים תחתיהם, ומביאים כלי משקים שונים בכל עת. ועתה הורגל הוא לשתות טייע בפשיטות, אבל הקאווי נמאס ריחה אצלו ועל כן לא אבה לשתותה, ומ"מ היה מרוצה גם לשתותה, אם יצוה אותו ווילזאן. ובראותו אחד מן המלחים מוטל בשכרות ויחשבהו לחולה, נתמלא רחמים עליו והלך ובקש בעדו אצל הרופא לסעדו על ערש דוי, ויודיעהו פעולת משקים המשכרים, ואשר אנשים הדיוטים נפתים לפעמים לשתות מהם יותר מדאי ומהיום ההוא והלאה לא רצה לטעום ממשקים כאלו כלום, וכאשר עמדו עליו לפתותו על כך, אזי היה עונה להם לא נאה לאנשים הגונים לשתות משקים כאלו! ובדרך כלל היה הוא מתאפק תמיד שלא להפליג במאכל ובמשתה יותר מהראוי.

אחר חמשה או ששה ימים בא גם השר בענטשער ויתר העם לעיר קאנטאן, והנה ליבוא יושב אצל החלון למול מעבר הים לסעוד פת שחרית שלו, ויהי כראותו את הבאים מרחוק ויכירם ויעזוב את מאכלו וירץ חוץ מהרה לקראתם ולא הספיק להודיע הדבר לשום אדם מרוב שמחתו. ובבואם אחזום בידיהם ולא הרפה מהם למשכם מהרה לביתו מחמת חשש שלא נהנו הם עדיין בעיר (מאקאא) באותו טובה שגמלו עמו פה. מקצת שרי קאנטאן שהיו (במאדאגאסקאר) ושארי מקומות שרגילים להתחנך שם בזריקת החניתות נתאוו לדעת מעלת ליבוא אומנות ידו במלאכה זו ונכנסו הכל לכוונה זו לפרוזדור של טרקלין השותפין, אז התחיל ליבוא להראות את ההכנות וזעזועי הידים לקלע אל המטרה, ויעשו גם הם כמוהו, אזי הציבו כלוב של צפרים ועליו צורת עוף וירם ליבוא את החנית ויורה אותה כמתלהלה וידקור בראש העוף, וכל ריעיו המתנצחים עמו טרחו בכל עוז והמהיר שבהם לא הצליח אלא להכות אל הכלוב לבד.

בתי חומה שבעיר קאנטאן והחדרים המורווחים שבהם ישרו למאוד בעיני ליבוא ובכל זאת לא סר מלהפלא על מכסה הקורות שזו היתה עיקר תמיהתו מאז, כשהעריך אותם אל מעשה הגגות המשופעים שבארץ פעליא, ויאמר: בשובי לארצי אומר לבני עמי את התחבולה הזאת האיך לבנות כתבנית הלזה לאחר שלמדתיה אני בארץ מגורי. וכן בכל מה שראה היתה עיקר כוונתו נוטה תמיד לטובת בני עמו.

בבית אחד מראשי הסוחרים ראה משבצת אחת של זכוכית שצבעו צבעים שונים מארגמן ותכלת ותדבק נפשו בה מאוד, ויוליכהו בעל הבית לחדר אחר ויראהו שם שני חביות קטנות כל אחת מחזקת לערך ב' קווארט מאותו זכוכית עומדים על כן אחד, ולא יכול להשביע את עיניו כתם ולא לזוז מהם כלל ואז נתן לו בעל הבית אותם במתנה ועל ידי כן נתעוררה בנפשו שמחה גדולה מלסובלה. גם האוצר הנחמד הזה (לפי מחשבתו) הקדיש תיכף להצפינו בשביל אביו וכל כך גברה השמחה בלבו עד שנתאוה לאמר: מי יתן והיה זה בכאן בני משפחתי לראות אוצר היקר שלי ולהפלא בתמהון לבב עליו.

בתוך כך מכר השר (אונטירע) ספינת הבריטאנים אראלאנג בסך שבע מאות ר“ט שפאניר גם שאר מטלטלים שבה שהיו שייכים לכלל בני החבורה נמכרו. ויחלק ווילזאן את המעות ביניהם ויאמר משעה זו הרי אתם בני חורין לילך לכם איש איש לדרכו באשר ימצא. ויברכם בתשואות חן על כשרון מעלליהם ועל קשר האחדות ששלטו ביניהם ויבטיחום להללם אל שרי השותפין הסוחרים של הודו כראוי להם ע”פ פעלם! ויפוצו העם לבקש להם ספינות לשוב בהן לארץ מולדתם. ואת ליבוא מסר השר שארפ (אשר הפקיד מן מלך פעליא להשגיח על בנו) לידי רב החובל לגמרי מאחר שלא יכול לנסוע עמו באותה ספינה.

וישב ווילזאן עם ליבוא בספינה המכונה (וואלראס) ושם רב החובל שלה (עליא) אשר קבלם בפנים שוחקות וישלפו את העיגון מקרקעות הים ויסעו. וישא הנער ליבוא חן בעיני כל בני הספינה בענותנותו ורב טוב לבו עד אשר נקשרו הכל באהבתו. והנה בכל עת שפגעה בהם ספינה אחרת בדרכם נשתוקק לדעת שם הספינה ומאין הוא באה, וישנה וישלש את השם בפיו עד אשר נקבע בכח הזכרון שלו ואף הוסיף קשר אחד בחוט המזכיר שלו למשמרת, ולפעמים הוצרך ווילזאן או זולתו מן הבריטאנים לסייעו כשנשתכח ממנו פתרון אחד מן הקשרים הללו. ומרגלא בפי שרי החובלים בכל פעם שהיה הוא מעיין בקשרי הזכרון שלו לאמר: שהוא קורא בספר דברי הימים שלו, ותיכף מתחלה ביקש מווילזאן להשאיל לו איזה ספר וללמדו להכיר האותיות שבו ויעתר לו, וגם ליבוא מצדו היתה אזנו פתוחה ללמוד חכמה מכל אדם.

ובבואם (לסאנקט העלענא) וירא טכסיסי אנשי המלחמה ואת אילי הברזל מסודרים ויפלא מהם מאוד. ועוד יותר גדלה תמיהתו כאשר ראה ד' ספינות של מלחמה באות אל החוף, ושתים מהם טעונות שתי שורות של אילי הברזל זו למעלה מזו, ויודיעוהו שאלו הארבעה נבנו לצורך המלחמה לבד, ושאר הספינות הם לצורך משא ומתן. ורב חובל אחד מד' ספינות הנז' הטה אליו חסד, ויעלהו אל ספינתו, ויראהו את תכסיסי הנהגת אילי הברזל וקני השריפה וישמח ויגל מאוד. ויוליכהו לבית מלמדי תנוקות בעיר ההוא ויתקנא בהם, ויאמר מי יתן והושיבוני גם אותי בין התנוקת האלו ללמד חכמה ביניהם! –

בכאן מלאו לבו פעם ראשונה לרכוב על הסוס אל השדה. ולא בלבד שלא נמס לבו לחוש ליפול ממנו בתוקף מרוצתו, אלא שנתענג בטלטול גופו וזעזועי איבריו על ידי כן. וכשהכניסוהו לפרדס השותפין אשר שם וירא את כיפת צללי עצים רעננים, ויטעם את עדני הצל, ויאמר: אכן עלובים הם בני עמי שיש להם אילנות טובות ואינם יודעים כיצד ליהנות בצלם. והנה העם הזה אין להם אילנות אלא מעט מזעיר ובארצנו יש בהם די והותר אלא שמחוסרים תחבולה כיצד להשתמש בהם. ובבואי לביתי אדבר מזה אל אבי המלך ליתן לי אנשים פועלים לעטר את הפרדסים כראוי, וכך נבקע כשחר אור שכלו להכיר חסרון ידיעתו מיום ליום להשתמש בו לטובת בני עמו, וקודם שנסעו מפה הגיעה הספינה שבא עם השר שארפ, ויראהו ליבוא ויכירהו בעד החלון וירץ אליו ויאחז את ידו וילחץ אותה בחשק נמרץ, ותאורנה עיניו ויתאמץ להראות לו חיבה יתירה בכל לבו ובכל עצמותיו.

מכאן נסעו אל מדינות בריטאניע. ויהי כאשר הקריבו אל מעברות המים (הנקרא קאנאל) ויפגעו ספינות רבות עד אשר נלאה ליבוא להכין את זכרונם על חוט דברי הימים שלו, ואע"פ כן לא חדל מלחקור כל אחת מהן אנה פניה מועדת? ובאיי (וויגט) עזב ווילזאן ואחיו עם ליבוא את הספינה ונסעו באניה לעיר (פארטסמוהט). וכראות ליבוא ריבוי הספינות המלחמה הקבועים על יתידותיהם פה, וחלקי המבצר ומיני פלטרין שונים אז נשתקע ממין מהומה, ויהי משתאה ומחריש כאלו נסגרו שפתיו ולא עצר כח לשאול עוד.

ומכאן נסע ווילזאן ראשונה לעיר לאנדען. ויצו את אחיו ליקח את בן המלך לנסוע אחריו במרכבה ויסעו משם בלילה. ויהי בבוקר ויבט ליבוא מתוכה וימצא חידושים רבים אשר שגבו עליו בפעם אחת עד שהגיעו לבית האומן שלו, בשובו לבין אחוזת מרעיו ומעיו המו להם וייקץ מנבכי הדמיונות אשר נשתקע בהם בדרך ויחל לספר לאהוביו את כל החדושים המאורעות והנפלאות אשר קרהו בדרך הקצר הזה, ואת אשר הושיבוהו בבית קטן והוא שוכב לרדום בתוכו, ובתוך כך רץ הבית אחר הסוסים והריצוהו כמה פרסאות עמהם בעודו ישן והוא לא ידע כל מאומה. ויהי בלילה לעת השינה הוליכוהו ווילזאן לחדר מיוחד בשבילו, וימצא שם מטה פרוסה בקלעים ומוצעת בשבילו. והנה נתקשה בדבר, כל ההכנות הללו למה? עתה נכנס לפנים מן הקלעים וחזר ויצא וימשש את הסדינים, וישכב על המטה וישב וידלג החוץ בכדי להשגיח על מעשי הבנין ההוא מבחוץ. וסוף דבר לאחר שהודיעוהו מהות ענין המטה וכל תשמישיה והרווחותיה, אזי עלה על יצועו, ויאמר: בארץ בריטאנים עושים לכל בתים, בית לנסוע בו, בית לישן בו; ואז לבש בגדי בריטאנים כאחד התושבים זולתי שער ראשו נשאר בו מקופל בכריכה כמנהג פעליא. ויקחהו השר ווילזאן ויוליכהו עמו לבית ריעיו ומיודעיו, אע“פ שלא הכיר עדיין לשון בריטאנים אלא במקצת מלות מגומגמות ובלעגי שפה. מ”מ נסתייע בקריצת עיניו המפיקים דיבור הלב, ובתנועות איברי גופו להסביר את מחשבתו באופן שהיה מובן לכל. ויהי הנער נושא חן ע"י הכרת פנים שנעשית כאספקלריא [מהדורה שניה]³ המאירה על תום לבבו ומדת טובו ופשטות הנהגותיו לקנות כליות ולב כל רואיו תיכף מרגע ראשונה לאהבו.

ובאחת מן החבורות הללו הכיר את החכם (קעאט) שהיה מקרב אותו ביותר ומן אז נקשר בעבותות אהבתו ובכל עת שפגע בו אח“כ צהלו פניו מרוב שמחתו בו. פעם אחת נדבר מהשר הזה על אודות מדינת בריטאנים ועיר לאנדן בפרט, ואמר בזה הלשון: הכל נאה בית נאה רחובות נאים מרכבה נאה, בית על גבי בית עד לרקיע, ובתוך כך הניח יד האחת על השנית וחזר והרים את התחתונה למעלה, לרמוז בזה על סידור העליות והיציעים זה ע”ג זה למעלה ולמעלה.

ועדיין נזהר השר ווילזאן מלהביאו לאיזה מקום וועד גדול מפני חשש סכנת הפאקין, אלא שרצה להמתין עד שילמד ליבוא להבין תועלת העסק ההוא לשמירת בריאותו וחייו, ואחר כך ידביקם לו מדעתו ממש. ובתוך כך שלחו לבית מקרא דרדקי מידי יום ביומו בכדי ללמוד לקרות בספרים ולאמן את ידו בכתיבה, וכל כך היה שקוד להתמיד בלימודו עד שלא בלבד גדלה מעלתו בעיני מלמדו אלא שגם כל התלמידים ריעיו נקשרו באהבתו. ובבואו לביתו ספר לבני הבית עסקי חביריו בנפש טובה ורוח נעימה, ולפעמים הודיעם שדעתו ליסד גם בארץ פעליא בית לימוד מעשה הכתב, ואז יחשבוהו (התלמידים הגדולים בלמדם האותיות אלפא ביתא) לאדם גדול.

את השר ווילזאן היה קורא ברגילות בשם קאפיטאן תמיד, ואשתו (מחמת חיבה יתירה והכרה בטובה) היה קורא אמי וכל פעם שהיו מיעצים אותו לקרוא אותה (מאדאם ווילזאן), היה אומר תמיד לא כי אלא אמי אמי, ובכל מקום שבא עם השר ווילזאן בחבורת אנשים היה מתנהג בחן ובענוה ובסבר פנים יפות ומאירות שהיו הכל מודים שהוא בן תרבות נחמד בין בני הנעורים. וממנו למדנו שעיקר דרך ארץ מוסר השכל הפשוט, הוא מוטבע בלב האדם ושכלו. ומכל דבר חידוש שראה או שמע בכנסיות הללו, נתאוה תמיד להבין טעם הדבר על בוריו או עכ"פ לידע מנין התחיל המנהג ההוא.

פעם אחת שמע נערה אחת מנגנת במצלתים (קלאויר) וישתומם על הרמת הקול, לפי שעדיין לא ידע מענין המוזיק כלום וחקר תיכף אחר מוצא הקול ההוא והראו לו תכונת הבניה שבה, ואז עשה אזנו כאפרכסת להשגיח על כל פרטי הקולות היוצאים ממנה זה אחר זה בשקידה רבה, ואחר כך בקשו ממנו בני החבורה לשורר לפניהם מזמרת בני ארצו, ולא איחר הנער למלאות מבוקשם, וישא את קולו בכח גדול עד אשר נשתנה קלסתר פניו וישורר בקולות משונות ותצלנה אזני השומעים אשר לא הורגלו בהם מימיהם וימצאו צער תחת העונג, כאלו צירים באזניהם ועל ידי כן מובן הטעם מדוע נחרדו עדת הבריטאנים באי אראלאנג בשמעם קול שריהם ונוגניהם, ונבהלו נחפזו מקול כלי זיינם כנז'. ולאחר זמן למד קצת שירי בריטאנים. ולא היה קולו כמשוכת חדק כקדם עוד. מדת הנדיבות והחמלה שבו היו נגלים תמיד בעליל כשפגעו בו אנשים אומללים, ומ"מ נראו גם החכמה וההבחנה שלו בשעת גמילות חסדיו. דרך משל שפגע בו איש רך בשנים שזלזל עצמו לשאול צדקה אזי השיב בלשון מגומגם שלו, לך לך, כי חרפה וכלימה היא לנער שכמוך לקוות למתנת בשר ודם בעוד שהוא יכול לחיות מגיע כפו, אבל כשפגע בו איש שיבה אז נזדרז לגמלו חסד ואמר בלעגי שפה שלו, זקן פסול למלאכת העבודה ואותו ראוי לחונן.

גם כן השר ווילזאן אשר היה גם הוא בארץ מגורי אביו באי פעליא נפרד ממנו לחזור משם בספינה אחרת, כשראה את ליבוא שכבר הכירו קודם לכן, עתה דבקה נפשו אחריו כשהוכר במעשיו ובטוב לבו. וגם ליבוא מצדו קשור באהבתו כמים פנים אל פנים, ובכל פעם שהיה פנוי מבית תלמודו היה משתעשע בחברתו תמיד ומתעלס לעסוק ולטייל עמו תמיד, פעמים נתחנכו בזריקת החנית או במין מלאכה אחרת כיוצא בה.

באגאם איש מאלייע אשר נתן אבטלי המלך לבנו לשרתו בדרך חטא לאדונו והלך בדרך שובב ויקץ מפניו ליבוא ויבקש מהשר ווילזאן לשלחו לארץ מולדתו, לאיי (סומאטרא) ובאותו פרק הגיע גם הנער טאמראזע הנז' למדינת בריטאניע, ויקח לו ווילזאן את הנער הזה אשר נודע לו מאז לאיש תם, ומה גם שכבר למד קצת מל' פעליא, ויושיבהו על משמרת (באגאם). השר ווילזאן היה עלול לכאב הראש עצום, ונזקק ליפול למשכבו מחמתו, והנה בכל פעם שאירעו מקרה הזה אזי נפל ליבוא במצוקה גדולה, ויבט בלט אל חדר המטה שלו, וישב אצל מראשותיו יושב ודומם והיה מציץ בכל עת מבין סדקי המטה, לראות אם לא פסק הכאב ואם נרדם בשינה:

פעם אחת הלך ווילזאן לעסקיו והזהיר את בנו לגמור בתוך כך איזה עסק ידוע בטרם ישוב אביו לביתו, אבל בתוך כך שחקו הנערים בחינוך זריקות החניתות ומתוך כך שכח ווילזאן את העסק המוטל עליו לגמרי, וישמע אביו ויחר לו וירב את בנו על התרשלותו, אז הבין ליבוא מתוך הרמת קולו בפנים של זעם את כעס אביו השר, ונשמט והלך לו מתוך החדר ובין כך וכך נשתקע ונשתכח הדבר, ופנו לדבר דברים אחרים עד שנזכרו כי חסר מהם ליבוא. וילך בן ווילזאן לבקשו וימצאהו באחד החדרים אחורי הבנין והוא סר וזעף ופניו חפוי, ויפגעו בו לשוב אל בני הבית ויבא עמו ויאחז את יד ריעו ויתקעה לתוך כף אביו ויהדק את שתיהם בידו ויבך עליהם בדמעות של שמחה כי נמוג לבו כי נכמרו ניחומיו:

פעם אחת נזדמנו לסעוד אצל השר (קעאט) הנז', וצוה בעל הבית להביא טבלא אחת ועליה צלם דמותו בקוטן הנקרא (מיניאטור) להראות לליבוא, ויקחה אל ידו להתבונן בה ויקרא לאמר: הוא השר (קעאט) טוב ויפה, וישאלהו ווילזאן לומר הידעת תכלית הציור הזה, ואיזה תועלת יש בה, ויאמר יודע ליבוא גם יודע: (קעאט) זה הולך למיתה וזה קיים ועומד. עוד דוגמא אחת אביא מעוצם הרגשתו בעניני דרך ארץ בסעודה. פעם אחת ישב הוא ממול הגבירה ווילזאן, ותשאל ממנו גודגניות אשר לפניו ויבקש לקחתם באצבעותיו ולהושיטם אליה, בתוך כדי דיבור הכיר פני הגבירה שוחקת קצת, ותיכף משך את ידו והושיטם לה ככף. אבל באותו רגע נתלהבו פניו כל כך מפני הבושה על אשר חישב לעשות, עד שניכר אדמימותו מתוך צבע הנחושת.

הנסיעה במרכבה נדמה בעיניו להמצאה נפלאה מאוד לפי שבעוד שאנחנו יושבים ומספרים אנחנו מגיעים למחוז חפצינו. גם בכל פעם שהיה הולך לבית התפלה שלהם היה מוצא קורת רוח תמיד ואע“פ שעדיין לא הבין אלא מעט מן המעט מכל מה שראה או שמע שם, מ”מ הכיר מהות הענין בדרך כלל ונהג שם בדרך מוסר ודרך ארץ. וביותר נתפלא בכל פעם שהיה רואה נהר (טהעמזע) עם הספינות שעליה והגשרים הבנוים עליה וטכסיסי לגיון של מלך בחצר גדול אחד. פעם אחד הוליכוהו לראות (לונארדי) משוטט במגדל הפורח באויר, כסבורים היו שיעמוד משתאה ומשתומם על המראה ויהי להפך, כי חישב הדבר למעשה שטות שאינה נאה לאנשים שיודעים לטייל במרכבה, לפרוח באויר. ולא נודע טעמו, אם הכיר בסכנת הפריחה ההיא, או חשב שבמדינה מליאה נפלאות אינו דבר קשה לפרוח גם באויר. ובכל מה שהיה מטייל בגנות ופרדסים היה מתבונן בכל מיני אילנות וצמחים ואמר שבחזירתו לארצו דעתו ליקח עמו הזרע מאותן הצמחים המוכשרים לגדל בארצו. והיה רגיל לאמר בשובי לביתי יתקן אבי המלך בארצנו דברים חדשים רבים על פי עצתי ומכאן נראה שמכל מה שראה או שמע חדשות שם על לבו להשתמש בה לטובת בני עמו תמיד.

ויהי הנער הולך ומהיר בלימוד לשון הבריטאנים וכתבם, ומה גם בכתיבה היה מגיע לשלימות גדולה בזמן קרוב אלו לא טרפו המות כי הנה אף כי שקדו בזהירות יתירה לשמרו מן הצרעת (הנקרא פאקין) מכל מקום נדבקו בו. ויהי ביום ששה עשר בחודש דעצעמבר, התחיל להרגיש מיחוש רע בגופו ותיכף ביום השלישי נתגלו הפאקין על פני כל גופו, אז נזדרז השר ווילזאן לקרוא את השר (שמיט המפורסם לרופא מומחה) באותו פרק ולא בלבד שהכיר את המחלה תיכף בהשקפה ראשונה רק שהכיר גם את עוצם מחלתה והודיע להם את סכנתה לאמר להם: שהפאקין אלו הם קשים מאוד וכמעט שאין תוחלת לקום מהן. ויעץ להשתמש בסממני הרפואה והבטיח לבא בכל פעם לבקרו. ויוגד הדבר להשר שארפ וימהר לבוא לווילזאן, לעמוד עמהם על משמרתם לעזרת החולה. גם השר ווילזאן בעצמו לא היו לו פאקין מנעוריו ועל כן נמנע מלבא לחדר החולה וכאשר נודע לליבוא מפני מה חדל השר ווילזאן מלראות פניו נתישבה דעתו בזה ומ"מ לא נח ולא פסק מלדרוש בשלום ווילזאן יום יום, כי חשש פן תדבקנו הרעה גם אותו. ומלבד זה הראה הנער מדת סבלנותו וארך רוחו בחליו, וקיבל על עצמו כל הצוויים ואזהרות הרופאים. גם גברת הבית ווילזאן חלתה בעת ההיא ונפלה למשכב, ועל כן לא פסק מלשאול בשלומה תמיד, ומה גם לא יוכל להתאפק מלקום ממשכבו ולבקר אותה בחדרה כל כמה שיוכל. ויאמר: אמי חולה וליבוא לא יראנה בעיניו, וכן נתעורר בכל פעם.

יום אחד לפני מותו כאשר התהלך בחדרו ויבט לתוך המראה וימצא בו דמות פניו נפוחים ומשונים מאוד ויסב את עיניו כאלו קץ מפני דמות צלמו. ויען אל השר שארפ ויאמר: אלו ידעו אבי ואמי את מעמדי עתה כמה גדול היה צערם, וכן שינה ושילש כמה פעמים. ויהי לעת ערב גברה חליו עוד ונראה שהיה מכיר בסכנתו, ויאחז את השר שארפ בידו ויבט אליו בעזוז עינו וידבר אליו בכה לאמר: בבואך ארץ פעליא, הגד לאבאטאלי הרבה משקים ורפואות הוכרח ליבוא לבלוע אל קרבו לגרש את הפאקין, ואע“פ כן מת. רב החובל ואשתו נדיבי לבב המה גם כל הבריטאנים אנשי אמנה. והיטב חרה לו שלא יוכל לספר לאביו המלך מכל דברי חדושים שראה בארץ בריטאניע. ואחר כך שב למנות הדורונות שאסף, ופגע בשר שארפ לחלקם בין שרי פעליא, ובפרט מסר לו שתי החביות קטנות של זכוכית שלו, להשגיח עליה בעין פקוחה ולמסרה לאביו המלך. והנער טאמראזע עומד אצל מרגלות מטת אדונו ובוכה במר נפשו וליבוא הרגיש בדבר ויבזהו על מורך לבבו, ויאמר: מדוע אתה בוכה כל כך במות ליבוא, וכל כמה שגדל כאבו ביסורים לא נמוג לבבו למעשה שפלות ויללות. ולפי שהיה חדר הגבירה ווילזאן סמוך לשלו, אזי היה קורא בכל שעה אמי בכדי לדעת את שלומה בחליו, ובכדי לנחם אותה מלדאוג על מחלתו, הוסיף תמיד לאמר: טוב לליבוא, טוב, אמי. ביום השמיני תקפה עליו מחלתו עוד ויאמר לשר שארפ: אכן סר מר המות ובכל זאת לא נטרפה דעתו ורוחו שככה, אע”פ שגברו עליו היסורים לבסוף עד להשחית כי הנה חוזק בנין גופו ואיבריו התנצחו זמן רב כנגד תוקף המחלה עד אשר אפסו כוחותיו במלחמה ההיא ואז נפל שדוד. וזה לשון הרופא (שמיט) אל השר (קעאט). אע“פ שקשה עלי צער הבאת הבשורה הרעה מ”מ מחויב אני למלאות הבטחתי להודיעך את כל אשר אירע לליבוא אשר היום בשחר מת בלי שום אנחה וצוחה כלל, אתמול בעת הכניסה השנית של קדחת אחזתו סימור ודפיקת הלב ומצוקת הנפש וקוצר הנשימה, ויושיבוהו באמבטי חמה שנית, ורווח לו בראשונה לשעה קלה ויחבשו לו תחבושת אבעבוע ולא יכלו להוציא טרייה לא מגבו ולא מרגליו. אז אחז את ידו והניחה על לבו ואת ראשו סמך בזרוע בכדי להבין לי קושי הנשימה שלו. ובלכתי ממנו פסק מלקבול בפני שום אדם זולתי. וזה ראיה שלא נתכוון בכאבו לעורר רחמי הבריות אלא לשאול אותי בעצה בלבד להקל את כאבו וקיצור הדבר ממנו למדתי בחייו ובמותו מוסר יקר שלא אשכחנו כל ימי חיי. ארך רוחו ומדת הסבלנות שבו היתה ראויה להיות למשל להורות דרך אפילו לבחורי החכמים. בבואי בבוקר היום לא מצאתי השר ווילזאן בביתו ואכן כל בני הבית כולם מן השפחה ולמעלה כולם געו בבכיה על פטירת הנער ליבוא הנחמד והנעים לכולם כאלו היה אח או בן שלהם.

וישלח השר ווילזאן להגיד לבית שותפי הודו את המאורע. ויצווהו לפקח לקבור את הנער בכבוד גדול על הוצאותיהם ויקברוהו בחצר (ראטרס היטע). והשר ווילזאן ואחיו עם כל חביריו שבבית הלימוד הולכים אחר המטה ללוותו ולהראות לו עוד פעם אחת את חיבתם אליו ועליהם נתקבצו כל המון העם אנשי המחוז ההוא לספוד את הנער הנחמד לכל ולבכותו.

(אחר כך ציוו שותפי הודו (אסט אינדישע) להקים לו מצבת אבן ולחקוק עליו נוסח זה):

זכרון לבן המלך ליבוא מארץ פעליא מקום מולדתו

בן אבאטאלי המושל באיי קורורא, נפטר בשנת

תקמ"ד ליצירה

בשנת עשרים לימי חייו ך"ז דעצעמבר

ושותפי סוחרי הודו הרימו את המצבה הזאת

להשיב גמול חסדי אביו אשר חנן לאנשי הספינה

אנטילאפע תחת פקודת רב החובל ווילזאן כאשר

נשתברה ספינתם בחוף האי הנז'.

עורה נא אתה הקורא, והטף דמעה על אדם היקר

הזה אשר עשהו אלהים ישר כדמות הטבע,

וברב טובו!

והנה בערב קודם פרידת הבריטאנים מאראלאנג דרש המלך אבאטאלי מרב החובל למתי יבא שנית לאיי פעליא ויענהו כי צריך להמתין עוד לערך שלשים ושש ירחים. אזי הוציא המלך חבל דק אחד מן הסל שבידו ויקשר בו שלשים קשרים והניח חלק, ואח"כ הוסיף עוד ששה קשרים בחבל ויצפנהו למשמרת.

עתה יכולים אנחנו לצייר במחשבתינו את האב הרחמן הזה כשהיה מסתכל בכל יום בחוט הזה איך כלו עיניו מיחל עד מלואות ימי החודש בכדי להתיר אחד מן הקשרים, והאיך היה לבו דופק בראותו מספר הקשרים מתמעטין והולכין בכבידות, ואיך צהלו רעיוניו כאשר קרב הקשר האחרון למספר השלשים, ואיך נשאו רגליו אותו בכל עת ובכל רגע במלואות השלשים אל שפת הים ועומד וצופה אולי תגלה לעיניו איזה ספינה עוברת על מרחבי הים ואיך קץ בעמלו מיום ליום יותר בראותו כי נכזבה תוחלתו, עד שנתיאש מלראות את בנו ידידו עוד, ידוו עליו המעיינים אשר להם לב להרגיש בפחי נפש המלך החסיד ההוא אשר הפקיד את בנו בכדי להביא ברכה על בני עמו ותוחלתו נשארה מעל.

יז    🔗

סיפור עניני ארץ פעליא ונימוסיהם ופרי תבואתם ודירותיהם וכלי תשמישם וכלי זיינם ובנין אניותיהם,

האיים הללו אשר עברו הבריטאנים הם ארוכים וקצרים מחופים ביערות, הארץ מעלת פרי מרובה באוכלסין ועסוקים בעבודת השדה. כבר אמרנו שלא פשטה מלכות אבאטלי אלא על מקצת האיים הללו, כבוד גדול היו נוהגים במלכם ואפילו השרים הגדולים לא קרבו אליו אלא מתוך הכנעה וענוה גדולה. אכן המון העם כשפגעו במלך היו מקפלים את ידיהם לאחוריהם על גבם, וכך היו נוהגים אפילו בעברם אצל הבית שנכנס בו המלך, ולא היו מושכין את ידיהם עד שנתרחקו משם הרבה, אף הוא היה מתכוון לקבל כל אדם בחנינה ובסבר פנים יפות ונוהג נשיאותו לפי כבודו נוטה אזנו לשמוע כל אדם מה שיחו ומדבר עמו בנחת עד שלא נפטר ממנו שום אחד מהם רק מתוך שמחה. המלך היה מושל יחיד בעמו, זולת שבאיזה עסקים חשובים היה דרכו לאסוף שרי העצה להתייעץ עמהם על הרצפה תחת אויר הרקיע והשרים יושבים איש איש על אבנו מסביב והמלך בראשם על אבן גבוה משלהם, ואז הציע המלך את העסק שנתאספו להמלך אודותיו, כל אחד מהשרים מחוה את דעתו עד שהמלך קם מאבן כסאו, ובזה תמה האסיפה. אכן נשתיירו כרבע שעה עוד לשוח ביניהם איזה דברי ריעות חוץ לעסק.

כשבא אחד העם להביא איזה ידיעה אל המלך, לא היה רשאי לקרב אליו לדבר עמו פה אל פה, זולתי עומד בריחוק מקום וסיפר דברי שליחותו לאחד מהשרים העומדים לפניו בלחש, ואח"כ קרב אותו השר אל המלך ומספר לפניו בחשאי ובענוה ועיניו מוסבות לצדדין. בכל יום אחר חצות ישב המלך לדין עמו, וכל איש אשר לו ריב או בקשה בא אליו, (ובשעת מלחמה היה מאסף כל שריו עם הממונים שתחתיהם סביביו בכדי להשמיעם את פקודתו וכ"א מהם יזדרז לפנות ולעסוק במשלחתו אשר פוקד מפי המלך והרשיע את הרשע) וכשהיו העם שומעים חירוף החייב יוצא מפי המלך אזי נבזה אותו אדם בעיני הכל.

ואמנם בין עם עני ושמחים בחלקם כאלו לא היה מחלוקת מצויה כ"כ ביניהם כמו בינינו, ובמשך שלשה חדשים שנתגוררו הבריטאנים ביניהם לא ראו התפעלות הנפש ומחלוקת של שנאה קנאה ונטירה ונקמה כלל אפילו כשאירעו דברי ריבות בין התינוקות היו אבותיהם גוערין בהם ומתווכין השלום ביניהם.

שר הצבא הוא מדריגה ראשונה תיכף אחר המלך ובכל פעם שהיו יוצאים בצבא אסף הוא שרי הצבא ואנשיהם, ובשעת מלחמה היה הוא מקבל פקודת המלך ומחלקם ביניהם בכדי להוציאם מכח אל הפועל איש איש על מערכתו. שר הצבא של עכשיו היה אחיו הבכור ראקוק הנזכר למעלה, והוא היה ג“כ יורש הכתר כי כן משפט העם הזה שהאחים קודמין לבנים בנחלת הכסא. אחד מן השרים היה מקורב אל המלך יותר מכולם, ובעת הוועד היה מחווה את דעתו בראש, ואינו ידוע מה היתה התמנותו משמשת, אם לעסקי הכומר, או למילי דעלמא, עכ”פ מצאו בו כמה פרטים מיוחדים ושונים מכל מה שראו בשאר השרים, דרך משל שלא היה לו אלא אשה אחת, ושלא זימן את הבריטאנים לביתו אפילו פעם אחת כשאר השרים לזמן אותם לביתם תמיד. וכמדומה שאותן השרים שלהם דומים למשפחת השועים (עדיל לייט) שאצלנו. וכמו שיש בין השועים שאצלינו ב' מדריגות זו למעלה מזו כך נמצא גם ביניהם שתי כתות חלוקות במדריגתו, והיו ניכרים בטבעות הזרוע שלהם כנז' שהיו ג"כ ב' מינים שונים. אחר המלחמה הב' לארטונגאל הורמו כמה אנשים מהמון העם למדריגת השרים לעיני הבריטאנים. אין רשות לרומם למדרגה הזאת אלא למלך לבדו וכבר ספרנו מנהג ההרמה הזאת אצל הורמת השר ווילזאן. כל אחד מהשרים הגדולים היו מוכנים תמיד לסייע את המלך עם גדודיו לעת מלחמה באניות מזויינות שלהם, וכמדומה שלא היתה שררותם הולכת בירושה לזרעם כמו אצלנו.

וכן נראה שהיו השדות כולם קנויות קנין הגוף למלך, ואין לבעליהם בהם אלא פירות בלבד מאותו שדה שנתנה לו מאת המלך לפי מספר הנפשות שלו. מלבד עבודת האדמה היו עסוקים בקצת מיני מלאכות קטנות להנאתם ולטובתם. עיקר פרי ארצם ומזונם הם האגוזי קאקוס ויאמוס ווארצלין, גם הפיואנג ואגוזי בעטיל ופאמאראנצין גדלים שמה וגם מעט ציטראנין, מיני תבואות שלנו אינם גדלים כלל, מיני בעלי חיים הולכים על ארבע לא ראו שם, זולת כמה עכברים גדולים (ראטען) ואיזה חתולים רצים ביער. גם אותו זוג כלבים שעזבו שמה הבריטאנים היו שניהם זכרים ולא ישאירו שם זרע אחריהם. ממיני עופות יש אצלם תרנגולים מדבריים והם לא ידעו שבשרם ראוי לאכילה עד שטעם המלך תרנגולת מבושלת אצל הבריטאנים (שלכדו שם ביער) וערב לחכו ואחר כך צוה לתקן לו ממנה מאכל. והן אמת שכבר ידעו להשתמש בביצי תרנגולת למאכל, זולת דבר תמוה זאת נמצא אצלם, דהיינו שמאסו בביצים חיות, ולא אכלו זולתי אותם שכבר נתרקם בתוכו אפרוח זה היה מאכל משובח אצלם, אודות היונים כבר נאמר למעלה שהיו מאכל שרים בלבד, ובכדי לצודם היו מטפסין ועולין לאילן במהירות נפלאה, ונוטלין את האפרוחים והיו זנין ומגדלין אותן בקאקוס ניסע, ואח"כ קושרין אותן ברגלם בחוט ארוך קצת להושיב אותן על הכלונסאות שלפני בתיהם. ונמצא שם מין עוף אחד שקולו ערב מאוד כקול החליל הנקרא (פלעטע). גם הבריטאנים נתענגו לשמוע שירי נוגנים הללו תחת אחד השיחים ביערות שלהם, אבל לא ראו אותם ביניהם כלל.

גם הים מלא מיני דגים רבים ממיני בעלי קשקשת הנקראים (שאלען טירען). אחת מהם יש לו קרן גדול במצחו והבריטאנים היו קורין לו (איינהארין). מקצת מיני הדגים שלהם כגון (זעע בארבע) וכיוצא היו נאכלין כמות שהן חיים אצלם. גם (ההייא פיש) נחשב אצלם למיני מטעמים, ויש שם הרבה סרטוני הים (קרעפס) וצבים של ים הנקרא (שילט קרעט) ושאר מיני שאלין טירען (בעלי חיים בנרתק). המעדנים שלהם הם מיני מתיקה שהם מבושלין ממין מיץ התומר וקנה הצוקר המדברי שלהם, ושאר צמחים שמוציאין מהם מיץ מתוק ומגבלין אותו בקמח של קאקוס ניסע שנתיישנו. ומניחין אותו להתקשות, או מערבין במיני משקין שלהם כגון חלב קאקוס ניסע בכדי לעשות ממנו משקין מתוקים. אינם יודעים בתשמישי המלח ותבלין כלל. אותן מיני דגים שאינם נאכלין חיים אצלם, מבשלין אותם במי הים, ואינם שותים מים אלא לעתים רחוקים, ובדרך כלל הם ממעטים בשתיה מאוד. קמים ממטתם בהשכמה ותיכף יורדים לרחוץ. כל בית אב יש לו מקום מיוחד לרחיצה שלו. הנשים יש להם מרחצאות מיוחדים, ואין שום זכר רשאי לכנוס לתוכו אלא אם כן קורא בקול מיוחד לסימן תחלה, וכשעונין אותו משם נשים אזי צריך להמתין עד שתצאנה או יפנה למרחץ אחר. פת שחרית שלהם בשעה השמינית ואח“כ הולכין לעסקיהם. בחצי היום קובעים סעודתם ראשונה, והשניה אחר שקיעת החמה, ושוהין ב' שעות ושוכבין על מטתם. ואכן בימי השמחה נעורים כל הלילה בשירים ומחולות. האנשים עובדים בעבודת האדמה, או עושין קרדומות ומיתרים וחבלים ורשתות ושאר כלי צידות דגים, בונים בתים ואניות, ויש עושין חניתות ורמחים ושאר כלי זיין ומתקנים כלי בית. הנשים עסוקות בנטיעות יאמוס ווארצלין מנכשים העשבים הצומחים בין אבני הרצפה, קולעים מחצלאות ועלים ומפקחין על עסקי הבית ועל מעשי כתובת קעקע. בתיהם גבוהים איזו אמות למעלה מן הארץ, ומיוסדים על אבנים גדולות וארוכות, עליהם מונחים הקורות ליסוד הבית שעליהם עומדים העמודים סביבות הבנין סמוכים זה לזה ועליהם מחופה הגג מן קליעת עלי באמבוס או לולבין, ובין העמודים ממולא בקני באמבוס או תמרים, באופן שאי אפשר למי הגשמים לדחוק ביניהם. הפתחים שלהם משמשין במקום חלונות, ולעת הצורך סוגרין אותו בדלתות של באמבוס, ועל הקרקע מרצפין בקורות של עץ או בקנה של באמבוס. ואין להם חדרים מחולקים בבתיהם כלל ובאמצעיתם היא מקום תנור וכיריים בגומא עמוקה קצת בארץ. והנה דירות הללו הם ריקנים, ואין בהם זולת מעט כלי בית דהיינו סלים קטנים ממינים שונים. אחד מהם מהודר מאד במלאכתו ונעשה מן רצועות של עלי (פיזאנג) ובו מניחים בעטיל שלהם, ומסרק וסכין ותכריך של חוטים, וכל זה הם נושאים עמהם בכל מקום. סל אחד נעשה מעץ מחותך מעשה חרש וחושב ומקושט בקליפת הצב, סלים אלו תלוים ליופי ולנוי, והסכינים שלהם הם מקליפת צב ממורט או מקני באמבוס מושחז. המסרקות עשוים מעצי פאמראנצין. הסיד של הצב כשמערבין אותו לכוסס הבעטיל מטילין לתוך קנה של באמבוס חלקלק מאוד ולפעמים שהם מקשטין אותו בחתיכות של קליפת צב. הקרסים לצידת הדגים עושים מקליפת הצב, המיתרים והחבלים והרשתות עושין מהחוטין שבאגוז קאקוס המחצלאות עושים מעלים של פיזאנג, גם העלים הללו משמשין אצלם במקום הדולבקין (טעליר). הכוסות של שתייה מקליפה של קאקוס, הקדירה שלהם עושים מחמר. כלי המים שלהם עושים מקנה של באמבוס גדולים, והמכברת עושים מאגודה של חוטי קאקוס. הקרדומות שלהם עשויים מן צב גדול ועב שממרטין ומשחיזין יפה, והבריטאנים תמהו מאוד על טוב הקרדומות הללו, והאיך הם מתוקנים מאוד למלאכה, ומ”מ נתקנאו התושבים מאוד בקרדומות של ברזל, ונתנו הקרדומות שלהם בשמחה רבה תחתיהם. מלבד הכלים ההכרחים הללו היו מתקנים להם עוד כלים אחרים לנוי ולרווחה היו מחותכים בחריצות רבה מן (שילט קרעט) שנפלאו בעיני הבריטאנים, דהיינו כמה מיני קערות וכפות קטנים גם טבעות האזנים והזרועות לנקיבות שהיו משובצים בחתיכות של צב מהודר מאוד. בין כלי הבית שראו אצל המלך נמצאת קערה של עץ גדולה מאוד מאוד, היא היתה מחזקת לערך ששה ושלשים קווארט והיתה משמשת ליתן לתוכה המשקה המתוקה לפני המלך והשרים. הקערה הזאת היתה עשויה כדמות צפור והמכסה שלה היתה גבו. והנה לפי ערך טורח המלאכה שבה ואורך הזמן שצריך לבלות בעשייתה היתה יקרת הערך מאוד אצלם ואע“פ כן נתנה המלך הטוב במתנה לרב החובל קודם נסיעתו להראות את חבתו היתירה אליו ע”י דורון יקר שבכל בית נכאתו. כלי זיין שלהם הכידון והחנית, הכידון ארכו ערך שש אמות וראשו חד וקשה ויש בו מסמורות כמין קרסים כפופים לאחוריהם. והחנית הם זורקין כמין קלע וזורקין אותו רחוב הרבה עד להפליא וקולעים אל השערה. מקצת השרים יש להם חרבות של עץ משובצים מחומט, כבדים וממורטים שאפשר לבקע בהם את הגולגולת. עוד נמצא ביניהם רמחים קצרים מאוד עשוים מעצמות של דג, ועם קרסים כפופים בבית יד שלהם, ומעץ מצויר בחיתוכין נאים ומונחים בתוך תיק של באמבוס ראר. לבנין אניותיהם בוחרים מין אילן גבוה מאוד ועב שדומין למין אלה שלנו. מלאכת האניות שלהם מהודרת הרבה יותר מכל מה שראו אצל אומות דומות לערכם, ובימי שמחה תולין בשני קצותיהם חרוזות של חומט לתכשיט. הקטנות שבהם מחזיקות ד' או ה' אנשים והגדולות עד שלשים אנשים. הם הולכות במים במהירות נפלאה, אבל אינם מסוגלות ליסע בהם מרחוק משפת הים או בעת הסערות:

יח    🔗

נמוסיהן ומנהגי הנשואין, והקברות, והדת, ומדותיהן.

יושבי איים הללו הם טוב תואר וקומתם גדולה קצת, צבע עור בשרם אינו שחור ככושי אלא מראה כהה. שערותם ארוכים ומסולסלים קצת, הזכרים כורכים אותם אחורי ראשם כנז‘, והנקיבות ששערותיהם ארוכות יותר קצת עוזבים אותם מאחורי ערפם. הזכרים הולכים ערומים ממש, והנקיבות מכוסים מלפניהם ומלאחריהם בחוטי קאקוס התלוים כעין ציציות הנקראים (פראנזין), אלו הציציות תלוין בחבל אחד הקשור סביבות גופם, והעשירות תולין בו מחרוזות של מיני אלמוגים. (אראבעס) בת המלך היה לה ג"כ חגורה אחת כזאת ותלוין בה אבני (קארמיאל), ובשמעה שיש לרב החובל בת אזי נתנתה במתנה לבן ווילזאן להביאה דורון לאחותו. זכרים ונקיבות מחופים בכתובת קעקע, הזכרים והנקבות מנקבים תנוך אזנם אלא שהזכרים מנקבים אזנם השמאלית ונותנים בם אלמוגים, והנקבות מנקבין הימנית ומכניסין לתוכה עלה אחת או טבעת של שילט קרעט. גם שניהם רגילים לנקוב המחיצה שבין נחירי החוטם ונותנים לתוכו לפעמים איזה ירק או פרח. הזכרים ונקיבות משגדלו קצת משחירין את שניהם על ידי תחבולה ודבר זה למדו מפי ליבוא בדרך כשבאו לאיי העלענא ומצא שם עשב הנק’ (קרייצווירץ) שמח בו שמחה גדולה, והתחיל לכוססו ולשפשף בו את שיניו. אמר שבארצו לוקחין עשב הזה ועוד ג' מיני עשבים אחרים וכותשין אותן עם סיד של חומט הנז' עד שנעשה ממנה כמין עיסה. בעיסה הזאת סכין את השינים בבוקר בבוקר כדי ליפותם במראה שחור וצריך להשכיב ראשם על הקרקע בכדי שיזוב רוקם מפיהם על הארץ משך כל היום כולו. ובערב נוטלין מהם את העיסה ונותנין להם מעט מזון, וכך מתמידים משך חמשה ימים, וזה עסק קשה מאוד לפי דעת ליבוא.

הזכרים ונקיבות מרגילין עצמן לשוט במים עד שנראה להם שטוב לשבת במים כביבשה. הזכרים הם אומנים מהירים לשחות תחת המים, וכל אימת שהם רואים איזה דבר חידוש בקרקעות הים הם קופצים מן האניה לתוך הים ומעלים אותו דבר אל האניה. וכבר נזכר לעיל שדרכם לישא יותר מאשה אחת, ומ“מ אינו מצוי שישא איש אחד יותר משתי נשים. דרכם לנהוג כבוד באשה מעוברת, אבל אין חולקין כבוד לאשת השר יותר מאשה אחרת. קורין שם לתינוק תיכף אחר לידתם. אחת מנשי אבאטאלי הולידה בן במשך היות שם הבריטאנים ויקרא שמו קאפיטאן, לחלוק כבוד לאוהבו ווילזאן. קבריהם דומים לשלנו ולפעמים שהם מקימים עליהם מצבת אבן, אז מניחים אבן פשוט על הקבר או מקיפין אותו גדר כדי שלא ירמסו עליו. והן אע”פ שלא ראו הבריטאנים שום עבודת אלהית אצליהם מ“מ נראה שהם מאמינים בדברים רוחנים למעלה מן החוש ע”פ כמה מעשיות שאירעו לפניהם. א) כשראה המלך את הבריטאנים רוצים להשתמש במין אילן ידוע אז יעץ להם להמנע ממנו מפני שיש בו סגולה להרע. ב) כשנפל השר בארקיר ממכון בנין הספינה החדשה לאחוריו על הארץ, אמר שר הצבא שהממונה הרע של אותו אילן גרם לו תקלה ההוא ומאחר שהם מאמינים בשטנים ומזיקים יכולים הם להאמין גם במלאכי השלום. ג) כשחלה ליבוא בדרך תחלה בחולי נסיעת הים (זעע קראנקהייט), אזי אמר שבית אביו מכירים בצערו של עכשיו, וכזה אמר גם בחליו האחרון כנז‘. גם נראה אצלם מיני נחושים שהיה המלך מתעסק בהם קודם כל מעשה החשוב, ואז קרע עלים של מין צמח ידוע (דומה לגומא שלנו) לרצועות שהיה מודד אותם באחורי אצבע אמה שלו. העסק הזה ראו הבריטאנים ב’ פעמים, והמאלאיי הגיד להם שהכוונה היתה לגלות עתידות על ידי כן. גם ההכנעה והאימה של השר צבא ואנשיו כשבאו לשעת התפלה של הבריטאנים בכל יום א' מימי השבוע מורים גם כן שהבינו מהות ענין התפלה. שר הצבא היה מוחה לאנשיו לדבר אז שום דבור קל ולא עוד אלא שפעם אחד בא אליו שליח מן המלך, ולא רצה לקבלו אלא אחר גמר תפלתם. גם אותו הלחש שלחש שר הצבא על קבורת בנו כנז' מורה ג"כ על דבר זה. מלבד כל הסברות הללו נשמע מפי ליבוא בפירוש שפעם אחד שח עמו ווילזאן והודיעו מהות ענין התפלה הוא, להחזיר את האדם למוטב בכדי שיזכה לחיי עולם הבא, ואז נכנס ליבוא בנחיצה רבה ואמר גם בארצנו הדבר כן שהרשעים נשארים באדמה והצדיקים עולים ברקיע ומזהירים בזוהר גדול. ובתוך כך הרים את ידו באויר והניע אצבעותיו אילך ואילך. על כל פנים למדנו מכאן שהם מאמינים בהשארת הנפש.

ובדרך כלל נהגו אנשי פעליא עם הבריטאנים בחבה וחנינה רצופה עד שתמהו הבריטאנים על כך. וגם היו נזהרים מלהטריח את הבריטאנים עד שכמה פעמים התאפקו מלראות חדושים מחמת שחששו שלא יהיה להם למשא. ובשעת נסיעת הבריטאנים לארצם ליוו אותם בדורונות מן המבחר שבקנין ביתם ובקשו להם בכל מאודם לקבל את מנחתם ובראותם שנמנעים מלקבלם מחמת ריבוים אזי חרה להם מאוד. וגם התושבים בינם לבין עצמם היו מתנהגים באהבה ובחבה זה עם זה, האנשים מסבירים פנים יפות לנשים והאנשים זה כנגד זה, לא נראה בעיניהם מיני קטטות ומריבות אלא כל אחד עוסק בשלו בשלוה והשקט מבלי להתקנאות בחבירו כלל. העם הזה הם ג"כ עסוקים ושקודים בעסק המלאכה תמיד, זכרים ונקיבות שרים והדיוטות. והנה לא מצאו הבריטאנים מדת עצלות כלל, גם המלך בעצמו היה אומן מהיר יותר מכל בני עמו במלאכות הקרדומות, וכל אימת שהיה פנוי בעסקי מלכותו היה עוסק בזה תמיד. האומה הזאת אינה יודעת מהתפעלות הנפש ודאגות שלנו וימי חייהם חולפים והולכים בשלוה ומנוחה שלימה, שמחים בחלקם ואינם מתאוים למותרות כמונו.

בלעדי שמץ דבר אחד נמצא בהם, דהיינו שהיו משחיתים יבול האדמה בארץ שונאיהם, ושהיו ממיתים את השבוים, אבל כבר נאמר למעלה שהיו זקוקים לדבר זה שלא נתכוונו בזה לשם אכזריות כלל, ומה גם שסיפר להם שר הצבא שלא נתחדש זה אלא בזמן קרוב, משראו התקלות הבאות ע"י השבויים כשנשארים חיים. אבל כנגד זה מה טובו דרכיהם בתחלת מלחמה שהם נמנעים מליפול על שונאיהם בהיסח הדעת ומבלי התראה באיזה שעה תתחיל המלחמה, ואם לאו הרי זו בעיניהם נבלה שאיננו כדאי לאנשי הצבא. גם אותן הגניבות הקטנות שנזדמנו במשך ימי מגורי הבריטאנים אצלם לא היו שכיחים זולתי לעתים רחוקים. וכשנודע הדבר למלך או לשרים חשבו זה לחטא גדול כנגד מדת הכנסת אורחים ולא שקטו ולא נחו עד שנמצאת הגנבה הושבה לבעליה. ומה גם שהיו החפיצים החדושים והנחמדים של הבריטאנים שלא ראו ולא שמעו אותם מימיהם ושיש בהם תועלת והנאות גדולות, אין זה תימה שהיו באים לידי נסיון גדול על ידי כך, דרך משל כשאירע שחמד אחד מסמר של ברזל וכדומה לזה שהיה לבריטאנים הרבה יותר מדאי, וכמדומה שלא ניתן אלא למלאכי השרת לעמוד בנסיונות כאלו.

 

על ים הדרומי בשנת תקמ"ג.    🔗

א    🔗

התלאות ומאורעות שאירעו להקאפיטאן (העמסקערק) ממדינת האלאנד על ים הקרח הצפוני בשנת תנ"ו.

בשנת חמשת אלפים תנ“ו, תחלת חדש אייר, שלחו אנשי האלאנד שתי ספינות מזוינות בכדי לחפש משמאל למדינת שוועדן דענמארק ורוסיא דרך קצר למדינת הודו הנקרא (אסט אינדיען). לכל ספינה רב חובל מיוחד, שם האחד (בארענץ), ושם השני (קארנעליוס ריפ), ועליהם שר צבא אחד ושמו (העמסקערק). מתחלה שמו פניהם לצד צפון ממש, והרוח היה גם כן נוח ונכון לדרכם ועל כן נסעו במהירות גדול ערך מאה פרסאות בארבעה ימים והגיעו בימים מועטים על הים הצפוני, ואחר כלות שני שבועות כבר הפליגו כל כך לצד צפון עד שנסתלקה מהם חשכת הלילה לגמרי לפי (שבאיקלום) הצפוני ההוא אין החמה עולה גם כן לערך שלשה חדשים, ואפילו באותו יום הארוך עצמו רעדו כל איבריהם וקשקשו בשניהם מפני הקור לפי שבמדינות הללו אין החמה מספקת להתרומם כ”כ ואפילו בחצי היום⁴ בקיץ עדיין היא נוטה הרבה לצד דרום מבנגד ראש האדם. אח"כ פגעו עששיות גדולות של קרח הנקרא (אייז שאלן) צפין על פני המים הנה והנה.

לערך תחלת סיון נדמה להם המון רב ממין אווז הבר שטין והולכין לקראת הספינה ותפול הרנה בין המלחים העומדים בחוץ בקצה הספינה לאמר, עתה נצוד לנו האווזים הללו חמרים חמרים להשיב את נפשנו. אכן במהרה נפסקה שמחתם כשראו מקרוב שאינם אלא עששיות של קרח מחופים בשלג, ותיכף אח"כ הגיעה הספינה עצמה בין העששיות האלו.

לערך שני ימים קודם לכן נראה להם חידוש אחר ברקיע דהיינו שלשה קשתות חותכות זו את זו ובמקום החתוכים כדמות שמש מיוחדת ע“כ נראה להם שלשה שמשים ביום אחד, ודבר זה מצוי ג”כ במדינתינו לראות כמה שמשים ביום וירחים בלילה ובפרט בחוף כשהעננים נקרשים לקרח והחמה או הלבנה נראים בתוכם כבמראה.

וכך נסעו כמה ימים בין עששי קרח כאלו אלא שמצאו אותם יותר גדולים ויותר עבים מידי יום ביום, לערך חצי סיון נראה להם יבשה, ואז חפשו בספרי רושמי המדינות (לאנד קארט) שלהם ולא מצאו במקום הזה יבשה, מתוך כך הבינו שעדיין לא נתגלה המקום הזה בין יושבי הארץ, וכאשר קרבו לשם יותר אזי נראה להם שאין זה אלא אי (אינזעל) לערך חמשה פרסאות באורך, אחר כך תקעו את יתד הספינה (אנקער) ותיכף נסעו כמה אנשים בספינה קטנה ויצאו אל היבשה, בבואם מצאו סך עצום של ביצים ממין עוף ידוע הנקרא (מעוון) וילקטום כולם להכין מהם סעודת ערב, אח“כ נועצו להיות מטפסין ועולים להר אחד גבוה ומשופע מאוד כאלו נחצב כך בכוונה מעשה ידי חרש, ומחמת עוצם חשקם להיות צופין מרום ההר על פני הארץ סביב טרחו בכל כוחם עד שהגיעו לראשו אלא שלאחר שנשתהו שם בכדי להשביע את תאוותם אזי נשתוממו ואבדו עצה כאשר נפקחו עיניהם לראות עתה עוצם סכנת הירידה, וכאשר השקיפו אל שולי ההר מסביב אחזתן חלחלה גדולה כי מצאוהו מוקף שיני סלעים מזומנים ועומדים לקבל הנופל עליהם ולפרקו לאיברים ועכ”פ אי אפשר להמלט בשום אופן אחר ואין להם אלא לירד. אבל סתם מלחים וחובלי ימים הם אנשים מרי נפש מה עשו? גחנו על בטנם ועל ברכיהם והוחלקו כך מטה מטה עד שירדו לתחתית ההר בשלום.

רב החובל (בארענץ) נשאר לבדו באניה הקטנה וראה משם את כל המאורע וחשב שכבר לא נשתייר מהם שריד ופליט:

ב    🔗

ליום המחרת נראה אליהם חיה רעה גדולה מאוד ארכה ערך ששה אמות שערותיה ארוכות לבנות ומסובכות שיניה חדודות ונהום קולה נורא ועצום הוא, הדוב הלבן שאינו מצוי אלא במדינות הקרח הללו. דובים אלו יותר לבנים, והרבה יותר גדולים ויותר מחבלים משלנו אין הפרש אצלם בין בני אדם וחיות השדה אלא טורפים ואוכלים כל מי שפוגע בהם. עיקר מאכלם דגים כלב הים⁵ ונבלת תנינים שבים הנקראים (וואל פיש), על כן הם דרים על הרי קרח או שטים תחת המים כאווזים, אכן כל כמה שהיתה החיה הרעה מסוכנת כך גבר חשקם להתקומם כנגדה עד שמלאום לבם לקבל את פניה בחבלים וללכדה חיה או לחנקה לא להלחם כנגדה מרחוק, ותיכף נחפזו לדלג באניה הקטנה לשוט לקראתה וכאשר קרבו אצלה הכירו שאין כאן המקום לפלפל בחבלים אלא להלחם ברמחים וחרבות שנונים וכך התנצחו וטרחו במלחמה כבידה שני שעות רצופים עד שהצליחו לקטע את ראשה ונפלה לארץ ומתה, ואחר כך סחבו את נבלתה לתוך הספינה פשטו את עורה ובשלו מבשרה מאכלים והן אמת שלא ערב בשרה לחכם אבל מי שהוא שרוי בין הרי קרח בירכתי צפון במקום שאין פירות מצויים בשוק ולא בשר בהמה במקולין צריך להיות שמח בחלקו, ואפילו בבשר הדוב.

ליום המחרת שלפו יתד הספינה הנקרא (אנקיר) ונסעו להלן צפונה, ולעת ירידת השמש למערב נגלה לפניהם דבר גוש גדול מאוד צף על פני המים מרחוק נדמה להם כספינה, ואחר כך חשבוהו לאי אחד. אכן כשהגיעו אליה בקירוב מקום הכירו שהוא נבלת תנין גדול ועליה המון רב ממין העוף הנקרא (מעוון). אוכלים את בשרה ומנקרים מתוכה הבנים. בסוף סיון נדחקו לצפונה עוד, עד שהגיעו לאי קטן אחד, משם נסעו להלן ומצאו יבשה והיא אותה המכונה (שפיץ בערגין) על שם שהיא מליאה הרים גבנונים.

מקץ שלשה ימים תקעו יתד הספינה אצל (שפיץ בערגין), ומקצת המלחים נסעו באניות קטנות אל היבשה להביא משם משאוי, לפי שהספינה ריקנית, צפה על פני המים מלמעלה ועלולה ליפול על צדה, ע“כ כל ספינה היוצאת לדרך צריכה טעינה רבה בכדי להשתקע במים כראוי. והנה המאכלים והמשקים והעצים לבישול ולהסקה מתחסרין והולכין בדרך, והאניה הקילה ממשאה מדי יום ביום, לפיכך צריכין אחר כמה חדשים להשלים החסרון ע”י משאוי אחר מפני הסכנה, ואחר שאספו שם אבנים כל צרכם והתחילו להוליכם לאניות הקטנות, והנה דוב אחד לבן לקראתם והמלחים לא המתינו עד בואו אצלם אלא שטו גם הם לקראתו והתגרו בו מלחמה גדולה. קני השריפה עדיין לא היו מצוים כל כך בעתים הללו, על כן קדמו אותו בקרדומות וחניתות ולחצו אותו בחזקה אלא שמפני עובי עורו נשתברו רוב החניתות או נכפפו, וכמה פעמים ביקש לתפוש באניה שלהם ולמשכה אצלו ולהלחם עמהם בקירוב מקום והכה בכפו על קצה האניה בכח גדול כל כך עד שאלו פגע באמצעותה היה מהפכה כלה על פיה ובכל זאת נפל שדוד לפניהם. לבסוף סחבוהו לתוך הספינה ופשטו את עורו ומצאו ארכה שבע אמות ומחצה.

וכך הקיפו כמה ימים בספיקות אותה הארץ השוממה קרבו אליה בקצת מקומות ויצאו אל היבשה אבל לא מצאו שם שום דבר חדש שיהא כדאי להתעכב בשבילו. ע"כ התייאשו מכאן ונועצו לנסוע לדרכם לעיקר כוונתם דהיינו לחפש משם דרך למדינת הודו הנקרא (אסט אינדיען). אבל עכשיו נפל מחלוקת בין שני שרי החובלים איזו דרך טובה יותר לענין זה: דעת (קארנילע) היתה להעמיק עוד יותר בצפון בכדי למצוא שם ים מגולה מן הקרח, (ובארענץ) נטה להיפך. ולאחר שהאריכו בפלפול בלי הכרע עלה במוסכם שכל אחד יסע להיכן שדעתו נוטה ואז נפרדו איש מעל אחיו, ספינת (קארנילע) נסעה לצפון (ובארענץ) לדרום שניהם על מנת לחזור, לצַדד למזרח ולשום פניהם לדרך הודו.

ג    🔗

זו היתה מעשה בתחלת תמוז ולאחר שני שבועות הגיע בארענץ בסביבות (נאווע זעמליא). והנה הוא היה רוצה לסבב מיצר צפונה של (נאווע זעמליא) ולקרב אליה אחר כך מצד מזרח אלא שמפני תוקף הקור שם אפילו באמצע הקיץ נתעכבה הספינה הרבה לדחוק ולעבור בין עששי קרח הרבים והגדולים, עד שהגיעו לאי קטן במזרחה הנקרא אי הצלמים (שתי וערב) על שם הצלמים שהעמידו שם מסתמא איזו שיירא של ציידי תנינים הנקראים (וואל פיש).

משתקעו את יתדם במקום ההוא נסע השר (העמסקערק) וקצת מלחים באניה הקטנה אל היבשה, וישבו להם לפוש אצל צלם אחד. ואח“כ קמו ללכת לתור מקום הצלם השני ופתאום נגלו לפניהם שני דובים רבוצים תחתיו ואז רגזו כלם ונחפזו מאוד מפני שלא הביאו עמהם שום כלי זיין להתריס כנגדם. בתחלה קמו הדובים על רגליהם האחרונים לחקור ע”י חוש הריח החריף שלהם מה טיבם של בריות הללו, וכשהכירום שהם בני אדם רצו לקראתם בזעף ויבהלו המלחים מאוד מאוד ויחתרו לנוס ולהמלט באניה הקטנה. אכן השר (העמסקערק) איש גבור חיל גער בהם וישבע לאמר: מי האיש אשר ימלאנו לבו לנוס ממנו ידקר בחנית אשר בידי. ויאמר אם אנחנו אחד אחד נרוצה ומתו מקצתינו בלי שום ספק, אבל אם נשאר כולנו באגודה אחת ונרים קול צעקה גדולה אזי לא יערב לבן של חיות הרעות לפגוע בנו. וכך עשו וכך עלתה להם כאשר ***⁶ עד אשר הגיעו אל האניה בשלום. ומכאן הדבר ברור כמה גדולה מדת הגבורה ושרבים חללי הפחד והבהלה הרבה יותר מן הבטחון ואומץ הלב.

וכך היו נדחקים והולכים על שפת הים בין עששי הקרח ***⁷ וכשנעצרו לגמרי קשרו את האניה לעשש קרח אחד, והמתינו על עמדם עד אשר בקע הרוח דרך חדש לפניהם ויסעו, עד אשר חזרו ונעצרו ועמדו, אזי מדדו עשש אחד ומצאו עוביו נ“ב קומות הנקרא (קלאפטר) דהיינו ל”ו מהם תחת המים וט“ז קומות בלטו מן המים למעלה. ומ”מ לא היה זה אלא עשש בינוני שהרי לפעמים פגעו העוברים הרי קרח גבוהים יותר ממאה קומות על הים שאין לך מגדל גבוה על היבשה כמותם.

בעת ההיא כשעמדה הספינה קשורה בעשש ההיא, ויהיה לעת ערב ואפילה גדולה כסתה הארץ והשר קאפיטאן מטייל על שפת הספינה. והנה קול נשימה חזקה נשמע מאחורי הספינה, וירא והנה דוב לבן אחד מתנצח להכנס אל תוך הספינה, ויקרא לאנשיו ***⁸ ויאספו אליו כלם כרגע. וילך לו הדוב מפניהם אחורי עשש קרח אחר. בתוך שעה קלה חזר אליהם ומצא ארבעה אנשים מזוינים עומדים על המשמר ויורו אליו פעם אחר פעם וינוס ולא שב שנית עוד. בתחלת אב נבקע הקרח והעששיות החלו לשוט לבד אותו עשש הגדול אשר נחו אצלו נשאר קיים ועומד אף כי כל הרי הקרח סביב נמוגו והלכו בכח גדול. ומתוך כך נודע להם שאותו עשש צמוד ועומד על קרקעות הים וימודו עומק המים ומצאו שלשים וששה קומות מכאן עמדו שעוביו עולה ל"ו קומות. ומהיום ההוא נקפאו המים וחזרו ונבקעו וחזרו ונקפאו והם טרחו לרחוק הלאה לאט לאט כפי כחם ובכל רגע ורגע היו יראים שלא יפגע בהם עשש וישבר את ספינתם והוצרכו להזדרז תמיד ולצדד כאן וכאן במהרה להמלט מפני העששיות. פעמים הצרו להם דובים לבנים שהיו מסוכנים להם גם הם בעששי הקרח, ולפעמים התגרו עמהם מלחמה כבדה ומכל מקום לבסוף גברה יד האדם תמיד.

אחר כל הצרות והטרחות המרובות הגיעו לקצה צפון היבשה ההיא, והתחילו לסבב אותה למזרח. מקצת העם שלחו לתור את הארץ ויעלו על ראש הגבעה גבוהה אחת ומשם נראה אליהם פני הים לצד מזרח מגולים מן הקרח לגמרי וישמחו האנשים מאד וירוצו לבשר את הקאפיטאן אבל מה מהרה נפסקה שמחתם: תיכף ממחרת כשהגיעו למקום הנדמה מגולה ומצאו שם הרי הרים של קרח, וכמה פעמים חתרו לשוב אל היבשה ולא יכולו, ומעתה נראה להם בעליל שנכזבה עיקר תוחלתם למצוא נתיבה להודו דרך צפון ושכל טרחם ועצבם עד הנה היה להבל ולריק וביני וביני צריך לאמץ בכל אומץ להגיע לשפת הים למזרח (נאווי זימלא) ולצאת שם על קצה ארץ (אסיאה). תיכף משהתחיל הקרח להבקע קצת טרחו להעתיק ממקומם לצד דרום כל כמה שאפשר. אכן הם לא הרחיקו עדיין, והנה נלחצה הספינה בין ***⁹ הקרח בחזקה לשבר אותה באפס תקוה, פעם אחת הוגפו פני הספינה מאוד פעם אחוריה ופעמים נשתקעה בקרח מכל עבריה כחומת אבן.

ד    🔗

לערך סוף אב ניסו לפצע את העששיות בכילפות וקרדומות, אלא שמחמת רוב עובים עמלו לשוא ולרוח. ליום המחרת חזר והתחיל הקרח לזוע ורוח קרה עזה מאוצרי השלג השליכה גזוזי קרח אל הספינה, ותגעש ותרעש האניה ובכל רגע היתה מזומנת ליפרך לבקועין קטנים. עתה גברו העששיות מצד אחד והטו את הספינה לפול על צדה ואח"כ נתקבצו גם מצד השני וחזרו והגביהו אותה לנס על הררי קרח מלמעלה פעם הרימו אותה מקדם כאמתים וחצי ופעמים באו לה אחרים מאחור ויפוצצו את המשוט לשברים קטנים. ויהי הרוח מרעיש והחבלים הקפואים מקשקשים הספינה גועשות מכל עבריה וגזוזי הקרח משתקשקים זה על גב זה בקול רעם עצום ונורא מאוד.

בעת הצרה ההיא הוציאו שתי האניות הקטנות על פני הקרח כי אמרו פן תשבר הספינה והיו אלו לנו לפליטה, וכך נמשכה צרתם עד תחלת אלול, בעת ההיא הונפה הספינה על מרומי העששיות המתלקטים אליה יום יום יותר ויותר נעשה בקול גדול ונסדקה מכל עבריה. וכאשר ראו שכבר אבדה תקות הספינה הוציאו ממנה שלשה עשר חביות מליאים פרוסות לחם יבש הנקרא (סוכערוס) ושני חביות קטנות של יין והטעינום על האניות הקטנות להסיעם אל היבשה. ליום המחרת גברו העששיות עוד ותבקע הקורה אשר אחורי הספינה ממעל למשוט וחבלי התורן והיתר החזקים והעבים נתקו כחוטים דקים ובכל זאת לא פקעה הספינה לגמרי, ליום השלישי נהפכה על צדה ובכל זאת לא נשתברה. ומ"מ מחמת שכבר נואשו מן הספינה לחלוטין נזדרזו לבנות משם חפציהם אחת אחת לפי ערך תועלתם כגון עופרת ואבק שריפה כלי אש קני השריפה ופרוסות לחם יבש ויין וכדומה כל מיני כלים ותורן ישן הוציאו אל היבשה, ומן הווילונים עשו אוהל אחד להביא תחתיו החפיצים האלו.

מקצת מלחים הלכו מחוף הים ערך שתי פרסאות ביבשה מצאו נחל מים מתוקים ועל שפתו קיבוץ גדול של עצי שייטין והביאו בשורה טובה זו לאחיהם, (על פי השגחת השי“ת להחיות עולמו, ברוחות עוקרין אילנות גדולות הרבה כחול הים, והימים והנהרות סוחפין ומשיטין אותם עד לתוך אותן המדינות שאינן מגדלות עצים עוד מפני תוקף הקור והן הן הנקראים עצי שייטין ובל”א טרייב האלץ) ואז נצנצה תוחלת בלב העם שאפשר להתקיים ולעמוד להם בארץ השוממה ההיא כל משך ימי החורף, ונטלו עצה ביניהם לבנות להם בית דירה למחסה מפני הקור ולמגן מפני חיות רעות ותיכף נתעוררו כולם בזריזות גדולה לקרבה אל המלאכה, אבל רוח סועה וסער שלג ותעצומות הקור הפריעו אותם במעשיהם מיום ליום, ולא הספיקו לגמור את הבנין עד לאחר ארבע שבועות.

לערך חצי אלול נראה לאיש העומד בספינה על המשמר שלשה דובים באים ויצעק אל העם ויבואו חלוצים לקראתם, והנה אחד מן הדובים הריח בשר מלוח מוטל בחביות סמוך לספינה, ויבא שמה וחשב לטעום הטרף ובאתו רגע פרח כדור השריפה אחד מן הספינה דרך ראשו ונפל מת ארצה, והשני נשתומם כשעה אחת מקול השמועה בדק את חבירו המת הריח בו ונמלך אחת אחת לילך לדרכו, גם השלישי נשמט והלך לו אחורי עשש אחד ואחר זמן מועט נתחרט לחזור אליהם ובא לו זקוף על שתי רגליו כדרכו בבואו לטרוף טרף אלא שבתוך כך נזרקה בו כדור השריפה ונבלעה בבשרו ועל זה חרה אפו ועזב אותם בקול יללה, והמלחים נטלו את הנבילה הוציאו ממנה את הקרביים והעמידוה על רגליה שמא יקפיא ויקריש כאבן שמא יגאלו מכאן ויזכו לחזור על אדמתם שנית יביאוהו מנחה לפלא לאחיהם. והקור היתה הולכת וגוברת מיום ליום עד שלא יכלו לבשל ולאפות עוד כדרכם בבית החיצון שבספינה והוצרכו לפנות האש והעצים למרתף התחתון שבה, אלא שעל ידי כן גבר שם העשן מאוד עד שאפילו המלחים היותר בריאים נתהוממו מחמתו. בשלשה ועשרים יום לחודש מת רב הבנאים אשר בספינה ויקברוהו בחגוי הסלע כי לא יכלו לחצוב לו קבר באדמה שנקרשה כאבן ולא נותר עוד מכל עם הספינה כי אם שש עשרה אנשים עם החולים.

לערך תחלת תשרי גבר הקור כל כך עד שלא יכלו לעסוק במלאכה רצופה עוד כי נקפאו אבריהם מפני הצנה ועצי שייטין שהביאו למקום הבנין הוטבעו בעומק השלג, מ“מ כדי שלא לאבד הזמן לגמרי קלפו הנסרים הדקים המסורים על כותלי החדרים שבספינה לחפות בהן הבנין החדש מבחוץ ולעשות מהם גג ובכך כלו להם שני שבועות שנמנעו מלהתמיד במלאכתם כראוי ומה גם שלפעמים גברה הצנה כ”כ עד שאפילו היותר בריא וחזק שביניהם לא היה כחו מספיק לילך על רגליו אלא מדת אורך הספינה, הימים מתקצרים, הלילות מאריכין, ומצוקת נפשם הולכת וגוברת עליהם מיום ליום.

לערך חצי תשרי התחילו חצי העם להוציא חפציהם מן הספינה לדירה החדשה כי כמעט נגמר הבנין אלא שעדיין לא הכניסו את מצעותיהם, וגם לא יכלו להסיק שם מחמת שלא נגמר עדיין מוצא העשן, ובכל זאת לא הרפו ידיהם מן המלאכה וטרחו בבנין עוד בכל כחם ויאספו מבחר חפציהם מן הספינה הביתה. באוצר המזון שלהם נמצאו גם כן כמה חביות שכר מצומדות בחבלי ברזל אלא שנקרשו כל כך עד שפקעו אף הם, מ"מ אספו עששיות השכר הזה הבית, אבל כשהמיקו מעט ממנו אצל האש מצאו שאבד כחו וסר טעמו.

לערך יום עשרים וארבעה נכנסו השמונה אנשים הנשארים גם הם אל תוך הבית, אחד מהם הוצרכו לשאתו בשידה (שליטען) מחמת שלא היה בו כח לילך ברגליו, גם האניה הקטנה סחבו בקושי גדול לכאן שעליו לבד שמו בטחונם לשוב לבתיהם אם ישארו עדיין בחיים לקיץ הבא אחר שכבר נואשו מן הספינה הגדולה, משך כמה ימים אח“כ ניאותו עדיין מהשמש שהיה מתמעט והולך מיום ליום ולבסוף לא נראה ממנה רק כמלוא פיסת היד, וע”כ הבהילו בכל יכולתם וימהרו להביא הנותר עוד ממיני מאכלים וחבלים ותורן להביא אל תוך הבית, פעם אחת הלכו מקצת אנשים מושכים את השידה הנקרא (שליטען), וירא הקאפיטאן והנה שלשה דובים באים אליהם ויצעקו בקול גדול להבעיתם, וינוסו האנשים ויעזבו את השידה להמלט אל הספינה, אכן הקאפיטאן ועוד גבור חיל אחר כמוהו קרבו אל השידה, ויקחו משם שתי חניתות ויפנו ויטו מדרך הדובים ויבואו גם הם אל הספינה בשלום, אחרי כן רדפו אחריהם הדובים בזעף גדול ויקומו ללחום על הספינה, והן אמת שנשתיירו עדיין קני השריפה הרבה, אלא שבעתים ההם לא היו קני השריפה מתוקנים באבני האש כשלנו, והיו מבעירים אותם באודים, אבל באותו שעה לא היה אש מוכן בידם, וישלחו לחדר האופים אשר בספינה מלח אחד להוציא אש והשני להביא עוד חניתות, אבל לא נסתייע בידיהם לא זו ולא זו כרגע הצרה, בתוך כך היו החיות הרעות שוקקות בחרי אף לעלות על שפת הספינה, וכבר היה להם פנאי לעלות ולהשמיד כולם, אבל ביני וביני היו המלחים אשר על שפת הים מזרקין עליהם עצים ואבנים, על כן חזרו הדובים בכל פעם לאחוריהם לחטוף הדברים הנזרקים כדרך הכלבים, ולבסוף פרחה חנית אחת אל תוך פי הדוב הגדול שבהם בכח והלך הוא לדרכו תיכף וחביריו הצעירים ממנו הלכו גם הם אחריו והמלחים חזרו אל השידה ויביאוה הבית. אחר כמה ימים המיתו שועל לבן אחד ואכלו את בשרו צלי אש.

לערך תחלת חשון נתכסה השמש מעיניהם; ולא יספה להראות עוד, אז התחילה הלילה השממה והארוכה מאוד, וכמדומה שלא יזכו עוד ליהנות מאור היום עוד. אבל כך דרכה של השגחה העליונה יתברך להביא הרעות עם תערובות קצת טובות בכדי למזג את מרירותם, וכאן היתה מעלה אחת שתיכף כשכבה אור החמה נעלמו משם גם הדובים שמסתמא גם הם מחפשים להם מנוס מפני תוקף הקור בלילה ההוא, ועוד שהתמידה הלבנה עתה להקיף את הרקיע בלי שום הפסק שקיעה כלל, כמו שעשתה שם החמה קודם לכן ביום הקיץ, והשלישית שאור הצפוני מבהיק שם כל הלילה בתקפו ומאיר לעולם כיום המעונן.

ואז נסתלק גם הבדל הזמנים מעיניהם ולא ידעו להכיר בין יום ליום ובין חודש לחודש עוד ומה גם בזמן שהיו העבים מכסין את הכוכבים ברקיע ואף על פי שהביאו עמהם מורה השעות נפסק מהלכם על ידי הקור זולתי מורה השעה אחד של חול (זאנד) מהלך י“ב שעות רצופים היה להם, והיו מתמידים להפוך אותו כל י”ב שעות, ועי"כ ידעו לשער הזמן ומחלב הדובים הדליקו נרות להאיר להם.

בתחלת כסליו שגבה הצנה מאוד ולא יכלו להתחמם עוד בשום אופן, ואף כי הגדילו המדורה מאוד, מ"מ נקרש היין הספרדי בחדרים ונהפך לקרח ואף על פי שהיין ההוא חריף מאוד ומחומם ביותר, אז נדמה להם שגם האש אבדה סגולתה, ובהקריב איש את רגלו אל האש עד שנשרפו בתי הרגלים שעליהם, התחילו להרגיש קצת דמדומי חום, אבל לא הכיר בה עד שהיה רוח התבערה נודף לאפו ולא קמה עוד רוח באיש מהם וניטל כח הדיבור מפיהם ונדמו לגלמים אלמים, מושכבים סביבות האש, פניהם זועפות, ועיניהם עצבות, כי נכמרו רחמי איש על אחיו, וכולם כאחד מחכים רגע מותם.

ה    🔗

ויהי ממחרת ועדיין הצנה מתמדת בתקפה, ויעצו להביא גחלי אבן (בל"א שטיין קולין) והוא מין גחלים הגדלים בארץ כאבנים, לפי שחומם יותר גדול ויותר מתמיד משל עצים, אלא שהיה קשה מאוד להוציא העצה הזאת מן הכח אל הפועל ולא עלתה להם אלא אחר יגיעות רבות, ולעת ערב הציתו בהן את האור והגדילו המדורה כ"כ עד שנתחמם אויר הבית ומחמת שנהנו מן החום כל כך, אזי נתחכמו בכל התפעלות לסתום כל חור וכל בדק שבבית בכדי לשמור חומו, וקודם ששכבו על מטתם סתמו גם פי מוצא העשן, אז שבה רוחם נס יגונם ובאה הרוחה והאריכו בשיחות איש אל רעהו. אכן מה מהרה נפסקה שמחתם, כי אחזתם מיחוש רעה של סיבוב המוח (בל"א שווינדיל) ושיעמום באין מושיע להם, לפי שכולם לא יכלו לקום ממשכבתם, ולבסוף נסתייע לשניהם מהם שנשאר בהם עוד כח, להיות נגררים עד הפתח ואל מוצא העשן ופתחו את שניהם כאחד בעוד שהיתה שעת הכושר עדיין להצילם ואותו האיש שפתח את הפתח נפל תיכף בהתעלפות ופניו על השלג אלא שמכה זו עצמה היתה רפואתו שצינת השלג ואויר החדש וקצת חומץ שזלפו עליו השיבו את נפשו, והאויר הקר שנכנס לתוך הבית החיה גם את הנשארים. בצרות ומצוקות האלו עבר עליהם הסתיו והוצרכו לחלק מזונם לחלקים יותר קטנים עוד, חפרו בורות ולכדו בהם שועלים לבנים, אכלו את בשרם ומהעורות עשו להם כובעים ומלבושים. הרופא שביניהם הכין להם אמבטיא לרחוץ בה לרפואות החולים ולהגן על הבריאים שלא יחלו, לפעמים הציף השלג אותם ואת ביתם, והוצרכו לחתור את עצמם מתוכו כדי לשאוף מאוירו של עולם, המנעלים אשר ברגליהם התקשו כעץ ואבן אפילו בבית החום שלהם. על כן הוצרכו להשליכם ולהלביש את רגליהם במנעלים של עורות על גבי שלשה או ארבעה בתי רגלים של בגד. ולפעמים לא היה אפשר להם להתחמם אפילו במטתם, והוצרכו ללבן אבנים ולחלקם ביניהם.

ובהגיע חג תחלת השנה שלהם בחודש טבת ושבר רעבונם היה הולך וחסר עד שהוצרכו להסתפק בחלקים יותר קטנים לפרנסתם, ואף על פי שהיה הולך ומגביר תאותם למאכל, ובכל זאת לא אבדו את בטחונם, אף כי ההרגל הקיל גם הוא את יגונם, ותקותם לימי קיץ הבא נתן בהם כח לסבול, ואח"כ התחיל להיות אור היום ניכר אחת אחת מן הלילה, דהיינו שאחר הלילה הארוכה והרצופה בלי הפסק חזרו ונראו בכל מעת לעת דמדומי השחר גם הקור שב להקל מעט מעט מזעפו, וכשהגדילו המדורה נתפרקו גזוזי קרח מעל הכתלים ונפלו לארץ ונמסו, והיה זה לחידוש מפני שלא ראו דוגמתו עד אז, ומאז התחילו לצאת מדי יום ביומו לרוץ ולקפוץ בחוץ בכדי לחזור להזיז איבריהם.

ו    🔗

בעלות השחר יום כ“ד לחדש טבת בהיות הרקיע בהיר, הלך הקאפיטאן אל חוף הים לראות מעמד הקרח, בתוך כך ראה אחד מהם חלק מהשמש נוצץ בקצה המזרח, אז נתעוררה ביניהם שמחה גדולה שאי אפשר לפרטה, וירוצו בכל עוז למהר להביא את הבשורה היקרה הזאת אל אחיהם וימלא כל ביתם אורה ושמחה, מלבד רב החובל (בארענץ) מחמת רוב חכמתו במלאכת התכונה היה חוכך ומפקפק וחשב אותה רחוק להאמין, שלפי חשבונו לא היתה השמש ראויה להראות אלא עד אחר י”ד ימים, אבל אחר שלשה ימים כשנהרו פני הרקיע הופיע השמש כולה מליאה זיו ומפיקה עונג לעיני כל רואיה אזי הקיצה השמחה ונתעוררה גילה וצהלה, וכל הלבבות נשתוללו ונשתכרו מרוב עוז וחדוה. ויפג לב בארענץ וישב לפקח על חשבונותיו שנית ושלישית וכאשר מצא חשבונו יציב ונכון עמד משתומם כי נמצאו חשבונותיו ועיניו מכחישים זו את זו. למי מהם יאמין, ולמי יחשוד, או אולי טעה השמש במהלכו ארבעה עשר יום, ויכתב הדבר בספר הזכרונות שלו בכדי שאם יזכה לשוב לביתו לעיין בו ולבררו על בוריו עם חכמי מדינתו ובמשך השמחה הזאת מת אחד מהם שחלה כבר ימים רבים ויקברוהו אל חוף השלג.

משהתחילו הימים להאיר שנית נעלמו השועלים וחזרו הדובים תחתיהם. הדוב הבא עליהם ראשונה המיתוהו, וימצאו משקל חלבו יותר ממאה ליטרין, המסו שמנו להעלות ממנו נר תמיד. אז התחילה הצינה להרפות מאוד משך כמה ימים, אכן לפעמים חזרה לאיתנה בזעף עיקר מחסורם היה אז בעצי הסקה שהוצרכו לחפשם מתוך השלג ולסחבם לביתם דרך רחוקה בעומק השלג.

פעם אחת בשכבם על מטתם בלילה להנפש מן העבודה הכבדה, והנה דוב אחד בא בקול המולה גדולה ותיכף קמו כולם כאחד להבעיר קני השריפה, אבל לא אחזה האור אפילו באחד מהם לפי שנתלחלח אבק השריפה שלהם, ובתוך כך עלה הדוב על המעלות אשר חפרו בשלג ויגש לשבור הדלת. ויתיצב הקאפיטאן אחורי הדלת ויתמוך בו בכח עד אשר נלאה הדוב ונתייאש ממנה והלך לו. אחר שעה מועטת חזר לבוא שנית על פי מוצא העשן מלמעלה בקול הומיה גדולה ובעט בו בכח גדול. אז חלו ורגזו כלם שלא תפול המעזיבה לתוך הבית עם הדוב. אבל לבסוף נלאה הדוב שנית, ועל זה חרה אפו מאוד, ויפול על הסדינים אשר חיפו על קירות הבית מבחוץ ויקרעם בחמתו וילך לדרכו. הקור ההוא התמיד מאוד עד תחלת ניסן, ביום ההוא הלכו לבקר מעמד הספינה. והנה לא נשתנה בה כלום, זולתי שהקרח אשר סביבה הורם למעלה מאוד לגבנונים רבים, רבים מהם היו עשוים כדמות בנינים שונים, כדמות מגדל אחד, ומצד השני כדמות רחובות של בתים רצופים, ובמקומות אחרים כמו מגדלים שעל תלולי המבצרים, ומשם והלאה התחילו פני הים להגלות ולהטהר מן הקרח, ואז צהלו, שמחו כלם באשר נתעוררה תקותם להגאל מכאן בקרוב. אכן בא גם עת הזאת והספינה עודנה קבורה בעומק הקרח מצומדת בקרקעית הים, ואז צוה הקאפיטאן לחפור האניות הקטנות מתוך השלג להוציאם משם ולתקנם כפי האפשרי שיהיו מוכשרים לצאת לדרך שהרי צריך לתקן נפשם וליסע באניות הקטנים אחר שכבר אבדה תוחלת הספינה. אכן המלחים צהלו מאוד לקול השמועה כי נדמה בעיניהם שאין עוד סכנה וצרה בעולם שקולה כנגד הגאולה מארץ ציה ושממה, מ“מ כשקרבו אל המלאכה מצאו שנחלש כוחם ע”י הצרות הרבות שעברו עליהם ולא הוציאו את האניות אלא ע"י טרחא גדולה ומרה מאוד. וכמה פעמים כלו כל כוחם ונואשו במשך העבודה ההיא למשוך ידיהם ממנה לגמרי. אבל אז ענה הקאפיטאן אותם לאמר: אחי, אם אין דעתכם נוחה להשאר כאן ולהקבר תחת ערימות השלג האלו אחד אחד, אזי צריכין אתם למרק שארית כוחכם להוציא את האניות, שעליהם לבד עינינו תלויות. הדברים הללו ירדו לחדרי בטנם ואמצו את לבבם יותר מכדי כוחם עוד. במלאכה ההוא כלו כל ימי חודש אייר. פעמים באו עליהם דובים וכמה פעמים נהיו כמעט טרף לשיניהם, פעמים היה האויר צח ופני הים מתחילים להגלות מן הקרח, אבל לפעמים נתעורר קול גדול על ידי רוח צפונית אחת, ופני הים חזרו ונתעטפו בהרי הקרח.

ז    🔗

בתחלת סיון סחבו את האניות על פני הקרח אל הספינה הגדולה בכדי שכשיגמור תקונם יהיו קרובים אל שפת הקרח להטילם משם אל הים, ואחר כך נתעסקו לפנות כליהם מבית דירתם ולהביאם אל הספינה. מקום הספינה היה באמצע הדרך בין בית דירתם לשפת הקרח. במשך המלאכה נתעורר רוח חזק וגזוזי שלג ומטר שאי אפשר לעמוד בו בשום אופן, והוצרכו לעזוב הכל ולנוס אל בית החורף, אבל גם שם לא נשתיירו נגובים מפני שכבר נטלו הנסרים מן הגג לתקן בהם את האניות וירד עליהם הגשם והבית נתמלא מים, ובכל זאת לא רפו ידיהם ותיכף ליום המחרת חזרו לפנות הכל מן הבית אל הספינה.

לערך יום י’א סיון אירע להם מקרה רע מאוד, כי הנה בעת ההוא היו כל חפציהם ומזונם וצידה לדרכם כולם מונחים בתוך הספינה, ושני האניות עומדות אצלה, וכפתע פתאום נתעורר רוח סערה בזעף עצום ונראה לפי דעתם שוודאי הרוח ישבר את הקרח ויפרק את הספינה וישקיענה לתהום ואלמלא אירע להם זאת כבר אבדה כל תקותם, אלא שעל כל פנים נצולו מצרה הזאת עדיין בחסד. ולא זו בלבד אלא שהישועה הזאת נתנה בלבם שמחה גדולה ואימצה את כוחם לעבודת פרך הכבדה, דהיינו לישר להם דרך (מן הספינה אל הים המגולה) על גבי הקרח שהיה מלא גבשושית וגומות והרים וגבעות וילכו בקרדומות ובאונקלאות לחצוב ולסקל הדרך בכח גדול, ומה גם שבמשך העבודה הזו בא עליהם דובים, אף על פי כן לבסוף עלתה להם לגמור גם המלאכה הכבדה הזאת. ובתוך כך חברו העמסקערק ובארענץ ספר דברי הימים מכל המאורע הזה וגנזו העתקה אחת ממנה בתיבה קטנה בתוך הספינה כי אמרו אולי יארע כן לעוברי ימים אחרים שידחו למקום הזה וימצאו תועלת בכל הרשום בהעתקה ההוא ופרטו על פי סימנים מובהקים באר היטיב מקום ביתם, ובאיזה תחבולות יוכלו להתקיים משך עשרה חדשים בארץ שכולה וגלמודה ההיא. ועוד נטלו עמהם לכל אניה העתקה אחת מיוחדת כדי שאם תרד אחת מהם לטמיון תעמוד השנית, וליתר שאת קיימו את הדברים בחתימת יד המלחים כלם, ובכן הוליכו את האניות אל חוף הים ראשונה, ואחר כך משכו לשם בשידות גם כל צרכיהם. דברים שהלחלוחית מזיק להם כרכו בשמלות מטובלין בזפת להגן מפני הרטיבות. ואלו הן החפצים אשר הצילו מן הספינה: ב' חבילות בגד צמר דק, תיבה אחת מליאה סחורות פשתן, שני חבילות (סאמוט) שני תיבות קטנים עם מעות, שני חביות מלאים חבלים, בגדי פשתן למלחים, י"ג חביות עם לחם יבש, חביות קטנה עם שומן, א' חביות גבינה ב' חביות שמן, ששה חביות יין, ב' חביות חומץ יין, לפי שלא יכלו ליטול עמהם יותר.

בחצי סיון שנת תנ“ז בשעה ששית בבוקר הפליגו בים וביניהם היו שני חולים. רב החובל (בארענץ), ומלח אחד שמו (אנדריוס) נטלו באניה זו חולה אחד ובזו חולה אחד, בכדי להקל על העם לפקח על צרכיהם, בשמחה ובששון שמו לדרך פעמיהם שכפי הנראה לא נשמע כמוהו מיום הוסדה הארץ, לפי שהם קבלו עליהם עת ליסע דרך רחוקה של מאתים פרסאות במקום שתקופת תמוז דומה לשל חורף בארצנו, ובים מלא הרי קרח, שפעמים מתלכדים זה בזה, ופעמים הרוחות מפרידות אותם וזורקים אותם זה על גב זה, כולם נחלשים יגיעי כח מרב צרות ותלאות בשתי אניות קטנות מגולות, ובאמת יש להשתומם האיך הפקירו את עצמן לכל אותן הסכנות עצומות המתרגשים לבוא עליהן, כבר נזכר למעלה שהיה מקום חנייתן בצד מזרח של (נאווי זעמלא) וממילא היתה היבשה יותר קרובה אליהם מצד דרום, אבל (העמסקערק) לא בחר בדרך זה, אלא לכתחלה שם פניו צפונה, בכדי להקיף כל אורך רוח צפון של (נאוי זעמליא), ולפי הנראה שנתכוון למצוא הים המערבי (לנאווי זעמליא) יותר מנוקה מן הקרח ולא יכלו לצאת משם, ע”כ תקעו יתדותם בקרח לשהות שם עד שיתפרקו לעששיות. ובתוך כך המסו השלג להוציא מים מתוקים לשתיה. אח“כ נתפרק הקרח ויקם רוח נכון ויסעו ויחתרו גם במשוטות להחיש דרכם ובעוד שלשת ימים לחוף הים הצפוני מנאווי זעמליא. אכן מעמד החולים היה הולך ורע עליהם מיום ליום, מ”מ כששאלו לבארענץ מה טיבך, ענה כבר הוקל לי, ושאל אם כבר הגיעו לקצה מזרחית צפונית, וכשהשיבו לו הן אזי ביקש מהם לתמוך את ראשו בכדי שיראה זה בעיניו כי לעת הזאת נעצרו האניות בין הרי קרח.

ליום השני נתמוטט הקרח ויסעו משם, אכן העששיות הקישו באניותיהם בזעף גדול עד אשר לא נותרה נשמה באחד מהם. ומסתמא היה שם נחל שוטף בלב הים כ“כ נמרץ בדרכו שלא היה להם פנאי לסור מן הדרך מפני העששיות או להטותם במוטות של ברזל. והעששיות היו הולכין סמוכים זה לזה שלא נשתיירה להם עוד תחבולה לצאת מביניהם, וכבר התחילו להתייאש מן הישועה ולהפטר איש מחבירו כדרך הנפטרים למיתה, הן אמת שראו מרחוק הר גדול של קרח שהיה אפשר לתקוע בו היתדות, ולהמתין עד שיעברו העששיות אלא שלא יכלו להגיע אליו. ויקם מלח אחד שמו (יואן ווער) איש יקר רוח שכבר הטיב לאחיו כמה פעמים, וישלך נפשו מנגד לטובת אחיו, גם בעת הצרה ההיא, אולי יצליח להגיע ההרה, ויקח חבל האניה בידו וידלג משם על עשש אחד והלוך וקפוץ מעשש לעשש עד אשר הגיע אל ההר הגדול האמור לעת שכבר נואשו הכל מחייו עוד, אז תפש בחבל בכח גדול ומשך שתי האניות יחד (מקושרות היו זו לזו) עד שהביאם אליו וזכה לישועה ונחמה המתוקה לנפשו, דהיינו להציל את אחיו מן המות. ותיכף בראשונה [?]קחו¹⁰ על עסקי החולים כרכום בבגדי פשתן הציעו תחתיהם והפיצום על הקרח להנפש עליהם. ואחר כך פרקו הכל מן האניות וסחבו אותם גם כן על הקרח, כי כבר ניזוקו ונדכאו מן העששיות שהוצרכו לתיקון. קודם כל, גמרו מעשה התיקון הזה, אח”כ יצאו אל היבשה (הר קרח הזה היה דבוק ליבשה) לראות אולי ימצאון שם ביצי צפרים לצורך החולים, אבל לא מצאו אלא איזה צפרים.

ח    🔗

ויצאו ביום השני ויראו והנה עדיין הים מחופה בעששיות סביב ויתעצבו האנשים מאוד, ויאמרו עתה יצאנו מצרה קטנה ונפלנו בצרה יותר גדולה מאוד באין עצים ובית דירה למחסה, ע"כ נתקנאו (באנדריוס) החולה אשר נטה למות אז, ויאמרו הנה זה מוכן ומזומן להפטר מעולם הצרות ומכל עבודת פרך. כשמוע בארענץ את הדברים האלה, אז גלה להם שכבר בא יומו גם הוא למות, ובכל זאת התאמץ עדיין לעיין בלוח רושם הארץ (לאנד קארט) אשר חיבר (יואן ווער) על ארץ (נאווי זעמליא) ולהתבונן בעין פקוחה כאיש בריא שדעתו מיושבת עליו, אחר כך הניח הספר מידו וצוה ליתן לו משקה לשתות, אבל כמעט שהתחיל לשתות הרכין את ראשו ומת, ויספדו אותו כול’ם לאמר: הוי חבר נאמן, הוי חכם גדול במלאכת התורנים שעיני הכל תלויות בעת הצרה הזאת, גם המלח (אנדריוס) מת תיכף אחריו, וכך כלו להם ד' ימים של יגון ואנחה בעוד הים מחופה כלו קרח. ליום החמישי נתעוררה רוח מזרחית דרומית ויפקח את עין המים ותיכף חזרו והטעינו הכל על האניות וסחבו אותם בחבלים כחמשים פסיעות אל הים, אבל בתוך שעה מועטת באו עששיות גדולות לקראתם והוצרכו לחזור ולסחוב האניות על גבם ולהטילם אל הים עד שהגיעו לים המגולה, וכך טרחו ויגעו פעם אחר פעם למשוך ולעמול ולנסוע מעט בכל עת שנפקח הים:

לערך סוף סיון בעמדם אצל עשש אחד קמה רוח רעה וסערה פתאום, וישכב העשש ויפץ את חלקיו ויגרש את האניה אל פני הים. ובכל רגע נסתכנו להתפוצץ מן העששיות או להתהפך על פיהם מרוח סערה ויחתרו האנשים בשארית כחם לשוב אל החוף, וכאשר לא עצרו כח לגמור הדבר ע“י משוטין, ניסו להעמיד התורן ויפרסו הנס הקטן באניה הקטנה, וכאשר ראו שנשבר התורן הקטן ערב לבם לזקוף את התורן הגדול למען לא יותרו עזובים לבדם על הים בעת סועה וסער ותיכף הלמה הרוח את הנס בזעף גדול עד שאלולי נזדרזו בכל כוחם לחזור ולהסיר הווילון ברגע קטנה היתה האניה כולה נהפכת על פניה. וכבר דחקו המים מכל צד אל תוך האניה והאנשים אשר בתוכה לא חשבו להנצל עוד, ומ”מ עדיין לא הגיע עונת גזר דינם למיתה ומה גם שאפילו במשך הבהלה העצומה הזאת לא הרפו את ידיהם מן העבודה לחתור בים עם כל מיעוט כוחם, ופתאום נשתקע רוח הדרומי ובא רוח צפוני תחתיו ויושיעם לבוא אל שפת הקרח הדבוק אל היבשה בשלום.

ומעתה חזרו לבקש את האניה השנית ולא מצאוה ואמרו בלבבם אולי מחמת העלטה שהיתה אז אי אפשר לראותם ונסעו להלן עוד לבקשם ולא מצאו, ביני וביני כשהתחילו להתייאש ממנה נטל (יואן ווער) שנעשה פקיד האניה הזאת את קני השריפה שלו וזרק כמה כדורים בזה אחר זה, ואז נשמע קול האניה האחרת עונה אחרים, ובאותה רגע נהפך אבלם לששון ולשמחה, וזאת התחבולה ידוע לעוברי ימים כשהספינות אובדות אשה את רעותה, וכן עמלו ביגיעה רבה לנסוע להלן עוד, למחר הגיעו על שדה קרח אחד ועליו המון עצום של מין חיה הנקראת (וואל ראסין) שלא נראה כמוהו לרוב, ולולא היתה זאת עת צרה עליהם היה המאורע הזאת מעלה שכר הרבה לצידים, אבל בעת הזאת לא עלה זה על לבם כלל ומה גם שעיקר צידת החיות הללו הוא בשביל השיניט הלבנים שלהם לסחורה אבל באניה קטנה הזאת לא היה מקוט פנוי להניח שם, אבל הורו בקני השריפה שלהם לתוך קבוצת צפרים עפות, והמיתו כשתים עשרה מהם. ויהי בשרם לשלל נחמד להם יותר משיני (הוואל ראסין) היקרים.

סוף סיון כשחזרו וצרו עליהם עששי קרח ותקעו יתדם באחד מהם ופרקו הכל מן האניות על הקרח וסחבו גם האניות עצמם עשו אוהל מן הווילונים, והעמידו איש אחד על המשמר והם שכבו לישן לערך חצי הלילה, והנה שלשה דובי' לבנים באים עליהם, ואלמלא לא הכיר בהם האיש העומד על המשמר בעוד שהיתה שעת הכושר להקיץ את העם בקול צעקה גדולה אזי נעשו טרף לשיניהם. ויתעוררו האנשים כולם פתאום וימיתו את האחד והשנים הנשארים נסו להם, ביום השני חזרו ואחד מהם אחז את הנבילה בפיו וסחבה על ראש עשש אחד ויקומו שניהם על הנבילה ויאכלו מבשרה, בתוך כך נזרק עליהם כדור השריפה מן המחנה וינוסו. וילכו שם ארבעה אנשים, והנה לא נותר כ“א חצי מן הנבילה שכבר כלו לאכול חציה בשעה קלה זו. ויאחזו ארבעתם בחצי הנותר ויסחבוה אל המחנה בכח ואולם הדוב האחד סחב כל הנבילה כולה בראשונה, צא וחשוב מעתה כמה גדול כחה של החיה הרעה העצומה הזאת. משך שני ימים נשב רוח מערב בזעף ועל כן נשתהו שם כל משך שני ימים האלו. ובתוך כך באו וחזרו ובאו עליהם דובים, אלא שנזהרו בכל פעם ע”י אנשי המשמר וניצולו על ידי מלחמה.

ט    🔗

ליל ר“ח אב היתה עת סכנה וצרה עליהם, לערך שעה תשיעית בלילה נתעוררה רוח סערה ממערב והקישה העששיות על הר הקרח הגדול אשר האניות חונים עליו, עד אשר ניתק ממקומו ויסע את כל המחנה עמו. החביות החבילות ורוב החפיצים נדלדלו ונפלו אל הים, ורעה גדולה מזו שנזדמנה מקום חניותם על הקרח הנעתק ממקומו פונה לצד הים, והיו העששיות הולכים ומכים עליהם, ע”כ היו האניות עם כל המחנה כולה מזומנים בכל רגע להתפוצץ לפירורים, וע“כ מהרו וסחבו את האניות לעבר השני הפונה לצד היבשה. אמנם במשך עבודתם היה הקרח משתבר [חזרה למהדורה ראשונה]¹¹ והולך תחת רגליהם והקרח נשא את האניה ואת כל העם וילך ויתע בים, התורן נשבר האניה נכתה מאוד והעם הוזקקו לדלג מעשש לעשש ולסחוב גם חצי האניה השבורה ולא עוד אלא שהיה גם חולה אחד ביניהם והוצרכו לשאת אותו ולדלג גם עמו מעשש לעשש, כי לא רצו לעזבו בעת צרה אבל בשכר זה ראה השי”ת בענים והצילם מן המות הזה ונתן להם עוד כח להגיע אל האניה הגדולה ולהביא עמם חצי השבורה שלהם, ונדחקו כלם עד העשש הקבוע בחוף הים ויסחבו עליו את אניותיהם. גם מקצת החפצים שנפלו לים נמצאו וניצולו עד אשר שככה חמת הסערה ופני השמים טהרו מן העבים. ובכן קמו מקצת העם לתקן האניות ומקצתם יצאו אל היבשה לבקש להם עצים ומה גם שמא ימצא שם אילן אחד למלא מקום התורן הנשבר; וזו וזו עלתה להם שמצאו עצים הרבה וגם עץ אחד מוכשר לעשות ממנו תורן, כי גם שם מביא הים עצי שייטין. ולא זו בלבד אלא שמצאו שם עצים ויתדות מקוצבים בגרזן מעשה ידי אדם, ולפי הנראה חנתה כאן איזה ספינה של ציידי תנינים מארץ רוסיא. ותגבר עליהם השמחה וירוצו לבשר את אחיהם ביתידות מעשה ידי אדם אשר בידיהם. הן אמת שלא היה בכאן שום תועלת לדעת אם אולי עמדה כאן לפני כמה שנים איזה ספינה אלא שאפילו הידיעה לבדה שכבר נמצאו בזה המקום בני אדם היתה להם די ישועה ונחמה.

י    🔗

ליום החמישי מת מלח החולה אשר עמלו וסכנו את נפשותיהם כ"כ בשבילו והקרח לא נמוג עד יום התשיעי, ותיכף טענו את האניות ויסעו, וכך נסעו ועמדו וחזרו ונסעו ועמדו בין התלאות ומאורעות כאלו, פעמים סגרו עליהם עששיות פעמים הוצרכו לסחוב את האניות על גביהם ולהטילן בים. פעמים באו אליהם דובים, ופעמים פגעו בהם (וואל ראסין) ועמדו לקרעם בשיניהם הגדולים והארוכים והחדודים, והשמטנו סיפור קורותיהם באותן הימים שלא אירע בהם דבר חידוש.

לערךְ י“ג אב הגיעו כלם חלשים ותשושים מעני ומרוב עבודה ומתנוונים בחולי (שקרובוט), למקצוע דרומית מערבית של נאווי זעמילא. ובצאתם אל היבשה הזאת עוד הפעם, מצאו שם עשב הנקרא (לעפיל קרויט). וכבר היתה קבלה בידם שעשב הזה הוא תרופה מעולה מאוד לחולי הנקרא (שקרובוט) הנז', ויפלו עליו וילחכו וילקטו בשתי ידיהם ותהי להם לרפואה מהרה בשר החניכיים עלול ביותר למחלה זו, ומקצת המלחים כבר נדלדלו שניהם כ”כ עד שלא יכלו לכוסס עוד הפרוסות היבשות, ותיכף ומיד ניתן כח בשיניהם לאכול אלו היה להם מאכל, ותיכף נזדרזו לעבור את מעבר הים הנקרא (ווייגאץ). ובתחלה נסעו בלי מקרה ופגע, אחר כך חזרו ונסתגרו בעששיות וקרח והוצרכו להפליג לאמצע הים המגולה, ובכל זאת נגלה להם חוף הארץ רוסיא ביום הרביעי, ותיכף ביום ההוא הגיעו לשם, אבל הארץ ההיא לא היתה מיושבת מבני אדם ולא צמחו שם זולתי עשב ואילני סרק.

מקצת מלחים רצו לגמור דרכם דרך היבשה אלא שמשם עד העיר הקטנה שאצל הים הלבן הנקראת (קאלא) (אשר קוו למצוא שם ספינות מארץ האלאנד) היה עדיין מהלך רחוק ובארץ ציה, ומה גם שכבר אפסו כל כוחותיהם, ע"כ הוזקקו לבחור בדרך הים. אכן כי אזל הלחם כמעט כולו מכליהם ולא נשתיירה ממנו אלא מעט פרוסות מעופשות מאוד מאוד. מקצתם הרימו נבלת כלב הים מוסרחת מושלכת על גבי הקרח ויבקשו לאכול ממנה מחמת תוקף הרעב אלא שאחיהם מיחו בידם ואמרו שמאכל המאוס והמגועל הזה ימיתם בלי ספק, ועל כן הוצרכו להסתפק בפרוסות המעופשות שלהם ויסעו לדרכם.

יא    🔗

יום הי“ב היה יום שמחה כי פגעו אניה קטנה מארץ רוסיא, וימהרו לקראתה ויסר הקאפיטאן לאניית הרוסיאים וישאלם אם עדיין רחוק המקום לקאנדאניע (שם אי אחד בים הלבן) אבל הרוסיאים לא הכירו בלשון האלאנדיא זולתי שהתבוננו ע”י קריאת שם קאנדאניע שהם רוצים לדעת הדרך לשם, ונטלו הכלי הנקרא (קאמפעס) והראה להם אנה יפנו. אז נטל הקאפיטאן מטבע אחת ובידו השנית רמז על חביות אחת מליאה דגים הנמצאת בספינתם, ובלשון הזה מיהרו להבין את מבוקשם ויושיטו להם מאתים חתיכות דגים, ועוד כמה פרוסות לחם, ויקחו את המטבע מחירם, ויצהלו אנשי האלאנד הרעבים והיעפים על המשא ומתן ההוא ויחטפו לאכול, ואת המנות חלקו ביניהם לחלקים שוים למען יעשו איש הישר בעיניו עם המנה אשר עלתה בגורלו.

יום הי“ג אירע להם פגע רע, דהיינו שנתפרדו האניות זו מזו ע”י רוח סערה וגם בטרם שקטה הסערה באה עליהם עלטה ואפילה אשר לא יוכלו לראות איש את אחיו. הקאפיטאן עם אניתו לא זז מליסע אצל החוף, וכסבור שנדחה האניה השנית לתוך אמצעות הים. בדרך זה נסעו שלשה ימים עצבים ודואגים על אחיהם הטועים בנבכי ים. בתוך כך פגעו בספינות רוסיא אחרת, ובקרבם זה אל זה הושיט להם הרוסיאים ככר לחם אחד במתנה וקבלוהו בשמחה ובתודה, אז טרחו הרוסיאים לרמוז להם שכבר פגעו את אחיהם שבעה אנשים באניה אחת. ולא הבינום ההאלאנדיאים עד שזקפו שבעה אצבעות והראו על האניה שלהם, וע"י הרמז ההוא נודע להם שכוונתם על שבע אנשים באניה כשלהם. ויוסף הקאפיטאן עוד לשאלם בלשון הרמזים לאמר: אנה פנו האנשים ההם? ועל פי תשובתם רדפו גם הם בכל כוחם אחריהם.

יב    🔗

יום הי“ח הגיעו לגבעת (קאנדאנעיוס) אצל כניסת הים הלבן, ועדיין לא ידעו אנה פנה האניה השנית, ועדיין נשאר להם מעבר מסוכן דרך ארבעים פרסאות לארץ לאפאלאנד ברוח סערה ורוממות גלי הים הלבן, ואמנם אותן אנשים שכבר נתנסו בסכנות רבות ממינים שונים לא פחדו ולא זעו ליסע באניה קטנה ופתוחה, גם בים הנורא הזה, והצליחו לכלות דרכם בשלשים שעות. ותיכף נראו להם כמה בתים קטנים אצל החוף ונכנסו לתוכם בלא רשות, וימצאו שלשה עשר רוסיאים גרים שם מלבד שני זוגות לאפלענדר. והרוסיאים שבכאן ניזונים מן הדגים אשר הם צודים שם יום יום. והלאפלענדר העניים מלקטים את הנופל מפיהם, ויכמרו רחמי ההאלענדר על הלאפלענדר האומללים ההם כדרך האנשים הנדכאים לחמול על כיוצא בהם אלא שלא היה להם מאין להושיעם זולתי ברחמים. וי”ט עשו להם פה ההאלענדר הרעבים מתבשיל דגים ומרק של קמח, ויקומו ללכת לשוט בארץ לבקש להם עשב (לעפיל קרויט). אבל הארץ היתה שם ציה ושממה, ומכל מקום נראו אליהם שני אנשים מראש הגבעה אחת וחשבו שמסתמא דרים שם עוד איזה רוסיאים מלבד אותן הי"ג וישובו אל האניה שלהם. אכן שני האנשים האלו הלכו אחריהם מרחוק, ובתוך שעה מועטת הגיעו גם הם אל האניה. אבל מי יוכל לפרש רוב שמחתם כשהכירו איש את אחיו! והנה שני האנשים הם מן האניה האובדות מעיניהם ויפלו על צווארי אחיהם ויחבקום וינשקם וישישו, וישאלו איש אל רעהו לשלום. ואחר זמן מיעוט הגיעה גם האניה השנית עם כל יתר אחיהם, ויעשו להם כלם כאחד יום משתה ושמחה בדגים ובלחם ובמים לרוב אשר מתקו לחכם מכל מעדני מלכים ויינות משובחים.

יג    🔗

יום השני נסעו מכאן ויפגעו אניות של דייגים אבל לא יכלו מפני הרוח לעמוד ולקנות מהם כלום, ומכל מקום אותן הדייגים הבינו והכירו בצערם, וזרקו להם דג אחד גדול לתוך אניותיהם בנדבה. וזוהי עדות נאמנה שהפיל השי"ת ניצוצי רחמים בלב כל אדם יהיה מאיזה אומה שיהיה לחוס ולחמול איש על אחיו ולכאב בצרתו. ויסעו, ויפגעו בהם לעת ערב דייגים אחרים עוד וישאלום איה ספינתכם? ויאמרו ירדה ספינתינו לטמיון. ויאמרו הרוסיאים עוד, הנה שתי ספינות האלענדר בעיר (קאלא), ואף על פי שמעולם לא למדו לא להבין ולא לדבר בלשון רוסיא, מכל מקום שעת הדחק ההיא הצמיחה בינה יתירה בלבם, ומה גם הבשורה היקרה ההוא לשמוע שיש להם תרופה לשוב לארצם במהרה, ועל כן נזדרזו עוד יותר למהר ליסע בכל עוז, אבל רוח סערה פגעה בהם והוזקקו לשוב ולצאת היבשה, וימצאו שם אנשי לאפלאנד שרויים בדירה רעועה, ושמעו גם מהם שנמצאו בעיר (קאלא) ספינות האלענדר, ושתים מהם מוכנים לשוב לביתם. ויבקשו איש לאפלענדר אחד לקחת עמו אחד מהמלחים ולהוליכו דרך היבשה לעיר (קאלא), כי יראו פן יאחרו אותם הספינות השבות לארצם מידי הקיפם דרך הים. ליום השלישי ויראו מרחוק, והנה הלאפלענדר בא לבדו, ויתמהו ויתעצבו האנשים למולו, ועד כה וכה, והנה האיש בא אליהם ויוצא אגרת מחיקו, ויתנה להקאפיטאן וימהר ויפתח את החותם וימצא כתוב בזה הלשון:

יפלא בעינינו מאוד שאתה ואנשיך עודכם חיים וקיימים. אחר שכבר נואשנו מכם מזמן ארוך. ועתה זכינו לשמחה אשר לא קוינוה והרי אנו מזומנים לרוץ ולהקביל פניכם בגילה. ולהביא לכם צידה וכל מיני מתיקה ומטעמים למשיב נפשכם. ושם החתום תחת האגרת (יוהאן קארנעליוס ריפ).

והנה בתחלה ששו ושמחו על תוכן גוף הכתב, ואחר כך שבו קצתם לחקור מי הוא האיש (יוהאן קארנעליוס ריפ) הבא על החתום ששמו כשם רב החובל חבריהם? וקצתם שחקו עליהם עוד לאמר: כמדומה שעלתה על דעתיכם להיות כמסופקים בדבר מדברי הנמנעות! והלא כמה יגיעות וצרות עברו על נפשנו להמלט מנאווי זעמלא בחיים אף כי חברינו שהפליגו יותר צפונה ממנו. ועל כל זה היה השם (קארנעליוס ריפ) דבר חידוש מפליא בעיניהם. ובתוך כך נזכר הקאפיטאן שיש תחת ידו עדיין אגרת אחת בכתב יד רב החובל קארנעליוס ריפ, ויבוקש המכתב וימצא, והנה מעשה הכתב והאותיות דומות זו לזו ממש. ומעתה נתחדשה עוד שמחה על שמחתם עד אשר גברה לשכח כל צרותם אשר עברה ולא עצרו עוד כח להוחיל עת בואם לראות פניהם כי האריכו להם הרגעים לשעות מרוב געגועיהם. ולבסוף נראתה מרחוק אניה קטנה, ובבואה ויכירוה ויענו כולם: קארנעליוס! קארנעליוס! והנה הוא בא עם אותו המלח שנשתלח אליו קודם לכן. ויראו ויתמהו איש אל רעהו כאלו הקיצו מתים שוכני עפר מקבריהם, ומפני שלא חכו לראות איש את אחיו עוד גדלה שמחת ראותם עתה בכפליים.

קארנעליוס הביא עמו חבית שכר ראסטאקיר, יין, יין שרף, ופרוסת לחם יבש, בשר לאקס, צוקר ושאר מיני מתיקה שלא טעמתן חיך הרעבים הללו זמן ארוך, וישבו לאכול ולשמוח להשיב את נפשם, ותיכף אח"כ נסעו משם לדרכם, אחר ב' ימים הגיעו לנהר (קאלא) מהלך פרסה מעיר (קאלא). וימצאו שם ספינת קארנעליוס תקועה בנהר, שם חזרו והכירו המלחים את המלחים ריעיהם וישמחו ויגילו ויספרו איש אל אחיו את קורותיו תלאותיו וצרותיו. ויהי כאשר כלו את שמחותיהם נחמותיהם וסיפוריהם, נסעו כולם יחד לעיר קאלא, ויניעו את לב שר העיר, לצוות להציב שתי האניות הקטנות בשוק הסוחרים לזכרון המסע הנפלא והנורא עד היום הזה.

לערךְ חצי אלול נכנסו כולם לספינת (קארנעליוס ריפ) לשוב להאלאנד ארצם, שלפו את היתד ויסעו בשלום בלי מכשול ופגע רע עד לערך תחלת חשוון שנת שנ"ח, ויבואו העירה אמשטרדם באותם המלבושים ובאותם הכובעים מעורות השועלים הלבנים אשר תפרו להם בארץ (נאווי זעמליא). והנה נקהלו אליהם בתוך רגע קטנה גדודי גדודים של צמאי חדשות תאיבי פליאות. אלו שואלים, אלו מביעים, ואלו תמהים, וכלם שמחים וצוהלים, ונותנים שבח והודאה לפועל גבורות אדון הנפלאות.

תם

הוקלד לפי את המהדורה הראשונה משנת 1818, שהיא מוקפדת ואיכותית יותר מהמהדורה השנייה של שנת 1859. הדפים החסרים מהמהדורה הראשונה הושלמו מהמהדורה השנייה. הדבר סומן בגוף הטקסט ונוספה הערת שוליים.