הקדמה    🔗

השם יָפוֹ (בערבית – يَافَا) מקורו בלשונם של הצידונים, ופירושו “היפה” או, לפי דבריו של סט. גריגוריאס מנציאנצוס, “מִצְפֵּה הששון”; ושמע תפארתה לא נדם לעולם במשך הדורות. נוסע מצרי מלפני שלשת אלפים ומאתים שנה מהלל את קסם גניה; עולה־רגל יהודי בימי הבינים קורא לה “יְפַת־הַיַּמִּים”; והמשורר הצרפתי לאמרטין, בראשית המאה האחרונה, מתאר אותה בתור “מקום המרגוע השלם לבן־אדם יגע־חיים, שכלום אינו רוצה אלא להנות מזיוה של חמה”. אכן מעטות הן הערים שתוכלנה להתחרות עם יפו, עם בתיה הלבנים ושָׂשֵׂי־הגוָנים המתנשאים בצורה אַמפיתיאטרונית זה על גבי זה, במעלה השפועים התלולים של ראשה רב־הסלעים, עם שני האגפים של גבעות־חולה המשתרעות צפונה ודרומה לאורך חופיה, ועם החגורה הירוקה של פרדסיה המתכסים בעת ובעונה אחת בזהב פירותיהם הבשלים ובשלג של נצנים חדשים. שדרות ארוכות של ברושים, שבאו להגן על עצי־הפרי מחמתם של רוחות הים, עוברות כשרטוטים אפלים על פני שפעת־הבָּרֶקֶת של העלים, המשובצת, זעיר פה זעיר שם, בנצני הרמון האדומים והלוהטים בדמות כוכבים קטנים. במשך היום ירימו זרמי־האויר המאונכים, העולים משטח האדמה החם, את בושם נצניהם של תפוחי־הזהב למרומים ושם הם מתנדפים וכלים. אולם בדממת הלילה, מה הם כל בשמיה של פרובנסיה, מה הם כל רוחותיה המעודנים של עֲרָב–לעומת הריחות הנפלאים הנשאים ברוח הקרירה, המנשבת מהרי יהודה למרחק הרבה מילין על פני ים התכלת האפל, והמסַפרים לַסַּפָּן על קרבתה של ארץ־התקוה!

ואם דשן אדמתה ושרטוטי היקפה הנועזים התבטאו ביופי המושך ומקסים את לב הנוסע, הרי אותם התנאים עצמם ואחרים, שיסודם במצבה הגיאוגרפי של העיר ותנאיהן הטופוגרפים של סביבותיה, העניקו ליפו שפע חקלאי ומסחרי ונתנו לה תוקף צבאי כביר. ככה נעשתה יפו חמדת כל שודדי הים והבדואים המשוטטים במדבר, אבן־נגף ונתח־תאוה בעת ובעונה אחת לכל כובש, בחינת terra irredenta לכל אומה שמשלה פעם בהרי יהודה. כמעט שאין לך עוד עיר אחרת כזאת, שכל כך הרבו לצור עליה, לכבוש אותה, לבזזה, להרסה, ולבנותה מחדש.

ואף על פי כן, בכל דברי ימיה הרומנטיים ורבי־העלילה, נזנחה יפו ע"י הכותבים על ארץ־ישראל; שבתה את לבם תפארתה הרוחנית של ירושלים, ועד היום הזה עוד לא נעשה נסיון לתת תמונה מקיפה על דברי ימי יפו. אמת היא, כי החרבנות הרבים שעברו על עיר זו לא השאירו הרבה שרידים כבירי־ערך היכולים לענין את חובב העתיקות. אולם כתביהם של הבבלים והמצרים, הצידונים והאשורים, העברים והיונים, של רומא וביצנץ, של העַרבים והלטינים, וכמו כן, תאוריהם של העולים הרבים בני הדתות הגדולות המקדישות את ירושלים, – עשירים הם למדי בזכרונות על העיר הזאת. לאסוף את החומר המפוזר והמפורד, לבחנו ולאשרו, ולעשות את הנסיון לבנות על פיו את תולדותיה של יפו, זוהי מטרתי בספר הזה.

עלי להביע בזה את תודתי העמוקה לכל אותם מידידי, שהרשו לי בטובם לעיין בספריותיהם ונתנו לי בכך את האפשרות להוסיף על החומר שהיה ברשותי אני. ראשונים לידידי אלה הם: הקולונל הרולד י. סולומון, מי שהיה מנהל מחלקת המסחר והתעשיה בממשלת ארץ־ישראל, ה' ה. ס. לוק, סגן המושל למחוז ירושלים, ה' אלברט מ. חיימסון, מפקח העבודה בממשלת ארץ־ישראל, והד"ר ארתור רופין, חבר האכזקוטיבה הציונית בירושלים. רוצה אני כמו כן להודות לאדונים פרדריק מוראד ועל אפנדי אל־מוסתאקים, שניהם ביפו, שהואילו להספיק לי ידיעות בנוגע למאורעות שנתהוו ביפו במשך התקופה הנשמרת בזכרונם הם.

התמונות יש מהן העתקות מכתבי סופרים שקדמוני, ובין השאר, מרבעוני קרן החקירה של ארץ־ישראל (“Quarterly Statement of the Palestine Exploration Fund”), ואני מודה בזה לועד הפועל שלה על הרשות להשתמש באותן התמונות. תמונות יפו מאת קוטוויאיק וליברון הן עפ“י הצלומים שהואילו לעשות בשבילי המורים הנאורים של Ecole Biblique des Dominicains de St. Etienne בירושלים. שני הצלומים האויריים של יפו, שנעשו ע”י חיל המעופפים הגרמנים בשנת 1917, הואיל למסור לי ה' אריה סלומון מיפו; בעוד שהמראות האויריים הנתונים בתמונות 27, 28 צולמו לשם הספר הזה בחודש יולי 1923 ע"י התחנה האוירית של חיל המעופפים המלכותי ברמלה (ארץ־ישראל), טובה שאני מודה עליה מעומק הלב לסגן המרשל האוירי סיר הנרי יוה טיודור, המפקד הכללי לצבאות ארץ־ישראל ולאופיצרים העומדים לפקודתו.

יפו. ש.ט.

רשימת הקצורים הבאים בהערות    🔗

PEFQS: Palestine Exploration Fund Quarterly Statements.

PPTS: Palestine Pilgrims Text Society.

ZDPV: Zeitschrift des Deutschen Palästinavereins

 

פרק ראשון: בראשית    🔗

(לערך ארבעת אלפים עד לערך אלפים וחמש מאות לפני ספה"נ).

יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר שבעולם. לפי פליניוס¹ ופומפוניוס מילא² אחריו, נוסדה העיר הזאת עוד לפני המבול; סופרים קדמונים אחרים מדייקים בלשונם ומפרשים את דבר יסודה והשם שקורָא לה על שם יפת, אחד מבני נח. ברור דבר אחד והוא, שספרי ההסטוריה העתיקים ביותר הנמצאים בידינו כיום נתחברו לאחר יסודה הראשון של העיר הזאת.

המקום שעליו נבנתה יפו, כאילו מבראשית לא בא אלא לשם ישוב חשוב. הר טרשים גבוה כמאה ושלשים רגל, תלול בקצהו הצופה פני הים ומשתפע לאט לאט לעבר היבשה, עם רכסים נמוכים ממנו צפונה ונגבה, – הרי הוא משמש כמעט הבליטה היחידה והעמדה החזקה האחת על החוף השוטח שבין מצרים להר הכרמל. ראשו יוצא לים ונראה לעין הספן ממרחק. לצפונו החוף נוטה פנימה וצָר מפרץ קטן עם שפה תלולה של חולות, שורה נמוכה של כפים יוצאת מלפני ההר עצמו אל הים בדמותו של חצי עגול כמעט ונוצר על ידי כך נמל טבעי לא־עמוק. מעבר להר משתטחת חלקה גדולה של אדמה פוריה, עשירה במים בעומק לא גדול; חלקה, שההר המתארך צפונה ודרומה מֵגן עליה מפני סכנת החולות, האוכלים במקומות אחרים, שעל יד החופים האלה, את האדמה הנעבדת. מצד זה עוטרת ליפו חגורת הפרדסים של תפוחי־הזהב אשר פרסמו את שם העיר בעולם. חלק מאדמת הפרדסים האלה היה בימים מקדם מקום בצות ואגמי מים, שהוסיפו על חסנה הטבעי של העיר, להגן עליה מפני אויבים הבאים עליה מן המזרח. לרגל ההר מצדו הצפוני־מזרחי נתגלו, לאשרם של התושבים, שני עינות מים חיים, שנכללו כמעט תמיד בתוך החומות אשר נבנו מסביב לעיר, ושנתנו לה כמה פעמים יכולת להחזיק מעמד במצור שנמשך כמה חדשים. אמנם הנמל הוא קטן ולא עמוק, וכמעט שאין בו בטחון לאניות בבוא רוח חזקה מן הצפון או מן המערב; אולם באותם הימים הקדמונים, שבהם עדיין היה ים התיכון לספן, כדברי הומרוס:

"תְּהוֹם הַחַתְחַתִּים לָאוֹקְיָנוֹס…

הוּא הַמֶּרְחָק הָאָיוֹם, אוֹתוֹ אַף סְפִינוֹת

לֹא תַעֲבֹרְנָה, וְאִם נוֹצְרוּ לְהַבְקִיעַ אָרְחָן עַל נְקַלָּה

וּבְחֶדְוָה, בְּרוּחוֹת־בְּרָכָה שֶׁל יֻפִּיטֵר",

שבהם היו ספנים מתמלאים אימה ופחד כשהיו מוכרחים

“לָנוּעַ כָּל־הַלֵּיל בְּעַרְבוֹת־אוֹקְיָנוֹס שׁוֹמֵמוֹת”

תחת לעגון, כדרכם, את אניותיהם עם בוא השמש ולחכות עד שיעלה עמוד־השחר קודם שמסרו שוב את סירות מרכולתם השטוחות לרשותו הסוערת של שר־הים, – באותם הימים שִמש אפילו הנמל הבלתי־עמוק של יפו מקום מחסה מבורך. יתר על כן, זאת היתה עיר־החוף הקרובה ביותר אל ירושלים, שנמצאה על יד פרשת־הדרכים החשובה ביותר בדרומה של ארץ־ישראל. לפניה עברה הדרך המסחרית והמסלה הצבאית העתיקה ביותר שבכל העולם, היא “דרך הים” (Via Maris), או “דרך פלשתים”, המובילה מגדות השיחור עד דמשק ועד נהר פרת, מעבר להר הכרמל והרי הגליל. ממנה עלו גם כל אותן הדרכים שהובילו, דרך העמקים שבשפלה והנקיקים שבהרי יהודה, מן החוף ודרך הים לירושלים ולשכם.

ככה התאחדו החוסן הטבעי של ההר, החשיבות האסטרטגית המיוחדת של מצבו הגיאוגרפי וברכת הפריחה של סביבותיו הקרובות, לצור את גורלה של יפו בתור מקום של חשיבות מרובה הן מבחינה מסחרית והן מבחינה צבאית: נמל, שנעשה ראש מאוייהם של כל השליטים בירושלים תמיד, עיר־חוף דרושה הן לסוחרים שלוים והן לכובשים מן הים, תחנה יַמית שפתחה לפני בעליה את דרך האניות בין ארץ־ישראל ומצרים ונתנה להם אפשרות להפטר מן ההליכה המיגעת בערבות־הציה של מדבר־סיני, מבצר אשר כל החיילות, ההולכים צפונה או דרומה דרך מישור הים, או העולים ממנו אל ההרים, לא ראו יכולת לעצמם להשאירו בלתי־נכבש בצדם או מאחריהם. כי על כן אף בתולדותיה של יפו, יותר משל כל עיר אחרת בארץ־ישראל, בהרפתקאותיהן הקטנות עם הגדולות, משתקפת ההיסטוריה רבת־המאורעות של הארץ, שעליה נלחמו כה רבות ובמרירות כזו יותר מאשר על כל ארץ אחרת.

יש לשער, שהתושבים הראשונים של מישור־הים בארץ־ישראל, אשר השאירו את עקבותיהם בארץ, הופיעו על אדמתה באלף הרביעי לפני ספה“נ. התושבים האלה לא היו בני הגזע השֵמי, ונראה שבאו לארץ מעבר הירדן כמה אלפי שנים לפני כן. הם היו בני גזע קטן קטן־קומה של צידים, שכבר למדו לעשות מכשירים וכלי־זין מחלמיש, ע”י חציבת גזירים מן האבן הטבעית, ולצור כלי חרס פשוטים לצרכי הבית. למשכנם בחרו להם בראשונה את המערות המרובות הנמצאות בהרי אבן־הסיד עם גבולו המזרחי של מישור הים. מישור זה היה מחולק אז לשני חלקים שונים בתכלית, בצורתם ובתנאי צמיחתם. חלקו הצפוני, שנודע בימי התנ“ך בשם עמק השרון, וגבולו הדרומי מתאים כמעט לאפיק הנחל ירקון, הנוהר אל הים במרחק שלש פרסאות לערך מצפונה של יפו, – היה מכוסה יערות־אלונים עבותים, בהם רעו חיות פרא כקַרְנָף, שור־הבר, הדוב והארי. אולם לדרומו של יער זה היה המקום שנודע אחר כך בשם ערבת פלשת. גלוי ופתוח, בלא מכשולים טבעיים, ובו עדרי צבאים, תואים ועזי־בר למכביר. איש־הציד, שמצא מנוח מנדודיו ומשכן־מבטחים בקצות הערבה, התחיל לחנך בתור חיות־הבית עדרי צאן ובקר ולעבוד את האדמה. בעת ובעונה אחת השתלם במלאכת האבן ולמד ללטש את מכשיריו ע”י שפשוף מלאכותי. אולם משפרץ אדם זה בארץ במהירות יתרה, אחרי שהורגל לאוכל משובח ולתלבושת נאה, ראה צורך לעצמו לבקש ארצות חדשות ולהקים משכנות חדשים. במקומות שלא מצא שם מערות, בחר לו סלע או רוכס בהר ובנה על מרומי פסגותיו סוכות פשוטות מלבני חמר שרופות שמש, וליתר בטחון הקיף כל מושב כזה בדָיֵק של עפר, שלמד במהרה לכסותו באבנים גדולות אשר צבר בשדה. בבקשו ארצות חדשות הלך האדם והתקרב למערב, לאורך גבולו הדרומי של יער השרון, ומצא לבסוף את הים השם קץ להתקדמותו. כאן הופיעו לפניו הרי יפו – מקום נהדר לשכנו תמיד: סלע אדיר, שממרומיו נתגלו מרחקים רבים מכל עבר וממנו יכול לראות בבואו של אויב ואוהב, אבנים טובות לבנין, שני עינות, המקרים מים חיים למכביר, לעבר היבשה חגורה של בצות – מגן ומחסה מפני צר, כמות בלתי־מוגבלת של צרכי־אוכל בדמות חיות־הבצה ודגי־הקלפה על החוף. וככה נתהוה הישוב הראשון על חולותיו והנמל הטבעי השלו כמעט, בתוך הכפים הַשָתִים לו סתרה, את התושבים ונתנו מחשבה בלבם לנסות ולהכיר מקרוב את המים ואת חייהם. עצים נמצאו בנקל ולמכביר ביערות שמצפון לירקון; מספר מערות בשפועי ההרים לצד הים כאילו נוצרו לשַמש מקום־כנוס לאני־השיט הפשוט ולמכשירי־הדיגה. מי הים העניקו להם כל מיני דגים. החוף היה מכוסה גם אז, כבימינו, קליפות ריקות, חלולות ומוכנות לחריזה. מתחלה היו משתמשים בהן לנוי ולקשוט, ואולם לאחר זמן נעשו הקליפות הללו לדבר של מקח וממכר עם הערים שבפנים הארץ. ערמות ערמות של קליפות כאלה נתגלו בחפירות של גזר³; ובגבעות החול של יפו נמצאו תלים של מכשירי חלמיש מאותו הדור, או מזה שלאחריו⁴.

הפלגות־הדיגה הקצרות בראשונה הביאו לאט לאט לידי נסיעות יותר נועזות לאורך החוף. ומכיון שנודע הדבר כי דרך־הים הזאת היא נוחה מזו של היבשה, נתהוו קשרי־מסחר ימיים תמידים בין יפו ושאר ערי־החוף.

בחצי האלף השלישי בערך לפני ספה"נ התחילו להשתפך מחצי־האי ערב אל הארצות הסמוכות כל אותם בני הגזע השמי הנודד, שפרו ורבו במהירות מפליאה ולא מצאו לעצמם אחיזה בארצות מולדתם, ומעתה העמדה אסיה המערבית בסכנה מתמדת של כבושים חדשים. הכובשים הראשונים היו הצידונים והכנענים. אחריהם יש לציין את הכבוש העברי, ובתקופה מאוחרת הרבה יותר – הכבוש המושלמי־ערבי.

משנפוצו במישור־הים כבשו הצידונים בסוריה והכנענים בארץ־ישראל את משכנותיהם של האוכלוסין הראשונים, בני תקופת־האבן האחרונה. מלבד רכושם של אלה, נטלו המנצחים לעצמם גם את תרבותם של המנוצחים, ואולם הודות למרצם ושאר־רוחם של בני־שם וכח־ההסתגלות שלהם, התחילה הארץ במהרה לצעד צעדים גדולים קדימה הן מבחינה תרבותית והן מבחינה חמרית.

את מכשיריהם וכלי־זינם הוסיפו התושבים במשך זמן ידוע, לעשות מחלמיש מלוטש. ואולם בעוד שבימי התושבים הקודמים היה כל איש ואיש עושה לו את מכשיריו הדרושים לו, הנה בתקופת הכנענים נעשתה מלאכת־החלמיש למקצוע, אשר החזיקו בו אנשים ידועים שהתמחו בעבודה. את בתי־חרושת החלמיש של אותו הזמן יש להכיר על פי הערמות של שבבי האבן בקרבתם. ערמות כאלה של שבבי־חלמיש, שנמצאו בגבעות־החול הסמוכות ליפו⁵, מוכיחות שחרושת כלי־זין ומכשירים מחלמיש היתה אחת התעשיות הקדומות של האוכלוסין הכנענים.

אף כי לא נשאר כל שריד לעיר הזאת מתקופתה האמורה, הנה, אם נתבונן למבצרים כנעניים אחרים, שנתגלו בחפירות המישור, ונוסיף לזה את הידיעות המקוטעות הנמצאות בכתבי המצרים, שעוד נשוב לדבר בהן בהמשך הספר הזה, אז תהא לנו האפשרות לצייר תמונה נכונה למדי של יפו בימי הכנענים.

העיר היתה כוללת ערמה של בתי־אבן קטנים, הדוחקים זה את רגל זה, ממרום ההר ועד תחתיתו, בלי סדר, בלי כל תכנית קבועה מראש ובלי שום רְוָחִים, שאפשר לכנותם בשם רחובות. חומת אבן מוצקה היתה מקיפה את העיר, בנויה מסלעים גדולים ולא־מסותתים, מחוברים בחצץ וטיט. בימיה הראשונים של העיר, כשהאוכלוסין עדיין לא היו מרובים במספרם, היה השטח שבתוך החומה קטן ביותר והמבצר כולו היה עומד במרומי ההר. בשעת מצור היתה איפוא העיר כרותה ממקורות מימיה, שנמצאו מחוצה לה; וכדי להנצל מסכנה זו של חוסר מים, נחצבו בארות באבן מתחת לבתים. לאחר זמן, כשרבו האוכלוסין ושטח העיר גדל, העתקו קירות החומה יותר ויותר למטה, עד שבא יום, בו נכללו שני העיָנות בתוך מחוגם. צריחים כבדים, שנבנו במרחק שמונים או מאה רגל זה מזה, בדמות זויות ישרות וצלעותם יוצאות מתוך החומה, הגדילו את כח־ההגנה של המקום. עביה של חומת העיר, אם נדמה אותה לערים אחרות באותה התקופה, היה מן תשע ועד שתים־עשרה רגל, וגבהה משלשים עד שלשים ושש רגל, באופן שכמעט אי אפשר היה להבקיע אליה בסולמות־צבא. למבצרים הכנענים היה, בכלל, רק שער אחד ואף לזה דמות מבצר: היו בו שלשה קירות גדולים והכניסה המתחילה בין שני הקירות הקיצונים פונה בזוית ישרה לצד האחד. קירות השער היו גבוהים משאר חלקי החומה, ובראשם אשנבים מרובעים ועשויים גדודיות, שמהם אפשר היה לראות את פני הצרים ואת אגפיהם, דלתות־העץ שבַּפְּנִים השקערורי היו מכוסות במתכת וּשְׁלָחִים (עורות לחים) להגן עליהם מקרדומות ומאֵש. הבנין היה חזק למדי לא רק בפני להקות שודדים שפשטו בדרכים, אלא גם נתן אפשרות להחזיק מעמד במצור קבוע ומסודר במשך ימים רבים⁶. אם נניח, שהאויב הצליח אפילו לכבוש את המבצרים החיצוניים, הרי מצא את עצמו עומד לפני מגדל־עוז על פסגת ההר, שבתחומיו נמצאו ארמון המלך (בהיות העיר מלכות בפני עצמה) ומקדש האלים הגדולים: הבעל או דגון, אלהי הדיגים ועובדי האדמה, ובת־לויתו עשתורת, אלילת האהבה והפריה. ארמון המלך גם הוא היה מוקף חומה חזקה, ולה שערים גדולים וכבדים, שפתיחתם היתה מצריכה קרבנות חדשים מצד האויב. למקדש שִׁמש מגרש פתוח ועליו עץ קדוש, שורה מעומדת של אבני־קודש ומזבח. האבנים העומדות שמשו “בית־אל”, ועל פי חוקי הפולחן היו האבנים טעונות משיחה בשֶמֶן. במשך זמן ידוע נתקבל אצלם המנהג האיום להקריב את ילדיהם, – ויש יסוד לשער, את בניהם בכוריהם, – לאֵלים; מדי בנותם בתים חדשים היו מכפרים את פני האל בקרבן ילד, שהיו שמים את גופתו בכד ומניחים בין אבני היסוד של הבנין. אולם עם התקדמותה של התרבות, המירו את קרבן האדם בפעולה סימבולית, והיו שמים לתוך אבני היסוד מנורת שמן אחת ושתי קערות־חרס קטנות.

מנהגי הקבורה היו דומים לאלה של מצרים העתיקה, על כל פנים אצל ראשי השבטים ונגידי העם. גופותיהם היו מושמות במערות חקוקות בסלע, ביחד עם כלי־התשמיש היום־יומיים, שהיו להם בחייהם: הקערות שאכלו מהן, אֲזֵנו של איש־המלחמה, האבנים הטובות והראי של האשה, צעצועיו של הילד; כי הקבר הרי היה “בית־הנצח”, בו המשיך הנפטר, לפי המאמינים, את חייו החדשים. דלת־העם היתה צריכה להסתפק, בודאי, בקבר כללי גדול מחוץ לחומת העיר, במקום שם נרגזה מנוחתם ועצמותיהם היו עלולות להתפזר מדי דרוש התפתחותה של העיר מקום למשכנות חדשים.

התושבים היו מתעסקים, על פי הרוב, בדיוג ובעבודת־האדמה. מעוט הגשמים מצד אחד, ורבוי המים המְּקֵרים מצד שני, היו עשויים ללמד את תושבי יפו להתמַחות בהשקאה. גנים נהדרים של רמונים ותפוחים משתחוים לפני תמרים גאים, וגנות־ירק מפותחות ונאות, צצו ועלו בסביבותיה הקרובות של העיר; על קרקע, שהיתה גבוהה ביותר מהשקותה, נתנו את פירותיהם הגפן והזית, התאנה והשקד; החטה והשעורה, עדשים ופולים, עלו בשדות המרוחקים יותר, ואתם הפשתה לתעשית בד. תעשיות אחדות נולדו בהקדם זמן, כמו טויה ואריגה וצביעה, כְּתִיתת שמן ומעשה יין. משבא לעולם גַּלְגַל־הַיּוֹצֵר, שוכללה צורתם וטיבם של כלי החרס למיניהם. התפתחות המסע בים על יד החוף הביאה לידי פתיחתה של נתיבת־ים מסודרת, שקשרה את העיר עם מצרים ואי־קפריסין, ואפילו עם חופי אסיה הקטנה והאיים הרחוקים של הים האיגיאי. עם בוא סחורותיהן של הארצות האלה, ודאי הורגשה השפעתה של האמנות המצרית והאיגיאית ביפו, כמו בשאר ערי ארץ־ישראל; כשם שהבאת הנחושת והברונזה גרמה לידי חלוף של החלמיש בברונזה בתור החומר העיקרי לעשית כלי־זין⁷.

היחוסים התמידיים עם נמלי הצפון והדמיון בדרכי החיים שבא לרגלי ההפלגה בים, קשרו בהכרח את תושבי יפו עם תושבי הערים הצידוניות וקרבום קרבה יתרה מזו שקשרה אותה עם ערי ארץ־ישראל הפנימיות; ומתוך כך התחילו במשך הזמן לחשוב את יפו בתור עיר צידונית. ואולם הלשון הצידונית, אף כי השתמשו בה רובם של האוכלסין, לא היתה הלשון היחידה בפיהם.

במשך האלף הרביעי והשלישי לפני ספה"נ היו סוריה וחלק של ארץ ישראל נושאות מס לממלכה השומירית ולממלכת בבל; ותקופה ארוכה זו של השפעה מדינית וצבאית הכניסה את הלשון הבבלית והכתב הבבלי בתור קניניה הרשמיים של המדינה. אין אנו יודעים, אם הגיעו הכבושים של השומירים והבבלים באותה התקופה הקדמונית על דרומה של הארץ ועד יפו; אולם שנות־מאות אחדות אחרי גמר שלטונה של בבל בארץ ישראל, אנו מוצאים עדיין בכתבי תל־אל־אמרנה, שעוד נשוב אליהם להלן – את ראש העיר יפו משתמש בלשון הבבלית ובכתב־היתדות בחליפת־מכתביו הרשמית עם שַׁלִּיטוֹ, מלך מצרים.

 

פרק שני: תחת שלטונם של מלכי בית־פרעה    🔗

(לערך אלפים וחמש מאות עד שמונה מאות ושלש לפני ספה"נ).

בראשית האלף השלישי לפני ספה“נ נשאה, כנראה, מצרים בראשונה את דגלי מלחמתה, מעבר לחצי־האי ערב, לארץ ישראל; יש לנו תעודות המוכיחות כי מעת עלות בית־המלוכה המצרי הששי לכסא, לערך משנת אלפים וחמש מאות לפני ספה”נ, שוב לא היה מלך מבית־פרעה מהסס לשלוח את צבאותיו באניות מגדות השיחור עד סוריה הדרומית⁸. קרוב לודאי שיפו, בתור הנמל הבטוח הקרוב ביותר מעבר המדבר, נעשתה לתחנה הימית הראשית של המצרים בארץ־ישראל; אולם בכל חשיבות הכבוש וההשגחה הגמורה על יפו שבודאי היתה להם בעיניהם, אין אנו מוצאים את שם העיר נזכר באופן ישר בדברי ימי מצרים עד מלוך פרעה תוטמוס השלישי, לבית־המלוכה השמונה־עשר.

בימי שלטונה של המַלכה הַטשוֹפיסטו בת תוטמוס השני, עלה בידי העם היושב בסוריה וארץ ישראל להשתחרר מעול מצרים. המרד החל, כמובן, בנפות הרחוקות ביותר; אולם בעלות תוטמוס השלישי (1501–1447 לפני ספה"נ) על כסא אמו המלכה הַטשׁוֹפיסטוּ, היתה עזה העיר החשובה היחידה באסיה שנשארה עוד בידי פרעה; באביב שנת 1478 לפני ספה“נ העביר את צבאותיו לראשונה את מדבר סיני; ובמשך שבע עשרה מלחמות שבאו בזו אחר זה כמעט מדי שנה בשנה הקים מחדש את שלטונה הגמור של מצרים על כל הארצות אשר עד נהר פרת. במשך המלחמה שהיתה לו בשנת 1472 לפני ספה”נ התחיל להבטיח את החוף וכבש את הנמל עם העיר יפו; הוא שב אז למצרים בפעם הראשונה בדרך הים, ואחר כך היה הצבא נשלח תמיד באניות לארץ ישראל וסוריה⁹. בחזרתו צוה לחרות את שמותיהן של כל מאה ושלש־עשרה הערים שכבש במלחמותיו על אחד מעמודי מקדשו הגדול בקרנק; ברשימה זו אנו מוצאים את הזֵכֶר הראשון לשם יפו, בדמות יַא־פּוּ, בכתב־החרטומים.

שתושבי הארץ היו עשירים בדרך כלל וחיו חיי מותרות, יש להסיק מן העובדא, שברשימת השלל שהביאו אתם המצרים משם, נזכרו כלי כסף וזהב, שלחנות משובצים, פכי נחושת וברונזה יקרי־הערך וכדומה; ועוד, שנאמר, כי היו יוצרים במרכבות זהב וכסף¹⁰.

יש לציין, שכבוש יפו בידי מצביאו של תוטמוס השלישי, תוטיאי, בתקופת־המלחמה הזאת, הוא שנשמר לזכרון ב“פַּפִּירוס האריס”, תעודה שנכתבה (או העתקה ממקור קדום יותר) כמאתים שנה לאחר המעשה עצמו.

תוטיאי, הלוקח אתו את השרביט הגדול של פרעה, שיחסה לו האמונה כחות מסתוריים, יוצא למלחמה על יפו בחיל־רכב לא גדול ושש מאות איש רגלי; הללו נושאים אתם ארבע מאות כדים גדולים וחבלים למכביד וסדי־עץ. משבא עד העיר, תוטיאי שולח אגרת לנסיך יפו, בה הוא מודיע לו שבגד בתוטמוס השלישי, שברח מן הצבא המצרי אחרי שגנב את שרביט הקסמים של אדונו, ושהוא מוכן ומזומן להלחם על שם יפו ולקחת חלק בהגנה עליה. הנסיך מזמין את תוטיאי לתוך העיר, מתוך שמחה מרובה על כח חדש וחשוב זה שנוסף על צבאותיו, ואולם עדיין הוא נזהר מתת לצבא המצרי להכנס לתוך העיר. לאחר שבִלה שעה נעימה עם תוטיאי וכטוב לבו ביין המשומר מכרמי הסביבה, הנסיך מביע את רצונו לראות את שרביט־הקסמים. המצרי הערום עונה, כי השרביט נמצא באחד הכדים, שבהם הובא המספוא לסוסיו, ואם ירשה הנסיך לחיילים המצרים להכנס לתוך העיר על מנת להאכיל את סוסיהם ימצא השרביט. הנסיך נותן את הסכמתו והצבא המצרי חודר לפנים העיר. משהובא שרביטו של פרעה, תוטיאי מכה בו מכה אחת נצחת על ראש הנסיך, הנופל ארצה מתעלף. אז יחביא תוטיאי מאתים מאנשיו בתוך מאתים כד, ממלא את שאר מאתים הכדים בחבלים וסדי־העץ, חותם את כל הכדים בחותמו ומצוה לשאר חייליו להעמיס את הכדים על שכמם ולשאתם אל המבצר, ומשיבואו לשם, להתיר את חבריהם הנתונים בכדים ולאסור את חיל־המשמר בחבלים ובסַדים. התהלוכה המוזרה מגיעה עד שער המבצר, ושם היא מכריחה את הכָּרוז של הנסיך הנרצח להודיע, שהמצרים הוכו אחור וכל רכושם עם תוטיאי עצמו נפלו בשבי. מלכת יפו, המאמינה בתומתה בנצחון בעלה, מצוה לפתוח את השער; המצרים, לאחר שנכנסו, הרי הם נעשים אדוני המבצר והעיר; ותוטיאי עליז־הנצחון שולח ציר אל פרעה להודיעו, שעיר יפו נלכדה וטובי העיר נשבו, ומבקש מאתו לשלח חיל־משמר שילוה את השבויים בדרכם למצרים, שם יצטרפו ליתר העבדים והשפחות במקדשו של אמון־רא מלך האלים.

מצרים לא התכַונה בכבוש ארץ ישראל אלא שתוכל להגן על עצמה מפני הסכנה של כבוש שֵׁמי חדש, כזה של ההיקסים, ולהגדיל בו בזמן את הכנסותיה. משום כך לא היתה מתערבת בסכסוכים הפנימיים הפעוטים של נסיכי ארץ־ישראל, כל זמן שהיו מעלים מס בתמידות לפרעה, ורואים בו את מלכם ואדונם. ההשגחה העליונה של מצרים נשתמרה באמצעות פקידים מצרים, שחנו בערים הראשיות עם גדודים קטנים של חיל הרכב והרגלי. שלטונם של מלכי בית־פרעה היה עומד, בעיקר, על ההתחרות בין הנסיכים המקומיים ועל הרושם המיָרא שהיו עושים בקשי־לבם בימי מלחמה ואכזריות העונשין שהיו מטילים על המורדים. בו בזמן היו נוהגים להחזיק במצרים בני־תערובות צעירים מבתי הנסיכים, לחנכם ברוחה ודרכי חייה של מצרים, עד שיעלה רצון לפני פרעה ומנה אותם לשליטים בארצם הם, אחרי מותו של איזה נסיך או מלך, או אחרי לכתו בגולה על דבר חטא או מרד.

הרבה אור הפיץ על תנאי החיים בארץ־ישראל בתקופה זו אוסף התעודות שנתפרסמו בעולם בשם “אגרות תל־אל־עמרנה”.

כשהמיר פרעה אַמַנהוֹטֵפּ הרביעי (1383–1365 לפני ספה"נ) את אמון אלהי אבותיו באלהי השמש אַטַן, בתור מקור החיים, בכח והעוז שבעולם, שנה את שמו לשם אַחַן־אַטַן ובנה לעצמו בירה חדשה להיותה מרכז לעבודת אלהותו החדשה. העיר החדשה נבנתה כמאה ושבעים פרסה לדרומה של קהיר, במקום שעליו עומד כיום הכפר תל־אל־אמרנה. בשנת 1887 היו פלחים אחדים חופרים לשם בִזָה בין החרבות ונושאים את הלבֵנים של בניני אחן־אטן כדי להשתמש בהן בבנית בתיהם החדשים, והנה נתקלו בלשכה קבורה שבתוכה נמצאו מאות אחדות של טבלאות־חמר, כתובות כלן בכתב־היתדות הבבלי. בדיקת הטבלאות הראתה, שהן חלק מן הארכיון המלכותי של אַמַנהוֹטֵפּ הרביעי (אַחַן־אַטַן) ואַמַנהוֹטֵפּ השלישי קודמו, ושהן מכילות בעיקר דינים־וחשבונות ואגרות שנשלחו לשני המלכים האלה מאת נציבי מצרים ונסיכים מקומיים בארץ־ישראל וסוריה, וכמו כן, מאת מלכים שונים בארצות־חוץ, שהיו להן יחוסים עם מצרים. מאגרות אלו לְמֵדִים אנו, כי רוב הארצות שכבשו המצרים באסיה היו הולכות ונשמטות עתה במהירות יתרה מידיהם. הערים, רובן ככולן היו נלחמות בגלוי זו בזו או מתנכלות זו לזו, בעוד שהחתים בצפון ועם אחד בשם חבּירי (בלי ספק נֵצֶר של העם העברי) במזרח, עברו את גבולות הארץ והיו מתקדמים בה, – במקומות רבים, בהסכמתם של האוכלוסין, – ומגרשים מפניהם את חילות־המשמר המצרים, שהיו קטנים יותר מדאי ולא יכלו למחות בידם. בכמה מן הדינים־והחשבונות מתארים מחבריהם את מצבם המסוכן ומפילים את תחנוניהם לפני פרעה לשלח להם עזרה; באגרות אחדות באים כמה מן הנסיכים בקובלנות וטופלים אשמות־בגידה זה על זה, או מכריזים בהתלהבות על אמונתם הם. אגב אורחא יש לראות מתוך האגרות, כי למרות המצב של תוהו־ובהו מדיני שהיה שורר בארץ היה מתנהל סחר־ים פעיל ומזורז בין השוקים שעל גדות השיחור ונמלי ארץ־ישראל, וכי בערי־החוף התבצרו המצרים הרבה יותר, והחזיקו מעמד זמן רב יותר, מאשר בפנים הארץ.

יפו (יַא־פּוּ) נזכרת באגרות תל־אל־אמרנה פעמים: פעם באגרת מאת עֲבְּדְ־חִבָּה, נסיך ירושלם, ופעם שניה באגרות מאת יַאבִּיטִירִי, נסיך יפו ועזה.

עֲבְּדְ־חִבָּה, הכותב בזמן שיפו עמדה, כנראה, לפני סכנת התקפה של איזה אויב, מודיע לפרעה, שהוא שלח כמה מאנשיו ליפו, על מנת לחזק את חיל־המשמר באותה עיר, ואולם הוא קובל, שהללו נפלו בידי בִיָא בן גוּלַט, המנהג אותם בשבי¹¹.

יאביטירי היה אחד מאותם האנשים רמי־היחש, שבלו את ימי נעוריהם בארמון המלך במצרים. בחזרתו לארץ־ישראל נתמנה לנסיך יפו ועזה, ולרגלי משרתו זו היה פקיד מצרי ואתו גדוד־צבא קטן עומד לשרתו – או להשגיח עליו. מי שהוא האשים, כנראה, את יאביטירי, שהוא מתנשא למרוד באדוניו, והוא כותב על כן לפרעה ומלמד זכות על עצמו בדברים הבאים¹².

“לאדוני המלך, אלהי, שמשי… יאביטירי עבדך, עפר בכפות רגליך. לרגלי אדוני המלך, אלהי, שמשי, שבע גם שבע פעמים אפלה. ראה עוד, הנני עבד נאמן לאדוני המלך. אביטה פה ואביטה שם, ואור אָיִן, אבל אביטה אל אדוני המלך, והנה אור. וְ(אם) לבנה תזוז מתחת מחוגתה, אני לא אזוז מתחת כפות־רגלי אדוני המלך. ישאל אדוני המלך את יַנְחֵמוּ פקידו. (עוד) צעיר הייתי, וישאני מצרימה, ואשרת את אדוני המלך ואעמד עם שער אדוני המלך. ישאל אדוני המלך את פקידו אם (לא) אשמור את שער עַזַּתִּי¹³ ואת שער יַא־פּוּ. גם אנכי עם צבאות אדוני המלך. באשר ילכו הם, אני אתם, וכן הנני אתם עתה. עול אדוני המלך על צוארי, ואני אשאהו”.

בעוד שאגרות תל־אל־אמרנה נותנות לנו רק מעט ידיעות בלתי־אמצעיות על דבר יפו, הן מוכיחות לנו, בכל אופן, שבראשית המאה הארבע־עשרה לפני ספה“נ שמשה יפו מבצר חשוב, מקום חֲניָתו של חיל־משמר מצרי ונסיך מילידי הארץ מושל בה בתור נציב ממונה מטעם המצרים. עד כמה היה הדבר חשוב לפרעה להחזיק בה ולהתבצר בתוכה, מוכיחה העובדה שנסיך ירושלים, אשר גם עליו נפלה אימת החַבִּירִי, אינו מהסס להחליש את חילו הוא, על מנת לחזק את חיל־המשמר בעיר־החוף. ועוד העובדא, שדוקא ירושלים נקראה לעזרתה של יפו, מעידה כמה חזק היה קשר הענינים, שאִחד את הערים הראשיות בהרי־יהודה עם הנמל העיקרי של ארץ־ישראל, במאה הארבע־עשרה לפני ספה”נ, לא פחות מאשר בימינו.

בקשותיהם של נסיכי ארץ־ישראל ונציביה לא מצאו אוזן קשבת. לא אַחַן־אַטַן, שהיה נתון ראשו ורובו לתקוניו הדתיים, ולא יורשיו, תות־ענח־עמן ועי, עשו נסיון רציני להציל את חילם באסיה. במשך פחות ממאה שנה גורשו או נכנעו חילי־המשמר המצרי והחַבִּירִי היה לאדוני הארץ. אולם הללו שנשאו מבנות־הארץ והתבוללו באוכלוסין נעלמו במהרה מן הבמה בתור קבוץ אֶתְּנִי מיוחד. הערים והכפרים בפנים הארץ עמדו בכנעניותן, וערי־החוף, לרַבּות את יפו, בצידוניותן; ושוב נתפלגה ארץ־ישראל, וכמספר הערים החשובות כן היה מספר הפלגות הנלחמות זו בזו.

פרעה סַטִי הראשון (1313–1292 לפני ספה"נ) עלה בשנות מלכותו הראשונות על סוריה. משעבר את חצי־האי סיני, נטה לעבר ים־המלח וילך צפונה דרך הרי יהודה והגליל עד שהגיע אל הלבנון. משם שב למצרים בדרך הים ומדי עברו את עריהם, נשאו לו הצידונים מס. משלא נזכרה יפו בין הערים הנלכדות, יש לשער, שעיר זו נשארה תחת השגחה מצרית אפילו בימי הכבוש החַבִּירִי.

אחיזתם של המצרים בארץ עצמה היתה, בדרך כלל, חלשה מאד, עד שבא רעמסס השני (1292 – 1225 לפני ספה"נ) ואחרי ארבע מלחמות באסיה, שנהל, בעיקר, נגד החתים בצפונה של סוריה, חתם חוזה־שלום אתם בשנת 1271, שעל פיו הוכרה ארץ ישראל שוב פעם בתור נפה מצרית. הסדר הושב עתה בארץ כולה, ובמשך חמשים שנה בערך נִתנה לה אפשרות של התפתחות שלוה, שהביאה לה ברכה מרובה הן מבחינה חקלאית והן מבחינה מסחרית, אשר כמוה אולי לא ידעה מעולם. ציי־השיט המצרים מלאו את נמלי צידון עד אפס מקום, בעוד אניותיה של צידון מבקרות את חופי מצרים¹⁴. יפו בתור הנמל הקרוב למצרים ביותר, ודאי לקחה חלק הגון בתחיה כלכלית זו: מסחרה פרץ, בעלי־המלאכה שבתוכה הצטיינו בעבודתם, גניה ופרדסיה נודעו לתהלה ביפים ובטיב פירותיהם. על כך מעיד ה“פּפּירוס אַנאַסטאַסִי”¹⁵ המצרי, הידוע, בדרך כלל, בשם “מסעי מוהר אחד”, אוסף אגרות, שנתחברו בידי מורה־לספרות בארמונו של רעמסס השני; האגרות נכתבו אל ידידו של המחבר נַחְטְסוֹטֵפּ, “שליחו של מלך”, ששב זה עתה ממסעיו בסוריה וארץ־ישראל, והן נותנות תאור סטירי של קורות האיש באותן הארצות. המוהר מתואר בשובו מארץ־החתים דרך קָדֵש על האורונטס ובמשעולי הלבנון לביבלוס, בירות, צר וצידון ומשם דרך הגליל ויערי־האלונים בעמק־השרון עד יפו. “אתה בא ליפו: הנך מוצא את הגן בעצם פריחתו, בעתו. הנך בא לתוכו לאכול מפריו. אתה מוצא את העלמה נוטרת־הגן והנֶהָ יפת תואר. כל אשר תדרוש ממנה תעשה. אתה נודעת, הנך מובא למשפט, ואת נפשך הצלת, יען מוהר הנך. בחגורתך היקרה תשלם מחיר סמרטוט אין ערך. הנך ישן מדי ערב ומתכסה בכביר־עזים. אתה ישן שנה עמוקה, כי עיף הנך. גנב לוקח את חרבך ואת קשתך מצלעך; אשפתך וחליצתך נגזרות באפלה¹⁶; צמד סוסיך בורח… רכבך נשבר לרסיסים… חרשי־הברזל באים אל המפחה; מחפשים בבתי־המלאכה לחרשי־העץ; האומנים והרצענים קרובים אליך; הם עושים את כל חפצך. הם מְאַחִים את רכבך; הם מניחים הצדה את חלקיו אשר אין בהם תועלת עוד; את חשוקיך צָרוּ מחדש; הגלגלים מושמים על ציריהם; הם נותנים את הרצועות על יתדות־המוטות ומאחור; הם מקשרים את עולך, הם מעלים את התיבה אלי רכבך; העובדים בברזל יוצרים את(?)¹⁷; הם נותנים את הטבעת החסרה בשוטך, הם משיבים לו את מגלביו”.

הננו רואים כאן, את גניה הנהדרים של יפו, את פועליה המומחים לתקון מרכבות ולעבודה בעץ, במתכת ובעור. מלאכת־הברזל מתקיימת כבר בתור תעשיה מפותחת; והשם “פרזל” שמשתמש בו הסופר המצרי לתאור המתכת החדשה הזאת, מקורו לא בלשון המצרית, אלא במלה העברית “ברזל” הנזכרת בכתבי הקודש. רואים אנו, כי ביפו המוהַר מוצא את עצמו בארץ תרבותית וידידותית, שתושביה נשמעים לדבריו של שליח־המלך. אולם אנו למדים כמו כן, שהגנבים ביפו היו לא פחות חצופים בימי רעמסס השני, מיורשיהם בימינו, ושכל כבוד שליחו של פרעה לא הועיל להגן על כלי־זינו שלא יגנבו ממנו לילה ועל חליצת־ברזלו היקרה שלא תגזר מתוך הרכב, שהשאיר בלי שמירה, מחוץ לשער הגן.

*

בשנת 1205 לפני ספה"נ בא קץ לבית־המלוכה התשעה־עשר במות נינו האחרון של רעמסס השני, ומלחמת המתנשאים לעלות על כסא המלוכה זה בזה, הביאה על מצרים תקופה קצרה של תהו־ובהו מדיני, שבתוצאותיו הוקל העול, בין השאר, גם מעל ארץ־ישראל לזמן ידוע. בזמן המבוכה ההיא באו שבטי ישראל, שנמלטו ממצרים לפני דור אחד בערך, ועברו את הירדן בהנהגת יהושע, לארץ־ישראל המערבית. מתוך שלא היתה כל התנגדות מצד המצרים, כבש שבט דן על נקלה את העיר יפו וסביבותיה, שנפלו בגורלו לרשת¹⁸. אין לך אולי דבר שנוא יותר על בני־תרבות משלטונם של נודדים; ובלי ספק, רב היה טרחם ויגיעם של הדנים להחזיק את העיר ברשותם. כשקראה דבורה הנביאה את שבטי ישראל למלחמה נגד הכנענים שבצפון, וסיסרא בראשם, לא נענו בני דן לקראתה, להיותם נתונים ראשם ורובם לשאלות פנימיות שלהם ולחוסר הבטחון של מצבם הם, עד שהוכיחה אותם הנביאה על פניהם: “ודן, למה יגור אניות?”¹⁹ ואולם חסנם ביפו לא היה לאורך ימים; כי עוד לא הספיקו ללמוד את דרכי המסחר והספינות של ילידי הארץ, כשמרדו הללו ובעזרת קרוביהם שבכפרים גרשו את בני דן ואלצו אותם לבקש להם מפלט בעמקים שבשפלה, חבל הגבעות הקטנות, המבדיל בין מישור הים והרי יהודה²⁰.

כמעט באותו הזמן הופיעו הפלשתים לפני חומת יפו.

במשך המאה הארבע־עשרה והשלש־עשרה לפני ספה"נ הביאה שורה שלמה של תנועות־הגירה המונים גדולים מאומות־אירופה דרומה, לעבר יון וכרתים, ודרומה־מזרחה, אל מרכזה של אסיה הקטנה. ילידי הארצות האלה, שלא יכלו לעמוד בפני התוקפים העזים, הוכרחו לנדוד, ופניהם מועדות לסוריה. הם יצאו לדרך, ערב־רב של שבטים: פּוּלַשַתִּי (פלשתים), זַכַּאלָה, שַׁגַּלַּאשָׁה, דַנַּאוּנָה ואוּאַשַּׁאשָׁה, והַפּוּלַשַׁתִּי הולך בראש. בהיותם שודדי־ים על פי אומנותם, שלחו את אניותיהם הטעונות כבודת־רכושם דרומה לאורך החוף, בעוד שרובם המכריע עם הנשים והטף עברו בעגלות מרובעות, כבדות־הגלגלים, ושורים מושכים בהן, בדרך החוף, והם נזהרים שהאניות לא תעלמנה מעיניהם. הם התקדמו בדרכם לאט; אולם משהשמידו את הממלכה החתית בדרכם זו, הרי כבר כבשו “עמי הים” הללו, כפי שקראו להם המצרים, את סוריה ואת הנמלים ומישור החוף של ארץ־ישראל. הם היו מתכוננים לעלות על מצרים, כשכנס רעמסס השלישי (1198–1167 לפני ספה"נ), בשנה השמינית למלכותו, את כל חילו, ובשלחו את צי־מלחמתו צפונה לאורך חופיה של ארץ־ישראל, עבר את גבול אסיה. אחרי ימים מועטים של הליכה מזורזת נתקל בכחות־היבשה העיקריים של הכובשים, עם גבולות השפלה, מלחמה עזה התלקחה וסוף סוף עלה בידו להורישם כליל. אלה שלא נפלו בחרב נסו לצד צפונית־מערבית אל הים בתקוה לקבל את עזרת הצי, ואולם מלך מצרים לא עמד מרדוף אחריהם. הוא עלה בראש הצי המצרי, שעגן לו, כפי שיש לשער, ביפו ושלח אותו בצי האויב. הוא מצא אותו חונה בקרבת אפיק הירקון ובמלחמה כפולה מוצלחת מאד טִבַּע את צִיָם והכה את שארית חילם עד תומם. אולם בראותו את מדרגת־תרבותם הגבוהה ומשטרם הצבאי המצוין של המנוצחים ובשימו אל לב שהמלחמה השמידה חלק מן התושבים ילידי־הארץ, החליט רעמסס לעשות את שבוייו לעבדים נושאי מס, שעליהם יוטל התפקיד לשמור את עניניה של מצרים באסיה. בהתאם לכך, הושיב את שארית השבטים המנוצחים לאורך החוף של ארץ־ישראל ובמישור־הים: את הפלשתים בדרומה של הארץ בין גבול מצרים ויפו, בעוד שחבל היערות ודרך־החוף צפונה, עד הכרמל, נִתנו לשבט זַכַּאלָה. יפו עצמה, שהבדילה בין שני החבלים האלה, לא נזכרה בשום מקום כשייכת למי מהם. יש איפוא להסיק מזה, שנִתן לה חיל־משמר מצרי והיתה אחראית לפני מצרים באופן ישר, בתור מקום מצפה, שממנו יכול בא־כחו של פרעה להשגיח תמיד על מעשיהם של “בעלי־בריתו” החדשים, וגם בתור תחנה ימית שבה יכול בשעת הצורך להוריד גדודי־צבא במהירות, על מנת למגר כל נסיון למרד.

תקופת השלום הארוכה, שבאה בעקב התישבותם זו של הפלשתים, הביאה לידי התקדמות מרובה במצב הפרחתה של הארץ והעשירה את האוכלוסין. מצבם החמרי המשופר גרם לרבוי הדרישה לסחורות־חוץ, שהתחילו להכניס מקפריסין, כריתין ומדינות הים האיגיאי במדה גדולה הרבה יותר משהיתה עד אז. יפו הרויחה במדה הגונה במסחר זה אם ע“י אזרחיה היא או ע”י הסוחרים הפלשתים והצידונים שהרבו לבקרה. היחסים עם העולם האיגיאי, ונוסף עליהם המגע הישר עם המתישבים הפלשתים, הביאו לידי כך שאמנות הבניה והקשוט, ואפילו הדת עצמה, הושפעו ממסבות ורעיונות יוניים. האלהות הראשית של הפלשתים בארץ־מולדתם היתה האלילה בְּרִיטוֹמַרְטִיס; בסביבתם החדשה העבירו את האגדות ואת המנהגים הקשורים בעבודתה לאלילה הצידונית־הכנענית עשתורת, ששמה נשתנה ביונית לאַטַרְגאַטִיס או דֶרְקֵיטוֹ. צורתה היתה חציה אשה וחציה דג. היא שהיתה כאם לדייגים, ועיקר חשוב בפולחנה היתה החזקת הדגים הקדושים בברכה מיוחדת לשם כך בקרבת מקדשה. התברר, שמקדש כזה, עם ברכה כזו, התקיים באשקלון, ואולם אין ראיות לקיומו של מוסד דומה לו גם ביפו. בכל אופן נודע לנו מפי פליניוס²¹, שתושבי יפו היו עובדים את דֶרְקַיטוֹ; ואשר לברכה הקדושה יש לשער, שעדיין אפשר לראותה שם עד היום הזה, אף על פי שהתרוקנה במשך הדורות הרבים שעברו מאז.

במרחק של איזו מאות צעדים מרגלי ההר הראשי ביפו, מזרחה, יש בין שטחי־אדמה מכוסים בפרדסים של תפוחי־זהב, מִשְׁקָע, שלתוכו יורדים מדי חורף מי־הגשמים מן הגנים הסמוכים, עד שהוא נהפך לברכה רחבת־ידים, אם כי לא עמוקה ביותר. בערבית קוראים למקום הזה “בסאת־יַאפָה” (בצת־יפו). בעוד שקרקע הסביבה כולה הוא קרקע של חול וטיבו קל בערך, הנה קרקע הבצה הוא, עד עומק של שני מטרים בערך, כבד בטיט. טיט זה אין מקורו יכול להיות אלא בחמרים שנשאו על המים והסתננו לתוך מקוה שהיה שם מכבר. יתר על כן, לפני ארבעים שנה בערך, כשעשה אחיו של בעל המקום הזה חפירות באדמתו על מנת ליבְּשה, מצא שרידי חומות עתיקות עד כדי שני מטרים למטה משטחה שלעכשיו; נמצא שם גם שבר־ברזל בדמותו של עוגן. המסורת העממית מדמה לראות בבצה זו את נמל המלך שלמה; אולם קרוב לודאי, שיש כאן לפנינו אחת הברֵכות הקדושות של האלילה דֶרְקֵיטוֹ ביפו, שנבלעו באדמה²².

יחד עם פולחן עשתורת קבלו הפלשתים גם את בן־זוגה, דגון. שם הכפר בית־דג’אן (בעברית: בית דגון), הנמצא במרחק פרסאות אחדות מיפו, משמש ראיה ברורה לכך, שבתקופה קדומה היה קיים שם בית־מקדש לכבודו של האליל הזה.

יש לשער כי כל אותם ספורי־המעשיות בדבר חיות משונות שבים, המתיחסים ליפו וסביבתה²³, מקורם באגדות־מולדתם הכרתיות והקאריות של הפלשתים: מעשה פרסיאוס, גבור־השמש הליצי, ואנדרומידה, מעשה הנביא יונה, בנס בשערי המקדש של ניקנור (עי' להלן פרק ה') וכמו כן המעשה ששמש יסוד לאגדת ימי הבינים על סט. גיאורג והדרָקוֹן, המיוחסת ללוד הסמוכה.

מעשה פרסאוס ואנדרומידה הוא אחד הידועים ביותר בכל אגדותיה של יון²⁴. הוא שמש נושא לשני חזיונות־תוגה אבודים של סופוקלס ואוריפידס, אלא שסֻפר מחדש ונשתמר בשבילנו ע“י אובידיאוס ב”מיטמורפוזות" (IV, 622). כַּפֵיאוּס היה מלך הכושים ושם מלכתו כַּסִּיוֹפֵּיאָה. לפי שזו התפארה, כי בתה אנדרומידה אינה נופלת ביפיה מן הנָרֵאידות בנות־הים, בא נֶריֵאוס, אביהן של אותן נינפות, להתאונן בפני פּוֹסֵידוֹן, והרי זה שולח מבול מים על פני האדמה וחיה רעה מן הים, האוכלת בכל פה אדם ובהמה. על השאלה שהוצעה לפני האורַקל של עמוֹן באה התשובה, כי עזר לא יבוא, עד שיקשרו את אנדרומידה לאחד הסלעים על שפת הים, קרבן לחיה הרעה. ככה רותקה העלמה לסלעי יפו, שם מצא אותה פרסיאוס בשובו על פיגאסוס סוסו בעל־הכנפים מהרוג את מידוזה האיומה בעלת השערות־הנחשים. הוא הרג את החיה הרעה, ואחרי שקרא דרור לאנדרומידה נשא אותה לאשה ולקח אותה עמו לטירינס אשר בארגוס, והעמידה לו בנים ובני בנים, הלא הם בני משפחת פרסאידים. לאחר מותה קבע אותה אַתֵּינָה בין הכוכבים בשמי הצפון, על יד פרסיאוס וכסיאופיה. פליניוס (לערך 23–79 לספה"נ) מספר, שבימיו עוד היו תושביה של יפו נוהגים להראות את עקבות כבליה של אנדרומידה על הסלעים שאליהם רותקה²⁵; ועוד הוא מספר, שבעונת המשחקים ברומא שנערכו בשנת 58 לספה“נ ע”י מרקוס סקאורוס, נציבו של פומפיוס בארץ־ישראל, הראה לקהל את עצמותיה של חית־ים ענקית שהביא אתו מיפו ושמדתן היתה ארבעים רגל, וזרת־צלען האחת גדולה מזו של השנהב ההודי, בעוד שאורך קטרו של חוט־שדרתה הגיע לרגל וחצי²⁶. לכסיופיאה עצמה עוד נמצאו עובדים מאמינים ביפו בתקופת הַהִתְיַוְנוּת; יש אומרים²⁷, כי שמה קורא לה על פי המלה העברית “כסף” וכי בשם “כספיה” התכונו לאלילת־הירח. הגיאוגרף הלטיני פומפוניוס מילא, הכותב בשנת 43 לספה"נ, בערך, מזכיר, שביפו התקיימו אז מזבחות וחרותים עליהם שמותיהם של כיפיאוס ואחיו פיניאוס²⁸. אנו יכולים איפוא להגיד כי הפלשתים הם שהניחו את היסוד לתרבות היונית ביפו.

עובדא זו ועוד זאת, שמעשה פרסיאוס, הבא ממקור קארי, קבע את יפו בתמידות למקום העלילה, מראה על כבוש ממושך של העיר הזאת בידי הפלשתים. מתי, בדיוק, התחיל הכבוש הזה, קשה להגיד בבירור; אולם יש יסוד לשער שתחילתו נעוצה בתקומתם של הפלשתים ויציאתם לחירות, כשניתנה להם הזדמנות, ברפיונם של יורשי רעמסס השלישי, להשתחרר מעולה של מצרים בסוף המאה השתים־עשרה או בתחילת המאה האחת־עשרה לפני ספה"נ. בו בזמן התחוללו גם שתי מהפכות חשובות מאד לגבי תרבותם של תושבי ארץ־ישראל: התחלת השמוש הכללי בברזל במקום הברונזה ובאלפא־ביתא הצידונית במקום כתב היתדות הקשה של הבבלים.

הפלשתים לא ידעו לשמור על טהרתם ותכונתם הגזעית לאורך ימים. המגע־והמשא היום־יומי עם התושבים הקודמים ונשואי־התערובות אתם הביאו אותם ליד התבוללות בלשונם, דרכי־חייהם ודתם של אלו²⁹; אולם בעוד שבערי פנים־הארץ הספיקו ימי מאה או מאתים שנה להביאם לידי התבוללות שֵמִית גמורה, הרי בערי החוף נתעכבה תנועת־התבוללות זו הרבה בעטיה של ההשפעה האגיאית המתמדת שבאה בעקב היחסים המסחרים עם העולם היוני. אולם בו בזמן היתה, כפי הנראה, גם ירידה מהירה לגבורתם הימית של הפלשתים³⁰ ובתוצאותיה של זו שבו הצידונים לתפוס את עמדתם התקיפה במסחרה של יפו ושאר ערי החוף בדרומה של ארץ־ישראל. שנה רדפה שנה והגיע הזמן, שאפילו גבורתם הצבאית של הפלשתים ביבשת הלכה הלך ואפס מתגרת ידם הקשה והמתמדת של העברים, עד שלבסוף מגר דָוִד בנצחונותיו הרבים את שארית חסנם, ומאז שוב לא היתה להם תקומה.

כל זמן שהפלשתים היו נתונים למלחמותיהם עם העברים, לא היה למלכי בית־פרעה, העסוקים במלחמות־אחים ומהפכות פנימיות, כל יסוד לחשש לבטחון גבולותיהם באסיה. אולם משנשבר עוז הפלשתים לחלוטין, בשנת האלף לפני ספה"נ, בערך, בעוד שאַשוּר השבה לתחיה התחילה להראות שוב את תאותה, לרשת ארצות לא לה במערבה, הבינה מצרים שהגיעה השעה לקבוע יחסי־ידידות עם הממלכה העברית ולמסור בידי הכח החדש הזה את ענין ההגנה על גבולה הצפוני. בהתאם לזה נכרתה ברית בין שתי הארצות, ונחתמה, כמנהג העת ההיא, בקחת המלך שלמה אחת מבנות־פרעה, שקבלה בתורת נדוניא את מבצר גזר, שנכבש בידי הצבא המצרי³¹; באותו הזמן שפך, כנראה, מלך ישראל, את ממשלתו, או הכניס, לפחות, לחוג השפעתו את נמל עציון־גבר (עקבה), וכפי שיש לשער, גם את יפו. לנמל זה היה חירם מלך צור שולח ברפסודות את הארזים והברושים, שנועדו לבנין המקדש: “… ונביאם לך רפסודות על ים יפו, ואתה תעלה אותם ירושלים”³² יש להניח, שזו לא היתה ההזדמנות היחידה שבה השתמש שלמה בנמל יפו. יש לשער, שדרך כאן היה שולח לחירם שנה בשנה אותו המטען של “עשרים אלף כּר חטים מכֹלת לביתו, ועשרים כר שמן כתית”³³. אין איפוא להטיל ספק בדבר, שהמלך הסוחר, אשר היה לו מגע־ומשא עם הצדונים במשלחותיו המסחריות לאופיר, לא הזניח מידו הזדמנות זו, לנצל ככל האפשר את אפשריות השמוש בנמלה של יפו. בעושר הכלכלי המופלג, שציין את מלכותו של שלמה, לקחה העיר הזאת, כנראה, חלק מהוגן מאד. חשיבותה הגדולה של גזר בעיני שלמה אינה מתבארת במדה מספיקה, אם נשקיף עליה מבחינה צבאית בלבד, כי באותו הזמן כבר נשבר חוסן הפלשתים, והעדה הכנענית הבודדת שישבה בעיר זו בודאי שלא העלתה על דעתה פעולות איבה נגד המדינה העברית. אולם גזר היתה שלטת בדרך המובילה מיפו לירושלים; יש לשער שהיה בה מן הסכנה לארחות והשיירות שעשו את דרכן בין נמל־הים והמטרופולין של שלמה, ושהטילה עליהן מסים בלתי־רצויים. גזר שעברה לידי מלך ישראל, הרי היה פירושה יֶתֶר בטחון מסחרי ורבוי הכנסות. מעצם העובדא, שגזר נתנה בנדוניא לבתו של פרעה, יש לראות שההכנסה השנתית ממקור זה הגיעה לסכום גדול; אולם חשיבותה של הכנסה זו מביאה אותנו לידי הנחה מוקדמת, שתנועה מסחרית הגונה היתה מפותחת בין ירושלים ויפו, וזו שמשה איפוא נמל פָּעִיל באותו הזמן.

חלוקת הממלכה שחלה, בערך, בשנת 950 לפני ספה"נ ועשתה את ישראל לשני מחנות צוררים זה את זה, שמה לאל את התקוות שהיתה מצרים תולה במדינה עברית חזקה בתור משגב להגנת גבולותיה, והכריח אותה לחדש את שלטונה היא במישור הים. מות שלמה וסופה של מלכות בית־פרעה, זה שבו התחתן, ארבע או חמש שנים לאחריו, נתן הזדמנות לשישק הליבי, חייל־שכיר לְשֶׁעָבַר שתפס את המלוכה במצרים, להפר ברית. ארבע שנים אחרי כן פשט על ארץ־ישראל, ועל־פי דברי הימים ההם, שצוה לחרות בכותל הדרומי של מגדל אמון בקרנק, לכד אז מאה וחמשים ושש ערים ומחוזות. העובדא, שיפו לא נזכרה ברשימת הערים האלה מאשרת את ההשקפה, שהעיר הזאת נשארה ברשותם של המצרים אפילו בימי מלכותו של שלמה, אם כי נִתנה למלך ישראל הרשות להשתמש בה בתור נמל־מעבר.

יותר ממאתים שנה לאחר מלחמתו של שישק עמדה ההשגחה המצרית על מישור־הים בעינה, אף כי ההגנה עליו לא היתה תקיפה ביותר; ואין ספק בדבר, שיפו אף היא הוסיפה להתקיים תחת שלטונה של מצרים.

 

פרק שלישי: תחת שלטונן של אשור, בבל ופרס    🔗

(803–332 לפני ספה"נ).

לערך בשנת 803 לספה"נ בא הדד־נירארי השלישי מלך אשר וכבש את ארץ־ישראל. בדברי ימיו נזכרו הפלשתים בין המדינות שלכד, מבלי שנִתנו הפרטים³⁴; אולם קשה לשער, שעמדה חשובה כזו ועיר עשירה כל כך, כעיר יפו, נִצלה מבקורם של צבאות אשור, ביחוד, משנאמר בדברי־הימים ההם בפירוש, שפלשת, “עד הים הגדול מבוא השמש”, נכנעה והיתה נושאת מס לאשור³⁵. אף על פי כן, למרות “הכנעה” זו, לא היה הכבוש האשורי מתמיד מלכתחילה; כי האשורים, שלא כדרך מצרים, לא עשו נסיון לסדר את החבלים הנכבשים על ידיהם עד כדי היותם לממלכה אחת מעור אחד: הם היו מתנפלים רק לשם מלקוח, ואחר כך היו מקיימים את השלום על מנת שלא יהיו עכובים בדרך התפתחותו של סְחַר־בבל³⁶.

לאחר חמש ושבעים שנה, בערך, התאחדו נסיכיהן של סוריה וארץ־ישראל לשם התנפלות על ממלכת יהודה, שהיתה לאשור למס; להתאחדות נכנסו רצין מלך דמשק, פקח בשומרון, ראשי הפלשתים ונסיכי אדום. אחז מלך יהודה, קרא את אשור לעזרתו; תִּגְלַת־פלאסר השלישי נענה תיכף לקריאתו ובא לסוריה בשנת 734 לפני ספה"נ. במטרה מסוימה, לבוז את עזה, עלה בדרך החוף על פלשת; ערי־החוף שמצא בדרכו נכנעו לו, כפי הנראה. חנון מעזה, נשיא זקני הפלשתים, נמלט למצרים; אולם לאחר זמן־מה שב ונתן את ראשו בעול אשור. נציבים אשוריים נתמנו בערים הראשיות; את מחצית האוכלוסין כמעט הוליכו צבאות אשר בשביה, ואת מקומם ירשו מתישבים בבלים ושבויים זרים מארמניה ושאר הארצות שנכבשו בידיהם.

בשנת 720, שנתים ימים אחרי הריסות שומרון בידי שלמנאסר הרביעי, הוכה סרגון המלך, שעלה אחריו על כסא אשור, במלחמתו עם צבאות עֵילָם; חנון והנסיכים המאוחדים אתו מאז טעו בהערכה הנכונה של מפלה זו ורישומה על תקיפותה של אשור, ובעזרתו הַפְּעִילָה של שבקה מלך מצרים נשאו את נס המרד וסרבו לשלם את מסיהם. סרגון עלה תיכף על ארץ־ישראל, הכה את הפלשתים והמצרים מכה נצחת בראפיה (רפה) עם גבול מצרים, לקח את חנון בשבי, הרס את עזה והכריח את כל הערים לשוב ולשאת מס לאוצרו.

בשנת 715 לפני ספה"נ חָרש שבקה מזמות חדשות ופתה את אזורי מלך פלשתים אשר באשדוד, למרוד באשור. סרגון עלה שוב על הארץ וידכא את המרד.

בשנת 701 מרד מלך צידון, שוב פעם, כנראה, תחת השפעתה של מצרים, ויפרש את כנפי ממשלתו על כל ערי צידונים, בעוד שחזקיהו מלך יהודה וצדקא מלך אשקלון, בראש פלשתים, נתנו גם הם את ידם למורדים. סנחריב, שירש את כסא המלוכה באשור מסרגון אביו, עלה עליהם בראש צבא עצום כמאתים אלף איש. הוא בא עד נהר פרת, עבר את סוריה הצפונית עד חופי ים התיכון ומשם עשה את דרכו דרומה לאורך החוף. ארץ צידונים נלכדה על נקלה וכן רוב הערים בדרומה של ארץ־ישראל, שנכנעו בלי להשיב מלחמה, ואשדוד בראשן. רק אחדות מהן נלחמו בגבורה רבה, אולם משהושם עליהם מצור, נפלו זו אחר זו והיו לבז ולמשסה. “בדרכי שמתי מצור על בית־דגאנא” (בית־דגון), יַפּו (יפו), בני־ברקא (בני־ברק), אזורי (יעזור), ערי צדקא אשר לא מהרו להכנע לפני; אותן נתתי לבוזזים, ואשא את שללן מנהן“³⁷. משם עלה בהרי יהודה. הרס “ארבעים ושש ערים בצורות וכפריהן” והוליך בשביה מאתים אלף תושבים. הוא קבל מאת חזקיהו שלש מאות ככר־כסף ושלשים ככר זהב, על מנת שלא יעלה עוד על ירושלים; אולם לאחר זמן מועט, בעודנו שם מצור על לכיש, בתור הכנה להתקפה על מצרים, העלה בדעתו שלא כדאי לו להשאיר מבצר חשוב כירושלים בלתי־נכבש מאחוריו, וישלח שלשה משרי־הצבא הראשיים שלו בראש חיל כבד על ירושלים ופקודה בפיהם אל חזקיהו להכנע. תרהקה מלך מצרים מהר בראש צבאו לעזרת ירושלים, ואולם בעוד סנחריב מכין את עצמו לקראת האויב החדש הזה, פרצה מגפה במחנה אשור, שהכתה בו מאה שמונים וחמשה אלף איש, וסנחריב מהר לשוב לארצו עם שארית חילו³⁸. מכתובת סנחריב אנו למדים בברור, שבשנת 700 לפני ספה”נ, בערך, היו יפו והמקומות הסמוכים לה: בני־ברק, יעזור ובית־דגון, נמנות על ערי הפלשתים, וצדקא מלך אשקלון מושל בהן. אולם עצם השם הזה של מלך אשקלון מראה עד כמה כבר הרחיקו הפלשתים ללכת בהתבוללות השֵמית שלהם.

המלכים, שבאו אחרי סנחריב, הוסיפו לפרוש את שלטונם על ארץ־ישראל, ויפו בכלל זה.

האחרון למלכי אשור הגדולים אַשׁוּרְבַּנִּיפַּל מת בשנת 626, והניח את ממלכתו נלאה ונחלשה ממלחמותיו הרבות, ובאין אונים להתנגד לנטיות־ההתבדלות של האומות הנכנעות, שהרימו, זו אחר זו, את נס המרד ושחררו את עצמן מעולה.

בין שנת 628 ושנת 626 לפני סה"נ פשטו הַסְקִתִּים הפראים על מערבה של אסיה בהמונים גדולים שלא ידעו מעצור בדרכם; הם חדרו לארץ־ישראל והשמו את מישור הים עד לגבול מצרים. האימה שהטילו על העולם מצאה את הדה הנאמן בדברי ירמיה: “קשת וכידון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו”³⁹. משיצאו הסקטים אחרי שהשמו והחלישו את מערבה וצפונה של ממלכת־אשור לגמרי, הכריזה בבל על חירותה ועמידתה ברשות עצמה, ונבו־פלאסר יסד בה ממלכה מיוחדת בשנת 609. בו בזמן העמידו המדים בסכנה גם את גבולה הצפוני של אשור. עכשו דמה פרעה נכו למצוא שעת־כושר לעצמו לחדש את שלטונה של מצרים באסיה, בשנת 608 עבר את הגבול ועלה על דרך הים צפונה; במגדו נצח על נקלה את יאשיהו מלך יהודה, ששמר את אמנתו לאשור ויצא לקראתו כדי לעכב את התקדמותו, ואחר־כך כבש את כל ארץ־ישראל וסוריה. אולם ממלכת בבל שירשה את מקומה של אשור אחרי הריסות נינוה בשנת 606, הגישה עכשיו את תביעותיה על המדינות שעם חופי הים־התיכון. בשנת 604, במלחמת כרכמיש על נהר פרת, הוכה נכה בידי נבוכדראצר, בנו הבכור של נבו פלאסר. חיל מצרים מהר לנוס ולבקש מפלט עם גדות השיחור, והמנצחים רודפים בעקבותיהם. אחרי ארבע שנים של שלטון מצרי, ראתה עכשיו ארץ־ישראל את עצמה עוברת לרשותה של בבל.

גם עכשיו עוד לא רצתה מצרים להודות במפלתה הגמורה. פרעה אוחברע (חָפְרַע בכתבי הקודש⁴⁰ ואפריאס בפי היונים) כבש את מישור־הים של ארץ־ישראל וצידונים בשנת 589, ועלתה בידו להשפיע גם על צדקיהו מלך יהודה, שימרוד בבבל. נבוכדראצר נענה לקריאת־מלחמה כפולה זו; בשנת 587 עלה על הארץ, ובעוד שחפרע מהר לסגת אחור לתוך גבולות ארצו, נלכדה ארץ־ישראל, וצדקיה יחד עם רובו הגדול של העם העברי הגלו בבלה.

בשנת 538 לפני ספה"נ נפלה בבל בידי כורש, וכל הממלכה הבבלית עברה אל תחת שרביטם של הפרסים. צור וצידון קבלו על עצמן על נקלה את עול האדונים החדשים⁴¹. יש יסוד לחשוב שגם שאר ערי־החוף, לרבות את יפו, עשו כמוהן, ביחוד, מכיון שפרעה־אַמַּסִּיס הזקן, שלא היה איש־מלחמה מעודו, לא נסה אפילו לחלוק על כורש בתביעות על ירושתה של בבל. בשנת 536 נתן כורש ליהודים את הרשות לשוב לארץ־מולדתם ולבנות מחדש את המקדש ואת העיר ירושלם, שלשם כך נִתְיַפּה כֹחָם לגזור עצים מיערות הארזים שבלבנון. “ויתנו… ומאכל, ומשתה, ושמן לצידונים ולצורים, להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא, כרשיון כורש מלך פרס עליהם”⁴².

בשנת 525 היתה יפו עד־ראיה למחזה שכמוהו לא ראתה מימי עלות עליה הפלשתים ובני זכאלה. בנו ויורשו של כורש, קמביזס, עבר לאורך חופיה של ארץ־ישראל למצרים, בעוד שהציים המיוחדים של צידון, קפריסין, יוניה ואיאוליס⁴³ שטים על ידו לאט לאט דרומה, מתקדמים באותה המהירות שבה מהלכים צבאותיו ועוגנים, בלי ספק, גם ביפו, בדרך זו. מצרים היתה חסרת־אונים בפני התקפה כפולה זו, מן היבשת ומן הים, ונוצחה באפס יד.

הודות לצי האדיר שלהם, נתנו הצידונים לפרס את השררה לימים רבים; כדאים היו הללו לשכר הגון, כדי שיתמידו באמונתם ומסירותם, ובהתאם לכך השפיעו עליהם הפרסים רוב טובה. ידוע, שהצידונים נתנו את דעתם לחיי־הים וסחרו, לראשונה, משום עניותה של ארצם בקרקעות־פלחין, וכתוצאה מזה – חוסר יכולת להצמיח די לחם לכלכלת תושביה; בחטה ובשמן וביין מכרו צידונים את עציהם לשלמה ולעזרא, ובסכום העצום של מאה ועשרים ככר זהב קנה חירם מלך צור מאת שלמה שטח־אדמה גדול בסביבות כפר כָּבוּל; במישור־עכו רב־התנובה⁴⁴. וכדי לקשר את הצידונים אל ממלכת פרס קשר אמיץ של הרגשת תודה וענין, לא היה להם דבר טוב מלהשביע את רעבונם לקרקעות־פלחין חדשים. כתובת חרותה על ארונו של אֶשְׁמוּנֶזֶר מלך צידון שנתגלה בחפירות שנת 1855 ושמשערים את זמנו, לערך, בשנת 400 לפני ספה"נ⁴⁵, מספרת כי “מלך המלכים” (תואר שהיו רגילים לכנות בו את מלכי פרס) נתן לאנשי צידון במתנה את עמק השרון עם שתי הערים דור (טנטורה) בקצהו הצפוני ויפו בקצהו הדרומי: “… מלך המלכים נתן לנו את דור ואת יַאפָה, את שדמות־הבר הנהדרות אשר בכָרי־השרון, בשים לב אל המעשים הגדולים אשר פעלתי; ונוסיפם על גבולות הארץ, למען יהיו למושבי צידון עד עולם”⁴⁶.

אין ספק בדבר שלאותה התקופה של השלטון הצידוני ביפו יש ליחס את בנית המקדש לכבוד האלהות הצידונית הראשית אָשְׁמֻן על־ידי איש אחד בשם בן עבדאס בעיר זו, כמו שנאמר בכתובת צידונית על אבן שנמצאה ביפו בשנת 1892⁴⁷. ציור ד' מראה את הטופס והעתקתו באותיות עבריות ולהלן אנו נותנים את התרגום שהציע קונדר, האומר, שצורת האותיות נותנת מקום לחשוב, שהכתובת נתחברה במאה הרביעית או השלישית לפני ספה"נ.

שורה א'. עבד בן עבד כונן מקדש ביפו בברכת אשמן, (בהיותו) שָם אדון – בן־עבדאס⁴⁸. אתה תאזינה ותקבל תפלתו ואתה תציל את בן־עבדאס, עבד עולמים, עַבְּדְ־אשמן.⁴⁹

שורה ב'. חוטא לבעל, הוא בא בחזרה. בך יחסה עבדך כבן, הוי בעלי. רחם עלי, הוי בעל גד, (אני) בן עַבְּדְ־אשמן, משרת נאמן, בן עבד־אבסת. בהניח לנודד – בן עבדאשמן חצב אבן.

שורה ג'. ויחרת כתובת. ירבו רחמיך, הוי אדוני, על עבדך והצילה את בן עבדאשמן…… ויקים במה (כ)עבד מקשיב.

אם היתה לעבדאשמן אבי בן־עבדאס איזו קורבה משפחתית למלך אשמונעזר, שקבל את יפו במתנה מאת אחד ממלכי פרס, זאת לא נוכל להגיד; יכולים אנו להניח רק זאת, שאם בנה נציב צידוני ביפו מקדש בתוכה לראש אלהי צידון, יש לשער, שהדבר היה תיכף לאחר יסודו של השלטון הצידוני בעיר הזאת. הכתובת מעידה, כי ביפו עבדו לא רק לאשמֻן, אלא גם לאלהות הצידונית הפחותה ממנה במעלה, בעל־גד, ולאלילה המצרית בַּסְתְּ. זו מעידה כמו כן, שהמקדש האמור היה כולל בתוכו במה, נתונה ב“אַרְכָּה” או “חצר פנימי”⁵⁰.

לא הוכיח גורלה של צידון למשול ביפו זמן רב; ואמנם ב“פֶּרְיפּלוס”, המיוחס להיסטוריון היוני סקילאכס מקאריאנדרה, אלא שבאמת נתחבר בשנת 350 לפני ספה"נ, בערך, נזכרת יפו בתור עיר חפשית ובלתי־תלויה בערים הגדולות שבצפון⁵¹. יש להניח שגמר שלטונם של הצידונים ביפו עומד בקשר עם חורבנה של צידון בשנת 351. מצרים השליכה מעליה, בשנת 406 או 405, את עול פרס, וערי הצידונים, עם צידון הבירה בראשן, עמדו בשתי הזדמניות שבאו לידיהן, לימין המצרים, והרימו את נס המרד נגד פרס.

בפעם הראשונה, בשנת 362, לא הצליחה תנועת־המרד בסבת מפלתו של פרעה. אולם בשנת 351 הכו הצידונים, ביחד עם חיל שכירים יונים שנשלח ממצרים, את חיל פרס. תיכף לאחר זה עלה ארתחשסתא־אוֹכוּס מלך פרס וישם מצור על צידון; ואחרי שנודע לתושבי העיר, שמבצריהם הראשיים נמסרו אל האויב על ידי מלכם הבוגד עצמו, הבעירו אש בבתיהם וישרפו את העיר עד לבלי השאיר בתוכה אבן על אבן⁵². המדינה הצידונית נחרבה, ואין ספק שבאותו הזמן נפרדה יפו מעליה ונמסרה שוב להשגחתה הישרה של פרס. מצרים גם היא נכבשה בידי אוכוס, ובמשך שש־עשרה שנים זכתה יפו, ביחד עם ארץ ישראל כֻלה, לישב בשלוה גמורה וליהנות מפרי השלום.

 

פרק רביעי: תחת שלטונן של יון ויהודה    🔗

(332–66 לפני ספה"נ)

בשנת 322 לפני ספה“נ כבש אלכסנדר מקדון את ארץ־ישראל. מכיון שצור נפלה בחודש אוגוסט ועזה, אחרי מצור של שני חדשים בנובימבר⁵³, יש לשער שיפו, שלא נזכר דבר בשום מקום על התנגדות מצדה, נכבשה בחודש ספטמבר ע”י היפסטיון, מפקד הצי ששלח אלכסנדר דרומה בדרך הים, ללוות את תנועתו של חיל היבשת⁵⁴.

אלכסנדר יצא למלחמותיו לא רק מפני התאוה לעלילות נועזות; הוא היה אף מלא שאיפות ותקוות לתקן את פגימות העולם באמצעות האמנות והתרבות היונית. יחסי־המסחר הקודמים של יפו עם איי העם האיגיאי ויון, וכמו כן השפעתם של הפלשתים עליה, הכשירו את קרקעה עד כדי לקבל עליה ברצון את עולה של מקדוניה, עם שיטת־ההתיונית שהיתה כרוכה בו; ולא עוד, אלא שכבר יכלה שיטה זו לסמוך על מתישבים יונים במספר הגון למדי, שהתנחלו בעיר ובסביבותיה⁵⁵. השם יפו שֻׁנה ליוֹפֶּה, ונתבאר בשם יופה, בת איאלוס אלהי הרוחות ואשת כיפיאוס, שבנה את העיר והיה מושלה הראשון⁵⁶.

אלכסנדר הוא שיסד את המִּטְבָּעָה הראשונה ביפו. כי לא יצאו לה מוניטין אחרים מעולם מלבד המטבעות שנעשו בימי שלטונו הוא. באספי המטבעות של וינה, ברלין, פאריס וקופנהגן יש טטרדרכמים (ארבעה אדרכמונים) של כסף מיסודו של אלכסנדר, שהאותיות ΙΟΠ טבועות בהם⁵⁷, בעוד שעל מטבע אחר הנמצא במוזיאום הבריטי שם יוֹפּא מקבל צורת מונוגרמה⁵⁸

המִּטְבָּעָה היפואית היא שהספיקה ממון לירושלים ולדרומה של ארץ־ישראל בכלל.

אחרי מותו של אלכסנדר בשנת 323 פרצה מריבה גדולה בין מצביאיו על חלוקת הממלכה, ובין שאר שאלות שהיו לסלע המחלקת ביניהם, תפסה יפו אחד אחד המקומות הראשונים. בתוצאות נצחון אחד מכריע נעשה תלמי־לגי, הראשון, שיסד את מלוכתו במצרים, לאדונה של ארץ־ישראל, בשנת 318, והציב חיל־משמר ביפו. בשנת 315 בא אנטיגונוס, שהתחרה אתו לשלטון, וישם מצור על העיר, לכד אותה, הכריח את חיל־המשמר שבתוכה, בכח הזרוע, להספח על צבאו הוא, והציב חיל־המשמר שבתוכה, בכח הזרוע, להספח על צבאו הוא, והציב חיל־משמר חדש משלו במקומו⁵⁹. כעבור שלש שנים הוכה דמטריוס בנו של המצביא הזה על יד עזה, ותלמי חדש את שלטונו בארץ; אולם בעוד חדשים אחדים בא חיל אנטיגונוס לעזרתו של דמטריוס, ותלמי שלא היה בטוח בכחו להתנגד לשניהם, נסוג אחור מצרימה והרס בדרכו את מצודותיהן של ירושלים וערי־החוף, ובכלל זה גם המבצר ביפו⁶⁰. גורלה של ארץ־ישראל לא נחתך עד שנת 301 לפני ספה“נ; בשנה זו הכו המצביעים המאוחדים תלמי, ליסימכוס, קסנדר וסיליקוס את אנטיגונוס, שנהרג אז במערכה על יד איפסוס באסיה הקטנה. ארבעה המצביאים המנצחים חלקו את הממלכה ביניהם; תלמי קבל בחלקו את מצרים והארצות הסמוכות וסיליקוס כמעט את כל יתר הממלכה באסיה, לרבות את ארם־נהרים ופרס עד גבולותיה של הודו. יפו באה שוב תחת שלטונה של מצרים, שבכח ידה החזקה שרר השלום ביבשה ובים, ותקופה של פריחה גדולה הגיעה לכל הארץ וביחוד לערי־החוף. מלכי בית תלמי המשיכו את שיטת ההתיַוְנות של אלכסנדר, שמצאה כר נרחב לפעולתה בערים, ביחוד, מכיון שניתנה להן מדה מרובה של שלטון עצמי במתכונתו של ה”פּוליס" היוני, שבתוצאותיה החלישה הרבה, אם לא שהרסה כליל, את קשרי הענינים המשותפים בין תושבי הערים האמורות ובני גזעם הקרובים אליהם. ככה נמחו עקבותיהן האחרונות של התרבות הצידונית ואותה התרבות הפלשתית, שדבק בה כל כך הרבה מן השמיות, ויפו נעשתה לאחד ממבצרי ההתיונות בארץ־ישראל. אולם מחוץ לידיעה, שנטבעו שם מטבעות עם המונוגרמה של העיר ותאריכי מלוכתם של תלמי השני ותלמי השלישי, אין לנו שום פרטים לתולדותיה של יפו בימי מלכות בית־תלמי. המטבעות האמורים יצאו כולם במשך תקופה של עשרים שנה, משנת עשרים וחמש לתלמי השני (261 לפני ספה"נ) עד השנה הששית לתלמי השלישי (241 לפני ספה"נ). שמה של יוֹפּא ניתן ע"פ רוב במונוגרמה

ורק על מטבע אחד הוא מקבל צורת

יש במטבעותיו של תלמי השני מוניטין של ברונזה עם ציור של נֵבֶל, אבל בלי שם הַמִּטְבָּעָה; בכל זאת יוחסו המטבעות האלה ליפו, מכיון שרגילים לראות בנֵבל את הסמל לפולחן פרסיאוס⁶¹.

כמאה שנה בערך היו מלכי בית תלמי מושלים בארץ ישראל באין מפריע, עד שבאו בני בניו של סיליקוס להחרידם ממנוחתם, אנטיוכס השלישי, הגדול (223–187) עלה על ארץ ישראל בשנת 218 וכבש את מישור הים עד עזה. הוא הוכה ע“י תלמי ברפה בחורף 218–217 והיה מוכרח לצאת את הארץ עם כל חילו. אולם כעבור עשרים שנה חדש את הנסיון. והפעם הזאת הצליח יותר מאשר בפעם הראשונה; אחרי שהכה את חיל מצרים מכה נצחת במלחמה על יד פֵנֵיאוֹן (עכשיו: בַּנְיאַס) לרגלי החרמון, ספח את ארץ־ישראל לממלכה הסיליקית בהחלט. אחריו בא סיליקוס הרביעי, פילופטור (187–176) ואחריו שוב אנטיוכס הרביעי, אֶפִיפַנס (176–164), הוא אנטיוכס הרשע, שבאכזריותו ושנאתו הקנאית לכל דבר יהודי הביא לידי המרד של החשמונאים וליסוד מדינה יהודית חפשית ועומדת ברשות עצמה. חבה יתרה היתה נודעת ממנו לתרבות היונית והוא היה משתמש בכל האמצעים שבידו להפיצה בכל רחבי ממלכתו. נסיונותיו האכזריים לכוף אותה הר כגיגית על היהודים, שרק אחת ממפלגותיהם היתה נוטה לה בעוד שהשאר – הרוב הגדול– התקומם נגדה בכל עוז, הביאו לידי סכסוכים גדולים בין שני הצדדים. כשחזר אנטיוכס בדרך הים מנסיעה אחת למצרים, גמר אומר בלבו להעניש את היהודים המתנגדים ליונים; הוא ירד מספינתו בנמלה של יפו, מקום שם נתקבל, בלי ספק, בשמחה רבה בתור לוחם כביר להתיונות, ומשם עלה על ירושלים, ששם בזז את המקדש והרג רבים מבני העיר. לאחר זמן־מה התחיל בפעולות שיטתיות לדכא הדת היהודית, ובשנת 168 לפני ספה”נ שלח אחד ממצביאיו, את אפולוניוס, לכפות על היהודים את פולחנו של צֵאוּס האולימפי ולהמית את כל אלה שיסרבו לעבור על עיקרי הדת היהודית. בחודש דצמבר 168 הועלו קרבנות לצאוס, על מזבח טמא שנבנה מעל למזבח־הָאִשִּׁים בבית־יהוה. תועבה זו עוררה התרגזות גדולה אפילו בחוּגי המתיונים, וכשיצא דבר־המלך להקים מזבחות לעבודה הזרה בכל ערי ארץ־ישראל ולמנות פקידים שיענשו את אלה העוברים על מצות המלך, התלקחה אש המרד, בהנהגתם של מתתיהו, הכהן הזקן ממודיעין (חוּרְבֶּתְּ־מִידִיעָה) וחמשת בניו. בשנת 166 מת מתתיהו, שצוה לבניו להמשיך את המלחמה ביונים ומנה אחד מהם, את יהודה, המכונה המכבי, בתור מנהיגה של מלחמת־הקודש.

בשורה של קרבות מזהירים שנערכו בזה אחר זה, נצח יהודה את המצביאים הסורים אפולוניוס, סירון, גורגיאס והמושל ליזיאס והשיב את העבודה במקדש בשנת 165; כעבור שלש שנים ראה ליזיאס הכרח לעצמו לערוב ליהודים את חופש דתם.

יהודי יפו המעטים, שישבו בין רוב גדול של יוָנים וגויים מתיַוְנים, לא לקחו חלק במרידה. אף על פי כן נמנו שאר תושבי העיר וגמרו בדעתם לשפוך על שכניהם היהודים אל כל חמתם והתרגזותם למראה נצחונותיו של יהודה המכבי וחילו. באחת החגיגות העממיות “עשו בם יושבי יפו נבלה אשר אין כמוה, בפתותם את היהודים הדרים בתוכם לרדת עם נשיהם וטפם אל האניות אשר הכינו להראותם כי אין איבה בינותם; ויאותו היהודים לתמם לרדת בתוכם כאשר אמרו יושבי העיר, כי לא חשבו כל מרמה; ויהי בהיותם בלב ים, ויטביעו אותם במצולה, וימותו כמאתים נפש”⁶². כששמע יהודה את דבר הרציחה הזאת, עלה עם חילו על יפו. העיר היתה מוקפת אז חומה בצורה, אלא שזו לא הגיעה עד החוף, והנמל נמצא איפוא מחוץ לחומה. יהודה, שמצא את שערי העיר סגורים ואת החומה חזקה ביותר מלהשתער אליה, הסתפק בזה שנתן את הנמל לבז וגרם היזקות עצומים למרכולתה של העיר; הוא הצית “באישון לילה את החוף אשר לעיר באש, וישרפו כל האניות וכל הנמלטים שמה הכו לפי חרב”⁶³.

חופש־הדת, שקבלו היהודים, שוב לא היה ביכלתו לספק את דרישותיו של הרוח הלאומי הלוהט שנתעורר בקרבם עכשיו, אחרי נצחונותיהם על שדה־קטל; נתברר, שהמלחמה לא תפסק עד שישיגו היהודים שלטון־עצמי מדיני. בשנת 161 הכה יהודה את המצביא הסורי ניקנור במלחמת עדאסה (חוּרְבֶּת־עֲדַאסֵי) כחמש פרסאות לצפונה של ירושלם; אולם כעבור שבועות מועטים, במלחמתו עם בכחידס, שבא בראש צבא סורי חדש ועצום, בעוד שהיו אתו רק שמונה מאות איש, הוכה חיל יהודה הקטן על יד אלעשה (חוּרְבֶּת־אִילַאסֶה), כחצי הדרך בין לוד וירושלים, ויהודה עצמו נהרג במלחמה.

אחרי מות יהודה בא אחיו יונתן לעמוד בראש המורדים; הוא לא היה גבור־חיל כאחיו, אולם פקחותו המדינית עמדה לו לנצל את הסכסוכים הפנימים, שהחלישו את הממלכה הסורית מעת שמת אנטיוכס הגדול. בשנת 162 עלה דמטריוס הראשון, סוטר, על כסאו של אנטיוכס החמישי איאופטור (164–162). אדם צעיר מאזמיר, אלכסנדר בלס, מדלת־העם, אלא שפניו היו דומים מאד לפניו של אנטיוכס אפיפנס, הכריז על עצמו שהוא בנו של אנטיוכס אפיפנס ובא בתביעה על כסא־המלוכה. אחרי שזכה להודאה רשמית מאת רומא ומצרים, בא באניה לעכו, כדי להתחיל במלחמה לכבוש הממלכה והכסא. כדי לקבל את עזרת היהודים, נתן אלכסנדר ליונתן, בשנת 153 לפני ספה“נ, תואר כהן גדול והזכות לשאת כתר זהב בראשו, ומסר לו את ההשגחה לא רק על יהודה, אלא גם על מישור־הים והחופים. מעתה לא נשאר ליונתן אלא לאשר את זכיותיו החדשות ע”י כבוש בפועל. דמטריוס השני, ניקטור, שבא אחרי דמטריוס הראשון סוטר, בשנת 150 לפני ספה"נ, שלח את מצביאו אפולוניוס דַאוס לכבוש את חבל הים בשנת 148, וזה, אחרי שקנה לו עמדה ביבנה, שלח ליונתן אגרת שחצנית, שבה קרא לו לצאת לקראתו אל המישור. יונתן נענה לקריאה ובא מירושלים יחד עם אחיו שמעון, ושם מצור על יפו, ששמשה לאפולוניוס תחנה ראשית לפעולותיו. תושבי יפו, בהשענם על חיל־המשמר הסורי שהיה חונה בעיר, סרבו מלכתחילה להכנע, ויסגרו את שערי העיר; אולם כיון שראו את יונתן מתכונן באמת להשתער על החומה, נפל פחדו עליהם ויפתחו לפניו את השער⁶⁴. אפולוניוס, בקבלו את הידיעה, שיפו נכנעה לפני יונתן, הופיע לפני העיר בראש חיל רכב ורגלי, בכונה למשוך את יונתן מתוך העיר אל המישור הפתוח, מקום שם היה ביכולת חיל־הרכב שלו, בעזרת חיל־פרשים, שהסתתר במארב על מנת לתקוף את היהודים מאחוריהם, – להכות את חיל יונתן שלא היה אלא רַגְלִי. נראה, שבראשונה נפתה המנהיג היהודי לתרמית זו; אבל, משראה את המלחמה מוסבה אליו מפנים ומאחור, ערך את חילו בתבנית מרובע והסתפק במלחמת־מגן בלבד. אולם בערוב היום, והאויב עיף ויגע מהתקפותיו הרצופות ללא תועלת, מצא לו יונתן שעת־הכושר להתקפה מצדו הוא ויך את הסורים עד חרמה.

בשנת 145 בא תלמי הששי, פילומטור, ממצרים בראש חיל כבד וצי אדיר, שעלו זה בדרך היבשה וזה בנתיבת־הים צפונה לאורך החוף. אלכסנדר בלס, שלקח את בתו של תלמי, הוציא פקודה לכל ערי הארץ, לקבל את חותנו בסבר־פנים יפות; בהתאם לכך נכנס הלה בלא שום התנגדות לכל הערים הבצורות שעל החוף, אלא שנזהר להשאיר חיל־משמר משלו בכל אחת מהן. אחרי שכבש באופן כזה את יפו, קבל שם את פני יונתן, שבא בכל תפארת־כהונתו מירושלים לשם בקור ידידותי. סופר דברי הימים מספר שהם בלו נשף אחד ביפו ושלמחרתו נסעו שניהם יחדיו עד נהר אֶלֵיאוּתֵּירוּס (נהר־אל־כביר בימינו), בסוריה הצפונית⁶⁵. כאן נפרדו איש מעל רעהו, ויונתן שב ירושלימה אחרי שקבל מאת המלך “מתנות יקרות וכל אותות כבוד”⁶⁶. תלמי, מכיון שעברו כל מבצרי־החוף לרשותו וחילות־המשמר שלו היו חונים כבר בתוכם, שנה את טעמו והתנפל על חתנו על יד אנטיוך, שם גם הכהו מכה רבה; אולם באותו הקרב נפצע תלמי בעצמו פצעים אנושים, שמת בהם לאחר ימים אחדים. אלכסנדר בלס ברח לערב ושם נפל בידי מרצחים; דמטריוס השני מלך תחתיו, ושוב נתחלפו חילות־המשמר המצרים בערי החוף ומקומם לקחו חילות סוריים.

לא ארכו הימים ובסוריה הופיע אדם בשם טריפון, שנתמנה למושל ע“י אנטיוכס בן בלס ויכרת ברית עם יונתן, שלפיה מסר לידי יונתן את ההשגחה העליונה על כל החוף, מצור ועד גבול מצרים. בשנת 143 קבל יונתן ידיעות, כי תושבי יפו, שעינם רעה בשלטונו, מתקשרים למסור את העיר לידי מצביאיו של דמטריוס השני; יונתן שלח את אחיו שמעון, שכבש את העיר בשם טריפון ונתן חיל־משמר חזק בתוכה⁶⁷. אולם כעבור שנה, אחרי שרצח טריפון הבוגד את יונתן, שהתארח אצלו בעכו, בטל שמעון את בריתו עם טריפון וספח את יפו למדינה היהודית לחלוטין; הוא חזק ובצר את העיר מחדש, עשה תקונים גדולים וחשובים בנמל⁶⁸ וגרש את תושביה היונים מתוכה⁶⁹, מיראתו פן ימסרו את העיר בידי טריפון. ככה נהפכה יפו מתוך הכרח לעיר עברית והיתה כזאת במשך מאתים שנה עד שנחרבה המדינה היהודית בידי הרומאים. ביחד עם יפו לכד שמעון את גזר, שגם אותה בצר, באופן שהיתה יכולה לשמור על בטחונן של ארחות הסוחרים בין ירושלים והחוף. קשר קל ובטוח זה עם הים, בעוד שנמלה ומבצרה של יפו נמצאו ברשותם, נתן ליהודים מגע ומשא עם עולם המערב: “וילכד ביד רמה את יפו ותהי לו לחוף אניות לעבר ממנה אל איי הים”⁷⁰. היא שמשה כמו כן מקור־הכנסה חשוב מאד בשביל המדינה היהודית, כי המכס על סחורות מובאות וסחורות יוצאות שהוטל ע”י מלכי סוריה היה נכנס מעתה לאוצר היהודים⁷¹. שמחתם הגדולה של היהודים לכבוש זה היתה איפוא במקומה; עד כמה היתה גדולה החשיבות שיחסו לעיר הזאת יש להסיק מן העובדא, כי בעת שהקים שמעון במודעין את המצבה הידועה לזכר אביו הגבור ואֶחָיו, שנפלו במלחמת החירות, צוה לחרות דמות אניות בעמודים הגבוהים שהוקמו למצבת־הזכרון⁷².

אנטיוכס השביעי, סודטס, מלך סוריה (164–129), לא היה נוטה כלל לְוַתֵּר על הכנסותיהן של יפו וגזר, מבלי שיקבל פצוי הגון ומספיק. בשנת 139 שלח את אחד משריו, אתינוביוס, אל שמעון, ובפיו הדברים האלה: “אתם לכדתם את יפו ואת גזר ואת המצודה אשר בירושלים, והם ערי מלכותי…ועתה השיבו לי את הערים אשר לקחתם ואת כל תרומות הערים אשר הרימותם מחוץ לגבולי יהודה; ואם לא ונתתם לי את כסף מכרם חמש מאות ככר כסף בעד הערים וחמש מאות בעד השַמות והתרומות; ואם תמאנו ומריתם, ויצאתי בחרב לקראתכם”⁷³. שמעון סרב למלא את הדרישות האלה והציע רק לשלוח מאה ככר כסף בעד הערים יפו וגזר. אנטיוכס שלח תיכף את מצביאו קנדיבַאיוס עם חיל גדול על יהודה; שני בניו של שמעון, יהודה ויוחנן, יצאו לקראתו ויכוהו מכה רבה במישור אשר לדרומה־מזרחה של יפו, ויהי מספר המתים מחיל סוריה כאלף איש⁷⁴.

בשנת 135 נרצח שמעון בידי אחד מחתניו נושאי בנותיו, ויוחנן הורקנוס עלה לשלטון תחתיו (135 – 106). לאחר שנה עלה אנטיוכס סידטס, – שגמר אומר לנקום נקמת מפלתו של קנדיבאיוס ולהשיב בעת ובעונה אחת גם את הכנסותיו האבודות, – על יהודה, לכד את יפו וגזר, וישם מצור על ירושלים. יוחנן הורקנוס ראה הכרח לעצמו לתת סכום גדול כופר בירתו, וכמו כן לקבל עליו התחייבות כספית שנתית תמורת השלטון ביפו וגזר⁷⁵; אולם ההתחייבות הזאת נתבטלה לאחר שנים מועטות, מהסכמתו של אנטיוכס, שהעלה בדעתו לכבוש את ארץ הפרתים והבטיח לעצמו את סיעתו של הורקנוס ע"י הודאה בחירותו הגמורה.

בשנת 113 עלה אנטיוכס התשיעי, קיזיקנוס, שמלך אז בסוריה, על יהודה, לכד את יפו וגזר, והטיל מכס על הסחורות העוברות את הערים האלה, לטובת אוצרו הוא. יוחנן הורקנוס הגיש את עצומותיו לפני רומא בידי משלחת מיוחדת, שבאה למסור בשמו לסינט הרומאי קובלנא על מלך סוריה. הרומאים, שעיניהם היו פקוחות זה מזמן על המתחולל בסוריה, בצפיה לאמתלא כל שהיא להתערב בעניניה, קבלו את חברי המשלחת בסבר פנים יפות. אחרי ששמע הסינט את קובלנתם ובקשתם, הוציא פקודה האומרת, שאנטיוכס “בל יעשה כל רעה ליהודים בעלי בריתם של הרומאים; וכי המבצרים והנמלים והחבלים וכל אשר לקח מהם עוד, יושב אליהם; וכי תהיה להם הזכות על־פי החוק להוציא את סחורותיהם בדרך נמליהם הם; וכי לא תהיה רשות לשום מלך או אומה להוציא כל סחורות שהן מארץ יהודה או מנמליהם, מבלי לשלם את המכס, מלבד תלמי מלך אלכסנדריה, כי בעל־בריתנו וידידנו הוא; וכי לפי משאלתם יגורש חיל המשמר אשר היה ביפו”⁷⁶. דבר רומא נתמלא, וחיל־המשמר הסורי יצא את יפו, ששבה אל תחת שלטונו של הורקנוס.

אלכסנדר ינאי, שבא אחריו (106–78) ושהכריז את עצמו בשנת 104 למלך, הוסיף למשול ביפו באין מפריע; כמה מן המוניטין שיצאו לו נושאות עליהן דמות עוגן של ספינה, בחינת סמל לחסנה היַמי של יהודה⁷⁷. בימי מלכותו הופיע אנטיוכס השנים־עשר, דיוניויוס, שהכריז אז מלחמה על ערב, ובא בגבולותיה הצפוניים של ארץ־ישראל בכונה לנחות את צבאותיו דרומה דרך מישור הים. אלכסנדר ינאי, שהיה חושש למעשה ההרס והשוד של צבאות אנטיוכס, אם יקבלו רשות לעבור דרך ארצו, “חפר תעלה עמוקה מכפר סבא, הנקראת כיום בשם אנטיפטריס, עד הים בקרבת יפו, כי בדרך זה בלבד יכול אויב לבוא עליו. הוא הקים גם חומה מאה וחמשים מענית ערכה, ובנה עליה שערי־עץ ומסכי־עץ ויחכה לבואו של אנטיוכס, ששרף את כל הבנינים האלה ויולך את צבאו בדרך הזאת לארץ ערב”⁷⁸. אלכסנדרה, אשתו של אלכסנדר, שמלכה אחריו, גם היא טבעה דמות של עוגן על מטבעותיה, עובדא המוכיחה, שגם היא הוסיפה למשול בנמלה של יפו באין מפריע⁷⁹.

 

פרק חמישי: תחת שלטונן של רומא וביצנץ    🔗

(66 לפני ספה“נ – 636 לספה”נ)

בשנת 66 לפני ספה"נ החליטו מושלי רומא, שכבר הספיקה לכבוש את מצרים וחלק מאסיה הקטנה, להרחיב את גבולותיה במזרח, ולשם כך שלחו את פומפיוס להכניע את ממלכות פונטוס וארמניה. אחרי שמלא את שליחותו זו, נטה לצד הדרום, ספח את סוריה ולכד את דמשק. כאן קבל הזמנה להיות השופט בין שני בניו של אלכסנדר ינאי, אריסטובלוס והורקנוס, שהגישו תביעות מתנגדות ומתחרות לכסא המלוכה של יהודה, איש בכח אחת משתי המפלגות הלוחמות אז בארץ, הצדוקים והפרושים. פומפיוס דחה את ההחלטה האחרונה בדבר עד שיגיע לירושלים. הוא בא לארץ־ישראל עם חילו, לקח את אריסטובלוס בשבי ושם מצור על ירושלים, ששם התבצרו כל הנוהים אחרי אריסטובלוס על הר־הבית. בעזרתו של הורקנוס וידידו של זה, אנטיפטר נציב־אדום, לכד פומפיוס את העיר. הורקנוס נתאשר אז למשרת כהן גדול, אבל בלא סמכות מדינית, בעוד שאריסטובלוס הלך בשביה לרומא, לרוץ אחרי מרכבתו של פומפיוס בתהלוכת־הנצחון שלו. הרומאים שללו מאת יהודה את כל המחוזות שכבשו המכבים בשבילה, והיא נעשתה, יחד עם אדום והגליל, לאחד המחוזות הנכנעים לממלכת רומא. ערי־החוף הופרדו משאר הארץ; יפו וכל יתר הערים הַמִתְיַוְנוֹת הוכרזו בתור “ערים חפשיות” עם שלטון עצמי במדה מרֻבה, ומהן נוצר מחוז חדש שנקרא פניקיה, על שם צידון, מאותה יפו, בעלת השלטון העצמי, נשתמרו מטבעות הנושאים את דמותה של אנדרומידה, שפניה לוטים בצעיף, היא יושבת בראש סלע וידיה נשואות בתפלה לשמים⁸⁰; ויש מהם הטבועים, מלבד זה, בדמותו של אֳנִי־שַׁיִט ומונוגרמה⁸¹.

שני המחוזות נספחו לחבל סוריה ונִתנו תחת הנהלתו של נציב בשם מַרקוס סקַאוּרוּס⁸², אותו האיש, שלפי פליניוס, הראה בעונת המשחָקים שנערכו ברומא בשנת 58 לפני ספה"נ, את עצמות חית־הים הנוראה של אנדרומידה, שהביאן אתו מיפו (עי' לעיל).

כשהוכה פומפיוס בידי יוליוס קיסר במלחמת פַרְסֵלִיָה בשנת 49 לפני ספה“נ, ראה אנטיפטר, שהספיק להעשות שַׁלִּיטָהּ ודַבָּרָהּ של יהודה, לטוב לפניו לכרות ברית עם המנצח, ונתן לו עזרה צבאית ומדינית חשובה בתקופת המשבר הגדול למלחמתו במצרים. יוליוס קיסר לא שכח את החסד הזה לעולם; וכשחזר לרומא בתור קונסול, הוציא פקודה בשנת 47 לפני ספה”נ, שבין שאר תגמוּלים לבעלי בריתו, החזירה את העיר יפו ליהודים והכריזה את אנטיפטר בתור פרוּקוּרַטוֹר (ממלא מקום הקיסר) ביהודה. “קאיוס קיסר, אימפרטור בפעם השניה, זאת פקודתו, כי כל ארץ היהודים, מלבד יפו, תהיה נושאת מס לעיר ירושלם מדי שנה בשנה, מלבד השנה השביעית, הנקראת בפיהם שנת־השבת, כי בה לא יבצרו פרי עציהם ולא יזרעו את אדמתם; וכי יהיו נושאים מס לצידון בשנה השניה, החלק הרביעי מאשר יזרעו; ומלבד זה ישלמו להורקנוס ולבניו אחריו את המעשר, כאשר שלמו לאבותיהם… וכן היה ברצוננו, כי העיר יפו אשר היתה ליהודים בראשונה, כאשר כרתו ברית ידידות עם הרומאים, תהיה להם כאשר היתה בתחילה; וכי הורקנוס בן אלכסנדר ובניו יקבלו מס העיר הזאת מאת בעלי האדמה, בעד הסביבה ובעד הסחורות היוצאות מאתם מדי שנה לצידון עשרים אלף, שבע מאות ושבעים וחמש מדות מדי שנה בשנה, מלבד השנה השביעית, הנקראת בפיהם שנת־השבת, אשר בה לא יחרשו ולא יבצרו את פרי עצם…” ⁸³. ערי המישור של ארץ־ישראל היו מוכרות אז תבואה בכַמות מרֻבה לצידון, שהותירו חלקה לצרכיו המקומיים של מחוז הלבנון, אלא שבעיקר היו שולחים אותה משם לאטליה באמצעותם של הסוחרים בעלי הספינות בצידון; באכספורט זה של התבואה לקחו חלק חשוב יפו וסביבותיה, ועמק־השרון. באותו הזמן היו סוריה וארץ־ישראל שתיהן מחויבות לשלם לרומא מסים שנתיים בשעורים של תבואה שהיו צריכות להמציא לפקידי־המכס הרומאים בצידון. המס השנתי שהטיל יוליוס קיסר על יהודה היה החלק הרביעי משעור החטה והדגן שנזרע ובשנה שלפני זו, אלא כל מסים לא היו חלים בשנה השביעית (שנת השבתון), שבה לא נזרעה האדמה כלל. חבה יתרה היתה נודעת ליפו, שנפטרה מתשלום חלקה במס הכללי לרומא או במעשר הנהוג בשביל הכהן הגדול בירושלים; אולם היא היתה צריכה לשלם להורקנוס ולבניו מס קרקעי ומכס האכספורט על כל התבואה הנשלחת בספינות לצידון, ושני המסים האלה נתאחדו בסכום שנתי אחד קבוע של 20675 מדות תבואה.

יוליוס קיסר נרצח בשנת 44 לפני ספה“נ, ולאחר שנה אחת נרצח גם אנטיפטר. מרקוס אנטוניוס, שהיה אז בא־כחה של רומא במזרח, מנה תיכף את בניו של אנטיפטר, הורדוס ופזאל, בתור מושלים אזרחיים ביהודה. אולם בשנת 40 לפני ספה”נ עלה חיל הפרתים על ארץ־ישראל, שהרגו את פזאל והמליכו את אנטיגונוס בן אריסטובלוס על יהודה. הורדוס, שנמלט למצרים ומשם לרומא, קבל מאת הסינט את התואר “מלך היהודים”; ובשנת 39 לפני ספה“נ הגיע לנמלה של עכו, שם התחיל לאסוף צבא ולעשות את שאר ההכנות הדרושות לכבוש מלכותו. הרומאים כבר גרשו את הפרתים בינתים. לאחר שכונן את שלטונו, קודם כל בגליל, פנה הורדוס דרומה, לעבר יהודה; וכאן מצא את יפו כאבן־נגף בדרכו. תושביה של זו עמדו לימין אריסטובלוס, שהיה חוטר מגזע חשמונאים, ובהתלהבותם הדתית והלאומית, שנאו תכלית שנאה את ה”עבד האדומי" הורדוס, מפיץ התרבות היונית. אף על פי שבדרכו לירושלים היתה היכולת בידי הורדוס לעבור בנקל מבלי להזָקק ליפו כל עיקר, הרי לא יכול להרשות לעצמו, להשאיר מבצר חשוב כל כך מאחוריו, מבלי שיכניע אותו; הוא שם מצור על העיר, ותושביה הוכרחו להכנע לפניו, בשנת 37 לפני ספה"נ⁸⁴. אולם תושבי יפו נכנעו רק לכח הזרוע בלבד והדבר לא עלה בידי הורדוס לעולם לנטוע בלבם רגשי ידידות אליו; אין להתפלא איפוא שגם הורדוס מצדו לא היה מחבב את בני יפו ביותר; ולאחר זמן, כשהחליט לכונן בשביל מלכותו נמל גדול ומסודר כהוגן, לא הסס הרבה עד שהעמיד מתחרה ליפו ביצירת נמל חדש לגמרי במגדל סטארטון, וקרא לו בשם קיסריה.

חדשים אחדים אחרי שנפלה יפו נלכדה ירושלים בעזרת צבא רומאי עם ק. סוֹרִיוּס בראשו, שהוריד את אנטיגנוס מכס המלוכה ובמקומו מנה את הורדוס למלך היהודים.

כעבור שלש שנים באה קליאופטרה, מלכת מצרים המפורסמת, לבקר את ידידה אנטוניוס שהיה יושב אז בלאודיקיה, בצפונה של סוריה, ומתכונן למלחמה על הפרתים. קליאופטרה, שהיתה שונאת בנפש להורדוס, השתדלה להשפיע על אנטוניוס, שיורידהו מכסא המלוכה וימסור לידה היא את ממשלת ארץ־ישראל. הדבר עלה בידי הורדוס להנצל מסכנה זו; אולם אנטוניוס, שלא מלאו לבו להשיב את פני קליאופטרה ריקם לגמרי, מסר לידה את סביבות יריחו, עיר התמרים והבשמים המהוללים, ואת כל ערי־החוף לדרומה של צור עד מצרים, בתור מקום פרטי להכנסה. יפו נכנסה ברשימת הערים האלה ונשארה ברשותה של מלכת־מצרים עד יום מפלתה ומפלתו של אוהבה, שלאחריו החזיר אותה אבגוסטוס להורדוס, בשנת 30 לפני ספה"נ, עם שאר מקומות, שקרע אנטוניוס מעל מלכותו⁸⁵.

אין ספק בדבר, שלפרק הזמן האמור יש ליחס את המאורע, שהיה לנושא האגדה התלמודית בדבר הנס שהתרחש בדלתותיו של ניקנור, ושלפי האגדה אירע ביפו. כיון שהגיע הורדוס לגמר בנינו של המקדש נתן לו ניקנור, אחד מעשירי העדה היהודית באלכסנדריה, במתנה לקודש הקדשים, דלת כפולת־הצלעות, עשויה ברונזה קורינתית כבדה, גבהה חמשים אמה ורחבה ארבעים, והיא משובצת לוחות עבים של כסף וזהב מעשה־מחשבת. משקלן של שתי צלעות־הדלת היה רב כל כך, עד שהצריך, לכל הפחות, עשרים איש כדי להסב אותן על ציריהן. האגדה אומרת, כי בשעה שהפליג ניקנור בספינה להביא את שתי צלעות־הדלת מאלכסנדריה לארץ־ישראל, היה סער גדול בים. כדי להקל את משא האניה, השליכו הספנים אחת מצלעות הדלת הימה; היו עומדים להשליך גם את הצלע השנית, כשבא ניקנור והשיב אותם ממחשבה זו בזעקה, שאם ישליכו את הצלע הימה, עליהם להטיל גם אותו אחריה. לאחר שעה קלה עמד הים מזעפו, והאניה יכלה לעשות את דרכה הלאה, בעוד שניקנור לא חדל מלקונן על אבדן הצלע היקרה. אולם כשהגיעו לנמלה של יפו, הנה הופיעה הצלע האבודה מנבכי תהום והגלים העלו אותה ליבשה⁸⁶.

כשמת הורדוס בשנת 4 לפני ספה“נ, אִשר אובגוסטוס את צואתו ומסר את ערי־החוף יפו וקיסריה לארכילאוס בן הורדוס, שעל שלטונו בנמלים אלה מעידה דמות אֳנִי־הַשיִט הטבועה במוניטין שלו⁸⁷, בעוד שהקודמים לו היו מציינים את שלטונם ביפו בעוגן־אניה. מעשיו האכזריים של ארכילאוס, שהיה עובר, מלבד זה, על כל חוקי־התורה, הביאו לידי כך, שהיהודים ראו הכרח לעצמם להתאונן עליו לפני אבגוסטוס, עד שלבסוך, בשנת 6 לספה”נ, הוריד אותו מכסאו והגלהו לגַאול, ששם מת. רכושו הפרטי ונכסיו הוחרמו, ויהודה סופחה לחבל־סוריה בממלכת רומא⁸⁸. יפו באה איפוא תחת מָרוּתָהּ של קיסריה, מקום שם נמצא המשרד הראשי של הפרוֹקוּרָטוֹרִים הממונים על הנהלת החבל הזה.

אחדים מתושביה היהודים של יפו היו בין הראשונים שקבלו עליהם את הנצרות. אשה אחת מתוך העדה הנוצרית הקטנה שהתקיימה שם, ושמה טַבִּיתָא או דוֹרְקַס, “אשה מלאה מעשים טובים וצדקה וחסד”, נפלה למשכב ומתה. הנוצרים ביפו, לכששמעו כי פטר השליח נמצא בלוד, שלחו אליו שני אנשים בבקשה שיבוא לעירם. הוא בא “ויכרע על ברכיו ויתפלל; ויסב את פניו אל הגוף ויאמר: קומי טביתא. ותפקח את עיניה; וכראותה את פטר ותשב. ויושט לה את ידו ויקימנה… ויודע הדבר בכל רחבי יפו”⁸⁹. המלים “בכל רחבי יפו” מעלות על הדעת, שבאותה התקופה היתה יפו כוללת לא רק את העיר הצפופה בצלע ההר, הנתונה בתוך החומות, אלא גם מספר גדול של משכנות בודדים זרועים פה ושם על שטח גדול בערך מחוץ לחומות. עובדא זו יש בה כדי לחייב את מציאותם של גנים רחבי־ידים ולאַשר, באופן אמצעי, את חשיבותה ועשירותה של העיר באותו הזמן ואת המדרגה הגבוהה של עבודת האדמה בסביבותיה. במרחק פרסה אחת, בערך, מזרחה של יפו התיכונית עדיין יש לראות קבר־אבן, שלדברי העם, בו נטמנה טביתא. מתגלה כאן חדר חצוב בסלע, שכדי להכנס לתוכו יש לרדת בשש או שבע דרגאות־אבן. החדר רצוף פסיפאות, ומשלשת עבריו נחצבו כוכי־מתים בקירות. הכמרים הרוסים, בעלי המקום הזה, הפכו את הקבר לבית־תפלה קטן ויכסוהו בכפת־גג עגולה; ובקרבת המקום בנו כנסיה מוקדשת לשם טביתא. בדורות האחרונים היו היונים שביפו באים מדי שנה בשנה להשתטח על קבר טביתא בתפלה, עד שזה נעשה למקדש מעט. אולם המושלמים, שכמעט בכל מקום שנמצא שם מקדש נוצרי, יסדו מקדש מושלמי כנגדו, יצרו גם בפעם הזאת “מקאם” של ה“שיך אבן־כביר” על יד “קבר טביתא”⁹⁰.

פטר נשאר ימים אחדים ביפו והתאכסן בביתו של “שמעון הבורסקי היושב על שפת־הים”⁹¹. שר־המאה האיטלקי קורנליוס, מחיל־המשמר הרומי שבקיסריה, שלח, בתוצאות חלום שחלם, שנים מעבדיו בלוית איש־צבא ליפו, לבקש מאת השליח שיבוא לקיסריה. ביום שלאחריו, בעת הצהרים, בעוד אנשי קורנליוס הולכים ומתקרבים ליפו, “נפלה תרדמה” על פטר, בעלותו אל גג הבית על מנת להתפלל, וירא בחלומו יריעה מלאה כל מיני חיות, טהורות ולא־טהורות, ובת־קול אומרת לו לקבל את הגוֹיים לתוך הכנסיה הנוצרים. הוא עודנו הוזה ומבקש פירושים לאותו החזון, כשהגיעו אנשי קורנליוס ובקשו מאתו ללכת אחריהם. “ולמחרת היום קם ויצא אתם” בדרך שהוליכה לאורך החוף עד קיסריה, להכניס את המומר הראשון מבין הגויים תחת כנפי הנצרות⁹². כשנתיסדה בשנת 1654 האכסניה הלטינית ביפו, נבנתה על המקום, שלפי המקובל בעם באותו הזמן, עמד עליו ביתו של הבורסקי; אולם כיום מראים את המקום הזה במסגד קטן, הנקרא בשם ג’מעא את־תאביה (מסגד הצריח), על שם הצריח שהיה עומד בקרבתו בזמן שהעיר עדיין היתה מוקפת חומה בצורה.

יש לשער כי הפרדת עניני ההנהלה של יפו מעל ירושלים ואחודה עם שאר ערי החוף, שהחלישה בלי ספק את השפעתם של היסודות היהודים בעיר, הביאה לידי רבוי מספרם של היונים והיהודים המתיַוְנים ולידי תחיתם של אילו פולחנות אליליים שהיו מצויים ביפו לפני שנכבשה בידי המכבים; כי רואים אנו, שכותב דברי הימים מזכיר כבר במחצית המאה הראשונה לסיפה“נ את העובדא, שביפו היו קיימים אז מזבחות לכיפיאוס ולאחיו פיניאוס⁹³. ואולם הרוב הגדול של האוכלוסין עמד ביהדותו, וכשהתפרצה המרידה היהודית נגד רומא בשנת 65 לספה”נ, היתה יפו לאחד המרכזית הראשונים של המורדים.

הספירה שנעשתה, בתור בסיס למס־הגלגולת, שבו ראה העם את סמל העבדות; מדידת השדות ויסודו של מס קרקעות, שהתנגדו לו היהודים בתור דבר הסותר את עיקרי דתם, כי לה' הארץ ומלואה, ורק לשמו יעשרו את שדותיהם; מנויו של היהודי המומר טיבריוס אלכסנדר בן אחותו של פילון האלכסנדרוני, למשרת פרוֹקוּרָטוֹר (45–48 לספה"נ): כל הגזירות האלה ועוד פקודות שנואות של ההנהלה הרומאית יצרו התרגזות גדולה ועמוקה בקרב היהודים. ולכשנוספו על אותם הגורמים הכלליים להתרגזות עוד מעשי האכזריות של הנציבים קוּמַנּוּס (48–52) ופליכס (52–60) ומעללי השוד וההַרְעָמָה־מרצון של גָסיוס פלורוס (64–66), שוב לא היה עוד כח בעולם לעצור בחמת העם, ואש המרד התלקחה. הפרץ הראשון נִבְעָה בקיסריה, בדמותה של תגרה עזה בין יהודים ויונים ברחובות העיר, שלא היה ביכלו של הנציב הרומי לדכאה; לאחר ימים מועטים נערך בירושלים טבח לחיל־המשמר הרומאי שחנה שם.

הפרוקונסול הרומאי בסוריה, קָסטיוס גַלּוּס, שישב באנטיוך, הבין תיכף, כי מצבו הנואש של העם שהגיע לידי קיצוניות, עלול לעשות את ההתפרצות הזאת למרידה רצינית מאד. הוא גייס על כן את כל הכחות הצבאיים שהיו ברשותו, כעשרים אלף חיילים רומאים וכמספר הזה חיל־שכירים, וקבע את מקום מושבו בעכו, באמרו להשיב, קודם כל, את הסדר בחבל הגליל. אולם רצינותה ומהירותה של התפתחות המאורעות ביהודה הכריחה אותו להזדרז ולהניע את צבאותיו דרומה, ומעתה היתה קיסריה למרכז פעולותיו. מכאן “שלח חלק מצבאותיו ליפו ונתן להם פקודה לכבוש את העיר, אם יוכלו להפתיע אותה; אולם אם יבינו האזרחים שהם באים לתקפם, כי אז יחכו לו וליתר הצבא. כן מהרו מהם ללכת בדרך הים, ומהם ביבשה, ובבואם עליהם ככה משני העברים כבשו את העיר על נקלה; ומכיון שלא הקדימו האוכלסין לעשות כל הכנות לברוח, ועוד פחות מזה, לעמוד על נפשם, נפלו אנשי הצבא עליהם ויהרגו את כולם, עם משפחותיהם, ואחר בזזו את העיר ויתנוה למאכולת אש. ומספר החללים היה שמונת אלפים וארבע מאות”⁹⁴.

קסטיוס עלה על ירושלים; אולם לאחר כמה התקפות בלתי־מוצלחות חדל מן המצור ונסוג אחור אל המישור, כשהיהודים רודפים בעקבותיו; במעלה בית־חורון השיגו אותו ואחרי מלחמה עזה הניסו את חילו לכל עבר: הקרע בין יהודה ורומא נתהוה.

נירון קיסר שלח אחד מטובי מצביאיו, את טיטוס פְלַוִּיוּס אספסינוס, לנהל עניני סוריה. באביב שנת 67 לספה"נ עלה בראש חיל כבד, חמשים אלף איש, על הגליל, והשיב שם את שלטונה הגמור של רומא עד סוף אותה השנה. בתחלת שנת 68 עלה על יהודה וכבש את קיסריה.

במשך שתי השנים שעברו מיום מפלתו של קסטיוס, שבו ליפו הרבה יהודים, שהחלו לבנות מחדש את העיר ואת חומותיה ועשו להם אניות, שבהן היו מפריעים בעד המסחר שהתנהל לאורך החופים של סוריה ומצרים, וביחוד עמדו לשטן בדרך הקשרים הימיים בין צבאות רומא שבארץ־ישראל ואלה שבמצרים⁹⁵. אספסינוס שלח ליפו חיל רכב ורגלי, שהפתיע את העיר באישון לילה ובא לתוכה באין שומר שיזהיר את התושבים על הסכנה. הללו, כיון שהבינו כי התנגדות לא תועיל, נמלטו על נפשם לאניותיהם ובלו אותו הלילה על פני המים, הרחק ממקום הסכנה. “ולעיר יפו אין נמל מתכונת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים ושם נראו עוד כבלי אנדרומדה ומעידים כי ספור־הפלא הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל כן קשה מפרץ הים הזה ליורדי האניות מן רחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בוקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם “רוח־הצפון השחור”, והטביע ספינות רבות בהתנגחן זו עם זו וספינות אחרות נפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס, וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות; ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נופצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רוב האנשים נסחפו בזרם הים ונופצו אל צוקי הסלעים, עד אשר הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים אשר הקיא הים היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותו לשממה”⁹⁶.

אספסינוס, שהחליט לשלול מאת היהודים את האפשרות להשתמש שוב פעם בנמלה של יפו כדי להלחם בו, קבע מחנה מזוין בראש ההר, ששם עמד המבצר, והניח בו משמר מחיל הרכב והרגלי שמלאו את המחוז חמס והרסו את כל הכפרים והעיירות שבסביבה⁹⁷. אחר כך המשיך את פעולותיו ביהודה, כשהוא כובש את הערים והכפרים בזה אחר זה, עד שלאט לאט נשארה ירושלים בודדת ומובדלת מכולם. משהוכרז לקיסר בשנת 69 לספה"נ, חזר לרומא ומסר את התפקיד לגמר את המלחמה עם היהודים לבנו טיטוס, ואחרי מצור שארך חמשה חדשים, עלה בידו של זה לכבוש את העיר, ביום התשיעי באב, 8 ספטמבר שנת 70, והוא הרס את העיר עד היסוד ושלח את המקדש באש.

לזכר הנצחון הזה של הרומאים הוציאו אספסינוס ויורשיו הבאים אחריו מוניטין של זהב, כסף ונחושת, שהציורים והכתבות הבאים על גביהן מתיחסים ביחוד לכבוש האחרון של יהודה. יש מן המטבעות האלה, המתיחסים ביחוד להשמדת הצי היהודי ביפו. מטבע הנחושת, שאנו נותנים את העתקתו בציור להלן⁹⁸, מראה, בצדו השני, את יהודה, כשהיא יושבת גלמודה ועזובה בצלו של תומר, ועוטרות לה המלים JUDEA NAVALIS.

על המטבע המתואר בציור להלן⁹⁹, והנמצא באוסף של המוזיאום הבריטי, אנו רואים את היהודים, כשהם נופלים בתחנה לרגלי טיטוס העומד ומחזיק בידו את הנצחון בעל־הכנפים (?) ורגלו הימנית שוּמה על חרטומה של אנית־שיט שבורה; התאריך הניתן במטבע זה הוא 73 לספה"נ.

נמצאים עוד מטבעות מימי אספסינוס, טיטוס ודומיציאנוס, שטבעו עליהם את הכתובת VICTORIA NAVALIS¹⁰⁰. כל המטבעות הללו מעידים על החשיבות הצבאית הגדולה שהיתה בעיני הרומאים ללכידתה של יפו ולהריסת כחם הימי הצעיר, אבל החזק, כפי הנראה, של היהודים.

יפו לא עמדה בחורבנה זמן רב. נמצאו מוניטין שיצאו בימי מלכותו של אילאגאבאלוס (218–222 לסה"נ) ועליהן טבועה דמותה של אַתֵּינָה העומדת (אפשר שיש כאן קשר עם האגדה בדבר פרסיאוס אנדרומידה) וחרותות המלים Iоππηϛ Фλαоѵɩαϛ (יפו פְלַוִיַא)¹⁰¹, או ΛΑoV[IO]ППHEФ או IOIIII ФΛΑ (ציור להלן)¹⁰², המוכיחות, שהקמת הריסותיה של העיר התחילה עוד בימי מלכותו של אספסינוס (טיטוס פְלַוִיוּס אספסינוס), הוי אומר, לא מאוחר משנת 79 לסה"נ, ושהעיר נקראה אז על שמו.

הקיסרים גמרו אומר בלבם למחות את עקבות היהדות מיהודה ולנטוע את רוחה של רומא במקומה; כפי הנראה הצליחו במדה גדולה בשיטה חדשה זו, כי יפו היתה עתה, עוד מתחילת תקומתה והתחדשותה, עיר יונית־רומאית בעיקר, לכל הפחות בכל הנוגע לצורתה החיצונית וללשון תושביה, אם לא במחשבתם¹⁰³. היהודים שבו אליה כעת בהמונים, ביחוד אחרי מרד בר־כוכבא בימי הקיסר אדרינוס (בשנות 132–135), שאז נאסרה עליהם הכניסה לירושלים ואפילו להשקיף עליה מרחוק, וכל העובר על פקודה זו אחת דתו להמית; גזירה זו הביאה אותם כמובן לידי כך שיתרכזו בשאר הערים הגדולות. בעת ובעונה אחת גרמה תחיתה המסחרית של יפו לזה, שהתחילו להגר אליה, על מנת להשתקע, סוחרים יהודים ממצרים, קירינאיקה, אסיה הקטנה, חיאוס, בבל וחלקים אחרים של הממלכה הרומאית. עד כמה גדלה חשיבותה של העדה היהודית ביפו במאה השניה, השלישית והרביעית לספה"נ יש לראות ממספרם הגדול בערך של חכמי התלמוד, ששמותיהם נזכרים בספרות הרבנות בתור ילידי יפו. כאלה הם: ר' אחא (ירושלמי, מועד קטן; בראשית רבה, פ' ט"ו), ר' פינחס (פסחים, א), ר' אדא (מגלה ט"ז ב'), ר' נחמן (ויקרא רבה, פ' ו'), ר' תנחום (פס. רב., פ' י"ז), ר' יודן בן טרפון (ירוש‘, שביעי’ פ' ו')¹⁰⁴ ועוד רבים. כמה מהם נקברו ביפו והכתבות שעל גבי מצבותיהם, הנותנות את שמותיהם בעברית או ביונית או בשתי הלשונות יחד, נמצאו בבית־הקברות היהודי־היוני העתיק אשר גלה קלירמון גאנה (Clermont Ganneau) בשנת 1874 בתחומי העיר (עי' הוספה א').

זינוביה מלכת תדמור ואלמנתו של אודינתוס דוכס המזרח(“Dux Orientis”), מרדה ברומא בשנת 267, ומצביאה זַבְּדָא כבש את ארץ־ישראל ומצרים בשנת 270 לספה"נ, ולמשך זמן קצר באה איפוא יפו תחת שלטונה של תדמור. אולם כבר בשנה שלאחריה עלה הקיסר אברלינוס בכבודו ובעצמו בראש חילו על סוריה, הניס את חיל תדמור משם, ובשנת 272 נהג את זינוביה ובניה בשביה, ובירתה היפה־פיה, שנפלה לפניו, היתה בשנת 273 לתל־עולם.

בינתים, אף על פי שנעשתה יפו, בצורתה החיצונה ובלשונה, לעיר יונית־רומאית, עדיין היתה היהדות הדת השלטת בתוכה, ונראה שהנצרות לא הרבתה לעשות לה נפשות במקום הזה. רשימת ההגמונים, ששמותיהם נזכרים בקשר עם המועצה הנוצרית בניקיה בשנת 325, כוללת את “הגמוני ירושלים, ניאפוליס (שכם), סיבסטא (שומרון), גדרה (גזר), אשקלון, ניקופוליס (עמאוס), ימניה (יבנה), אלויתירופוליס (בית־ג’יברין), מכסימיאנופוליס (?), יריחו, זבולן (נבי־זבלאן), לוד, אזוטוס (אשדוד), סקיתופוליס (בית־שאן), עזה, אילת (עקבה) וקפיטוליאס (בית־ראש)”¹⁰⁵ ואולם אין בה זכר להגמון של יפו; כמו כן אין כל רמז לדבר קיומה של עדה נוצרית ביפו אף בכתבי אֶוְזֶבִּיוּס, שעבר דרך העיר בנסיעתו ממצרים לסעידה בשנת 330 לסה"נ. סט. הירונימוס, שבקר את יפו בשנת 382 או 383 בלויתה של פאולה־הקדושה ברומא ובתה מֶוְסטוקיום־הקדושה התפעל למראה “הנמל של יונה הבורח” ביפו¹⁰⁶, וגם הראו לו כאן את הסלע שאליו רותקה אנדרומידה: “Hic locus est in quo usque hodie saxa monstrantur in littore, in quibus Andromeda religata Persei quandom sit liberate praesidio”¹⁰⁷; אולם אין כאן זכר לשום מקום נוצרי דומה לביתה של טביתא, או לביתו של שמעון הבורסקי, שבלי ספק היו מראים אותם לנוסעים אילו נמצאה ביפו עדה נוצרית חשובה, מכיון שבבקורם לקסריה, ימים אחדים לפני בואם ליפו, לא נפרדו מעל המקום עד שהתפעלו תחלה למראה ביתו של שר־המאה קורנליוס.

בשנת 395 נחלקה הממלכה הרומאית, וארץ־ישראל נפלה, באורח טבעי בחלקו של קיסר ביצנץ. אין אנו יכולים להגיד בודאות, אם השפיע השנוי הזה, ועד כמה ובאיזה אופן השפיע על חייהם ומנהגיהם של תושבי יפו, או על מראיה של העיר, מכיון שהידיעות הנמצאות בידינו מאותה התקופה הן דלות ביותר. סט. קיריל איש אלכסנדריה, הכותב במחצית הראשונה למאה החמישית, מתאר אותה בתור מרכז מסחרי חשוב ונמל־ההפלגה לכל הנוסעים מיהודה לשאר מדינות ים התיכון¹⁰⁸. תיכף לאחר כך אנו מוצאים את יפו בתור מקום מושבו של הגמון העומד תחת השגחתה של האפטרכיה בירושלים. בין ההגמונים שחתמו על כתביה של המועצה באיפיזוס, שנתכנסה בשנת 431, מופיע שמו של פידוס, ההגמון של יפו; כן השתתף גם במועצה שנתכנסה בירושלים בשנת 536, הגמון אחד מיפו בשם אליאס¹⁰⁹. אם נעשתה העיר להגמוניה בגלל התגלות קבר טביתא, או שיצירת ההגמוניה ורבוי מספר העולים מארצות נכריות, שעברו את יפו בדרכם לירושלים, הם שגרמו לחפושי הקבר והתגלותו המוצלחת, הנה עובדא אחת ברורה היא, שבמשך המאה הששית אנו מוצאים את הזכרון הראשון הכתוב בספר בנוגע לזה. את הכומר וירגיליוס (לערך, בשנת 500) ואת תיאודוסיוס (לערך, בשנת 530) מושך ליפו זכר השליח פטר ותחיתה של טביתא אחרי מותה¹¹⁰; ואנטונינוס הקדוש, שבקר את המקומות הקדושים בארץ־ישראל בשנות 560–570 לערך, כותב: “משיצאתי את ירושלים, ירדתי ליפו, מקום שם תנוח סט. טביתא”¹¹¹.

במשך מאתים שנה בערך אחרי חלוקתה של הממלכה הרומאית היה השלום שורר בארץ־ישראל. ובשנת 613, בראות כוסדרי השני מלך פרס, לבית השַּׂשַּׂנִית, שסמכותה הממלכתית של ביצנץ נחלשה בכל המדינות הנכנעות לה באסיה, לא יכול לעמוד בנסיון ותקף את פוקַס תופש המלוכה, עלה על סוריה הצפונית, ובשנה שלאחריה כבש את ארץ־ישראל כשהוא מביא כליה וחרבן לכל מקום בואו. שלטונו בארץ לא ארך יותר מארבע־עשרה שנים. הקיסר הירקליוס יצא למלחמת־תנופה על חיל פרס, השמיד אותו במערכות מוצלחות אחדות והכריח את סירואיס בן כוסדרי להכנע, בשנת 628. אולם נצחונותיו של הרקליוס הם שגרמו לו גם כן להפסיד את שלטונו באסיה. בהשמדת כחה הצבאי של פרס, נעלם החַיץ הכביר שהיה עומד לשטן בדרכם של הנודדים הפראים בחצי־האי ערב. ובעוד שנים מועטות, כשעלו מן המדבר צבאותיו הצעירים של האישלם, והפליאו מכתם הראשונה בגבולותיה הסוריים של הממלכה הנחלשת, מצאה ביצנץ את עצמה בודדת במלחמה אנושה, שבה נחתם גזר־דינה למפרע.

 

פרק ששי: תחת שלטון הערבים    🔗

(636–1099 לספה"נ).

מוחמד מת בשנת 632. במלחמה על הירמוך (636 לספה"נ¹¹²) הוכה חיל הרקליוס מכה נצחת בידי שבטי ערב שעלו מן המדבר, מאוחדים בהנהלתו של עומר. באותה השנה לכד מצביאו של עומר, עַמר אִבְּן אל־עַשׂי את יפו¹¹³. ההגמוניה שקנתה לה ישיבה בתוכה נתבטלה ושמה של העיר נשתנה ל“יַפָה” במקום “יוֹפֵּי”. כפי הנראה, לא הביא המצור, וגם לא שנוי־המשטר שבא עם לכידת העיר, שום הפסד לעניניה והיא הוסיפה לשמש הנמל העיקרי של ארץ־ישראל. העולים היהודים והנוצרים הוסיפו לעבור בה בדרכם לירושלים וחזרה; הנוצרים היו שוהים למשך זמן קצר ביפו, על מנת לבקר את ביתו של הבורסקי ואת קבר טביתא ולהתפלל ב“כנסיה על שם סט. פטר השליח”¹¹⁴, שנבנתה ביפו, בלי ספק, עוד לפני הכבוש הערבי, כפי שיש לשער, בראשית הוסד ההגמוניה היפואית.

משנת 878 מרד אחמד אבן טולון, נציבה של מצרים, בכליפים מבית עבאס בבגדד, הכריז על עמידתו ברשות עצמו וכבש את ארץ־ישראל וסוריה¹¹⁵. בימי בנו, אבו־ל־ג’איש חומאראוייה שירש אותו בשנת 884, התמוטט שלטונו על הארצות האלה בעטים של נציבי הכליף הטורקים במוסול ועַנְבָּר, שלכדו את דמשק בשנת 885. חיל־הצבא הראשון ששלח חומאראוייה נגדם הוכה על האורונטס, ויעלה בראש צבא חדש, שבעים אלף איש, על ארץ־ישראל: חלקו האחד עולה בדרך היבשת והחלק השני מפליג באניות ליפו. בקרָב שנערך על יד אט־טאואחין (“הטחנות”, שכפי שיש לשער הן הטחנות על נהר הירקון במרחק פרסאות אחדות לצפונה של יפו), הוכה האויב; דמשק נכבשה מחדש, והכליף ראה הכרח לעצמו לאשר את חומאראוייה ואת בניו הבאים אחריו בתור מושלי ארץ־ישראל ושאר הארצות שנכבשו על ידו, למשך שלשים שנה. לפי דבריו של יעקֻבּי, החוקר הערבי בכתיבת־הארץ, שנכתבו בשנת 891, כבר נעשתה אז יפו, בכל היותה עוד עיירה קטנה, למרכז המסחרי החשוב ביותר בארץ־ישראל, ושמשה נמל־הים של רמלה שהיתה אז בירת הארץ¹¹⁶.

בשנת 905 עלה מוחמד אבן־סולימן, מצביאו של הכליף מוקטאפי, דרך סוריה וארץ־ישראל על מצרים, בעוד שאניותיו עגנו בדַמִּיֵיטָה, הביא כליה על חיל מצרים, ושם קץ לבית־המלכות הטולוני, בהוליכו את הנסיך המושל שׂיֵיבַּאן וכל שאר בני ביתו בשביה לבגדד.

בקיץ של שנת 969 נכבשה מצרים לשם אל־מעיז, הכליף הפטימי של קייראואן בברבֶריה, על ידי מצביאו הראשי גוחַאר, ולאחר חדשים מועטים הכניע אחד ממפקדיו, ג’פאר אבן־פלאח, את ארץ־ישראל. כעבור שתי שנים נרג ג’פאר במלחמה שאסר על יד דמשק נגד חסן אבן־אחמד, מנהיגם של הערבים הקַרְמַטִּים¹¹⁷. חיל הפטימים נפוץ לכל רוח ושרידיו נמלטו על נפשם לארץ־ישראל. חסאן, שרדף בעקבותיהם, כבש את רמלה וישם מצור על יפו, אשר בתוך חומותיה בקשו להם מפלט השרידים האלה, שעדיין הגיע מספרם לאחד עשר אלף. מכיון שמצא את כח־התנגדות של העיר חזק יותר מששער בתחילה, השאיר חלק מסוים מחילו להמשיך את המצור, בעוד שהוא עצמו, בראש החלק הגדול ביותר של צבאו, עלה על מצרים, שם הוכה מכה רבה והיה מוכרח להמלט על נפשו. צבא אפריקאי נשלח עכשיו מקהיר לעזרתם של הנצורים ביפו, שעדיין היו מחזיקים מעמד. חיל־המשמר הובא בחזרה למצרים, ואולם כל נסיון לא נעשה להחזיק את העיר לאחר כך, משנודע, כי עלה הדבר בידי חסן אבן־אחמד להגיע לדמשק, והתנפלות חדשה מצדו היתה צפויה בכל עת ובכל שעה. אין בידינו תאור אחר של יפו בזמן המאורעות האמורים, מלבד השורות המעטות הבאות, מאת הנוסע הערבי המלומד אבן־מוחמד עבדאללה אבן אחמד מירושלים, הידוע יותר בשם אל־מוּקַדַּאשִי: “יַפה השוכנת לחוף ים, אינה אלא עיירה קטנה, אף על פי שהיא משמשת שוקה של ארץ־ישראל ונמלה של אר־רמלה. מבצר שלא יצלחו אליו כל כלי קלע, עם שערי ברזל, משמש מגן לה; ושערי הים גם הם עשויים ברזל. המסגד נחמד למראה והוא צופה פני הים. הנמל הוא מצוין”¹¹⁸.

יפו שמשה אחת התחנות שנוסדו לשם חלופיהם או תשלומי־כפרם של שבויים מושלמים ואחד המרכזים לכנוסם של הגייסות מילידי הארץ. “לארכו של כל החוף בחבל סוריה נמצאות המצפות (ריבאת), שבהן המתגייסים נאספים. צי־המלחמה ואניי־השיט של היונים יבואו גם הם אל הנמלים האלה, והם מביאים אתם את השבויים שנלקחו מאת המושלמים; את כופר נפשם יבקשו – מאה דינרים לשלשה שבויים¹¹⁹. ובכל אחד מן הנמלים האלה יש אנשים היודעים לשון יונית, כי יש להם משלחות אל היונים, ורוכלים אליהם בכל מיני סחורות. בתחנות יתקעו בשופרות מדי הופיע ספינה יונית; גם אם יהי לילה ידליקו שם לפיד על המגדל, ובהיות היום, יגדילו עשן. מכל מצפה שעל החוף, עד עיר־הבירה (אר־רמלה), נבנו בזה אחר זה מגדלים גבוהים, ובכל אחד מהם תחנֶה להקת אנשים. במקרה שתבואנה ספינות היונים, ידליקו האנשים הרואים אותן לפיד על המגדל הקרוב ביותר אל מצפת־החוף, ואחריו על זה הבא אחריו, וכן הלאה, בזה אחר זה; באופן, שלפני עבור השעה האחת, כבר תרענה החצוצרות בעיר הבירה והתפים מתופפים במגדלים וקוראים את העם לרדת אל מצפתו על החוף; והם ממהרים למקום ברב כח, וכלי זינם עליהם. וצעירי הכפרים יתאספו יחד. אז יתחיל פדיון השבויים. אסיר אחד ינתן תמורת השני, או כסף ואבנים טובות יתנו במחירם; עד שלבסוף קורא דרור לכל השבויים שבספינות היונים. והמצפות בחבל זה שבהם יעשה פדיון השבויים הרי הם עזה, מימאס, אשקלון, מחוז־(נמלה של) אשדוד, מחוז־(נמלה של) יובּנה, יאפה וארסוף”¹²⁰.

שלטונה של משפחת הפטימים בארץ־ישראל לא היה חזק ביותר מעולם. מרידות ומלחמת־אחים באו רצופות זו בעקבה של זו, כשהן עושות שמות בשדה ובניר ומעכבות את התפתחות־המסחר לאורך הדרכים. ערי החוף, ויפו בכלל זה, סבלו פחות משאר המקומות, מכיון שמצרים עדיין שמרה על חזקה בתור שרת־הים, בזכותו של הצי האדיר שברשותה. תביעתיהם של המושלים, שהיו זקוקים לכסף תמיד, הוסיפו עוד לעניותה של הארץ; ורעידות־אדמה חזקות בשנת 1016 ובשנת 1033 הגדילו את המבוכה והדלות הכללית עוד יותר. מוראותיה של רעידת האדמה ביום 5 דצמבר 1033 היו גדולים ביחוד: בירושלים היו חלק מחומות העיר וממגדל דוד למעי־מפולת; ברמלה נפל החלק השלישי מכל בתי העיר ואנשים רבים נקברו תחת החרבות. הרב הגאון שלמה בן יהודה מתושבי רמלה, שהיה עד־ראיה לאסון, אומר באגרת שכתב זמן מה לאחר המעשה לידידו במצרים: “היה הדבר הזה ביום חמישי בשנים עשר יום לחודש טבת… כי כן ברמלה כן בכל ארץ פלשתים כן מעיר מבצר עד כופר הפרזי כן בכל מבצרי חנס מים עד מבצר [דן]… והיה הדבר הזה ביום חמישי בשנים־עשר יום לחודש טבת… ואשר היו מתהלכים בדרכים… ואמרו: ראינו ההרים רועשים כאילו רוקדים, אבניהם מתפוצצות והגבעות מתנודדות והאילנות מתכופפות, עד מימי הבורות במקומות עלו עד פיותיהם… עוד בערב שבת נדדה, עוד בלילי שבת”¹²¹. אגרת זו נותנת יסוד לשער, שיפו אף היא נפגעה הרבה מרעידת־אדמה זו. הידיעה כי “מימי הבורות במקומות עלו עד פיותיהם”, עם הרמז הכלול בתוכה לתנודה ניכרת ביותר בשטח פני האדמה, מאשרת באופן בולט את העובדא המסופרת ע"י ההיסטוריונים הערבים, בלי ספק, בתערובת הרגילה של ההפלגה וההגזמה המצויה במזרח, כי “הים שפל וינוס עד כדי מרחק של נסיעת יום אחד, אולם כשבאו תושבי הסביבה לקבל לרשותם את שטח האדמה שהעניק להם הים, שב הים וגאה פתאום ויהֻמם, ויהי מספר המתים רב מאד”¹²². נראה הדבר, שביפו ובשאר מקומות על החוף באה אחרי הרעש נסיגה ענקית של מי־הים¹²³.

אולם כל הפורעניות הללו, מיד הטבע ובידי אדם, לא יכלו לעצור בעד העולים היהודים והנוצרים מלבוא ולבקר את ארץ־ישראל. אדרבה, מספרם של אלה הלך הלך ורב משנה לשנה. רבים מהם היו נוסעים בדרכי היבשה; אולם אלה שבחרו בדרך הים, ויש לציין שהללו היו הרוב, בִכרו לרדת בנמלה של יפו יותר מאשר בכל נמל אחר בארץ־ישראל, משום קרבתה היתרה של יפו לירושלים. נוסעי־הים היו משתמשים באניות של צי מסחרי זה או אחר, שהיו נוהגות להפליג, פעם או פעמים מדי שנה בשנה, מן הנמלים האיטלקים של גינואה, פיזה ואמאלפי אל חופי הליוואנטה. יש בידינו תאור מענין של עד ראיה להופעת צי גינואי כזה בנמלה של יפו, הלא הוא הכומר אינגולף, שנתמנה בשנת 1076 למשרת “אב” במנזר קרוילנד, ושכתב לאחר שנים את דברי ימי האבות באותו המנזר, וגם את מאורעות חייו הוא. הוא בקר את ארץ־ישראל בתור חבר לקבוצה בת שלשים נורמָנים צרפתים, בערך, שנספחה לחבורת העולים הגדולה, כשבעת אלפים איש, שיצאה את גרמניה בחודש נובמבר 1064 בהנהלתו של הארכיהגמון זיגפריד ממגנצא. בעוד שהגרמנים (מהם נותרו רק אלפים איש עד שהגיעה החבורה לארץ־ישראל) עשו את דרך־חזרתם ביבשה, בחרו הנורמָנים בדרך הים, והשתמשו בהזדמנות שבאה לידם, בהמצא באביב 1065 צי מסחרי גינואי בנמלה של יפו; הצי שנמצא בדרך חזרתו לגינואה, כבר בקר את הנמלים הצפוניים של ארץ־ישראל והיה מפרישׂ עכשיו לעבר איטליה. הנמל הראשון שהגיעו אליו באותה מדינה היה ברינדיזי, ושם ירדו העולים¹²⁴.

נסיעות מסחריות אלו של ציי הערים האיטלקיות פסקו לפתע פתאם בשנת 1071, בתוצאות כבושן של סוריה וארץ־ישראל ע"י הסילג’וקים, שבט טורקי מחוֹֹרַסָן, שהצטיין באדיקותו הסונית; הללו, אחרי שיסדו את שלטונם על חלק הגון של אסיה המרכזית ופרס, עלתה בידם עכשיו, הודות לאדיקותם המופרזת, לכפות את רצונם על הכליפים בבגדד, בתור המגנים על כבודם ולוחמים לשמם במלכי השיאים הכופרים של מצרים. בשנת 1071 כבש אציז, מצביאם של הסילג’וקים, את ארץ־ישראל ולכד את ירושלים. הוא שם מצור על יפו¹²⁵, אלא שלא יכול לה והעיר נשארה תחת שרביטם של מלכי בית־הפטימים¹²⁶. קנאותם האכזרית של הסילג’וקים הרבתה, עד לבלי נשוא, את סבלותם של היהודים והנוצרים גם יחד. הדרכים היו בחזקת סכנה גדולה בעטין של להקות שודדים ומרצחים, והסוחרים לא העיזו לנסוע מעיר לעיר, כמנהגם; ותוצאות הדבר היו, כי למרות העובדא, שערי־החוף לא נכבשו מעולם בידי הסילג’וקים, היו שוקיהן ריקים מכל סחורה למכירה, והמרכולת ביניהן ובין איטליה כמעט שנפסקה לגמרי. חסרון זה הורגש ביותר, מכיון שלרגלי הרדיפות הנוראות על העולים, הלכו גם מסעיהם של הללו הלך ופחות.

הכהונה הנוצרית באירופה היתה מוכרחה, למראה סבלותיהם של בני דתה בארץ־ישראל והרדיפות על העולים, לטכס עצה בנוגע לתקון המצב. ערי איטליה, שהוכו מכה רבה באבדן קשריהן המסחריים עם ארצות הליוואנטה, שהביאו להם רוָחים עצומים, היו מוכנות ומזומנות לסייע לכל מפעל, תהי מטרתו מה שתהיה, ובלבד שיביא לידי פתיחת השוקים של ארץ־ישראל וסוריה לפני תושביהן. מאחוד זה של התלהבות דתית עם ענינים מסחריים צמחה התנועה של מסעי־הצלב; ההזדמנות לאלה נִתנה ע“י הסכסוכים הפנימיים בין הסילג’וקים וחיי־המותרת המתנַונים של הפטימיים; הצלחתם הובטחה בעיקר ע”י אחודו של האומץ הצבאי הצרפתי והאנגלי עם כחה הימי של איטליה.

בשנת 1098 לכדו נוסעי־הצלב את אנטיוכיא, בסוריה הצפונית. כשנתקבלה הידיעה על לכידת העיר בקהיר, עלה חיל מצרים ובראשו אל־אפדל אבן־בדר, וזירו של הכליף הפטימי אל־מוסטאלי, על ארץ־ישראל וילכד את ירושלים וצור מידי הסילג’וקים. כעבור אחד־עשר חדשים הופיעו נוסעי־הצלב הראשונים לפני חומותיה של עיר־הקודש.

 

פרק שביעי: תחת שלטון הפרנקים    🔗

(1099–1268 לסה"נ)

כצבא הפלשתים ממש, כאלפים ושלש מאות שנה לפניהם, כן באו חילות הצלב עם גודפרי איש־בוליון בראשם ויעלו מאנטיוכיא דרומה לאורך החוף, כדי לעמוד בקשר עם אניות גינואה הנושאות את כלי זינם ומטענם¹²⁷. כשהגיעה השמועה בדבר התקדמותם אל חיל־המשמר הפטימי ביפו, החריב את כל מבצריה ויהרס את העיר ואת הנמל, כדי למנוע בעד הנוצרים מהשתמש ביפו בתור תחנה ימית¹²⁸. מסבה זו יצאו התושבים את המקום, שנשאר ריק ושומם, וכך מצא אותו גודפרי כשהגיע לשם בחודש מאי 1099¹²⁹. הוא הסתפק בזה שכבש את העיר החרבה, ועלה משם על ירושלים.

המצור שהושם על העיר היה קשה הרבה יותר מכפי ששער גודפרי מראש, והצבא הנוצרי שסבל כבר רבות מן הרעב והצמא, כמעט שנואש לגמרי מלכוד את עיר־הקודש, כשהגיעו בחודש יוני ליפו האחים גילילמו ופרימוס אָמבריאצי מגינואה עם שתי אניות־שַׁיִט טעונות צרכי־אוכל ומכשירי־נגרים, והביאו אתם גם מספר בעלי־מלאכה וחרשי־עץ שהתמחו בתעשית כלי מצור ואופן תשמישם. בלילה הופתעו ספינות גינואה ע"י הצי המצרי, שעמד על משמר הים בנמלה של אשקלון, מקום חניתו אז, והספינות נפלו בידי האויב; ואולם הספנים הספיקו עוד להציל את כל המטען ולהעלות אותו אל החוף¹³⁰. הודות לדיקים, ביחוד, שבנו בעלי־המלאכה, בעצים שחטבו בהרי שכם, התקדם המצור במהירות יתרה. כמעט באותו הזמן הגיע ליפו צי פיזאי בן מאה ועשרים אניה, שהפליג מאיטליה בפקודתו של האפיפיור אוּרְבָּן השני, בתחילת האביב של אותה השנה, תחת הנהגתו של דָגוֹבֵּירט, הגמון פיזה וציר האפיפיור. בואם של הפיזאים היה דבר בעתו, ובעזרתם החשובה הצליחו הצרים ללכוד את ירושלים ביום 15 יולי. תיכף לאחר הכבוש הזה חזר גודפרי ליפו והתחיל לבנות בעזרתם של הפיזאים את העיר, על חומותיה ומבצרה (שממנו נשאר רק מגדל אחד לפליטה מתגרת יד המצרים)¹³¹, ולתקן את הנמל. ביום לידתו של הנוצרי נתיסדה הממלכה הלטינית בירושלים, “מלכות פיאודלית לאדונים פרנקים”. יפו והסביבה הוכרזו בתור רוֹזנוּת, שהיתה ידועה, אחרי לכידתה של אשקלון בשנת 1157, בשם “רוזנות יפו ואשקלון”. רוג’יר, אדון רוזאי, נתמנה בתור הרוזן הראשון של יפו¹³²; סמל אֲזַנוֹ היה “שדה־זהב עם צלב” “patée gules”¹³³. ההגמוניה של יפו נוסדה מחדש, והיתה עומדת תחת השגחתו של הארכיהגמון בקסריה¹³⁴. דגובירט נתמנה למשרת אפטררך בירושלים, וביום 2 פיברואר 1100 נחתם הסכם בינו ובין גודפרי, שעל פיו קם החלק הרביעי של העיר יפו לנחלה לבני פיזה עד עולם, והוא שעשה אותם לעת עתה לאדוני כל הסחר החיצוני של יפו. בחג הפסחא של אותה השנה נחתם עוד חוזה אחד ביניהם האומר, כי במקרה כבושן של ארצות או ערים חדשות, וביחוד, אם תכבש העיר קהיר בסיוע בני פיזה, או במקרה שימות גודפרי ויורשים לא יהיו לו מבני משפחתו, יקומו גם שלשת חלקיה של יפו (וכמו כן, גם כל העיר ירושלים) לנחלה לבני פיזה. תיכף לאחר שנחתם שטר־המתנה השני הזה הפליג הצי הפיזאי, ביחד עם כמה ספינות אנגליות, שהגיעו אף הן ליפו, בדרך חזרה לאיטליה ובו שבו הביתה רבים מנוסעי־הצלב¹³⁵. קהיר לא נלכדה, ואחרי מותו של גודפרי בחרו הנסיכים נוסעי הצלב באחיו בַּלְדְוִין למלך; משום כך לא נתגשמו התנאים האמורים בשבר־המתנה השני של גודפרי לעולם¹³⁶.

בדרך חזירתו של הצי הפיזאי היתה לו, בחודש מאי 1100, התנגשות עזה ע"י האי רהודוס עם צי של מאתים אניות שהפליג מוונציה בחודש יולי הקודם תחת הנהגת ההגמון של קאסטילו (וניציה) אנריקו קונטאריני, ואחד מבני הדוכס, ג’יאובאנני מיכאל. בתחילת יוני הגיע ציה זה של ונציה ליפו, לשמחתם הגדולה של גודפרי ודגובירט שלא הרגישו את עצמם ואת בטחונם בטוב מיום שהפליגו הפיזאים. בעוד רובם של בני ונציה, שנתפלגו לשתי קבוצות, הלכו זו עם חזירתה של זו, לבקר את המקומות הקדושים בירושלים, חתמו מנהיגיהם ביפו הסכם חשוב עם גודפרי, ונתאשר אחר כך, עם שוב כל העולים מירושלים, בשבועה חגיגית שחייבה את בני ונציה לעבוד “in Dei servitio” מיום 24 יוני עד 15 אויגוסט. תמורת העזרה הצבאית הזאת היה עליהם לקבל ביפו, ובכל עיר אחרת על החוף או בפנים הארץ, הן ערים שכבר נכבשו בידי הפרנקים והן שעוד היו עומדים לכבשם בעזרתם של הללו, בית־כנסיה, מקום ראוי ליצירתו של שוק, חופש גמור מכל מס ומכס לעולם, והחלק השלישי בשלל שיפול לידיהם בכל הכבושים העתידים. בתוקף ההסכם הזה סודרה מערכה מאוחדת נגד עכו, ואולם זו עוד לא הספיקה לצאת לדרכה, כשמת גודפרי, ביום 18 יולי, בבית החולים שבנה הוא בעצמו ביפו, מן הקדחת שחלה בה שבועות אחדים לפני כן בבצות של חולה¹³⁷. במשך השנה האחת שעברה מיום שהגיע ליפו, נבנה מחדש חלק הגון של העיר וחומותיה, תושביה הקודמים חזרו לתוכה, ומספר גדול

של פרנקים השתקעו שם גם הם. שוב היה הנמל מלא אדם רב; שוב היה עתיד מזהיר נשקף ליפו בתור מרכז מסחרי פורח.

מותו של גודפרי עכב, לכל הפחות, למשך זמן ידוע, את הגשמת התכנית לכבוש את עכו. תחת זה הסתפקו טאנקריד ובני ונציה בזה שכבשו את חיפה, ולאחר נצחונם זה הפליג הצי חזרה לונציה¹³⁸.

בינתיים הספיקו צבאות הפַטימים להתנער מן הרושם הרע של מפלת ירושלים ואל־אַפדל התחיל חורש מחשבות ללכוד אותה שנית. הצעד הראשון למטרה זו היה לגרש את הפרנקים מיפו ולסגור בפניהם את דרך הים. בתחלתה של שנת 1101 בא חיל מצרים במספר עשרים אלף איש וישם מצור על יפו. ואולם אף על פי, שלא היו בחיל־המשמר, כפי שמסופר לנו, אלא ארבעים פרשים אבירים ומאתים רגלי, לא יכלו המצרים להבקיע אל העיר והוכרחו לחזור בהם ממחשבתם הראשונה¹³⁹. יש לשער שהסבה האמתית לוִתורם זה היה מקורה בשמועה ששמעו על צבא נוצרי חדש, המתקרב והולך לעזרת הנצורים. ביום 16 אפריל עגנו שלשים ושתים אניות של צי גינואה בנמלה של יפו¹⁴⁰ ונתקבלו בכבוד גדול ע“י המלך בַּלְדְוִין. הוא עשה חוזה עם מנהיגיהם של הגינואים, שנכתב באותיות של זהב ונשתמר בכנסיה של הקבר הקדוש, ושנתאשר שוב פעם לאחר שלש שנים, והיה מתחדש מזמן לזמן ע”י מלכים ונסיכים שבאו אחריו. על פי החוזה הזה נתן בַּלְדְוִין לגינואים, תמורת העזרה שנתנו לו במצור ירושלים והסיוע הצבאי שהבטיחו לו לעתיד בכל פעולותיו הבאות, רובע מיוחד לכנסיה הגינואית על שם סט. לורינצו בירושלים, רחוב אחד ביפו והחלק השלישי של קיסריה, ארסוף, ועכו, לאחר שילכדו את הערים האלה¹⁴¹.

באביב של שנת 1102 בקש לו בַּלְדְוִין מחסה בחומותיה של יפו, אחרי שהוכה על יד אשקלון במלחמה עם המצרים¹⁴².

ביום 13 אוקטובר של אותה השנה הרגיז סער נורא את נמלה של יפו, שבתוצאותיו אבדו עד אלף נפש ונשברו הרבה אניות. האסון קרה למחרת היום, שבו הגיע לארץ בדרך הים אחד העולים הנוצרי סיווּלף, המציג את המאורע הזה כמו חי לנגד עינינו בתאורו הבא¹⁴³:

“בו ביום שעגנה אניתנו אמר לי איש אחד, ואני מאמין שאלהים נתן את הדברים בפיו: אדוני, עלה אל החוף היום, פן יתחולל סער, אולי הלילה הזה או בבוקר השכם, ולא תוכל לעלות. כאשר שמעתי זאת, תקפני הרצון תיכף ללכת אל החוף. שכרתי לי סירה ועליתי ליבשה עם כל אשר לי. בעלותי והנה רגש הים, חמרו מימיו וסופה כבירה נעורה, אולם ברב חסדי אלהים הגעתי למחוז חפצי בשלום. מה שהיה אחר כך? אנו הלכנו אל העיר לבקש אכסניה, עיפים ויגעים מעמלנו הרב; לקחנו אוכל אל פינו וננוח. אולם בבוקר השכם למחרתו כשיצאנו מן הכנסיה, שמענו את קול דכי הים, קריאות העם, וכולם רצים יחדיו ותמהים לדברים אשר את שמעם לא שמעו מעולם. אנו רצנו בפיק ברכים עם השאר, עד שהגענו לחוף. כאשר באנו שמה ראינו והנה הסער מחולל משברים אדירים כמרום־הרים ולעינינו גופות אנשים ונשים אין מספר שנטבעו והוטלו עלובים אל החוף. ראינו גם אניות שהתנקשו זו בזו ונשברו לשברים קטנים. מי יכול לשמוע דבר מלבד קול נַהַם הים ונפץ האניות? הקול הזה החריש גם את קריאות העם וצעקות הסַפָּנִים כולם. אולם אניתנו הגדולה ובעלת הַמִּבְנֶה החזק, ועוד אחדות אתה, טעונות דגן ומיני סחורות, ובהן עולים, יוצאים או באים, עוד התחזקו על עגנן ויתריהן, אף כי התנודדו מאד בגלים הסואנים. הוי, מה גדלה אימת הרע שתקפה אותם! איכה הושלכה סחורתם לכל רוח! עין מי מכל הרואים אותם קשתה כאבן כי תמנע מדמע. עוד אנו מביטים כה וכה, ומחזקת הגלים האדירים, או הזרמים שביָּם, נתקו העגנים, נשברו היתָרים, והאניות נִתנו לאכזריות המשברים באין מנוס ומפלט עוד. רגע הועלו למרומים, ומשנהו הושלכו לעמקי תהום, שמהרה להקיאם מתוך המצולה על החול או אל הכפיס. שם היו מתנפצות, עלובות, מצד אל צד, עד שנשברו לרסיסים בידי הסופה. אימת הסער לא תתן להם להפליג חזרה אל הים ותלילות החוף תמנען מגשת אל שפתו בשלום. אולם מה התועלת לספר איך נתלו עוד הספנים והעולים האומללים, לאחר יאוש, מי באניות ומי בתרנים, מי בקורת־רפסודה ומי בקרשי־השלבין? מה עוד אספר? אחדים, מוכי בלהות, טבעו בים; אחדים נערפו בקרשי־העצים בעוד הם נתלים בהם. אולי רבים לא יאמינו בדבר הזה, אבל אני ראיתי בעיני. אחדים, שנסחפו ממכסי אניותיהם, נשאו שוב פעם אל המעמקים. אחדים שידעו לשחות קפצו בכונה לתוך הגלים, וככה אבדו רבים מהם. רק מעטים מאלה שסמכו על כחות עצמם הגיעו בשלום לחוף. ככה היה הדבר, אשר משלשים אניות גדולות מאד, שמהן ידועות בשם “דוֹרמוּנדי”, מהן “גולאפרי”, ומהן “קאטי”, כולן נושאות עולים וסחורה, נותרו רק שבע אניות שלא שבר הסער עד שעזבתי את החוף. יותר מאלף נפשות, איש ואשה, אבדו ביום ההוא. פורענות גדולה מזו ביום אחד לא ראתה עין מעולם”.

רשימות אלו של סיווילף נותנות לנו מושג על פעולתו המפליאה של נמל יפו במשך שלש השנים שעברו מעת שנכבש בידי הפרנקים. “שלשים אניות גדולות מאד” נמצאות בנמל; ואין אניות אלו נמנות על צי אחד בלבד, כי מהן שהגיעו רק באותו היום ונוסעיהן עוד לא עלו ליבשה, ומהן צריכות להפליג תיכף לדרכן מכיון שהנוסעים השבים למולדתם כבר ירדו אליהן.

במשך כל שנת 1103 המשיך המלך בלדוין את העבודה להקמת הריסותיה ושכלולה של העיר¹⁴⁴, אלא שפעמים הוכרחו אנשיו להניח את כף־הסַיָּדים ולאחוז בַשֶּׁלַח כדי לגרש את המצרים שהתנפלו עליהם. בשתי הפעמים הושם המצור מעבר הים ומן היבשה גם יחד. בפעם הראשונה סיע בידיו של חיל־האויב צי של חמשים אניות, וההתקפה נמשכה בגבורה יוצאת מן הכלל שלשה או ארבעה ימים; חיל המגן שבעיר, שאמר נואש כמעט באין לו יכולת להתנגד עוד, היה קרוב לידי החלטה בדבר מסירת העיר אל האויב, כשהופיע בלדוין על הים עם צבא עוזר והפליג לתוך הנמל בינות לאניותיהם של המצרים, שאז נבהל האויב ונסוג אחור לאשקלון¹⁴⁵. לאחר שני חדשים, כשנודע דבר המחלה שתקפה את בלדוין, באו המצרים שוב פעם ויחדשו את המצור על יפו בצי גדול וחיל עצום; אולם בקבלם ידיעה חדשה, שהמלך עזב את ערש־דויו ויצא לקראתם, ותרו על המצור גם הפעם ויסוגו לאחור¹⁴⁶.

תעודה, שנרשם על גביה תאריך אותה שנה 1103, מדברת על חלקת־האדמה שנתן האפטררך ארנולף, לשם הקמת בית־קברות, לכנסיה של סט.פטר¹⁴⁷, שנבנתה על המקום שעמד שם, לפי המסורת, ביתה של טביתא¹⁴⁸.

באביב שנת 1105 שבו המצרים בחיל כבד בן ארבעים אלף איש וצי אדיר, לשים מצור על העיר, אולם כשהגיע בלדוין עם חיל עוזר בן ששת אלפים איש, הגיח חיל־המשמר מתוך העיר ויתקוף את המצרים, שלא יכלו להחזיק מעמד ויך בהם שבעת אלפים איש, ובין החללים היה גם האדמירל של אשקלון. לאחר חדשים אחדים הופיעו שוב, בדרך־היבשה בלבד, לנקום מבני יפו את נקמת דם האדמירל, אולם הפעם עמדה להם לבני יפו זרועם הם להכות את המצרים אחור¹⁴⁹.

לאחר שנה או שנתים עבר האב־הנזיר הרוסי דניאל את יפו בדרכו לירושלים. ממה שכתב על מסעו אנו למדים שחומות העיר מצד הים היו מגיעות עד המים: “הגלים ילחכו את חומותיה”¹⁵⁰.

בתחלת שנת 1110 הגיעו ליפו עשרת אלפים נורווגים ואנגלים ובראשם סיגורד, בנו או אחיו של מַגנוס מלך נורווגיה, בצי של ששים אניה; הם שהו שם כמעט עד סוף אותה השנה ולקחו חלק בלכידתה של בירות באפריל ובלכידתה של צידון – בדצמבר¹⁵¹.

שנת 1113 מציינת מצור חדש ובלתי־מוצלח של חיל מצרי מאשקלון שנמשך רק ימים אחדים¹⁵².

בשנת 1114 נמסרה הכנסיה המטרופוליטית של סט. פטר, ביחד עם בית־הקברות שנספח אליה לפני אחת־עשרה שנה, ע"י האפטררך אֶבְּרֵימָר, לרשותה של כנסית הקבר הקדוש בירושלים. שטר־המתנה מעיד כי הכנסיה של סט. פטר היתה עומדת מחוץ לחומת העיר: “Ecclesiam Sancti Petri majorem, quae est apud Joppenae cum cimeterio ecclesiae pertinenti”¹⁵³.

בשנת 1115 באו שוב המצרים מאשקלון לצור על יפו בצבא גדול וצי של שבעים אניות. הפעם עלה ביד הצרים לשרוף את שערי העיר; הם עשו נסיון לעלות בסולמות למרומי החומות, אבל גורשו משם¹⁵⁴. לאחר ימים מועטים באו שוב בשש סירות טעונות סולמות, ואולם גם הפעם הוכרחו לשוב מבלי שהשיגו את מבוקשם¹⁵⁵.

בשנת 1117 עלה המלך בלדוין על מצרים; אולם בדרך תקפה אותו מחלה מסוכנה והוא ראה הכרח לעצמו לשוב הביתה, אמנם לא מבלי שיגרום נזקים הגונים למצרים, שהיו עלולים להפחיד את הוזיר אל־אפדל מהתגרות אתו עוד פעם. אולם בסוף שנת 1121 נרצח הוזיר הפקח והנבון בפקודתו של הכליף, וזה האחרון עלה, עם גמר תקופת החורף, בראש צבא גדול, ואתו מכשירי מצור מכל המינים, מלבד שבעים אֳנִי־שַׁיִט שהפליגו לעזרתו בדרך הים, לשם התקפה חדשה על יפו. אולם חיל־עזר נוצרי בן שבעת אלפים איש תקף את המצרים והכריח אותם לחדול מן המצור¹⁵⁶.

ביום 18 אפריל 1123 הוכה המלך בלדוין במלחמה עם הסילג’וקים בסוריה הצפונית וילך בשביה; ותיכף לכשנודע לכליף אל־אמיר בקהיר דבר האסון שקרה לנוצרים, לא התמהמה ויתכונן להתקפה חדשה על יפו מן הים ומן היבשה גם יחד. הפעם נתן לחילו כלי מצור מכל המינים הרבה יותר משנִתן להם מעולם, ובצי המלוה אותו נמצאו עשרים וארבע אניות־המלחמה הטובות ביותר שהיו למצרים¹⁵⁷. אולם נראה שהרוזן איוסטאסיוס גארנייר, שנבחר בתור שליט למשך זמן שימצא המלך בשביה, קבל בזמנה אזהרה על תנועות הצבא והצי המצרי; מעידה על כך האגרת שנשלחה לקפריסין, מקום שם הגיע באותו הזמן צי־ונציה של מאה ועשרים אניה, תחת הנהגתו של הדוכס דומניקו מיכאל בכבודו ובעצמו, בדרכו לסוריה וארץ־ישראל. בני ונציה העבירו תיכף את ספינותיהם לעכו. בינתים התחילו המצרים, ביום 23 או 24 מאי, אחרי שנחו בקרבת יפו משך זמן קצר, לתקוף את העיר, כשהם ממטירים בלי הרף בכמות עצומה אבני־בליסטראות גדולות וכבדות על חומותיה. אולם חיל־המשמר ביפו השיב מלחמה בחרף־נפש. ההתקפה נמשכה חמשה ימים ופרצות גדולות נבעו בכמה מקומות בחומותיה, כשהופיע צי ונציה לעיני הנלחמים. הדוכס חלק את חילו לשנים: החלק האחד, שמונה־עשרה אניות הפליגו לאט דרומה, במרחק לא רב מן החוף; החלק השני, ובו כל שאר האניות, יצא אל לב הים והתקרב במחוגה רחבה אל יפו מצד המערב. למראה שמונה־עשרה האניות המתקרבות ובאות מן הצפון, חשב האדמירל של אשקלון, שרק אלו בלבד נשלחו להלחם בו, ויצא תכף לקראתן, כשהוא מכין את עצמו להתנפלות. בני ונציה עשו את עצמם כחרדים ונסוגים אחור אל הים הפתוח, בעוד הצי המצרי רודף בעקבותם, כשנתגלה פתאום החלק העקרי של צי ונציה, שהתקרב ובא עליהם. המצרים, שהבינו כרגע עד כמה מסוכן הוא מצבם, פנו דרומה מתוך נסיון נואש לברוח אל תחנתם באשקלון. אולם הפלוגה העיקרית של ונציה הצליחה להקדים אותם ולחסום בפניהם מפלט; הם הוקפו מכל העברם אניותיהם נפלו בידי הנוצרים, ששחטו את כל מלחיהן¹⁵⁸. כששמע המצביא המצרי הצר על יפו בדבר חורבנו של הצי, סר מעל העיר הנצורה וישב לאשקלון. הנצחון על הים הביא לבני ונציה שלל רב מאד. מלבד זה חתמו על ספר־ברית חדש עם השליט והאפטררך של ירושלים, הידוע בשם “Pactum Warmundi” ואשר מלבד קונצסיות מיוחדות אחרות בירושלים ובעכו, וגם בצור ובאשקלון לאחר שתכבשנה, עוד נתן להם כמה זכיות יתרות בכל שאר עריה של הממלכה, ויפו בכלל זה. הזכיות הן אלו¹⁵⁹: זכות בעלים מלאה ופטורה ממסים לרחוב אחד, בית־מרחץ וכבשן; פטורין מכל מכס נמל וסחורות־חוץ מלבד באניות של עולים; סכסוכים של בני ונציה בינם לבין עצמם נמסרים לערכאות שלהם עצמם; שאר התושבים שלא מונציה, היושבים ברובעיהם, נזקקים לסמכות הכספית והמשפטית שלהם כשם שנתינים נזקקים למלך; סכסוכים בין בני ונציה ולא־ונציאנים באים לפני בתי־הדין המלכותיים רק במקרה שהנתבע איננו בן־ונציה.

בשנת 1133 מרדו תושבי יפו במלך פוּלְקֶה (1131–1144). אשתו של זה, המלכה מִילִיסֶנְט, היתה בת דודו של הוגו רוזן יפו, שנודע בתור אחד האנשים יפי־התואר, האמיצים והחזקים ביותר שבכל הממלכה. בצדק או שלא בצדק, לא מצאו יחוסיהם חן בעיני המלך, שקנא לאשתו מתוך חשדנות מרובה. במועצה שנתכנסה בירושלים יצא ולטר רוזן קיסריה, חתנו של הוגו, וטפל אשמה על חותנו בעוון “lèse-majesté”. יש אומרים שהאשמה הזאת היתה שומה בפיו בפקודתו של המלך עצמו. הברונים, אחרי ששמעו את האשמה, קראו להוגו שיוכיח את צדקתו ביסורי מלחמה, אולם הלה נמנע מלבוא ביום המיועד. הוא נידון בהעדרו, והמלך עלה עליו עם חילו. בתשובה לזה, מהר הוגו לאשקלון וחתם שם הסכם עם המושלמים, שהבטיחו לו להטריד את מנוחת אויביו בעוד שהוא יגן על יפו מפני המלך. אחרי כן שב ליפו, סגר את שעריה והכין את עצמו לעמוד במצור ארוך בהודיעו שלא יכנע כל זמן שהנשמה בקרבו. עמדתו הנמרצה לא אחרה להראות את פעולתה על המלך, שלא יכול להרשות לעצמו מלחמת אזרחים בקרבת־מקום כזו למטרופולין שלו. הוא פתח במשא־ומתן, שבתוצאותיו הבטיח הרוזן הוגו ללכת בגולה למשך שלש שנים. הוא לוה את המלך לירושלים, כדי לעשות את הכנות־הפרידה הנחוצות. יום אחד, כשהיה משחק בקוביות ברחוב העיר, נדקר בידי אביר בריטוני ומשנחשב למת בעיניו, שָׁאַר על מקומו. אולם הוא נרפא מפצעיו ונשלח לסיציליה, ושם מת¹⁶⁰.

בימי מלכותו של פולקֶה, אנו מוצאים את הצרפתים נותנים עינם בפעם הראשונה בסחרה של יפו; כי נאמר, שהוא נתן לסוחרים ממרסיליאה סכום שנתי בערך מאה וארבעים לירה, מהכנסות המכס ביפו¹⁶¹; ובסתיו של שנת 1152 חתם המלך בלדוין השלישי, שהתכונן מאז ללכוד את אשקלון, הסכם עמם, שעל פיו הבטיח להם, בין שאר זכיות, את חופש המסחר בכל ארץ־ישראל¹⁶².

בחודש אויגוסט 1153 נלכדה סוף סוף העיר אשקלון מידי המושלמים; ובשנה שלאחריה נתנה העיר הזאת במתנה לאחי המלך, אַמַּאוּרִי רוזן יפו¹⁶³, על־פי צו בדבר יסודה של רוזנות יפו ואשקלון.

במשך המחצית השניה של המאה השתים־עשרה, הגיע סחרה־ומכרה של יפו למדרגה גבוהה מאד, וביחוד הודות למרצם ופקחותם הרבה של הסוחרים מפיזה. על פי צו, שנרשם באשקלון ביום 2 יוני 1157, נתן להם הרוזן אמאורי, בהסכמת אחיו המלך, חלקת אדמה גדולה ביפו, ראויה ליסודו של שוק, רחוב לבנין בתים ומגרש להקמת כנסיה. בו בזמן הפחית עד החצי את תשלומי המכס, שהיו מגיעים מהם בעד כל הסחורות שהוציאו מיפו או שהביאו לתוכה מחוץ־לארץ¹⁶⁴.

כשמת המלך בלדוין השלישי עלה אמאורי על כסא המלוכה בירושלים; מלכותו ארכה אחת־עשרה שנה, ובמותו מלך בנו, בלדוין הרביעי, תחתיו.

היחס האכזרי וחוסר־הסבלנות של נוסעי־הצלב לגבי היהודים ידועים למדי. מעידות על כך השחיטות הנוראות שערכו נוסעי הצלב ביהודים, הן במדינותיה השונות של אירופה והן בירושלים עצמה. אחרי כבושה של יפו בידי גודפרי איש בוליונא בשנת 1099, כשהתחילו האוכלסין הקודמים לחזור אל בתי־מולדתם, אסרו, כנראה, נוסעי הצלב, על התושבים היהודים לשוב לבתיהם; ואמנם, במשך כל שבעים השנים הראשונות לשלטונם של הנוצרים בעיר אין אנו מוצאים כל סמן לקיומה של עדה יהודית בתוכה, וכשעבר את יפו, בשנת 1170, הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודילא, לא מצא שם אלא יהודי אחד, צובע¹⁶⁵. מאותה השנה ואילך נראה שישוב היהודים ביפו הולך ומתרבה, וראיה לדבר, שנאמר על בעלי המלאכה היהודים שם, כי יש להם מונופולין שלם כמעט על חרושת כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסה מקום בראש בין הסחורות, שנשלחו מיפו לאיטליה ולצרפת הדרומית, משנת 1200 ואילך¹⁶⁶.

בשנת 1175 הגיע לארץ ישראל מצרפת, על פי הזמנתו של המלך בלדוין הרביעי, ויליאם, המרקיז של מונטפיראט, ואחרי שנשא לו לאשה את סיבילה אחות־המלך, קבל מאתו במתנה את רוזנות יפו ואשקלון. הוא מת בשנת 1177, והשאיר את אשתו הרה ללדת. אחרי שילדה בן זכר, שקראה לו בשם בלדוין, נשאה סיבילה לגואי איש־לוזינאן, שירש באופן כזה גם את נחלתו של ויליאם ממונטפיראט בתור רוזנה של יפו ואשקלון¹⁶⁷. בשנת 1183 וִתֵּר המלך בלדוין הרביעי על מלכות־ירושלים לטובת הילד בלדוין, בן־אחותו, שמלאו לו אז חמש שנים, ומנה את גואי איש־לוזיניאן להגן על הממלכה עד יום בגרותו של בנו החורג. ואולם לאחר ימים מועטים חזר בו המלך ממנויו זה והפקיד את ריימונד רוזן טריפולי בתור שליט ומגן; גואי עזב תיכף את בית המלך בחמת־רוח וישב הביתה, להכין בשתי הערים שברשותו, יפו ואשקלון, את ההתנגדות להחלטתו החדשה של המלך¹⁶⁸. הדבר לא בא לידי שפיכות־דמים; אולם כשהוציא בַלְדְוִין הרביעי את זממו לפועל והושיב את בן־אחותו הקטן על כסא־המלוכה תחתיו, לא זכה הילד למלוך יותר משמונה חדשים ושמונה ימים, כי הרעילה אותו סיבילה אמו, בשנת 1185, כדי שיוכל גואי בעלה לזכות בכתר המגיע לה, ודבר מותו של הילד הוחזק בסוד, עד שעלה בידי גואי לשחד את שומרי־הקודש (Templars) ואת האפטררך הרַקליוס בסכומים גדולים, אשר יתנו את כתר המלוכה בראשו¹⁶⁹. אולם לא הוכיח מזלו שימלוך זמן רב ביותר, כי בטרם הוציא את שנתו על כסא־המלוכה, עלה סַלַדִין על ארץ־ישראל.

סלדין (סאלאה אד־דין), אויבם המושבע של הנוצרים ואחד הלוחמים האמיצים ביותר, שנודעו בדברי־ימי־עולם, היה בן הכת הסונית האדוקה ומוצאו מן הקורדים. בתור וזיר של הכליף הפטימי אל־אַדיד עלה בידו בקשי רב להכות אחור, בשנת 1169, התקפה מאוחדת של ציי ביצנץ ומלך ירושלים על דַמְיֵיטָא. בשנת 1170 שלם להם כגמולם בשדדו את עזה ובלכדו את נמלה של אילה (עקבה). ראש מאוייו היה זה מימים רבים להשיב את שלטונם של המושלמים בארץ־ישראל. וכשנעשה בשנת 1171, עם מותו של אל־אדיד, לשליט יחידי במצרים, התחיל לעשות הכנות לשם מטרה גבוהה זו. משמת שולטנה של סוריה נור־אד־דין בשנת 1174, רכב סלאדין, בראש שבע מאות פרשים נבחרים, דרך המדבר לדמשק וילכדנה. בשנת 1177 הכה אותו בלדוין הרביעי במלחמה על יד גזר, ואולם הוא הכה את מלך ירושלים בקיץ של שנת 1179, במלחמת הגליל, בעוד ששבעים האניות של הצי המושלמי הציקו לתושבי החוף של ארץ־ישראל. באביב של שנת 1180 התקדם סלדין שוב בים וביבשה, אולם הפעם הציע המלך בלדוין שביתת־נשק, שנחתמה ביניהם למשך שתי שנים. בשנת 1182 כבש את ארם־נהרים ואת יתר החבלים של סוריה הצפונית. כל המדינות הסמוכות לארץ־ישראל נתאחדו מעכשיו בידו, ושוב לא היה ממתין אלא לאמתלא מהוגנת כדי לצאת למלחמת־הקודש. האמתלא הדרושה נִתנה לו ע“י רגינלד איש־שאטיליון אדון קיר־מואב (קרק), שלמרות שביתת־הנשק שנחתמה בשנת 1184, בין סלדין ורימונד מטריפולי, המושל בשם המלך־הילד בלדוין החמישי, למשך ארבע שנים, תקף הוא בשנת 1186 שיירה שלוה של סוחרים שאתם יחד נסעה גם אחותו של סלדין. באביב שלאחריה גמר סלדין סוף־סוף את כל הכנותיו להתקפה, שנדחתה עד אז משנה לשנה. ביום 4 יולי הכה את הפרנקים בחטין, על יד טבריה, מכה נצחת, והמלך גואי איש־לוזיניאן בעצמו נפל בידי שובים. לפני צאת החודש כבר הספיק סלדין לכבוש את כל ערי־החוף, ויפו נכנעה, מבלי כל נסיון של מלחמה, לאחיו אֶל־מֶלֶק אֶל־אַדֶל סֵיף־אָד־דין (“סאפאדין הנעלה”); ביום 2 אוקטובר נגמר כבוש הארץ כולה, כשפתחה ירושלים את שעריה בפני האויב. צור לבדה עוד הצליחה להחזיק מעמד, תחת הנהגתו של קונרד ממונטפיראט. כדי לזכות בבעלי־ברית חדשים נתן הלה לפיזאים, בחודש אוקטובר 1187, זכיות חדשות לא רק בצור, אלא גם ביפו ובעכו במקרה שיסייעו בידו להשיב את שתי הערים האלה. בנוגע ליפו נכללו בזכיות הללו: מתן בתים חדשים בקרבת הנמל, כבשנים ומרחצאות חדשים¹⁷⁰; זכות בעלים למגדל ולגנו של האפטררך; הזכות להשתמש במשקלות ומדות שלהם עצמם; הזכות למנות מפקחים משלהם בשערי העיר ובשוק, שתנתן להם הרשות להשגיח על יחסם של פקידי־המכס המלכותיים לסוחרים הפיזאים, ולמנוע בעד כל מעשים בלתי־צודקים נגדם; פטורין לכל האזרחים הפיזאים, היושבים ברובע של בני פיזא, מכל מס ומכס, ואותם הפיזאים היושבים מחוץ לרובע הפיזאי עצמו (extra honorem Pisani Comunis) פטורים מכל המסים מלבד ה”טאליה", המיועד רק לצרכיו של רובע־העיר המדובר; קונסולים פיזאים עומדים ברשות עצמם (Vicecomites) יקבלו את הזכות לנהל את כל הענינים הצבוריים והמשפטיים ברובע הפיזאי, וזכות המשפט לנתיני פיזא בכל הענינים, מלבד פשעים חמורים ביותר נגד אינם־פיזאים או עניני החוק הפיאודלי, שהיו צריכים לבוא תמיד לפני בתי־הדין המלכותיים.

צור נעשתה עכשיו לנקודת הקבוץ של הפרנקים. אליה נהרו חילות־המשמר השונים, ששלח סלדין לחפשי אחרי שמסרו בידו את מבצריהם; שמה באו גם המלך גואי והרוב הגדול של אציליו ואביריו, שאחרי נפלם בידי סלדין קרא להם דרור על תנאי שלא יוסיפו להלחם בו. ואולם לא עברו אלא ימים מועטים עד שהפרו את דברם¹⁷¹, כנסו את צבאותיהם וישימו מצור על עכו ביום 28 אויגוסט 1189; כעבור יומים בא סלדין בעצמו וישם מצור על הצרים. המצב המוזר הזה נמשך שתי שנים, ובמשך הזמן הזה קבלו הפרנקים פעמים אחדות את עזרתם של כחות חדשים: בחודש אויגוסט 1190 הוריד הנרי משמפניא עשרת אלפים איש על החוף; בחודש אוקטובר הביא הדוכס פרדריק משוואביה כאלף איש שנותרו בחיים מצבאו המפואר של הקיסר פרדריק בַּרְבַּרוֹסָה, שטבע בארמניה; באוקטובר הגיע גם צי אנגלי; בחודש אפריל 1191 הגיע הגדוד הצרפתי של מסע־הצלב השלישי, עם המלך פיליפ אבגוסטוס בראשו, וביום 8 יוני בא הגדוד הבריטי עם ריכרד לב־האריה בראשו¹⁷². בעזרתם של הכחות החדשים האלה נִתנה לנוצרים האפשרות להגביר את ההתקפה גם לגבי פנים וגם לגבי חוץ, וביום 12 יולי נכנעה עכו לפניהם. מיד התחילה מריבה בין מלך אנגליה ומלך צרפת בנוגע לשאלה, מי ימלוך מעתה על שאריתה של ממלכת ירושלים: קוֹנְרָד ממונטפיראט, שנתמך ע"י פיליפ, או גואי מלוזיניאן, שלימינו עמד ריכרד. ביום 27 או 28 יולי באו לידי הסכם, שבו נאמר כי גואי ישאר על כסא המלוכה כל ימי חייו וכי קונרד יבוא אחריו; כמו כן הוסכם ביניהם, שאחיו של גואי, ג’ופרי איש־לוזיניאן, הידוע בשם ג’ופרי בעל השן הגדולה, ינהל הוא ובניו אחריו את רוזנויות יפו וקיסריה¹⁷³. שלשה ימים לאחר שנתקבלה החלטה זו, התחיל פיליפ אבגוסטוס בהכנות לחזירתו לצרפת, והשאיר את ריכרד לבדו בקשרי המלחמה שלא נגמרה.

בינתים, כיון שראה סלדין, תיכף לנפילתה של עכו, כי אבד חלק של צבאו, בעוד שחיל הפרנקים הוסיף אומץ מיום ליום, הבין שאין לו לפי שעה יכולת אחרת אלא לנהל מלחמת־מגן ולהחזיק את שארית חילו במקום אחד. ברור היה הדבר, שבאותם התנאים לא יוכל למנוע את האויב מלכידת ערי־החוף. על כן הוציא את צבאותיו מתוך הערים האלה, אחרי שהרס את חומותיהן עד היסוד. ככה עשה בקיסרי, אשקלון, עזה ויפו¹⁷⁴; בזו האחרונה נהרסו אפילו בתי בני־אדם פרטיים.

סלדין כרת אז ברית־שלום עם ריכרד. אולם הלה, מתוך התמרמרות על איזה דחוי בקיום התנאים הנוגעים להשבת השבויים הנוצרים, שחט ביום 16 אויגוסט במנוחה שלמה אלפים ושבע מאות שבויים מושלמים, לעיני שני המחנות¹⁷⁵. סלדין השיב בשחיטה דומה לזו שערך לשבוייו הוא: כל תקוה לשלום אפסה עכשיו. בעוד שסלדין היה מציק תמיד לצבאותיו של ריכרד מאחוריהם, הוליך זה האחרון את חילו אל שפת־הים, במטרה ליסד תחנה ימית חדשה ביפו ולתקוף משם את אשקלון וירושלים. ביום 7 ספטמבר הכה את סלדין במלחמת ארסוף והכריח אותו להסוג אחור אל הרי יהודה; ביום 10 ספטמבר, כשהגיע חיל־הרגלי האנגלי ליפו, מצאו את העיר במצב הרוס כל־כך, שלא יכלו למצוא בה מקום־לינה לעצמם. הצבא חנה על כן מחוץ לחומות, “בגן של עצי־זית לשמאלה של העיר… וסעדו את לבם בהמון פירות, תאנים, ענבים, רמונים ואתרוגים הגדלים בכל הסביבה”¹⁷⁶. ריכרד התחיל תיכף לבנות מחדש את החומות והמגדלים ולנקות את התעלה¹⁷⁷. ימים אחדים לאחר שהגיע ליפו, הביא שמה צי קטן מאנגליה את שתי המלכות: בֶרֶנְגַרִיָה אשת ריכרד ואחותו יואנה, אלמנת ויליאם מלך סיציליה, שמת באותו הזמן.

ריכרד, בעת מריבתו עם פיליפ אבגוסטוס בעכו, קבל תמיכה רבה מאת הסוחרים הפיזאים, שבאו לעזרתו, מלבד זה, בסכומי כסף הגונים; לאות הכרת־תודה על כל החסדים האלה שגמלוהו, אִשֵר עכשיו ריכרד, תיכף לאחר שבא ליפו, את הזכיות היתרות שנִתנו להם בעבר, בדבר־מלכות חדש שהוציא בחודש אוקטובר 1191¹⁷⁸.

קודם שיצאו צבאותיו לאנגליה, הוציא ריכרד פקודה שעל פיה אסור היה למי שהוא לקחת אתו, בעלותו למקומות הקדושים, כל אשה, מלבד כובסת נקיה מכל חשד. כשיצא מעכו ליפו, הוציא פקודה חדשה המכריחה את כל הנשים החוטאות, שמצאו אמצעים להתחבר אל הצבא, להשאר בעכו; גם הפעם נִתנה רק לכובסות הרשות ללכת עם הצבא. ואולם, למרות האסור הזה, נראו הנשים במספר עצום בגניה של יפו תיכף לאחר שקבע הצבא את מקום חניָתו, התפשטו בכל המחנה, שנעשה גיא חזיון לתועבות רעות ביותר¹⁷⁹; שחיתות־המדות הזאת, נוספת על חוסר־הפעולה המארך במשך הסתיו והחורף, חתרה במהרה תחת יסודות־המשמעת בתוך הצבא.

שני נסיונות שנעשו להשתער על ירושלים, האחד בחודש ינואר והשני ביוני 1192, אמנם הביאו את ריכרד עד כדי ראות בעיניו את עיר־הקודש, ואולם בכל פעם ראה הכרח לעצמו לשוב בחצי הדרך, במקצת, מפני המריבות שנתגלעו בין נוסעי־הצלב עצמם, ובמקצת מפני שסלדין הספיק לגבר חילים וצבאו התחזק מאד. אחרי מפלתו השניה בחודש יוני, נפל לבו של ריכרד בקרבו, ומכיון שגם הידיעות שהגיעו מאנגליה לא היו משמחות ביותר, נסוג אחור עם רובי צבאו עד עכו, והתחיל לעשות את ההכנות לנסיעתו הביתה. הוא לא שהה זמן רב בעכו, עד שהחליט ללכת לבירות. כשנודע דבר־החלטתו זו לסלדין, מצא זה את השעה מוכשרת לפניו להשתער על יפו. כחותיו גדלו הרבה באותו זמן, בביאתם של גדודי צבא חדשים עם אמירי ארם־צובא, ארם־נהרים ומצרים; בעוד שחיל ההגנה הנוצרי ביפו לא מנה אלא כשלשת אלפים איש¹⁸⁰.

סלדין יצא את ירושלים עם כל חילו ביום החמישי 23 יולי וביום השלישי 8 לחודש, לפנות צהרים, חנה אתם לפני יפו. הוא חלק את צבאותיו לשלשה מחנות, שסבו את העיר מכל עבריה: שני האגפים, הימיני עם אֶל־מֶלֶק עז־זאהיר בראשו, והשמאלי עם אל־מלק אל־אַדֶל בראשו, חנו למול הים, והשולטן בעצמו חנה בתָוך.

תיכף לקבלת הידיעה ביפו על קרבתו של סלדין וכונותיו שלח אַלְבֶּרִיק מרהיימס, שאותו מנה ריכרד לנציבה של העיר, אניה מהירה לעכו כדי לקרוא את המלך בחזרה.

בבוקר יום הרביעי 29 יולי, התחילה ההתקפה באמצעות שתי מכונות־קלע, ששמו להן למטרה את המקום החלש ביותר שבחומות, סמוך לשער הפונה מזרחה; ובאותו הזמן שלח צבא־כורים לחפור מִכְרֶה מתחת לאותו הכותל המזרחי, בקרן־זווית של המסך הסמוך לצריח הראשון צפונה לשער המזרחי. אולם חיל־המשמר נלחם בחרף־נפש, ולעת ערב, כשהיו הכורים עומדים לגמור את עבודתם בחפירת המכרה, עלה בידי הנצורים להרסו בכמה מקומות. במשך הלילה תקן סלדין את המכרה והאריכו עד שעבר את כל ארכו של חלק הכותל אשר בין הצריח והשער המזרחי, וגם מכונת־קלע חדשה הכין לו.

למחרת היום, בבוקר יום החמישי, הביא את שלש מכונות־הקלע שלו כולן להשתער על אותו חלק־הכותל שמתחתיו נכרה המכרה. אלבֶריק מרהיימס והאפטררך של יפו, בראותם שאם תמשך ההתקפה, תפול העיר בידי האויב קודם שיספיק המלך ריכרד לבוא לעזרתה, שלחו שני צירים אל סלדין בהצעה, להתחיל במשא ומתן לשלום¹⁸¹. סלדין הסכים לתת שלום לעיר הנכנעת באותם התנאים, שהציג בהכניעו את ירושלים לפניו; שהנוצרים ישלמו כופר נפשם עשרה דינרים לאיש, חמשה לאשה, ושנים לילד, ואלו שאין ביכולתם לשלם, יאסרו בידו¹⁸². הנוצרים הסכימו לתנאים האלה, אלא שבקשו שביתת־נשק שני ימים, עד יום השבת, שאז ימלאו את סעיפי החוזה, אם עד אותה השעה לא תבוא להם עזרה מן החוץ. סלדין סרב להסכים לדחוי כזה, והמלחמה התחדשה. מכיון שנגמר המכרה, צוה למלא אותו בחמרי־דליקה; בחמרים האלה נשתלחה אש, והחומה הסתורה נפלה מעבר למחצית המהלך שבין השער המזרחי והצריח הסמוך לצפונו. אולם חיל־המשמר אסף ערמות גדולות של עצים יבשים מאחורי כל אותו חלק החומה שחתרו תחתיו הכורים בחיל סלדין, ותיכף להריסת החומה, העבירו אש בעצים ולשונות־האש מנעו בעד המושלמים מהתפרץ לתוך העיר, למרות כל הנסיונות העקשנים מצדם, שנתחדשו בלי הרף, כל אותו היום, עד שבא הלילה ושם קץ למלחמה. במשך הלילה צוה סלדין להגדיל את מספר מכונות־הקלע עד חמש.

בבוקר יום הששי, 31 לחודש, נערכו כל מכונות הקלע ונצברה כמות גדולה של אבנים לצרכיהן. תפקידן היה מעתה לנתוץ את שארית החומה, שתחתיה נחפר המכרה. “השולטן בעצמו, וכמו כן בנו אל־מלק עז־זאהיר, נטל חלק פועל בהתקפה, בעוד שאל־מלק אל־אדל בראש הצבא שבאגף השמאלי תקף את העיר מעברה השני. אל־אדל היה חולה באותו הזמן. אז נשמע קול אדיר בכח, רעמו התפים, הריעו החצוצרות והמכונות קלעו את אבניהן… הכורים עבדו בחריצות להבעיר אש במכרות, והיום עוד לא הגיע לשעתו השניה כאשר נפלה החומה, ובנפלה כמו בא קץ כל היקום… ענן אבק ועשן התרומם מן החומה הנתוצה, אשר החשיך את פני השמים והחביא את אור היום, ולא נמצא איש אשר ימלאנו לבו לבוא אל הפרצה ולעמוד בפני האש. אולם בהתפזר הענן, וגלה את חומת האַלִיבַרְדָאוֹת והחניתות, שצצה במקום הנופלת זה עתה והיטיבה לסתום את הפרצה כל כך, עד שלא יכלה גם העין לחדור פנימה, אז ראינו בעליל מחזה מירא ומלא בעתה – מראה התמדת האויב, העשויה לבלי חת, בעמדם, אמיצי־לב ועזי־נפש ושולטים בעצמם בכל רגע ורגע”¹⁸³. בעוד שאנשיו המשיכו את ההגנה בגבורה כזו, ברח אַלְבֶּרִיק מרהיימס בעצמו באניה ונסה למלט את נפשו. אולם “משהוכיחו אותו חבריו על פחדנותו, הזכירו לו את חובתו והכריחו אותו בחזקת היד ממש לשוב לאחד הצריחים”¹⁸⁴. לבסוף הוחלט לעשות נסיון חדש כדי להאריך את הזמן ע"י משא ומתן מחודש, ושוב פעם נשלחו שני צירים אל סלדין. התנאים שהציג הלה, היו: “להחליף את האביר ברוכב (המושלמי), את הטוּרקוֹפוֹל (חיל־הרכב הקל של הנוצרים) באיש־הצבא הרגלי; ושהזקנים ישלמו אותו הכופר ששלמו הזקנים בירושלים”¹⁸⁵. הצירים הסכימו לתנאים האלה, אלא שבקשו שביתת־נשק ליום אחד, ובעברו ימסרו את העיר. סלדין סרב להפסיק את ההתקפה על החומות, באמרו שאין ביכלתו למנוע את חילו מהלחם, אלא שאם יסוגו הנוצרים אחור תיכף לתוך המבצר וישאירו את העיר בידי אנשיו, יחכה הוא עשרים וארבע שעות להכנעת המבצר עצמו. הצירים הסכימו וחזרו ליפו. הנוצרים עזבו את פרצת החומה, והמושלמים נפוצו בעיר ועטו על השלל הרב; ברצחם את התושבים, שברו את חביות היין, שחטו את כל החזירים שבאו לידם ובשצף־קצפם השליכו לערמה אחת “את נבלות החזירים יחד עם גופות הנוצרים שהמיתו”¹⁸⁶.

כשקבל המלך ריכרד את הידיעה בדבר המצור ששם סלדין על יפו, חזר בו מדעתו להפליג לבירות, והחליט למהר תיכף לעזרתה של העיר הנצורה. הנרי מקמפניא עם חמשים וחמשה אבירים, רובם רוכבים על פרדות, מהרו דרומה בדרך היבשה, בעוד שריכרד וחיל הרגלי שלו ירדו באניה, אלא שנתעכבו שלשה ימים בחיפה מחמת הרוחות העזות. ביום הששי אחרי הצהרים נודע לסלדין דבר יציאתם מעכו והוא החליט על כן לקנות, בכל מחיר שידרש, את הכנעת המבצר קודם שיגיע ריכרד למקום. אולם חיל־המשמר עמד בכל תוקף על תנאי הדחוי של עשרים וארבע שעות, וצבאותיו של סלדין שנתיגעו מן המלחמה, מן השחיטה ומן הבזה, שוב לא עמדו במשמעתם ולא מלאו אחרי פקודותיו; הוא ראה על כן הכרח לעצמו לדחות את הדבר ליום שלאחריו.

עם הנץ השחר ביום השבת, 1 אויגוסט, הגיע הנרי מקמפניא עם קומץ אביריו, הבקיע לתוך העיר ונוסף על מגני המבצר¹⁸⁷. במשך הלילה הגיע סוף סוף גם הצי האנגלי, וסלדין שלח תיכף צבא חזק אל שפת הים, כדי למנוע בעד אניות האויב מהעלות את אנשיהן לחוף. אולם האויב לא עשה אף נסיון כל שהוא לעזוב את אניותיו. בבוקר, כשראה חיל המשמר שבמבצר את חיל הצי האנגלי, היו סבורים שהללו מפחדים לעלות אל החוף משום שהמושלמים נמצאים שם. הם החליטו על כן לעשות מעשה שימשוך את חיל אויביהם משפת הים. עם הנרי איש־קמפניא בראשם יצאו חוצץ מתוך המבצר והתחילו הורגים את המושלמים הנמצאים בעיר. סלדין שלח צבא להצלת אחיו והנוצרים נהדפו שוב לתוך המבצר. ואף על פי כן לא הראה הצי שום סימני פעולה. סבת הדבר היתה, שריכרד, בראותו את דגלי המושלמים מתנופפים בכל מקום בעיר, טעה לחשוב שהמבצר עצמו כבר נלכד בידי סלדין. “שאון הגלים, צעקות הנלחמים, וקריאות ה”תהליל" ו“תכביר” (אין אלהים מבלעדי אללה! גדול אללה!) מנעו את האנשים שבספינות משמוע בקול בני ארצם“¹⁸⁸. לבסוף הבינו הנצורים את הסבה לחוסר־פעולתו של הצי; ואז קפץ אחד מחיל המשמר מראש המבצר אל החולות, מבלי שתארע לו כל תקלה, רץ עד קצה גבול החוף וירד באני־שיט שנשלח אחריו והביאו לאֳנִי המלך. תיכף לכשנודע לריכרד, שהמבצר לא נכנע עדיין, נתן צו לאניותיו למהר אל החוף, וראשון להן אני־השיט שלו, צבוע אדום ובד אדום סוכך לספונו, שאנשיו עלו לחוף בראשונה¹⁸⁹. המלך בכבודו ובעצמו בא בראשם ו”קפץ לפניהם בתוך הגלים, באין לירכיו כל מגן וצנה והוא חוצה במים; הוא כבש לו במהרה עמדה תקיפה על יבשת החוף: מאחוריו באו… כל האחרים, משתערים מתוך הגלים. הטורקים עמדו להגן על החוף, שהיה מלא את צבאותיהם הרבים. המלך, וקשת הקַלָּעִים בידו, הדף אותם לאחור בימינו ובשמאלו; בני לויתו לחצו את האויב הנסוג אחור, שעוז־רוחם עזבם תיכף לראותם שזה הוא המלך ולא העיזו עוד להפגש אתו פנים אל פנים. המלך נופף את חרבו האיומה, שלא נתנה להם להרים ראש, אלא הם בורחים מאימת מכותיו הלוהטות, ואנשי המלך רודפים אחריהם בתוך מבוכה ומבוסה ושפך־דם עד שנתפנה מהם החוף לגמרי. אז הביאו ויערמו יחד קורות, עמודים וגזרי־עץ מספינות ואניות־שיט ישנות, לעשות באריקַדה; והמלך הציב שם מספר אבירים, נושאי־כלים וקַלָעִים, לעמוד על המשמר ולגרש את הטורקים, שבראותם שאין עוד ביכלתם לעמוד בפני צבאותינו נתפזרו לכל אורך החוף בצעקות ויללות מתוך בריחה כללית אחת. אז יבוא המלך לראשונה בלוּל (שלבים מסתובבים), שראה בבית שומרי הקודש, לתוך העיר, שם מצא עוד יותר משלשת אלפים טורקים עורכים חפושים בכל הבתים, ונושאים את השלל אתם. המלך הגבור רק נכנס לתוך העיר ומיד צוה להניף את דגליו במקום גבוה, למען יראום הנוצרים שבמגדל (המבצר), והללו, ששב אליהם אומץ־רוחם למראה הזה, מהרו עם כלי זינם מתוך המגדל לקראת המלך, וכאשר שמעו הטורקים את הדבר הזה היו מהומה ומבוכה במחנם. בינתים רדף עדיין המלך בחרבו הקשה והִרבה את חללי האויב, שהיתה לו המלחמה מבפנים ומאחור, בין שני המחנות של הנוצרים, ומלאו הרחובות הרוגיהם… כולם נהרגו, מלבד אלה שברחו בזמנם… כשראו הטורקים היוצאים את העיר את דגליו מתנפנפים באויר, קמה זעקה גדולה מימינם ומשמאלם, כאשר השתער אליהם… ולא הסתירו עוד ברד וסופה את פני השמים בעבים, כאשר החשיכו אותם החצים המתעופפים על הטורקים"¹⁹⁰.

המהומה בקרב המושלמים הגיעה למרום גבהה. סלדין שלא יכול עוד לעצור בצבאותיו, נסוג אחור עד יעזור, בעוד אנשיו משליכים רובו של השלל שלקחו בבזת יפו. בינתים, מחוץ לעיר, “נקברו עכשו בשלום גויות הנוצרים, בעוד שפגרי הטורקים הושלכו לרקב עם נבלות החזירים”¹⁹¹. בשלשת הימים שלאחריהם היה המלך עסוק בתקון הפרצים שבחומות¹⁹².

בעצם הערב של יום הנצחון, פתח ריכרד במשא־ומתן לשלום, וביום 2 ספטמבר נחתמה ברמלה שביתת־נשק למשך שלש שנים ושמונה חדשים, ועל פיה הוסכם, שאשקלון תתערער, יפו וסביבותיה עד לרגלי ההרים ישארו בידי הנוצרים, עולים נוצרים יקבלו רשות לבקר את המקומות הקדושים בירושלים וסוחרים נוצרים יקבלו זכות סחר חפשי בארץ־ישראל.

בתחלת אויגוסט חלה ריכרד מחלה קשה. אחד מכותבי תולדותיו מספר, כי בעוד שהיה מוטל על ערש דוי בחום הקדחת, “הוגד לו, כי הדוכס של בורגונדי (שסרב ללכת אתו יחד להצלתה של יפו) חלה מחלה אנושה בעכו. אותו היום הגיע תור הקדחת לתקוף את המלך שוב, ואולם משמחתו לשמועה זו, הוקל לו. ומיד קלל אותו המלך במועל כפים לאמר: תהי בו יד האלהים להשמידו, כי לא אבה להשמיד את אויבי אמונתנו עמדי, אף כי עבד אצלי זמן רב וקבל את שכרו מידי! לאחר שלשה ימים מת הדוכס”¹⁹³. כעבור ימים אחדים לאחר חתימת השלום, הפליג ריכרד מיפו ולא שב עוד לארץ־ישראל לעולם.

באוקטובר שב ג’ופרי די לוזיניאן גם הוא לצרפת, ורוזנות יפו עברה לידי אחיו אמאורי, שכבר קבל אותה פעם לפניו, מידי המלכה סיבילה והמלך גואי, במשך השנה האחרונה לפני לכידתה של יפו בידי אל־מלק אל־אדל (בשנת 1187). בשנת 1194 נבחר אמאורי למלך על קפריסין ורוזנות יפו נלקחה ממנו בידי הנרי מקמפניא שמלך בירושלים משנת 1192; אולם כבר בשנה שלאחריה השיב לו המלך את הרוזנות בתור נדוניא לבתו אליקס, שהיתה עומדת להנשא להוגו בן אמאורי¹⁹⁴.

באותה השנה, שנת 1195, יצא הקיסר הנרי הרביעי למסע־הצלב. בעזרת הדוכסים של סכסוניה ובראבאנט, אסף חיל גדול – ששים אלף איש, שצבאו הראשון, עם ההגמון של וירצבורג בראשו, הגיע לעכו בחודש ספטמבר 1197. התערבותם של אלה בעניני ארץ־ישראל לא נשא חן בעיני הברונים הצרפתים בני־לויתו של הנרי איש קמפניא, וככה מצאו הגרמנים את עצמם פועלים על דעת עצמם ולבדם. מבלי לחכות לבואם של הסכסונים והבראבאנטים, שהיו להם כמה עכובים בנסיעתם בים, עלו להרי שכם והוכו בידי אל־מלק אל־אדל (שירש את כסא סלדין אחיו, אחרי מותו של זה בשנת 1193). אל־אדל שם תיכף מצור על יפו. אמאורי שלח מקפריסין איש אחד, בשם רינו בארליי (Renaud Barlais), בתור נציב לעיר הנצורה; אולם האיש לא היה מוכשר לשאת משרה זו כל עיקר¹⁹⁵. חיל־המשמר הגיח אתו, על פי פקודתו, מתוך המבצר ויפול בידי חיל־המארב של המושלמים; והללו נעשו לאדוני העיר. החומה נהרסה עד היסוד ועד עשרים אלף נוצרים נהרגו בחרב¹⁹⁶. לאחר חדשים מועטים, כשהוכה אל־אדל עצמו בידי הסכסונים והבראבאנטים, שוב לא יכול למנוע את הגרמנים מלכוד את יפו שנית. הם קוממו את הריסות החומות והיו מכינים את עצמם לישיבת־קבע בתוך העיר; אולם בשנה שלאחריה, כשקבלו את הידיעה בדבר מותו של קיסרם, שבו למולדתם, בהשאירם אחריהם רק חיל־משמר קטן ביפו. ביום 11 נובימבר 1198 היו הללו חוגגים את חג סט. מרטין, כשהפתיעו אותם המושלמים בעצם שכרונם והוללותם והרגו אותם עד אחד¹⁹⁷. זה היה סופו של מסע־הצלב הרביעי (הגרמני).

בשנת 1204 עגנו צבאותיו של מסע־הצלב החמישי בדילתא וחדרו עד לשון רוזיטא של נילוס, כשהם הורגים את התושבים בכל מקום בואם. אל־אדל, שנחלש מסבת סכסוכים פנימיים בתוך משפחתו לא ראה כל יכולת לעצמו להדוף את האויב בכח הזרוע ועל כן חתם אתם חוזה־שלום, שעל פיו נמסרה יפו שוב פעם בידי הנוצרים¹⁹⁸.

בשנת 1227, כשהיה ולטר די־בריאֶן מקמפניא רוזנה של יפו¹⁹⁹, הגיע לארץ־ישראל הקיסר פרידריך השני, מחוללו ומנהיגו של מסע־הצלב השביעי. זה נשא לו בשנת 1225 את יולֵנדה די בריאֶן, בת יוחנן די בריאֶן²⁰⁰ קיסר קושטא, המכונה מלך ירושלם, ודודו של רוזן יפו. הוא הביא אתו רק שש מאות אבירים, מכיון שגמר בדעתו להשיג את מבוקשו בדרכי שלום, ע"י משא־ומתן. ביום 20 פיברואר 1229 חתם עם אל־קאמיל, יורשו של אל־אדל, שביתת נשק למשך עשר שנים ועשרה חדשים, שעל פיה נמסרו ירושלים (מלבד ה“חראם”), בית־לחם, נצרת ודרך העולים בין ירושלים ליפו, לרשותו של פרידריך בתור מלכה של ירושלים, שבידו נתקים גם השלטון על יפו²⁰¹. בשנת 1228 עשה חדשים אחדים ביפו והתחיל לתקן את חומותיה²⁰², שנוספו עליהן שני צריחים חדשים בשנת 1229 או 1230 בידי האפטררך של ירושלים, אשר משח את הקיסר למלך על ירושלים. במחצית השניה של שנת 1228 הפסיק הקיסר את עבודת הבנין, במצאו שהיא למכשל רב למשא־ומתן של שלום, אשר נהל עם השולטן²⁰³. שריד לוח־השיש החרות, שנמצא לפני חמשים שנה בערך, וששִמש מכסה לתעלת־שופכין באחד מרחובותיה של יפו, – שייך, כנראה, לתקופה זו של תקון החומות או בניתם של אותם הצריחים (ציור 10). הכתובת היא משובשת מאד. נשארו ממנה רק שתי שורות לא־שלמות ושרידה של השלישית. הקְרִי הבא הוצא לפנינו²⁰⁴:

Fredericus, Romanorum imperator semp er

Augustus, I erusalem rex, etc…

… anno domin ice onis…

… ti?…………….

בשנת 1233 נשא ולטר די בריאֶן רוזן יפו את מרי בת הוגו הראשון מלך קפריסין, שילדה לו אשתו אַלִיקס מירושלים²⁰⁵.

בשנת 1244 עלו על ארץ־ישראל הכארַיזמים, שבט טורקי פראי מיוצאי הערבות של הים הכספי, על פי הזמנתו של שולטן מצרים, שבקש את עזרתם נגד דמשק. הם באו באלפיהם ורבבותם, לכדו את ירושלים ויבוזו את מישור־הים. בצר לו, פנה אל־מלק אל־מנזור, שולטן דמשק, אל הנוצרים, ולפי ההסכם שעשו ביניהם עלו יחדו דרומה לקראת הכארֵיזמים, אשר חנו אז על יד עזה. בדרכם לשם נחו צבאות־הברית בצל חומותיה של יפו והברונים בקשו מאת ולטר די־בריאֶן רוזן יפו להתחבר אליהם. הרוזן הוחרם זמן־מה קודם לכן על־ידי האפטררך מבוא בקהל הנוצרים, בעוון סרובו להעביר לרשותו של הרועה הזה את אחד מצריחי המבצר הנקרא בשם מגדל האפטררך (יש לשער שהוא אחד המגדלים שבנה האפטררך בשנת 1229 או 1230), אשר לפי דבריו, היה רכושו הפרטי. על בקשותיהם של הברונים השיב ולטר, שהוא ישמח מאד להתחבר אליהם, אם רק יסכים האפטררך להסיר מעליו את החרם. אולם האפטררך סרב למלא תנאי זה; אף על פי כן עלה ולטר עם הברונים לקראת הכארֵיזמים²⁰⁶. לאחר מלחמה שארכה יומים הוכו צבאות דמשק והנוצרים, בחודש אוקטובר 1244. ולטר די־בריאֶן נפל בשבי, והכאריזמים הביאו אותו ליפו, ששמו עליה מצור. מכיון שנמשך המצור, תלו את הנסיך בזרועותיו על הצלב שהקימו למול חומות־העיר ויקראו אל אנשי יפו קול גדול, שלא יסירוהו משם כל זמן שתעמוד העיר במצור. אולם ולטר הזהיר את עמו שלא ימסרו את העיר ביד הצר בשום אופן, מבלי שים לב לזה שיהיה בסופו הוא²⁰⁷. הכאריזמים, שנכזבה תקותם, סרו מעל העיר ויקחו את הרוזן אתם לקהיר, ושם נרצח בידי האספסוף. לאחר זמן נתעוררו סכסוכים בינם ובין בעלי בריתם וישובו לאסיה הקטנה, וארץ־ישראל נשארה תחת שרביטם של שולטני מצרים.

השמועה בדבר כבוש הכאריזמים הביאה את לואיס התשיעי (סט. לואיס) מלך צרפת לידי החלטה בדבר מסע־הצלב שלו. הוא יצא מאירופה בשנת 1248, בלה את ימי החורף באי קפריסין ועלה על מצרים באביב שנת 1249. באפריל 1250 הוכה שם ונפל בשבי מצרים, ורק אחרי שלמו סכום עצום כופר נפשו, קורא לו דרור והוא עשה חוזה עם שולטן מצרים, שעל פיו נשארו כמה מערי החוף בארץ־ישראל בידי הנוצרים, ואחת הערים האלה היתה יפו.

רוזנות יפו נמסרה עכשיו על־ידי מלך קפריסין ליוחנן איש איבֶּלִין; נשתמרה עוד אגרת מאת האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי, מיום 26 מרץ 1252, המאשרת מתנה זו²⁰⁸. הרוזן נטל חלק רב בחבורו של ספר החוקים המפורסם בשם “ישיבות בית דין של ירושלים”, ששם נזכר בתור מחברם של חלקיו החשובים ביותר “יוחנן מאיבֶּלין, רוזן יפו ואשקלון ואדון רמיס (רמלה)”. הוא נשא לו לאשה את מרי בת קונסטַנט, השליט בארמניה, ואֶטִיֵינָטָה, אשתו הראשונה של הוגו הראשון מלך קפריסין²⁰⁹.

סט. לואיס עלה בחופה של עכו בחודש מאי 1250, משם עשה דרכו לקיסריה, אותה בִּצֵר והוליך את צבאותיו הלאה עד יפו. העיר היתה עומדת אז ערומה בלא חומות ומשגבה היחידי במבצר עצמו. כשהגיעה בשורת בואו הקרוב של המלך, צוה רוזן יפו לקשט את המבצר לכבודו. “עם כל אחד מן המעקות – מספרם של אלה הגיע לחמש מאות בדיוק – שָׂם מגן על אֲזֵנו ונִסּוֹ; ויהי הדבר נאוה לעינים, כי היה אזנו שדה־זהב עם צלב Gules patté²¹⁰. חיל צרפת חנה בגנים מסביב לעיר, והמלך לואיס פקד תיכף לבנות את החומות מחדש, כשהוא עצמו משתתף בעבודה, על מנת לזכות בכפרת עוונותיו, שהובטחה לו מאת הכנסיה על עבודה הגונה זאת²¹¹. הוא לא שקט ולא נח עד שנשלמה עבודת כל החומות מסביב לעיר ובמורד החוף צפונה ודרומה לה. עשרים וארבעה מגדלים נבנו בחומות. והתעלה נֻקתה מזוהמתה ונתחזקה משני עבריה בתערובת חמר. בדברי הימים לא נשאר זכר לשיעור הסכומים, שהוציא סט. לואיס על עבודות־ההתבצרות הללו; אולם ז’וינוויל מספר לנו, בתור עד ראיה לדבר, שמגדל אחד וחלק החומה הסמוך לו, שנבנו ע”י האפטררך, עלו לו כשלשים אלף ליוור. על פי זה יש לשער, שהחומה כולה עם עשרים וארבעת מגדליה והתעלה עלו עד מיליון ליוור²¹², או לערך מיליון לירה בשער־הכספים שלנו. כמו כן, יסד ביפו את מנזר הקורדילירים²¹³ (הפרנציסקנים הצרפתים) ויצום לבנות להם בית־תפלה²¹⁴. בזמן שהיתה ביפו עם המלך, ילדה המלכה מרגרית מפרובינציה בת, שנקראה בשם בְּלַנְשְׁ. תיכף לאחר הולדת בתו, יצא המלך לואיס לצידון, מקום שם קבל את פני המלכה כעבור שבועות אחדים. הדבר היה בסוף שנת 1253. בראשית שנת 1254 הגיעה הידיעה בדבר מותה של אם המלך, בְּלַנְשְׁ מקשטיליא, שהיתה מנהלת את עניני המדינה בזמן העדרו, והוא חזר לצרפת.

באביב שנת 1260 עלו על סוריה וארץ ישראל שבטי הטטרים, ובראשו הולאגו, החַן של פרס, ושמו קץ לבית השולטנים האַיוּבִּים בדמשק. בִּיבַּרְס, המפקד הראשי של צבאות השולטן המצרי קוטוז, יצא לקראתם אל גבול מצרים, הדף אותם לאחור, ובחודש ספטמבר הכה אותם מכה נצחת בעמק יזרעאל ולכד את דמשק. בחזרתו לביתו, כעבור חדשים מועטים, נטל חלק בראש ברציחת קוטוז בידי קושרים, והיה לשולטן מצרים תחתיו. שוב פעם, כמו בימי סלדין, היו הפרנקים נתונים מכל עבריהם בין מדינות המאוחדות בידי מושלמים אדוקים, לגרש את הנוצרים מארץ־ישראל; אולם שלא כסלדין, היה בִּיבַּרְס אדם אכזרי וקנאי, וגמור היה אתו לבצע את זממו בלי חמלה.

יוחנן מאִיבָּלִין חתם, שנים אחדות קודם לכן, שביתת־נשק עם אל־נזיר, השולטן האַיוּבִּי האחרון בדמשק. בשנת 1261 אִשר בִּיבַּרְס, בראיון פרטי שהיה לו עם רוזן יפו, את שביתת־הנשק הזאת, שעמד בה עד יום מותו של הרוזן (בשנת 1266), למרות מלחמותיו השנתיות־כמעט בנוצרים בארץ־ישראל שהחל עוד משנת 1261 ואילך. בסוף 1267 כבש את כל ארץ־ישראל, מלבד עכו ויפו, והרס את רוב ערי החוף, כדי למנוע אויבים עתידים מהשתמש בהם בתור נמלים להבאת צבאותיהם. לבסוף, ביום 7 מרץ 1268²¹⁵ תקף את יפו ולכדה ביום אחד. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר, על חומותיה, בתיה ומבצרה, עד היסוד. העצים ואבני השיש ההדורות ששרדו מן הבתים ההרוסים²¹⁶ הובלו באניות לקהיר²¹⁷, מקום שם שמשו העצים למאקסורא של מסגר דאהירי, ברובע חאראמיה והשיש שמש לבנין המיהראב²¹⁸.

בשנת 1291 לכד כליל, נכדו של ביבַּרס, את עכו, מבצרם האחרון של הנוצרים, ובזה שם קץ למלכות הלטינית בירושלים.

“מחוז יפו” בתור תואר לא חדל להתקיים עם חורבנה של העיר וחליפתה של המלכות הלטינית. הוגו ד’אִיבֶּלִין, רוזן יפו ואשקלון, אדון רמה ובן־משק ירושלים, נשא לו, כידוע, בשנת 1338 את איזבלה ד’אִיבֶּלִין, אלמנתו של פרדיננד ממאיורקא²¹⁹. בשנות השבעים של המאה החמש־עשרה נתנה קטרינה קורנארו מוינציה, אשתו של יעקב מלוזיניאן מלך קפריסין, ולאחר מותו “מלכת קפריסין, ירושלים וארמניה”, את רוזנות יפו לאציל ונציני אחד ממשפחת קונטאריני²²⁰. בני קונטאריני דאלו־זאפו או די־ג’יאפו היו לאחד מבתי־האב החשובים ביותר במשפחה זו; עוד לאחר מאה שנים ויותר היה התואר הזה משתמר בונציה²²¹, ובשנת 1644 אנו מוצאים את רוזני יפו באי קפריסין בין המשפחות האצילית “הנמצאות עוד במדינה זו מתקופת המלכים”²²².

תקופת המלכות הלטינית היתה תקופת ברכה והצלחה מסחרית וחקלאית לערי החוף והמישור, וביחוד ליפו שהוסיפה לשמש בתור הנמל המסחרי והצבאי העיקרי בארץ, כל זמן שהחזיקו הנוצרים בירושלים. לאחר זמן, כשנפלה ירושלים בידי המושלמים, נעשתה עכו לנמל הצבאי הראשי, אולם מבחינה מסחרית נשארה יפו הראשונה במדרגה, הן להובלת סחורות והן להעברת העולים מקרב המאמינים.

הרשות היתה בידו של רוזן יפו להחזיק “חצר” מיוחדת שלו, לטבוע מטבעות שלו ולשפוט בין אדם לחברו²²³. התקיימו שני בתי־דין מיוחדים: בית־הדין האזרחי (Cour de Bourgeoisie), למשפט העירונים והפרנקים שלא מבני האצילים, ובית־דין של ילידי הארץ בהנהלתו של רַאִיס או “ראש” מבני הארץ ומועצה, או חבר־שופטים של שנים־עשר מילידי הארץ. בתקופה מאוחרה יותר היה צורך, בגלל מקח־השוחד שהיה שורר בבית־דין זה של ילדי־הארץ, לבטל אותו וליסד במקומו את בית־הדין הידוע בשם Cour de la Fonde, שהיה דן בעיקר בעניני מקח וממכר, והשתתפו בו ארבעה מילידי־הארץ ושני פרנקים²²⁴. חצר־השלשלות (Cour de la Chaîne) קראו לבית־המכס, על שם השלשלות שסגרו את הנמל; שמו בפי ילידי הארץ “דיואן” הוליד את השם הצרפתי “douane”. בתחומו של ה“דיואן”, וכמו כן בתחום הFonde, ששמש מעין בורסא, היו הסוחרים מתכנסים ונושאים ונותנים זה עם זה בעסקים שונים²²⁵.

העיר נחלקה לשנים: העיר העליונה, שתוכה עמד המגדל או המבצר, והעיר התחתונה או העיר החדשה (Bourg-Neuf). בתוך מחוגתו של המבצר נמצאה הכנסיה של סט. פטר ושני בתי־התפלה הקטנים של הצלב הקדוש ושל סט. לאורנטיוס²²⁶.

נמלה של יפו לא נחשב מעולם לבטוח ביותר, ומשהתחילו בני ונציה לעגון שם בתכיפות, בנו בקצהו סוללה, שאת שרידיה עוד אפשר היה לראות במאה השמונה־עשרה²²⁷. יפו היתה, על פי הרוב, הנמל האחרון לבקורן של ספינות־המרכולת האירופאיות את חופי ים־התיכון; כאן היו עוגנות זמן מסוים כדי לתת שהות לעולים בבקרם את ירושלים, ומכאן היו חוזרות ישר אל חופי מולדתן, באיטליה, צרפת או אנגליה. ספינות בודדות היו מבקרות את יפו בכל תקופות־השנה, אולם ציי־המסחר הגדולים של הריפובליקות האיטלקיות היו מסדרים את הפלגותיהם רק פעם או פעמים בשנה. ציים כאלה, שבהם נכללו גם ספינות מיוחדות לעולים, נקראו בשם שיירות; אתן היו מפליגים פלוגות שומרים מזוינים ומפקחים עליהן, באי כח רשמיים של ממשלותיהם. ונציה היתה נוהגת לשלח שתי שיירות בכל שנה: אחת תגיע ליפו בימי הפסח, והשניה בבציר. גינואה שלחה בכל שנה רק צי אחד, שהיה מפליג בספטמבר ומבלה את ימות־החורף בגדות ים־התיכון.

הסחורות שהובאו מאירופה היו, בעיקר, פֵּרות מיובשים וצרכי־אוכל משומרים, מתכות ורקועי־מתכת, עצים, בד ואטון. בין הסחורות שהוציאו מיפו היה סוכר, צמר־גפן, פשתה, נָרָא, כַּרְכּם, סמי ערב ובשמיה (שהיו מובאים ליפו בדרך המקשרת אותה עם קיר־מואב והעוברת את ירושלים ויריחו), ותוצרתן של התעשיות המיוחדות ליפו עצמה: סבון, כלי־חרס מובחרים וזכוכית. בין כלי החרס והזכוכית שנעשו בבתי־החרושת של יפו היו מנורות, צלוחיות, כדים, ספלים, צלחות, פנכות, בקבוקים. הם היו נעשים מחמר קוליקיוני מכוסה זגוגית, כתבות לבנות באותיות מזרחיות, או ארבסקאות, מגוונות על יסוד כחול־כהה או ירוק לפי הרוב. תעשיה חשובה זו של כלי חרס וזכוכית נמצאה כמעט כולה בידי אומנים יהודים²²⁸. תוצרת זו, כשהובאה לדרומה של צרפת, זכתה שתהיה לה השפעה חזקה על התפתחותה של אמנות־הקירַמיקה הצרפתית²²⁹.

החלפנים בתקופת המלכות הלטינית היו האיטלקים, ה“אבירים האכסנאים” ו“שומרי הקודש”. בנקאי מפורסם ביפו, שנשתמר זכרו בדברי הימים, היה בֶּרְטוֹנֵי די רֵיסקוֹרו, מפיזא²³⁰.

 

פרק שמיני: תחת שלטון המצרים    🔗

(1268–1516 לסה"נ).

אחרי שנחרבה יפו מתגרת ידו הקשה של ביברס בשנת 1268, לא עמדה בחרבנה זמן רב ביותר. לא ארכו הימים עד שחזרו תושביה לתוכה, הבתים נבנו מחדש ואפילו המבצר והחומות הוקמו. ספָּנותה וסחרה שבו במהרה לאפיקים הקודמים והסוחרים הזרים, ביחוד האיטלקים, חדשו את פעולותיהם ברובעיהם המיוחדים, כקדם. בשנת 1321 תאר כותב־הארץ הערבי אבולפֵידא את יפו בתור עיירה קטנה אבל נעימה ובצורה למדי; רבים הסוחרים הבאים בשוקיה; בנמלה מבקרות “כל האניות הבאות לארץ־ישראל וממנה הן מפליגות לכל הארצות”²³¹, לחגיגה השנתית הגדולה ב“נֶבי־רֻבין”, כתשע פרסאות לדרומה של יפו, היו נוהרים רוכלים וסוחרים מהרבה ארצות זרות²³². בשנת 1334 בקר את יפו התייר היהודי רבי יצחק חילו, שהשאיר לנו את התאור החשוב הבא של יפו: “יפו היא יפת הימים. היא מקום חשוב למסחר ולמרכולת והאוכלוסין רבים הם ועשירים. בין הסחורות החשובות ביותר למקח־וממכר של יפו הן: שמן־זית, טוי צמר־גפן, בורית ריחנית, קערות־זכוכית, חמרים צבועים, פירות מיובשים, וכו'. ליהודי העיר הזאת יש בית כנסת נהדר ובתוכו הרבה ספרי־תורה עתיקים מאד ומפוארים מאד. על ידי בית־הכנסת הזה יש בית־אולפנא ובית־ספרים; אולם מעט הוא מספר יודעי התורה ביפו, על כן רק מעטים הם המבקרים בבית־האולפנא ומעטים עוד מהם – בבית הספרים. הספרים הם מתנת רב זקן, אשר מת ביפו וצוה אותם לקהלה בתנאי שאין למכר אותם, אלא להחזיקם בבנין מתאים על יד בית־הכנסת; הוא השאיר כמו כן את הקרן הנחוצה להקמת הבנין”²³³. בשנת 1335 יסד האמיר ג’מאל אד־דין אבן־ישחַק את ה“וֶלי” (מקום קדוש למושלמים) הידוע בשם “קֻבֵּית שיך מוּרד”, הקיים עוד כיום והנמצא למזרחה של השכונה הנקראת בשם “סַכְּנֵית אַבּוּ־כֶּבִּיר”²³⁴.

לכידתה של עכו לא העירה מלכתחילה את הממשלות האדירות באירופה לקראת מלחמה חדשה באישלם. ואולם לא ארכו הימים עד שנעורה שוב פעם רוח נוסעי־הצלב. בשנת 1307 הציע התייר וכותב־הארץ מארינו סאנוּטוֹ לפני האפיפיור את חבורו המפורסם “Secreta Fidelium Crucis”, בתור ספר־שמוש לנוסעי־צלב אמתים הרוצים לכבוש שוב את הארץ הקדושה. באותה השנה בא גם איש אחד בשם הייטון והציע לפני האפיפיור תכנית מפורטת למסע־צלב חדש, שצעדה הראשון היה: לכידתה של יפו בידי הנוצרים²³⁵ּ. שוב באותה שנה מסר פְּיֵיר דיוּבּוּאַ לאדוארד הראשון מלך אנגליה חוברת בשם: “De recuparatione Sancte Terrae”²³⁶. בקיץ שנת 1332 נשא פיליפ הרביעי מלך צרפת את הצלב, ומסע־הצלב החדש נעשה ענין לוכוחים רצינים בחצר מלכותו²³⁷, ואולם שום צעדים לא נעשו עדיין לשם הגשמתה של תכנית זו. לבסוף, בשנת 1334, כשראה האפיפיור יוחנן השנים־עשר סימנים מבהילים של סכסוך רציני ההולך ומתקרב בין אנגליה וצרפת, עשה נסיון למצוא מטרה אחרת יותר נאותה לרוח המלחמה שתקף את שתי המדינות, והציע על כן לצאת למסע־צלב חדש תיכף ומיד; שני המלכים הסכימו להצעה, הטילו על האוכלוסין מסים למטרה זו וגייסו את הצבא²³⁸. האפיפיור מנה את מלך צרפת בתור מפקד כללי של מסע־הצלב. חוזה נחתם עם ונציה להספקת האניות הדרושות, וצרכי הנסיעה נאספו בנמלים אחדים על ים־התיכון. באביב שנת 1336 בקר פיליפ הששי בלויתם של מלכי נווארה ובוהימיה את האפיפיור החדש בנדיקטוס השנים־עשר באוויניון. מלכי אראגון וסיציליה השתתפו בועידה זו, וביום בששי שלפני הפסחא דרש האפיפיור מעל דוכנו בשבחו של מסע־הצלב. לאחר זמן קצר יצא פיליפ למרסיל לעשות בקורת לצי²³⁹.

תיכף לכשנודע דבר ההכנות האלה במצרים, נתן השולטן אל־נאזיר נאזיר־אד־דין מוחמד פקודה להרוס את הסוללה וכניסתו של נמל יפו²⁴⁰ ואסר להוריד עולים בתוכו²⁴¹. אבל אף אם נהרס הנמל, נשארה העיר עצמה על מכונה. כי לודולף פון־סוכים, שבקר אותה בשנת 1340, מתאר אותה בתור “עיר עתיקה ויפה להפליא”²⁴² ואומר שהיא “די מיושבת עדיין”²⁴³. אולם לחנם חרד השולטן, וללא תועלת הרס את נמלה של יפו. לפני שהיתה אפשרות כל שהיא להתחיל את מסע־הצלב, ראתה שנת 1337 את ראשית המלחמה הגדולה שנודעה בשם מלחמת מאת השנים בין צרפת ואנגליה.

אולם לא עברו שנים מרובות עד שעשה האפיפיור נסיון של הסכמה חדשה בין אותן המעצמות הנוצריות, אשר היו מפחדות מפני הטורקים העותמנים, שהתחילו להתישב באירופה עוד משנת 1308. ונציה, שהיתה חרדה על רכושה באיים האגיאים, התאחדה עם הקפריסים והאבירים האכסנאים; בשנת 1344 פתחו במסע־צלב חדש, שנגמר בכבושה של איזמיר. מסע־צלב אחר, שהתחיל בשנת 1345 בהנהלת הדופין הומברט מוויֶנה, נגמר בכשלון גמור. גורלה של איזמיר והתחיה הרגעית של רוח הצלבנות הפיל שוב את אימת הנוצרים על השולטן; מתוך חשש לנסיון חדש לכבוש את ירושלים בדרך יפו, פקד להרוס את יפו לגמרי ולסתום את נמלה יחד עם נמליהן של ערי־ים אחרות בארץ־ישראל. כשעלה הנזיר הפרנציסקני פרא ניקולו דא פוגיבונסי בחוף יפו באביב של שנת 1347 (האסור שחל על העליה הוסר, כפי הנראה, אחרי כשלון של הצלבנים בשנת 1345) מצא את העיר עיי אפר; רק שני בנינים הרוסים נשארו על עמדם, ובהם פקיד־צבא אחד ומספר חיילים²⁴⁴.

בשנת 1395 בקר את הריסות יפו הברון ד’אנגלור, אציל צרפתי, שהשאיר לה תאור דומה לזה של ניקולו דא פוגיבונסי. בזמנו נעשתה יפו שוב מקום עליָתם הרגיל של העולים; אבל העיר עצמה עמדה עדיין בהריסותיה, ריקה מאדם, והמקום היחידי, ששם יכלו העולים למצוא להם מחסה בלילות, היה בבית־התפלה העזוב של כנסית סט. פטר²⁴⁵, שאת שרידיה עוד אפשר היה להכיר בין הריסות המצודה²⁴⁶.

אולם אף על פי שהריסת העיר היתה כה שלמה, עד שלא נשאר אף בית אחד על עמדו²⁴⁷, רכש לו המקום במהרה את חשיבותו הקודמת בתור חוף להעלאת סחורות; אלא שהסוחרים, אשר קנו סחורות אלו נתבססו עכשו ברמלה, שכנראה הועברו תושבי יפו לשם אחרי חרבן העיר. הנוסע יוחנן פולונר, שתר את יפו בשנת 1422 לא ראה שם אף נפש חיה אחת²⁴⁸. בשנת 1432 מצא שם הנוסע הצרפתי בירטראנדון די־לה־ברוקייר “רק אהלים מספר מכוסים בסוף, אליהם יסורו העולים לחסות בהם מחום השמש”²⁴⁹. לאחר אותה השנה שוב אין אנו מוצאים בדברי הימים כל זכר לאהלים אלה; מכאן ואילך העולים מתאכסנים בשלשה או ארבעה כוכים חרבים למחצה, שנמצאו בשפוע ההר למעלה מן החוף²⁵⁰ ונֻקו מאשפתות.

שני מגדלי המבצר, שנשארו על עמדם למרות מצבם ההרוס מאד²⁵¹, נתקנו במקצת ופלוגות־משמר צבאיות קטנות היו יושבות בתוכם²⁵². הרבה נוסעים השאירו אחריהם תלונות מרות על גסותם של החיילים לגבי העולים, ועל מצב הזוהמה שהיו מחזיקים בה את הכוכים, בכונה, כפי שהעידו עליהם, להשפיל את כבודם של הנוצרים. “כמעט שלא ראיתי בשום מקום אחר חרבן גדול שכזה, ותמה אני כיצד היה ביכלתם לקרקר קירות עבים כאלה. תיכף לכניסה, כשאדם עולה מן הים, השאירו על עמדם שני בנינים מקוּשָתִים, החצובים בהר עצמו ומכוסים מלמעלה עפר וחרבות; ועל כן הטחב מתמיד בכוּכִים הללו, והמים מטפטפים למטה, הכתלים רטובים, המסד מרופש, ובמשך כל השנה המקום משמש לסַרַצֵינִים (המושלמים) תעלת־שופכין פשוטה. לתוך תעלת־שופכין זו השליכו את העולים הנוצרים, כאמור; אולם הדבר המביא דאגה, ביחוד, בלב העולים האסורים שם הוא, שבכניסה למערה, הרי הספון המקושת שבור ואבנים גדולות תלויות כמאיימות לנפול על ראשיהם, באופן שדחיפה באצבעו של אדם יכולה להוריד מטר גדול של אבנים, ומתחת לחרבות המסוכנות האלה מוכרחים העולים לבוא ולצאת תמיד”²⁵³. העולים קראו לכוכים בשם “מרתפי סט. פטר”²⁵⁴. הצייר אֶרהארד רֵיויך מאוטריכט, שנלוה על הדֵקַן ברנהרד פון ברייטנבאך ממגנצא, בעלותו לארץ־ישראל, ותָר אתו יחד את יפו בשנת 1483, הכניס תַּרְשים של הכוכים האלה ושני המגדלים (ציור 11) במפה הגדולה של ארץ־ישראל, שהוציא הדקן אחרי שובם למגנצא. מפה זו נִתנה בספר שבמקרה היה הראשון להדפס בציורים פתוחי־עץ²⁵⁵. אפילו נסיכים ומלכי־ארץ, אם היו מבני העדה הנוצרית, היו מוכרחים להסתפק במחסה שמצאו בתוך הכוכים האלה, כמו שאנו קוראים בדברי ימי עליתו של הדוכס הינריך החסיד מסכסוניה בשנת 1498: “אנו העולים, עלינו אל החוף, ונלון אותו הלילה בחור־אבנים מקושת על שפת הים”²⁵⁶.

 

פרק תשיעי: תחת שלטון הטורקים ובימי הכבוש והמנדט הבריטי    🔗

(1516–1917; 1917 ואילך).

מפלתו של השולטן המאמילוקי קאנזו אל־עורי וכבוש מצרים וארץ־ישראל ע"י הצבאות הטורקים של סָלים הראשון בשנת 1516 לא הביאו כל שנוי במצבה של יפו החרבה. בשנת 1575 עדיין לא מצא הבוטַניקן הגרמני ליאונרד רַאואוולף אף בית אחד²⁵⁷, ובחודש אויגוסט 1586 מצא האביר הבלגי ז’אן צוואלארט את העיר במצב המתואר להלן: “המפרץ היה מוקף בימים מקדם חומות מכל עבריו, מחוץ לצדו הצפוני ששם היתה הכניסה: שרידי החומות האמורות עוד אפשר לראות כיום הזה, שולחים קצות ראשיהם מתוך המים, כסלעים הללו… חלקים משל חומות העיר יש לראות מוטלים על האדמה: מן החלקים שנשתמרו ביותר יש למצוא שני צריחים קטנים מרובעים, האחד גדול מן השני, שתֻקנו לפני שנים אחדות, עם חלונות ושמשות²⁵⁸, וניתנו בתוכן תותחי־ברזל אחדים וקני־רובים: ושם יושבים כעת שומרי הנמל. יש גם מערות מקושתות ידועות, המשמשות מרתפים, ונראה שאלה שמשו פעם מחסנים לסחורות שהורידו אל החוף. המערות האלה ארבע הן במספרן, ובאחת מהן מוכרים מלח, תבואה וירקות; הכניסה לשניה נסתמה בקיר, ולא ידעתי מדוע; בשלישית וברביעית יושבים הם בעצמם ולעת הצהרים או בימות החום תחסה בהֶמתם בצלן, כמו כן הם מושיבים בתוכן את העולים מדי בואם, ובזאת הרביעית האמורה היה מושבנו, רחבה וגבהה כעשרים רגל וחמשים בעומק… ונראה שהיו ארוכות הרבה יותר ויוצאות יותר לעבר הים משהן עכשין”²⁵⁹.

בשנת 1598 עוד מוצא הנוסע יוהאנס קוטוויאיק על חצי־העגול של סלעי הים השטוחים, העוטרים את בִּרְכָּת אֵל־קמאר (ברֵכת הירח) לדרום העיר, כמה עמודים של אבן, המעידים כי שִמש המקום פעם תחנה לאניות וכי נמצאו שם מחסנים; הוא ראה כמו כן, על שורת סלעי־הים אשר לפני הראש, את סימניה של סוללה עתיקה²⁶⁰. תרשימה של יפו העשוי בידו נִתן כאן בציור להלן. בשנת 1602 מזכיר עולה הולנדי²⁶¹ את מציאותם של סוחרים בצמר־גפן, שאמנם לא באו ליפו אלא לפגישתה של אניה אחת ובלו את הלילה תחת כפת השמים. המחבר הואיל למסור לנו את הפרטים, שמשני המגדלים בראש ההר היה המגדל הדרומי רחב־ידים ונשא ביותר והמגדל הצפוני צר ממנו; ועוד זאת, שלשניהם היתה צורת מרובע ואין להם גג. הוא מוסיף, שהאדמה הסמוכה לעיר היא פוריה מאד ושבני הסביבה נמנעים מעבד את האדמה הזאת ומהתישב שוב פעם בעיר החרבה, רק מאימתם של שודדי הים המחרידים את החופים האלה.

כחמש־עשרה או עשרים שנה אחרי זה מוצא עדיין הנוסע האנגלי אנדריו קרוק את מצב הענינים האמור: “מכל העיר לא נשארו על מכונם אלא שני מגדלים קטנים: בהם קני־רובים מוכנים לשמירת הנמל. תחת הצוק פותחות פיהן אל מול הים מערות רחבות־ידים חצובות בסלע: מהן משמשות מחסנים ומהן למחסה. הסחורות הנשלחות מכאן לארצות הנוצרים הן רק מצמר־גפן: קצור בידי צרפתים ידועים היושבים ברמה, בבית־ציון. העולים מן המערב באים, על פי רוב, למקום הזה, ומכאן מראים להם את הדרך לירושלים”²⁶².

לערך בשנת 1642 קנו להם נזירים פרנציסקנים ישיבה בין החרבות, וכדי לתת לעולים מחסה מהוגן יותר, בנו חדרים אחדים מסביב למערות המתוארות לעיל ולפניהן; ואולם הטורקים האשימו אותם בזה, שיש להם כונה לבנות מבצר והכריחו אותם לסתור את כל אשר בנו²⁶³. עולה גרמני שהתאכסן בבנין הזה בשנת 1644, כפי שיש לתאר, זמן קצר לפני הריסתו, מתאר אותו בדברים האלה: “בית שהם קוראים: “Casa di Franchi”; הוא גדול ורחב־ידים; מבפנים יש כוכים בכל מקום, שבהם נותנים לעולים להניח את ראשם…; יש להם בור מצוין. אולם הבנין לא נשלם, והרי הוא מט לנפול; וכדי למנוע את הטורקים והמורים מעשות את מעשי תעתועיהם המרגיזים ומהביא את סוסיהם ובקרם לתוך הבית, נעשה בתוכו פתח נמוך כל כך, שצריך אדם להרכין את ראשו במאד מאד עד שיעבור בו. הרבה משלטי־אֲזֵנָם של העולים יש למצוא כאן, חצובים באבן”²⁶⁴.

באותו הזמן בערך בנו הטורקים מגדל שלישי, עגול, בראש ההר²⁶⁵ והגדילו את חיל המשמר. בתוצאות השמירה המוגדלת, שנִתנה על ידי כך למקום, התחילו בני־אדם תיכף ומיד להתישב כאן ישיבת־קבע, ובשנת 1644 כבר התקיימו שם מחמשים עד ששים סוכות, שבהן התנהל המקח־וממכר בין הסוחרים הזרים ותושבי הסביבה²⁶⁶. אולם אפילו בשנת 1647 עוד לא היה זכר לבתים קבועים; מונקוניס, שתר ותאר את יפו באותה השנה, אומר שכל העיר היתה כוללת רק מגדל עתיק־יומין ושלש מערות חצובות בסלע²⁶⁷. לבסוף, בשנת 1654, קבלו, כנראה, הפרנציסקנים רשות לבנות מלון לעולים; כי באותה השנה יסדו את “מלון־האורחים (הוספיל) הלטיני” הקיים כעת.

סחרה של יפו היה עולה והולך עכשו משנה לשנה. ממצרים באו יום יום אניות טעונות אורז וסוכר, שקבלו תמורתם ביפו בורית, שמן, צמוקים ומיני נָטָף. צמר־גפן, עלי־סיננא ונָטָף ערבי היו הסחורות העיקריות שהוצאו מיפו לצרפת ולשאר מדינות אירופה. במשך המחצית השניה של המאה השבע־עשרה תפסו הצרפתים את המקום הראשון במסחר זה, והיה להם ביפו סגן־קונסול נשמע לפקודותיו של הקונסול הצרפתי בדמשק²⁶⁸. האנגלים לא מצאו ענין בנמל זה ביותר: על־פי מכתב מאת הקונסול הצרפתי בסעידה, שנכתב בשנת 1688, היתה אניה אנגלית אחת עוגנת ביפו מדי היות הקיץ וטוענת משלש מאות עד ארבע מאות שקים של בורית ולערך מאתים חבילות של טוי צמר־גפן²⁶⁹.

במהרה התחילו שאר העדות הדתיות וגם אנשים פרטיים ללמוד ממעשי האחים הפרנציסקנים. הסוחרים של רמלה, ביחוד, התחילו עוברים ליפו. בשנת 1675 בקר הצייר ההולנדי די־ברואין (ליברון) את יפו. התרשים של המקום שעשה (עיין ציור לעיל) מראה כבר אילו בנינים חשובים ובהם מחסנים ומסגד, ומספר בתים בודדים בצלעי ההר. ליברון מדגיש, בבאור שנתן לתרשים, את מציאותם של הרבה שרידי בנינים עתיקים על סלעי הים הסמוכים לחוף²⁷⁰. עדות כזו מפי צייר, הרגיל במדידות מדויקות, על שרידיהם של מכוני־נמל מימי הבינים, חשובה לנו מאד. מלון־האורחים הלטיני מסומן בתמונה זו באות D; האחים הפרנציסקנים היו מבטיחים, כי הוא בנוי על אותו המקום שהיה שם ביתו של שמעון הבורסקי.

פעמים אחדות נשדדו המחסנים על־ידי שודדים בידואים ובשנת 1689 ירו שלשה קורסרים צרפתים מאתים כדור לתוך העיר²⁷¹; אולם התקפות אלו לא עכבו את הסוחרים של רמלה מהמשיך את ההעברה ההדרגתית של עסקיהם ודירותיהם ליפו. בשנת 1722 סבלה שוב פעם העיר שכבר הגיעה לידי התפתחות ידועה, מתגרת ידם של שודדים ערבים²⁷². אולם רשומה של התנפלות זו לא היה נִכר ביותר על עתידה.

בשנת 1726 עוד תאר כומר גרמני את יפו בתור עיר שאין לה חומה ו“כאילו דומה יותר לכפר מאשר לעיר, עם בתים גרועים ורעועים שבהם יושבים אילו טורקים, יונים, יהודים ונוצרים קתולים אחדים מצרפת. העיר עומדת תחת שלטונו של הפחה בעזה, המרויח הרבה כסף מן העולים הבאים ויוצאים, בשים אל לב, שלפעמים מטילים על איש אחד “כפרה” של 24 פיאסטרים ליבהונטיים, שהם לערך 32 פלוריני הרינוס בכספנו”²⁷³. תמונתה של יפו (ציור להלן), שנוסע זה נותן בספרו²⁷⁴, יש בה כדי להקנות לנו מושג נכון בדבר התקדמותה של העיר במשך ארבעים השנה שעברו מעת הוצר התרשים של ליברון. על פסגת ההר, המצויר באופן דמיוני קצת, עומד המבצר הטורקי, ששני שעריו הנפתחים לעבר הים הם המבליטים את יֵשׁוּתָם ביותר. הבנין המרובע ללא גג, הנמשך מן החוף לתוך המים באמצע התמונה, הוא מלון־האורחים הלטיני. הבנין המסומן במספר 3 לימינו של מלון־האורחים הלטיני הוא בית־הכנסיה היונית. החלק הנוצרי של האוכלוסין בעיר היה כולל עכשו גם מספר אנשים שנמנו על הכנסיה היונית²⁷⁵. מסביב לעיר היו כמה מִקְוֵי–מים מעלים ירוקה ומשום כך היה אקלימה בלתי־בריא ומעטים היו האנשים שאוו את יפו למושב להם²⁷⁶.

בשנת 1733, אנו מוצאים כמה סימנים המעידים על התגברות התעשיה בעיר, ונאמר על אנשים אחדים מאותה התקופה, שהיו מתעסקים בתעשית־הבורית. השוק העיקרי לתוצרת זו היה במצרים, אולם כמויות הגונות ממנה היו מוּצָאות גם לאירופה דרך עכו²⁷⁷. סחר זה היה חשוב כל כך, עד שכל רצועת החוף אשר לרגלי העיר היתה מכוסה תמיד מספר גדול של חבילות בורית²⁷⁸. כמו כן היו כמויות גדולות של טוי צמר־גפן נשלחות בכל שנה מיפו לעכו באניות קטנות, על מנת להעביר אותן אל הספינות הגדולות המפליגות לאירופה²⁷⁹. גני ירקות מושקאים, מעורבים בעצי־תאנים, נמצאו כאן במשך שנים מספר. תייר אחד, שבקר את יפו בשנת 1738, מספר שבא בגני מלון־האורחים הלטיני ומצא מנוח ב“צל הטוב מאד” של עצי־התאנים²⁸⁰. כצייר ליברון בשעתו, ששים שנה לפניו, שם גם הוא את לבו למציאותן של חרבות כתלים עתיקים על סלעי־הים שלפני העיר²⁸¹.

לערך בשנת 1740 קבל ארמני אחד מקושטא רשיון לתקן את הבנינים הקיימים ביפו. הוא בנה לפני העיר, לאורך החוף, את הרציף לאניות, שממנה התחיל אחר־כך “רחוב הנמל” של עכשו, והקים לארכה כמה מחסנים ובתי־אבן, שעדיין הם מציינים את הרחוב הזה בצדו המזרחי²⁸². מלוני־אורחים יונים וארמנים לקבלת פני העולים נבנו גם הם ברציף הזה. שאר בתי־העיר נשארו באותן הסוכות הדלות שהיו בהן קודם. בינתים הגיעה תנועת הנוסעים דרך יפו לידי גובה לא שעַר; חוקר הטבע השוויידי האסלקוויסט, שבקר את העיר בשנת 1751, מספר שבאותו הזמן היו ארבעת אלפים עולים נוצרים, וכמספר הזה גם יהודים, מגיעים לשם מדי שנה מכל חלקי העולם. הוא מאשר את מציאותם של גנים מרהיבי עינים על יד העיר, שמהם הוא משבח ביחוד את הדר התאנה והרמון. הוא מזכיר כמו כן את עץ תפוחי־הזהב, אולם איננו מספר בהתפתחותו של זה במדה גדולה ביותר²⁸³.

חמש־עשרה השנים הבאות היו שנות התפתחות נמרצה לעיר. בשנת 1766 מנה שם ניבוהר²⁸⁴ מן ארבע מאות עד חמש מאות בית ומסגדים אחדים, והגנים היו מכסים כבר שטח הגון למדי; הם באו במקום הבצות שהיו שם קודם ונתיבשו. סחרה קבל חשיבות רבה ומדינות אחדות של אירופה היו ממנות קונסולים, או “רֶזִידֶנטים” שלהם, ביפו. אולם לאחר זמן קצר נתעכבה שוב התפתחות זו ונזקים עצומים נגרמו לעיר ע"י שורה חדשה של מלחמות־מָצור שבאו רצופות ותכופות בזו אחר זו.

בשנת 1765 נתמנה איש אחד בשם אוסמן פחה למושל דמשק וארץ־ישראל. הוא הוציא הרבה ממון על מלחמותיו בזאהיר אבן־עומר, מושל עכו; וכדי למצוא את הכסף הדרוש לו הטיל מסים על הערים, הכפרים ואנשים פרטיים. כל אשר נפל עליו חשד, שיש לו ממון, היה נקרא אל השלטונות, שהיו מכים על רגליו במקלות ושודדים את כל רכושו. נגישה זו כבר הביאה לידי מרידות ברמלה (בשנת 1765) ובעזה (1767) כשהתחיל אוסמן פחה לשדוד באופן כזה גם את יפו. בין שאר מעשי אכזריות שלו אסר את קונסול ונציה, יוחנן דאמיאני, אדם זקן ונשוא־פנים, שענה אותו בחמש מאות הכאות על פעמי־רגליו ושחרר אותו רק לאחר תשלום כופר נפשו בסך השוה לאלפים וחמש מאות לירה. במצוקתם הגדולה היו האוכלסים שמחים לקדם בשמחה כל כובש זר, שיבוא לשחרר אותם מעולו הכבד של הפחה²⁸⁵.

המצביא המאמילוקי עלי־ביי, שעשה את עצמו שַליטה של מצרים בשנת 1766, השתמש בהזדמנות של המצב הזה כדי לחתום הסכם עם זאהיר אבן־עומר ולעלות על ארץ־ישראל. ידיה של טורקיה היו קשורות אז במלחמתה עם רוסיה, ולא היה ביכולתה לחסוך צבא גם להגנת הגבולות הדרומיים של ממלכתה באסיה. בשנת 1770 שלח עלי־ביי חיל פרשים מאמילוקיים חמש מאות איש מעבר לגבול; הללו לכדו את עזה ולוד. הופעתם הביאה לידי קרע בין האוכלסין ביפו, שמהם התכונן החלק האחד למסור את העיר בידי המצרים ובקש עזרה מאת זאהיר, בעוד שהחלק השני שלח לקרוא לאוסמן פחה. זה האחרון יצא תיכף מדמשק ולאחר ימים מועטים עמד עם מחנהו לפני יפו. שני ימים לאחר בואו הגיעה השמועה בדבר חיל זאהיר ההולך וקרב; יד הסיעה הנוהה אחרי המצרים היתה עתה על העליונה, והם סגרו את השערים בפני אוסמן פחה, שבראותו זאת החליט לעזוב את המקום. אולם במשך הלילה נכנסה פלוגה אחת מצבאותיו, שהיתה עוברת לאורך החוף, דרך פרצה שמצאה בחומה לתוך העיר ויתנו אותה לבז. למחרתו בא זאהיר, ומתוך שלא מצא את הטורקים, נכנס ליפו באין מפריע ונתן חיל־משמר בתוכה²⁸⁶.

בסוף פיברואר 1771 הגיע לארץ־ישראל חתנו של עלי ביי – מוחמד ביי, המכונה אבו־ל־דהב (“אבי הזהב”, משום תפארת אהלו ורתמתו), ואתו חיל כבד ארבעים אלף איש. בעכו פגש את צבאותיו של זאהיר ויעלו שניהם יחדיו על דמשק. העיר נלכדה בחודש יוני, וחיל המבצר היה עומד להכנע גם הוא, והנה שנה מוחמד ביי את טעמו פתאם, כנראה אחרי ששחדו אותו הטורקים; הוא הניח את המצור וחזר מתוך חפזון למצרים, ששם תקף את חותנו עלי־ביי והכה את צבאותיו; מוחמד כבש את קהיר בחודש אפריל 1772, בעוד שעלי־ביי עצמו עם שמונה מאות מחיל־המאמילוקים שלו נמלט לעזה מתוך נסיון לבקש לו מפלט ועזר מאת בעל־בריתו זאהיר בעכו. בתוצאות מפלתו היתה עתה יד הסיעה הטורקית שביפו על העליונה; הם גרשו את חיל־המשמר שהשאיר בתוך העיר ותפסו גם צי מצרי קטן שחנה בנמל, ובעזרתם של אנשים ידועים משכם, שהתחברו אליהם, חסמו את דרכו של עלי־ביי צפונה. זאהיר עלה תיכף על שכם והטיל עונשין חמורים על תושבי העיר, אחר כך התאחד עם עלי ביי לדרומה של יפו ולוה אותו בשלום עד עכו. צבאותיהם המאוחדים תקפו בחודש יולי, על יד צידון, צבא טורקי גדול שנשלח לקראתם, והכו אותו עד חרמה²⁸⁷. כשחזר לעכו, הגיעה לשם אנית־מלחמה רוסית, ובהתאם לחוזה שעשה עלי־ביי עם רוסיה קודם לכן, הורידה כלי זין ומכשירים וצבא אלבני שלשת אלפים איש²⁸⁸. עכשו חזר ליפו על מנת להעניש את תושביה על בגדם. הסיעה הטורקית, שבראשה עמד שיך אחד משכם, סגרה את השערים והתכוננה לקראת המצור, אף על פי שקיר פשוט, כגדרו של גן, שמש הגנה יחידה לעיר. התותחים האחדים שהיו בידי הצרים פרצו את הקיר במהרה, אולם חיל־הרכב שלהם לא נזדרז לעבור בפרץ, משנודע להם, כי הנצורים הקימו מבפנים חיץ של אבנים, כלונסאות וחורים עמוקים באדמה. לאחר מצור שארך שמונה חדשים נכנעה העיר בחודש פיברואר 1773, ועלי ביי מנה עליה מושל בשמו של זאהיר²⁸⁹. כעבור חודש נפצע ונפל בשביה דרומה לעזה אחרי תגרה עם אבו־ל־דהב, והורעל במצותו של זה²⁹⁰.

כעבור זמן־מה קבל אבו־ל־דהב רשות מאת הממשלה הטורקית לעלות על ארץ־ישראל כדי להעניש את זאהיר, שתמך בעלי ביי. הוא כנס חיל רב, הקנה לו ארטילריא, ובו תותח אחד שש־עשרה רגל ארכו, שכר חיל קַלָעִים זרים, שהעמיד בראשם אנגלי אחד בשם רובינסון. בחודש פברואר 1775 עבר את הגבול, לכד את עזה ועלה משם על יפו, שתושביה החליטו להתקומם לו.

העיר היתה מוקפת אז "חומה בלי דָיֵק, משתים־עשרה עד ארבע־עשרה רגל גבהה, ושתים או שלש עביה. השמשות שעל גביה היו האותות היחידים שעל פיהם אפשר היה להבדיל בינה לבין גדר־גן פשוט. חומה זו שאין לה תעלה, עטורה גנים, בהם לימונים, תפוחי־זהב ואתרוגים גדֵלים בקרקע הקלה הזאת עד כדי שעור ענקי. כזאת היתה העיר שעליה אמר מוחמד לשים מצור. הגנו עליה כחמש או שש מאות צפתים²⁹¹ וכמספר הזה מתושבי העיר, שבראותם את האויב הזדיינו בחרבות ורובים; כמו כן היו ברשותם תותחי־נחושת אחדים, עשרים וארבעה ליטרא משקל ורכב אין להם; את אלה העלו והקימו, כפי יכולתם על כַנֵי־עץ שהכינו מתוך חפזון; וכשהם מזוינים במשטמה ואומץ־לב במקום נסיון וידיעות, השיבו על קריאות האויב באיומים ויריות רובים.

"מוחמד, מכיון שמצא כי לא יכבוש את העיר אלא בחזקת־היד, ערך את מחנהו לפני העיר; אולם הוא ידע כה מעט בענין שהיה לפניו, עד שהתקדם כמחצית־דרכה של ירית תותח. מטר־הכדורים שנתך על האהלים הודיע לו את טעותו; הוא נסוג אחור, ובעשותו נסיון חדש נוכח שעדיין הוא קרוב יותר מדאי. לבסוף נתגלה לו המרחק הדרוש והוא נטה את אהלו, שהצטיין ביפיו ובעשרו המופרז; מסביב לו נטו, בלי סדר כל שהוא, אהלי המאמילוקים, בעוד שערביאי ברבריה הקימו סוכות מגזעיהם וענפיהם של עצי הלימונים ותפוחי־הזהב, ובני לויתו של הצבא הסתדרו בכל אשר מצאו: שומרים מועטים הועמדו פה ושם, ומבלי להכין אף חפירה אחת, התאמרו לקרוא לזה מחנה.

"עתה צריך היה לבנות כן לתותחים; ולשם זה נבחרה רמה אחת לדרומה־מזרחה של העיר, מקום שם הוצגו שמונה תותחים מאחרי אילו גדרות־גנים, במרחק מאתים שעל מן העיר, והאש התחילה, למרות יריות הרובים של האויב במרומי הגגות, שהמיתו אחדים מן הקַלָעִים…

“ברור הדבר כי חומה שעוביה רק שלש רגל ואין לה דָיֵק בהכרח שיעשה בה במהרה פרץ גדול; והשאלה היתה לא כיצד עולים עליה, אלא כיצד עוברים אותה. המאמילוקים רצו לעשות זאת כשהם רכובים על סוסיהם; אלא שבארו להם כי אין זה בגדר האפשרי; והם הסכימו, זאת הפעם הראשונה, ללכת רגלי. ודאי שהיה זה מחזה מוזר לראות אותם, במכנסיהם הרחבים מארג עבה של ונציה, נבוכים ב”בַנִישות" המופשלות שלהם, חרבותיהם העקומות בידיהם ואקדחיהם תלויים להם מן הצד, מתקדמים וכושלים בין חרבות־החומה. הם דמו בלבם שנצחו את כל המכשולים משהרחיקו אבן־נגף זו; אולם הנצורים שחכמו מהם, המתינו עד שהגיעו למקום הריק שבין העיר והחומה; שם קדמו אותם מן הגזוזטרות ומחלונות־הבתים במטר־כדורים כזה, עד אשר המאמילוקים לא רק שלא העלו בדעתם לשלח בהם אש, אלא נסוגו אחור מתוך בטחון שאין בפרץ כל תועלת ממשית, מכיון שאין להם אפשרות להכנס בו רכובים על סוסיהם. מוראד ביי²⁹² הביא אותם עוד פעמים אחדות לחדוש ההתנפלות,אולם לשוא.

“ששה שבועות עברו באופן כזה ומוחמד היה נבוך בחמת־רוח, דאגה ויאוש. אולם הנצורים, שמספרם היה הולך ופוחת מן התקפות הנשנות זו אחר זו, ושלא ראו כל תקוה לעזר ופדות שיבואו מעכו, נלאו להגן בעצמם על עניניו של דַאהֵיר²⁹³. המושלמים, ביחוד, התאוננו, כי הנוצרים שאין לבם אלא למפלתם, נמצאו יותר בבתי־כנסיותיהם מאשר בשדה־הקטל. אנשים אחדים התחילו לשאת ולתת עם האויב, והיתה הצעה לעזוב את המקום בתנאי שהמצרים יתנו בני־תערובות. התנאים הוסכמו ביניהם, ואפשר היה לחשוב את החוזה למוגמר, כשנכנסו, בכח הבטחון שבאמונה זו, אילו מאמילוקים לתוך העיר; רבים באו אחריהם ועשו נסיון של פרעות; התושבים הגנו על עצמם, וההתקפה נתחדשה; כל הצבא השתער אז אל תוך העיר, שסבלה מכל מוראות המלחמה: הנשים והטף, זקנים וצעירים, כולם נגזרו לגזרים; ומוחמד, הרשע והפראי בכולם, צוה להקים פירמידה מן הגלגלות של המעונים האמללים האלה, מצבת זכרון לנצחונו. נאמר כי מספרם של אלה עלה על שתים־עשרה מאות. האסון הזה… קרה ביום 19 מאי 1776…”²⁹⁴.

פירמידת־הגלגלות הזאת הוקמה על הגבעה שעליה עמד חיל־הרכב המצרי. עד היום הזה קוראים לאותה הגבעה “תל אל־רוס” (“גבעת הגלגלות”); היא נמצאת בתוך פרדסים של תפוחי־זהב²⁹⁵, במרחק קטן לדרומית־מזרחית של העיריה ובית־השלטון המחוזי של היום.

לאחר כבוש יפו, עלה אבו־ל־דהב על עכו, שנכנעה תיכף והיתה למשסה. אולם הוא מת מיתה פתאומית לאחר ימים מועטים, וצבאותיו מהרו לסגת אחור עד מצרים.

וולני בקר את יפו בשנת 1783 ומצא שהעיר כבר התנערה כמעט מרושם המצור של אבו־ל־דהב. אולם הסביבה הוסיפה לסבול מפרעות הבידואים, שנתרבו כל כך, עד שהליכת־דרכים היתה בגדר של סכנת־נפשות. מחוז יפו היה אז אחד משלשת המחוזות שהתנהלו ע“י הפחה בעזה. אדמת־המחוז היתה שייכת לשולטנה וַלִידָה (השולטנה האם) שהחכירה אותה לאגא (תואר למפקד טורקי) אחד במחיר מאה ועשרים “ארנקין”. בשכר זה קבל הוא את כל ה”מירי" ומס־לגלגולת מתושבי העיר וכפרים אחדים הסמוכים לה; אולם את עיקר הכנסתו היה מוצא בבית־המכס, מכיון שהיה מקבל את כל תשלומי־המכס לסחורות הבאות והיוצאות את הנמל. הכנסות אלו היו די גדולות, משום שתנועת הסחורות ביפו נעשתה רבה מאד בימים ההם. בין הסחורות המובאות עדיין היה תופס מקום בראש האורז של דאמייטה; בסחורות שיצאו לארצות־חוץ נכלל כל טוי צמר־הגפן של ארץ -ישראל ורובה של שאר תוצרת הארץ²⁹⁶.

במקומו של זאהיר נתמנה בתור מושל עכו אלבני אחד בשם אחמד המכונה “אל־ג’זאר” (“הקצב”) על גודל אכזריותו. בשנת 1791 הגלה מעכו את הצרפתים, שבמשך מאות שנים הספיקו לכונן שם מוסדות מסחריים חשובים, והחרים את כל רכושם וממונם. בהתאם לזה, כשהחליט בונאפארטי בשנת 1799 לעלות ממצרים על ארץ־ישראל על מנת להשמיד את הצבא הטורקי החונה שם, טרם שיספיק הצי הטורקי להשיג את חופי מצרים, שאותו החליט להשמיד אחר כך, היתה מטרתו הראשונה ללכוד את עכו ולהעניש את אל־ג’זאר. משעבר את המדבר בחודש פיברואר 1799, לכד את עזה ורמלה, בעוד חילות־המשמר של שתי הערים האלה נסוגים אחור ליפו, שמספר הצבא הטורקי החונה בתוכה הגיע מעתה לארבעת אלפים בערך. בבוקר יום השלישי למרץ חנה חיל צרפת בפרדסים; גדודו של לאנס (Lannes) הפקד על מזרח העיר, זה של בון לדרומה, בעוד שאנשי קְלֶבֶּר תפסו את עמדתם על נהר הירקון כחמש פרסאות לצפונה, כדי לנתק את הקשר עם עכו. בבוקר יום החמישי למרץ הגיח חיל־המשמר מתוך העיר והפתיע אחת מתחנות–התותחים של הצרפתים, התיז את ראשי הקַלָּעִים ונשא אותם לתוך העיר. המושל הטורקי, ששלם מחיר יקר בעד אותות־הנצחון האלה, הלהיב בזה את אנשיו ונטע אומץ חדש בלבם, עד שההינו להגיח שוב פעם בשעה הראשונה אחרי הצהרים ולתקוף את עמדות־התותחים של החזית והאגף בתוך הפרדסים, ואחרי שגרמו לצרפתים נזק גדול, שבו לתוך העיר²⁹⁷.

עם הנץ השחר ביום 6 מרץ, מכיון שגמרו הצרפתים²⁹⁸ את כל ההכנות הדרושות, קראו לבני העיר שיכנעו; אולם חיל המשמר לא השיב דבר, ורק הגדיל והגביר את אש־יריותיו. בשעה תשע בבוקר התחילו כל התותחים הצרפתים לפרוץ את קירות החומה במקומות אחדים בבת־אחת. בשעה הראשונה אחרי הצהרים נבעה פרץ גדול, וחיל צרפת הבקיע לתוך העיר כזרם מים אדירים. חיל־המשמר נסוג אחור לתוך הבתים, שמבעד לחלונותיהם הוסיף עוד להמטיר את אשו על החיילים הצרפתים. הללו נפוצו בכל העיר והתמכרו לשחיטה נוראה, שכמוה לא נהיתה עוד בעיר נצורה מעולם. הפרעות ומעשי הרצח ארכו לא פחות משלשים שעה. נפוליון עצמו אומר על שחיטה זו בזכרונותיו את הדברים הבאים: “חרון־אפו של איש־הצבא פרץ את כל הגדרים, הכל נִתן לפי חרב; על העיר שנבוזה באופן כזה עברה כל כוס־הבעתה המלוה לכידתו של מקום במלחמה… ועד הנץ השחר למחרתו לא הושב הסדר על מכונו לגמרי”²⁹⁹. מאלוס, ששמש בתור רופא בצבא הצרפתי והיה עד ראיה למעשים האלה, כותב ביומנו: “…החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים; כל אשר נברא בצלם האנושי היה קרבן לזעמם. מהומת השחיטה, הדלתות השבורות, הבתים המתמוטטים מקול היריות וצחצוח החרבות, צוחות הנשים, אב וילדו נערמים יחד זה על גבי זה, בת נאנסת על נבלת־אמה, עשן המתים הנחרכים בבגדיהם, ריח הדם, נאקות־הנפצעים, צעקות המנצחים המתקוטטים על שללו של קרבן בגסיסתו, החיילים הזועמים המשיבים בחמה נתכת ובמשנה הכאות לצוחות־יאוש, ולאחרונה אנשים נופלים, סבואי־דם ושבעי־זהב באין־אונים על ערמות ההרוגים – כזה היה המחזה שגלתה העיר האמללה הזאת לעין עד שבא הליל”³⁰⁰.

בונאפארטי שלח את שלישיו בוהארניי (Beauharnais) וקרואזיה (Croisier) להרגיע את החיילים הנלהבים. שני האופיצרים לא הסתפקו במלוי שליחותם באמונה, אלא קבלו את הצעות השלום של חיל־המשמר, שהתבצרו באילו בנינים גדולים והודיעו, שהם מוכנים להכנע, בתנאי שישאירו אותם בחיים, ואם הבטחה זו לא תנתן להם ילחמו על נפשם עד הסוף. כשהובאו ארבעת אלפים השבויים האלה אל המחנה בא בונאפארטי במבוכה גדולה. לא היה ביכלתו לשלחם למצרים מחוסר צבא מספיק ללוותם בדרך, וגם לא יכול להרשות לעצמו לשחררם מיראה בדבר, שילכו לעכו ויתחברו שוב אל חיל האויב. לאחר שלשת ימי עיון ושקול־דעת ללא כל תוצאות, צוה להמית את השבויים ביריה; פקודה זו נתמלאה ביום 10 מרץ על שפת הים לעיני העיר³⁰¹.

במשך זמן־מה לפני בואם של הצרפתים היתה יד הדֶבֶר בדרומה של ארץ־ישראל, אבל כל זמן שהתמיד הצבא בהליכתו, כמעט שלא נגעה בו המגפה כלל. אולם כשנדחקו ליפו, מלבד ארבעת אלפים הטורקים, עוד שנים־עשר אלף חיילים צרפתים, וביחוד אחרי הפרעות בבתי־העיר וחלוקת הבזה בין החיילים, מצאה לה המגפה אחיזה גם ביניהם. עוד למחרת יום הכבוש התחיל הדֶבר להתפשט במהירות הברק ובתוצאות נוראות בכל רחבי העיר; עד שלשים איש־צבא מתו בכל יום ויום, מלבד מספר גדול של אזרחים. התפשטות המגפה החלישה הרבה את כחו המוסרי של הצבא, ובכדי לעודד את רוחם לא נמנע בונאפארטי לבקר, ויש אומרים, גם לנגוע בידו, את החולים במנזר הארמני שנהפך לבית־חולים צבאי (ציור 15).

יציאת הצבא ביום 24 מרץ, בדרכו לעכו, הפריעה במדה ידועה את התקדמות המחלה ביפו עצמה. אולם מכיון שנמשך המצור על עכו, הוסיפו נגועי־הדבר נוהרים למאות בחזרה ליפו, ושוב פעם התפשטה המגפה במדה מבהילה, עד שלאחר שבועות מועטים כמעט לא נשאר בית בעיר שלא היתה בו יד־הדבר. המנזר הלטיני, שנהג הסגר בעצמו, אף הוא לא עלתה בידי נזיריו להנצל ורובם מתו במגפה³⁰².

לאחר יציאת הצבא, תֻקנו פרציה של חומת־העיר, ונעשו הכנות להורדתם, החסנתם והובלתם של צרכי־הצבא שישלחו ממצרים בדרך־הים. בראשית אפריל עגנו ביפו שלש אניות־מלחמה מהירות, שהצליחו להשתמט מעינן החדה של אניות־המרוץ האנגליות, והורידו צרכי אוכל ומכשירי־מצור. אולם ביום 24 מאי חזר הצבא ליפו, בהכזב כל תקוותיו לכבוש את עכו, אלא שהספיק בכל זאת להשמיד את הצבא הטורקי. הפסקה של שלשה ימים נעשתה, לתת לחיילים זמן להנפש ולהחליף כח. הצבא הראשי יצא ביום 27 לחודש, והמאסף עם קלֶבֶּר בראשו יצא למחרתו, אחרי שהרסו את מצורות העיר.

הפצועים הועלו לאניות המפליגות למצרים, אולם הללו נפלו בידי הפלוגה הימית של סיר סידני סמית, מגנה האנגלי של עכו. יש בין ההיסטוריונים בני־הסמכא האומרים, ויש המכחישים את הדבר, כי לפני עזבו את יפו צוה בונאפארטי להרעיל את החיילים הצרפתים הפצועים או נגועי־הדבר, שהיה מוכרח להשאיר מאחריו כדי להצילם על ידי כך מנפול בידי הטורקים. נראה, שבאמת נִתנה מלפניו פקודה כזאת, אלא שלא יצאה לפועל. בסך־הכל נמצאו שם כחמשים איש, שלא היתה לצבא שום אפשרות לקחת אותם עמו והיה צריך איפוא להשאיר אותם ביד הגורל. “בונאפארטי אמר לרופא דיג’ינט (Desgenette) שיותר אנושי יהיה הדבר להשקותם אופיום מאשר לעזבם חיים. לזה נתן אותו הרופא את התשובה המפוארת הזאת: “העסק שלי הוא לרפא אותם ולא להמיתם”. אופיום לא נתן להם”³⁰³. סיר סידני סמית, שהגיע ליפו תיכף לאחר יציאתם של הצרפתים, אינו מזכיר שום דבר על זה באגרותיו, ואומר רק כי “שבעה מסכנים עלובים נשארו בבית־החולים בעודם בחיים, ושם הם מוצאים חסות, והטפול הדרוש ינתן להם”³⁰⁴.

אויביו של נפוליאון מאשימים אותו בזה שהשחית את כל פרדסי הלימונים ותפוחי־הזהב ביפו. על דבר הנזק שנגרם לפרדסים יש לראות מן העובדא, המסופרת על הצרפתים, כי במשך המצור “יסדו את דרכי־החבור שלהם בינות לגנים וכי יערות תפוחי־הזהב היה סתרה לתנועותיהם ושמשו להם הדָיֵק היחידי להגן עליהם מאשו של האויב”³⁰⁵. אמת הדבר, כמו כן, שבלכתם מיפו לגבול מצרים, נשרפו כל הכפרים שעברו בהם, ונרמס יבול השדות, אולם בנוגע לפרדסים יש להודות, שהמחבר לא יכול לגלות כל עדות נאמנה שתאשר את דבר השחתתם.

לאחר יציאתם של הצרפתים התחילה העבודה לקומם את הריסות מבצרה של יפו, ופקידי־צבא טורקים ואנגלים מפקחים עליה. אולם בראשית שנת 1800, בטרם עוד נשלמה העבודה, נגזר על העיר מצור חדש.

בסוף 1799 פרצה בין אל־ג’זאר והויזיר הגדול, שהגיע רק אז מקושטא, מריבה גדולה כל כך, עד שצבאותיהם התחילו להלחם זה בזה, ובגלל אותה מריבה נדחה משלוח האכספדיציה הטורקית נגד הצרפתים במצרים. אולם כשיצא הצבא הטורקי סוף סוף, עלה אל־ג’זאר על יפו, שנשאר בתוכה חיל־משמר טורקי, וישם עליה מצור. אבו־מרא, המחובב על הויזיר הגדול, שבידו נִתנה הגנת העיר, שמר עליה תשעה חדשים ואחר כך ברח בדרך הים³⁰⁶. זמן־מה לאחר מותו של אל ג’זאר בשנת 1804 נתמנה אבו־מרא לפחה בג’ידה על ים־סוף. הוא בחר לנסוע מטורקיה בדרך ארץ־ישראל, אולם משהגיע ליפו, קנה לו ישיבה בתוכה וסרב למלא את תפקידו החדש. סולימן פחה, נציבה של ארץ־ישראל, קבל פקודה לתקוף אותו, ושוב פעם הושם מצור על יפו. לאחר תקופה קצרה של התנגדות נמלט אבו־מרא גם הפעם על נפשו ומצא לו מנוס בחצר הפחה בדמשק³⁰⁷.

בעשר השנים מן 1810 עד 1820 נעשו עבודות חשובות להקמת הריסותיה ושכלול בניניה של יפו, הודות למרצו ולטעמו הטוב של המושל בימים ההם, הידוע לנו רק בשם: אבו־נבוט. הוא הקים את הריסות החומות כולן וחפר תעלה חדשה מסביב להן. בשנת 1815 גמר את בנינו של מסגד גדול, שעדין הוא כיום המסגד הראשי ביפו, ושוק נאה³⁰⁸.

במרכזו של זה הקים, על אחד מעינות המים החיים, שכבר הזכרנו קודם מזרקה נאה (ציור לעיל), שפניה מכוסות לוחות שיש והם מקושטים בציורים מגוונים ומאמרות ערביים באותיות זהב³⁰⁹. נוסע אחד באמצע המאה האחרונה³¹⁰ אומר שהמזרקה הזאת מזכירה לו, באמנות האדריכלית שלה ויפי קשוטיה, את המזרקות המוריות בדרומה של ספרד, החצובות ומפוסלות באבני־יקר של שן. חלק מאגן־השיש על המזרקה קיים עוד כיום הזה, אולם עמודיה וגגה אינם עוד.

בדרך לירושלים, במרחק חצי פרסה בערך, משער המזרח, בנה אבו־נבוט עוד מזרקת־מונומנטלית אחת (ציור לעיל) מכוסה שלש כפות גדולות וארבע קטנות מהן, כולן צבועות ירוק; מזרקה זו נתקשטה בפרחים מפוסלים וצבועים וכתובה חרוזים החרותים באותיות־זהב על השיש הלבן³¹¹. מזרקה זו נקראת עוד כיום הזה בשם “סֶבִּיל אַבּוּ־נַבּוּט”.

לשנת 1816 נבנה מחדש שערה המזרחי של העיר, בסגנון מונומנטלי, ומכתירות לו שלש כפות קטנות. העיר היתה מונה אז לערך אלף בתים. ההגנה התרכזה בשלש מצודות קטנות: האחת בקרבת החוף לצד דרומית־מערבית, השניה אף היא בקרבת החוף לצד הצפון, והשלישית על יד השער המזרחי³¹². זו האחרונה עמדה במקום שם נמצא כעת בית האסורים ומשרדיו של מפקד המשטרה.

בשנת 1817 עדיין היו החומות במצב הרוס מאד, אולם אבו־נבוט כבר היה נתון ראשו ורובו לתקונן. אניות היו באות יום יום מקיסריה, טעונות אבנים מחרבותיה של אותה העיר העתיקה; ועם עלות השחר מדי בוקר היו תושבי יפו, נוצרים ומושלמים חליפות, נעורים לקחת חלק בעבודת הבנין של המצודות³¹³. לשנת 1829 היה תקון החומות שלם וגמור³¹⁴.

מזמן התחדשותה של יפו במאה השבע־עשרה ועם תחילת המאה התשע־עשרה לא היתה כאן עדה יהודית, והעולים היהודים שעברו דרך העיר סבלו כל מיני בזיון וקלס. כדי לשים קץ למצב הזה קנה ישעיה אגימן, הבנקאי היהודי של היאניצרים בקושטא, בשנת 1820, אילו בנינים ביפו, שכתב באופן משפטי על שם העדה הספרדית בירושלים; באחד הבתים האלה יסד בית מלון לנוסעים יהודים, שהתאכסנו בו חנם אין כסף, ועל ידו בית־כנסת קטן³¹⁵. לערך בשנת 1830 טבעה על יד חיפה אנית־מפרשים מצפון־אפריקה שהיו עליה עולים רבים מיהודי מרוקו ואלג’יר; אלה מהנוסעים שנצלו משבר־האניה נקלטו ביפו, שיסדו בתוכה את העדה היהודית של עכשיו³¹⁶.

בשנת 1831 הכריז מוחמד עלי, הנציב הטורקי במצרים על שלטונו העצמי וישלח צבא תחת פקודתו של בנו איברהים פחה לכבוש את ארץ־ישראל וסוריה, המדינות שהובטחו לו מאת השולטן בשכר העזרה שהושיט לו במלחמתו עם יון, הבטחה שלא נתמלאה מעולם. חילו של איברהים מנה שלשים אלף איש, עם חמשים תותחי־מצור ושבעה־עשר תותחים קצרים לזריקת פצצות, ועזר על ידו צי של שבע אניות־מלחמה מהירות נושאות ששים תותח, שש אניות־שיט, עשר כפולות־התרנים וכשתים־עשרה סירות קַלָעים³¹⁷. הצבא יצא מקהיר בחודש אוקטובר 1831, עבר את הגבול ביום 1 נובימבר וחנה לאחר ימים אחדים בהרים אשר לדרומה של יפו, בין העיר וה“וֶלי” של השיך איברהים פחה אל־עג’אמי. בו בזמן עגן הצי בנמלה של העיר, ואיברהים פחה בכבודו ובעצמו מפקד עליו. למראה הצי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף בידי איברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אנית־הדגל ולא עברו שעת מרובות עד שעלה לחוף חיל־משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו³¹⁸.

הצבא והצי יחדיו שמו עכשיו מצור על עכו; ואולם שבעה חדשים עברו עד שהבקיעו את העיר הזאת, שנפלה במאי 1832. ירושלים נלכדה עוד קודם, דמשק נפלה ביוני, ובסוף יולי הכה איברהים את הצבא הטורקי הראשי, שנשלח נגדו, והתקדם באסיה הקטנה. בדצמבר הכה את הכח הטורקי האחרון שחסם עוד את הדרך לקושטא; ואולם התערבות הממשלות האדירות של אירופה הכריחה אותו לעמוד בחצי הדרך. על פי ההסכם שנחתם בקוטאיה ביום 8 אפריל 1833, נתאשר בידו שלטונו על ארץ ישראל, סוריה ואדֵנה, ולפיכך חזר לתוך הגבולות האלה. אף על פי כן, מכיון שחזה מראש כי עוד יהיה עליו להלחם עם טורקיה גם להבא, התחיל לגייס צבא חדש בארץ־ישראל וסוריה. צעד זה נתקל בהתנגדות נמרצה של כל חלקי האוכלסין, שנמנו וגמרו לעשות את כל אשר בכחם לבטל את גזירת העבודה בצבא. איברהים פחה בא בשנת 1834 לשכם, שהיתה למרכזה של תנועת־ההתנגדות, אסף בתוכה את ראשי השיכים מכל הסביבה, הודיע להם שעליהם לשלוח לו אלפים איש, ויצא ליפו, מקום שם חכה לתשובתם. תיכף ליציאתו החליטו השיכים להמנע מתת אף איש אחד לצבא המצרי, ובהתאחדם עם שיכי הסביבות של ירושלים וחברון, נשאו את נס המרד נגד מצרים. איברהים פחה יצא תיכף מיפו בראש שני גדודים רַגְלִים וגדוד אחד של חיל־הרכב ועלה על ירושלים, שחיל המשמר החונה בתוכה לא היה גדול ביותר, והיה בדעתו ליסד שם את מרכז פעולותיו. הוא הלך מיפו לירושלים במסלה הכבושה דרך הוַאדי עלי והגיע לכפר אבו־גוש, כשתקפו אותו המורדים. בקושי רב עלה בידו לפרוץ דרך לירושלים, ואולם בהגיעו לעיר מצא את עצמו סגור ומסוגר וכל קשר בינו ובין יפו נתק. שלש פעמים רצופות נסה לפרוץ לו דרך אל הים, ובכל פעם נהדפו צבאותיו חזרה לירושלים. לבסוף, הודות להתערבותו של השיך חוסין עבדאל הדי, מושל עכו, שנמצא אז, במקרה, בירשלים, הרשו הצרים לפחה להוליך את חילו ליפו, שהגיע לשם שעות מספר אחרי שעגן למוּלָה הצי המצרי, ואביו בראשו. חיל־עזר גדול עלה ליבשה, אולם מוחמד־עלי בעצמו חזר תיכף למצרים, מבלי שיעלה אפילו אל החוף³¹⁹. איברהים פחה נעדר מיפו ארבעה חדשים ובמשך כל אותו הזמן צרו עליה המורדים משכם³²⁰. עכשו, מכיון שצבאו נתחזק ונסתדר מחדש, עלה הפחה שוב פעם על יושבי ההרים וידכא את המרד.

כל אותה העת של שלטון המצרים ביפו, לא רק שלא סבלה העיר מן המצור והמלחמה שאינם־פוסקים כמעט, אלא שהוסיפה להתפתח לאט לאט, אבל בהתמדה. היה זמן, שאיברהים פחה העלה אפילו בדעתו להפוך את “באסת־יאפה” לנמל פנימי שיתחבר באמצעותה של תעלה אל הים³²¹; אולם מחשבה זו לא באה לכלל מעשה. בשנת 1838 התגעשה האדמה ונהרסו בתים רבים וחלק גדול מן המצודות³²².

בשנת 1840 מרדו בני הלבנון, ובימים האחרונים לאותה השנה השיבה טורקיה, בעזרתן של אנגליה, צרפת ואויסטריה, את ממשלתה בארץ־ישראל. ככה נגמרה אותה תקופת־השלטון של מצרים בארץ זו.

מן המצרים שבאו ליפו עם איברהים פחה השתקעו מאות־משפחות אחדות בכפרים קטנים סמוכים לעיר, הידועים בשם “סַקַנַאת”, והם: “סַקְנֵיתּ אֶל־מוּצְרִיֶה”, הנקרא בשם “הכפר המצרי” במפה של בדפורד (ציור לעיל), והוא משתרע לאורך החוף לצד מערבית של בית־הקברות המושלמי העתיק; “סקנית אבו־כביר”, במרחק פרסה אחת בערך לצד מזרחית של העיר העתיקה; “סקנית חמאד” במרחק אילו מאות צעדים לצפונה של זה; “סקנית אל־דַרויש”, כפרסה אחת לצד הדרום. כשיצא הצבא המצרי נשארו תושבי הכפרים האלה על מקומם. מאז גדלו הישובים האלה והתפשטו; כיום הזה רובם מוקפים פרדסים של תפוחי־זהב מכל עבריהם.

העדה היהודית לא היתה מונה עדיין נפשות מרובות ביותר. התפתחותה של זו נתעכבה ביחוד בעטיו של חֵרֶם קדמון, שהוכרז על יפו לפני מאות־שנים אחדות מטעם רבני ירושלים, במטרה להוליך את זרם העולים כולו לעיר־הקודש דוקא. ואולם למרות אסור זה, כבר התחיל להוצר הגרעין של עדה יהודית, כפי שראינו לעיל, על־יד מלון העולים של ישעיה אגימן. בשנת 1839 הגיעה ליפו חבורה של יהודים “אשכנזים” והתבססה בתוכה. ואולם בכל רבוי מספרם של התושבים היהודים, עכבה עניותה של העדה בעדה מקנות בית־עלמין והוסיפה להוביל את מתיה לקבורות בירושלים. בשנת 1841 מנה הרב הכולל בירושלים ר' אברהם חיים גאגין, רב מיוחד ליהודי יפו את ר' יהודה הלוי. החרם נתבטל איפוא ומאז ואילך היתה היכולת בידי היהודים להתישב ביפו כרצונם. אפילו יהודים ירושלמים התחילו לבוא ליפו ולהשתקע בתוכה לשם מטרות מסחריות³²³. כעבור חמש שנים כבר היתה העדה היהודית ביפו מונה לערך שלשים משפחות, שעשו את ישיבתן קבע בתוכה³²⁴.

במשך הזמן משנת 1840 עד 1855, יצרו אנשים ידועים מבירות, על המישור משני עברי הנהר עוג’ה, וכמו כן בהרבה גנים בסביבותיה של יפו, פלנטציות גדולות של עצי התות, על מנת לגדל ולטפח את תולעת המשי. המשתלות הללו עלו יפה מאד, ובסוף שנות החמשים נעשתה תוצרת המשי שאינו־מעובד לאחד הענפים הנותנים פירות בחקלאות המקומית³²⁵. אולם לא עברו שנים מרובות עד שנעלמה תוצרת זו לגמרי וממשתלות התותים לא נשארו אלא כמה קבוצות קטנות ובודדות, פה ושם בפרדסים של תפוחי־הזהב.

באמצע המאה האחרונה הלכה העיר יפו הלך וגדל במהירות מפליאה. סיר משה מונטיפיורי, שבקר אותה בשנת 1855, כתב לאחר בקור שני בשנת 1857: “יפו נראית לנו גדולה הרבה יותר, ובתים נבנו במספר רב מאז היינו פה באחרונה, רק לפני עשרים ושנים חודש”³²⁶.

בסתיו שנת 1866 באה ליפו חברה דתית מאמריקה, שקראה לעצמה בשם “כנסית המשיח”, על מנת להשתקע. החברה מנתה מאה ושבעים חבר, ובראשם עמד מטיף אחד בשם אדמס. הם הביאו אתם בתי־עץ מוכנים, שהקימו אותם על גבעה קטנה בדרך־שכם, מוקפת פרדסים של תפוחי־זהב מכל עבריה, במרחק אילו מאות צעדים לצפונה של העיר. לא ארכו הימים עד שנפל רוח החברים בקרבם מפני החלאים הרעים ומצוקות העוני שתקפו אותם, והחברה נתבטלה; לפני עבור שנה שבו רוב החברים לאמריקה, באניה מיוחדת שמסרה הממשלה האמריקאית ברשותם לשם כך. לפני צאתם מכרו את נכסיהם לקבוצה הגרמנית “טעמפעלגעמיינדע” (“קהלת־המקדש”), כתה אוניטרית, שהשתקעה ביפו בשנת 1868. בקבוצה זו היו לערך מאה אכרים מווירטמברג עם משפחותיהם. הללו היו אנשים חסונים ובריאים ורגילים בעבודת האדמה; שלא כאמריקאים המסכנים שבאו לפניהם, הצליחו אלה בכל מעשיהם, ולמרות הנזקים שגרמה להם המלחמה האחרונה עדיין עדה זו שלהם עולה כפורחת.

בשנת 1879 נעוצה תחילתה של תקופה חדשה בחיי יפו. באותה השנה התחילה הריסתן של חומות העיר; התוצאה הראשונה של צעד זה היתה יצירתן והתפשטותן המהירה של שכונות חדשות לדרומה ולצפונה של העיר המוקפה. בשנת 1879 היו עומדים רק בתים מספר בסביבות ה“וֶלי” של השיך איברהים אל עג’אמי; כיום הזה, אחרי ארבעים וחמש שנות התפתחות אטית אבל מתמדת, מונה שכונת “עג’אמי” ביפו, זאת אומרת, אותו חלק העיר שנבנה על הגבעות לדרומה של העיר העתיקה, עד 950 בית בערך (ציור להלן).

בשנת 1888 נהרסו חומות העיר כליל ואת מקומן תפסו בנינים חדשים; התעלה נתמלאה ובמקומה בא הרחוב הראשי של עכשו בשכונת עג’אמי. לאורך החוף, במקום שם עמדה חומת־העיר במרחק שמונה מטר בערך מעומק־מים שבו היתה הפלגת־סירות אפשרית, והיו הסבלים והשַיָטים צריכים על כן לשאת את הנוסעים והמטען בזרועותיהם או על כתפיהם, עד עברם את המרחק הזה, – נתרחבה המסלה הצרה שהיתה קימת שם מכבר ונגמרה בחומת־רָציף, שנקבעו בה, פה ושם, מדרגות היורדות עד שטח המים; בו בזמן העמיקו את קרקע הים לאורך הרָציף הזה; ולמול המנזר הארמני נבנתה במה היוצאת אל הים, ועליה נבנה בית־מכס ותחנת־אבן לאניות בעומק הנותן את האפשרות לכניסתן הקלה של הסירות.

בשנת 1892 נפתחה מסלת־הברזל בין יפו וירושלים, היא מסלת־הברזל הראשונה בארץ־ישראל. דבר זה וזרם העליה היהודית הפעילה שהתחילה עוד כעשר שנים קודם, השפיעו השפעה גדולה על התפתחות המסחר והסַפָּנוּת ביפו ונתנו אותותיהן ברבוי מספרם של תושביה.

במשך השנים 1886–1892 נוסדו ונשלמו השכונות היהודיות נוה־צדק ונוה־שלום, והשכונה של דלת־העם הערבית מָנְשִיָה לצד צפונית־מזרחית וצפונית של העיר העתיקה; תכניות בנינם של הרחובות וסגנונם של הבתים היו עדיין בהתאם להשקפות המהלכות באותו הזמן בערי ארץ־ישראל. אולם בשנת 1909 נוסדה השכונה היהודית החדשה תל־אביב על יסודות חדשים לגמרי, והתפתחה מאז במהירות מפליאה לעיריה מיוחדת, המונה כמעט את החלק השלישי³²⁷ של האוכלוסין ביפו כולה, והמכסה שטח שוה בגדלו לחלק הערבי של העיר (עיין בהוספה ב').

אין כל ספק בדבר, שהתפתחותה המצוינה של העיר יפו ומסחרה במשך ארבעים השנה האחרונות יש לזקוף בראש ובראשונה על חשבון יצירתן של המושבות העבריות החקלאיות בסביבתה והתישבותם רבת־האוכלוסין של יהודים ציונים בעיר עצמה (לרבות את תל־אביב). ואולם גם עליה זו וגם כל סחרה החיצוני של יפו נפסקו פתאום ע"י מלחמת־העולם בשנות 1914–1918.

בתחילת נובמבר 1914 נכנסה טורקיה למלחמה על צד המעצמות המרכזיות ולאחר זמן הכריחו השלטונות את כל תושבי ארץ־ישראל, שהיו נתיני אחת מממשלות־ההסכמה, לרדת באניות הראשונות שנמצאו להם בנמלי יפו וחיפה ולעזוב את הארץ.

באויגוסט 1914 נתמנה מושל חדש ליפו, חסן בק בַּצְרִי אל־ג’אבי. תיכף לבואו גייס מן התושבים המקומיים למשטרה אזרחית. כאבו־נבוט בשעתו, מאה שנים קודם לכן, עשה גם הוא הרבה לשכלולה של העיר ומוסדותיה. ביולי 1915 התחיל בפתיחתו של “רחוב ג’מאל־פחה”, שדרה נאה זו העוברת את הפרדסים לצד מזרחית של העיר, שנתחלף שמה מאז ל“שדרת המלך ג’ורג'”. עיקר יפיה של שדרה זו הוא בשורה הארוכה של תמרות “ושינגטוניה”, העוברת כחוט השני במרכזה. התמרות האלה גדלו בבית הספר החקלאי “מקוה־ישראל” הסמוך ל“סקנית אבו־כביר”, ונשתלו בגן החדש בידי תלמידיו של אותו המוסד. בלב העיר עצמה גם כן הביא חסן בק שנויים גדולים, בהרסו כמה בתים על מנת לפתוח רחובות ומרצפות חדשים, או להרחיב את הקימים. ככה הרס את השוק העתיק ורב־הגוונים שבנה אבו־נבוט, כדי לתקן את הדרך המובילה לנמל באמצעות הרחבתו של הרחוב המוליך אליו במורד, מתחילתה של פרשת־הדרכים לירושלים, עזה ושכם. הוא בנה גם מסגד חדש בשכונת מָנְשִיֶה, סמוך לחוף, שאינו חסר שעור מדות נכונות ומראה של חן, ונקרא על שם המושל שבנה אותו, מסגדו של חסן בק.

בחודש נובמבר 1915, ושוב ביוני 1916, השליכו אניות־מלחמה בריטיות וצרפתיות פצצות על בית־יציקה ומלאכה מיכנית של הגרמנים, שנהפך לבית חרושת של חמרי־מלחמה, והרסו אותו. ואולם לעיר, בדרך כלל, לא נגרם כל נזק, ואפילו הבנינים הסמוכים לבית־החרושת האמור לא נזוקו.

בחודש מאי 1916 בא מושל חדש ליפו במקום חסן בק, ושמו שוקרי בק. באוקטובר לאותה השנה, גורשו מיפו ארבעים וחמשה טובי־העיר, לרבות את ראש עירית יפו, בכבודו ובעצמו, ראשי בתי־האבות המיוחסים ביותר, עם נשיהם וילדיהם, קודם לירושלים, ואחר כך לדמשק וארם־צובא. שם הפרידו ביניהם ונשתלחו קבוצות קבוצות לקוניא, אָפיון קארא היסאר, אסקי־שהיר, אנגורה וברוסא באנטוליה. כפי שנודע אחרי כך, הלשין עליהם הקונסול הגרמני ביפו, שהם הוגים חבה לממשלת־ההסכמה.

במרץ 1917, אחרי הנסיון הראשון מצד הצבא הבריטי לפרוץ את החזית הטורקית בעזה, יצא שוקרי בק את יפו ובמקומו בא האדי בק. לא ארכו הימים עד שיצאה גזרת־הגרוש על כל תושבי יפו. לפי פקודות השלטונות, יכלו להשאר על המקום רק בעלי הפרדסים של תפוחי־הזהב, שקבלו רשות זו רק לעצמם, כדי שיוכלו להשגיח על נכסיהם. אף על פי כן, קבלו רבים מהם את הרשות להשאיר גם את משפחותיהם אתם. בהוראות הרשמיות נאמר כמו כן, שיש לשלוח את כל התושבים לחומס ולחמה, בסוריה הצפונית, ולתת להם זכות נסיעה חפשית במסלת־הברזל עד המקומות האלה, ואולם בכל זאת הוכרחו רובם לקנות להם כרטיסי־נסיעה בכסף מלא. משפחות רבות שלא היה להן כסף והוצאות־הדרך, ראו הכרח לעצמן להוציא את רהיטיהן לרחובות־העיר ולמכור אותם במחירים זולים מאד; רוב הרהיטים האלה נקנו ע"י תושבי שכם, ועל פי רוב, לא שֻלם בעדם אף החלק העשירי מִשָוְיָם. הנמוק הרשמי לגזירת־הגירוש הזאת היה, שהשטאב הטורקי הראשי חכה להתקפה בריטית על יפו, שתבוא בכל רגע ורגע. הארכיונים של הממשלה העברו לרמלה וירושלים, והעיר יפו נתרוקנה כמעט לגמרי ותהי לקרית־המוֶת.

ביום 15 נובמבר 1917 קבל המפקד הטורקי ביפו ידיעה מן השטאב הראשי, שהבריטים יבואו ליפו בעוד יום או יומים, וכי על כן יש לגרש את כל התושבים שנשארו עוד בעיר או בפרדסים; כמו כן נצטַוָה לשרוף את צריפי־השוטרים ובית־העיריה. הפקודות האלה לא נתמלאו לגמרן. אש נשתלחה בצריפי־השוטרים, אבל לא בבית־העיריה; ויתר התושבים לא גורשו מן העיר. ואולם המפקד אסף את חייליו (בכל חיל־המשמר הטורקי ביפו היו אז חמשה חיילים רוכבים ואופיצר אחד), ואת המשטרה והמיליציה ויצא אתם בדרך שכם. כשנתרחקו שלש פרסאות בערך מן העיר, גלה אותם אוירון בריטי, שזרק פצצות אחדות בקרבתם, וכולם נמלטו חזרה ליפו, מלבד המפקד שהמשיך את דרכו לשכם.

למחרתו, ביום 16 נובמבר, כבש חיל־הרוכבים הבריטי הראשון, שנמנה על ה“אנזאקים” (חיל אויסטרליה וניאו־זילנדיה), את העיר יפו מבלי שיפגש כל התנגדות; וכעבור ימים אחדים החלו התושבים הגולים לבוא לבתיהם בחזרה.

מאז נגמרה המלחמה הגדולה שבו החיים הכלכליים של העיר לאט לאט לקדמתם (עיין הוספה ד': ספירות). יפו עצמה לא גדלה הרבה מאז, אבל תל־אביב התפתחה במהירות כזו, שלא נראתה דוגמתה בהתפתחותן של ערים אחרות, ואפילו בארצות העשירות שבמערב. מסלת־הברזל לרמלה, שהרסוה הטורקים, נבנתה מחדש; הדרך לירושלים תֻקנה; הלואות גדולות נִתנו על ידי הממשלה לפרדסנים לשם תקונם והשבחתם של פרדסיהם, שהיתה בהם יד המלחמה והארבה בשנים הרעות האלה. עומדות על הפרק הצעות בדבר יצירת נמל מודרני ומסלות חשמליות. ובו בזמן שנכתבו הטורים האלה היו פועלים עסוקים בחבור הבתים ובתי־החרושת של יפו ותל־אביב עם תחנת־הכח הראשונה שנבנתה על פי תכנית רחבה, ערוכה בידי מהנדסים יהודים לשם הספקת כח ומאור חשמלי לארץ־ישראל כולה. המרץ והפעילוּת, החריצות והמיתודיות החדשות, שהביאו אתם היהודים השבים לארץ־אבות, מחישים את דפקה של “יפת־יַמים” זו בצפיה לחיים חדשים, מלאי תקוה ואורה.

 

הוספה א': בית־הקברות היהודי־היוני ביפו³²⁸ .    🔗

במרחק פרסה בערך לצד מזרחית למרכז העיר העתיקה של יפו מתנשאה גבעה לא רמה, שעליה עומדת כעת הכנסיה הרוסית הנזכרת לעיל, והיא מכוסה בבתי הכפר המצרי הידוע בשם “סקנית אבו־כביר”, שנוסד במשך המחצית הראשונה של המאה הקודמת. גבעה זו ופרדסי תפוחי הזהב הסמוכים לה, בשטח של שבע מאות מטר בערך לאורך, ושטח דומה לזה לצד דרומית־מערבית עד למזרקה הידועה בשם “סביל אבו־נבוט”, הרי הם כוללים את בית־הקברות העתיק של יפו, כמה שהיה משמש לה בראשית צמיחתה של הנצרות. אדמה זו, ואדמת הגבעה ביחוד, מלאה קברות חצובים בסלע. תושבי הסביבה מנצלים את הקברות בתור מחצבות; כמעט כל אותו כפר אבו־כביר ובתים רבים ביפו עצמה בנויים מאבני המקום הזה, ועד היום נמשכת הריסת הקברות האלה משנה לשנה, לשם אותה המטרה.

הקברות האלה הם תאים חצובים בפשטות באבן־הגיר רכת־החול הנמצאת מתחת לשכבת־האדמה הנעבדת, כמעט בכל מקום במישור־הים. לוחות שיש קטנים עם כתבות (tituli) על גביהם מודבקים במלט אל אחד הקירות הסמוכים לכניסה. ויש מוצאים עדיין בתוך המערות צלוחיות של זכוכית ומנורות וקערות־חרס שנִתנו בתוכן בעת שעוד היו הבריות מבקרים את הקברות האלה.

הכתבות שנמצאו עד עכשיו כמעט כולן יהודיות הן, מעוטן בלשון הערבית־ארמית ורובן ביונית. יש שהמלה העברית “שלום” נוספת, או שמו העברי של המת, אם הכתובת היא ביונית. כתבות אלו שעל גבי המצבות מעידות כי לשון־דבורם של יהודי יפו במאות־השנים האחרות הראשונות לספירה הנוצרית, היתה היונית. עברית וארמית היו מדוברות, כנראה, רק בפי הרבנים ושאר למדנים. יש מן הכתבות השַיכות לקברות רבנים מתקופת התנאים והאמוראים. קברות כאלה מסומנים ע“פ רוב בהוספת תואר־הכבוד “ברבי” או “בירבי” לשמו של המת; יש שהוא נוסף גם בצורתו היונית: Βɛϱɛβɩאו ɩΒαϱϱαβ. בציור להלן³²⁹ נתנת העתקת כתובת, השייכת אולי לקברו של רבי יהודה הכהן, הנזכר במשנה (עדויות ח‘, ב’) כמי שהופיע בתור עד לפני בית־הדין ביבנה, לערך, באמצע המאה השניה לספה”נ.

כשאנו מעתיקים את חלקה העברי של הכתובת הזאת לאותיות המקובלות בזמננו ומתרגמים את חלקה הכתב יונית, הרי אנו קוראים:

משמותיהם של בני המעמדות האחרים כדאי לציין כאן את “יצחק נשיא עדת הקפדוקיים, מתרסוס, סוחר בד”, המעיד שנתקיימה ביפו עדה שלמה של יהודים מקפדוקיא; אחדים היו מיוצאי מצרים, קירנאיקה, חיאוס ובבל ושאר מדינות זרות. מענינת עוד הכתובת על קברו של “בנימין, נכד תנחום בן שמעון, שר־המאה למחנה”, המזכירה לנו את המחנה המבוצר שהקים אספסינוס בראש הר־יפו.

הננו נותנים בזה רשימה של חלק מהשמות שנתגלו:

שמות גברים:

שמות עבריים: יהודה, יונתן, תנחום, נחום, שמואל, טרפון, אלעזר, יהושע, חיא, אחא, מנשה, שמחיהו, עזא, דניאל, מיכה, זכריה, לוי, שמעון, יעקב, יוסף, יצחק, בנימין, ראובן, אלקנה, ינאי.

שמות ארמיים: אבודימנוס, אבומרי (אבומריס), אבוניס, אבי.

שמות יוניים: צינון, אסיס, צוילוס, פאריגוריוס, גריגוריאס, אריסטון, קירילוס ואלכסנדר (שניהם מאלכסנדריה), מאריאס אנאטוליוס, אפיון, מנוס, אילאזיוס.

שמות רומאים־יונים: טיטיוס, רוּפינוס, גאלוס, יוליאנוס, יוּסטוס.

שמות נשים:

שמות עבריים: שלום, רבקה, חנה.

שמות יוניים: נוֹנָה, איזידוטה, פרוֹטָרכיס.

יש גם “titulus” של אשה, שבו נזכרים בשמותיהם שלשה מחמשת בניה. מן השלשה יש לאחד שם עברי (שמואל), לשני שם ארמי (אבודימנוס) ולשלישי שם יוני (צינון).

יש מן הכתבות המסומנות, מלבד הנוסח הכתוב, גם בדמות מנורה בעלת שבעת הקנים, זה סמל היהדות (ציור לעיל³³⁰), או כַפַּת־תמרים. דמות זו של כפת־התמרים לא נמצאה על שום מצבות של בתי־קברות אחרים בארץ־ישראל והיא אינה טיפוסית איפוא אלא לגבי הקברות של יפו. הוא הדבר גם בנוסח “שלום”, שאינו בנמצא בירושלים.

אין ספק בדבר שנתגלה לנו רק חלק קטן מאד בכתבות בית־הקברות הגדול ביפו. מקור חשוב זה לידיעת תולדותיה של העיר במשך מאות בשנים, שאין לנו עליהן כל ידיעות אחרות. הרבה נהרס כמובן בידי הסַתָּתים הכפריים, המוצאים להם כאן אבני־בנין מן המוכן; ואולם נראה הדבר, שעוד יש אפשרות להציל את שארית הפליטה, אם יֵעָשו הצעדים הדרושים בזמנם.

 

הוספה ב': תל־אביב    🔗

עד שנת 1909 היו כמה מיהודי יפו מפוזרים ברבעים של אינם־יהודים שבעיר ומהם בשכונות היהודיות הצרות נוה־צדק, נוה־שלום וכו', שנבנו בצלמן ובדמותן של השכונות הערביות, במשך השנים 1886–1900. בשנת 1909 הקציבה הקרן הקימת לישראל הלואה של בנין לקבוצה בת ששים משפחה, שקנתה לערך מאה ושלשים אלף מטר מרובע של קרקע לאורך צדה המערבי של דרך שכם, במרחק חצי הפרסה בערך מן העיר. המשפחות האלה בנו להן ששים ושנים בית וגמנסיה עברית גדולה ויקראו לישוב החדש הזה בשם “תל־אביב”. בשנה שלאחריה נקנו קרקעות חדשים ונבנו עוד כמה בתים. השכונה החדשה, בצורתה החדישה, רחובותיה הרחבים והנקיים, בתיה הבנוים בפשטות אבל לא בלי טעם, גנותיה ומימיה המצוינים, – נעשתה במהרה לכח־מושך מרכזי, ויותר ויותר מיהודי יפו התחילו לעזוב את משכנותיהם בשכונות הישנות ולבנות להם בתים בתל־אביב. המלחמה הגדולה הפריעה בעד גדוּלה של קריה חדשה זו.

עם גמר המלחמה נתחדשו הפעולות היהודיות ביתר עוז מאשר לפניה, גרמה לכך התעודה המפורסמת בשם “הכרזת בלפור”, מיום 2 נובמבר 1917, הכוללת את הבטחת הממשלה הבריטית לסייע לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי בארץ־ישראל, זו שהעירה תקוות חדשות וגדולות בלב היהודים ותעוררם לעבודה נמרצה ביותר. הטבלא הבאה, הרושמת את מספר הבתים שנבנו בתל־אביב בכל שנה ושנה מיום הוָסדה, תתן לקורא מושג בדבר התפתחותה המפליאה של העיר:

בשנת 1921 הוכרה תל־אביב, בִדְבַר הממשלה הארצישראלית, לעיירה אבטונומית בתחומי העיריה של יפו, וביוני 1923 נקבעו בהחלט הגבולות בין תל־אביב ויפו העיר, שעל פיהם תל־אביב כוללת חלק מן השכונות היהודיות שנבנו ביפו קודם לכן. תל־אביב רַבָּתי זו, כפי שנתיסדה מיוני 1923 ואילך, תופסת אותו המקום והשטח, שיש לחלק שאינו־יהודי של יפו, והיא כוללת כאלף בתים שיושבים בהם עד חמשה־עשר אלף נפש.

תל־אביב היא העיר היחידה בעולם, שכל עניני הנהלתה הם בידים יהודיות. ראש העיריה וחבריה, מפקד המשטרה ואנשיו, עד מנקי־הרחובות ומצחצחי־הנעלים, כולם יהודים הם. הלשון הרשמית של העיריה, המדוברת בפי רובם של התושבים, היא העברית. תל־אביב היא העיר הראשונה בארץ־ישראל שהכניסה הספקת־מים מרכזית (השרברוב) והארה חשמלית לבתיה. מועצת העיריה של תל־אביב אף היא המוסד הצבורי הראשון שהכניס לארץ־ישראל את הביטון (תרכובת המלט והחצץ) לבנין כבישים, במקום אבני־הסיד הרכות, המקובלות בכל מקום אחר בארץ. משנת 1922 נמצא ברשות העיריה קסינו מהודר ומרחצאות רחבי־ידים על שפת הים, שרבו מבקריהם בימות הקיץ, מכל ערי הארץ ומושבותיה, ואפילו ממצרים. תל־אביב היא העיר הראשונה בארץ־ישראל שנתנה את ידה להגשמת התכנית הגדולה לחשמול הארץ, הידוע בשם “קונסציה של רוטנברג”. משנת 1922 ואילך זכתה תל־אביב למחַקים במקומות אחרים שבארץ; על יד ירושלים, חיפה וטבריא, הולכות ונבנות כעת שכונות יהודיות חדשות כמתכונתה.

מאותו הזמן שנגמר הספר הזה (1923) לא פסק גדולה של תל־אביב, כפי שאפשר לדון על פי מספר הבתים שנבנו בכל שנה.

כעת (אביב 1926) עירית תל־אביב מונה בערך 3000 בית ו־40000 תושבים. ארך הדרכים מגיע ל־75 קילומטרים, שמהם בשליש כבר יש כבישים. ארדיכל לבנין ערים בעל שֵם בעולם עבד בשנת 1925, בהתיעצות עם הועדה לבנין העיר שעל יד העיריה, תכנית מודרנית בשביל התפתחותן העתידה של כל הקרקעות הנמצאות בין מרכז העיר של עכשו ובין נהר הירקון. אם הועד הפועל של העיריה ידאג לכך שהתכנית הזו, עם הפַּרְקִים הגדולים שלה והמספר הרב של גניה הקטנים, רחובותיה המשורטטים יפה, עם “מרכז תרבותי” שלה הנמצא במקום מצוין וכו' – תצא לפועל באמונה, תוכל תל־אביב, בפחות מחיי דור אחד, לעלות למדרגת העיר היותר יפה בחוף המזרחי של ים התיכון.

 

הוספה ג': מולדתו של תפוח־הזהב היפואי    🔗

בעוד שגדול האתרוג (Citrus Medica Cedra) בארץ־ישראל התחיל, כפי הנראה, עוד בימי שיבת היהודים מגלות־בבל, עם חג הסוכות שהוכרז ע“י עזרא, הובא תפוח–הזהב המר (Citrus Aurantium L.) והלימון (Citrus Medica Risso) אל הארץ במאה התשיעית לספירת הנוצרים ע”י הערבים, שכבר הביאו אותם קודם לכן מהודו לאומן, בצרה, עיראק וסוריה³³¹. מארץ־ישראל לקחו אתם נוסעי־הצלב וסוחרי איטליה וצרפת את העצים האלה לחופי־ארצותיהם המתרחצים בים התיכון, במשך השנים שבין סוף המאה האחת־עשרה ותחילת השתים־עשרה. רק אז נודע באירופה השם “Orange” (על שם “נארינז'” בלשון פרס מ“נאראנג'” הערבי), אולם שם זה היה מציין רק את תפוח־הזהב המר, והפרי המתוק (Citrus Aurantium dulce) עדיין לא היה ידוע במזרח ואף לא במערב. הסַפָּנים הפורטוגלים הם, שאחרי גלותם את נתיבת־הים להודו מסביב לאפריקה הדרומית, בשנת 1497, מצאו את תפוח־הזהב המתוק בהינדוסטן, ושם נודע להם, שמוצאו של הפרי הזה הוא מסין (כינא). הם הביאו אתם את הפרי לפורטוגל ומכאן נפוצה ידיעתו בכל רחבי אירופה. בארצות הגרמניות קראו לו “תפוח־סין” (הולנדית: “סינאאסאפפעל”, גרמנית “אפּפעלסינע”). אולם בארצות הים התיכון הוסיפו לדעתו בשם “פרי פורטוגל”: בפרובינציה קוראין לו “פורטוגליה”, באיטליה קוראים את תפוחי־הזהב המשובחים בשם “פורטוגאלי”, והערבים בארץ־ישראל והמדינות הסמוכות קוראים לו “בורדוקאן”. ארץ־ישראל צריכה איפוא להכיר טובה לסוחרי המערב על הכנסתו של תפוח־הזהב המתוק. אולם במה דברים אמורים? בתפוח־הזהב העגול והקטן, הגדל כיום בצידון וביריחו. ואולם “תפוח–הזהב היפואי” הגדול, הסגלגול ומחוסר–הזרעונים, מוצאו ממקום אחר.

אנו ראינו קודם, שבמשך המאה השש־עשרה, זמן הפצתו של תפוח־הזהב המתוק מפורטוגל לארצות ים התיכון, לא היתה יפו אלא מעין אוסף של חרבות עזובות. יצירת הפרדסים של תפוחי הזהב ביפו לא יכלה איפוא לקדם לתחילתה של המאה השמונה־עשרה, כשהתחיל להתרקם בתוכה ישוב חדש. תמונתה של יפו בשנת 1726, הנתונה ע“י פ. אנגליקוס מריא מילר (ציור לעיל³³²), מראה משמאלה מטעה גדולה ומסודרת של אילנות, שאפשר לדמות אותם על פי צורתם לעצי תפוחי־זהב; ואולם העדות בת־הסמך הראשונה לקיומם של עצים כאלה ביפו נִתנת לנו בכתביו של חוקר־הטבע השוויידי האסלקוויסט³³³, המזכיר בין הצמחים שראה בשנת 1751, בגניה (של יפו)… Citrus aurantia, הוא עץ תפוח־הזהב. לאחר עשרים וארבע שנים, כשצר אבו־ל־דהב על יפו, כבר היתה העיר מוקפת “יער של עצי לימונים ותפוחי־זהב”³³⁴, ששם עלו תפוחי־הזהב “עד כדי גודל ענקי”³³⁵. התאור הזה, של פרי בעל “גודל ענקי”, אינו מתאים כלל לאותו המין קטן־הצורה של צידון ויריחו. הוא מתאים רק לפרי הגדול והסגלגל והמיוחד ליפו, המכונה בפי ילידי המקום: “שאמותי”. השאלה, כיצד ומהיכן בא הפרי הזה, אולי לא תפתר לעולם. לפי מה שהוגד למחבר מפי ה' פרדריק מוראד מיפו, הובא תפוח־הזהב “שאמותי” מארץ סין לפני כמאתים שנה בידי כומר ארמני שנשלח ע”י האפטררך הארמני בשליחות מיוחדת לפרס, הודו והמזרח הרחוק. בדרך כלל יש לספור הזה על מה לסמוך: התאריך האמור מתאים לזמנו של הרמז הראשון שיש לנו לקיום פרדסים של תפוחי־זהב ביפו; וכמו כן נכון הדבר, שהארמנים מלאו תפקיד חשוב בהקמת הריסותיה של העיר במשך המחצית הראשונה של המאה הי"ח. כדאי להעיר בקשר עם זה, שבראשית המאה השש־עשרה מזכיר הקיסר באבר בזכרונותיו את תפוח־הזהב של כוראסאן, ואומר כי הפרי הזה הוא אחת הסחורות החשובות למקח וממכר שבין אסטיראבאד, עיר ומחוז בצפון פרס, וסמרקנד הנמצאת ברחק 1100 פרסא ממנה “אולם מכיון שיש לאלה קליפה עבה ומעט עסיס, אינם עלולים להנזק ביותר³³⁶” עובדא היא, שיש לתפוח־הזהב היפואי סגולות־השתמרות יוצאות מן הכלל,בעיקר מפני קליפתו העבה.

 

הוספה ד': ספירות הסַפנות, המסחר והאוכלסין ביפו    🔗

משנת 1886 עד 1923.

תנועת האניות ביפו משנת 1886 עד 1922.    🔗

המקורות למספרים שלמעלה:

לשנות 1886–1900.

L. F. Pinkus, Palaestina und Syrien, Geneva 1903

(המזכיר, בתור מקורות ששאב מהם, את

Verney & Dambmann, Les Puissances Etrangères dans le Levant, en Syrie et en Palestine, Paris 1900;

ואת

Handelsarchive לשנת 1901, עמ' 80)

לשנות 1902–1913

בן־גוריון ובן־צבי, ארץ־ישראל. ניו־יורק, עמ' 214.

לשנות 1919/1920 – 1920/1921

The Economic Situation of Palestine, Report submitted to H. E. the High Commissioner by Mr. R. H. Harari, Director of the Department of Commerce and Industry; נתפרסם בחוברת: “The Bulletin of the Palestine Economic Society”, August 1921.

לשנת 1921.

בולטין מסחרי 1922, יו“ל ע”י מחלקת המסחר והתעשיה של ממשלת ארץ־ישראל.

לשנת 1922.

חומר שנתקבל באופן פרטי ממחלקת המסחר והתעשיה של ממשלת א"י.

סחרה של יפו משנת 1886 עד 1922.    🔗

מקורות למספרים שלמעלה:

לשנות 1896–1904.

D. Trietsch, Palaestina-Handbuch 1910, p. 173

לשנות 1905–1911.

דינים וחשבונות של הקונסולים הבריטים, מובאים בספרו של ק. נאווראצקי: Das Neue Juedische Palaestina, ברלין 1919, עמ' 182.

לשנות 1912–1913

בן־גוריון ובן־צבי, ארץ־ישראל, עמ' 202.

לשנות 1919–1922.

המחלקה למסחר ותעשיה של ממשלת ארץ־ישראל.

אכספורט של תפוחי־זהב מיפו משנת 1885 עד 1923.    🔗

המקורות למספרים שלמעלה:

לשנות 1885, 1890, 1895, 1900.

בן־גוריון ובן־צבי, ארץ־ישראל, עמ' 398 (המזכירים את הדינים והחשבונות של הקונסולים הבריטיים בתור מקורות).

לשנות 1891–1894, 1896–1899.

S. Aaronson & S. Soskin, Die Orangegaerten von Jaffa: Der Tropenpflanzer 1902, No 7, p. 342

(ערכם של המקורות מוטל בספק).

לשנות 1903–1908.

ידיעות של הבנק אנגליא־פלשתינה, מובאות ע"י נאווראצקי בספרו: Die Juedische Kolonisation Palaestinas, מינכן 1914, עמ' 428.

לשנות 1909–1921.

ה“בולטין המסחרי” מיום 21 מרץ 1922.

לשנת 1921/22.

ידיעות שנתקבלו ישר מאת שלטונות המכס ביפו.

לשנת 1922/23.

ה“בולטין המסחרי” מיום 7 יוני 1923.

האוכלסין של יפו.    🔗

המקורות למספרים שלמעלה:

לשנות 1885, 1892, 1897.

L. F. Pinkus, Palaestine und Syrien, Geneva 1903, p. 80.

לשנת 1900.

שם, עמ' 51.

לשנות 1906–1908.

D. Trietsch, Palaestina-Handbuch, 1910, p. 42.

לשנת 1922.

ידיעות שנתקבלו ישר מבית־השלטון המחוזי ביפו על סמך הספירה של 1922.