¹

לאחר הרצאה כה עשירה, שיטתית, שהפנתה את הדעת אל המתח הדיאלקטי שבהתייחסויות ומבנים, פתיחתו בוויכוח של אדם שאיננו איש השיטה הפילוסופית היא הצריכה התנצלות. אפתח בדברי פילוסוף שהכיר בכוח היצירה ההיסטורית, על מגמותיה ונפתוליה. כבר טען בובר שארץ איננה עדיין מולדת ומולדת איננה נתון טבעי. מולדת היא מִגזר מן הנוף והמרחב שגזר הנתון ההיסטורי הטבעי, האנושי, שהוא העם במקרה זה, ועשה אותה מערכת היסטורית־טבעית לעצמו, להזין וליזון ממנה.

אומה זו שלנו היא האומה שבראשית ספריה ובדבריה הכריזה על כך שהיא איננה אבטוכטונית, זו היא אומה שקידשה את הארץ משום שבאה אל הארץ, משום שהארץ ניתנה לה.

זאת אף זאת: בהיסטוריה שלנו לא היו ימות המשיח ציפייה בלבד, הם היו טרם בואם – בדמות ששיוו להם מראש, בדינאמיות של ערגה מתמדת – חלק אינטגראלי של העידן שאיננו משיחי. רוצה לומר, אם נבדוק את התייחסותם של יהודים לארץ, לעצמם ולאומות־העולם, נמצא שאם כי המשיח טרם בא – אין הווייתו מעולם חסרה – אם כניגוד, אם כאתגר, כשאלה, כביקורת. ואף יחסם של היהודים אל ארצם במתכונת זו הוא.

אין להתעלם מעניין מכריע בהתייחסות לשיטות בבית־מושבן בחיי־החברה: במערכת של שיטות יש גם היערכות של כוחות והיערכות הכוחות של אומה זו היתה – שלמן החורבן עד למחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה לא ויתר עד שעת משבר זו הדמיון היהודי על הארץ ולא נטשה מעולם. וכאשר רצה קורט טוחולסקי לומר ערב התאבדותו לדעת בימי היטלר עד כמה התבולל, ידע אפילו הוא לציין שקיצוניות הביטוי של ההתבוללות עולה כאשר הוא ערג במלחמת־העולם הראשונה מן המים הכחולים של ים כינרת למים האפורים של היאורות המזוריים.

במאה השלישית לפני הספירה, כשישבו יהודים בארצם, ציירו באיגרת אריסטיאס ירושלים אוטופית וארץ אוטופית – לפי קווים ודגמים הלניסטיים – כדי למשוך יהודים מן התפוצות אל הקשר לירושלים, זאת שהיתה כמות שהיתה בארץ כאן. נמצאנו למדים שיש אמנם מתחים דיאלקטיים בעניין זה של היחס בין העם לארצו. אבל המתחים הדיאלקטיים נובעים מרצונה של האומה, המִגזר ההיסטורי־הטבעי הזה של כוחות אנוש, לחיות עִם הארץ כמולדת, במתח בלתי־פוסק של קליטת דמויות וקווים אחרים ומיזוגם לְמה שהעם הזה יונק ממנו – במתח מתמיד של אומה שיש לה מולדת ואין לה ארץ.

התבוננו וראו – כשצריכה היתה הקבלה לבנות לעצמה ארץ דמיונית היא בנתה אותה בארץ־ישראל; וכשם שהיא הולידה את היְנוּקוֹת שלה כך גם הרימה את הריה. אינני מציע לשום אדם לא לקחת את הינוקות של הקבלה לדוגמה של התפתחותם השכלית של ילדים רגילים, ולא את ההרים של הקבלה כדגם מדויק של גיאוגראפיה או טופוגראפיה של ארץ כלשהי. ברם, דמיונות ודימויים אלה מלמדים אותך שמעל ומעבר לכל השיטות זאת הארץ היתה מולדתו של היחיד מישראל אף־על־פי שלא היתה ארצו. זאת היתה מולדתו מפני שזה היה המִגזר והמוקד ההיסטורי הטבעי שניזון היהודי ממנו בהגותו ובדמיונו.

אומה זו שאנו דנים ביחסה אל הארץ ואל המולדת, תמיד נאבקה עליה. כשהגיע בנימין מטודלה לארץ מצא את כל כולה צלבנית. מה עשה? מתחת לפני האדמה הוא העלה את ארץ־ישראל שלו. ואם היו ארמונות של צלבנים על פני השטח, הרי הוא הביא שני יהודים אל מתחת לפני האדמה, ושם נמצא להם ולו ארמון ממש של צלבנים, והוא יהודי, שעל קבריהם של מלכי בית דוד.

ועתה הערות מספר באשר לניתוח העמדות השונות. עמדת הרמב“ם: הכול נכון במבנה השיטתי שהציג המרצה; אף־על־פי־כן, כך אמר הרמב”ם בפירוש המשניות שלו לזבחים פרק יד, משנה ח (מהדורת י' קפאח, ירושלים תשכ"ז, עמ' סג):

קרא את ירושלם ‘נחלה’ בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם. ועליה אמר הנביא ‘ונחלתו לא יעזב’. לפי שכבר אמר בתחלת הענין כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו ובחר את ישראל לו יתעלה סגולה. ואמר אחר כך, כי ה' לא יטוש את האומה הזאת אשר בחר לנחלתו, ולא אותו המקום אשר בחרו… וכבר באר נצחיות קדושתה.

מסדר המשנה קרא אפוא, לפי פירוש זה, את ירושלים נחלה בגלל קביעות קדושתה וקיומה של זו לנצח. הרמב"ם עומד בשלב די מוקדם בהתפתחותו הרוחנית בעת כתיבת הפירוש הזה. וכבר הוא קובע גם את מושגי הבחירה, גם את מושגי הנחלה לאומה ולמוקדה הארצי כאחת.

ואשר לדעתו של יהודה הלוי: עולמו הוא לא רק רפואי וקוסמולוגי וגיאוגראפי. עולמו הוא גם של בן־אדם יהודי, שלגבי דידו ארמון זר הקוסם במערב וארץ חרבה אך נבחרת הקוראת לו במזרח הם שני צדדים של מטבע אחת של ההוויה היהודית מתוך מתח מתמיד בין נכר ומולדת. הלא בסופו של דבר ר' יהודה הלוי לא הגיע ארצה. משתאות של יהודי מצרים עיכבו אותו. ויחד עם זה הוא האדם שמתוך שני הצדדים של ההוויה הזאת קבע את אשר קבע ביחס למוקדיותה של הארץ הנבחרת לעם הנבחר.

ואשר לתורות הרמב“ן וציוריו. דוּבר כאן שראה בה בארץ את האֵם. ואילו כשהגיע הרמב”ן לארץ קינא על שאֵם זאת חולצת שדיה לזרים.

בתנאים הללו של מתחי הגות וחיים באו כוחות ההוויה היהודית והֵחילו את שם ירושלים על ירושלים דליטא. ואין זה מקרה שליד אותה ירושלים דליטא כתב מאפו רומאנים על ארץ־ישראל שמעולם לא ראה אותה והוביל את גיבוריו לעולם דמיוני כזה בנתיב של התייחסות למציאוּת אהובה. כל זה נובע מן המערכת החיה, הבלתי שיטתית בקוויה. ולכן אני אומר: אם בני־אדם יוצאים מניתוח השיטות, הם מגיעים בסופו של דבר לטעותו של אותו היסטוריון גדול שמעון דובנוב, שסבור היה שאומתנו התקיימה כאומה, כשחסרה לה המשענת של הארץ; הטעות – משום שלא הגיע לכלל אותה אבחנה של אמת, שארץ אמנם לא היתה לה – מולדת היתה גם היתה לה לאומה.

נתכוונתי רק לומר, וייתכן שזאת תגובתו של פיל בחנות חרסינה, שמעל ומעבר לשיטות בתוכן, בעיקר הדינאמי המפעילן לגבי בני־אדם חיים, פועלים כוחות שמעל ומעבר לעידן משיח, ישנה ערגה המגשימה את העידן הזה טיפין־טיפין. ומעל ומעבר לקווים המתלכדים לשיטה, יש כוחות המתלבטים לקיום. בקיומיות של האומה הזאת – אמר פעם רבי אלעזר מוורמיזא, באמירה טיפוסית בשבילו – ארץ־ישראל כולה אינה אלא חטיבה שניתקה על־ידי המבול והועמדה בפני עצמה. היו לו הרבה שיטות ביחס למבול – הוא לא היה בין האנשים שכל־כך הלכו לאותה ארץ שנותקה – אבל את ייחודה הוא קבע בדרך שיש בה מן הטבעי והעל־טבעי גם יחד. כשאנו עומדים כיום בפני השאלה הזאת, גם במשמעות של ארץ – אסור לנו לשכוח את הדינאמיות של הכוחות, של הערגות.

כל שנאמר כאן על השיטות נכון. אך הנכון הוא בסייג של ההבנה, ששיטות עולות מתוך תוכו של כבשן הבעיות. מכבשן זה של הבעיה – עד למחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, וניתן לומר, עוד מראשית התקופה ההלניסטית – לא היה לשום יהודי ספק שזו הארץ, חרֵבה או בנויה, רחוקה פיסית או קרובה, מולדתו. לא היה ספק שזו מולדתו, גם אם צריך היה לצייר אותה בציורים דמיוניים העולים ממראות שמצאו חן בעיניו, מראות של בניינים ומבנים במקום אחר, בנכר. לא היה ספק ליהודי שמנופה ומאווירה של ארץ־ישראל הוא מתקיים גם אם נתרחק מאדמתה. יחד עם זה, בתוך כל השיטות האלה מתבטאת, לפי דעתי, ההתאמצות המחשבתית לקחת את מה שתוסס בקרבך ולצנן אותו, כדי שנוכל לא רק לחיות ממנו אלא גם לחיות אתו. התאמצות זאת היא אתנו, אנשים יהודים, מאז ועד היום הזה.