לתולדות המחבר אלכסנדר כרמון    🔗

אבי, אלכסנדר כרמון, בן הרב ר' דוד שלמה סלושץ, אחיהם של הפר' נחום סלושץ ושל הסופר משה כרמון ז"ל, שאר בשרו של הנשיא יצחק בן־צבי, נולד באודיסה בשנת 1884. ואף שהתחנך באוירה יהודית מסורתית ציונית, הרחיק לכת בהכרתו הכללית. תקופת הבולשביקים, המאבק הקשה של מעמד הפועלים במשטר הרכושני של הצאר, תקופת הפוגרומים ורדיפות היהודים עוררו בקרב הנער רוח מרי כנגדן. לפי הלך רוחו לא יכל לשאת מרות כל שהיא: לא של המשטר ולא של אביו החסיד.

בחיפושיו אחרי דרכים למצוא מה שחסר היה לו להכוונת השקפותיו, הגיע עם המשך הימים לשורות הלוחמים על חרות הפרט והציבור המנוצל. השתתף ב“הגנה העצמית” שפעלה ברחוב היהודי וכך נספח כ“גור” לשורות הבולשביקים.

אביו, האהוב עליו, שאת הערצתו כלפיו הוא נושא בלבו עד היום, חינכו ביד קשה. הרב הנודע שהאמין בהשכנת מלכות שמים בעמו הנבחר, לא הבין לרוח הנער והדרכים במשפחה נתפלגו. הבן הלך בדרך שהטיפה לביטול הניצול והקמת חברה חדשה על בסיס של ביטול הרכוש הפרטי.

את מושגיו הראשונים על מלחמת המעמדות קיבל מן הספרות המארכסיסטית האורתודוכסית שהפנתה את תשומת לבו ללימוד המאטריאליסמוס ההיסטורי. ייתכן שאת הדחיפה לכך קיבל מתורתו של דרווין שאותה למד ואף הצטיין בה באוניברסיטה. עד היום הוא ממשיך להאמין באבולוציה של היקום.

הנער נסחף עם הרוחות שנשבו אז, ברוסיה ואחר־כך באיטליה. בהיותו סטודנט היה חבר אקטיבי בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית האטלקית שבראשה עמד אז מוסוליני. ועל אף השפעות אלה על נפש הנער התועה, לא התנכר אף פעם לצור מחצבתו – אל בית אביו המסורתי. בלבו שמר אמונים לרעיון גאולת הארץ על־ידי הפועל העברי. רעיון זה כבש אותו כולו במשך הזמן והוא עלה לארץ על מנת להשתקע בה.

לאורך שהותו הארוכה בארץ המקיפה תקופה של חמישים וחמש שנה – לא נשתנתה נאמנותו לעבודה חקלאית שבה ראה יסוד לבנין הארץ. הוא לא בז לקטנות והתמחה בעבודות בַּחְר ובעקירת יַבְלִית.

בשנת 1905 היה פועל חקלאי בפתח־תקוה ובגליל. יחד עם חבריו הרוסטובים, אלכסנדר זייד ואחרים, הניח יסוד למפלגת “פועלי ציון” באחד מכרמי ראשון לציון. הטיף יחד עם חבריו לרעיונות הסוציאליים המתקדמים, שעמדו כבר אז במאבק קשה עם האכר העברי. התמורה הסוציאלית לרעיון הלאומי, יכלה להיות רק תוצאת פעולה שיטתית הסברתית בשטח העבודה: בחיפוש אחרי צורות חיים חדשות כגון כיבוש העבודה העברית, מלחמת המעמדות, קבוצה קבלנית וקבוצות כדגניה וכפר גלעדי.

חבורה קטנה זו שמשקלה היה אפסי כמעט, שאבה כוחות יצירה ראשוניים ממקור אמונתה בעתידו של הפועל העברי במולדתו. אמונה זו היכתה שרשים עמוקים, והפכה תנועה פועלית עצומה, בעלת תכן מגובש.

אבי, יחד עם חבריו, נשא נפשו לאחדות אמיתית של הרעיונות הנ"ל. תמצית מחשבתו נתן בספרו “פועל בארץ” – ביטוי נאמן לתקופת העליה השניה על התלבטויותיה ומאבקיה. בספר זה באה השתלשלות ענינים ומאורעות שערכם חשוב מבחינה אמנותית וגם מבחינה היסטורית. השקפתו הבהירה בתכלית בנין הארץ נתנבאה גם בספרו “אדם ואדמה” – מראשוני הספורים שעסקו בנושא זה.

אבי, – שאת חגו אנו בני המשפחה וידידיו חוגגים השנה – יובל החמישים וחמש שנים לעלייתו ארצה – חי את כל התקופה הנעלה של העליה השניה ולקח בה חלק פעיל הן בעמל כפים, בטוריה, והן בליבון ערכים והסברתם.

גבור הרומן שלפנינו, מיכאל, גם בהיותו אומלל בחייו הפרטיים ורעב ללחם אינו שוכח את יעודו: עבודה ותיקון החברה. הוא מאמין באדם ובמאבקו בכוחות הטבע. כוחו הוא באמונתו בנשגב. מיכאל הוא סמל לחלוץ האלמוני שמסר חייו וחזונו לבנין הארץ.

טבעו הסוער פנימה והחיפוש התמידי אחר האמת שבחיים הם בבואת המחבר עצמו. מתמיד היה קיצוני בהלך רוחו ואולי דוקא מפני זה הוא כאילו נסוג בשנים האחרונות. אינו יכול להשלים עם הרבה תופעות בחיינו…

אנו בני משפחתו יודעים שכאז כן עתה הוא עומד ער למתרחש בספרותנו ובמדיניותנו.

יהא ספר זה במהדורתו החדשה אות חיבה והערצה למפעל חייו של אבא.

וורדה כרמון

 

לאבי    🔗

שַׂבְתֶּ אָבִי –

הָיִיתָ לָבִיא

מִתְרוֹצֵץ בַּסּוּגָר

כִּי אָכֵן כָּלְאוּ אוֹתְךָ

הָאֵלִים

וּמִנּוּ גוֹרָל לָךְ אַכְזָר

לָבִיא נוֹרָא הוֹד

שְׁטוּף שִׁלְטוֹן וְיֵצֶר

כָּפוּ עָלֶיךָ הַסַּד.

בְּלַהַט חֵרוּת

בְּעֻזּוֹ שֶׁל הַנֶּשֶׁר

נִסִּיתָ לִפְרוֹץ – וְלַשֶּׁוְא.

שַׂבְתָּ אָבִי –

הִשְׁלִים הַלָּבִיא

וְנִכְנַע.

בְּעֶצֶב יִדֹּד

בִּכְלוּבוֹ הַנִּצְחִי

תַּכְרִיעֵהוּ זִקְנָה.

אַהָהּ הַלָּבִיא

לוּא אָזַרְתָּ עוֹד כֹּח

וּפָרַצְתָּ זוֹ אַךְ הַפַּעַם

לְהַחֲרִיד מֵרִבְצָם

אֶת מוֹשְׁלֵי הָעוֹלָם

וְלָקַחַת נָקָם!

ורדה

*

בעלה של חנה מת בימי הפרעות של שנת…190. הוא הצטרף אל “גדודי ההגנה”, שנלחמו בפורעים. שעות רבות עברו עליו במצב של פקפוקי־נפש, אך לבסוף גמר עם לבו לצאת אל ה“רחוב” ולהגן יחד עם האחרים. חנה נסתה להניאו מחפצו לבל יעזבנה: אשה צעירה, ילד… “יהרגוך!”… הוא הסביר לה ארוכות את ענין ההגנה, את “החובה הקדושה”, והיא הבינה לרוחו, אבל לא נרגעה. לכתו הפעם מן הבית מעוררת בה אך דאגה. לבה מנבא לה אסון. הוא נשאר. וכשהחלו הפורעים מתפרצים אל בתי היהודים, וברחובות נשמעו צעקות השדודים, אמרה לו ללכת – והלך.

ולבה נבא לה אמת. בעלה נפל ביריה. ולפני מותו בקש ממנה, שיעזבו את רוסיה ויעלו לארץ. היא הבטיחה לו למלא את רצונו האחרון – ומה גם שברוסיה לא היה לה מאומה: יתומה היתה מאב ומאם ובודדה ללא קרובים. ועוד: לבעלה היה אח אכר בארץ, והיא שמה בו תקוות רבות, שיקבלם בסבר פנים יפות ויעזור להם להסתדר שם. היא היתה אשה בעלת־מרץ, אשת־חיל, ולא ידעה פחד. כבת חמש עשרה היתה כשמת עליה אביה (אמה מתה בעודה ילדה קטנה) והיא למדה אז במחלקה הששית של הגמנסיה לבנות. מצבה היה קשה. לא היה מי שידאג לה וישלם בעדה גם שכר למוד. אבל הנערה העזובה לא נרתעה. השיגה שעורים, תפרה בשביל אחרים, עבדה עבודות קשות, ואת ספוקה מצאה לה: היא סיימה את למודיה בגמנסיה בהצטיינות ולאחר מות בעלה אמרה: לעבוד הלא צריך בכל מקום, אעבוד בארץ־ישראל – ונגשה בשקט לצרור את החפצים.

לעולם לא תשכח מלבו של הנער ההלויה של אביו! מה גדולה היתה ורבת־עם! כחמשים אלף איש לוו את הנהרגים, שנפלו חללים על קדוש־השם. ועוד כיום תעמוד התמונה כמו חיה לפניו. אצל בית הכנסת הגדול עמדה ההלויה. על מדרגותיו ניצב הרב, מטיף מפורסם בעיר ובסביבה, והספיד את הקדושים. הלבבות התמוגגו לשמע דבריו, שהיו מלאים צער ויגון נאמן. נער רך היה וגם עיניו כלו בדמעות. הרבה בכי בכה, אף כי את עצם האסון לא הבין עוד כראוי. ואולם מרעיד מכל, היה הרגע, כשהרב (קרבן הפרעות אף הוא לאחר כך) החל להפרד מהקהל הגדול בהרגישו נאמנה, שגם ימיו מעטים וספורים. ומה נורא היה אותו הרגע, כשהושיט את ידו אל עומת החללים ונתן את קולו בשועת־זועה:

– קחוני אליכם, אחי!…

אנשים לעשרות התעלפו, חנה עמדה כאלמת, כאלו לשונה דבקה אל חכה.

החללים הובאו אל קבר אחים. זמן רב עמדה חנה אצל הקבר בלי נוע, כאילו לא השגיחה כלל בבנה, והוא מרוב עיפות נפל על הקבר ונרדם. מי יודע כמה זמן היה ישן, לולא צעקותיה של אמא, שבאו לפתע פתאום ועוררוהו. החושך גבר. אחדים מן הנאספים עמדו על ידה, שדלוה בדברי נחמה ובקשו ממנה לעזוב את בית הקברות. והיא – שבמשך כל אותה שעה לא נפלטה מלה מפיה – לא שלטה עוד ברוחה ופתחה והתחילה לבכּות את אסונה הגדול. מי־שהוא נטלה בזרועה ונטלו גם אותו והוציאום מבית הקברות.

וכעבור ימים מעטים הפליגו לארץ־ישראל.

* * *

מיד כעלותם אל האניה הרגישו עצמם כאילו יצאו לעולם מארץ העבדות. ירד מעליהם אותו הלחץ, הידוע היטב לכל יהודי שחי ברוסיה – מועקה זו, שהביאה אותם כמעט לידי בטול עצמי והרגישו עצמם כבני־חורין.

באניה זו נסעה לארץ־ישראל קבוצה של בחורים מעיר רוסטוב. בחורים טובים ועליזים. ביניהם היו גם שתי בחורות. כולם כאחד היו שייכים אל מפלגת “פועלי־ציון”. מטרת נסיעתם לארץ היתה לעבוד בה כפועלים ועם זה לפתח שם בלבם את הכרתם הפרוליטרית. ראש הקבוצה, החבר חיים, חלם על יסוד מפלגת פועלים ארצית – ארץ ישראלית.

אל בין אלה באה באקראי גם חנה. מן הרגע הראשון הסבירו לה הכל פנים, ובמשך ימי הנסיעה נעשו לה כולם לידידים נאמנים. גם את בנה קבלו אל חברתם. זכורים לו וכוחים עמה. אז שמע בראשונה את שמו של בורוכוב. אבל שיחותיהם מדי ערב בערב על אותם הנושאים בשאלות הסוציאליסטיות שעממוהו. הרוסטובים, והמלחים היו מתאספים על מכסה האניה ומתוכחים בקולי־קולות, עד שקולותיהם הבליעו את קולות גלי הים. אך הנה קבלו הוכוחים ענין נוסף. סגן המפקד של האניה, עלם כבן שלושים, בהיר־פנים, גבה־קומה, יפה־מראה וחזק כארז, נכנס עם הבחורים היהודים בויכוח ארוך, מתח בקורת קשה על דבריהם, ובדבריו היה משום בטול מגבוה. הוא דיבר יפה. כל מלה היתה מלאה קסם ורוך. בקולו היתה חשיבות עשויה, ובדברו היה משלח מבטים אל אחת הבחורות, שהיתה אתם יחד באניה: שרה דבינסקיה. ואף אמנם שילחה גם היא את מבטיה אליו, והוא הרגיש שאכן מצא חן בעיניה ולא גרע עוד עין ממנה. ואמנם במהרה נוכחה שרה, שאך בגללה הוא בא להתוכח עם החברים ולדבר גבוהה.

בערב אחד נתעורר ויכוח חריף בינו ובין הבחורים הרוסטובים. קהל המלחים התכנס סביבם. הוא טען:

– הפרעות הבריחו אתכם מרוסיה, ארץ מולדתכם, אבל כלום נאה לברוח? מה חסר היה לכם ברוסיה? אלא מה, רדפוכם? שטות. הכל סובלים ברוסיה הגדולה. סובל האכר הזעיר, הפועל, הטטרי, היהודי – הכל סובלים מן המשטר של הצאר. אפילו הבורגנות אינה מרוצה מאותו משטר – ולמה, איפוא, הבריחה הזו? הה, לא. דעתי היא אחרת. על האלמנטים הנדכאים להתאחד לשם מלחמה במשטר הלוחץ, להשמיד את מנצלי העם ובתוכם את האנטישמיים “יוצרי הפוגרומים”. האנטישמיות צרת הזמן היא, פגע שאפשר לשרשו, ואתם מה עושים? בורחים, עוזבים את שדה המערכה – ופתאום שינה את הטון ואמר באירוניה חשאית: כתבי־הקודש שלכם הטעו אתכם בהראותם על ארץ־ישראל כעל ארץ זבת חלב ודבש… ארץ זבת חלב ודבש היא ארצנו, ארץ רוסיה הגדולה. ומי כמוכם יודע את האמת הזאת? ואת רוסיה, בטוחני, לא תשכחו לעולם. שוב תשובו אליה!

– לא, לא! – קרא החבר חיים – רוסיה אכולה אנטישמיות ואיננה יכולה לשמש לנו מולדת.

– והפועלים? הפועלים הרוסים? האם לא קבלו אתכם בזרועות פתוחות אל תוך שורותיהם? – שאל סגן המפקד.

– כן, כל זה נכון עד כמה שיש להם צורך בנו לעזור להם במלחמתם כנגד המשטר הצארי, אבל מה מבטיחים לנו? – התפרץ פתאום מיכאל, שישב דומם מן הצד ולא התערב עד עכשיו בויכוח שבין סגן המפקד והחבר חיים.

– מה שהם מבטיחים לעצמם – קרא סגן המפקד – השתתפות שוה בתוצרת ושויון חברותי גמור.

– לא נכון! – צעק חיים. התבוללות מציעים לנו; להתבולל!

– אבל גם זאת אינם יכולים להציע לנו – אמר מיכאל בכובד־ראש – כי היהודי אינו ניתן להתבוללות. היהודי אינו רגיל בעבודת החרושת, והפרולטריון הרוסי לא יכניס אל התעשיה אלמנטר זר, כשם ששום פרולטריון אינו מכנים אותו אליה, והיהודי, האינדיבידואלי כל־כך בתכונותיו, לא ידחק אל החרושת הרוסית וישאר, איפוא, תמיד מחוצה לה.

– ואם כן הרי אין פחד מפני ההתבוללות? – קרא סגן המפקד.

– אבל אין אנו מסתפקים בזה – המשיך מיכאל – אנחנו כסוציאליסטים בעלי הכרה מעונינים להפוך את היהודי הרוכל־החנוני לפועל־יוצר, וזה אפשרי רק במקום שהתוצרת תהיה תלויה בפועל העברי.

– שטויות! לא יועילו לכם כל הדמיונות היפים הללו. שוב תשובו אלינו! אני מבטיחכם – אמר סגן המפקד בצחוק על שפתיו. לעולם לא יעלה בידכם לשכוח את “דגי הווֹלגה”…

ומדי ערב היה בא אל חברת הבחורים על מנת להפגש עם שרה. ולבסוף החלו שניהם מתרחקים מן החברה ומתבודדים. חיים כעס עליה ורגז, אבל היא לא שמה לבה אליו כלל.

בערב אחד הראה לה המפקד את תאו והציע לה את מטתו, כי למה תתגולל על רצפת המכסה. המטה הבהיקה בנקיונה, החדר היה מרווח, נקי ומסודר. היא הסכימה. כשהגיעה שעת השינה הכניסה אל תאו, העלה את אור החשמל, נפרד מעליה ונעל את דלת התא אחריו. רגעים מועטים עמדה והסתכלה בתמונות התלויות על הקיר: טולסטוי, טורגניב, לסל… התמונות הרגיעו את רוחה והחלה פושטת את בגדיה. כבתה את החשמל ושכבה במטה. אך הנה נפתחה הדלת וסגן המפקד נכנס אל התא, בסגרו את הדלת במנעול. היא התרגשה מאד. למה בא? והוא החל פושט את בגדיו. נדהמה כולה, לא יכלה להוציא הגה מפיה. קולה נחבא בגרונה. הוא הרים את השמיכה, כמוכן לעלות על המטה. היא ניתרה ממקומה וקפצה מעל המטה, ובקול מלא תחנונים בקשה ממנו לבל יגע בה. על זאת ענה לה בשקט, שאם נכנסה לתאו הרי היא שייכת לו לאותו לילה… ולא הועילו כל בקשותיה ותחנוניה. אז התחילה צועקת וקוראת לעזרה.

– לשוא הצעקות – אמר לה הסגן בקול שלו – איש מאנשי האניה והמלחים לא יתערב, ולזרים אין דריסת רגל כאן.

ובדברו נגש אליה, נטלה על זרועותיו על מנת להשכיבה במטה. אז הרגישה בחום בשרו, וחושיה כמו נתבלבלו, אך ברגע האחרון פרצה פתאום בבכי:

– אם לא תתנני לצאת מזה, יבלעני עוד הלילה הים…

– ומה היה הסוף? – שאל אותה החבר חיים מתוך רוגז־עצבים, כשספרה לו את הענין. אבל היא הביטה אליו במבט בוחן ולבסוף אמרה לו בקול חשאי:

– טפש, מה שונאה הייתי אותו, אילו יכול היה לותר עלי…

המאורע הזה ותשובתה הרגיזוהו עד מאד ונתמלא חימה על אותו סגן המפקד שהוליך אותם שולל בדבוריו בהתכוונו למטרות אחרות לגמרי… ואולם למה התכוונה שרה בדבריה המעורפלים: “אילו יכול היה לותר עלי”. מה רצתה לומר בזה? ומתוך מועקה, שתקפה עליו, הרגיש צורך להתחלק עם מי שהוא בצערו. בעמדו על מכסה האניה שקוע במחשבותיו ראה מרחוק את מיכאל, קראו אליו וסיפר לו את הענין.

– ומה דעתך על כל המעשה הזה – – סוציאל־ריבולוציונר!

ואולם מיכאל לא נענה לו ונסתלק בחשאי.

בערב התאספו שוב הבחורים על מכסה האניה. באו גם המלחים, אבל הפעם לא התוכחו וגם לא שוחחו אתם. דומיה העיקה על כולם. חיים גם הוא לא הוציא הגה מפיו וישב דומם. פתאום הופיעו סגן המפקד עם שרה. הם הלכו ושוחחו שיחה ידידותית, ושפתיה נעוו משמחה. אמנם ברגע שהתקרבו אל הנאספים התאמצה להבליג על הבעת פניה השמחה, אבל אחרה את המועד. הכל הרגישו בה. חיים קפץ לעומתה כמטורף:

– היתכן? אחרי המקרה של אמש?

– הנח להם! – הגיב מיכאל על דבריו.

והם ישבו בין כולם. איש לא שם לב אליהם ולא נכנס עמהם בשיחה. שעה קלה ישבו דוממים אחוזי מועקה. אך הנה פנה סגן המפקד אל חיים בקול, שהיה בו משום לעג מרגיז.

– וכי למה נשתתקתם הערב? עוד רחוקה הדרך עד הארץ הנכספת…

חיים נתבלבל ולא ענה מאומה, אבל התשובה באה מצד אחר.

– “ללב צר לשון רחבה” – נענה לו מיכאל.

– אכן צדקת, חבר; לי אין מקום ביניכם…

ובלכתו בקש את שרה ללוותו, היא לא נאותה ללכת אחריו.

נגשה אל מיכאל והוכיחתו על דבריו הקשים. לדעתה אשם חיים בכל הענין הזה, כי לא היה ראוי להתרועע עם אדם שאין מכירים אותו.

– ומאימתי מכירה אַת את פלוני שאֵת יוצאת להגן עליו? – אמר מיכאל. מבלי להמתין למענה עזב אותה, ניגש אל חנה ונכנס עמה בשיחה, כאילו לא אירע ולא כלום.

כעס חשאי התגנב אל לבה אותה שעה: – עלבון! בטול! והיתה מצרה לנפשה. מיכאל מכובד היה על הנוסעים. בחור מפותח ומבין דבר. ואולם הצער לא ארך הרבה: למול עיניה שחקה דמותו היפה של המלח יפה־הגוף…

חייהם המשותפים באניה נמשכו זמן לא רב. הגיעו לחוף יפו וכאן היתה החבילה צריכה להתפרד: איש איש למחוז חפצו. בטוחים היו חנה ואמנון – שברדתם אל החוף ימצאו את שאר בשרם מחכה להם, ונפרדו מעל כולם עוד לפני שעגנה האניה. אבל מה גדל צערם בראותם שאיש ממשפחתם לא בא לקבל את פניהם. לבדם הם בארץ זרה, בלי כסף כמעט ומבלי לדעת לאן לפנות. חנה היתה מדוכאה מאד. מי יודע מה היה בסופם, לולא המקרה שעמד להם. בעמדם נבוכים ב“גומרוק” של יפו, מחכים לקרובם, עברו על פניהם ידידיהם הרוסטובים, שירדו מן האניה אחריהם. מיד פנו אליהם בשאלות לאן יש בדעתם לסור, וכאשר נודע להם על דבר מצבם, הציעו להם להלוות אליהם. ברצון קבלו את הצעתם, וכעבור רגעים מועטים סעדו כולם יחד את ארוחת הצהרים בפונדק העולים הדל אשר ביפו הערבית.

לאחר מנוחה של יום נתברר לחנה, כי אך מוצא אחד לפניה: לסור אל אחת המושבות ולבקש עבודה. אולם לאן תפנה? לאיזו מושבה? נודע לה, שבראשון־לציון גר האכר העשיר ס., שאת אשתו ידעה עוד מרוסיה ובזכותה קותה להשיג שם עבודה. יצאו לדרך. קבוצה כבת עשרה יחדיו. הלכו ברגל. בין ההולכים היו אחדים ממכריהם הקודמים. היו גם מן החדשים – מפועלי המושבות, שבאו ליפו לרגלי עסקים או מנוחה. חנה הרגישה את עצמה במצב רוח טוב. הקרוב אמנם לא בא, אבל אין דבר: ימצאו את דרכם גם בלעדיו. באותם הימים המועטים שעשו בפונדק לא עבר רגע מבלי שיתודעו אליהם אנשים חדשים. חוג ידידיהם גדל. טפלו בהם לאין סוף. נשכח מלבם הצער על קרובם שלא בא, ובלב שמח צעדו לקראת גורלם על אדמת ארצם החדשה.

משפחת ס. קבלה אותם בסבר פנים יפות. ערב שלם ישבו שתי הנשים ושוחחו על המאורעות האחרונים ברוסיה, על מכיריהן וקרוביהן בעיר מולדתן ועל חייהן בעבר. מרת ס. לא האמינה למראה עיניה: חנה בארץ ישראל! מה לה ולארץ ישראל? מה תעשה כאן? ולמה עשתה צעד פוחז כזה?

אשת האכר ס. הכירה אותה בנערותה בעוד אביה חי ומצבה טוב. כבחורה מלאת חיים ואוהבת חברה זכרה אותה, ומה תעשה כאן בארץ הנשמה, שתנאי חייה קשים כל־כך?

היא הרגיעתה.

– לעבוד!

מרת ס. קבלה את דבריה בצחוק.

למחרת השכימו לקום. לאחר ארוחת הבוקר פנתה חנה אל האכר ס. בבקשה לתת לה עבודה בפרדסו או באחד מכרמיו.

האכר צחק.

– האַת תעבדי?

– ומה אעשה?

– שבי בביתנו ואחר נראה.

כעבור שעה עזבו חנה ואמנון את המושבה, ולעת ארוחת הצהרים הגיעו בחזרה ליפו, אל פונדק העולים.

צל כיסה את פניה של חנה.

בן שלש עשרה היה בבואם אל הארץ. נער רך היה, אבל מעיניו לא נעלם מצב־נפשה של אמו, וכאשר שאל מפיה על דבר סיבת סבלה, הבליגה מיד על רגשותיה וצחקה אליו בצחוקה הנעים – צחוק אֵם. טיפס על ברכיה הסתכל אל הדמעה הטהורה, המסתתרת בין ריסי עיניה, ואמר:

– ידעתי את לבך, אמא, ידעתי.

והיא חבקתו ולחצה אותו אל חזה.

– דודך לא בא – ומה נעשה?

ירד למחשבותיה. איש לא בא לפגשם. עזובים הם…

– אמא, אפשר קרה לו אסון לדוד?

– אפשר…

עייפים היו והקדימו לשכב.

ובלילה דומה היה לו, כי שומע הוא אנחות.

דופקים. אמנון מקיץ. השעה מוקדמת. השחר עולה.

– מי? אסור להכנס…

אך הנה נפתחה הדלת ונכנס אדם כבן שלושים וחמש. רגע עמד במצב של מבוכה, כשעיניו נשואות אל מטתה.

– חנה! – הגיע אליו מעין קול ידוע לו, כאילו את קולו של אביו המנוח שמע.

– יצחק!

זה היה דודו. דודו יצחק.

פני האם אוֹרוּ מאושר, ולשמחתם לא היה קץ. קרוב נמצא להם, אחי בעלה, והוא ידאג להם.

יומיים עשה אתם הדוד. יומיים שוחחו הוא וחנה ארוכות, וביום השלישי עזב אותם והבטיח לשוב אליהם בהקדם האפשרי.

ומדוע לא ניסע אל המושבה שבה גר הדוד? שאל הנער את אמו. היא לא נענתה לו. ורק כעבור ימים נודע לו שבגלל חייו המשפחתיים האומללים לא לקח אותם אל המושבה, אל ביתו.

בלכתו העניק לחנה מעט כסף ויעץ לה לפתוח בית־אוכל.

היא קבלה את הצעתו.

בחורים אחדים מהרוסטובים, החבר חיים, בן־ציון ומיכאל, הסכימו להיות האכסנאים שלה, ושרה הציעה את שרותה לעבוד עמה בסדרי המשק.

שכרו בית בן חמשה חדרים עם מטבח וחצר. הבית נמצא בדרך המובילה לפתח־תקוה. מקום נאה מאד: פרדסים, גני פרי ושדות תבואה.

חדר אחד הקציעו למענם ואת האחרים מסרו לרשות ידידיהם. לשרה ניתן חדר לחוד. חיים ביקש לו את החדר הסמוך לה. אבל כשהרגישה בדבר שרה ייחדה אותו למיכאל. חיים רגז ולא יכול לבלי הביע לה את התמרמרותו בפניה. היא נענתה לו אך בבת¹ צחוק על שפתיה, והוא נשאר נבוך במקומו.

הגיס מילא את הבטחתו. שלח להם פרה ועגל בן ימים אחדים, כבשים מספר, תרנגולות ויונים. משק הבית גדל. התקינו בחצר רפת מקרשים. החברים עזרו על ידיהם. הם משכו אליהם גם אוכלים רבים. העבודה היתה מרובה. ועל כולם היתה שרויה רוחם של “שמחים בחלקם”.

שרה עזרה לחנה בעיקר בעבודות המטבח ובנקיון הבית. אמנם תועלת רבה לא היתה מבישולה, כי לא ידעה את מלאכת הבישול והעבודה לא היתה לרוחה. היא גם השתמטה מעבודות גסות, חסה על ידיה שמא תתקלקלנה, ולאחר כל עבודה רחצה אותן בלימון ולעתים מרחה גם במיני משחה. ולעומת זאת היתה מחלקת ברצון את האוכל בשעת הארוחה. הנאה מיוחדת נהנתה מזה.

חנה היתה קמה עם עלות השחר. עדיין נמשכה מלחמת החושך באור והיא כבר בחדר. מן הרפת יבוא אז אל אפה אותו הריח החם של הזבל, החביב כל כך על האכר בן השדה, המשכים אל היצורים החיים, חַמֵי־הַשְאֵר, המחכים לו. גם היא הסתגלה במהרה אל הריחות הללו. כעבור ימים מעטים למדה לטפל בבעלי החיים שנמצאו ברשותה, התקשרה אליהם מאוד, וזה הוסיף לה מרץ ורצון לשמור עליהם. ובוקר־בוקר, עם צאת השחר, היתה נחפזת אל הרפת. הפרה הערבית השחורה היתה גועה לקראתה בתקוה שתשחררנה מן החלב שהכביד עליה בעטיניה. ולאחר גמרה לחלוב היתה מוציאתה אל השדה. והנה יש והעגל מתעקש ואינו רוצה להצטרף אל הפרה ואל הכבשים כל עוד לא תכבדהו בחתיכת מלח. כל כך התרגל ללקק מידה.

אמנון, בקומו משנתו, ידע שאמו כבר בחצר. היה נחפז אליה, אל החצר בשעה שהיא מכנסת את העופות לאכילה. עתים היו עדים לשמחת היונים כשראוה מופיעה בחצר. הן עפו לקראתה, ובהגיען אליה קפצו על ראשה ועל כתפיה בהביען את שמחתן בהמיה ממושכת ובסיבובים סביב עצמן. לעתים נקרו בבשרה כאילו בקשו ממנה מנה נוספת של דורה.

בגמרה את עבודתה בחצר, היתה מתחילה בעבודות הבית ועורכת את השולחן לארוחת הבוקר. אל ארוחת הבוקר היתה מופיעה שרה ומתחילה גם היא בעבודתה. ובעבדן יחד במטבח נפנו לשיחות ארוכות. נושא שיחותיהן היו בעיקר חבריהן, שחיו עמן בבית: חיים, מיכאל ואחרים.

– חיים מרגיז את רוחי – אמרה שרה בהיותן שתיהן עוסקות בעבודות הבית – מה הוא רוצה ממני?

– אין הוא מתיחס אליך בשויון־רוח – הפליטה חנה.

– אבל הוא מעיק עלי “בהתפארותו”. לא אוכל לשמוע עוד את ספוריו על נאומיו והצלחתו בעסקנותו. שלשום, לאחר האספה, ניגש אלי ואמר בקול מרוצה. “הלא תראי עכשיו, שבלעדי אין כאן האיש המתאים ליסוד מפלגה סוציאליסטית” – ומיכאל? – אמרתי לו בעקיצה. “מיכאל – חזר הוא בקול רועד – התאמיני באמת, כי למיכאל כוח־השפעה למשוך אחריו את הפועלים?” בודאי – עניתי. בטוחה אני בדעתי זו, אלא שהוא ישר מאוד ודרכי השפעתו אינם דרכיך. ולאחר השיחה הזאת לא העיף עוד עין אלי במשך יום אתמול ולא אכל מן האוכל שהגשתי לו בשעת הארוחה. אספתי את האוכל ולא שאלתיו מאומה. אל יאכל. ואם יראני בחברת מיכאל ידבר על כך שעות וימים.

– ומה איכפת לך? – אמרה חנה.

– אודה על האמת: כן, מיכאל אדם מענין מאד. יש ללמוד מפיו. מפותח ברוחו ועדין באפיו.

– הכל לפי ההערכה, שהאדם מעריך איש זה או אחר. אילו היה יחסך אל חיים ער יותר היית מעריכה אותו אחרת.

– בודאי. אבל לא אבין לכוונת דבריך…

באותו הרגע נכנסו אל המטבח ושיחתן נפסקה.

ביתם נהפך במהרה למקום של ויכוחים, אספות, הרצאות ונשפים. בין מבקרי הבית היו חברים ממפלגת “פועלי ציון” וממפלגת “הפועל הצעיר” – מפלגה חדשה, שצמחה בימים ההם על הקרקע הארצישראלי. הראשונים דגלו בשם המטריאליסמוס ההיסטורי, והאחרים דברו אך בשם הלאומיות. הנוסחאות המקובלות אז בפי נואמי “פועלי ציון”, כגון מלחמת גאולת הפועל ברוח המרכסיסמוס, לא היה בהם חומר מספיק ומבוסס למדי למשוך אליהן את לב הבחורים, שהיו מלאים וגדושים בעיקר ברוח היהדות, והללו התארגנו תחת דגל “הפועל הצעיר”. הויכוחים ביניהם היו סוערים, ולשני הצדדים לא חסר היה אבק שרפה לפולמוסים ולהתנצחות בדברים. החבר חיים ביטל את חברי המפלגה השניה. “מלמדים” – היה מכנה אותם – מחוסרי מעוף אנושי, חיים הם ברעיונותיהם על העבר. הישן תופס בלבם מקומו של כל פרוגרס, ועוד קראו לעצמם בשם הפועל הצעיר. צעיר!… האם אין זו אירוניה? אילו קראו לעצמם הפועל “הישן” היו לכל הפחות מתקרבים אל האמת במקצת… שקר וכזב כל דבריהם". לא כן, מיכאל. הוא התיחס בסבלנות גמורה לדעותיהם ועתים היה יוצא גם מנקודת השקפותיהם ומגן עליה. במקרים כאלה לא היה גבול להסתערותו של החבר חיים עליו, שראה בו יד הורסת לעבודתו.

– האם אין זו טעות, שחבר הנך למפלגתנו? היה מתריז לו החבר חיים בפניו.

– סוציאליסט אני…

– הרי בכל מסכים אתה למפלגת “הפועל הצעיר”.

– לא בכל!

– אבל הרי חברים כמוך עוצרים בעד ההתקדמות הטבעית של מפלגתנו הצעירה?

– ואני חושב אחרת – ענה לו מיכאל – אין כל ערך להתקדמותה של המפלגה, אם נעלים עין מחובתנו הלאומית.

ואולם החבר חיים לא יכול נשוא אותו.

מיכאל לא היה מרוסטוב גופה. בן כפר היה מאותה סביבה. אביו בעל טחנה היה. שנים רבות חי בכפר. האכרים אהבוהו וכבדוהו. אדם ישר היה בעיניהם, וכל מחלוקת שביניהם מסרו לשיקול דעתו, וכפי שהיה פוסק כך קיימו.

מיכאל נולד באותו כפר. שם התחנך. חינוך טבעי היה זה. הכפר, השדות, היערות הולידו בו אהבה רבה אל הטבע. תורה לא למד, אף כי מוכשר היה ללימודים, כי מי יטפל בו בכפר? וימים, חדשים ושנים חי לו כצפור חפשית בלי כל השגחה. אמו עמוסה היתה ילדים אחרים, ואיש לא שם לב ביותר להתפתחותו.

– אין דבר – היה אביו אומר – לא טפש הוא הנער. כסף יש לי. יגדל ואשלחהו העירה וילמד, ובכשרונותיו ישיג בבחרותו את אשר החסיר בילדותו.

ילדי האכרים היו חבריו בכפר. יחד אתם התגולל בשדות ויחד אתם היה בא לעזרת האכרים בעונות העבודה השונות, ובהגיעו לגיל עשר למד את עבודות החקלאות. בשנים האחרונות חכר אביו חלקת שדה ומצא לו עזר רב במיכאל בנו. אך הנה הגיע הנער ל“בר־מצוה” ואביו שלחו העירה אל משפחת אשתו – אנשים זקנים, טובים ואדוקים. הזקן חינך את נכדו ברוח היהדות. ובמשך זמן קצר למד הנער לקרוא עברית וידע גם פרק בתנ"ך. חבריו בעיר היו מתלמידי בתי הספר של הממשלה וחשקה גם נפשו בלימודים. זקנו אמנם התנגד לדבר, אבל אביו הסכים לרצונו, בתנאי שימשיך ללמוד תורה מפי הזקן.

בהגיעו לכתות העליונות של בית הספר, נכנס כחבר אל מפלגת “פועלי־ציון”. ולא היו ימים מרובים והוא נחשב כתיאוריתיקן של הסניף המקומי. קרא הרבה. הגה בספרי קרל מרכס, פרש את מאמריו המדעים של מנהיג המפלגה בימים ההם בריל בורוכוב, הביע השקפות על הלאומיות ועל הסוציאליות וקשרן יחד קשר סינתתי, השתתף בעתון המפלגתי, בויכוחים עם מתנגדיו הבונדאים והיה יוצא לרוב בזר של נצחון. היה גם מחולל הרעיון לעלות אל הארץ. לשם זה זנח את למודיו בבית הספר לאחר שהיתה לו עוד אך שנה אחת לסיומם, ונסע לחוץ לארץ להשתלם בחקלאות. הוא רצה לבוא אל הארץ מזוין בידיעות מעשיות הגונות. נסע לאיטליה הדרומית, שאקלימה דומה לאקלים ארץ ישראל, ושם למד את כל ענפי החקלאות וביחוד את גידול תפוחי הזהב. כעבור שנתים הלך לזמן קצר לצרפת, התקרב אל תנועת הפועלים שם והיה משפע ממנה. אך הנה נתקבלה ידיעה, שאביו זקנו חולה אנוש ואמו מבקשת ממנו להזדרז לשוב אליו. הוא שב לרוסטוב. את הזקן מצא עוד בחיים, לפני מותו ביקש ממנו, שבעלותו אל הארץ, יעביר עמו את כל בני משפחתו.

ואז הגיעו ימים רעים ליהודים: ימי הפרעות. רעיון העליה לארץ נתפשט בין צעירי העם, וגם בעירם נסתדרה קבוצה של עולים, וכמובן היה גם מיכאל בתוכם. לגמור את חוק לימודיו ולקבל את “התואר” – לא רצה עוד.

– לפועלים אין צורך “בתארים” – אמר.

בחור יפה־פנים היה, גבה־קומה ורזה־גוף. מצחו הרחב, עיניו הבהירות והגדולות ופניו העדינים עוררו תמיד יחס של אימון אליו. מבט עיניו הביע תמימות של ילד עם איזה זיק מיוחד. נעים היה לעמוד במחיצתו ולספוג את דמותו. חבריו הרוסטובים שבארץ כבדוהו על פני כולם, אף כי לא הרגישו את עצמם חפשים בחברתו, כי רחוק היה מהם בהלך־רוחו. אגודות פועלי־ציון לא משכו ביותר את לבו והוא הסתלק מכל עבודה של ארגון. הלך לעבוד עבודת שדה וברצון מסר את עבודות הארגון לחברו חיים. בפרדס עבד והיה שמח בחלקו. מן העבודה היה בא ישר הביתה, כשמעילו נתון על כתפיו, כמנהג הפועלים. ולאחר שרחץ בשרו וסעד לבו, היה מבלה את שעתו בשיחה עם חנה.

– העבודה מבריאה את גופי; חש אני בריאות בכל אברי…

אבל הוא טעה. לא ידע עוד, שטפילי המלריה כבר אורבים לו. צעיר היה ולא הרהר ביום מחר. את הכסף, ששלחו לו מבית הוריו, היה מחזיר בשלמותו, והטעים לעצמו השכם והערב:

– רוצה אני לחיות אך מיגיע כפי…

חוסר ההרגל אל תנאי המקום והעבודה המיגעת בפרדסים החלישו את רוחם של הפועלים החדשים והקדחת התחילה לתת בהם את אותותיה. הראשון חלה מיכאל, אחריו חיים ואחרים. הקציעו חדר מיוחד בבית והעבירו אליו את החולים. בית־חולים. מראה בית חולים ממש. מטות מלבינות מזה ומזה. עתים עלה החום עד ארבעים מעלות ולמעלה מזה, ופני החולים בערו כאש. אבל הם לא שמו לב למצבם. התחכמו ולעגו למחלתם, אף כי לכל אחד היה מעין יחס אחר אל מחלתו. מיכאל דיבר לעתים מחום ושר. חיים צעק ורגז. כפעם בפעם היה קורא אליו את שרה, שעליה הוטל לטפל בחולים, וטוען לפניה טענות ארוכות ומבקש ממנה דבר זה או משנהו. ולאחר שהיתה מגישה לו את המבוקש, היה מעכבה על ידו ומתחנן לפניה שלא תעזבהו.

– זה כל חפצי, לשכב חולה ולהסתכל בפניך – היה אומר לה – שבי נא על ידי.

– אבל עלי לטפל בחולים האחרים. הנח לי!

– חנה תטפל בהם.

– חנה במטבח. הניחני! – אומרת אני לך.

– אם תלכי ותעזביני, יעלה החום ואני אמות. באמת אמות.

– באמת: תמות. לא פחות ולא יותר.

– כן, אמות. לעיניך אמות.

– טפש! התחשוב באמת שאצטער על כך.

והיא נשארת על ידו. הוא מחזיק בידה, לטיפתו לא נעימה לה והיא יושבת ומשתעממת.

– הנח! – ניתרת היא פתאם בקוצר־רוח ואומרת לברוח מעל פניו, אבל הוא ממשיך להחזיק בזרועה.

– אל תעזביני, שרה!

והוא מדבר לפניה על עניני המפלגה, על נאומו הגדול, שנאם במוצאי שבת במושבה ועל חברי “הפועל הצעיר”, שיצאו במלחמה כנגדו שם. אין דבר. ידו נטויה לקראת כל מתנגדיו ואין הוא ירא מפניהם. ואולם שרה אינה מקשיבה לדבריו. לא הוא ולא דבריו מענינים אותה.

במטה מרוחקת ממנו שוכב מיכאל ומדבר מתוך חום. הוא מספר אגדות, עובר ומדלג ממשפט למשפט, בלי כל קשר הגיוני. ופתאום הוא צועק:

– מים! מים!…

שרה דוחה אז את חיים מעליה בכל כוח, משתחררת מידו ורצה בחפזון אל מיכאל. מגישה לו מים. הוא שותה מידה ואגב היא מדברת כמו לעצמה במחצית הקול, שגם חיים ישמע:

– עכבני על ידו ולא נתן לי להתרחק ממנו. חולה וקפריסי כילד. בעצם הדבר – אגואיסט למופת.

מיכאל מסיים בינתים לשתות ומדבר אליה:

– ראוי הוא חיים לתשומת־לב שונה.

אבל היא אינה חפצה לרדת לכוונת דבריו ועושה עצמה כאינה שומעת. היא ממשיכה לטפל בו, מתקנת לו את המשכב, מחליפה לו לבנים ואגב העבודה היא משוחחת עמו. חיים אינו גורע עין ממנה. מראה פניה שהאדימו, וברק עיניה, מעידים בה כי דבר הימצאה על יד מיכאל נעים לה. ולבסוף לא יכול עוד להתאפק והחל לקרוא לה שנית:

– שרה!

ואולם היא מעמידה פנים כאינה שומעת.

– חיים קורא לך, שרה – אומר לה מיכאל.

– מה לך? – היא שואלת את חיים בקול יבש.

– אף אני צמא – אומר הוא בקול רוגז.

– רמאי! היא לוחשת בשפתיה – להרחיקני ממיכאל הוא רוצה. קנאי שכמותו!

והיא מגישה לו כוס מים ואומרת להסתלק ממנו.

– שרה! – הוא קורא לה.

– הנח לי! – אני עסוקה. אין אתה בן יחיד כאן.

למחרת הכניסו אל חדר־החולים פועל חדש, שעבד במקוה ישראל. הוא עבד כבר בחדרה, בפתח־תקוה ובמושבות אחרות. קדח הרבה. הרופאים צוו עליו לחיות על שפת הים, ובאין עבודה ביפו מוכרח היה ללכת למקוה. כעבור ימים מעטים והקדחת שבה אליו. שלחוהו ליפו, אליהם. כאשר השכיבוהו על אחת המטות עמד חומו בארבעים מעלות, ואף על פי כן היה במצב רוח טוב, מתלוצץ ושמח.

אחד החולים שאל אותו:

– נו, הטוב לקדוח בארצנו?

– מוטב לקדוח מאשר לרעוב – השיב. הקדחת אינה ולא כלום. כשהטמפרטורה עולה שוכחים את הכל ועם זה נעלם גם התיאבון. והיה אם קדוח אקדח מאה שנה ועשרים שנה – החל לפזם בניגון ההפטרה – לא יבוא לעולם אוכל אל פי…

הוא הצחיק את כולם. הכנים רוח חיים לחדר החולים. הכל נהנו ממנו ואהבוהו. אפילו מיכאל, שמחלתו גברה עליו והחום לא ירד זמן רב, היה צוחק לשמע מדברותיו. החבר חיים היה האחד שלא צחק להלצותיו. בעיני שרה מצא חן, והיא טיפלה בו בלי הרף. גם כשירד חומו לא עזבתהו לרגע. כמעט שלא קרבה עוד לא לחיים ולא למיכאל. אולי בקשה לעורר בטיפולה המיוחד בחדש את תשומת לבו של מיכאל אליה. מדוע לא ישים לבו אליה, בשעה שכל הבחורים מבקשים קרבתה? ויותר מכל הרגיזה אותה העובדה, שבהמצאה על ידו היא מתבטלת בפניו. ועל שום מה הביטול העצמי הזה? מי הוא? הרי הוא מסוג הגברים של החבר חיים ואין הוא מוצא חן בעיניה במיוחד. אלא מה? נדמה לה שהבחורות האחרות מתקנאות בה בראותן אותה בחברתו ואף זה מענג אותה במשהו. והנה בא החולה החדש – ועל ידו היא מבקשת לעורר בו את תשומת הלב, את הקנאה. ואף זה משחק לאשה.

חיים היה מחכה לה בקוצר רוח שתגש אליו. התנהגותה היתה תמיד מעוררת בו רוגז. תחילה רצה אל מיכאל ועכשיו אל הפועל החדש. ועל מנת להרגיזו היה הלז נכנס עמה בשיחות ארוכות, מחלק לה מחמאות לעיני כל ואינו נותן לה ללכת ממנו. ופעם, בעמדה על יד מטתו של חיים, ניגש אליה וקרא לפניה בנגון של שיר השירים:

– הנך יפה, שרתי, הנך יפה, עיניך יונים…

והכל פרצו בצחוק.

שרה דחתה אותו מעל פניה. אבל הלה עמד על שלו:

– שרתי, יפתי, בשכר לטיפה אחת הריני מוכן ומזומן להקריב את כל “חיים” לך.

– באמת?

– חי נפשי, גברתי. עדים כל הקהל הזה, שהנני מתחייב בשכר לטיפה אחת לנשק את פניך במשך מאה ועשרים שנה, עד יום מותי האחרון.

וכאשר נסתמן צחוק ההנאה על פניה, תפסה בזרועותיו ואצל לה נשיקה לשמחת לב כולם.

למחרת היום עזב חיים את הבית. אמר, שנוסע הוא אל המושבה.

כעבור יום יומיים נתפזרו גם האחרים. אחד אחרי השני עזבו את יפו והלכו אל המושבות. מיכאל נשאר יחידי בבית. החום היה יורד ועולה ולא נתנו לרדת מעל המטה. לאחר טיפול רב, שארך כשבוע ימים, קם ממטתו מוכן ללכת למחוז חפצו – אל המושבה. חנה ואחרים הפצירו בו לבל ילך.

– עליך לנוח לאחר קדחת אנושה כזו.

– לנוח… בריא אנכי. נחתי למדי. להתהלך בטל ולחיות בכספי הורי, יכולתי ברוסטוב, ובעבודה שבאויר הצח אבריא לגמרי.

ולמחרת עזב את יפו והלך אל המושבה.

בצער רב נפרד מאתם.

– להתראות! לשבת אחזור…

נשארו כמעט בלא אוכלים. ביפו נגמרה העבודה וכולם הלכו אל המושבה. שרה הלכה גם היא בעקבותיהם. חנה שרויה היתה בהתרגשות גדולה. שאלת המחיה לא נתנה לה מנוח. מי שהוא יעץ אותה לעבור אל המושבה. שם תמצא את כל אלה שאכלו אצלה בעיר, ואלה ימשכו אחריהם עוד אחרים. לאחר הרהורים רבים גמרה בנפשה להתחקות על הדבר, וביום הששי, אחרי הצהרים, יצאו ברגל אל המושבה. בטוחים היו, שבהגיעם שמה ימצא להם מחסה ליום־יומיים בבית ידידיהם. הלכו בחברתו של גר, ששימש להם מורה דרך. התמהמהו בדרך. קשה היתה ההליכה בחול וביחוד לאחר שהתקרבו למחוז חפצם. פעם בפעם ישבו לנוח. אל המושבה הגיעו עם חשכה. הגר עזבם לאחר שהביאם אל רחוב בית הכנסת. ברחוב לא היה איש. שעת התפילה היתה. הכל ישבו בבתים או בבתי התפילה. מקרוב הגיעו אליהם קולות מתפללים. מיוגעים התקרבו אל הבית, שבו התפללו, כדי להיוודע מפי האנשים על דבר ידידיהם העובדים במושבה. ישבו על גזע עץ כרות, שהיה מונח אצל בית־התפילה, ושקעו בבדידותם.

כמה הרבו אז להרהר במצבם. אמנון אמנם אך ילד בן שלוש עשרה היה, אבל חייו בין המבוגרים פיתחו בו יחס והבנה, והיטב חש את מצב נפשה של אמו. נודדים הם ממקום למקום… בודדים וגלמודים בדאגה תמידית למחיתם, וכלום היתה אמו רגילה לחיים כאלה בבית אבא? ואף על פי כן לא שמע מעודו כל תלונה יוצאת מפיה. הוא שילב ידו אל בין זרועותיה ואת ראשו השקיע בחיקה.

דמעות נטפו מעיניה והרטיבו את לחייו.

– אמא!

גמרו להתפלל. החלו יוצאים מבית הכנסת. חנה ואמנון פנו לעוברים על פניהם, ואולם איש לא ידע מה לענות להם. פועלים מרוסטוב? הניעו בכתפם והלכו להם. מיואשים עמדו ברחוב מבלי דעת לאן לפנות.

– נלך אל בית המלון – אמרה.

פגשו ביהודי, שאֵחר לצאת מבית הכנסת, אולם במקום תשובה שאלם:

– מאין אתם באים?

– מיפו – השיבה לו חנה.

– היש לכם קרובים במושבה?

– מכרים יש לנו, אבל אין ביכלתנו למצאם בליל שבת. מחר נבקשם. – חזרו ושאלוהו על דבר בית־מלון. הלה לא נענה גם הפעם לשאלתם. החל מגמגם דברים בלתי מובנים, ולבסוף הבינו, שהוא מזמינם להיות אורחיו לשבת. אשתו ובני ביתו ישמחו לקראתם. חנה קבלה את הזמנתו. היא דאגה מאד לשלומו של בנה – ולאן תפנה בליל שבת לבקש בית מלון במקום זר? וכעבור רגעים מעטים באו אל הבית. למראה האור וחן השבת השפוך על כל פינות הבית כמו נתעלמה מאתם עיפותם. בבית שרר נקיון רב – נקיון מיוחד של שבת קודש. על השולחן, מאחורי החלות המכוסות, עמדו שתי מנורות כסף, מצוחצחות ומאירות. על גבי הקירות היו תלויות תמונות, שקשטו את החדר: משה רבנו עם לוחות הברית, משה מונטיפיורי, הרצל. בני הבית לבושים בגדי שבת קיבלו אותם בשמחה והסבירו להם פנים כל שעת היותם שם. הושיבום בראש השולחן סמוך לבעל הבית. אמנון ישב והביט על בעל הבית בעינים תמהות, כאילו נגלה לעיניו מלאך בדמות אדם שקסם של קדושה נסוך על פניו והוא מקדש על היין שבידו.

סיימו לאכול ועודנו נתון בחיק אותו הרגש הנעים והקדוש, המלא קסם אגדתי, שתקף את כל יצורי גוו. נדמה לו, שמעוררים אותו. את קול אמו הוא שומע:

– פקח עיניך, אמנון!

טוב לו, טוב לו ככה ולמה יפקח את עיניו? רוצה הוא להשאר שבוי בתוך הרגשות אלה, שתקפוהו הערב, אותם הרגשות של התרוממות הנפש… אמא! דומה כמבקש לצעוק אליה – מדוע אין אנו מדליקים נרות בשבת? מדוע אין אנו מקדשים על היין ומנעימים זמירות? אצלנו הכל חולין, חולין… – ואמו נענית לו: – אילו חי אביך, כי אז היה הכל אחרת… הוי, אמי המסכנה, גם המנורות המאירות הן לך זכר של אבל ויסורים. אילו חי אבי… אבל הם הרגוהו… הרגוהו בימי הפרעות… חבר ההגנה היה. מקום משמרתו היה בחצר הרב. והפורעים שברו את השער ונכנסו אל החצר. הם היו מרובים. אביו הסתתר במרתף ומשם ארב למעשיהם. והנה הגיע לאזניו קול אחד הפורעים:

– הרב עשיר הוא. היהודונים טומנים את כספם בקופתו. הבה ונשחטהו והכסף יהיה לנו.

ועלו.

בעלותם על המדרגות הגיע אליהם קול משווע הקורא לאלוהים – קול שאגה, שהיה בו משום הכרזה למלחמה: “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו”. הרב הזקן עמד עטוף בקיטל הלבן של יום־כפור סמוך לארון הקודש והתפלל. רטט של חרדה עברם לרגע. כמעט שבקשו לחזור. אך הנה נשמע קולו של אחד הפורעים קורא: – את אמונתנו הוא מקלל! הבה ונרוצץ את גולגלתו – ובדברו אחז בצוארו של הרב והחל לחונקו.

– אל החצר! יראו־נא אלה המסתתרים שם בחורים את אשר אנו עושים לרבם ויהנו – נשמעו קולות מבין הפורעים:

– אל החצר!

אז תפשוהו לרב והורידוהו אל החצר. מכל המדרגות טלטלוהו למטה; ברגליהם טלטלוהו ככדור, ובהגיעו אל החצר היה פצוע כולו ומתעלף. נשמעו צעקות. הרבנית, שהיתה חבויה באחד הארונות שבבית, עזבה את מקום מחבואה ונחפזה אל בעלה, ששכב על הארץ שותת דם כולו. לבה התעווה בקרבה ונפלה על גופו כשידיה נאחזו בראשו, והיא מקוננת ומתיפחת ללא הפוגות. קולה הלך על פני כל מרחבי החצר כולה, בתוך המרתפים ובעליות, המלאים המוני אדם ותינוקות נחנקים מפחד ואימה. אחד הזקנים פתח והתחיל קורא בקול “שמע ישראל” ומכל הצדדים נשמעו קולות: השתיקוהו!… נשמעו פתאום יריות בחצר. אחד הפורעים, ואחריו השני והשלישי, נופלים מתים. מה קרה? הערלים נופלים… האם לא אירע נס מן השמים? ופתאום רעש גדול, צעקות ואין להבחין מאין. הכל צועקים ובוכים: יורים מן החצר, יורים לכל בית יהודי, הפורעים והחיילים אתם יורים והורגים ביהודים… והנה הוא שומע את קולה של אמו המספרת בנפש שבורה: בעלי יצא את המרתף, כי היהודים המסתתרים בו התנפלו עליו באיומים שימסרוהו לפורעים, אם לא יעזבם מיד. כי בראותו בענויי הרב האומלל פתח באש ממקום מחבואו. והוא לא ענה להם דבר, עזב את מקום־מחבואו, ובצאתו פגע בו כדור.

מחנק עלה בגרונו של אמנון. חש כאילו ניתק דבר־מה מנפשו. צועק, ואינו שומע את קול עצמו. אבא! איכה? אמא קוראת לך… חנה פורשת את כפיה אליך… אבל למה היא צועקת ככה?… בשמו של אבי היא קוראת… היא בוכה… אמי בוכה…

היא הקיץ לקול הבכי שהגיע לאזניו. פקח עיניו, ואוי להן שראו בכך.

הם נמצאים בחדר מיוחד. היא שוכבת במטה והוא – על הספה. על יד מטתה עומדים בעל הבית ואשתו לבושים בגדי־לילה ומרגיעים אותה המתיפחת בדמעות. הפעם מגיע לאזניו קולה של אמו בהקיץ. שוכב ומקשיב. היא מספרת על דבר אביו המנוח, על דבר רגעיו האחרונים – – ובלילה ההוא ראתה אותו בחלום, כשדמו נשפך ממנו עד צאת נשמתו…

השעון צלצל שלוש.

עוד בשכבו ודמעותיו טרם נמחו מלחייו, הרגיש פתאום הרגשה נעימה, כשהיא הולכת ומשתפכת לתוך פינות לבבו. אור רך, זהבי, לטפו וצפצוף הצפרים, שהמה כמנגינת החליל באזניו, עוררהו משנתו.

פקח את עיניו ובמקום ליל ארוך ומלא יסורים, בקעו אליו קרני השמש הראשונות וקראו אל המרחב, אל האור.

אמו ישנה את שנתה אחרי ליל זוועה זה. נשימתה קצרה. “האקרא גם לה אל האור המלטף והמושך?”

לא הרהיב עוז לרדת מעל המטה, שמא תתעורר עם הרעש שיקים. ואולם לפתע פתאום תקפו עליו געגועים לאמו העזובה… הבודדה… “אעירנה ותרגיש אף היא בלטיפות־האושר הבאות מן החוץ?”

ירד מעל משכבו, קרב אליה והביט ארוכות אל פניה. “היא ישנה. אסור להעירה”.

קרני השמש הבוקעות אל לבו מושכות אותו החוצה. אין בכוחו לעמוד עוד כנגדן – והוא קם ופרש מן החדר מבלי שאמו תרגיש בדבר.

מה זה היה עמדו? היכן הוא? במרחבי הטבע, רחוק מן העיר עם רחובותיה הצרים והמסואבים, בתיה הגבוהים המסתירים את כיפת השמים, את האור.

הנהו עומד בשדה, ומעל ראשו כיפת תכלת טהורה ללא גבול ולאין סוף. עיניו נשואות השמימה והנפש מתמוגגת בהם.

תכלת! תכלת! באשר יפנה את ראשו – אך תכלת. השמים, האויר, הרי יהודה הנשקפים מרחוק – הכל עטוף תכלת. לאור הבוקר והאויר הצח טבעה המושבה בצבע המרענן והמחדש – בצבע התכלת, ולבו נתמלא רצון לקרוא:

– השמים, שמי המושבה, למה לא ראיתיכם תמול שלשום?

רק היום כאילו ירד מעל האניה. לא תמיד ולא בכל מקום יתגלה האלהים לאדם.

שאף רוח מלוא לוגמיו. עורקיו התמתחו והאויר הצח חדר חדור והשתפך לכל יצורי גוו.

– אמא, קומי, שאפי אף את מן הריח הנפלא הזה אל קרבך ויגונך ימחה מלבך!

רגליו נושאות אותו ולבו בל ידע לאן. לפניו גבעה, גבעת חול. הוא מטפס ועולה למרום פסגתה. המושבה כולה משתרעת לעיניו – המושבה העברית בשטחיה הגדולים, המכוסים עצים ירוקים ורעננים. עצים – עצי תפוחי זהב, לימונים, רמונים, שקדים, גפנים, ומסביבם יערות עצי האקליפטוס הגאים והנישאים. בתי המושבה הקטנים נבלעים בתוך הים הירוק הזה. מה רב הקסם! עצים! ירק! ירק מאופק לאופק. “פרחה הגפן, פתח הסמדר הנצו הרמונים”.

נדהם ונרעש ישב על החול ולא גרע עין מן העולם החדש, שנתגלה לעיניו. מאין רבבות העצים האלה? היתכן, שיד היהודים עשתה זאת? היהודים נטעו, היהודים יצרו את גן־העדן הקט הזה.

עודנו יושב ומחשבותיו עולות בזו אחר זו, כאשר הרגיש פתאום נגיעה של גוף חי בלחייו וחום עברו. הושיט את ידיו ומשך אל בין זרועותיו גדי לבן עם כתמים שחורים. ידיו לטפוהו. הסתכל בו ארוכות. ריח כפר נדף ממנו. הקריב את לחייו אליו. הגדי היה חביב ונעים. לבסוף השתחרר הפעוט מזרועותיו והסתלק בחפזון. אמנון הביט סביבו: עדרי המושבה עברו לרגלי הגבעה בדרך אל המרעה, והגדי נעלם מעיניו אל בין העדרים.

– אמא, לחשו שפתיו – מה טוב כאן!

והנה הוא בפרדס.

נמשך אל אחד מהם, שנגלה אליו מרחוק. נער מנערי המושבה קבלהו בסבר פנים יפות, הפרדס – פרדס אמו. ירושה מאביו המת. הזמינו ללכת בעקבותיו.

הנה הוא נמצא בצל העצים, בתוך יער של תפוחי זהב ולימונים. השמים נעלמו מעיניו, האור אינו בוקע אל בין האילנות. חשכה. חשכת היער. אך הנה חדרה קרן אור אל בין ענפי העצים ומתוך החשכה החלו נוצצים אגלי טל על גבי העלים הירוקים והבריקו כיהלומים. ולאור ברק הצבעים, צבעי הקשת, עלו לעיניו פרחים לבנים, עדינים ורכים כמשי יקר – כותרות העצים. ריחם המשכר נודף אל אפו, ריח בושם יקר ונעים.

חברו מוליכהו אל עמקי היער, אל העצים העמוסים פירות, שלא נקטפו עדיין.

– תפוחי זהב! תפוחי זהב!…

והם זורעים אור בחשכת היער, אור חלק, מלטף. גלילים זהובים. גלובוסים מלאי מיץ חיים.

– טעם תפוח! – אומר לו חברו.

ואכל לראשונה מפרי העץ. הפרי טעם לחכו.

נזכר באמו. בחרדת לב נחפז אליה. מצאה יושבת מלאה דאגות.

– היכן היית, אמנון?

– אמא, בשדות הייתי, בפרדסים, נפשי יוצאת לעבודה. אכר חפץ אני להיות!

מצב הפועלים העברים במושבה היה רע. הפועלים לא יכלו להתאחז במקום. האכרים לא רצו בהם. נכנסו אל המושבה כשמונה מאות פועלים זולים ומשלוש מאות הפועלים היהודים, שישבו במושבה, עבדו פחות מן החצי. האכרים לא הביטו בעין טובה על ריבוי הפועלים העברים. הפועל העברי הביא אתו את תורות הסוציאליזם, ושימש בחייו החפשיים דוגמה רעה למסורת הדתית. כקוץ מכאיב היה בעיניהם. להסתלק מן הפועל הערבי? הדבר עלול להביא נזק ממון גדול. אבל הפועל העברי אינו רצוי מכמה טעמים אחרים. על הפועל הערבי אפשר להשתלט, אך לא על הפועל העברי שלא יסבול יחס כזה אליו, יחם של עבד. ועל האכר העיק חטא כבד לרעיון הלאומי: המצפון גזל ממנו את מנוחתו ועמוד הקלון עמד תמיד לעיניו. ובכדי להתחמק ממצפונו זה, ראה לפניו אך דרך אחת: להפטר משאלת הפועל העברי. אולם איך?

המצב בין הצדדים במושבה התחדד מאד. ובשבת האחרונה קמה סערת רוחות, שלא היתה עוד כמותה.

אחד הפועלים אחר לשוב ביום הששי מן העבודה. בבואו הביתה הבעיר אש במכונה והעמיד עליה מים חמים לרחיצת גופו. האש עלתה ונראתה מבעד לחלון, ויהודים שהלכו אחרי קבלת שבת מבית הכנסת, הרגישו במכונה הבוערת והרימו צעקה במושבה: מחללי שבת, גוים! פרצו אל ביתו של הפועל, התנפלו עליו בגדופים, ולמחרת דרשו בשעת התפילה בבית הכנסת לגרשו מן המושבה.

הפועלים נרעשו למעשה אנשי המושבה. התנפלות בחדרו הפרטי של אדם! היחסים היו אמנם בלתי רצויים ומחודדים גם קודם לכן, אבל כל זה היה בחזקת דבורים, אולם לאחר מעשה ההתנפלות נתרתחו כל הרוחות.

– ינסו־נא לגרשו! – טענו הפועלים.

– למלחמה בקלריקלים! – צעק החבר חיים.

ואנשי המושבה גם הם הרבו לדבר ולגדף, ובאספה שנתכנסה בבית הכנסת דברו על זה שאין דרך אלא להפטר משאלת הפועלים העברים. ומי שהוא קם והכריז בקול:

– לגרשם!

ואיש לא מחה.

לפנות ערב בא חיים אל חנה. זמן רב שוחח עמה. ספר לה על הנעשה במפלגה ועל מיכאל, המכניס רוח של פשרנות בין החברים.

– לא אוכל ודברו לשלום – אמר – לאחר המעשה המגונה של אנשי המושבה העז לבוא בהצעה של שלום אתם. “לא צריך לעורר מחאות ולריב, כי לא לשם זה באנו אל הארץ”. סוציאליסט אדוק! – הוסיף באירוניה.

ברחוב נשמעו פתאום צפצופים.

– קוראים לאספת פועלי המושבה – אמר – שם נברר את עמדתנו. התבואי?

הלכו כולם.

רחוב בית־הכנסת היה ריק מאדם. רק בקצהו, סמוך לפעמון היתה תנועה. הפועלים הלכו אל אספתם, שנתכנסה מאחורי המושבה, לרגלי הגבעה.

אספה חשאית היתה זו. הפועלים לא רצו, שהאכרים ישמעו למהלך ויכוחיהם ולהחלטותיהם.

הם הגיעו למקום האספה. חנה שמחה לקראת מכריה, שפגשה כאן. כמעט כל מבקרי ביתה ביפו היו באספה הזאת. פתאום נשמע קול מרחוק, הקורא לה.

– חנה, חנה!

שרה דבינסקיה היתה זאת, שנפלה לתוך זרועותיה. הן שמחו אשה לקראת רעותה. דבר־מה משותף היה בגורל שתיהן: המית האשה והגעגועים לאשר לא כאן.

וכשעמדו כולם משוחחים ניגש אליהם החבר חיים, שכבר בא בדברים עם כמה מן החברים, ואמר:

– אני אציע שביתה.

– ומי ישבות? מחוסרי־העבודה? וממה ישבתו? – התיזה שרה כנגדו במרירות.

הוא עמד רגע במבוכה ואחר נסתלק והלך.

חנה הוכיחה אותה על יחסה אליו:

– על שום מה תציקי לו?

– אך פרזות בפיו. פרזיולוג הוא ולא עוד – האמיני לי, חנה!

ואחר נסבה השיחה מאליה על מיכאל. הוא לא בא אל האספה.

– התדעי למה לא בא אל האספה? – אמרה שרה – בשל החבר חיים…

חנה הביטה בפניה בשאלה.

– באספת “פועלי ציון” האחרונה הציע חיים שמות של נואמים לאספה הכללית, ואת שמו של מיכאל לא הזכיר. הוא חושש לשלטונו. ויש לו מפני מה לחשוש.

ואז הציעה חנה ללכת ולבקר את מיכאל במעונו.

– התלויני? – שאלה.

הלכו.

פתאום אחזה שרה בידה ולחשה לה:

– התדעי, חנה, שכור־אהבה הוא בימים האחרונים.

– מי?

– מיכאל. במורה למלאכת־יד התאהב, אותה יפה־פיה ידועה – ובדברה הסמיקו פניה והבעה של צער נסתמנה עליהם…

שרה דבינסקיה אף היא היתה בת העיר רוסטוב, בת להורים אמידים ותלמידה בגמנסיה. בגיל חמש־עשרה חדלו הלימודים למשוך את לבה והקדישה את רוב זמנה לטיפוח גופה – לשפרו ולהשלימו. באותה גמנסיה שמשו מורים צעירים, והתלמידות היו מתהדרות ומתיפות לפניהם וחלמו עליהם את חלומות נעוריהן הראשונים.

בעיני שרה דבינסקיה נשא חן המורה הצעיר פיוטר איבניץ גדל־השפם, ופעם כשמסרה לידו את מחברת החבורים שלה, הדביקה אל אחד מדפיה פתקה כתובה אליו. בתמימות עשויה שאלה ממנו ביאורים על מבטו שהוא משלח אליה. וכשהחזיר לה המורה את המחברת מצאה בה מכתב כתוב אליה כתשובה, מלא מחמאות עליה ועל יפיה. המכתב לא היה חתום, אבל המכתב היה ממנו. ובלילה ההוא נדדה שנתה מאושר. ואחר כך, לפני בוא החופש, בשעת הבחינות, באין איש זר בחדר, צבט אותה בלחיה. נרעשת כולה יצאה את חדר הבחינות.

– הוא אוהב אותי – גמרה עם נפשה.

ומאז התחילה חולמת עליו ימים ולילות. בבית הספר שמרה את צעדיו ושאפה צלו. השתדלה להראות לו פנים חביבים, מושכי־לב. ואף הוא לא נמנע במבטיו החשאים מלמשוך אותה אליו. וביום הסיום, בשעת חלוקת התעודות השאירה אחרונה, ברך אותה “במעבר” מוצלח, נשק לה בידה וביקש ממנה להיפגש עמו בגן העיר. ומאותו יום החלו הפגישות ערב־ערב. בוחרים היו בסימטאות החשוכות ביותר והוא היה מוליך אותה אל מאחרי העיר, אל בתי ידידיו, ולא אחת השתתפה עמו בנשפים, שהיו עורכים, כביכול לכבודה. בינתים החלו מרננים אחריה בעיר, אבל היא לא שמה לבה לכל אלה, המשיכה להפגש עמו ובקשה ממנו להראות עמה ברחובות הראשיים כדי לעורר קנאה בלב חברותיה. להצעתה זו לא הסכים, שכן לא נאה למורה להלך עם תלמידות.

ואחר החלו הלימודים. פיוטר איבניץ הרגיש, שהתלמידות עוקבות אחר צעדיו, ועמד על המשמר: בכתלי בית הספר היה מעמיד פני זר ומשתמט מפני הנערה, אבל בלילות, באין רואים, היה מבלה אתה שעות הרבה באהבים ואף גם בשתיה. היא פחדה שמא יעזבנה והלכה אחריו בעינים עצומות. אולם פעם קרה מקרה, ששם קץ ליחסיהם: תלמידה נוצרית קראה לה “יהודונית”. היא סטרה על לחיה. קם רעש. באו המורים. ביניהם היה גם פיוטר איבניץ. והנה מה גדל תמהונה, שבמקום לעמוד ולהגן עליה, החל הוא מטיף לה מוסר, שאם לא תיטיב את דרכה תגורש מבית הספר. היא לא יכלה עוד לשלוט ברוחה ולעיני כל קראה לו: מנוול!… כולם נדהמו מסביב. איש לא פילל לעזות כזו. ולמחרת גרשוה מבית הספר.

לבה נשבע נקם. זמן רב בקשה אחר שעת הכושר להפגש עם פיוטר איבניץ ולסטור לו על לחיו, אולם המקרה לא נזדמן לידה. ובימים ההם נפגשה עם חיים וחבריו. אלה הרימו את פעולתה בביה"ס על נס ובארו לה, שבמעשה זה עשתה דבר גדול להגנת כבוד ישראל, ונפשה שקטה בקרבה למראה עטרת הגבורה שעטרו לה – והיא לא ידעה.

שרה, הנערה הבלונדית הצעירה, עם שתי עיניה הגדולות, שהביעו עוז ואומץ־לב, כבשה את לבו של אותו חבר. הוא התאהב בה והיה כולו נתון לה. קרבה אל שאלת היהודים וביקש להכניסה אל המפלגה – אבל לא עלתה בידו.

– איני אוהבת מפלגה – היתה אומרת. שעמום נודף ממנה. אוהבת אני תנועה, אנשים, רחוב.

גם על הצעתו לעלות עמם ארצה – ענתה בשלילה. אבל אז הגיעו ימי הפרעות, ושרה נכנסה להגנה. נפוצו שמועות בעיר, שיד ראש המשטרה בסידור הפרעות, ובהגנה הובעה דעה להרגו. והנה נתעורר בלב שרה רגש הנקמה אל הגויים, שונאי היהודים, ולעיניה קם העלבון שהעליבוה בהיותה בגמנסיה, ולבה נתמלא רצון לנקום. נקם – מחשבה זו אכלה אותה ממש ולא נתנה דמי לה. ימים ולילות ארבה, ופעם כשיצא אותו שר מביתו לבוש בגדי אזרחים, מובטח שאיש לא יכירהו, ירתה בו ממארבה והוא נפל מת. למחרת באה והודיעה לחיים:

– אני נוסעת עמכם לארץ־ישראל…

היא לא אהבה את חיים. שם, ברוסטוב, היה נעים לה, שאדם רציני כמוהו מחזר אחריה. היא ראתה בו “אדם מעניין”, אידיאליסטן בעל השפעה, מנהיג. אך זמן קצר לאחר בואם אל הארץ החל הוא משתקף בלבה בדמות אחרת: פרזיולוג, שאין לו יחס נפשי אל האידיאה שלה הוא מטיף, מוגבל באפיו ורודף כבוד.

– חיים עסק ברוסטוב במסחר, ישוב נא להיות סוחר, ואת עניני המפלגה מוטב לו שימסור למיכאל – המשיכה שרה בדיבורה אל חנה בלכתם אל מיכאל.

ואחר ספרה לה על אודות האינצידנט האחרון באספת הפועלים האחרונה ובארה לה את הרעיון החדש – “רעיון הקבוצה” – שמיכאל התחיל מטיף לו בין הפועלים, וכמו מתוך מגילת־כתב קראה לפניה את דברי מיכאל, כאילו למדה אותם בעל פה: "בלי כיבוש העבודה אין תקוה למלחמת המעמדות – הכריז מיכאל באותה אספה – ואם הפועל העברי לא יכנע לניצול, השולט בארץ, אין לו כל תקוה לכבוש את העבודה. והמוצא האחד הוא: התישבות עצמית! הקבוצה! אך היא תשים קץ לעבודה השכירה, לניצול הפועלים, ותכניס שווי משקל בכוחות “היצירה”. ואולם כאן קם החבר חיים והכריז כנגדו: והמפלגה? ואולי יציע מיכאל להתמזג עם המפלגה השניה ולותר על הסוציאליסטיות כולה? הקבוצה תטה את הפועל מן הדרך הנכונה ותרחיקהו מחבריו הריבולוציונרים – הלאה הקבוצה! – הכריז החבר חיים – ואמנם באספת המפלגה הקרובה עלה בידי חיים להרחיק את מיכאל מן הועד הפועל.

– ועתה הוא נשאר בביתו – סיימה שרה ונתאנחה. זכר המורה היפה־פיה עלה על לבה. ומי יודע אם לא בגללה נשאר בבית היום.

הגיעו.

– הנה ביתו של מיכאל – אמרה – אני לא אכנס. להתראות. ונסתלקה בחשאי.

הבית היה בית־עץ. צריף. היו בו שני חדרים מובדלים על ידי מחיצה דקה. האחד מהם, הקטן, שמש מטבח והשני – חדר־אוכל, ובלילה – חדר משכב. בפינה אחת עמדה מטת ברזל ישנה, עמוסה כרים ושמיכות. במטה זו ישנו בעלת הבית עם תינוקה הקטן. בעל הבית, מר קנטור, וששת בניו ישנו על הרצפה. בהגיע שעת השנה היו מציעים את המשכב באופן כזה: האב ושלושת הבנים אצל הקיר מזה, והבנות אצל הקיר מזה.

אל המשפחה הזאת נצטרף גם מיכאל.

הכל קמו לקראתם. בזרועות פתוחות הכניסום אל החדר. במיוחד טיפלו בחנה. באמנון כמעט שלא הרגישו. במה זכתה דוקא היא למשוך אליה את לבות בני האדם למן הרגע הראשון? בחינה הנעים, או בהבעת טוב־לבה?

ישבו על הספסל הארוך, שעמד סמוך לשולחן. הזקן קנטור הצטדק לפני חנה על אשר אין כסא בבית. את כספו האחרון הוציא לקנית בהמות נוספות, אולם תקותו אמונה, שהפרות שקנה השבוע תהיינה שופעות חלב בקרוב והמצב יוטב. ולא היו רגעים מועטים ונודעו לה כל קורות חייו האחרונים. תושב אודיסה היה. משאת נפשו מילדותו היתה לעלות אל הארץ. הסתלק ממשרתו הטובה בטחנות הגדולות של וויינשטיין באודיסה ועלה עם משפחתו. מעט כסף הביא עמו, קנה לו קרקע לעבוד בה, אבל מיד הכיר שאמצעיו המעטים לא יספיקו לכך, והוא נשאר בלא אמצעים למחיה. המצב במשפחה הורע, הילדים רעבו ללחם. בכאב רב מכר את אדמתו וקנה חמש פרות. שתים מהן מתו כעבור ימים אחדים ושלוש האחרות נתנו לפי שעה אך כמות מועטה של חלב. באין ברירה עמד למכור את הפרות. והנה אירע עמו נס. לפני החג קיבל המחאה של מאה רובל. בעל הטחנות נזכר בו ושלח לו פרס לחג הפסח. ובכסף הזה קנה לו בהמות נוספות.

– אמנם אין אנו רגילים לטפל בבהמות, אבל נלמד ונדע, וה' יעזור – סיים את דבריו.

שאלו על מיכאל.

– המורה למלאכת יד, חיה פלדבלום, היתה כאן והלכו יחד אל ביתה – נענתה להם הבת הבכורה – בודאי יחזור מיד.

חנה שאלה אם עדיין מיכאל קודח.

– עבודות קשות הוא עובד – ענה הזקן. ולאחר ארבע עשרה שעות הרי הוא חוזר הביתה עיף ושבור, עד אפס כח לטעום דבר־מה. כהרוג הוא נופל על משכבו ונרדם מיד. בזמן האחרון אמנם הוטב קצת מצבו. הוא עובד בזמירת הגפנים, עבודה קלה יותר…

– התקשרנו אליו מאד. כבן־משפחה הוא לנו – הוסיפה מרת קנטור.

נפרדו מהם והלכו. ואולם אך התרחקו מן הבית, וקולו של מיכאל עלה באזניהם.

– חנה! חנה!

היא פנתה לקראתו. הפגישה היתה חמה מאוד. כרעים טובים נפגשו. רוחו היה טוב עליו. עיניו הבהיקו משמחה, תפס בידיה ומשכה אחריו.

– לאן? לאן, מיכאל?

– אלי הביתה – אמר. תשבו עמנו. אנשי הבית אנשים טובים הם ויקבלו גם אתכם בסבר פנים יפות.

– מה? – השתוממה חנה – החדר צר מהכיל את המשפחה עצמה… אבל בכלל אין עוד לדאוג לה – הוסיפה – נמצאים אנו אצל אחד האכרים, משה חודורוב שמו, שמסר לרשותנו חדר לימי שבתנו במושבה.

הלכו אל גן המושבה וישבו תחת אחד העצים. לשאלתה על שום מה לא הלך אל האספה – ענה מיכאל:

– לאיזו תכלית כל האספות הללו? להכריז שביתות? עוד לא אבדו לי עשתונותי.

– ומדוע לא תעמוד על דעתך ותביע אותה לפני הקהל, וידעו?

– אני אמצא לי דרכי מלחמה אחרות מאשר אספות רבות עם.

– ואם יכריזו שביתה?

—לא יכריזו. לא יעזו. שביתה בתנאים אלה, שאנו נתונים בהם כיום – פירושה להכשיל את שאלת כיבוש העבודה על ידי הפועל העברי. ובמקום כל הדבורים האלה מוטב היה להם, שישקיעו את מרצם בעבודה עצמה.

– שמעתי שאין מרוצים בך במפלגה – אמרה וחייכה בשאלה לתוך פניו.

– אפשר. ואני לא אצטער, אם גם ירחיקוני בהחלט מן המפלגה. איני אהוב על החבר חיים.

עברו רגעים של דומיה. מיכאל היה רגיל בימים האחרונים להפסיק פתאום בדיבורו. הוא לא ידע עדיין לכנות בשם את כל אשר מתהוה בו ואת כל השנויים שחלו בנפשו כאן, על האדמה החדשה, שבאה אליה לאחר כל הדמיונות המרחיקים עם כל הרעיונות הסוציאליסטיים על בנין חברה חדשה, שהביא אתו משם, מתוך ספרים וחוברות. ואולם הוא הרגיש שהוא נשתנה כאן – ועוד יותר: הוא הולך ומתרחק בכלל מכל התיאוריות הגדולות. עול־ימים היה ולידו באה באקראי חוברתו של מנהיג “פועלי ציון” בימים ההם בריל בורוכוב – “הפלאטפורמה”. חוברת זו עוררה בו ענין רב. מעין עולם חדש נגלה לפניו. מה? היהודי נדחק בכל מקום מן החרושת ובארצות פזורו אין לו תקוה להשתתף בתעשיה, כל עוד ישמור על פרצופו היהודי. ומוצא אחד יש: ארץ מולדת לעם היהודי, לפועל העברי. אז נפגש עם חיים חברו, שהזמינהו להשתתף בשיחות חברים לשם בירור “המצב המיוחד, שבו נתון העם היהודי”… ואותן הפגישות עוררו בו ענין והוא למד מהן הרבה, הרבה… שאלת היהודים העסיקה את רוחו וביחוד שאלת הפועל העברי. אחר הוכתר כתיאוריטיקן של המפלגה השתתף בעתון “הכרוניקה של הפועלים היהודים”, עלה לארץ על מנת להקים את המשטר הסוציאליסטי החדש. אבל עד מהרה נוכח, שהארץ בתנאיה המיוחדים, דורשת “פלאטפורמה” עיונית אחרת לגמרי מכפי שתיאר לעצמו בחוץ לארץ… המרכסיסמום האורתודוכסי לא יושיע את ישראל ולא יבנה את הארץ… והעיקרים הם אחרים: עבודה ויצירת צורה של משק על יסודות סוציאליים חדשים… או במלה פשוטה יותר: עבודה, עמל־כפים…

– לי, חנה, טוב כאן. אילו לא היו רק האספות האלה המרגיזות את עצבי.

ואולם כל אותה שעת השיחה לא הפליט אף מלה אחת על דבר אותה הסיסמה החדשה ששילח בימים האחרונים אל בין חבריו – “הקבוצה”. עדייו לא בגרה גם בנפשו המחשבה הזאת – והוא ישב כפוף במשהו, עיף ורצוץ כולו.

– מיכאל, אתה קודח – אמרה לו.

ואולם ללא כל מעבר כמעט התחיל לספר לה על אודות פגישתו עם המורה למלאכת־יד חיה פלדבלום, שבחדרה הנאה והמסודר בטוב־טעם הוא מוצא לו בערבים שעות מנוחה מועטות ונעימות.

חיה פלדבלום שמשה מורה לתפירה ולרקמה בבית הספר של המושבה. כבת עשרים וארבע היתה, רעננה כנערה בת שש עשרה. יפה היתה להפליא ומלאה רוך. מראה פניה העדין, עיניה הבהירות וחיוך התוגה המיוחד שלה שבו כל נפש למן הרגע הראשון. בחברה היתה ככובשת וחוגגת תמיד, אולם בצל קורתה, באין איש על ידה, או בסביבת אלה שידעוה מקרוב – היה פרצופה מתגלה בדמות אחרת לגמרי: פניה היו מביעים אז מרירות נפש ורוגז ובדיבורה צללה איזו נעימה קובלת ואוכלת. ריסי עיניה היו מטייפות אז כלפי מעלה ואישוניהן נצטדדו, ובנפש קם אז מעין רגש של עלבון, כאילו תהום פעורה לפניך ועליך לבקש לך מפלט.

בת עיירה קטנה היתה, בת רב. בהסתלק אביה נלקחה עם זקנתה לירושלים, ועד מהרה נתפרסם שמה של הנערה היפה־פיה, בת הרב. ובירושלים הקטנה של הימים ההם היתה נערה רעננה כזאת ידועה מיד לכל תושבי השכונות, כיהודים, כגויים; הכל התאהבו בה, ובחורים ספרדים וגורג’ים חברו עליה שירים ערבים מאד וקובלים מאד… ואפילו הקונסול האיטלקי, האלוף קסטלנו, בראותו אותה פעם ברחובה של העיר פרץ בקול: “דיאו סנטו, וינוס דללה פלשתינה!”… ולאחר מות הזקנה לוקחה אל המושבה על ידי אחד מבני אותה העיירה, שהעריץ את הרב ז“ל, וקבעו לה מקום עבודה בביה”ס במלאכת כפים נקיה.

אל הפועלים לא היה לה כל יחס. כאכרי המושבה הביטה עליהם בעין רעה: יחפים… קרועים… סוציאליסטים!…

ואולם ביחסה זה אל הפועלים היתה טמונה סיבה עמוקה יותר: הצעירים, שבאו אז אל הארץ, היו ברובם בעלי השכלה והשקפות מסוימות, והיא היתה מתבטלת בחברתם. אותה העסיקה שאיפה אחרת: להנשא לבחור עשיר ולחיות חיים טובים – ומה לה ולחלוציות של היחפים?

היא אהבה למלא תפקיד של שליח ציבור: להשתדל, לעשות “טובות” – מורשת אבות טובים מן העיירה היהודית. ולרגלי זה נפתחו לפניה הבתים ההגונים ביותר וחוג מכריה גדל.

עם מיכאל נפגשה באקראי. פעם, באחד הערבים, באה אל בית משפחת קנטור למסור להם את תוצאות השתדלותה בענין התמיכה, שהובטחה לזקן מטעם חברת יק"א. ובהכנסה אל הבית מצאה את מיכאל, כשהוא ישן על הרצפה. מיוגע היה באותו יום וחולה. היא ישבה ודברה עם קנטור הזקן ולא גרעה עין מן הבחור היחף, ששכב על הארץ ופניו הרכים חיוורים כל־כך. מי הוא? ולמה הוא מתגולל כאן על הרצפה? לא יכלה למשול ברוחה ושאלה על אודותיו. אנשי הבית הללוהו וספרו בשבחו. ומיכאל הרגיש מתוך השנה בזר שבחדר: קול אשה… פקח את עיניו והשתאה על סביביו: אשה צעירה… תוי־פנים יפים ורכים… נתבלבל קמעה ושפתיו לחשו:

– חנה… חנה…

– מה לך, מיכאל? – שאלו הזקן קנטור בצחוק – חולם הנך… אל תאמר חנה, כי אם חיה – חיה פלדבלום.

הכל צחקו.

מיכאל נתנשא מעל הרצפה וישב אל השולחן. עודו נבוך כולו לחשו שפתיו דברי סליחה. ומבוכתו, שהיתה ספוגה תמימות, מצאה חן בעיניה. נפשה התחילה עולזת עליה, כדרכה, במאורעות כגון אלה. דברה הרבה, התענינה בו ולבסוף הזמינה אותו ללוותה הביתה. ברצון הלך עמה. בהגיעם אל ביתה ביקש להפרד מעליה, אך היא שאלתהו אם יסכים לשתות אתה כוס תה בחדרה. והוא הסכים.

מעונה היה בקצה הרחוב, בית בודד ומרוחק משאר כל הבתים. שני חדרים מרווחים היו לה, מסודרים בטוב־טעם, ובכל פינה עמד ריח טוב של נקיון. הכסאות הקטנים והשולחן עם הפרחים כמו הזמינו לישיבה טובה בצל־קורה נעים. מיכאל עמד והיה כמהסס אם לשבת על הכסא או שמא ילכלכהו. היא צחקה לו ולבסוף החלה להפציר בו לשבת. אז ישב על קצה הכסא.

עד שלוש שעות בלילה ישב שם. השעות עברו בשיחה נעימה ובלכתו חזרה בפעם המאה על תמצית אותה השיחה.

– לא עליך לעבוד עבודה שחורה… עליך להמשיך את הלימודים ולהשתלם… וגם התכנית היתה ברורה לה: הוראה ילמד בבית המדרש למורים שבירושלים. מנהל אותו בית המדרש, ידידה הוא, והיא תבוא עמו בדברים ותסדר את הכל. גם תמיכה יקבל.

אבל הוא לא שם לב לדבריה. ללמוד – יכול היה בחוץ לארץ. אל הארץ בא לעבוד כפועל ולמה לא תבין לרוחו?…

ערב ערב אחרי העבודה היה נכנס ובא אל מעונה. עתים בא ישר מן העבודה בבגדיו המסואבים ובידו מעדר או מכוש. ובביתה היתה מזומנת לו תמיד קבלת־פנים נאה: מים לרחיצה, מגבת נקיה ועתים גם ארוחת ערב.

בבית קנטור לא ידעו במה זכה בעיניה כל־כך.

– הביקורים הללו – העירו לו פעם בבית קנטור – עשויים להניח מכשולים על דרכה. עומדת היא להשתדך בקרוב לגורג’י עשיר מירושלים – בן־פורת נאה, “קאבאליר”…

אבל מיכאל לא שם לבו לכך. חדרה הנעים וחברתה היו לו לנוחם בימי החולשה האלה שלו, ולמשיב נפש. הם נעשו ידידים. הוא ניסה לדבר עמה על שאלת הפועלים בארץ, על מטרתו הוא כאן, אולם היא הראתה אך שויון־רוח לכל הענינים הללו – ונשתתק.

ואולם היא דברה לפניו על ענינים אחרים לגמרי. על חייה האומללים דברה מתוך מרירות נפש, ספרה לו על רוב מאהביה ועל העלבון התמידי של הנערה המחוננת ביפי־גו, ובשפכה לבה לפניו נתעקמו פניה ולשונה מלאה רעל.

– אהבה… שקר וכזב… הבל הבלים… אני אשה אומללה ולא אגיע לעולם לאושר.

ואחר באה דומיה מעטה, תלתה עיניה בעיניו ואמרה:

– ואם כן, אשתה לכל הפחות כוס מלאה מן החיים… עשירה אהיה ואחיה חיים טובים… מן היום למחר…

מיכאל הוכיחה אז על פניה:

– הנה, אמר, ראי נא את האשה הזאת, האֵם האומללה (הוא התכוון לחנה אשר על אודותה סיפר לה לא מעט) כמה גודל נפש בחייה אשר תיכנה לה ובגורל, אשר לקחה אותו בידיה…

ואחר דיבר על טוהר נפשה, על יושר לבה ועל אהבתה הגדולה לאנשים. על מבט פניה דיבר, המביע רוך ונועם ומעורר אך רגש של שלוות נפש נאמנה.

– החיים אינם ים, שיש להשליך לתוכו את האוצרות מתוך יאוש. האדם מצוּווה… לדלות מתוכם את האוצרות הטובים למענו ולמען הזולת…

ופתאום נדהם לקול בכי שהגיע לאזניו. חיה פלדבלום בכתה בקול ודמעות נשפכו מעיניה. מיכאל הרגיע אותה, אולם למול עיניו רחפה עדיין דמות חנה ובהשקיטו את חיה העלמה, דיבר על האֵם, ועל הטוהר ועל העולם ביפיו ועל החיים הגדולים הנצחיים – עד שהאיר להם השחר.

בשובם יחד עם מיכאל ממעונו חיכו להם אורחים: חיים, שרה, בן ציון, יהודה ואחרים. מן האספה באו. ר' משה חודורוב, שבביתו התאכסנו, נשטף בשיחה על המצב במושבה ועל שאלת העבודה העברית.

הפגישה בין חיים ומיכאל היתה מתוחה. מיכאל התעלם כמעט מנוכחותו. אבל לא כן חיים. בראותו את מיכאל התרגש מאד, דמיו רתחו בקרבו. ורטט חלף בכל אברי גופו כאשר ניגשה אליו שרה מתוך שמחה ובת־צחוק. חנה הרגישה במצב רוחו, נסתה להפנות את תשומת לבו לענינים אחרים ותשאלהו על דבר האספה ואם אמנם הציע לשבות?

– הצעתי, אבל הרוב דחה.

ומיד מצא לו שעת כושר להקניט את מיכאל.

– מה נדרוש משאינם חברים אם חברינו עצמם מעוררים אך רוח של אי־אמון אל כל מטרתנו ורעיונינו – ועיניו ננעצו במיכאל שעמד ושוחח עם שרה.

אותה שעה נכנס ר' משה חודורוב אל החדר ובידיו כל טוב: שקדים, עוגות סוכריות. הגישו תה והשיחה נעשתה משותפת יותר.

חנה שמחה להמצא בחברת ידידיה הראשונים. אגב שיחה הודיע לה חיים, שהוא וחבריו החליטו שתשאר במושבה. וכאן עמד וביאר את הענין החדש, שהחברים עסוקים בו בימים האחרונים ראשם ורובם – הדיוג בנהר הקרוב למושבה.

ענין זה העסיק את המוחות בימים ההם, ובמיוחד התרשם מזה אמנון: דמיונו הילדותי היה שקוע כל אותם הימים בענין זה – הדיוג – ועל משכבו בלילות היה חולם על דייגים ונהרות וסירות ורשתות, כאשר חלמו עליהם הפועלים.

– הנהר שעל יד המושבה מלא דגים טובים למאכל – אמר החבר חיים – והמושבה – שוק מצוין למכירת הדגים. יהודה, שעסק ברוסיה בדיוג, ילמדנו את המלאכה.

– ורשתות וסירות? – שאלו בני־הבית.

– וכאן אמרה חנה:

– קליעת הרשתות אני לוקחת עלי.

– ואני יורד מחר ליפו וקונה סירה – אמר חיים.

ור' משה חודורוב הוסיף שמן למדורה, שכן לפי עניות דעתו תהיה המושבה מאושרת ממש, אם יעלה בידיהם לספק דגים למכירה, ומובטח לו שגם רווחים הגונים לא יחסרו לעובדים אי"ה.

הדבר הוחלט, איפוא, פה אחד – ועל חנה הוטלה העבודה לסדר מטבח משותף לכולם – “קומונה” – שהיא תהיה המנהלת בו. וגם ר' משה הסכים “לקומונה”…

– הרי גם אני ואשתי ובני חיים חיי “קומונה” ומה הבדל? העיקר הוא לא “סוציאליסם” ושלא לחלל שבת בפרהסיה.

ולכבוד אותו מאורע החשוב, החליטו לערוך מיד “נשף” ושלחו לקנות יין.

ר' משה שתה לכבוד השבת הקרובה, שבה יהנו תושבי המושבה מדגי הנהר שלהם, יהודה שתה להצלחת הדיוג וחיים לכבוד “הקומונה”. מיכאל שתה אף הוא. בכוס המלאה בידיו לאט את דבריו על ה“קבוצה” ועל העבודה, עבודת האדמה דוקא, שאין בה כל ריח של מסחר וספקולציה – שאך בה הגאולה לאדם מעצמו…

ואולם כאן ניתרו חיים ויהודה ממקומותיהם כמבולבלים. היין כבר ערפל את מוחותיהם ופרצו לעומתו, מבלי ששמעו כלל את דבריו:

– ספקולציה? על מי זאת אמרת ספיקולנט? – צעק חיים בקול שכור.

– ואתה מי? האם לא ריח של “מלמדות” נודף ממך למרחוק? “פועל צעירניק!” – צרח יהודה.

וחיים נחפז אל מיכאל, כנכון להתנפל עליו. שרה חשה לעזרת מיכאל והשעינה אותה אל לבה. יהודה המשיך את צריחותיו. הרעש היה גדול, ורק בידי חנה עלה להרגיע את הרוחות.

מיד לאחר המקרה הזה, השכיבה חנה את אמנון לישון. מצרה היתה, שהיה עד ראיה לכל אלה. אולם בצאתה מן החדר, ירד מעל משכבו, עמד אצל הדלת והמשיך להסתכל. השתיה נמשכה, וכטוב לב השותים ביין התלהבו הלבבות ושירה נשתפכה מפיהם.

על לחייו של מיכאל נסתמנו כתמים אדומים. עיניו נתערפלו ועל פניו חיוך זר: לשתות ולשמוח. הוא ניצב במעגל ושר “שותה אדם כוס ראשונה”… ובסיימו את הבית הראשון הריק את הכוס שבידו. שרה ניגשה אליו, בידה האחת אחזה כוס יין מלאה ובשניה חבקה אותו ולחצה אותו אליה. היא החרתה אחריו: “שותה אדם כוס שניה”… גמעה מן היין ובנותר אמרה להגמיע אותו.

– לא, לא. אסור לשתות הרבה. אני קודח.

אבל היא לחצה את ראשה הסחרחר אליו ויצקה אל פיו את היין. פני החבר חיים החווירו ורק מתוך מאמץ גדול עלה בידו להבליג על עצמו ונתקרב אל חנה כמי שמבקש לו מגן. אבל לפתע פתאום נטל כוס יין מעל השלחן ושתה אותו עד תומו בהרף עין, ואחרי הראשונה, השניה והשלישית. הוא היה עוד מוסיף כהנה וכהנה, אלמלא חנה, שמשכה אותו אליה והרגיעתו בדבורה. הוא נרגע. אך הנה השתחרר מזרועותיה. יצק כוס יין מן הבקבוק וניגש אל שרה:

– שתי, שרה!

– לא אשתה.

– אם כן, ישתה השד את יינך! – קרא רוסית והכוס נתעופפה מידו לחלון אל המרחב.

שרה פרצה בצחוק קולני מעליב.

בימים האחרונים הרהרה רק במיכאל, שנראה בעיניה מיום ליום – וביחוד בהתרחקה ממנו – בדמות־פלאים של עלם נפלא, יוצא מן הכלל: טהר־נפש ונעלה על כל האחרים. והנה כה נפלו פניו, והוא קודח, צל של חולניות מרחף עליו. הקדחת אוכלת אותו. היא תציע לו את שרותה לטפל בו. חום נפשה ורצון־החיים אשר בה יחלימוהו. אבל… פתאום והנה היא מרגישה מעין דקירות בלב. עלבון תוקף אותה. הוא איננו שם לבו אליה כלל. הוא שוגה באחרת, באחרת ולא בה. האם המורה היא זו? ואולי חנה? לא. לא…

בחדר עמד פתאום מצב רוח מכביד. אז פתח ר' משה חודורוב, שגם ראשו הלך סחרחר מן היין ששתה, בזמר חסידי והאחרים עזרו על ידו. הכל שרו. ואחר נכנס לתוך אכסטזה והתחיל מרקד. הלבבות חזרו והתחממו. גם האחרים יצאו במחול. ור' משה שמח על שעלתה בידו לגרש את הרוח הרעה מלבותיהם של הצעירים, ולאחר הריקוד עמד וביאר, שאין בעצם כל הבדל בין בורגני וציוני – והעיקר שהכל יהודים. הנה למשל הוא עצמו, כל הערב הזה הוא נמצא יחד אתם, עם צעירים־פועלים, ומה? האם הרגיש עצמו ברע? חלילה וחס. הרי בין יהודים הוא נמצא. אך הנה נכנס החבר חיים לתוך דבריו והוא ביקש להוכיח, שלפועלים אין כל מגע עם הבורגנים… ובורגני וציוני – היינו הך. שניהם אך מנצלים… כעלוקות הם מוצצים את דם הפועלים וכו' וכו'.

בקהל נשמע צחוק. צחקה גם שרה. חיים רגז עתה עוד יותר, כי הלום יין היה כולו.

חנה שרויה היתה בצער רב על האיבה, שקמה בין שני החברים. היא ידעה: הארץ ותנאיה המיוחדים עוררו בלב מיכאל מהלך מחשבות חדש. חיים רואה בו סכנה למפלגה. אבל גם קנאתו ממלאה כאן תפקיד לא קטן למתיחות היחסים ביניהם. הוא ירא מפניו, כי חלש הוא ממנו. אדם היודע את ערכו לא יקנא. חלשים, מחוסרי יכולת, מקנאים. אולם חיים בלי מיכאל לא יחזיק מעמד כמנהיג המפלגה. הם משלימים האחד את חברו. ועליהם לחיות בשלום.

הלומי יין התגוללו. מהם על הרצפה ומהם מתחת לשולחן ועל הספה. שכבו גם שנים שלושה יחד, חבוקים. אחדים דיברו בקול בכי, אחרים צרחו מעיפות ושכרות. בחדר שרר מצב רוח מדוכא, וקודר. גם ר' משה ישב על הרצפה נסמך אל הקיר והוא מפזם לעצמו. אז פתחה חנה בשיר “בכי ישראל”. ברגש רב שרה. הכל נשתתקו. כצבים זחלו כולם וסבבוה במעגל. חיים הניח את ראשו על ברכה. ידיה החליקו על פניו. ובסיימה לשיר, נשא את פניו אל פניה ובעיניו עמדו דמעות.

בחדר קמה דממה. השירה יצקה תוגה בלבבות. נופים רחוקים של מולדת נשכחה קמו וחיו. הלבבות נתמלאו געגועים. השאלות על המעשים אשר הם עושים כאן, שהם אומרים לעשות, כמו נתעוררו מעבר לסף ההכרה, והן תבעו, עקצו – ואנחות קלות נשמעו מעברים שונים. ובשכבם כולם סביב חנה קודרי־רוח, הגיע לאזנם קולו של ר' משה ספוג געגועים ועצבות, כשהוא מספר ספור־חסידים.

… אז קם הרבי וידלג במחול של שמחה:

– יהודים, כלתה פרוטה מן העולם… משיח בא!

והציבור עונים “ברוך… שהחיינו והגיענו לזמן הזה”.

ור' משה חודורוב נשתפך והתחיל מפזם סיפורו: ופתאם… ופתאם… ויהודון קטן… קטנטן, קפץ וקרא:

– אוי… אוי… אוי… רבי, חצי פרוטה מצאתי בכיסי… אוי, אוי…

אז קם הרבי, וכינס את כולם למועצה:

– מה נעשה למחצית־הפרוטה שנמצאה? אוי… אוי…

והנה מתחילה הקטטה, ר"ל.

– נתקן את הגג של בית הכנסת.

– לא. את בית הקברות נתקן.

– את המקוה נתקן!

ואז ניתר ר' שמלק’הלה וצווח: נתקן את העולם… את העולם נתקן…

ואז הופיע המשיח וראה את אשר לפניו, נתאנח וקרא: לא עת־בוא! – ונסתלק…

– או… אוי… אוי… המשיך ר' משה חודורוב ופיזם לנפשו.

והנה קרה דבר שלא קיוו לו כלל; חיים ניגש אל מיכאל – או מיכאל אל חיים – הושיטו ידים איש לחברו ושניהם יצאו בקוזק רוסי…

– אוי… אוי… “מתקני עולם”… אוי; אוי… המשיך ר' משה חודורוב לפזם לעצמו – והלבבות נתערפלו ונטשטשו בתוך היין והזמר והתוגה והגעגועים…

הידיעה על דבר הדיוג בנהר הסמוך למושבה נפוצה במהירות רבה ובכל בית ובית דיברו אך בו.

דיגים יהודים! ובנהר של המושבה! והאכרים, ילידי רוסיה, נזכרו בדגי הדניפר והוולגה ונפשם נשתפכה גם עליהם בגעגועים. ואולם היו ביניהם רבים, שכפרו בכלל במציאות דגים באותו נהר ולעגו לנסיון כולו.

– הרי זו אך ביצה.

ואחר בא שיר תהילה לדניפר: הה, הדניפר עם דגיו־לויתניו!

ואולם בחוגי הפועלים היה ענין הדיוג מאורע. נמצאו ביניהם כאלה, שמיד הכריזו על עצמם כעל דיגים מומחים – ודגים יספיקו למושבה ולכל יהודה! ואחר השמיעו גם דעות מומחים. מהם אמרו שצריך להשתמש בדינמיט, אמצעי בדוק ומנוסה לדיוג. הדינמיט מפוצץ את הדגים, והם צפים על פני המים, ואתה קום ואספם. עבודה קלה והכנסה רבה. אחרים לא הסכימו לשימוש בדינמיט. אסור. חטא. שכן על ידי הדינמיט נשמד חלק הגון מן הדגים ללא צורך. ולמה סתם להרוג ולרצוח? והדינמיט עשוי לגרום אסונות; המקום צר ואין מרחב. ובכלל למה להשתמש בחומר מסוכן זה? מוטב לילך אחר מנהג העולם ולהשתמש ברשתות.

אבל היו בין הפועלים שהתנגדו לדיוג הזה מטעמים פרינציפיוניים. ר' משה חודורוב משקיע כספים בעסק והוא יהיה שותף… והרי זה עסק… מסחר! שותפות עם בורגני וספיקולציה…

חיים וחבריו הכחישו במרץ את העלילה. אין חלקם עם הבורגנים. ואם יצליחו יפתחו בכספי ההכנסות מטבחי פועלים, והדבר הזה אמנם נתקבל על דעת הרוב.

בענין הדיוג דיבר רבות גם בבית ראש המושבה. האכרים מצאו, שזה ענין חשוב להפרחת המושבה. בנו של ראש הועד, אגרונום צעיר, שבא זה מקרוב מאוסטריה, סיפר שבארץ זו נוהגים האכרים לגדל דגים במשקיהם לשימוש המשפחה ולשם זה בנויה בכל חצר ברכה קטנה של דגים. והוא, מובטח לו, שמה שעולה לאכר האוסטרי בעמל רב, יעלה בידי האכר היהודי בנקל. הדגים יחולקו בין האכרים, ואלה יגדלום בברכות של הפרדסים. אולם לדעתו, דעת אגרונום, טוב יהיה לחפור סמוך לנהר ברכה גדולה, לפי המנהג באירופה ולה שתי תעלות מחוברות אל הנהר: דרך האחת יבואו המים והדגים אל הברכה, ודרך השניה יוצאו המים. בשעת הצורך יריקו את המים מן הברכה, הדגים יתגלו אז לעין ומהם יבחרו המוכנים לשוק. את ריבוי הדגים אפשר יהיה להגדיל על ידי הפריה מלאכותית, ומובטח לו שתשעים אחוזים מן הביצים ישאו אז פרי, בשעה שבים ובנהרות רב מאוד מספר הביצים ההולך לאיבוד. ומאחר שגידול הביצים במשקים עלול ליצור ענף כלכלי חדש בארץ, הוא מציע ליסד חברת מניות, שבה יקחו חלק אכרי המושבה. הצעתו מצאה חן בעיני רבים. הדברים נתקבלו על הדעת, ואולם מאחר שהצעירים, הפועלים התחילו בנסיון – ינסו הם, ומהם ילמדו וכן יעשו.

מי שהוא סיפר, שר' משה חודורוב נכנס כשותף בעסק הצעירים, אבל האכרים הכחישו את הדבר. גם בבית הכנסת, בין מנחה למעריב, שוחחו לא מעט בענין זה.

ר' משה התאמץ להוכיח, שדגי הנהר הזה יקרי־ערך הם. מאין לו? מפי מומחים שמע. הנהר אמנם אינו גדול, אבל על ידי השתפכותו אל הים הגדול עולה ערכו. ומן הים יעלו דגים אל מי הנהר. לעגו לו: מי הנהר מתוקים ומי הים מלוחים, והדגים ימותו במים מתוקים. אולם ר' משה לא נפל ברוחו. ה' יעזור…

וגם בין ילדי בית־הספר מצאה הד שאלת הדיוג. הילדים בקשו מאת המורה, שילמדם על אודות הדגים והדיוג. המורה הסתלק לכתחילה מדרישה זו, אולם לאחר שהילדים הפצירו בו – הסכים. אחד הילדים הציע למורה לערוך טיול אל הנהר. ברשת הפרפרים ידוגו דגים מועטים והמורה יבאר טיבם באופן הסתכלותי. המורה הסכים. הילדים באו אל הנהר, הפשילו את תחתוניהם ונכנסו אל המים. המורה אחז בידיו את רשת הפרפרים מוכן לדיוג. הילדים פרשו כל אחד מטפחת וביקשו דגים. אולם דגים לא ראו ולא נצודו. כבר אמרו לצאת את המים והנה פרץ פתאום אחד התלמידים בצעקה. הילדים והמורה הקיפוהו ולעיניהם נתגלה סרט רירי ובו נקודות כהות.

– ביצים! – צעק התלמיד – ביצי דגים.

הכל שמחו לקראת המציאה. בזהירות שמו את הביצים לתוך צנצנת מים והביאו אותה אל בית־הספר.

ואולם כעבור ימים אחדים החלו בוקעים ויוצאים מן הביצים יצורים קטנים – רקק של צפרדעים…

הגיע יום הדיוג.

נסתיימה קליעת הרשת. בין “המומחים” נמצאו כאלה שמצאו פגם באופן הקליעה. הרוחים שבין החוטים גדולים על המידה. אבל כולם הודו שמעשה כביר הולך ונעשה.

גם הסירה כבר עמדה על שפת הנהר. וביום הדיוג נהרו המונים אל שפת הנחל. מזג האויר היה רך ואביבי.

הראשונים יצאו את המושבה מחוסרי העבודה, כי בין כך לא היה להם מה לעשות בבתיהם. אחריהם האכרים, נשיהם וטפם. הם באו בעגלות ולפני הנהר השתרעו על החול בבגדי החג שלהם. צעירי המושבה באו ברכיבה על סוסיהם היפים. והאחרונים באו הפועלים, כי עליהם היה לכלות תחילה את חצי יום העבודה.

החבר חיים, יהודה, ר' משה, מיכאל, שרה, חנה ואמנון היו, כמובן, מן הראשונים. סדרו את הרשת והעלו אותה אל הסירה. גם חיה פלדבלום היתה בין הקהל. קולה הלך למרחוק. לבושה היתה חליפה כחולה, תפורה בטעם, שהלמה אותה עד מאד. על ראשה מגבעת אמוצה, ששוליה היו מופשלים למעלה מצד אחד והוסיפו לה חן. בחברתם של צעירי המושבה עמדה. כפעם בפעם תעו עיניה לצד זה או אחר, כמו ביקשה אחר מי־שהוא.

מיכאל ואמנון עברו לא רחוק ממנה. עיניה נפגשו בעיני מיכאל, ואגב חיוך נעים הזמינתהו להתקרב אליה. בגשתם אל חברתה הגיעו לאזניהם לחשי שיחתה ששוחחה עם בני האכרים על אודותיו:

– הוא אמנם סוציאליסט, אבל לא סוציאליסט “נורא”…

מיכאל הרגיש עצמו נעלב קצת ואמר:

– הסוציאליסטים אינם נותנים, כנראה, מנוחה לאישוני עיניך, מרת פלדבלום? מוטב לך ולהם שתניחי אותם לנפשם…

– אבל את האחרים אני יראה… מי יודע אם לא הביאו אתם “פצצות”… ופרצה בצחוק.

– לא, לא! – קרא האגרונום הצעיר, בנו של ראש הועד – אם יצאו כנגדה בפצצות ונלחם כולנו למענה עד טפת דמנו האחרונה…

– חן־חן – נענתה חיה פלדבלום בשמינית של לעג.

– אין אנו זורקים “פצצות” בפרוליטרים, ולא כל שכן בפרוליטריות יפות…

– פרוליטריות? – קרא האגרונום הצעיר – “בנות־מלכים” אינן פרוליטריות…

– במושבה מספרים – הוסיף צעיר אחד בהביטו מבט בוחן אל מיכאל – שאחת “מבנות המלכים” שלנו נענתה למנהיג פועלים… הנכון דברתי, גב' פלדבלום?

– אני ראויה לאדם עשיר, למליונר, והפועלים שונאים את בעלי הממון.

– בטוחני, גבר' פלדבלום, אמר מיכאל, שדבריך אינם מכוונים כלפי. פרוליטרי אני ומחוסר כל. דבריה, רבותי, מכוונים כלפיכם, העשירים, בעלי ההון.

אף כי שיחה זו התנהלה בצחוק ובכל זאת לשמע דבריו האחרונים נוצר מצב משונה. כולם נעשו רצינים והכל חדלו להתלוצץ. אף חיה פלדבלום הרגישה את עצמה רע. פתאום קראה:

– הגם להתלוצצות אשה לא תבינו?…

ברגע זה נכנסה לחברתם חנה. היא ביקשה את אמנון. מיכאל הציג אותה בפני חיה פלדבלום והאחרים.

עיני שתי הנשים נפגשו.

שתיהן יפות היו, אבל מה שונות היו אשה מרעותה!

בחושה המיוחד לה העריכה חיה פלדבלום כהרף־עין את יפיה של חנה.

“יפה אני ממנה” ענה בה מבט עיניה, ואף על פי כן היתה מלאה התרגשות. יותר מזה: התרגשותה הלכה וגדלה. מה קרה? מיכאל והאחרים סרו ממנה וקרבו אל חנה. היא כמו נשכחה. עיניה הזרות הבהיקו, ומבטה נקבע עמוק באישוניה.

חנה עמדה בחוג צעירי המושבה, שהקיפוה והביטו אל פניה מתוך הבעת רצון למצוא חן בעיניה. אבל היא, כמנהגה, נצבה מתוך שלוות רוח ושוחחה עמהם. מתוך מבטיה הזכים נבע רגש ישר, אציל, המכניע לבבות באורו. דיבורה צלצל כשירה טהורה.

– גם היא תקח חלק בהשלכת הרשת אל המים? – שאלה פתאם חיה פלדבלום.

– בים הייתי משתתפת ברצון, אבל הנהר אינו מושך. כאן תחסר האימוציה – אמרה בשקט.

כנראה שחיה פלדבלום לא הבינה לדבריה, אבל חנה לא שמה לב עוד אליה. תשומת לבה היתה נתונה עתה לסוס של האגרונום הצעיר, שעמד לא רחוק מהם קשור אל גדר. היא ביקשה ממנו להרשות לה לרכב עליו. הוא אמר, שהסוס פרא. אם כן, אמרה, הרי יש ענין לנסותו, ומבלי חשוב הרבה ניגשה אל הסוס ובהרף עין ישבה עליו מוכנה לרכיבה. עברו רגעים אחדים והסוס עמד כמאובן אל מקומו. אזניו הקטנות נפנו לאחור בהתאמצן לקלוט הד כל שהוא מן הבריה הנועזת שעלתה עליו. פתאום התחיל בועט ברגליו האחוריות ומקפץ קפיצות משונות. האגרונום הצעיר נחפז אל הסוס לעצור בעדו, אבל הוא יצא כבר מכליו וקצף רב יז מפיו. המבוכה גדלה. אולם חנה ישבה עליו איתנה. שלוות רוחה לא עזבתה והוסיפה לה הדרת פנים. אך הנה משכה את ראשו בחוזק־יד, הסוס התרומם על רגליו האחוריות. רגע קל עמד במצבו זה, אבל פתאום קפץ קפיצה גדולה לפנים והתחיל לרוץ במהירות הבזק מתוך הכנעה גמורה ליד זו, שניהלה אותו.

– אשת חיל!

– מאין לה זה? – שאל האגרונום הצעיר.

והוא קפץ על סוסתו של אחד מחבריו ונחפז בעקבותיה. ומיד וגם האחרים יצאו בעקבותיהם.

מיכאל עמד כנבוך. לא ידע מה היה לה. מה נתעורר עתה בלבה. ולמה עפה מזה? לבו התכווץ בו. פנה עורף אל חיה פלדבלום. לא נעים היה לו לעמוד נכחה. ברגע זה הופיעה שרה. היא הזמינה אותו ללכת אל החוף. הוא דרוש שם. והם הלכו.

פני חיה פלדבלום השתאו על סביבותיה בברוח הבחורים אחרי חנה. לפניה ריחפה דמותה ועיניה בקשוה ולא הרגישה שנשארה לבדה.

גם אמנון נשאר. חיכה לאמו.

חלקת השדה שעל יד החוף, שבה עמדה הסירה, היתה מלאה אדם. בקהל המגוון עמד רעש, הדומה לזמזום של כורת־דבורים.

האכרים עם משפחותיהם השתרעו על הארץ, פרשו מפות, אכלו ושתו.

היו גם משפחות, שנתאחדו לקבוצה אחת ובילו יחד את הזמן בשיחה, באכילה ובשתיה.

הפועלים גם הם השתרעו על הארץ קבוצות קבוצות ושוחחו ביניהם. נושא שיחתם היה: מחוסרי העבודה במושבה. סיפרו על משפחת פועלים ששכבו חולים נפוחי־גוף מכפן. בית החולים ביפו היה מלא חולים ממחוסרי העבודה. גופם נחלש מרעב ממושך והמלריה מפילה חללים. והנה סיפרו, שאתמול נכנסו לעבודה במושבה חמישים פועלים נוספים מן הכפר הסמוך; שבאספת הועד האשים ר' משה את חבריו ביחסם זה אל שאלת העבודה העברית ודרש מהם לשים קץ לנבלה זו, המטילה חרפה על האכר העברי ועל כלל ישראל. אבל הם ענו לו את תשובת־סדום: האחד בה לגור וכו'. וחמישים הפועלים מן הכפר הסמוך באו גם היום לעבודה במושבה.

רוחות המשוחחים התחילו סוערים – והנה אירע עוד מאורע נוסף: בשבתם כך שטופים בשיחתם, באו שני פועלים ובידיהם סל תפוחי זהב.

– אכלו, חברים! עבודה אמנם אין, אבל לאכול צריך!…

ובין רגע נעלמו התפוחים בפיותיהם.

– חבריא – קרא אחד מאותם השנים – הפרדס לא רחוק מכאן.

וכחמשה עשר איש קפצו מיד מבעד למשוכה אל הפרדס, נתפזרו בין העצים ואכלו מפריו. לא ארכה להם השעה ולקראתם בא בעל הפרדס עם קבוצה של ערבים ואַלות, מכושים ומעדרים בידיהם ודרש מהם לעזוב מיד את הפרדס. הפועלים חשבו תחילה שחמד לו לצון והתחילו מתלוצצים, אבל האכר עמד על שלו ורמז לערבים לפזרם. בינתים המשיכו הם לאכול מפרי העץ. בעל הפרדס התרגז ונתן פקודה לפזרם בכוח. “ההתנפלות” עשתה לה מיד כנפים בין קהל המטיילים. הפרדס נתמלא פועלים ואכרים, אף נמצא מי שרמז לערבים להסתלק, והם הסתלקו. היו גם מוכים וגם פצועים. ר' משה חודורוב ואחרים הרגיעו את הרוחות וכולם שבו אל המושבה.

הסירה יצאה אל הנהר לחקור את המקום הנוח ביותר לפרוש בו את הרשת. קהל גדול התאסף על החוף, בעינים צמאות הביטו אל תנועות הסירה על פני המים. לאחר שיט קל בחרו אנשי הסירה במקום, שבו הנהר מצטמצם וזרם המים מהיר יותר. הרשת הושלכה. בשורה זו נתפשטה מיד בקהל שהריע בקולות שמחה. הפועלים יצאו במחול, מחול אחרי מחול, והלבבות נתחממו. ופתאום נשמעה גם שירה מרחוק. קבוצה של פועלים חבוקי־זרוע רקדו יחדיו וזמרו איזו שירה רחוקה של נהרות אחרים, ומבין חרוזי השיר נשמעו השמות המפורסמים של נהרות מולדת־הנכר הרחוקה: הדניפר והוולגה…

השמש שקעה. האויר נצטנן ונתרוקן השדה. גם הפועלים שבו אל המושבה. בסירה עדיין ישבו יהודה וחיים ואחרים, שזה עתה גמרו את עבודתם.

הגיעו אל החוף, ובתקוה שבמשך הלילה תתמלא הרשת, שבו איש איש לביתו.

הלילה עבר על אמנון תוך שנה ערבה. כמה חלומות חלם! כנראה, חלמה גם חנה חלומות טובים. היא שבה הביתה קורנת כולה. הקבלקדה על הסוס הפרא הוסיפה לה עונג רב. ואולם על שום מה קפצה אז פתאום על הסוס הפרא, נסתלקה מן החברה וטסה למרחבים?… מה נפל אותה שעה בנפשה? האם למראה אותה היפה־פיה, חיה פלדבלום, זינקו ויצאו מתוכה התשוקות החנוקות, שלא היו בה אלא מעבר לסף הכרתה לאחר מות בעלה? או האם היה זה רינון־הדמים האחרון של האשה, שביקשה שילומים לחייה, המתקפחים ולהסתגפותה ההכרחית מן החיים. ועוד יותר: ברי, שאילו נפלה אותה שעה מן הסוס ואבריה היו מתרסקים, היתה מקבלת את מותה בקרירות… אבל מדוע? על שום מה?

למחרת בהשכמה נדמה היה לאמנון, כי שומע הוא מתוך השנה את קולו של החבר חיים. התעורר. קולו היה מלא רוגז ועצבנות בדברו אל אמו.

– מה קרה? – שאלה.

– הרשת נקרעה; נתפרקה לחוטיה.

פניה נשתאו.

– הבוקר באנו למשות את הרשת מן המים. משכנוה, והנה היא כבדה המכובד דגים?… והלב הולם. אולם פתאום הרגשנו, שהרשת נקרעת מתחת ידינו, כאילו משכוה מן הצד שכנגד. סוף־סוף הוצאנוה מן המים ושברי עצים, אבנים וטיט נופלים מתוכה. ומכובד המשא נקרעה לגזרים.

– ודגים? – שאלה.

– נעלמו מבעד החורים. רק דג אחד מצאנו והוא העלה סרחון רב.

אחר ביקש ממנה ללכת אתו אל החוף.

הלכו כולם.

במשך היום תיקנו את הרשת.

במושבה פשטה בינתים השמועה על דבר כשלון הדיוג והחלו מלגלגים על חשבון הפועלים.

– חוטבי עצים הם ולא דיגים.

– את חורי הרשת יסתמו עתה בסנדליהם הרקובים – לגלגו האחרים – דג רקוב הביאו מן השוק והכניסוהו אל הרשת – לגלגו מבני המושבה. וגם בחוגי הפועלים הרבו לדבר על הכשלון:

– האם זו היא רשת לדגים? הושיבו אשה, שאין לה מושג כל שהוא בקליעת רשתות ובהלכות דיוג ואמרו לה לקלוע רשת והתקינה נדנדה…

חיים וחבריו לא נענו כל עיקר ללעג. תקותם היתה יום מחר.

בלילה ההוא נדדה שנת חנה. גם אמנון לא עצם עין במשך הלילה. רגש מעיק התגנב חרש אל לבם ולא נתן להם מנוחה: ומה אם גם ביום מחר לא יצליחו? עליהם יהיה אז לעזוב את המושבה. ולאן ילכו? ליפו?…

השכם בבוקר נחפזו אל הנהר. הלב דפק מרוב דאגה ומה נפעמו בשמעם מפי החבר חיים:

– הרשת איננה!… הסירה נעלמה!… אין מאומה… מאומה!…

– היתכן?…

אולי סחב אותן הזרם אל הים?…

– ומה אעשה עתה – לחשו שפתי חנה. לשוב ליפו? ומה אעשה שם? לבשל? בשביל מי?

ר' משה שאלה לסיבת עצבונה וניחם אותה. דרך אגב שאלה אם היא יודעת את מלאכת התפירה. היא ענתה שלאחרים לא תפרה מעולם, אבל בשבילה תפרה תמיד בעצמה, ולא עברו שעה או שעתים ואשתו של ר' משה נכנסה אל חדרם ובידה אמות בד אחדות.

– חנה – אמרה – תתפרי נא לי ולאנשי ביתי לבנים.

חנה ניסתה להסתלק. איננה בטוחה בטיב עבודתה. אבל ר' משה הפציר בה ולבסוף הסכימה.

את מלאכת־התפירה למדה בעודה נערה עם נערות בית־הספר. וכאשר באו עליה ימי מצוקה ונתיתמה, היתה תופרת לעצמה את בגדיה, וכשנשארה בלי שעורים, נכנסה לעבוד בבית מלאכה לתפירה כדי להגיע לידי שכלול במלאכתה. עתה עמדו לה אותן הידיעות והיא מילאה בשלמות, כתמיד, את אשר קיבלה עליה. מיד נתפשטה השמועה במושבה על דבר התופרת החדשה, המצטיינת בטוב טעמה ובהבנתה, ומהרבה בתים החלו באים אליה להביא לה עבודה. באותם הימים החל אמנון לבקר את בית־הספר של המושבה. רבות צריך היה ליגע כדי להגיע לרמה של הכתה העליונה.

במחנה פועלי־ציון קמה התרגזות. התכוננו אל הועידה. שאלות חשובות עמדו על סדר היום: השביתה, ביטול השם “פועלי ציון”, שאלת החבר מ. הועידה היתה צריכה להיות מענינת, לא לרגלי אותן השאלות, אלא בגלל המלחמה שנתלקחה שוב בין חיים ומיכאל. החבר חיים הכריז עליו מלחמה גלויה. באחת האספות קם מיכאל פתאום ושאל: הנכון הדבר, שנסיון־הדיוג נעשה על חשבון המפלגה? חיים ראה בשאלה זו פגיעה בכבודו, והשנאה הקודמת, שנשתתקה לזמן קצר, נתעוררה. הוא ידע, שמיכאל יצא למלחמה בועידה על כל אותן השאלות, שהוצעו על ידו לסדר היום. הוא ידע, שילחם בכל כוח יכולתו בשאלת ביטול השם “פועלי ציון”. הרי באספת הסניף המקומי הוכיחו על אשר הוא ואחוזת תומכיו מתביישים בשם “ציון”. המלה “ציון” למשא להם, והם רוצים להשתחרר ממנה.

– אלחם בכל כוחי באלה האומרים לשנות את השם “פועלי ציון” – טען מיכאל – בשום אופן לא יוותר הפועל על הסמל שבמלה “ציון”. במלה זו יש משום אותה המסורת המקשרת אותו אל ארץ חלומותיו…

חיים יצא למלחמה בנימוק: השם “פועלי ציון” יעמוד להם למכשול להכנס כחבר אל האינטרנציונל – ואילו כמפלגה סוציאליסטית טריטוריאלית יקבלום בזרועות פתוחות…

– לא האינטרנציונל חשוב לנו עתה – קרא מיכאל – כי אם כיבוש העבודה על ידי הפועל העברי. שאלת האינטרנציונל תיפתר מאליה בעתיד, וקודם כל עלינו להקים מחנה של עובדים בארץ…

לחיים היה ברור, שבשאלות השביתה יאסוף מיכאל גם הפעם את שארית כחותיו וילחם בו. על כן התחיל לנהל בין החברים תעמולה נמרצת לדעותיו. אבל מיכאל חשש, שבמקרה של הכרזת־שביתה, יפסיד הפועל גם את עמדתו הדלה, שרכש בעמל רב עד אותו יום בתוך העבודה.

– שביתות כאלה – אמר לחנה – עלולות לשים קץ לשאלת כיבוש העבודה בכל הארץ. וגם בענין זה אצא למלחמה על חיים וחבריו.

הוא עזב את העבודה והלך ליפו ולמושבות, שהיו בהן מחברי המפלגה, והשתדל להוכיח להם את צדקת השקפתו. אולם חיים הקדים אותו. הוא העריך היטב את כוחו של מיכאל ואת יכלתו, ובכדי לנצחו לא התחשב בדרכי מלחמתו. היה פונה אל מצפונם הסוציאליסטי. גם אל האינסטינקטים שלהם היה קורא. פנה אל החברים בשם מנהיגי “פועלי ציון” בחוץ לארץ בהבטיחו להם, שהם תמימי־דעים עמו בכל והכריז חרם מפלגתי על מתנגדו. אסור לשכמותו להיות חבר במפלגה מהפכנית. כל מהלך מחשבותיו מתנגד בהחלט לרוח הסוציאליסטיות. אדם הדורש ברבים ואוסר על הפועל להלחם להטבת מצבו, מתנגד לשביתה ומכריז על קבוצה לשם הרחקת העובד מהשתתפות ישרה במלחמתו המעמדית – איננו בחזקת סוציאליסטן כלל ואסור לו להיות חבר במפלגת פועלים סוציאליסטית. הוא דרש להוציאו מן המפלגה. ילך אל ה“פועל הצעיר”. שם מקומו. ומה גם שחברי אותה המפלגה נאחזו ברעיונו והחלו מפיצים את רעיון הקבוצה – ראש כל חלומותיו. אמנם לא הכל הסכימו לדעתו. ההערצה למיכאל היתה רבה, ולא בנקל יכלו לוותר על כוח חשוב כמותו, אבל יחד עם זה לא יכלו גם לוותר על החבר חיים, שהעמיד את השאלה באופן אולטימטיבי: או אני או הוא.

ומסביב לשאלה זו – חיים או מיכאל – התרכזו כל השיחות.

הועידה נתכנסה באחד הפרדסים שמחוץ למושבה. בעל הפרדס נמצא אותה שעה בחוץ־לארץ וההשגחה נמסרה לאחד מפועליו, חבר “פועלי ציון”, ולבקשתו של החבר חיים נמסרה הסוכה, שעמדה בחצר הפרדס, לרשות הנאספים.

אל הועידה באו חברי “פועלי ציון” מיהודה ומשומרון. בין האורחים היתה גם חנה.

מיכאל היה שרוי במצב נפש מדוכא. פתאם הרגיש בשינוי יחס מצד חבריו, שעוד אתמול הריעו לקראתו. ניסה לבוא בדברים עם אחדים מהם, ומתוך תשובותיהם הלקוניות והסתלקותם מלהכנס עמו בשיחה, הבין, שאמנם לבם סר מעליו: מה אירע? ועל שום מה?

הועידה נפתחה.

השאלה הראשונה, שעמדה על סדר היום, היתה השביתה. החבר חיים הרצה הרצאה ארוכה על אותו נושא והתאמץ להוכיח, כי לפועל אין דרך אחרת במלחמתו באכר אלא השביתה. הדבר, לדעתו, ברור כל כך שבענין זה אין מה להתווכח, והציע לחברים להביע דעתם בהצבעה ולעבור לסדר היום. כאן קפץ מיכאל ממקומו:

– האיך? בלי ויכוחים?

– הויכוחים מיותרים! – אמר יושב־הראש. החברים כבר דנו בשאלה זו בסניפיהם ובאו הנה אך להצביע.

– אני דורש את רשות הדיבור! – פרץ מיכאל בקול צעקה.

– אשאל את האספה – אמר הלה.

– ואני אדבר גם אם הרשות לא תנתן לי.

בין הנאספים קם רעש. מיכאל הרים את קולו ושאג. עיניו תרו לצדדים וחיורון כיסה את פניו. אך הנה נשתתקו הכל. דמו זנק אל פניו והשתפך בכתמים אדומים כסרטן על לחייו. והוא דיבר. בעצבנות דיבר. קולו רעד לעתים. מתוך עצירת נשימה הקשיבו לדבריו. הוא דיבר על האסון הגדול, שחברים ידועים, מחוסרי הכרה לאומית־ציונית, ממיטים על הישוב, ונתן את קולו בסיום דבריו:

– לאן יובילונו האנשים האלה? אל התהום… לחורבן חדש… ומה תהא על שאלת כיבוש העבודה על ידי הפועל העברי? בלי עמדה כלכלית יגורש הפועל מן המושבה ובלי עבודה עברית אין תקוה לגאולת הארץ. נאחז קודם כל בקרקע, וכאשר תהיה התוצרת תלויה בפועל העברי, רק אז…

ואחר הונמך קולו ומפיו החלו מתמלטים משפטים קרועים; מלים בודדות…

– אל תכריזו שביתות!… החרב, המכוונת כלפי האכר, עשויה להתיז את ראש כולנו… הזהרו בנשקכם זה!

אבל פתאום נתעקמו פניו, רטט של קור הניע את כל גופו, לחייו הכחילו והפסיק בדבורו.

הקהל נדהם. חנה ושרה נחפזו אליו. אך הנה התאושש וחפץ להמשיך בנאומו, ואולם חנה הרחיקתו משם בעזרת חברים אחדים.

ובאותו לילה עלה חומו עד ארבעים מעלות.

המלריה שבה להטרידו.

מיכאל שכב בחדרה של שרה. היא מסרה לרשותו את מטתה, ובעצמה ישנה על ספה עשויה קרשים. הדבר גרם לו צער. לא נעים היה לו לראותה סובלת למענו, אבל בהמשך הימים חדל לשים לב לדבר, כי היה עסוק כל הימים במצבו ובעצמו.

החום לא ירד. המחלה היתה אנושה. אמרו שתקפה עליו קדחת צהובה. הרופא קבע – מלריה שחורת־השתן. הוא היה מפטיר לעתים קרובות שנשקפת סכנה לחייו, אבל לאחר מלחמה ממושכת של הגוף הצעיר ירד החום ושבה אליו הכרתו. ואולם עתה היתה נדרשת מנוחה וטיפול ממושך. הוא נעשה קפריסי ועיניו נתבלטו כמתוך יאוש פנימי.

שרה טיפלה בו במרץ רב. על אף זאת גדלו הקפריסות שלו ביחס אליה. היא הכינה לו אוכל מיוחד לפי הוראות הרופא, אולם הוא לא חפץ לאכול מידה. זה גרם לה יסורים ועלבון. פעם באה שרה אל חנה ומתוך דמעות כמעט סיפרה לה, שהוא מפציר בה שלא תבשל למענו: אין הוא רוצה בשרותה. ואת האוכל של היום דחה מעליו.

היא ביקשה ממנה, שתסור אליו ותשפיע, שישנה את מהלכיו אתה. חנה הסכימה – היא הסבירה לו, שכל עוד הוא נמצא בבית שרה אין הוא צריך לפול למשא ואינו רשאי להעליבה…

– לא אוכל מידה… לא אוכל לראות את מבטיה… זה מרגיזני…

– היא אומללה… היא אוהבת…

– אוהבת…

מבטו נתקל במבטה:

– גם אני אוהב… גם אני אומלל… חנה!

הוא נתן בה מבט חודר וממושך. היא הפנתה מיד את השיחה לנושא אחר. הבינה למתרחש בלבו. אך לא נעים היה לה להראות לו זאת.

חנה העריכה אותו. הטבע חנן אותו בכמה מעלות טובות. וגם במחלתו היה ערני כולו ברוחו. ההתקפה האחרונה ומהלך המחלה אמנם עוררו בו יחס של פסימיות אל החיים, אבל גם במצבו זה היה דמיונו מנשא אותו כלפי מעלה. וגם את מלאך המות ראה בעינים אחרות – הוא לא ירא מפניו. את המות – אם כך נגזר עליו – יקבל, אך כל עוד הוא חי, אל ישתיק בו את רוח החיים. לזאת לא יסכים. ואם נחוץ, יתקומם. ופעם כשנמצא במצב רוח פסימי מאוד, סיפר לשרה ולחנה מעשיה משונה, שלא לפי דרכו.

"מעשה באיש מלומד, חכם ועסקן, שחלה את חליו. והנה בא לפניו מלאך המות ואמר לו:

– את נשמתך באתי לקחת!

והחולה ענה לו ואמר:

– הקדמת לבוא, שר המות. האיך אפרד מנשמתי ועלי הוטלה עוד מלאכה חשובה.

אמר לו מלאך המות:

– הריני מקבל את דבריך, אבל בתנאי אחד.

– איזהו?

—עבודתי נתמעטה בזמן האחרון, והנני מתנוון מגעגועים למעשים. אמסור לידך סם, שיפיץ מגפות בעולם.

צחק האיש ואמר:

– מלאכתי לזרוע שלום ואושר בין הבריות, ואיככה אסכים למלא אחר פקודתך?

אבל מלאך המות בא לפניו יום יום וימרר לו את חייו בהזכירו לו בבואו את המות. אז לא יכול עוד האיש לשאת חיים כאלה ויבקש ממנו שיקח את נשמתו. ופעם כשהופיע לפניו מלאך המות אמר לו, כי נכון הוא למלא את רצונו. אז נמסר הסם לידו ובמהירות שתה האיש ממנו ובהביטו אל פני המלאך המעוותים נפח נפשו, כשעל פניו מסתמן הלעג הגדול".

– על שום מה כל המחשבות הללו – אמרה לו חנה – הסר אותן מלבך.

אבל הוא הוסיף ולחש:

– מרגע לרגע הנני מרגיש את המיקרובים, האורבים לחיי ופושטים על גופי…

– תעתועים… הנח להם והבראת! – הגיבה לדבריו.

ואמנם לא היו ימים מעטים והוא הבריא. הלב הצעיר התחיל שוב לעבוד בחיוניות, העינים נדלקו מחדש ובמאור גדול האירו את אופקי עתידו שלפני ימים היו עטופים אך ערפל.

– דרך אחת לפנינו – הגשמת רעיון הקבוצה. בדעתי להקים קבוצה לדוגמא ולהתחיל בפעולה ממשית. מחוסר אמצעים תהיה הקבוצה בראשיתה קבלנית. והאכרים ימסרו לנו ברצון רב את פרדסיהם לעבדם בקבלנות והפועל העברי גם הוא לא יפסיד. ומבעד הפרוזדור של הקבוצה הקבלנית נגיע אל הקבוצה ממש, והחיים ילמדונו איזוהי הדרך נלך בה.

שרה הקשיבה לכל מלה היוצאת מפיו. דבריו צלצלו באזניה כדברי נבואה, שאין מוחה מסוגל כלל להכילם – ותוסף לאהבו מיום ליום.

חנה גם היא אהבה להקשיב לדבריו. הוא היה יקר גם לנפשה. רצונה היה לראותו בגדולתו. האמינה, שהוא עלול ליצור גדולות, ובלבה קינן רעיון עמוק, שנעשה לה כמעט למטרה: לעזור לו בעליתו. באחד הימים אמרה לו, שעליו לעזוב את העבודה ולנוח בהרים במקום שהאויר שם צח ומבריא. וודאי שהוריו יבואו לעזרתו.

– לא, כזאת לא אעשה. – קרא מיכאל – באתי הנה למטרות אחרות…

—הנך מדבר כנער.

– לא, חנה, אינני עוד נער – ואף על פי שאני מצר מאוד על שאני צעיר ממך… אילו הייתי גדול בשנים, הייתי אולי מאושר יותר, חנה.

היא מצאה מיד דברים להרגיעו, והוא נרדם.

שתיהן יצאו החוצה וישבו על הספסל שאצל פתח הבית. שרה שפכה את מרי שיחה לפניה. דיברה על אהבתה אליו ועל מחלתו. חנה הרגיעה אותה. הוא יבריא. אויר טוב וצח, אויר הרים, רחוק מסביבה של קדחת, והזנה טובה – כל אלה יבריאוהו.

ואולם כאן התחילו שתי הנשים לוחשות אשה לחברתה – ושרה ספרה על אדישות־רוחו אליה.

– ומה לעשות, אם אינו אוהב… – לחשה חנה כמו לעצמה.

ובדברה את דבריה הגביהה את עיניה ותקעה אותן באופק אשר למולה, אחר תלתה אותן בצמרתו של אילן אחד, כמי שמשיח עם עצמו על סודות, שאין לגלותם.

שרה קמה בדומיה ונסתלקה.

מה הרגישה היא? למה עזבתה והלכה כמעט מבלי להפרד ממנה? ומה הרהרו שתי הנשים הללו, אשה אשה על חברתה?…

באחד הערבים, במוצאי שבת, ערכו הפועלים נשף, שאליו הוזמנו כל פועלי המושבה וגם הנוער המקומי. באו גם בחורות מן המושבה. הנשף התחיל בהרצאה על שאלת כיבוש העבודה במושבה. המרצה היה מיכאל. זה לו ימים מעטים, שירד מעל מטת חליו, אבל ברצון קיבל עליו להרצות. אחרי ההרצאה ניגנו. אחד הפועלים פרט על כנורו, אחר ניגן בחליל ולבסוף יצאו במחול. רקדו הבחורים, הבחורות. נמצאו גם מבחורות המושבה, שהעזו לצאת במחול בחברת הפועלים.

– לפזרם! לגרשם!…

בחוץ עמדו חבורות זקנים, אכרים, והתמרמרו על הבזיון הזה. התלוננו ביניהם על הועד, שנותן מקום לפריצות במושבה. ונמצא גם אב, שנכנס והוציא בכוח את בתו המבוישת מחדר הריקודים. הקהל בחוץ המשיך לצעוק ולדרוש מאת הנאספים לשלח את הבחורות או להתפזר, אבל אלה לא שמו לב להם והמשיכו לרקוד בחורים ובחורות יחד. הידיעה על דבר חילול הקודש נפוצה מיד במושבה ורבים החלו מתאספים אצל הבית.

ופתאום הופיעו ארבעה בדואים מזוינים, רוכבים על סוסים, משומרי המושבה והחלו דורשים מאת המשתתפים להתפזר.

– יאללה, יא מוסקובי, מושלאזים פנטזיה!…²

מיד נודע, שאלה באו לפזר את החוגגים בפקודת הועד. קמה התרגזות. הנאספים החליטו לא להתפזר וימי מה, ואם הבדואים יצאו כנגדם, יעמדו בפניהם. אך הבדואים לא העיזו להתחיל בקטטה עם קהל צעירים והמשיכו לצעוק את צעקתם מרחוק.

אבל גם צעקתם הרגיזה את הקהל, ואחדים קמו ואמרו לגרשם. אנשי המושבה הבינו שיש כאן סכנה של שפיכות־דמים, וציוו עליהם להסתלק. ורק אז התחילה ההתלהבות. רקדו לאין סוף. רקדו בחורים עם בחורות. הכריזו על רונדו. זוגות־זוגות הסתדרו מוכנים לרקוד. בראש הלכה שרה שלובת זרוע עם בחורי המושבה. היא היתה המפקדת על המחול. העומדים בחוץ התמרמרו עליה וקראו אחריה בשמות גנאי: פרוצה!… ואולם איש לא ידע את מרי לבה באותו ערב. היא שמעה איך מיכאל הזמין את חנה למחול. באותו רגע נפגשו מבטיהן. חנה הרגישה במבטה ואמרה למיכאל, שאסור לו לרקוד, עליו לנוח, כי מחלתו עוד לא עברה. שרה היתה עלובה כל אותו ערב – ולהפיג את צערה ניגשה אל המזנון ושתתה שתי כוסות יין בזו אחר זו. מצב רוחה נשתנה מיד, הכריזה על הרונדו, נדבקה אל הבחורים מבני המושבה והחלה להקניט את המסתכלים מבחוץ ולהשקיט את סערת־דמיה.

למחרת היו הפועלים לשיחה בפי כל. בכל בית דיברו על הפועלים, המקלקלים את הבנים ואת הבנות. לפנות ערב עמדו חבורות זקנים, אכרים, על יד בית הכנסת והמשיכו לשוחח על הרשמים מאמש. התרעמו על מיכאל. בהרצאתו אמר, שאין תקוה לקיום ישוב יהודי בארץ, אם האכר ילך לשיטתו וישתמש בפועלים זרים. צחקו לו. אוי לו לישוב, שיהא עליו להבנות על גויים כמוהם! ואחד האכרים לאט דבריו:

– לו הייתי אני אמש בין השומעים הייתי שואל אותו: מי ישלם את שכר־העבודה הגבוה, שיבקש הפועל העברי? מענין היה לשמוע תשובה על דברי.

נמצא אכר צעיר, שבא מאמריקה ואמר:

– ומה אם “מנצלים” אנחנו? האם חרפה לנצל? היתכן, שבעל רכוש לא ינצל? איזה בעל רכוש אינו מנצל? חוק כלכלי הוא ואין לעבור עליו. כשיתגשם הסוציאליסמוס שלהם והרכוש יוקח מאתנו נחדל מלהיות מנצלים, אבל לפי שעה אין אדם בורר מיתה לעצמו.

פרדסן אחר, ירא שמים, אמר פתאום:

– הבוקר שאלתי את הפועל שלי: מדוע זה, שמעון, אינך מניח תפילין, יהודי אתה? והוא ענה לי כדברים האלה: ומה בצע ביהדותך אם אתה לוקח רצועה של עגלה, כורך אותה מסביב ליד ונושק אותה?

כל אחד הוסיף נופך משלו. ההתרגשות גדלה. ביקשו את הועד לשים קץ להפקרות זו.

היחסים בין האכרים והפועלים נעשו מתוחים. הרוחות סערו. מספר מחוסרי העבודה גדל. הפועלים רגזו מאד. שאלת העבודה היתה להם לא רק מקור לקיומם, כי אם גם שאלה של כבוד. הפועל העברי לא יכול להשלים עם המחשבה, שבשעה שהוא רעב, מספקים הפרדסנים העשירים עבודה לזרים, ועליו לעמוד בחוץ ולחכות עד שהאכר יעסיקו יום יומים מתוך רחמנות.

והמאורעות הסתבכו מיום ליום. והמאורע האחרון הסעיר עוד יותר את הרוחות במושבה: חיים הודיע לראש הועד, שעליו לבוא עמו בדברים בעניני העבודה. בשעה הקבועה בא אל ביתו, ובאידיש רצוצה “רוסטובית”, הרצה לפניו את דבריו בלשון זו:

– הסוציאליסמוס סופו לנצח בקרב. עוד שנה־שנתים והרכוש יוצא מן הפרט ויעבור לידי החברה. ולמה אתם האכרים יושבים ומחכים עד שערבים יעלו ויחלקו ביניהם את הרכוש היהודי? הרי מוטב, שהרכוש יחולק בין הפועלים והאכרים על יסודות שווים, ויהנה מזה כלל היהודים כולו…

חיים דיבר בכובד־ראש. הוא האמין לדבריו. מושפע היה מן העתונות ומעצמו ונדמה היה לו, “שהסוציאליסמוס” אמנם דופק כבר על דלתות המשטר החדש – ולמה לא יביא את הגאולה לאכר היהודי ולפועל גם יחד?…

ואולם תכנו של הביקור הזה נודע במהרה במושבה. האכרים התחילו מטכסים עצה להפטר מן הפגע הרע הזה, הפועל היהודי. ברור היה להם, כי הפועלים שמו עיניהם ברכושם ומחכים רק לשעת־כושר להוציאו מידיהם. הפעם פנו אל הועד בדרישה נמרצה לעקור מיד את הרעה מן השורש ולגרש את הפועלים מן המושבה. ואמנם למחרת אותו היום הופיעו מודעות מטעם ועד המושבה ובהם נאמר, שאסור לתת לפועלים עבודה, אסור להשכיר להם דירות, אסור לבוא עמם במשא ומתן וכל שיעבור על האיסור יענש בכל חומר הדין…

אחדים מן האכרים סילקו מיד מבתיהם את הפועלים. שרה הוצאה גם היא מביתה, היא הודיעה לבעל הבית, שלא תעזוב את חדרה ולא תצא, והוא השליך את חפציה החוצה בתוספת גידופים עליה ועל אורח־חייה, וכי איש לא יכריחהו להחזיק בביתו בחורה, המלינה בחור בחדרה וכו'… ואולם היא פתחה את החלון והכניסה בחזרה את חפציה, ולבעל הבית הודיעה, שבשום אופן לא תלך.

באותו ערב נתכנסו הפועלים לאספה תחת כיפת השמים מאחורי המושבה. זקן הפועלים, אדם ששיבה כבר זרקה בו, פתח ואמר:

– אנו עומדים לפני גזרת־גירוש חדש – גירוש על ידי אחינו מארצנו… ולא יכול להתאפק ובעיניו נוצצו שתי דמעות גדולות. הקהל נדהם ונתכווץ כולו. אך הנה נשמע שוב קולו הרועד:

– אבל אנחנו לא נזוז מפה… לא!

והאספה קמה על רגליה וכולם כאיש אחד חזרו אחריו.

– לא נזוז מפה!…

והקריאה הזאת צלצלה כשבועה, אשר מצאה לה הד במושבה זו, שהם עבדו להפרחתה.

– לא נזוז מפה! – נשמע גם הד חוזר, כבא מרחבי השדות אשר ליהודה…

והנה דיבר מיכאל.

– את עמדתנו שכבשנו כאן לא נעזוב. מחיר יקר שלמנו בעדה. אבל מה העמדה לגבי הכיבוש הגדול, שעלינו עוד לכבוש? על המקום לא נוותר. לא בכוח ולא ברעב יגרשונו מכאן. כל אחד ואחד מאתנו יודע מה החובה דורשת ממנו, ומזה לא יזוז!…

ומיד סודרה קרן לעזרת המפוטרים. הפועלים, שבאו לא מזמן מחוץ לארץ, מסרו את “הנפוליונים” המעטים, שהיו בכיסם. נמצאו גם בין האכרים אחדים שהודיעו על ידי פועליהם, שהם מוכנים לבוא לעזרת אותם הפועלים. תמיכתם נתקבלה ברצון. ידעום כאנשים, המסורים לרעיון העבודה העברית.

וממקום האספה הלכו כולם בתהלוכת־מחאה. בהגיעם אל הרחוב, אל מול בית הכנסת, עמדה התהלוכה. בית הכנסת היה מלא אכרים ובני אכרים, שנתכנסו לאספה. כאן עלה הפועל הזקן על מדרגות בית־האלהים וקרא בעל־פה את חרוזו של המשורר:

"אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שׁוֹאֵף חֶרְפָּה וָרוֹק

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חוֹק…

הוּא לֹא יִקַץ אִם לֹא יְעִירֶנוּ הַשּׁוֹט.

הוּא לֹא יָקוּם אִם לֹא יְקִימֶּנוּ הַשּׁוֹד!…"

ברגש רב קרא את השורות האלה. הן נכרתו בלב. והנה עלתה פתאום ונשמעה שירת “התקווה”.

ואולם למחרת אירע מאורע, שהוסיף עוד שמן למדורה.

שרה התחפשה כבחור והלכה אל ראש הועד. היא ביקשה להשפיע עליו, שיבטל את החרם על הפועלים. מפני החשש שמא לא ירצה לבוא בדברים עם אשה, גמרה בדעתה להתחפש.

היא נכנסה אל הבית. אשת ראש הועד אמרה לה, שבעלה איננו. אך היא לא שמה לב לדבריה והלכה מחדר לחדר לבקשו. הדבר עורר חשד בעיני האשה והחלה להקיפה בשאלות.

– למה לך בעלי? התאמר… מי אתה? ופתאום תקפתה האימה והתחילה צורחת: ניגיליסט, רוצח!…

שרה הסתלקה מיד מן הבית. ובמושבה נפוצה השמועה, שאחד הפועלים בא מזוין אל ראש הועד ואמר לרצחו נפש.

הועד מינה שוטרי חרש לרגל את האכרים המעסיקים פועלים יהודים – לרגל אותם ולהענישם. אנשי המושבה, שרגזו מאוד על הפועלים, התנפלו על הספריה הקטנה שלהם וקרעו את הספרים לגזרים. הועד פנה לועדי המושבות בהצעה, שיכריזו גם הם חרם על הפועל היהודי. ומצב הפועלים הורע בינתים; מספר מחוסרי העבודה גדל, הפועלים רעבו ללחם, אבל את שבועתם קיימו: הם לא זזו ממקומם…

פעם, בערב אחד, נפגשו מיכאל וחיים בבית חנה. מיכאל פנה אל חיים: הנה שובת הפועל, כרצונך, חיים. אלא שלא הפועל הוא שהכריז שביתה, כי אם האכר שהחרים אותו. ומה תעשה עכשיו?

– לא איכפת. מן המלחמה הזאת יצא הפועל בנצחון. זו דעתי.

החרם של האכרים לא הצליח. מספר האכרים, שהעסיק פועלים עברים, גדל, ומחוסרי העבודה מצאו תמיכה מצד כל פועלי יהודה ובהמשך הימים טושטש החרם לגמרי.

יחסה של שרה אל חנה שונה. לא נגרע מעיני חנה שבשעה שהיא באה לבקר את מיכאל משתנים פני שרה מיד. מצב של רוגז היה תוקף אותה פתאום. בכל מאמציה השתדלה אמנם שלא לגלות את עצמה, אבל ברוב המקרים לא עלה בידיה להבליג על רוחה הרוגזת. חנה הרגישה בדבר והוקירה את רגליה מביתה, ומה גם לאחר שהבריא מיכאל והרגיש עצמו שלם בגופו. מדי יום ביומו היתה שולחת את אמנון אליו לשאול לשלומו. שליחות זו מילא הנער מתוך רצון רב. אף הוא אהב את מיכאל. אהב לשבת על ידו ולהקשיב לספוריו. מיכאל ידע תמיד להתאים עצמו להבנתו ולטמפרמנט שלו. היה מלהיבהו בדמיונו הרב והיה מציג לפניו ארצות ועמים ושאלות־חיים ומחשבות ראשונות על העולם והנמצא. הה, מה אהב אמנון להמצא בחברתו! גם מיכאל אהבו ולבו היה עולז תמיד לקראת התפרצויותיו הילדותיות. כל ביקור וביקור במעונו, ואפילו בלי חנה היה לו לחג.

פעם אמר לו בשמחה:

– מחר אחזור אל מקום מגורי, אל קנטור הזקן. מתגעגע הנני על האנשים הטובים האלה…

לשרה לא שם כלל את לבו באותם הימים. כמעט שלא דיבר עמה. פעם היה אמנון עד ראיה למחזה קטן במעונם. הנער היה עסוק מאחורי השולחן באיזה משחק, ושרה נכנסה אל החדר ולא הרגישה בו. הוא נתכווץ והחריש. היא ישבה על יד מיכאל והביטה ארוכות לתוך פניו. פניה הביעו צער.

– שרה – אמר מיכאל בקול רך.

היא נפלה אל חיקו ואמרה לו בקול רועד:

– מעוני מעיק עליך… הולך אתה… לאן? אל קנטור? אבל שם לא ינוח לך. השאר אצלי. אל תעזבני. השאר… שנינו… יחד נחיה… מיכאל!…

ענן עצב עלה על פניו. הוא הרימה והושיבה על ידו ולחץ אותה אל לבו. ארוכות דיבר אליה. עליה להבינו, איש חולה הוא… חולה וגם בלי תקוות לעתיד.

– לא! – פרצה צעקה מפיה – אתה אוהב אותה… אותה… ויצאה את החדר בחפזון.

כעבור רגע נכנסה חיה פלדבלום. היא באה לבקר את מיכאל. שאלה אותו לסיבת רוגזה של שרה. אבל הוא לא נענה לה. לאחר שישבה מעט פתחה ודיברה בשבח שרה, שהיא סובלת, שהיא אוהבת אותו… ואחר דיברה על חנה. אמנון זקף אזניו. אשה גאה, אמרה, לא צעירה ומוטב לה לדאוג לבנה…

ובלכתה חזרה על “פזמונה”, שעליו לעזוב את המושבה ולעלות לירושלים. במושבה אסור לו לחיות. הקדחת תאכלהו.

ובינתים נפוצו שמועות במושבה, שחנה משכה אליה את הבחור מיכאל ואומרת להנשא לו בקרוב…

היא צחקה לרכילות זו.

לעולם לא שכח אמנון את היום, שבו יצאו יחד לטייל אל השדות. הטיול הראשון לאחר מחלת מיכאל. יום אביב היה. השמש חממה ולטפה כאחד. צפצוף הצפרים קרא ומשך החוצה.

חבריו מבית־הספר הלכו לטייל עם המורים. ביקש מאמו, שתרשה לו לבלות את היום בחברתו של מיכאל. היא הרשתה לו. נחפז מיד אליו. הלכו שניהם לטיול. חנה הלכה אותו יום לעבוד בבית אחד האכרים. שניהם הפליגו אל אחת הגבעות. עלו אל פסגתה וישבו על המעילים, שפרשו תחתיהם. נדהם ישב מיכאל והתבונן אל המושבה ואל סביבתה, שניגלו לעיניו. המראה היה נפלא. לא רצה הנער להפריעו בהרהוריו ולא פנה אליו בשאלות. הבין להלך רוחו. השמש חממה אותו והאירה את נפשו ומלאה את דמו רעננות ובריאות.

– שא עינים, אמנון, והביטה־נא באיזה מעגל קסם אנו נמצאים. מה רבים הפרחים בשלל צבעיהם! והשמים מה זכים! מדי אראה מחזה זה סובב עלי ראשי מאושר ומשכרון…

התפרקדו שניהם ונהנו מן הריחות והאור. לאפם הגיע ריח הלימונים, ריח נעים ומשכר. על סביבם דומיה. דומה היה, הכל שקע בתרדמה. אך לא. הנה הגיע לאזניהם זמזום: דבורים מועטות, אחת אחרי שניה, התעופפו לא רחוק מאתם. תעופתן מהירה וישרה. אמנון מביט סביבו: מיכאל איננו. רוצה הוא לקרוא לו, והנהו משפיל מבטו ורואה אותו עומד נסמך לעץ־שיטה, שצמח לרגלי הגבעה ומסתכל בו. העץ ריכז את תשומת לבו. לאחר מבט מאומץ ראה על אחד הענפים זוג פרפרים יפים, כשהם עומדים אחד מול השני. הזכר פרש את כנפיו הארוכות הלבנות ומעליהן התגלו קשקשים כספיים מנוקדים קוים סגוליים. הנקבה עסוקה. היא תקעה את חדקה בפרח השיטה הלבן ומוצצת את הדבש מבלי שים לב לחברה הסוער. הוא עף מסביבה, חוזר וניצב למולה, מנענע בכנפיו ומתיפה לפניה. בזיזי ראשו הוא נוגע בה מתוך גרוד קל: הוא מלטפה. ופתאום קפץ עליה ונדבק אל גופה. אך בו ברגע ירד עליהם ענן פרפרים מן הענפים הגבוהים והתנפלו על הזכר בהמוניהם, אבל הוא לא זז ממנה. פצעוהו פצעים קשים, והוא נשאר קצוץ כנפים. עליזותו נעלמה. החיים, שלפני רגע דחקו בו בכוח ובמרץ רב כל־כך, נעשו לו למשא: הוא עמד תקוע במקומו.

– את נזרו, את כנפיו, הורידו מעליו – ומה לו עוד חיים? אמר מיכאל כשלעצמו.

אמנון לא הבין לרוחו. עול־ימים היה. אבל ידע, כי הדברים מכוונים אליו, אל מיכאל – כי היה בהם משום סמל – ומי כילדים מרגישים בסמלים?… ואמר לנפשו: הוא מיכאל, הוא הוא הפרפר הפצוע, שכרתו לו את כנפיו… אבל אחר כך חשב: לא, לא, הוא אינו פצוע… הוא עוד יעש כנף וימריא לעוף…

שניהם נסתלקו מאותו אילן בדומיה.

ועוד מקרה אחד, שקרה להם באותו יום, נחרת עמוק בלבו.

מחוץ למושבה היו, קרובים לאהלי הבדואים. לפניהם השתרע שדה עשבים גבוהים ורעננים: חרציות לבנות עם אבקניהם המרובים, פרחי הפרג לגוניהם – אדומים, לבנים וסגולים. מתחת לסלע שישבו לרגליו, הציצו עלי־הרקפת העגולים. כותרתם ההפוכה, המלטפת בעדינותה את העין, נעלמה. עבר זמנה. ישבו על הארץ ונהנו מן היופי והשקט מסביב. ואולי נהנה אך אמנון בלבד, כי בהביטו אל פני מיכאל ראה צער רב מסתמן עליהם. הוא ישב כקודם ולא הפליט מלה.

– חוג’ה חכים³! – שומע הוא פתאום קול.

– אַיוה, חכים! איוה⁴ – מגיע לאזניו קול שני.

התעורר. נשא את עיניו. שתי נערות בדואיות קרבו אל מיכאל והתחילו מבקשות ממנו ללכת אתן אל האהלים.

– היא תמות, חוג’ה – צעקה הגדולה שבשתיהן – רחם־נא עלינו. בוא!

– אין אני רופא – אמר במשכו בכתפיו.

– בוא, חוג’ה, בוא! – התחננו שתיהן.

– נלך ונראה מה קרה שם – אמר מיכאל.

עודם הולכים וקרבים אל האהלים ושוועת־זוועה עלתה באזניהם. נחפזו. איש מן הגדולים לא היה במחנה – כולם עסוקים בעבודות השדה. ובהכנסם אל אחד האהלים, ראו ילדה כבת עשר שנים מתגוללת על הארץ כמתוך רעד של גסיסה. את רגליה כיווצה אל בטנה כשפיה פתוח להקיא ושיניה נקשו זו לזו. מיכאל כרע על ברכיו והתבונן זמן רב בפניה. פתאום נצנץ רעיון במוחו, פנה אל הערביות וביקש מהן כף או כפית. מאוהל לאוהל רצו, אולם כפית לא מצאו. מיכאל התבונן לצדדים ובראותו שאין למצוא דבר, ניגש אל החולה, הרימה והכניס אל פיה שתי אצבעות. הילדה נחנקה כמעט והתחילה מקיאה קליפות תפוחי זהב מעורבות בדבש שזיפים וחלב חמוץ. וכשגמרה להקיא הגיש לה מעט מים וזו קמה מיד בצחוק על פניה, כאילו לא אירע מאומה. למראה פניה הצוחקים, החלו לצחוק גם הם. שמחה קמה באוהל. כיבדו אותם בחלב חמוץ. ומצב רוחו של מיכאל נשתנה מיד. פניו צהלו. כאילו מצא פתאום את נפשו. לא, הוא אינו מיותר בחיים. לא, לא? קיומו יכול להיות לתועלת לאחרים… הנה… הנה…

ושעה רבה עוד המשיך לשבת באוהל, כשהבדואיות מקיפות עליו במעגל והוא יושב “כמלך בגדוד” ורואה פתאום את חייו מלאים אור ותקוות – והוא שכח את כל אשר עבר עליו בין חבריו, במושבה, במפלגה. – נטל את אמנון על זרועותיו ובכל־כוחו, רץ עמו יחד על פני החול, אל השדה, אל הגבעה, והעמידהו לבסוף על אותה גבעה נישאה, הנשקפת אל המושבה כולה, הציץ בעיניו ואמר:

– אמנון, אתה נער טוב!

ואחר־כך:

– אמנון, ראה, אתה תעבוד כאן ותצליח. אנחנו נכין לך את כל הכבישים ונסלול לפניך כל הדרכים…

ולמראה השמש היורדת ושוקעת, הקריב שפתיו אל מצח הנער ונשקו נשיקה ארוכה.

בדרך למושבה אספו זר פרחים גדול.

– זר פרחים נגיש לאמך, אמנון – אמר בהצביעו על הבית מרחוק.

הוא חילק את הפרחים לפי גוניהם; לכל גון נתן את המקום המתאים לו בזר ונתקבל צרור פרחים יפה ונאה, שגוניו משכו אליו את העין. בירק הנשאר קישט את הקירות. החדר המקושט קיבל מראה של סוכה מוריקה. פתאום שמעו הד צעדים. חנה באה. שניהם התחבאו. מבלי להחליף ביניהם מלה החליטו להפתיעה. אמנון מאחורי המטה ומיכאל מאחורי הדלת. היא נכנסה. מיד הרגישה בזר הפרחים הגדול ובירק שעל הקירות, ונשארה עומדת כשעל פניה מסתמנת בת־צחוק זעירה. אמנון פרץ בצחוק, נחפז אליה ונפל אל בין זרועותיה.

– הפתעה נעימה! – אמרה – המעשה ידיך אלה?

– לא, לא. מעשה ידיו…

– מעשי ידי מי? – שאלה בתמהון.

נחפז אל מאחורי הדלת והוציא משם את מיכאל. חנה חבקה אותו במבט מלא חדוה. מיכאל היה מאושר. סיפר לה את כל אשר אירע להם במשך היום ויחד בילו כל אותו ערב.

אמנון עיף היה מרוב רשמים. ובשכבו על מטתו ראה בחלום את שטיחי הפרחים המגוונים, שכיסו את האדמה כולה עד לקצווי מרחקים. הרוח מנענע אותם, הם מתלחשים יחדיו והוא מקשיב ללחישתם, ובפעם הראשונה מבין גם לסוד־שיחם…

ובשעה שהתחיל כבר להטלטל בזרועות השינה, שמע את קולו של מיכאל, ברור וצלול בדברו אל אמו. הוא מספר ולוחש… והיא משיבה לו.

הוא אוהב אותה – שח לנפשו נים־ולא־נים. הוא אוהב אותה… ומאושר הוא על אהבתו זו…

וכאשר שקע לתוך השינה, נדמה היה לו, כי שומע גם קול צמוד־שפתים לוחש – ובמתיקות רבה ישן כל אותו הלילה.

מיכאל מצא לו עבודה אצל האכרים האחים שפירא. אחד האחים, הבכור, ישב באוסטרליה ושלח משם כספים לנטיעת פרדסים. האח הצעיר ניהל את העבודה.

לא מזמן קנה שפירא הצעיר חלקת אדמה וניגש להכשרתה לשם נטיעת פרדס חדש. האדמה היתה מלאה עשבים מזיקים והיה צריך לעדרה עידור עמוק ולהוציא ממנה את היבלית על שרשיה העמוקים.

עבודה קשה היתה זאת וביחוד בחורף. לעתים היה צורך לעמוד בתוך המים עד הברכים, בבוץ. בתנאים אלה עלול הגוף לחלות במחלות שונות, וביחוד במחלות ראומטיות.

לפועל רגיל אין עבודות השדה קשות ביותר, עבודת השדה התעמלות גופנית: בזמן הראשון אמנם יסבול העובד כאב ועיפות, אבל כעבור שלושת־ארבעת החדשים הראשונים מתקשים השרירים, העיפות חולפת והגוף ממלא את העבודה שהוטלה עליו בלי הוצאת מרץ מיותר.

מיכאל אהב את העבודה. בחשק רב היה מתמסר לה. בהמשך עבודתו קנה לו בקיאות ברוב ענפי החקלאות, ובלכתו לבקש עבודה לא התחשב במין העבודה, שהיו מציעים לו. מומחה היה להרכבות עצי פרי ובמושבה יצאו לו מוניטין כבעל הבנה בענף החקלאי הזה. אולם הוא נמנע מלחפש עבודה דוקא במקצועו. בקי היה גם בגדול תבואות ובטיפול בבהמות, ואף על פי כן היה מקבל כל עבודה “שחורה”. הפועל העברי חייב להסתגל לכל עבודות השדה, היה אומר, והתנגד בהחלט “למומחיות”, שנעשתה לקנין פרטים. “מומחיות” זו עלולה ליצור כת של יחסנים, שיתבדלו בהמשך הזמן מעניני חבריהם העובדים. והנה מצא לו שוב עבודה קשה – עבודת בחר.

כרגיל היה מיכאל עובד אצל אכרים, שדגלו לרוב בעבודה עברית. לאכרים אלה היה יחס אנושי אל העובד. לא מינו משגיחים וגם לא העבידו את הפועלים עד שעה מאוחרת בלילה. גם לא דרשו מהם לשרת את האשה בעבודות בית. אולם עתה נתקבל מיכאל לעבוד אצל אכר, שרגיל היה להעביד תמיד פועלים ערבים, ורק בהשפעת התעמולה שהתנהלה, קיבל האכר שפירא גם שני פועלים יהודים לנסיון – במחשבה תחילה להכשילם ולהפטר לעולם מן “השאלה”… מיכאל היה אחד משני הפועלים האלה.

שפירא האכר הצעיר אף הוא, כאחיו, עשה שנים רבות באוסטרליה. שם היו שניהם רוכלים. אבל העבודה לחזור על הפתחים נמאסה עליהם, הגעגועים לארץ גדלו והחליטו לשוב ולהתישב על הקרקע.

מעט כסף היה להם. בכסף הזה אפשר היה להתחיל בנטיעת פרדס, ולכן החליטו, שהבכור ישאר לפי שעה באוסטרליה וישלח כספים והצעיר יגש מיד לעבודה. בבואו אל הארץ נטע פרדס בן חמשים דונם. הפרדס הצליח ועלה יפה. והנה נתקבל סכום כסף גדול מאחיו לנטיעת פרדס שני. בכסף הזה קנה חלקת אדמה וניגש להכשרתה. האדמה היתה עזובה ודרשה הכשרה רבה. עשרות פועלים ערבים עבדו על חלקתו. ואל בין הפועלים האלה נפלו מיכאל וחברו.

וכך דרכה של עבודת “הבחר”: כל ראשון בשורה הוא בבחינת מתחיל בחפירת תעלה חדשה מימין לשמאל. העבודה מתנהלת כך, שהפועל שומר על הרווחים, שבינו ובין חבריו משני צדדיו. ואם יקרה, שהעובד הבא מימין ישיג את גבול חברו שמשמאל, עליו לבטל זמן־עבודה רב, כי חברו חוסם בעדו את הדרך להתקדמות. ודבר כזה, כמובן, אינו לרצון לאכר והוא משלח מיד את הפועל הבלתי מוכשר, שבגללו נעכבת העבודה.

את מיכאל וחברו הכניסו לתוך שורה של פועלים זולים והעמידום באופן, שכל אחד מהם היה מוקף מעבריו על ידי פועלים מנוסים ובעלי כוח. ברגע הראשון נצנצה בלבו מחשבה לעזוב את העבודה וללכת. כאב הלב להמצא בין פועלים אלה, והאכר עם שבט הנוגש בידיו, דקר את עיניו. אבל לאחר שנמלך בדעתו, החליט להשאר בעבודה. אין דרכים אחרות. מתוך התאמצות רבה שמר על מקומו הקבוע בין הפועלים הזולים, למען לא יתקרב האחד אליו והשני לא ירחק ממנו. מדי פעם בפעם, היה האכר שפירא משמיע את קולו ברמה: “יאללה” – ובנוכחותו עבדו אמנם הפועלים הזולים במרץ ובחריצות. בנוכחותו השתדלו להשיג את גבולו של מיכאל ולהפטר ממנו, אולם בהרגישו במזימתם היה אוסף את שארית כוחותיו שלא לתת להם להתקרב אליו. לא כן היה עם הפועל השני, חברו. פעמים אחדות השיגוהו, ובכל פעם בהגיע אליו הפועל הנכרי היה מרים הלה קול וצועק, שהיהודי מפריע אותו להתקדם במלאכתו. ובשעת הצהרים פיטר האכר שפירא את הפועל היהודי. מיכאל נשאר יחידי.

אך הנה חזר שפירא הביתה ומשגיחו אף הוא הלך לו. באין איש עמהם הניחו הפועלים הנכרים את העבודה וכולם כאחד השתטחו על האדמה. מיכאל המשיך לעבוד. יחידי עבד. הפועלים הנכרים קראו לו לעשות כמותם, אך הוא לא נשמע להם. ומטר החרפות והלעג ירד על ראשו עד אשר נשמעו צעדי המשגיח וכולם קפצו במהירות הברק והתחילו בעבודה כאילו לא קרה דבר.

בערבים היה בא הביתה שבור ורצוץ. אוכל לא בא כמעט אל פיו. מרוב עיפות היה נרדם וישן את שנתו העמוקה עד אור הבוקר.

במשך שני ימי עבודתו הראשונים נשתנו פניו מאד. נפלו ורזו כאחד. אבל הוא לא שם לבו לכך. סיפוקו הנפשי היה רב. האכר שפירא אמר לו, שלו עבדו כל היהודים כמוהו, אמנם כדאי היה להעסיק פועלים עבריים. מיכאל לא התיחס ברצינות אל דברי האכר, והיה מניע לו ראשו דומם. מחשבותיו היו נתונות לשאלות אחרות.

הקיבוץ! כן, הוא יפתור את שאלת הפועל העברי בארץ. אבל זהו רעיון לעתיד. החברים עדיין לא עכלוהו, ולפי שעה עליו לעבוד ולהצטיין בעבודה.

באחד הימים קרה עמו מקרה רע. ימים אחדים, עבדו בתוך מים עומדים או בקרקע לח מאד. לעתים היה מרגיש רעד קדחתני עובר את גופו, אבל הוא לא שם לב לדבר. השתדל להבליג על כאבו והמשיך בעבודה. אבל זרמי קור וחום היו תוקפים עליו כפעם בפעם. ופעם ראה שאין בכוחו לעמוד על רגליו. ראשו הלך סחרחר, רגליו מעדו והוא נפל באשר עמד.

מצבו עורר דאגה. פחדו שמא יחזרו ויראו הסימפטומים של מחלתו הקודמת. חובש־המושבה אמר לשלחו מיד ירושלימה, אל הרופא הד"ר סגלוביץ.

שרה אמרה, שהיא נכונה לנסוע עמו, אבל בתנאי שאיש לא ילוה אליהם. הכוונה היתה לחנה, אשר, כמובן שמחה לקראת הצעתה.

שרה השיגה כסף לנסיעה. ברור היה אמנם, שכסף זה לא יספיק למחיתם יותר מאשר לימים אחדים, אבל היה עליהם לנסוע: עליו לעזוב מיד את המושבה עם חידקי הקדחת שבה. ברגע שעמדו להעלותו על העגלה הודיעו לחנה, שנתקבל סכום כסף על שמה. הכסף מיועד היה למיכאל. בשעת ההתקפה של הקדחת פנתה היא להוריו וביקשה מהם לשלוח לו מיד עזרה, והכסף נמסר ברגע שעמד לנסוע, והם נסעו.

הד"ר סגלוביץ, מנהל בית החולים רוטשילד, היה רופא מומחה ובעל לב טוב. הוא קיבל את מיכאל אל בית החולים, העמיד אחות לשרתו וטיפל בו באופן מיוחד. יום יום היתה שרה מבקרת אותו ומבלה עמו ימים שלמים.

סגלוביץ היה מבקרהו פעמיים ביום. משיחותיהם הכיר את תכונותיו של מיכאל והרגיש צורך נפשי להתקרב אליו ולהתידד עמו. כעבור ימים מועטים הודיע לשרה, שאם הטיפול ימשך גם להבא, אין כל סכנה נשקפת לו. הוא ירפא. אבל אל המושבה אסר עליו לחזור.

כעבור חודש ימים יצא מיכאל מבית־החולים. הוא ושרה שכרו להם יחד מעון משותף במושבה הגרמנית. לפני הבית היתה גינת פרחים ועצים. חמש פעמים ביום האכילתהו שרה. הרופא סגלוביץ אמר, שאם גופו יתחזק, נקל יהיה יותר לשאת את המחלה. ואמנם כעבור ימים מועטים הוטב מראה פניו, נתחדשו והבריאו.

עתים היה כמתגנדר וממאן לאכול, ואז היתה שרה מאכילה אותו מידה כהאכל אֵם את תינוקה. ועתים היה נרדם אחרי האוכל על ברכיה.

היא החלה להדר בלבושה ובפניה. את בגדיה היפים ביותר לבשה, אף התקינה לה שמלת משי אדומה. הארץ הזאת משחקת בגוונים בהירים. מאז שנים רבות לא לבשה שמלות יקרות. בין הפועלים לא הרגישה צורך בדבר. להתהדר – בשביל מי? ולמה? אבל היא הבחינה וראתה, שבעיני מיכאל מוצאת חן תלבושת נאה ולא פעם דיבר בשבח בגדיה היפים של חיה פלדבלום. גם אופן ההליכה שלה נשתנה. הצניעה לכת כבימי היותה תלמידת הגמנסיה ברוסטוב. על קיר המטבח תלתה ראי קטן, שתוכל להסתכל בקלסתר פניה. ההנחה הראשונה של כל גבר: אשה נאה. ובין הפועלים שכחה לא אחת שאשה היא. חברה היתה. חברה! מספר במנין. וצדק מיכאל שאמר, שמנהג נואל לפועלות לשחת את יפין ולהדמות לגבר. אדם צריך לטפל בעצמו. חטא שאין לו כפרה הוא לשחת מתן, שהטבע חונן אותנו בו. היופי הוא הבדולח הזך, שבעדו משתקף הטבע בחינו. היא נזכרה בפתגמים השגורים בפי הבריות “אין אשה אלא ליופי”; “אין שומר לנשים אלא כיעור־פנים”. והיופי אינו מתנגד לאידיאליות, לשאיפות ואפילו לא־למהפכה. לא. היא תלך הלאה בדרכה. יחד עם מיכאל תלחם על השקפותיו. ועל ידו יחשיבו גם אותה. ועליו להבריא. יפיה ימצא חן בעיניו, והוא יאהבנה. הוא יהיה שלה, כפי הרצוי לה. כאן, בעיר, רחוק מכל השפעה, תשלוט היא בו. היא תרפאהו ותכוון את פעולותיו גם בעבודה הציבורית. שלובת זרוע תלך עמו, ותעזור לו לגשם את רעיונו הגדול ולחלק עמו יחד את נצחונותיו.

– אמנם כן, ריבולוציונרית צעירה ויפה ומלאה טמפרמנט! – אמרה לנפשה והביטה אל הראי אשר לפניה.

בהיותם רחוקים מן הבריות עלה חפצה בידיה: להרחיק ולהשכיח ממנו את חבריו הקודמים, וביחוד את חנה.

באויר הזך, אחרי המחלה הממושכת, היה מיכאל כחולם בהקיץ. נפשו כלתה בגעגועים. ובבדידות זו נעימה היתה עליו היד המלטפת, הנכנעת לקפריסות שלו. עתים היה תופס בידה ואוחזה זמן רב. והיא אמנם הרגישה בידו הבוערת ונתמלאה אושר.

יחד ישבו בגינה, והיא קראה לפניו את טשכוב. שניהם התענגו על קריאה זו. בפעם אחרת קראה לפניו את ספורי מופאסאן. הריאליסטן הגדול היה משפיע על דמיונם ומגרה את עצביהם. הנאה מינית קלה נילותה לקריאה זו, ויום יום שבו אליה מחדש. פעם, בשעת קריאה, נרדם כשראשו נתון בחיקה. היא לא העיזה לקום, שמא יקיץ משנתו, והמשיכה לשבת בהסתכלה אל פניו הטובים והעדינים. אחר התכופפה אליו ונשקה לו. על פניו נראה חיוך קל של אושר. פתאום פתח את זרועותיו, קלט אותה אל תוכן ונשק לה על שפתיה. וכך הלך הדבר ונשנה יום יום. היא הרגישה היטב, שכל נשיקה מפיה מעוררת אותו ומרעידה את כל יצורי גופו. אז היה נדבק אליה בחיבוקיו הארוכים־הממושכים. גופה נתלקח באש והיא כבשה את עצמה מתוך הכרה ברורה: עדיין לא הגיעה השעה…

ופעם כששכב על לבה שבוי כולו, לחשו שפתותיו:

– שלי אַת… שלי…

אבל היא ידעה היטב, אינסטינקטיבית כמעט, כי עדיין לא הגיעה השעה, והיא נתחלקה מידו בצו־הטבע…

בלכתה פעם אל הספריה הגדולה להחליף ספר באחר, נפגשה עם משי, חבר קבוצת הסתתים שבירושלים, שזה עתה בא מן המושבה. הוא סיפר לה, שהחברים מתענינים מאוד במצב בריאותו של מיכאל, אף שלחו מכתב על ידו אליו – מכתב מחנה – ורצונו למסור אותו לידו. שרה נתרגשה. שוב היא… אמרה לו למשי, שאסור לעיפו בביקורים והיא תמסור את המכתב לידו. הוא מסר לה המכתב. אבל בלכתה ממנו קרעה אותו לקרעים מבלי לעיין בו אפילו.

בערב, בשבתם שניהם חבוקים ושפתיו דבקו לשפתיה מתוך התפרצות של המון לטיפות, שאלתהו פתאום:

– מיכאל, התאהבני באמת?

ואז הגיעה להם שעתם, ושניהם יחד טבעו ברגע־השכחה הנצחי.

שרה בכתה – את בכי האשה על התמורה שבגופה בכתה. ומיכאל השקיף מבעד חלון החדר ודומה היה אף לו, שדבר־מה נשתנה, נתחלף על סביבתו…

כחודש ימים חיו בתוך מצב זה של שכרות־התענוגים, אך מקץ הזמן הזה באה ההתפכחות והוא ראה עצמו עיף ומדוכדך. דבר־מה לחץ והעיק כאבן על לבו ולא נתן לו מרגוע. נפשו נתמלאה ריקנות.

מה קרה לו? – הוא ראה את עצמו שבוי בזרועות אשה, שאין לו יחס נפשי אליה. רק משחקי תאוה היו לו אליה – ולא עוד. הנה הולך ובא אותו “המשך” נפלא, הכרחי: מה? לקחתה לאשה? לחיות עמה? להראות לה חיבה עד מאה שנה ולשכב בחיקה עד מאה שנה? איככה היה כזאת? איך נואלת כה? – צעק אליו הלב.

פעם, בהיותו נתון במחשבות אלה, ניגשה שרה אליו, חיבקה אותו ומשכה אותו אליה. הוא הביט בעיניה במבט זר, קר, קפוא…

– מה לך, מיכאל? – שאלה בקול־אשה מלא דאגה.

הוא החריש. היא נעלבה. הוא נשאר יושב במקומו ולבו – חלל ריק.

בא אליו החבר משי מקבוצת הסתתים בירושלים.

בירושלים היו כבר אז בתי מלאכה שונים: לנגרות, לחיטות ולמסגרות. מצבם של בעלי המלאכה בכלל היה אמנם ירוד מאד אבל ירוד שבעתים היה מצב העובדים בהם: שש עשרה שעות עבודה, שכר עבודה פחות מן המינימום הדרוש לקיום. לחברי קבוצת הסתתים – בחורים שבאו מן המושבה ללמוד את מלאכת הסתתות – נזדמן פעם להפגש עם אחדים מן העובדים האלה, ולאחר משא ומתן החליטו להניח את היסוד לארגון הפועלים בירושלים. אליהם נצטרפו גם רבים מבחורי הישיבה. וזה היה הגרעין הסוציאליסטי הראשון בעיה"ק.

החבר משי בא אל מיכאל לבקש ממנו, שיקבל עליו את העבודה העיונית באותו ארגון: להרצות, לנהל שיחות וכו'. הסכים. נפשו תבעה ממנו מעשים, עבודה. סיפוק. ובלכתו שאל אותו משי, אם ענה כבר על מכתבה של חנה, כי היא דואגת לבריאותו. מיכאל השתומם מאוד על הדבר.

– מי הביא את המכתב? – שאל.

– אני… ומסרתיו לשרה.

לאחר לכתו שאל מיכאל על דבר המכתב, שרה נתאדמה כולה.

במשך כל היום השתדלה לפייסו, אולם הוא נשמט ממנה. אימה נפלה עליו פתאום. מה אומרת אשה זו לעשות בו?

שרה הרגישה היטב בכל העובר עליו, נפלה לרגליו ובכתה בכי תמרורים. בדמעות על עיניה הודתה על המעשה המגונה. אבל הרי רק מאהבה אליו עשתה זאת. היא אוהבת אותו… היא אוהבת אותו…

והנה היא שוב בזרועותיו. והוא לוחץ אותה שוב אליו. על ברכיו היא יושבת רעננה וריח חיים נודף ממנה. ידיה הרכות מתפתלות מסביב לצוארו. היא מחבקת אותו עד כדי חניקה. גוף חם… וגופו מתחמם בחומה, והוא משתכר… הדם מדבר… הכרתו מתערפלת… והוא צולל כמקודם.

והיא מאושרה. הנה שכח, סלח, ועמה הוא; ושלה הנהו. והיא צוללת עמו אל תהום התענוגות.

– החיים!…

אך פתאום הוא ניתר ודוחף אותה מעליו.

– לאן, מיכאל, לאן? השאר!…

היא מציקה לו בלטיפותיה. הוא שוכב כנדהם ומחריש. הוא מבקש להדפה מעליו ולברוח מפניה, אבל… הוא אינו זז ממקומו.

והוא חוזר ומתקרב אליה.

הוא עונה לה גם על לטיפותיה. אך לא. אינו יכול. אינו יכול. הוא נושך את ידיו מתוך כעס. לברוח! לברוח! להמלט!

והיא מרבה את לטיפותיה, מכסה גופו בגופה ומחניקה אותו בנשיקותיה.

הוא פורץ בצעקה, קופץ מעל המשכב וצונח ארצה.

לאי… לא!…

– מיכאל, מה לך? מיכאל! מיכאל!… "

– עיף אנכי… הניחי לי…

ולפיד־הבוז בוער בעיניו.

ימים חלפו וביחסיהם באו שנויים. שעות הרבה היה מיכאל יושב בגינה או בבית מבלי דבר דבר. נתון היה אך למחשבותיו. בה לא הרגיש כמעט. נהג עמה אך בנימוס, אבל לנהל עמה שיחות ארוכות לא מצא ענין. היא כעסה עליו, הרגישה את עצמה נעלבה, ואולם בהמשך הימים התרגלה ליחסו זה וחדלה לחשוב על כך.

– חולה הוא ואין להרגיזו… ינוח, והכל ישוב למקומו בשלום…

פעם, בשובה מרחובות העיר סיפרה לו, שנפגשה עם חיה פלדבלום ושמחו מאוד אשה לקראת רעותה. היא ביקשה למסור לו דרישת שלום חמה. מחר או מחרתים תבוא לבקרם. ובשעת האוכל סיפרה לו, שחיה פלדבלום נתונה כיום במצוקה גדולה, ומי יודע מה יהיה גורלה בקרב הימים. וכאן סיפרה לו שרה את פרשת הענין.

חיה פלדבלום באה לירושלים על מנת לברר לה בהחלט את יחסיה עם הבחור טורפשוילי אהובה. היה זה בחור עשיר מעדת הגורג’ים בירושלים, יהודים יוצאי קוקז, הדורי־המראה וגבוהי־הקומה. והנה הגיעו לאזניה שמועות שהבחורה ס. שמה את עיניה בו. ושמועות אלה עוררו בה מחשבות־קרב. לא עלה על לבה כלל, שצעירה זו תעיז להתחרות בה. אמנם אשה משכילה היא, שגמרה את הפקולטה לרפואה. הלשון הצרפתית שגורה בפיה והליכותיה וגנדרנותה היו בהן משום “פריסאיות” ואף על פי כן התעיז להתחרות ביפיה היא? סערה קמה בלבה. נפשה היתה אחוזה דאגה והיא גמרה בלבה להוציא מיד את מחשבתה לפועל, כדרכה.

בבואה לירושלים באה מיד בדברים עם אותו בחור טורפשוילי. קור עלה מדבריו. הוא חזר בו מכל הבטחותיו הנלבבות, והיא יצאה ממנו בראש מושפל ובלב שבור.

– עתה היא זקוקה לעזרת ידידים – הוסיפה שרה.

ומיכאל החריש.

למחרת באה חיה פלדבלום, מצוחצחת כמנהגה תמיד. בהכנסה הביעה מיד בקול רם את שמחתה למראה חייהם המשותפים רחוקים מכל. דבריה לא נעמו לאזני מיכאל. תוגה כיסתה פניו. מה כל הדיבורים הללו? – חשב בלבו. דומם ישב. שפתיו לא פלטו מלה. ואולם שרה ישבה מיד וספרה לה ארוכות על סדרי חייהם, הראתה לה את הבית, ובעברן מחדר לחדר שאלה חיה פלדבלום בלחש:

– ועליה הוא עוד חושב?

– שכחה לגמרי – ענתה שרה.

– איני אוהבת אותה…

ובשובן אל מיכאל נכנסה עמו מיד בשיחה על דבר מטרת בואה. אותו בחור טורפשוילי, כנראה, עומד לבגוד בה. הוא דוחה אותה מעליו. ידה של אחרת בדבר.

—הוא אוהב אחרת – טוען הוא. לפניה רק מוצא אחד: להשפיע על אביו.

– להשפיע על אביו? חזר מיכאל על דבריה בתמהון.

– כן, בן יחיד הוא. לקול אביו ישמע. הזקן הוא אחד העשירים הגדולים בעיר. רמז לשלילת הירושה מאת הבן – הזקן ישיב את לבו אלי. לרופא סגלוביץ השפעה רבה על הזקן. הוא הציל את חייו ממות…

– מיכאל! – קראה פתאום בקול עצבני – זכור, חיי ואשרי נתונים בידך! התראה עם סגלוביץ ובקש ממנו לבוא בדברים עם הזקן. למענך יעשה זאת.

רטט עבר בגופו.

– האם כוונתך, שהזקן יכריח את בנו להתחתן עם אשה, שלבו אינו הולך אחריה, מה? ואם הבן לא ישמע לקול אביו? לשלול אז ממנו את חלקו בירושה? לא, אין נפשי לדברים כגון אלה.

וחיה פלדבלום אחזה מיד בכלי הזיין החד ביותר והתחילה בוכה ומתחננת לפניו. ושרה אף היא השתדלה להחליש את הרושם שעשו דבריו עליה. הפרינציפים לחוד והחיים לחוד. טורפשוילי הצעיר הרי הוליך אותה שולל. הבטיח להתחתן עמה ועליו למלא את הבטחתו. במעשה כזה הוא משבר חיי נפש לעתיד. ומה תעשה עכשיו? ומצבה בחברה? עזב אותה והשליכה! – יאמרו.

– מיכאל – אמרה שרה – הרי לא עליך לבוא בדברים עם הזקן טורפשוילי – סגלוביץ ידבר עמו. עליך רק…

– די! – צעק הוא פתאום – ידי קצרה מלעזור לך, חיה – אמר אחרי הפסקה – לא אוכל להתכחש ללבי. תפני אל אחרים.

להתרגזותה של שרה לא היה גבול. היא הרגישה עצמה אשמה בפני חיה פלדבלום. בהפגשן ברחוב הבטיחה לה את עזרתם. בטוחה היתה, שמיכאל יעשה זאת, אם לא למען חיה פלדבלום, הרי למענה. היא נעלבה.

– אילו בקשה זאת חנה ממך, כי אז היית ממלא את בקשתה מיד – אמרה לו בכעס.

הוא שתק.

– אין דבר, חיה, אני עצמי אפנה אל סגלוביץ – אמרה לחברתה. הן הלכו.

הוא שאף רוח מלוא חזהו, כאילו פרק מעליו עול מכביד.

ובעלות על לבו דברי שרה האחרונים, לחש לעצמו:

– חנה לא היתה שולחת את ידה לעסק מכוער כזה.

– חנה!…

דמותה צפה וניצבה לנגד עיניו. מה מאושר היה לו יכול לשוחח עמה ולשפוך את נפשו לפניה. ובדומית הבית ישב והעלה הכל על הכתב ושלח לה אגרת גדולה מלאה נכאים.

השעה שחקה לחנה: נשי האכרים העשירים העניקו לה עבודה רבה ושילמו לה בעין יפה. יום־יום אכלו על שולחנה כמה מחבריה מחוסרי־העבודה.

שכרה בית והסתדרה בו. במהרה נעשה הבית למרכז חברת הפועלים. דלתותיו היו פתוחות לכל. כל הנכנס אליו הרגיש את עצמו טוב. רוחה של חנה היתה שרויה על הכל. בחן פניה ובנועם דבריה השרתה רוח של חמימות ואינטימיות בלבבות החברים, שהיו באים אל ביתה לבקש מנוחה לנפשם.

מדי ערב בערבו היו מתאספים אצלה ומשוחחים על עניני השעה או דנים בשאלות שעמדו על סדר היום. בבואם עמד כבר המיחם על השולחן, רועש ושר, וממנו מזגו להם החברים כוס אחר כוס.

נושא השיחות באותם הימים היה דבר הקמת מטבח לפועלים. אותה שאלת המטבח העסיקה תמיד את חברי “פועלי ציון”, אולם חוסר האמצעים לא נתן לגשת להגשמת הדבר. והנה הודיע החבר חיים, שנתקבל סכום כסף מחוץ לארץ למטרות המפלגה והוא הציע להקדיש את הכסף להקמת המטבח. אבל היות והסכום מצער, הוא מציע לחברים לבקש דרכים להשיג את החסר. הוצעו הצעות שונות. דעת חנה היתה, שכל חבר עובד ינדב יום עבודה. הצעתה נתקבלה. אבל החשבון הראה, שגם לאחר כך לא יספיק הכסף. בלבה חשבה לפנות אל האכרים, הקרובים לרוח הפועלים, ולבקש מהם תמיכה. בטוחה היתה, שלא ימנעוה ממנה. אבל כיצד להביא את הדבר לפניהם? לקבל מהם נדבות סתם – לא גאה וגם לא לכבוד הפועל הוא. עליה, איפוא, לחכות לשעת הזדמנות, שתבוא לידה.

וההזדמנות הזאת באה אמנם מיד.

הזקן קנטור השיא את בתו הבכורה. ואותו שידוך עורר התענינות רבה במושבה. ומעשה שהיה כך היה:

החתן היה פועל מחוסר עבודה ובא לבקש עבודה אצל קנטור. הזקן צחק. “עבודה? מאין? מי יתן ושלח לי אלוהים עוד חמש שש בהמות וקבלתיך אל ביתי, בחור נאה אתה!” – אמר לו קנטור.

ובאותו רגע נכנסה אל הרפת בתו הבכורה לחלוב את הבהמות.

– רבקה’לה – פנה אליה הזקן – הבחור הזה מוצא חן בעיניך? היא צחקה.

– ואם כן, טוב מאד, בני, עד היום היינו שמונה נפשות לשלוש בהמותינו, ולמן היום תווסף עוד נפש אחת כמה תהיינה, איפוא, בחור נחמד?

הבחור שתק.

– אמור מעתה: תשע… ומה בכך? עוד נפש אחת, השם יעזור. ועכשיו, בחור, עזור נא לחלוב את הבהמות וביום הששי נסדר חופה וקדושין כדת משה וישראל…

אל הנשף באו כל מכרי הזקן, איש לא נעדר. הפועלים, בני האכרים, ואחרים. הזקן קנטור חביב היה על הבריות במושבה וכל הבא הביא בידו מנחה: יין, שכר ותופינים.

גם חנה ואמנון באו לנשף.

ככל נשפי הפועלים במושבה הצטיין גם נשף זה בריקודי ההורה והרונדו… רקדו וחוללו עד לטרוף הדעת.

גם חנה היתה בין המחוללות. עשרות בחורים ניגשו אליה וביקשוה לצאת אתם במחול. פניה כמו נבוכו. היא לא ידעה הזמנת מי לקבל. דומה היה לה, שאם תצא לרקוד עם האחד יעלבו האחרים, והחליטה בנפשה שלא לרקוד לגמרי. הקהל מסביבה גדל בינתים והזמנות חדשות נוספו.

ופתאום נשמע קול כרוז מפי אחד הקהל:

– רבע יום עבודה נוספת אקדיש להקמת מטבח הפועלים אם תצאי, עמי לרקוד, חנה.

– חצי יום עבודה! – נשמע קול מן הצד.

הקהל הפנה את תשומת לבו אל המקום, שמשם באו ההכרזה השניה, אך ברגע זה נשמע הקול הקודם.

– שלושת רבעי היום!

– יום עבודה! – נשמע מבין הקהל.

וחיים השתמש בהזדמנות הזאת והחל מעורר את הקהל להשתתף בהתחרות. הוא הכריז.

– יום עבודה להקמת מטבח הפועלים, מי נותן יותר?

– יום וחצי!

– שני ימי עבודה!

– שני ימי עבודה – פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית – הכריז חיים.

– הידד! – התריע הקהל.

חנה קיבלה ברצון את ההתחרות לטובת הקמת המטבח, וזיכתה את המאושר במחול.

ההתחרות עוררה אליה את תשומת לב הקהל. שוחחו בה ומצאו שהיא ראויה לכבוד הזה. דיברו על יפיה, על עדינותה. באותו הערב היו עיני הנאספים נשואות אליה, ואיש מן הקהל לא גרע עין ממנה. היא הרגישה בדבר ורעדה כרעוד הפרח, שזה עתה חשפו השמש באורו ובחומו. “יום עבודה!”… היא מחייכת מאושר. נעים לה הדבר. “יום וחצי!”… רגש של הערכה עצמית מתעורר בה. היא גאה, נרגשת. פניה העלו על לחייה כתמי אדם. המלחמה נמשכת. האינסטינקטים מתלקחים יותר ויותר. והכל בגללה. עיניה הבריקו באור גדול. מעינות חיים שפעו מהן. היא יפה. “שני ימי עבודה!”… הקהל מריע. והיא מושיטה את ידה למנצח, ויוצאת עמו לרקוד כשהקהל מריע לכבודם.

הצלחה זו עוררה בלב החבר חיים את הרעיון להמשיך את ההתחרות הזאת, ובהגמר המחול, הכריז התחרות “לרונדו” שניה.

הקהל הפנה את תשומת לבו אל המקום, שמשם באה ההכרזה השניה, כתמי אודם. המלחמה נמשכת. האינסטינקטים מתלקחים יותר ויותר. וכל בני האכרים גם הם נכנסו הפעם אל המשחק.

– עשרה! – קרא אכר צעיר.

בסכומים כאלה. אבל הם לא רצו, שהאכרים ינצחום.

– עשרת ימי עבודה – הכריז המכריז.

והנה נפל פתאום אחד על המצאה ופרשה לפני קבוצה של חברים. מיד הסכימו לה. ובשם הקבוצה הכריז:

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הקהל הפנה את תשומת לבו אל המקום, שמשם באה ההכרזה השניה, בסכומים כאלה. אבל הם לא רצו שהאכרים ינצחום.

והנה נפל פתאום אחד על המצאה ופרשה לפני קבוצה של חברים. מיד הסכימו לה. ובשם הקבוצה הכריז:

– שנים עשר ימי עבודה!

הקבוצה זכתה. ולקול תשואות יצאה חנה במחול רוסי עם חבר אותה הקבוצה המנצחת.

ההתחרות נמשכה. בשתים בלילה הודיע החבר חיים, שהתקציב להקמת המטבח מובטח. מחאו כף. לנוכח פני חנה מחאו כף, אבל היא ישבה נוגה ועיפה מן הצד.

יפה היתה אותה שעה.

באותם הימים נתקבל המכתב ממיכאל. היא נדהמה למקרא אותה האגרת הארוכה. כוידוי ארוך היו לה דבריו.

"… שכור הייתי ומטורף, לא ידעתי נפשי, עיני לא ראו ולא הבחינו מאומה. פרא הייתי כפר, כסוס – ונתתי ליצרים את רשות הדיבור הגמורה. חושי נטרפו ועמם נטרף גם מוחי, שכלי. התאוה נשתלטה עלי והמנוחה אבדה לי. הרגשתי, כי עומד אני על שפת תהום עמוקה, עוד צעד, ואין לי עוד תקומה. תלשתי את שערותי, נשכתי בשרי, נאחזתי בשיני בסלעים, שתיתי סמי רעל חריפים ולא שמתי לב לכמותם – יבערו, יכאבו ויגורשו מעלי השדים והרוחות הרעות, ששמו משכנם בקרבי. יגעתי באנחותי ומנוחה לא מצאתי.

“המטפלים” הרגישו במצב רוחי והעבירוני אל פינות גן. האויר הצח ירגיעני. ימים רבים בליתי בגן, בין העצים והפרחים. אולם גם שם מצאתי אך מחנק, הייתי קורע מעלי את בגדי, ושוכב שקוע במחשבות – באותן המחשבות…

– איני רוצה לחשוב! – צועק אני לעצמי. לשכוח אני חפץ!…

את מי לשכוח, – לשכוח את עצמי. להעשות להדיוט, לבהמה. אבל מיכולתי לשקוט בשעה שהייתי כולי אכול תאוה? בשעה שריח גופה היה מעוררני ומכה אל אפי ואני שכור ואבוד חושים?… אז נסיתי את נסיוני האחרון: את דמותך הטהורה בקשתי להעלות לפני עיני־רוחי למען מצוא רווחה לנפשי.

אך הדבר לא עלה בידי. לבי היה באותם הימים עסוק דוקא בה, באחרת. בזו שהתהלכה סביבי ושפעה עלי מעטרת־גופה וגרתה את דמי, את עורקי, את עצבי.

לעתים נעצמו עיני, ובלבי תוהו ובוהו. נשטפתי במחזות חולניים, מגרים: בגן קסם גדול אני, בתוך מעגל. נשים מחוללות סביבי. נפשי נמסה בקרבי מרוב עונג. אני נהנה מיפין המרגיע את הלב. אך הנה יצאה אחת המחוללות מן המעגל ותיגש אלי וחגורת עלה תאנה עליה. ואני מרגיש, שדמיוני הולך ומתפשט וחודר מבעד לכל החגורות. רטט נעים מעורר, עובר את גופי. גופי יוקד כאש. אני מושיט את ידי אליה והנה ירדו עלי גשמי פרחים בהתחמק האשה מעיני…

פקחתי את עיני ובידי זר של איריסים. העלים רכים כקטיפה. הנגיעה מלטפת ונעימה. בוחר אני באיריס סגול ומחבקו בידי ומקרבו אל שפתי. הוא מדגדג בדגדוג נעים. ופתאום נשמע מעין זמזום. אחד החרקים מפלס לו נתיב אלי, כשמצחו עמוס אבקת־זהב. למי אבקת הזהב הזאת? ואני כולי בוער באש ובשרי אוכל…

ובמוחי חלף אז רעיון כזה: כל עוד הנשמה בקרבך קח מן החיים כל אשר בהם. הזדרז, פן תאחר את המועד, ומחשבה זו טמטמה בי כל הרגשה נעלה, ואני נפלתי, נכשלתי…

שתיתי מדבש התענוגים, נהניתי עד כדי שכרות. אולם לבי חשק וחשק. אך הנה בא הרגע ולפני נגלה תהום הזוועות, שבה הייתי שקוע בכל אותם הימים. ורק אז נפקחו עיני ואראה מה גדול חטאי. כן, חטאתי. חטאתי לרגשי לבי הטהורים, וחטאתי לאהבתי – אליך. ידעתי מאז את יחסך אלי. לבך לא נפתח לפני מעולם, כשם שאין ארובות השמים נפתחים בפני האיש, שאינו מאמין בהם. בריחים כבדים תלית על לבך. יראת שמא אפתח לי בו פתח ואמצא לי פינה. למודת נסיונות אַת, גדולה את ממני בשנים, וידעת מה היא האהבה אשר לעלם כמוני. לכל רוח מצויה תפרוש כנפיה… אבל מדוע לא שמרתיני מפני הרוח, הסערה?

אכול מוסר כליות אני, והוא קוסם בי באכזריות ואני נמוג ביסורים ועינויים. אבדה לי התקוה לחיי עתיד. מעיני החי, שממנו שאבתי אומץ, דלל, ושאיפתי משאת־נפשי, שנאחזתי בה, איננה עוד – נעלמה עם העלם מחלפות ראשו של שמשון… שמשון קטן – אבל גם ממנו סר כוחו, ולמה לו חיים? אבל האשה, דלילה? הלא היא תדרוש את חלקה, את אהבתה – ומה אתן לה אני? מה אשיב לה? אבל המשחק ימשך, הנצחונות והמפלות לכמה ימים עוד? ואולי לא אוכל לראות בסבלי ואברח מפניה, ומה יהיה אז? ואני הרי “רמיתיה”, הכשלתיה, גזלתי ממנה את עלומיה… הוי, מה עשיתי? מה עשיתי? מדוע לא נמסתי כדונג באש תאוותי בשעה שגופי נגע בגופה? לפחות הייתי מציל בזה את טהרת רגשי אליך. טוב המות מאשר לשקוע. הה, אילו האמנתי באלוהים ובשכר ועונש, הייתי מתפלל אליו שיפשיטו את עורי ממני ויצלוני חיים… והנה מחכים לי חיים עכשיו – ומה נוראים הם לי!

לעתים קרובות יעלה כיום במוחי רעיון המות, ואני שמח לו. עוד לפני חדשים מעטים יראתי אותו. לחיות רציתי. מלא תקוות ושאיפות הייתי. בסתר לבי היה “המלאך הגואל” בדמותך והיה מנחני במעגלי צדק… ועתה? – אבדתיך. אבדתיך לעולם. נתיתמתי גם מאהבתי וגם מידידתי. לילה ארוך עוד לפני – לילו של איוב… וכמותו אקללנו"…

לאחר שקראה חנה את האגרת היתה מחשבתה הראשונה לנסוע אליו מיד. אבל לאחר שיקול־דעת לא נסעה וכתבה לו מכתב מנחם: היא מבינה אמנם לרוחו, אבל אין להגזים. שרה אוהבת אותו בלב תמים – ולאהבה נאמנה יש לסלוח הכל. יעברו ימים ויווכח עד כמה טעה. שרה היא אשתו, והיא חייבת להיות מעתה לשלו, לתמצית חייו… ואם מצב בריאותו הוטב, מוטב לו שיתמסר לעבודה ציבורית. גם רעיון “הקבוצה” עדיין מחכה לגואלו. ובעבודתו ימצא לו את סיפוקו וישתחרר מכל תעתועי־השוא…

היא רגשה למכתבו. קראה אותו פעם ועוד פעם. קיפלה אותו שעה ארוכה בין אצבעותיה. שתקה מעט ולא יספה עוד, כנראה, להרהר בדבר.

היא עברה לסדר יומה.

מכתבה של חנה דיכא את רוחו. אבל לאחר חשבון הנפש הבין, כי ליחס אחר לא יכול היה לקוות ממנה. מכתב קצר ויבש, ללא מלה של השתתפות. ועוד יותר מזה: המכתב הזה עמעם בו כל תקוה להבא.

– היא אינה אוהבת אותי – גמר עם לבו.

אולם במעמקי לבו ידע, שידיד נאמן היא לו אלא שכך היה נוהג כל איש אחר במקומה במקרה זה. עובדה זו, שחייו קשורים מעתה בחיי שרה, אין להכחיש עוד.

– כשם שנצלת אותה מעדיי נעוריה מבלי אהוב אותה, ככה תנצל היא אותך מעתה ולכל ימי חייך – לחש לו קול פנימי.

ואת חנה עליו לשכוח. היא לא תאהב אותו לעולם. ואולי?… חנה היא מסוג האנשים, שעליהם הטיל הגורל תפקיד אחר: להאיר את החיים לאחרים. בכל מקום שדורכת רגלה היא זורעת אור ואושר. היא שלוחה להיות עזר לנדכאים. קדושה היא, נזירה, ואסורה בנגיעה. וגם אילו לא קרה לו מקרהו עם שרה, אסור היה לו לחשוב עליה. והדין עמה. בעבודתו יבקש וימצא לו את סיפוקו. והלאה היאוש. עליו לחיות. חייו דרושים לארץ ולישוב. הוא בא אל הארץ להשתתף בבנינה, וחלומותיו עוד לא נתגשמו. עוד רבה העבודה. והארץ תיבנה על ידי רוב של עובדים, על ידי חברה עובדת עם צורות חיים כלכליות־חברתיות חדשות. הקבוצה! החברה החדשה! התישבות עובדים! הגרעין נשלח כבר, אבל עוד לא נזרע. והוא יזרע. עבודה קדושה מחכה לו בעתיד הקרוב, חיי יצירה, והלאה כל המחשבות הזרות! לשרה, לאשתו, יסתגל, כשם שמסתגלים כל האחרים. אהבה?

דבר קיומו של רגש כזה מסופק בכלל. האהבה איננה מקשרת את האשה לגבר עד כדי התמזגות מלאה. להיפך: הבדידות הולכת וגדלה וכל אחד מבקש לו את נתיבו… זוהי האמת…

אך הנה חוט מחשבותיו נפסק והוא חוזר אל עומק הרהוריו:

– אבל חנה!

ואולם בגבור עליו תוגה זו הוא קורא בקול:

– שרה!

והיא שמחה לקריאתו, ניגשת אליו, אוחזת בידו ושואלת:

– מה לך, מיכאל?

והוא משיב מיד את ידו לאחור, כאילו רמש לח וקר נגע בה ומשתתק. הוא לא יכול לכבוש עצמו.

ימים תמימים ישב בגן מבלי דבר דבר. פעם מצאה שם שרה את מכתבה של חנה אליו. היא קראה בו ונפשה נתמלאה רוגז. היא ידעה, שמיכאל שפך את לבו לפניה וסיפר סודות. יוצא שיחסיהם נמשכים עדיין, וכאן הסיבה לדכאון רוחו. הוא אוהב אותה. עדיין הוא אוהב אותה. וברוגזה קרבה אל מיכאל:

– איך העזת לגלות סודות־משפחה לפני אשה זרה?

הוא החריש. מתוך כעס זרקה את המכתב בפניו ויצאה.

אבל הוא לא נשתנה. כמקודם ישב בגן מכונס בתוך עצמו מבלי התענין בה. מוסר כליות אכלו, והוא לא מצא לו מקום. שום דבר לא נגע עוד ללבו. ושרה עזבה את הבית והלכה אל חיה פלדבלום. רק למחרת שבה. והוא לא שאל בנפשו על אודותיה, לא ביקש לראותה, לדעת אם היא נמצאת בבית או לא. כל היום כולו לא בא אוכל אל פיו ונרדם על ספסל הגן מבלי שים לב לרעב, שהציק לו. שויון־הרוח פשט על סביבו.

למחרת כשנכנסה ממבוא הגן הביתה לא השתומם כלל לבואה ולא שאל מאומה על דבר העדרה. היא התהלכה אנה ואנה, דיברה בקול מרוגז והמטירה עליו בלי־חשך מבול של תוכחות: “בגללו הפסידה את חייה. הוא הוליך אותה שולל. ועדיין הוא ממשיך את יחסיו עם חנה… אוהב הוא אשה, שיש להטיל ספק בישרה, כי”…

כאן קם ממקומו ויצא את הגן בחפזון. פיו לא הפליט כל תלונה, אף מלה. קולה צרב את בשרו ונסתלק. היא נגעה במקום הפצוע וזרעה מלח. עד שעה מאוחרת התהלך בשדות שמאחורי העיר, מהר לעמק ומעמק להר, וכששב הביתה מצא את שרה שוכבת על הספסל בגן ולבה יוצא אליו.

היכן היית במשך כל היום? היכן?

הושיבתו על הספסל, דיברה אליו רכות וליטפה אותו. אל יוסיף לכתוב אליה – ביקשה ממנו – אל יחשוב עוד עליה.

אחר ביקשה ממנו, שיספר לה היכן היה במשך היום. הוא שתק. אז פרצה בבכי גדול. והוא לבו נתכווץ בו. הוא רצה לדבר עמה, לנחמה, אבל לשונו כמו דבקה לחיכו וישב שקוע בהרהוריו, שלא היו לה כל חלק בהם…

חייהם היו מלאים סבל, שניהם ניסו לא פעם להתקרב איש אל רעהו, להבין האחד את נפש השני, אבל תמיד נגמר הדבר בהתפרצות של תוכחות מצדה ובשתיקת־אֵלם מצדו. שתיקה… מאז קשר את חייו עמה נעשה אלם כמעט. לא היה לו עוד ענין לדבר. בכל משפט, שיצא מפיו, היתה היא מוצאת פירושים מיוחדים, היתה מלאה חשדים – והוא אך שתק.

אל מחשבותיו ודאגותיו השונות נוספו בזמן האחרון דאגות חדשות, שעינו ומררו את חייו ומפלט לא היה לו. הוא לא הסכים לחיות בכספי הוריו. כל עוד היה חולה, השלים עם המצב וקיבל את הכסף, אבל עכשיו, לאחר שהבריא וביכלתו לעבוד – איך יהא חי על חשבון אחרים? הלשם כך בא הנה? לשבת בחיבוק ידים ולהיות סמוך על שלחן הוריו? דברי אביו אליו לפני נסעו עלו על לבו:

– מיכאל, הארץ שוממה ועניה. אין היא עשויה לפרנס צעירים כמוך, שגדלו בתנאים אחרים בבית הורים. וכלום תסכים להיות אידיאליסט ולקבל מאביך כספים? לא על הכסף אני חס. נכון אני להוציא עליך עשרת מונים ובלבד שתגיע למטרה בחיים… אבל שם?…

והנה נתקיימה נבואתו. הוא מקבל המחאות־כסף מאבא, ואין הוא רואה גם סוף לדבר. ועליו לשים קץ לקבלת אותו הכסף מאביו. בשעת הכושר הראשונה אמר לשרה, שרצונו לכתוב לאביו, שיפסיק את משלוח הכספים אליו.

– ובמה נחיה? – שאלה.

– נעבוד!

– לעבוד? העלי תצוה לעבוד? ואולי גם לפרנס משפחה? הלשם זה קשרתי את חיי עם חייך?

הוא נוצח.

– טוב. – אמר הוא – אני אעבוד בשביל שנינו.

– אסור לך לעבוד. חולה אתה.

הוא צחק.

– כלום יש פועלים בארץ, שאינם קודחים? הכל קודחים והכל עובדים. הבראתי. אוכל לעבוד כמו כולם…

– לא תעבוד! עוד דרוש לך טפול ושכרך לא יספיק לך ומה גם לשנינו.

ומאז החלה לדאוג לו משנה דאגה, כאילו הוא חולה מסוכן. לפנות ערב היתה מכניסה אותו אל הבית: יתושים! אסרה עליו שתית מי הבור הקיפה אותו בטפול מיוחד, עקשני וטורד.

אף על פי כן הוא עמד על דעתו ובבואה פעם הביתה מצאה אותו כותב מכתב לאביו. היא קראה בו. המכתב הרגיזה מאוד, יצאה ממש מכליה וקרעה אותו מתוך כעס.

במשך היום לא דיברו שניהם דבר. לפנות ערב באה חיה פלדבלום. נכנסה בפנים צוהלים מאושר. אמש היתה מוזמנה אל הזקן טורפשוילי. רושם כביר עשתה עליו. מיד הזמין את בנו, קרא לאחדים מקרובי המשפחה, בו בערב חגגו את חג הארושין ובקרוב תהיה החופה. ההכנות גדולות. הזמינו בגדים מפריס. תופרות מן המובחרות בעיר עסוקות בתפירת לבניה ובגדיה. נשלחו הזמנות לגדולי העיר, לקונסולים. והיא מאושרת ממש. גם חתנה מאושר. הוא מלא צער על העינויים שגרם לה. אך רוח שטות נכנסה בו…

בהמשך דבריה החוגגים הרגישה פתאום בהבעת פניהם המוזרה ושאלה לסיבת דיכדוכם. שרה סיפרה לה על דבר המכתב לאביו. חיה פלדבלום מצאה מיד דברים להנחותה בעצותיה. לדעתה אין לו כל הצדקה לחייב את שרה לעבוד. אשה צעירה ועדינה כמותה לא נועדה לעבודה גסה ומחובתו של הגבר לשמור על האשה מכל דבר העלול לשחת את יפיה. לדעתה, גם הוא אינו נועד לעבודה שחורה וגסה. לא נאה לו הדבר וגם לא רצוי למצב בריאותו. ימשיך איפוא את לימודיו. יסעו שניהם לחוץ לארץ. כעבור שנים אחדות יגמור את חוק לימודיו ויחזור אל הארץ מלומד, אגרונום מדופלם. וגם הוריו ישמחו לדבר וישלחו כסף בחפץ לב.

ואולם מיכאל היה עסוק בימים ההם בשאלות אחרות לגמרי. החבר משי הזמינו לקבוצת הסתתים ושם היה עליו להרצות בערב את הרצאתו הראשונה. נטל את כובעו וניפרד מחיה פלדבלום מבלי לענות לדבריה.

– עלי ללכת; מחכים לי – אמר.

שרה לא הרהיבה עוז להתנגד לו. בכל קומתו עמד מלא רצון כלפנים. הבינה כי לא תוכל לו, ונתנה לו ללכת. בצאתו אמרה לו חיה בחיוך על פניה.

– מקוה אני שתבוא אל חופתי, ובשכר זה אבוא אף אני אל חופתכם.

אבל הוא היה נתון כל כך להרצאתו, שלא שם לב לרמז הדק, שהיה בדבריה, והלך.

שתיהן נשארו. חיה פלבלום הסבירה לה לשרה, שעליה להתחתן עם מיכאל כדת, בחופה וקידושין – ואז היא תכניסה אל החברה החשובה שבעיר, כי “במצב כזה” לא יתכן שתבוא בין אנשים…

הרצאתו הראשונה של מיכאל בין הפועלים בירושלים הוכתרה בהצלחה. הוא ידע להתאים עצמו לקהל שומעיו, קהל חדש מילידי הארץ. נושא שיחתו היה “מעמד הפועלים”. בלשון שוטפת דיבר על החברה ומעמדיה השונים.

שומעיו – פועלים, עובדים בבתי מלאכה, בחורי ישיבה וחברי קבוצת הסתתים – שמחו לקראת ההרצאה, שהיתה מלאה תוכן. רושם גדול עשו דבריו ביחוד על ילידי הארץ. תורה חדשה גילה להם. רבים מהם שאלו שאלות, אחרים סיפרו על תנאי הניצול, שבהם הם נתונים וביקשו ממנו לערוך לפניהם פגישות כאלה לעתים תכופות.

וקבוצת הסתתים החליטה לפתוח כעין מועדון ולהזמינם ערב ערב לביקור. הפגישות תועלנה מאוד להתפתחותם וגם לקרבתם עם החברים הסתתים, בעלי ההכרה הפרוליטרית. הוחלט כמו כן, שפעמיים בשבוע ירצה לפניהם מיכאל על נושאים שונים.

הרצאות אלו היו מעודדות את רוחו של מיכאל. נעים היה לו לראות בעיניו את עבודתו נושאת פרי. ילידי הארץ התארגנו ונספחו אל מפלגת “פועלי ציון”.

ערב ערב היה בא אל ביתם של הסתתים. הפגישות עם ילידי הארץ מילאו את לבו סיפוק רב. כפעם בפעם היה מתעורר ויכוח או פתחו בשיחה על נושא לאומי או סוציאליסטי, ומתוך ענין רב היה מסביר את השקפותיו.

ופעם הציע לפניו החבר משי לעבוד אתם יחד. הוא ילמדהו את העבודה. אף כי הסתתות לא משכה את לבו, החליט מיכאל בנפשו להשתמש בעצתו ולהתחיל. אולם כשנודע לשרה, שהוא נספח לסתתים, רגזה מאוד ואמרה, כי בשום פנים לא תרשה לו לעבוד עבודה כזו שעשויה להרוס את כל בריאותו.

באותם הימים נתקבלה הזמנה אל חתונתה של חיה פלדבלום. מיכאל אמר לשרה, שלא ילך אל החופה ולא אל הנשף. שרה לא הבינה להחלטתו.

מתירא אתה, שמא יעלה גם בך הרצון לעמוד אתי תחת החופה? – אמרה לו באירוניה.

– לעמוד תחת החופה?… תמה מיכאל.

– כן, מצבי בחברה דורש זאת. כעל אשה פרוצה מביטים עלי.

מעולם לא עלתה במחשבתו, שהוא יעמוד פעם עם אשה תחת החופה והרב יקדשם. בעיניו היה זה מעין עבודת אלילים עתיקה וכאדם בעל דעות חפשיות לא הסכים לכל ה“פרוצדורה” הזאת. הוא הביע לה את יחסו על הדבר⁵. היא בכתה. התנפלה עליו בדברי תוכחה ובגידופים.

אבל, כנראה, חשב בנפשו, שחיים משותפים עם אשה – שלשלת ארוכה היא של ויתורים. אחרת אי אפשר. לא ההגיון הוא השולט כאן, כי אם הרגש, האינסטינקט – ומכאן תביעותיה התמידיות הסותרות זו את זו. ואולם כמו תמיד, כן גם הפעם ניצחה היא: הוא הלך גם אל חופתה של חיה פלדבלום וגם עמד תחת חופתו שלו והרב קידש…

ואולם מאז החל עוזב את הבית גם ביום.

נותר שוב אך מוסר הכליות בלבד.

בירושלים נבנו אז הרבה בתים חדשים. עבודות הבנין היו כולן בידי הערבים. הצייר הפרופסור בעל הדמיונות, מיסד בית הספר לאמנות בירושלים, חזה כבר באותה שעה, שהבניה בירושלים עלולה להתפשט ויש לדאוג לכיבוש עבודה זו על ידי היהודים. ניגשו אז לבנין בית חולים גדול וניתנה לו ההזדמנות ליסד את קבוצת הסתתים. שכר מורה מנוסה, ערבי, שבמשך זמן קצר לימדם את המלאכה, ובערבים, אחרי העבודה, היו הסתתים מבקרים בבית הספר לאמנות ומורי המוסד לימדום ציור. סתתים־אמנים ביקשו להכין. דעת הפרופסור הצייר היתה, שאבן מסותתת יפה ומקושטת לפי סגנון עברי, עלולה לבסס את עמדת הפועלים היהודים בענף הזה…

הסתתים הצעירים, שרובם היו שייכים למפלגת “פועלי ציון”, הסתדרו בקומונה. שכר העבודה היה נמוך מאוד: עשרה, שנים עשר “מטליקים” ליום. יום־יום, לפי התור, היה אחד מחברי הקומונה מקדים לחזור הביתה, מכבד את החדרים ומבשל שעועית או דיסה של אורז. וחברי הקומונה, בשובם מן העבודה, היו רוחצים את בשרם, מחליפים בגדים ויושבים מי על אבן ומי על הרצפה. שולחן לא היה והתורן היה מגיש את האוכל לפי סדר זה: מנה ראשונה – לחם; מנה שניה – אורז עם לחם; מנה שלישית – תה מתוק עם לחם; מנה רביעית – תה בלי לחם. ואת המטעמים האלה היו הכל מכלים בתיאבון רב.

לאחר האוכל היו חברי הקומונה מתפזרים לפינות החדר לקרוא בעתון או בספר שנלקח מן הספריה הגדולה. לא חסרו גם נשפים, ולעתים קרובות היו עורכים טיולים להכיר את העיר וסביבותיה.

מיכאל אף הוא נתקבל כחבר לקבוצת הסתתים. בזמן הראשון עבד רק חצאי ימים: השמש והחום הכבידו עליו מאד. גם העבודה לא היתה לרוחו; קשה היה לו להסתגל אליה; לא מצא בה ענין. משום כך הטילו עליו חברי הקומונה את ההשגחה על נקיון הבית והכנת האוכל לאחר העבודה. ואולם גם בעבודת הבישול לא היה מצליח ביותר. האורז היה נשרף בבישולו, והחבר⁶ משי היה זועף ונוהם מכעס.

“גם היום הקדיח את הדיסה”! – קרא משי לתוך חלל החדר.

פני מיכאל היו מאדימים. הנה הם באים הביתה לאחר יום עבודה של עשר שעות, רעבים ויגעים, ועליהם לאכול דיסה שרופה ומרה ומכוסה פיח. והוא לא ידע כלל על שום מה אין הבישול עולה בידו. הלא הוא ניער וניער את הדיסה? אבל למחרת חזר ושרף את המטעמים, ומיד ראה לפניו את פני משי החמורים והחליט שממחר והלאה יעבוד – יעבוד כל הימים, ובלבד שישחררוהו מעבודת הבישול.

דבר לכתו מן הבית לא השפיע ביותר על שרה. ימים עברו, והיא לא התענינה בו. היא ידעה, שהוא עובד בקבוצת הסתתים ושסיבת בריחתו מן הבית הנה – אך היא. היא הכירה שכל תנועתה אינה נעימה עליו, מרגיזה אותו, ושבנוכחותה הוא כאילו אסור באזיקים. רגש קשה קם בה, אי שביעת רצון, עלבון פנימי, רוגז והתקוממות נפשית. אין הוא אוהב אותה, והיא – כאותו המסכן הפושט יד ומבקש רחמים. הה, לא. עד כדי כך לא יגיע הדבר. ילך לו. מי זקוק לאהבתו? הוא משעמם. רק משעמם… ילך..

באחד הימים באה אליו לבושה שמלה מגוונת ממשי דמשק, זרועותיה חשופות; על ראשה מגבעת־קש רחבה וחדשה, שמעליה השתלשל צעיף ירוק, דק ורך. ריח של בשמים נדף ממנה. כולם היו עוד בעבודה, ובדרך מקרה מצאה אותו כי שב באותו יום מוקדם מן העבודה. בראותו אותה תקף עליו מיד אותו רגש בלתי נעים. הוא יצא עמה החוצה; לא רצה שחבריו יראו אותה. היא שאלתהו, אם נתקבל כסף מאביו. כספה אזל ואין לה במה לחיות. ביקשה ממנו שיכתוב מיד אל אביו. הוא שתק. בדרך סיפרה לו על דבר החברה החדשה שלתוכה באה בזמן האחרון. “בורגנים” אמנם, אבל בעלי השכלה גבוהה ואצילי רוח. הם באים אליה לבקרה, אולם לא תמיד נעים לה לקבלם בביתה. באים ואת הבעל אין מוצאים. אתמול בקרה הזוג הצעיר טורפשוילי לפני נסעו למצרים, שאלו עליו ולא ידעה מה לענות להם.

– לא פעם בקשתיך לבוא אחרי העבודה הביתה – השמעת?

הוא ניסה להסביר לה, שכל זה מיותר, לאחר ששניהם באו כבר לידי הכרה שאין מקום ביניהם לחיים משותפים. אבל היא עמדה על שלה. הוא מוצא לו את סיפוקו בעבודתו הציבורית, בנאומיו, אולם מה יש לה? אשה היא. אשה צעירה השוקקת לחיים. גם היא יודעת, שעליהם יהיה להפרד. אין הוא אוהב אותה, ועם איש השקוע במחשבות על אשה אחרת, אין לחלום על חיים. אמנם היא אשמה. היא תארה לעצמה אחרת. ואף־על־פי־כן אין הוא צריך לגרום לה רעה, שיביטו עליה בעינים רעות. ידע העולם שבעלה עמה, וכל מה שביניהם – יפתור הזמן. מצבה בחברה ישתנה אז. יאמינו בה, יעריצוה ויתיחסו אליה בכבוד. אל הפועלים לא תשוב. דרישותיה הן אחרות, היא רוצה לחיות! התנאים הקשים, שבהם נתון הפועל, מוצצים ממנו את תמצית החיים עד כדי יבושת גמורה. די לה חיי הפועל, היא תבקש לה את דרכה בחיים בחברה אחרת.

מיכאל הבין לרוחה והבטיחה, שמדי ערב בערב אחרי העבודה יבוא הביתה. ואמנם באותו ערב הלך אל ביתה. אותה לא מצא. רחץ, החליף בגדים וישב על הספה ממתין לה, ופתאום נפתע מן השינויים בסידור החדר.

החדר היה מסודר לפי מנהג המזרח, ועם רהיטיו הנמוכים ושטיחיו הגדולים עשה רושם של חדר אורחים קטן. כאן היא מקבלת את אורחיה – אמר לנפשו. על הספה הרחבה עם הכרים הרכים המרוקמים בקישוטי זהב נחים אורחיה. דכדוך נפש תקף אותו. מה לו כאן? למה נענה לה ובא הנה? תחיה לה כאוות נפשה, אבל מה רוצה היא ממנו? עליו ללכת מכאן. לשוב אל קבוצתו. לברוח.

אולם בצאתו מן הגן אל הרחוב נשאר עומד. מליץ־היושר שבקרבו התעורר בו שוב. האם לא בגללו נשארה בודדה ועזובה. אילו אהב אותה, כי אז היו שאיפותיו מעסיקות גם אותה, והיא היתה הולכת אחריו, אבל במצבה – היש לה דרך אחרת? עליה לבקש לה חברת אנשים, ואיך תוכל אחרת? הלא אין לה לפני מי להוציא מלה. חיה פלדבלום נסעה, ובכלל אין מצבה של שרה מענין אותו⁷ ביותר. עסוקה היתה באשרה. אבל היכן היא עתה? מה זה נוגע לו היכן היא? הרשאי הוא לדרוש ממנה דין וחשבון על התנהגותה? היא אחראית למעשיה. היא בלבד.

הוא חזר ונכנס אל הבית. התפשט ושכב לישון. בבוקר, כשהתעורר משנתו, מצא אותה שוכבת במטתה. הוא ניגש אליה, רצה לשאול ממנה דבר, אבל היא ביקשה ממנו שלא יפריע את שנתה. בשעה מאוחרת שכבה לישון. הפכה פניה אל הקיר ונרדמה שנית.

הוא קם והלך.

בערב, בשובו מן העבודה, מצא את הבית מואר. שרה היתה לבושה בשמלת משי דקה, שקופה כמעט ובמחשוף גדול. ריח בשמים עלה באפו. היא ביקשה ממנו להחליף מיד את בגדיו: אורחים עומדים לבוא. והוא מילא את בקשתה.

עד בוא האורחים ישבו ושוחחו ביניהם. היא דיברה עמו על העבודה, על קבוצת הסתתים, ולבסוף נגעה גם בשאלת חייהם. היא בושה אמנם לחייבו לשבת עמה, בשעה שאין ביניהם כל יחסים, אבל מה לעשות? החברה דורשת. בלבה היא מבטלת את החברה ומנהגיה ממש כמותו, אבל מה לא תעשה אשה צעירה לשם הצלחתה בחיים? המקרה הביאה לחברת יהודים גרמנים קנאים ושמרנים וכאשר יוודע לאלה שבעלה עזבה, ישנו מיד את יחסם אליה…

נשמעו צעדים. שני צעירים לבושי הדר לפי האופנה האירופית האחרונה, נכנסו אל הבית. היא קמה לקראתם וקיבלה אותם בסבר פנים יפות. הם ישבו על הספה. היא הציגה לפניהם את מיכאל בהדגשה קצרה: בעלי!…

רב מאוד היה הניגוד בין מיכאל והצעירים האלה. הוא בחולצתו הרוסית, והם בתלבושתם האירופית עם הצוארונים הגבוהים.

מיכאל ישב דומם על כסא נמוך בפינת החדר מבלי לקחת כל חלק בשיחה, שהתנהלה ביניהם ובין שרה – שיחה מלאה מחמאות – ואף הם כמעט לא הרגישו בו. אך הנה הסב אחד מהם את תשומת לבו לחולצתו הרוסית ושאל אותו, אם אמנם הוא יליד אירופה, שכן רוסיה אינה אירופה… שרה ענתה שהחולצה משמשת סמל לשחרור העם הרוסי. סיפרה להם על תנועת הפועלים ברוסיה, על תנועת הפועלים בארץ ישראל, על מיכאל, שהוא בעל מקצוע, אגרונום ומנהיג הפועלים, אבל כאן לא יכול היה לשמוע עוד לדבריה:

– סתּת אני – שיסע את דבריה – סתת פשוט.

ומצב הרוח נשתנה בחדר.

לעינוייו של מיכאל לא היה גבול. מה הוא מתענה בכבלי האשה? ואיזה תפקיד מסכן עליו למלא. לגולם הפכה אותו. עוד מעט יצא במחול לפי פקודותיה.

הם הציעו לה לצאת עמם לטייל, והיא הסכימה.

הוא נשאר לבדו ועלה על משכבו לבקש לו מנוחה בחיק החלומות…

רעיון התישבות עובדים החל מכה שרשים עמוקים בלב הפועלים. אמנם נושאי הרעיון היו עדיין מתי מספר, ואולם לפי שהעסיק את מוחות החברים – נקל היה לחזות מראש את דבר הגשמתו המהירה. הרעיון עצמו היה עוד בחיתוליו ואיש לא ידע את דרכי התפתחותו, אולם בלב נושאיו חזקה השאיפה להתחיל ביצירת חיים חדשים על יסודות של אי־ניצול.

אביגדור הרפז היה אחד מאלה, שנשתלהבו באורו של אותו רעיון, וביקש בכל האמצעים לגשת להגשמתו. הוא היה אחד הפועלים הותיקים בארץ, בעל שערות ארוכות ומסולסלות ועיני תכלת. השפעתו על הצעירים היתה רבה.

רעיון התישבות עובדים עצמית לא נתן דמי לו. אולם הכסף מאין יבוא? והוא הרהר והחליט החלטה מוזרה: מועד כל הכוללים בירושלים. “החלוקה” היתה שנואה עליו כמו על כולם. קשה היה לו להשלים עם העובדה, שבני אדם מקבלים כספים ומחלקים אותם ביניהם על לא כל פעולה – וכלום לא נכון היה לפתור בכסף הזה את שאלת התישבות העובדים? וכדרכו – מן המחשבה אל המעשה: פנה אל אחד מחבריו, צעיר בן עשרים, קמינסקי שמו, והציע לפניו לערוך “אכספרופריאציה” אצל ראש ועד כל הכוללים. והלה הסכים.

ואולם אביגדור הרפז חיבה יתרה היתה נודעת ממנו למיכאל בעל הרעיון של התישבות העובדים, והחליט לשתף גם אותו באותה “האכספרופריאציה”. בטוח היה, שמיכאל יסכים להצעתו ויתן ידו לדבר. שהרי בכספים אלה אפשר יהיה לגשת מיד לקנית חלקת אדמה ולפתור את שאלת רעיון הקיבוץ הראשון…

והרפז עם קמינסקי באו ירושלימה אל מיכאל לנהל עמו משא ומתן באותו ענין. הענין דרש סודיות גמורה, והרפז לא רצה לבוא עמו בדברים במקום פתוח וגלוי לכל. מיכאל קבלם בבית שרה. הרפז הציע לפניו את תכניתו. מיכאל הכיר היטב את הרפז כאדם בעל דמיונות חולניים. ולאחר שמעו את דבריו, ענה לו בשלילה ואמר, כי רעיון הגשמת הקיבוץ קדוש הוא מהיות מטרה להצעות מעוררות תמהון כגון אלה.

בעודם יושבים ומשוחחים, נכנסה שרה מבלי שירגישו בה. היא הקשיבה לדברי הרפז ולתשובתו של מיכאל. ובראותה את הרושם הקשה שעשו דבריו על הנוכחים, מצאה לנחוץ להתערב בדבר.

– בטלן! האם לא תראינה עיניך, שהפעם נזדמן לידך המקרה להגשים את רעיון ההתישבות, שאתה הוגה בו כל ימיך? חברים, אני לשרותכם! נפעל בלעדיו.

מיכאל הלך לעבודתו, והם ישבו והתיעצו עוד על צפונותיהם. הוחלט, שהרפז יחזור למושבה וקמינסקי ישאר בירושלים לחקור וללמוד את התנאים על מנת להוציא את “התכנית” לפועל…

קמינסקי עלה זה מקרוב אל הארץ. ספרו עליו, שברוסיה היה חבר הקבוצה הטרוריסטית של המהפכנים הריבולוציונרים והשתתף בהרבה אכספרופריאציות. לפני עזבו את רוסיה עשה את האכספרופריאציה האחרונה באמצע היום בביתו של בנקיר והצליח להוציא מידיו אלפי רובלים בשביל המפלגה – וגם בשביל עצמו. ולמחרת בערב עבר את הגבול הרוסי־האוסטרי, ולאחר טלטולים רבים הגיע לארץ.

פעם נזדמן לקמינסקי לשמוע את נאומו של הרפז. נאום זה היה שאגה. שאגת ארי נגד הישוב הישן ואנשי החלוקה, המתנכרים לעניני הישוב, ובהשפעת דבריו מוכן היה קמינסקי להלחם בכל כוחו כנגד אותם אנשי החלוקה, מבלי שידע אותם כלל פנים אל פנים. ומאז כרת ברית רעים עם הרפז ונעשה לנושא כליו.

קמינסקי בא ירושלימה לבוש ככל פועלי הארץ, בחולצה רוסית ובמכנסים ישנות. במקום נעלים נעל סנדלי עור, וחבש כובע קווקזי גבוה.

התישב בבית שרה. כך היה רצונה. עברו ימים מעטים ומראהו נשתנה לגמרי. בהשפעת שרה לבש חליפה כחולה, נעלים צהובות לפי האופנה האמריקאית ועל ראשו חבש כובע רך ויקר מאד.

הגרדרובה של שרה הלכה וגדלה. הביאו אל ביתה ארון בגדים גדול מעץ אגוז והיא דאגה שיהיה מלא מחידושי האופנה. הופעתה בחוץ היתה מעוררת תשומת לב בני העיר. היא היתה לאחרת. הגברים ביקשו קרבתה. בנימוס רב היו מדברים אליה ולכבוד נחשב בעיניהם כשזיכתה אותם בשיחה.

במשפחות המכובדות ספרו על בן אח עשיר, שמוציא עליה כספים רבים, והחלו מבקשים את קרבתה. קהל מבקריה גדל: ערב ערב היו מתאספים בביתה מצעירי העיר והיא למדה במהרה את הטון של החברה “הטובה”.

בלבה צחקה לכל אלה, אבל מצא חן בעיניה לראות איך נכבדי העיר באים אליה, שופכים את לבם לפניה, מתיעצים עמה ומקבלים את דעתה ביחס של כבוד, מחלקים לה בינתים מחמאות, מפזרים לה דברי נועם, ומזמינים אותה אל הבתים המקובלים בעיר.

היה בשרה הרבה מן האבנטורה: לשחק… לשחק עם הגבר… לשחק עם האשה… בדברה לפני אשה מן “החברה” היתה מעמידה פני אשה צנועה כשהיא מושכת כל מלה ומלה בתמימות עשויה. אולם בחברת הגברים היו פניה מתגלים בדמות אחרת. היתה מעוררת בהם אי מנוחה בלתי מובנת, ורצון להמצא בקרבתה. רבים היו הגברים, שניסו את כוחם לכבשה, והדבר הזה היה מוסיף לגאותה. היתה עסוקה תמיד במחשבה לפרוש רשת לרגלי גבר זה או אחר, אבל ברגע המכריע היתה משיבה פניהם ריקם. זה היה מוסיף לה עונג. נעים היה לה, כלכל אשה, לחשוב ולראות את עצמה על פסגת הר גבוה וכתר זהב על ראשה ובידה שרביט כסף ארוך, שבו היא סוטרת על לחיי רבבות הגברים הנושאים עיניהם אליה ומצפים לאות החסד…

האם היה בזה משום בקשת נקמה לעלבונה?

קמינסקי נהנה ממשחקה זה עם הגברים. יחסה אליו היה פשוט ואמיתי. היא הביטה עליו כעל איש הדואג לה וממלא את מחסורה והרגישה עצמה חייבת לו תודה. עתים היתה קרבה אליו ומאצילה נשיקת־ידידות על פניו ובזה היתה כובשת את לבו. אולם יחסו אליה לא היה ידידותי בלבד. ראשו הלך סחרחר מהתקרבותה זו. נכון היה לשרתה עד לאבדן החושים, אבל חלף זה רצה בה ועל כן לא ידע מנוחה.

לעתים היו הפגישות בבית שרה נגמרות בטיולים אל הסביבה. קמינסקי היה מזמין סוסים או עגלות ומכבד את האורחים בטיול אל הר הצופים או לעמק מוצא. כאן היו עורכים סעודות משותפות בבית אחד האכרים וסועדים את לבם בתוצרת משקו: בגבינה, בחמאה וביין. וכטוב לבם היו משחקים במשחקים שונים או נפוצים זוגות זוגות אל בין עצי הזית.

פעם לפנות ערב נזדמנו אל בית שרה אורחים רבים, בחורים ובחורות מנכבדי העיר. השמש שקעה זה עתה. ההרים שנשקפו מבעד לחלונות, הרהיבו את העין בגונם הכחול הרך. שרה הציעה לערוך טיול למוצא. הכל קיבלו את דעתה, ובמיוחד שני היהודים הגרמנים, שהביעו מיד בנמוס רב את רצונם להשתתף יחד עם הגברת שרה בכל אשר תלך ובכל אשר תבוא…

קמינסקי הזמין עגלות ויצאו למוצא. גם מיכאל נסע אתם. הגרמנים עם שרה הפליגו בעגלה אחת, קמינסקי ומיכאל בשניה.

בצאתם את העיר אל הכביש במורד הכפר ליפתא, הפתיע אותם הערב הנחמד, ערב קיץ ירושלמי. האויר היה רווי ריחותיהם הנעימים של הרי ירושלים. נשבה רוח מערבית קרירה, רוח מלטפת שנסכה נמנום קל על הנוסעים.

שרה ישבה בין שני הגרמנים ועיניה באופק הארגמן שמאחורי ההרים. אך הנה עלו גלי עננים דקים וקלים בגוניהם הנפלאים והם כמו קשטו את השמים בקשוט מוזר שהיה משתנה מרגע לרגע בגדשו צבע על צבע. דומה היה, עולמות נבנים ונחרבים. נפשה הלכה שבי אחרי המחזות המתחלפים האלה. ואולם הגרמנים המשעממים צרמו את האוזן בפטפוטיהם ולא נתנו לה לרוות את מבטה במחזה שלפניה.

– הה, מה משעממים הם! – אמרה לעצמה.

עוד תמול־שלשום בקשה את קרבתם, היתה מתלבשת בבגדיה היפים כדי למצוא חן בעיניהם והנה אכזבה. בערב יפה כזה ולצד אשה – והם משוחחים על גדולתה של גרמניה ועל תפארת תרבותם.

אדולף ברנשטין, ד"ר לפילוסופיה יליד פרנקפורט, דיבר על כוחה של גרמניה בעולם המדע. כלום יש ענף בעולם, שהגרמנים לא כבשוהו בחכמתם ובתרבותם הגדולה? הם החלוצים הגדולים בפילוסופיה, בידיעות הטבע, בספרות, במוסיקה… איזהו העם שיצר גאונים כקנט, גטה, הגל, שופנהאואר, וגנר, בטהובן? היצר עם אחר השקפת עולם פילוסופית מדעית מסוימת כמו זו של קנט?

היא הביטה בפני חלוץ־התרבות, בא כוחה של גרמניה שנשען לצידה והרגישה פתאום רצון רב להקניטו ולשים קץ לדבריו המשעממים, אבל האיך? כלך לך! – היה ברצונה לצעוק לתוך אזנו, אולם פתאום פרצה בשאלה מוזרה גם לה עצמה:

– וקרל מרכס?

– אבל זה הרי היה סוציאליסטן, כופר… – נענה הלה והמשיך בדבריו הקודמים. אז התקרבה אליהם העגלה השניה. עיני שרה נפגשו בעיני מיכאל וקמינסקי. ופתאום קפצה מן העגלה ועלתה אל העגלה השניה. קפיצה זו מצאה חן בעיני העגלון והחל רץ מהר. הגרמנים צוו על עגלונם שישיגם, אולם אותו עגלון לא נתן להדביקו והחזיקם ב“דיסטנס”…

עודם רחוקים מן המושבה הגיעו לאזניהם קולות מנגנים: כינור, חליל ותוף.

– כלי זמר! – קרא מיכאל, שהתעודד למעשה שרה בברחה מן הגרמנים. הוא שנא את השבעים הללו, שלקחו לעצמם את כל הטוב והנוח להם מכל ההשקפות שבעולם – אפילו מן היהדות.

– חתונה – קרא קמינסקי.

נשמח הערב! – אמרה שרה.

יהודי ירושלמי השיא את בתו והאכר השכיר לו את ביתו הגדול לערב החופה.

שתי העגלות עם הנוסעים נעצרו ברחוב הכפר, מקום תחנתם הקבוע. בדילוגי שמחה נכנסו הנוסעים אל הבית. האכר הכיר מיד את בני החבורה, שלעתים קרובות היו באים אליו, וקבלם בסבר פנים יפות, ערך לכבודם שולחן בפינת החדר והזמינם לשבת אליו.

קהל רב היה בבית ועמד צפוף. טכס החופה נסתיים זה לא כבר, וגם המטעמים הראשונים כבר חולקו. את רוב השולחנות הוציאו אל המעקה והקהל רקד למנגינות העליזות. שרה וחבריה נסתלקו אל פינת הבית, אל השולחן הערוך בשבילם.

כאשר נכנסה הקבוצה אל הבית נתבדלו הגרמנים משאר החברה, הסירו את כובעיהם, חבשו מצנפות על ראשיהם והתפללו תפילת מעריב. שרה הביטה אליהם בעיניים תמהות: מגולחי־זקן ומתפללים בנענועים מתוך דבקות. ברוסיה לא נזדמן לה לפגוש בטפוסים כאלה. פתאום נפגש מבטה במבטו של קמינסקי, שגם הוא הסתכל בהם במבט תמה, ופרצה בצחוק ממושך.

ישבו אל השולחן הערוך בחלות, עוגות, תופינים, יין, קונסרבים וגבינה. שרה וחבריה אכלו מן המטעמים לתיאבון. הצעירים הגרמנים חיכו למים ליטול את ידיהם, אולם לרגלי הדוחק והמהומה שבבית שכחו למלא את בקשתם. בקשו שנית. המחותנות והעוזרות נחפזו נבוכות ולא שמעו מכל אשר דברו אליהן.

– מים! – צעק בקול רם אחד הצעירים הגרמנים.

– מים, אדוני הד"ר? – שאל האכר בגשתו אל השולחן. מוטב שיטעם מן היין, יין מוצא, מיקבי. מובחר יינות הארץ. יין כשר.

– מים לנטילת ידים – חזר הד"ר.

שרה צחקה למראה הגברים בירמולקותיהם, ובלבה גבר הרצון להקניטם ולהרגיזם. סוף־סוף הביאו מים והם ברכו על הלחם ואכלו ארוחת ערבם ברצינות יבשה, כיאות לגרמנים.

המנגנים נגנו הורה. הקהל רקד. בין המחוללים היו גם פועלים אחדים, שהלמו בחזקה על הרצפה בנעליהם הגסות.

הד"ר ברנשטיין עקם אפו, כאילו ריח־באשה עלה באפו.

– הרקודים האלה, כנראה, אינם לרוחך, אדוני הד“ר? – אמרה שרה. הגרמנים ברכו על היין. וכטוב לבם ניגש הד”ר ברנשטיין אל שולחן החתן וביקש מהם רשות לקחת שושנה מזר הפרחים. בחר בשושנה אדומה ואמר להגישה לשרה.

– ואיזו ברכה מברכים על שושנה, שמגישים לאשה? – שאלה שרה.

– ברכת “אהבה רבה”! – ענה הד"ר.

– קשה עלי מאד לתפוס את המעבר מברכת־המזון אל הגשת השושנה – אמרה באירוניה דקה.

הוא ניגש להדביק את הפרח אל חזה, אבל היא הוציאתו מידו ומסרה אותו לקמינסקי.

– מסרתיו לידים נאמנות, מר ברנשטיין, הוא ישמרנו בשבילי.

היא פרצה בצחוק ופרחה אל המעקה.

אותה שעה היתה שרה מענינת מאד. שמלתה הכהה הבליטה את אברי גופה, הד"ר נחפז אחריה. עשתונותיו אבדו לו.

– גברתי, מה נחמדה את – לחש באזנה בגשתו אליה.

– גם זו עבודת אלהים – האם לא כן? אמרה שרה – אבל גם כאן דרושה נטילת ידים ונטילת רשות…

– אני… אני אוהב אותך… סלחי לי גברת, ומוכרח אני לומר לך זאת – ותפש בידה לנשקה, אבל היא הדפה אותו ממנה. ברגע זה ניגש חברו ולחש לו:

– אדולף, ברכת המזון… יש מזומן…

שני הגברים נכנסו. גם היא שבה אל החדר. בגשתה של השולחן ברכו כבר. היא הביטה אליהם ולא הבינה לרוחם של אותם “הטפוסים” והרגישה כלפיהם בחילה בלבד.

– נסתלק מכאן! אמרה.

לפתע נשמעה מנגינה רוסית במחול ה“קוזצי’וק”. צעירה אחת, שזה מקרוב באה מרוסיה, יצאה במחול. וקמינסקי, בראותו את הבחורה מחוללת, נדבק בהתלהבותה, לא עצר ברוחו ופרץ למולה ברקוד. שניהם רקדו. הכל הקיפום. הכל חפצו לראותם מחוללים. ובגמרם פרץ הקהל בתרועות חן. ואחר נגנו מנגינת הורה. הסתדר מעגל. שרה סחבה אחריה את מיכאל וקמינסקי. הקהל, שעמד מן הצד, התלהב והחל גם הוא רוקד. הכל רקדו. שוב נשמעו הדפיקות הגסות של הפועלים. ההתלהבות גדלה והמחול הלך הלוך וגעוש. הגרמנים עמדו כל הזמן מרחוק וחיוך לעג משחק על שפתותיהם. שרה קרבה אליהם משולהבת כולה ואמרה להם בקול בוטח ובוטה:

– אירופים בדמות אסיאטים, גרועים מאסיאטים.

אחזה בידו של מיכאל ויצאו את החדר.

בחוץ היה חושך. הכוכבים הזהירו אמנם באורם, אבל גבוהים ורחוקים היו. השעה היתה מאוחרת. הלכו הביתה ברגל. רוח קרירה נשבה. בלכתה נשענה עליו כל הזמן. הלכו בדרך הכביש ממוצא לירושלים. מימינם נתבלט מדרון תלול, שצללים כסוהו. גושי סלעים ענקיים, שחורים, עם צורות מדומות היו כמו תלויים באויר. זעזוע קטן והם יתגלגלו ויפלו מטה, על הכביש ועליהם. אך הנה נשמע רעש ולרגליהם נתגלגלה אבן. שרה נבהלה. היא נחפזה מיד אל עבר הכביש השני, הרחק מן הסלעים. מצד שמאל נתגלו לעיניהם המעברים ליד ההרים, מדרוגים על גבי מדרונים, כגלים שחורים היורדים אל תהום בלי קרקע. היא נלחצה אליו ונדבקה בו.

– מיכאל, נתישה!

הם הרחיבו צעד.

—מיכאל, עיפתי, נשב.

ישבו על סלע. שמה ראשה אל ראשו ובכפה אחזה את כפו. פתאום נשקה לו בפניו. דמעה נתגלגלה על ידו. הוא חיבק אותה ולחצה אל חזהו.

– מה לך, שרה?

החרישה.

כוכב גדול נפל והשאיר אחריו פס ירוק על פני השמים. התרגשה והחלה רועדת.

– שרה!

– הנח לי!

ופתאום נתרה ממקומה והחלה לרוץ. נעלמה בחושך. הוא צעק וקרא לה. איש לא ענה. נדמה היה לו, כי שומע הוא את הד צעדיה בדרך למוצא. הוא נחפז לשם. בדרך פגש את קמינסקי. קמינסקי לא ראה אותה. איננה. שניהם שבו העירה. בבית לא מצאוה.

עם עלות השחר הגיע לאזני מיכאל רעש עגלה מתקרבת. הוא נחפז החוצה. הגרמנים ירדו עם שרה מעל העגלה וליווּה עד הבית. מאופן פרידתה מהם הבין שבחברתו הוא, השתעממה יותר מאשר בחברתם…

היא נכנסה הביתה שמחה ועליזה.

אשה!…

ימי האושר של שרה חלפו חיש מהר. פעם כשפנתה אל קמינסקי לבקש כסף, נאלץ הלה להודיע לה שכספו אזל ואין עוד בכוחו למלא את את בקשתה. הודעה זו מילאה את נפשה מצוקה רבה ופניה כמו נתאבנו. למחרת אמרה לו:

– לחיי העוני הקודמים לא אשוב. טוב לי מהם המות. אני זקוקה לכסף!

קמינסקי התהלך אובד עצות. למענה נכון היה לכל מעשה ובלבד לאפשר לה לחיות כאוות נפשה. אבל מאין יקח את הכסף הנחוץ לה?

בו ביום באו שתי גברות מנכבדות העיר לקבל ממנה איזו נדבה, שהתחייבה לחברת “לינה”. היא יצאה אליהן בבת צחוק על פניה וקבלתן בסבר פנים יפות, ולאחר שיחה ארוכה אמרה להן דרך אגב, שבן דודה קמינסקי עומד לקבל מאמריקה סכום כסף גדול ולכשיתקבל הכסף תנתן הנדבה כמובטח.

לאחר לכתן, שלחה שרה את קמינסקי להביא אליה את מיכאל. היא דרשה ממנו לבקש מאת הוריו על ידי הטלגרף סכום של חמישים נפוליון.

– לא! לא אעשה כדבר הזה! – קרא.

– הכסף נחוץ לי… איני יכולה להתקיים…

– כלום חייב אבי להשתתף בכל מעשיך, המעוררים בוז בלב כל אדם ישר. אין לי כספים.

היא ניתרה כנשוכת נחש. חייה לא מצאו חן בעיניו – זאת ידעה היטב, אבל כלום לא הוא, שהביאה לידי כך?

לבה נתמלא נקמה, לטשה את עיניה למולו ואמרה בקול ספוג רעל:

– טלגרף מיד, ואם לא…

– ואם לא?

– אם לא, תקח גם אשתך חלק באכספרופריאציה…

הוא הרגיש שלבו הולם בו. שניו נקשו וזעזועים קדחתניים אחזוהו. הוא יצא את החדר בראש מורד והתהלך קודר ושומם. מעולם לא חשב, שהדברים יגיעו מצידה לשפלות כזו, ועוד בלי כל בושת פנים. היא מחזיקה אותו בידיה, ומבקשת להוציא לפועל על ידו את כל מזימותיה. עכשיו ברור היה, שענין האכספרופריאציה לא ירד עדיין מעל הפרק, והרדיפה אחרי הבצע תביא לידי ביצועו. ומה לעשות? ואיך להפריע את המזימה הזאת? הוא עמד על אפיה ונזכר בכמה פרטים מחייה.

– יתכן… היא מסוגלת גם למעשה כזה! – אמר לנפשו.

ואכספרופריאציה בארץ ישראל? מעשה כזה עלול להכניס דימורליזציה בבנין הארץ ולהרוס הכל. וכעבור חצי השעה שלח טלגרמה לאביו: “שלח אלף פרנקים טלגרפית. אסון. מכתב נשלח”. ולמחרת נתקבלה טלגרמת תשובה: “אבא איננו. העסקים רעים. הזדיין בסבלנות והתאמץ”.

מיכאל התהלך כל הימים קודר. לבו אמר לו, שהיא לא תעמוד בפני כל מעצור ותוציא את מחשבתה לפועל. איך להפר את מחשבתה? שאלה זו העסיקה את מוחו כל הימים, אבל הוא ראה את עצמו חסר אונים לעומתה.

בקוריו בביתה נעשו תכופים יותר, אולם הוא לא הרגיש בשום דבר מיוחד. היא המשיכה לחיות כמקודם. אותן ההוצאות וקבלות הפנים. חש אמנם שנתכנסה אל תוך עצמה הצטמצמה בחוג חברתי קטן. מדבריה עלה איזה קול שטרחה להעלימו, העינים הפיקו דאגה, אולם היכול איש לדעת אם באמת היא עלולה למעשה כזה ואם לא?

פעם אמרה למיכאל:

– אל תוסיף לבוא הביתה! לא אוכל לראותך עוד. הנח לי.

—הרי עשיתי את בקשתך בבואי – אמר.

– אין אני בודדה עוד. קמינסקי עמדי.

מיכאל חדל לבוא אל ביתה.

חלפו ימים מעטים והענין החל להטשטש. שב אליו הרצון להרצות ולשוחח בערבים עם ילידי הארץ, לפתח בפני חברי הקומונה של הסתתים את תכניותיו בכמה שאלות שהעסיקו את הפועל בארץ, ומצא לו שוב את דרכו.

פעם בלכתו אחר הצהרים אל העבודה נפגש עם קמינסקי. פני הלה לא נראו כתמול שלשום. מיכאל שאל לשלומו ולשלום שרה, אך מיד הרגיש בהתרגשותו. מיכאל שאל אותו לסיבת הדבר, וקמינסקי פרץ בצחוק, שהיה בו כדי לעורר חשד.

– מה הצחוק הזה? – שאל אותו מיכאל – הוצאת אולי לפועל את ענין ההתנפלות על ראש ועד כל הכוללים.

– כן.

– והדבר עלה בידך?

– כמעט.

– מה זאת אומרת: כמעט?

– ארבתי לו ימים אחדים. אתמול באתי לביתו כשהוא ישן את שנת הצהרים. שרה שמרה בחוץ. נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת מאחורי, הוצאתי את האקדח ובצעקה “הידים למעלה” אספתי את אנשי הבית לפינה אחת: ר' שמעון, הכסף אשר בקופתך!…

כולם עמדו מבוהלים מפני האקדח שבידי. והזקן בדמעות בעיניו נשבע לי בחייו ובחיי ילדיו, שהכסף מונח בבנק ובבית אין לו מאומה.

– משקר אתה, ר' שמעון, תן את הכסף! – אמרתי לו.

פתח לפני את הקופה ואת הארונות והראה לי שאין בהם מאומה.

– ר' שמעון, כסף! אני יורה!

– שמעון, תן לו כל שיש תחת ידך – צעקה אשתו בפחד.

– הכסף איננו בבית. בוא מחר, ואכין לך אלפיים פרנקים.

– מחר לא אבוא… ולא תצא חיים מתחת ידי, אם לא תמסור לידי את הנמצא מיד. אני יורה: אחת, שתים…

הוא והיא נפלו לארץ וביקשו ממני רחמים לבוא למחר. שניהם נשבעו שאיש לא ידע דבר. הוציא ספר תורה מארונו ונשבע שאין לו כסף בבית ולמחר יכין. ומובטחני – סיים את דבריו – שבעוד חצי שעה יהיה הכסף בידי.

– קמינסקי, אל תלך! יאסרוך! אמר לו מיכאל בהתרגשות.

אבל קמינסקי צחק.

– המתחיל “במצוה” אומרים לו גמור – אמר והלך.

שעון שנלר דפק שתים וחצי. בעוד חצי שעה, בשלוש.

רעד עבר בגופו של מיכאל. יתפשום וימסרום לידי הקונסול הרוסי ויתלום. במקרה הטוב ביותר: עבודת פרך. לבו התכווץ בו למחשבה זו.

– לא, לא! הוא יפר את מחשבתם – לחשו שפתיו.

וכל עוד נשמה בו החל רץ ברחובות העיר. אל שרה רץ. צריך להפריעה מלהוציא את מחשבתה לפועל. העוברים והשבים הביטו אחריו בתמהון. את שרה לא מצא בבית. היא הלכה. בודאי הלכו שניהם בדרכים שונות למען לא יראו יחד. קרוב לחצר ראש ועד כל הכוללים עמד קמינסקי. לא רחוק משם התהלכה שרה בלבוש פועל. מיכאל רץ בחפזון ולא הרגיש בהם. שניהם הכירו אותו ומיד הסתלקו. הוא פרץ אל החצר. בין רגע נסגר הפשפש אחריו ומכל הצדדים הקיפוהו שוטרים ויהודים ומקלות בידיהם.

קמינסקי ושרה ניצלו בינתים.

כעבור ימים מועטים נתבררה הטעות ומיכאל יצא לחפשי. הוא חזר אל קבוצת הסתתים על מנת שלא להפגש עוד עם שרה.

באותו לילה, שבו יצא לחפשי כתב מכתב לחנה, ובו סיפר לה את פרשת השתלשלות המאורעות.

הקומונה של הסתתים הגיעה עד משבר. רבים ביקשו לעזוב את העבודה ולהתפזר. הסתתות לא השביעה את רצון העוסקים בה. היו בין הפועלים כאלה שבעודם בחוץ לארץ הלכו אל הכפרים והכינו את עצמם לעבודה חקלאית, אולם פה בארץ לא זכו לעבודת שדה. הפועל הערבי תפס את מקום הפועל העברי ולא נתן לו דריסת רגל במושבה. גורל הפועל העברי היה איפוא, לנדוד ממקום למקום, ממושבה למושבה, מן הכפר אל העיר ולעסוק בכל עבודה שחורה.

שאלת כיבוש העבודה במושבות היתה תלויה בחוט השערה. בתנאים של התחרות עם הפועל הערבי, לא היתה לו לפועל העברי כל תקוה להכות שרשים בארץ ולהקים דור של עובדים עבריים. הפועל העברי היה עוזב את המערכה מתוך יאוש וחוסר אונים, לולא תסיסתו התמידית בחיפוש דרכים לביסוסו בארץ. ככה הובלטה הפרובלימה: כיבוש העבודה בדרכים חדשות. והפועל העברי ראה את הפתרון המוחלט ביצירת צורת חיים חדשה: בהתישבות עובדים עצמית.

משאת נפשם של הסתתים היתה החקלאות, ואליה שאפו בכל כוחם ומרצם. ובערבים, בשבתם יחד שבת רעים, היה נושא שיחותיהם: הכפר. בימים האחרונים קמה ביניהם תנועה זו לרגלי התכנית שהרצה לפניהם מיכאל: התישבות עובדים! לשוב אל הכפר במהרה לא היתה להם כל תקוה. גדול מאד היה מספר ההולכים בטל במושבה. הסכסוכים התכופים בין הפועלים והאכרים נמשכו וגם התחדדו יותר ויותר, ורבים מן העובדים, שהתאכזבו מחזונם, היו עוזבים ברגש מר את המושבה. והיתכן בתנאים כאלה לחשוב על נדידה מן העיר אל הכפר? רעיון התישבות העובדים, אשר נצנץ במחשבת הפועלים, נגע ללבם והם נאחזו בו. אבל איך להגיע אליו? כיצד להגשימו? ובלי כסף ובלי כל אמצעים!

לדעתו של מיכאל לא הגיעה עדיין השעה להגשמת רעיון התישבות עובדים עצמית, כי האמצעים לכך חסרים. וגם המחשבה לא נתבשלה עדיין כל צרכה, והוא הציע להתארגן ולהופיע לפי שעה כקבוצה קבלנית. ימצאו מבין האכרים כאלה, שיסכימו למסור את פרדסיהם לעבודה בקבלנות לפועלים עבריים. הצלחת הרעיון הזה חשובה מאד לעובד. היא תרים את הפרסטיז’ה שלו בעיני האיכרים והעבודה סוף־סוף תכבש. ובזה יצעד גם הפועל צעד חשוב קדימה לגבי שאיפת “התישבות עובדים”. העבודה העצמית והעזרה ההדדית בקבוצה הקבלנית תקבענה את הפיסיונומיה לחייהם המשותפים בעתיד.

דבריו נתקבלו ברצון על ידי חברי הקומונה ובו בערב נתארגן הגרעין של הקבוצה הקבלנית הראשונה, שעליה היה לעבור בימים שלאחר־כך אל המושבה.

חברי הקומונה היו עסוקים תמיד בשיחות על הקבוצה הקבלנית וסדוריה בחייה העתידים. עיבדו תכנית לארגון חייהם הפנימיים. יחיו חיי קומונה. מיכאל הציע לצרף את חנה כחברה בקבוצה. לדעתו תהיה חברה מועילה מאד. הצעתו נתקבלה. הוחלט, שבעוד ימים מעטים יסעו החלוצים הראשונים אל המושבה וכשיגיע הזמן יבואו האחרים. על מיכאל הוטל להיות בין הראשונים.

מיכאל לא הבין איך בא לידי הצעה לקבל את חנה כחברת קבוצה. ברי היה לו שהיא לא תסכים לכך, ובגללו לא תסכים. היא לא תסלח לו, את יחסו אל שרה. “הוא שבר חיי אשה” נאמר במכתבה אליו. אמנם אין היא מסוג הנשים המחייבות מעשי אדם מבלי להבין תחילה את הסיבות. ממכתבה יתכן והיא מבינה לרוחו. שאיפותיו יקרות לה, ובוא תבוא אל הקבוצה להשתתף עמו בהגשמת המוסד הראשון אשר ישמש גשר אל התישבות העובדים. ואולי גם להצעה החדשה תיאות. חברה כמותה נחוצה לקבוצה. היא תנהל את המשק בנאמנות ובמסירות. והחברים יבואו לעזרתה לפי התור לבל יפול כל העול עליה בלבד. נוכחותה בקבוצה תקרב את לבות החברים ותוסיף מרץ ותקוה ברגעים קשים. והימים הראשונים יהיו קשים בהכרח. בעל הפרדס לא ימסור את העבודה בקבלנות אם המחירים לא יהיו נמוכים, ועליהם יהיה לעבוד עבודת פרך להוציא את המינימום הדרוש למחיה. אם לא יסכימו בעלי הפרדסים לתנאים האלה אין כל תקוה לחדור ולכבוש את העבודה לעתיד. אבל הם יסכימו. והפועלים מצידם יסכימו לכל תנאים גרועים; העצבים יזועזעו לא אחת – וברגעים קשים כאלה אין ספק, שאשה כגון חנה תדע להשרות על החברים מרוחה השקטה עד יעבור זעם.

ודמיונו שגה לתיאבון בענין זה. ראה את חנה מתראה עמו מידי יום ביומו. היא אמנם אינה אוהבת אותו, אבל לא את אהבתה יבקש ממנה, כי אם את ארשת־פניה ואת רוחה הטהורה. היא תהיה לו ידיד; ידיד קרוב ללבו. הוא ישתפה בתכניותיו ובמחשבותיו והיא תטה אוזן לדבריו. לפניה יגלה את סתרי לבו. והיא הלא יודעת להאזין לדברים שבלב. ומה טוב יהיה לנוח בצל קורתה! דעתו לא כדעת אלה, החושבים שהאשה מתיצבת לפני הגבר כבריה בעלת אינסטינקטים, המכניעה את האנוש שבאדם. זוכר הוא את ראשית חייו בין חבריו ברוסיה. כמה גדולה היתה הערצתם לאשה־החברה. איש מהם לא הביט על האשה כעל יצור, המשמש חומר לסיפוק תאוות. הם ראו באשה את סמל הטוהר, הרוך, היודעת לפזר את הרוחות הרעים ולעורר תקוות ומרץ לעבודה ולפעולות. עד היום לא נמחקה ממוחו הפגישה עם הסופרת הפולנית קרבצקי. הוא דיבר אתה רבות על דבר המהפכנים הצעירים, על יחסם הטהור אל האשה, כאשר זו הפסיקה פתאום את דבריו במלים אלו:

– התדע, חביבי, חבריך הם, כנראה, דגנרטים גדולים, אם בנוכחות האשה הם פוסקים להיות גברים.

הוא מחה אז בכל תוקף נגד השגה מעליבה זו.

ויחסו אל שרה? היא באה אך “כנקבה”, והוא היה אך הגבר השבוי. היא ידעה לעורר בו אך את הצד האחד שבקונסטרוקציה זו שלו – הצד המשותף לכל היצורים; החיות והבהמות. אך לכשתבוא חנה יהיה הכל שונה. היא תחיה את הקיבוץ ותשרה מרוחה על כולם. הוא יכתוב לה, ומה ישמח כשתתקבל ממנה תשובה, שהיא מסכימה להיות חברה בקבוצה… בודאי תסכים! ובאותו לילה כתב לה מכתב. בתשובה למכתבו כתבה לו, שהיא מקדמת בברכה את החלטתו לגשת מיד להגשמת השאלה החשובה, ולכשיגיע אל המושבה יוסיפו לשוחח בענין זה בפרוטרוט.

חברי הקומונה יצאו לטיול גדול אל ים המלח והירדן, טיול־פרידה היה זה לפני נסיעתו של מיכאל. הוזמנו גם מילידי הארץ. כחמישים צעירים נועדו עם ילקוטיהם וחבילותיהם בגן העיר ומשם יצאו ברגל בדרך הכביש ליריחו.

אך יצאו את ירושלים העיר, והחושך כיסה את הארץ. בפעם הראשונה הלך מיכאל בדרך זו והיה מיצר שהחשכה מונעת ממנו לראות את מראות הטבע הנפלאים. מן ההרים השתקפו צללים שהתנועעו יחד עם ההולכים. כעבור חמש שש שעות הרגישו המטיילים עיפות. הקולות נשתתקו. נשמעה שירת יחיד. אחד החברים שר וקולו עצוב. ההרים חזרו על שירתו בהד ממושך. לעתים הבהבו מן החשכה עינים מבריקות, עיני תנים. כולם הלכו מחרישים.

פתאום נשמע הד פרסות סוס, רץ בחפזון. כעבור רגעים מעטים נכנס לחבורת המטיילים ערבי עירוני רכוב על סוסה אצילה. מיד נמצאו מבין צעירי המקום שהכירוהו ונכנסו עמו בשיחה. הוא ירד מעל סוסתו והרכיב עליה בחור יפה, כבן שש עשרה, בעל לחיים עגולות ואדומות. נתברר שאותו בחור גר בחצרו של הערבי ברחוב יפו. בדרך חילק מיני מתיקה למטיילים וכל מעיניו היו באותו עלם. בינתים הביע את רצונו להשתתף עמם בטיול ליריחו ולים המלח. ואולם מיד נפוצה השמועה, כי בשל אותו עלם יפה־פנים בא האפנדי. הדבר עורר רוגז רב. הדברים הגיעו גם לאזני מיכאל, שלרוגז לבו לא היה קץ. היתה ההצעה לגרשו מיד, אבל לאחר שיקול דעת החליטו לארוב לו במסתרים – ואם החשד יתאמת יגרשוהו.

בשעה הרביעית לאחרי חצות הלילה השתטחו על הארץ לנוח. כמעט כולם נרדמו מיד. ליל טל היה. הלחלוחית חדרה אל עצמותיהם, וכאשר פקחו עיניהם בערו השמים במזרח מעל הרי מואב וגלעד בפסי אש ארוכים לאין סוף. בינותם ובין ההרים שלמולם, עמוק לרגליהם, נח ערפל אפור ומראהו מלמעלה כמראה פני הים. מיכאל פרץ בקריאה: "הזהו ים המלח? מה גדול הוא! ים ממש! בינתים עלתה השמש. האור הלך ופיזר את האדים ולעיניהם החלו מתגלות ערבות יריחו במראיהן הטבעי. עלתה יריחו, כשהיא טובעת בתוך שדות ירק של תמרים, תפוחי זהב, עצי תאנה ועשבי ירק שונים. מימין נגלה ים המלח ומעליו הרי מואב הכחולים, העומדים תלולים וגבוהים כמגדל עוז ומביטים בגאוה מטה, אל המים הרובצים לרגליהם. באותו הרגע היה הים אפוף הוד והדר. משתאים ומחרישים עמדו כולם בפגי קדושת הטבע. השמש עלתה, הצבעים הרכים חלפו בגלל האור המסנוור ולבו של מיכאל נתמלא צער על אבדן המראות היפים…

נשמעה פקודה ללכת, והמחנה כולו החל יורד אל הבקע הגדול של הירדן – אותו הבקע, המתחיל לפי דעת חכמים מצפון סוריה והולך ונמשך דרך נחל הערבה, ים סוף אל האגמים הגדולים שבמזרח אפריקה התיכונית. במורד התפתל הכביש. המטיילים הלכו בשבילים הצרים שלצדיו. עברו רגעים מעטים ורגליהם דרכו על אדמת הבקע, כשפניהם מועדות אל ים המלח. ירדו מעל הדרך והלכו עם השדה. אחרי טל הלילה הבריקו גבישי המלח מן האדמה הרוויה.

השמש הגביהה לעלות. החום הציק. ההליכה נעשתה קשה. הרגליים נסחבו מרוב עיפות. בגלל העיפים והחלשים היו אנוסים לנוח מדי פעם בפעם על פני האדמה הלוהטת ולאסוף כוח. “החניות” האלה הוגיעו עוד יותר. הרבה סבלו גם מצמאון, שהגדיל את מצוקתם. בחור ישיבה פגע בגומה מלאה מים ושתה מהם. המים היו מלוחים והחל מקיא. צריך היה להובילו בצעדים איטיים. לאחר טלטולים רבים הגיעו אל שפת ים המלח. מיד רחצו את בשרם בים והעיפות פגה כליל.

למחרת היום שמו פניהם אל הירדן. השביל הוביל בין גבעות אדמה מרובות בעלות צורות שונות ומוזרות – שרידי גדולתו של ים הירדן לפנים. מיכאל הסתכל בתשומת לב אל הגבעות שביניהן התהלכו. חפר באדמה ומצא בה שבלולי מים, דפוסים של בעלי חיים, שחיו לפנים בירדן בהיותו ים גדול – ומה שמח כשהרים לסת של דג עם שנים בולטות. לסת מאובנת. הוא הסביר לחבריו את המהפכות הגיאולוגיות הגדולות, שהתרחשו במקום זה, בתקופות המבולים בארץ…

בצהרים הגיעו אל שפת הירדן, אל המקום שבו פתח יווני מתושבי ירושלים כעין אכסניה לעוברי דרכים הבאים לסייר את הירדן. פינה נהדרת היתה זו. הככר מכוסה עצים מצלים, ענפיהם יורדים המימה סבוכים זה בזה, ומתקבל רושם של “דזונגל”. נעים להנפש בחום היום בצל העצים האלה כשפניך מופנים אל הירדן השוטף כאן במהירות רבה. אוהל גדול עשוי ענפי עצים היה נטוי לא רחוק משפת הנהר, בו שולחנות לתיירים. מעבר מזה על גזע עץ עומד חזיר־בר ממולא קש ומעבר מזה, על גזעי עץ אחרים – צבוע, נשר ועוד. היווני הזה נודע בסביבה כצייד נועז. הטורפים מרובים בסביבה ומדי פעם בפעם היה יוצא לצוד ציד. בחצר התהלכו שפנים, תרנגולים, יונים, אווזים וברווזים, שמצאו להם מקור מחיה על גדות הנהר.

מיכאל וחבריו נחו כאן שעות אחדות. לפנות ערב פנו ליריחו. מיכאל נתעודד כולו בטיול זה. נפשו כמו שבה לתחיה בטבע הנפלא. קשתה עליו הפרידה מן הירדן. בערב הגיעו ליריחו עיפים. בחצר בית המלון השתטחו למנוחת הלילה. אך לא הספיקו להרדם והנה נשמע פתאום קול צעקה שנתחלף עד מהרה לקול חנוק. מיכאל וחבריו הקיצו. היה מי שהבחין בקול הצעקה את קולו של אותו עלם ירושלמי. מיד נתפזרו אל פינות החצר, אל חדרי המלון לבקשו. מיכאל כוון אל הצד שמשם הגיע אליו הקול. נתקל בדלת האורווה. הדלת היתה סגורה מבפנים. מבעד הדלת נשמע קול נאקה חרישית, אטומה. בחורים אחדים נלחצו בכוח אל הדלת והיא נפתחה.

באורווה מצאו את העלם שוכב ערום ופיו סתום. האפנדי ניתר ממקומו בפנים משולהבים. בראותו את המתפרצים ביקש להמלט, אולם הבחורים חסמו בעדו את הדרך. בהרף עין הוציא סכין מן הכיס והתנפל על מיכאל שעמד למולו. עלתה צעקה ומיכאל נפל מתבוסס בדמו. שאר החברים נתבלבלו פתאום ונסוגו לצדדים. האפנדי ניצל את המבוכה ונעלם.

את מיכאל העבירו מיד בעגלה לירושלים, אל בית החולים רוטשילד. הד"ר סגלוביץ מצא שהסכין נכנס אל בין הצלעות ובלב לא נגע.

אם הקדחת לא תתקוף אותו בשעת המחלה, יחלים תוך ימים מועטים – אמר הרופא.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

לא בדמים מועטים עלה לישוב המעט שנרכש בארץ. כל שעל אדמה נוסף נרכש במצוקות רבות, בענויים קשים ובחיי נפשות. האכרים הראשונים היו זרים לארץ. לא ידעו את טבעה, את מנהגי תושביה ואת שפתם. לא היה להם כל מושג בעבודת האדמה. מחוסרי נסיון ומדריכים ובלי אמצעים התמסרו לעבודה ונשאו בעול מתוך אמונה שסוף סוף יעלה בידם להתקשר אל הקרקע. מחיר יקר שילם הישוב בעד כל צעד נוסף. עדים לכך הם בתי הקברות במושבות, שבהם מצאו להם מנוחתם בטרם עת החלוצים־העולים, שמסרו את נפשם כדי להניח יסודות לישוב עברי בעתיד.

יערות חדרה הגדולים, הצומחים כיום על אדמתה – מצבה חיה הם לחללים שהמלריה דבקה בהם והצמיתה את חייהם הצעירים. המעטים שנשארו בחיים עזבו את המושבה וברחו לנפשם מאימת המות, אך בהיותם רחוקים מאדמתם, נתגברו בהם הגעגועים אל הקרקע ואל אותם השתילים הרכים, שעזבום ללא השגחה ושבו למרות ההכרה הברורה, שהמות האכזרי אורב להם על כל צעד. וככה שבו אכרי חדרה ואחרים. שבו ונלחמו. נלחמו בכל: בטבע, בשכנים ובעצמם. ועל אף הכל השתרעו כעבור זמן יערות מרהיבי עין על שטחים גדולים מסביב לאותה מושבה. עוד מרחוק מושכים אליהם העצים הגבוהים את עיני הנוסע בצבעם הירוק המתלכד עם מרחבי השמים במרחק. ומעבר להרים אלה, בין יער ליער, יציצו הרי הכרמל. צפונה מזרחה ירבצו הרי זכרון־יעקב על קמטיהם המרובים. גם הם עטופים בלבוש ירוק. והכל מתלכד לאחד: יער, הרים, שמים – שלל צבעים בהירים ורכים. ובין היערות, במושבה משגשגים פרדסים, כרמים, מזרע דגן וחטה וגנות ירק.

בגדרה חיו האכרים הראשונים במערות ואחר כך בצריפים כשכיפת הרקיע משמשת להם תקרה. בערבים ירד עליהם טל השמים ובימים – שפעה עליהם השמש את חומה. שקים בלים שמשו להם לשמיכות וענפי עץ או קרשים מרופטים למטות. הטל היה חודר ואוכל את עצמותיהם. ומחוץ לצריף – עבודה במשך כל היום כולו בשדה. השמש לוהטת. מן המדבר נושבות רוחות חמות, רוחות קדים, לוהטות, הבוקעות אבנים וסלעים. האויר החם מוצץ את לשד החיים מן העובד בשדה ומחלישו עד אפס יכולת לנוע. מים! מים, מבקש הגוף. אבל מים אין. וכשהמים מצויים, הם חמים מלוחים ואין יכולת לשתותם. והבחילה לאחר השתיה תגדל עוד יותר על ידי החום. אבל העבודה נחוצה. קיבוֹלת היא. הידיים רפות ועליך לעבוד עד אפס כוח.

ובחורף תבוא התמורה. אך גם היא גורמת לסבל. גשם יבוא ורוח צפונית חזקה תנשב. קר בצריף והוא מלא בוץ והאנשים רועדים וקופאים מקור, והנה נישא הצריף באויר ונשבר לרסיסים, לשברי עצים.

אבל העלם, הסטודנט שבא זה מקרוב ארצה קיבל עליו עול עבודה, זה מרצונו והוא עובד. אין הוא מכיר את הקרקע. מימיו לא עבד עבודה גופנית וביחוד עבודה חקלאית. דרכי העבודה זרים לו – והוא מתגבר ועובד. ועם העבודה נרכש גם הנסיון. הנסיון אמנם עולה ביוקר, אבל אין דרך אחרת לאלה שהורחקו במשך שנים ויובלות מעבודת השדה. והוא עובד טועה ושוגה. לא פעם יטע גפן או תפוח זהב באדמה כבדה, יעקור גפנים ויטע שקדים במקומן, יעקור שקדים ויחליפם בעצים אחרים, איבוד זמן, מרץ וכסף. ובינתים והוא נשאר מחוסר אמצעי קיום. הוא ניזון על לחם יבש, ולעתים גם זה חסר לו. רחוק מן הישוב העירוני, בודד ועזוב ורעב – אולם את המחרשה לא יוציא מידיו.

בפתח־תקוה אנוסים האכרים הראשונים לרגלי מחלות העינים והקדחת לעזוב את המושבה, שבה השקיעו מרץ ועבודה, שבה נטעו להם פרדסים, כרמים, והקימו להם בתים. עליהם לנדוד ירושלימה. אולם קשים להם שבעתים החיים בעיר ובהתגעגעם אל מושבתם, הם נודדים מירושלים ליהודיה ומתישבים בה – מרחק שלושה ארבעה קילומטרים מפתח־תקוה – ולבם אל מושבתם הסמוכה – והם חוזרים אליה.

אכרי ראשון לציון סבלו מחוסר מים לשתיה, היו מביאים מים מרחוק. חסרו האמצעים לחפירת באר. ובלי מים אין תקוה להתפתחות המושבה. רבים מתיאשים. המחשבה על עזיבת המקום מענה את נפשם. אך הנה ניגשים לחפירת באר. האמצעים מצומצמים, אבל האכר חופר, חופר ומים אין. היאוש גדול. אחדים עוזבים את המושבה, הרוב נשאר. והחפירה נמשכת. הגיעו לעומק של ארבעים מטר ומים אין, סוף־סוף עולה ריח מים אל מול פני החופרים. בעמקי האדמה הם יושבים ועובדים במרץ משנה. ולשמחת לב כולם מתחילים קולחים המים.

אכרי ראשון לציון סבלו שנים רבות מעול הפקידות. תקופה זו – כתם בל ימחק בתולדות התפתחות הישוב הראשון. האכר היה משועבד בכל לפקידות. אסור היה לו להתרחק מן המושבה בלי נטילת רשות מן הפקיד. הפקידות היתה מתערבת בחיי המשפחה, עוררה קנאה וזרעה שנאה. החלוץ, ששאף לחופש ונלחם עליו בבואו אל הארץ, נעשה עבד. הפקידות גזלה את חופשתו והשפילה את כבודו, האיכר סבל, נשך בשרו בשניו ונשא בעול מתוך תקוה, שיבוא היום והקרקע הגואלת תגאלהו גם מן העבדות.

כמחאה לשיטת הפקידות החלה מתגלית בין הצעירים השאיפה ליצור טיפוס של אכר פועל, העומד ברשות עצמו. צעירים התנחלו על הקרקע בגליל ובמקומות אחרים, ששמשו דוגמה לאחרים בעבודתם ובעמדתם.

בנס ציונה היתה מצוקה נוראה. שכר־העבודה פעוט, הפועלים מתארגנים לאגודה. כל חבר מכניס תרומה חדשית. ומטרת התרומות לרכוש אדמה חדשה ולהתנחל עליה. פועלי רחובות עסוקים בעבודות “בחר” – עדור עמוק ונכוש היבלית – ובערבים בשובם לואדי חנין הם מלבנים לבנים לבתיהם.

והמחרשה העמיקה בינתים לחפור, המעדר היטיב לעדור, המכוש לנכש. האדמה כמו הכירה את היד שעזבתה ושבה אליה – ונענתה לעובד. היבול גדל, קצרו בשמחה ובצחוק – האושר הראשון על הפנים. הרכוש גדל, המושבות נתרבו ונוצר אלמנט, היודע את הארץ ואת אדמתה.

אך שוב באו ימים רעים. החלה ההסתה כנגד היהודים. בבתי המסגד בערים ובכפרים הכריזו על היהודי כעל כופר שמטרת בואו אל הארץ היא לנשל את הפלח מעל אדמתו. האפנדים והשייכים הדגישו שהגזלה מכופר מותרת לפי הדת. ההסתה הכתה שרשים בלב הפלחים והבדואים, ובראותם כי היהודים נמנעים מהתנגשויות, החליטו שמתוך פחד הם נוהגים כך, והחלה תקופת הגזל והשוד במושבות שבגליל וביהודה. החרתים היו לוקחים מן היבול כטוב בעיניהם, הבדואים רעו את עדריהם בשדות היהודים לעיני כל, ובזמן הקציר היו עולים על השדה וקוצרים תבואות היהודים ועומסים על גמליהם. לעתים עלו גם לזרוע על אדמת יהודים וגזלו שטחי אדמה גדולים.

הדרכים היו בחזקת סכנה. ההתנפלויות על עוברי דרך לשם גנבה, גזלה ושפיכות דמים היו מעשי יום יום. לא פעם נמצאו יהודים הרוגים, חתוכי רגל ויד. הסכנה גדלה גם בתוך המושבות עצמן. לא היה כל בטחון בחייהם של האיכר ובני משפחתו. הפועלים הנכרים ידעו היטב את המושבה על כל מוצאיה ומבואיה ושמשו בלילות מורי דרך לאחיהם הגנבים. האכר לא העז לצאת אל רחוב המושבה בלתי מזוין. קרו גם מקרי אונס. הרכוש והנפש נעשו הפקר.

הישוב נאנק. רבים מהאכרים עזבו את משקם ועברו אל העיר.

אולם ברגע המכריע באה הישועה מתוך הישוב עצמו.

מיטב הצעירים מפועלי הארץ קמו בצורת קיבוץ מאורגן לשם הגנה על כבוד ישראל ויסדו את “השומר”.

בחדר צר וקטן נאספו בחורים אחדים, שמאז ימים רבים נשאו בלבם את הרעיון של יצירת כוח עברי מזוין, כעין גדוד צבא תחת מסוה של שמירה על המושבות, ובלי ויכוחים יתרים הניפו את דגלם ועליו הסיסמה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. ולא היו ימים מועטים וחרדה מפני אותם הבחורים נפלה על כל בני הסביבה, השודדים והגנבים, – ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל…

מיכאל קם ממחלתו. ברטט של שמחה נחפז אל הקומונה, אל חבריו. וכאשר נודע לי שמשי ואחדים מחברי הקבוצה נתחברו אל “השומר” והם בגליל, נתמלא צער. כל מחשבותיו היו נתונות להגשמת רעיון הקבוצה, וסבור היה, שחבריו מחכים להבראתו על מנת ללכת עמו אל המושבה ולהתחיל בעבודה משותפת – והנה לא מצא מהם איש.

הם הלכו לשמור.

מיכאל בא אל המושבה. רצה לבקר את חנה, אבל רגש פנימי, בלתי מובן לו – רגש של בושה, שנבע מתוך יחסה הקר אליו – מנעו מבוא לביתה. “מוטב להתחיל במעשים ואחר כך להפגש עמה” אמר לעצמו.

מבני רוסטוב לא מצא איש. כולם עזבו את הארץ ושבו לרוסיה. אף חיים היה ביניהם. במקומם באו אחרים, חברי “פועלי ציון” מרוסיה ומגליציה. מיכאל נפגש עמם. כעבור ימים אחדים עלה בידו לארגן קבוצה מחברים ותיקים וחדשים, שרעיון הקבוצה הקבלנית מצא הד בלבם, ומיד נגשו להגשמתו. החלו באים בדברים עם אכרים בעלי פרדסים, אבל איש מהם לא הסכים למסור להם את פרדסו. טענו שאין הם יכולים לשלח את פועליהם. מיכאל פנה אל ר' משה חודורוב וביקש ממנו לבוא בדברים עם הפרדסנים. ר' משה חודורוב אף הוא היה בעל פרדס וסרסור לקרקעות. הוא הבטיח להם את עזרתו, אך הזהירם שלא לדרוש מחירים גבוהים. הדבר עלול להשפיע לרעתם ולאבד את התקוה לחדור אל העבודה ולכבשה. הם הסכימו. עברו ימים מועטים ותשובה אין. מיכאל התהלך קודר ונרגז. ידע, שלא בנקל יעלה בידו להשיג את אחד הפרדסים לעבודה בקבלנות. האכרים לא רצו להדבר עמם. אפילו הטובים שבהם נלאו לעמוד בקשרי־מלחמה עם מתנגדיהם הקיצוניים, וכאשר הועמדו בפני השאלה למסור את פרדסיהם בקבלנות – נרתעו לאחור. פחד תקף אותם לגורל רכושם.

מיכאל החליט להתראות שנית עם ר' משה חודורוב. עם אחדים מחבריו הלך אל ביתו. ר' משה שמח לקראתם וקבלם בסבר פנים יפות. הזמין אותם לתה, דיבר על דא ועל הא ולבסוף נגע בשאלת מסירת הפרדסים בקבלנות. האכרים אינם רוצים בכך, ואין ביכולתו להשפיע עליהם. מיואשים ישבו מיכאל וחבריו והקשיבו לדבריו וכשעמדו ללכת, אמר להם ר' משה שהוא נכון למסור להם את פרדסו בקבלנות, אבל הזהירם שהמקום רחוק מן המושבה וקרוב אל ביצות הנהר – קן הקדחת שבסביבה, – ועליהם לחשוב היטב לפני שיחליטו דבר. אין בדעתו להוליכם שולל, חס ושלום.

ואמנם אותו המקום, שבו נמצא הפרדס, ידוע היה לכל. “גיא־המות” כינוהו הפלחים. משם נישאו בצילי הקדחת והמלריה והרעילו את האויר. גם הפועלים הנכרים, הרגילים אל תנאי הסביבה, השתמטו מלעבוד בפרדסו של ר' משה חודורוב. הרעבים שביניהם היו מסכימים אמנם לעבוד שמה, אבל בהזדמנות הראשונה היו מחליפים את מקום העבודה.

מיכאל נועץ עם חבריו ולאחר שיקול דעת החליטו לקבל את הצעת ר' משה. מוצא אחר אין, ועליהם לנצל את ההזדמנות אם ברצונם לסלול להם דרך אל כבוש העבודה. אם הנסיון הראשון יצליח, ימסרו להם גם האכרים האחרים, המתנגדים הקיצוניים לעבודה עברית, את פרדסיהם לעבודה בקבלנות, לאחר שיווכחו בטיב עבודתם וכנותם. התנאים היו אמנם קשים מאד, אבל הפעם אין בידם לדרוש יותר, שאם לא כן גם הפרדס הזה יתחמק מידיהם.

והצעת ר' משה נתקבלה והחוזה נחתם.

נגשו לסדור העבודה. החליטו שבגלל המלריה השוררת בסביבת הפרדס, יגורו גם להבא בתוך המושבה. המרחק אמנם גדול: מהלך שעה ממקום מגורם. אך באין ברירה יהיה עליהם ללכת יום יום הלוך ושוב מרחק זה. ביום לא תהיה להם הביצה למכשול. היתושים אינם נראים בשמש. במשך היום הם מסתתרים בצל. עיקר הסכנה בערב, בלילה, אך עם בוא הלילה ימצאו כבר בביתם. ובגלל ריחוק המקום יאכלו את ארוחת הצהרים בערב, בשובם מן העבודה. נשארה שאלה אחת: למי למסור את הטפול במשק הבית?

מיכאל חשב בודאות גמורה, שחנה תקבל את הצעתו להיות חברה בקבוצה, אבל בזכרו את המלים שכתבה במכתבה האחרון אליו, “עוד נשוחח בענין זה”, נתגברה הדאגה בלבו. התסכים להשתתף עמם כחברה מיסדת בקבוצה? הרי כמה פעמים עודדה אותו בדברה על ערך המפעל בשביל הפועלים, וכמה פעמים דברה בהתלהבות על רצונה להיות אחת מן המשתתפות בהגשמת הרעיון הנעלה הזה. הרעיון הזה יקר ללבה לא רק מבחינה אידיאולוגית כי אם גם מבחינה מעשית. הרי גם היא עבדה קשה, גם אותה ניצלו לא מעט וחייה המרים הורוה, שלפועל אין מוצא, אלא חיי שותפות. והיא תקבל את הצעתו. הוא ידבר עמה. אך מדוע לא דיבר עמה עד עכשיו? זה לו ימים אחדים שהוא במושבה ועדיין לא נכנס לביתה. והאיך הסכים בנפשו שלא לראותה? העבר עליו יום מבלי שיהרהר בה? והרי אין להטיל ספק, שדבר המצאו במושבה ידוע לה. ואיך זה לא נכנס עד היום לדרוש בשלומה? פעם אמנם הלך לביתה, אולם בדרך פגשוהו חבריו ואמרו לו, שיש למהר וללכת מיד לר' משה חודורוב. בלבו שמח לדבר. כאילו השתחרר מכובד מעיק, מהרגשה של פושע. ואם קרה לו מה שקרה עם שרה, הרי קיבל את עונשו כראוי. ומה לחנה ולכל זה? בטוח הוא, שאינה מתענינת בחייו, ממכתבה אפשר היה להבחין בזאת, ולמה הוא רוגז? ומדוע לא נכנס לביתה? הוא יכנס עוד היום… תיכף. תיכף – לא, הערב. ובלכתו בערב בדרכו למעונה הרגיש שלבו דופק בו. בלב סוער עבר את מפתן הבית ועמד. היא ישבה ותפרה לאור המנורה. אשת אחד האיכרים התכוננה לעלות אל הלבנון ומסרה לידה להתקין שמלת קיץ ומעט לבנים והתנתה עמה שההזמנה צריכה להיות מוכנה ליום נסיעתה, כעבור יום ושני לילות. חנה התכוננה לשבת בליל השני ולתפור עד אור הבוקר, ובהיותה שקועה בעבודתה ובהרהוריה לא הרגישה בו. גם אמנון לא הרגיש בהכנסו. עיין בשעוריו, אולם פתאום נדמה היה לו שמי שהוא נכנס וניצב על מפתן הדלת. נשא את עיניו: “מיכאל!” – קרא בשמחה ונחפז אליו. לשמע קריאתו הרימה חנה את ראשה והביטה אליו. עיניה לא הפיקו הפתעה. כאילו ידעה מכל המתרחש בנפשו. הוא עמד כשעיניו נעוצות בה, כחוטא המתענה ביסורי נפשו. אך הנה פנה לאחור. “אמא, הוא הולך!…” נאחז בו אמנון. היא הניחה את עבודתה, נגשה אל מיכאל ושמה את ידיה על פניו בהציצה אל עיניו במבט של טוב־לב ומשכה אותו אליה. הוא צנח אל בין זרועותיה.

– תינוק אתה! – אמרה לו חנה.

דבר לא דיבר.

הלך.

הם עלו על אדמת הפרדס. לא מתוך שמחה עלו, כפי ששערו מראש. הם חשבו, שבמהרה ימצאו גם אחרים אשר יבואו ויאמרו להם: “הפרדסים ברשותכם, עלו ועבדום”. היה להם גם יסוד להניח כזאת. מיכאל וחבריו ידועים היו כפועלים מצוינים, מביני פרק בהלכות חקלאות. האכרים ידעו זאת היטב, ובשטח זה בודאי לא היתה מניעה למסור להם את פרדסיהם, ומה גם שתנאי המסירה היו נוחים להם מאד. אבל הם לא רצו בכך. פועלים יהודים, אנשים בעלי הכרה סוציאליסטית, אויבי הרכוש – ומי יודע מה ילד יום? ולמה להם כל הטרדות הללו? וחודורוב אף הוא לא עשה זאת מ“אהבת מרדכי” אלא מאין מוצא אחר להציל את מצב פרדסו הירוד.

ר' משה השקיע בזמנו בפרדסו טפול רב, שעלה לו במרץ מרובה ובכספים רבים, אבל לעתים תכופות עמד הפרדס בלתי מעובד מאין יכולת למצוא פועלים, שיסכימו לעבוד בו. ביצות הנהר הוציאו עליו שם רע וההפסקות במהלך העבודה החריבו כמעט את הפרדס. וביחוד קשה היה מצבו באותו קיץ. אמרו שבסביבה פשטה מלריה טרופית, קדחת שחור־השתן. ספרו, שפלחים מן הכפר הסמוך שעבדו בפרדס הזה, מתו בקדחת זו. הדבר הטיל פחד בלב הפועלים, וביום שנודע להם על דבר המות בסביבה עזבו כולם את העבודה והלכו באשר הלכו. ומאז עמד הפרדס עזוב ושומם. אפילו בעל הפרדס, ר' משה, לא העז לסור שמה. פרדס זה נפל, איפוא, בידי מיכאל וחבריו. הם נחמו עצמם בהחלטה לבלוע שלוש פעמים ביום כינין ולגרש את חידקי המלריה לבל יתקפום, וכך יצאו לעבודה. הכל הזהירום לבל יקבלו עליהם את העבודה. הוכיחו אותם קשות. חטא הוא לזלזל בחיי נפשות ואפילו המדובר בחיי עצמם. נמצאו במושבה כאלה, שהיו עדי ראיה לחללים שנפלו במקום מפאת הביצות והיתושים המרובים והזהירום ממש בדמעות לבל יעשו את הצעד הזה. המות הוא השולט בפרדסו של חודורוב וחבל על החיים הרעננים.

אך האפשר היה שלא ללכת? כלום המלריה בלבד היתה מכשול לחייהם בארץ? כאלה היו כל תנאי קיומם בארץ: רעב תמידי, חוסר מקום מנוחה, מחסור בבגד ובנעל, מועדים תמיד לכדורי הרובים של השכנים, – האם כל אלה ועוד כאלה טובים מן המלריה?

שכניהם החריבו באכזריות את הארץ וניצלוה במשך מאות בשנים, מצצו ממנה את לשדה הטוב. נעקרה המחרשה מן האדמה והעלתה חלודה, נחלת השדות היו הקוצים, הדרדרים והיבלות. תעלות המים נסתתמו, הבארות כוסו, אדמת הארץ הטובה חוללה וטומאה. הארץ הקיאה את מימיה מנחליה, הים השליך את חולותיו ונוצרו ביצות, שהפיצו את המלריה הנוראה לכל צורותיה השונות. כזו היא הארץ; האֵם המחכה לבניה, שיבואו וישיבוה אל ימי עלומיה והם, הבנים, מיכאל וחבריו לא יתעלמו מצעקת האם – ומה להם המלריה בשטח זעיר זה, אם כל הארץ כולה שטופה “מלריות” וצריך לטהרה? ומי יעשה זאת אם לא הם? ואם נמצא מי שהוא שאימת המות עמדה לנגד עיניו ודיברה על לבו להסוג אחור כל עוד לא אחר את המועד, הרי באה הנטיה, אותו הכוח הנסתר שישב בקרב כל אחד, ודחף דוקא קדימה־קדימה לקראת העבודה על כל הסכנות הכרוכות בה.

והם הלכו.

ובלכתם לא דברו איש עם רעהו. ברוח כבדה הלכו. ורבה היתה הדאגה בלב, בשעה שמלאכי־המות הקטנים בדמות חרקים עופפו כל אותה שעה לעיניהם. אבל הם הלכו כנמלים, כגדודי צבא לקראת אש התותחים.

מיכאל הלך בכובד־ראש. זה היה נסיון חדש, מבחן גדול. לבו נע בו. ומה בכך אם המקום מוכה קדחת? לא פעם עבד במקום של קדחת. אלא נזכר: המלריה והקדחת, נשתרשו כבר עמוק בדמו, ואין בטחון לחייו אס לא יעמוד על משמר בריאותו.

עודו הולך וזיעה התחילה נוטפת מפניו. רטט קר עבר בכל גופו. הוא ישב לרגלי עץ להנפש. אך הנה עלה בזכרונו פתאום, הסיוט הנורא שהילך עליו אימים במשך הלילה. בחלומו: ולהקת יתושים עוקצת אותו. מרוב התרגזות הוא שורט את בשרו. נראו כתמי דם. הדם זב מגופו. יזל הדם ועמו יזלו גם החידקים – חשב בלבו. והוא שרט ושרט. הפצעים רבו. הדם זב בזרמים. הסדין היה אדום מדם – זרמי דם שטפו מן הסדין ארצה: כשטפי לבּה בוערת רתח הדם. העלה קצף. הדם מילא את החדר ופרץ לו דרך החוצה. לעיניו נראה הפרדס. והעצים מה משונים המה! השמים האדומים הניחו את כפיהם עליהם. העצים הצטמקו מרוב כובד ולחץ. הם נאנקו. היו לנמוכי קומה. עליהם האדימו. ענפיהם התרוממו ועלו ובאמצעיתם שקעו כשקוע חצאי צנורות. דרכם שטפו שטפי דם ונפלו ברעש ארצה. מבול. מבול אדום. המבול יפלח את האדמה, את היקום כולו…

הדם השכירו וראשו הלך סחרחר. הוא ניסה להשתחרר מן החלום, אך החזון אחז בו והשליט עליו את רוחו הרעה ומתוך הפרשה של קצף על שפתיו נפל על מטתו וזמזום החרקים באזניו…

הה, אותו הזמזום!…

הוא ראה את עצמו עטוף כולו יתושים. גלי יתושים שחורים נדבקו בו ומצצו את דמו. הדם זב וזב. האדמה סביבו אדומה מדם. הוא רעד למראה עיניו. אך הנה טיפות דם עבות זבו מעיניו. כגרגירי עופרת נפלו אל היאור האדום שמסביבו. הוא נלחם. אבל היתושים המשיכו בעקיצותיהם. הוא ברח. הוא ברח אל קצוי תבל, אל גבול החושך, אל השמש. אך גם היא לא כתמול שלשום. נמוכה עמדה. הושט יד ואחוז בה. אך מה חיוורת היא! חשוכה. ופתאום שקעה אל ים הדם. בחצי גופה התחתון שקעה. פסים שחורים של יצורים קטנים ושחורים נדבקו בחצי גופה העליון. שקעה בחפזון. נעלמה. נעלמה כולה. נתחמקה מהיצורים הנוראים שהחשיכוה. ממקום שקיעתה עלה אודם והתפשט לכל רוחות השמים. הדם עלה וכיסה עולם ומלואו. מפלט אין. הוא נשא את ראשו ולפניו הר נישא. פינה חרבה יחידה. הוא אסף את שארית כוחותיו ונחפז אל ההר. התקרב אליו. ריחות מעדנים באו אל אפו. הוא הגדיל את צעדו. הנה הגיע אל שערי גן פורח גדול היתושים והדם נשארו עומדים כנד אצל השער. מקום קדוש. כחץ עבר את מפתן השער ונכנס פנימה. האויר היה רווי ריחות פרחים רכים. שדרות עצים גבוהים המגיעים השמימה קשטו את הגן. בשדרות התהלכו אנשים. גם הזקנים, שזקניהם מגיעים ארצה, רעננים היו ועליזים כצעירים. הם ישבו בצל העלים הגדולים – עלי הזהב – ואכלו תפוחים – תפוחי גן העדן – שקטפום מן העצים. הוא ניגש אליהם וסיפר להם על דבר האסון הנורא שקרה לעולם. תוהו ובוהו… איש מהם לא זז ממקומו. הכל כאחד המשיכו לאכול מתוך הנאה. פתאום נשמע רעש, שנתגלגל מתחת לאדמה, והאדמה שקעה ותפתח את פיה ודם רב פרץ גם אל הגן. הוא קרא לעזרת אלה שישבו בצל ענפי העלים, אך הם הביטו אליו במבטים מלאי ביטול.

בינתים עלה הדם והגיע עד לברכיו. להתרגשותו לא היה גבול. אז תפס מעדר בידיו והחל חופר. חפר בור וכיוון את זרמי הדם אל העמק. הבור גדל. הדם פילס לו דרך אל הבור. הוא השקיף למעלה: פני הדם ירדו. ברצונו לעזוב את הבור וליהנות ממעשי ידיו והנה גלי הדם הציפו את ראשו והחל מפרפר…

– מה לך, מיכאל, כי נרדמת? קום ונלך.

הוא קפץ ועמד על רגליו והחל מניע בידיו כמי שאינו יודע מה עמו. הביט רגע בפני חבריו שהקיפוהו, קם והלך. בחפזון הלך. החברים לא עצרו כוח ללכת אחריו. הוא נחפז. רץ. מהר להגיע אל הפרדס ולהתחיל בעבודה. המשא ומתן עם האכרים השפיע עליו לרעה, דיכא את רוחו, אך יתחיל בעבודה וירווח לו. החלומות אך שוא ידברו. לעבוד!

כחדשיים ימים עבדו במרץ רב. יום־יום, למן הבוקר ועד הערב. הפרדס החל מקבל דמות גן חי, נושא פרי. עקרו עצים והגדילו את הרווחים בין אלה שנשארו. העלו על הקרקע מחרשה אירופית שחרשה לעומק ופתחה את האדמה. העשבים נהפכו על פיהם ונשמדו. חמצן האויר המועיל חדר אל עמקי הקרקע והשרשים ספגוהו לתיאבון.

את העצים העקורים אספו ערמות ערמות בחצר, ובהיותם נגועים במחלות מדבקות אמרו לשרפם באחד הימים.

במקרה נזדמן פעם לפרדס אחד האכרים, שמתוך סקרנות וכוונה רעה בא לראות את מעשי ידי חברי הקבוצה, ובראותו את העצים העקורים הרים צעקה “פלשתים עליך, פרדסן!… בואו וראו את החורבן שעשו ברכוש הפרדסן”…

ור' משה חודורוב נבהל מאד לשמע הדברים האלה ונחפז אל הפרדס, ובראותו ערמות גדולות של עצים גדועים חשכו עיניו. דומה היה לו, כי לא נשאר שריד מעצי פרדסו. תפס את מיכאל בערפו והחל מדלג סביבו כמי שדעתו נטרפה עליו.

– מה עשיתם לי? שקצים! ניהיליסטים! למה עשקתוני? וכי עשיתי לכם רע?

כמטורף צעק. מתוך צער רב זכה לפרדס זה. אל הארץ בא עני ואביון. עבד זמן רב כפועל, ואחרי התרפסות רבה בפני אחד מפקידי הברון התנחל על הקרקע. אבל סבלו לא חדל גם אז. הפלחה לא הכניסה מאומה. במשך הזמן נודע, שאדמתו הקרובה לנהר טובה לנטיעת פרדס, ואחר שתדלנות של שנים עלה בידו לגשת לנטיעה ולהבנות ממנה. עבר זמן־מה ונתברר, שתנאי העבודה קשים במיוחד בגלל המלריה שבסביבה ולמרות זאת, אחרי התאמצות ועמל רב, עלה בידו להעלות את גובה העצים, והנה רובם חלו במחלת הגומוסה. אולם היות והמחלה הזאת נפוצה כמעט בכל פרדסי המושבה, אין לעשות כלום – אמר לנפשו – ועזב אותם לנפשם.

עצי פרדסו לא נתנו כמעט פרי, אך בטוח היה שאם יעלה בידו להשיג כספים ולתת להם את העיבוד האחרון יקומו העצים לתחיה. מעט כסף נתקבל מאחיו מאמריקה, הסכום הזה לא הספיק לעבודות הנדרשות ולא העז להתחיל בהן בכדי לא להפסיק שוב, ולכן שמח לקראת הצעת הקבוצה למסור להם את העבודה בקבלנות. סכום כסף לא גדול נתן להם מיד, השאר הבטיח לתת מן היבול. אולם מי פילל לסוף מר כזה?! לחורבן כזה!

בשובו אל המושבה רץ מבית לבית לבקש דברי נחמה לאסון שקרה לו. מיד מצא אכרים רבים שהשתתפו בצערו. היו כאלה שנחמוהו והיו כאלה שהשתמשו בהזדמנות והטיפו לו מוסר על אשר בא במגע עם “שכמותם”. האכרים היו בדעה אחת, ששאלת הפועל העברי עלולה לסבך את המצב בכפר, אם לא ירחיקו אותם מן המושבה בהקדם.

עקירת עצים הנגועים במחלת הגומוסה לא היתה נהוגה אז בארץ. גם בארצות אחרות לא ידעו אמצעי מלחמה רדיקליים כנגד מחלה זו. אף כי התפשטות המחלה אינה מהירה, הרי המחלה עצמה מסוכנת מאד, שכן עץ שנפגע קשות אין לו תקנה. בעברה מעץ לעץ על ידי מגע, עלולה המחלה להחריב את כל עצי הפרדס. קרבת השרשים מזיקה מאד, וככל שהרווחים בין העצים גדולים יותר, יש אפשרות להגביל ולהחליש את התפשטות המחלה. מיכאל ידע היטב את הסימפטומים של המחלה הזאת. בלמדו באיטליה היתה לו ההזדמנות לחקור ולעמוד על מהלכה. ידוע היה לו, שבמקומות ידועים נוהגים לרפא את העצים הנגועים באופן קל, על ידי הסרת הקליפה, גלוי השרשים העליונים ושימוש במיני משחה. אבל בפרדסו של ר' משה חודורוב, שהגורם להתפשטות המחלה בו היתה הצפיפות היתרה של העצים, לא ראה מיכאל לפניו דרך אחרת, כי אם לעקור עצים ולשרפם – שיטה שנהגו בה בהרבה ארצות. ומה גם שעקירת העצים החולים תביא להגדלת הרווחים ותגדיל על ידי כך את תנובת הפרי.

לפנות ערב פגש מיכאל בר' משה חודורוב ברחוב המושבה, כשהלה מהלך בראש מורד. ניגש אליו והחל להסביר לו את שיטתו וכוונתו בעקרו את העצים הנגועים. טובת הפרדס דרשה זאת. להבא חושב הוא להכניס עוד תיקונים. ההשקאה אינה מתאימה ואינה מסודרת לפי הדרישה. המים באים במגע ישר עם העצים ובהיות העצים מורכבים על הלימון המתוק הם נדבקים בנקל על ידי הגומוסה. הוא ימנע בעד השקאה כזו. הוא יישר את השפועים, כי בגללם גורפים המים בשעת ההשקאה את העפר מן העצים ומגלים את חלקיהם שמתחת לאדמה. ואשר לעצים הנגועים, שאין תקוה להם ומשמשים אך קן להתפשטות המחלה, אותם ימשיך לעקור בלי כל רחמנות… ור' משה, בשמעו את דבריו, פרץ בהמון צעקות, גידופים וחרופים.

ככל הפרדסנים בארץ ידע אף הוא על דבר המחלה, אבל לא התייחס ברצינות למחלות עצים. רבים אחרים לא שמו לב לא למחלה זו ולא למחלות אחרות. ומה בכך? עץ חולה? והאדם עץ־השדה – כלום לא עלול לחלות? וכי יחלה אדם במשפחה, האם חייבים לעקרו מן החיים? ומה גם שבעיניו ראה בפרדסים רבים עצים חולים נותנים פרי. אין זאת כי אם הרכוש הפרטי דוקר את עיני הפועלים והדין עם חבריו האיכרים, המבקשים להפטר מהם.

והוא הפר את החוזה.

הפסקת העבודה דכאה את רוחו של מיכאל. דומה היה לו, כאילו יד או רגל נכרתו מגופו, והוא צולע מבלי שידע מה עליו לעשות. ביקש לבוא בדברים עם אכרים אחדים, ניסה לבאר להם את אופני עבודתו, אבל איש מהם לא שמע לדבריו. ובהיותו נתון במצב של דכאון, נדמה היה לו, שבהפרת אותו החוזה נקברה כל תקותו לעתיד. נוסף לזה, בשבתו פעם עם חבריו “שבת אחים”, הגיעה לאזניו חוות דעת אחד מהם, שאמר, כי לדעתו לא היה צריך לעקור את העצים, כי למה להם לפועלים להיות מסורים לעבודה יותר מאשר בעלי הפרדסים בעצמם? בשמעו את הדברים האלה קפץ כמורעל. ראשית אי־האמון כלפיו מתחיל מפלס לו דרך בין חבריו – נצנצה בו מחשבה – ומי יודע מה הם משוחחים ביניהם מאחורי גבו. הרי אחדים מהם אומרים גם לעזוב את הקבוצה. לבקש עבודה הם הולכים. עוזבים את המקום. יאוש תקף אותם. הכל נגמר איפוא, הכל נקבר…

אחזהו הדכאון; נפשו כאילו נתטמטמה מרוב צער ורוגז. עצביו – אינם בריאים, מרוגזים הם, ואיך להרגיעם? וכמו בכל שעה קשה עלה לפניו זכר חנה. – וחנה? אהבתו אל חנה? אבל גם כאן יאוש ללא תקוה. אף על פי כן חש בוודאות, שבקרבתו עומדת חברה, ידידה מסורה לו, המתענינת בגורל חייו, וברגעים קשים לא תעזבהו. היא תנחמהו ותאמר לו את המלה הנכונה, המעודדת.

– אבל מדוע לא תלך אליה עכשיו, ברגע זה של מצוקה, בשעה שחלום חייך עומד להכשל? – צעקה אליו נפשו.

האם נשאר יחידי? החבריו אף הם מתחילים להטיל ספק במעשיו?

– אלך אליה, אדבר עמה, אספר לה הכל, היא תבינני, – דיבר אל נפשו.

ופעם, בשעה קשה נפגש עם אמנון ואמר לו:

– אמנון נלך אליכם; אמא בבית?…

הנער שמח לדבריו. לבו היה מלא צער על מיכאל שחדל לבקר בביתם.

– בוא! – זירז את מיכאל.

אבל מיכאל הוסיף:

– ואולי אמא עסוקה כעת? אבוא אחר כך, בערב.

– בוא, עתה, היא⁸ תשמח לקראתך – הפציר בו אמנון.

– לא, בערב. אמור לאמא, שהערב אבוא אליכם.

ובלכתו אמר לאמנון:

– אל תאמר לה מאומה, אמנון. מסור לה את המכתב הזה.

לאחר שפרש לה במכתבו את כל אשר קרהו בזמן האחרון, דיבר על שממון נפשו, על המטרה ההולכת ומתחמקת מתחת ידיו. כל חייו נלחם, וברגע שנדמה לו שמצא את הדרך הנכונה אל המטרה, באה האכזבה, שזעזעה אותו. ומה רב צערו בחשבו כי אכזבתו זו אינה אלא פרי מקרה טפל. והוא הלא מאמין במטרתו. הוא מאמין בכלל במטרה. אדם שאין מטרה לפניו – מה חייו? ואין הוא מטיל ספק בקיומה. המטרה קיימת. היא קיימת בכל. היא נסתרת, אינה גלויה לעין, אבל היא ישנה. הוא חש אותה. הוא חש אותה ביצורים, בדומם, בחומר, בתנועה. הוא אינו מתאר לעצמו גוף ללא שאיפה אל המטרה. היא מונחת בחומר ובתנועתו – בשינוייו. אולי לשם יצירת צורות חדשות בעולם הדומם והחי. ומי יודע אם לא לשם מטרה זו יסוב העולם על צירו מסביב לשמש יחד עם הירח והכוכבים האחרים? ובודאי לשם אותה המטרה נמצאת מערכת השמש במגע עם מערכות כוכבים אחרות, עם כל החומר הקוסמי. המטרה נדמית לו להיות ברורה. להוליד מרץ, כוח ליצירה.

כן, המטרה ישנה. היא נמצאת למעלה ומאירה את הדרך לאלה השואפים אליה. היא בראש וראשונה מעל לחומר, היא גם מחשיפה פנים מתוך תוכו של החומר העולמי. המטרה, זהו המגנט המושך והמעורר את הרצון לשאוף ולחיות – תכלית העולמים בתכנם הענקי המסתורי וביפי גוניהם וגוני־גוניהם.

המטרה קיימת גם בחיים התרבותיים של האדם. לולא היא, מה היה אז ערכה של החברה? ההתקדמות התמידית, השאיפה אל השכלול – אלה הם הצנורות, שבעדם זורם הדם הרענן אל עורקי האנושיות, המחיה ומחדש אותה ומוליד בה רצון להכפלת המרץ ולשאיפה אל מטרת־המטרות.

האנושיות!

כן, בהיותו צעיר לימים חלם על מטרה אנושית גדולה: על קוסמופוליטיסם, על אושר אנושי גדול, על סמל השכלול והשלמות. עוד כיום מאמין הוא בכל לבו, שזוהי המטרה, שאליה תשאף כל האנושיות. זוהי המטרה שבאורה הגדול תמשוך אליה את כל העמים – ונהרו אליה כל הגויים. יתכן, שבהגיע האדם אל רום שכלולו יתגלו לו אידיאלים חדשים. אבל המטרה לשכלול האדם תתנוצץ תמיד מגבוה ולא תפסיק מלהזהיר ולעורר לפעולות. גם הוא נתן את מיטב שנות נעוריו לתכלית זו. בחוץ לארץ נספח אל אנשי המהפכה. יחד עמם חלם על קומוניסמוס⁹ – על קומונה עולמית. ברור היה לו, שכדאי להלחם עליה ושבגללה כדאי לחיות. אבל במשך הזמן ראה עצמו אומלל במלחמתו. חלל נפער בקרבו. פקפוקים החלו מתגנבים אל נפשו ומענים אותו. חבריו היהודים הכתימו אותה שאיפה נעלה בשכחם את עמם ובדברם בשם תרבויות זרות. הם בזו לתורת עמם העתיקה ורמסוה בהתרפסם לפני עמים מחוסרי תורה ותרבות. הם לא התביישו לדרוש שהתרבות העברית תעלם, והוא הרגיש עלבון עמוק בנפשו. לשם מה השאיפה אל מטרה נשגבת, אם הדבר קשור בהכחדת עם, במות עם עתיק־ימים, שנביאיו חזו את החזון על המטרה האנושית הגדולה… העלבון גדל. תחילה התקומם בנפשו, אבל בהמשך הימים יצא במלחמה כנגד חבריו. מלחמה לחיים או למות. ובעמדו עמם פנים אל פנים, נוכח מחדש באי היושר שבדרכי מלחמתם. מידיד נהפך לאויב: לאויב בנפש ובדם והם רצו להשמידו. אבל הוא היה חזק מהם. בלבו בערה שלהבת אש, אש עמו העתיק, שנמסרה לו מאבות אבותיו. הוא נלחם כנגד כולם ובלי כל משוא פנים. הוא עמד בראש מחנה של פועלים יהודים והכריז מלחמה לשם המטרה הנשגבה, שלה נתן את מיטב חייו – הקומונה העולמית. קומונה עולמית, כן, אבל הדרך אליה מוכרחה להתפתל בין שבילי הנפש של כל עם ועם, מבלי שיאבד בהם ולוא קו אחד בלבד. בתזמורת הגדולה הזאת אין לוותר גם על הכנור היהודי!…

והוא בא אל הארץ. כאן נתגבשו מחשבותיו. אולם גם כאן, בין אחיו החושבים כמוהו והחדורים אותם הרעיונות, נתקל באבני נגף. זרים וקרובים לרוחו הניחו מכשולים רבים על דרכו – ועד היום לא הוברר לו, אם מתוך הכרה הם שמים לו מכשולים על הדרך שהוא הולך בה, או מתוך חוסר כל יחס. אבל לא נורא. גדולים ממנו נלחמו כל ימיהם ולא הגיעו להגשמת חלומם. ואולם הגרעין שזרעו בלבות בני האדם שגשג אחר כך ועשה פרי. מהם עליו ללמוד. הוא ילחם בעד הגשמת הקבוצה היהודית, בעד הקומונה היהודית, שתשמש תחנה אל האור הגדול, אל הקומונה העולמית. ואם יפול במלחמה זו, מובטח לו, שאחרים ימשיכו אחריו…

– לא, הוא אינו חושב את עצמו לאדם גדול. אנשים גדולים אינם מרבים לדבר על עצמם. אבל הוא מרגיש שאיזה צל – אולי צל מות – הולך בעקבותיו ולבו רועד מדאגה שמא לא יזכה כלל לזרוע את הזרע להגשמת אותה חברת הפועלים החדשה בארץ… ולפניו עמד שוב אותו סיוט־לילה אדום, שהרעיל את נפשו בהראותו לו והנה אופקיו מוכתמים…

בין מנחה למעריב עמדה קבוצה של אכרים על הגזוזטרא של בית הכנסת הפונה אל הרחוב ושוחחה ברוגזה ובצעקות. נושא השיחה היה שוב שאלת הפועלים העבריים.

האכרים קבעו להם כלל חדש. אין הפועל העברי פונה אל האכר בבקשת עבודה. בוקר בוקר, עם צלצול הפעמון, מתאספים מבקשי העבודה אל המגרש הגדול ומחכים שם עד שהאכר יפנה אליהם באופן ישר.

וכך היה. מחוסרי העבודה היו מתאספים בכל בוקר במקום המיועד וכל אחד חיכה לגורלו. היו חוזרים בדרך כלל כלעומת שבאו בתקוה שביום מחר יזכו לעבודה. לעתים היו אמנם באים אכרים להזמין פועלים עברים לעבודה, אבל אלה היו מקרים בודדים: מפאת חוסר פועלים ערביים, או לרגלי הרחבת העבודה, היה האכר “מרשה לעצמו” לתת עבודה לעבריים יום־יומים. וכעבור יום או יומיים היה “שוק העבודה” מתמלא שוב בפועלים מבוטלים.

ב“שוק העבודה”, או “שוק העבדים” – כפי שכינוהו הפועלים – היה מופיע האכר לחפש פועלים לעבודה, היה מסתובב בשוק ומתבונן מרחוק בחיצוניותם של הפועלים מבקשי־העבודה. ולאחר הסתכלות ממושכת בחיצוניותם, היה בוחר על פי הרוב בבעל השרירים החזקים ונוהגו אחריו אל הפרדס…

אלה היו ימי השפלה ודיכוי רוח לפועל מחוסר העבודה שנשא בקרבו בכל יום את חרפת הבזיון בהמתינו ליום עבודה.

אך הנה בא מאורע ששם קץ להשפלה זו.

לאחד האכרים, חסיד נלהב של העבודה הזרה, לא באו פועליו הקבועים מסיבת חג מושלמי והיה מוכרח לפנות אל שוק העבודה לבקש לו עבודה עברית. ובעמדו מרחוק בחן במבטו העולב את הפועלים. הם הרגישו בדבר ורטט של שנאה עבר את כולם. התקרב אל קבוצה אחת והחל משוחח עמה, ואגב שיחה נגע בשרירי ידיו של אחד הפועלים. מיד דחפו הפועל לאחור והרעים לתוך פניו לבל יעיז “למשש”… ובאותו יום החליטו כולם לבלי הראות עוד בשוק העבודה ולשים קץ לבזיון המשפיל הזה. מאותה שעה החלו הפועלים מבקרים שוב בבתי האכרים ודורשים מהם בכל תוקף עבודה. אופן דיבורם הרגיז את האיכרים, ובמושבה החלה התסיסה הנושנה: איך להפטר מן הפגע הרע?

– הבוקר – סיפר אחד האכרים – נכנסו שניים מן “השקצים” אל ביתי והחלו דורשים עבודה. – אמרתי להם, שהיום אין לי עבודה; ושיבואו בפעם אחרת.

– ולעשרות פועלים ערביים יש לך עבודה? – נתן אחד מהם קולו בצעקה. אמרתי להם בנימוס:

– חוצפה היא להכנס לבית זר ולהפריע מנוחת הנמצאים בו.

אז החל השני להכות באגרופו על השולחן, ולרגלי הרעש שהקים, נתעוררו בני הבית, שנדהמו ממש מרוב פחד.

– רבונו־של־עולם – שואל אנכי – עד מתי נסבול עוד?

– רבותי – נענה אכר אחר – אל תגזימו. אצלי עובדים יהודים ואיני מצטער על כך כלל. העבודה נעשית דוקא מתוך מסירות ונאמנות ואין צורך למנות משגיחים. הענין עולה אמנם בעוד מטליקים אחדים ליום, אבל אין להשוות את טיב עבודתם לעבודת הערבים…

– אתה אוהב להתפאר, ר' יעקב – אמר אז ברוגז ר' פנחס האכר – להיות חד בדרא! הכל בדעה אחת שהעבודה העברית היא אך אסון בשבילנו. כל תכליתה אינה אלא להשליט את רצונה עלינו ולמלוך בנו. זכורני לפני שנה עבדה אצלי קבוצה כזאת של פועלים, נתתי להם הוראות להשקות את העצים על ידי הצנורות המצויים למטרה זו בפרדסי – צנורות טובים עשויים ברזל – ומה עשו אלה? חפרו על דעת עצמם תעלות והשקו את העצים מבלי להתחשב עם הפסד המים, שאדמת התעלות גורמת בספגה אותם אל תוכה.

– והפסד הזמן? – קרא אחד האכרים.

– בודאי. וכי מה איכפת להם, הרי זה על חשבון הבורגני?

– והתדע, ר' פנחס, שעליך היה להודות להם על כוונתם הטובה. לטובתך עשו בהשקותם את העצים על ידי תעלות.

– האיך?

– פשוט מאד. המים השוטפים בצנורות סגורים אינם מועילים ביותר לצורך השקאה. בכל אופן אינם מועילים כמים השוטפים בתעלות פתוחות. מים גלויים סופגים אל תוכם אויר המביא ברכה לשרשים.

– אל נא תצדד בזכותם! הנח! והמקרה האחרון: העצים הגדועים בפרדסו של חודורוב?

ובו ברגע יצא אל הגזוזטרא ר' משה חודורוב. מבית הכנסת יצא. הכל סבבוהו והקיפוהו בשאלות. הוא סיפר להם על דבר החורבן הגדול, שגרמו לו הפועלים העברים, וביחוד התנפל על מיכאל שהוליכו שולל. הוא חשב אותו למומחה בעבודות הנטיעות ועכשיו נוכח שהוא רמאי, סוציאליסט, ולא עוד…

– אבל הוא באמת מומחה – קרא פתאום ר' יעקב.

– ומה החורבן הזה? הלא עשקני חיים – צעק ר' משה. ומי יודע אם אבנה פעם מן ההרס הזה?

– כל תכליתם – צעק ר' פנחס – להכריחנו לסלק את רכושנו. ומיכאל זה – מנהיגם הוא. מספרים עליו, שעזב אשה צעירה בירושלים בלי כל אמצעי־קיום ובא אל המושבה לחנך את הפועלים… אנשים הגונים! אין מה לדבר.

בעודם עומדים ומשוחחים עברה חנה. ר' משה חודורוב הרגיש בה, ניגש אליה ועיכבה בדרך. יש לו לומר לה דבר־מה. הוא סיפר לה כל פרשת הענין וסיים את דברו באמרו, שלולא היא לא היה מתיחס באמון כזה אל מיכאל. והנה הוא הרס אותו, והיא שהביאתהו אל ביתו והציגתהו לפניו כאדם מהוגן…

היא הקשיבה לדבריו. הכל ידוע לה. אין היא מטילה ספק בישרו של מיכאל. לשוא הזדרז והתחיל בצעקות חמס על אנשים, שכוונתם היתה אך לטובתו. אם מיכאל עקר עצים, סימן שלדעתו צריך היה לעשות כך. הדבר מוכיח, שהאכרים אינם בקיאים ביותר בהלכות עבודתם. בכל אופן אין היא רוצה להתווכח בענין זה. לדעתה אין לו מה להפסיד עוד: העצים גדועים כבר, יחדש את החוזה והעבודה תמשך. ואם לסוף השנה לא יהיה שנוי לטובה, תהיה לו הברירה אז לצעוק שעשקוהו, אבל לא עתה.

דבריה נכנסו אל לבו.

ר' משה חודורוב שלח אחרי מיכאל וחבריו. הוא הציע להם להמשיך את העבודה בפרדסו. הם הסכימו, אבל העמידו לו תנאים נוספים לטובתם. ר' משה אמר להם, שיסכים לכל ובלבד שיהיה בטוח בעבודתם.

– רצוני לקבל מכם הבטחה, שלא תגדעו עוד עצים מפרדסי – אמר.

– אם נמצא צורך בדבר נגדע גם להבא – אמר מיכאל.

ולאחרי הפסקה של עשרה ימים נתחדשה שוב העבודה בפרדסו של ר' משה חודורוב.

מיכאל הלך לשיטתו. ראשית מחשבתו היתה לשחרר את הפרדס מן העצים הנגועים במחלת הגומוסה ולרפא את העצים הנגועים באופן קל. רשם את דרכי עבודתו. את העצים הדלים יעקור בהדרגה וישתול במקומם עצים חדשים מענפי עצים טובים המצטיינים בכמות פירותיהם ואיכותם. השתילים ישתלו באופן שהרווחים בין העצים לא יביאו לידי צפיפות חדשה. סימן מקום מתאים למשתלה, ומיד ניגשו להכנתה.

עברו ימים, הרווחים גדלו, קרני השמש הקיפו את העצים הצומחים במלואם. הפועלים העלו מחרשה גדולה על האדמה וחדשוה חרישה עמוקה וטובה. העשבים והקוצים נהפכו על פניהם וכעבור ימים מעטים נתיבשו. האדמה החרושה ספגה אל תוכה את האויר המועיל לשרשי הצמחים, ובבוא הזמן המתאים זרעו מיני קטניות המשמשים זבל חי, ואוגרים את החנקן, מיטב המזון לעצים.

העבודה נמשכה במרץ. מן הבאר העלו צנור אל הברכה והמים בנפלם אל תוכה ספגו ורוו חמצן מן האויר. הרחיבו את התעלות לשם אוורור המים, ישרו את השפועים הגדולים, שחררו את גזעי העצים מן העפר המיותר שנתגבב על סביבם. ההשקאה נעשתה באופן, שהמים לא היו באים במגע עם גזעי העצים כדי למנוע בעד הפצת מחלת הגומוסה. העצים היו מורכבים על הלימון, המתוק, שדרכו להנגע בנקל על ידי אותה מחלה, וביחוד כשהם צומחים באדמה כבדה. מיכאל וחבריו בדקו היטב את אדמת הפרדס. היתה זו אמנם אדמת חול, אבל לאחר בדיקה ממושכת נוכחו, שלא בכל מקום מחלחלת שכבת האדמה במידה מספקת ולא היה כל ספק בלבו, ששרשי העצים סבלו מכמות מים מועטה מדי, למרות ההשקאה המרובה. הוא שם לב לדבר ועיבד לו תכנית לתקן את המעוות.

עברו חדשים והפרדס עם עציו, המשחתים למחצה, שהיה עטוף כולו צבע צהוב־חולני, שינה את מראהו. במקום שהמות פרש כנפיו על העצים ועמד לכלותם, השתרע עכשיו לנגד העין גן מכוסה עצים רעננים, זקופי קומה, בעלי צורה קבועה ומסוימת וריחות ניחוח נודפים ממנו, ריחות חיים.

עם צאת השמש היה מיכאל קם משנתו ונחפז אל הפרדס. הוא בא תמיד ראשון. בהתעוררות העצים לחיים ראה כעין תחית מתים, ובטיילו ביניהם הלם בו לבו למראה כל ציץ חדש, שעלה מחיק הענפים. ארוכות היה עומד ומתבונן על סביביו. עיניו כאילו בלעו הכל בצמאון. הבריאים הציצים? האם לא ניזקו על ידי הרמשים או תמורות האויר?

בכל צמח ראה חלק מעצמו. הוא אהב את הטפול בצמחים. בין חבריו הסתתים סבל מאד מאי יכולת להסתגל אל עבודתם. הוא לא יכול לסתת גוף דומם, קר, שלעולם לא יתנועע. רק האמן הפסל עשוי לעורר את האבן לחיים, לחשוף בה נשמה חיה ולהפיח בה אש. – אדם רגיל אינו מסוגל לכך. לא כן בטפול בעצים החיים. כל ציץ, כל עלה, כל ענף, מדברים על חיים פנימיים, תוססים מלאי פעולה ומרץ.

הוא ידע היטב, שטפולו הרב בפרדס, לא היה רק תוצאה מיחסו אל עולם הצומח. אמנם הוא אהב בכל לבו את הצמח הירוק, כשם שאהב את האלוהים החי במעמקי נפשו – אבל בקרבו היתה הפרובלימה האנושית שמלאה את כל נפשו ומחשבותיו: פרובלימת ההתישבות העצמית – הקבוצה. וכנושא אותו הרעיון לא חדל להרגיש באחריות הגדולה המוטלת עליו. הקבוצה הקבלנית זוהי התחנה הראשונה, הצורה החברתית הראשונה, הזמנית, שדרכה עליהם לעבור במהירות ובשלום למען הגיע אל התחנה היותר עליונה, אל הקבוצה ממש, שעל מפתנה יתחיל להבנות עולם חדש – העולם, שיסודו צדק ואמת, שלא ידע ניצול אישי וחברותי. ושאיפתו זו היתה בו לכוח מניע גדול, כוח יוצר לאהוב את כל הנלוה לו על דרכו לפתרון אותה השאלה. והוא אהב כל עץ, כל עלה ירוק, ונמוג משמחה למראה כל ציץ ופרח. בכל אלה היו חלקים מנפשו, מרצונו וממטרתו.

ממנו השפעו גם חבריו ויחדיו נארגו בתוך תכנית־העבודה שלו.

העצים עם עליהם הגדולים, רענני הצבע, היו צפופים מאד והטילו צל רך מתלכד ונעים. מיכאל אהב לשכב באמצע היום, בשעת מנוחת הצהרים, לרגלי אחד העצים כשפניו מופנים אל גופיהם ולהסתכל באשכולות התפוחים הגדולים שהציצו מבין העלים. ענפי הפירות היו מתכווצים מרוב הכובד ויורדים מטה. ולו נדמה היה אז, כי העץ מבקש להבליט את פירותיו לעיניו. היה שוכב ומבט עיניו לא פסק מלסקור כל אחד ואחד מהם. למראיהם נשתנתה הבעת פניו: חיוך קל של שביעת רצון ואושר נסתמנו עליהם. דומה היה לו, כי מרוב כובד ישרו הפרות לארץ, הושיט את ידיו וסיבך גבעולי הפירות בענפי העץ. ואחר חזר ושכב וכיוון מבטו אל אלפי העלים הירוקים ושקע במחשבותיו.

הוא העריך את כמות התפוחים שעל הענפים. אם לא תנשבנה רוחות ולא תתחוללנה סערות לא ישרו התפוחים קודם זמנם והעץ יתן לא פחות משלוש תיבות. שלוש תיבות במקום חצי התיבה שהעץ היה נותן קודם! איש לא יאמין. ואולי טעות היא עמו? אך לא, הוא אינו טועה. הוא בקי בדבר. הנסיון הארוך וההסתכלות – מעידים על כך. הוא נתן שנית את עיניו בעץ והחליט בנפשו: כן, שלוש תיבות, שלוש… לא פחות. ולשנים הבאות יש לקוות ליותר, להרבה יותר, לארבע, חמש תיבות. הוא בטוח בדבר.

פתאום נשר תפוח על מצחו והוא נחבט היטב. תחילה נבהל, אך רוחו שבה אליו מהרה והחל מצטחק. רגעים הביט אל התפוח שנתגלגל לארץ. רעיון חלף במוחו, שאם התפוח נמשך אליו, הרי זה בגלל הרהוריו על אודותיו, הרימו וליטפו ארוכות בידיו. אחר שם אותו בכיסו. הביתה יביאו – החליט בנפשו – לזכרון!…

אך הנה הגיעו לאזניו קולות. מדברים במרחק לא רב ממנו. מדברים על הפרדס… על יפי הפירות… מעריכים אותו… הוא מטה אוזן: קולות זרים, בלתי ידועים לו. הוא מתרומם במקצת ומסתכל אל המקום, שמשם הגיעו הקולות. שני אכרים שהסקרנות הביאה אותם לכאן עומדים ומשוחחים. ואמנם מעמד הפרדס כל כך הדהימם, שזמן רב לא מצאו ידיהם ורגליהם. הם באו בכוונה תחילה למצוא כאן חורבן שני, גדול מן הראשון. תארו לעצמם שהפרדס ריק הפעם לגמרי מעצים, ובודאי עקרו הפועלים את כולם. ומה השתוממו בראותם גן פורח נושא פרי רב, וסדר ונקיון בכל עבודות הפרדס: המשתלה המרהיבה עין בשתיליה הרעננים וזקופי הקומה, הקרקע המעובד והנקי מכל עשב, העצים הזמורים לפי שיטה ומתוך הבנה, תעלות ההשקאה שדרכן מקבלים העצים מים בריאים, והתוצאה של כל אלה: עצים יפים ובריאים, מלאי תפוחים גדולים ומרהיבי עין ביפים.

– הפלא ופלא! – לחשו שפתי ר' גרשון – נו ר' פנחס, ומה תאמר עכשיו?

האכר ר' פנחס עמד דומם מבלי הוציא הגה. עיניו תרו על סביביו, הסתכל פה ושם, נחפז אל המשתלה ומשם אל ברכת המים, אל התעלות אל בין העצים וענפיהם, נגע בתפוחים, מישש פה ושם – עיניו ביקשו וביקשו ולא מצאו מאומה. אך פתאום פרץ בקריאה עצורה:

– בעוד שנה שנתים, והעצים ימותו.

– האיך?

– הלא תראה שהם הכריחו את העצים להוציא בבת־אחת את כל המזון שנצטבר בהם.

– מאין לך זאת, ר' פנחס?

– כמות הפירות גדולה מדי. נזדמן לי פעם לראות בפרדסו של גרינברג עצים שהיו מלאים וגדושים פירות, וכעבור שנה לא נתנו כל פרי.

– אבל לא מתו! הבחורים הללו מבינים אף על פי כן פרק בהלכות פרדסים.

בלכתם נתקלו בשורות שורות של כרוביות וכרובים, שצמחו בין העצים – וכאן מצא שוב אותו אכר מקום להתנפל על אי ישרם של הפועלים העברים.

– מה איכפת להם, לניהיליסטים הללו, אם העצים לא יתנו פירות! ובלבד שימלאו את כרסם בכרוביות, שהצמיחו על קרקע של זרים. בטוחני, שלר' משה לא ידוע הדבר כלל.

מיכאל חייך לנפשו.

ר' פנחס וחברו לא מהרו לחלק את רשמיהם עם אחיהם האכרים, האמת הדביקה את לשונם אל חיכם. אולם כעבור יום יומיים נמצאו גם אחרים שהלכו אל הפרדס להציץ בו… הציצו גם אחרים. ובמושבה החלו בינתים מדברים על דבר פריחת פרדסו של ר' משה. תחילה דיברו בזהירות, באי רצון, אבל לאט לאט החלו האמת וגם הקנאה לשלוט בלבבות האנשים ונושא השיחה היה הפרדס של ר' משה.

ובעל הפרדס עצמו, מאז הסכסוך עם הפועלים בענין העצים הגדועים, החליט לתת להם חופש גמור ולא להתערב עוד בעניני העבודה.

– צריך הייתי לשלוט ברוחי אז ולא להרעיש עולמות – אמר פעם לר' יעקב – הפועל העברי אינו ראוי ליחס של אי אמון. הקרה פעם מקרה שלא ימלא את עבודתו מתוך נאמנות ומסירות? האפשר היה רגע לפקפק ביחסו הישר אל העבודה? האם לא לשם יצירת רכוש עברי הוא עמל בארץ?

כאלה וכאלה חשב בלבו.

– חטא חטאתי, וכל עוד שחברי הקבוצה לא יזמינוני לבקר את הפרדס לא תדרוך רגלי בו – החליט עם נפשו.

המתנגדים לעבודה עברית נשתתקו. כל הטענות נסתתמו ולא עוד אלא שנמצאו ביניהם כאלה, שהחלו מעסיקים פועלים עברים. ביחוד רבו הדורשים אחרי פועלי הקבוצה. ועד הקבוצה תמך בדבר. הוא ראה בזאת התחלה יפה לכבוש העבודה. מספר הפועלים שנכנסו לעבודה היה אמנם קטן, אבל התקוה לרבוי העבודה העברית נתחזקה בלב העובדים.

נמצאו מבין האכרים כאלה, שבאו בהצעה למסור את פרדסיהם בקבלנות, אבל לידי החלטה גמורה לא הגיע הדבר: המחירים שהוצעו על ידם היו נמוכים והפועלים לא הסכימו להם. אולם כולם קיוו, שעם גמר הקטיף אצל ר' משה, יעלו המחירים.

מיכאל היה שבע רצון. הנסיון הצליח בכל המובנים ועורר אמון בלבות האכרים של הפועל העברי. הקבוצה שמשה מקום לפועלים ללימוד העבודה ולהתקרבות אל החקלאות. הודות לו נפתחה דרך לחדירת הפועל העברי אל ענפי העבודה השונים, ועיקר העיקרים: הצעד הראשון להגשמת הקבוצה.

ומאותה שעה כאילו שכח עצמו לגמרי. שום דבר לא עניין אותו מלבד העבודה. אפילו בשבתות – ביום המנוחה – לא יכול להשאר בבית. לאחר ארוחת הבוקר מיהר אל הפרדס. היה מבלה יום תמים בין העצים, מסתכל ולומד את החסר ואת ההכשרה, שצריכה להנתן עוד כדי להבטיח את היבול במלואו. ובשובו הביתה, במוצאי שבת, מחלק היה את העבודה לימים הבאים, לפי הרשמים שקיבל במשך היום מבקורו בפרדס.

ר' משה לא מילא את התחייבותו כלפי הקבוצה שעבדה בפרדסו. לפי החוזה התחייב לתת להם מדי חודש בחודש סכום מצער שיספיק למחיתם, ואת התחייבותו זו לא מילא. וגם מה שנתן – לא נתן במזומנים. חנוונים היו חייבים לו ושלח אליהם את חברי הקבוצה שיתנו להם צרכי מזון על חשבונו. את הרע והגרוע ביותר היו החנוונים מוכרים להם, שמחו להזדמנות זו. כמובן המצב הזה לא נמשך זמן רב. לאחר שהחוב נפרע חדלו החנוונים לתת גם סחורה מסוג גרוע זה.

– אם ר' משה יאמר לתת סחורה גם להבא, ניתן. – מדוע לא? – יאמרו החנוונים.

ולאחר לחץ מרובה מצד חברי הקבוצה הוכרח ר' משה לצווֹת על החנוונים לתת להם סחורה בהקפה על אחריותו. אבל כעבור זמן־מה, כשנוכחו הללו שאין ר' משה מזדרז לשלם, הפסיקו להקיף. מצבם נעשה רע מאד. ביקשו להשיג את המצרכים על חשבונם, ונמצא חנווני שריחם עליהם, נתן להם פעם פעמים, וחדל. פנו בבקשות למוסדות שונים, שיקציבו להם הלוואה עד היבול, אולם מכל עבר השיבו את פניהם ריקם.

והקבוצה גדלה בינתים. אחדים אמנם יצאוה והלכו לעבוד אצל אכרים. אבל במקומם באו פועלים אחרים מן החוץ, שקיבלו עליהם חיי רעב ובלבד לחיות חיים שיתופיים בקומונה זו. והחברים כולם רעבו ללחם ממש.

שלחו את מיכאל אל בעל הפרדס.

– ר' משה, את אשר נטלנו על עצמנו מילאנו. הפרדס עומד בפריחתו.

– יודע אני, וראויים הנכם לשבח. איני פוסק מלחזור על כך בפני אכרי המושבה.

– ר' משה, אנחנו רעבים. יספק לנו מחיה, כפי התחייבותו. אין אנו יכולים לרעוב עוד.

– בשעת הקטיף אסלק את כל המגיע ממני.

– ועד אז? הרי ניתם כולנו לגווע.

– ומה אעשה?

– ימציא לנו שקי קמח אחדים¹⁰, מעט שמן ועדשים.

– אבל מאין אקח, והחנוונים הפסיקו לתת גם לי בהקפה.

– ר' משה, מחוייב אתה לדאוג לעובדים לא פחות מאשר לבני ביתך.

– אל נא בחוצפה יתרה!

– אם עד יום מחר לא נקבל לחם, נבוא כולנו לסעוד על שולחנך.

– זהו שכרי על שנתתי עבודה לפועלים עברים! על שולחני תבואו לסעוד… גם על ביתי תאמרו להשתלט… נו, נו…

קולו נחבא בגרונו.

במשך כמה ימים שלח לחם אל הקבוצה. אולם ביום אחד נפסק גם משלוח הלחם, מצוקת הרעב החלה שוב. היה מי שהציע לעזוב את העבודה; הרוב לא הסכים.

– עיני הפועלים נשואות אל עבודתנו, ועלינו לעמוד בנסיון – אמר מיכאל.

הכל החרישו.

באותו יום לא ישבו אל השולחן. רעבים שכבו לישון.

בלילה ההוא נדדה שנתו של מיכאל. איש מהם אמנם לא אמר לו כלום; גם תוכחה קטנה לא הגיעה לאזניו – אבל הרי הוא שמשך אותם אל ענין זה. הם רעבים בגללו. הרשאי הוא להמשיך, ולו גם בשם המטרה הנעלה ביותר. הוא החליט להביא שינוי במצב הקיים. הקבוצה תחולק לעובדי פנים ולעובדי חוץ. כל חבר בהגיע תורו יצא לעבודה אצל זרים ושכרו ישמש לצרכי כל חברי הקבוצה. סידור זה יהיה זמני, ואך ירגישו עצמם בטוחים יותר בהכנסותיהם, ימנעו מעבודות חוץ.

למחרת הציע את הצעתו לפני חברי הקבוצה והיא נתקבלה פה אחד. הוחלט כמו כן להגדיל את שטח גידול הירקות בפרדס.

ולמחרת יצאו אחדים מחברי הקבוצה לעבודה אל הכביש החדש, שסללו לא הרחק מן המושבה, ואחרים, הבקיאים בעבודות חקלאית, נתקבלו לעבודה אצל אכרים אחרים. מצב הקבוצה הוטב במקצת, היו בטוחים במנת לחם לכל יום.

בערבים, אחרי ארוחת הערב, היה הספרן מחליף ספרים ומחלק עתונים, שנתקבלו עם הדואר האחרון. הקוראים היו מתישבים אל השולחן, קרוב אל המנורה, ומעיינים בספריהם. ואלה שלא רצו לקרוא, יצאו להנפש תחת כיפת השמים.

למיכאל עצמו היתה ספריה חקלאית קטנה, שהביא עמו מחוץ לארץ ובהיווסד הקבוצה מסרה לרשות הספריה. הפועלים עיינו בהם בהתענינות מרובה, ואגב קריאה התעוררו שאלות ושיחות, שמיכאל וחבריו השתתפו בהן. השיחות הללו הוסיפו להם הכנה עיונית חשובה למדי. לעתים היו מתעוררות שאלות על נושאים ישוביים. יותר מכל עסקו בשאלות הנוגעות לקבוצה. ברור היה, שחיי החברה הבורגנית עם כל הרגליה ומסורתה, הבנויות על אי השוויון ואי הצדק, לא יפתרו לעולם את שאלת הפועל. רק עליהם לפתור את שאלת הפועל, להכניס את יסוד השוויון ביצירה, בחיים החברותיים, בחינוך ובטיפול הילדים. נסיונם הקצר הראה להם, שיש מקום להתישבות עצמית כזו ואליה עליהם לשאוף בכל אונם, וראוי לעניין איזה מוסד לאומי, או לפנות לפועלי חוץ לארץ, שירכשו למענם חלקת אדמה, והקבוצה הראשונה תתנהל על יסודות חברותיים וכלכליים חדשים.

בשיחות כגון אלה היו מבלים ערב ערב.

לא חסרו להם גם ערבי שמחה. בנשפים אלה לא היה יין, ובאין יין שתו תה, ובאין בחורות רקדו איש עם רעהו. בשבתות היו באות אחדות מבנות המושבה להציץ לפינתם, אבל נתיראו לרקוד עם הפועלים. הן עמדו ותלו עיניהם בבחורים עולי הימים, הבריאים והרעננים, ועיניהן משתאות למראה אלה ההולמים ברגליהם באון על רצפת ביתם בחוללם יחד בחורים עם בחורים למשתה התה…

העגלות הרתומות לפרדותיו של ר' משה חודורוב עבדו בכביש. מלאכתן היתה להביא אבנים מן המחצבות. עבודה קשה היתה זו. טלטול האבנים מן ההרים באין דרכים על פני אדמת בור, על גומותיה וביצותיה המרובות, היתה מיגעת מאד את הפרדות, ולא פעם נכשלו באין כוח להוציא את העגלה מן הביצה או מן הבור, ששקעו בו. במקרים כאלה לא היה אמצעי אחר אלא לפרק את האבנים מעל העגלה, להוציאה מן המקום ששקעה בו ולהעמיסה מחדש. אולם פעם קרה מקרה רע לאחד הפועלים, בשעה שלפנות ערב. הבהמות היו עייפות, העגלון, שגם הוא היה עייף מרוב עבודה, נרדם ולא הרגיש בבהמות שסרו הצידה. פתאום נשמעה שריקה מרגיזה של שפשוף ומיד אחריו רעש חריקת האופנים, והעגלה נזדעזעה בהתהפכה עם האבנים. העגלון הספיק לקפוץ מעל העגלה עוד לפני שנתהפכה והציל את חייו מלהמעך ולהתרסק על ידי האבנים הכבדות שנתגלגלו כולן ארצה. אבל רגלה של אחת הבהמות נשברה בשעת המפולת.

כאשר נודע הדבר לר' משה נתמלא זעם.

– וכי חושבים אתם באמת שרכושי הפקר, ואתם רשאים לעשות בו כטוב בעיניכם – צעק אל חברי הקבוצה.

– וכי אנו אשמים בדבר? מקרה רע…

– בודאי אשמים אתם. באיזו זכות השתמשתם בבהמותי להובלת אבנים בלי נטילת רשות ממני?

– וכי מה חשבת, ר' משה: כסף למחיה לא תתן לנו וגם בבהמות תאסור עלינו להשתמש?

– והנה אני אוסר עליכם להשתמש בבהמותי, ובשעת הקטיף אנכה מכם את מחיר הפרידה.

המצב בקבוצה הורע שוב. הכנסה חשובה חסרה להם. שתי העגלות, שעבדו בהובלת האבנים אל הכביש החדש, היו להם למקור הכנסה חשוב, והודות להן לא היתה דאגה ללחם. ועתה החל שוב הרעב להציק. גופותיהם נחלשו והמלריה פשתה. יום יום חלו אחדים מהם. העבודה בפרדס נעזבה כמעט. לא היה מי שילך לעבוד. מיכאל וחבריו הבריאים לא ישנו בלילות. הם טיפלו בחולים. אך הנה בא גם יומו של מיכאל, הוא הרגיש עצמו רע. קור הרעיד את כל גופו. רגליו נעשו כבדות והיה אנוס לשכב. הקור גדל, שיניו נקשו וצריך היה לכסותו בשמיכות ומעילים כדי לחממו. ומיד עלה החום עד ארבעים מעלות. כל הלילה דיבר מתוך חום. בשירה דיבר, בניגון ההפטרה…

– הפרדס… עזוב… מים… מים… העצים צמאים… מצמאון ימותו… “שתה וגם לגמליך אשקה”…

כששבה אליו הכרתו ירד מעל מטתו והחל מתלבש, כמוכן ללכת.

– לאן? – שאלו החבר־התורן.

– להשקות את הפרדס!

– בלילה? בארבעים מעלות חום? עלה ושכב!

למחרת בבוקר ירד חומו, ולמרות חולשתו החליט ללכת אל הפרדס. החברים ניסו להשפיע עליו להשאר לנוח עוד יום אחד, כי הקדחת עלולה לחזור אליו, אך הוא לא נשמע להם. בשעה זו שהפירות עומדים לפני הבשלתם נחוצה ההשקאה מאד. כל איחור עלול להשפיע באופן רע על יבול הפירות, ולאחר שהשקיעו עמל רב כל־כך ויגיעה מרובה ילך הכל לאיבוד.

והוא הלך.

נמצאו עוד אחדים מהקודחים שחומם ירד ואף הם הלכו לעבוד. מצב הפרדס היה אמנם בכל רע. הצמאון כבר נתן את אותותיו: העלים התכווצו ופה ושם הופיעו עליהם כתמים צהובים. מיכאל שמח בלבו על אשר עלה בידו להתגבר על עצמו, וניגש להשקאה. אחר הצהרים חלו מחדש אחדים מאלה שקמו בבוקר ממחלתם. חומם עלה והיו אנוסים לעזוב את העבודה. גם מיכאל הרגיש עצמו רע, אבל הוא החליט להשאר ולגמור את ההשקאה. העבודה על יד המים זעזעה את גופו. פניו הכחילו מקור שתקף אותו. רטט קדחתני אחז בו מזמן לזמן. פתאום הרגיש שרגליו כושלות ונפל ארצה. כמה זמן שכב במצבו זה – לא ידע. הוא התעורר מן הקור ונדמה לו כאילו שכב בתוך הררי קרח. הוא חיפש דבר־מה להתכסות בו, אולם לא מצא כלום. קרא לחבריו, אך איש מהם לא היה בפרדס. כולם הלכו. נחפזו הביתה.

בלכתם קראו לו ללכת אתם, הוא לא נענה ונשאר יחידי בפרדס, חסר כוח להגן על עצמו מהקור הדוקר את בשרו.

– אני אמות כאן מקור – חלפה מחשבה אטומה במוחו.

אזר את שארית כוחותיו וניסה לקום, אבל מרוב חולשה נפל שנית. זחל אל הסוכה שעמדה בחצר. פתאום נתקל בערמה של זבל. אדים חמים עלו ממנה.

ובלילה מצאוהו חבריו שוכב בתוך הזבל כשהוא מכווץ כולו. גופו היה חם.

מיכאל חלה. שכב כל הימים במצב של חוסר הכרה. דיבר הרבה מתוך חום. דיבר על הפרדס, על העבודות, שצריכות להעשות, על גודל הפירות ויפיים, על הקטיף, על הקיבוץ, על המטרה הגדולה, שסוף־סוף יגיעו אליה בקרוב. בקיבוץ לא יהיה עליהם לעבוד קשה כל כך. המשק הקיבוצי יכניס די צרכי כל חבר, ור' משה לא יציק להם. אדם טוב הוא ר' משה… שלא ככל האכרים… אבל כשנוגע הדבר לכסף הרי הוא מוציא מהם את הנשמה. האם אשמה הקבוצה שרגלה של הפרידה נשברה?… אך למה להם הקבוצה הקבלנית הזו? למה? לשם מה קבוצה קבלנית זו המוציאה את האנרגיה ואינה מקרבת אל המטרה? אינה מקרבת… אינה מוסיפה כלום… למעשה הרי הם נשארו אותם העבדים… הניצול נשאר… נשאר אמנם בצורה אחרת, אבל נשאר, ומה ההבדל? עבודת פרך עובדים הם, כוחותיהם כלים ומחיה אין. רעבים תמיד, תמיד… ר' משה?… כן, הוא ירוויח מן העסק… על קטיף כזה בודאי לא חלם… ולשם מה הקיבוץ הקבלני הזה? אל מטרתם לא יובילם… למי הוא נחוץ? לפועלים איננו נחוץ… הוא עצמו אשם… מתוך אמון בו הלכו החברים אחריו… הוא רימה אותם… רימה גם את עצמו… חשב אחרת… הלאה הקיבוץ הקבלני… לא צריך היה להתחיל בו… אין צורך בתחנות כאלה… ישר אל המטרה, אל ההתישבות העצמית…

בחילה בנפשו ומועקה.

מים!… מים! אך לא… אין כלל ברצונו לשתות… דמות פני אשה עולה לעיניו. חנה? חנה… שרה… עיניו מטשטשות וקשה להן להבחין. חנה! את חנה הוא מבקש. מידה יאכל וישתה… חנה, היכן היא? מדוע לא באה? על ידו, חנה… הוא מלטף את ידה… שנים חלם על היום הזה שבו יוכל להחזיק את ידה. חנה… לו ידעה את נפשו… מה רבה אהבתו… כשמש המחממת עובר עליו חום גופה… הקור חלף… חם לו ובזכותה… מה טוב לו… הוא מוכן למות… למות? לא, לחיותי לחיות! חנה!… אורה וחומה ממלאים את נפשו רצון לחיות. לשאוף, לעבוד במרץ משנה… והוא יחזיק בה ביד חזקה… היא שלו… היא חקוקה על לוח לבו ועד יום מותו לא תתחמק ממנו… היא לא תעזבהו עוד… אך הנה ניגלו פניה… מוזר… גם קולה מוזר… שרה? אין זאת אלא כי טועה הוא… שרה נשאה לאחר… מה לה ולו?… למה באה שוב למרר את חייו? כמה סבל בגללה… כנחש התפתלה סביבו והדליקה בו אש זרה, והוא נשרף באשה… נשמתו נשרפה… והוא גוף בלי נשמה, בלי פרצוף… והוא מחפש ואינו מוצא את עצמו… חנה, אייך?… אליה יוצאת נפשו… אייך?

באחד הימים ירדה מידת החום, ומה השתומם למראה עיניו: שרה עמלה עליו וקשרה תחבושות־קרח על ראשו. – שרה? – לחשו שפתיו – שרה?

שרה ניתרה לשמע קריאתו, חבקתהו, נשקה לו ארוכות ולחשה לו דברים זרים, שהיו למעלה מהשגתו. במוחו נחרתו אך המלים: אֵם… היא מתכוננת להיות בקרוב אם ילדו… אם, ילד… אבל הוא שכב נדהם. כעבור שעתים גבר החום, ההכרה אבדה לו, הבעת פניו היתה נירגזת כולה, נשך שפתיו בשניו. דם זב מהן. ניכר היה שמלחמה קשה נלחם בכוחות ההם, שעמדו לכלותו, אבל הוא התגבר עליהם. עברו ימים מועטים, וההכרה שבה אליו. ורצוץ ושבור יצא מן המלחמה הכבדה הזאת. עורו התמתח והיה תלוי עליו כשק ריק; בשרו נשרף והעצמות בלטו. שלדו השתקף מבעד לעור, אבל הדופק דפק ויפכה בכוח החיים.

כאשר פקח עיניו עמדה שרה על ידו. תלה עיניו בה במבט חשאי, מבלי לומר לה מאומה. היא הרגישה במבטיו, נחפזה אליו ובשרה לו ששעת המשבר חלפה והוא ירפא. אבל הוא רגז למראה: מה לה כאן? ולמה באה אליו? ומה הדבר שלחשה באזניו: ילד? ולמה לו לדעת זאת? הלא הם נפרדו, והיא… אבל כל זה אינו נוגע לו… ולמה היא באה אליו? למה?

הוא רואה את עצמו חורש על אדמת הפרדס. פתאום נתגלגלו שתי דמעות מעיניו וירדו ארצה והפרו את האדמה. ומיד זרחה גם השמש ומן הקרקע החל עולה צמח קטנטן, רענן, מלא חיים. הוא כאילו צחק ושמח לאור השמש. עוד דמעה נוספת נתגלגלה מעיניו והצמח הצעיר, כמתוך דחיפה פנימית, הוסיף לעלות ולצמוח. אך הנה הוא נטה אליו ראשו. הצמח דורש אחריו; בלעדו לא יחיה, דמעות נחוצות לו למען יצמח ויגדל וימוץ מהן את לשד חייו. החיים – יסודם בסבל, בעינויים, בדמעות. הוא יתן לו כל אלה ויגדל… ישכח את בדידותו וחייו יקלו עליו.

ולמחרת שאל אותה לסיבת בואה.

– הזדיין בסבלנות והמתן. הרופא אסר לדבר עמך, מלים מעטות דברתי עמך וחלית. התחזק תחילה, ואחר כך נדבר.

אבל עצם שבתה על ידו לא נתן לו מנוח. כפעם בפעם הביט לצידה במבט חשאי מלא חשדות. למה באה? כל הלילה לא ישן. הוא ידע, שהיא ניצבת על ידו. מטפלת בו. היא רוצה בהבראתו. לפנות בוקר נרדם, אולם התעורר מיד ללחש שהגיע לאזניו. וכשפקח את עיניו ראה את חבריו שבאו לבקרו לפני צאתם לעבודה. בראותו אותם שמח לקראתם. עד עכשיו נדמה היה לו, שהוא נמצא בעולם רחוק, בשמי השמים, והם הזכירו לו את המציאות. שאל אותם על דבר מצב הבריאות בקבוצה, על דבר מהלך העבודה בפרדס. החברים הרגיעו אותו באמרם לו, שעברו אמנם שעות קשות על הפרדס בשעה שכולם חלו, אך הראשונים שהבריאו טיפלו בו כראוי והכל עבר בשלום. לפני לכתם הביעו את שמחתם על שהוא הולך ומבריא ואמרו, שאלמלא שרה מי יודע אם היה מבריא. ימים ולילות טיפלה בו.

– קמינסקי איהו? – הפליט פתאום בשאלה.

– קמינסקי איננו. תפסוהו בשעת אכספרופריאציה שניה…

– מה? – שאל מיכאל.

ושרה סיפרה לו, שהם ניסו שנית את מזלם להוציא מאת ראש ועד כל הכוללים כספים. וגם הפעם השתתפה היא באכספרופריאציה… קמינסקי נכנס אל הבית, והיא שמרה בחוץ. ראש ועד כל הכוללים לא רצה למסור לידו את הכסף, והוא ירה. ביריה זו אמר להטיל עליו פחד, אבל הרעש שהקים עורר את אנשי הסביבה ותפסוהו. מסרוהו לקונסול הרוסי והוא נשלח לרוסיה. בדרך קפץ הימה ומת.

הוא שכב נדהם והביט אליה במבט נוקב:

– קמינסקי מת… טבע…

אבל היא ידעה את ההרהור הכבד החולף בלבו, חיבקה אותו, לקחה את ידו ושמה אותה על לבה:

– התשמע את הלמות הלב? מיכאל, אתה תהיה לאב… הנה בנך מפרכס לקראתך – והורידה את ידו על בטנה.

מיכאל נשען בראשו והקשיב זמן רב; הקשיב עד שכחה פנימית. חום רך שלא מעולם זה הניע את גופו ועצביו רגעו.

ולפתע פתאום נשא גולגולתו אל עבר בטנה לשמע תנועת הילד בהתהפכו והביט ארוכות בפניה. קמינסקי נשכח. הוא הטיל שנית את ראשו על כרסה, וכל דפיקה דגדגה אותו, והוא החל מצחק מתוך עונג כילד. פניו חיו ואורו. הוא חיבק בידיו את גזרת גופה ומשכה אליו בכוח. אז חלפה בו מחשבה כברק, כי מעתה לא בודד הוא בעולם. רגש חדש, לא ידעו, נתעורר בו אל יצור זה, שעד עכשיו לא ידע אותו ושפתאום נשלח לו כמתן־עליון.

– הבקרוב תלדי? – שאל.

– בעוד ימים מועטים…

וכשראשו נתון בתוך חיקה, לשמע קול החיים החדשים, נרדם ויישן שנת־עינוגים נפלאה.

הגיעה עונת הקטיף. העבודה נעשתה במרץ רב. אלה היו הימים האחרונים, שבהם נגמרה לפי החוזה שנת העבודה. הפרי נמכר במחיר טוב. ר' משה היה מרוצה ושמח בחלקו. שנה טובה כזו עוד לא היתה לו. שילם לחברי הקבוצה את המגיע להם, לאחר שניכה מהם, כמובן, את הקנסות, והציע להם לעשות עמו חוזה לשנה הבאה. אכרים אחרים גם הם באו בהצעות לעשות עמם חוזים. הסתדרו קבוצות פועלים חדשות. השאיפה לעמוד ברשות עצמם, משכה את לבם ולא התחשבו ביותר במחירים הנמוכים, שבעלי הפרדסים הציעו להם. לכל הסכימו ובלבד שלא לעמוד תחת יד הנוגש של המשגיח או גם של האכר עצמו.

מיכאל לא הראה כל התענינות בחידוש החוזה עם ר' משה. הוא התהלך שוקט ולא דיבר מאומה. מחשבה מוזרה נקרה במוחו מאז קם ממחלתו ולא נתנה לו מנוח. משבר פנימי נתהולל בו. לא זו הדרך! – שמע הוא קול קורא אליו ממעמקים. על ידי רעיון הקיבוץ הקבלני נבע פרץ במהלך מחשבותיו: לא, לא זו הדרך!… וכאשר פנו אליו חבריו בשאלה בנוגע לקבלת העבודה לשנה הבאה, נמנע מלענות¹¹ להם. ברור היה לו, שאין לו להתערב במשא ומתן עם ר' משה או עם אכרים אחרים.

לדעתו לא הצליח הנסיון. הוא ידע אמנם, שנסיון זה של הקיבוץ הקבלני הוא רק הגשר, שעליהם לעבור עליו על מנת להגיע אל המטרה – אבל הנסיון הזה בלע אותם ממש, אכלם וטשטש את אופיו האינדיבידואלי של הקיבוץ. הוא הפכם לעבדים; עבדים בני חורין, אבל עבדים. גזל מהם את כל זמנם ומרצם, הטיל עליהם דאגות לאין סוף. ההשגחה עליהם מצד האכרים, הריגול והקנסות, ארבו להם כל ימי עבודתם. הם לא היו חופשים במעשיהם ובפעולותיהם. והניצול!… האכר מצא לו מודוס של ניצול מודרני, המאפשר לו לעמוד מן הצד ולהרויח על חשבון הפועל יותר מאשר אילו היה משלם לו שכר יומי. ומצב זה לא ישונה לטוב גם להבא. הפרדסן לא ימסור את פרדסו בקבלנות, אם לא יהא מובטח בהגדלת הרווחים על־ידי עבודתם של הפועלים. עבודה קבלנית זו אין לה, איפוא, מקום בחייהם. היא תרחיק את הפועל מן הדרך אל המטרה האמיתית, אבל מה לעשות? והיכן המוצא להבא, המוצא לכיבוש העבודה? את העבודה אין לכבוש לא על ידי הקבלנות אלא אך ורק על ידי כיבוש הקרקע. בהתנחל הפועל על האדמה ימצא לו מקום של אפשרות להגשמת מטרתו ושאלת כיבוש העבודה תפתר מאליה. אבל איך להגיע אל הקרקע? על המוסדות הלאומיים או על הפועלים למצוא את האמצעים לגאול אדמה לנחלת הפועל.

לחבריו לא סיפר מאומה מכל המתרחש בנפשו. הוא ידע, שרעיונות אלה עדיין לא בשלו כל צרכם גם בקרבו. ובכלל לא נעים לו להכנס בשיחה עם חבריו על דבר דעות חדשות. הם לא יבינו לו וינודו לו ולדעותיו המתחלפות כפעם בפעם. ימתין, איפוא, ובינתים יתברר לו עצמו מהלך מחשבותיו. ומשום כך לא נטל חלק במשא ומתן בעניני החוזה עם ר' משה לשנת העבודה הבאה. חבריו התפלאו על הדבר. והחוזה נחתם בלי השתתפותו. הוא נשאר בקבוצה. למרות חסרונותיה של הקבוצה הקבלנית, נעים יותר לעבוד בה מאשר אצל האכר הפרטי, ובכלל לאן ילך? אשה, ועוד מעט ילד…

הוא נשאר.

אולם רוב הקבוצות התפוררו מיד לאחר היווסדן. הפועלים, שהעבודה בקבלנות שחררה אותם אמנם מהיותם תלויים ברצון האכר לקבל פועל זה או אחר, לא יכלו אף על פי כן להשלים עם המחירים הנמוכים והיחס החשדני מצד האכר. ולא היו ימים מועטים ופועלי הקבוצות שנסתדרו רק עתה, דפקו שוב על פתחי האכרים ובקשו עבודה.

מיכאל התיחס בשוויון־רוח¹² לכל הענין. הוא עצמו לא ידע מה היה לו. הענין, שרק תמול שלשום היה יקר לו מכל, נעשה פתאום לערך ממדרגה שניה. מנגינה אחרת לגמרי, נשמעה לו מיום ליום בנפשו. תפוס הרהורים התהלך וראה דמיונות חדשים – ראה תינוק משחק לפניו ונתלה על זרועותיו. ראה את היצור החי, בשר מבשרו, שישא בקרבו חלק מעצמותו שלו, ודמיונו הלך שבי אחר העתידות המחכים לו. הוא יטפל בבנו, יגדלו ויחנכו. מחשבותיו על החברה יקרות לו מאד. החפוש אחרי פתרונם עלה לו ביוקר רב. הוא יצא ממלחמה זו פצוע, בעל מום, ומי יודע אם יהיה בכוחו להמשיך כך להבא? אבל בנו יהיה בן הדור החדש. הוא יהיה מן הקוצרים. הוא יכנס אל החיים מתוך הכרה מלאה וידע את אשר לפניו. הוא לא יפסיד ממרצו על שאלות שפתרונן דורש שנים של ספקות, פקפוקים ומלחמות.

ובחשבו על הילד, העומד להוולד, נדמה לו שהוא רואה כבר את פרצופו, ולא אחת היה נגש אל המראה ומסתכל בשרטוטי פניו ושואל את עצמו: היהיה דומה לי? ומתוך אנחה כבדה הוא עומד ומאשר לעצמו בתוקף: כן, בנו חייב להיות דומה לו… ולאחר החלטה זו מסתמנת לרוב בת־צחוק זרה בזוויות פיו…

שרה ילדה בן. לאשרו של מיכאל לא היה גבול. בשעת העבודה ראה לעיניו את התינוק, ולעתים נדמה לו כי הוא קורא אותו אליו. במקרים כאלה מרגיש היה, שלבו סוער בקרבו מקוצר־רוח. היה מתאמץ עד כדי כאבים ממש שלא לעזוב את העבודה באמצע היום, אולם לא תמיד היה עולה בידו הדבר. היו רגעים ומעין טרוף־הדעת, היה תוקפו ולבו היה יוצא וכלה, היה מזניח את העבודה ונחפז אליו. בלי נשימה היה רץ ובהכנסו הביתה נפעם ונרעש, היה חוטף אותו, מטלטלו על זרועותיו ומכסה את פניו בנשיקות אין קץ. לא אחת היה מרגיש, שכל אלה הלטיפות והנשיקות הן אך חלק מצער ממה שטמון בנפשו, ומרוב חושיו בו היה נצמד בשפתיו אל שפתי התינוק הרכות והרטובות, מדגדגו בסנטרו ובפניו, והיה מסיח לפניו ארוכות ומשך שעות. ערב ערב היה רוחץ את בשר התינוק. התאמן במלאכה. ידו האחת החזיקה בצוארו מאחור והשניה – היתה רוחצת ושוטפת אותו. בזריזות היה הופכו על בטנו ורוחץ לו את גבו. ואחר היה מוציאו מתוך המים ומעטפו בכותנתו האחת, ששמשה לו גם סדין.

– סובל הוא הקטן – אמר פעם מיכאל לאחד מחבריו – אך יצא לאויר העולם וכבר נושא עליו את הסבל. אפילו ערישה אין לו…

ולאחר שנודע הדבר לחברים ולאחר שישבו למועצה החליטו, שבכור הבנים – בני החברים – חייב להיות ענין הצבור, ולשם זה הלא באו לחיות חיי קומונה. ולמחרת קנו לקטן ערישת גלגלים וחיתולים.

מעשה זה נגע מאד ללבו של מיכאל. הוא לא ידע במה ואיך להביע להם את תודתו. ביחסם זה ראה תשלום לעבודתו לטובת רעיון הקבוצה. רעיון נעלה. הכלל דואג לפרט. דואגים לבנו. מחר ידאגו לבנו של חבר אחר. ובו בערב, לאחר הרחיצה, עטף את בנו בחיתולים לבנים, חיתולי בד חדשים. האב והאם, ומאחוריהם חברי הקבוצה עמדו ונהנו מן הקטן שהבהיק כמלאך טהור בבגדיו החדשים. אך כנפים תנו לו…

מיכאל שטוף היה כולו בהתמסרות ללא גבול בטפול תינוקו. בלילות, כשהתינוק היה צועק מכאבים, היה נוטלו אליו ומחממו, וביום כיבס את חיתוליו.

פעם קרה מקרה והוא עזב את העבודה באמצע היום, ובבואו הביתה מצא את התינוק שוכב על בטנו ומילל בקול. שרה לא היתה בבית, ואילו אחר לבוא היה בודאי מוציא את נשמתו ונחנק. ומאותו יום לא ידע עוד מנוחה בהמצאו מחוץ לביתו.

ואולם השינוי שחל בימים ההם בנפשה של שרה, היה ההפך מן השינוי שבא על מיכאל. הפרי, שנקטף ממנה, נמסר לידו – והיא השתחררה ממנו, ובקשה אך שחרור. היא חזרה להיות אשה צעירה שפתויים רמזו לה מרחוק, והיא הלכה לקראת החיים בבטחון חדש, לאחר השחרור הראשון.

מיכאל אהב לטייל ארוכות עם ילדו. רגיל היה לקחת אותו על זרועותיו ולהלך עמו ברחובות המושבה, או אל אחד הגנים הקרובים. פעם נשאר עומד לפני ביתו של ר' משה. כדאי להכנס – נצנצה מחשבה בלבו, ומדוע לא? לפנים היה מבקר בבית הזה לעתים קרובות ותמיד היתה המשפחה מקבלת אותו בסבר פנים יפות.

– אראה להם את בני – חשב מתוך גאוה.

ר' משה בא לקראתו, ובראותו אותו עם הילד על זרועותיו שמח לקראתם והחל קורא לבני משפחתו. מיד התאספו אנשי הבית בצעקות וצריחות, לקחו את התינוק מידו, התבוננו בו וטלטלוהו מיד ליד. כל אחד הביע את דעתו. ילדו של השכן, ילד כבן עשר, אף הוא נטלו על ידיו ואמר שהקטן “נחמד” ונשק לו בפניו.

מיכאל נהנה מקבלת פנים זו. הוא התגאה בבן. אב לילד נחמד! וכל שהזרים הרבו לשבח את התינוק, נדמה לו כאילו כל אלה התהילות והתשבחות מכוונות לו עצמו. והוא עמד והסתכל בו מרחוק ועל פניו רחפה בת־צחוק של אושר.

הוא לא הזדרז לקחתו מידם. חפץ היה שהדבורים¹³ על דבר בנו, שצלצלו נעימים באזניו, ימשכו עוד, לאין סוף. הוא רצה שימשיכו כך להסתכל בו, שירבו לדבר עליו. ובראותו שהתינוק עומד לעבור לידיו אמר:

– ומה תאמרו לשערותיו הארוכות והרכות כמשי?

– האם בשערות כאלה נולד? – שאלה בתו של ר' משה.

– פני אביו ממש – אמרה האֵם.

החלו מסתכלים בו מחדש. מששו בידיהם את שערותיו של הקטן ונזכרו שבתו של ר' משה נולדה גם היא בשערות כאלה. התינוק נבהל ממגע ידם ופרץ בבכי. ר' משה העיר, כי אסור לנגוע בראשו של קטנטן כזה: קופסת המוח עדיין רכה…

מיכאל תמיד שמח בלבו לשמוע שהתינוק דומה לו. גם שרה אומרת, שהתינוק דומה לו. העינים הכהות, האף והסנטר הבולט לפנים “ברא כרעא דאבהו” – אמר גם ר' משה.

וספוק מילא את נפשו של מיכאל.

כששרה מדברת עמו על בנם מצלצל קולה מוזר ורחוק. ואולם כשזרים מדברים עמו על הדמיון שבין תינוקו ובינו, מעינות חיים חדשים מתחילים מפכים בקרבו. וגם בשעה שהוא מדבר עם חבריו על עניני העבודה יטה תמיד את השיחה על בנו ועל עצמו ויכוון אותה אל בעית הדמיון בין אבות ובנים, וכדוגמא יציג את עצמו ואת בנו. ואולם לו נדמה תמיד, שמשתמטים לדבר עמו בענין זה. ודוקא משום כך היה מגרה נושא זה את עצביו עד כדי ענויים ממש ומעורר בו את הרצון לברר לעצמו את השאלה. רוצה היה לשמוע מפי אחרים שהילד דומה לו. לעתים היה מסתכל ארוכות בפני התינוק ומדבר אליו: – למי דומה אתה, בני: לי או לאמך? אמך אומרת, שכולך דומה לי, בוא־נא עמי אל הראי ונווכחה!

אולם הראי היה משיב פניו ריקם. פעם היה מחליט: כן, הם דומים… ובפעם אחרת היה מחליט, שאין כל דמיון ביניהם. במקרים כאלה מתרגז היה על שחסרה לו ההסתכלות של צייר, להבחין בדיוקם של שרטוטים. לא! הוא אינו רואה, הכל אך מטושטש בעיניו, ומפח־הנפש גדל.

והנה מי יודע אם לא לשם כך נכנס ובא לבית ר' משה. ומה שמח כשעלה בידו להטות את השיחה על שערותיו הארוכות של הילד, הדומות לשערותיו. והדברים שהשמיעו עכשו מצלצלים עוד באזניו בנעימותם והוא מבקש להמשיך בשיחה זו.

ואולם השאלה, שארבה תמיד מאחריו נפלטה מפיו בלא יודעים: – והכל אומרים, שהוא אינו דומה לי – אמר לפתע בקול רועד.

ומיד התחילו מתחלקות הדעות עד שקמה אחת הבנות הבוגרות והכריזה, שאמנם אין היא רואה כל דמיון בין האב ובין בנו!…

מיכאל יצא משם בפחי נפש. לא ידע נפשו. ובלילה ההוא נדדה שנתו.

שרה אהבה את תינוקה, את דמה ובשרה. כשמיכאל היה בעבודה היתה מטפלת בו במסירות של אֵם. דאגה לנקיון ולאוכל, אבל סיפוק שלם לא היה לה. להפך: לאחר מלוי החובה האנימאלית הופנו המחשבות לכוונים אחרים.

ותמיד היו לה ענינים לעסוק בהם. מחשבותיה היו מחוץ לבית. היו לה פגישות לרוב, עם התופרת או עם הרוקמת, ויום יום היתה עוזבת את התינוק לבדו ושבה בזמן המיועד להנקה. בערבים היתה עוזבת את הבית על מיכאל ואת התינוק מסרה לידיו – הידים הנאמנות.

– כל היום כולו – קשורה היא לתינוק, – היתה טוענת לפניו – ובערבים עליה לפוש קצת, לראות ידידים, חברים…

מיכאל נשאר בחפץ לב עם ילדו. לעתים אמנם רגז על כך. היה עליו להשתתף באספה ולא יכול. האם ישאיר את התינוק לבדו? והיא ידעה היטב לנצל את חולשותיו. ובהשארו לבדו היה רוחץ את התינוק, משקה אותו ומנענעו וכל המלאכות האלה נעשו מתוך אורך רוח. לאט לאט נעשה לו הדבר הרגל, צורך פנימי. שרה היתה, איפוא, חפשית, ומיכאל לא הפריע לה במנהגיה.

ביחוד היה אוהב לשבת על יד ערישת הפעוט להסתכל בו ולהאזין לקול נשימתו. אולם עתים היתה מתעוררת בו אי מנוחה פנימית עמוקה, ובמקרים כאלה היה נועץ בתינוק עינים נפחדות. הוא חיפש בו משהו ולא ידע מה. הוא חיפש בו בבנו את עצמו. קלוש היה האור בחדר, מיכאל היה מכוון את המנורה כלפי הילד ומסתכל ארוכות בקוי פניו. עתים היה מסיר גם את השמיכה מעליו ומתבונן במבנה גופו. ואולם את כל תשומת לבו היה מרכז בכף היד הקטנה ומשווה אותה אל כף ידו הוא. שלו רחבה היתה ואצבעות לה קצרות, קויה הסתעפו לצדדים בהתפצלות ארוכה של קוים שבורים – והוא ביקש בידו הקטנה של תינוקו אותם השרטוטים. לפתע פקח התינוק את עיניו וחייך בפעם הראשונה בחייו. באותו היום היה מיכאל מאושר. לאיש לא סיפר על אשרו, כמפחד שמא יגזלוהו ממנו. ואולם רגעי האושר לא ארכו. רגעי־אימה של שגעון תקפו עליו. צבע עיניו של הקטן, לא שלו הוא… לא. לא. של אחר… והוא שב לאיתנו רק לאחר ששמע במקרה, שצבע העינים אצל הקטנים משתנה כפעם בפעם.

אבל נפשו לא שקטה, סערת רוחו החזקה הלכה וגברה. ובלילות, בשבתו יחידי, היה שואל את עצמו: למה אני מתענה כל כך? ואם התינוק דומה לשרה לאמו? ואם גם אינו דומה לשרה? מתורת הביולוגיה אנחנו למדים – סח עם נפשו בלשון חכמים – שהסימנים הקובעים בירושת תכונות האדם מחכים לפעמים דורות, עד שהם מופיעים ומתגלים. ואם גם התינוק אינו דומה לשניהם, אין זה אלא שסימני הדורות הקודמים התגברו והתגלו בו…

ובמחשבות כגון אלה נרדם לא אחת על יד תינוקו עד שנשמעה פתיחת הדלת בשוב שרה אל הבית.

חברי הקבוצה לא אהבו את שרה, זרה היתה לרוחם ולשאיפתם. לא אחת לגלגה להם ולנסיונותיהם. למה להם כל זאת אמרה? ילך לו כל אחד לדרכו ולעבודתו ולא יסבול. ולשם מה הקבוצה הזאת אם היא מכניסה פחות ממינימום שכר־עבודה לפועל, וקושרת אותו יום ולילה לעמל מתיש תוך שלילת חופשתו. הבל הבלים. מוטב להם שיעזבו את חלום הקבוצה וישובו לעבודה אל האכרים.

היא אהבה את החברה, את הרחוב. חברי הקבוצה היו בחורים צעירים, בריאים, בעלי גוף, ולא אחת נסתה לעורר בהם יחסים קרובים, אבל כולם כאחד לא שמו לבם אליה. שקועים היו בעבודתם ובשאיפותיהם. הם לא סבלו את התנהגותה המוזרה. אולם גם היא לא בקשה עוד את קרבתם. אין לה עניין בהם. עתים היתה לובשת את בגדיה הטובים מזמני ירושלים ובאה ביניהם כשהם לבושים בגדי חול פשוטים וקרועים. הניגוד היה בולט. אבל היא בקשה לזרוע שנאה זו בלבם ולהרגיזם.

בקבוצה כינו אותה בשם “חבצלת השרון”. פעם בשבתם יחד אל השולחן לפת ערבית הופיעה היא לבושה כלי מילת. החברים אכלו עדשים. היא הביטה אל הצלחת לפניה ודחפה מעליה.

– שוב מי שמן ועדשים…

כולם פרצו בצחוק קולני. “כשושנה בין החוחים” – התחיל מדקלם לפניה אחד הבחורים – והאחרים החרו והחזיקו אחריו, עד שהיתה אנוסה לקום ולעזוב את השולחן.

מיכאל לא השלים עם דרכי חייה. את כל מחשבותיה השקיעה בטפול בחיצוניותה. היא בקשה אך למצוא חן בעיני אחרים, ללכת לקראת אבנטורות… בירושלים נתן לה את ההזדמנות הזאת קמינסקי, ובעזרתו שחקה שם את משחקיה. היתה מבלה את רוב זמנה על יד הראי, מתמרקת ומתלבשת לפי האופנה האחרונה. אולם כאן במושבה – עוררו הקשוט והתמרוקים, אך גועל בזיופם. כל לבוש בלתי רגיל בפינה זו מעורר רינון וביחוד כשנמצאים בין פועלים. חליפת־בגדים חדשה לא נראתה עליהם מעולם. ופועל שבא לידו ללבוש בגד חדש הריהו מתבייש בו וקודם שילבש הוא מקמט אותו מתחת לכר שישן עליו או מוסרו לאחד מחבריו הנועזים שילבשהו יום יומים, ולאחר שיתלכלך ויתקמט ישוב לרשות בעליו. בגד חדש מיועד לבני אדם החיים חיי לוכסוס – לבורגנים, אבל לא לפועלים, ששכר עבודתם אינו מספיק למחיתם. במשך הזמן הולכת ונעלמת עצם השאיפה לבגד חדש, וחבר, המעז להופיע בבגדים חדשים, זוכה למבטים בוחנים ועוינים. וכך אמנם הביטו בשרה, ובתלבושתה המהודרת ובמחשוף שמלות המשי שלה.

אך לא רק בגלל תלבושתה המוזרה לא סבלוה חברי הקבוצה. הם ידעו גם את דרכי חייה ואת כל אשר עבר עליה. מיכאל היה כתם בעיניהם. הוא לא ראה כלום. והם חסו על כבודו ורק לחשו ורמזו. לא אחת בשעת האוכל או בהזדמנויות אחרות ניסו לפקוח את עיניו; אך הוא לא הבין להם ולרמזיהם.

ועוד זאת: הם לא יכלו לשאת את שבתה בקבוצה בחבוק־ידים ללא עבודה. הקבוצה נמצאה במצב קשה והחובות רבו מיום ליום. חבר קבוצה עבד שתים עשרה שעות ויותר ליום. בתנאים כאלה קשה היה לספק צרכיהם של בלתי עובדים. הציעו לה עבודות־בית קלות, מאחר שהיא אֵם לילד. היא הסתלקה מכל. ואולם יחסם נשתנה אליה לרעה עוד יותר, לאחר שנודע להם, שיום יום או לילה לילה היא עוזבת את התינוק לבדו ויוצאת בתלבושות הפאר שלה לפגישות עם הפרדסן הצעיר קוריאני, מילידי הארץ.

היחסים בין הקבוצה ומשפחת מיכאל נעשו, איפוא, מתוחים מאד. הבוז והשנאה ארבו על כל שעל.

לשני מחנות נחלקה הקבוצה. הרוב נלחם בשרה, ובמיכאל שהגן עליה. היחסים היו רעים מאוד, הגיע הדבר לידי כך, שחדלו להפגש אתם אפילו בשעת האוכל, הזוג, אכל לבד בחדר, ומיכאל, לפני לכתו לעבודה, היה מכין חלב ואוכל לכל היום כולו. בערב, בשעת הארוחה, היה רץ אל המטבח להביא את התבשילים.

החלטת החברים שעל שרה לבוא לעזרת העובדת במטבח ובמשק הבית הרגיזה אותה והעלתה חרונה. עד כדי כך מגיעה חוצפתם של אלה לדרוש מאת אֵם מניקה עבודה! כמה מן הזיוף בדבריהם! להלכה הם בעד זכויות לאשה, נלחמים עליהן, מכריזים על בטול הנצול של האשה, אבל כאשר הדבר נוגע להם, הרי הם מעבידים את ה“חברה” עבודת פרך. גם על הבחורה שעבדה קודם במטבח העמיסו עבודה שהיתה למעלה מכוחותיה. כוחותיה אפסו וחלתה מחלה קשה. והנה בא תורה והם רוצים לקבור גם אותה, את האֵם הצעירה. להכניסה אל המטבח ולהטיל עליה לאט־לאט את עבודות הבית הגסות, הבשול, משק־הבית – וכל אלה בשעה שהיא מיניקה ילד. העולם כולו כורע ברך בפני האשה־האֵם והם – מתאספים לאספות ומחליטים החלטות לרתמה לעגלת־המשא הכבדה שלהם… לא, לא!

– אני לא אעבוד, ויהי מה – אמרה למיכאל – עלינו לעזוב את הקבוצה. אין לנו מה לעשות בה.

הוא שתק. ברור היה לו שבאתמוספירה זו שנוצרה כאן אין לה באמת מקום כאן – אבל לעזוב את הקבוצה? הוא התאמץ להוכיח לה, שמלבד הקשר הנפשי אל הקבוצה, ישאר גם בלי עבודה, ועליו מוטלת כיום אחריות לפרנסת משפחה.

אבל שרה כבר גזרה גזרה שעליו לצאת מן הקבוצה, ויהי מה. היה זה רעיון של נקמה. בטוחה היתה שאם מיכאל יעזוב – הקבוצה תהרס. ומיד נגשה להוציא לפועל את אשר יזמה לעשות: את האוכל שמיכאל היה מביא לה מן המטבח היתה משאירה מבלי לנגוע בו. וזה העלה את חמתו. היא מרעיבה את עצמה, וביחוד את התינוק. וברגעים כאלה היה נעשה עצבני כולו ומהלך רוגז כל הימים.

– התינוק יגווע ברעב… הניקיהו!

אך היא הביטה אליו מגבוה.

ואל מנהגיה אלה הוסיפה עוד מנהג חדש. בשובו מן העבודה לא היה מוצא אותה בבית. התינוק היה שוכב לבדו, עזוב בחדר ואיש איננו אתו. עוד מרחוק היו מגיעות אליו צעקותיו, ובהכנסו מצא אותו מוצץ את אצבעותיו הקטנות – מוצצן בתאבון רב.

דמו רתח בו מכעס. מה לעשות? במה להאכילהו? בינתים פרץ התינוק בבכי רב. מיכאל לא ידע במה להרגיעו ופתאום נחנק הילד בצעקותיו והעלה קצף על שפתיו. הוא נתבהל כולו. נדמה היה לו שהנה הולך הילד ונחנק עד מות. לבו התכווץ בו מפחד והוא התחיל צועק וקורא לשרה ורץ ברחובות המושבה לבקשה. הוא מצאה עומדת לפני בית אכר ללא כל דאגה לגורל ילדה העזוב. ראתה התרגשותו והחלה רצה אל הילד. בדרך התנפלה עליו בהמון טענות. אין לו כל רשות לענות את נפשה ונפש התינוק. עליו להבין, שלה אין מקום בין אלה, ועליהם לעזוב את הקבוצה.

יחסם של חברי הקבוצה אל שרה השפיע לרעה גם על מיכאל. אין נוהגים כך באשה־אֵם. לא לחיים כאלה שאף בחלמו את חלום הקבוצה. הקבוצה, המבוססת על הצדק והיושר, צריכה לדעת להעריץ את האשה־האֵם שבגורלה נפל חנוך הדור וגידולו. והנה אף הם קטנונים ופעוטים, ללא כל מעוף והתרוממות הרוח. לא עליהם תבנה הקבוצה. והוא התחיל מתחמק מפניהם, נמנע מלבוא אל חברתם ואל אספותיהם. לא הסכים עוד להשתתף במועצות לחלוקת העבודה, וגם בשעת העבודה היה משתדל להמצא ברחוק־מקום.

יחס חברי הקבוצה אליו נעשה אדיש. יחס הכבוד וההערצה אליו נעלם, וכשפסק לבוא אל אספותיהם לא שאלו אותו לסיבת העדרו. ובהמשך הימים חדלו להרגיש בו גם בבית: כאילו לא היה קיים בשבילם, ובינם לבין עצמם היו מרבים לשוחח בלעג וארס על חיי זוג זה. הנועזים שבהם לועגים היו להם גם בנוכחותו, במטרה להעליבו, אבל הוא היה מבליג על כאבו ועושה עצמו כאילו אינו מבין לרמזיהם.

ואולם פעם, בעברו על פני חדר האוכל, הגיעה לאזניו הלצה גסה מפי אחד החברים:

– הלה יסד לו קבוצה בשביל לאסוף בה את הממזר שלו…

הכל נדהמו בראותם אותו. ואולם האימה גברה בראותם את מיכאל נחפז אל אותו החבר אחוז שגעון. פניו היו איומים, חוורון־מות כיסה אותם. עיניו התיזו זיקי־אש. הוא לא ראה לפניו אלא את פניו של אותו חבר, ששפך לעגו עליו ועל תינוקו. כחית־טרף פצועה זינק אליו, תפסו והחל מחנקו בגרונו עד שהחברים הפרידו ביניהם.

כשפניו כבושים בידיו יצא את החדר, ובהכנסו אל חדרו נפל על המשכב כשלבו קרוב להתפלץ מרוב לחץ ואימה. לא היה קץ ליסוריו – שעות רבות שכב עד שדעתו נתישבה עליו. כל אותה שעה לא שם לב לא להפצרות שרה ולא לבכיו של התינוק. הוא שכב כמאובן, כמי שניתק לגמרי מן העולם הזה כולו.

כשפקח עיניו לא מצא איש בחדר. נזכר בתינוק, נגש אליו ומצאהו ישן במטה רטובה. רגש החמלה התעורר בו: רטוב הוא; רע לו. החליף לו את החיתולים והשכיבו על כרו. התינוק פקח שתי עיניו ובת צחוק נעימה, מעין הבעת תודה גלויה על פניו. שרה נכנסה ועמדה על מפתן החדר. בראותה את מיכאל והתינוק על זרועותיו רצה אליהם בשמחה, חבקתם ונשקתם בלי הרף.

– שרה, מה היה לך? – שאל מיכאל.

– בשורה טובה בפי…

– מצאתי לך עבודה בפרדסו של קוריאני. ארבעה פרנקים ליום. שכר עבודה מצוין. השמעת?

אבל הוא כאילו לא הקשיב לדבריה.

– ארבעה פרנקים ליום, השמעת?

– כן, טוב. אני מסכים – אמר פתאום – נלך מכאן; נלך!

ולאחר הרהורים כבדים, כמי שמאשר את דבריו לאחר פקפוקים, אמר שנית:

– כן, אני מוכן לקבל את העבודה.

נתישבו בבית בן שני חדרים יפים, שעמד בודד בקצה המושבה. הבית היה מוקף עצים. שכר הדירה עלה להם ביוקר, אבל הרי שכר עבודתו של מיכאל היה עתה גדול: ארבעה פרנקים ליום! חזון בלתי נפרץ. גם המומחים בעבודות הפרדס לא הגיעו לידי שכר עבודה גבוה כזה. רבים מן האכרים לא יכלו להבין כיצד מפזר קוריאני ממון רב כזה? – והאכרים לא הבינו כיצד אותו אידיאליסטן, המטיף לסוציאליסמום, לקבוצה לבטול הנצול, יעבוד אצל אכר פרטי? והיו גם אחרים שהבינו יותר ואמרו: אך יד האשה בדבר.

שרה הכניסה אל הבית רהיטים יפים. מקצתם קנתה בהקפה ומקצתם קבלה מאת קוריאני, מרהיטי משרדו הישנים. הבית סודר בטעם. חדר האוכל שימש גם חדר אורחים ושרה סידרה בו פינה מזרחית עם רהיטים קטני־קומה ושטיחים יקרים. מיכאל לא לקח חלק בסידור הבית וגם לא התענין בו. ברור היה לו, שלאחר שהתגוללו זמן רב כל כך בחדר צר ומלוכלך ובלי אויר, ולאחר שקיבל עבודה בשכר חשוב – זכאי היה לבית נוח, שאפשר יהיה להנפש בו. ביחוד חשוב הדבר לתינוק. לחייו החוורות יאדימו באויר הצח – וגם לבנו של פועל הזכות לאויר צח.

שרה הרבתה לספר למיכאל על קוריאני הפרדסן, דיברה בשבחו. בזכותו קיבל מיכאל עבודה. והוא ששלח להם רהיטים ועזר להם בסדור הבית. בין הרהיטים היתה גם עגלת טיול על גלגלי גומי עם מכסה משי – מתנה נאה לתינוק. ומיכאל אף פעם לא שאל את עצמו: מי הוא האיש הזה? איך בא אליהם? שרה ספרה לו, שמכירים הם מזמן, ובמקרה נזדמנו ברחוב המושבה ונתקשרו בקשרי ידידות.

ברי היה למיכאל שלאחר מה שקרה בקבוצה אין לו מקום שם. אבל לאן? לאן ילך? ועליו הוטלה אחריות של משפחה. לעבוד אצל האכרים היה מסכים בחפץ־לב, אבל האם הם יקבלוהו? האכרים שונאים אותו בשל דעותיו ולא אחת טכסו עצה כיצד להפטר ממנו ולשלחו מן המושבה. עתה אך שמחים הם למפלתו ועבודה לא יתנו לו. והנה הופיע קוריאני, כמלאך מושיע. מיכאל חייב לו תודה – אם גם מראה פניו של זה וכל מהלכיו לא היו לרוחו.

קוריאני היה מבקר את ביתם לעתים קרובות. בימים הראשונים ניסה מיכאל לדבר עמו בשאלות העבודה והישוב, אבל לאחר שנוכח שאין הוא נמשך אחרי שיחות כגון אלה, חדל מזה. גם שיחותיו של קוריאני לא מצאו הד בלבו של מיכאל. הלה היה מומחה גדול אך בעניני נשים. ידע כל סודותיהן של הבחורות והנשים הצעירות במושבה. שנים רבות עשה במצרים, והרבה לספר על חייו שם. בדברו עם שרה לא זיכה אפילו במבט את מיכאל. יחסו אליו היה יחס הקצין אל האזרח – יחס של בטול. אולם מיכאל לא הרגיש ביחסו זה. שיחותיו לא ענינו אותו ולרוב לא נוכח בבית בשעות ביקוריו. הוא נתיחד בחדרו של התינוק או שעיין בספר.

קוריאני היה מביא אתו זרי פרחים, חפיסות שוקולדה וכדורי צבעונים לתינוק. חילק הרבה מחמאות לתינוק והרבה לשחק עמו לעיני ההורים, שהיו נהנים מטוב־לבו הגלוי. עם בוא הערב היו הוא ושרה יוצאים לטייל, לבלות יחד את הערב, והתינוק היה עובר אז להשגחתו של מיכאל. יש וקוריאני היה בא בכרכרתו היפה והיו נוסעים שניהם לטייל, ובטיולים אלה מצאה שרה עניין רב. נעים היה לה להרגיש שבחורות המושבה מביטות אחריה בקנאה בהפליגה עמו בכרכרה הרתומה לסוס לבן ונאה. ונוספו גם תענוגים אחרים: על שפת הים ביפו, בבתי הקהוה הערביים, בביקור חבריו, ולפעמים גם בביקור בבתי שייכים או אפנדים עשירים, שהיו לו עסקים עמם.

קוריאני חשב להגיע מיד למטרתו, לכבוש – ואולם שרה אך שחקה עמו. שמאל דוחה וימין מקרבת. היא ידעה, שעליה להחזיקו במרחק, שאם לא כן, ישתמט מבין ידיה. והיא שחקה את תפקידה. ברגע שהיה מאמין להיות קרוב לנצחונו, היתה מתחמקת מידיו ושולחת בו מבט לעג ובטול. היתה מדברת על כעורו ועל חוצפתו, וכעבור רגע היתה משלחת בו מבטי חן, צוחקת אליו ומושכת אותו אליה. עצם המשחק עניין אותה וכל מה שהלך והתחדד נהנתה ממנו יותר. פעם הרגיזה אותו במשחק זה עד שלא יכול למשול ברוחו, תפס בה בכל כוחו והחל מושכה אל הכרכרה שעמדה בחוץ. אז פרצה בצעקה וקראה למיכאל – והוא עזבה, וכעבור רגעים אחדים כבר ישבה על ידו וצחקה לו לתוך עיניו כאילו לא נפל ביניהם דבר.

קוריאני לא הצטיין ביפיו החיצוני: אפו היה מעוגל וקצהו הכפוף כגון זה של עוף טורף צלל אל תוך פיו בשעת צחוקו; נחיריו היו עבים ומנופחים תמיד; עיניו ישבו עמוק מתחת לעפעפיו הכהים והביטו משם באישוניהם הצרים – עינים רואות ואינן נראות ובלתי נעימות לעין. בחברת אשה העלה על פניו מסוה של נדיבות רוח, אך הזיוף והשקר נראו אף על פי כן בברור.

קוריאני לא יכול לחיות בלי כוח־המניע הזה – האשה – אפילו יום אחד. הוא התהלך כל ימיו כשהתאוה החושנית גלויה בפניו. והוא אך מחפש… מחפש… בפינות הגנים, תחת צל העצים, או בין סלעי המגור על שפת הים. כחפיסות השוקולדה, כן היו גם הדיבורים הממותקים מוכנים אתו לכל עת מצוא – ועל משכבו בלילה, בהיותו יחידי במטתו, היה מדמה עצמו כמתטלטל בין הררי־קרח ומבקש ספוקים בחלומות מלאכותיים ובחום מלאכותי…

והנה נפגש בשרה. אשה קטנה זו, עם העינים הכחולות ושערותיה הבהירות ועם רנון־הדמים הקל, משכה את לבו אליה. לא בנקל עלה בידו להתקרב אליה ולרכוש את אמונה. היא היתה מלאה קפריסות – ודוקא אלה מצאו חן בעיניו, והיה ממלא את כל משאלותיה ומפנקה. צעיר היה וכסף לא חסר לו – ושני אלה דיים לדעתו לכבוש כל אשה. הוא ידע, שכל נסיעה שלה בכרכרתו הרתומה לסוס היפה, הוסיפה לשרה עונג ומקשרת אותה אליו.

ושרה אמנם ידעה היטב שבעד המתנות שמקבלים מגבר, משיבים במיטב המחיר. ויש גם שמשיבים ברבית גבוהה. אבל היא לא הרהרה בחובות, המצטברים עליה. אם יבוא יום הפרעון – תפרע. היא אוהבת את החיים, את החיים של היום ולא של העתיד. פעם התיחסה בהערצה אל חלומותיו של מיכאל וחבריו, אבל מיד התיאשה מהם. מה רוצים אלה? ולמה אינם יודעים חיים? אידיאלים, חלומות על העתיד… הבלים! מה לה אידיאלים כאשר הגוף דורש את שלו?… חלומות?… על קיבה ריקה כבדים החלומות ומרים. החיים הקצרים עוברים, ובינתים, וקוי הפנים מתעמקים ומתקמטים. את חברת הפועלים מצאה משעממת וריקנית. אפיה דרש, רשמים, חיים ואנשים חיים וחדשים. וקוריאני, כמו קמינסקי בשעתו, נותן לה אפשרות לחיות ללא דאגות, ולהפליג בדמיונות על נסיעות לדמשק, למצרים – כפי שהבטיח לה – ומדוע לא תקבלהו בסבר פנים יפות? היא מוצאת בו עניין. הוא אמנם אוהב אותה אהבה אחרת – אבל כלום קיימת באמת אהבה שאינה בנויה על יסוד המיניות? היא תחנכהו במקצת ותכניס שירה גם לתוך אהבתו ותשוקותיו.

ואולם לפני בוא עת השירה – באו ימי־השילום…

מיכאל היה ממהר לחזור הביתה מעבודתו. בלכתו באחד הבקרים אל העבודה, דומה היה לו, שהתינוק אינו בקו הבריאות. הביט בפניו ואמר לנפשו: הילד חולה. יש לשמור עליו. בצאתו אמר לשרה שתשים לב במיוחד למהלך החום בגופו. ברגע הראשון תמהה לדבריו, נחפזה אל הערישה, ובראותה מעין בת צחוק על פני הילד, נרגעה מיד והלכה לה בצחוק של בטול.

– בטלן שכמותך! – אמרה למיכאל.

כל אותו יום דאג מיכאל לתינוק. אמו אינה דואגת לו למדי. היא סומכת עליו. מה לעשות – חשב בלבו – יש גם אמהות כאלה. היא מבקשת חיים. דמה הולם ביתר און, מאשר דם אשה אחרת בת גילה. דופק חייה מהיר ותובע ספוק למשאלות לבה. היא כולה בוערת. והטפול בתינוק דורש סבלנות ושלוה, ולכך איננה מסוגלת. אבל מה שלום התינוק?

והוא עזב את העבודה לפני הזמן וחזר הביתה. בחדר האוכל מצא את קוריאני ושרה יושבים על הספה חבוקים יחדיו ומשולהבים. הוא אמר להסוג לפני שיראוהו, אולם המעדר שעל כתפו נפל, והם הקיצו יחדיו. שרה בקשה להשתחרר מזרועותיו ולהתרחק ממנו, אבל פתאום הביטה אל פניו של מיכאל, ופרצה בקול צחוק, היסטרי כמעט. קוריאני נדבק בצחוקה וצחק גם הוא. כל המשחק הזה עורר גועל נפש במיכאל וביקש להסתלק, לברוח. נחפז אל חדר השינה, אל התינוק. אז נתרה שרה מעל הספה, תפסה אותו בחולצתו והחלה משוועת לתוך אזניו:

– מה אתה רוגז, בטלן? כן, אני אוהבת אותו. כן. הנה תראה ואנשקהו לעיניך…

מיכאל דחפה מעליו ונחפז אל התינוק. הוא מצאו ישן וצנח על מטתו כמאובן.

חוצפתה הדהימתהו. על שום מה הלעג הזה? מה עשה לה? הוא ידע את טבעה, הבין לחייה ולא הוכיחה מעולם על פניה, לא התערב ולא הפריע לה במנהגה. היחסים ביניהם נפסקו, ורק בגלל הילד, המקשר אותם, חיים הם יחדיו והיא הלא חפשית בכל מעשיה. ולשם מה, איפוא, התנהגות מחוצפת זו לעיני זר?

הוא לא ידע מכל אשר נפל בנפשה.

כעס עצור, כבש את כל ישותה. היא עצמה לא ידעה טיבו ורק בהמשך הימים הרגישה, שהוא הולך ופושט בנפשה וממלא אותה כולה. את מיכאל לא יכלה נשוא עוד. רוצה היתה לברוח מעל פניו, אולם הילד קשר אותה אליו. לא. היא לא אהבה אותו עוד. הוא רמס ברגל גאוה את כבודה, את אהבתה העצמית, והיא לא תסלח לו זאת לעולם. היא לא תסלח לו את יחסו הקר אליה לפנים. רק בשעה שהתאוה שלטה בו כבש אותה, וכעבור ימים אחדים פנה לה עורף וחלם על חנה. הוא עזבה. בשוויון־נפש התיחס לקשריה עם קמינסקי ועם אותם הצעירים הגרמנים. הוא קטף את פרי הבוסר, אכלו לתאבון – ושבע. אבל היא נשארה רעבה; רעבה כל ימיה. צעירה היתה ולא הבינה. לעיניה עמד הוא – מנהיג הפועלים, בעל הרעיונות הלוחם, שזכה לכבוד בעיני חבריו. והיא חפצה בו. וכאשר נודע לה שהוא אוהב אחרת גדל בה החפץ הזה שבעתים. כחולמת היתה מתהלכת. תמיד בקשה אחריו ולכל מקום אשר שמו נישא שם, היתה באה. ומה לא עשתה כדי למצוא חן בעיניו? היא התלבשה אך למענו. חיתה אך למענו. כזאת היא האשה האוהבת. והוא? הוא, המטיף בעל־ההכרה? הוא אנס בחורה צעירה, אנס, כן. לקחה ברמאות. עליו היה לשלוט ברוחו ולהרחיקה מעליו. ומה גם שידע את תכונתה – היא אהבה את החיים. היא באה אל הפועלים לא מתוך הכרה בתיאוריה הסוציאליסטית. כפרזות ריקות צלצלו דבריהם באזניה. גם החיים מבעד אספקלריה של המהפכה – האושר האנושי, חיי האחוה וכו' – כל אלה לא ענינו אותה. היא עצמה לא ידעה למה ואיך באה אל בין חוגי הפועלים. החיים דחפו אותה אליהם. לולא התנפלותה על שר המשטרה בעיר מולדתה היה מסלול חייה בודאי אחר לגמרי. והיא הלכה אל הפועלים רק מפני שאלה הרימו על נס את המעשה אשר עשתה והביטו עליה כעל גבורה. ומי אשה ואינה חפצה להיות גבורה? והיה עוד גורם אחר, שדחף אותה אל סביבתם: היא נשארה בלי אמצעים למחיה. נסתה לעבוד, אבל העבודה לא היתה לפי רוחה. משעמם. וחבל גם על הידים העדינות שתתקלקלנה. והעבודה משעבדת וגוזלת את החופש. לא נוצרה לעבודה. עליה להיות יפה ולשמור על רוך גופה. והאדם אוהב יופי. גם הפועלים נהנו מיופיה – והיא ידעה לנצל את המצב לטובתה. החלה להתרשל במלאכתה והחברים לא שמו לבם אליה. היא התרגלה לחיים קלים ללא דאגה.

והנה נתקלה במיכאל. נדמה היה לה, שעל ידו תנשא אל על. הוא יעלנה. ונפשה חשקה בו. היא הלכה שבי אחריו. ברצון נתמסרה לו בחשבה, שבזה תקשרהו אליה. אולם מיד נוכחה באכזבתה. נפשו היתה נתונה לאשה אחרת, והיא נעלבה. ואז קמה גם ההחלטה לעזוב את החברים־הפועלים. החופש! החיים! אלה התחילו תובעים. החיים בקבוץ, בסך, אינם לרוחה. לה יש חיים מיוחדים משלה; להיות אהובה ולאהוב. אלה הם חייה. אלה יהיו חייה מכאן ולהבא. ולמחרת, בבוא קוריאני בשעה המיועדת, הרבתה לצחוק בקול ולנשקו למען ישמע הוא בחדרו ויכאב ולמען קחת ממנו נקם על גזל חייה…

התכוננו לנסוע יחדיו ליפו! קפצה משמחה בראותה את הכרכרה הרתומה לשני סוסים יפים. היא לא נפרדה לשלום מעל מיכאל. הוא נשאר בבית לשמור על התינוק, כמנהגו. מרחוק עוד הגיע לאזניו צלצול קולה העליז. הוא ניגש אל החלון, אבל הכרכרה נעלמה בפינת הרחוב. רגעים מספר עמד והביט למרחוק ואחר שב אל הערישה לרוות עיניו בפני התינוק.

ואולם אחרי חצות התעורר הילד בצעקות אימים. מיכאל ניתר ממשכבו ונתן לו מים ממותקים. התינוק שקט. אבל אך השכיבו במיטה התחיל שוב לצעוק. אז החל מדבר אליו דברי חיבה, מחליק את ראשו הקטן, את פניו, מנסה לנדנדו, אבל הבכי לא נפסק. פניו של התינוק רוטבו בדמעות וכולו היה שטוף זיעה. לב האב התכווץ בקרבו. הוא מחה את הדמעות שזלגו מעיניו, שוב דיבר אליו דברי חיבה, אבל הפעוט בכה וצעק בקולות מרעידים. התינוק חולה. ברור. מה עליו לעשות? לו היתה אמו על ידו היתה מרגיעה אותו מיד. פתאום נדמה לו, כי התינוק מכווץ את רגליו אל בטנו. בטנו כואבת לו – החליט. הוציאו מן הערישה, הניחו על זרועותיו לרוחב חזהו, לחצו אל גופו החם והחל צועד עמו בחדר הלוך וחזור. הילד נרגע מעט ונשתתק. אבל כעבור רגעים מספר, כמו הריח שלא בחיק אמו הוא, והחל פורץ מחדש בצעקותיו. פניו הכחילו. גופו רעד כאחוז פלצות. שוב לחצו באון אל גופו והוסיף לצעוד. הצעדים נהפכו למרוצה. ומרוב ריצה הלך ראשו סחרחר. ביקש להשכיבו, אך מיד התעורר הקטן. וכך רץ עמו מתוך עצבנות לאורך החדר הלוך ושוב. נרגע התינוק. בשבתו כך ובעמדו נתמלאה נפשו הרהורים: ומה אם יקרה אסון? הילד חולה. הוא יחלה עוד יותר. הוא יחלה… והיא איננה… הוא ימות…

השעון צלצל שלוש לאחר חצות. אין בכוחו לטפל בו עוד. התינוק מבקש את אמו… היא איננה… היא אתו…

ושוב עלתה התמונה, שראה אותה לפני ימים מועטים, בשובו מן העבודה: שרה וקוריאני¹⁴ יושבים חבוקים ומתנשקים. עלבון חדש נתעורר בו. ואחריה באו גם תמונות אחרות. לפני כמה שבועות, בעודם בקבוצה: שרה וקוריאני הפליגו בכרכרה היפה על פני רחובות המושבה. קוריאני ישב על ידה והיא החזיקה את המושכות ונהגה בגאוה את הסוסים. בידו האחת חיבק את גופה ומשכה אליו. תחילה התנגדה לו: “לא יפה! ברחוב! ומה יאמרו הבריות?” אבל הוא לא שם לב לדבריה והמשיך לחבקה. עברו רגעים והיא מצאה שבאמת נוח – ואולי גם נעים – למצוא בו משען בשעה שהכרכרה מטלטלת ונתכנסה כולה לתוך חיקו. ובמצב זה עברו על פני הרחוב. בפינת הרחוב עמדה אותה שעה קבוצה של פועלים. בראותם אותם חבוקים לעיני כל, פרצו בצחוק, ואחד מהם שרק בקול. והיא מבלי חשוב הרבה העמידה את הסוסים, ירדה מעל הכרכרה ובשוט שבידיה הצליפה עליו בכוח, עלתה על הכרכרה ונתרחקה כאילו לא קרה דבר…

אין ספק, המשיך מיכאל בהרהוריו, שהיא אשה מסוכנת. היא מאותם הבריות המשחקים באש ומתענגים בעצמם על משחקם. לא מתוך אהבה נתקשרה אליו. היא לא אהבה אותו מעולם. היא אהבה את עצמה. וכדוב זה שריח דבש עלה באפו וטיפס על העץ ולא מצא דבש – כך נואשה ממנו והלכה לקמינסקי. ומקמינסקי – לקוריאני… אבל כל זה רחוק ממנו. מה לו ולה. אבל התינוק? חובת האם?… השחר עולה והיא איננה. הוא מאחר גם לעבודה. מיכאל לא ידע נפשו.

אך הנה נשמעה קול שעטת סוסים הולך ומתקרב. הוא נחפז אל החלון וראה האיך הכרכרה נשארה עומדת על יד הבית ולפני רדתה מעליה נפרדה מקוריאני בלחיצת יד חמה. מן הדלת שלחה לו נשיקה אורירית ונכנסה הביתה. בהכנסה לא הביט לצידה. עוד בהיותה בחוץ הרגיש במראה פניה העיפים. מה קומטו קויהם במשך הלילה הזה! היא נחפזה אל התינוק, שלא חדל מלצעוק, ונטלה אותו על זרועותיה: – מה קרה? למה כחולים פניו?

מראה עורר בו אך בחילה. שערותיה היו פרועות, ריח של סיגריות מעורב בריחות יין ובשמים נדפו ממנה.

– מה קרה? מה זה עשית לו?

– אני?… את מתעלסת באהבים בלילות ואותי עוד תאמרי להאשים? –אמר במבט נוקב בפניה.

היא נעצה בו שתי עינים מלאות בוז, אבל לא ענתה לו כלום. הכניסה את שדה אל תוך פי התינוק והוא נטפל לה בכל כוחו. חלב אמו חסר היה לו; חלב האֵם החם, המרגיע והמרפא. התינוק נרגע מיד ונרדם. היא השכיבתהו בערישתו.

מיכאל לא האמין למראה עיניו. הוא רצה לגשת אל הערישה ולראות בעיניו את הפלא. אך בו ברגע פרצה בקול צעקה:

– אל תעיז לגשת אל ילדי!…

– אל ילדך?…

– אל תגש אליו… איני רוצה…

ופתאום קפצה ממקומה ומתוך צחוק מלא ארס ובטול אמרה:

– ומה רוצה היית שאשב על ידו ואשמור עליו גם בלילות? האם תאמר לקחת ממני גם את מעט החופש המגיע לי? ראית אותי מטיילת עם גבר והקנאה אוכלת אותך. אפואיסט! ויסורי לבי וענויי גופי בזמן הלידה אינם ולא כלום? … לא, לא, אני אחיה לי כאוות נפשי. ריבולוציונר, ויוצר בית־אסורים וגיהנום לאשה!…

– אבל איני יכול לראות בסבל התינוק – סח כמו לעצמו. ואחר המשיך: – בגללך לא יצאתי היום לעבודה – אמר בצער.

ואולם כאן פרצה בצחוק־לעג לתמימותו:

– קוריאני לא ינהל עמך חשבונות…

הוא נשך שפתיו בשניו ויצא את החדר.

ברח! לך מזה! – קרא אליו יום יום קול פנימי. אסור לך להשאר בבית הזה, תחת גג אחד עם אשה זו. “קוריאני לא ינהל עמך חשבונות”… – מה פירוש המלים האלה? שכרו שהוא מקבל אינו, איפוא, שכר עבודתו, כי אם… טיפות זיעה בצבצו בכל חלקי גופו. קור תקף אותו. הוא מקבל שכרו בעד שמירת התינוק בלילות, או יותר מזה: אתנן בעד התעלסותו באהבים עמה… הה, איזה תפקיד מגואל ובזוי הוא ממלא כאן. על יסוד זה משלם לו קוריאני ארבעה פרנקים ליום. הדברים מחוורים למדי…

– ברח מזה! – חוזר אליו קול נפשו. קום וברח מיד!… הה, היכול היה להניח פעם, שיטבע ביון כזה? הוא שכיוון את חייו מאז לאידיאל עבודה, לחיים מתוך אמונה ומלחמה ברע, לחנוך רוח האדם ולהאצלתה. הוא לא התנגד לאהבה חפשית. לא. לא הקידושין והחופה הם המקשרים את הגבר והאשה ולא הם המקיימים את סמל הברית ביניהם, כי אם היחס הנפשי – האהבה. ואם הרגש טהור הוא ואמתי, יתמזגו נא איש ברעהו, כי מתנת הטבע היא, היסוד לקיום הדורות לעתיד. אולם האהבה החפשית אינה מסחר בגופות. אינה הפקרות ופריצות. וקוריאני אינו מאלה המעריצים את האשה מתוך ידידות סתם. תאוותו הגסה נוזלת ונוטפת משפתותיו לעיני כל רואה. והוא דורש תגמול בעד הכל, בעד הנסיעות ובעד השמלות החדשות, שהארון נתמלא בהן בזמן האחרון.

– ולי הוא נותן ארבעה פרנקים ליום מפני… מפני שהוא מקבל תמורתם את תשלומו… הדבר ברור. לברוח! להמלט מן המקום הזה, המלא זוהמה וטומאה! לברוח…

אבל התינוק? ומי יטפל בו? התינוק יוציא נשמתו בין ידיה. נשים כמותה אינן עשויות לחנך בנים. לא, הוא לא ילך. עליו להשאר. חובה קדושה מוטלת עליו לחנך את בנו ולהרחיקו מהשפעת אמו. לכל קרבן הוא נכון. הוא ישאר.

ושקוע במחשבות אלו ניגש אל הערישה. התינוק שכב במנוחה ובראותו את אביו החל מצטחק, ומיכאל מרוב שמחה נטלו על זרועותיו והחל מרקד עמו בחדר ולוחש לו:

– אני אשאר! עמך אשאר, חביבי! לא אלך ממך!…

יחסיהם נתחדדו. כמעט שלא דברו עוד ביניהם. הוא השתדל שלא להרגיש במציאותה. ברור היה לו, שאין לו עוד מקום בבית הזה, תחת גג אחד אתה. אבל התינוק! בגללו נשא את כל הסבל ועבר בשתיקה על עינויי נפשו.

והיא – גם יחסה אליו נשתנה לגמרי. היא התיחסה אליו בבטול ובלעג. לא הראתה התענינות כל שהיא בחייו. ערכו הרי בכלל ירד בעיני הבריות, אינו תופס עוד שום עמדה בחברה ואין איש מתענין בו. וגם בעיניה אינו ראוי עוד לתשומת לב. ואילו גם מילא תפקיד של מנהיג חשוב, כמו לפנים, גם אז לא היתה מוצאת עוד עניין בו. חיי הפועלים זרים לנפשה. אלה מקריבים את מיטב שנותיהם ואין להם פנאי לחיות. והיא – במיטב שנותיה היא עומדת, עודנה צעירה. בעוד שנה שנתים ורעננות גופה תתנדף ומה ישאר לה מחייה הצעירים? אף לא זכרון. לחיות! לחיות – היא רוצה. ואיש אינו רשאי להתערב בחייה, ואפילו לא מיכאל. בגללו נבלה ותבול. הוא לא נתן לה מאומה… וגם לא השתדל לתת. עתה היא תתרחק ממנו. רק שמו יקרא עליה. “כסות עינים” למען “החברה”. ובכלל מה איכפת לה אם באיזו פינה יתגולל איזה בעל? “חופש הפעולה” יגדל אז. ואם ילך ויעזבנה – ילך! הוא מכביד עליה, וביחוד בימים האחרונים.

מבטו מלא בוז. הוא שונא אותה. רק בגלל התינוק הוא נשאר וסובל. הנאה יש לה לראותו בסבלו.

באותם הימים התחילה מדברת אליו בטון של לעג ובטול. היתה גוערת בו על אשר אינו מטפל בילד כראוי. ובראותה אותו משחק עם הילד היתה נגשת ותופסת את הקטן מידיו. הילד היה צועק, רצה לשוב אל אבא, אבל היא לא נתנה דעתה על כך. מיכאל נשאר עומד רפה־ידים, כמי שסטרו לו על לחייו.

היא ידעה שהוא סובל ומיצר על בטול ימי עבודה, ומשום כך היתה מתחלה, שוכבת במטה ומכריחה אותו לטפל בתינוק: לרחוץ את בשרו, לבשל לו אוכל ולכבס את חיתוליו.

לעתים היתה מכריחה אותו להכין ארוחה גם בשבילה, אין לה כוח. וגם על ידיה צר לה, שמרוב עבודה כבר נתקלקלו ונעשו גסות.

ולאחר שמילא את כל העבודות שהטילה עליו, היתה יורדת מעל המטה בריאה ושלמה ומתחילה להתלבש. שעות על שעות נמשכה מלאכת הטואליטה. נקוי הצפרנים בלבד ארך לא פחות משעה. קוריאני הגיש לה במתנה “מניקור” על כל מכשיריו לשם טפול מדויק בידים. גם בשעת האוכל עוד היתה עסוקה בתלבושתה. לאחר האוכל, בשעה שמיכאל עמד ושטף את הכלים, היה מופיע קוריאני. בבת צחוק של אירוניה מהולה בבוז היה מביט עליו מלמעלה למטה ומשבח את התיקונים הסוציאליים, המשווים את הגבר לאשה…

בלכתו פעם מן העבודה נזדמן לו אחד החברים, שבא עמו באניה מחוץ לארץ. אגב שיחה נודע לו “שהמשרד הארצישראלי” קנה חלקת אדמה ועומד למסרה לרשותה של קבוצת פועלים. הדבר עורר עניין רב בין הפועלים ורבים ראו בזה “אתחלתא דגאולה”. אבל היו גם כאלה, שהתנגדו להצעה, מי מנקודת מבט הכשרות הסוציאליסטית, ומי מסתם פחד מפני דבר חדש. ולשם ברור נקראה לאותו ערב אספה במושבה.

מיכאל הכין עצמו לאספה זו מתוך הלמות לב ממש. המון זכרונות וגעגועים החלו מעיקים עליו: הקבוצה והמלחמה להגשמתה, אותו הרעיון, שלו הוא נתן את מיטב חייו, עומד להתגשם, ואיש לא נזכר בו, ולולא פגישה מקרית זו, לא היה יודע דבר על אותה האספה המתכנסת לתכלית זו.

באולם האספה מצא המון אנשים רב. קבוצות קבוצות עמדו פה ושם והתווכחו. נושא הוויכוחים היה הקבוצה. בין הנקהלים היו הרבה ממכריו וחבריו הקודמים שהוא קרבם אל רעיון הקבוצה, אולם איש מהם לא שם אליו לב. הוא ניסה להתקרב לאחת הקבוצות המשוחחות, אולם דומה היה לו שמתרחקים ממנו. הוא הרגיש עצמו עזוב בין ההמון הגדול הזה, שלפנים עמד כולו תחת השפעתו. עיניו בקשו ולא מצאו.

– ללכת מזה! – נצנצה מחשבה במוחו. אבל כח פנימי החזיק בו ולא נתן לו להתרחק.

– יפתחו את האספה וגם אני אקח חלק בוויכוחים – אמר לנפשו – עוד יש לי מה לומר.

ופתאום נשא עיניו וכמעט הוכה בתמהון: חנה עמדה מוקפת חברים שטופים בשיחה. לחייו כוסו אודם רב. מהלך רוחו נשתנה מיד. בלב רועד ניגש אליה. היא לא הרגישה בו. השיחה משכה את לבה.

– חנה – קרא בקול רפה.

לשמע קולו פקחה חנה את שתי עיניה הגדולות והביטה אליו בתמהון:

– מיכאל!

היא שמחה לראותו כאן. הכל חשבוהו כבר כאבוד לעניני הפועלים. בגלל האשה, חשבו, שכח את התנועה ואת עניני הפועלים בכלל. חבריו נשאו בלבם כעין עלבון על מעשיו, ומחו את זכרו מלבם.

חנה, גם היא נטתה לחשוב שירד מן הדרך הנכונה, אף כי קשה היה לה להאמין לזאת. עתה הביטה בפניו בהשתוממות רבה כשאר חבריו.

– מיכאל!…

הושיטה לו את שתי ידיה ועל פניה נסתמנה בת צחוק של ידידות. הוא לא גרע עין ממנה. החברים נתפזרו אחד אחד. הוא לא שם לב אליהם. מרוב התרגשות כמו נדבקה לשונו אל חכו. רצה לפתוח בשיחה, לשפוך את נפשו, לדבר על בדידותו, ועמד לפניה כשבת צחוק נואלת על פניו וכל הגה לא יוצא מפיו.

חנה התחילה לדבר, לשאול על מצב בריאותו, על חייו המשפחתיים, ובזהירות רבה שאלה על שרה ועל בנם. הוא לא נענה ועמד כאובד עצות. היא הביעה סברה שאם התרחק מהפועלים, מצא לו את אשרו בחיי המשפחה. דרכי האדם נעלמים ולא בכוחו של כל אחד לצעוד בדרך הפועלים הקשה, הדורשת התאמצות שלמעלה מן הרגיל. כן, כן…

– הניחי, חנה, אל תדברי כזאת!

ובדברו הרגיש מעין מחנק בגרונו, כמי שנכון להתפרץ בצעקה היסטרית. הוא עזבה וברח אל פינת האולם ונסתמך בעקשנות אל הקיר.

האספה נפתחה בינתים. הנואמים דברו על הקבוצה. הדגישו את הרגע הגדול, העומד עכשיו לפני הפועל. “פני הקבוצה ישר אל הסוציאליסמוס” – הכריז אחד הנואמים. אך הנה עלה על הבמה פועל, שזה מקרוב בא אל הארץ. מבני הישיבה שבפולין – מאותם הצעירים שראו בתנועה הציונית אך הצלה ליהדות ולתרבותה. תנועת הפועלים היתה למורת רוחם, הדבורים על סוציאליזם היו מעוררים בהם מחאה עזה עד כדי כעס ושנאה. שנאו שנאת מות את הבונדאים, ולא פחות מהם את פועלי ציון והסוציאליסטים הציונים. כל אלה היו בעיניהם כמהדורה חדשה של התבוללות. וכי מפני שהעולם כולו נוטה לסוציאליזם, חייבים גם הם להעמיס על העגלה הציונית את המשא הסוציאליסטי? האם חוששים הם, “מה יאמרו הגויים?” ריאקציונרים…

ובעלותו על הבמה החל לשפוך את חמתו על אלה הדוגלים בלוזונגים של זרים ועל המושפעים מהם, הרוצים להדמות אליהם. למה לנו הנסיונות הסוציאליסטיים האלה, המרחיקים את הנוער מרעיון גאולת הארץ? הניחו להם! מסוכנים הם, מי לידכם יתקע, שהנוער הזה, שיהא ספוג תורה זרה זו, לא ישלח אחר כך חרבו אל לב הציונות – אל לבנו. הניחו לסיסמאות, שאינן שייכות לנו, כי בנפש תחיתנו הם. ואם הפועל היהודי בארץ ישראל גם ינוצל על ידי נותני העבודה – הרי הנצול הזה איננו אלא לטובת גאולת העם. החרות יקרה גם אם יגיעו אליה דרך העבדות…

– לא! – נשמע פתאום קול מפינת האולם – לא נכון!

– לא, לא… נשמעו קולות גם בקהל – רד! רד!…

עיני כולם נישאו אל מיכאל, שעלה על ספסל לענות לנואם. הוא עמד ופניו הביעו עוז של לוחם, היודע את כוחו לפני צאתו לקרב. מצב רוחו הקודם חלף, דברי הנואם הוציאוהו מתוך עולמו, ששקע בו בזמן האחרון. נתעוררו הנשכחות, וכבשנים הקודמות, כשחייו היו לו שורה של מלחמות על השקפותיו, עמד נכון להשמיד את האויב אשר העיז להטיף כאן מוסר של עבדות ולבטל את רעיון הקבוצה הקדוש.

אולם באותו רגע נפל דבר מוזר בקהל. צחוק ממושך פרץ מפי הקהל בפתחו את פיו במלים הראשונות. ואחר נשמעו קריאות: רד! רד!…

במבט מעורר חמלה הביט אל הקהל, מבט נואל שלא מעולם זה. לא משל עוד ברוחו, ופתאום בעודו עומד תוהה, הגיע לאזניו קול דק קורא מבין הקהל.

– מה לזה בינינו מוטב לו שיבער את הפריצות מביתו…

וכעבור עוד רגע – והוא בחוץ. לא ידע האיך הגיע לכאן. אויר הערב הקריר עוררו ממצבו ודעתו התחילה מתישבת עליו. אנחה עמוקה נתמלטה מפיו; אנחת הקלה. הערב הוברר לו מעמדו בהחלט: חבריו אינם סולחים לו את פרשת חייו עם שרה אשתו. פעמים רבות ניסו לפקוח את עיניו ולהראותו עד היכן שקע. אבל כלום לא ידע זאת בעצמו? לעזבה – והתינוק? בנו הקטן? ממנו לא יפרד. לא. זה הוא השריד האחרון, שארית חלום חייו.

– לא, אותו יחנך, לו יקדיש את חייו… כן, כן.

ואגב מחשבות אלה נחפז הביתה להזין עיניו בפני ילדו.

– אליו! אליו! – קרא קול בלבו; קול של הצלה.

הוא הרחיב צעדיו. אבל נדמה היה לו, שצעדיו אטיים מאוד והתחיל לרוץ, לרוץ…

הוא רץ לקראת תהום חדשה.

בהתקרבו אל הבית, הגיע לאזניו צלצול כוסות וצחוק של חוגגים. הוא לא הבין לפשר הדבר. נפשו היתה מרוכזה אך במחשבה זו האחת על בנו, שאליו נחפז כמתוך טרוף הדעת. ואולם בעברו על פני חדר האורחים והנה תמונה מוזרה לפניו, שבמבט ראשון לא עוררה בו תשומת לב כמעט: על הספה ישבה שרה בברכים משולבות תחתה ובידה כוס יין, ולימינה ולשמאלה ישבו קוריאני האכר, וערבי אפנדי צעיר חבוש תרבוש. סמוך להם עמד שולחן עגול, נמוך, מפותח בפתוחי־דמשק. השולחן היה ערוך בכל טוב. יינות יקרים, יי"ש, עוגות, תופינים, שוקולדה – וביד רחבה. הכוסות היו מלאות, והבקבוקים הריקים העידו על כמות היין המרובה שהחבורה כבר יצקה אל קרבה.

שרה היתה מבוסמת. מצב־רוחה היה עליז, יותר מתמיד. בתוך שערותיה נעוץ היה אשכול פרחים מפרחי תפוחי זהב, מהכוס שהחזיקה בידה טפטף היין האדום שהתגלגל טפות טפות על זרועה הלבנה.

היא שרה שירים רוסיים־צועניים ובמימיקה קוקטית הטעימה את המקומות, שיש בהם משום תוכן אכסוטי. ואם חבריה לא הבינו לתוכן השיר, הרי הרגישו בו לפי תנועותיה, ומרוב התלהבות ואכסטזה שתקפוה, פרצה פתאום במחול קוקזי, מחול “לזגינקה”. שניהם הביטו בה והתענגו על תנועותיה. האפנדי הצעיר שעיניו בערו מאש התאוה קרא בלי הרף: “יא סאלאם”… אך הנה נפל צרור הפרחים מראשה ארצה, האפנדי מהר להרימו ובגמרה לחול ביקש ממנה להרשות לו לסדרו בשערותיה. באדיבות רבה הסכימה לבקשתו. היא הרכינה את ראשה והוא שילב את הפרחים אל בין שערותיה בלחשו על אזנה דברי חיבה, ופתאום השתטח בכל מלוא גופו ארצה והחל מנשק את עפר רגליה…

מיכאל נכנס אל חדר השנה, אל הקטן. הילד ישן את שנתו העמוקה. אף הרעש מהחדר הסמוך לא הפריע אותו. הוא הסתכל בו פעם ראשונה, שניה; קשה היה לו להתרכז: כל מה שראה בעברו את החדר עמד לפני עיניו והסב את מחשבותיו מן הילד הישן אל “האורגיה” שבחדר הסמוך. וכל כמה שהרבה לפתות את עצמו שהענין אינו נוגע אליו, שאין זה כלל ביתו – הרגיש שבסתרי נפשו מתחילים עולים עננים – ענני סערה שחורים. נטל ספר וביקש לעיין בו, אבל לא יכול. והנה הרגיש לפתע שדמיו נרתחים בו. איבת־עולם קמה בו, והוא ניצב בחדר הקטן, וקרא לנפשו:

– לגרשם! לגרשם!…

כלום הוא יסכים למעשים שפלים כאלה בביתו? העליו לעבור על כל זה בשתיקה? ומה השמחה הזו, והמחול והשתיה? בדמיונו החלו עולות מראות נתעבים. היא ירדה עד שפל המדרגה… כאשה ירודה אין לה עוד תקומה… והערבי? זנונים במעונו, בד' אמותיו?!…

הוא הרגיש שראשו עליו סחרחר. כל סבלו ומצוקתו, שבאו לו בגללה במשך כל אותם הימים, הקימו סערה זו וצעקו אליו:

– הקץ לבזיון זה! הקץ! אבל התינוק?…

בחדר הסמוך נמשך המשתה ביתר עוז. מיכאל שמע את הערבי הצעיר נושא מדברותיו על כוס, משבח את היהודיה היפה־פיה ונושא ונותן אגב עם קוריאני בענין איזה קרקע.

– לכבודה, למענה, אקנה כפי אשר נקבת לי…

מיכאל היטה אוזן אל הקיר ושמע את דברי הקנוניה.

עסקיו של קוריאני היו רעים בזמן האחרון. חוסר ההשגחה וחוסר הרצון לטפל בפרדסיו, יחד עם בזבוז כספים רב, העמידוהו בתנאים קשים עד שמוכרח היה למכור חלק מאדמתו, הנמצא על גבול המושבה. את החלקה הזו הציע למכירה לידידו זה, האפנדי הצעיר מאנשי הכפר הסמוך. אותו אפנדי שם את עינו מאז באדמה זו ומכיון שידע שאיש מן היהודים לא יקננה בהיותה מרוחקת מן המושבה, הציע לו סכום כסף מצער. המחיר הנמוך לא סיפק את רצונו של קוריאני, והוא חיכה בקוצר רוח להזדמנות מתאימה יותר כדי להשיג מחיר טוב יותר. פעם, בנסעו בכרכרה יחד עם שרה, נזדמנו עם האפנדי. השיחה נגעה בשאלת החלקה, שעמדה למכירה ואגב שיחה לא גרע הערבי עין משרה.

– היא נושאת חן לפניו – אמר קוריאני לנפשו – לה יסלק את הסכום המבוקש…

הוא ידע את תכונתם של אלה. לא פעם נפגשו יחד בבתי הקהוה ובבתים אחרים. ידע את חולשתו לשתיה בסתר, והחליט לערוך משתה ולהזמינו, וכטוב לבו ביין – לא יעמוד עוד עמו על המקח. שרה הסכימה להצעתו. מכירת הקרקע, זאת אומרת: כסף, נסיעה מובטחת לחוץ לארץ, רשמים חדשים, חיים חדשים…

ואולם בקנוניה זו כבר הוגדשה הסאה. מיכאל צרף לו את כל קטעי השיחה ששמע: קוריאני מוכר בעזרתה של שרה קרקע יהודי – ובזנונים… וביין… תקע עינו האחת בחור המנעול וראה: קוריאני מגיש לאפנדי, גליון ניר לחתום עליו והוא נוטל את העט לחתום… שרה נצבת לימינו של הערבי, כמי שממתין בקוצר־רוח לגמר הטכס…

דמו זינק מקרבו ולא יכול לשלוט עוד ברוחו. דבר נורא התרחש בנפשו. הוא הרים אגרופיו הקפוצים בעוז, ובפנים חוורים כסיד פרץ אליהם. בקבוק אחר בקבוק תפס בידיו והחל משליך אותם הנה והלום – והבקבוקים נפלו לארץ והשמיעו קול נפץ רב. מבוהלים נסתלקו אל פינות החדר. נפצי הזכוכית¹⁵ פגעו בהם. מפניו של קוריאני זב דם.. בהלה נוראה קמה בבית, אבל מיכאל אחוז שגעון המשיך את מלאכתו. אז החלו נמלטים החוצה. הוא רדף אחריהם כל עוד נשמתו בו וצעק בקול צרוד ונחנק.

– הלאה מכאן!… הלאה מביתי!… אני אהרוג אתכם… אהרוג את כולכם! איש לא ימלט מידי… מנוולים!…

פניו היו איומים. חוורון־מות כיסה אותם וקצף זב משפתיו. קוריאני והאפנדי עמדו על מפתן הבית ואמרו להסתלק ולברוח. מראה פניו הטיל עליהם אימה ורננת יינם פגה. הם ידעו שאם לא יסתלקו מיד עלולה נוכחותם בלבד להרגיזו עוד יותר. אבל בינתים רוחה של שרה שבה אליה והיא רמזה לקוריאני לבל יעז להסתלק. כחיה פצועה קרבה היא אליו ושיוועה בקול לא־לה:

– האותי תאמר לגרש מביתי?… האם לא אתה הוא שהבאתני עד הלום?…. לך מזה! לך אתה מזה! אין לך כאן מאומה… כלום…

– מה? – שאל מיכאל ועיניו יוצאות מחוריהן.

– התינוק ישאר אצל אמו… הוא שלה… רק שלה…

– מה? צעק הוא והרים אגרופיו.

– כן, לא שלך הוא… לא שלך… קמינסקי הוא אביו… קמינסקי…

גניחה זרה ועמוקה, מעין חרחור של בהמה, פרצה מגרונו ללא־הכרה ונמלט מן המקום, מן הבית ומן העינים שהביטו בו.

הוא רץ. רגליו נשאוהו למרחקים. וכל מה שהמשיך לרוץ גדלה גם מהירות הריצה. קרקע לא הרגיש עוד מתחתו. מסלע לסלע דלג, מעל פני תהומות, התחלק ממורדות אל בקעות, התגלגל לתוך בורות, בוץ, אחז בקוצים דוקרים, קרע את בגדיו, דם זב מגופו, אבל הוא לא הרגיש מאומה. הוא רץ. כל אשר לעיניו התיצב לפניו לא במראהו הטבעי. הכל התנדנד והטשטש. עם כל צעד, קפיצה ברגל שמאלית או ימנית, נדמה לו, שהעולם מתנדנד ומטלטל עמו. כאניה זו, המטלטלת על פני המשברים, כן טולטל העולם כולו על סביביו.

הוא רץ. החושך גבר. הוא לא ראה ולא הרגיש עוד מאומה. היה לחלק מחשכה זו. לא היה שייך עוד לעצמו, האני שבו נמחק והתמזג בסביבה החשוכה עד לשממה וריקנות של תוהו ובוהו. הוא מת. הוא אמנם מתנועע, אבל גם החושך מתנועע… ושניהם רצים, האחד בתוך השני… מת חי… מת מתנועע… והאם לא מוטב היה למות לגמרי? והאבדה לא תהיה רבה: מה נתן ומה קיבל? הקבר אך הוא הוא ההצלה – אבל היכן הוא?

והוא רץ עד כדי עצירת הנשמה. והנה ניסה להביט לצדדים. חושך. דממת מות. נשמעת אך הלמות לבו – כאילו הכה בו פטיש כבד, אבל הוא אינו שם לב ורץ.

לאן ירוץ? אין הבדל לאן. העולם הקיא אותו. הוא נדחף אך קדימה. בעולם זה, שחי בו עד כה חשכו החיים בעדו. היו לו לגיהנום, ומן הגיהנום הזה הוא בורח על נפשו ולא יעמוד. אבל בחביון נפשו לחש אף על פי כן הרגש הקדמוני הפרימיטיבי, זה הפועל מתחת להכרה, שעליו לחיות וכי הוא רץ לקראת חיים. הוא עצמו לא חש ולא חשב מאומה. מוחו לא פעל עוד, ולא ידע לאן פניו מועדות. מי שהוא מכוון את המכונה ומריץ אותו לא בכוח רצונו. כמה נמשכה ריצה זו – לא ידע. הוא לא הרגיש בזמן. הוא נחפז כאילו אל תוך הנצח. ובאשר עמד לראשונה שם נפל…

כמה זמן שכב? כפור־השחר הרעידו ועורר אותו. פקח את עיניו והשתאה לראות את עצמו שכוב בתוך ואדי צר ועמוק לרגלי מבצר ישן והרוס למחצה. איך בא הלום? ניסה לקום, אך הרגיש כאבים נוראים בחלקי גופו השונים וחזר ושכב. השעות עברו והוא המשיך לשכב.

השמש עלתה, החום גבר. אז חש צמאון; ראשית החיים: מים!… חומו עולה – אמר לעצמו. הוא אסף את שארית כוחותיו והחל זוחל למעלה. זמן רב זחל. מתוך כאבים נוראים טיפס על ההר, עד שנגלו לעיניו פני המישור, הביט על סביביו. אך שמים וארץ. אין בני־אדם. אין פחד. אין מאומה.

– מים!… מים!…

ובאפס אונים נפל ארצה והתעלף.

הקדחת תקפה אותו מחדש. החידקים, שהתישבו בדמו ישיבת קבע, התחזקו עתה שבעתים. החום עלה לפרקים לגובה רב. עזוב ובודד שכב, ללא טפול כמעט, בבית התימני ר' יחיא החצרן, שומר פרדסו של אחד מאכרי המושבה, שאסף אותו אל ביתו מידי ערבים שמצאוהו מוטל בשדה.

על האדמה הלחה שכב, דיבר מתוך חום ואיש לא שם אליו לב. ר' יחיה היה מגיש לו מדי פעם בפעם כלי מים קרים מן הבאר או שם על ראשו סמרטוט רטוב והיה לוחש עליו לחישות של סגולות והחלמה.

על פני החולה עלתה כסות של חוורון מצהיב כצבע הדונג. הזקן הרגיש בדבר ונבהל. מצבו רע – החליט עם לבו. הסתכל בו זמן רב, ופתאום ונדמה לו שנשימתו נעצרה. תפס את הדופק בידו והבחין בדפיקותיו החלשות והאיטיות. נכמרו רחמיו של ר' יחיא על הבחור, ההולך בדמי ימיו אל אשר לא ישוב, וקול תפלה זכה נשמעה בחדר החולה השומם: “אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא: אנא ה' מלטה נפשי, חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם”… קול המקונן השתפך, הלוך והשתפך בלבביות, ור' יחיא נכנם לתוך מצב של התלהבות, עמד למראשותי החולה והתנועע עליו אגב ריטמוס המלים המושרות בפיו. אחר החל להקיפו שבע הקפות. ומפעם לפעם נכנס לתוך התלהבות של דבקות עליונה; ניתר על סביביו כמחוסר דעת, פניו התעוותו, לחש מלים בלתי מובנות, ירק לצדדיו וחזר ולחש. רגע נשאר עומד והסתכל בפני החולה, ששכב כמקודם ללא שנוי, ופתאום אורו פניו כמו נזכר בדבר מה. העלה מתוך ארגז, שעמד בפינת החדר, גוש־אבץ וקערה. הבעיר אש והחזיק את הקערה כמעט מעל לראשו של החולה, ולאחר שהאבץ נתחמם ורתח שפכהו אל הקערה. האבץ השתפך אל תחתית הקערה וקיבל דמות של נחש מתפתל. רעד עבר בגופו של ר' יחיא. התחיל מדלג על סביביו וללחוש עליו פסוקים מפסוקים שונים. אך הנה נפלה הקערה מידיו, והוא נחפז החוצה וכעבור רגעים מעטים שב אל החדר ובידו צרור עלים מצמחי השדה. בשלם בתוך מים חמים, סננם, המשקה המחלים היה מוכן לשתיה. החולה שתה. כתמי אודם עלו על פניו, ולמחרת ירד החום. מיכאל פקח את עיניו לאחר המצאו במצב של שכחה במשך כמה ימים. הביט על סביביו והשתומם למראה עיניו: החדר חסר הרהיטים והשומם, האבק הרב, הסרחון, שעלה מכל פינות הבית ומן הסמרטוטים הבלויים והקרועים שהכבידו כעופרת בגלל הלכלוך. זמן רב לא יכול להבין על שום מה התקרה כה גבוהה ממנו; על מה הוא שוכב. עתים נדמה היה לו שהוא ישן על גבי מצע אבנים – על פני אותן האבנים שנפל עליהן באשר נפל.

היכן הוא? ואיזה דרך בא הלום? ומה היה לו?

אבל עד כדי לענות תשובה על כל השאלות הללו לא היו לו עוד כוחות – והוא חזר ונרדם.

למחרת שבה אליו ההכרה במלואה. בנפשו קמו וחיו כל פרטי המאורע האחרון ודבר בריחתו מן הבית. אמנם הדבר האחרון היה מטושטש במוחו. האיך ברח? כמו כן לא יכול להבין האיך נשאר בחיים לאחרי אותה ריצה מטורפת והאיך הגיע ובא אל מעונו של הזקן הזה.

ומי הוא?

הוא לא ידע, כשם שלא ידע האיך בא עד הלום ומי אספו. אבל כל זה גם לא ענינו. אין הבדל לאן הגיע: אם לתוך גל זבל ואם לתוך בור אבנים או לביתו של יהודי תימני. לגבי דידו אין הבדל. הוא נמחק מן העולם. מערכת החושים שלו נתפקקה ונתטמטמה ואינה פועלת עוד. ניתק הקשר בינו ובין העולם. טוב לו המות. למות. וככה ישכב עד בוא המות.

אך פתאום התחיל איזה רגש שנוא מציק לו, שמאז לא ידע כמותו, הוא התאמץ להסיר את תשומת לבו ממנו, לא לחשוב עליו, אבל אותו הרגש התגבר עליו, היה חזק ממנו ועינה מאד את נפשו: רעב הרגיש. רעב! הקיבה תבעה אוכל. לא הסכימה למהלך מחשבותיו של בעליה ותבעה מזון. הקיבה – זו שהיתה מורכבת מתאים בריאים, שאינם מודים אלא באינסטינקט החיים בלבד – לא חפצה להכנע בשום אופן לאותן המחשבות החולניות ודברי התעתועים. רעבים! אנחנו רעבים! – צעקו אותם התאים בקולי קולות, בקולות תותחים, המרעישים הכל וגם את כל החושים והמחשבות. הוא ביקש להרדם, שתה מים על מנת להכריע את נאקת קיבתו, אבל ללא הועיל. לאכול! והוא נזכר בחמיצה, שהיה אוכל בביתו. הוי, החמיצה, צלחת של חמיצה היתה מעודדת אותו ומוסיפה לו חיים… אך לא, לא. הוא לא יאכל. לא יאכל. מי שאבדו לו חייו אינו צריך לחיות, וכל אוכל לא יבוא אל פיו. הוא עצם עיניו והתהפך אל הקיר. אך הנה החלו עולים באפו ריחות מאכלים; בשר צלוי עם תפוחי אדמה. החל לועס את הרוק שבפיו וקיבתו החלה מתכווצת ולוחצת בכוח כזה, שלא יכול עוד לעמוד בפניו ופתח וקרא:

– אוכל!

– אוכל – אמר הזקן וניגש אליו. הרי זה משובח.

הוציא לחם מן התרמיל, קטף מן העצים הקרובים של הפרדס תפוחי זהב, קלפם והגיש לו. בתאבון רב בלעם אל קרבו. מיץ תפוחי הזהב גרם לו הנאה מרובה, ולאחר אכלו התעיף מאד ונרדם.

בחלומו והנה הוא באספה רבת־עם. דנים בשאלת הקבוץ. הוא נואם. הקהל מוחא כף. אובציות סוערות לכבודו, לכבוד הלוחם הגדול לרעיון הקבוץ. נושאים אותו על כפים. הוא מאושר אף כי הוא מבקש אך מנוחה. אך הנה נשמע הקול: חברים, הרימוהו למעלה! ולקול תרועות הקהל הוא נזרק עד התקרה. ראשו עליו סחרחר, אך הוא צוחק. ושוב קול רם ונישא מקודמו… והוא מרגיש את זרועות הקהל שאחזו בו והשליכוהו בכוח עד שעיניו חשכו בעופו על פני העולם במהירות של כוכב נפל. התעופה נמשכה לאין סוף. נדמה היה לו, שהוא אך יורד ויורד ואינו מגיע לארץ. הוא פורש ידיו, מבקש להאחז בדבר־מה, אך מסביביו הכל ריק, אין אחיזה. הלב מתכווץ בו מפחד. אין הוא רואה סוף לנפילתו. פתאום הרגיש בשתי ידים שאחזו בו – ידיו של… קמינסקי? האתה זה?… הוא מעמיק להביט בו… לא. אין זה קמינסקי… לא. דמות אחרת היא זו… דמות תינוקו… תינוקו? תינוקו של קמינסקי… ומה רב הדמיון!… קמינסקי?… יסור מעליו!… הלאה מזה!… ושוב התינוק כשהוא מושיט את ידיו אליו ומבקש ממנו לקחתו על זרועותיו. וכשהוא שולח ידו לקחתו, והנה נעלמה דמותו. הוא רודף אחריו להשיגו. פנה אליו בלשון חיבה ורוך, אבל התינוק נעלם…

הוא הקיץ משנתו וזיעה קרה כיסתה את גופו. הדמות המשיכה לרחף לעיניו.

עיניו שוטטו ופנו הנה והלום כמחפש את פתרון החזון. אז קמו בקרבו הגעגועים אל ילדו שעזבו, ורגש של מחאה כלפי עצמו קם בלבו.

– אבל מה לך ולו? רמו אותך!… ילד של אחר נמסר לך ואתה האמנת, כי שלך הוא…

אבל לא. זה שקר. ילדו הוא. נפשו קשורה בנפשו. הוא אוהב אותו. עמו לא היה בודד ונעזב. ועתה הוא נידח מכל. חולה הוא ואין איש על ידו. הזקן עסוק בשמירת הפרדס ולעתים רחוקות יבוא החדרה. אבל הוא אינו מבקש מאומה. גם מאחרים לא ידרוש מאומה. וממי ידרוש? איש אינו חפץ לדעת אותו. ולאן ילך אם יקום? לאן? מוטב היה לו המות. כי מוצא אחר אין. אל חבריו לא ישוב. הוא ירק בפני האידיאה של חייו ובגלל מי? בגלל אשה. בגלל האשה. החטא הקדמון. הנחש הקדמוני. הכל חוזר. גלגל הוא. והאנוש נקלע בגלגל. ואין מוצא.

בהמשך הימים התחזק וירד מעל משכבו, אכל מכל הבא לפיו ולקח דברים עם הזקן.

הפרדס, שהוא נמצא בו, היה שייך לאחד מאכרי המושבה. בנו של ר' יחיא שימש בו לפנים כשומר לילה. אבל השמירה באותו פרדס היתה מסוכנת מפאת היותו מרוחק מן המושבה, ופעם, באחד הלילות ירתה יד נעלמה מבין העצים ולמחרת מצאו את השומר מת. בעל הפרדס מינה אז את הזקן לשומר־יום, כפצוי לבנו מכלכל זקנתו. קשה היתה על ר' יחיא העבודה, אבל מה יעשה? ישתבח הבורא, שלא עזבהו לגמרי לעת זקנתו…

והנה בעמדו באחד הימים האלה בשער הפרדס עבר ערבי מפועלי המושבה כשהוא מחמר אחר בהמתו ועליה גוף יהודי פצוע ומתעלף. שאלתיו “מאין”? – סיפר הזקן. אמר לי שמצאהו בשדה. “ולאן אתה מובילו?” – “לא אדע. אמסרהו לידי היהודים” אותה שעה עלתה אנחה עמוקה מפי החולה, והוא נשא עיניו והסתכל בו. החולה היה מכוסה פצעים רבים ודם זב מגופו. אנושה מחלתו אמר אל לבו. ולאן יובילהו הערבי אל המושבה? מוטב והוא בעזרת ה' ירפאהו. והערבי נעתר לו ומסר לו את הפצוע.

מיכאל היה עוד חלש. כל הרהוריו יום והרהוריו לילה היו נתונים אך לתינוקו. מחשבות אלו נקרו בו, העיקו, אבל הוא לא ניסה להפטר מהן ולשככן. להפך: היה משום נועם בסבלו המענה; להיות עם עצמו ימים ולילות ולחשוב מחשבות מעיקות אלו. לעתים היה מתחמק אל בין עצי הפרדס, אל מתחת לענפיהם הירוקים, ובצלם ממשיך את חלומותיו על הילד, שנלקח ממנו. אז נזכר ברגעי האושר שנגוזו, כשהילד היה מביט אליו, מצחק לקראתו, מהגה בלשונו ובידיו הזעירות מלטף את לחייו. וטיוליו הארוכים עמו בשבתות ובימי החגים, כשהיה נושא אותו על זרועותיו, והוא, הקטן, מחבק את צוארו בשתי ידיו ונלחץ אליו. הה, מי יתן ויכול לחבקו ולנשקו גם עתה! ולוא רק לראותו. בדידותו הגדולה היא אך תוצאה מהעדר הילד על ידו. הוא אנוס לראותו ולחבקו. הוא יקום, ילך אל ביתה ויגנוב אותו ממנה. לה אין צורך בו. והוא יציל את חיי התינוק. ופתאום חש כי צינה וחום אחזו בו למחשבה זו. לגנבו… לחטפו… ושעות וימים רבים לא סר הרעיון הזה מלבו. בערב ילך אל ביתה, בשעת הפקדה מן הבית, בשעה שהיא מטיילת עם קוריאני; הילד ישן אז לבדו בחדרו, והוא יקחהו, איש לא ירגיש בדבר – ובלכתו ישאיר לה פתקא כתובה, שהילד אצלו הוא ואל לה לדאוג לו.

ואולם לאחר הרהורים רבים נתישבה עליו דעתו, והבין שמעשה כזה יכול להביא לידי אסון. למרות הכל היא אוהבת את תינוקה, ולא תסכים בכל מחיר להפרד מעליו. והיא תנצח ורצונה ינצח, כמו תמיד.

עברו ימים מעטים ומצב בריאותו הוטב, גופו התחזק והוא חש צורך לצאת קצת אל המושבה: להחליף כוח ורשמים. ואולי היה זה הרצון הנעלם, הדוחף את האדם בלא יודעים למעשים בלתי מובנים?

אחר הצהרים יצא את הבית, לעת רדת החום. בצל הגדרות הלך לאורך הפרדסים. ההליכה בחולות היתה קשה. אבל הוא לא הרגיש בה כמעט. שקוע היה, כדרכו, במחשבותיו על בדידותו ועל חוסר ההגיון שבחייו. תלה עיניו בשמש השוקעת וצער עמוק התעורר בלבו. הרגשות קשות כאלה פקדו אותו כל ימי מחלתו. בלבו מחה בכל תוקף כנגד המחשבות השחורות האלה, העולות במוחו. העולם חי, הבריות מתנועעים וחיים. תפקיד החיים הם עצם החיים. ולמה יראה את עצמו נידח מכל? ולמה יכנע למחשבות השחורות המעיקות ושוללות את רצון החיים? ואם החיים כאן הקיאו אותו, ילך למקום אחר, אל בין אנשים חדשים. צעיר לימים הוא, בעצם עלומיו – יקום וילחם. יתבע את חלקו מבלי להתחשב עם האחרים. החיים הם זכות הכל. והוא יחיה, והלאה כל המחשבות הקודרות!

השמש שקעה. דמדומי הערב ירדו במהירות. הוא הפנה את ראשו לצד מזרח והשתאה למראה האור הגדול הנשקף מאחד הבתים שעמד על ראש גבעה: כל חלונותיו הזהירו אל תוך הסביבה המחשיכה, משחק האור עם החשכה, נטע הרגשה של אַל יאוש! העולם שולח זרועותיו אליו לחבקו. והוא בריא. הוא יחיה.

מיכאל הוסיף ללכת. שקט מיוחד ירד על פני כל הסביבה. דומית המושבה האופיינית לתחומי פרדסיה וגניה. צללי העצים המרובים התמזגו יחדיו ונהפכו לצל שחור וארוך עד לאין־סוף. השמים היו גבוהים, כוכבי הארץ הבהירים התנוצצו בברק זהרם החי וכל הצומח והחי נעלמו במסתרי החושך ורקמו שם את חייהם החבויים.

הוא המשיך ללכת. הרגלים המשיכו טובעות בחול השוקע, אך הנה אזור הגנים נגמר והוא נכנס אל תחום המושבה. בבואו אל הרחוב הראשי הגיע לאזניו רעש מוכר של כרכרה. קולה של שרה נשמע למרחוק. הכרכרה עברה לא הרחק ממנו, והוא נעץ את עיניו בנוסעים בה. שרה החזיקה בידה את המושכות, קוריאני ישב על ידה. הם עברו מבלי שהרגישו בו. הוא עמד נפעם ונרעש והלמות לבו הגיעה עד לאזניו.

– והתינוק? – שמע קול בקרבו – הוא נשאר לבדו, כרגיל. ללא כל השגחה. אלך אליו… אלך… עלי ללכת אליו…

געגועים חזקים עלו ותקפו אותו מחדש.

– אלך! החליט בנפשו – אלך ויהי מה!

דמעות פרצו מעיניו משמחה בחשבו שבעוד רגעים¹⁶ מועטים יחבק את תינוקו בידיו…

הוא ניגש אל הדלת, ניסה לפתחה, אולם סגורה היתה, המפתח היה בודאי בידי שרה. רגע עמד מבלי לדעת מה לעשות. מבטו נפל על תריסי החלונות. תריסי החלון הקרוב אליו היו סגורים רק על הבריח האמצעי בלבד ומלחץ הרוח הוטו לאחור. ומבעד הרווח שנתהוה בין חצאי התריסים נקל היה לראות שהחלון בפנים פתוח. די היה להכניס יד, להוריד את הבריח והחלון יפתח. הוא תקע ידו, החלון נפתח והוא קפץ בעדו פנימה. מחדר האורחים עבר בחפזון אל חדר השנה, אל התינוק. כל מחשבותיו היו נתונות אל היצור, שבעוד רגע יחבקהו בזרועותיו, אבל… אך דרך על מפתן חדר השנה נשאר עומד פתאום נפעם כולו למראה שנתגלה לעיניו…

העגלה, שבה שכב התינוק, נתהפכה כולה ועמדה על שני גלגליה הקדמיים ובידית הברזל שלה לחצה על צוארו של התינוק, שהיה מונח על הרצפה מתחתה מבלי להניע אבר. עיניו יצאו מחוריהן. הילד התרומם כנראה לצד הידית, שווי משקלו אבד לו, ונתגלגל ארצה ונפל מתחת לידית הברזל שחנקה אותו. גם המזרון והכרים נפלו על ידית הברזל והגבירו את הלחץ על צוארו.

במוחו קם טשטוש ברגע הראשון – ואולם ברגע משנהו גברה ההכרה בנפשו וידע את אשר לפניו: ניגש אל המלאכה. זרק את הכרים והמזרון לצדדים, הוציא את התינוק מתחת לידית ונטל אותו על זרועותיו. הגוף הקטן הכחיל. על צוארו, במקום שהידית נתקעה בו, נסתמן חריץ אדום שנחתך בתוך הבשר. בגלגולת נראה פצע, שהדם שבו נקרש מכבר.

ברגע הראשון לא הבחין מיכאל במצבו של התינוק. בטוח היה שמן הנפילה התעלף וצריך רק לעוררו ממצבו. החל לנענע אותו, לטלטל מצד לצד, שפך על ראשו מים קרים, רחץ את פצעו, אולם התינוק לא הראה כל סימני חיים. הוא נתלה על זרועו ללא תנועה.

– מת? – עלתה מחשבה במוחו.

בידים רועדות החל מחפש אחר הדופק. לא בנקל מצאו, נרגש היה כולו, ובראותו שהדופק נשתתק חוורו פניו כסיד. אז השעין את ראשו על אפו של התינוק – גם נשימתו לא עלתה.

– מת… מת… לחשו שפתיו.

אבל הוא כאילו¹⁷ לא ירד אל עצם הענין. לא השיגו. לא הבינו. זה היה מעין חלום:

– מת?…

קול פנימי, עמוק, לא חדל לקרוא אליו, שהתינוק מת, נמחק מן העולם ואיש לא יוסיף עוד לראות את פניו. וגם הוא לא. כמטומטם עמד נשען אל הקיר. התינוק לא היה עוד בידיו. הוא שכב על הארץ, על המזרון ועל הכרים. הוא מת! הנה הוא שוכב שם מרוחק, מת. והוא אך מסתכל בו מרחוק, מן הקיר. ומה לו אליו? ומי הוא יצור זה? מאין בא? של קמינסקי הוא?… ומה איכפת? שלו… איזה הבדל?… של קמינסקי, שלו, של שרה, של האדמה, של העפר, של האלוהים…

הוא צנח ונפל על המזרון, על התינוק. אבל מה הוא מטלטל בידיו. אומצת־בשר קרה, גוש דומם, רך ובלתי נעים. פסל בשר, דמות מתה, שבעוד רגעים מעטים יעלה ממנה ריח רקבון. ולמה הוא מחזיקו בידיו? והיכן הוא?

זמן רב לא יכול לבאר לעצמו את טמטום הלב, שתקפו באותם הרגעים. ומי יודע, אם לא היה נדהם לגמרי ונשכח במצבו זה, לולא הצעקות ההיסטריות, ההכאות והמהלומות שהומטרו פתאום על ראשו במשך כמה רגעים. מכאבים פיסיים נוראים התעורר. על שום מה מכים אותו? למה? פקח עיניו וראה את עצמו מוקף המון רועש וזועף ולמולו – שרה. מראה פניה היה נורא. עיניה נתגלגלו למעלה, האישונים חוורו ונטשטשו, לבנם הבהיק והטיל אימה ושפתיה העלו קצף. היא עמדה למולו בידים מורמות והמטירה עליו מכות ומהלומות, חרופים וגדופים לאין סוף. תקף עליה השגעון, שגעון האֵם בהישכלה מפרי בטנה. פתאום קמה ונתרה עליו והחלה מכה אותו בכל כוחותיה על ראשו:

– רוצח! – צעקה – למה רצחת את בני?… מה עשה לך הוא? מנוול!… רוצח!…

ואחר עלתה צעקה קורעת לב והיא נתגלגלה ארצה אחוזת פלצות.

איש מהקהל לא הטיל ספק באשמתו, וצעקותיה של שרה והתעלפותה – סבלה של אֵם – עוד חיזקו את האשמה. הכל היו כנגדו. ספרו על בריחתו מן הבית בגלל התינוק, וברור היה לכל שמתוך נקמה קם והמית אותו בהעדרה. והנה גם עקבות של החנק על צוארו של התינוק. הקהל הנאסף געש:

– לתליה! למאסר עולם!

וקוריאני בראותו את שרה מתעלפת, התנפל על מיכאל והיכה איתו מכות־רצח. דמיו נרתחו בו. הגיעה לו שעת־כושר לפזר מעט מן האנרגיה הרבה השמורה עמו. החיה נתעוררה וקמה – הזכר לעומת הזכר. ולאחר המכות הראשונות נפל מיכאל ארצה מתבוסס בדמו. הוא לא ניסה לומר אף מלה של התנצלות ולהוכיח שאינו אשם. כל המלים כולן היו רחוקות ממנו ומזכרונו. מה לו ולמלים? וכך עמד עליו קוריאני ובעט בו ברגליו וקרא: רוצח! רוצח ילדים!…

והמאורע על דבר הרצח נפוץ במהירות. אנשי המושבה נהרו אל המקום. חנה ואמנון ישבו ואכלו אותה שעה פת ערבית. פתאום נשמע קול מבעד החלון:

– רצח! רצח במושבה… מיכאל רצח את ילדו!

נדהמו שניהם. עמדו נאלמים.

נחפזו גם הם אל מקום הרצח. בדרך לחשו שפתי חנה שדברה אל נפשה:

– אי־אפשר… אי־אפשר… עלילה…

הרחיבו צעד והתחילו לרוץ בכל כוחותיהם. לא ברור אם סקרנותם או הרצון להמצא על יד האדם היקר ללבם שהעלילו עליו עלילה נתעבה זו, דחפם לרוץ בדרכם, וכעבור רגעים מעטים נדחקו כבר בין ההמון במקום המקרה.

לעולם לא ימחק מלבם הרושם הנורא בראותם את מיכאל שוכב על הארץ פצוע ודם שוטף ממנו. באו ברגע, שקוריאני עמד עליו וחנקו בגרונו. אמנון פרץ בצעקה וקרא לאמו. קפץ אל קוריאני, ששנאו למן הרגע הראשון שראה אותו, צעק כמטורף והתיפח בקולי קולות: הוא יהרגנו! קחוהו! ובראותו שאיש אינו שם לב אליו, התנפל על קוריאני ונשכו בצוארו, בידיו. בו ברגע שנאחז בו הופיעה חנה. היא הפרידה ביניהם בשעה שקוראני השליכו מבין ידיו. בקומו ניסה קוריאני להתנפל על חנה, אבל מן הקהל השתיקוהו. גדול היה רגש הכבוד אליה מצד אנשי המושבה, לא נתנו להעליבה. פתאום נטל אחד הנוכחים על זרועותיו את התינוק המת והחל לעורר מחדש את הנמצאים כנגד מיכאל. הקהל זע בהתרגשות. אמנון חרד לחייו של מיכאל והתחיל שוב לצעוק בקול. חנה התרגשה מאוד בראותה את קוריאני נדחק שנית אל הפצוע, ששכב אין אונים. ולולא היא שעמדה לו היה שם קץ לחייו.

– התתנו לחיה הזאת לערוך משפט לינטש על אדם חלש? – קראה היא – האין דין ואין דיין? החקרתם אותו? היכן אתם? בערבות אמריקה בין הפראים?…

דבריה השקיטו את הרוחות. התחילו אז מלחשים על אודות שרה ומנהגיה עם ילדה, שהיתה עוזבת אותו לבדו בבית – ומיכאל הפצוע נישא בשתי זרועות של פועלים והובא אל בית חנה.

שוב שכב חולה. הגוף היה מכוסה פצעים. אחדים מהם צבו ממוגלה וריח רע נדף מהם. חנה רפאה אותו לפי הוראות חובש המושבה. היה פחד של הרעלת הדם, אבל ביום השלישי למחלתו ירד ממיטת־חליו. הוא היה במלוא הכרתו ושוקט כולו. אבל השקט הזה עורר דאגה רבה בלבה של חנה, מעין מוסר כליות. ועוד יותר: בכל מסירותה עתה אליו כאילו בקשה לכפר על עוון שוויון־רוחה אליו. הרהוריה באותה שעה היו מופנים כלפי עצמה: אם התגלגל מיכאל כל הזמן במדרון, הרי זה בגלל חוסר יחס מצידה אליו וחוסר רצון להתעניין בו ולהשתתף בגורלו.

שעות רבות היתה יושבת על ידו ומביטה בעיניו האלמות כמחכה למוצא פיו. אולם במקום לענות לה על משאלות עיניה, היה מסב את ראשו אל הקיר ומתחמק ממבטה. עתים דברה אליו, כדבר אֵם אל בנה המבקשת ממנו שיספר לה על דבר מצבו והרגשתו, אבל הוא שכב אילם מבלי הוציא הגה מפיו. והיא לא ידעה נפשה.

היא החליטה להשיב את כבודו שחולל ולהשפיע על חבריו שיקבלוהו אל חברתם כמקודם. תוכיח להם שידו לא היתה בדבר, אף כי גם לה לא היו עדיין הוכחות ברורות. אולם שתיקתו העקשנית, יש והיתה מרגיזה אותה. עתים היה נדמה, שטפולה בכלל מכביד עליו, ולו יכול להשתחרר ממנה היה קם והולך.

אמנון היה מאושר ממנה. אליו פנה ודיבר. לעתים נסתמנה על פניו גם בת צחוק. פעם בשבתו על ידו אחז בו פתאום ונשק לו. ופעם באחד הערבים, סיפר לו אמנון על הטיול, שערך לפני ימים מעטים בחברת ילדים. הלכו רחוק; מהלך שעה מן המושבה. רוב הילדים הביאו עמם אוכל לכל היום. בני האכרים הצטיידו במטעמים: עוגות, שוקולודה, סוכריות וכו'… ובהגיע שעת האוכל הציע אחד הילדים לאסוף מכולם את האוכל ולחלקו למנות שוות לכל הילדים.

– “קומונה!” – הפסיקו מיכאל ועל פניו בת צחוק קלה, אבלה.

ההצעה מצאה חן בעיני הרוב. האוכל נמסר לרשות הצבור. אבל בהגיע תורם של בני האכרים לא חפצו לתת את חלקם.

קם רעש וסערה במחנה. כולם כאיש אחד מחו והכריזו שאיש לא יקח מהם דבר, בני האכרים התישבו יחד בצל עץ והתכוננו לסעודה. הוציאו מילקוטיהם עוף צלוי, נקניקים, גבינה הולנדית, קונסרבים יקרים וממתקים. ואלה שלא הצטיידו ישבו מרחוק והביטו איך הם אוכלים להם בתאבון מן המזון הטוב מבלי להתחשב כלל עם החלטת חבריהם.

– “בורגנים” – הפסיקו מיכאל.

ופתאום כאילו נדברו יחד קמו הרעבים והתנפלו על האוכלים ולקחו מהם את כל אשר להם, חלקו למנות שוות והזמינו גם את הבעלים לסעוד יחד עמם.

– “אות למהפכה” – הפסיקו מיכאל באותה בת־צחוק – האם השתתפו עמכם באכילה אחר כך?

– בודאי. הסעודה המשותפת עוררה את רוחנו ולשמחתנו לא היה קץ. בשירה ובמחולות בלינו כולנו את היום ההוא – וגם “הבורגנים” הקטנים…

באותם הימים הרבה מיכאל שיחה עם אמנון. רק עמו הוא דיבר אתו על שאלות החיים והכניסו לאט לאט לעולם שלא ידעו עד אז. והוא אז נער רך ולא חדר היטב למשמעותם, אבל אופן דיבורו, הטון שבו דיבר, ההתלהבות, הדמיון שהשקיע בשעה שתאר לו את סבל ההמונים ואת הטוב, שיהיה “באחרית הימים” בחברה הסוציאליסטית החדשה שתקום. – השפיע על הנער.

והנה בא מאורע חדש בחייו של מיכאל, שהעבירו לעולם אחר.

בימים ההם נקנתה בגליל חלקת האדמה הראשונה ליסוד הקבוצה הראשונה. אחדים מחבריה עלו מיד על המקום ללמוד את תנאי הסביבה, להכשירו לעלית החברים ולהקים את הצריף – מקלט המנוחה הראשון. כעבור זמן־מה נוכחו חברי הקבוצה שעליהם להגדיל את מספר החברים וביחוד את מספר החברות. נשים חסרו להם לגמרי. החברים נזדמנו למושבה. כל אחד לשם מטרה ידועה: לרכוש כלי עבודה שונים, בהמות, זרעים. הם באו בדברים גם עם אכרים בעל נסיון בעבודה חקלאית והתיעצו בשאלות שונות.

ובאחד הערבים נזדמנו יחד בבית חנה לאספה. על סדר היום עמדו שני סעיפים: האחד – ההכנות לקראת העליה על הקרקע, והשני – צרוף חברים חדשים. הסעיף הראשון היה מעשי כולו. קבלו החלטות חשובות תוך ויכוחים קצרים. לא כן היה בהגיע סעיף ב': קבלת חברים חדשים. הוצעו רבים ועליהם התוכחו ארוכות. אך הנה הזכירו את שמה של חנה, והמשתתפים בקשוה מאד שלא לסרב ולהכנס אל הקבוצה כחברה. היא סרבה ואמרה, שבגלל בנה עליה להשאר במושבה.

– הילד זקוק לבית ספר, ובמקום חדש, שומם מכל, אי אפשר יהיה לחנכו.

אבל הם המשיכו בכל זאת להשפיע עליה. כעבור שנה שנתים יקימו גם מוסדות חנוך לילדים, שבהם יתחנכו על יסודות אחרים לגמרי – יסודות חדשים וחנוך חדש.

אספתם היתה בחדר הסמוך לחדר, שבו ישבו אמנון ומיכאל. תחילה לא שמו לב לדבריהם: עסוקים היו בשיחה, אולם כשהדברים החלו להאמר בקול רם ובפטוס, נפסקה שיחתם והחלו להקשיב. מיכאל האזין מתוך מתיחות רבה. אמנון לא גרע עיניו מפני מיכאל. תחילה נעטפו בצעיף של צער עמוק, זה היה בשעה שדברו על הקבוצה ועל מטרתה. אך עברו רגעים מעטים והפנים שונו: הצל ירד מפניו ואור זרח עליהם. הם צהלו. ופתאום תפס את אמנון והחל מנשקהו בפניו בקראו בשמחה:

– הפעם זהו דבר של ממש, התבין?

– מהי – שאל אמנון בתמימות.

הוא לא הבין לשמחתו. בכל ימי מחלתו לא ירד הצל השחור מעל פניו, והנה פתאום שמחה זו. ואז ביאר לו במלים פשוטות, שחלום חייו הוא זה שהולך ומתגשם עתה. ראשית הזריעה של הרעיון הגדול. תקופה חדשה לישוב בארץ.

– הם מתנחלים על הקרקע! קרא שנית.

ואושר רב נשתפך על פניו. מלים בודדות נפלטו מפיו:

– ההתישבות העצמית של העובדים… קרקע… עליה…

ובשכבו כך על מטתו שקוע ברגשותיו, נפתחה הדלת וחנה נכנסה אל החדר. והנה קרה דבר שהפליא מאד. גם יחסו אליה נשתנה פתאום, קפץ מעל המטה, נחפז אליה, חיבק אותה בידיו הרועדות ובקול מלא התרגשות קרא:

חנה, לכי אתם! עלי אתם! דף חדש בתולדותינו מתחיל היום. הנה בו יבוא גם האדם החדש! אל תדאגי לאמנון. הוא יפרח שם ויגדל. קחי אותו אתך. שניכם לכו, אתם – עלו!

ופתאום התחילו דמעות מתגלגלות מעיניו. צערו היה רב, ובכל זאת כעין שמחה היתה מהולה בו. חנה הרגיעה אותו והשתדלה להטות את השיחה לענין אחר. ואולם אז נשא ראשו ואגלי דמעות כרסיסי טל נוצצו בעיניו למראה האור הגדול שנראה לו בעתיד…

בימים הבאים הרבה לדבר עם חנה על הקבוצה. ימים ולילות העסיק אותו הרעיון. היא ענתה לו קצרות והיתה משיחה על ענינים אחרים, אבל הוא שב תמיד אל הנושא, שהעסיק את מוחו ועינה את נפשו. למן ערב האספה בביתה קמה מעין סערה בקרבו. ופעם התפרץ בקריאה של צער:

– חנה, על שום מה אינני אתם?…

היא הרגיעתו באמרה לו, שאין להצטער על כך. הרעיון סולל את דרכו בין חוגי הפועלים ומדברים כיום על קבוצות חדשות העומדות להווסד בגליל וביהודה ומובטח לו שימצא את מקומו באחת מהן.

הם הקיאו אותי מקרבם ואיך אשוב אליהם? – אמר.

שקוע תמיד במחשבות נזכר במהלך האספה האחרונה. נזכר בדברים שונים, שקודם לא שם לב אליהם. בויכוחיהם הדגישו הם את הצורך בקבוצה מטעמים הכרחיים של הקלת תנאי העבודה של הפועל: הפחתת שעות העבודה והעלמה של יד הנוגשים. הם הודו אמנם בקומונה, אבל הם באו אליה לא מתוך מחשבה פרינציפיונית להקים צורת חיים חדשה שיתאימו אל האדם החדש אלא מתוך הכרח ארגוני. “לא יתכן – אמרו – להקים מטבח לכל אחד לחוד; מטבח משותף יהיה זול יותר”. הקומונה שלהם תהיה, איפוא, העתקה של הקומונות במנזרים. לא זו הקבוצה ולא זוהי הקומונה, שאליה שאף ולה הטיף.

אמנם השקפת חבריו לא היתה זרה לו. לא אחת התוכח ונלחם בהם, אבל כל עוד השאלה היתה בגדר עיון תיאורטי, לא שם לה לב ביותר, אולם עתה, בראותו אותם נגשים למעשים ממשיים, להקמת הקבוצים הישוביים, הרגיש שסכנה מרחפת לרעיון הקבוץ הקומוניסטי, שמטרתו ליצור חברה קומוניסטית על עיקרים חדשים לגמרי.

לא לשם פתרון שאלת הפחתת שעות העבודה הגיע הוא אל רעיון הקבוצה. לפתרון שאלה זו ואחרות ישנן דרכים אחרות. לא על “אכילה משותפת” תבנה הקומונה. הקומונה היא שנוי רדיקלי של כל מהלך החיים. כל הרכוש שבקומונה הוא שתופי. הקומונה מקיפה את כל ענפי התוצרת ומספקת לחבריה את כל צרכיהם, היא אינה סובלת קנינים פרטיים – ואפילו של צרכים ראשוניים.

זוהי הקומונה, שהוא נשאה בלבו – השאיפה אל התכלית העיקרית: האושר האנושי. יאמרו גם כאן: אוטופיה. לחלום זה אין יסוד ממשי בחברה הקפיטליסטית, וכל עוד שהשלטון אינו בידי הפרוליטריון אין כל ערך לנסיונות חברתיים כאלה – המשטר הקפיטליסטי לא ישא בתוכו קיום של קבוצים קומוניסטיים, כי לא יתכן ארגון מבלי שיבוא במגע עם העולם החיצוני. תנאי המחירים, השוק, המסחר – כל מה שמציין את הקפיטליסמוס יהרסו את הארגון הקומוניסטי. הקבוצה צריכה להתחשב ראשית כל עם המציאות הריאלית. אין היא צריכה להיות דוקא קומוניסטית. הצלחתה בטוחה יותר אם תבנה על יסוד קואופרטיבי או קולקטיבי, אבל לא, בשום אופן לא יסכים מיכאל לדעתם זו. הקבוצה צריכה להיות קומוניסטית טהורה אם ברצוננו שתשמש שער להשלטת הצדק והיושר. ובשביל לעמוד כנגד האויב החזק, הקפיטליסמום, חייבים להעמיד גם את הקבוצה הקומוניסטית על יסודות קפיטליסטיים ואז תצליח. כזה וכזה הביע בדברו עם חנה על הקבוצה העתידה. היא הרגישה בו התעוררות פנימית, והשתדלה לאמץ את רוחו.

– צא, איפוא, למלחמה בכוחות מחודשים – אמרה לו פעם.

הוא שמח לשמע דבריה. ולאחר שיחות מרובות החליטו שעליו להופיע באספת פועלים ולהביע את השקפותיו. חנה קבלה על עצמה להוציא את הדבר לפועל. ובאחד הימים, לאחר שכוחותיו שבו אליו והבריא – נקראה האספה. הוזמנו אליה גם חברי הקבוצה, העולים להתנחל על הקרקע, אולם איש מהם לא בא. בהמשך הימים אמנם ידעו הכל שהילד נחנק באשמת אמו אבל האמון אליו לא התעורר מחדש. האספה לא יצאה לפועל.

במפח נפש ויאוש התגולל כל הלילה על משכבו.

אפטיה נוראה השתלטה עליו. שוב שבה עליו מורת רוחו. שוב הרגיש את שויון־הרוח התוקף אותו מחדש, ומובטח היה לו, שאם לא יתגבר יבוא לידי שיתוק המוח או לאיבוּד עצמו לדעת. לא, לא. הוא צריך להתגבר על עצמו ולהרחיק את הרקב השחור שפשה בתוכו.

חגה הוסיפה לטפל בו. גם הפעם הבינה לרוחו. פעם נגעה שיחתם בשאלת עתידו היא דברה, והוא היה עונה לה במלים בודדות, קטועות, ומתשובותיו הקצרות הבינה ששאלת עתידו אינה מעסיקה אותו לגמרי. אדיש הוא לכל. אז החלה מטיפה לו מוסר ולעודדו. אל האספה אמנם לא באו, אבל אל האספה השניה יבואו. אל יפול ברוחו החברה אינה אוהבת אנשים רפי רוח וכוח.

הוא הסכים בלבו לדבריה. כאלה היו גם מחשבותיו מתמיד. החברה אכזרית ואינה יודעת רחם, ובשעה שביכלתה להכות, היא מכה בלי חמלה, עד מות. גם גסיסת הנפש החיה, לא תעורר בה חרטה על מעשיה. ואם לא תלחם בה על כרחך תכנע לה.

אולם במה יתחיל? אל האספה לא באו. ולו אין כל מגע אל חברת הפועלים. אלה אינם מכירים אותו וגם אינם רוצים להכירו. והרי היה לו מה לומר להם. למה לא באו? אינם אוהבים אותו, אינם סולחים לו את אורח חייו… אך אין דבר! הוא ישמיעם את דעתו. דעתו – השקפת עולם שלמה ומסוימת, המבקשת דרכים לפתרון מצבם. והוא יכריחם לשמוע, והם ישמעוהו!

הוא נועץ בחנה, ושניהם החליטו לקרוא לאספה שניה. לשם זה באה בדברים עם החברים ואמרה להם דברי תוכחה קשים. הפועל משמש דוגמא לאחרים בחיפוש אחרי המלה החפשית, הפעולה החפשית, ולמה רודפים אדם, שיש לו מה להשמיע לחברת הפועלים? מה להם ולחייו הפרטיים?… הידע האדם להבין בצער חברו?… יביע את אשר יש לו להביע, ואם לא יסכימו לדבריו יתווכחו עמו…

דבריה השפיעו. האספה נקראה. האולם היה מלא עד אפס מקום. מיכאל הרצה הרצאה ארוכה. דבריו קלעו אל המטרה, עלה בידו להאיר את שאלת הפועל בהווה ואת שאיפותיו לעתיד. עמד על ערכו של הקבוץ, כגורם חנוכי סוציאליסטי טהור במהלך מחשבתם של המוני הפועלים. התווכח בדבריו עם אלה הנוטים תמיד לפשרות, הבאים בהצעות של “קבוץ קואופרטיבי” ומעוורים בזה את עיני הפועל בהרחיקם אותו מן האידיאל הסוציאליסטי הטהור… בנצחון מוסרי גדול יצא מן האספה. גם מתנגדיו הודו, שהרבה אמת והגיון בדבריו. הביתה שב שמח וטוב לב. ביקש לו דרכים להביע לחנה את הוקרתו על יחסה אליו. הרי היא היא שהחזירה אותו אל החיים. ובאותו הלילה נפתח גם מעיין־דיבורו הנעול ושניהם ישבו ושוחחו עד שעה מאוחרת של הלילה.

במושבה התכוננו לקבל פני אורח חשוב, שר יהודי, שבא מעיר הבירה קושטא. בבתים רבים, ברחוב הראשי וביחוד בבית הכנסת, נכרת היתה תנועה שלא כרגיל. ניקו את ספסלי בית הכנסת, הסירו את תלי האבק שהיה מונח עליהם תמיד, שטפו את הרצפה, תקעו נרות שלמים במנורות ועל הארון הקודש שמו פרוכת חדשה; במרץ רב טטאו את הרחוב הראשי, שהשר יעבור בו ברגל. ובעבודה זו העסיקו כעשרה פועלים זרים.

לבושי בגדי חג נראו האכרים פה ושם, והחלו מתקבצים סמוך לבית הכנסת. יצאו גם נשיהם מקושטות ולבושות בגדי חג. המון ילדים נאסף אף הוא, והכל הביטו בקוצר רוח אל אותה נקודה שמשם צריך היה להופיע האורח. בינתים נתחלקו לקבוצות קבוצות. אחדים מהם נשענו על הקירות ופיהקו. הזקנים פרשו את מטפחותיהם האדומות על המדרגות לשמור על בגדי־שבתם והתישבו עליהן. כעבור רגעים מספר נרדמו. אחרים שוחחו בשאלות המושבה והאורח השר שיבוא. הילדים ניסו לשחק במשחקים, הקימו רעש וההורים גערו בהם בנזיפה. גם מן השכנים הערבים הופיעו נכבדים מעטים, שבאו להראות את פני האפנדי היהודי מעיר הבירה.

ופתאום, רגעים אחדים לפני בוא האורח, הופיעה משלחת של הפועלים העברים. תחילה לא חשבו להשתתף בפגישה, אבל ברגע האחרון שינו את דעתם והחליטו, שכדאי לנצל את הרגע ולהשפיע על האישיות החשובה הזאת – אחד משרי המלכות רבי ההשפעה – שישתדל לבטל את “הפתקא האדומה”, אות הקלון שהושם על יהודים בבואם לארץ. בשם הנוער הלאומי אמרו לבוא לפניו ולהניף את הדגל הלבן הכחול.

אך הנה בא אחד הרוכבים מבתי המושבה והודיע, שהאורח מתקרב אל גבול המושבה. הקהל בהמוניו נהר מיד לקראתו, אל הגבול. האורח בא כשהוא יושב בעגלה מוקף פקידים תורכיים. הרוכבים היהודים, מבני הנוער של המושבה, דהרו בשורות, מאחוריו ומצדדיו. בהתקרב האורח אל הקהל הניפו הפועלים את הדגל הלאומי. המעשה הזה עורר רוגז עצום בלב האכרים. בעין רעה הביטו על הצעירים, שהעיזו להניף את הדגל ולא גרעו עין מעל פני האורח שישב כמאובן. פניו לא הביעו כלום. איזה צל של אי שביעת רצון הופיע בעיניו לרגע ונעלם מיד. האכרים היו מלאי דאגה. ברור היה להם, שיחסו היבש והקר אליהם היא תוצאה מהנפת הדגל והשנאה הישנה נתעוררה מחדש אל הפועלים. מה להם כאן? למה באו? למה יתערבו בעניניהם? ומה גם שלבקורו זה נודעה חשיבות רבה: פקיד גבוה, שיש לו מהלכים בחצר השלטון, והם זקוקים לעזרתו: חסרים להם בתים, ובלי רשות מיוחדת מקושטא לא יוכלו להקימם. היו להם עוד ענינים הדורשים את פתרונם. וכטוב לב האורח מקבלת הפנים היפה – חשבו הם – יטה חסד לבקשתם וישתדל לטובתם. והנה באו אלה והפריעו את תכניתיהם.

– איזו חוצפה! והרי הדבר יכול להגיע אל הספירות העליונות של ממשלת השולטן… איך להוציא מידם את הדגל?

הפועלים צעדו ביד רמה ובידיהם הדגל המונף, והרוח, כמו להכעיס, הכה בו בחזקה והוא רעד בשעה שנתקפל ובשעה שנתגלה לעין והשמיע קול אוושה. האכרים היו נרגזים ולא גרעו עין ממנו. והאוושה החזקה גרתה את עצביהם ובפחד ממש הרהרו על יחסו של האורח אל כל ההופעה הזאת. בדאגה רבה היו מעבירים את מבטיהם מן הדגל אל האורח, בהשתדלם לקרוא את הלך רוחו ממראה פניו. אולם פני האורח המשיכו להיות נוקשים. פתאום הסב את ראשו הצידה, והאכרים התרגשו עד מאד.

– הוא כועס – אמר אחד מהם לחבריו, שעמדו על ידו.

– להוציא את הדגל מידיהם ויושם קץ לחוצפה! – אמר אחר.

ומבין האכרים יצאה קבוצה של צעירים נועזים אשר תקפו את הפועלים בדרשם מהם להוריד את הדגל. הפועלים לא שמו לב לדבריהם והמשיכו לצעוד עם הדגל המונף. מספר האכרים המתנפלים גדל בינתים. ואז נשמעה שירת “התקוה”. הפועלים שרו. כעסם של האכרים גדל אז שבעתים, לא יכלו עוד לשלוט ברוחם והתנפלו עליהם וקרעו את הדגל לעיני האורח, שעשה את עצמו כאילו אינו רואה. התהלוכה עמדה. הקהל נתרבה, צעקו, צרחו. אחד הפועלים, עלם גבה קומה, אחז ביד רמה את כנף הדגל הקרוע והתחיל לשיר בקול רם. האחרים נצטרפו גם הם. חימת האכרים גדלה, אבל את שריד הדגל לא יכלו להוציא מידו. והנה נזדקרה מבין הקהל אשה אחת מנשי האכרים, הכניסה את צפרניה הארוכות והחדות בצוארו של אוחז הדגל, תפשה את כנף הדגל וקרעה אותו לקרעים לעיני הכל.

מאז נתקלקלו לגמרי היחסים בין האכרים והפועלים, והחלו שוב הרכילות והוצאת הדיבה על הפועלים. רוחות האכרים נתעוררו נגדם והדרישה היתה לבלי תת להם עבודה. כמה פועלים פוטרו, והפועלים הערביים רבו שוב במושבה. בוקר־בוקר המו הדרכים, שהובילו אל השדות מרוב העובדים הערביים. ובערבים נשמעו קולותיהם ברחובות המושבה, כמטעימים לפועלים העבריים, הרעבים, שנוכחותם כאן מיותרת לגמרי.

בוקר־בוקר, עם צאת השמש, היו הפועלים העבריים באים אל השוק, אל הבירז’ה, ומחכים איש איש לגורלו, למצוא יום עבודה, אבל האכרים נמנעו מלשכור פועלים עברים: עתה לא היה להם צורך בהם.

הפועלים גם הם לא שקטו. רעבים היו ונרגזים. יום יום היו מתאספים ומחליטים החלטות מתוך ויכוחים סוערים. מורגש היה, שאם לא ימצאו פתרון תכוף והאכרים לא ימציאו להם עבודה, יתפרצו ויעשו מעשים אשר לא יעשו. קרו כבר מקרים של מריבות קשות בין אכרים ופועלים, לא חסרו גם מהלומות, והמצב נעשה חמור מאד, שני הצדדים עמדו אחד מול השני כשני מחנות אויבים, מוכנים לקרב – מלחמת אחים! – וחסרה יד מתווכת שתשים קץ לבזיון.

מיכאל השתתף באספות הפועלים. כאחרים, גם הוא הביע את דעתו השלילית, על יחס האכר אל הפועל, אבל יחד עם זה פנה אל מצפון חבריו לבל ישכחו את עצמם ויעצרו בעד מהלך רוחם הסוער. כתשובה לדבריו המטירו עליו מבול של תוכחות, האשימו אותו בריאקציוניות ובתכניותיו האוטופיסטיות ובאו בהצעה לעלות על השדה ולגרש את הפועלים הזרים בכוח.

לבו כאב בשמעו את דברי חבריו כנגדו. אבל הוא החליט לבלי התחשב עמם ולהמשיך את המלחמה כנגד הקיצוניים שבין הפועלים. ברור היה לו, שמן התקיפות החריפה הזאת לא תצמח כל תועלת לפועל העברי, המחוסר עדיין כוח לעמוד כנגד האכר. הוא הרגיש שחבריו, בהשפעת הרעב והעלבון, עומדים להוציא את החלטתם לפועל ולגרש את הפועלים הזרים, והבין שהדבר יגרור אחריו מעשי־אלימות. וכל הימים התהלך קודר ומהרהר וחיפש דרכים לעצור בעדם בעוד מועד.

אז בא לפני חברי הועד של המושבה בהצעה למנות ועדה מבאי כח שני הצדדים ולהטיל עליה את ברור הענינים. האכרים הסכימו לה בפרינציפ ואמרו שידונו בה באספתם הקרובה. מיכאל נחפז למסור את הצעתו זו גם לבאי כוח הפועלים. אלה לא ענו לו דבר הוא ידע שתיקתם זו מה היא, והלך מהם בפחי־נפש.

בחוגי הפועלים ספרו בינתים, שמיכאל קשר קשר עם האכרים כנגד האינטרסים של הפועלים, הוא ביקש פשרות משני הצדדים, אך אם יסכים הפועל לפשרות הרי יהיה עליו לגווע ברעב או למעול בהכרתו. ואיך העז לנהל משא ומתן על דעת עצמו? אין זאת אלא שהוא רוצה למכור אותם לאכרים. כוונתו אך להרע להם. חייו מוזרים, חשודים – ורצח הילד… ובאחד הערבים נמצא מי מבין הפועלים שירק לו בפניו לעיני כל וקרא לו: בוגד!…

ובאותו ערב יעצה לו חנה לעזוב את המושבה.

שני שומרים מחברי “השומר” באו ברכיבה אל המושבה. הם עוררו את תשומת לב הנוער והפועלים. ביחוד התענינו בהם בחורות המושבה.

ה“שומרים” על סוסותיהם האצילות, לבושים בגדי בדואים, מזויינים מכף רגל ועד קדקד, זקופי קומה – אמרו גדולה וכבוד. לרגלי עניין חשוב באו אל המושבה: ענין השמירה.

באותה שעה נמצאה השמירה בגליל בתנאים קשים. הערבים והצ’רקסים היו נרגזים מאד. מאז נכנס “השומר” לשמירה לא יכלו לשלוט עוד על הסביבה כמקודם. השומרים הערביים פוטרו, אל המושבות נכנסו הרבה פועלים עברים והזרים מוכרחים היו ללכת. הגנבות חדלו. השכנים כעסו. הכנסה חשובה נשמטה מידיהם, וכל מחשבותיהם התרכזו מסביב לענין אחד: נקמה! לנקום ביהודים, וביחוד בשמירה העברית. השומרים העבריים ידעו זאת והשתדלו להגביר את השמירה במקומות המסוכנים ביותר. אבל חסר היה להם נשק ואנשים. ומטעם הסתדרות “השומר” נסעו משי ועוד חברים אחדים ליהודה לבוא בדברים עם מוסדות ועם אנשים בעלי השפעה.

משי בא בדברים עם הפועלים, מתוך השיחות השונות נודעו לו כמה פרטים על דבר מיכאל. הוא השתומם מאד ליחסם הרע אליו. אין יודעים להעריכו. טעות גדולה טועים בו לדעתו. ועוד באותו ערב בא לראותו.

פגישתם היתה חמה מאד. מיכאל היה נרגש לשמע דברי הידידות של חברו. מאז ימים רבים לא הראה לו איש יחס חיבה כזה. הם שוחחו דברו הרבה, נזכרו בישנות ודברו על העתיד.

– אין אדם בורר מיתה לעצמו – הוכיח אותו משי. בוא אל הגליל. השמירה תגלה לפניך אפקים חדשים. כאן אבד לך שווי המשקל ולא תמצא עוד את מקומך בזה. בוא לגליל! אל השמירה! נחוצים לנו אנשים כמוך…

ונמשכה אותה השיחה הארוכה. משי דיבר בתמונות. תאר את ההקפות על יד קיר המושבה בלילות, הדורשות גבורה ומושכות את הלב. השמירה העברית דוחה את השמירה הזרה, והיא עמוד האש לעבודה העברית. לכל מקום שהשמירה העברית חודרת היא סוללת דרכים לכבוש העבודה על ידי הפועל העברי. תכניתו של “השומר” לכבוש מקומות כאלה, שהישוב עזבם מפחד הבדואים. ולשם זה ריכז “השומר” סביבו בחורים עזי נפש, שרגש הפחד זר לרוחם, מלאי דמיון, מרץ ומסירות רבה. סיפוק נפש גדול מוסיפה השמירה העברית לצעיר העברי.

– אבל אני איני מתאים לכך – אמר מיכאל.

– התירא מפני המות? – שאלהו משי.

מיכאל צחק. לא. אינו ירא את המות. אבל היעזוב את המושבה ואת פועליה, בשעה שיש לו מה לומר להם, בשעה שהוא מרגיש, שתפקידו ברגע זה הוא לכוון את הקבוצה, העומדת להיווסד לפי השקפותיו הוא, ברוח שדיבר בה באספת הפועלים האחרונה. להסתלק מכל מחשבותיו ושאיפתו ולהעמיד את עצמו לרשות “השומר”? להכנע לחוק חיים חדש, לחוקה צבאית – חיל! כן, חיל, שכל מחשבותיו מתרכזות בחרב ובדרכי המלחמה. היוכל לחיות חיים כאלה? להסתלק מהכל? לא, לא, הוא לא נוצר לחיים כאלה. הקבוץ! להקים קבוץ חדש – זה מה שמעסיק את נפשו כל הימים.

אך אז עלו במוחו דברי חנה: “עליך לעזוב את המקום” –

ולאן ילך? הפועלים יודעים ומכירים אותו בכל מקום והכל יפנו לו עורף. ומה ידבר אליהם? ומה יאמר להם? ומי ישמע לו?…

ולמחרת בבוקר נעלם מיכאל. הלך מבלי להפרד מחנה ומאמנון. על השולחן מצאה חנה מכתב המיועד לה. מכתב ארוך; תוכו רצוף כל הרפתקאותיו בזמן האחרון. כל פרטי המקרה עם התינוק באו שם. והנעימה העיקרית: הוא עזוב, נע ונד בעולם. ואחר באו דברים על אודותיה ואהבתו אליה. מיום בואו אל הארץ לא חדל לחשוב עליה – סמל הטוהר, העדינות והאמת. והאם עליו לקבור רגש נעלה זה. לקברו עמוק ולא לתת לו בטוי? הה, כן, הוא אוהב אותה עד היום. ומשום כך עליו ללכת ולהתרחק מעצמו ומנפשו, משאיפתו ומאהבתו… לשכוח הכל. אבל היוכל לשכוח את עצמו? האפשר לשכוח? אהבתו.. קודש קדשים היא לו. ומן הקודש הזה, ישאב לבו כל ימי חייו. היא היתה לנר־תמיד, שהאיר את נפשו החשכה, וכל עוד שהאיר הנר לעיניו ביקש ענין בחיים. מה לו מקומות חדשים, אנשים אחרים ולמה לו חיים חדשים? אין לו צורך בהם. הוא שבע אותם. דיו! בחייו הקצרים נלחם רבות, אבל תמיד ללא הצלחה. הוא ביקש את האהבה ולא מצא. והוא ביקש את הנחמה ולא מצא. מה טוב היה לו להתיחד באיזו פינה שקטה, על שפת נחל, להקשיב להמיתו ולהרגיש על ידו את האשה – האשה האהובה! הוא כולו – ברוחו ובגופו – יהיה שייך לה, אך לה. ובוקר בוקר עם צאת השחר, יהיה קוטף למענה פרחי שדה רעננים ובהקיצה יניח על ראשה זר פרחי־בר מרופדים עשבים ירוקים… ובדומית השחר יהיו מקשיבים לדפקו של הטבע ההולך ומתעורר, ההולך ומעורר את הכל לחיים… כך הזה באביב ימיו את חלום חייו לעתיד – ולתוך מסגרת זו ביקש להכניס את אהובתו האמיתית…

אבל כלום רשאי הוא לדבר אליה דברים אלה, לשיר שירי־אהבה, בשעה שהמאכלת מונחת על צוארו? השתפכות לבו זו תהיה אך זרה לה. דומה הוא לאותו טובע, הרואה לעיניו ספינה עוברת שיש בידה להצילו, וזו אינה מרגישה בו. חלומותיו על העתיד ושאיפותיו דחפוהו אליה, אולם הוא לא קיבל תשובה לרגשות לבו ממנה והתחיל לנבול, הכל אבד לו. לא. אין הוא ירא את המות, אבל אין הוא רוצה למות. כי למי דרוש מותו. ולמרות הכל עוד עתיד לו. אפילו עתה, כשהחיים הקיאו אותו מתוכם. זוהי הרגשתו. בימים ששכב בביתה, יכול היה להסתכל בנפשה ללא הפרעה ולחלום עליה. שעות ארוכות שכב חולה וראה אותה מהלכת סביבו ומנחמת – והוא התנחם.

אולי תאמר שחולה הנהו ודבריו – דברי תעתועים. כמותו מדברים אלה, שאין להם עוד מה להפסיד, שהכל אבד להם – שירת היאוש תאמר מה שתאמר. אבל כך הוא מרגיש. הוי, טוב לו מאד!… הוי, רע לו מאד!…

בלב שבור ורצוץ הוא הולך מכאן. הרגשה זרה רודפת אחריו, העוד יוסיף לראותה? הצריך הוא לראותה? האם לא הגיעה מכבר השעה להשתחרר מן העול הנורא המכביד ולוחץ על לבו? האלה קרויים חיים? ומה אם ימשיך לחלום עוד על הקבוץ מה יוסיף לו הדבר? הרי גם כחבר, חבר פשוט, בלי כל דרישות לא יקבלוהו עוד לחברתם. ים־החיים הקיא אותו והוא מתגולל על החופים ללא דרך…

מיכאל בא לגליל. שבועים ימים היה בדרך. ברגל הלך ועבר את צפון יהודה, השומרון העמק וחלק מן הגליל התחתון. הטיול הזה השכיח הרבה ממרירותו – כה חזקים היו הרשמים שקיבל בדרך.

השרון הרגיע את סערת לבו ברכותו הנעימה. בלכתו במישור, ההרים מימינו והים משמאלו, בא איזה בטחון בנפשו. ההרים, הרי יהודה והרי השומרון, עטופי דשא ירוק עם עמקיהם המרובים המסתעפים ומתפלגים ופותחים שערים למבואות־לבירינטים נסתרים מעיני כל! הים, הים הגדול שצבע השמים למימיו, שוקט ואין להגיע אל מרחביו. העין אינה תופסת את המרחב שאין לו סוף. והנה ספינה בקצה האופק: מאין? לאן? היא מבקשת חופים!…

והנה לפניו מישור צר. הרים וים גובלים אותו, וארוך וממושך הוא. לבו אל הים ואל ההרים. רק לעתים יופרע מהלך מחשבותיו על־ידי עובדי האדמה המעטים, הפזורים בשדותיהם ועל ידי הצפרים החגות באויר.

בקצה האופק נגלו לעיניו יערות ירוקים, יערות אחת המושבות בשרון, והתפלא מתוך הנאה למראה הנפלא. כתם ירוק בשפע התכלת. סבלנותו פקעה. נפשו חשקה להגיע מהרה אל המושבה, אל בין העצים ולנוח בצלם. בגבול המושבה השתרעו שדות תבואה מרהיבי עין. התבואה עמדה זקופה ושבליה הביטו בגאון ובהוד בפני ההלך. אחר נכנס אל אזור הנטיעות של המושבה. הגנים, הפרדסים עם פירותיהם המרובים קשטו את העצים והבריקו כעדיי־זהב. מפינה אחת שעל יד שפת הנחל הציצו מתוך החולות הצהובים עצי לימונים ותפוחי זהב. הכל צומח. אין שממה. יד אחיו עשתה זאת. נוה פורח במדבר.

הוא שהה ימים אחדים באותה מושבה, הסתכל בחיי האכר שאל לצרכיו לעתיד, לקח דברים עם אחדים מהאכרים, אנשים בעלי רצון, שהמרץ נשקף מפניהם.

בעיקר התעניין בחיי הפועלים. אלה סבלו מהמלריה שבמקום. הם חיו מחוץ למושבה בתנאים רעים מאד, ואף על פי כן לא הסכימו לעזוב את המקום. התקשרו אליו. גם תקוות לעתיד היו להם כאן. השרון מחכה לידים נאמנות, לעובדים טובים. הוא נפגש עם הרבה פועלים, נכנם אתם בשיחה וחקר על דבר חייהם. הם בקשו ממנו להרצות לפניהם על דבר הקבוצות ההולכות ומתיסדות בחלקי הארץ השונים, אולם הוא נמנע מלדבר אתם על נושא זה ולא נענה להצעתם. רגש מוזר, לא נעים, דחה אותו ולא נתן לו להכנס בשיחה על הקבוצה, על אותה שאלה, שהיתה לו לשאלת חיים.

ובהגיעו אל הגליל, מחוז חפצו, כמעט נשכחו ממנו צרותיו. רק הד רחוק נותר מהם. דומה שנרפא, שהחלים. הוא נתחדש! ולעתים אמנם נדמה לו שחייו הנה מתחילים מחדש, מהיום. הנה מאירה השמש וחוגגת וקוראת לו לחיים. משא גופו כמו הוקל והוא מתנשא מעלה, נכון לפרוח, לעוף – טוב לו. מימיו לא הרגיש כזאת. טוב שקם והלך. טוב ששמע בעצת חנה.

ובהרגשת לב כזאת נכנס ובא אל המושבה ס. אשר בגליל.

המצב במושבה היה רע. הגנבות והשוד הלכו ורבו. האכרים היו אכולי דאגה והתהלכו אבלים. פחד מפני התנפלות ריחף על כל פנים. איש לא יצא אל השדה לעבודה. מכל פינה ארב כדור האויב.

ברחוב הראשי עמדו קבוצות אכרים ודנו על המצב. שוחחו מתוך התרגזות. הוצעו הצעות, שאחת סתרה את השניה – הצעות הגנה והצעות לשלום עם השכנים. השומרים העברים דהרו על סוסיהם, לא שמו לב להצעות ושלחו את האכרים לועד ההגנה. האכרים רגזו עליהם:

– גנרלים! כבר אין לפי כבודם לדבר אתנו… בטלנים!… אלה הם אשר יגנו עלינו!…

המבוכה גדלה במושבה ואתה גדלו החששות עם הדאגות. וכל המאורעות האלה, הקושרים בסכנות נפש, כבשו את לב מיכאל למן הרגע הראשון והעבירוהו לעולם של מחשבות ושאיפות חדשות. הפחד בפני ההתנפלות… היריות על המושבה… שפיכת הדם… הפועלים הנכרים, המשמשים מורי דרך לחבריהם המתנפלים, הסכנה הכפולה מבחוץ ומבפנים, סכנת ההרס למושבה – כל אלה קמו בנפשו וקבלו משמעות מיוחדת: מלחמת מגן של הישוב העברי. מלחמת התרבות במדבר.

ובאותו יום הלך אל משי וחבריו וביקש מהם לשלחו בלילה אל הקיר לשמור. אבל אלה ענו שלא יזדרז, הלילה לא ישלח לשמירה, כי חדש הוא, ובשעת סכנה אין נוהגים לשלוח אל הקיר שומרים חדשים ובלתי מנוסים.

הוא שמע לדבריהם, אבל לא הסכים. דרכי השמירה כאן אמנם אינם ידועים לו, אבל הוא יודע להשתמש בנשק. עוד ברוסיה, בזמן מהפכת אוקטובר, התכונן לכך. הוא דיבר עם משי, ניסה להשפיע, אבל המפקח על השמירה עמד על שלו.

– על המושבה להגיש לנו עזרה באנשים ובנשק – טען המפקח – ולא, נעזוב את השמירה!

מיכאל מצא לו מקום בבית השומרים. עשרה בחורים גרו אז באותו בית קטן. הוא התבונן אל חייהם, אל חיי אלה, שהעמידו עצמם לשרות הישוב. הוא ידע כמעט את כולם. אבל הם היו בעיניו כחדשים. נשתנו. הנה משי, חיים’קה ואחרים. יחד אתם עבד במושבה. לכאורה לא נבדלו במאומה מחבריהם הפועלים. ואולם אותו הכובד, הרובץ על הפועלים, נעלם מהם, הם נראו צעירים וגמישים יותר. השמירה דורשת את קלות־התנועה והזריזות – חשב בלבו.

בלבו התעורר יחס של כבוד ואהבה לאלה, שנטלו על שכמם את המעמסה הכבדה ביותר של בנין הארץ. – ובצאתם בלילה לשמירה היה רגש הקנאה ממלא את נפשו והמתין בקוצר רוח ליום, שבו יהיה אף הוא בין הזוכים לשמור.

בהמשך הימים התקרב אל השומרים. היה חוקר אותם ושואל שאלות על דרכי השמירה. ההליכה על יד הקיר – חומת המושבה – הסימנים המגלים את נוכחותם של האויבים, המקרים שבהם מותר לירות וכו'. עתים היה מושך אחריו את משי אל הקיר שילמדהו את דרכי השמירה באופן הסתכלותי למעשה. משי היה מתחפש כגנב, שבא לגנוב סוסים ובהמות, וטרם גשתו אל הפשפש של האורוה או הרפת לשבר את המנעול, היה אורב לעקבות השומר התלמיד, ובכדי להוליכו שולל היה מנסה לעורר את תשומת לבו לנקודה רחוקה ממקום הגנבה על ידי רשרושים מעוררי חשד. מיכאל היה הולך, כמובן, ישר אל המקום, שמשם הגיע הרשרוש בבטחונו לגלות שם את הגנב או את עקבותיו, אבל בינתים היה עולה בידי “הגנב” להתקרב אל פשפש הרפת ולפתחו.

– “חוש הריח” הוא העיקר, חביבי, – אמר לו משי – בהמשך הימים, וביחוד בהמשך הלילות, אתה מקבל אותו “חוש ששי” של “השומר”… אל תירא ואל תחת… יבוא גם יומך!…

מאורעות הימים האחרונים הטילו דאגה בלב השומרים. התנועה הבלתי רגילה של הערבים בסביבה, האספות בכפרים הסמוכים, הנסיונות המרובים לגנוב, עקבות זרים שנראו על יד הקיר, ולעתים, גם היריות על המושבה, עוררו חשדים, שדבר־מה הולך ומתרקם. ועם כל זה מצב הרוח של השומרים לא נשתנה, והצחוק ומעשי הקונדס לא חדלו בשבתם יחד בבית־השומרים ובהתגוללם על מזרניהם במשך היום.

באחד הימים, בשבתם אל השולחן ללחם הצהרים, נתגלגלה השיחה על מיני הנשק והשמוש בהם. התלוצצו איש על חשבון רעהו בהאשימם אחד את השני באי ידיעה נכונה בשמוש הנשק המוחלד שלהם. כל אחד הגן על עצמו, הגן על הכלי שבידו, אבל הנה נמצא מי שהוציא מכיסו “נגן” ישן ומיושן. קם רעש בחדר. החלו שופכים עליו קיתון של לעג. החברה רבקה, שעבדה במטבח גם היא נכנסה אל הוכוח והראתה בקיאות רבה במיני הנשק השונים, ובראותה את ה“נגן” ביד אחד החברים, התנפלה עליו בחרופים:

– “האם לא תבוש לבוא בינינו בנשק מימי תרח… ובדברה הוציאה מתחת לחולצתה בראונינג יפה, מבריק ומתנוצץ – בטלן שכמותך, הערב אצא אני אל הקיר ועליך יהיה למלא את מקומי במטבח…”

הכל צחקו והתלוצצו על בעל “הנגן”. אך הנה התגנב הלה ואמר להוציא מידה את הבראונינג. היא הרגישה בדבר והושיטה למולו את האקדח.

– הזהר! הוא טעון! אני יורה… לאחור! מהר! נו…

בקולה היה מעין איום אמתי ובבושת פנים נסוג הבחור לאחור. החברים הוסיפו להמטיר עליו חיצי לעג, עד שמוכרח היה להסתלק ולצאת מן הבית…

הורגשה עיפות. אי מנוחה ירדה על פני כולם. מעטים היו המאושרים בעלי רובים או בעלי נשק קטן טוב. לרובם היו “נגנים” או חצאי־בראונינגים, ולא קל להלחם בנשק כזה באויב הרב, המזוין ברובים.

מי שהוא התחיל לשיר בחצי קול שיר עממי חסידי, שיר עצוב ונוגה, שהיה שגור אז בפי “השומרים”. האחד פתח והאחרים ענו אחריו.

על ספת העץ שכב חיים’קה כשראשו על ברכי מיכאל. כל אותה שעה לא דיבר מאומה, ואיש לא שם לבו אליו. מיכאל היה עייף ורצה לשנות את ישיבתו הלא נוחה. הושיט את ידו על מנת להרים את ראש חברו, ושלא בכוונה נגע בפניו שהיו רטובים מדמעות.

– מה לך, חיים’קה?

החריש.

השירה נגמרה והכל ישבו מחרישים. מי יתאר נפש “השומר” ברגעים ההם! האם לא דוקא כשצל המות מרקד לעיניך, תרבה לחלום את חלום החיים? באותה שעה אתה נזכר ברגעים היפים ביותר שבחייך, בכל הקרובים ללבך…

באותו ערב הקדימו השומרים לצאת אל השמירה. הסביבה לא היתה שקטה. הפועלים הנכרים, עובדי המושבה, נעלמו פתאום מבעוד יום, הלכו להם מבלי להפרד מנותני העבודה. יום אחד קודם לכן היה נסיון להפריד בין הפועלים הערביים והיהודים – מעשה שעד אז לא קרה עוד במושבה. ריח של אבק שריפה נישא באויר. בלילה האחרון ירו ידים נעלמות על המושבה. השומרים הבינו את המצב והגבירו את השמירה. באו שומרים ממושבות אחרות לעזרת חבריהם, אבל המצב דרש כוחות נוספים.

מיכאל עמד בקצה הרחוב של המושבה, על יד הקיר. היה מדוכא. לעולם לא תאר לעצמו, שיסלקוהו מן השמירה בגלל היותו חדש מקרוב בא. שוב פנה אל מפקח השמירה, והלה חזר על תשובתו, שאין הם רשאים לסכן בני־אדם בלתי מנוסים…

החשכה גברה. על יד הקיר הסתובבו השומרים שנים־שנים, אחד מאחורי השני. עתים נשמעו שריקות – שריקות הזהרה – של המפקד.

מיכאל ישב על גזע־עץ והסתכל לתוך המרחב החשוך. ובהיותו נתון עדיין לכל אותם הדבורים, שנאמרו בבית השומרים, תעו עיניו וראו דמויות רחוקות של ערבים, המתגנבות חרש אל המושבה. לרגעים נדמה היה לו, שהוא רואה גם את פרצופיהם, ובנפשו גמר שאלה הם השודדים. הוא רצה לצעוק, לקרוא לשומרים ולומר להם, שהם באים, אבל ישב כמאובן. והנה נגשו אל הפשפש וממשמשים בו והשומרים אינם. השומרים!… למה אינם באים? למה? הוא מרים אבן גדולה וכבדה ומתגנב אל מול הקיר מוכן לזרוק אותה בראש העומדים סמוך לפשפש, אך בו ברגע הגיע קול לאזניו.

– מיכאל, מה זה בידיך?

והוא הכיר מיד את הקול. קולו של חיים’קה. הוא שסבב על יד הקיר ומישש בידו את מנעולי הפשפשים. האבן נפלה מידי מיכאל שנשאר עומד דבוק אל מקומו. מה נורא הדבר! עתה יבין על שום מה אין נותנים לחדשים לשמור בשעת סכנה. הם סובלים מתעתועי שוא, מהלוצינציות, ודבר זה יכול לגרום אסונות כבדים.

– מיכאל, מה לך כאן? ולמה תסתובב פה, על יד הקיר? שוב הביתה.

מיכאל לא השיב על דבריו והלך לו בבושת פנים. אך פתאום נשמעו צעדים מאחוריו.

– מיכאל! עמוד רגע, מיכאל!

הוא נשאר עומד.

– הנני חש מועקה בלבי… אני חש בצללים האורבים לי… הלילה יקרני אסון… ובמקרה… ובמקרה כזה, מסור נא זאת לחיה – ובדברו מסר לידו מעטפה סגורה, ונעלם אל מאחרי הקיר.

מיכאל נזכר אז בתמונה בשעה שחיים’קה שכב על ברכיו ומעיניו זלגו דמעות. עתה הבין למה בכה. חיים’קה איננו פחדן. זוהי דעת כל החברים. אבל איזה סיוט נורא עובר עליו היום. הוא מריח כנראה את הסכנה הבאה וחש את האסון. בלבו מתרחש דבר לא טוב… ומה לעשות? הללכת אחריו? להרגיעו? לא, מוטב שלא לדבר עמו. הוא ירגיש את עצמו רע. ביום לא אמר לו מאומה. לאור היום שתק מחשש שמא שרטוטי פניו יעידו על פחדנות וחולשה.

ואולם דבריו המעטים עוררו במיכאל מחשבות, והוא עמד מבלי דעת מה עמו. ללכת הביתה? לא, הוא לא ילך. שקט מסביב. הכל נרדמו וישנים את שנתם. הכל נאלם. אך מה זאת? צפצוף של ינשוף נשמע, צריחה בלתי נעימה לאוזן. עטלפים שעירים עפו מעל לראשו ופגיעתם רעה – דומה כאילו נגעה בך חשכת הלילה. לפתע נשמעו צריחות רבות, שבאו מן השדות, ודומה היה כי השבלים פרשו כנפים שחורות וכיסו את השמים ממעל. לא. הוא לא ילך הביתה. בליל כזה חייב כל אחד להיות נכון. ומי יודע אם השומרים לא יהיו זקוקים עוד הלילה לעזרה – גם לעזרתו.

קולות הגיעו לאזניו. ממרחק לא רב דברו. הוא הקשיב. כן, קבוצה של פועלים היא. הוא ניגש אליהם וישב בינותם. ברוגז דברו. אחד מהם ראה האיך הערבי מחמוד העובד אצל ר' שמעון, יצא בגנבה את המושבה.

– ההודעת לשומרים? – שאל מיכאל.

– כן.

– ומה?

– הוא נעלם ואיננו.

קמה דממה. הם לא דברו. צריחות הינשופים נמשכו והרגיזו את רוחם.

– לעזאזל! אילו יכולתי הייתי מתיז את ראשיהם של הצרחנים הללו. מרגיזים.

– שטויות! – אמר אחד בצחוק של ביטול – עוד מעט והשטן בכבודו ובעצמו ירקד לעיניכם. אותו מחמוד יערוך לנו איזו “הפתעה” הלילה. אבל מה נשב כאן. מוטב ונלך הביתה לישון.

ופתאום נשמעו יריות; האחת¹⁸ אחרי השניה: ואחריהן קול קורע לב: – הצילו! הצילו!

– חיים’קה!… קולו של חיים’קה – לחשו שפתי מיכאל במבוכה.

קמה בהלה. שלנו ירו מכל הצדדים, אולם בלי סדר ומבלי לקלוע: ירו אל החשכה, אל השדות. השומרים נחפזו מיד אל מקום המקרה. מיכאל וחבריו גם הם רצו לשם. חיים’קה היה מוטל לארץ ללא הכרה. לקחוהו אל בית השומרים. ברחובה של המושבה נפתחו דלתות הבתים ומתוכן הציצו האכרים ונשיהם. מהם יצאו אל הרחוב וליוו את הגוסס עד הבית.

גסיסתו של חיים’קה היתה קצרה. הכדור פילח את הריאה השמאלית וטבע בלב, וכעבור רגעים מעטים הוציא את נשמתו.

למחרת בבוקר, עם עלות השחר, היתה התנועה רבה בבית השומרים. נכנסו ויצאו. שומרי הלילה לא שכבו לישון. לבם לא היה לשינה: נרגזים היו ממתיחת העצבים. גם הוכוח החריף שבין האכרים וביניהם, השכיח מלבם את השינה, אף כי פה ושם התגוללו על הרצפה שנים שלושה מן העייפים ביותר. אולם בכל פעם היו גם הם מתעוררים משנתם. בהקיצם קללו את האכרים הצועקים.

– יקחכם השד! על מה תצעקו ככה? אתם ישנתם כל הלילה, תנו להרדם לאלה שלא עצמו עין.

מיכאל ישב על יד המת, שהיה מוטל על הרצפה מכוסה בעבאיה שלו. למראשותיו דלקו שני נרות. דומם ישב. למול פני המות כמו אורו חייו. הוציא מתוך כיסו את המכתב שנתן לו חיים’קה בלילה. בתוכו היתה מונחת מטפחת משי מרוקמת שאמו נתנה לו למנחה ולמזכרת בנסעו לארץ. הוא קרא את הכתוב על הניר. מלים קצרות. הוא מבקש למסור לחיה העובדת באחת הקבוצות שבגליל את המטפחת הזאת וגם את ספר שיריו של ביאליק, המונח במזודה שלו. בפתקה נוספת שהיתה מיועדת אליה הוא מבקש ממנה שתקבל ממנו את הזכרון היחידי והאחרון שיש ביכולתו להשאיר לה. הספר יקר לו מאד. אף זו מתנה מאת חבריו לפני נסעו ארצה…

“אך יבוא השקט למושבה – חשב מיכאל בלבו – ואזדרז למלא את רצונו האחרון”.

הצעקות והוכוחים נמשכו כמקודם. מן הרחוב נוספו אכרים חדשים. גם כבוד המת השרוע על הארץ לא הרגיע את הרוחות. הוא נשכח.

הבית צר היה מהכיל את כל הנאספים. נוסף לזה עשנו הרבה ובחדרים תימר עשן גדול. המחנק היה קשה. ירקו על הרצפה, על הקירות. אכר אחד ירק וקלע שלא בכוונה בפני אחד השומרים הישנים על הרצפה. הלה ניתר בכעס, תפסו בעורפו והשליכו מבעד הדלת החוצה:

– חמור!…

ההתרגזות גדלה. האכרים שהיו בבית נחפזו לצאת. אבל כעבור רגעים מעטים נכנסו שוב, נכנסו ויצאו. הרוחות סערו מאד. אותו האכר שהושלך החוצה צעק חמס, חרף וקילל את השמירה העברית ואת שומריה. וכי מה התועלת בהם למושבה? ולמה השמירה הזאת, העולה להם ביוקר רב כל כך?

בקצה הרחוב נראה אכר, שנחפז אל בית השומרים. מאחוריו רצה אשתו ובזרועותיה תינוק ונחיל של ילדים משני עבריה. צעקותיהם נשמעו עוד מרחוק. האכר התפרץ אל הבית.

– וכי מה קרה, ר' שמעון? – שאלוהו מכל העברים.

ור' שמעון צעק בקולי קולות ואיש לא הבין את דבריו. לבסוף התברר, שהלילה גנבו מתוך הרפת שלו את הפרה הבירותית, פרה גזעית משובחת, והוא בא לתבוע את דמיה מאת השומרים. השומרים אמרו שלא ישלמו. הם אינם אשמים בגנבה. בחוזה, שביניהם ובין ועד המושבה, כתוב מפורש שבמקרה של התנפלות המונית על המושבה אין השומר אחראי למקרי גנבה, אם בני המושבה לא יבואו לעזרתו. ומה עשו האכרים? במשך הלילה לא יצאו את בתיהם ואת השומרים עזבו לנפשם. וגם להבא, כל עוד שנשקפת סכנה של התנפלות המונית למושבה, לא השומרים יהיו האחראים לרכוש. דורשים הם עזרה ממשית: אנשים ונשק. אכרי המושבה לא נענו לדרישותיהם מתוך טענה שהשומרים אשמים במצב שנוצר ועליהם לשאת באחריות. הם הרגיזו עליהם את השכנים. בגללם נוצר המצב הקשה הזה ועליהם למצוא את המוצא: יזמינו שומרים חדשים והנשק שבמושבה ימסר לרשותם. בתשובה לכך הודיע להם ועד “השומר”, שאם לא תענה המושבה לדרישותיהם עוד היום לא יצאו הלילה אל השמירה. והוכוח בין האכרים והשומרים הגיע למרום שיאו. שני הצדדים צעקו מתוך רוגז ומתיחות עצבים. ר' שמעון עמד גם הוא ודרש להמציא לו מיד את הבהמה הגנובה או להחזיר לו את דמי שוויה. השומרים אמרו לו שיתבע את הבהמה מן הפועל שלו, ממחמוד. ואף הוא לא טמן ידו בצלחת והשיב להם, שהערל הזה יקר לו מכל השומרים היהודים, שאינם מתפללים ואין אלוהים בלבם.

הגיע הלילה. צריך היה לצאת אל השמירה, אבל השומרים לא יצאו. מנהלי השמירה התכנסו לאספה להחליט את אשר עליהם לעשות. לעזוב את השמירה – הווה אומר למסור רכוש יהודי לאויב בלי כל התנגדות. למחרת לא ישאר זכר מן המושבה. שאיפת “השומר” היתה לא רק ההגנה על הרכוש היהודי, אלא גם הרמת כבוד ישראל בעיני השכנים, ובעזבם את המושבה ללא הגנה יבואו הערבים על מוגי־הלב, הפחדנים, וישחטו את כולם. בהתחשב עם כל הנימוקים האלה החליטו לארגן מיד את השומרים החדשים, את פועלי המקום, ולצאת מיד אל השמירה. לפני צאתם נמצאו גם אחדים מטובי האכרים, שבאו ומסרו את עצמם לרשות השמירה.

ומיכאל גם הוא היה בין אלה, שיצאו באותו לילה אל השמירה.

מחמוד, פועלו של שמעון האכר, היה חשוד בעיני השומרים. דרכיו היו זרים. עתים היה נעלם באמצע העבודה ושב אל המושבה בלילה כשהכל ישנים, ובהכנסו אל הרחוב היה מתגנב לבוא באופן שהשומרים לא ירגישו בו. לפעמים ראו אותו מהלך בשעת השמירה בעקבות השומרים ואורב להם, אולם אף פעם לא עלה בידי השומרים לתפסו בשעת מעשה.

איש מבין השומרים לא פקפק רגע, שמחמוד הוא המעורר את חבריו הערבים לשוד ולגזל. לפנים היה הוא ראש השמירה במושבה. הגנבות לא חסרו בזמנו. חבריו גנבו תחת חסותו, ובעד תשלום ידוע היה משיב את הגנבות לבעליהן. רווח כפול. האכרים ידעו זאת, ואם לא פטרוהו, הרי היה זה רק מפני שפחדו מפניו. הוא היה גבור הסביבה והמושל בכיפה. גם אחיו בני עמו יראו מפני ידו הקשה. הכיר היטב את הסביבה, על המערות והסלעים שבה, היכולים לשמש הגנה מפני השומרים. גם כל שבילי המושבה היו נהירים לו, המבואות אל הרפתות והאורוות. ידע את מספר הבהמות הגזעיות במושבה, הכיר את האכרים, שעיניהם אינן נתונות להשגחה יתירה על רכושם החי – ובכל אלה השתמש לטובתו ונהג את ממשלתו ברמה.

עם בוא השמירה העברית, נסתלק מכל אלה ונשבע בלבו נקמה.

ומחמוד לא ינום ולא יישן. הוא ביקש דרכים כיצד לעורר אי אמון בלב האכרים לשמירה העברית. לשם זה ארגן קבוצה של גנבים, והנסיונות לגנוב החלו תוכפים. השומרים עמדו על המשמר וברוב המקרים לא הצליחו מעשי הגנבות. פעם קרה, שאחד השומרים נתקל בפשפש פתוח ובהכנסו אל הרפת הרגיש בגנבה: הבהמות לא היו בה. מיד קרא לעזרת השומרים. עקבות הצעדים לא נטשטשו עדיין, הלכו אחריהם, ולא רחוק מן המושבה הרגישו בגנבים פתחו עליהם באש. הגנבים ברחו והגנבה הושבה לבעליה. למחרת נודע, שאחד הגנבים נפצע קשה ובכפר הסמוך קמה תסיסה גדולה. מאז באו ימים קשים למושבה. הנסיונות לגנוב נעשו תכופים ורגש הנקמה עורר למעשי אלימות.

באחד הימים האחרונים אמנם התנקמו השומרים בר' שמעון, נותן־העבודה של מחמוד. ומעשה שהיה כך היה:

פעם נתקל אחד השומרים בפשפש הפתוח של מחסנו. הוא התעניין לדעת, אם אין כאן מקרה של גנבה ונכנס פנימה. ומה השתומם, כשלעיניו נתגלו בקבוקי יין רבים וקופסאות דבש. לפי החוזה מותר היה לשומר להטיל קנס על האכר המשאיר את הפשפש פתוח של הרפת או המחסן. בכדי להעניש את האכר, אמר השומר לעצמו:

יטעמו נא החברים מן הדבש ומן היין המובחר וייטב לבם – ולקח עמו מזה ומזה.

ולמחרת, לשעת ארוחת הצהרים, מסר את הדבש והיין לרשות הסועדים. המסובים המרובים שמחו ביחוד לקראת היין והטיבו בו את לבם. היין פעל מיד על הצעירים ובהיותם מבוסמים יצאו במחול. ומאז החלו חוזרות החגיגות לעתים תכופות. לפני הסעודה היו הולכים אל המחסן של ר' שמעון ומביאים משם יין. סוף־סוף הרגיש בעל־הבית בדבר ופנה ל“השומר” בדרישה לשלם בעד החסר. “השומר” הראה על התנאי בחוזה, שאין הוא אחראי למקרה גנבה, אם הפשפש אינו נעול במנעול…

השומרים ידעו היטב שכל עוד מחמוד לא יתפס, לא ישרור שקט בסביבה ופקודה ניתנה לשמור את צעדיו.

בלב כבד יצאו השומרים אל השמירה. הם הבינו, שהמקרה של אמש הוא אך ההתחלה למאורעות, שהמשכם יבוא בלילה. הגנבה של אמש, שעלתה בידם, הלהיבה את לבותיהם – חוצפתם תגדל איפוא וכל אלה יגרמו להתקפות. ברור היה, שגם הפעם יעמדו בפני שפיכות דמים, והתכוננו לקראת כל התקפה שתבוא. השמירה הוגדלה. אל השמירה נכנסו הרבה חדשים: נשק המושבה נמסר לרשותם. במקומות המסוכנים ביותר העמידו את השומרים בעלי הנסיון. לחצות הלילה היה הכל מוכן לקראת קבלת פני האויב.

מיכאל הלך מאחורי משי במרחק צעד או שני צעדים. הם סבבו את הקיר. הקיפוהו מדי פעם בפעם. עד אחר חצות עבר הכל בשקט, ללא כל הפרעה. מששו בידיהם את המנעולים ומצאו שהכל בסדר. אחר עייפו. ישבו לנוח על הארץ לרגלי אבן גדולה והקשיבו לדומית הלילה. חושך. חושך מצרים. דומה היה כי החשכה עלתה עד השמימה וכסתה גם את אור הכוכבים. העולם נראה כמת והם שכבו והביטו דוממים נכחם.

– אין אמון בחושך – לחש משי לאטו כמדבר אל נפשו – החושך בוגד… לא אחת בגד בנו…

– אבל הלא העינים לא תראינה מאומה בחושך הזה – דיבר גם מיכאל בקול חשאי.

– לאויב עיני חתול. ודוקא ליל כזה יבחר לו למעשיו, ועל השומר להריח את האויב… להריח ממש ככלב…

מיכאל לא האמין לדברי חברו, ואולם בהמשך הימים הכיר לתמהונו, שחוש הריח אמנם הולך ומתחדד גם אצלו. ביחוד הרגיש בדבר בלילות החורף הארוכים, עת ירדה החשכה הגדולה עד ללא הכיר איש פני אחיו. אז היה מריח באפו את האויר וברוב המקרים היה מרגיש במציאות בני־אדם במרחק, אם גם לא ראם.

הם המשיכו ושכבו על הארץ, בהתאמצם לחדור בעיניהם מבעד לחשכה. פתאום הרגיש מיכאל רטט חולף בגופו של משי. רצה לשאול אותו לסיבת הדבר. אך ברגע זה ממש הרגיש את יד חברו על פניו: הוא סתם את פיו בכף ידו. נשמע רשרוש מרחוק. הרשרוש הלך הלוך והתקרב. עברו רגעים אחדים של קוצר־רוח ואחר אפשר היה להבחין צעדי אדם. שנים היו ההולכים. ובבטחון הלכו, כמי ששבילי המקום נהירים לו היטב. נגשו ישר אל הפשפש. אחד מהם הוציא מכיסו מפתח ותחבו אל המנעול והדלת נפתחה מיד. שניהם נכנסו פנימה. ישר אל הרפת באו, מפני שידעו שבעליה אינם במושבה. ברור, שהגנבים הם מאנשי המקום.

משי, ואחריו מיכאל, זחלו אל הדלת ואגב קפיצה מהירה סגרוה במפתח שהיה תחוב במנעול. כעבור רגע אחד נודע הדבר לשומרים על־ידי שריקותיהם, באו ונכנסו אל הרפת, תפסו את הגנבים וקשרום. אחד מהם היה מחמוד.

אז נשמעו יריות. מצדדים שונים ירו על המושבה. אבל אי אפשר היה להבחין מהיכן יורים. לפי ברק האש שיערו שהיורים מפוזרים בשדות התבואה. היריות היו תכופות וממושכות בהפסקות קצרות. האימה היתה רבה. חזית של מלחמה. כאבני ברד קשה נשפכו הכדורים על המושבה. נראה, שהיורים היו מרובים. מהמושבה לא ענו להם. הערבים ניסו לצאת ממחבואיהם ולעלות על המושבה להתקפה, אבל מפני סיבה בלתי מובנת לא הוציאו את מזימתם לפועל. אולי חששו, שהיהודים שמו להם מארב, ואולי נסיון זה של התקרבותם אל המושבה אך תכסיס להווכח בגודל כוחות היהודים, השומרים עמדו בנסיון ולא ענו ליריותיהם. שתיקה סודית זו בלבלה כנראה את רוח התוקפים והם נסוגו אחור.

מחמוד וחברו נמסרו לרשות, ולמושבה בא השקט.

מיכאל הסתגל אל השמירה ומצא בה עניין. נח מסבל ימיו. התקרב אל פועלי המושבה, ולעתים היה מרצה לפניהם הרצאות על ענינים שונים. לא פעם בקשוהו לדבר על הקבוצה, אבל מנושא זה הסתלק בהחלט. לא רצה לחטט בפצעיו הנושנים.

בבוקר אחד, נפגש מיכאל במדרון ההר שעל יד המושבה ברועים היהודיים בשרוני וגד ועדריהם הגדולים. כל השומרים יצאו אליהם. מיכאל חפץ להכיר מקרוב את הרועים האלה, הראשונים שהקדישו עצמם להקים את המרעה בישראל והניחו באותם הימים את היסוד “לקבוצת הרועים”. אחדים מחברי הקבוצה הזאת הלכו אל הערבים ללמוד מהם את דרכי המרעה וחיו בכל את חיי הרועה הערבי. לבשו את התלבושת הערבית ואכלו את מאכליו. חייהם היו קשים: האוכל היה פשוט וגס, הלינה בתוך העדר, ההשגחה המעולה על הצאן כמעט ללא מנוחה וההתנזרות מכל חיי חברה. ואף על פי כן נשאו בחיבה את העול החדש, שהטילו על עצמם: ליצור טפוס של רועה עברי!

בימים האחרונים רעו את עדריהם על ראש ההר ועל מורדותיו, הסמוכים למושבה. בשחר היתה נשמעת משם שירת הרועים. הרועים עמדו עטופים בטליתותיהם־עבאיותיהם וקידמו את פני החמה בצאתה. היתה זאת שירת רועים נוגה, שנלקחה מערביי הסביבה והותאמה לחרוזים אחרים, רחוקים:

"זריתי לרוח אנחתי

וירוה החול דמעת עיני.

הרוח! אם תמצא את אחי

אמור לו – אוד עשן הנני…"

– אלה הם הרועים שלנו – לחשו אנשי המושבה בהתבוננם מבעד החלונות.

והקהל היה גוהר למעלה, אליהם. אלה יעלו ואלה ירדו: “עלו וראיתם אותם! עלו!…”

גם מיכאל שמע באותו בוקר, עת שכב לישון לאחר שמירת הלילה, את שירת הרועים. תחילה לא ידע מאין באה השירה: מרחוק, מגבוה, מעל ההר? הוא רק הבחין בקולות, שאינם משל בני המקום. בחוץ עמדו כבר חברים ועיניהם אל ההר.

בדרך אל ההר נזכר בכל מה ששמע על אודות קבוצת הרועים, שבקשה להצטרף כחטיבה אוטונומית להסתדרות “השומר” ובלבו הרגיש אליהם אהבה מיוחדת. רועה יהודי! האכר כובש את העמק במחרשתו והרועה את ההרים בעדריו. ובדמיונו ראה את הרי הארץ ועליהם נקודות נקודות של עדרי צאן עם רועיהם – הכובשים את אדמת ההר. גם את אדמת שוויץ כבשו רועים עם עדריהם.

הפגישה בין הרועים וחבריהם, שעלו אליהם מן המושבה, היתה לבבית. בני המושבה שאלו על דבר המרעה, הכבשים למיניהם, הטפול בהם, טיב הצמר. נגשו אל הצאן והתבוננו בהן ולטפון. מיכאל תפס בידו כבשה צעירה אחת חבקה והחל מדלג עמה מרוב התרגשות.

נתישבו במעגל על האדמה. גד ובשרוני ספרו להם על אורח חייהם ועל רשמיהם מן הכפר ויחסיהם עם הערבים בעלי העדרים.

–… אך הנה פרצה מחלה מדבקת בכבשים. נפלו מתות כזבובים. מגפה נוראה! מגפת אלוהים! בכפר ובשדה נבלות למאות ולאלפים התגוללו בשדות, מזון לשועלים, לצבועים ולעורבים, עכברי השדה גם הם נהנו מבשר הנבלות. פזרון פה ושם. האויר היה רווי חידקים שנתפשטו מעדר לעדר, מכבש לכבש, ולחללים לא היה סוף. אז הבינונו, שעלינו להמנע מלבוא במגע עם הרועים ועם בני הכפר. הרחקנו אל ההרים. גם לבעלי העדרים לא ניתן לגשת אל הצאן. ואמנם כבשה לא חלתה בעדרינו. רחוקים מאדם היינו, נתכלכלנו בחלב צאן ובשרשי צמחים, שלמדנו להכיר מפי הרועים הערבים.

ואחר ספרו, שבין העדרים, נמצא כבר עדר צאן צעיר השייך להם – פרי עמלם – וכאשר יגמר החוזה שלהם עם בעלי העדרים ישובו עם צאנם אל המושבה וימסרו אותו לאגודת הרועים.

האורחים קמו לראות את העדר הצעיר, היהודי, אבל העדרים מפוזרים לרוחב המדרון. אז החלו הרועים מחללים והכלבים נחפזו לעברים, ודחפו את הצאן אל המקום שעמדו בו, וכעבור רגעים מעטים הצטמצמו העדרים ועמדו לפניהם צפופים כשראשיהם נתונים לקרקע. לא קשה היה להבחין באלה, שהיו שייכים לרועים היהודים: ראשיהם היו מסומנים בצבע כחול.

מנגינת החליל מצאה חן בעיני הנוכחים, אחדים מהם ניסו לנגן, לבסוף ניגן אחד הרועים דבקה, ורבים התעוררו מיד ורקדו על ההר את מחול העדרים…

כל אותו יום בילו בחברת הרועים. בהמשך השיחה נודעו למבקרים פרטים על דבר המצב בסביבה. שטחים גדולים של קרקעות עומדים להמכר. עיני הפלחים נשואות אל עבר הירדן מזרחה. כאן הם משועבדים לאפנדים ואינם יכולים לשלם להם את המגיע מהם והקרקע נפקע ועובר לידי האפנדי. והפלחים מחוסרי הקרקע מבקשים להם אפשרויות חיים אחרות. הרבה מהם מהגרים אל עבר הירדן מזרחה, שאדמתו דשנה וטובה. גם הממשלה מביטה בעין טובה על המתישבים שמה.

אדמת ז. נגאלה מכבר על ידי היהודים. אולם מחוסר אכרים מתאימים ואמצעים כספיים ומפחד מפני הצ’רקסים של הסביבה נשארה אדמה זו ברובה שוממה. לפי חוקי המדינה מתבטלת זכות הבעלות על הקרקע אם אין מעבדים אותה במשך שלוש שנים. לפיכך מוכרחים היו סוף סוף להחכירה לערבים. אולם מיד בשנה השניה הסתלקו החוכרים מלשלם באמרם שהקרקע שייך להם. בין היהודים קם רעש. לא ידעו מה לעשות? לוותר על שטח אדמה גדול ופורה – לא יתכן. אולם בני המושבה פחדו לבוא בריב עם עושקיהם ועם הצ’רקסים, שהביטו כבר מזמן על חלקי הקרקע הסמוכים אל כפרם כעל קנינם הפרטי. והמבוכה במושבה היתה רבה מאד. הקרקע, שעלה להם בדמים מרובים, הולך ונשמט מידיהם ועובר לידים זרות. האכרים פנו אל ועד “השומר” בשאלה, אם יש ביכלתו להושיט להם יד עזרה.

– ומה תענו אותם, חברי “השומר”? – שאלו הרועים את השומרים.

השומרים לא ידעו מה לענותם. לא שמעו עד היום את הענין הזה. מהורהרים שבו מיכאל וחבריו אל המושבה.

– על “השומר” להתיחס בכובד ראש לענין הזה ולגאול את אדמת ז. מידי זרים – החליטו ברדתם יחד מן ההר.

מיד נפוצה הידיעה במושבה על דבר המקרה הזה. הרבו לדבר ולשוחח בענין. וכעבור שעות מעטות ספרו, שהערבים מאיימים להתנפל על המושבה, אם יפריעו בעדם לעלות על אדמת ז. ולחרוש אותה. מאין הגיעה הידיעה הזו? – לא ידע איש. אחד האכרים סיפר, שמשי נפגש בשדה עם הולך רגל ומפיו נודע לו, שועד “השומר” מסתלק מלהתערב בענין הזה בגלל זלזול האכרים בשמירה העברית. שאלו את פי משי והתברר, שהדבר לא היה ולא נברא. הוא לא פגש איש, ושום דבר לא הגיע לאזניו.

שעתים לפני שקיעת השמש נרעשה המושבה מן הידיעה שנפוצה בהרף עין: בקצה האופק נראה רוכב דוהר. המושבה נדחקה כולה לשעריה. עברו רגעים מעטים והרוכב הגיע אל הקהל המצפה. עוד מרחוק הכירוהו, זה היה דוב, חבר “השומר”. ברדתו מעל הסוסה פקד על משי לאסוף קבוצה של בחורים – מלומדי חרב ומחרשה – ולשים את פעמיו אל המושבה הסמוכה מ. פנו אל אכרי המושבה והשיגו מהם מחרשות ובהמות וכעבור רגעים מספר יצאה את המושבה קבוצה של בחורים עם כלי עבודה בידיהם. בדרך נודע להם, שלמחרת השכם בבוקר, עם זריחת השחר, עליהם לעלות על אדמת ז. ולחרשה. מיכאל, כחקלאי מומחה, נתמנה כמפקח על העבודה. הטילו עליו להוציא לפועל את החרישה בזמן קצר ככל האפשר.

ובשתים אחר חצות עלתה קבוצה גדולה, כבת שלושים איש, על אדמת ז. ועם עלות השחר החלו לחרוש.

באותו בוקר עלו גם הערבים על אותה אדמה על מנת לחרשה, ומה גדל תמהונם בראותם את היהודים החורשים. תגובתם הראשונה היתה להתפרץ ולגרש את היהודים מעל האדמה, אבל בהתקרבם אליהם הכירו מיד בעובדים את אנשי “השומר” ונשארו עומדים נבוכים ומבוהלים. הם ידעו היטב את הבחורים היהודים האלה ואת טיבם. התיראו מפניהם וכבדום. כאשר היו נפגשים עם חברי “השומר”, היו מחלקים להם כבוד כמו לשבטי הבדואים החזקים. לשומרים, שהיו באים אל גבולותיהם, היו עורכים קבלות פנים כאלה הנערכות לשייכים. היו שוחטים לכבודם כבשים ומבלים אתם בשיחות מנעימות ומשמיעים באזניהם דברי שבח ותהלה על גבורתם.

ובראותם עתה קבוצה גדולה כזו של שומרים חורשים נרתעו לאחור. הם הבינו, שבלי מלחמה קשה, לא יצליחו לעלות על האדמה. פחדו והתחילו לידות אבנים מרחוק. נשמעו גם יריות אחדות, אבל בראותם שמן העובדים נבדלה קבוצה שהיתה מוכנה להתקפה, נעלמו בצעקות ובאיומים, כי הנה עוד מעט שוב ישובו בכוחות נוספים.

העבודה נמשכה. הרגבים, שהמחרשה העלתה מן האדמה, הלכו ורבו, התלמים גדלו, וכעבור שלושה ימים היה כבר שטח הגון חרוש במחרשה אירופית. השומרים עבדו במרץ רב. כמעט לא נחו, מן השחר עד שקיעת השמש. צריך היה לגמור. פעם, בשעת עבודה זו, אירע מאורע מענין: משי נרדם בצהרים מרוב עיפות מהעבודה ביום ומהשמירה בלילה. ישן כהרוג ממש. הכל יצאו לעבודה, ומשי המשיך לישון. החברים לא רצו להעירו בידעם עד כמה נחוצה לו מנוחה זו. כאשר ניסו לרתום את סוסתו אל המחרשה – באותם הימים נירתמו אל המחרשות אפילו סוסות השומרים האצילות – נמלטה מידיהם וברחה. העירו את משי וספרו לו את הדבר, אבל הלה התהפך לצד השני ומתוך שינה הפליט: – בטלנים שכמותכם!… ונרדם שנית. הכל ידעו שהסוסה יקרה לו מכל והשתוממו לשויון רוחו, ובינתים חולף הזמן – וחבל מחרשה אחת בלי עבודה. אחדים מן השומרים ניסו להרתם למחרשה, אבל הדבר לא הצליח. המחרשה העמיקה לחרוש וכוחות אדם לא הספיקו. אך הנה נראתה הסוסה, כשהיא רצה אל המחנה, ישר אל משי הישן והחלה להעירו ברעמתה משנתו… ורק אז קם ונחפז אל העבודה.

מיכאל גם הוא חרש. רגיל בעבודת החקלאות, עבד במרץ רב והספיק הרבה, יותר מכולם. החברים השתוממו ממש למראה התלמים המרובים, שנחשפו מתחת ידו. את חלקו, שסימן לו לחרישה, גמר כבר והתחיל בשניה, בשעה שחבריו עוד לא גמרו את הראשונה. המחרשה, שנמסרה לידו, היתה אכולה חלודה כולה. אולם לאחר יום עבודה הלבינה, הבריקה והתנהלה בקלות רבה, היטיבה לחרוש, להפוך את האדמה ולחתוך את הקוצים. הוא נהנה ממנה ומעבודתו. האדמה מתרוממת ברגביה, ועל השטח הגדול החרוש בידו ים של גלים – גלי תלמים. אולם הזמן יקר – העובדים נתונים בחזקת סכנה. השכנים אורבים. פלא שעוד לא באו. הם אוספים כוחות. בודאי פנו לשבטים אחרים ומחכים לעזרתם ובכוחות משותפים יבואו. בודאי יבואו. עליהם לסיים את החרישה והזריעה, ואחר לעמוד פנים אל פנים כנגד האויב.

מעבודתו המתמדת של מיכאל הושפעו גם חבריו. גם הבחורות, שהשתתפו עמם בעבודה, עבדו בחריצות רבה. הן זרעו, ובשעת הצהרים דאגו לאוכל. לכתחילה התנגדו החברים לקחת אותן לשדה־העבודה. סכנה. אולם, לבסוף נצחו הן ויצאו עם הבחורים מזוינות באקדוחים. הכל עבדו. השמש להטה, צואריהם השחירו, הזיעה נטפה מעל העור המתקלף, אבל איש מהם לא שם לב לדבר. עליהם הוטלה החובה להשיב את הזכות על האדמה הזו לבעליה היהודים. והם עבדו.

ובערבים, לאחר יום עבודה קשה, היו שוכבים בין הקרונות, ששמשו להם כעין מבצר־הגנה מפני האויב. אל המושבה לא חזרו. ההליכה הלוך ושוב עם הבהמות דרשה זמן רב. עיפים ורצוצים היו שוכבים! בין הקרונות. על המחנה סודרה שמירה מעולה, השינה הובטחה, וגם יללת התנים לא יכלה להפריע את שנתם.

אבל יש ותראה דמות על אחד הקרונות, תשב על שק תבן ותתמסר למחשבותיה ולהרהוריה. מיכאל הוא. ביום אין לו פנאי לעצמו, והוא גם עסוק כל היום בעבודה שאיננה נותנת לו להתרכז. לא כן בדומית הליל. בשקט הנפלא, לאחר שנח קצת מעיפותו, מה נעימה אז המחשבה.

הוא לא האמין לאשרו, כל כך טוב היה לו. וכשהביט אחורנית יעבור רטט בגופו מפחד בפני עצמו. הה, איזו חיים חי עד כה? וכוחים על ויכוחים. כל מטרתו היתה לחייב אנשים לחשוב כמוהו, לאלצם בכל מיני דרכים לקבל דוקא את דעתו. אמנם הוא חשב שבדעותיו יציל את חברת הפועלים ממצבה ויוליכנה אל המטרה המקווה, אל החברה החדשה – ובינתים וימיו עברו לבטלה. וכמה ענויים וצער היה עליו לשאת ללא צורך! הריטוריקה הפרוליטרית היתה ללא תועלת לו ולאחרים. מוטב היה אילו התמסר מן הרגע הראשון לעבודה, והיה נשאר אז בריא גם בגופו וגם בנפשו. כי הנה מה חסר לו עכשיו? אין גבול לאשרו. הוא עובד עבודה של ממש ומרגיש תועלת בעבודתו. הוא יוצר. כל שעל אדמה שנחרש על ידו היא התקדמות אל המטרה זהו היסוד הנכון, שעליו ירקמו החיים החדשים. שעל אחר שעל. זהו העיקר.

אבל פתאום שאל את עצמו: ומה יעשה כשתגמר חרישה זו? לאן ילך? לשמור? אבל כאן ניעור רגש חשאי, בלתי נעים. לשמור? שוב לשמור? עד עכשיו אמנם שמר מתוך חשק; השמירה הוסיפה לו הרבה. הוא שכח את יגונו, נח. אבל הוא מרגיש, שהשמירה אין בה כוחות מפרים למדי. אין בה די תוכן למענו. הוא מרגיש צורך לעבוד. הוא יודע שבעזבו בכל ערב את העבודה יש לו עונג מיוחד להביט לאחוריו ולהסתכל במעשה שנעשה על ידו במשך היום. ופתאום קם בו הרצון לעלות על חלקה זו, שעבד בה, ולסקרה עתה בלילה. הכוכבים נוצצו. הוא צעד; צעד לארכה ולרחבה של החלקה והסתכל מקרוב לכל שעל חרוש. ואחר עבר לחלקות האדמה, שנחרשו על ידי חבריו. הוא נהנה מעבודתו ומעבודתם, ומי יודע אם לא היה צועד כך כל הלילה לולא הרגישו בו השומרים ושלחוהו אל קרונו לישון.

למחרת, עם צאת השמש, הרגישו השומרים בתנועה של רוכבים הבאים מרחוק. הערבים באים! מיד ניתנה פקודה להתכנס אל בין הקרונות ולהכון לקרב. הרוכבים התהלכו על גבול האדמה החרושה מבלי העז להתקרב עוד, מפחד היריות מצד היהודים. הם דהרו הלוך ושוב, צעקו, הקימו רעש, ירו באויר, אך במשך כל הזמן נזהרו שלא להמצא בטווח היריה. בלב היהודים קמה דאגה: הם מחכים לכוחות נוספים. עברו רגעים מעטים ומרחוק נראה המון גברים ונשים באים ברגל. הנשים התחילו מיללות: לו–לו–לו…

– קריאה למלחמה! – אמר מי שהוא.

– איומים בלבד! – אמר משי.

והדין היה עם משי. היוצאים למלחמה אינם מביאים נשים. חשבו רק לעורר פחד. אבל השומרים ידעום היטב. תחבולותיהם לא היו זרות להם. ומיד נרגעו כולם. ניתנה פקודה לחורשים לצאת לעבודה. השומרים המזוינים נשארו על משמרתם.

הרוכבים הערביים דהרו כמקודם אנה ואנה כחיתו טרף בכלובים. ובראותם את היהודים מתחילים בעבודה יצאו ממש מכליהם: הצעקות חזקו והנשים קראו ביתר כוח לו–לו–לו…

כשעתים נמשכה כל התכונה הזאת. ולאחר שעיפו ירדו מעל סוסיהם והתישבו עם האחרים על הארץ ושוחחו ביניהם. מועצה. אבל לידי פעולה של התקפה לא הביאה מועצה זו. לא העזו.

אז הרגישו השומרים, שבא הרגע המתאים לפעול. אחרי משא ומתן קצר, נבדל משי מחבריו והלך בכיוון אל הערבים. בדרך השליך מעליו את הרובה והמשיך את דרכו אליהם. נכנס אל בין שורותיהם כאילו לא אירע מאומה. בהשתוממות רבה הביטו למעשהו וקבלוהו בסבר פנים יפות. השיחה היתה ידידותית למן הרגע הראשון. הוא ידע כיצד להתנהג עמם וניהל את השיחה ברוחם. הדיבורים נמשכו זמן רב. השומרים עקבו מרחוק בקוצר רוח ובתשומת לב כל תנועה שבאה מצדם. אבל הענינים התנהלו במחנה הערבים בשקט ובסדר. השיחה נמשכת. אך הנה פתאום ומטפחת לבנה נפנפה על גבי מקל והמטיבים לראות הכירו את משי מנפנף מרחוק:

– שלום!…

בשמחה רבה נתקבלה הידיעה על דבר השלום. הכל נהרו אל מחנה הערבים, אשר יצאו לקראתם בברכות, וכעבור רגעים ישבו כולם שבת אחים. שחטו כבשה אחת, וברית השלום נכרתה.

למחרת עלה מיכאל על הקרקע עם מספר קטן של עובדים. השומרים התפזרו, כל אחד למשמרתו, ובמשך ימים אחדים נגמרה העבודה.

וכעבור שבועות מועטים ואדמת ז., המוריקה בתבואתה החדשה, נתחלקה בין האכרים שבאו להתנחל על הקרקע.

במשמרות באו חלופים. ועד השומר היה נוהג להעביר מדי פעם את אנשיו למקומות חדשים. השומר ככל איש צבא, אינו צריך להיות קשור אל מקום ולאנשים מסוימים. והיתה עוד מטרה בחלופים אלה: ללמוד את הסביבות השונות על שביליהן הנסתרים ומערותיהן, דבר הנחוץ מאד לדעתו במקרה של גנבה או התנפלות.

את מיכאל העבירו לסביבות הכנרת, למושבה כ. בזמן הראשון הרגיש עצמו טוב למדי במקום החדש. השינויים יש בהם לעורר ענין ותשוקה לדעת, והמקום נהדר על שפת הים.

הוא אהב את ים כנרת. הוא נגלה לו בכל הדרו ובכל חליפותיו. מראהו כמראה אספקלריה גדולה, שבה משתקפים השמים הבהירים וההרים הכחולים שעל סביביו, הנוסכים עליו חן של רום ושלוה. הוא מעורר בו געגועים ומחשבות, שכל כך ביקש להתרחק מהם. הוא ידע, שאם לא יתחיל באיזו עבודה של ממש, שתבלע אותו כולו, הריהו עלול לשוב אל מצבי־רוחו הקודמים שכל־כך נתירא מפניהם. הוא הכיר את נפשו. הוא שייך לאלה, שתמיד אורב להם אי־הספוק. והעצה האחת היא, שלא לתת מנוחה לעצמו ולשעבד את מוחו בעבודה. השמירה, נתנה לו בזמן הראשון ספוק רב, אבל עוד בהיותו על אדמת ז., הרגיש פתאום ריקנות, כשתאר לעצמו, שעליו יהיה לשוב אחר העבודה ולשמור. וכאן, על שפת הים, הכתה בו מחשבה זו שרשים עמוקים יותר. עתים, בשעת השמירה בלילות, כשלאור הלבנה מלאת החן והיופי ישן הים ונח, שאל את נפשו: למה לא יסער גם הים כמו שסוער לבו? ומה המנוחה והשלוה הזו? ומפחד שמא תדבק בו המחלה הזו, מחלת השלוה והאפס, היה נמלט אל הקיר למשש את המנעולים. הים היה מושך את לבו בלילות. והוא היה עוזב את השמירה, שוכח את חובתו ועולה אל ההר שמעל המושבה ומסתכל במימיו המבהיקים באור הירח. השלוה סקרה אותו. הוא נשטף לתוך זכרונותיו. והשמירה, וחובתו? הוא עולה עד לקצה ההר ומתמסר כולו לרחשי־נפשו. הוי, הים משעבד אותו, עוד מעט ויבלעהו כולו, אם לא יאסוף את שארית כוחותיו ויתחזק. אך לא. הוא לא ילך. טוב לו כאן. כוח חזק ממנו שולט בו עכשיו. גם הזכרונות חיים הם. והתינוק המת בזרועותיו – אף אלה היו פעם חיים. ושווי המשקל אבד. הוא נזכר, שלא אחת קרו לו כבר מקרים כאלה בחייו, שרוחות חיצוניים באו והכניעו את לבו. בזמן האחרון בטוח היה שנתרפא ממחלה זו, והנה היא שבה אליו. לא, השמירה אינה בשבילו. בשקט הלילות יעלו ההרהורים והם מענים. הוא כבר הרבה להרהר. לפנים נדמה לו שבמחשבותיו הוא מגלה עולמות חדשים, אבל עתה הוברר לו, שאין ערך לכל אלה. אך העבודה, עמל כפים! עבודה מתמידה, המעמידה את האדם פנים אל פנים עם הטבע, שבו טמון סוד האושר לבריות. עבודה כזאת תבלע אותו כולו ותפזר את הערפל, העוטה את רוחו. והוא יעזוב את השמירה וילך לעבוד; לעבוד!

מבטו נח על הקיר, המקיף את חצר הקבוצה, והוא נזכר ביום בואו הנה. הוא נחפז אל הקבוצה בתקוה להתבונן אל חייה וסדוריה החדשים ולהפגש עם חבריו לשעבר. בהכנסו אל החצר דפק בו לבו מהתרגשות. אך כולם היו באותה שעה בשדה, ובראותו שאין איש רווח לו ונרגע.

נכנס ועמד באמצע החדר והביט על סביביו. הוא היה נבוך, כאובד עצות. לאן יפנה? רגליו כאילו דבקו אל המקום. מחנה גדול של יונים פרחו מן השובך, שעמד באמצע החצר, השיקו על ראשו ועוררוהו מקפאונו. היונים עפו אל אגף הבנין הרחוק שבקצה החצר, אל האורווה, אל הרפת. משם נשמעו גם קריאות התרנגולים שחטטו בזבל. נכנס אל הרפת ושמח בראותו עשרות בהמות עומדות ולועסות. בהמות גדולות ובריאות. הפר ההולנדי הגדול והחזק כשכש בזנבו והטיל מעט זבל ובוץ על בגדו. הוא אוהב את ריח הזבל, הרפת. הזבל גם מעלה זכרונות: עצי פרדס רעננים ומחלת הקדחת בעבר רחוק־קרוב…

ופתאום נשמעו קולות צחוק. למולו עמדו בחורות אחדות ודליים בידיהן.

– בחור, הראית את בגדיך? נתמלאת רפש!

– סליחה, לא רפש, כי אם זבל!

– נגב את פניך! אמרה לו אחת מהן.

– במה אנגב?

והיא פשטה את המטפחת, שהיתה עטופה בה, והחלה מנגבת בה את פניו. מיכאל ידע שעדיין בחור נאה הוא.

– רבקה, המצא חן בעיניך, הבחור? – לחשה זו לחברתה.

– בחור נחמד; שומר חדש.

תחילה עמד נבוך. אך הצחוק הטהור עורר בו עליזות כל שהיא. תפס את ידה של הנערה, הוציא ממנה את הדלי, ניגש אל הבהמה הראשונה, מתח את עטיניה והחל לחלוב. החלב זרם בשטף אל הדלי.

– כנראה רגיל אתה במלאכה זו…

– כן, עוד משם.

הבחורות התענגו על עבודתו. אך הנה נכנסה בחורה עטופה סינר לבן ועל ראשה מטפחת לבנה – התורנית של החולים.

הדבר היה בימי הקיץ. החום היה גדול. לא רחוק מן הקבוצה השתרעה ביצה גדולה, שבימי הקיץ היתה מקור להפצת המלריה. בשנה זו עשתה המלריה שמות. מספר החולים גדל מיום ליום. כשלושים איש שכבו חולים. המטות לא הספיקו. חולים רבים התגלגלו על הארץ. וברגע שהתורנית נכנסה, הביאו חולים חדשים.

מהרנה להרתיח את החלב – קראה זו.

מיכאל המשיך לחלוב. הבחורות גם הן התפזרו לחלוב את שאר הבהמות. שתים מהן לקחו את הדליים המלאים ונשאום אל המטבח.

אגב העבודה שוחחו. מיכאל שאל אותן כמה שאלות, ומן השיחה הבין, שהקבוצה טרם מצאה לה את הדרך הנכונה. מדי שנה בשנה חושבים על סדרים חדשים, תכניות חדשות. החברים מתחלפים; הולכים ובאים. החדשים אינם מוצאים את ידיהם ורגליהם ולאחר שמסתכלים מקרוב בעבודה הם עוזבים אותה. גם שאלת המשפחה לא מצאה לה עדיין את פתרונה. ההפסדים מרובים ומפריעים להתפתחותה הנורמלים של הקבוצה, אבל למרות כל הצדדים השליליים האלה יקרה הקבוצה לכולם והכל רוצים בקיומה. והקדחת? בכל מקום קדחת. עוד מעט ייבשו את הביצה.

הדליים עמדו מלאים. מיכאל גם הוא לקח שני דליים מלאים והלך אחריהן. בחצר הגיעו לאזניו צעקות שעלו מן הרפת. בחורות אחדות שבו מיד לקול הצעקה, והאחרות יחד עם מיכאל המשיכו את דרכם אל המטבח. כעבור רגעים נשמעו צעקות בחצר: החצרן! קראו לחצרן! בהכנסם אל המטבח נודע להם, שדם רב זב מאחת הפרות ומאחוריה נסחב כעין קרום בדמות שק שיצא מגופה. החצרן בא במבוכה ולא ידע מה לעשות. מיכאל ואחרים שבו אל הרפת ובגשתו אל הבהמה ידע את אשר קרה: האֵם יצאה ממעי הבהמה, ולהשתוממות כולם הכניסה באגרוף ידו אל גופה פנימה.

– לפועלים כמותו צריכה הקבוצה – אמר החצרן לבחורות.

החצרן הלך עמו והראה לו את המשק. נכנסו אל האורוה, שהיתה ריקה באותה שעה מבהמותיה, שהיו בעבודה. בקצה האורוה עמדה סוסה יפה. מיכאל הכיר בה סוסה אצילה.

– הסוסה של שומר השדות – אמר החצרן – מגזע ערב. דם טהור.

נגשו אליה. החצרן ליטף אותה פעמים אחדות, אך הנה החלה הסוסה בועטת ברגליה. החצרן נזכר בדבר־מה ופנה אליה בדברי חיבה.

– שכחתי, שושנה, ואתקן תיכף את המעוות. תיכף ומיד!

הסוסה המשיכה לבעוט ברגליה. מיכאל רצה להרגיעה על ידי לטיפה, אך בהתקרבו החלה בועטת בכעס. החצרן חזר ובידו סוכר. הכניס אל פיה חתיכה, והסוסה נרגעה מיד.

– מנהג הוא, שכל המתקרב אליה חייב לתת לה חתיכת סוכר – אמר החצרן.

משם הלכו אל מחסן הכלים. מבט אחד בכלי העבודה לימד את מיכאל, שהשמוש בהם רב מאד, ומתוך השיחה נודע לו, שהקבוצה מונה כרגיל כחמשים איש.

– הלא חסרים לכם כלי עבודה – אמר מיכאל.

החצרן הסביר לו שבדרך כלל אין מצב הקבוצה מזהיר ביותר. בעלותם על הקרקע להתנחל הבטיחו להם תקציב לכלי עבודה, זרעים ומחיה למשך זמן ידוע, אבל שנה שנה מקבלים הם רק חלק מן המובטח להם, וגם זה באיחור זמן, והקבוצה אינה יכולה להתבסס ונתונה בתנאים של מצוקה רבה. אבל חבריה אינם מתיאשים. הם אמנם¹⁹ עובדים קשה, אבל אין דבר…

– דומני, שכמותך יכול היה להביא תועלת רבה לקבוצה – אמר לו החצרן – אם תרצה אדבר עם חברינו, ובאספה הקרובה אציע אותך לחבר.

– בחפץ לב – ענה לו מיכאל מתוך שמחה.

אז נזכר, שהוא חבר ב“השומר”, אבל – אמר אל לבו – “השומר” לא יתנגד להתפטרותו. וכבר דיבר עם משי בענין זה.

החצרן הכניסו אל חדר האוכל ובעצמו הלך לו.

– האנשים והבהמות מתחילים לשוב מן השדה, ולפני עבודה רבה בחצר – אמר לו בלכתו ממנו.

חדר האוכל על שולחנותיו הגדולים וספסליו הארוכים הביאו את מיכאל שוב במבוכה. כאן יתאספו חברי הקבוצה לאכילה, כאן ינוחו ויבלו את זמנם בשבתות, בחגים ובערבים. בפינת החדר עמד ארון ספרים גדול מלא ספרים.

איש לא היה בחדר. הוא ניגש אל הארון והסתכל מבעד לזכוכית אל הספרים שנמצאו בו.

—בערבים ובשבתות – אמרה לו הבחורה, שנכנסה להכין את השולחן – יחולקו בין החברים ספרים ועתונים; אז יקום השקט וחדר האוכל יהיה לאולם קריאה.

הוא ישב ועיניו מביטות בעד החלון אל המרחב, אל השדות, אל ההרים. פה ושם נראים עובדים. עת הקציר. קוצרים, מאלמים את התבואה. עגלות טעונות הולכות ושבות אל מקום הגורן. לא הרחק מן החצר דשים. דשים עדיין כדרך הערבים.

– לשנה הבאה תהיה כבר מכונת דישה – מעיר לו החצרן.

העבודה סוחפת את הכל את ההר, העמק, החצר והמטבח – ונעימה מיוחדת בעבודה זו – החופש וחיי האחוה. בני חורין הם כל אלה ואינם יודעים עול עבדות.

– כן, כאן ישאר – דיבר עם נפשו.

שקעה השמש והעובדים התחילו שבים מן השדה. על יד חביות המים עומדים פועלים לאחר יום העבודה ורוחצים את בשרם. המון קולות מגיע לאזניו: הרוחצים מתלוצצים ושופכים מים איש על חברו. אך הנה באה בחורה ובידה פח לשאוב מים. חביות המים עומדות בתוך הקרון וקשה להגיע אליהן. היא מתחילה לטפס. הבחורים שולחים ידיהם לעזרה, אך היא דוחה אותם ומטפסת על העגלה ולקול תרועת החברים היא חוזרת ויורדת עם הפח המלא.

נקיים ולבושי שבת הם נכנסים אל חדר האוכל ויושבים אל השולחן. ברטט של פחד יפגוש את כל הנכנס. לא יכירם. בנפשו הוא מתמרמר על עצמו. וכי מה רעה עשה בחייו? ומה החולשה הזאת?

בחדר קם רעש. דברו, שוחחו, התוכחו על עניני עבודה. אנשים חדשים מוסיפים לבוא והם מצטרפים אל הקודמים. ופתאום ראה קבוצה של פועלים באים מן העבודה; חבריו מן הקבוצה הקבלנית. הוא רגש כולו. הם אינם מרגישים בו. אך לא. לפי מבטיהם נוכח שהכירו אותו. נכנסו ובאו גם אחרים. גם הם מחבריו הקודמים. הוא מרגיש מבוכה בפניהם. הם נגשים אליו ובקול מנומס שואלים לשלומו ומסתלקים ממנו. הזמינו אותו לשבת אל השולחן ולאכול עמם את סעודת הערב. הוא הסכים. חברו, שישב על ידו, לא החליף עמו מלה. האחרים התרחקו לגמרי ממנו ולא שמו אליו לב. מן השיחה, שהתנהלה בשעת האוכל, הכיר שחבריו הקודמים הם עמודי התווך בקבוצה.

– הם לא ירצו בי – חשב בלבו.

הרגיש לחץ בלבו ומועקה.

באמצע האוכל קם והלך לו. יצא אל החצר.

חוט מחשבותיו נפסק פתאום. דומה היה לו, כי הוא שומע המולה דקה. האינסטינקט של השומר נתעורר בו, הוציא את האקדח מן התרמיל, קפץ ממקומו ועשה את אזניו כאפרכסת. אך במהרה הבחינו עיניו בתן, שעמד למולו והסתכל בו כמשתומם. הוא צעד עוד צעד והחיה נעלמה.

השעה מאוחרת בודאי! חשב בלבו.

מיכאל הביט אל השמים, ולפי הדובה הגדולה קבע את השעה: שתים אחר חצות.

שעה ארוכה שקע בהרהוריו־זכרונותיו כאן על ההר למול הכנרת המוארת באור הירח.

והשמירה? המושבה עזובה עתה ללא שומר. יענק’לה ישמור הלילה בעד שניהם. והוא טוב לו כאן על ראש ההר. בחיק הטבע ישכב וירווח לו.

לפני ימים קרה הדבר. היה זה בשעת אחר הצהרים, טייל בשדות. מיום בואו אל המקום היה מרבה לטייל ודוקא בשדות הקבוצה. עונג מיוחד היה לו להתהלך בין גבעולי הקיץ הגבוהים ולהתבונן בהם. עתים היה עולה אל מדרון ההר הסמוך, אל חורשת האקואליפטוסים. רעננים היו, זה מקרוב נטעום, וכבר עלו עד לגובה אדם. מה אהב להסתתר בצלם ולפוש שם! מבין העצים נראתה החומה של הקבוצה ומימין שדותיה. לבו פּעם בו בראותו את הקיר הזה למולו. בין העובדים הנמצאים מעבר החומה הזאת מקומו, והוא נזכר בדברי החצרן: “אנשים כמוך נחוצים לקבוצה”. אולם הוא מתחמק מלהמצא קרוב לשער הקבוצה. לעולם לא ישכח את מבטי חבריו כאשר ראוהו בראשונה בחדר האוכל. הוא שנוא עליהם. הוא לא טעה. היה עליו לבוא עמם בדברים בעניני השמירה. ועד השומר שלח אותו אליהם, אבל הם התנכרו אליו ודברו עמו בלשון יבשה. לא שאלו לשלומו והשתמטו מכל שיחה עמו. ופעם נפגש בפועל שעבד קודם ביהודה. הפועל שמח לקראתו והציע לחברי הקבוצה להזמין אותו להרצות לפניהם, אבל כאשר נודע לחבריו מי הוא המרצה דחו את הצעתו. ומה גדל סבלו כשאותו חבר בא אליו לשאול בירורים מפיו על דבר היחס המוזר כלפיו מצד הקבוצה!

קם ויצא מבין העצים והלך אל השדות. שעות הלך. הסתובב ללא מטרה. הרגיש עצמו בודד. דבר־מה חסר לו. המחשבה רודפת אותו – המחשבה על דבר הקבוצה. ולמה הוא מתרוצץ תמיד בשדות הקבוצה? למה הוא נמצא דוקא בשדותיה? ולמה לא תסור העין מקיר הקבוצה? ולמה יסתובב ימים תמימים בביצות שעל אדמתה? והרי לפני בואו אל המקום לשמור, בטוח היה שהמחשבה על הקבוצה כבר נמחקה מלבו. ומה הצער הזה? ולמה לא ילך מכאן?

הוא עמד בין עצי החרוב הצעירים בקצה הדרך למטה. הדרך ירדה במורד. למעלה נראתה עגלה טעונה תבואה על כל גדותיה ועליה בחורה ובחור. הבחור החזיק בידיו את המושכות. הסוסים נבהלו פתאום והחלו רצים בכל כוחותיהם. הבחור ניסה לעצור בעדם, אבל היצול נשבר. סכנה גדולה נשקפה להם בהגיעם למטה, במקום שהדרך פונה בזוית חדה הצדה. מרוב מהירות היתה העגלה עלולה לההפך. הבחורה קראה לעזרה. עוד מרחוק הכיר מיכאל בבחור בעל השערות הפרועות את אחד מחבריו הקודמים.

הסוסים רצו בחפזון. ובכל רגע עמדה העגלה ליהפך עם כל אשר עליה. מיכאל העריך בהרף עין את הסכנה הנשקפת ונחפז אל הסוסים הרצים למולו. רץ וצעק בקולי קולות:

– עמדו! עמודו!

אבל הריצה המטורפת נמשכה כמקודם. הסוסים עמדו קרובים לעלות עליו ולרמסו ברגליהם. אך הנה עלה בידו לאחוז במתג ולהטות אחד מהם הצדה. לעומת זה השתער הסוס השני בכל כוחו קדימה, ובודאי היה מושך אחריו גם את חברו לולא נלכד במושכות שנפלו בין רגליו; הוא התחלק ונפל ארצה. מיד נפל אחריו גם הסוס השני, שלא יכול לעמוד בפני לחץ העגלה שעלתה על רגליו האחרוניות והכתה בהן. מיכאל יצא מתחת העגלה בפצע על ראשו, כי נחבל בשעה שניסה לעצור בעד הסוסים. – עלה על העגלה – אמרה לו הבחורה – נובילך אל הקבוצה ושם ישימו תחבושת על ראשך.

הוא לא חפץ שיובילוהו אל הקבוצה. טוב היה לו בפצעיו – והתרוצץ הלאה בשדות…

מיכאל התעורר בגלל הצינה שאחזה אותו. אבל לקום לא רצה. שקט בלבו. הוא נח. ככה ישכב כשעיניו נשואות אל הים. דומית לילה מסביבו. הים ישקוט. מימיו, שאור הירח משתקף בהם, הולכים וכבים. צל ההרים שלמולו, הרי החורן, הגולן, יורד ומשתרע עליהם. תהום קודר, חשוך, הולך ומתפשט לפניו, והוא מתאמץ לחדור בעדו. למה? מה יחפש בו? וכמחאה על חולשתו, הוא מתאמץ להתנער מקפאונו. והנה שריקה. השריקה חוזרת. שריקות תכופות וממושכות.

– מחפשים אחרי. אלה הם שריקותיו של יענק’לה. יחפשני ולא ימצאני, ויחשוב שנרדמתי. ואולי אשרוק אליו? אבל למה? לא כדאי, טוב כאן על ראש ההר. כאן אשב, אשכב. העבודה הזאת איננה לרוחי. היא מסכנת את נפשי. בלילות החוורים תטרף דעתי עלי. לא. לא.

לחוּת באויר. טל ירד. והוא הרגיש את הלחות בעצמותיו. ביקש להחליף מקומו, אך בנגעו בידו באדמה שנתרטבה במשך הליל, החליט להשאר במצבו הקודם. בגלל הרטיבות הקיץ לגמרי. ללכת? לאן?

פס־אור ארוך של כוכב נופל האיר את המזרח, ולרגע נגלו לעיניו בתי המושבה היהודית “בני יהודה” על ההר שעל החוף המזרחי אשר לים כנרת. הוא ידע את הנקודה הזאת. לא אחת דיברו עליה. כיום היא עזובה. מכל האכרים, שהתנחלו שם על הקרקע, נשארו רק שתי משפחות. נקודה עזובה. ומדוע לא לנסות להתנחל מחדש על האדמה הזאת? אך כאן הוא נזכר בשטח האדמה היהודית המשתרעת מזרחה לה: ג’ילין, נפעה, תפארת בנימין – שטח ענקי ואדמה מצוינת. בידים זרות נמצאת אדמה זו, ומדוע לא יחזירוה ליהודים? בחברת “השומר” שוחחו לא פעם על דבר המקום הזה, ומדוע לא לארגן קבוצה בת מאה בחורים, מלומדי חרב ואוחזי מחרשה, לעלות על אדמת היהודים ולכבשה מחדש ולעבדה? חברי “השומר” מסוגלים להגשים רעיון נועז כזה. הוא יציע להם את ההצעה. ינהל תעמולה וישתדל בכל כוחותיו להשפיע עליהם. הוא מאמין שהדבר יעלה בידו וצריך לגשת לפעולה, להגיש תכנית ברורה והם יקבלוה. בודאי יקבלוה.

ומתוך התרגשות של אדם, שמצא לו סוף־סוף אחיזה בחיים הוא ירד מעל ההר אל המושבה. בהגיעו אל הבתים הראשונים האיר כבר השחר.

– מיכאל, – שמע הוא פתאום קול מאחוריו, קולו של יענק’לה השומר – היכן נרדמת לשעות הלילה? – והוסיף בקול צחוק: טוב לשמור בארצנו…

ובאותו יום הגיש מיכאל את התפטרותו לועד “השומר”.

עוד ימים אחדים נשאר יושב בחדר השומרים. אך כאשר בא השומר החדש למלא את מקומו בשמירה הסתלק מיד מן החדר. חבריו השומרים, שגרו עמו בחדר, אמנם לא האיצו בו לעזוב את החדר, ויכול היה להשאר עוד ימים מספר, אבל הוא הרגיש עצמו מיותר. המקום נעשה לו צר גם מפני טעמים אחרים. הם הציקו לו בהלצותיהם. מידה רעה היא בבני אדם להתלוצץ ולהציק ליוצא הדופן. בכל מלה שלו ובכל תנועה ראו סיבה לצחוק. וככה נתגלגלה באחד הימים ההלצה, שנזרקה לתוך פניו:

– כנראה, שנהיית מהנדס, והנך עסוק במדידת אבני הרחובות…

ואחר הוסיף:

– ומדוע לא תקום ותלך לשרת את רחל־לאה, ושמחת בחייך…

רחל־לאה, אשת ר' יונה האכר, היתה מטופלת בילדים קטנים, וכל פועל, שהיה מתקבל לעבודה אצל בעלה האכר, היתה מושכת אותו לטפול בקטנים. וכך נעשה השם רחל־לאה ללעג ולקלס בפי הפועלים. הפועל, ואפילו מחוסר העבודה, היה מסתלק מלהתקבל בבית הזה, ואם היתה מכריחה אותו לעתים מצוקת הרעב להתקבל שם לעבוד, הרי היה בורח משם כעבור ימים אחדים במפח נפש.

מיכאל משעזב את השמירה לא מצא לו עוד מקום בין השומרים מפני עוד טעם אחר: מחוסר עבודה היה, וכסף לתשלום הוצאות החדר לא היה לו, והוא נסתלק. לאן? איש לא ידע. וגם לא חפצו לדעת.

בימים הראשונים לאחר עזבו את השמירה לא היה מודאג ביותר. בטוח היה, שעבודה תמצא לו, אם לא בקבוצה הרי אצל אחד האכרים. אולם מיד נוכח בטעותו. הוא פנה בהצעה לקבלו לעבודה, אך לא נענה. אחדים מהאכרים אמרו לו, שאין ידיהם משיגות להעסיק פועלים, אחרים יעצו לו להזדיין בסבלנות ולהמתין ימים מעטים, ובינתים קיבלו פועלים אחרים.

– אינם רוצים בי – חשב.

ולא יכול להבין את הסיבה לסירובם. הרי פועל טוב הוא. והאכרים יודעים זאת, ומדוע נמנעים מלתת לו עבודה. אמנם ר' יונה האכר הציע לו פעם לעבוד אצלו, אבל מיכאל ביקש עבודה חקלאית ולא חפץ לשמש אומנת לילדיה של רחל־לאה. ובלכתו בטל ימים ושבועות היה שואל תמיד את עצמו: על שום מה אין רוצים בו? אין זאת, כי אם בגלל זרותו. עוד בהיותו בחברת השומרים היה מתחמק מלבוא בין האכרים. לא מצא בהם ענין. ובקרב הימים התחיל מתחמק בכלל מאנשים. לא נשא את חברתם. בני האדם העיקו עליו. ומצב נפש זה הלך וגבר ביחוד לאחר שהעבירו אותו לשמור על הקבוצה, קשה היה לו להשלים עם זה שאינו נמנה עם חברי הקבוצה. כל עוד היה רחוק מחבריו לדעה, שכח את עצמו, אבל בשעה שנמצא בקרבתם גדל סבלו. הוא היה חולה במחלה זו – הקבוצה. לכן היה מתחמק מאנשים. התהלך שקוע במחשבותיו ובלכתו ברחוב המושבה הסתופף אל הקיר. הליכה זו על יד הקיר עד כדי שפשוף אבריו, היתה לו למחלה. לא פעם העירוהו חבריו על כך, אך הוא לא שם לב אליהם והמשיך לנהוג בדרכו. ולאחר שסלקוהו מן השמירה ונשאר בלי עבודה ובלי מחסה, שקע עוד יותר לתוך עצמו. אישוני עיניו גדלו ושלחו מבטים מפוזרים לצדדים. אנשי המושבה נמנעו מלבוא עמו בדברים, ומצבו הורע עד למאוד. הוא רעב ממש ללחם.

בחורשה הצעירה של האקליפטוסים אשר על שפת הים סידר לו פינת מנוחה ללילה. מענפי העצים הציע לו מצע, ששימש לו משכב בלילות ובימים שהתהלך בהם בטל. במקום הזה, בצל העצים, היה נסתר מעיני הבריות. כאן שכב ימים ולילות והאזין להתכווצות קיבתו, שתבעה ממנו אוכל. אוכל! – אין לו זכות לאכול. הוא אינו עובד. הוא נזרק מן החיים. אבל הקיבה אינה נכנעת לכל הנימוקים ההגיוניים ותובעת את שלה. באכזריות נוראה תובעת. כאבים איומים פשטו ממנה אל חלקי הגוף להזכיר אותם, שזכותם לתבוע מזון, וכולם כאחד היו מתכווצים ומושכים את הלב והנפש עד כדי התעלפות ממש…

מן “המשיכה” הזאת אין להמנע לא על ידי סוגסטיה עצמית ולא על ידי היפנוטיזם. הדרך האחת להגאל ממנה היא: מזון!… ולמיכאל לא היה מזון. בודד שכב בפינתו על בטנו והתכווץ בכל רמ"ח אבריו. מטפס על אבן ומשתטח עליה, והבטן תלחץ כלפי מעלה, אל חוליות המותנים, למען לא ירגיש בריקניותה, והוא צועק בכאביו, נאחז בשיניו בגזע העץ הסמוך לו ויללת שגעון ייליל בהכותו את ראשו בעץ. התקפה זו תמשך כל עוד חושיו יפעלו ויתבעו את שלהם. אך לבסוף תבוא החולשה עד כדי טשטוש כל רגש. הוא מתגלגל על הארץ, על האדמה הרטובה שאצל מי הים. כאן הוא שוכב במצב של חוסר הכרה זמן רב עד שגל הים עולה עליו ושוטף את פניו. רק אז יתעורר ממצבו, יביט על סביביו מתוך השתוממות ולא יבין למה רטוב הוא. ועם זה שקט בנפשו.

שקט. לאחר הכאבים הנוראים, שעברו עליו רווח לו – והוא שוכב ונח. המחשבות אינן מעסיקות אותו עתה. גם אל השמים יביט ולא יראֵם. שוה־רוח הוא לכל דבר וכך ירגיש עצמו בטוב. אך הנה גלי הים עלו שנית אל החוף וישטפוהו. המים כסוהו, גלגלוהו ובודאי היה טרף לים, לולא נאחז בגזע העץ וקם על רגליו. מים רבים שטפו מעליו כשנפלט אחר כך מן החורשה למעלה, אל דרך המלך. אבל הנה עמד: לאן ילך? אל המושבה או אל השדה? הוא עלה אל ההר הקרוב לבתי המושבה, פשט את המעיל והמכנסים, סחט מהם את המים ופרשם על סלע שטוח בשמש הבוערת, ובעצמו ישב על סלע גבוה, כשפניו אל הים. עברה שעה קלה והבגדים התיבשו. הוא לבש אותם וירד מעל ההר. לאן? הוא לא חשב כל מחשבה. הלך. השעה היתה שעת הצהרים. פועלי הקבוצה שבו מן השדה לארוחת הצהרים. הוא הלך אחריהם. בחשאי נכנס דרך השער אל חצר הקבוצה והלך בכוון אל המטבח. ריח של בישול עלה באפו. לאכול! הוא דמה בנפשו שבעוד רגע יתפשט גופו מעורו. הרגש הקודם תקפו שנית בכל כוחו. לאכול! לאכול!… ופתאום הגיע לאזניו קול אותה הבחורה, שנפגש בה ברפת:

הוא נזדעזע. הרגישו בו. לא נעים לו. ותנועתו הראשונה היתה להמלט מכאן. כאילו תפסוהו בחטא, אך כבר אחר את המועד. למולו עמדה הנערה, והוא נשאר עומד קפוא במקומו.

– מה לך?

– לא כלום – ביקש לומר, אך המלים נחנקו בגרונו. הוא התאמץ לצחוק. אך הצחוק לא עלה לו. היתה זו עווית פנים של גולם, של מוכה תמהון.

– הכנס אל חדר־האוכל ושב אל השולחן!

ונכנסה אל המטבח.

אבל הוא נחפז לברוח, להסתלק. לא. הוא לא יאכל לחם חסד. ואולם בצאתו משם נשאר עומד. למה ברח? על שום מה מעשה ילדות זה? הרי יכול היה לומר לה, שאל חדר האוכל לא יכנס ושתתן לו אך פת לחם. כן פת לחם! בודאי! ואיש לא היה מרגיש בדבר. כן, הוא יחזור ויבקש ממנה פת לחם. היא תתן. בודאי תתן. צעד צעדים אחדים לאחור, אך באותו רגע נראה מרחוק אחד מחבריו מתקרב אליו ומיד שכח את רצונו, פנה עורף ונחפז אל רחוב המושבה. הלך והסתכל בכל בית. בבתים אוכלים בשעה זו. לבתים אחדים התקרב והביט בעד החלון פנימה. והנה ראה ככר לחם על אחד החלונות. התחיל מתקרב בחשאי אל החלון, אך פתאום הרגיש דפיקות לב חזקות ונשאר עומד. מותר לגנוב! כן! ומה ערכה של ככר לחם לשבעים? קרב אל החלון ובאמרו להושיט את ידו ולקחת את הככר, נראתה בעלת הבית.

– למה תעמוד אצל החלון, מיכאל? הכנס!

– רבקה – גמגמו שפתיו – אולי נחוץ לכם פועל?

– לא. פנה אל ר' יונה. הפועל עזבו אמש.

הוא יצא את המושבה. מימינו משתרע הים ומשמאלו – השדה. פנה שמאלה. לא הרחק ממנו עמדה עגלה ועליה חבית מים להשקות את הבהמות. לצידה האחד עמדו הפרדות רתומות במחרשות. מתחתה ישבו שנים – נחום האכר עם פועלו. זה עכשיו גמרו לאכול את ארוחת הצהרים ונחו מעבודת הבוקר. על גבי הנייר הפרוש על הארץ היו מונחים שיירי מזונות.

מיכאל התקרב אליהם. ישב על הקרקע מבלי לגרוע עין מן השיירים אשר לפניו.

– הרעב הנך? – שאל אותו האכר בהרגישו במבטו של מיכאל.

– לא. אכלתי בקבוצה – מהר לענות. ומה עבודתכם עכשיו? – הוסיף ושאל.

– חורשים בחורשה – ענה האכר.

– ואיך?

– אין נחת. העצים צעירים ועליהם צהובים. הרוצה אתה לראות? נכנם מיד אל החורשה. – מיכאל נסחב בלי כוח. המחשבה על השיירים בחוץ לא נתנה לו מנוח.

– ומה תאמר, מיכאל? הרי מבין אתה בהלכות מטעים.

– השרשים נתקלו בסלעים שמתחתם – אמר מיכאל. אבל צריך לעבוד! יעבור זמן והשרשים יכו להם דרך בין הסלעים והעלים יקבלו את צבעם הירוק. אין דבר. ואולי תמצא כאן עבודה למעני? – שאל מיכאל.

– כשנתחיל בעבודות החורף אצטרך בודאי לפועל נוסף – ענה האכר.

האכר ופועלו שבו אל עבודתם. מיכאל שב אל מקום השיירים וישב מתחת לעגלה לבל יראה. ובהרף עין הכניסם אל פיו ובלעם. ואולם מיד גבר שוב היאוש. זה הכל. וכלום מה זה לגבי הקיבה הרעבה?

הוא קם והלך.

והקיבה המשיכה לתבוע. רוגז עצביה גדל ושריריה החלו מתכווצים. אוכל!…

על דרך המלך נתקל בעגלה, ששבה מן השדה הביתה. הוא הכיר את ר' יונה. העגלה עמדה לרגע והוא קפץ עליה.

– היכן אתה עובד, מיכאל? – שאל אותו ר' יונה.

– הנני הולך בטל – עגה לו.

– התסכים לעבוד אצלי?

– אסכים.

מיכאל לקח מידו את המושכות. הסוסים הרגישו מיד ביד המנוסה של העגלון החדש והחלו רצים במרץ וכעבור רגעים מעטים עמדה העגלה על יד חצרו של בעל־הבית.

אשתו רחל לאה פתחה להם את השער. בראותה את מיכאל נוהג את הסוסים עלתה על פניה בת צחוק של שביעת רצון.

– התראי, רחל לאה, לא בקשתי ומצאתי.

– אבל גם הוא יברח כאחרים.

ר' יונה לא ענה.

מיכאל התיר בינתים את הבהמות. השקן והכניסן אל האורווה ונכנס אל בית ר' יונה.

– בעלת הבית, רעב אנכי!

– תיכף. תיכף ומיד. העובד צריך לאכול. בודאי. שב ותאכל.

עבודה קשה עבד בבית ר' יונה, עבודת פרך ממש, אבל הכל כדאי היה, ובלבד שלא יסבול עוד רעב.

בימים הראשונים עבד בשדה ושמח לקראת עבודה זו. אך מה נפל רוחו בו, כאשר אמר לו ר' יונה בבוקר אחד, שעליו להשאר היום בחצר. הוא הבין מיד את פרוש הדבר “לעבוד בחצר”, זאת אומרת לעבוד אצל רחל לאה. לעג הפועלים עלה בזכרונו. בדעתו היה למחות נגד פקודתו ולומר לו שבעד כל מחיר בעולם לא יסכים לעבוד אצל אשתו. אך בזכרו את מצוקת הרעב, שבגללה הסכים לקבל עבודה בבית הזה, גמר בלבו להשלים עם המצב ולמלא את אשר יטילו עליו. לכל הוא מוכן, ובלבד שלא לרעוב, שלא לרעוב יותר.

המשק של ר' יונה נמצא במצב עזוב מאד. איש לא שם לב לרפת, לאורווה, ללולי־התרנגולים, לשובך. כלי העבודה התגוללו בחצר תחת כיפת השמים והחלודה אכלתם.

בהכנסו אל הרפת נרתע לאחור מתוך סלידה. הבהמות היו חולות במחלת העור. פצעים על גבי פצעים והם זבים מוגלה. זבובים בהמוניהם כיסום ומצצום. ובגשתו לגרשם התנפלו עליו בזמזום, דקרו את בשרו והדביקו גם אל גופו מן המוגלה. אנוס היה לברוח החוצה ובשובו התבונן ברצפה ראה שאת הקש לא החליפו כאן מזמן רב והיה שחור מן הרקבון. פה ושם התגוללו גופות של יונים ותרנגולות מתות. אדי רקבון מלאי רעל עלו מהן והדביקו את החי שנמצא ברפת.

לאחר בדיקה ניגש מיד לעבודה. הוציא את כל הרפש ואת הגופות המבאישים, הכניס תבן נקי ופזרו על הרצפה. סייד את הקירות, שפך סיד, ניקה את האבוסים ושפך בהם אוכל חדש, טרי, שטף את הפצעים של הפרות ומרח אותם במשחה מתאימה וכיסן לבל ירגיזו אותן הזבובים, וכאשר בא ר' יונה הבריק הכל. גם הבהמות כאילו התנערו מקפאונם. ר' יונה שמח מאד לעבודתו זו, אולם מיד העיר לו, שרחל־לאה כועסת עליו על אשר לא נכנס אל הבית בשעה שקראה לו.

– עסוק הייתי בנקיון הרפת – אמר מיכאל.

– אבל כשרחל־לאה קוראת, צריך לבוא – אמר ר' יונה.

פני רחל־לאה רגזו באותו ערב. וכאשר הגישה לו את האוכל אמרה לו, שמכאן ולהבא יזכור שהיא בעלת הבית המצווה…

– אבל, רחל־לאה, הלא ראית, שעבדתי כל היום. בואי־נא ותראי את הרפת – טען מיכאל.

ואולם היא עמדה על שלה והעמידה את הקערה לפני פניו ברוגז.

אחרי האוכל היה עיף מעבודת היום והלך לישון. נכנס אל הרפת והציע לו מצע מקש בפינה אצל הפתח. ולפני שכבו מרח שוב את פצעי הבהמות במשחה, לטפן פעמים אחדות ושכב. מיד נרדם, עוד לפני שהספיק לחשוב על דברי רחל־לאה. אולם בעלות השחר נשמעו צעקות מן הבית:

– מיכאל! מיכאל!

באותה שעה כבר גמר לחלוב את הבהמות, להאכילן ולהחליף את הקש.

– הנקיון – רק הוא יצילן מפגעיהן – חשב בלבו בסיפוק.

אך הנה נשמעו שוב צעקותיה של רחל־לאה:

– מיכאל! מיכאל!

הוא נחפז אל הבית. כשנכנס עלה באפו ריח סרחון של ילדים. המזרון, שהיה מונח לרחבו על הרצפה, היה רקוב ומבוקע מן השתן שנספג לתוכו. סמרטוטים בלויים נפלו ממנו חתיכות חתיכות והתגוללו פה ושם. עליו ישנו שלושת הילדים הגדולים. בערישה רעועה, שבורה למחצה, ישנה ילדה כבת שנתים על סמרטוטים מלוכלכים ללא צפיות. אדי סרחון עלו מהם. רחל־לאה שכבה במטתה והיניקה בחיקה תינוק בן ששה חדשים.

– מיכאל, הבט נא אל שיינדלה שלי, מה לה – אמרה רחל־לאה.

– היא רטובה ומלוכלכה – ענה.

– נגב־נא אותה.

רגע נשאר עומד במבוכה. הלעג מתחיל – הרהר בלבו. הכל ובלבד שלא לרעוב! – שמע קול קורא מתוכו.

ניגש אל הילדה ועיניו נעצמו מן האדים הרעים והחריפים שעלו לאפו.

תחילה הרגיש בחילה כמבקש להקיא, אולם בהסתכלו בפני הילדה הטובים ועיניה הגדולות, שהביטו אליו בתמהון מלא חן, חלפה בחילתו ברחמנות שנתעוררה בו, החל לנקותה ולטפל בה. הביא מים, רחץ את גופה, ואת הסמרטוטים, ששכבה עליהם, הוציא החוצה ליבשם באויר.

– ההרתחת את החלב – שאלה בעלת הבית בראותה שמלאכתו קרבה לסופה – מהר להרתיחו! אין לי במה להיניק את התינוק. ינק וינק ונשאר רעב. אויה לי.

מיכאל נכנס אל המטבח, הבעיר אש בתנור והתחיל מרתיח את החלב. מן הבית הגיעו קולות ילדים מחרפים ומכים איש את רעהו. הוא לא שם לב אליהם: עסוק היה בבישול החלב. אך הנה נשמע שוב קולה של רחל־לאה:

מיכאל! מיכאל!

אבל באותו רגע החל החלב לעלות ולגלוש ולא יכול להתרחק מן המקום.

מיכאל! מיכאל! – צעקה בקול מטורפת – מהר! מיכאל!

הוא נבהל, עזב את החלב ונחפז פנימה ולעיניו נתגלתה תמונה כזו: אחד הילדים שכב פצוע על הרצפה אצל הערישה, שנים אחרים נאחזו אחד בשני והתגוללו על הארץ והיכו איש את אחיו ורחל־לאה עם התינוק על זרועותיה עמדה באמצע החדר וקראה לעזרה. בראותה את מיכאל התנפלה עליו בצעקות ובחרופים על אשר הזיז את הערישה ממקומה. הילד נכשל במוטות הערישה מן הדחיפה שקיבל מאחיו הגדול ונחבל בפניו. מיכאל לא ענה לחרופיה, הרים את הילד, שטף לו את הפצע ושם עליו תחבושת. רחל־לאה תפסה מרוב כעס את המספרים, שהיו מונחות על השולחן, והשליכה אותם בילד הגדול. הוא נדקר דקירה עמוקה ומרוב כאב החל צועק ובועט ברגליו. כעסה עליו עוד יותר והתנפלה עליו באגרופיה, אך הילד הספיק להתחמק מפניה ולברוח אל החצר. היא רדפה אחריו. בחצר טיפס על הקיר ונעלם מעבר השני. בשובה נכנסה אל המטבח. ופתאום התפרצה משם אל הבית בהמון קללות וחרופים וקצף יז משפתיה. מיכאל נבהל למראה פניה ושאל לסיבת הדבר, אך היא לא נתנה לו לדבר ובאגרופי ידיה עמדה למולו כמוכנה להכותו.

– מה קרה? – שאל מבוהל.

– החלב!

ואחר הטיפה לו מוסר שעה ארוכה. הוא, כמו כל הפועלים, אינו חס על ממונה. והיא לא תסבול זאת. בטלן הוא. ואם יתנהג בעצלתים, גם להבא מוטב שילך. ועדיין לא נחה מזעפה. הוציאה מתחת למטה חבילה של חיתולים ופקדה עליו לכבסם.

מיכאל כבסם. לבו נרתח בקרבו. עד כדי כך – לא האמין. לאחר שסיים בכביסה תלה את הלבנים על החבל ורצה להסתלק מן הבית ולסדר את האורווה ואת כלי העבודה, שהתגוללו בחצר. ובערב יבקש מאת ר' יונה שיקחהו אל עבודות השדה. משרת לאשתו לא יהיה!

אולם רחל־לאה לא נתנה לו להסתלק מן הבית.

־– לאן אתה הולך? – שאלתהו.

– אל האורווה!

– כאן תשאר. אני זקוקה לך!

מסרה לידו את התינוק ונכנסה אל המטבח להכין את ארוחת הצהרים. שלא ברצון לקח מידה את התינוק. עד כדי כך הגיע? אך בהיות הילד בחיקו הרגיש חמימות נעימה. מבטו נח על התינוק. יצור קטן, נחמד, עם שתי עינים מפיקות תבונה. והעינים כמו דיברו אליו: במה אשם אני בחייך הקשים? והוא ממשיך להסתכל בפניו הקטנים ונדמה לו שהוא רואה את זה, שזמן רב חשבו לבנו. הה, מה אהב אותו! כמה טפול השקיע בו ולרגעים נדמה לו, שהתינוק שבחיקו דומה לאותו האומלל הקטן שמת אותו מות טראגי. והנה הוא לוחץ אותו אל חזהו ונושק לו בפניו.

מאז היה רוחץ יום יום את בשרו של הילד, והלה היה מחזיר לו תודה גלויה על ידי צחוק מלא אמון ורוך. אחר האוכל השכיב אותו בערישה. עכשיו – אמר לעצמו – אוכל להסתלק אל החצר. אבל רחל־לאה הכינה כבר עבודה אחרת: להאכיל את שיינדלה שלה. והוא האכיל גם את שיינדלה. ועוד הוא מאכיל אותה, ורחל־לאה משמיעה שוב קולה:

– הנסתתמו אזניך לגמרי, מיכאל? הקטן צועק בקולי קולות והוא אינו שומע.

ומיכאל נוטל אותו על זרועותיו ויוצא עמו אל החצר. כעבור רגעים מעטים מביאה אליו רחל־לאה גם את שיינדלה ופוקדת עליו לשים לב גם עליה. זמן רב ישב עמם בחצר, מלטף את התינוק, משחק עם הילדה ולבסוף נרדמו שניהם: הקטן בזרועותיו והקטנה לרגליו. והוא ישב ולא זז ממקומו. לא רצה לעורר את התינוקות משנתם, ואולם אותה שעה נכנס אל החצר “מושקה גוי” השומר, ובראותו את מיכאל קופא על הילדים, פרץ בצחוק:

– ח… ח… ח… סוף־סוף הגעת, ר' מיכאל אל התכלית – אומנת לרחל־לאה. מיכאל לא נענה לו. הרגע המקודש של שנת הילדים היה יקר לו. אותה שעה לא נגע בו כלל הלעג. הוא היה למעלה מזה, אבל בנפשו החליט, כי הערב, כשר' יונה ישוב מן השדה, יציג לו תנאי מפורש לעבוד בשדה ואם לאו – ילך ממנו. כן, בודאי ילך. למושבות השומרון ילך, או אל מושבות יהודה.

הילדים הקיצו משנתם. רחל־לאה באה אליו בדרישה חדשה. הילד הגדול, שברח בבוקר, עוד לא שב, ומי יודע אם לא קרה עמו מקרה בשדה, ואולי נשכו נחש. לפני ימים אחדים הכיש נחש ברגלו של פועל. ואולי תועה הוא בדרכים ואינו מוצא את הדרך הביתה.

מיכאל יצא לבקשו. הלך אל שפת הים. בא אל החורשה ולא מצאו בחורשה. עמד רגע קל התבונן אל המקום, שבו נמצא ימים רבים, ומי יודע, אם מחר או מחרתים לא יהיה אנוס לשוב אליו. הרגיש מועקה עולה בלבו. הוריד עלים אחדים מעץ אקוליפטוס והחל משפשפם בשתי כפות ידיו. ריח נעים ומחיה עלה באפו. ולמה לא עשה כדבר הזה אז בשעה שסבל כאן רעב. הריח היה מרגיע אותו במקצת. כך יעשה ברעב הבא. אבל על שום מה יעמוד כאן? עליו לחפש אחר הילד. הביט על סביביו ויצא את החורשה. עלה על ההר ובא אל כרם השקדים הצעיר. ובבקשו אחר הילד העריך אגב את טיבו של הכרם. יד מנוסה מטפלת בו – אמר לנפשו. מראה העצים יפה ורענן. ולו היה כל ההר הגדול הזה מכוסה עצים כאלה, משפת הים עד ראש ההר – הה, איזה אושר היה זה! למי היה אושר? והיכן הילד? איננו. בלבו לא דאג ביותר. בטוח היה שלא קרהו כל אסון. יום־יום חוזרים בבית מקרים כגון אלה. היא מכה את הילדים והם מתחמקים מפניה לימים שלמים. מי יודע אם לא ירד לואדי, הצר והזקוף: ואולי התגלגל למטה? עבר בין השיחים, חפשהו מתחת לנוף חרובים ואלונים – והילד איננו. שטוף זיעה שב הביתה לשאול אם עוד לא שב. ברחוב המושבה נודע לו מפי הילדים, שהאבדה נמצאה והילד כבר בבית. רחל־לאה התנפלה עליו, בראותה אותו בא מן הדרך עסוק בהרהוריו, בקללות ובחרופים על אשר הלך לו לטייל והטיל את כל העבודה על אשה מסכנה, עמוסה חמשה ילדים קטנים.

עם ערב שב ר' יונה מן השדה. מיכאל התיר את הבהמות, השקה והאכיל אותן, נכנס לרפת לחלוב את הפרות, הרתיח את החלב והאכיל את הקטנים לפני השינה.

ובשעת האוכל הודיע מיכאל לר' יונה, שגמר בדעתו לעזוב את העבודה אם לא ישתף אותו במלאכת השדה.

– בשדה אין מה לעשות עכשיו – אמר ר' יונה.

– ואם כן, מחר אלך מכאן.

ולמחרת חזר אל החורשה, אל בין עצי האקוליפטוס.

ושוב באו עליו ימי מצוקה, ימי רעב.

מבית לבית הלך, ביקש מאת האכרים עבודה, אבל לא היתה זו עונת העבודה. חשב לעזוב את המושבה ולשוב ליהודה, אך בסתר לבו תקפו רגש משונה ולא נתן לו לזוז מן המקום. מיום ליום היה דוחה את דבר צאתו. בסתר לבו קיוה, שיום יבוא והקבוצה תקבלהו כחבר לעבודה. ולאחר השמירה והעבודה בבית ר' יונה, נתרבה בו מאד הרצון לעבוד בקבוצה – לעבוד על יסודות שווים עם אחרים ולא להיות משועבד ומנוצל. ובהתהלכו בטל היה בא לעתים קרובות אל אדמת הקבוצה, אל בין פועליה, היה עוזר להם בשעת הצורך בעבודתם ובא אתם בדברים. עתים היה נכנס גם אל חצר הקבוצה, מסתובב בין מכונות העבודה, נכנס אל האורווה, אל הרפת, ושב משם בפחי נפש אל שפת הים, אל החורשה.

בבוקר אחד התהלך ברחוב המושבה. לאטו הלך, כי לא היה לו מה לעשות. הילדים הלכו אל הגן. ילדה קטנה נכשלה ברגליה ונפלה. הוא הרימה והכניסה אל הגן מלוכלכה כולה. באותו רגע היתה הגננת עסוקה בילדים אחרים ולא היה לה זמן לטפל בקטנה. מיכאל ביקש ממנה שתרשה לו והוא יעזור לה. הוא רחץ את הילדה ועזר לה לטפל בילדים האחרים.

הלימוד החל. הקטנים משכו את לבו. נשאר עומד ומביט למשחקיהם ומקשיב לשיריהם. לאן ילך? בין כה וכה אין לו לאן ללכת. שעה ארוכה ישב שם. כל שעות הבוקר. ובגמר הלמודים ליווה את הקטנים עד הבית. הגננת הזמינה אותו לסעוד עמה ארוחת הצהרים, אבל הוא הסתלק בתחילה, לבסוף, לאחר הפצרות רבות, הסכים.

למחרת בא שנית אל הגן, ובהגיע שעת הצהרים הסתלק מבלי שתרגיש בדבר: חשש שמא תזמין אותו שנית – ולא יסף עוד לבוא אל הגן.

כעבור ימים אחדים הרגיש אפיסת־כוחות, ובלכתו היה מתנדנד מרוב חולשה. עתים היה מרגיש קור וחום יחד – הקדחת שבה אליו. ואותה ירא מאד. במקרים כאלה היה מוכיח את עצמו על אשר לא עזב את המושבה תיכף לאחר שנשאר בלי עבודה. אולם בשעה שהיה שואל את עצמו: לאן יהיה מכוון את צעדיו – היה נזכר ביהודה, בחנה. ובלבו לא יכול להסכים, שתראה אותו במעמדו העלוב.

בערב אחד נפגש על שפת הים באותה גננת. בדעתו היה להתחמק מפניה, אבל אחר את המועד, והיא קרבה אליו, שאלה לשלומו, התענינה במצבו, אך פתאום הרגישה שהוא מתנועע ועומד ליפול.

– מה לך?

– לא כלום. קצת חולשה…

היא הבינה מאז היום שנפגש אתה בגן שהוא רעב ללחם. לא פעם בקשה ממנו שיבוא לעזור לה בעבודתה ואת ארוחתה יחלקו בין שניהם. הוא השיב תמיד את פניה ריקם. לא, לחם חסד לא יאכל.

– האכלת היום? – שאלה זו לאחר שתיקה ממושכה.

– אני קודח היום ואיני מרגיש תאבון לאכילה – ענה בקול רפה.

וכעבור שעה מעטה היה בביתה. בשלה לו ביצים ותה והכריחה אותו לאכול. לכתחילה סירב, אבל אחר כך אכל בתאבון רב. בשעת האוכל נודע לו מפיה, שהעבודה ביבוש הבצה נצטמצמה מחוסר ידים עובדות. הרבה מהפועלים שעבדו ביבוש הבצה חלו במחלת המלריה ועזבו את המקום ואחרים שוכבים חולים בחדר החולים של הקבוצה. לפני ימים אחדים נסעו מן הקבוצה ליהודה להביא משם פועלים נוספים, ואם ברצונו לעבוד ביבוש הבצה נכונה היא להשיג לו עבודה. הוא הסכים.

מרובות הן הביצות בארץ. בעזובה הגדולה של אלפי שנים נוגעה הארץ וחלתה. הביצות שונות זו מזו ונתהוו מסיבות שונות: על ידי ערמות חול שאצל החופים, שעצרו בעד שטפי המים להגיע אל הים, או על ידי מים שמתחת לפני האדמה הקרובים אל פני האדמה, אולם להתהוות הביצה שעל יד הקבוצה היסטוריה משלה.

בעמק הביצה זרמו לפנים מי הכנרת אל הירדן. בעונות הגשמים נגרף עפר רב אל תחתיתו והגביה אותה עד כדי כך שנפסק הקשר עם הכנרת. הים היה מוכרח אז לבקש לו דרך אחרת להתאחד עם הירדן, והוא מצאה במקום מסוים אחר. מי הגשמים, שהמשיכו לבוא מן ההר אל העמק, נשארו עומדים במשקעים הנמוכים מבלי יכולת להגיע אל הכנרת או אל הירדן ונתהוותה ביצה – להפצת יתושי הקדחת והמלריה. האויר היה רווי החרקים הקטנים האלה; הם מלאו את הבתים, הרגיזו את העצבים בזמזומם והציקו בעקיצותיהם. כל עקיצה העלתה בדמיון מלריה, מות. בני־האדם היו בורחים ממקום זה. עזבו את עמלם ואת רכושם והלכו למקומות אחרים. גם הפועלים בקשו להם מקומות עבודה אחרים, הרחק מן הביצה. אבל רוב הפועלים נשאר על מנת להלחם בבצה. הסיסמה היתה: חרוש ויבש! חרוש בה וחרוש בה!… והכרה זו לוותה אותם בחייהם ובעבודתם והוסיפה להם אומץ להלחם באויב הנורא – הביצה!

בין העובדים האלה היה גם מיכאל.

שבועות אחדים עברו למן היום שהתחיל לעבוד בביצה. העבודה היתה קשה. עתים עבד בעמדו עד הברכים בתוך המים. היתושים, שהתנשאו באויר, מרוגזים על אשר הפריעו את מנוחתם, עקצו את בשרו עד זב דם. בימים הראשונים לעבודתו עלו אבעבועות מרובות, קטנות ואדומות, על פניו. פעמים אחדות לקה גם בחום גדול, חום של קדחת, למרות הכינין המרובה שבלע יום יום בלכתו אל העבודה ובשובו. בימיו הראשונים חרשו אזניו מן הכינין וראשו היה כבד עליו כעופרת. ופעם, בחפרו לרגלי ההר, התהפכה עליו מריצה מלאה עפר. החברים צעקו וקראו אליו, שיסתלק מן המקום, כי המריצה שנתחלקה במורד נישאה במהירות הבזק. אבל הוא לא שמע את קולם והזהרותיהם והמשיך בעבודתו. המריצה עלתה עליו. הוא נפל, העפר כיסהו וכאשר פינו את הגל והוציאוהו משם שכב פצוע במצב של חוסר־הכרה. שבוע ימים שכב חולה.

תכנית העבודה ליבוש הביצה עובדה על ידי אנשי המקום והיתה פרימיטיבית מאד. על פיה צריך היה לחפור ברכה בשטח הביצה הנמוך ביותר ולהמשיך ממנה תעלה אל הירדן. דרך תעלה יזרמו המים שנקוו אל הברכה אל הנהר. כמו כן הקימו סכרים מעץ שישמשו מחסום למים בשעה שלא יהיה צורך בתנועתם.

העבודה התישה את כוחות הפועלים. עד הברכים עמדו בתוך המים. נשמו את האדים המרעילים, שריח טחב ורקבון עלו מהם וחדרו אל העצמות. המים זעזעו את הגוף בקור אכזרי, והגוף התענה מעקיצותיהם של היתושים.

בעלות השחר נראו צללי אנשים צעירים המהלכים כזקנים וצועדים לאטם בלא כוח – זה עתה קמו ממחלה קשה ואין בכוחם לשאת את הגוף. הכל קדחו. שלשום, תמול, היום, מחר. והם הולכים ונעים. פניהם מוריקים, מחוסרי דם. כמאובנים המה.

המנהל על העבודה מחלק כינין והם בולעים אותו, מעשה מכונה, באדישות, באי־אמון. ומטומטמי מוח הם עובדים וממשיכים. אבל הכינין ממית בהם כל הרגשה, האזנים אינן שומעות והעינים אינן רואות. והם עושים את עבודתם במיכניות, כאילו היו בנויים מתכת וכל שריר הוא כעין מנוף מלאכותי העולה ויורד, העולה ויורד. והעבודות, הנעשות על ידיהם, אינן נובעות מהרצון – הרצון אבד להם עם המחלות המרובות – אלא כוח של מיכניסמום, שכיוונוהו לפעולה – והוא פועל בעל כרחו.

המנהל עובר על פני שורות העובדים ורושם את שמות הנעדרים. רבים לא באו. גם מיכאל לא בא. הוא חוקר לסיבת העדרם. חולים. חולים. יענק’לה, שארח למיכאל לחברה בחורשת האקוליפטוסים, סיפר, שבבואם אמש מן העבודה נפל לארץ והתעלף בגלל חום שלמעלה מארבעים מעלות.

– וכינין יש לו? – שאל המנהל.

– כינין… וכי מה יועיל הכינין? חדשים על חדשים אנו בולעים כינין והקדחת נמשכת. הטפילים חזקים מן הכינין, ומה התועלת? – הכל נשתתקו.

העבודה נמשכה. נשמעה אך נשימת העובדים הכבדה. הסכר נכנס עמוק אל הבוץ ואי אפשר היה לפתחו. הפועלים עמדו בתוך המים שהתקבצו אצל הסכר וטכסו עצה איך להרימו. היתושים הטרידו אותם בזמזומם ועקצו את בשרם. כפעם בפעם קפץ אחד מהם מתוך כאב העקיצה ומפיו פלט קללה:

– לעזאזל!…

וגם הצפרדעים מטרידות לא מעט בקרקורן הממושך ובקפיצותיהן על רגליהם הערומות. אך הנה עלה בידיהם להזיזו סוף סוף, הסכר נפתח והמים החלו שוטפים אל הברכה.

עיפים, רטובים ומלוכלכי בוץ יצאו מן המים וישבו על האדמה היבשה להנפש רגעים מעטים. ערומים כמעט שכבו על הקרקע היבש. העבודה במים אינה אפשרית בתלבושת. ובשכבם מול השמש עלו מהם אדים חמים ולרגליהם דבק הבוץ היבש־האפור, שהתחיל להסדק מחום השמש ולהתפורר לעפר. על מה הרהרו אלה? במה דברו יחדו?

– אני מרגיש שיתוק ברגלי – אמר האחד.

– ואני – כאבים בפרקי הרגלים – אמר השני.

הרוב לא דיבר כלל. פה ושם נשמעה רק מלה אחת, קצרה, שבקשה לבטא את הכל: לעזאזל!…

ושוב קמה דממה. הרצון לדבר, להתוכח, חלף. אחדים שכבו פרקדן ונחו, אחרים נרדמו. פתאום נראה מיכאל מרחוק. הוא הלך וקרב לאטו מתנועע על רגליו כשכור. איש לא שאל אותו דבר. וכי מה ישאלו? הרי זוהי מנת חלקו של כל עובד ביבוש הביצה. ומיד נתפזרו איש איש לעבודתו, מי אל הבוץ ומי אל המים.

אחרי עבור כמה ימי עבודה נוכחו הפועלים לדעת, שהתעלות שנפתחו על ידם להעביר בהן את המים מן הביצה אל הירדן, אין בהן כדי להועיל. הרטיבות שנשמרת בתעלות נותנת מקום להתפתחות היתושים. וביחוד גדלה האכזבה בשעה שהתברר להם, שמי הברכה נספגים על ידי קירותיה וחוזרים אל הביצה. כל עמלם עלה, איפוא, בתוהו. וכמה כוחות השקיעו כאן, כמה סבל, וקרבנות! שני חברים שלמו גם במחיר חייהם. המלריה ממיתה. ומי יודע מה מכינה להם הביצה ליום מחר?

לאחר התיעצות באו לידי מסקנה שלא זוהי הדרך לפתרון. לא יעלה בידם להוציא את המים מן הביצה בצורה כזו. ואחרי רוב דברים באו לידי החלטה פשוטה מאד: לכסות את הביצה באדמת ההר הסמוך ולנטוע בה עצי אקוליפטוס. העצים יספגו את המים שמתחת לאדמה השפוכה, והביצה תתיבש מאליה.

החלה העברת האדמה מן ההר אל הביצה. המריצות התחלקו במהירות והפועלים רצו אחריהן מוכנים לעכבן בשעת הצורך. העפר נשפך אל הבוץ. מריצה אחרי מריצה, והשטח המכוסה גדל. קשה היה להעלות את המריצה למעלה, אל ההר. אף על פי כן הלכה העבודה והתקדמה. המריצות ירדו ועלו, ושטח גדול מן הביצה כבר נעלם מן העין. הפועלים שמחו למראה פרי עמלם. התקוה גדלה עתה בלבותיהם ועם זה גדל גם המרץ. אך הנה באה בשורה חדשה: המוסד, שהקציב את הכספים ליבוש הבצה, מצוה להפסיק את היבוש מחוסר אמצעים. בין חברי הקבוצה ובני המושבה קמה התרגשות: היתכן? האם שוב נמשיך לסבול? הרי זה חורבן גמור לישוב כאן…

הידיעה הדהימה ממש. הכל היו בטוחים שהפעם יגמר היבוש. העבודה נפסקה כבר פעמים אחדות: פעם מחוסר אמצעים, פעם בגלל המלריה שתקפה את כל העובדים בעת ובעונה אחת, והנה עתה שוב הפסקה. קראו למועצה. אל המועצה הזמינו גם את הפועלים והוחלט להמשיך בעבודה ולהשתדל בינתים לפני המוסדות הישוביים לתת את התמיכה האחרונה הדרושה לגמר היבוש. מצב הפועלים הורע, איפוא, עוד יותר. שכר עבודה לא קבלו. מן הקבוצה וממקורות אחרים היו מספקים להם אוכל יבש, קונסרבים ומזון בלתי מבושל. נחלשו מאד ולא יכלו לעמוד בפני חמת היתושים. חדר החולים נתמלא שוב. אך מעטים נשארו בעבודה. ואלה לא חשבו עוד ולא דאגו לעצמם. מחשבתם האחת היתה: לגמור!… לגמור!… ואולם הם לא זכו לגמור. גם הם נפלו. ולאו דוקא מהקדחת.

ים כנרת “יצא מכליו” מצולתו רתחה. סערה גדולה התחוללה בו. זקני הערבים לא יכלו להעלות בזכרונם סערה כזו. ואמנם המלחים, מלחי הכנרת, לא בטחו בים זה מעולם. הם תכנו רוחו וידעו כי בוגדני הוא. בבוקר, עם שחר נח ושקט, מימיו החלקים הבריקו כראי יקר, ופתאם באה הרוח מן ההר, ובין רגע והפך עינו, נתקמט כולו ונתרתח. סערה התחוללה בו. הדייגים חשו מיד בסכנה ונמלטו אל החוף.

והים שאג ונאנק בקולות חזקים ואדירים, ילל ושרק, הפיל פחד על תושבי החופים, ניבא רעות וגליו רצדו בזעם ובחפזון לכל העברים. ובהתנגש גל בגל התרוממו יחד, הסתובבו סביבם כהתנפצם לענני־טפות מים, שנישאו על ידי הרוח אל גדות הים ועד להרים. גשם ביום קיץ בהיר.

הים זעף. כוחות חבויים שבו קמו יחדיו ובקשו להתפרץ ולחרוג ממסגרותיהם, וכמו מחוסר אונים להוציא לפועל את אשר הוא יוזם לעשות זעק בחבליו והמה במכאוביו. וכגדול זעמו עלה הלוך והתרומם עדי הסתירו מאחוריו את ההרים, הרי החורן הרחוקים. הקצף, שהשתטח על פניו, התפורר והתלכד והוסיף משנה חרון לענק המתגעש. על יד החופים רצו הגלים בחפזון אל היבשה ובהגיעם אל מעבר לכביש חדרו גם אל הבתים פנימה וימלאום מים. ופלגי מים שטפו מהם בחזרה מבעד לסדקים והחללים שנפתחו לאחר שהרסו את הבנינים.

מרחוק נראתה סירת מפרשים. הסירה הפליגה מאדמת היהודים הקרובה לפני שהתחוללה הסערה, ועכשיו נלחמה בגלי הים האורבים. המפרשים נקרעו והנווט חתר בין הגלים בכוחותיו האחרונים. אך הנה עלו על הסירה גלים אחרי גלים ולשעה ארוכה נעלמה מן העין. הלב חרד. עזרה אי אפשר להחיש. ואחר נתגלתה הסירה – והיא ריקה.

וכי מה קרה לו לים ביום קיץ בהיר? איש לא ידע את הסיבה הנכונה. והרוח?… מאין הרוח החזקה שירדה מן ההר ונפצה על דרכה חלונות, שמשות, דלתות, גגות, צריפים. עקרה עצים והפילה אנשים. סיפרו, שבאותו היום גברו מי המעינות החמים שבסביבה. שטפו במרץ רב ומדרגת חומם עלתה למעלה מן הרגיל. כמו כן סיפרו שנחלי המים בגליל עלו באותו היום על כל גדותיהם.

ובביצה?

בביצה התנהלה העבודה כמו תמיד. שטח הכסוי התקדם וגדל; גדל במדה הגונה. אמנם הכל ידעו, שהכסוי הזה הוא מחוסר בסיס, כי מתחתיו נשארו המים ובצעוד האדם על פני האדמה השפוכה הזאת הרגיש הרגשה מוזרה, כאילו נישא למעלה מוכן בכל רגע לצלול, אבל התקוה שעשעה את הלבבות, שהעצים אשר ינטעו יתקנו הכל.

והפועלים עבדו ועמלו ואת העולם לא ראו וגם לא התענינו בו. הם נבדלו והתרחקו ממנו. לפניהם אך הביצה בואדי הצר בין הר וגבעה והסערה שהתחוללה בחוץ לא הגיעה לאזניהם. חרשים ומטומטמים התהלכו – הכינין טמטם אותם. וגם מי הים, שנזרקו אליהם בדמות טפות־גשם קולחות לא עוררום. הם עבדו. עבדו. מחשבתם האחת – לגמור את העבודה בהקדם. אך לגמור!

מיכאל עבד באותו יום בפתיחת תעלה אל הירדן. תכליתה היתה להוביל דרכה את המים, שעלו והתקבצו משפיכת האדמה אל הביצה. חפירת התעלה היתה קרובה כמעט לגמר. עוד שנים שלשה מטרים ותשתפך אל הירדן. והוא חפר. את העפר זרק לשני עבריו וחפר. אך הנה נתקל באבן שחורה ענקית, אבן בזלת, שנתקעה במעבה האדמה. הוא ריכז את כל תשומת לבו ואת כוחותיו לעקרה ממקומה. לאחר בדיקה מועילה התחיל לחשפה לאט־לאט ולשם זה חיפש סביבה בור גדול. העמיק לחפור ונוכח אז, שהאבן שולחת שלוחות עמוקות אל האדמה ובכוחותיו בלבד לא יעקרנה. קרא לחברו, שעבד לא הרחק ממנו, ושניהם עסקו בעקירת האבן. עבודה זו רכזה כל־כך את תשומת לבם עד שלא הרגישו במי הירדן הגואים שהכו בכוח על גדותיהם ועלו עליהם בהשתפכם אל התעלה שבה עבדו. שטופי זיעה עבדו באמצם את שריריהם, ואחרי עמל רב עלה בידיהם לנפץ את האבן ולהוציאה רסיסים־רסיסים. עוד נשארה שלוחה אחת, עמוקה מכולן, ובודאי היו עוקרים גם אותה לולא המקרה הרע שהשיגם.

חפירת התעלה נעשתה על שפת הירדן, לא הרחק מן הכנרת. גם בימים כתיקונם זורם כאן הנהר בזעף, והמים העוברים במיצר זה, בין הכפים המרובים, המתחבאים מתחת לפני הנהר, מחוללים מערבולות לאין סוף. ואולם ביום זה כמו ריכז הים את כל השתוללותו במקום הצר הזה. מי הים, שיצאו ממרחבם והגיעו הלום, אל בין המצרים, זרמו בכוח אדיר שעין האדם לא יכלה לתפוס אותם. המים הלבינו מקצף. כפעם בפעם נשמעו קולות רעם: סלעי החוף ואבניו התגלגלו אל הנהר. המים גרפו את אדמת החופים בעקרם עצים על שרשיהם העמוקים, ואלה נפלו אל תוך המערבולת הסתובבו על סביביהם ונשברו לגזרים שנעלמו מיד בקצף הגועש.

המים גאו במיצר ועלו. עוד מעט ויגיעו אל הגשר. הגלים הכו בו בכל כוחם ועברו מעליו והלאה, ושריקות זעם נשמעו מקול התנגשותם בעמודיו. לא היו רגעים מועטים ומורדי החופים נעלמו מן העין. המים עלו על גדותיהם והתפרצו בקצף בלתי פוסק אל אדמת החופים ושטפו כל אשר פגשו בדרכם. ואחר הגיעו גם אל האדמה השפוכה של הביצה ואלה שלא הספיקו להמלט ולעלות אל ההר נסחפו בזרם המים, נכשלו ברגליהם ונפלו. רבים גם נפצעו. אבל העפר השפוך נשאר ברובו הגדול על מקומו ולא נגרף עם המים.

אותה שעה היו מיכאל וחברו קרובים לעקור את שלוחת האבן האחרונה ולא שמו לב לנעשה מסביבם. ורק אז, כאשר כבר שטפו גלי המים את התעלה, בקשו להמלט על נפשם. בעמל רב עלה בידיהם לטפס ולצאת אך בו ברגע פרצו גלי מים חדשים ונועזים ושטפום. אז נגרפו ממקומם ונתגלגלו למטה עם שטף המים אל הנהר הסוער. צעקו וקראו לעזרה, אך שאגת התהומות החניקה כל קול.

הם נעלמו.

עם בוא הערב שקטה הסערה. הים נרגע. הנהר חזר אל מסלולו הרגיל. על אדמת החופים נתהוו פה ושם אגמי מים, והביצה – באזור האדמה השפוכה – היתה יבשה ממים.

לאחר חפושים מרובים מצאו את מיכאל על שפת הנהר, כשהוא נאחז בשתי ידיו בסבך הסלע. חברו נעלם.

כעבור יומים הוטב מצב בריאותו של מיכאל במדה כזו, שהחליט לצאת לעבודה.

לאטו הלך. הראש היה סחרחר עליו מרוב חולשה, אבל הוא התגבר גם על כך והמשיך את דרכו אל הביצה.

בבואו אל המקום נתגלתה לעיניו הביצה במצב אחר, מכפי שרגיל היה לראותה יום יום. כאילו רק באותו היום נפקחו עיניו לראות שאין כאן ביצה. נעלמה כמעט כליל. אין עוד שקע; פני המקום גבוהים. אמנם כן, עבודה ענקית נעשתה על ידי הפועלים. עבודה ענקית וטובה. וראיה לדבר, כי המים שהציפו את השטח שהיה מכוסה עפר שפוך, לא הציפוהו וחזרו כלעומת שבאו. עוד ימים אחדים של עבודת כסוי והמלאכה תישלם ובחורף אפשר יהיה לנטוע את העצים.

לקח בידיו את המריצה ועלה עמה אל ההר. בעלותו הרגיש עיפות רבה, הלב הלם בחזקה; קשה היה לו להעלותה למעלה. אסף את שארית כוחותיו ודחפה אל מקום חפירת העפר. פעם פעמים נכשל ברגליו ונפל כמעט לולא נשען אל המריצה. ובהגיעו אל המקום, נטפה ממנו זיעה בטפות גדולות וכבדות. רטט קור עבר בכל גופו. קור ורטיבות. אותה הרגשה, הידועה לו מאז. אבל הוא בא הנה לעבוד. עמד ומילא את המריצה עפר ודחפה למטה, אל מקום הכסוי. היא רצה בחפזון והוא אחריה בהחזיקו אותה ביד אחת שלא תרד מן הפסים הצרים ולא תהפך. בשעת המרוצה הרגיש דקירות בצדי גופו, דקירות של מחטי קרח. אין כוח לרוץ. הוא חש, שעוד צעד ויתגלגל מן ההר אל העמק. המריצה נחפזת וכוח אין להשיגה. נדמה לו, שאם לא יאחז בה תהפך מיד והעפר ישפך בחצי הדרך. והנה הוא מושיט את ידו השניה אל המריצה ובכח כפול הוא מתאמץ להעמידה, אבל מרוב חולשתו מעדו רגליו והוא נכשל ונפל, כשידיו נאחזות בה ורגליו נסחבות אחריה במורד. ככדור התגלגל למטה, כאל פי תהום, ובכוחו אין לעצור. פקח עיניו ומיד חזר ועצם אותן מפחד. גם השמים התגלגלו אתו למטה, ולרגעים נדמה היה לו, שהוא נישא למעלה מהם וטס באויר. תהומות פעורים לפניו והוא שוקע בתוך בלימה. ביקש לקרוא לעזרה, אבל קולו נחבא בגרונו… נחבא לגמרי… ופתאום רעש גדול.

המריצה ירדה מעל הפסים ונהפכה. הוא נפל למטה. חבריו הרימוהו והעבירוהו אל חדר החולים. חשבו שהקדחת שלו חזרה אליו והאכילוהו כינין מבלי להתחשב עם חום גופו הגבוה. והחום עלה ועלה. מרגע לרגע נעשה מצבו חמור יותר. רק בהמשך הימים הרגישו שאין זו קדחת סתם. הוא שתק. על שאלות לא ענה, שכב מבלי להוציא הגה מפיו.

הגננת מן המושבה בקרה אותו. הוא הכיר אותה מיד. הושיט לה את ידו. היא שאלה אותו על דבר המחלה, איך קרה לו הדבר, הוא לא ענה והביט לצדה מבלי גרוע עין ממנה. מבטו עורר בה רגש מדכא. הנה הוא חפץ לומר דבר־מה, לדבר, ואינו יכול. בלכתה לחץ את ידה וביקש ממנה בקול רפה מאד לבקרהו שנית. וכשהלכה הסב את פניו אל הקיר. מה היה לו? הוא היה רגיל למחלות; רבות חלה בארץ, אבל הפעם תשו כוחותיו ובא היאוש. בלילה הרבה לדבר מתוך חום ולא פסק מלקרוא לחנה.

למחרת בבוקר מצאוהו רטוב במטתו. כתמים שחורים אדמדמים על גבי הסדין. האחות המטפלת נבהלה למראה עיניה. שלחה מיד העירה לקרוא לרופא. יום שלם עבר עד שבא הרופא. אחרי בדיקה מצא שזוהי קדחת שחור השתן. בתנאים, שהפועלים היו נתונים בהם, לא היתה כמעט תקוה להרפא ממנה…

חבריו התהלכו קודרים מסביב למטתו. ובערבים, לאחר העבודה, נתקבצו כולם בחדר ששכב בו, והיו נועצים עיניהם בעלם יפה־הגוף, שידיו הרזות והחוורות חובקות את המות. צל המות כיסה גם את פניו.

פעם, באחד מאותם הערבים, הגיעה לאזני החולה שיחה על דבר פתיחת בית־תינוקות בקבוצה. דברו על דבר סידור החדרים, הערישות לקטנים, על האמהות והאבות, שימסרו את ילדיהם אל המקדש־המעט הזה, המיועד לחנוך הדור החדש ברוחה של החברה החדשה. הוא הקשיב ודמעות זלגו מעיניו. התינוק הנשכח, תינוקו, ריחף לעיניו והושיט ידים קטנות לחבקו. והנה הוא גדל כבר. הוא מתחיל מהלך ברגליו ומבקש משען ממנו, מאבא, אבל הוא אינו נותן לו להשען עליו מפחד שלא יתגלגל עמו יחד למטה, לעברי פי תהומות… ואולם לפתע הוא פוקח עיניו ומביט בפני חבריו ורואה אותם יושבים נוקשים מעבודה, שחורי פנים ושזופים מעמלם, והם מדברים על ילדיהם, על ההמשך שיבוא – אבל הוא אין לו המשך. לא. הוא כבר הגיע לסוף. לאיזה סוף? וההתחלה, כלום היה בה ממש? והאם מוחלט הוא סוף זה?

הוא מגביה ראשו ונועץ אותו לתוך חלל החדר בשאלה – בשאלה איומה וגדולה, שאין לה פתרון.

– מה לך, מיכאל? – נחפזת אליו האחות.

– לא, לא אמות! – הוא קורא.

ונאחז בזרועותיה הוא מושכה אליו.

– עלי למות… לא כך? עלי למות?…

והוא בוכה…

על מטתו ישבו אחדים מעובדי הביצה. הם דברו על הביצה. היבוש כבר נגמר ובחורף יטעו עצים; עצי אקוליפטוס. מיכאל הריח את ריח העלים הרטובים הנשחקים בין אצבעותיו. ופתאום האירו פניו ולחש לחבר, שכפף עצמו אליו:

– תיכף… תיכף צריך… לנטוע… יש מים…

וראשו צנח על כרו.

בחצות הלילה החלה הגסיסה. ועם עלות השחר יצאה נשמתו.

כעבור שבועות אחדים נתקבלה חבילה על שם חנה. החבילה היתה שלו; חבילה של מכתבים – מעין יומן. המכתבים היו מסודרים בתוך מעטפות ועליהן כתובתה. ממכתביו נודעו לה פרטי חייו האחרונים.

הידיעה על דבר מותו הגיעה אליה מיד. היא חלתה. הרגישה את עצמה כאשמה במותו.

– הה, הכל יכול היה להיות אחרת! – לחשו שפתיה לא אחת.

כעבור חצי שנה, בימות הפסח, באו – חנה ואמנון – אל הגליל. עברו דרך המושבה כ. והלכו להשתטח על קברו של מיכאל. באו גם אל החורשה שעל שפת הים, שבה התגורר. ממצע הענפים, ששימש לו מזרון, נשאר עוד הסימן של משקע גופו. שעה ארוכה עמדו שם. דמעות חמות זלגו מעיניה של חנה. רבה היתה אהבתה אליו!

היה שקט על סביבם. גם הים היה שקט. בין העצים עמדו ובקשו אחריו. אל הים הפנו את ראשיהם ובקשוהו במרחביו. פתאום הרגישה חנה בדבר־מה המונח על ענפיו של אחד העצים. אמנון טיפס למעלה ומצא שם ספרי חקלאות אחדים ותנ"ך קטן ומעוך.

באו אל הקבוצה ומצאו בה הרבה מחבריהם. השיחה נסבה אך עליו. במותו נתפייסו עמו הכל. אחר באו אל מקום הביצה. השתילים הראשונים עמדו ברעננותם – יער לעתיד לבוא. וגם כאן שאג הלב אך אליו, אליו: מיכאל, מיכאל איכה?

שאלו למקום קברו. החברים אמרו ללוותם, אבל חנה בקשה להראותו לה מרחוק.

חנה ובנה עלו על גבעה. לעיניהם התגלה הים. מרחוק שטף הירדן המתפתל כנחש באדמת הבקע. השמש עמדה מאחורי ההרים. במערב כוסו השמים גושי ענני אדמדמים־צהובים – מוזאיקה מגוונת. הים שקט. מימיו הכחולים משחירים כמעט. הלילה הולך ובא. עצב נוגה גדוש תפארת בסביבה. למולם ניצב ברוש צעיר. הגיעו אל מחוז חפצם. שני קברים רעננים ללא מצבות לפניהם, ולא ידעו מי מהן שלו. עמדו כתוהים. קרני השמש האחרונות שחקו בעד עלי הברוש ורצי־אור החלו מרקדים פתאום על אחד משני הקברים. לבם הלם באון:

– זה קברו…

נחפזו אל הגל וצנחו עליו. דמותו עמדה כחיה לפניהם.

פרגים אדומים מעטים צמחו מסביב לקברו. אמנון קטף אחדים מהם והניחם בין דפי ספר התנ"ך שלו.

עיני חנה דמעו.

החשכה באה, והים הסתתר בצילה. מן החשכה הגיעה המיתו החרישית והקובלת.

חנה אמצה את אמנון אל לבה והביטה בגעגועים לעבר הקבר המטשטש באור הדמדומים.

על ההרים ובעמקים נדלקו אורות בודדים, ממצמצים – סימן לחיים במרחקים.