האחריות לדעות המובאות בפרסומי “יד ושם” – על המחברים בלבד

מחבר הספר נולד בשנת 1915 בווילנא; נתייתם מאמו בעודו ילד וגדל בעוני אצל קרובי משפחה וגם בין ילדי הרחוב. תוך כדי מאמציו לעבוד למחייתו ולהמשיך בלימודים, נעשה למחנכם האהוב של ילדי הרחוב ומחבר שיריהם וסיפוריהם.

ב־1936 הופיעה הרצאתו של א' יונס על חינוך ילדים עובדים וילדי רחוב – הרצאה שהשמיע בכנס מדריכים ומחנכים בווארשא. אז הזמינוֹ ד“ר מאקס ויינרייך ל”ייוואָ" ופתח לפניו את הדרך להשכלה מסודרת ויסודית. ברם, ביום הראשון של שנת לימודיו האחרונה, פרצה מלחמת העולם השנייה והתחילה פרשת התלאות המתוארות בספר זה.

אחרי המלחמה חזר א' יוֹנס לווילנא ועסק שם בפעולות “הבריחה”. אחר־כך עבר לברלין וריכז את פעולות התרבות והחינוך במחנות הפליטים שבעיר. גם ערך שידורי ראדיו בתחנה מקומית והיה עורכו של העיתון “אונדזער לעבן”, ביטאון שארית הפליטה.

באותו פרק זמן אירעה הפגישה הידועה בין הכנר יהודי מנוחין ובין יוֹנס, חסיד האמנות שלמד מוסיקה אצל ר' עקיבא דורמאשקין הי"ד ואמנות הבמה – באולפן הדראמאטי שבניהולו של אברהם מוֹרבסקי ואחר־כך של יוֹנאס טוּרקוֹב. מכתבו הגלוי של יוֹנס אל יהודי מנוחין והוויכוח בין שניהם על היחס אל הגרמנים הכּו גלים בציבור היהודי והלא־יהודי ובאו לידי ביטוי בעיתונות היהודית והעולמית.

משנת 1948 עד עלייתו ארצה בשנת 1950 היה יוֹנס חבר המערכת של העיתון “דאָס וואָרט” במינכן ולקח חלק פעיל בחיים הציבוריים של שארית הפליטה במערב גרמניה. משנת 1952 עומד מחבּרנו בראש המדור של שידורי “קול ישראל” ביידיש.

מערכת יד־ושם

 

הקדמה    🔗

בקיץ 1954 הציעה לי הסופרת רחל אוירבך מ“יד ושם”, המחלקה לגביית עדוּיוֹת, להעלות על הכתב ולהגיש עדוּת על תלאותיי בשנות המלחמה. היה זה תשע שנים לאחר המלחמה, ובכל זאת עדיין לא היה בי הכוח להחיות בזיכרוני את כל האימים שעברו עליי באותן השנים. זיכרונות הימים ההם מבעיתים אותי בלילות כחלומות בלהה. למה אפוא להוסיף עוד ימים על הלילות נטולי השינה, לגרד בזיכרונות כדי להיזכר יותר – ולכתוב?

אף־על־פי־כן הכתבתי וכתבתי, אך לא העליתי על דעתי שסיפורי יגיע לפרסום. אילו ידעתי זאת מראש הייתי בוודאי נוהג בהתאפקות יותר ובפחות גילוי־לב. כאשר הודיעו לי מ“יד ושם” על ההחלטה להדפיסו, היססתי לא מעט.

סיפרתי וכתבתי את עדוּתי בעברית אף ששֹפתי ביידיש עשירה יותר. אולם אמרתי בלבי: מה אוכל עוד להוסיף לקוראי יידיש? אלה סבלו כמוני ויודעים לספר לא פחות ממני. ברם, אם אנו רוצים שילדינו יידעו מה שהיה, נכתוב את קורותינו בשבילם ובשפתם. כמו שנאמר: והגדת לבנך…

עתה כאשר כתב היד מונח לפניי מוכן לדפוס אני מהרהר: האם יבינו ה“צברים” את הכול? האם לגבי מעשה זה או זה לא יגידו ילדינו “מוגי לב הייתם”? מדוע לא התקוממתם, מדוע לא נלחמתם על חייכם?

ובכן, נסה נא, ילדי, לתאר לעצמך את ההבדל המהותי העצום בין שני הכוחות: מצד אחד השלטון הצבאי הגרמני ומצד שני היהודים שבגיטאות ובמחנות הריכוז. הצבא הגרמני – כוח מלחמתי עצום שלא היה כמוהו; נשק רב נתון היה בידי כוח ממושמע ומאורגן היטב. כאשר התנגש כוח זה עם המחנה האדיר של חיילי ברית־המועצות בראשונה, זרקו הללו את נשקם (גם להם היה נשק רב!) וברחו בהמוניהם, ברחו בבהלה רבה כשאווירוני האויב משמידים אותם מן האוויר; רבים־רבים מהם נכנעו לחיל הרגלים הגרמני והלכו כצאן לשבי. כן, כצאן.

לצבא הגרמני העצום הלוחם בחזית היה מאחוריו צבא שטני אשר עשה את מלאכתו בעורף: הלוא הם אנשי ס"ס, גסטאפו, ז’אנדארמריה ופלוגות קוֹמאנדו שחיטטו בכל בית ובכל משק, בכל מרתף, בכל בונקר ובכל מחבוא שבין שיחי היער.

עזרו על ידם מתנדבים מזוינים בנשק מבני המקום: אוּקראינים, פולנים, רוּסים, ליטאים, ביאלוֹרוּסים. מכל אלה אורגנה כמין משטרה שסבבה בערים ובכפרים, שמרה על הגיטאות ועל המחנות וארגנה מצודים כדי לגלות את אחרוני היהודים שבבוּנקרים. משטרה זאת אף נלחמה בשיתוף עם הגרמנים בפלוגות הפארטיזאנים היהודים אשר ביערות.

אף רוב התושבים המקומיים סייעו בידי הגרמנים. אמנם אסור לנו לשכוח את חסידי אומות העולם – השכנים האצילים אשר סיכנו את חייהם ועזרו ליהודים. אולם היו אלה רק עשרות בתוך מאות אלפים, וברצונם הטוב ביותר לא יכלו לעמוד נגד הזרם. כמעט כל תושב שיתף פעולה עם הגרמנים. היו הרבה סיבות לכך: שנאת יהודים מדוֹרוֹת וגם חשבון מעשי – להיפטר מן השכן היהודי ולשדוד את רכושו. והיו שעשו זאת כדי לקבל את הפרס של מאה־מאתיים מארקים אשר ניתן תמורת כל ראש יהודי. הייתה זאת גם הזדמנות מצוינת להיפטר מבעל חוב – ועוד, ועוד…

הסיסמה הייתה: הרוג את היהודי וטול את רכושו, כי אין עונש!

מול כל אלה עמד המיעוט היהודי שבכל מקום ומקום, בלי אוכל – כי המזון היה בידי האיכר הלא־יהודי ובידי השלטונות – ובלי זכויות חוקיות. אסור היה ליהודי לנסוע ברכבת, באוטובוס, בטראם, ובכלל אסור היה עליו לעזוב את הגיטו המוקף גדר־תיל ונתון לשמירה מזוינת. תנאי החיים בגיטאות ובמחנות הריכוז המיתו את היהודים מיתה אטית והחניקו את רצון החיים וההתגוננות.

אף־על־פי־כן יצאו חוצץ נגד ההשמדה הנפשית הזאת. בגיטאות ובמחנות חיברו יהודים שירים, הציגו הצגות, ארגנו קונצרטים ותערוכות ציור והרצו הרצאות על ענייני תרבות, ספרות, אמנות והיגיינה. בכך התכוונו המארגנים לעודד את העם כדי שלא יפול ברוחו ויאמין כי יבוא יום הגאולה.

שני גורמים חשובים הטביעו את חותמם על התנהגות היהודים בימי השואה: האחד – האמונה שהאמין כמעט כל יהודי שבו לא תפגע הרעה, הוא יישאר בין החיים בדרך כלשהי. היה מי שקרא למצב פסיכולוגי זה “תסביך יצחק”. הם ראו יום יום את האש ואת העצים, ובכל זאת שאלו “איה השה לעולה?” משום כך העדיפו רבים שלא לסכן את עצמם למוות בטוח, ובחרו בהבלגה המבטיחה אולי את קיומם עד יעבור הזעם.

הגורם השני הייתה הדאגה למשפחה: בעל לא רצה להיפרד מאשתו, הורים לא רצו להשאיר את ילדיהם ובן לא רצה להפקיר את הוריו הישישים…

האמן נא, ילדי, כי גם לכך נחוץ אומץ לב. לא מעט מן הגבורה הנפשית והמוסרית יש בהחלטתו של אדם להישאר עם משפחתו במקומות המוות ולא להציל את עצמו.

אך ראה זה פלא: אותם היהודים אשר ברחו מן הגיטאות ומן המחנות, שבהם לא התקוממו, אך הגיעו ליער והפכו שם לגיבורים ממש, נלחמו בעוז, נקמו והטילו פחד על כל סביבתם. אחדים מהם מוצגים ומתוארים בפרקי הספר הזה. הוא הדין ביהודים שהגיעו לשורות הצבא. ייתכן שבתנאי הגיטאות ומחנות הריכוז היו מתנהגים כפי שהתנהגו מיליוני יהודים אחרים, אולם בצבא זכו לאותות הצטיינות גבוהים על אומץ לבם.

וכדאי לציין עוד, שרבים משארית הפליטה אשר זכו להגיע ארצה השתתפו כאן במלחמת הקוממיות, במבצע סיני ובפעולות תגמול של צה"ל ולא נפלו מיהודים אחרים שבמולדת בגבורתם ובאומץ לבם.

ובכן, לפני שתתחיל לקרוא בפרקי זיכרונותי השתדל נא להבין את ימי האימים שבהם מחקו שיטתית את צלם האדם של היהודי. בהדרגה הפכו אותו לשה אובד שאפשר להובילו לעקידה. כך הובילו גם מיליונים מבני עמים אחרים (ובהם חיילים שפרקו את נשקם!) לשבי ולעבודת פרך וגם למחנות ריכוז ולהרג.

זכור נא שליהודים לא היה צבא מאורגן ומזוין ודינם לא היה שבי.

אם תבין זאת, תוכל להעריך כהלכה את אומץ לבם של יהודים אלה אשר בכל זאת התקוממו ונלחמו בנשק־לא־נשק.

בלבוב הכבושה

 

בין וילנא ללבוב    🔗

ב־16 בספטמבר 1939 עוד סבורים היו בווילנא שהגרמנים ייכנסו לעיר מחר־מחרתיים. מה רבה הייתה ההפתעה – בעיקר ליישוב היהודי ולנוער שלו בווילנא – כשהגיעו הסובייטים למחרת היום. הייתה זו הפתעה נעימה ואכן קיבלו את הצבא האדום בשמחה. אנו, הנוער היהודי בווילנא, הכננו את עצמנו לקראת בוא הגרמנים והתחלנו להתארגן בקבוצות קטנות ולחפש דרכים לצאת את העיר ולעזוב את הארץ בכלל. מטרת הקבוצות הללו הייתה להגיע לצפון – לשוודיה ולנורבגיה – ומשם להשתדל להגיע בכל מיני דרכים לארץ־ישראל, או לכל מקום אחר מחוץ ליבשת אירופה. אך משבאו הרוסים, לא הצלחנו לעשות מאומה. ברם, כעבור חודש־חודשיים נמסרה הודעה מטעם השלטונות הסובייטים, כי הם החליטו לצאת את העיר ולמסרה לליטא. וכך עשו. שוב לא היה ידוע, מי ישלוט בעיר.

לאחר שנתברר שהרוסים יעזבו את העיר ועדיין לא ידוע היה מי יבוא במקומם, החילונו לחשוב על יציאה מווילנא. ואכן, כמה חברים, ואני בתוכם, יצאנו את העיר והתחלנו להתקדם בכיוון הגבול. הצלחנו להגיע רק עד עיירת הגבול הקטנה בּראסלאב; ממנה והלאה לא הייתה כל אפשרות להתקדם אלא עד דרוּיא, שבה עובר נהר דווינא – נהר רחב ששימש גבול בין השטחים שבידי הסובייטים ובין לאטוויה. אולם כל המאמצים לחצות את הנהר הזה עלו בתוהו.

כשהצלחתי להעביר לווילנא את הידיעה הראשונה, שאין שום אפשרות לעבור את הגבול, קיבלתי מברק מפרידקה בֶלקין, חברתי מנעוריי, שהיא באה אלי. ואכן, ביום חורפי עז הגיעה פרידקה לבראסלאב. בינתיים קיבלתי שם עבודה בהוראה, ופרידקה שהייתה חניכת קונסרבטוריון, עזרה לי בעבודתי, כשניצחתי על מקהלת הנוער העירונית, בלווֹתה אותנו בפסנתר. בבית־הספר לימדתי היסטוריה, ופעם אחת אירעה לי תקלה לא נעימה. בחגיגת חג האוקטובר הרצה אחד מתלמידיי על מהפכת אוקטובר ובתוך דבריו הזכיר שם אחד מפעילי המהפכה הזאת אשר – כפי שנתברר אחר־כך – הוכרז כ״טרוֹצקיסט", או בוגד מסוג אחר. אמנם ספר הלימוד שלפיו התכונן תלמידי להרצאתו, הגיע לידי בדרך רשמית מספריית בית־הספר, אלא שהייתה זו מהדורה שיצאה לאור לפני שנים מספר וכבר הוטל איסור על השימוש בו בבית־הספר הסובייטי. כתוצאה מתקלה זו אסרו עלי לעבוד בהוראה, וכשחילקו לכולם דרכונים סובייטים, צוין בדרכון שלי הסעיף 11 – הוא הסעיף הקובע כי אסור על בעל הדרכון לחיות במקום הקרוב לגבול כדי 100 קילומטרים ממנו. גם מנהל בית־הספר, חברי מווילנא, משה בלוֹך, אחותו פֶסקה, וכמובן גם פרידקה קיבלו דרכונים עם אותו הסעיף. כולנו עזבנו יחד את העיירה. נדדנו ממקום למקום בכיוון דרום.

השטח שיכולנו לגור בו, היה מוגבל למדיי. כל השטח של רוסיה־הלבנה ואוקראינה־המערבית היה פס צר וארוך, המתחיל בדרוּיא בצפון ונמשך דרומית עד אחרי לבוב דרומה. במקומות מועטים מאוד בלבד היה רוחב הפס מגיע ל־200 ק“מ. לכן קשה היה למצוא מקום מרוחק 100 ק”מ מהגבול המערבי ו־100 ק"מ מהגבול המזרחי. בכל מקום שהגענו אליו ניסינו למצוא תעסוקה, אך הדבר היה קשה ביותר ובמיוחד לכולנו יחד. באחת התחנות נפרדנו, פרידקה ואני, ממשה ואחותו. אני הגעתי לזדוֹלבּוּנוֹב (שבווֹלין) ומצאתי שם עבודה במאפייה. פרידקה הצליחה אחרי זמן קצר להתקבל בקונסרבאטוריון בלבוב ולהמשיך בלימודיה. למרות הסעיף ה־11 שבדרכון שלה, השולל מאת בעליו את הזכות לגור בלבוב, התחשבו בכשרונותיה וקיבלוה בקונסרבאטוריון. בזמן עבודתי בזדוֹלבּוּנוֹב למדתי בבית־הספר למוסיקה שברוֹבנה, וכשסיימתיו עברתי ללבוב ובסוף שנת הלימודים נתקבלתי אף אני להמשך לימודי בקונסרבאטוריון. למדתי בלבוב מבלי שהייתה לי הרשות לגור בה. לנתי אפוא בפּארק העירוני הקרוי “פּארק סטרייסקי”, ולעתים אצל חברים, שלא חששו לארחני לילה אחד או שנים בביתם. התפרנסתי משעורים פרטיים ומכל עבודה אחרת שנזדמנה לי.

כך נמשך הדבר עד 1941. ב־21 ביוני, אחרי הבחינות, הלכתי עם פרידקה למשרד הדואר ושיגרנו מברק להוריה, כי ב־25 לחודש נשוב הביתה. תוך כדי נדודינו במשך השנתיים נודע לנו, שהליטאים קיבלו בינתיים את וילנא לידיהם. וילנא הייתה לבירתה של מדינת ליטא ובליטא נשארה משפחתי – אבי ושני אחים, שלא ראיתי אותם זה כשמונה־עשרה שנה. כתבו אליי, כי לאחר שנמסרה וילנא לידי הליטאים, הגיע לשם אבי ואחד מאחיי וחיפשו אותי אולם לא מצאוני בעיר. אבי הלך ל“ייוואָ”, ששם למדתי עד פרוץ המלחמה, חיפש אחר כתבי־יד שלי, ומשמצא מהם שמח עליהם ביותר ורצה לראותני. אך אף אחד לא ידע את מקומי בדיוק, כי אני דאגתי שלא יידעו עלי רבות.

באותו ערב, 21 ביוני, הלכנו לקונצרט של פסנתרן סובייטי־יהודי ידוע. בגן העירוני. בשעה מאוחרת בלילה חזרנו לדירתו של שומר הלילה ברחוב דוֹמבּרוֹבסקי 5, שבה התגוררנו בשבועות האחרונים. בבוקר השכם התעוררנו משאון ההפצצות הראשונות על לבוב. החלה המלחמה בין גרמניה ורוסיה.

חיפשנו דרך להגיע לווילנא. באנו לתחנת הרכבת בתקווה להשיג כרטיס־נסיעה. אולמי התחנה וכל הסביבה שמחוצה לה היו מלאים המוני־אדם. הקופות היו סגורות ולא היה איש, שיוכל להגיד אימתי תצא רכבת לדרכה. אך בכל זאת האמינו הכול, כי רכבת בוא תבוא. חיכינו עד שעת הצהרים, ואז במקום הרכבת המקוּוה הגיעו פתאום עשרות אווירונים גרמניים, שכיסו את כל השטח בפצצות. נמלטנו לכל אשר נשאונו עינינו. תוך כדי ריצה הבחנתי בהרוגים המוטלים לאורך הרחובות, מהם מרוסקים כליל, חלקי אברים של בני־אדם היו מפוזרים… משהגענו לרובע אחר, כבר נסתיימה ההפצצה.

הפצצות שפקדוּה תוך יומיים הפכו את העיר היפה והשקטה והטילו בה תוהו ובוהו. גלי אבנים נשתיירו במקום בתים והרחובות הראשיים המו ממאות, או אלפי חיילים סובייטיים שברחו נבוכים ובאי־סדר מזרחה. הבריחה נמשכה בלי הפסק ימים ולילות; בלתי מגולחים, מלוכלכים, בבגדי־צבא קרועים, הלכו החיילים כמעט בריצה, דרך רחובות העיר. מחזה זה הוסיף ודיכא את האוכלוסיה היהודית, שראו עתה בבירור שמתקרבת שעת בואם של הגרמנים.

בימים הראשונים למלחמה, לאחר התדהמה הראשונה, עשינו נסיונות מספר לצאת את העיר יחד עם החילות הסובייטיים הנסוגים ממנה, אלא שלא הצלחנו בכך. במבואות העיר ובכפרים מזרחה ללבוב ירו על החיילים הבורחים ממארב והרגו בהם הרבה; היו אלה הכנופיות הלאומניות האוקראיניות שהתארגנו חיש מהר, הוציאו את נשקם ממחבואו והפריעו את נסיגתם של החיילים הסובייטיים ושל יהודים שניסו לברוח עמם. הבהלה אצל חיילי הצבא האדום הייתה גדולה למדיי, והם גם לא קיבלו אותנו באהדה יתירה. הלכנו לקונסרבאטוריון. קיווינו לפגוש את המנהל, יהודי מקייב ששמו חזן, שנשלח לשמש מנהל בית־ספר למוסיקה עם כיבוש האזור על־ידי הסובייטים. הוא היה פסנתרן מצוין ופרידקה הייתה אחת מתלמידותיו. הוא בוודאי מתכונן לצאת לקייב – חשבנו – אולי יאפשר גם לנו להצטרף אליו.

היה זה היום השני לפרוץ המלחמה. בעיר שרר שקט מתוח. ברחובות המרכזיים עדיין נמשכה הבריחה ההמונית של החיילים הסובייטיים, אולם בשכונות הצדדיות היו הרחובות ריקים מאדם. משפחות מהקומות העליונות התאספו על־יד הבתים, ו“ציפו” – להפצצות. בית־הספר היה ריק מאדם. שומר הבית אמר לנו, שהמנהל נמצא בדירה של שכן. נכנסנו לשם. הייתה זאת דירת עשירים של אזרח לבוב. בחדר־האוכל, על־יד השולחן ישב חזן בהיותו מרכז החברה. מסביבו ישבו ועמדו בני־הבית ועוד אנשים, יהודים ולא־יהודים, וכולם האזינו לדבריו ונהנו מאוֹפּטימיותו של מנהל הקונסרבאטוריון. הוא לעג לגרמנים, ש“בעוד יום־יומיים יעופו עד לתעלת לאמאנש”. מובן, שלא רצה אפילו לשמוע על עזיבת העיר ולא היה מקום לדבר עמו על כך. ישבנו קצת וירדנו החוצה. בפינה, על־יד תחנת הבנזין עמדה מכונית־משא מלאה נשים וילדים. הנהג לקח בנזין וכמה פקידים סובייטיים, עם נשק ביד, במדים ובלי מדים, עמדו וחיכו. במכונית שררה עצבנות, הילדים בכו והנשים הביטו מסביבן בעיניים מפוחדות.

ניגשתי אליהם וביקשתי שיקחו גם אותנו עמם. הם לא רצו לשמוע על כך. אז פנה אליי אחד מהם ושאל:

– אתה יודע להשתמש בנשק?

– כן – שיקרתי, כי עד אז לא החזקתי מעולם רובה ביד.

– אז תעלו! – קרא לנו.

בקפיצה אחת הייתי למעלה. הושטתי את ידי לעזור לפרידקה לעלות. היא הושיטה את ידה ופתאום נרתעה… היא צעדה כמה צעדים אחורנית, נשענה אל הקיר ומלמלה בקול רועד: אין צורך לנסוע…

– מה זאת אומרת? – נדהמתי.

– אינני יודעת… לא ניסע!

קפצתי מן המכונית, תפסתי אותה בשתי ידיי והתחלתי לנענעה, כאילו עמדה להתעלף.

– כאן נאבד – לחשתי בעצבנות – בואי, בואי מהר!

אולם היא לא זזה ועיניה ביקשו שלא ניסע.

הנהג גמר את הטיפול במכונה. המנוע התחיל מרעיש. הגברים עלו על המכונית וקראו אלינו:

– בואו מהר! עת לנסוע!

אני לא ידעתי מה לענות. המכונית נסעה…

הרגשתי שעכשיו הכול אבוד. במוחי קדחה בלי הרף השאלה: “לאן נלך? ומה נעשה?” אולם לא העזתי להגיד זאת בקול רם.

עוברים ושבים ראו את המתרחש. יהודי אחד ניגש אלינו ואמר:

– אל תצטערו, גם אצל הגרמנים חיים יהודים, ונחיה גם אנחנו.

באותו רגע הופיעה בחורה צעירה מרוֹבנה, שלמדה עם פרידקה. בשמעה על כישלון נסיעתנו, הציעה לנו שנלך עמה לגור בחדרה ואמרה: “מה שתהיה על כולם, תהא גם עלינו”.

נתברר לנו, כי דרכוני הממשלה עם הסעיף 11 שוב אינם מונעים מלגור בבית שבעיר ללא היתר מיוחד לכך. אנדרלמוסיה איומה שררה בעיר ולא היה מי שישים לבו אלינו. הלכנו איפוא עם אותה בחורה ועלינו לחדרה. היה זה חדר גדול ברחוב קאזימיֶזוֹבסקא 57 בדירתו של יהודי ששמו בֶרטיש, סוחר כלי־בית לשעבר, ושם נשארנו לגור יחדיו. הבית נמצא בסביבה יהודית, כל דיירי הבית היו יהודים ופרט זה היה לנו יתרון חשוב, ערב כיבוש העיר על־ידי הגרמנים וכניסת חיילותיהם לתוכה.

בכל הימים והמאורעות, שבאו עלינו אחרי־כן, לא הזכרתי אף פעם לרעה את הכישלון שנגרם לנו בגלל סירובה של פרידקה לצאת ברגע האחרון. ומי יודע מה אירע לאנשי המכונית ההיא – שהרי רבים מהבורחים נהרגו בדרכים מידי הלאומנים האוקראיניים, יושבי הכפרים.

 

סכרי השנאה נפרצים    🔗

המלחמה וההפצצות נמשכו כמה ימים. בלילות הוציאוני לעזור בכיבוי דליקות ורק עם שעות הבוקר הייתי חוזר לחדר עייף ויגע. מזון אי־אפשר היה להשיג, כי כל החנויות היו סגורות. באחד הלילות הייתה הפצצה קשה ביותר ואנחנו שכבנו כל אותה שעה במרתף מאפייה, שבאותה חצר. כל הלילה הגיעו אלינו קולות הרעם של ההפצצות, עד שבבוקר השכם קפץ פתאום מישהו אלינו וקרא:

“הימלטו יהודים, הגרמנים הגיעו!”

לא ידענו מה לעשות: אם לשמוח על שנסתיימו ההפצצות, או לדאוג מפני הגרמנים שהגיעו. יצאנו מן המרתף לחצר, וממנה אחר־כך החוצה. הרחובות היו ריקים מאדם ושרר בהם שקט. לפתע – כמו מתוך האדמה – הופיעו כל מיני ברנשים, ענודי סמלים וסרטים בצבע כחול־צהוב (צבעם של האוקראינים הלאומניים) וסובבו ברחובות העיר – כדי להשליט בה סדר, כביכול.

בינתיים נפוצה השמועה, שבמקום מסוים, לא רחוק ממקומנו, אפשר להשיג לחם. הלכנו לשם. תור ארוך עד אין סוף היה לפניי. עמדתי גם אני וביליתי את הזמן בקריאת ההודעות שהודבקו אותה שעה על הקירות. היו אלה כרזות גדולות מאוד, שבהן בירכו האוקראינים המקומיים את המנהיג האוקראיני הדגול – באנדֶרא, וכן את הצבא הגרמני המהולל שהגיע ללבוב. הכּרזות קראו להמוני התושבים לשים קץ לשלטון הנקוו“ד וליהודים, ש”שחטו את האוקראינים ואת האיכרים בכפרים, בתקופה הקצרה של השלטון הסובייטי".

בינתיים נסגרה חנות הלחם והמכירה הופסקה, כשלפניי עדיין עומדים בתור עשרות רבות או מאות אנשים. לא היה למה לחכות עוד ולחם אין. התור התפרק ואני חזרתי בידים ריקות אל מקום מגורי. לפתע צץ לקראתי גוי צעיר, סרט כחול־צהוב על שרוולו. הוא פנה אליי באדיבות ושאל באוקראינית: – “דוֹקוּמנט”…

הוצאתי את תעודת־הזהות שלי ומסרתי לו. הוא דפדף זמן רב וכנראה שלא הבין את הכתוב בה, כי קיבלתיה בזמנה בבראסלָאב וכתובה הייתה בשפה הבילוֹרוּסית. סוף־סוף נמאס לו לדפדף ופנה אליי באי־סבלנות:

– הלאום. מאיזה לאום אתה?

– יבריי (יהודי) – אמרתי בבילוֹרוסית, כמו שכתוב בתעודה.

– מה זה “יֶבריֵי”?

– נו, איך להסביר לך?.. ופה נזכרתי שהרי איש לבוב הוא ויודע בוודאי גם פולנית. הוספתי ואמרתי: – בפולנית – לדוגמא – קוראים לזה “ז’יד”…

המכה שהונחתה בפניי הייתה חזקה ובלתי צפויה, עד ששעה ארוכה לא יכולתי להתאושש. והדם זרם בשטף על פניי ועל בגדיי.

… התאוששתי בשער של הבית הסמוך, שכבר היה מלא יהודים אחרים שהובאו לשם, כולם פצועים ודמם שותת. עמדנו שם זמן ממושך עד שציוו עלינו להסתדר בשורות שניים־שניים ולצעוד. בינתיים הגיעו למקום עוד אוקראינים אחדים ומקלות בידיהם. יצאנו מן השער, כשהאוקראינים שומרים על השורות מסביב. התחלנו ללכת לאורך הרחוב בעבר הימני של הכביש בכיוון למטה. מדי פעם קפצו אל שורותינו המלווים שלנו וסתם אנשים מהמדרכות, הכו אותנו בכל כוחם וגרמו לערבוביה. אך שוב היו עורכים את שורותינו והמשכנו בדרכנו. כך הלכנו לאורך קאז’ימייז’וֹבסקא עד הכיכר שבה עמד הבניין של בית הסוהר הידוע “בריגידקי”.

הכיכר הייתה מלאה אנשים, שהובאו לשם מכל עבר. אנשים הצטופפו, זעקו בקולות צרודים כשבידיהם מוטות ברזל, מקלות וכלי־עבודה. חשנו בעליל, כי הובאנו אל מרכז הפרעות. תמונות זוועה נגולו בכל פינה. הנה אישה שוכבת וכל מעיה שפוכים החוצה. במקום אחד החזיק אוקראיני ברגלי תינוק והטיח ראשו אל הקיר…

בתוך מהומת הצעקות והיללות, קריאות הזעקה ומכות אין ספור, שוב סידרו אותנו בהדיפות, במכות ובצעקות רצחניות והעבירו אותנו בין כל האנשים שמסביבנו לתוך חצר בית־הסוהר. בכלל, סכנה הייתה לעבור את הכיכר. משום כך יצאה לפנינו קבוצת גרמנים וחסמה את הדרך בפני האנשים האחרים לבל יעברו שם, כדי לתת לנו להיכנס לתוך החצר.

כשנכנסנו לחצר הוברר לי המצב. עוד לפנינו הובאו לשם אלפי יהודים אחרים. הם סיפרו לנו, כי לפני שהסובייטים עזבו את העיר, המיתו אנשי הנקוו"ד את כל האסירים הפוליטיים במרתף בית־הסוהר והציתו את הבניין. כל חלקי הבניין העשויים להישרף – נשרפו כליל. משהגיעו הגרמנים לבית־הסוהר החליטו לנקותו מהגופות השרופות ומהאפר. לשם כך נתפסנו היהודים ברחובות העיר (שהרי הם האשמים – כידוע – בכל המעשה), כדי שנוציא את גופות האסירים החרוכות מן המרתף, שבו נורו, ונקבור אותן בחצר. הפרידו בינינו – קבוצות הגברים הצעירים – לבין הנשים, הזקנים והטף. הם הומתו בידי ההמון הפרוע, ואותנו הכניסו לחצר בית־הסוהר, כדי שנעשה את עבודות הפינוי.

החצר הייתה מלאה אלפי אנשים ולמעשה לא היה אחד מהם מסוגל לעשות איזו עבודה שהיא מחמת הצפיפות. מספיקים היו 20 איש בשביל לעשות את הדרוש, אלא שהביאו לכאן אלפים וכולם עמדו ללא תנועה בלא לעשות מאומה. הסירחון שנדף מהגופות, שהיו מונחות כבר כמה ימים ללא קבורה, היה למעלה מכל שיעור. עברו שעות עד שהתרגלו האנשים לראות האחד את השני מתוך עבי העשן, שהיה פרוש בחצר וכן עד ש“התרגלו” לנשום את האוויר הדחוס והמסריח.

הגרמנים ששמרו עלינו היו כולם לבושים מסכות־גאז. הייתה זאת פגישתי הראשונה עם אנשי צבא גרמניים ובפעם הראשונה קראתי את הכתוב מעל שרוולו של אחד החיילים: “הצבא הגרמני” (“Deutsche Wehrmacht”).

סוף־סוף הוסדרה העבודה. כמה עשרות אנשים עמדו בשורה והחזיקו בחבל; אל החבל הייתה קשורה אלונקה ואותה היו משלשלים לתוך המרתף. גם במרתף עצמו עמדו אנשים מספר. שם היה המקום הקשה ביותר, כי האוויר שבו היה ללא נשוא. העובדים במרתף היו שמים את הגופות על האלונקה והעובדים למעלה משכוה והעלוה לחצר. אחרים חפרו בורות, כדי לקבור בהם את הגווייות שכבר היו במצב של התפוררות ולא פעם אחת שמנו על האלונקה רק חלקי גופות שנתפוררו במגע הראשון.

שעות על גבי שעות עבדנו בעבודה הזאת. אף אני עבדתי פעם בתוך המרתף, שהיה מכוסה דם קרוש, ולעיתים בחצר או בחפירה. הדבר נמשך עד שעה מאוחרת אחרי הצהריים, ולבסוף סיימנו את העבודה. לפתע פתחו את שערי בית־הסוהר בפני המוני הממתינים בחוץ – “קרוביהם של המומתים”. הללו פרצו במאותיהם לחצר ועובדים רבים הופלו ממש על הגופות. אחרי התעללות זו הוציאו הגרמנים את הקהל מהחצר. לאחר זאת קברנו את הגופות ואת האנשים שלנו שנהרגו באותו יום. כתום הפעולה הזאת ניגש קצין גרמני אחד, הסיר מעל פניו את מסכת הגאז, נאם לפנינו נאום וטען, שבגללנו, בגלל היהודים, דמו של כל העולם שותת עכשיו ("Eine ganze Welt blutet wegen- Euch!”), שאנו גרמנו למלחמה זאת ובגללנו נופלים מיליוני חללים בכל שדות הקטל. “ראו מה עשיתם”! קרא, והראה על קבר האחים הגדול בחצר בית־הסוהר. כך המשיך עוד דקות מספר. עמדנו כמעט אדישים, לא הקשבנו לדבריו וגם לא הבינונו מה הוא רוצה ממנו. כבר לא חשוב היה לנו הדבר, כי כל אותן שעות של עבודה כאן הספיקו לשבור את רוח מרבית הנאספים בחצר. על ידי עמד נער אחד, שלא ידע לא יידיש ולא גרמנית והתפלל כל הזמן בשפה הפולנית ושפתיו לחשו: “אלוהי, עזור לנו!” (“Boże Mój, pomóż nam!”). הזעזוע אצל אחרים היה בצורה אחרת. ראיתי את האנשים שמסביבי והיה נדמה לי, שרבים מהם רחוקים ביותר מלהיות שפויים בדעתם. הפחד, המכות, הסירחון שנדף בחצר וכל התנאים שבהם בילינו את הבוקר הביאו אותם למצב זה.

בחלקה השני של החצר, ממול, עמדה קבוצת יהודים, כשפניהם מופנים אל הקיר. שאלתי את העומדים על ידי: “מי הם הללו?” נאמר לי, כי אלה הם נכבדי הקהילה היהודית בלבוב, אנשי ציבור ואנשי רוח, מנהיגים ידועים וכו'. ההמון המתפרע הוציא אותם מבתיהם והביא אותם הנה והגרמנים מחזיקים אותם כאן בנפרד. כל היום עמדו אנשים אלה כשפניהם אל הקיר. רק בערב התחילו פתאום להעביר אותם אלינו.

בקבוצה היה הרב ד"ר לוין, הוא רבה הראשי של לבוב, אחיו של הרב לוין מריישא הידוע. אותו אני זוכר במיוחד. אדם שגובהו בינוני, וזקן קטן עיטר את פניו האצילים. כשהעמידו אותו בתוכנוּ, אבדה שלוותו ממנו ברגע שראה את פנינו הפצועים ואת בגדינו המזוהמים והמגועלים בדם. הוא עמד על ידי. אני הייתי לבוש בגדי קיץ ושרווליי היו מופשלים. הרב תפס אותי בידי כאילו ביקש להיעזר בי כדי לאסוף קצת כוח. לפתע ניגשו אליו גרמנים ואחד מהם ציווה: “הספּר שיבוא!” ועד שהבינותי מה משמעות דבריו, תפסו שני חיילים בידי הרב ושלישי התחיל ממש מורט במו ידיו את שערות זקנו, כמו שמורטים נוצות מתרנגולת שחוטה. כמה שניות שלט ברוחו ופתאום פתח בצעקה. הם עינו אותו והוא החזיק את ידי בכוח רב עד שאי־אפשר היה להתיקו ממני. איזה כוח עצום גבר בו ואני לא התנגדתי לו. הרגשתי שבכך אני עוזר לו במשהו, והוא – צעק. לבסוף כרע נפל, נשתתק ועזב את ידי.

אז נבלעתי בקהל האנשים והתחלתי להידחק ביניהם. איזה כוח פנימי דחף אותי – חתרתי והלכתי והלכתי, כשקולו של הרב רודף אחריי כבחלום, עד שמצאתי את עצמי במסדרון ריק מלא עשן. משם המשכתי ללכת עד שהגעתי לחלון מסורג בסורגי ברזל. אחזתי בידי בסורג והוא נתלש ממקומו; טיח שרוף נפל על ראשי ופניי. חיכיתי רגע קט ואחר כך צעדתי אל החלל שנפתח בחלון וקפצתי החוצה, מבלי לחשוב הרבה על מה שעלול לבוא עליי.

למטה מצאתי את עצמי בכיכר בית־הסוהר ונתברר לי שהקפיצה הייתה מגובה רב למדי, אך עברה בשלום. לא ידעתי לאן אלך עכשיו. ראיתי חבורת אנשים עומדים בתוך שער של אחד הבתים בצד השני של הכיכר. החלטתי ללכת ישר לאותו בית, כדי לחפש בו מחסה. ניגשתי אל האנשים, אך אלה פתחו בצעקות לעומתי וקראו: “הוא ברח כנראה. יש לחסל אותו!” הבינותי שאין לי מה לחפש כאן והסתלקתי. הלכתי במעלה הרחוב קאזימייז’וֹבסקא. ברחוב פגשתי רק פעם אחת מספר גרמנים שבאו לקראתי. ירדתי מהמדרכה ואינני יודע כיצד אירע הדבר, אבל באורח אינסטינקטיבי קראתי לקראתם שאני חוזר מן העבודה הביתה. אחד מהם אמר שאני מסריח והיתר פרצו בצחוק רם, אך נתנו לי לעבור. הרחובות היו ריקים מאדם. הייתה זאת השעה שבה אסור לאזרחים לשוטט ברחובות. המשכתי את דרכי והגעתי לבית מגוריי. דפקתי בשער באגרופי ופתחו לי. החצר הייתה מלאה יהודים והללו התעניינו ושאלו פרטים על הנעשה בעיר. אני עצמי כנראה לא ידעתי במשך דקות מספר מה מתרחש סביבי. זוכר אני את עצמי רק אחר־כך בהיותי כבר בתוך החדר, שבו גרתי בזמן האחרון.

הריח האיום שספגו בגדיי לא פג ממני, אפילו לאחר שתליתי אותם לכמה ימים בעליית הגג. הריח כמו נספג בעור גופי, בתוך הפה ובלשון, ושבועות רבים לא יכולתי להשתחרר ממנו.

ישבתי כמה ימים סגור בתוך החלל שבין הקירות מאחורי הארון, כי הכול סבורים היו שימשיכו לחפשני עוד, כיוון שברחתי מבית־הסוהר, והיה עליהם פחד שמא יארע להם אסון בגללי. אלא שאנו עדיין היינו תמימים יתר על המידה. אחר־כך נתברר, כי דבר הבריחה לא היה מסוכן כל־כך, כי כל גרמני או אוקראיני, שתפס יהודי ברחוב, היה עושה בו כחפצו ואף אחד לא התעניין עוד בדבר.

לאחר שישבנו שבוע ימים או יותר בפחד בלתי פוסק וגם הרעב הציק לנו ולא הייתה לנו כל אפשרות להשיג אוכל, החלטתי לצאת החוצה.

בוקר אחד כשיצאתי ממחבואי, נפתחה פתאום הדלת בדפיקה חזקה ובפתח עמדו שני חיילים גרמניים. בלי אומר ודברים תפש אחד מהם בזרועותיי ומשך אותי לחדר המדרגות. צירפו אותי לקבוצת יהודים, שהוצאו מבתיהם והובילו אותנו ברחובות העיר. שוב הלכתי ברחובות העיר בשורות של שניים שניים לאורך הכביש ומשמר מזוין שומר עלינו. אולם הפעם לא הכו אותנו, לא אנשי המשמר ולא אנשים מהמדרכות. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. אפילו הגויים לא מלאו את הרחובות כבימים הראשונים לבוא הגרמנים.

לא היה ברור לנו לאן מוליכים אותנו, עד שהגענו לחצר בית סוהר אחד, קטן בהרבה מה“בריגידקי”. נכנסנו לחצר הראשונה ומשם לשנייה ולשלישית. שם תקפנו ריח של פגרי אדם – ריח מוּכּר לי מכבר. ככל שהתקדמנו בחצר השנייה והשלישית, הרגשנו יותר שהקרקע מתחת לרגלינו רכה וצמיגה כגומי. בקרקע היו סדקים עמוקים – רוחב כל סדק כחמישה סנטימטרים ויותר. התברר, שלא היה בכוחה של האדמה הזאת להכיל גוויות־אדם רבות כל־כך כמספר שנקבר שם, ולא יכלה לכסות את כל המתים שבקרבה. בפינת החצר נמצאה ערמת סיד יבש. ציוו עלינו להביא את הסיד הזה ולכסות את השטח כולו, ובמיוחד את הסדקים.

הסיד היה יבש והרוח העיפה ממנו ומילאה את האף והגרון. הריח החריף של הסיד גירה את הגרון ואת האף, התמזג עם ריח הפגרים החריף, שעדיין לא התנדף ממני מיום היותי ב“בּריגידקי”.

הוּפתענו שניתן לנו לחזור הביתה אחרי יום עבודה זה.

 

בעבודות־כפייה למיניהן    🔗

נפתחה בלבוב לשכת־עבודה ובה היו מחלקים עבודה ליהודים. הגרמנים שהיו זקוקים לכוחות עבודה, ארגנו את העובדים היהודים בפלוגות־עבודה וכל אחת מהן עבדה במקום אחר בשירות השלטונות הגרמניים. פלוגות־העבודה הועסקו במסילת הברזל, בניקוי העיר ובפינוי ההריסות שמחמת ההפצצות, בשדה התעופה, במחנות הצבא למיניהם וכיוצא באלו. גם אני עבדתי בכל מיני מקומות כאלה ופגשתי יהודים רבים.

לפי הוראות השלטונות הגרמניים חויבו כל היהודים לעבוד. אולם יהודים אמידים לא היו יוצאים לעבודה, אלא היו שולחים יהודים אחרים במקומם תמורת תשלום. בדרך זאת נשׂתכּרנו את לחמנו – אני ויהודים רבים אחרים.

כל מנהל גרמני שהיה זקוק לפועלים, היה בא ללשכת העבודה של היהודים (ברחוב זאמקניֶינטא מס' 5) ומודיע את מספר העובדים הדרושים לו. בו במקום היה מקבל את האנשים מן ההמונים שחיכו בחצר לשכת העבודה. במקומות־עבודה אחדים שילמו שכר תמורת עבודת היהודים והחשבון נעשה על־ידי לשכת־העבודה.

התחלתי לצאת לעבודה בקביעות, ואת שכרי הבאתי הביתה ומסרתי לבחורות שתדאגנה למזון. לפעמים הבאתי גם מעט עצים להסקה, ולפעמים גם ירקות שאספתי בשדות, כשנזדמן לי לעבוד מחוץ לעיר. כמה מקומות עבודה היו ידועים כמקומות עבודה טובים, ואחרים נודעו לשמצה. למקום־עבודה טוב נחשב מקום, שבו אמנם עבדו עבודה קשה, אלא שהגרמנים התנהגו שם עם העובדים במידה אנושית. במקומות אחדים קיבלו גם מנת מרק ירקות. מקום עבודה כזה נחשב אידיאלי והאנשים היו נאבקים עליו. הרבה מקומות עבודה אחרים נודעו כמקומות רעים בשל התנאים ששררו בהם בשעת ביצוע העבודה, וגם מפני ששם היו מכים את העובדים ללא רחם. על אחדים ממקומות העבודה שנזדמן לי לעבוד בהם, אספר מעט:

פעם אחת הגיע גרמני אחד ללשכת העבודה, אסף כעשרים איש והביא אותנו לחווילה מפוארת בקצה העיר. החווילה עמדה בתוך גן נאה ובו עשרות עצי־פרי. שומה היה עלינו לנקות את הגן ואת כל אשר מסביב לחווילה. הגן היה מוזנח, אך לא הייתה בו עבודה שתספיק למספר רב כל־כך של אנשים. היה סוף הקיץ והעצים כרעו תחתיהם מעומס הפירות הבשלים. תוך כדי התרוצצות בעבודה בתוך הגן, אספנו תפוחים ואגסים מכל המינים. מאחר שזמן רב לא בא מאכל־תאווה כזה אל פינו, התנפלנו על הפירות וזללנו מהם ברעבתנות. בשעת מעשה לא חשנו ולא הרגשנו שבזה הננו עוברים עבירה חמורה מאוד. פתאום הגיע איש ס“ס ושאל לפשר הפירות המתגוללים על האדמה. הבינונו כמובן, מהי כוונת דבריו, אך אף אחד לא השיב לו. בינתיים שם לב הגרמני לכיסיהם של עובדים אחדים המלאים פירות, הכה בהם וציווה להריק את הכיסים והלך. בערב חזר עם עוד שני אנשי ס”ס ושלושתם יחד הכו בכולנו, ואמרו לנו, כי יכו אותנו עד שיוציאו מקרבנו את הפירות שאכלנו. בינתיים ירד הערב ונסתיים יום העבודה. כשהחזרנו את כלי העבודה התברר שחסר כלי אחד, ופרשת ההכאות החלה מחדש ונמשכה עוד שעה ארוכה.

כאשר יצאנו מן הגן כבר הייתה השעה מאוחרת למדיי וחושך שרר בחוץ. בעייה חמורה ביותר ניצבה לפנינו: כולנו גרנו במרכז העיר ולא ידענו איך להגיע לשם, שהרי ליהודים אסור היה ללכת ברחובות העיר בשעות הערב. זוכר אני, שלמרות המכות שהוכינו, ולמרות כל מה שעבר עלינו באותו יום, גבר עלינו פחדנו לצאת מן הגן, כדי להגיע עד לתחנה האחרונה של החשמלית ולנסוע בה עד למרכז העיר בשעה מאוחרת זו. אך כל ברירה לא הייתה. הסירותי את המגן־דויד משרוולי ונכנסתי לחשמלית. חושך שרר בה. שילמתי דמי־נסיעה, עמדתי בפינה וחיכיתי לאשר יארע. הכרטיסן עבר על ידי מספר פעמים, הסתכל בפני ולא אמר כלום. עם כל הסכנה שבנסיעה זו עברנו את הדרך בשלום עד למרכזה של העיר.

כעבודה גרועה נחשבה העבודה בתחנת הרכבת. משם היו היהודים חוזרים בערב עייפים וגם מוכים. פעם אחת נזדמנתי לקבוצת עובדים בתחנת־הרכבת. כשעמדנו בחצר לשכת העבודה וחיכינו למכוניות המשא, הסתכלו בנו שאר היהודים ברחמנות ופניהם הביעו השתתפות בצער.

בתחנת רכבת המשא פרקנו מקרונות המשא כל מיני ארגזים כבדים. חילקו אותנו לקבוצות קטנות מכדי שנוכל לבצע את העבודה. הרושם היה שהגרמנים אינם מעוניינים בעבודה בלבד, אלא לא פחות מכך רוצים הם גם בעינויינו. בברד של מכות עבדנו אותו יום בלי הפסקה מבוקר עד ערב. עשינו כנראה מאמץ על־אנושי, כי סוף סוף הצלחנו לפרוק את המשאות כמעט מכל הקרונות.

אינני זוכר איך אירע הדבר, שלפני סיום העבודה, כשנותרו לפנינו עוד קרונות אחדים לפריקה, נעלמו הגרמנים – אולי הלכו לסעוד – ואנחנו נשארנו במקומנו וישבנו. בינתיים נזכרנו שיש סכנה בישיבה כזו בגלוי ומן הראוי להיכנס לקרונות ולחכות שם להמשך העבודה. נכנסנו – ולהפתעתנו מצאנו אותם מלאים שקים. מרוב עייפות נפלנו ממש על השקים הרכים וניסינו לנוח. אך תוך כדי שכיבה גילינו, שיש בשקים פירות וירקות מיובשים וגם סוכר. הרעב היה חזק יותר מן העייפות. התנפלנו על השקים וזללנו ומילאנו את כרסינו. אחרי שעה קלה באו הממונים עלינו וציוונו ללכת הביתה.

פעם אחרת נשלחתי לעבוד בקצה רחוב יאנוֹבסקה שבלבוב, המקום שנעשה אחר כך למחנה־הריכוז הידוע בשם “מחנה יאנוֹבסקי”, שם עבדנו בהקמת מבנים שונים, ואני הועסקתי בחפירת יסודות. באחד הימים חיפשו הממונים עלינו בעלי־מקצוע ואני הודעתי כי הנני נגר לפי מקצועי. לזמן־מה הועברתי לנגריה, אך לאחר מכן הוחזרתי לעבוד בהכנת “המחנה יאנוֹבסקי”.

באותם הימים התחילו מופיעים כל מיני “מאכר’ס”, שהיו מציעים לאנשים להעבירם מלבוב למחוז חפצם תמורת תשלום. גם אלינו פנה אחד מהם והציע לנו להעבירנו לווילנא. לאחר בחינה מדוקדקת וזהירה של המצב לא הסכמנו להצעתו. ואכן לבוב כבר הייתה מוקפת מכל עבר צבא גרמני שהגיע בכיבושיו עד גבול פולין־רוסיה הישן. זאת ועוד. כל מערב־אוקראינה ומערב־בילורוסיה נעשו לחזית גועשת. היה לנו ברור, שהיציאה מהעיר כרוכה בסכנה חמורה מאוד. ברם, הבחורה המארחת אותנו נאותה להצעת ה“מאכר”, שיעביר אותה לרובנה, ששם היה בית הוריה. ניסינו לשכנע אותה שתחזור בה מצעדה זה, אולם היא התעקשה ונימוקיה עמה: אין היא רואה כל סיכוי להשתכר למחייתה בלבוב, ואין לה מוצא בלתי אם לנסות להבקיע לעצמה דרך אל הוריה. ואכן עוד בו ביום, או למחרתו יצאה בלוויית ה“מאכר” לדרך. מאז לא נודע לנו עליה מאומה. אולם על סמך הידיעות שהגיעו אלינו אחר־כך על ה“מאכר’ס” למיניהם, שניסו להעביר “משלוחים” – כלשונם – במקומות שונים, יש להניח שגם היא נספתה בדרכים־לא־דרכים של ימי המלחמה של אז עוד בטרם הגיעה לעיר מולדתה.

 

בחסות בית החולים    🔗

בוקר אחד לא מצאתי עבודה וכבר רציתי לחזור הביתה בידים ריקות והנה סר גרמני אחד ללשכת העבודה. הוא עיכב אותנו ושאל אם רצוננו לעבוד. כשקיבל תשובה חיובית, ביקש שנמתין לו, נכנס למשרד ואחר־כך חזר אלינו והודיע לנו, כי הוא לוקח אותנו לעבודה. הלכנו אחריו יחד ברחובות העיר, אך הוא לא דיבר אתנו בדרך ולא כלום. כך הגענו לבניין של גימנסיה פּולנית ומצאנו אותו בפיקוחן של נזירות פולניות. כשנכנסנו לבניין, הסביר לנו מלוונו ואמר, שיש להפוך את הגימנסיה לבית־חולים, וכי הוא רוצה שאנחנו נעבוד בעבודה זו בקביעות עד שנסיים אותה.

התחלנו בעבודה והיא נעשתה כולה בתוך הבית. צריכים היינו להוציא את כל רהיטי בית־הספר ולהעבירם למרתף שבאותו בניין ולכל מיני מקומות אחרים. לאחר מכן היה צריך להביא מתחנת הרכבת ציוד רפואי צבאי, וכל הדרוש לבית־החולים.

שבועות רבים עבדנו בהקמת בית־החולים הזה, והוא היה לנו כעין מקום־עבודה קבוע. היחס אלינו היה אדיב ונעים עד למאוד, ובעיקר התנהגו עמנו הנזירות בחביבוּת. אף־על־פי שהן לא נכנסו עמנו בדברים, השתדלו לתת לנו את מנת אוכלנו בזמן, אפילו אוכל טוב. וכשהיו מביאות אותו לפנינו מיד היו עוזבות את החדר שבו עבדנו. העבודה בתוך הבית הזה השפיעה עלינו לטובה.

פעם אחת בצאתי מהבית תפשו הגרמנים אותי עם עוד מאות יהודים. אספו אותנו במקום אחד ושם הודיעונו, כי עומדים להעבירנו אל מחוץ לעיר. מישהו הפיץ שמועה, שמוציאים אותנו למקום עבודה אחר. אותה שעה כבר רבו מאוד השמועות על מיני “כפרי־עבודה”, אלא שאחר־כך נתברר, כי האנשים המובלים לשם הומתו. משום כך חיפש כל אחד דרך איך להסתלק. חשבתי מחשבות מה עלי לעשות, עד שלבסוף עלה במוחי רעיון. ניגשתי אל הפקיד היהודי שעבד בלשכה, וביקשתי ממנו לטלפן אל הרופא הראשי בבית החולים, שבו עבדתי, ולהודיעו על מצבי. מה רבה הייתה הפתעתי, שאחרי כמחצית השעה הגיעה מכונית צבאית מסומנת בסמל הצלב האדום ומתוכה יצא הרופא הראשי בדרגת אלוף־משנה (אוֹבּרסט). מייד קראו בשמי. ניגשתי למקום שאליו נקראתי ושמעתי את הרופא מודיע, ש“היהודי הזה” (כלומר אנוכי) “עובד אצלו וכי הוא לוקח אותו עמו לבית־החולים, הואיל והוא בעל־המקצוע הטוב בשבילו”. וכך היה. בבואנו לבית־החולים אמר לי הרופא: כל עוד תעבוד אצלנו, לא יקחו אותך לשום מקום אחר.

הוא לקח אותי עמו לחדרו ושאלני, אם כבר אכלתי היום. עניתי תשובה מתחמקת, אולם הוא הזמין אוכל בשבילי. לאחר שכיליתי את סעודתי, שוחח עמי שיחה אדיבה וכמעט ידידותית. הוא הראה לי תמונות בני משפחתו וסיפר לי על עצמו. כך נודע לי ממנו, שהוא רופא שגויס ממקום עבודתו; הוא ידע יפה את כל המתרחש סביבו, אלא שבזמן מלחמה אין הוא – בתור איש צבא – יכול לשנות הרבה, אולם – חזר על הכרזתו הראשונה – יעשה כל שביכולתו לעזור לנו.

המעשה הזה עשה רושם על כל היהודים שעבדו באותו בית־החולים.

תקופת עבודות ההכנה להקמת בית־החולים בבניין הגימנסיה קרבה לקיצה; הבניין נעשה לבית־חולים גדול ומצויד. והנה בא היום ואנו נשלחנו לתחנת הרכבת להביא את הפצועים הראשונים. כל העובדים יצאו לשם כך במכונית. הוטל עלינו להכניס את האלונקות עם הפצועים לאמבולאנסים. משהגענו לתחנת הרכבת, כבר חיכתה הרכבת במקום. הגרמני שניצח על עבודתנו, ציווה עלינו לגשת צמדים־צמדים ולקחת את האלונקות. כולנו היינו לבושים קרעים ועל שרוול כל אחד ממנו בלט הסימן שלנו: הסרט עם מגן־דויד. לפתע שמענו צעקות: אחד הפצועים – הראשון שניגשו אליו חבריי – דרש שירפו מהאלונקה שלו, ואחריו החרו החזיקו גם יתר הפצועים. הם צעקו, שאין הם רוצים, כי אלה שהציתו את אש המלחמה והאשמים בהתפרצותה ובפציעתם בשדה־הקרב – שאנשים אלה ישאו אותם באלונקות… לשמע הצעקות הללו, התלונן הממונה על הרכבת הסאניטארית בפני המפקד שעמד בראש העובדים, שבאו לקבל את הפצועים. לאחר דין ודברים ביניהם סילקו את כולנו והחזירונו לבית־החולים. איש־הצבא הצעיר שעבדנו עמו כל הזמן אמר לנו, שהוא מצטער מאוד על כי לא נוכל לעבוד עוד בבית־החולים הזה.

משיצאנו כולנו מלפניו, קרא לי ולעוד יהודי אחד שנחזור. שנינו היינו מראשוני העובדים באותו בית־חולים, וכך אמר לנו: – הואיל ועבדתם פה עמנו יחד כל הזמן, תוכלו להישאר במקום, אך תעבדו רק במרתף ולא על־יד הפצועים. תסיקו שם את התנורים ותעסקו בכל שאר העבודות. הוא ירד עמנו למרתף והראה לנו את העבודות שעלינו לעשותן. ואכן, מאז היינו יושבים שם ועושים כל מיני מלאכות החל משעות הבוקר ועד הלילה, מבלי להיפגש בפצועים כלל.

בעבדנו במרתף נפגשנו יותר בנזירות הפולניות. גם הן העתיקו, כנראה, את מקום מגוריהן אל המרתפים העמוקים והנרחבים מאוד, שהיו מתחת לבניין הגימנסיה. רואים היינו אותן כשהן מבשלות, הולכות להתפלל, או עוברות בפרוזדורים הלוך ושוב.

פעם אחת ראיתי את המעשה הזה: לרופא גרמני צעיר היקצו חדר למגורים בבניין בית־החולים. שלחו אותי לסייע בידו להכניס את חפציו לחדרו והלכתי עמו בשאתי את מזוודותיו. לפתע הבחין מבעד לדלת הפתוחה לפרוזדור בצלב על הקיר. הוריד את הצלב מהקיר בתנועה זריזה והשליכו בפרוזדור. באותו רגע עברה הנזירה הראשית, שכינוה “אמה”, הרימה את הצלב ובכעס עצור דרשה ממנו להחזירו למקומו. היא אמרה לרופא, שאם לא יחזיר את הצלב למקומו, יהיה עליו לעזוב את הבית. הדבר היה לשערוריה. פצועים מספר התערבו בוויכוח ולעגו לנזירה, עד שבא הרופא הראשי וציווה להחזיר את הצלב למקומו.

ה“אם” – “מאטקא”, כפי שקראו לנזירה הראשית – הייתה אישה צעירה ויפת־תואר, גבוהת־קומה ומהלכת בגאווה ובגאון. בעברה בפרוזדורים הייתה דמותה מעוררת יראת־כבוד אצל הפצועים הגרמנים. לא הייתה מרבה בדיבור. עם הרופא הראשי הייתה מדברת צרפתית, כפי שנזדמן לי לשמוע, אך אל הפועלים היהודים היתה פונה בפולנית.

לעתים קרובות היו מספר גרמנים מעובדי בית־החולים יוצאים לרחוב, תופסים יהודים, לוקחים אותם לעבודה ואחר־כך משלחים אותם לנפשם. והנה פעם אחת אירע שתפשו מספר רב של יהודים ברחוב והביאום לחצר בית־החולים, וצירפו אליהם גם אותי ואת היהודי השני שעבד עמי, לקחונו והביאונו אל תחנת הרכבת. התברר לנו שהגיע מטען תפוחי־אדמה וצריך היה להעבירו לבית־החולים במשאיות. עבדנו כל אותו היום בטעינת תפוחי־האדמה בתחנה ובפריקתם בבית־החולים. אחר־הצהריים, בנסיעתנו האחרונה לבית־החולים, התנפל עלי פתאום אחד הגרמנים, צעיר בבגדי־ס“ס, וסטר לי פעם ופעמיים – בלי כל סיבה. בושה אחזתני וכאב גם יחד. חשתי, שהייתי מוכן לקרוע אותו ‘דחליל’ לגזרים; באותו רגע עברה בחצר הנזירה הראשית, נעצרה והסתכלה במעשהו של איש ה־ס”ס ואמרה לו משהו בצרפתית בקול תקיף מאוד. בכל כוחה אחזה בידי, הורידתני למרתף והכניסה אותי לאחד החדרים. הנזירה סיפרה לשתי נזירות כל מה שאירע לי, וציוותה עליהן להביא לי אוכל. היא עצמה הלכה אל הרופא הראשי וביקשה ממנו, לא לשלוח בפיקודם של אנשי ה־ס“ס את היהודים עובדי הפנים של בית־החולים. אמר לה הרופא הראשי, כי אין הוא יכול לעשות זאת, בית־החולים נתון למרוּת ה־ס”ס ואין הוא יכול למנוע פגישה בין אנשי ס"ס ובינינו.

הנזירות היו נרגשות לשמע הסיפור על מכותיי, אף כי היה זה מעשה יום־יום בכל מקום בעיר, שנמצאו בו יהודים. אך הפעם נעשה הדבר לנגד עיניהן ממש, על כן השתדלו בכל מיני דרכים להביא לידי ביטוי את השתתפותן בצערי, ושעה ארוכה ישבו על ידי להרגיעני.

 

מרחץ הדמים    🔗

לא בבת אחת אלא שלבים־שלבים חוסלה הקהילה היהודית במקום. השלב הראשון בוצע עם כניסת הגרמנים. הייתה זאת ה“אקציה” הראשונה – “אקציית הטלפונים”. הגרמנים הוציאו בלילות יהודים מבתיהם לפי הכתובות שמצאו בספר הטלפונים העירוֹני, וכך ריכזו את אנשי האינטליגנציה היהודים. הייתה זאת איפוא אקציה שקטה, שבה אספו את כל המהנדסים, עורכי־הדין, הסוחרים וכיו"ב יהודים בעלי טלפונים – כל הצמרת של הקיבוץ היהודי בלבוב. זמן רב עבר עד שתפשו היהודים, שפעולה מכוונת כאן ולא מקרית, ויקר המחיר ששילמו עד שהרגישו ונודע להם, מה נעשה באנשים שנלקחו לעבודות כביכול.

אחרי אותה “אקציה” נצטוו היהודים לענוד סימן מגן־דויד על השרוול, אסרו עליהם לנסוע ברכבת ובחשמלית, ולצאת מפתח ביתם אחרי שמונה בערב. כל העונד את הסימן היה אפוא לאדם “בעל זכויות מיוחדות”.

עבודתי בבית־החולים נטעה בי הרגשה כלשהי של חיים שקטים, והנה, בוקר אחד, לפני יציאתי לעבודה, הופיע קצין גרמני ופקד עלינו לעזוב את הבית תוך שעה אחת. לגבי דידי לא היה קשה הדבר כל־כך, כי לא היה לי עמי כל רכוש. אבל קשה מאוד הייתה הגזירה ליהודים שגרו בבתיהם עם כל אשר להם במשך שנים רבות. כל אחד מהם רשאי היה ליטול עמו רק חבילה אחת, בת כמה קילוגראם. וכך ביום אחד עזבו כל היהודים שברחוב קאזימיז’וֹבסקא והסביבה את בתיהם, בהשאירם מאחריהם כמעט את כל רכושם. ומה שאירע ביום אחד במקום זה אירע למחרתו ברחוב אחר. כך נצטמצם והלך השטח של מקום מגורי היהודים, עד שאספו אותם אחר כך לרובע מיוחד – “רובע יהודי” ־ ועשוהו במרוצת הזמן לגיטו.

בצאתנו באותו יום מן הבית, קראנו במודעות את הצו בדבר הקמת הרובע היהודי המיוחד. הלכנו, אני ופרידקה, אל מרכז העיר, שבו היה המרכז היהודי והגענו אל ביתו של רופא מכּר שלנו, שבּתוֹ למדה עם פרידקה בקונסרבאטוריון. נשארנו שם כל אותו יום וטיכּסנו עצה, מה עלינו לעשות. ברור היה, שביום מן הימים ייאלצו גם הם לעזוב את הדירה שלהם. כיוון שהרופא צריך היה לצאת למחרת היום לעבודתו במרפאה, החלטנו שאני ורעייתו נצא לרובע היהודי לחפש בו מקום מגורים לכולנו, ופרידקה ובת הרופא ילכו העירה לנסות להשיג מצרכי־מזון.

ב־12 בנובמבר 1941 יצאתי עם אשת הרופא לרובע המיוחד ליהודים, כדי להבטיח לעצמנו דירה. כגבול הרובע שימש גשר של פסי הרכבת שמתחתיו אפשר היה לעבור לחלק השני של העיר. בשעת הליכתנו לשם לא הייתה כל תנועת אנשים. מתחת לגשר עמד שוטר אוקראיני והורה לנו בתנועת־יד – מבלי לאמור מלה – לעבור לעבר השני של הגשר. עברנו ומצאנו שם איש־ס“ד (“Sicherheits-Dienst”), לבוש מדים שחורים וכובע פלדה לראשו – ניגשנו אליו. הוא שאל אותנו לאן פנינו מועדות. ענינו שבהתאם לפקודה החדשה אנו מעוניינים להבטיח לעצמנו דירה. הגרמני המשיך ושאל אותי, אם אני עובד במקום שהוא. הוצאתי תעודה המאשרת שאני עובד במסגרת לשכת העבודה של ה”יודנראט". התעודה השביעה את רצונו ונפרד ממנו באדיבות.

הרחובות היו ריקים מאנשים. עברנו עוד כעשרים מטר והנה ניגש אלינו לפתע אדם צעיר בלבוש אזרחי ופנה אלי באדיבות באמרו:

“אולי תואיל לסור לרגע קט לבית זה?” בדברו הצביע על בית מעבר לרחוב. ראיתי שאין כל מקום לוויכוח אתו ואמרתי: בבקשה.

לא חששנו מפני דבר ואשת הרופא נשארה בחוץ וחיכתה לשובי.

הדבר היה ברחוב וארשאווסקא בבית מספר 4. לפי השלט שליד השער ידעתי, שהבניין הוא של בית־ספר. האיש נכנס עמי לתוך הבניין. עברנו פרוזדור ארוך ובהגיענו לקצהו דפק מלווי בדלת מצד ימין, פתח אותה ואמר לי באדיבות: “נא להיכנס”. נכנסתי. בו ברגע ניתך עלי ברד של מהלומות, מבלי שאבחין כלל מאין הם ומי הם המכים. לאחר שהתאוששתי לרגע קט, ראיתי מולי שולחן־כתיבה, כמו במשרד מסודר ולידו גרמני איש־ס"ס. המכים אותי היו אוקראינים מקומיים, עושי רצונו של הגרמני. לאחר חמש־שש דקות הורה הגרמני בתנועת־יד להפסיק את המכות ושאלני כל מיני פרטים אישיים, כדי לרשמם בספר שהיה מונח לפניו. לשאלתו מה היא עבודתי, עניתי: נגר. עשיתי כן, לפי שידעתי כי אחרי “אקציית הטלפונים”, מסוכן ביותר להיות בעל מקצוע חופשי. לאחר הרישום ערכו חיפוש בבגדי ובכלי, לקחו ממני את שעון־היד, את אולרי ופרוטות מספר שהיו בכיסי והציגוני ככלי ריק. בתום החיפוש ציוו עליי ללכת “ישר ושמאלה” ואוקראיני אחד הובילני לכיוון זה.

הגעתי אל אחורי הבית. שם כבר עמדו יהודים רבים כשהם ערוכים בשתי שורות ארוכות ופניהם אל הקיר. העמידוני ביניהם. כעבור זמן־מה החילותי להבין את הנעשה. מאות יהודים שהלכו לחפש אחרי דירות הובאו לכאן, כנראה, עוד באותו בוקר, כשם שהביאו אותי. מאחורי שתי השורות ניצבו שוטרים אוקראינים ורובים בידיהם, ובכל כמה דקות חזרו על הפקודה: “לא לזוז!”. כל מי שהניע את ראשו, או את ברכיו, או הפליט דבור כל שהוא מפיו, נתכבד במכות באבר שהניע. אדם שהסתובב על עמדו – נורה מיד. כך עמדנו מתוחים כלפקודת “הקשב”, החל משעה שש־שבע בבוקר עד שעה ארבע־חמש – בקירוב, אחרי־הצהרים…

אני עמדתי בין אנשים צעירים, אבל במשך היום התברר לי, שיש במקום עוד קבוצה אחת של אנשים קשישים יותר, ובעיקר נכים. היו אלה אנשים מגודלי־זקן, רובם מבאי בית־המדרש והישיבות, יהודים אדוקים בדת וסתם אנשים נכים, שאספו אותם מכל העיר. יכולתי לראותם ממקום עמידתי. הם לא עמדו בשורות כמונו, אלא שכבו, או ישבו בצורות מצורות שונות כשהשוטרים מתעללים בהם, בכל מיני המצאות. אנשים שלא יכלו ללכת נצטוו לערוך תחרויות בריצה, לטפס על עצים ולקפוץ משם למטה. מובן שכל מעשי “ספּוֹרט” אלה לוּוו בהכאות כל אותו יום.

בשעה ארבע־חמש אחרי הצהרים, בקירוב, הרגשנו במשאית שהתקרבה אלינו מאחור. לא העזנו להפנות את הראש אחורנית. לפתע הופיעו כמה עשרות אוקראינים, פתחו בצעקות ואילצונו בדחיפוֹת ובמכות לעלות מהר על המשאית. היא הייתה קטנה מלהכיל את כולנו. ברם, אנו “העפלנו” עליה ונדחסנו בה בנפלנו האחד על גבי רעהו; כל אחד השתדל לעלות מהר יותר על המשאית, כדי להימנע ממנת המכות שהותכה עלינו. המשאית הייתה מכוסה בברזנט והפקודה שניתנה לנו הייתה ברורה ומפורשת: לא להוציא את הראש החוצה, ובכלל אסרו עלינו לגעת בברזנט, או לעשות מעשה כלשהו שיעיד על הימצאות אנשים במכונית בעברה ברחובות העיר. האוקראינים היכו במקלות על הברזנט כדי להרחיק כל אבר שהתבלט בו.

הרגשתי שאנשים רבים שוכבים עלי; המכונית נסעה במהירות ואנו שכבנו כמעט ללא יכולת לנשום. עברו לא יותר מחמש דקות עד שהמכונית נעצרה. שוב נשמעו פקודות וצעקות ונצטווינו לרדת מהר למטה. ירדנו ועברנו בסך בין שורות אוקראינים בלבוש אזרחי, שענדו סרטים מיוחדים על שרווליהם ובידיהם מקלות. עברנו בתווך אחד־אחד, כשאוקראינים משני הצדדים ממטירים מכות בלי הרף. לבסוף, כשכל אחד מאתנו הספיק לספוג מנת מהלומות הגונה למדיי, מצאנו את עצמנו בקומת הקרקע של בית באותה חצר. מפי אנשי לבוב שהיו אתנו נודע לי, שאנו נמצאים בבית־המרחץ פֶלטֶבנא. שם ערכו אותנו בשורות ארוכות וציוו עלינו למסור את כל הזהב וחפצי־ערך אחרים שהיו ברשותנו. אף אחד לא זז ולא ענה. אז ציוו עלינו לעבור לצד השני של החדר. התברר, כי במקום שבו עמדנו תחילה, זרקו אחדים כסף, תכשיטים וזהב והם נשארו מונחים על הרצפה. הדבר עודד את האוקראינים ולאחר שאספו את השלל, שוב פקדו עלינו להחליף את המקום בחדר, וגם הפעם באו על שכרם – במצאם שלל על הרצפה. המשחק הזה נשנה עוד פעמים רבות עד שהם היו בטוחים, כי השארנו בידיהם את כל אשר היה לנו.

לאחר שבעלי התכשיטים השתחררו בדרך זאת מרכושם, שלקחו עמם לשם רכישת דירה, הועברנו לחדר אחר, אשר – כפי שהתברר לנו מיד – היה אולם בית־המרחץ ממש. האולם היה ריק לגמרי; לא היו בו ספסלים לישיבה והרצפה היתה עשויה בטון; קירותיו היו אטומים, ללא חלונות, ופרט לדלת הכניסה לתוכו לא היה בו כל מוצא אחר. פקדו עלינו לשכב על הרצפה לאורך הקירות, כך שמרכז החדר נשאר ריק לגמרי. השעה כבר הייתה שעת ערב ובחדר הודלקה מנורת חשמל. לפתע קיבלנו פקודה חדשה: “לשיר!”

לשמע קולות השירה התאספו באמצע החדר אוקראינים רבים והצטרפו אליהם אחר־כך גם בחורות אוקראיניות. הם התהוללו וכמו נהנו מן השירה ודומה שהם ששו מראש למה שעתיד עוד להתרחש כאן.

האוקראינים התעללו בנו עד שעות הבוקר המוקדמות. תעלוליהם הגיעו לשיא בהוציאם מן השורה יהודי זקן, שהובא הנה עם ספר גדול בידו – מן הסתם איזו גמרא ששנה בה – וציוו עליו להניח את הספר על הרצפה, לעמוד עליו ולצאת בריקוד חסידי. תחילה סירב היהודי, אך לבסוף נאלץ לשמוע בקולם כיוון שהיכוהו ללא רחמים. הוא התחיל לרקוד כשהאוקראינים הסובבים אותו מכים בו ומלווים את ריקודו בקריאות עידוד. אחר־כך הושיבוהו על הרצפה והציתו את זקנו… הזקן לא בער. בה בשעה שאוקראינים אחדים טיפלו בזקנו, הוציאו אחרים משורותינו עוד שישה יהודים בעלי־זקן, והושיבום על־יד הישיש והציתו גם את זקניהם. תחילה בערו הזקנים אך בקושי, אולם האש פשטה ואחזה בבגדיהם והיהודים נשרפו חיים לעינינו…

היה זה מחזה מַבעית ומזעזע. חזינו בו כשאנו אחוזים פחד אינסטינקטיבי פן תעבור האש גם אלינו. התרחקנו מן הגופות החיות, שהיו למאכולת אש ונדחקנו אל הקירות. לרגעים הייתה האש כה גדולה עד שגם בני־השטן חששו שמא יישרף הבית, והם שפכו כפעם בפעם מים על הגופות הבוערות, כדי להנמיך את הלהבות ולהקטין את האש. כשכבתה האש לא קמו עוד המעונים לתחייה – מהם שמתו מאימה ומהם שנשרפו ממש.

האוקראינים הפליגו בתעלוליהם בהוציאם מתוכנו יהודי חרש וקרח, והשתמשו בראשו כמטרה לשעשועי קליעה למטרה. הם הטילו אל ראשו את אגני הרחצה של בית־המרחץ העשויים עץ ומתכת. “התחרות” הסתיימה חיש מהר משנבקע ראשו של החרש לשנים וכל המוח נשפך על הרצפה ועל בגדי החלל.

היה בינינו יהודי אחד בעל רגל עקומה, והאוקראינים ניסו לישרה בכוח. היהודי זעק מרה, אך ללא הועיל. הללו עמלו על “יישור רגלו” עד ששברוה והיהודי לא קם עוד, כי גם לבו נשבר.

אחוזי פלצות נאלצנו כולנו ללוות את מחזות האימים בשירה ובשכר זה אף “זכינו” מדי פעם בפעם במנת מכות נאמנות. תחילה ישבו הבחורות האוקראיניות באולם והסתכלו בתעלולים כשהן צוחקות בהנאה ומוחאות כף. אך משגברה ההשתוללות והגיעה לשיאה, החלו צורחות מפחד וברחו על נפשן, כשמלווה אותן צחוקם הפרוע של העושים במלאכה.

כל הלילה ירדו עלינו המכות. שוב איני זוכר כיצד נסתיים ליל הבלהות. זכורני רק זאת, שבשעת בוקר מוקדמת שכבתי על הרצפה בין 23 אנשים חיים, שרידי שלוש־מאות איש, בקירוב, שהובאו לשם בערבו של יום אתמול. מרבית האנשים נהרגו במכות שניתכו עליהם במשך שעות רצופות. מזלנו, או כוחנו עמד לנו – ל־23 הנותרים בחיים – להחזיק מעמד עד הבוקר.

זמן מה לא הפריע אותנו איש עד שנפתחה הדלת ונכנס ראש המרצחים והודיע לנו, כי עלינו לנוח מעט ולשכב לישון. מובן שלא יכולנו להירדם. עד השעה עשר בבוקר לא סר אלינו איש. בעשר, בקירוב, חזר ראש קבוצת האוקראינים עם איש ה־ס“ס הגרמני – אותו איש שרשם את שמי בספר, כשהובאתי לכאן, והם הודיעו לנו, כי מזלנו משחק לנו והם מוסרים אותנו לידי יהודים. “דוֹ ואשיך” – אמר, כלומר: לאנשי שלומכם. ובאמת לאחר כשעה הגיעה משאית. הועלינו עליה באדיבות רבה ופקדו עלינו שלא לספר לאיש מה שאירע כאן בליל אמש. “והרי באמת לא אירע מאומה” – אמרו. האוקראיני עלה עמנו על המשאית, שוחח אתנו בידידות והציע לנו אפילו סיגריות. במשאית פתוחה זאת נסענו לרחוב זאמקניינטא, אל לשכת העבודה של ה”יוּדנראט' ושם נמסרנו לידיהם.

לשכת העבודה של ה’יודנראט' שוּכּנה בגימנסיה ברחוב זאמקניינטא, ובה הועמדו לרשותה כמה חדרים – כנראה למשרדים. אולם־ההתעמלות של הגימנסיה שימש מקום ריכוז. הביאו אותנו, 23 במספר, לאולם גדול זה, כשכולנו מוכים ודוויים, ולא יכולים ללכת ולא לשכב. עובדי ה’יודנראט' נכנסו אלינו ושאלו אותנו מאין באנו ומה עמנו. סיפרנו להם כל מה שאירע במשך הלילה. הם הביאו לנו אוכל, מרק חם. משהתחלנו לאכול ממנו, התחילו אחדים לירוק דם עד שכרעו תחתיהם ונפלו על הרצפה. הללו הוּצאו מן האולם ולא ראינום עוד. עד הערב היינו לבדנו. מספרנו פחת והלך. כל אימת שמישהו מאתנו ניסה לאכול, לנוח או לשכב, שוב לא קם עוד. בלילה לא נותרו מאתנו בלתי אם שלושה אנשים בלבד. אחד יהודי כבן ארבעים, במעיל עור על בגדיו, בעל קיוסק בלבוב. השני בחור צעיר, תפּר, אף הוא מלבוב ואנוכי – השלישי. שלושתנו נשארנו בחיים, חזרנו לאיתננו ועוד זמן רב היינו יחד.

בלילה החלו מתקבצים באולם יהודים רבים. מפיהם נודע לנו, שאף הם עברו דרך עינויים בדומה לשלנו. היה זה אות שה’אקציה' עדיין נמשכת. במשך אותו לילה הובאו אלינו לאולם המוני אנשים, אולם אלה לא היו מוכים כמונו. הדבר נמשך גם ב־13 וב־14 בנובמבר. האולם נתמלא מפה לפה. ביום ה־14 בנובמבר לא היה בו עוד מקום לשבת או לעמוד. הצטופפנו האחד ליד רעהו מבלי שנדע מה ילד יום. כל כמות מרק שהובאה אלינו נבלעה מיד בפי האנשים הרעבים, שחטפו ממש כל שייר אחד מידי חברו.

היה זה כמדומני בשבת ב־15 בנובמבר בבוקר, כאשר נכנס רופא אל האולם המלא מפה לפה ושאל: “מי זקוק לעזרה רפואית?” יהודים רבים קמו ממקומם ורצו אליו להירשם. מאות נרשמו. אף־כי הרגשתי את עצמי לא בטוב, לא היה לי אימון בעזרה הרפואית המוצעת לנו ולא ניגשתי להירשם. כעבור שעות אחדות באו וקראו בשמות האנשים שנרשמו והעבירום לחדר אחר. כפי שנודע לנו אחר־כך, ציוו עליהם שם להסיר את בגדיהם העליונים ואת נעליהם ולהשאירם במקום. אחר־כך העלו אותם על מכונית, וכפי שסיפרו לנו פקידי ה’יוּדנראט', הוציאו את כולם להורג.

כעבור זמן מה הגיעה קבוצת אנשי ס“ס. נצטווינו לקום בפניהם, להסיר את כובעינו מעל ראשינו ולעמוד דום. אחד מהם נאם לפנינו בצורה אדיבה מאוד ואמר, כי הוא בטוח כי הננו “אלמנט בריא” שיכול להביא תועלת וכי מעתה לא יאונה לנו כל רע. הוא “הזמין” אותנו לצאת למחנות העבודה המוקמים והולכים עכשיו בלבוב ובסביבתה. במחנות־עבודה אלה נעבוד, נקבל מזונותינו ולא יעשו לנו מאומה. אנו נימצא בפיקוחו של ה־ס”ס.

בתום הנאום הציג לפנינו את האנשים שבאו עמו והודיע לנו, שהם “לאגר־פירר” (מפקדי מחנות) וכי יחלקו אותנו ביניהם ונשמש גרעינים ראשונים למחנותיהם המוקמים.

אחד מאנשי ה־ס“ס היה גבה־קומה, פניו כפני רוצח ועינים היו לו כעיניו של בן אדם לא־נורמאלי ביותר, אבל יפה היה וגברי מאוד ובבגדי ה־ס”ס נראה כאיש צבא מובהק. היה זה ה’אונטרשאר־פירר' אֶפּלֶה, מפקד המחנה בקוֹרוֹביץ. הוא ציווה עלינו להסתדר, עבר בין השורות, בחר באנשים וביקשם לעמוד בצד השני של האולם. וכך בחר בקבוצה של שבעים איש, שמצאו משום מה חן בעיניו ובתוכם הייתי גם אני. אפלה בדק את נעלינו ואת בגדינו, וכל מי שלא היה לבוש כראוי, הורה לו לעבור לחדר הסמוך ולקחת לעצמו נעליים ובגדים שהשאירו אחריהם ההרוגים. לאחר מכן יצאנו לחצר ועלינו על שתי מכוניות־המשא שחיכו לנו והוּסענו בהן מלבוב אל הכפר קוֹרוֹביץ.

במחנה

 

מחנה העבודה בקורוביץ    🔗

הכפר קוֹרוֹביץ שוכן במרחק של כ־30 ק“מ מלבוב. הגענו אליו בשעת הצהרים והוכנסנו לשטח המחנה, שהוקם במרכז הכפר על־יד הכנסייה האוקראינית. היה זה מעין בית גדול דומה לצריף, בן קומה אחת, שעמד בשכנות לחצרו של הכומר האוקראיני. הבית היה מוקף שתי גדרות־תייל וברווח שביניהן לבין הצריף היו נטועים עצי־ערמון, שהסתירו בענפיהם הארוכים והרחבים כמעט את כל השמים מעל. צריף זה שימש בזמן שלטון הסובייטים למועדון נוער ובית קולנוע, ועתה קבע בו ה־ס”ס ובחצרו את מקום מחנה־עבודת־הכפייה (Zwangsarbeitslager") קוֹרוֹביץ. בהגיענו כבר מצאנו שם יהודים מכפרי הסביבה רובם בחורים צעירים. הוכנסנו לצריף ומצאנו באמצע החדר בימה ומשני עבריה משכבים (“נארי” – בלע"ז) בשתי קומות. גם על הבימה עצמה הוקמו המשכבים בשתי קומות. שם קיבל את פנינו יהודי אחד – זיסר היה שמו – ואמר לנו בפולנית, כי פה יהיה לנו טוב.

זיסר היה יהודי מלבוב; לא גבוה, אולם רחב־כתפים, פניו היו אדומות כפני אדם ששתה יתר על המידה. הוא חבש לראשו כובע המשטרה היהודית מגיטו לבוב – כובע כחול ככובעי המשטרה הפולנית עם מגן־דויד – נעל מגפיים ולבש מכנסי “גאליפה” ומעיל אזרחי כחול. לפני המלחמה שירת בצבא הקבע של פולין בדרגת תת־קצין. הוא היה יהודי מתבולל, דיבר פולנית רהוטה, ויידיש כמעט שלא ידע. נראה שהנאצים החזירוהו אל המחנה היהודי. כל הופעתו היתה הופעה של איש צבא, אם גם בדרגה נמוכה, הרגיל לפקד על נמוכים ממנו, אך עם זאת יודע מהו מקומו שעה שעומד לפני מפקדו הגבוה ממנו בדרגה.

היה משהו מן הטראגי־קומי בהתייצבו בבוקר לערוך את המפקד. תחילה היה רץ מהצריף לחצר וממנה למטבח שעל ידו ומזרז את כולנו להסתדר בשורות. אחר־כך היה עורך מעין מיפקד לניסיון ושוב רץ על פני החצר, כדי למצוא את האנשים החסרים שעדיין לא הספיקו להתייצב בשורות. ופתאום, כאשר הבחין מרחוק בדהרת הסוס המתקרב מעבר לכביש, היה משמיע בכל כוחו ובקול צרוד: “אכטונג!” (הקשב!) ולאחר זה: “מיצן אפּ!” (­כובעים הסר!). הוא עצמו היה מסיר את כובעו ראשון ומחזיקו בידו מאוזן ליד ירכו, כאילו היה רכוב על ראש מישהו נמוך ממנו הניצב על ידו. בנהגו כך שיחק את כל משחק הרשמיות של איש צבא פולני בשעת המסדר… בדרך כלל לא הסתפק אפלה בפקודתו של זיסר ואהב לחזור על אותה פקודה בעצמו פעמים רבות, כדי לראות אם הכל באמת מסירים את כובעיהם בבת אחת ובקצב אחיד. כאשר נעדר מישהו מהמיפקד, במקרה של בריחה, היה צבע פניו של זיסר משתנה, מאדים ומלבין חליפות. ובאמת לא היה מה לקנא בו אותה שעה. הוא היה רץ אל אפלה, חוזר אלינו, כשהוא מבולבל, מלא פחד ורועד כולו. לעתים קרובות היה אפלה “מרגיע” אותו בהצלפת שוט אחת, ואז היה זיסר ניצב על עמדו וכולו אחוז חרדה ותהייה במה ייגמר המיפקד. עם כל השתדלותו ומאמציו לעשות עלינו רושם של מפקד, ראינו בו אדם אומלל, אשר עובדת היותו שוב בין יהודים, שאבדה להם התקווה להשאר בחיים, הניעה אותו לא פעם אחת ליטול חלק בסבלם, ולא פעם אירע שהיה כואב את כאבנו ללא יכולת להועיל.

אחרי קבלת הפנים שערך לנו זיסר בבואנו למחנה, הוציא חבילה של גזרי־אריג צהוב, סיפק לאחדים מתוכנו חוט ומחט וציווה עלינו לתפור את הטלאי הצהוב על בגדינו העליונים בשני מקומות – על הגב ועל החזה.

למחרת יצאנו לעבודה בכביש המוביל מלבוב לטראנוֹפּוֹל. צריכים היינו להרחיב את הכביש, לשמור עליו לבל יינזק ולתקנו במידת הצורך. כביש זה היה עורק תחבורה חשוב של הצבא הגרמני ועברו בו בלי הרף שיירות עם צבא וחומרי מלחמה לחזית המזרח. מבחינה ארגונית היו הממונים עלינו אנשי הס“ס, אבל ביצוע העבודה בכביש נעשה בידי חברות גרמניות בהנהלת אנשי ה”ארגון טוֹט" (“Org. Todt”), שטיפל בעורקי התחבורה.

בקטע זה של הכביש טיפלה החברה האוסטרית ‘שוויטאלסקי’ מן העיר לינץ; היא שביצעה את כל העבודה הקשורה בו. תמורת כל פועל שעבד בשבילה שילמה החברה לס“ס סכום כסף ובו החזיק הס”ס את כל המחנה וכלכל את האנשים. בזמן העבודה שמרו עלינו מנהלי עבודה גרמניים, אשר לא התעניינו אלא בתפוקת העבודה שלנו. אך, כאמור, מבחינה ארגונית נתונים היינו בידי ה־ס“ס אשר הטיל עלינו משטר השגחה חמור, כדי שלא נברח. ה־ס”ס העמיד עלינו כשומרים אנשי משטרה מיוחדים; הללו היו אוקראינים שלבשו את המדים המיוחדים למשטרת המחנות. מדים אלה היו שונים ממדי המשטרה הכללית האוקראינית בערים ובכפרים.

אנשינו לא היו רגילים לעבודת הכביש וגם לא ידעו אותה, והרי עבודה זו הצריכה ידיעה מקצועית. מנהלי העבודה לא השתדלו להסביר לנו כיצד לבצע את העבודה, כי אם הכונו בכל שעות העבודה מכות בלתי פוסקות עד שנתחזק בנו הרושם שמגמת העבודה היתה להכותנו בלבד ולא לבצעה באמת.

בשעה חמש בבוקר היינו קמים ויוצאים למטבח, כדי לקבל ספל קפה שלא היה אלא מים שחורים ללא סוכר. לא ניתן לנו כל אוכל אחר באותה שעה. אך התחיל להפציע אור היום, כבר הסתדרנו בשורות בצורת ‘חית’ גדולה, והיינו מוכנים למיפקד הבוקר. זיסר היה עומד מולנו וקורא בשמות האנשים. ומדי יום ביומו, בדיוק באותו רגע, היה מתפרץ לתוך החצר מפקד המחנה, אֶפּלה, כשהוא רוכב על סוסו והיה מקבל מאת זיסר את הפיקוד. לאחר שקיבלנו ממנו את הפקודה “לנוע”, צריכים היינו לצעוד בשירה, ואַפּלה, הרכוב על סוסו, היה מחכה לנו ליד השער, מסתכל בשורות הצועדים לפניו ובוחן את האנשים היוצאים לעבודה. בהבחינו באדם שצלע או צעד בראש מורד, היה נותן לו אות לצאת מהשורה.

לאחר מכן נערך מיפקד שני מחוץ לשער המחנה, ובו היו מנהלי העבודה מחלקים אותנו לקבוצות. באותה שעה עצמה היו יורים באלה אשר הוצאו מהשורות ונשארו בחצר. ידוע ידענו שכל אחד מאתנו אינו אלא יחידת עבודה, אך בו ברגע שלא יוכל להתהלך היטב – אם מחמת מסמר בנעלו או מסיבה אחרת – דינו נחרץ לכיליון מהיר בירייה. כתום מלאכת הירייה בנחשלים היו קוראים לשניים־שלושה מתוכנו לשאת את החללים ולהעבירם לבור גדול, שהיה במרחק של כמאה מטרים מאחורי המחנה. בור זה שימש בשעתו לאיכרי הסביבה מקור לחימר לטוח בו את בקתותיהם. היה זה בור עצום ועמוק שנכרה במשך שנים רבות ועתה שימש מקום קבורה לחברינו לעבודה ולגורל במחנה.

לאחר זמן־מה חדלו לירות באנשים בחצר עצמה, אלא היו מעבירים אותם אל הבור בעודם חיים כשהם מלווים משמר של אוקראינים. שם העמידו אותם על שפת הבור בשורה צפופה, ולפקודה “אש!” מפי המפקד, היו האוקראינים יורים והחללים נפלו לתוך הבור העמוק – מקום קבורתם לנצח. הריגות אלה היו במחנה מעשה שבכל יום ולא אחת הוטל גם עלי לקבור את החללים.

לאחר המיפקד השני היינו יוצאים לעבודה ועם הפקודה “קדימה צעד!” נצטווינו גם לשיר. בוקר בוקר היו האיכרים המקדימים לקום רואים קבוצות גדולות של יהודים צועדים לעבודתם בשירה, כשפניהם אינם מביעים רצון לכך. השיר המקובל ביותר עלינו היה שיר פולני על צעירה המוציאה בבוקר השכם את הפרות למרעה¹. שיר איטי זה היינו שרים בשני קולות והולכים בצעדים קצובים איטיים… אולם כשחזרנו מן העבודה היינו שרים בדרך־כלל שיר ילדים פולני של מחנות הקיץ, שיר עליז בקצב מהיר, כי מיהרנו לחזור למחנה למנוחתנו; ואולי דבק בנו שיר זה בשל החרוז: “אף רגע פנוי אין לנו, אף לילה אחד שקט”², שהייתה בו משום משמעות מיוחדת לנו.

כאמור, היו בתוכנו קבוצות אנשים שעבדו בכביש, מי בחפירה ומי בסלילה; אך היו גם קבוצות שנשלחו לעבוד במחצבה שליד כפר טירקיטְנֶה, כשלושה קילומטרים דרומה מקוֹרוֹביץ. לשם היינו הולכים ברגל. באותה מחצבה היינו מפוצצים שכבות אבנים ומעבירים את האבנים הדרושות לכביש בעגלות האיכרים של אותו כפר.

האנשים שעבדו קרוב למחנה, הובאו למחנה לארוחת הצהריים. אך אלה שעבדו במרחק רב ממנו, הביאו להם את ארוחת הצהריים למקום עבודתם. בארוחת הצהריים לא היה אלא צלחת מרק בלבד, כלומר – מים דלילים למדי ובהם כמה חתיכות קטנות של תפוחי־אדמה או סלק סוכר. בערב, עם תום עבודת היום, קיבלנו עוד פעם משהו הדומה לקפה ופרוסת לחם במשקל 175גראם. כיכר לחם בת 1.400 ק"ג חולקה אפוא לשמונה אנשים. “שמינית” קראו לפרוסה הזאת.

מדי ערב בערב חזר ונשנה מחזה של מהלומות בשעת חלוקת הלחם. ולא אחת הגיע הדבר לידי מריבה בגלל שמינית, שנראתה בעיני מקבלה קטנה מן המידה. מובן, שמנת מזוננו לא הספיקה לנו והאנשים חיפשו כל מיני דרכים בשביל להשיג תוספת מזון. יהודי המקומות הסמוכים, יוצאי גלינא, בּוֹיבֶּרִיק, כַאנַאצֶ’ווקה, פְּרֶמישלאן ועוד, היו מקבלים מאת הוריהם ובני משפחותיהם אוכל־בית למכביר – כל עוד קיימים היו הגיטאות בסביבה; הללו היו מוסרים את שמניות הלחם שלהם לאנשים, שלא היה להם אוכל אחר זולת המנות חלף שירות כלשהו שעשו למענם. בזמן הראשון היתה זאת אחת הדרכים להקלת המצב.

דרך נוספת נתגלתה בסביבות המחצבות של הכפר טירקיטנה. כפר זה היה מרוחק 3 ק“מ מן הכביש, נסתר מאחורי הרים גבוהים שסגרו עליו והיו בו חיים שקטים. איכרי המקום כמעט שלא ראו את הגרמנים כלל; הם עדיין לא התרגלו למה שכבר היו רגילים אנשי קוֹרוֹביץ או תושבי הכפרים האחרים הסמוכים לכביש, אשר היו רואים במו עיניהם יום־יום דברים מזעזעים. המחזה של קבוצות יהודים קרועים, בלויים ורעבים ללחם, המובאים לכפר הנידח בליווי שוטר, והנדרשים עוד לשיר בקול, ולא פעם מוכים תוך כדי צעידה – מחזה זה השאיר כנראה את רישומו על אנשי הכפר. בכפר זה גרה משפחה יהודית, וראש המשפחה, יענקל, הביא פעם מתנת־יי”ש לשוטר שליוונו לשם וביקש ממנו רשות להביא אוכל. ההסכמה ניתנה ומאז היה יהודי זה ובני משפחתו מספקים לנו אוכל. הם נהגו להניח מזון למרגלות ההר ואנו היינו יורדים למטה ולוקחים אותו משם. במשך הזמן החלו גם לא־יהודים רבים לנהוג כך ולהביא אוכל מבתיהם. בדרך זו נוצרה היכרות בינינו לבין אחדים מהם. אירע לפעמים ביום ראשון בשבוע, שעה שהיו מבשלים בבתיהם בקדירות מהבילות את ה“ורֶאוניקים”, דהיינו כיסנים ממולאים, היו מזמינים את היהודים ובתיהם לבוא לאכול עמם את ארוחת הצהריים. וכך זכו האנשים שעבדו בטירקיטנה ונהנו מתוספת מזון.

המגע עם תושבי הכפר הביא גם לידי קשרי מסחר. היו בינינו יהודים אחדים, שהיו קונים סחורה מתושבי הכפר ומוכרים אותה במחנה לאנשים, שלא היה בידם להגיע ולעבוד בכפר. גם דבר זה סייע לאנשים אחדים. בינתיים התפשט נוהג זה בכל מקומות העבודה. בידיעת השוטר, או שלא בידיעתו, היו האנשים עוזבים את מקום העבודה והולכים אל תושבי הכפרים והשיג מצרכים. כבר ידעו האנשים, מי הוא “גוי טוב”, שמביתו אין יוצאים רעבים, ומיהו אדם אכזר ורע־לב שעלול להסגיר לשוטרים.

 

נוגשים למיניהם    🔗

בהמשך הזמן התחילו הגרמנים לבנות גשרים מעל לנהרות ויובלי מים. במקום גשרי־העץ שהיו מוצבים שם בימי מלכות פולין, תוכננו עתה גשרי־בטון. את העבודה הזאת ביצעה חברה חדשה מווסטפאליה של “Hoch-, Tief-, Strassen-und Brückenbu” –; לאחר זמן מה הגיעה עוד חברה אחת ובנתה ממגורות לתבואה שאספו הגרמנים בשקידה מידי האיכרים בכפרי הסביבה, כדי לשלחה לגרמניה.

לאורך הכביש מלבוב ועד טארנופול הוקמו כעשרה מחנות הדומים למחננו, וכל אחד מהם הופקד לטפל בקטע מן הכביש. מאחר שגם בתחומי הקטע שלנו כלומר, על־יד תחנת הרכבת של קוֹרוֹביץ, רצו להקים ממגורה, נפלה בחלקנו גם העבודה הזאת.

אנשי החברה ‘שוויטאלסקי’ מלינץ שסללה את הכביש, היו רובם פועלים פשוטים, שעלו לדרגת מנהלי עבודה בסיוע המפלגה הנאצית ויחסם אלינו היה רע ביותר. מנהל העבודה שוואמֵיידֶר ועוזרו שטאדלֶר, שהיו כל שעות היום בתנועה על גבי אופנוע, הגיעו בנקל אל כל קבוצת עובדים. כל אימת שאחד מהם התעכב ליד קבוצת עובדים, היה מכה את האנשים ללא כל סיבה.

ביום הראשון לצאתנו לעבודה – היה זה בבוקר קריר למדיי – העמידונו על־יד ערמות אבנים, שהיו מונחות בצדי הכביש לאורך של קילומטרים. חוליות־חוליות בנות שניים־שלושה אנשים צריכות היו לנפץ בפטישי־יד את האבנים הגדולות לחצץ. באותו בוקר ראשון עברו אנשי חברת ‘שוויטלאסקי’ עם אנשי הס"ס מקבוצה לקבוצה ובדקו כיצד העבודה נעשית. שטאדלר היה מהלך עם מקל בידו, נעצר על־יד כל קבוצה שאנשיה עוד לא הספיקו לנפץ אף אבן אחת ומכה אותם במקלו להנאת כל מלוויו. כשעבדתי בשעתו בלבוב מטעם ה’יודנראט', הועסקתי פעמים אחדות בעבודת החצץ ותפסתי מה טיבה של עבודה זאת. ידעתי כיצד להניח את האבן כדי שתנופץ בקלות.

שטאדלר ניגש גם אלי. אני לא הסתכלתי לעברו, אלא המשכתי לעסוק בעבודתי ועשיתי עצמי כאילו לא הרגשתי בהתקרבותו. למען האמת שמחתי בלבי שבזכות ידיעתי את המלאכה אחסוך מעצמי מכות ביום הראשון במחנה. והנה הרגשתי לפתע מכת מקל לאורך כל גבי. הזדקפתי, והגרמני פנה אלי ושאל: “איפה למדת את העבודה?” אמרתי לו: הייתי פועל בניין זמן רב.

הוא פנה אל האנשים שהיו עמו ואמר: “השמעתם? יהודי היה פועל!”

לאות הוקרה הוסיף לי עוד כמה חבטות במקל ואמר: “מצוין, לפיכך מגיעות לך עוד כמה מכות”. הכני ואחר הלכו להם

עובדי החברה מווסטפאליה בוני הגשרים, היו אנשים מסוג אחר לגמרי; כנראה היו בעבר פועלי־בניין ואחדים מהם היו גם טכנאים ומהנדסים. אם־כי היו לבושים בבגדי ה“ארגון טוֹט”, היו מתנהגים עמנו אחרת לגמרי. שעה שהיו מקבלים בבוקר את הפועלים הדרושים להם, לא שמענו אותם צועקים אף פעם. בשקט, ואף באדיבות, היו בוחרים את העובדים ומחלקים אותם לקבוצות. לא היינו רגילים כלל להתנהגות מעין זאת. כל מי שעבד בהנהלתם הרגיש, שעניינם הוא ביצוע העבודה בלבד, וכי הם יודעים את מלאכתם.

כדי לבנות גשר־בטון, צריך היה להרוס תחילה את הגשר הישן, אך קודם לכן להקים גשר־עזר צדדי, כדי שלא תנותק התחבורה על הכביש. עבודתי הראשונה בחברה זו הייתה בקבוצה שהוטל עליה להקים גשר־עזר מעץ. בתור יסודות לגשר שימשו עמודים, שאותם היה עלינו לתקוע עמוק באדמה, כדי שיעמדו איתן. עמלנו, כשלושים או ארבעים איש, והעמודים לא העמיקו לחדור לאדמה. מנהל העבודה הגרמני הכה אותנו ללא־רחמים. בראות השוטר כי מנהל העבודה אינו חוסך מכותיו התקנא בו והוסיף עליהן משלו. וכך עמדנו למעשה שעות, והעבודה לא התקדמה. בהיותנו כולנו מוכים ועייפים לגמרי, התאזרתי עוז ופניתי למנהל־העבודה בבקשה להרשות לי לסדר את העבודה, ואז אוכיח לו כי כל העמודים יחדרו לאדמה. הלה הסכים. פניתי לחבריי לקבוצה ב“מאמע־לשון” (יידיש) ואמרתי להם שנלכד כוחותינו ונפעל כולנו בקצב אחד. נתתי הקצב בספירה ממריצה והעבודה החלה. מנהל העבודה הופתע ואף הביע את שביעות רצונו. הרהבתי עוז ואמרתי לו, כי רצוי שלאחר 25 משיכות ננוח מעט כדי לאסוף כוח. בתחילה קיבל את הצעתי באי־אמון, אבל הוכחנו לו מהרה שלאחר ארגון העבודה כראוי, היא התקדמה יותר ואנו לא התעייפנו באותה מידה שהתעייפנו קודם לכן.

בשעת מעשה הגיע המהנדס הראשי של החברה וראה את המתרחש. הוא ירד למקום החפירה ומנהל העבודה שלו התאונן בפניו, כי העבודה אינה מתקדמת כראוי וכו'. אך הלה אמר לו: “אני רואה שמעתה תתקדם העבודה. אתה הוא שלא ידעת כיצד לארגן אותה. מסור אותה לאנשים בעצמם.”.

מאז ואילך השתנה היחס אלינו ואף היה טוב כל זמן עבודתנו שם. הם נוכחו לדעת שיש רצון טוב, וכי כל הכישלון בעבודה נבע מאי־ידיעתם של המנהלים כיצד להדריך את העובדים. ואגב, אותו מנהל עבודה החל נוהג עמנו יותר יפה, ולפני צאתו לחזית אפילו נפרד ממני בלחיצת־יד.

 

מעשה בגרמני שתהה על אמונתי    🔗

אחרי זמן מה העבירו את כל עובדי החברה הזאת לחזית. כך סיפרו לנו ולא הסתירו את הדבר. הם גם נפרדו ממנו יום לפני צאתם את המקום. במקומם באו אחרים ובראשם גרמני גבוה, יפה־תואר, שמו אנטון, – כנראה מהנדס במקצועו, כי הוא שניהל את כל העבודות. נדמה היה לנו, שיש לו יחס מיוחד אלינו, אף־כי לא דיבר עמנו הרבה. הוא היה עורך גם את סידור העבודה מדי בוקר, ואחר־כך, בשעות היום, היה בא אל כל גשר, כדי לבדוק כיצד העבודה מתקדמת.

באביב 1943 עמדה פעם אחת קבוצת העובדים שלנו עד ברכינו במים מתחת לגשר ועשינו את עבודתנו. תוך כדי העבודה התפתחה בינינו שיחה על אותו נושא יומיומי ואקטואלי ביותר: “מה יהיה בסופנו?” רבים מן היהודים, שעבדו במקום, דיברו על אפס תקווה וחוסר המוצא. “מה יצמח לנו מזה, אם נעבוד עוד שבוע או שבועיים? שהרי בעוד חודש יהרגונו. סופו של זה שגמרו עמו הבוקר, יהיה גם סופנו בעוד זמן־מה. מה זה משנה? היש טעם לחיות סתם על־מנת לסבול?!…”

התערבתי בוויכוח וחזרתי על דבריי, שהייתי אומרם בכל הזדמנות, כי אני מאמין, שכל עוד יצליח אדם להחזיק מעמד, יש תקווה גם שיגיע ליום השחרור. הוספתי ואמרתי, כי לדעתי עלינו לשמור על כוחותינו; העבודה כשלעצמה איננה דבר נורא; אנו מסוגלים לעבוד ואפשר לסבול עוד קצת, אך בוא יבוא היום ואנחנו נשתחרר. אחדים מחבריי לעבודה שאלו, כיצד אפשר להאמין בזה? אמרתי להם, שאני הייתי מהראשונים במחנה זה ואני יודע, כי הדרך הטובה ביותר להחזיק מעמד – היא האמונה בעתיד, ולא לתת יד להשתררות היאוש; בנפול הרוח יורד גם כושר העבודה וכושר ההתנגדות.

פתאום משך מישהו מן החברים בשרוולי ואותת לי לחדול מדבר. בן רגע חזרנו כולנו לעבוד במרץ ותוך כדי תנועות שעשיתי בעבודתי, הפניתי בזהירות ולאט־לאט את ראשי וראיתי את אנטון ניצב מעל לגשר. בתפסו את מבטי, קרא אליי מלמעלה: “המשך, המשך!” עשיתי עצמי כמי שאינו מבין למה הוא מתכוון, אבל הוא הסביר את קריאתו ואמר: “המשך בדבריך שאמרת!” תפסתי מיד, כי משהו משיחתנו הגיע לאוזניו. חבריי ואני המשכנו לעבוד במרץ, מבלי שנפנה ראשינו אליו. אך הוא ירד למטה, עמד על שפת הנחל ושאל אותי שנית: “למה אינך ממשיך?” אמרתי לו: “אין לי מה להמשיך, כבר אמרתי את שלי ואין לי מה להוסיף עוד”. לאחר מכן הוא עלה למעלה, ועזב את המקום מבלי לומר דבר.

בלילה נתגלע ויכוח בינינו על התוצאות האפשריות של הפגישה עם אנטון תחת הגשר. חששות שונים מילאו את לבנו.

למחרת בבוקר הוא הופיע שוב ליד הגשר בלווית השוטר ששמר עלינו והורה לשוטר באצבעו עליי. הלה קרא לי וביקש ממני לתרגם לו את דברי המהנדס – (השוטרים לא שמעו גרמנית). אנטון אמר: “אמור לשוטר, שאני צריך אותך לעבודה אחרת ושעליך ללכת אחרי לשם”. תרגמתי את דבריו לשוטר ושנינו יצאנו לדרך.

הוא הלך לפניי ואני בעקבותיו. הוא ירד מהכביש ופנה לתוך השדה ואני אחריו, עד אשר יצאנו לגמרי מתחום הכפר ואף בתיו האחרונים היו מאחרינו. משהגענו לשביל שבתוך שדה־החיטה, האיט את צעדיו וחיכה עד שאקרב אליו. ניגשתי והמשכנו ללכת זה ליד זה בשתיקה. אחר־כך פתח ואמר לי:

“אני מתאר לעצמי, כי במצב בו הנכם נתונים היום, סובל היהודי האינטליגנטי יותר מהיהודי הפשוט”.

עניתיו בזהירות ובנעימה של שאלה: “וכי מה ההבדל? כל החש בסבל – סובל, מי שאינו חש בו, איננו סובל”.

“לא, השיב לי, אני רואה את הנעשה סביבכם, ואני סבור, כי כל יהודי סובל מרעב, מקור וממכות, שהוא סופג כפעם בפעם, אבל אם יהודי משכיל נתון במצב כזה, הרי הוא סובל גם מבחינה נפשית; הוא סובל מהזלזול, מהעלבונות ומהיחס, דברים, שהיהודי הפשוט אולי אינו סובל מהם כל כך”.

לא עניתיו. הוא ניסה עוד פעמים מספר לקשור שיחה עמי, אך אני סברתי, כי מוטב לי שלא לשוחח עמו. המשכנו ללכת מבלי לדבר בינינו יותר. ופתאום הוא פנה אלי ואמר: “קלטתי משהו משיחתכם אתמול, אתה מאוד אופטימי…”.

“על מה מבוססת האופטימיות שלך?” – שאל. עניתי: “אין לי כל יסוד הגיוני לכך, אך יש לי הרגשה כזאת…” הוא המשיך לדבר והפציר בי, כי נשוחח על כך, אך אני לא עניתי. השביל בתוך שדה־החיטה נמשך ואנו המשכנו ללכת בו כשאנו שותקים. הוא נעצר לפתע והפסיק את השתיקה בפנותו אלי, כשהוא מדבר בשטף במשך שעה ארוכה:

“ראיתי את המתרחש אצלכם. אני רואה כיצד יורים מדי בוקר בעשרות אנשים מביניכם. אני גם יודע את הנעשה במחנה שלכם בלילות, בהיכנס אנשי הס”ס לצריפים. לא זו בלבד שאינם נותנים לכם לישון, אלא גם הורגים בכם בשעת מנוחתכם. רואה אני שאין לכם מה לאכול. נכנסתי פעם לתוך המחנה ולבניינים שאתם ישנים בהם ונזדעזעתי למראה עיניי. עברתי בסיורי ליד הבור שקוברים בו את ההרוגים והמתים. ראיתי כלבים מתאספים שם, וגולשים לתוך הבור ונחפזים לצאת משם בנשאם בפיהם עמם קרעי־גוף של המומתים. הלא אתם רואים אותם דברים! והלא מחר יגמרו עם הגיטאות ומה יהיה אז? לפי שעה מגיעה עדיין, מפעם לפעם, תוספת אנשים למחנה המובאת מהגיטאות, אבל זה מתקרב לקצו. הגיטאות מתחסלים, כוח־עבודה רענן לא יבוא הנה ואתם תעבדו כל עוד תוכלו לעבוד. אחר־כך יחסלו גם אתכם. על מה, אפוא, אתה מבסס את האופטימיות שלך?"

“אמרתי לך כבר – עניתיו – שאינני מבסס את אמונתי על שום דבר שבהגיון. אלא פשוט – הרגשה לי כזאת, כי אשאר בחיים”.

אנטון הסתכל בי, חייך ואמר::“אני אף מאחל לך זאת, אבל רוצה אני להבין את הדברים לכל עומקם. יש לי הרושם, שאתה תוכל לסביר לי דברים רבים. אל תפחד, דַּבֵּר, סַפֶּר. אני רוצה להבין כיצד אתם רואים את המצב בעולם? במה תיגמר המלחמה?”

“קשה לדעת זאת – עניתי – הן אנו כה מנותקים מידיעות על הנעשה בעולם; אין אנו קוראים עיתון ואין אנו מאזינים לראדיו; אתה בוודאי מיטיב לדעת על זאת יותר מאיתנו”.

על זאת השיב: “מה שאני יודע, הוא חד־צדדי בלבד”.

אמרתי: “גם ידיעה חד־צדדית זו אינה מגיעה אלינו. אנו בכלל איננו יודעים מאומה”.

אז שאל אנטון: “המאמין אתה שהגרמנים ינצחו במלחמה?” שתקתי. הוא התחיל מפציר בי שוב כי אענה לו ואמר: “אתה יכול להגיד כל אשר עם לבך. יצאתי באופן מיוחד עמך, כדי לשוחח עמך. אל לך לחשוש לשום דבר. אל תסתכל במדיי, אלה הם רק מדים, אבל מתחתם מסתתר אדם!”.

אמרתי: “אינני רוצה להאמין, שהגרמנים ינצחו במלחמה, אבל גם אם ינצחו, ולפי שמטבע הדברים יהא המנצח נוטה חסד, מקווה אני שהם יתנו לשרידי היהודים באירופה אפשרות להתקיים באיזו שהיא צורה…”

הוא פתח שנית לדבר בשטף ובחום, כאדם המסיח את לבו ואמר, כי איננו מאמין שעם אחד יוכל להשתלט על העולם כולו. עוד לא אירע בהיסטוריה האנושית כמקרה הזה לאורך ימים. הוא סבור, שגרמניה התפשטה כבר יותר מדי ולא תוכל להחזיק מעמד בחזיתות כה ארוכות. אי לזאת, הוא מאמין שאמריקה לא תישאר עוד זמן רב עומדת פאסיבית מן הצד; והיה אם תפתחנה רוסיה מצד אחד ואמריקה מצד שני בפעולה משותפת, הרי בטוח הוא שגרמניה תתמוטט. ומה יהיה בסופם של הגרמנים? הוא תיאר בצבעים שחורים את העתיד הצפוי לעם הגרמני אחרי המלחמה, ואמר בין השאר, כי מובן לו שגם אני בדעה זאת, אלא שאני מפחד להגיד זאת. הוא רק מבקש להבין מניין לי אמונה זו, שהיהודים יחזיקו מעמד עד אז.

אמרתי לו שדרכם של היהודים להאמין אמונה עזה, אמונה שיסודה במיסתורין במובן ידוע, וקשה להסבירה בהיגיון. אמונה מיסטית ואינסטינקטיבית זו היא שחיזקה אותנו במשך דורות; זו לא פעם ראשונה בחיי היהודים שעברם גל השמדה. הזכרתי את גירוש ספרד ועוד והוספתי: לא נותר לי, אלא להאמין. מה מקורה של אמונה זו לא אדע.

לאחר שתיקת הרהור אמר: “כאשר ראיתיך מדבר מתחת לגשר, ראיתי בהבעת פניך משהו מחזות פני הנביאים”.

התקרבנו בינתיים לכפר. פה פנה אלי אנטון ואמר לי, שמטרת הליכתנו היתה, שאהיה המתרגם שלו, כביכול. עליו לקבל פה כמה עשרות עגלה לתובלת חומרים והוא רוצה שאכנס עמו אל ראש הכפר, אסביר לו את הדברים ואגיד לו בענין העגלות.

בבית ה’סוֹלטיס' ³ קיבלו אותו בכבוד רב. אני נשארתי עומד בחוץ על־יד הדלת. לתמהון כל בני־ביתו של ראש הכפר דרש ממני אנטון שאכנס ואשב עמו יחד ליד השולחן. הם הגישו לנו אוכל, פירות ותה. אחרי השיחה נשארנו לבדנו בחדר. אנטון צרר בתוך עיתון משארית המזונות שנותרו על השולחן, וכשיצאנו מן הכפר הושיט לי את החבילה.

פעמיים ביקר אנטון בימי ראשון בשבוע במחנה קוּרוֹביץ לאחר עברוֹ למקום־עבודה אחר. הוא ניגש למחנה והשוטר שעמד על המשמר היה מצדיע לפניו והלך לקרוא לי. משבאתי שוחחנו קצרות ושתי פגישות אלה נסתיימו באמרו: אני שמח שאני רואה אותך בחיים. ומה בדבר האמונה? – היה שואל. אני עניתי: – חזקה כברזל… (Eisenfest!).

אני שמח, באמת שמח! – אמר, והלך לו.

 

נחת זרועו של “שייגץ טוב”…    🔗

פוקס, איש ה’ארגון טוֹט', נמנה עם חבר העובדים של הפירמה לתיקון מכונות “ברנהארדט”. הוא היה אוסטרי צעיר וכעובד בפירמה הנ“ל לא היה לו כל קשר עמנו. לא נפגשנו עמו אף פעם אחת. הוא עבד לרוב במוסך ועמו רק כמה מיהודינו, מכונאים בעלי מקצוע שלא התגוררו עמנו במחנה; הם לנו באחד מבתי האיכרים בקרבת המוסך. שמו של פוקס הלך לפניו כ”שייגץ טוב".

בוקר אחד נכנס זיסר לצריף יחד עם פוקס עוד לפני התחלת המיפקד וקרא לי. היה זה באותם ימי חורף, כשנעליי נקרעו כליל ובמשך כמה ימים יצאתי בשלג לעבודה לטירקיטנה כשאני יחף לגמרי. זיסר אמר לי בפולנית: "היות ואתה יחף ואין בידי לסייע לך במתן נעליים, נמצאה לי היום הזדמנות טובה להשאירך בבית. האדון פוקס יוצא לרגל ענייניו ליום אחד ללבוב ויש לנקות את חדרו, להסיק בו את התנור ולעשות בו קצת סדר. אחר־כך עליך לשבת ולחכות עד שובו. מאליו מובן שהסכמתי, וזיסר מסר אותי לידיו.

הלכתי אחרי פוקס. הוא הכניסני לחדרו ואמר לי, כי עם שובו מנסיעתו רוצה הוא שהכל יהיה נקי ומסודר, והשאירני לבד. היה זה חדר מובדל בבית איכר. לאחר שהסקתי את התנור השתרר בו חום נעים ואפפתני הרגשה שכמותה לא היתה לי זה זמן רב למדיי. לאחר שסיימתי בסידור החדר – דבר שלא ארך יותר משעות מספר, לא נותר לי שוב מה לעשות. הסתובבתי בחדר ובדקתי אם הכל כשורה. הבחנתי לפתע בכיכר לחם, שפוקס החל כבר בוֹצע ממנה. גירוי גובר והולך תקפני ושעות ארוכות נמשכתי לעבר אותה כיכר לחם. ניגשתי פעם ופעמיים למקום הלחם רק פרוסה אחת בלבד ובעליו בוודאי לא ירגיש בדבר. וכן עשיתי. עברה עוד שעה – זו נדמתה לי ארוכה ביותר. שוב לא התאפקתי וניגשתי בשנית לכיכר הלחם ולא פרסתי ממנה אלא כגודל “המוציא”. הלחם היה אפוי היטב, והרעב הציק לי כבר זמן רב. “הלוא עוול הוא להשאיר לחם כזה”… הרהרתי מדי פעם בהסתובבי לידו. ואמנם הכיכר פחתה והלכה ואני אמרתי בלבי: “הוא לא יבחין בהגרע מן הלחם, ואם גם ירגיש בכך, הן לא יזכור מה היה גודל הכיכר קודם לכן”. ניסיתי לשכנע עצמי בצדקת המעשה שאני עושה בנימוקים מנימוקים שונים כגון: “מה היא בעיניו כיכר לחם? ואני רעב”… ניגשתי ונטלתי עוד מן הלחם…

לפנות ערב הסקתי שוב את התנור וישבתי ליד האש. מצאתי בחדר עיתון גרמני והחילותי לקרוא בו. החום והעייפות נסכו עלי תרדמה ואחזני נמנום. אותו רגע נפתחה הדלת ואני כמעט ולא חשתי בכניסת פוקס. הקיצותי לשמע צעקותיו:

–החיילים הגרמניים יושבים בחפירות בקור ובסכנת מוות, ואתה יושב לך פה ונהנה מן החיים!

–לא ידעתי ברגע הראשון מה להשיב לו. משראה בידי את העיתון הגרמני, חטפו ממני בחזקה וסטר לי על פני, וצרח בקול: – אתה רוצה בוודאי לדעת את הנעשה בעולם; אין זה מעניינך, אתה תמות ככלב!

תחושת הסכנה הטבועה בכל אדם נתפתחה בנו ביותר. הבינותי מיד, שהכרח הוא לי להיחלץ מהבית ויהי מה. הדבר היה קשה, כי בחדר לא היתה אלא דלת אחת ונבצר ממני והגיע אליה – הוא עמד בינה לביני. החילותי להתקרב בזהירות אל הדלת ולחמוק החוצה. הוא הרגיש כנראה ברצוני זה, אך התיישב על כיסא, כדי לחלוץ את מגפיו. ניצלתי אותו רגע וקפצתי אל הדלת, וכשהחזקתי כבר בידית על מנת לפתחה ולצאת, פגע בי אחד ממגפיו שזרק אחרי. הוא זינק אחריי והחל להכותני וציווה עלי להישאר. משהתיישב שוב כדי לחלוץ את המגף השני, הבחין לפתע בלחם על החלון, שלא נותר ממנו אלא חלק קטן בלבד. הוא קם על רגליו כנשוך נחש ובמגף שהחזיק בידו, הנחית עלי מכה חזקה וקרא: – אתה אכלת מן הלחם! אתה אכלת את האוכל הגרמני, אם כך, הרי אני אגמור עמך!

הוא שלף את אקדחו, כיוונו אלי ולחץ על ההדק. אך האקדח לא פעל. הוא לחץ בשנייה ובשלישית, ומשלא הועיל, הסתער עלי והיכני בקת האקדח בראשי. מעוצם המכה נבקעה גולגולתי והרגשתי בדם הזב מראשי על פני. במהירות בזק שלא תשוער כלל, שגם עתה אינני יכול להסביר לי כיצד עשיתי זאת, פרצתי לעבר בדלת, פתחתיה בכוח וברחתי בכיוון המחנה.

כשהתקרבתי לשער המחנה, הודעתי לשוטר שעל המשמר, שאני בא עתה מעבודה מיוחדת. הוא ידע על כך כנראה ופתח לפני את השער. כאשר הגעתי לצריפי, כבר שכבו בו כל האנשים על ה“פריצ’ות” שלהם. הראשונים שראוני, הבחינו תיכף בראשי שהוא זב דם. הם ניגשו אלי ושאלוני לסיבת הדבר. סיפרתי להם את אשר אירע לי. אחד הבחורים, רופא – ד"ר קאלפוּס מגלינה, שעבד יחד עמנו בכביש, הגיש לי מיד עזרה ראשונה לפי הישג ידו. הוא חבש את פצעי בחתיכת בד, ששמרה למטרה זו ואנוכי שכבתי על משכבי. למחרת בבוקר יצאתי כרגיל לעבודה.

ניצבה בפניי בעיה רצינית ביותר: כיצד אסיר במיפקד את הכובע מעל ראשי בלא שיבחינו בתחבושת. ואמנם בשעת הסרת הכובעים בנוכחות מפקד המחנה, שאלני: מה אירע לך? עניתי, שנחבלתי בעבודה באבן שנפלה על ראשי. – העודך מסוגל לעבוד? – שאל. אמרתי: – כן בהחלט! עזבני ולא דיבר אלי עוד.

 

כוחו של שיר    🔗

מנהל המחנה הראשון היה – כאמור – אֶפּלה, אותו אֶפּלה שהביאנו מלבוב מלשכת העבודה. דרגתו היתה תחילה של ‘אוּנטר־שאר־פירר’ (רב־טוראי), מהדרגות הנמוכות של הס“ס, אך במרוצת הזמן הועלה פעמים אחדות בדרגה בשל “שירותו הנאה”. אֶפּלה היה פרא־אדם, גבוה וחזק, בעל עיני עוף טורף. הוא בא אל המיפקד מדי בוקר כשהוא רכוב על סוס, התייצב לפני האנשים וזיסר מסר לו אותה שעה דו”ח על מספר האנשים הנמצא במקום. לפי שנמצאנו כל שעות היום בעבודה, כמעט שלא ראינוהו, אך אלה שנמצאו בקרבתו סיפרו, כי ערך בלילות הילולות וחינגות בביתו והזמין אליהן אנשים מבין הממונים עליו מלבוב. כמעט בכל יום היו לו אורחים בביתו. כטוב לבם ביין, הוי נכנסים בחצות הלילה למחנה. משנשמעו קולות צעקותיהם והפקודה “כל היהודים לקום”!, צריכים היינו לקום ולעמוד על המדפים שלנו – כל אחד במקום משכבו. אז היה אֶפּלה מציגנו בפני אורחיו ודורש מאיתנו שנשיר. לעתים דרש גם שנרקוד כדי לשעשע את אורחיו. וכך אירע שלא היה לנו כמעט אף לילה שקט כל זמן היות אֶפּלה מפקד המחנה. כמעט מדי לילה בלילה היה מבקרנו עם אורחיו יחד וכל הילולה לילית כזאת נסתיימה לרוב במספר הרוגים ובמניינים אחדים של מוכים.

עוד בתקופה הראשונה לקיום המחנה, כשהגיטאות בלבוב ובעיירות הסמוכות לה התקיימו עדיין, רבו המקרים שאנשים מבני הסביבה ברחו מהמחנה על־מנת לחזור לגיטו. משנודע לאֶפּלה במיפקד הבוקר דבר היעדרם של איש אחד או שניים־שלושה אנשים, ציווה על המשטרה לחפש אחריהם. זו ערכה סריקות בסביבה ובעזרת תושבי הכפרים האוקראינים אף תפשה אותם ברוב המקרים. אֶפּלה לא החמיץ את ההזדמנות לתת פורקן ליצריו הסאדיסטיים. ביום שנתפס בו בורח היו מעכבים אותנו בשובנו מן העבודה וציוו עלינו לעמוד בשורות, כבשעת מיפקד, ולחזות כיצד אֶפּלה מכה עד מוות את הבורח שנתפס.

בזמן הראשון היה העונש 25 מלקות. לשם כך התייצבו שני שוטרים משני צדי האיש, השכיבוהו על ספסל, כשפניו מטה, שוטר שלישי היה רוכב על ראשו, כדי שלא יוכל לזוז והשוטרים השניים היו מכים בו במקל או בחגורת־עור צבאית רחבה. אֶפּלה עצמו היה נותן את הקצב ומונה עד 25. אולם למעשה היה הקרבן סופג לא 25 כי אם – 50 מלקות, שהרי כל אחד מהשוטרים העניק לו את 25 המלקות שלו. היתה זו פליאה בעינינו, מניין לבחורים אלה הכוח לקום אחרי הלקאה זו.

המוכה נשאר בחיים בדרך כלל, ודבר זה הרגיז את אֶפּלה; על־כן נקט בתחבולה, שהפכה לשיגרה אחר־כך: בורח שנגזרה עליו תלייה. בחצר מחננו היו כמה עצים עתיקים, שענפיהם פרשו צילם על כל שטח החצר. אֶפּלה כרך חבל על אחד הענפים והציג שרפרף מתחתיו. בעלות היהודי על השרפרף ענד אֶפּלה את החבל על צוארו ומשמיט בבת אחת את הכסא מתחתיו. היהודי ה“עבריין” נשאר תלוי על הענף לעינינו.

היו זמנים שמחזה כזה היה חוזר ונשנה לפחות פעמיים בשבוע. בכל מקרה כזה נצטווינו כולנו לעמוד מסביב ולחזות בתלייה. לאחר שמלאכת התלייה נסתיימה ופרפורי הקרבן פסקו, היה אֶפּלה מכריז: זה יהיה סופו של כל בורח!

התלוי הושאר על התלייה. משך זמן תלייתו היה בהתאם למזג האוויר: בימות החורף השאירוהו שלושה ימים ויותר, ואילו בימות הקיץ – יום או יומיים, וכל זאת כפי שאומרים: “למען יראו וייראו”.

באותם הימים היינו אוכלים את אוכלנו כשהתלוי בתוכנו, על עניבתו בחצר, מתפקדים בבוקר כשגופתו מתנדנדת בחבל, ובשובנו מהעבודה, כשיצאנו לחצר, ראינוהו עדיין תלוי ונמצא במחיצתנו.

פעם אחת, היה זה בשבועות הראשונים לשהותנו במחנה, יצאתי עם אחת הקבוצות לעבודה, וכרגיל נצטווינו לשיר ולצעוד בקצב. צעדנו עד הכביש הראשי ושם עלינו על משאית, שנועדה להובילנו למקום העבודה. חיכינו שהמשאית תצא לדרך. אותו רגע עבר אֶפּלה, ולמראהו החלו כמה יהודים, קשישים מבינינו, לשיר שיר צבאי אוסטרי: “איך האט איינן קאמראדן” (“היה לי חבר…”) יהודים אלה שירתו כנראה פעם בצבא האוסטרי ולכן גם ידעו את השיר, ואפשר שרצו לשאת חן מלפני אֶפּלה. אך הוא נמלא חימה, קפץ ועלה על האוטו וב“שפיצרוּטה” שבידו החל להכות את כולנו, בצווחו בשעת מעשה: – שירו את שיריכם היהודיים! אך אל תבזו את השיר הגרמני בפיותיכם המצורעים! דבר זה לימדנו לקח, שעלינו לשיר שירים בכל שפה, רק לא בגרמנית.

באותם זמנים בחיי המחנה מתאספים היינו לעתים בערבים ומשביקשנו להשכיח את יגוננו, היינו פותחים בשיר יהודי, עברי או פולני. היו בינינו גם אחדים שידעו פרק בנגינה ובערבי־חורף ארוכים ישבנו בצוותא במעגל באחת מפינות הצריף הגדול, כשאנו שרים ומעלים על זכרוננו זמנים שעברו. היו פעמים שבילינו בצורה זו שעות ארוכות, עד שנכנס השוטר שעל־יד השער ןהפסיקנו. בחלקי נפל להשמיע כמה שירים, שמצאו חן בעיני הבחורים. אחד מאותם שירים נתחבב עליהם ביותר. היה זה שיר צועני, ששמשון כהן ז"ל ממשוררי הקבוצה “יוּנג ווילנע” תרגמו ליידיש. שיר עליז על מעשה בצועני שהלך ליריד לקנות סוס, אולם בדרך הוציא את כל כספו בשתייה וחזר כלעומת שבא – בלא כסף ובלא סוס.

השיר מתחיל במילים:

"שפרייז איך מיר מיט גיכע טריט

נאָך א פערדל צום יריד,

מיטן טייסטער קלינג איך מיר

און א לידל זינג איך מיר! ריי, ריי, ריי…"

וכל החברים היו חוזרים על הניגון בלא מלים אחרי כל בית.

הבית האחרון:

"ס’פערדל האָב איך ניט געקוֹיפט

ס’געלט האָב איך שוין לאנג פארזוֹיפט,

אוּן פאר צרות שפרינג איך מייר –

אוּן א לידל זינג איך מיר…"

את השורות האחרונות שרנו לאט ובהטעמה מיוחדת, כאילו דיברו בנו ונשתמע מהן מצבנו אנו:

"און פאר צרות שפרינג איך מיר –

און א לידל זינג איך מיר…"

בשובנו יום חורף אחד בשעת בין־השמשות מן העבודה במחצבות טירקיטנה בדרך המובילה למחנה קוֹרוֹביץ, שמר עלינו אחד השוטרים, דרפינקו שמו, גוי גוּץ שהלך מאחורינו ופקד עלינו לשיר. היה זה באותם הימים שלא היו לי נעליים והלכתי בשורה האחרונה של הקבוצה, מחשש שמא ידרכו על רגלי היחפות, הדקורות בשלג גם בלאו הכי. פתאום הבחנתי בדרפינקו, שהחל להכות את כל הנמצאים בטווח קת רובהו, ובשורות הראשונות השתררה אנדרלמוסיה. ניכר שהתרחש משהו ואמנם התברר, שאֶפּלה עמד בעיקולו של הכביש הפונה אל הכפר, ודרפינקו, שביקש להפיק רצון ממנו, דרש מאנשינו, שיצעדו “כאשר יאהב אֶפּלה”. האנשים פתחו באותו שיר צוענים ומרוב בהלה ופחד החלו דורשים שאתקרב לשורות הראשונות ואעזור להם. לא הייתה לי ברירה בלתי אם לעבור לאחת השורות הראשונות ולהיות ל“זאפיוואלו”, והשאר החרו־החזיקו אחריי בפזמון החוזר בלי מלים. ההליכה המהולה בפחד־מה והקור היבש והנוקב של אותו ערב חורפי זירז את כולנו, והתקבל באמת צעד מאושש וקצוב, ותוך צעידה כזאת נכנסנו למחנה אחרי שעברנו על־יד אֶפּלה וראינוהו עומד ומחייך…

במחנה לא היו מים לרחצה ונוהג הייתי להתרחץ בשלג שבחצר. בהיותי נתון לשפשוף רגלי בשלג, כדי שיחם להן, שמעתי לפתע שקוראים בקול בשמי. בהיכנסי לצריף מצאתיו מלא “אורחים” עם אֶפּלה בראשם. אותה שעה פקדו על כל האנשים שייכנסו פנימה. הצריף נתמלא חיש מהר וכל דייריו הועמדו על רגליהם דום. העששית שדלקה באמצע האולם, לא היה בכוחה להאיר את כל חללו של הצריף, ומשנתייצבו האנשים ליד משכביהם אך בקושי אפשר היה להבחין בתווי פניהם. אֶפּלה עבר בין האנשים והאיר פני כל אחד בפנס־כיס שבידו. משהגיע אלי אמר לי בגרמנית:

–דאס בִּיסט דוּ דר אוֹבֶּר־זֵינגֶר? (האתה הוא הזמר הראשי?)

חשבתי שהוא אומר “אוֹפּרן־זינגר” (זמר אוֹפּירה) ועניתי בשלילה, שאינני זמר אוֹפּירה ובכלל אינני זמר.

–דוּ אידיוֹט, איך פראגה, אוֹבּ דוּ דר אוֹבּר־זינגר ביסט? (אידיוֹט, אני שואל, אם אתה הנך הזמר הראשי, ששרת הערב כשחזרתם מהעבודה?)

עניתי: – כן, אנוכי הוא.

אז שאל:

– מהו השיר ששרתם?

אמרתי:

– זהו שיר צועני.

– אתה יודע צוענית?

– לא, עניתי, אין זה אלא תרגומו של השיר ביידיש.

– זה שיר יפה – אמר – עלה ושיר אותו שנית.

הרגשתי את עצמי בכל רע, אך הכול מסביב שידלוני ולחשו לי: – אם לא תשיר – אמרו – אנו עלולים לסבול בגינך. אף זיסר דחק בי ואמר: – עלה ושיר, שאם לא כן, אתה ממיט אסון על כולנו.

עליתי על השולחן. אותו רגע שכחתי את ה“לאגר־פירר” ואת כל הסובבים אותי ואמרתי לעצמי: “הבה נשירה קצת!” ושרתי. הצריף הקטן היה גדוש אנשים ונתקבלה שירה אדירה. משגמרנו עזבו כל האורחים את הצריף. מאותו יום ואילך היה אֶפּלה דורש בכל מקרה שישירו את השיר הזה: אף במקרה של בורח שנתפס, או ב“שמחות” דומות, אנוסים היינו לעמוד על־יד התלייה ולשיר אותו שיר. פעמים רבות אמרתי לזיסר, כי אברח מן המחנה, היות ואינני יכול להמשיך ולשאת עוד בזאת. אינני יכול להיות זמרו של אֶפּלה. אך זיסר היה משיב לי על כך: “הלא עיניך רואות שאתה עוזר בזה ליהודים רבים, שהרי לא חשוב הדבר במה אתה עוזר להם”.

ואמנם לאחר שיחה זאת אירע שבחור אחד ברח ונתפס. היה זה כבר בראשית האביב. בשובנו אחרי העבודה למחנה נצטווינו להסתדר במיפקד ועמדנו בשורות כרגיל. אֶפּלה ציווה להביא את הבחור היהודי שנתפס, ומשהובא הבורח, הכין את אקדוחו על־מנת לירות בו – כמנהגו החדש – בעורפו. הוא כבר סובב את הנידון בגבו אליו ובהיותו מוכן ללחוץ על ההדק ולשלוח לעורף שלפניו את הכדור, ניגש אליו זיסר ולחש לו דבר -מה על אוזנו. והוא, אֶפּלה, הסתובב פתאום וקרא: – נכון מאוד, איפה הזמר? זיסר קרא לי שאצא מהר מן השורה. יצאתי, ואֶפּלה פנה אלי ואמר: – שיר עם הבחורים שלך. פניתי לשורות והחילותי לשיר והאנשים שרו עמי. בתום השירה השתררה דממה. אֶפּלה השיב את האקדוח לנרתיקו ועזב לפתע את החצד. לא הבננו מה קרה. גם המשטרה האוקראינית לא הבינה את פשר הדבר. לא ידענו אם עלינו להתפזר לצריפינו – אם לאו. עמדנו כך עוד כמה דקות עד שהגיע מפקד המשטרה האוקראינית ובשם אֶפּלה פקד להתפזר. לא ידעתי אם אך מקרה הוא הדבר או לא, אבל ההתרגשות היתה רבה. לאחר קרבנות כה רבים שנפלו, יריות ותליות שהיינו עדים להם, היתה לנו ההרגשה, שהצלנו היום אדם ממוות.

לאחר זמן־מה שוב ברח יהודי אחד והמחזה חזר והתרחש שנית והעבריין לא נורה. אחר־כך אירע שהעבירו אלינו את כל היהודים שהיו עד אז בגיטו בּוֹיבּריק, צעירים וקשישים כאחד. משנערך מיפקד העמידו את החדשים בפינה אחת בחצר ואותנו מסביבם. אֶפּלה עבר בין שורות החדשים והוציא מתוכן את כל הזקנים, כשהוא משמיע דברי היתול על אי־כושרם לעבודה ואמר, כי חבל על הלחם שהם יאכלו. מוטב שיהרגו אותם אותה שעה. שוב ניגש אליו זיסר ואמר לו מה שאמר ואֶפּלה הניח את הזקנים לנפשם, וקרא לעבר שורותינו, שורת הוותיקים: – איפה הזמר?

ככלות השירה קרא: “נו, טוב, שיחיו כל עוד יוכלו לעבוד”! והשאירם בחיים.

אף־על־פי שהכול היו בטוחים שתודות לשירה ששרנו, ניצלו אנשים רבים ממוות, הרגשתי את עצמי ברע וסבלתי מאד מ“תפקידי” שמילאתי. בסתר לבי קיוויתי ליום, בו אוכל להינקם מאֶפּלה והאמנתי כי בוא יבוא היום. והנה זימן לי באמת הגורל יום כזה.

בוקר אחד מימי הקיץ נודע במיפקד כי חסר אחד, ז“א ברח. היה זה אחד החדשים, שזה מקרוב הובאו למחנה, וכמעט שלא הכרנוהו ולא ידענוהו. כשחזרנו מהעבודה אחרי הצהרים, כבר פשטה הידיעה שתפסוהו וכי הוא כלוא במחסן המשטרה. בעוד אנו לוגמים את מנת המרק שלנו, הגיע אלינו זיסר ובפיו הפקודה להסתדר. הסתדרנו כרגיל בשורות והביאו מהמשטרה את היהודי שניסה בלילה את מזלו וברח. היה זה אדם קטן קומה, צנום ורזה, שחור ושערות ראשו וזקנו גזוזים קצרות. בתוך מסגרת שערותיו השחורות הבהיקו בלובנם חלקי עור פניו החיוורים. אֶפּלה הגבוה ורחב־הכתפים עם פניו הסמוקים נראה בצד אותו יהודי זעיר – כענק. הוא התכונן אותה שעה לבצע את פסק דינו. הוא קרא לאלי, בחור יהודי ששימש לפעמים כ”תליין“, וציווה עליו שיכּוֹן לעשות את המלאכה. לנידון הורה לעלות על הכיסא. אלי ענד את החבל לצוארו ובבעיטת רגל השמיט מתחתיו את הכסא. ומטבע הדברים צריכה היתה ה”הצגה" להסתיים בזה. אך פה אירע דבר מוזר. היהודי התלוי נמצא רק שניה או שתים באויר, ולפתע נקרע החבל והגוף נפל בחבטה על האדמה. קשה היה להאמין, שיהודי זה, שמשקלו כנוצה יכול היה לגרום לקריעת החבל.

בעוד אנו עומדים ותמהים למראה עינינו, ראינו את אֶפּלה שהוא מעניק לאלי כמה צליפות ב’שפיצרוטה' שבידו, נוטל את החבל ובמו ידיו עונד אותו לצוארו של הנידון ומעלהו שוב על השרפרף. אֶפּלה השמיט את השרפרף מתחתיו, וכאדם בטוח שעשה את מלאכתו כהלכה, סבב על עקביו ופנה ללכת. אך שוב נשמעה פתאום חבטה בקרקע. אפלה הסתובב מוכה תדהמה: היהודי שנתלה אך זה עתה במו ידיו, שוכב שוב על האדמה והחבל קרוע…

אֶפּלה התרתח. הוא צעק לעבר השוטרים, שיביאו חבל חדש מביתו של הכומר. הללו חשו למלא את פקודתו, הביאו עמם חבל עבה וחזק וכרכוהו מסביב לענף. אֶפּלה החזיק בחבל בשתי ידיו והתרומם בכוח שריריו פעמים מספר כדי לנסותו. אכן, היה זה חבל טוב וחזק אם עמד בכובד משאו של גוף כה גדול וכבד כגופו של אֶפּלה. כולנו היינו בטוחים, כי בזו הפעם יבוא הקץ למחזה. גם עתה ענד אֶפּלה במו ידיו את החבל סביב צוארו של היהודי. אותה שעה הזדקר בבליטות יתרה ההבדל בין היהודי קטן הקומה והגרמני גדול הגוף. לאחר שאֶפּלה העלהו על השרפרף, הדום התלייה שלו, נראו שניהם כבני גובה אחד. אֶפּלה השמיט את השרפרף מתחתיו בעודו מחזיק בו בשתי ידיו, כשפניו מורמים לעקוב אחרי פרפורי הקרבן והנה – שוב נקרע החבל והיהודי נפל ארצה. הכל נאלמו מעוצם התדהמה. שוטר אוקראיני אחד, שעמד מאחורי לחש: “זהו קדוש!” ואחד אמר: “הרי זה דבר שלא יאומן!” היהודי שתלוהו שלוש פעמים בזו אחר זו, בלא שיגיב תגובה כל־שהיא וללא סימן של פחד בפניו, והיה משול כחנוט, שתווי פניו וצבעם כמעט קפאו כל אותה שעה ללא שינוי – פתאום קם מן האדמה, נפל בזעקת שבר לרגלי אֶפּלה ולפת את מגפיו בתחנונים, שיחון אותו ויתן לו את נפשו לשלל. קול צעקותיו היה כה עז ונוקב, עד כי מוזר היה לשמען מפי יהודי קטן זה.

מופתע מכל אשר התרחש, הסתכל בו אפלה ושחרר במאמץ רב את רגלו מידי היהודי הלופתות אותה. הלה התרומם שוב מן האדמה, שטח את ידיו אל מול אֶפּלה וצעק בקול רם: – הלא גם לפושע הגדול ביותר סולחים במקרה הזה!

לשמע דבריו פרץ אֶפּלה בצחוק רע וקרא: – אתה הפושע הגדול ביותר שנברא אי־פעם בעולם! ותוך כדי דברו שלף את האקדח, ירה בעורפו ובצעדים מאוששים התרחק מהחצר.

אנו וגם השוטרים האוקראינים נשארנו שניות או דקות מספר רתוקים למקומותינו כבמסמרים, מוכי תדהמה. אחר־כך, מבלי שמישהו יגיד לנו דבר, עזבנו את השורות הארוכות ועמדנו באשר עמדנו, מבלי שנחליף דיבור איש עם רעהו. פתאום שמעתי את קולו של זיסר, הקורא לי מכיוון השער. ניגשתי אליו והוא אמר לי, שאֶפּלה רוצה להגיד לי משהו. אותה שעה קרא לעברי אֶפּלה עצמו מאחורי התייל: – הן יודע אתה לשיר, שיר יחד עם יהודיך “כוֹראל” בארבעה קולות. אמרתי: – אין לנו כוֹראלים. אך הוא צעק לעומתי בקוצר־רוח: – הלא יש שירים שאתם שרים אותם אחרי מותו של איש בן־עדתכם, מגיד – תהילים!" זיסר ציווה בינתיים לאנשים והסתדר שוב בשורות. ראשוני המחנה השתדלו בדרך כלל לעמוד קרובים זה לזה, לעזור האחד לחברו ולצאת יחדיו לעבודה. גם עתה הסתדרו הוותיקים במחנה בקבוצה אחת בראשית אחת השורות. ניגשתי איפוא לקבוצה הזאת ואמרתי לאנשיה, כשכולי רותח: “הוא רוצה כוֹראל – מה נשיר לו?” הטבח לאשצ’ובֶר אמר מניה וביה: – אני הייתי שר לו “תחזקנה”. אמרתי: – בסדר! אבל בקצב ובמרץ, כיאות לשיר זה.

נתתי את האות ושירה אדירה של צלילי “תחזקנה” בקעה בחצר. שיר זה ידעו – כנראה – כל היהודים. אחדים מבין הניצבים בשורות השתדלו להצטרף בקול שני והדבר הוסיף לשירה גון של חגיגיות ורוממות של תפילת עצרת. התהלכתי לפני השורות בנצחי על השירה ועודדתי את השרים. דומני, שמכל המקרים ששרנו עד אז, זו לי לראשונה שראיתי עיניים כה בוערות ורצון פנימי כה עז לשיר, כמו עתה. כל אחד מאתנו, וגם אנוכי, הרגשנו מעין התרוממות פנימית, אש שהתלקחה בקרבנו והציתה את הלבבות.

סיימנו את השירה ואני חזרתי לשורות. על פני המגרש שבחצר עמדה דומיה עמוקה. גם אֶפּלה עמד רגע דומם ופתאום, כמי שמקיץ מחלום, קרא לי אליו בקול חד, כשפניו לוהטים מרוב דם ועיניו רושפות שנאה וצעק לעברי בהתיזו כל מלה ומלה לחוד:

– מה זה שרתם עתה?

– “כוֹראל” בארבעה קולות – אמרתי.

– הוא הרים ידו והצליף ב’שפיצרוטה' שבידו על צווארי וקרא:

– שיר־קרב יהודי שרת, כלב נבזה!

הוא החל מתרוצץ אנה ואנה בחצר והמשיך להרעים בקולי קולות:

– לא, אתה לא תספר לי, לא כך נראים פני־אדם בשעה שהם שרים “כוֹראל”.

מראהו אותה שעה היה כשל חיה פצועה, המתרוצצת ממקום למקום, מבלי שתדע מה לעשות. תוך כדי כך המשיך וחזר על דבריו, כשהוא מסתכל בכולנו בעיני מטורף.

– לא, לא כך נראים פני אנשים בשירם “כוֹראל” – זה היה שיר־קרב!

פתאום עמד רגע, תפס בשתי ידיו ספסל ארוך שעמד בחצר, אחר־כך זינק אליי, תפס אותי ביד, סחב אותי מהשורה לעבר הספסל וצעק: – שכב!

שכבתי. חבקתי בזרועותיי את קרש הספסל, ולפתע חשתי כיצד התפוצצו עלי מכנסיי לאחר החבטות הראשונות שניתכו עליי. תחילה מלאני כאב חריף, אך את ההצלפות שבאו אחרי־כן כבר לא חשתי כלל…

בלילה שכבתי על המדף, כשחבריי סביב משתדלים להפיג כאבי ולהנעים לי בשירם לפניי שירים משירים שונים.

 

דרכה של בשורה    🔗

ידיעות על ההתרחשויות והאירועים הפוליטיים היו מגיעות אלינו כמעט יום־יום, אלא שכרגיל – הן לא היו מהימנות כלל ועיקר. לא אחת קרה, שידיעה שהגיעתנו יום אחד, הופרכה למחרתו. מקור הידיעות היו בעיקר יהודים מבינינו, שנזדמנו בשעות היום לבית איכר בסביבה שבה עבדו; ונסתבר שהאיכר עצמו שמע את הדברים מה“דֶטֶקטוֹר” (=מקלט הראדיו) ולעתים קרובות לא הבין את פשרם. ואותם דברים עצמם לא היו אלא שמועות שהופצו בסביבה על־ידי התעמולה הגרמנית. ידיעה קלוטה כזאת, שהיתה מקוטעת בחלקה ומסולפת ברובה, הגיעה אל המחנה בצורה כזאת, ששוב אי־אפשר היה לעמוד על גרעין האמת שבה.

בעומק לבנו האמנו כולנו בגאולה העתידה לבוא בסופו של המאבק המתנהל על־פני חזיתות המלחמה ברחבי תבל, וכי נשתחרר מהמצב האיום בו הננו נתונים. ידענו היטב, היטב, כי תוצאותיה של המלחמה הן שתקבענה בסופו של דבר, אם שרידי היהודים שנותרו עד כה, יישארו בחיים אם לאו, ורצון החיים שפעם בנו הוא אשר גרם לנו להאמין לכל ידיעה שפשטה, לפרשה לכאן ולכאן, למצוא בה ק"ן טעמים, ולהעבירה מפה לאוזן בכל פינות המחנה. לא אחת נתלקחו בפינה זו או אחרת ויכוחים סוערים כמעט, מלוּוים ניחושים על התוצאות המשוערות של הדבר.

גם כאן נמצאו “פּוֹליטיקאנים” ו“פרשני” ו“מביני דבר”, שניחשו והשתדלו לשכנע, שהפרוגנוזות שלהם הן הנכונות והריאליות ביותר. מלבד פיענוח אותן ה“ידיעות” שהגיעונו מהאיכרים, ניסינו לנחש את המצב בחזית גם על־פי תנועות כלי־הרכב בכביש שבו עבדנו. שיירות מכוניות־צבא מרובות, גדושות חיילים מהצבא הגרמני, שהיה עמהן ציוד מלחמתי רב ופניהן מזרחה, היה בהן כדי לדכדך את רוחנו, ובשיחה בינינו היינו “קובעים” בדאגה, ש“הגרמנים מתקדמים”; אך בעבור שיירה אחרת, אשר מפאת צרכים איסטרטגיים היו פניה מועדות מערבה, (ולא אחת אירע ששיירות אלה של מכוניות ריקות נעו בכיוון ללבוב על־מנת לעמוס ציוד מלחמתי בשביל החזית) – נמצאו בינינו יהודים, שראו בכך אות לנסיגת הגרמנים, ואמרו ברוב “מבינות”: – הגרמני נסוג.

אולם אחת הידיעות המרעישות ביותר הגיעתנו באורח מוזר ביותר. היה זה באחד הימים של חודש פברואר 1943, כאשר אֶפּלה התפרץ פתאום על סוסו לחצר המחנה בשעת המיפקד, ועוד טרם הספיק זיסר להשמיע פקודתו “כובעים הסר!” כבר נשמעה צריחתו של אֶפּלה: כל היהודים – ארצה פול!

בעודנו מופתעים ביותר, הזדרזנו למלא אחרי הפקודה, מיד תכפה ובאה הפקודה: – לקום! קמנו בבהלה. ושוב – פול! חזרנו ונפלנו: ושוב קמנו ושוב נפלנו – מבלי להבין פשר דבר. כך נמשך הדבר וחזר חליפות, עד אשר לאחר זמן־מה שלח אֶפּלה לקרוא לכל המשטרה האוקראינית וציווה עליה לעמוד מאחורינו ולהשגיח, שהנפילה והקימה תיעשה כהלכה. לאחר שעה ארוכה של עינויים ומכות נאמנות, שספגו רבים מידי האוקראינים המשגיחים, פתח אֶפּלה בנאום רצוף חרפות וגידופים: משהו טראגי־קומי היה בפתיחת דבריו. זוכר אני שהוא פתח כנואם אמיתי באומרו: – אתם אינכם אדונים בשבילי, כי אם כלבים מצורעים – והמשיך בערך כך: – אתם היהודים, הנכם בזויי אדם, הבאמת חושבים אתם שתכריעו את גרמניה האדירה? בעשות האינטרנאציונאל שלכם יד אחת עם האינטרנאציונאל הקוֹמוּניסטי?! הביטו האחד בפני השני וראו מה פרצוף לכם, פני מצורעים לכם! אני, גרמני אחד, יכול לצוות להרוג את כולכם, אף כי הנכם פה מאות רבות. האם אתם רוצים להכריע אותנו? אל תחשבו כי מה שקרה עתה הוא שיכריע במלחמה הזאת. לא תזכו לראות במפלתנו!

הוא המשיך עוד לנאום זמן רב בנוסח זה, כשהוא מתרתח, צועק ומגדף, מבלי שנדע ונבין, מה היתה הסיבה שדחפתהו לשאת בפנינו נאום זה. האמת ניתנה להיאמר, כי לא העמקנו חקור, מה היתה עילת כעסו ולא חתרנו להבין כלל מהו שגרם להשתוללתו. עצם חזותו העידה בפנינו כמאה עדים, כי משהו רציני ביותר וקשה מאוד התרחש באחת החזיתות הגרמניות, והדבר נעם לנו כרטייה למכה. ובדיעבד, ככל שהתרגז אֶפּלה יותר, גברה הרגשת ההקלה בלבנו פנימה.

אותו יום השתולל טרור איום במשך כל שעות העבודה. כמעט לא נמצא איש בינינו שלא הוכה. עשרות נורו פה ושם בזמן העבודה ואנו הבאנו אותם לקבורה, כאשר עשינו זאת לפני־כן עם מאות חברינו שנורו בזמן העבודה – לאורך הכביש בין לבוב לטראנופול. לא הורשינו לפנות איש אל אחיו בדיבור כל־שהוא במשך כל היום, לבל נחליף רשמים, או נשער במשותף, מה הביא ליום־פורענות זה.

רק לעת ערב נודע לנו מפי אחדים מאנשינו, שהצליחו לראות איכרים באותו יום, על מפלתם הקשה של הגרמנים בחזית סטאלינגראד, וכניעתם בפני גייסות הצבא האדום.

 

הפרופסור הגאה    🔗

למחנה קוֹרוֹביץ הובאו לפעמים גם כמה יהודים אזרחי־חוץ ואף הם נמסרו לרשותו של אֶפּלה. אני זוכר שלושה מהם שהובאו באחד הימים למחנה שלנו.

האחד מהם פרופיסור יהודי, יליד הוֹלאנד, בעל דרכון של מדינת בראזיל. על שרוולו היה נושא סרט בצבעי הדגל הבראזיליאני. הוא היה יהודי נמוך־קומה, מעל חמישים בגילו, שערו שיבה, כפוף משהו, לבוש מעיל־ספורט קצר וכומתה על ראשו. השני היה גבה־קומה. ועמם – כאמור – אדם שלישי, אשר איני זוכרו כמעט. שני האחרונים היו בעלי דרכונים אמריקניים. דמותו של הפרופיסור הבראזיליאני נחרתה בזכרוני, כי במשך ערבים רבים היינו משוחחים שעות ארוכות. השני גבה־הקומה מת בצריף עוד בו בלילה, – כנראה מפחד ומהתרגשות שתקפוהו. השלישי שוחרר כעבור זמן־מה מהמחנה בשל התערבותה של מדינה ניאוּטראלית.

הפרופסור יצא עמנו במשך שבועות מספר מדי בוקר לעבודה. הוא היה בעל הומור, עליז ביותר והשתדל שלא ליפול ברוחו. זכורני שבשעת מיפקד הבוקר הראשון, למחרת הגיעו למחנה, הוא צעד צעדים מספר מלפני השורה שעמד בה ופנה אל אֶפּלה בקול רם בגרמנית רהוטה ואמר: – אני אזרח־חוץ של מדינה ניאוּטראלית ואבקש לשחרר אותי מן המחנה! אֶפּלה מדד אותו ממרום קומתו הגבוהה במבט קר, פרץ בצחוק ומשמע דבריו וסטר לו פעמיים על פניו.

ואף־על־פי־כן התחשבו בו המהנדסים שניהלו את העבודה בהקמת הגשרים והיו מעמידים אותו עם דגל בידו לכוון את התנועה על הגשר הזמני, לבל תופרע העבודה על הגשר הקבוע. הפרופסור עמד כמה ימים במקומו הקבוע, אותת בדגל כדרוש וכיוון את התנועה. אך פעם אחת, בראותו את אֶפּלה עובר על־יד הגשר, ניגש אליו ופתח לדבר עמו. מנדלי, מצחצח הנעליים של אפלה, שליווהו עם סל מלא ירקות בידיו, הוא שמסר לי אחר־כך את תוכן השיחה שנתקשרה בין אפלה לפרופסור. זה האחרון ניגש אל אפלה ואמר לו:

– אין לך רשות להחזיקני כאן; אני אזרח של ארץ דרום־אמריקאנית.

– וכי מה אכפת לי שאתה אזרח אמריקני? – השיב לו אֶפּלה – יהודי הוא יהודי, ואנוכי לא אשחרר אותך מן המחנה.

אך הפרופסור הגביה את קולו וקרא:

– אל תחשוב שאני מפחד מפניך שמא תהרגני. אינני חושש להגיד לך דברים אשר בוודאי אינך רגיל לשומעם מפי יהודי המחנה. אם הנך סבור, שגורלך יהיה טוב משל היהודים שאתה מענה אותם, אינך אלא טועה. סופך יהיה מר. אם תהרגני, ינקמו בך האמריקנים את נקמתי, כי מלחמתכם אבודה כבר ועם מפלתכם תוכרזו כולכם פושעים ושמכם יהיה לדראון עולם.

– היהודי דיבר תחילה בשקט, אף תוך כדי דברו גברה התרגשותו ועמה גם התגבר קולו. קטעי מלים והברות הגיעו אלינו, כשעבדנו מתחת לקשתות הגשר והדהדו בין העמוּדים. אך לכלל צירוף שלם של השיחה לא נצטרפו. הדבר שראינוהו אחר־כך כאקט המסיים את חילוף הדברים, היתה ידו המורמת של אֶפּלה וה’שפיצרוּטה' שהצליף על ראש הדובר אליו. אז צעק היהודי ודבריו אלה הגיעו אלינו בבהירות: – כבוד הוא לי להיות מוכה בשל היותי יהודי!

– אחרי זמן־מה מצא את מותו במחנה.

 

נפתולים עם מאירת המגיפות    🔗

ערימה גדולה של סלק־סוּכּר, שנועדה לבישול המרק עבורנו, היתה מונחת מאחרי המטבח. זו נתגלתה לנו עוד בימים הראשונים של המחנה. אין פלא אפוא שאנשים אשר “אקציה” קשה הייתה מאחריהם וסבלו ימים רבים מרעב, התגנבו בלילות אל ערימת הסלק ואכלו ממנה על־מנת לשבור רעבונם. והנה לא עברו ימים רבים וכמעט כל תושבי המחנה חלו בדיזנטריה והגיע יום ולא היה כמעט מי שיצא לעבודה, פרט לקבוצה קטנה של אנשים שלא נדבקה במחלה. וגרם לי מזלי שאהיה ביניהם.

אֶפּלה החל לפיכך להרבות בביקורי לילה. אנשים שהבחין במחלתם לפי מראה פניהם, או לפי מידת המהירות שבה מילאו את פקודתו, הוציאם וירה בהם בו במקום. בדרך זו אמר לעצור בעד התפשטות המגיפה. אך משלא השיג את מטרתו בזו הדרך והמגיפה המשיכה להשתולל במחנה, פקד על השוטרים האוקראינים, שיעמדו על המשמר ויבלשו בשעת לכתנו לעשות את צרכינו – מי ומי חולה בדיזנטריה. לשם כך נקבו השוטרים חורים בקירות הקרשים של בתי־המחראות, הציצו דרכם ביושב שם ועושה את צרכיו ומשגילו חולה דיזנטריה, הוציאוהו והעבירוהו אל הבור הידוע וירו בו.

בהגיע אחרי זמן־מה עונת הקיץ, הקיץ הראשון להיותנו במחנה זה, פרצה מגיפת טיפוס הבהרות. ניתן היה לעקוב בעין ממש, כיצד פשט הטיפוס וכבש את המחנה. תחילה חלו אלה ששכבו על המדפים העליונים שליד הדלת. למחרת התקדמה המחלה עוד מטרים מספר, כלומר – הדביקה עוד עשרות מספר של אנשים. ממשכביהם של אלה העבירו הכינים את המגיפה הלאה באמצעות הקש ובלויי בגדינו, שהיו כסותנו לעורנו ביום ובלילה. יום־יום נדבקו בה אנשים נוספים והטיפוס התפשט כגל אטי בוטח ואיתן, שעבר מאיש לאיש עד אשר כעבור זמן מה פשט והקיף את כל המחנה. נותרנו רק עשרות אנשים מעטות שלא חלינו. אירע שהמגיפה פסחה בדרכה על אחד מבינינו ופגעה בשכנו שאחריו; ואמנם כאשר חלו שכניי מעברי מזה ומזה, ידעתי שאנוכי לא חליתי. ומקרים כאלה היו – כאמור – רק עשרות בלבד.

בתקופת המגיפות הונהגה שמירה בתוך הצריף. כבר למן היום הראשון חויבו שני בחורים להדיר שינה מעיניהם ולשבת ערים במשמרות שנתחלפו כל שעתיים. לעתים אף נודעה חשיבות יתירה לתפקיד זה, הואיל והשומרים הזהירו את הישנים מפני אֶפּלה שהתקרב ובא למחנה. אולם עיקר תפקידם היה לשמור שאיש לא יברח. בחורי הכפרים שקיבלו אוכל מבתיהם נהגו לשכור בחורים כמוני לשמור תחתם תמורת מנת לחם, ואמנם היתה זו הכנסה בלתי מבוטלת. בלילות אלה פקדוני סיוטי אימים. זכורני לילות בהיותי בין התורנים, שחולה אחד או שניים היו קמים ממשכבם והחלו מהלכים מתוך הזייה. הם דיברו אל עצמם בקול או קראו לדמויות שראום בעיני רוחם. על־פי דבריהם אפשר היה להבחין באנשי מדע שבהם, בסוחרים, סטודנטים או פועלים. ניכר בהם, מי מהם היו עשירים או תושבי שכונות העוני לשעבר. כל אחד גילה שלא מדעת מסודות לבו האצורים מתחת לסף הכרתו. היו מהם שדיברו אל אהובתם, או אל בני ביתם בעניינים אינטימיים ביותר, הידועים להם בלבד. רישומם של לילות סיוט אלה היה כה עז, עד כי ילוו אותי עד היום הזה.

בהתייצבנו עם בוקר למיפקד היינו תומכים בידי חברינו החולים לבל יפלו – למען לא ירגישו בחוליים. כל עוד היה מספר החולים מועט יכולנו לחפות על כל החולים כמעט. הם יצאו עמנו לעבודה, ובשעה שהשוטר התרחק מאתנו, השכבנום שם במקום שהוא, אך משחזר השוטר והתקרב, היינו נותנים פטיש ביד החולה, כדי שיעשה את הרושם שהוא עובד. אירע שהמשבר במחלה היה חולף תוך כדי עבודה. אולם משגדל מספר החולים ורב, לא יכולנו עוד לחפות על חברינו החולים, הדבר יצא מגדר סוד והגיע עד אֶפּלה.

ואמנם לא איחרה לבוא פקודתו של אֶפּלה. הפקודה אמרה להעביר את כל חולי הטיפוס אל הבור לירייה. מאז ואילך נאלצים היינו להעביר מדי בוקר בבוקר, אחרי המיפקד, עשרות רבות מבין חברינו לעבר הבור שמאחורי המחנה. שם חיכינו בקרבת מקום עד שירו בהם השוטרים. משנפלו משפת הבור אל תוך קבר אחים גדול זה, היינו ניגשים אל מקום ההרג על־מנת לכסותם במעט עפר. רק לאחר שגמלנו עמם חסד אמת אחרון זה, יכולנו לצאת לעבודתנו.

עד מהרה נסתבר, שגם אמצעי זה לא הועיל לעצור בעד התפשטות המגיפה. המחלה קנתה לה שביתה בתוכנו; היא קיננה בתוך הקרשים ושרצה בקש. חוסר המים לרחצה והעדר תנאים סאניטריים אלמנטאריים סייעו להתפשטותה ורק יחידים שהיו מחוסנים מטבעם לא נדבקו והתהלכו בשטח נגוע זה ללא חשש. אז התקינו למחנה מספר ברזי מים; בכפר הקימו באחד המקומות חדר מיוחד למקלחות חמות.

ביום אביב אחד נתפרסמה הידיעה שכל המחנה, ללא יוצא מן הכלל, אינו יוצא לעבודה. את כל האנשים הוציאו אל השדה שמעבר למחנה ושם ישבנו על הדשא הרענן, כשמשמר המשטרה סביבנו. במחנה עצמו התחילו בחיטוי הצריפים: הוציאו את הקש הישן ושרפו אותו. אנו התפשטנו ערומים ואת בגדינו נטלו מאתנו לחיטוי. ישבנו בשמש וחיכינו אותו יום עד אשר החזירו לנו את לבושנו היחיד. מאותו לילה ואילך שוב לא ישנו על מצע קש, כי אם על הקרשים הקשים. לעומת זאת הייתה לנו אפשרות כל שהיא להתרחץ מדי ערב מתחת לברזים, ולעתים אף להתקלח במים חמים.

ואף־על־פי־כן המשיכה המחלה לקנן בתוכנו ומנעה מרגוע מאֶפּלה. יום אחד, בשובנו מן העבודה, ציווה עלינו לפתע להיפקד ולהסיר את בגדינו העליונים. ערומים עד למותנינו עמדנו וציפינו לדעת, מה תביא עמה פקודה זו. והנה התברר, שאֶפּלה גמר אומר “להיות לרופא”. כל מי שעורו היה שרוט מגירוד, או מגירוי כל שהוא, נחשב לחולה בטיפוס הבהרות בעיניו והוצא מיד מן השורה החוצה. באופן זה הועברה כמחצית אנשי המחנה אל עבר פי הבור ושם נורו כולם.

אותה תקופה היוו נגועי המגיפה ושאר חולים למיניהם בעיה חמורה. כל אחד ידע שהכרח הוא לו להתייצב במיפקד הבוקר – גם אם איננו מרגיש את עצמו בטוב, או שנפצע בעבודה, כי אוי לו לאיש שלא עשה כן, כי התחייב בכך בנפשו וסופו היה למות ביריה.

ערב אחד, אחרי העבודה, כשכולנו כבר היינו בצריף, נפתחה הדלת ונכנס קצין ס"ס בדרגה גבוהה בלוויית פמלייא של אנשים מספר. הוא ציווה עלינו לקום. משקמנו ניגש לכל אחד מאתנו, ושאל כל מיני שאלות בלתי הגיוניות סתם בעלמא, וללא כל קשר לתשובה העניק מכות לנשאלים. לאחר מכן נודע לנו הקצין בשמו: ‘אוֹבּר־שטוּרם־פירר’ שמיט. אותו ערב הוּכּינו כולנו. מלאכת הכאות זו נמשכה שעות מרובות. אחד מעוזריו נשא מצלמה עמו וצילם בה בלי הרף. פתאום ציווה עלינו שמיט לשבת ולנוח ושאל אם יש בינינו חולים. אף אחד לא נענה. הוא שנה ושילש את שאלתו ואיש לא ענה. אז ציווה לפתע לכולנו לעמוד באמצע האולם. עשינו כאשר צווינו. אך האנשים שהיו באמת חולים, נבצר מהם לרדת במהירות הדרושה מהמדפים ולהתייצב באמצע האולם. הוא הוציא את החולים והוביל אותם עמו. לאחר זמן־מה נודע לנו, שכל אותם החולים שוכבים בבית־החולים בגיטו לבוב וכי שמיט הוא האיש שהביאם לשם. זאת ועוד: זמן־מה לאחר שהם הבריאו החזירו אחדים מהם למחנה, ויתרם ברחו. לא היה לנו כל ספק בדבר, ששמיט הוא שהביאם לבית־החולים – על אף כל אותה “הצגה” של הכאות שהיינו עדים לה בצריפנו. לאחר מקרה זה נתפתו חולים רבים להאמין, כי אמנם כדאי להם להודיע למפקד המחנה על מחלתם. אך עד מהרה נתברר שתמימים אלה שילמו בחייהם בעד תמימותם זאת.

בין האסירים במחנה נמצאו רבים מבעלי המקצועות החופשים וכמה מהם – רופאים. אחד מהם נתמנה לרופא המחנה. הוא היה מבין ראשוני המחנה ונתגלגלו הדברים כך, שאֶפּלה הטיל עליו את תפקיד רופא־המחנה. הוא היה אדם צעיר וחביב ונוח לבריות, שמו סטארוֹפּוֹלסקי, יליד סוּבאלק שליד וילנא, בן למשפחה יהודית מעורה בחיי הציבור, חניך בתי־ספר יהודיים־עבריים. בתוקף תפקידו זכה ולא גר בתוך המחנה, אלא בבית אחד הגויים בכפר, בקרבת המחנה.

להלכה היה סטארוֹפּוֹלסקי האחראי לכל הנוגע לענייני רפואה במחנה, ולמעשה לא יכול היה לעשות הרבה לריפוי החולים המרובים, כי לא היו בידו כל אמצעים ותכשירים לריפוי ולא ניתנו לו כל תרופות; אך הוא התייחס לתפקידו ברצינות וראה, כי על־ידי רצון רב אפשר להועיל מאוד ליהודים הנתונים בתנאים איומים אלה. משלא ניתנו לו חומרי הרפואה והציוד הרפואי ההכרחיים ביותר, עשה בעצמו כדי להשיגם. ראשית־כול היה לו אומץ־הלב לתבוע מאֶפּלה עצמו את הרפואות הדרושות ובמו אוזנינו שמענוהו לא אחת דורש ממנו את הנחוץ לו. בימי המגיפה טען, כי אין בכוחו להילחם בה אם לא תינתינה לו רפואות.

לא אחת סיפר לי מנדלי דאנציגר, הנער היהודי שהיה משרתו של אֶפּלה וצחצח לו את מגפיו, כיצד בא סטארוֹפּוֹלסקי אל אֶפּלה ודרש ממנו להשיג רפואות לחולים במחנה. הוא טען, כי בלא אלה אין הוא יכול לכהן כרופא וכי אין ברצונו להוליך שולל את האנשים במחנה – באמירה, כי עושים משהו לרווחתם של החולים; ואם מינוהו לתפקיד פיקטיבי זה של רופא, אין הוא רוצה בו – מוטב לו ללכת לעבוד בכביש יחד עם שאר היהודים. ועוד הוסיף ואמר לאֶפּלה, שגישתו זו אך מעושה, שאין כוונתו אלא להמית את האנשים ולא לרפאוֹתם.

אכן, לא קל היה תפקידו של הרופא בימי התפשטות המגיפה במחנה, כאשר כל חולה, גם הבלתי מסוּכּן, היה מועמד ליהרג למחרת היום במיפקד הבוקר. דרך אחרת להשגת תרופות הייתה באמצעות הגויים. בכל כפרי הסביבה לא היה אפילו רופא אחד וד“ר סטארוֹפּוֹלסקי הפך גם לרופאם של תושביהם. במקרים דחופים פנו אליו גויים לקוֹרוֹביץ והביאו אליו את חוליהם מהכפרים הסמוכים ואף מרחוקים. הוא טיפל בהם ומעולם לא דרש שכר תמורת שירותו. הוא אך רשם את התרופה לחולה בכמות כפולה, שלח ביד מישהו מבני ביתו ללבוב להשיגה, ומשהביאו אותה אליו, היה נותן מחציתה לחולה והמחצית שנותרה שימשה לו לריפוי החולים במחנה. כרופא המחנה היה סטארוֹפּוֹלסקי חייב להודיע לאֶפּלה על כל מקרה של חולה אפידמי, וכן גם על כל מקרה אחר של מחלה שנודע לו. אפשר שלתכלית זו מינהו אֶפּלה לרופא רשמי במחנה, אך סטארוֹפּוֹלסקי מעולם לא הודיע על כגון אלה. הוא היה יהודי גאה והתהלך ללא פחד עם אֶפּלה. האנשים שהיו במחיצת אֶפּלה, ובעיקר מנדלי, שגר בביתו במשך כל זמן קיום המחנה, ידעו על מספר תקנות מיוחדות שהיו אופייניות לחילות ה־ס”ס; אחת מהן אמרה, כי בושה היא לאיש ה־ס“ס להיות חולה וליפול למשכב, והנה אירע פעם, שאֶפּלה עצמו חלה ושלח את מנדלי לקרוא אליו את סטארוֹפּוֹלסקי. ד”ר סטארוֹפּוֹלסקי בא לביתו של אֶפּלה, נכנס לחדרו, שהה שם שעה קלה ולאחר מכן יצא את החדר כשפניו קורנים וכל כולו שביעת רצון. מנדלי, שהמתין לו בפרוזדור, שאל אותו לפשר השמחה שתקפה אותו והרופא סיפר לו;

– ניצחון כפול נחלתי עתה! ראשית כל כיהודי, הואיל ואֶפּלה נתון עתה בידי והוא זקוק לטיפולו של יהודי; שנית – התועלת שהפקתי מביקורי זה אצלו כרופא אצל פאציינט בהוכיחי לו, שכל אדם עלול לחלות. הוא סיפר למנדלי, כי גם אמר לאֶפּלה, שאילו נמצא יהודי מבין עצירי המחנה במצבו זה, הוא היה חורץ דינו חיש מהר ובמו ידיו מחסלו… ואֶפּלה, שהרגיש את עצמו ברע, דיבר בקול שקט וקיבל ברוח נכנעת את דברי התוכחה, שאמר לו ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי, ואף הבטיח לעשות להשגת הרפואות שתבען הרופא.

זוכר אני עוד מקרה אחד שאירע עם ד“ר סטארוֹפּוֹלסקי, לבד מסלילת הכבישים, הקמת הגשרים וכיוצא באלה, הקימו אנשינו גם מוסך לטיפול במכוניות־משא באמצע קוֹרוֹביץ. המהנדס אַפֶל (להבדילו אלף הבדלות מאֶפּלה) שהיה אותו זמן ה”זאל־קוֹמנדאנט" (= מפקד האולם), עסק בשעותיו הפנויות בתיכנון המוסך והפועלים היהודים במחנה הקימוהו. משנסתיימה בניית המוסך, הוא נמסר לידי הפירמה הגרמנית, שבראשה עמד איש ששמו ברנארד וזה נטל לידיו את ניהול ענייני המוסך. בתוך תחומי מוסך זה עבדו כמה מכונאים יהודים. והנה אירע שברנארד מת לפתע משבץ שאחזהו בלכתו ברחובו של הכפר. אשתו ואביו הגיעו אז מגרמניה על־מנת לקבל לידיהם את הונו, חפציו האישיים ונזקקו לקבלת תעודת־מוות בחתימתו של רופא: אך מאחר שבכל הסביבה שלנו לא נמצא כל רופא אחר וד“ר סטארוֹפּוֹלסקי היה למעשה הרופא היחיד שקבע לאחר המקרה את מותו של ברנארד, לפיכך היה הוא גם האיש שנתבקש לתת את תעודת המוות המבוקשת. קרובי המת הסכימו עם אֶפּלה שסטארוֹפּוֹלסקי יכתוב את התעודה על טופס של ה־ס”ס כרופא הפועל בשירות ה־ס“ס, אולם ד”ר סטארוֹפּוֹלסקי סירב והודיע, כי הוא יכול לתת תעודה זו רק בתור רופא יהודי אסיר המחנה. מובן שדבר זה לא היה נוח ביותר לקרובי הנפטר וביקשו לעקוף עובדה זו. אולם סטארוֹפּוֹלסקי עמד על שלו, ולא הועילו לגרמנים תביעותיהם שיעשה את הדבר בצורה הנוחה להם. באין ברירה קיבלו מידיו את התעודה המאשרת רשמית את מותו של ברנארד ועליה חתם הרופא: ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי, רופא – אסיר מחנה עבודת־הכפייה של היהודים (״צוואנגס־ארבייטס־לאגר״) בקוֹרוֹביץ.

לאמיתו של דבר לא היתה דעתו של אֶפּלה נוחה מסטארוֹפּוֹלסקי ואמנם באחד מלילות הסתיו נפתחו לרווחה דלתות האולם ואֶפּלה עם אנשי המשטרה שלו פרצו לתוכו. לפקודת זיסר ניצבנו “דום” תוך ציפיה מתוחה לבאות. ידענו מן הניסיון כי דבר זה אינו מבשר לנו טובות. אֶפּלה היה מרוגז ותוך כדי הילוך על פני השטח הפנוי של האולם קרא לעומת ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי:

– אבדוק עכשיו את הדבר בעצמי ואוכיח לך אחת ולתמיד עד כמה אתה משקר לי!

אותה שעה עמד ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי בין השוטרים שהקיפוהו, כשהוא חיוור כולו ועוקב אחרי אֶפּלה, שעבר בין שורותינו ומאיר בפנס־הכיס שבידו את פנינו והתבונן בהם. משתמה ביקורת זו קרא אל האחראי על האולם, המהנדס אַפֶל ושאל אותו: – כמה חולים יש לך כאן? תשובת אַפֶל היתה: אף אחד! אֶפּלה שוב עבר בין השורות וניסה שנית לגלות חולים ומשלא נמצאו לו ציווה עלינו פתאום להתרכז ולהצטופף במרכז האולם, כדי שלא נסתיר את המדפים שמאחורינו. מיד לאחר שמילאנו את הפקודה, נתגלו ללא כל קושי החולים ששכבו על המדפים התחתיים.

חמת זעם תקפה את אֶפּלה. הוא קפץ לעבר ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי ובמו עינינו ראינו בפעם הראשונה, כיצד הצליף ב’שפיצרוּטה' שבידו בפניו של הרופא. ואחר מכן הוא הסתובב על עקביו וקרא אל תוך חלל האולם: ועתה, איפה אַפֶל, הרמאי השני!? הוא אך הוציא את מלים אלה מפיו ונשמע לפתע קול נפץ שימשת חלון, ועוד בטרם הספקנו להבין את אשר התרחש, קרא אחד השוטרים: – הוא ברח, הכלב הארור!

השוטרים נצטוו לתפוש את אֶַפל. הם עזבו חיש מהר את האולם והתפזרו על פני שטח כל המחנה ומחוצה לו על מנת לתפשו. שעות מרובות נמשכו החיפושים באותו הלילה. אנו האזננו במשך כל אותן השעות לקולות היריות מסביב למחנה ובשדות הסמוכים לו. הדי היריות לא פסקו כל הלילה. שכבנו על המדפים, כשאנו רועדים מבלי שנוציא הגה, ואוזנינו כרויות למתרחש בכפר ובסביבה. בהגיע הבוקר יצאנו למיפקד וְאַפֶל לא נמצא. עברו עוד ימים מספר ואנו היינו שרויים במתיחות רבה עקב גילוי החולים ובריחת אַפֶל. מדי בוקר נורו החולים ונקברו בבור החימר, ואילו עקבותיו של אַפֶל אבדו ולא מצאוהו.

הנסיבות הדראמטיות של הבריחה, העובדה שבזו הפעם ברח אדם שהיה המפקד האחראי על האולם, שפרץ מתוך הצריף ובריחתו אף הצליחה – שהרי האיש לא נתפס עדיין – כל אלה עשו עלינו רושם עז ביותר.

 

ליפא    🔗

ליפֶא היה אחד מידידיי הקרובים במחנה. הוא היה צעיר וארשאי, יפה, גבה־קומה, עליז וחביב על הכול. בנערותו היה ליפא חניך בתי־הספר היהודיים בווארשא, ודומני שאף נמנה בשעתו על הנוער הבּוּנדאי בפולין. יושבים היינו עמו יחד בערבים ושרים במשך שעות מרובות שירים משירים שונים. הוא היה בין המעטים שלבושו היה נקי באופן יחסי ומגולח תמיד, על אף תנאי המחנה.

יום אחד בא זיסר והודיע שאֶפּלה זקוק לספר, ושאל אם מצוי בינינו כזה. אינני יודע, אם היה ליפֶא באמת ספר לפי מקצועו, אך הוא הודיע כי הוא ספר. אז הוציאוהו מן המחנה והוא הפך ל“ספר החצר” של אֶפּלה. הוא גילח את אֶפּלה ואת אורחיו וטיפל בתסרוקותיהן של הפילגשים המרובות שביקרו בביתו.

מדי בוקר בשעה שש, לפני המיפקד, היה מתייצב בביתו של אֶפּלה ומשקם האדון משנתו היה מגלח את פניו. לאחר מכן היה אוכל עם שאר היהודים שעבדו בשירותים אצל אֶפּלה. מנדלי סיפר עליו, שנוהג היה להצניע תמיד יותר ממחצית ארוחתו בכיסו על מנת למוסרה לחבר חולה במחנה. ידידותנו נמשכה גם לאחר שליפא לא המשיך לגור במחנה. כשהואר המחנה תאורה חשמלית הוצב הגנראטור בתוך קרון־גרר, כמתכּוֹנת הקרונות שמאחורי המכבשים המשמשים לעובדי הכביש. קרון אחד והמיתקן שבו, הועמדו בין הכנסייה לבין בית המשטרה, מול הכניסה למחנה. אֶפּלה קבע קרון זה למקום מגוריו של ליפא, יחד עם החשמלאי היהודי, שנקבע להיות אחראי לפעולת הגנראטור ולכל הכרוך בעבודה זו. כי כלל נקוט היה ביד אָפּלה, שהיהודים אשר באים במגע יום־יומי עמו, לא יגורו במחנה.

הצלחתי לפעמים להתגנב לקרון מגוריו של ליפא, כדי לשבת בו קצת ולשוחח עמו. אז שמעתיו מתלונן על שלא נשלח לעבודה הקשה בכביש, ואם גם שוב לא נשקפה סכנה מידית לחייו, ואין לו חשש שיקבל מכות מכל שוטר שייתקל בו, והוא יכול להתהלך בכפר ללא משמר – הנה כרוכים אותם רגעים שהוא עוסק בהם בעבודתו, בגילוח אֶפּלה ואשר עמו, במאמצים נפשיים בלתי רגילים. ואכן, כל מי שהכיר את אֶפּלה, לא נזקק להתעמקות יתירה, כדי להבין מה טיב ההרגשה שנתעוררה בלבו בעומדו עם תער חד בידו מול פרצוף החיה המכוסה בקצף סבון הגילוח…

תודות למקום מגוריו המרוחק בתקופת המגיפות, שפרצו מדי פעם בפעם במחנה, כשרוב אסירי המחנה חלו, היה ליפּא בין האנשים המעטים שהמחלות פסחו עליו. והנה בערב חג הפסח בשנת 1943, בתקופה שהייתה שקטה באופן יחסי בהשתוללות המגיפות במחנה, זמן רב לאחר קציר הטיפוס, חלה ליפא בטיפוס ונפל למשכב בתוך הקרון.

באחד הערבים אחרי העבודה ביקרתיו בפעם האחרונה. ליפא שכב על משכבו כשהוא קודח והכרתו צלולה. ישבתי מולו והוא דיבר. הוא סיפר בשטף רב על עצמו, כאילו ממהר היה לספר את הדברים באוזני השומע, שמא לא יספיק שוב לעשות זאת. תוך כדי דיבור עייף ונרדם. יצאתי חרש את הקרון בכיוון למחנה ומה נדהמתי לראות במיפקד הבוקר למחרת, שכמה אנשים כבר נושאים את גופתו של ליפא אל הבור.

 

גם על הוותיקים עלה הכורת    🔗

כשנה לאחר קיום המחנה הרגיש אֶפּלה – על אף העובדה שאלפים כבר נהרגו – כי עדיין מצויים בו כמה עשרות אנשים מבין הראשונים שהגיעו אליו. על־כן התחיל לרדוף את קבוצת הוותיקים זו, שגם אני נמניתי ביניהם.

כשחילקנו בינינו ערב אחד את מנת הלחם שלנו, בת 175 גראם, נכנס פתאום אֶפּלה למחנה, הסתובב בינינו ואיש מאתנו לא העיז כמובן להתעניין לאיזו תכלית הוא עושה זאת. לא יצאו כמה דקות וזיסר נכנס לצריף, ניגש אלינו ופנה אליי ואל כמה ותיקים אחרים בקול רועד: – קחו אתים ובואו מהר! שאלנו אותו לפשר הדבר וראינוהו שהוא רועד כולו מהתרגשות. בחצר מצאנו שישה מחברינו, שאחד מהם היה העוזר לטבח. היה זה בחור בריא, גבוה וחזק, שצלע ורגלו היתה נתונה בתחבושת בשל פצע שנגרם על־ידי מסמר בנעל. החמישה שהיו עמו היו צעירים שבאו מגיטו לבוב; מהם זכורים לי בשמם רק פֶנסטֶר וגוֹלדבּרג. לא ידעתי בדיוק מה חטא מצא בהם פתאום אֶפּלה. זיסר ציווה עלינו ללכת אחריהם אל הבור, כדי לקוברם לאחר שיירו. יצאנו לדרך. פעמים רבות עשינו מלאכה זו, אולם בזו הפעם הלכנו אחרי הברינו הקרובים ביותר, כשהם ואנחנו יודעים בדיוק לאן פנינו מועדות. המשטרה הפרידה בינם לבינינו. הלילה היה אפל עד מאוד – נדמה היה, כי ניתן למשש בידים את החושך. הלכנו בעקבותיהם וכל ניסיון לבוא עמם בדברים – עלה בתוהו. גם הם הבינו כנראה, ש“פעולה” זו היא מיוחדת במינה. רעיון שטני זה, שחמישה “ותיקים” מראשוני המחנה ילוו את חבריהם הקרובים ביותר אל בור המוות בעודם בחיים, יכול להיוולד רק במוחו של אֶפּלה.

כשהגענו אל הבור היו השוטרים מרוגזים מאוד – אולי משום שפקדו עליהם לטפל בנו טיפול מיוחד, כדי שתהיה להם עילה לחסל גם אותנו. ששת הבחורים הועמדו בשורה קרוב לשפת הבור ובהימשע הפקודה “אש!” ירו בהם. מיד לאחר מכן התנפלו עלינו, היכונו ודרשו מאתנו לקפוץ אחריהם לתוך הבור בכדי לכסותם באדמה. עשינו כאשר צווינו. הבור היה עמוק מאוד, לא יכולנו לחפור אדמה בתחתיתו, לפי שכיסוהו גוויות המומתים שקדמו לחללי הלילה. החילונו על־כן לחפור אדמה מקירות הבור ולשפכה על גוויות האנשים שנורו אך זה עתה. הרגשתי פתאום שאני עומד על גופו של אדם. האיש תפש ברגלי ולחש לי בפולנית:

– עזוב אותי!

משהקרבתי את פניי אליו, הכרתיו. זה היה פֶנסטר. הכדורים לא פגעו בו כנראה. עזבתיו וקפצתי ממנו הצידה. אך בו ברגע צעק אחד השוטרים:

– מי זה דיבר שם?!

עניתי:

– אני!

השוטרים פתחו מיד באש רוביהם אל תוך הבור וכעבור רגע ציוו עלינו לעלות ולצאת ממנו. יצאנו ממנו רק אני ועוד שנים. השנים החסרים מחמשתנו שהלכנו לקבור את המומתים – שוב לא עלו אל פני הבור… וכן לא נודע מה אירע לפֶנסטר; אפשר שגם הוא נהרג ואולי הצליח לברוח.

גיא ההריגה הזה שמאחורי המחנה, אותו בור־חימר שהפך לקבר־אחים עצום, קדמו לו מקומות אחרים של הוצאה להורג. בזמן הראשון חיסלו את הבורחים שנתפסו, ואת החולים, בהרי טירקיטנה. הדעת נותנת, שבאותם הימים התחשב אֶפּלה ברושם שדבר זה עלול לעשות על איכרי הכפר.

ראשוני הקרבנות היו מבין חולי הדיזנטריה. בימי השתוללות המגיפה במחנה הוציא אֶפּלה שבעה אנשים נגועים במחלה וצרף אותם אל הקבוצה העובדת בטירקיטנה. החולים שהלכו עמנו ידעו בצאתם לדרך, כי הולכים הם לקראת המוות. גם אנו ידענו מה יהיה בסופם.

המרחק עד לטירקיטנה היה שלושה קילומטרים ומשם עוד מהלך כברת־דרך אל פיסגת ההר; שם היה מקום העבודה. מיד עם הגיענו לפיסגה ציווּנו לחפור בור. משנכרה הבור חיכינו עוד זמן־מה לבוא אֶפּלה. עם בואו פקד לירות בשבעת החולים. הירויים נפלו לתוך הבור ואנו נצטווינו לקברם. במקרים שאֶפּלה לא זיכה את הנידונים למוות בנוכחותו, וסמך על השוטרים שיבצעו את ההריגה בלעדיו, מבקשים היינו מן השוטרים בשעת הליכתנו לפיסגה שיתנו לנידונים לברוח ואנו נכרה קבר למראית עין, כאילו נקבר בו מישהו. אולם כל הפצרותינו לא הועילו אף פעם אחת. השוטרים חששו מפני אֶפּלה, שמא יבדוק אם מילאו אחר פקודתו. ובאמת אירע פעם, שאֶפּלה הגיע פתאום למקום אחרי הקבורה וציווה עלינו לגלות את הבור, ורק לאחר שנוכח במו עיניו, כי הגוויה אמנם נמצאת בתוכו, נרגע. אולם החשד לא פג כנראה מלבו כליל. על כן החליט להעביר את ההוצאה להורג אל תוך הכפר ולתכלית זו נבחר בור החימר. מאותו זמן ואילך השליכו לתוכו את גופות המומתים.

החולים – כאמור – נורו. וכזה היה בזמן הראשון גם גורל הבורחים שנתפסו. אולם במרוצת הזמן קיים אֶפּלה את מאמרו השגור בפיו: “אינך שווה את הכדור”, ועל שום שחס – כביכול – על כדורים, הנהיג את שיטת התלייה לעיני כל המחנה. אך משגם זה נמאס עליו ושוב לא מצא סיפוק ברצח ״כה פשוט" של אדם, היה ממציא מדי פעם בפעם שיטות אכזריות יותר לחיסול הקרבנות לעיני כולנו.

אחת מ“המצאותיו” היתה המעשה בצעיר רוֹטפלייש, בצאתנו ביום קיץ אחר לעבודה, פשטה שמועה שברח. בשובנו לעת ערב כבר נודע לנו שנתפס. הפעם לא חיכה אֶפּלה לכל החוזרים מהעבודה. כשהגענו למקומותינו בשורות המיפקד, כבר רבץ רוֹטפלייש באמצע החצר על האדמה, כשהוא פצוע וזב־דם כולו. אותה שעה ניצב עליו אֶפּלה ושיסה בו את כלבו, כלב־זאב גדול שקרע מגופו של רוטפלייש קרעים קרעים של בשר. צעקותיו האיומות של רוטפלייש, שהיה בחור גבוה וחסון ובעל לחיים אדומות, וכמדומה, שהיה ממשפחת קצבים – זעזעו אף אותנו, שהיינו רגילים ל“מעמדים” מסוג זה.

לאחר שאֶפּלה וכלבו עייפו מפעולה זו והרפו מן הבחור, נראה גופו המרוטש שטרם נפח את נשמתו. אֶפּלה עלה על סוסו, קרא לכלבו ויצא ברכיבה בכיוון לשער החצר, כשכלבו רץ אחריו. אותו רגע נראה רוטפלייש מתרומם בכוחותיו האחרונים – כשכולו גוש בשר חי נוטף דם – ורץ אחרי אֶפּלה, כשהוא צועק צעקות מחרידות “הֶר לאגר־פירר!” (=אדוני מפקד־המחנה). הוא רץ אחריו דרך השער. השוטרים לא העיזו לעצרו. אֶפּלה נעצר פתאום, הביט לאחור, ובאותו רגע קפץ רוטפלייש ותפס במגפו של אֶפּלה. לא ברור היה לנו, למה התכוון רוטפלייש ומה היה בחפצו לעשות, אך הוא לפת כצבת את מגפו של מפקד המחנה. אֶפּלה התאמץ בתנועות שונות בגופו וברגליו ושחרר את רגלו מצבת ידיו של הבחור, אך משלא עלה בידו הדבר שלף את אקדוחו וירה בו. רוטפלייש מצא את מותו בכיכר הכנסיה בשטח שמחוצה למחנה.

פעם אחרת אירע שברחו שלושה יהודים בבת אחת. כמעט שלא הכרנום. כי היו חדשים בתוכנו. עד היום לא ידועים לי שמותיהם ומאין הגיעו אלינו. משנודע דבר היעדרם במיפקד הבוקר, איים עלינו אֶפּלה, שאם הללו לא יימצאו, הוא “יעשר” בנו, דהיינו – ימית כל עשירי בנו. בשובנו מן העבודה למחנה, תיארו לפנינו האנשים שנשארו אותו יום לעבוד במחנה את פרטי הזוועה שהיו עדים לה.

עוד בשעות הבוקר נתפסו שלושה הבורחים וכל אחד מהם נקשר בחבלים אל גזע אחד העצים שבחצר. אֶפּלה עבר מן האחד אל השני והיכה בהם ללא רחם בשוט שבידו; אחר כך עזבם כשהם שותתים דם והלך להביא את כלבו. בשובו עם הכלב שיסה אותו בקרבנותיו, והכלב הסתער מפעם לפעם על אחד מהם וקרע נתחים מגופו. זה היה – כפי שסיפרו לנו – לפני הצהריים. אחר־כך השאיר אותם אֶפּלה כבולים אל גזעי העצים, מופקרים ללהט שמש הצהריים ל“מנוחה”, כשגופם שסוע מהצלפות השוט ונשיכות הכלב והם שותתים דם. אחר הצהריים הוא שב לראות מה מצבם. אחד מהם ביקש ממנו מים. אֶפּלה קרא לטבח לאשצ’וֹבר והורה לו להביא מים, אולם מיד חזר בו ואמר: – אל תלך, אני עצמי אביא להם מים.

הוא נכנס למטבח, נטל קלחת פח ששואבים בה מים מהחבית, מילא אותה מים, ניגש לארגז המלח והטיל לתוכה מלוא החופן מלח. הוא בחש היטב את התערובת ויצא עמה לחצר והגיש את המשקה למעונים. בצמאונם כי רב לא הרגישו המיסכנים – כנראה – במלח תחילה; אולם לאחר שגמעו מנה הגונה מן המשקה, עלה קצף לבן על שפתיהם ואחד מהם כרע תחתיו בו במקום.

כשחזרנו מן העבודה כבר היה גם השני בין המתים והשאירוהו עדיין קשור אל העץ. אך השלישי עוד היה בחיים. היינו מוכנים לוותר על ארוחת הערב ובלבד שלא לעבור על פניו ולראותו בייסוריו. אומצת בשר שוטפת דם נגלתה לעינינו ובפניו שתי עיניו היוקדות, שהסתכלו בכל אחד מאתנו בתחנונים.

כשיצא אֶפּלה את החצר היגשנו ליהודי המעוּנה מים לשתות. בלכתנו לישון הוא נשאר קשור אל העץ בחצר. לא עצמנו עין כל אותו לילה. כל אחד האזין לנשמע בחצר, הציץ דרך החלון לחלל הלילה לראות מה שלום הקשור. שעות רבות הגיעו אלינו אנקותיו האיומות. עם בוקר חזר מישהו מן החצר לצריף והודיע שגם הוא מת.

בשעת המיפקד שכבו שלושת החללים על האדמה, כשכל אחד מהם אינו אלא אומצת בשר מרוטשת ומבוללת בקרעי בגדים מגואלים בדם – שלוש ערימות של מי שהיו אך יום קודם לכן בני אדם חיים.

באותו מיפקד אמר לנו אֶפּלה: – זאת עשיתי למענכם, כי לולא תפסתי אותם, הייתי ממית כל עשירי בכם.

לא נותר לנו איפוא אלא – להודות לו…

עד היום נבצר ממני להבין ושבעתיים יקשה לי להסביר את העובדה, שבמשך כל זמן היותנו במחנה לא אירע מקרה של איבוד לדעת. אף־על־פי שכל אחד ידע מה יהיה בסופו ובסוף כולנו. אפשר שהאנשים לא עשו כן מרוב ייאוש, כי היו שבורים בנפשם ולכך דרוש, כנראה, אומץ לב רב. יתר על כן, האנשים לחמו על חיי השעה והיום כשהם פצועים, ובאבוד להם כל סיכוי להישאר בחיים. הם נאחזו בציפורניהם בשעות החיים המעטות שנותרו להם. ואף־על־פי־כן זכור לי מקרה אחד יוצא מהכלל:

באחד הימים הובא למחננו יהודי גבה קומה, רזה, בעל פנים חיוורים שמבע עצוב להם. אלה שהכירוהו אמרו עליו, שהוא אחד הכנרים הידועים בלבוב, מהכנרים הראשיים של התזמורת הפילהארמונית באותה עיר. גבוה משכמו ומעלה מכולנו הוא הסתובב בתוכנו ומעולם לא נכנס בשיחה עם מישהו מאתנו. אך בהזדמנות הראשונה שנזדמנה לו להתקרב אל אֶפּלה, כאשר זה נכנס לצריף, אמר לו הכנר: – הֶר לאגֶר־פירר, ירֵה בי!

זו לנו הפעם הראשונה ששמענו דיבור מפורש מפי אדם המבקש על עצמו שימיתוהו. אולם אֶפּלה השיב לו:

– לא, אני לא אעשה זאת בשעה שאתה מבקש, אני יורה כאשר אני רוצה בכך. אך אם כה חשקה נפשך למות, אתה בעל כורחך תחיה אצלי!

אך הכנר לא הרפה ממנו וצעד אחריו עד לדלת וחסם בעדו את היציאה מן הצריף, זיסר אחז בו בכוח ודחפהו הצידה, כדי שיפנה את הדרך לאֶפּלה, היוצא את הצריף, ושוב לא שמענוהו מדבר עם אחד מאתנו.

במשך כמה ימים רדף אחרי הזדמנויות להיראות לעיני אֶפּלה. יוצא היה מן השורה בשעת המיפקד ומבקש שימיתוהו. אך אֶפּלה היה דוחף אותו חזרה למקומו כשהוא צוחק לו. כשנוכח האיש לדעת שפעולותיו אלה הן ללא הועיל סבור היה שהוא מוכרח לעבור עבירה, כדי שאֶפּלה ימצאהו “לראוי לכדור”. ואמנם, בשובנו פעם מהעבודה, ואֶפּלה עמד כדרכו ליד הכניסה אל המחנה עזב הכנר חיש מהר את השורה, קפץ אל אֶפּלה, תפש במדיו וקרא: "אתה הורג אותי או שאני הורג אותך!״

אותו רגע נדמה היה לנו, שסימני פחד ניכרו בפניו של אֶפּלה. עיניו הביעו השתוממות והפתעה כאחד. אולם עד מהרה חזרה אליו שלוותו – הוא שלף את אקדחו וירה בכנר, שידיו החזיקו עדיין בדשי מדיו. אצבעות הכנר רפו והוא כרע נפל מת לרגליו של אֶפּלה. עוד האקדח בידו צעק אלינו אֶפּלה בעצבנות: סלקוהו מהר מכאן!

השוטר שליווה אותנו, הוציא אחדים מבינינו מהשורה וציווה עליהם להעביר את גופת ההרוג אל הבור.

מנוחתו של אֶפּלה נטרדה בשל הבריחות שתכפו; על כן הוא נתן דעתו על בית־הכסא, שנמצא בקצה המרוחק של החצר. בתוּרו אחרי דרכים למניעת הבריחות, הוא ציווה שכל הרוצה לעשות שם את צרכיו, חייב לשיר כל זמן לכתו ולהמשיך בשירה גם בשעת שבתו שם, כדי שהשוטרים אשר על המשמר יידעו היכן הוא נמצא. והיה אם הפסיק לשיר, רשאי היה השוטר לפתוח ביריות לעברו מתוך הנחה שהאיש נעלם וברח. מצב טראגי־קומי זה נמשך לילות רבים. שוכבים היינו על המדפים ושומעים כיצד אנשים מהלכים בחצר ושרים. זכור לי קולו של יהודי אחד, ששורר פרקי חזנות. משנשמעו סלסולי קולו ידענו, כי הוא ההולך. היה מי שהתפלל, אחר שר שיר פולני, שלישי היה משמיע סתם ניגון. וכך הפך הלילה להיות ליל־שירה. יש ומישהו היה יושב שבעה נקיים, גונח תוך מאמציו הפיסיים ותוך כדי מעשה שר ולוחץ כאילו על הטונים…

 

וביערת הרע..    🔗

יום אחד הגיעה אלינו קבוצת צעירים יהודים, יפי מראה, לבושי מדים ומכנסי גאליפה, נעולי מגפיים מבריקים לרגליהם וכובעי המשטרה לראשיהם. הם היו מאנשי המשטרה היהודית בגיטו לבוב. מיד עם הגיעם העמידום בחצר וציוו עליהם להסיר את מגפיהם ואת כובעי המשטרה וניתנו להם תחתם נעלי־עץ (קלוּמפֶּס"). לאחר מכן העבירום לאחד הבתים, שפונה במיוחד למטרה זאת – בפינה אחרת בכפר. הם לא גרו יחד אתנו, אך נפגשנו עמם בעבודה ונתברר, שעם השמדת רוב יהודי גיטו לבוב החליט הגיסטאפו להפחית גם ממספר השוטרים שהיו בגיטו זה; על־כן הוציאה את הצעירים שביניהם והעבירה אותם למחנה שלנו.

השוטרים האוקראינים ביקרו אצלם עוד בלילה הראשון לבואם. הם התעללו בהם ועינו אותם עינויים אכזריים, כדי שימסרו להם את כל הכסף והזהב וכל דבר בעל ערך שהיה עמהם. אף־על־פי שכבר הורגלנו לדברים רבים, עשה עלינו מקרה זה רושם קשה. ראינו בעליל כיצד מתחסלים הבחורים מיום ליום וכוחם אינו עומד להם להחזיק מעמד. אי לזאת נודע לנו על בחור אחד ממחננו, מי שהיה בעבר שוטר בגיטו, שהוא שהדריך את השוטרים האוקראינים והורה להם, שאפשר להוציא מידי השוטרים היהודים זהב רב ודברים יקרי־ערך אחרים. בהיוודע לנו, שכל אותה התעללות נערכה בסיוע אותו בחור, החלטנו בינינו לסלקו. אלא שהלה נעלם מן האופק זה ימים אחדים. בשעת חילופי דברים שהיו בינינו פעם, כשכולנו מרוגזים ונרגשים על מעשיו של אותו בחור, חיווה מישהו את דעתו ואמר, שאין אנו כנים באמרנו לעשות לו דבר, היות והננו פחדנים. דבריו פגעו בי, קפצתי ואמרתי: – אם כן, אני אעשה זאת!

ואמנם, כשבאנו באחד הימים למקום עבודה מסויים בשדה, ראיתי שם לפתע את הבחור הלז. ניגשתי אליו ובטרם הספיק להתחיל בעבודה, שאלתיו לעיני כל הנמצאים סביבינו:

– הנכון הדבר שמספרים עליך? הבחור היתמם ושאל:

– מה מספרים?

• שיש לך יד בהתעללות באנשים שבמחנה ב'? – המשכתי בשאלתי.

הוא השיב: – ואם כן, מה זה עניינך?

• אם כן – קבל! – עניתי, והכיתי באגרופי בפניו.

שנינו עמדנו אותה שעה על ערימת אבנים. הוא התגלגל ונפל מעוצמת המכה ממרום הערימה למטה. וחבריי שהיו על ידינו עטו עליו והחלו להכותו ללא רחם, אך השוטרים האוקראינים שהופיעו, הוציאוהו מידינו. מאז לא ראינו את הבחור עוד.

 

“שתדלנות” כעסק מכניס    🔗

לא אוכל לפסוח על יהודים שהסתובבו מסביב לאֶפּלה, וכפי הנראה גם מסביב לאחרים מסוגו, ואפשר לכנותם במידת מה בשם “יהודי החצר”. הללו היו עושים עסקים שמנים למדאי עם אנשי ה־ס“ס באמתלא שהם באים להציל יהודים מהמחנות. שני יהודים מסוג זה – האחים כהנא הופיעו כמה פעמים בקוֹרוֹביץ בתקופת שהותי בה. הם היו מפרמישלאן, אחת העיירות הקטנות במזרח גאליציה. הבכור כיהן בה כראש ה”יודנראט“, והצעיר – כראש המשטרה היהודית. הללו באו במכונית פרטית משלהם, ותמיד היה לבושם יפה. אין לשכוח מה היה מצב היהודים באותם הימים, כדי להבין את המשמעות בהופעת יהודי בלבוש אלגאנטי, הנוהג במכוניתו הפרטית, נע באופן חופשי בין לבוב לקוֹרוֹביץ, מקוֹרוֹביץ לפרמישלאן, ומשם למקומות אחרים. התבוננתי תכופות ביהודים אלה בבואם והתייחסתי אליהם בזהירות ובאי־אמון. ידעתי היטב שחופש תנועה כזה אינו ניתן מידי הגרמנים על לא דבר. בין הבחורים שלנו התהלכו שמועות, כי קשרים טובים לשני האחים עם אנשים חשובים בשלטון, וכי הם באים גם אל אֶפּלה לצורך “הצלת” יהודים. כאשר הביאנו אֶפּלה לכאן וקוֹרוֹביץ היתה למחנה, הוא התהלך עדיין במדי “אונטר־שאר־פירר” (סמל) של ס”ס, מאותם מדים פשוטים שנהגו לקבלם במחסן הקסרקטין. עיסקתם הראשונה של האחים כהנא עמו היתה – “קניית” יהודי אחד, או שניים, תמורת חליפה מהודרת של מדי ס"ס מאריג אנגלי משובח, שהביאוה עמם מלבוב ונתפרה – כפי שנסתבר – על־ידי החייטים הטובים ביותר בעיר. אחרי זמן־מה “קנו” אצל אֶפּלה עוד מספר יהודים והעבירום במכוניתם הפרטית ללבוב, או לפרמישלאן, והביאו תמורתם זוג מגפיים לאֶפּלה, מאותו סוג, שקציני הצבא הפולני היו נועלים אותם. כעבור זמן־מה קיבלו שוב מאת אֶפּלה כמה יהודים ושילמו לו בסוס־רכיבה יפה. פעם אחרת הם קנו מספר יהודים בתתם לו מכונית פרטית בעבורם.

אותן “תמורות” ניכרו מדי פעם בפעם בחידושי לבושו עם כל שחרור של יהודי באופן ליגאלי מהמחנה שלו – בסוס החדש או בסוס אחר שנוסף לו, וגם בלימוד הנהיגה במכונית שהחל בו בעזרת יהודי מהמחנה. כל האכרים הכירו מהרה לדעת, שסכנת נפשות היא לצאת על הכביש עם פרה או סוס – בשעה שאֶפּלה נוהג במכוניתו.

האחים כהנא היו מופיעים באמצע היום באורח פתאומי כשהם עוברים במכוניתם הפתוחה בקיץ, על הכביש שעבדו בו מאות יהודים בעבודת־פרך, יהודים שספגו מכות ללא הפוגות והשאירו על כל צעד ושעל קברי אחים של חבריהם לעבודה. אף־על־פי שיהודים רבים מתוֹכנוּ מבני הסביבה ראו בהם מלאכי גאולה, והשתדלו מאוד שהאחים כהנא יראו אותם, וניצלו כל אפשרות להגיע עד למכוניתם על מנת להגיד “שלום” בלחיצת־יד, כיאה לגבי אנשים הגואלים יהודים מן המחנה – לא היה בלבי כל רגש אהדה לאותם “גואלים”. עד היום הזה אראה אותם כשתדלנים מן הסוג הגרוע ביותר, כי שוויים של הסוסים, המכונית והחליפות היה רק חלק מועט מן הסכומים שהם קיבלו ממשפחות המשוחררים בעבור שחרורם. אותם משוחררים עצמם נשמדו אחר־כך במקום הימצאם, אחרי צאתם מן המחנה, ואילו חלקם של האחים ברווחים נשאר בידם.

כזה היה גורלו של חברי לעבודה ולמדף־השינה במשך תקופה ארוכה מאוד. היה זה בחור צעיר מלבוב בשם רוֹטנברג. הוריו, בעלי מסעדה לשעבר, המציאו סכום עצום לידי האחים כהנא, על מנת שיוציאו את בנם מהמחנה.

רוֹטנברג נראה מאושר לפני צאתו מהמחנה ובשעת פרידתו ממני הוא אמר לי:

– הלוואי ויכולתי לקחת גם אותך עמדי.

איחלתי לו כל טוב מעומק לבי ואמרתי:

– מי יתן, ונישאר שנינו בחיים בלי טובותיו של אֶפּלה וללא עזרתם של האחים כהנא.

האחים ששמעו את דבריי, הסתכלו בי בחיוך מר ומשכו את רוֹטנברג בשרוולו, שימהר ללכת אחריהם.

רוֹטנברג ניספה אחר־כך באחת ה“אקציות” בגיטו לבוב.

 

אנו נפרדים מאֶפלה    🔗

באחד מערבי החורף של תחילת 1943 נכנסו פתאום אֶפּלה וזיסר לצריף, וזה כמנהגו מרעים בפקודה השגורה בפיו:

– “אַלה יוּדן אַוף! מיצן אַפּ!” (על כל היהודים לקום, כובעים הסר!) באותו מעמד הודיע לנו זיסר, שאֶפּלה רוצה להיפרד מאתנו, הואיל והוא עוזב את המחנה. הוא הוסיף ואמר: – אני מקווה, שאני יכול לאחל לו הצלחה בשם כולכם!

אֶפּלה עמד אותה שעה חיוור, במעיל מדים ישן, והסתכל בכולנו בהבעה, שלא היינו רגילים לראותה בפניו. היו אלה פני מסכן, שחותם של היעדר ביטחון טבוע בהם. אחרי שזיסר אמר מה שאמר, פנה אלינו אֶפּלה ואמר, שהוא מקווה שלא נזכרהו לרעה, וכי כל אותם דברים שהוא עשה לנו, אשר היו אולי בלתי נעימים לפעמים, הרי הוא לא עשה אותם אלא בתוקף תפקידו. החיים הם חמוּרים – אמר – ועתה עליו לצאת לחזית.

בתום דבריו עזבו שניהם את הצריף, ובמשך שעות מרובות של אותו לילה שוחחנו בחדשה זו ואיחלנו לו מעומק לבנו: מי יתן, ויפול לידים נאמנות…

סגניו של אֶפּלה נתחלפו בזה אחר זה. על אחד מהם ששמו היה ויינרֶ טאני רוצה לספר כמה דברים. יינרֶט זה היה – כפי הנראה – מנהל משק המחנה ובהיעדרו של אֶפּלה הוא מילא את מקומו במיפקד: דרגתו היתה נמוכה מזו של אֶפּלה, ואפשר שדבר זה גרם, בין שאר דברים, שבשעת המיפקד תעלה אכזריותו על זו של אֶפּלה. הוא היה קטן קומה, מבנהו כשל אילן שבור ומדיו היו תלויים עליו כעל דחליל. גם עובדה זו היה בה כדי להוסיף נופך על רוגזתו התמידית. עיניו היו קטנות ונשקפו מהן טירוף ופחד להביט בפניהם של בני־אדם. נוהג היה להתנפל על קרבנו ולהכותו בעצמו. אותה שעה נתגלה בעליל הטירוף שאחז בו.

אירע שוויינרט נכנס פעם לצריף לשאול, אם מצויים בו חולים. באותם הימים סידרנו את משכבי החולים על הבמה ועל המדף התחתון, כדי להקל על קימתם בבוא הפקודה לקום, לבל ירגישו בחוליים. משלא נענה, החל לעבור ממדף אחד למשנה עד אשר מצא וגילה כמה חולי טיפוס על המדף התחתון שעל הבמה. הוא חדר לחלל המדף והחל מכה את החולים מכות־רצח. משיצא משם, פלט מישהו: – כמדומני שהוא רכש לו טיפוס.

ואמנם כן היה. כמה ימים לאחר מכן נעלם והגיעתנו הידיעה, שהוא חולה טיפוס ושוכב בבית חולים צבאי. אחר כך מסרו לנו, כי החלים מחולי טיפוס־הבהרות, אלא שנותרה לו “מזכרת” של שיגעון וכי הוא נמצא בריפוי בבית־חולים לחולי־רוח. לאחר זמן מה חזר אלינו לעבודתו. מעוצם “החיבה” שרחשנו לו הסתכלנו בקורת רוח במראהו החדש: ראשו ללא כל שערות, עיניו מטורפות משהיו, פניו חיוורים וכל קומתו גמודה עוד יותר מכפי שהייתה קודם לכן. חשנו מיד: יש להיזהר מפניו משנה זהירות!

והנה ערב אחד התפרצו שוטרים אוקראינים לתוך הצריף שלנו בצעקות “הצילו!” בהיווכחם לפתע לדעת איפה הם נמצאים, הם נבוכו, נרתעו ויצאו. הבינונו שאירע חידוש, ואמנם התברר, שוויינרט היה שתוי לשכרה, נכנס למעון השוטרים והכה אותם מכות רצח. מקצתם ברחו דרך החלון. בהתקפת טירוף זו שבר שם ויינרט כלים וכסאות, ובסיימו את “מלאכתו” זו יצא החוצה נפל ורבץ בבוץ ללא כל תנועה. השוטרים פחדו לגשת אליו. אמרנו להם שהדבר עלול להיגמר ברע לכולנו כאחד, אם נשאירנו במצבו זה.

– תנו לנו, אמרו אחדים מאתנו, ואנו ניקחהו מפה.

נשאנוהו משם והנחנוהו בעגלת איכר, שעמדה במרחק לא רב מאותו מקום. כיסינו אותו בסמרטוטים, שקים ובכל מה שהיה בעגלה. אחר־כך הוצאנו את העגלה אל הכביש, הבהלנו את הסוסים והללו החלו דוהרים בבהלה לאורך הכביש. מאז לא ראינוהו שוב.

 

קֶמפקה עושה עמנו היכרות…    🔗

אם לא ניקח בחשבון את ויינרט, שהיה אז האחראי לנו, היה המחנה זמן רב ללא בעל־בית אחרי צאת אֶפּלה. לאחר שובו מבית־החולים לא התעניין ויינרט בשום עניין ולא בא אלינו. הפעם היחידה הייתה באותו מקרה השתוללות עם השוטרים האוקראינים, כמסופר לעיל. עם הסתלקותו ניכר ה“צורך” במפקד מחנה חדש, ואכן הלז הופיע. זה כמה ימים שנודע לנו, כי הגיע מפקד חדש למחנה וכי שמו – קֶמפקֶה. הלה הביא עמו שלושה יהודים משלו, ששימשוהו במחנה ששירת בו קודם, ואשר חוסל בינתיים. שמו של אחד מהם היה רוֹטנברג, מפּוֹדהאייץ. הוא היה ה“יודן־ אֶלטסטר” שלו. שני היה בחור ששמו שמאי צין. והשלישי – מוישל. גם מנדלי צורף אל משרתיו ושליחיו של קמפקה. רוֹטנברג וצין הביאו עמם גם את משפחותיהם, שסודרו בבית פרטי בכפר. את רוֹטנברג ראינו פעמים אחדות בבואו יחד עם זיסר על־מנת להכיר אותנו. הוא אמר לנו, כי הנה בא אלינו מפקד חדש והוא אדם טוב. הוא סיפר, כי היה עמו זמן רב במחנה אחד, והיהודים לא סבלו ממנו. הוא בטוח שנהיה מרוצים ביותר וכי נוכל לחיות יחדיו עד יעבור זעם. הוא ביקש מאתנו, כי נקפיד ביותר על הניקיון; הדבר גם מובן, כי הפיצו שמועות שכל המחנה שלנו הוא מחנה נגוע בטיפוס הבהרות, והמפקד חשש להיכנס לתוך המחנה – כל עוד לא ביערו את הטיפוס ממנו.

אחרי המיפקדים הכפופים למרותו של אֶפּלה, הזכורים לשימצה, שעצם היותם הפך לעינוי, לאחר לילות הפחדים, שרבים מהם היו לילות של רצח ועינויים, היו לנו אותם שבועות ללא מיפקד בבחינת תקופת נופש. אך רק עד ארגיעה…

קמפקה לא בא לתוך המחנה. אנו טרם ראינוהו, אולם ידיעות עליו הגיעונו כבר למכביר. ידענו למשל, שהוא היה פעם מורה להתעמלות.

והנה באחד הלילות נפתחו־נפערו דלתות הצריף לרווחה, הודלק אור החשמל, (אשר רק לפני זמן־ מה התקינוהו והפעילוהו עם גנראטור מיוחד) ומבעד לחלל הפתח הפעור ראינו את כל המשטרה האוקראינית, כשלפניה ובראשה ניצב איש במדי ס"ס, ללא צוארון, אשר היה – כרגיל – חלק בלתי נפרד מהמדים הללו, רחב־כתפים, עיניו כשל שיכור, ובידיו תת־מקלע גרמני קצר־קנה, הידוע בשם “מ. פּ.” (מכאנישר פּיסטוֹל). הוא מדד את עומק האולם במבט איטי ונוקב. אותה שעה חזר כבר מפקד המשטרה פעמים מספר על הפקודה: "אַלה יודן אַוּף!“

בשבועות האחרונים נגמלנו כבר – כנראה – מהביקורים הליליים ולא קפצנו ממקומותינו באותה מהירות הנהוגה בזמנו של אֶפּלה. משעמדנו לבסוף כל אחד לפני מקום משכבו, אנשי המדף התחתון על הרצפה ואנשי המדף העליון על המדף עצמו, ניגש קמפקה אל אחד מהמדף התחתון, בקצה האולם, על־יד הבימה ושאלו לשמו. הלה אמר לו את שמו. – מה המקצוע שלך? – הוסיף קמפקה לשאול. – קצב – ענה הנשאל.

– הא ככה. אתה חושב בוודאי לנקר בבשר הגרמנים אחרי שתנצחו במלחמה, כשם שעשית זאת עד כה בבשר העגלות והשוורים?!

היהודי לא השיב.

– ענה! – דרש קמפקה.

היהודי הוסיף לשתוק.

– אתה באמת בחור כהלכה – אם כן – אמר קמפקה – צא את האולם! והורה לבחור ללכת בכיוון הדלת. הבחור פנה לצאת ובהגיעו קרוב לסף, שלף קמפקה את אקדוחו והושיט ידו לאותו כיוון – וירה. הוא לא החטיא. הבחור נפל שדוד על הסף, אנו נדהמנו. אך קמפקה עקר בשלווה ממקומו וניצב כבר על–יד בחור שני ושאל אותו:

– מה שמך? הלה ענה.

– מה הייתה עבודתך?

– חייט.

– זה טוב. אני אוהב חייטים. הם אנשים שקטים. למה לך להיות פה במחנה? אתה יכול ללכת. הבחור פנה ליציאה. בהגיעו אל סף היציאה, שלף קמפקה במהירות רבה שנית את אקדוחו וירה בו. הקלע פגע בדיוק בעורף קרבנו השני וזה נפל על גופת חברו לגורל.

קמפקה החל פוסע באולם הלוך וחזור פעמים אחדות, וניצב כפעם בפעם לפתע על־יד מישהו. בכל פעם חזרו ונישנו שאלותיו, האנשים נשלחו לדלת ומספר קרבנות קמפקה שנורו בעורפם הלך ורב.

הצריף היה מוצף אור גדול. עמדתי בין חבריי על המדף העליון, הסתכלתי במתרחש, הבטתי בפניו של מפקד המחנה החדש וטרחתי להבין במה ייגמר כל זה. התבוננתי בתת־המקלע שלו, וחיכיתי שיפעיל אותו בכל רגע על מנת להחיש את קצב ה“פעולה”. אך הוא הלך לשיטתו והמשיך לשלוח את הבחורים בזה אחר זה לעבר הדלת, ובהגיעם אל הסף, קטלם בירייה בעורפם. והיה, הוא ניגש לפתע אל מדף עליון, בפינה אחרת של האולם, פנה אל בחור אחד ואמר לו, כי יקפוץ ממקום עמדו אל הרצפה, כי חביב עליו הספורט והוא אוהב בחורים היודעים לקפוץ יפה. הבחור עשה כפי שנצטווה ולאחר שקפץ, הושיט לו קמפקה את ידו ואמר:

• אתה יוצא מן הכלל. אתה יכול ללכת. אין לך מה לעשות במחנה!

הבחור הלך אל היציאה, אך גם אותו השיג כדורו אל קמפקה על הסף.

לאחר שיותר מעשרה חללים כבר נערמו האחד על השני על־יד הכניסה, נדמה היה לי, שאם יגיע תורי להישאל, אהיה מסוגל לתקוע את צפורני בצוארו המגולה, שהרי אין לי מה להפסיד; הלא בין כך ובין כך הולך כל אחד לקראת המוות הבטוח. אך הוא לא קרא לי…

קמפקה המשיך בפעולה ומספר ההרוגים על הסף הגיע לעשרים ושלושה. לבסוף נמאס עליו – כנראה – המיבצע: הוא החזיר את אקדוחו לנרתיקו, פנה אלינו ואמר: – שמעתי שבין הקירות הללו משתולל הטיפוס. אני אבער אותו יחד עמכם. אני תובע שישררו פה ניקיון וסדר.

משאמר לצאת נתקל בערימת הגופות של האנשים שנפלו חלל מיריות אקדוחו על סף הדלת, ולא היה מעבר. הוא חזר והתנפל בשצף קצף על האנשים שעמדו קרוב לדלת ודרש מהם לפנות את היציאה מן הצריף. כמה בחורים הזדרזו ומשכו הצידה את גופות ההרוגים ואז יצא קמפקה בלוויית פמלייתו את הצריף. לפתע חזר על עקבותיו ובהישארו בחוץ, קרא לתוך הצריף פנימה: – אחזור בעוד שעתיים. אני רוצה לראות איזה ניקיון אתם מסוגלים להשליט כאן בשעתיים. והלך.

עמדנו רגע נדהמים ולא ידענו מה לעשות. הרצפה, המדפים והקירות שליד דלת היציאה היו ספוגים דם וניתוזי מוח מהקרקפות שנופצו ביריות. ירדנו מהמדפים העליונים אל האולם. התחלנו להלך בו, כשהדם דבק בנעלינו ומכסה אותן כמעט. זיסר נכנס וקרא לאחד הבחורים שהיה מפקד האולם. זה לא יצא עמנו לעבודה, אלא היה אחראי לניקיון בבית. אותו בחור ששמו ראסנר, היה בנו של עסקן ידוע, חבר הסיים הפולני, חיים ראסנר. משלא השיב לקריאת זיסר, התחלנו לחפש אחריו. התברר, כי הוא הספיק לקפוץ בינתיים מן החלון ולברוח אל המטבח. בריחתו עלולה היתה לסבך עוד יותר את המצב, ובעיקר לא היה איש שיארגן את פעולת הניקיון. זיסר התחנן שיעזרו לו. התנדבנו כמה אנשים וניגשנו לעבודה. העמסתי גופת אחד ההרוגים על שכמי, אחריי באו עוד מספר אנשים ואף הם עשו כמוני, ויצאנו בלוויית המשטרה בכיוון לבור. השוטרים היו נרגזים ובמשך כל הדרך הרביצו בנו מכות. בהגיענו לבור, השלכנו לתוכו את הגופות, גרדנו באתים מעט אדמה מגדותיו, כדי לכסות בה את גופות החללים, ולאור השחר המפציע חזרנו למחנה.

קבוצת אנשים אחרת סיימה בינתיים את מלאכת הניקיון בבית ובחצר וניצבנו בזמן הקבוע למיפקד בחצר נקייה, שניזרה עליה חול צהוב, וקמפקה עמד וקיבל את המיפקד מאת זיסר.

לילה זה היה אחד הלילות האיומים ביותר, שעברו עלינו במחנה. הייתה זו הפעם היחידה שקמפקה עשה כן והוא לא חזר יותר על המעשה. הגיעונו ידיעות מפי בחורים שעבדו בביתו, שהוא שותה לשכרה עד איבוד החושים ובשיכרוּתו הוא מפליט דברי ייאוש על גמר המלחמה, על סופו הוא ועל גורל ארצו.

למחרת היום דרש ד"ר סטארוֹפּוֹלסקי להעביר את החולים לבית־החולים. בעמידתו התקיפה ובאומץ לבו הצליח לשכנע את קמפקה בהכרחיות הדבר. ואכן, במשך יום־יומיים הועברו כל החולים הנותרים לבית־החולים שבגיטו פרמישלאן. בהיותם שם החלימו כולם; חלקם שב אלינו למחנה, מהם שהיו עמנו אחר־כך גם ביערות, ואחדים מהם נותרו בחיים עד היום הזה.

 

תקווה שנתבדתה    🔗

מעון השוטרים שתפקידם היה לשמור עלינו עמד על־יד צריף המחנה. היו אלה אוקראינים לאומניים, שבאו לשרת במשטרה ולעזור ל־ס“ס מרצונם. הם לבשו מדים כחולים, וכובעיהם האוקראינים שלראשם היו להם למקור גאווה, הואיל והם סימלו את עצמאות אוקראינה, כביכול. משנתמנו הללו על השמירה במחנה שנמצאו בו מאות יהודים, התעללו בהם – כמובן – ללא רחם. אחדים מהם, בייחוד עמי־הארצות שביניהם, האנאלפאביתים, או האנאלפאביתים־למחצה, התפארו תכופות בינם לבין עצמם ב”מעשיהם הטובים" ביהודים, וסיפרו בשמחה ב“עלילות גבורתם” באוזני האוכלוסיה האוקראינית שבסביבה.

בצאתנו למיפקד יום בהיר אחד, הבחננו בשוטרים לבושים מדים שחורים וכובעי־טייס שחורים לראשיהם. עד מהרה התברר, שאלה היו אנשי הגנראל ולאסוב. הללו עברו מרצון לצד הגרמנים, נשלחו לקורס מיוחד על־ידי המפקדה הגרמנית ובסיומו ניתנה להם האפשרות לשרת ביחידות משטרה מיוחדת שנועדו לעזור ל־ס"ס. שוטרים אלה דיברו רוסית או אוקראינית במיבטא רוסי. בראותנו אותם בפעם הראשונה, חשבנו בלבנו – אולי ייקל מצבנו אם הללו יהיו השומרים עלינו? אולי יתייחסו אלינו אחרת מקודמיהם? הלא הם נולדו ברוסיה שלאחר המהפכה. יצאנו לעבודה בליווי המשמר החדש, כשתקוות כאלה משעשעות אותנו, אולם התאכזבנו מרה. שעה שכל אחד מאתנו עשה את עבודתו לאורך הכביש, היו השומרים החדשים עורכים “מיסדר היכרות” – ניגשו אל אנשינו ושאלו אותם כולם כמעט אותה שאלה: – “במה סחרת”?

ראיתי מרחוק שהם מכים את האנשים בשיטתיות ולפי הסדר. הם ניצבו כל פעם על יד קבוצת אנשים, דיברו עמה משהו, ובסופו של דבר סיימו במכות. כך הגיעו גם אליי. הם ניגשו ושאלוני: – במה סחרת?

– לא סחרתי ואינני סוחר, אני פועל.

• הו, יהודי פועל?! הרי לך! והכוני כמה מכות. הסתכלתי בהם ולא

אמרתי דבר. הם המשיכו לשאול אותי:

• הכיצד אתה פועל?

כשניסיתי לענות, הם עמדו מיד על מבטאי הרוסי ואחד מהם קרא לי:

– “קוֹמסוֹמוֹליֶיץ”! והחל להרביץ בי ביתר שאת, עד שעזבוני והלכו הלאה.

מאז שוב לא נתנו לי מנוח. מדבריהם הסקתי שהם משוכנעים, שהנני יליד רוסיה, זאת אומרת – “מהצד ההוא”, והם מצאו להם עונג מיוחד להתעלל בי, באומרם, שהיהודים ברוסיה הם אנשי נקוו"ד, עובדי המשטרה ואנשי השלטון צמאי־הדם, המוצצים את לשדו של הפועל הרוסי.

ביניהם היה “שייגץ” אחד, ואנקא שמו, שנטפל אליי והיה מתעלל בי בכל פעם שעבר על ידי. בעבדי פעם יחד עם עוד בחור אחד בתיקון קטע של הכביש באמצע הכפר על־יד הכנסיה הקאתולית, בשעה שיתר האנשים היו מרוחקים ממני, לא הועמד עלינו שוטר מיוחד לשמירה. אותם שוטרים שהוצבו על הקבוצות המרוחקות מאתנו, היו עוברים הלוך וחזור לאורך הכביש והגיעו גם אלינו. בין השוטרים בקטע זה היה גם ואנקא. היה זה יום ראשון אחרי הצהריים, כשהכביש הומה מטיילים מבין אנשי הכפר. ואנקא ניגש אלי ופתח מחדש לדבר עמי באותה צורה כפי שדיבר אליי תמיד. בקומתו היה קצת נמוך ממני וצעיר ממני לימים. אותה שעה עמדתי על ברכיי, כשאני טרוד בתיקון משהו בכביש. שעה ארוכה הרגיז אותי ואנקא בדבריו ולבסוף הצליף בעורפי בחוט־ברזל שבידו. זקפתי עצמי וניצבתי למולו, והטחתי בפניו ברוסית, כשקולי עצבני, היסטרי כמעט:

– אני רוצה שתדע, כי אינני חי באשליות שעוד אחיה אחרי המלחמה. נמצאים אנו פה – אני וחבריי – במחנה כדי שנמות. במוקדם או במאוחר – הדבר יבוא ביום מן הימים, ואין זה משנה במאומה בשבילי \(־\) מתי. דע איפוא, שאינני מפחד לומר לך, שאם אתה חושב שתזכה לראות את גמר המלחמה, אינך אלא טועה! לאחר שהגרמנים יגמרו אתנו – מות תמותו גם אתם ככלבים. ואנקא הסמיק והתחיל לרעוד. הוא הסיר את רובהו מהכתף, תפש בידו האחת בקנה ובהחזיקו בידו השניה בבריח, הכני מכה חזקה במצחי. כרעתי תחתי מעוצמת החבטה. ניסיתי לקום, אך לא יכולתי. חברי לעבודה שאל את ואנקא, אם הוא מרשה לו להביא לי מעט מים, והוא השיב לו: – אתה יכול ללכת.

חברי רץ להביא לי מים, וואנקא פנה והלך לו.

כל זה התרחש באמצע הכפר על־יד הכנסייה. אחד האיכרים נתן לחברי מים בכלי, והבחור קרע חלק מחולצתי וחבש לי את המצח, אך לא יכול היה לעצור את זרימת הדם מהפצע. לבסוף נשארתי שוכב במקומי “אַל־ריזיקו” – כדרך הביטוי השגור בפינו – עד תום שעות עבודת היום.

כשנגמר יום העבודה והעובדים החלו לאסוף את הכלים, עזרו לי לקום והביאוני למחנה. אחד הבחורים נתן לי כובע גדול מכפי מידתי, שירד לי עד עיניי והסתיר את התחבושת שעל מצחי, וכך גם הצלחתי להיכנס למחנה, מבלי שירגיש מי מן המשמר, שאני פצוע. הד"ר קאלפוּס השיג איזה חוט־ברזל דק, חיטה אותו במטבח על גבי האש ותפר בו שמונה תפרים במקום הבקע שבמצח, וכדי שלא למשוך את תשומת־לב השוטרים והממונים עלינו לפצעי, החליטו הבחורים, שעליי לצאת לעבודה.

בשעת המיפקד בבוקר עת הישמע הפקודה להסרת הכובעים, עמדתי בשורה האחרונה והסירותי בזהירות רבה את כובעי מעל לתחבושת. ויינרט, שקיבל את המיפקה הבחין לפתע בתחבושת. ניגש ושאל: – מי שבר לך את הראש? אני עניתי: נפגעתי באבן במחצבה. לאחר זה הוא שאל לשמי. – “יוֹנֶס” – עניתי. דעתו היתה – כנראה – מבודחת עליו והוא החליט להתלוצץ:

• אַ – אמר - אתה הוא אותו יוֹנס, שמצאוהו בתוך בטן הדג?

על זאת השיבותיו:

– לא, זה היה סבי.

הוא סטר לי בפניי ואמר:

– מכל מקום, אם אתה הוא יונס מן התנ"ך – הישאר בחיים. אתה רשאי ללכת לעבודה…

 

פרידקה מאחרת את המועד    🔗

בעבדי פעם בחברה שבנתה את הגשרים, הצלחתי בוקר אחד להצטרף אל קבוצת עובדים קטנה, שנשלחה במשאית למחסניה של אותה חברה בלבוב, על מנת להוביל חומרי־בניין לעבודה. בהגיענו לאחד מרחובות העיר נעצרה המכונית על־יד משרד החברה. קבוצת העובדים שלנו נשארה במשאית ואוקראיני אחד מבין שוטרים המחנה נשאר לשמור עלינו.

הרהרתי בפרידקה. במשך כל זמן היותי במחנה לא שמעתי מאומה אודותיה. לא נותר לי אלא להניח שהיא נכנסה לגיטו יחד עם הרופא ומשפחתו, ומחשבה ניקרה במוחי: כיצד אוכל להגיע לשם? אותה שעה יצא מתא הנהג המהנדס הגרמני, שהתייחס אלי טוב. פניתי אליו וביקשתי רשות ממנו להגיד לו משהו. הוא קרא לי לרדת מהמכונית. בעמדי לפניו אמרתי לו, שהנני מעוניין מאוד לדעת את שלום הבחורה שהשארתיה בגיטו וביקשתיו כי ירשה לי לסור לשם. להפתעתי הרבה ניאות המהנדס מיד לבקשתי והורה לי לתרגם לשוטר את הודעתו, שהוא לוקח אותי עמו. הלכתי אחריו מספר צעדים ואחר־כך פניתי למחוז חפצי.

מופתע מהרשות שניתנה לי ללכת לגיטו, לא שמתי כלל לב לסכנה שבעצם הליכתי זו ברחובות העיר. פניתי אל רחובות הגיטו והגעתי לשם בשלום. תחילה הלכתי אל מוסדות ה“יודנראט” וניסיתי לברר, אם פרידקה נמצאת בגיטו, אולם איש לא ידע להשיב לי על כך ולהגיד משהו אודות פרידקה כי לא הכירוה. עברו עליי שעות אחדות בחיפושים ובהתרוצצויות ברחובות הגיטו. השעה הייתה כבר שעת אחר־הצהריים מאוחרת, ואנוכי הלא הבטחתי למהנדס, כי אגיע בעוד מועד למשרד הפירמא. פניתי לעבר שערי הגיטו, כשאני מדוכא ומיואש ואמרתי לצאת דרכם ולחזור למשאית, המחכה לי כבר בוודאי ליד משרד הפירמא. והנה, בעברי בכיכר של רחוב, הבחנתי לפתע בפרידקה בעברה השני של הכיכר. נפגשנו. היה כבר מאוחר מכדי שאוכל ללכת עמה לביתה. היא סיפרה לי בחיפזון, שהיא עובדת במקום שהוא בתוך הגיטו; וגם אני סיפרתי לה בקצרה – מבלי להתאונן על המוצאות אותי, ונפרדנו. חזרתי חיש מהר אל משרד הפירמא. שם כבר המתינו לי כל העובדים שבאתי עמם העירה. המשאית כבר הייתה עמוסה בחומרי הבניין הדרושים. עליתי על המכונית ושבתי למחנה.

כעבור זמן מה הגיעונו שמועות על “אקציה” גדולה שהייתה בגיטו לבוב. ביקשתי דרכים להגיע ללבוב, ואנטוֹן, מהנדס הפירמה “בריקן באו”, איפשר לי להגיע לשם עם קבוצה קטנה של אנשים, שנשלחה להביא חומרי בניין. אנטון, שידע על מטרת נסיעתי, הביא אותי במכונית עד לשערי הגיטו, ואף נדברתי עמו, כי יבוא לאותו מקום בשעה מסויימת, כדי שאוכל לשוב למחנה יחד עמם.

מראה הגיטו אחרי ה“אקציה” היה שונה מכפי שראיתיו לאחרונה. לא הורגשה אותה צפיפות של עוברים ושבים והרחובות היו כמעט ריקים מאדם. הלכתי לחפש את פרידקה לפי הכתובת שקיבלתי מידה בפרידתנו האחרונה, אך היא לא הייתה שם, ואיש לא ידע להגיד לי דבר אודותיה. ושוב התרוצצתי ברחובות הגיטו בחיפושים אחריה. האנשים היו שרויים בעצבנות והיה קשה להשיג ממישהו אינפורמציה כלשהי. התשובה החוזרת על כל שאלותיי הייתה: “היא נלקחה בוודאי ב’אקציה' האחרונה”. נקפו שעות ללא תוצאות והחלטתי לחדול מחיפושיי ולצאת משערי הגיטו. לפתע קרא מישהו בשמי. בהסיבי את ראשי לראות מי הקורא לי, הופתעתי לראות ברחוב הגיטו בחורה מכרה מורה מווילנא, שאינני יודע באילו נסיבות נקלעה לכאן. היא לא כיסתה את חרדתה למראה פניי וזמן רב הסתכלה בי ללא אומר. סיפרתי לה על מטרת בואי עתה לגיטו והיא הובילה אותי מיד אל מעונה של פרידקה.

מצאתי את פרידקה בדירה קטנה. מראה פניה הוטב בהרבה מאז ראיתיה לאחרונה. היא העמידה לפניי על השולחן חמאה, לחם וסוכר, – מצרכים שזה זמן רב כבר נחשבו בעינינו לדברי מוֹתרות, ואנו גם בדמיוננו לא העזנו לציירם לנו. במקום לטעום מהאוכל שאלתיה: – מניין לך כל זה?

ענתה לי, שאלה לה מידי האיש שהיא גרה עמו; הלה הוא אחד ה’מאכרים' הידועים של ה“יודנראט” בגיטו.

קמתי וסחתי לה בקצרה על מטרת בואי, אותה תקופה הוקם ליד המחנה שלנו מחנה נשים, ולפיכך נתרקמה במוחי תכנית מסוימת לגבי פרידקה. הצעתי לה שתיסע עמי למחנה ונדאג שהיא תגיע למחנה הנשים. סיפרתי לה כמו כן, שיש לנו גם אילו תוכניות בריחה – למקרה של סכנת חיסול המחנה – ואז נברח ברגע האחרון יחדיו. “מה שיפול בגורלנו – יהיה גם גורלך” – אמרתי לה. ניסיתי לשכנעה, שאין כל סיכויים להישאר בחיים בגיטו זה, הואיל ואין כל אפשרות לברוח ממנו. הוספתי ואמרתי שהמוצא הנראה לנו, סיכוייו ריאליים יותר מאלה שבישיבה בגיטו.

אולם פרידקה השיבה לי קצרות שדבר זה לא בא בחשבון; אין היא רוצה לעזוב חיי־רווחה כדי להמירם בחיי מחנה עלובים. ניסיתי שוב לשכנעה שבאותם “היים עלובים” במחנה יש יותר סיכויים מבחיי הרווחה שבגיטו, אך לא הצלחתי להזיזה מעמדתה. לבסוף אמרתי “שלום” ועקרתי מחדרה.

במקום הקבוע מראש על־יד שער הגיטו כבר עמדה המכונית עמוסה חומרי־בניין. חבריי לקבוצת הסבּלים ישבו על ערימות החומרים והמהנדס אנטון עמד ליד תא הנהג. הם חיכו לשובי. הודיתי לאנטון על טובו וחזרנו למחנה.

זמן־מה לאחר מכן, בעבדנו בכביש, ראינו יהודי אחד, שעובר מקבוצת עובדים אחת לרעותה ושואל משהו. הבחנתי כי מישהו מהנשאלים מצביע עליי, היהודי פנה מהם והתקרב אל קבוצת העובדים שלנו. משניגש אליי, שאל לזהותי וכאשר נשתכנע שאמנם אנוכי האיש אשר הוא מבקש, הוציא מכיסו פתק מקופל ומסרו לידי בזריזות, מבלי שהספיק השוטר להרגיש בדבר. אותו יהודי היה מהמחנה הסמוך ואנשים ממנו עבדו אז עמנו יחד באותו קטע של הכביש. הוא סיפר לי במשפטים קצרים וקצובים, כי בהיותו לפני כמה ימים בגיטו לבוב, ביקשה ממנו אשה אחת למסור לי את הפתק. הוא הביע את שמחתו על שהצליח במשימה והתרחק מאתנו.

הפתק היה מפרידקה; הוא נכתב בעיפרון והחיפזון הורגש בו. היא כתבה:

“אני מוכנה לקבל את הצעתך. אם הדבר עודנו אקטואלי, הוציאני מכאן”.

מחשבותיי החלו מתרוצצות במוחי בקדחתנות. תכננתי מיני תחבולות כיצד לבצע את הדבר ולבסוף גמלה בי ההחלטה. ניגשתי אל אחד הבחורים הפולנים, אשר עבד במכבש שעל הכביש. הוא היה תושב לבוב, ולפי הידוע לי, הוא חזר מדי לילה העירה. שאלתיו, אם הוא מוכן לעזור לי להביא את פרידקה לקוֹרוֹביץ. משענה לי בחיוב, הסברתי לו מה היא תוכניתי וכיצד לבצעה. הוא התיחס באהדה לתוכנית ואף עורר בי את ההרגשה שהוא מעוניין לקיים מצווה אנושית נעלה. בתום שיחתנו מסרתי בידו את הכתובת של פרידקה ושבתי לעבודתי.

למחרת היום הוא ניגש אליי וסיפר לי כי דיבר עם פרידקה, ואף הביא עמו פתק קצר ממנה – כעדות לפגישתו עמה. הוא הוסיף ואמר לי, כי היה לו קשה לסדר את העניין, הואיל והמהנדס הראשי, שעבד עמנו כל הזמן, – אף הוא פולני – לא ידע דבר על כך, ואין הוא מעז לפנות אליו בעניין זה.

המהנדס הראשי היה גוי גבה־קומה, לא צעיר בגילו וסימפאתי מאוד. הוא דיבר בשקט וראה בעיניים פקוחות את כל הנעשה ומתרחש סביבו, וניכר היה בו, שהדברים הם למורת רוחו. היה זה, אגב, אותו איש, שהוציאני פעם מבין שורות העובדים כשנפצעתי בראשי. הוא לקחני עמו לעבודה קלה – לסימון הדרך – כדי שלא איאלץ להתאמץ, עד שאשוב לאיתני מהמכה שהוכיתי. הוא הכירני, כי זה קרוב לשנתיים שאני עובד כמעט יום יום בכביש. לאחר שיקול קצר החלטתי, כי אין כל סיבה שלא אפנה אליו בבקשת עזרה. ניגשתי אליו ואמרתי לו מהו הדבר שאילצני לפנות אליו בבקשת עזרה. הוא נענה לי מיד בחיוב, וניגש יחד עמי אל הבחור הלבובאי שעבד על המכבש, ואמר לו בנוכחותי: “בסדר, הבא אותה מחר ואני כבר אדאג לכך, שהיא תגיע הנה”.

כל אותו לילה לא יכולתי לעצום עין וחיכיתי לבוקר, ועמי כל חבריי שהבאתים בסוד העניין. הם ציפו לדעת, אם הצליח המיבצע. בטרם בוקר עשיתי עוד מאמצים להירדם, ולו אך מעט עד לשעת הקימה למיפקד, ולא הצלחתי. והנה הגיעו לפתע לאוזניי התלחשויות נרגשות בפינות אחדות של הצריף. תחושה סתומה החרידתני והקפיצתני מעל משכבי. גלשתי מהמדף העליון וחשתי לפינת הצריף משם הגיע הלחש. שאלתי: “מה אירע?” ואז סיפרו לי, כי אנשים שהגיעו זה עתה מהחוץ מסרו, שחיסלו הלילה את גיטו לבוב…

בשעת עבודתנו בכביש ניגש אליי המהנדס הפולני הזקן, אחריו גם המכונאי של המכבש, והודיעוני שלא עלה בידם לעשות דבר למעני. מכונאי המכבש סיפר לי, כי בשעה שהתקרב אל הגיטו על־מנת להיכנס לתוכו להוציא עמו את פרידקה ולהשאירה אצלו בביתו עד צאתו לעבודה, נוכח לדעת שהגיטו מוקף משמר כבד של שוטרים וחיילים מכל עבריו. תמונה זו הייתה מוּכּרה לו היטב והוא ידע אל נכון את העומד להתרחש באותו לילה. ואמנם, כשנסע בבוקר לעבודה, כבר נודע בכל העיר, שהגרמנים הוציאו את כל היהודים מהגיטו ולא נותר בו איש…

 

בין חיסול לבריחה    🔗

למן היום הראשון להקמת המחנה, הייתה הבריחה ראש מאוויינו. היו שברחו כבר בימים הראשונים והיו שניסו את מזלם בחודש השני להיותם במחנה. היו גם כאלה שברחו ביום בואם למחנה, ולא היה בכוח הידיעה שמפקדי המחנה יגיבו על הבריחה בהריגת כמה מאתנו – חולים, ולפעמים אף בריאים – להניאם מבריחתם. בקשר לכך התנהל בינינו ויכוח תמידי על כדאיות הבריחה מעיקרה. אחדים מאתנו היו בדיעה, שאין להישאר במחנה וכי עלינו לברוח. לעומתם היו שטענו, כי המחנה הוא המקום הבטוח ביותר, לפי שאת הגיטו יחסלו בין כה וכה, מאחר שמתרכזים בו “אנשים שאין בהם תועלת” – לפי גירסת הגרמנים, ואילו אנחנו אנשים שיש להם צורך בנו. לפיכך יש להניח שהמחנה ימשיך להתקיים גם לאחר חיסול הגיטאות. אנו ידענו, כי אחרי כל “אקציה” בגיטו לבוב, או בעיירות הסמוכות, מעבירים את הבריאים המסוגלים לעבוד, למחנות־עבודה כמו מחננו, ואילו כל השאר – הנשים, הזקנים והטף – מועברים לבלז’ץ ושם משמידים אותם. לא ידענו באיזו דרך נעשית ההשמדה, אך ידענו כי שם בא קצם. “על־כן” – טענו רבים מבינינו – “מה הטעם בבריחה”?! ועוד: הלא היכולת הפיסית לברוח אינה פותרת את השאלה: לאן לברוח? – לגיטו?… שהרי אף לשם לא קל להגיע, בשעה שכל גוי התופס יהודי בורח, מסגירו לשלטונות; האחד עושה זאת משנאתו ליהודים, והאחד על־מנת לקבל את הפרס שהכריזו עליו.

משנודע לנו על החיסול הסופי של גיטו לבוב ושל גיטו פרמישלאן, ועל חיסולם הפיסי של היהודים בעיירות הסמוכות, שהיו ל“יוּדן־ריין” (נקיוֹת מיהודים) לפי הנוסח הגרמני, החלו לדבר אצלנו ברצינות יתר בעניין הבריחה. בכל פינות שנפגשו בו אנשים – בפינות הצריף, במחנה ובעבודה בשעה שהשוֹטר התרחק מאתנו, דיברו בבריחה. הוותיקים שבינינו – היה לנו סיפק להכיר איש את רעהו ושרר בנו יותר אמון הדדי – שוחחנו תכופות בנושא זה והמסקנה הרווחת הייתה, שכדאי לפי שעה להישאר במחנה עד לרגע האחרון האפשרי, דהיינו – עד אשר נחוש מראש, כי עומדים לחסל אותו ואז לברוח. לשם כך נצרכנו לשני דברים: האחד – דריכות בתחושת מועד יום החיסול, כדי לקבוע בעוד מועד את פעולת הבריחה, והשני – לארגן את הבריחה כראוי.

אחד הגורמים החשובים לקביעת מועד הבריחה היה סיום העבודה. היה לנו ברור, שעם התקרב גמר העבודות יתקרב גם חיסול המחנות. כל עוד הננו כוח־עבודה חיוני למאמץ המלחמה הגרמני ואפשר להפיק מאתנו תועלת, כדאי להם להחזיקנו; אולם ברגע שתסתיים העבודה, ייעלמו עמה כל סיכויים להמשך קיום המחנות הללו.

אנו עסקנו – כאמור – בעיקר בתיקון הכביש המוליך לקייב ובסלילת קטעים ממנו מחדש וכן גם בהרחבתו. תחילה היינו חופרים בצדו האחד של הכביש, רצועה ברוחב 2 מ' בערך, וקובעים את צורת הדרך. לאחר מכן הנחנו בה את האבנים הגדולות, שהיו תשתית הכביש. אחרי־כן שפכו עליהן שכבת אבני חצץ וחול, והמכבש היה עובר על פני הרצועה הסלולה ומכשירה להיות כביש.

משנסתיימה העבודה בצדה האחד של הדרך, היינו חוזרים על אותה פעולה בצדה השני. תפוקת העבודה הייתה ירודה ביותר, בייחוד בחודשי החורף. על־כן הסתפקו בחודשי החורף בניקוי הכביש מהשלג שכיסהו ובתיקוני המהמורות שניבעו בו עקב הגשמים והשלגים שירדו ושיבשוהו.

נוסף על כך עבדו קבוצות מספר במחצבות. עבודה זו נעשתה בצורה פרימיטיבית ביותר. משם סיפקו אבנים לכביש, אשר ערמו אותן בערימות בצדי הדרך לאורך עשרות קילומטרים של הכביש. ליד כל ערימת אבנים כזאת היו עובדים מדי יום ביומו שניים־שלושה אנשים, שניפצו את האבנים הגמלוניות בפטישי־יד קטנים בעלי ידיות ארוכות, וסיפקו חצץ לציפוי הכביש הנסלל. רק אחר־כך, בקיץ האחרון, כשכל עבודות ההכנה כבר התקרבו לקצן, הובאה מכונה לגריסת חצץ, שהציבוה בקרבת המחנה, וכדי לספק כמות גדולה יותר של אבנים למכונה החלו להביא כמויות גדולות של מצבות מבתי־הקברות היהודיים שנהרסו בלבוב ובסביבה. הודות למיכון העבודה עלתה גם התפוקה.

גם מלאכת הקמת הגשרים לאורך הכביש נסתיימה והלכה. הגשרים על כל חלקיהם עמדו מתוחים וחיברו קצות כבישים, נכונים לשמש את התחבורה. קבוצות של עובדים יהודים מהמחנות עמדו משעות הבוקר המוקדמות ועד מאוחר בלילה על הכביש ועמלו בסלילת הדרך. כביש זה ספג במשך כל אותן שנות העבודה דם רב של קרבנות ההתעללות. רבים מיהודי המחנות נפלו ירויים מידי השוטרים שנגשׂו בעובדים. אפשר לומר, שכל אורך הכביש – החל מלבוב ועד זלוֹצב, קטע שאורכו כשישים קילומטר, המוּכּר לי משני עבריו – מהווה שורת קברים ארוכה, שחפרנו במו ידינו למנוחתם האחרונה של חברינו.

שיירות הצבא הגרמני שעשו דרכן בכביש זה לא שמו לב אלינו ולא התעניינו בנו. עם התקרב השיירה הפסקנו את העבודה באותו קטע בו הייתה צריכה לעבור, ומשעברה המשכנו בעבודתנו. אך זכורים לי מקרים בשיירות שנעצרו למנוחה, והחיילים שירדו ממכוניותיהם התעניינו בנו ושאלו לזהוּתנו ואירע לא אחת, לאחר שזיהינו עצמנו כיהודי המחנה, שהיו זורקים לנו סיגאריות וגם צורכי אוכל. אירע גם שהיינו שומעים מלה אנושית המכוּונת אלינו. אך לא מעטים היו גם המקרים ההפוכים. כדבר הזה אירע על־פי־רוב, כאשר יחידות צבא נעו מזרחה בכיוון לחזית. משהיה נודע להם, שאנחנו יהודים, היו שקפצו ממכוניותיהם על הכביש, והתנפלו עלינו במכות וביריות, והגדילו במעשיהם את קציר הדמים בין עוברי הכביש והרבו את מספר הקברים משני עבריו.

בקיץ 1943 כבר עמדו הגשרים ועמד הכביש, כשהוא מורחב משני עבריו ומתמשך למרחק. עתה נותר רק לזפּתוֹ; גם עבודה זו החלה במרוֹרים וככל קודמותיה אף היא נעשתה באורח פרימיטיבי ביותר. למלאכת הזיפות עמדה לרשות העובדים עגלת־ברזל על גלגלים בעלת יצול־ברזל מלפניה. אחדים מבין העובדים החזיקו ומשכו בו וכך העבירוה ממקום למקום. בחלקה האחורי של העגלה הורכב צינור עם מזלף ודרכו זרמה הזפת לציפוי הכביש. הזפת הגולמית היתה בתוך חביות, ובעגלה זו ניתן להכין חומר רק משתי חביות. מתחת לדוּד הזפת הותקן תנור קטן, שהוסק בעצים. את אלה סחבנו מאיכרי הסביבה. התנור בלע בלי הרף חומר בעירה, חימם את הזפת והרתיחה. גזרי־העץ נקצצו בגודל מסוים, שאם לא כן לא יכלו לשמש לתעודתם. משרתחה הזפת בדוּד והיתה לנוזל, פיזרוה באמצעות הצינור על פני השטח הדרוש.

כשעבדנו ליד הדוּד ועשינו את כל המלאכות הקשורות בזיפות הכביש, התהלכנו יחפים וללא לבוש מתאים. מחוֹסר ניסיון לא ידענו, כי יש להגן על העיניים מפני הזפת הצורבת. החברה שביצעה את העבודה בכביש אף לא דאגה לכך, על־כן נכוו בימים הראשונים רבים מבין העובדים מיוֹרת הזפת. עד היום מהדהדות באזניי צעקותיו המחרידות של בחור צעיר אחד, יהודי יליד כפר, שנכווה בעיניו והתעוור עוד ביום הראשון לעבודתנו. בכיוֹ וזעקות הכאב שלו נמשכו כל שעות הלילה, עד שעם בוקר ירו בו השוטרים ושמו קץ לייסוריו. לאחר אותו המקרה זכו כל העובדים בקבוצת הזיפות במשקפי הגנה לעיניהם.

עבודת הזיפות התקדמה חיש מהר ולאחר חודשים מספר כיסינו בשכבת־זפת לא רק את השטח שהיינו אחראים לו, אלא גם שטחים נוספים שעבדו בהם יהודים ממחנות שבאותה הסביבה. יש להניח, שקבוצתנו הצטיינה בעבודה זו, ולכן שלחו אותה גם לקטעים אחרים, שלמעשה לא היו שייכים לקטע הכביש “שלנו”.

והנה עמדה גם עבודה זו להסתיים ולא יכולנו לתאר לעצמנו מה יהיה טיב עבודתנו בזמן הקרוב. כי זאת ידענו היטב, שהמחנה שלנו הוקם לצורך הרחבת הכביש וסלילתו. מה אפוא יהא עלינו למחרת היום שתיגמר העבודה? גם עתה נמצאו בתוכנו כאלה שאמרו, כי עם חיסול הגיטאות שוב לא נותרו יהודים והמחנה שלנו לא יגדל יותר, ולפיכך יישארו הנמצאים בו בחיים, כדי לשמור על מצבו התקין של הכביש ויעבדו בעבודות תיקון, כמקובל בכל כביש רב־תנועה. לעומתם נמצאו בינינו אנשים מפוכחים, שהבינו יפה כי עם גמר העבודות באיזור, ייחרץ גזר־דין המחנה לחיסול. ולפיכך יש לעשות בעוד מועד להצלת האנשים – על־ידי ארגון בריחה מהמחנה.

באותן שיחות על נושא הבריחה התבלטו בינינו אנשים מספר, שמחשבתם פעלה בעיקר בכיוון זה. אחד מהם ראסנר; כ“זא־קוֹמנדאנט”, דהיינו אחראי לצריף, יכול היה לנוע באופן חופשי כל שעות היום והלילה בכפר ולהתהלך ממחנה למחנה. כמו־כן נמנו על חוג אנשינו זה אחדים שקראנו להם “פֶלדחברה” (חבורת עובדי השדה). היתה זו קבוצת אנשים צעירים, רובם יוצאי כפרים, שאֶפּלה הוציאם פעם מהמחנה והטיל עליהם לעבּד שטח קרקע מאחורי המחנה לגידול ירקות למענו, לרעיית הפרות, ובחלקו – אולי גם בשביל הזנת האנשים במחנה. חברייא זו, שמנתה כעשרים אנשים, עבדה בשדה ובמשך הזמן עברה גם לגור שם; הקימו להם צריף וגרו בו בצוותא, ובסופו של דבר לא היו נתונים עוד לפיקוח המשטרה. אנו ראינו אותם באמצע היום, כשאחד מהם נסע בעגלה עמוסה קש, ואחר כשהוא מוביל כל מיני תוצרת שדה, והם לא היו כפופים כמעט לגמרי למשמעת המחנה. בקשר אליהם צריך להזכיר פה גם את מנדלי דאנציגר. בחור זה הופיע באחד הימים הראשונים במחנה יחד עם עוד קבוצת יהודים שהובאה מגלינה. בפקוד אותם אֶפּלה, הוא נתקל בנער, כמעט ילד, והוא אז בן 12. – “מה ילד כזה עושה פה – מה אעשה בו?” והוא החליט לחסלו. אלא שזיסר ניגש אליו פתאום ואמר לו:

– “הוא יכול לשמש לך כמצחצח נעלים”.

אֶפּלה הסכים וציווה על זיסר להעביר את הילד אל בית מגוריו כדי שישרתהו שם. בתחילה נמצא הנער בצריף שלנו במחנה והיה רץ בכל בוקר אחרי המיפקד לביתו של אֶפּלה, כדי למלא את התפקידים שהוטלו עליו ולעת לילה היה חוזר לצריף לישון בו. אך במשך הזמן עבר לגור במתבן האיכר, שאֶפּלה לקח ממנו את ביתו, בתתו רשות למשפחתו לגור רק באחת מפינות החצר. מנדלי דאנציגר זה עמד בקשרים עם עובדי השדה, מאחר שהללו היו מביאים את תוצרת השדה לבית אֶפּלה והיו נכנסים למטבחו. על כן חשוב היה לעמוד בקשרים עם מנדלי על־מנת לקבל ממנו אינפורמציה בשעת הצורך. כך נעשה גם הוא לאיש סודנו, הגם שלא נפגשנו אף פעם כולנו יחדו.

הטילו עליי את הקשרים עם אנשי המחנה, היות ואנוכי הכרתי את האנשים שהיו בתוך המחנה ואת אלה שיצאו יום־יום למקומות העבודה. כמו כן הוטל עליי להיות המקשר עם המחנות האחרים, שעם אנשיהם היינו נפגשים לפעמים במקומות העבודה.

שטח המחנה בקוֹרוֹביץ והשדה שלידו נמצאו בתחום חוותו של הגראף פּוֹטוֹצקי, לפני בוא הגרמנים לכאן, תפסו הרוסים את החווה, הפכוה למחנה צבאי והחזיקו באורוותיה ובמחסניה תחמושת. לפני בוא הגרמנים עזבו חילות הצבא האדום את המקום ופוצצו את החווה על בנייניה. חורבותיה עמדו עוד בשעה שהיינו במחנה זה. על קבוצת עובדים אחת משלנו שיצאה יום־יום לעבודה הטילו את משימת פינוי ההריסות ויישור השטח שמסביבן. בימים הראשונים לקיום המחנה נתקלה הקבוצה בעבודתה זו בכמויות גדולות של תחמושת חיה, אלפי רימוני יד ופגזים, שלא יכולנו להשתמש בהם. ראויים לתשומת לבנו היו בעיקר כדורי־רובה שנמצאו שם בכמויות עצומות. שומה היה עלינו לאסוף תחמושת זו בערימות גדולות. חלקיה הפגומים והמקולקלים של התחמושת הונחו במקום אחד, והראויים לשימוש – במקום אחר. זמן רב עבדנו שם במספר אנשים גדול.

על־פי החוזה שבין הנהלת המחנה לבין החברה, רשאית הייתה הנהלת המחנה להשתמש ב־10% מכוח האדם לצורכי המחנה. מיכסה זו הייתה דרושה להחזקת שירותי המחנה והמטבח. אך מאחר שהקבוצה הראשונה לא הספיקה לסיים את עבודתה בפינוי שטח ההריסות לקראת החורף הראשון, היינו עובדים לפעמים גם בשעות הערב. לאחר גמר עבודתנו בשביל החברות האחרות, היינו עובדים בשדה המחסנים המפוצצים, כדי להחיש את גמר פינוי ההריסות. בקיץ הראשון עבדנו שעות נוספות בלי הרף, עד שהחשיך. עבודה זו עלתה לנו בקרבנות לא מעטים בשל אי־ידיעה וחוסר זהירות, ובחורים רבים נפגעו ונהרגו בהתפוצצות רימונים.

לאחר פינוי המקום מהריסותיו ומהתחמושת הפזורה קבע שם אֶפּלה את שדה הירקות ו“קבוצת השדה” התיישבה שם ועבדה בו בקביעות. כשגמרנו אומר לברוח, הטלנו על “קבוצת השדה” לאסוף כמות גדולה ככל האפשר של תחמושת שנשארה בשדה ולרכזה במקום סתר מיוחד, אשר רק חבריה ידעו עליו. אותה תקופה גמלה בנו ההחלטה לברוח ולא נותר לנו אלא לקבוע את המועד לבריחה.

אחרי חיסול הגיטאות בקיץ 1943 – זמן רב אחרי חיסול גיטו לבוב, אספו אותנו לפתע אחרי העבודה במגרש המחנה והודיעו לנו קצרות, שחמישים איש עוברים למחנה אחר. אותה שעה עמדו כמה מכוניות־משא בקרבת מקום והממונה על המחנה קבע את האנשים שיש להעבירם. להפתעת כל הוותיקים נכללתי גם אני בין המעוברים. הרשימה הייתה מוכנה מראש וברור היה לנו, שדבר הכללתי ברשימה נתכוון לפגוע בי, אך לא הייתה לנו אפילו האפשרות להסביר לעצמנו את פשר הדבר. הספקתי להחליף רק כמה מלים עם ראסנר ונדברנו, כי נשתדל לעמוד בקשר וכי אני מצדי אדאג לברר, מה המצב במחנה שאליו מעבירים אותנו, כי גם ראסנר לא ידע עדיין לאן מסיעים אותנו.

עלינו על מכוניות־המשא והללו הובילונו בכיוון ללבוב. בכפר ויניק הנמצא במרחק 6 ק"מ לפני לבוב, נעצרו המכוניות ונצטווינו לרדת מהן. הכניסונו מיד למחנה שהיה קיים שם זה זמן רב. בתוך המחנה הודיעו לנו, כי מהיום ואילך נגור ונעבוד באותו מחנה. רובם של אלה שהובאו עמי לוויניק לא היו מוּכּרים לי, לא ידעתים בשמותיהם, כי היו חדשים, וכן גם לא ידעתי באיזו מידה אפשר לסמוך עליהם.

מצאתי בוויניק קבוצת אנשים שהייתה מעוניינת לברוח ותוכניתם כבר ערוכה עמם. המחנה עמד במקום גבוה וחצרו השתרעה על פסגת הר, שמעברה האחד היה מוֹרד תלול ביותר. על־יד המורד נמצאו בתי־המחראות. התכנית הייתה איפוא כזאת: לרדת לתוך הבור של בתי הכסא, לחפור בקיר בכיוון אל המורד התלול, ודרך הפרצה שתיפתח לגלוש למטה לשדה הדגן, ומשם לעבור ליער, שנמצא באופק ושאפשר היה לראותו מהמחנה. ביער ישתדלו האנשים למצוא האחד את רעהו, יתרכזו ויחפשו יחדיו אחרי מוצא.

אנכי לא התלהבתי לתוכנית זו, כי היער שנראה מהמחנה לא היה גדול. זאת ועוד: אף אחד מהאנשים, שהיו רובם מאנשי לבוב, לא הכיר את הסביבה; לעומת זאת הצעתי להם להתקשר עם אנשי קוֹרוֹביץ, שכמה מהם היו בני הסביבה ומכירים היטב את היערות עד הקארפאטים ויחד עמם אפשר להגיע למשהו מניח את הדעת. אי לכך נראה לי, כי הדרך הטובה ביותר לבריחה היא ממקום העבודה ולא מהמחנה, הואיל ורואים מחצר המחנה את כל השטח אשר מסביב כעל כף־היד והצלחת הבריחה בתנאים אלה היא מפוקפקת ביותר.

בינתיים רמז לי אחד מאנשי המחנה, שעליי להיזהר מפני ברנש אחד שגר עמנו בחדר. אדם זה בא לכאן לפני זמן לא רב ממחנה יאנוב שבלבוב, והגיעונו משם ידיעות לא טובות מדי אודותיו. האדם שהזהירני, יעץ לי גם לבדוק את כל תוכנית הבריחה שהוצעה מחדש, כי לא ידוע מה מקורה. והנה הרגשתי באמת במשך כמה ימים, ששכני לחדר איננו זז ממני. בכל יום הוא נמצא עמי באותה קבוצת עבודה, ישן עמי באותו חדר, והחדרים הקטנים הכילו רק כעשרה עד חמישה־עשר איש בכל אחד מהם והלה נמצא על ידי בכל מקום. הדבר הגדיל את חששותיי. אנשים אחדים החלו להמריצני לחפש דרך להיפטר מהבחור הלז. מצבי שם לא היה נוח ולא ידעתי למי להאמין, ולא ידעתי אם בכלל יש בוויניק אדם שאפשר להאמין לו. ובכל זאת החלטתי לעזור לאותם אנשים שהזהירוני והבטחתי להם לקשור אותם בבוא היום עם המחנה בקוֹרוֹביץ.

בעובדנו פעם על הכביש, עבר על ידנו אחד המהנדסים החדשים של הפירמה שעבדנו בשבילה, שהיה אוסטרי לפי מוצאו, כשהוא רכוב על אופנוע. גוי זה עשה עלינו רושם טוב. זה כמה זמן אירעו מקרים, שבשעת העבודה היה פונה אל אחד מאתנו בתואר “הר” ומדבר אלינו בגוף נסתר. הוא נעצר לפעמים על ידנו בשעת העבודה ושוחח עמנו על דא ועל הא; וכשמישהו מהגרמנים היה מתקרב אלינו, היה עולה על האופנוע שלו ומתרחק מהמקום. זמן־מה קודם לכן נעלם האיש ונודע לנו שהוא יצא לחופשה באוסטריה. עתה, משהופיע אצלנו שוב, החלטתי שעליי לנסות לשוחח עמו, ויהי מה. בעוברו הוא מסר אי־אלו הוראות למנהלי העבודה שנמצאו בקטע הכביש, ופתאום, בראותו אותי, ניגש אליי ושאל לשלומי. עניתי לו:

– תודה, שלום לי.

אז שאל:

– מה נשמע?

אמרתי לו שאני מעוניין יותר לשמוע מפיו על הנשמע. לפתע אמר:

– הידוע לך שחיסלו את הגיטאות?

אמרתי:

– כן.

הוא המשיך:

– ומה חושבים אתם לעשות?

אף־על־פי שחיכיתי לעזרה חשובה מגרמני זה, הופתעתי מהפתאומיות והקונקרטיות שבדבריו. שתקתי רגע ואחרי־כן אמרתי:

– אין לנו מה לעשות. וכי מה אנו יכולים לעשות? מחכים לאותו הסוף… הוא הסתכל בי ואמר:

– לא שיערנו כזאת אף פעם…

הוא לחץ לפתע על דוושת הגאז שבאופנוע וברעש שהקים המשיך ושאל

– העובד אתה יום־יום בכביש?

– זה לא תלוי בי, עניתי.

הוא הוסיף:

– אני רוצה לבדוק משהו ולראותך כאן מחר.

אני לא עניתי. אותה שעה הבחנתי במנהלי העבודה הקרבים אלינו. נטלתי את כלי העבודה והתכופפתי מעל לעבודתי, ואילו המהנדס עקר מהמקום ונעלם במהירות על פני הכביש.

למחרת אחרי הצהריים הבחנתי ברעש האופנוע שהתקרב פתאום. עתה חיכיתי למה שיתרחש, כשאני נרגש ביותר. המהנדס התקרב על רכבו, עבר לאט־לאט, פעם ופעמיים בתתו הוראות שונות למנהלי העבודה, נסע הלוך ושוב. הוא חיפשני כנראה ורצה לקבוע בדיוק את מקום הימצאי; אחר־כך חזר אליי, הוריד את רגלו מעל הדוושה, הציגה על הכביש, הדמים את המנוע ואמר:

– אם אינכם מוכנים, בא הזמן להתכונן – נשארו לכם ימים ספורים. אני בטוח, שאתה תמצא את דרכך!

בסיום דבריו הוא לחץ שוב על הדוושה והסתלק במהירות.

אותו רגע לא ידעתי באיזו מידה אפשר לסמוך על דבריו, אך חשתי ברורות: אין להפסיד עוד זמן כלשהו – צריך להגיע לקוֹרוֹביץ. אחרי כמה שעות חזרנו למחנה. למחרת היום כאשר יצאנו לעבודה, חיפשתי קשר אל המשאית המעבירה חומרים אל העובדים ממחנה קוֹרוֹביץ, ומקום עבודתם נמצא כעשרים קילומטרים ממחנה קוֹרוֹביץ. בעלות האנשים על המכונית כדי להעביר את החומר, קפצתי גם אני עליה, אף־על־פי שלא השתייכתי לאותה קבוצה. לאחר נסיעה של כמחצית השעה הגעתי לקטע הכביש שעבדו בו אנשי מחנה קוֹרוֹביץ, אולם פה צפויה הייתה לי הפתעה. כשנעצרה המכונית וירדנו ממנה, צץ לפניי כמו מתחת האדמה שוואמֵידֶר – מנהל העבודה מטעם החברה הגרמנית “שוויטלסקי” בקוֹרוֹביץ, כשהוא רכוב על האופנוע שלו. בראותו אותי האדים כתולע ושאלני:

– מה אתה עושה כאן?

אמרתי:

שלחוני לקחת כאן חומר.

– אתה שקרן נבזה! – צעק ובעט במגפו במבוּשיי.

כרעתי תחתי מעוצמת המכה, אולם אינסטינקטיבית קמתי חיש ורצתי אל מעבר לפסי־הרכבת שהקבילו לכביש. כמה יריות נורו בעקבותי, אך אנכי הספקתי לעבור את סוללת פסי הרכבת ולקפוץ לתוך שדה הדגן. שעה קלה שכבתי בין השבלים עד שפסק מעט הכאב העז. אחר־כך קמתי והלכתי בכיוון לקוֹרוֹביץ. אחרי שעברתי כברת דרך הגעתי למקום, בו עבדה קבוצה אחרת של אנשי קוֹרוֹביץ, סרתי לתוך הצריף המחובר אל המכבש, שעבד עליו נוֹימאן, שהיה אחד מחבריי. מצאתיו שם וסיפרתי לו בקצרה על כל אשר נודע לי מפי המהנדס וכן על בריחתי. הצעתי לו שגם הוא יברח עוד בו בלילה. אני עצמי מתכונן להגיע לקוֹרוֹביץ – אמרתי לו – ולצאת ממנה עם הקבוצה הראשונה ליער.

נוֹימאן, שלא התגורר במחנה וחי בצריף המכבש במשך חודשים רבים, הרגיש את עצמו כמעט חופשי, ולא חש בסכנה הקריבה. למשמע דבריי אמר, שהמצב אינו נראה לו רע עד כדי כך, והטיל ספק אם באמת כדאי לברוח בלא שנדע מה מחכה לנו אחר־כך. אותה שעה השגחנו דרך החלון בשוואמיידר, המתקרב למקום על האופנוע שלו. נפרדתי מנוֹימאן וקפצתי שוב לתוך הדגן.

לפנות ערב הגעתי למקום מגורי אנשי השדה בשטח מחנה קוֹרוֹביץ, וסיפרתי להם את החדשות. הם שלחו מיד לקרוא לראסנר. בהגיעו ערכנו בו במקום התיעצות והחלטנו שהאנשים יברחו עוד הלילה. באותה הזדמנות הראו לי אנשי קבוצת השדה את הבוּנקר שחפרו מתחת לפני האדמה, אשר הכניסה לתוכו הוסוותה היטב על־ידי ארגז שצמחו בו שתילי ירקות. הם הרימו את הארגז ולעינינו נגלתה כניסה לבוּנקר מרווח למדי בשביל עשרה אנשים, ואף ליותר מכן. שם התחבאתי ושם גם נערכה ההתיעצות, שזה עתה הזכרתיה. החלטנו שאנשי קבוצת השדה יישארו לפי שעה במקום, הואיל והם יכולים לשמש כמקשרים ומסייעים בכל התפתחות שתבוא. אחדים מבין אנשי הקבוצה הלכו למחנה להודיע את הצעתנו בדבר הבריחה עוד בו בלילה לאנשים שבטחנו בהם ביותר, ואם יימצאו ביניהם כמה שהם נכונים להצטרף, יוציאום אנשי קבוצת השדה מהמחנה אל צריפם, ומשם יוכלו לצאת אל היער.

יצאנו בלילה ממקום מגורי קבוצת עובדי השדה עשרים־וכמה אנשים במספר. בראשנו הלך בּוּניוּ, יליד הכפר כאנאצ’ווקה, צעיר בעל אומץ־לב בלתי רגיל, שהכיר היטב את הסביבה. לאחר כמה שעות הליכה בשדות ובשולי כפרים, הגענו עוד עם לילה ליער קרוֹשינקה.

עם בוקר שכבנו לנוח על גבעה אחת ביער, תוך שמירה על כללי זהירות רבה ומניעת כל רעש. בין השיחים שעל גבעה זו מצאנו בונקר שהוכן על־ידי בוניו והיו בו צורכי מזון מוסתרים. החלטנו שעם חושך ייצאו אחדים מבינינו ויחזרו למחנה קוֹרוֹביץ, על־מנת לעמוד על המצב בו, ובעיקר, כדי להביא משם קבוצה נוספת של אנשים ולהכין גם את הנותרים ליציאה. כמו־כן היה בדעתנו להעביר אל היער גם חלק מהתחמושת שאספנו ואגרנו.

הימים היו ימי יולי 1943. חיכינו כל היום בקוצר רוח לרדת החשכה, לפי שרק אז תוכל הקבוצה שלנו לצאת לדרכה. בלילה שמענו קול אדם קורא ביער. התאפקנו ולא הגבנו עליו. חיכינו לדעת, אם הקול יתקרב אלינו. ואמנם התקרב הקול הקורא למקום מושבנו, אך גם עתה לא ענינו דבר לקריאתו. לבסוף נשתתק הקול. אך לאחר זמן־מה שמענו אותו פותח בשיר פרק חזנות. אחדים מאתנו הלכו לקראת השר, והנה התברר שזה היה אחד הבחורים, שלא הכרתיו קודם לכן, שמו יענקל פאנגר, – צעיר גבה־קומה, גברתן וחסון, כבן 17־18. הוא סיפר שזה כמה זמן, מאז ברח מהמחנה יאכטוֹרוֹב, הוא מסתובב ביערות הסביבה. מפיו נודע לנו, כי באותו יום חיסלו את המחנה בקוֹרוֹביץ…

וזהו סיפור המעשה:

בבוקר אספו את כל אנשי קוֹרוֹביץ, העלו אותם על מכוניות־משא והעבירום ליאכטוֹרוֹב, ושם, בחולות, הרגו את כולם ביריות… ואנו חיכינו בקוצר־רוח מובן, לידיעות שיביאו עמם אנשינו שיצאו לברר מה נשמע במחנה קוֹרוֹביץ.

נסתבר, כי דברי המהנדס היו נכונים: קוֹרוֹביץ וכל המחנות שבסביבה חוסלו ימים אחדים בלבד לאחר שהודיעני על כך. כאשר קמו אנשי המחנה בקוֹרוֹביץ יום אחד משנתם, מצאו שורה של מכוניות־משא ניצבת בקרבת מקום. מיפקד הבוקר נתאחר הפעם. קמפקה בא למחנה, כשהוא מזויין כביום הראשון לביקורו בצריפנו, בתת־מקלע התלוי על חזהו, רימוני־יד בחגורתו ואקדח על ירכו. הוא נכנס והודיע: "קיבלנו הוראה להעבירכם ליאכטוֹרוֹב, מאחר שהעבוֹדה בכביש נסתיימה ואין פה מה לעשות יותר, ולעומת זאת במחנה יאכטורוב מצפה עוד עבודה מרובה. יש צורך שם בכוח עבודה נוסף. המכונות מוכנות, עלו עליהן ותעברו לגור ולעבוד במחנה החדש…

כשהחלו האנשים לזוז מהחצר על־מנת לעלות על המכוניות, הרגישו שהסביבה מוקפת שוטרים רבים, שלא ראום קודם לכן. הכל חשו בסכנה הנשקפת להם וסירבו לעלות על המכוניות. השתררה אימת־בהלה. התברר בינתיים שמספר המכוניות לא הספיק ואנשים רבים נשארו בחצר. דבר זה גרם להגברת ההתרגשות, כי כולם רצו להיות בין הנשארים. אז קרבו אליהם השוטרים והמריצו אותם לעלות על המכוניות. בתוך המולת ההתרגשות שפקדה את האנשים בעלותם על המכוניות, שלף קמפקה, את אקדחו וירה בזיסר. הוא נפל על־יד המחנה. לאחר שהמכוניות נתמלאו ונגדשו ביהודים, הן התחילו לנוע – תחת משמר כבד של משטרה – במהירות רבה על פני הכביש המוביל ליאכטוֹרוֹב. רבים מהאנשים שהיו במכוניות, החלו לקפוץ מהן בשעת הנסיעה ולברוח לעבר השדות. היו גם אחדים אשר מיד עם הגיעם ליאכטוֹרוֹב, התקבצו יחד עם מספר אנשי מחנה מקומיים והחלו בורחים בחבורות, כי מספר השוטרים לא הספיק כדי להשתלט על מספר רב כל כך של אנשים. הייתה זו בריחה המונית תוך פאניקה עצומה, כשמאחוריהם יורים השוטרים בלי הרף. רבים נפצעו ונהרגו, אך רבים גם הצליחו להגיע בריאים ושלמים ליערות.

אותו בוקר חיסלו גם את מחנה הנשים בקוֹרוֹביץ. מחנה זה הוקם אצלנו באחד הבתים בקצהו השני של הכפר, עם חיסול הגיטאות, כאשר אנשי ס"ס הקימו מחנות נשים לצורך ניצולן בעבודה. נשים רבות שהצליחו לברוח ממנו, הגיעו לסביבות קוֹרוֹביץ, ונתפשו לאחר מכן בשדות שמאחורי המחנה.

אנו ידענו שקמפקה ביקר במחנה הנשים כמעט מדי ערב. אחר־כך סיפרו שהוא מצא שם נערה יהודיה, שהיה מושכה אחריו בכוח לביתו. סיפרו גם, שהנערה הייתה חוזרת ממנו כשהיא שבורה ורצוצה, והייתה בוכה לפני חברותיה. לא אחת ניסתה להתאבד, אך חברותיה הניאוה מלבצע את זממה. רצה הגורל ונערה זו שראתה עצמה אומללה ביותר בשל יחסו המיוחד של קמפקה אליה, הייתה למצילה של כל מחנה הנשים. ביום חיסול מחנה הגברים בקוֹרוֹביץ, בא קמפקה למחנה הנשים, ערך שם מיפקד ואמר לניצבות לפניו אותם דברים שאמר קודם לכן במחנה הגברים. אך הנערה קפצה ממקומה ויצאה מבין השורות, החלה לבכות ואמרה לקמפקה:

– למה אינך מספר שעומדים להרוג אותנו?! למה אתה משקר?!

קמפקה שנדהם, הסתכל בה ואמר לה:

– את תישארי פה ואל תדאגי. אני אדאג לך.

אך הנערה קראה אליו בפני כל הנשים בקול רם:

– לא, איני רוצה חסדים ממך. אני רוצה להישאר יחד עם כל חברותיי. קמפקה שנתקף עצבנות, התבלבל והפטיר:

– טוב, לכו אם כן, וברחו מכאן כולכן. לכנה אל היער, לאן שאתן רוצות ונסינה לחיות.

ואמנם ברחו כולן. היער נתמלא אנשים. באו ניצולים מיאכטוֹרוֹב ומקוֹרוֹביץ ובאחד הימים מנינו ביער זה, המשתרע מקרוֹשינקה ועד כאניצ’ב, מאות של יהודים שברחו ממחנות העבודה וניצלו ממוות ודאי.

 

הניסיון לחלץ אנשים ותחמושת    🔗

הסכנה להיספות עם חיסול המחנה בקוֹרוֹביץ סרה מעלינו. אך על אף הסיפוק שנשארנו בינתיים בחיים, נדהמנו מהחדשות שהביאן לנו יענקל פאנגר. בבואנו ליער קיווינו, שלא מעטים יהיו הבורחים וכי רבים ימצאו את דרכם אלינו. אך לא כך היה, ואף־על־פי־כן לא הזיזנו המצב מהחלטתנו לשלוח קבוצת אנשים שתתקשר עם הנותרים במחנה ועם אנשי קבוצת השדה, על מנת לקבל מאלה האחרונים את התחמושת המוסתרת אצלם.

באנו בקשרים עם לאזינגר ואנשיו, שעוד ידובר בם להלן, אשר פעלו מן היער לחילוץ אנשים מהמחנות ביאכטוֹרוֹב ובזלוֹצֶ’ב וביקשנו מהם את עזרתם. לאזינגר נאות לנו ונתארגנו שלוש קבוצות ששמו פניהם אל המחנות, כדי לסייע לבריחת אנשיהם. ליאכטוֹרוֹב הלך אנשל, אחיו של לאזינגר. אחיו השני, שמעון לאזינגר, הלך לאיניֶיב, שהוא “נֶבּן־לאגר” (מחנה משני) של יאכטוֹרוֹב; ושמואל קירשנר – לקוֹרוֹביץ.

אנשי יאכטוֹרוֹב עבדו במחצבה. בחור ששמו אֶנדֶה היה שם אחראי מטעם היהודים, והוחלט בהסכמתו לחסל את השוטרים השומרים במקום ולהוציא את כולם אל היער. מאחר שהדבר היה מוסכם מראש, התקרבו אנשי היער למחצבה, כשהם מזויינים בשלושה “וטינקים”, דהיינו רובים קטועי־קנה. בהגיעם, קפץ לקראתם אֶנדה וביקש, שלא יבצעו את הפעולה. הוא הסתמך על הבטחת החברה האוסטרית “גצל”, שניהלה את המחצבות, שנציגיה הבטיחו לו, כי היהודים יוכלו לעבוד פה עוד שנה שלמה ולא יאונה להם כל רע. כמה יהודים מבין עובדי המחצבה הצטרפו בכל זאת אל שליחי היער, אך רובם נשארו וכעבור כמה ימים – חוסלו. בין הניצולים היו יארמוּש וישראל דים, וקוּבא גאבֶּל, יוסי סגל ואביו, האחיות אלטשוּלֶר, האחיות גרוֹס ועוד כמה אחרים.

באִיניֶיב ניסה שמעון לאזינגר מספר פעמים לשכנע את האנשים שיברחו. אולם עד אשר נשתכנעו ונאותו לברוח, חוסלו כולם בתוך המחנה. הם חוסלו יום אחד לפני מועד הבריחה. למחצבה הובאה מכונית־יריה, והם נורו שם כולם – כל עובדי המחצבה ושאר היהודים שהיו במחנה.

הפעולה בזלוֹצ’ב נתאפשרה בסיוע ה“פוֹלקס דוֹיצ’ה” הוֹרנוּנג, שחי בקימיז' – כפר בין סוויז' ובין פרמישלאן. בנו פרידריך היה מפקד ס"ס במחנה והאב ביקש לכפר על מעשיו: הוא התקשר עם לאזינגר ובעזרתו הצילו את כל היהודים שעבדו אותו זמן בחוץ. אולם רובם הגדול עבד בתוך המחנה ולא ניתן להצילם.

לקוֹרוֹביץ יצא שמואל קירשנר עם אחדים מבין אנשינו, שהיו כולם בני כפרים מאותה סביבה, הכירו היטב את כל הדרכים והיו מסוגלים להסתלק במקרה הצורך ממקום הסכנה ולהגיע בחזרה ליער גם בדרכי עקיפין.

בקרבת קוֹרוֹביץ פגשו שליחינו את מנדלי ועמו היו צין ואנשי השדה, שהלכו בכיוון ליער. הם נתעכבו וקבוצה אחת מסרה על הפרטים הידועים לה לחברתה. מפי אנשי קבוצת השדה נודע לאנשינו, שלאחר בריחתנו מהמחנה, בא קמפקה לעת ערב אל חצר המחנה, וכשחזרו העובדים ממקומות עבודתם בסביבה, אסף את כולם ונאם לפניהם נאום נרגש על רצונו הטוב לעזור להם. הוא גינה אותנו, דהיינו – את קבוצת הבורחים הראשונה, והבטיח לנשארים שאין כל יסוד לשמועות בדבר חיסולו הקרוב של המחנה. – המחנה יתקיים גם להבא – אמר – והוא ידאג לכול כשם שעשה זאת עד כה, וכל מעשה בריחה עלול אך להמיט שואה על המשתתפים בו והמסייעים לו. יחד עמו באו שני האחים כהנא, ואף הם שידלו את אנשי המחנה, שיעקרו מלבם את הרעיון בדבר בריחה.

אנשי השדה גם סיפרו, שחיסול המחנה לא פגע באנשים שגרו בבתים שבתוך הכפר עצמו ולא באלה, שעבדו וגרו בבתי־המלאכה השונים. הם תיארו את הבהלה שהשתררה במחנה בין הנותרים בחיים, (שהרי אלה נשארו בשל המחסור במכוניות־משא להעברת כל האנשים למקום הטבח), וכל אותו יום טיכסו עצה, כיצד לפרוץ מן המחנה ולהגיע ליער. אחרי הצהריים כינס קמפקה שנית את הנותרים בחיים והבטיח להם שוב, שאין להם מה לחשוש לחייהם ובוודאי ישאירום במחנה. אך בזו הפעם לא האמינו לו, ועוד בו בלילה ברחו כמאה איש אל היער.

לנוכח המצב שנוצר החליטו מנדלי, שמאי צין וגם אנשים מקבוצת עובדי השדה לעזוב את המקום. וכן עשו. לפני צאתם מביקתתם סתמו אנשי קבוצת השדה את הבונקר והשאירו בו את התחמושת שהופקדה בידם.

נפתלי, שהיה אחד משליחינו, ביקש ממנדלי ומצין, שיצטרפו אליו ויחזרו עמו אל הבונקר שבשדה על מנת להוציא מתוכו את התחמושת. השניים נענו לו ויצאו לדרך, ואילו כל הנותרים מבין יוצאי היער והבורחים אליו, חזרו אל היער.

בשובם לקוֹרוֹביץ נכנסו שלושתם תחילה לביתו של קמפקה מתוך הנחה שביתו של מפקד המחנה הוא הבטוח ביותר מפגיעתם של השוטרים המסתובבים בכפר ובסביבה. לאחר מכן הם הסתננו לתוך המחנה, כדי לראות את הנעשה בו. התברר להם שלאחר בריחת המאה של הלילה שעבר, נשארו עוד כאלה שהאמינו להבטחת קמפקה וקיוו משום־מה, שלא יאונה להם כל רע. השלושה ניסו להחדיר לתודעת אנשי המחנה, שמבחינה פורמאלית שוב לא קיים עוד המחנה וכל הסביבה כבר נחשבת ל“יוּדן־ריין” ולפיכך אין עוד כל טעם להישאר בו על־מנת להיות לכודים בפח הטמון להם, כי המוות בטוח וקרב. הם הפצירו בם להצטרף אל הבורחים, אך כל נסיונותיהם לשכנעם היו ללא הועיל.

עברו ימים אחדים ואנו שלחנו בינתיים תוספת של כמה חברים אל שלושת הקודמים. ראסגנ הטיל עליהם לעזור בהוצאת התחמושת מהמחבוא, וציווה עליהם להסתלק מקוֹרוֹביץ עם גמר ביצוע הפעולה, גם אם לא יצטרפו אליהם אנשים נוספים מהמחנה.

העבודה בבונקר נמשכה כמה שעות ומטען התחמושת הועמס על עגלות שדה. אך בינתיים הם איחרו את מועד היציאה, כי החלו במלאכה בשעת לילה מאוחרת וסיימוה כאשר שולי השמים החווירו במזרח, ולא הייתה שוב שהות להספיק ולעזוב את הכפר עם חשיכה. הוחלט על־כן לכסות את התחמושת בקש ולהכניס את העגלות לחצרו של קמפקה, שתעמודנה שם עד הערב ולהסיען עם לילה היערה.

במשך כל היום עמדו העגלות בחצרו של קמפקה. לעת ערב עלה מנדלי על עליית־הגג של בית קמפקה והוריד ממנה עוד ארגז תחמושת, שהחביאוהו שם קודם לכן. בהתיעצות שערכו ביניהם החברים החליטו, שהיציאה מהחצר תיעשה לסירוגין, לאחר שיתחלקו לחוליות קטנות שתצאנה לא בבת אחת, כי אם בהפסק זו מזו – על מנת שלא להסב את תשומת לבם של השוטרים. וכך יעזבו את הכפר.

זבולון, אחד החברים שעמד בראש חוּליה שהוטל עליה לקחת עמה היערה את ארגז התחמושת של קמפקה, העמיסוֹ על העגלה והסתלק עם חולייתו, מבלי לכסותו ומבלי להודיע על כך לשאר האנשים. זמן מה לאחר מכן יצאה העגלה הראשונה עם כל המטען שהכיל גם את הארגז, כשוואניה (כך כונה בפי היהודים), יהודי בן־כפר מובהק, נוהג בסוסים ועמו בעגלה שמואל קירשנר מפרמישלאן, משה’לה מפּוֹדהאיץ ועוד מספר אנשים מהמחנה, שהצטרפו אליהם ברגע האחרון ורצו לצאת עמם היערה.

האיכּר נאזארקוֹ, בעל־הבית שגר בו קמפקה, הרגיש כפי הנראה בתכונה המיוחדת שהייתה בחצר, הודיע על כך למשטרה. השוטרים הציבו מארבים בכל מוצאי הכפר וגם בקרבת היציאה משער חצרו של נאזארקוֹ. אולם באותה שעה שנאזארקו הזקן הודיע למשטרה על כוונת היהודים לפרוץ מן המחנה עם מטען בעגלותיהם, נמצא איש סודנו בתצפית, על־מנת לראות אם הכול כשורה. הוא יצא אחרי העגלה כדי לדעת אם הצליחה לצאת בשלום את הכפר וכדי להודיע לחוליות הבאות על המצב; במקרה וזו תצא בשלום, תוכל גם השנייה לצאת בעקבותיה. לאחר זמן־מה הגיע נאזארקוֹ הצעיר לחצר והודיע לנשארים במקום, כי שוב אין אפשרות לצאת, כי כל הסביבה מוקפת שוטרים והוא חושש, שגם העגלה הראשונה תיתפש.

המצב החמיר ביותר. אנשינו לא ידעו באיזה כיוון לחפש מוצא ומה עליהם לעשות על מנת לצאת מהמקום יחד עם המטען. בין אלה שנשארו בחצר היה גם פּוֹלדק. הוא לא נפל ברוחו. טבעו העליז עמד לו גם הפעם; הוא ידע לנגן, היה קצת שחקן וקצת מוסיקאי, דיבר גרמנית רהוטה וידע לשאת חן בעיני השוטרים, ואפילו בעיני קמפקה. לא אחת בידר את קמפקה ואת אורחיו הגרמניים, כשהיו בגילופין. הוא הציע לחברים, שהוא עצמו, מנדלי ושמאי יגשו אל קמפקה וינסו להשפיע עליו, שיוציא את העגלה מידי השוטרים, או לפחות את האנשים.

התוכנית הייתה נועזת ביותר, אך לא הייתה כל עצה אחרת והוחלט לעשות כן. קמפקה לא היה בביתו ונודע שהוא נמצא בקצהו השני של הכפר, אצל ויינרט. עובדה זו סיבכה עוד יותר את המצב. ואף־על־פי־כן עמד פּוֹלדק על דעתו והציע תוכנית נועזת יותר כדי להגיע אל קמפקה והצעתו נתקבלה. בהתאם להצעתו רתמו למרכבתו של קמפקה זוג סוסים ובתוכה התישבו פּוֹלדק ושמאי. ירוחם, עגלונו הקבוע של קמפקה, פתח בדהירה מסחררת לאורך הרחוב הראשי של הכפר והם הגיעו עד לדירתו של ויינרט מבלי שיעוררו עליהם את חשדם של השוטרים שנמצאו בסביבה. הללו הכירו היטב את ירוחם העגלון ולא עלה כלל על דעתם שלא קמפקה הוא היושב בפנים המרכבה… נוסעי העגלה הגיעו בשלום למחוז חפצם.

פּוֹלדק ושמאי נכנסו לדירתו של ויינרט ומצאו שם את קמפקה. הם סיפרו לו סיפור שבדוהו מניה וביה בו במקום, שעובדי קבוצת השדה חזרו מהיער, כי התחרטו על בריחתם, והם רוצים להמשיך לעבוד אצלו, אלא שהמשטרה פגשה אותם בכפר ועצרה אותם. בשמעו סיפור זה, יצא קמפקה מיד לתחנת המשטרה כדי לברר את אשר קרה. בהגיעו למקום המארב, מצא שם את גופותיהם של שמואל קירשנר, ואניה, משה’לי מפּוֹדהאיץ ועוד שישה יהודים שהצטרפו אליהם מהמחנה – הרוגים כולם. כששאל לפשר הדבר, ניגשו השוטרים אל העגלה והצביעו על התחמושת שנמצאה בה. אך על אף המחזה המחריד שנגלה לעיניהם, לא איבד שמאי את עשתונותיו והחל מסביר מניה וביה לקמפקה, שאין זו אלא פרוֹבוֹקאציה של המשטרה, ולראייה: הארגז שנמצא למעלה על העגלה, שלא היה מוסתר כלל. “המאמין אתה” – טען שמאי אל קמפקה – “שאנשים הרוצים להוציא תחמושת מן הכפר, ישימו ארגז כזה למעלה מבלי לכסותו ולהסתירו?!” קמפקה הכיר את הארגז שעמד כל הזמן בעלית־הגג שלו ופקד על האנשים להביא את העגלה לחצרו. משחזרו לחצר ביתו, פקד על השוטרים להקיף את החצר ולערוך חיפוש מדוקדק בשטח. בחצר מצאו רק את מנדלי, היות ונפתלי, שנשאר יחד עמו בחצר, חמק בינתיים והתחבא בגורן. קמפקה ציווה לשמור היטב על מנדלי, פּוֹלדק, שמאי וירוחם. אך גם הפעם שיחק להם מזלם. השוטרים שלא הבינו גרמנית, נצרכו לתרגומם של הבחורים והם באמת “תירגמו” להם את “רצונו של קמפקה” שהם, הבחורים, ילכו אחריו לביתו.

משאך נכנסו לתוך הבית, העמידו לפני קמפקה בקבוק יי"ש על השולחן והחלו להשקותו. לאחר התבסמו כהלכה, יצאו החבריא לחלקו השני של הבית, כדי לחמוק מפיקוחם של השוטרים שניצבו בחצר בשמירה. קמפקה נרדם לפנות בוקר ובקומו בשעות הצהריים, לא זכר בדיוק מה אירע במשך היממה האחרונה; הוא גם לא הבין מה עושים השוטרים בחצר וציווה עליהם לשוב לתחנת המשטרה.

מנדלי, פּוֹלדק ונפתלי הסתלקו עוד באותו ערב עם רדת החושך. הם יצאו בכיוון אל היער. אך שמאי וירוחם לא רצו להצטרף אליהם. שמאי טען בפני חבריו ההולכים, שאם הוא יעזוב את המקום, יחסל קמפקה את שארית היהודים במחנה, הוא גם סיפר להם, שקמפקה איים לא אחת, שיש לו רשימה של כל האנשים הנמצאים ביער והקשורים עם הפארטיזנים הרוסיים.

כשחזרו האנשים היערה בלעדי שמאי, דרש מהם ראסנר לשוב אל חצרו של קמפקה ולהביאו עמם. בלילה יצאו מנדלי, משה’לי גרינגארטן ולייזר ה“אדום” לקוֹרוֹביץ. לייזר הצליח להתקרב אל הגורן, שם לן שמאי, ואילו מנדלי ומשה’לי ישבו אותה שעה על האדמה ליד הגדר וציפו לבואם. אך השוטרים שנמצאו בחצר, הרגישו בהם ופתחו עליהם באש. הבחורים השיבו ביריות מאקדוחיהם והחלו לסגת. משה’לי נפצע בקרסולו, אך המשיך לברוח כשהוא יורה בלי הרף לאחור עד הכדור האחרון. גם מנדלי רוקן את אקדוחו מכל כדוריו והסתלק בכיוון לשדה. כאשר שמע לייזר “האדום” את קול היריות, ברח גם הוא והגיע היערה יחד עם מנדלי ועם משה’לי, שהצליח לעבור את המרחק מחצרו של קמפקה עד אלינו והגיע לפניהם – למרות רגלו הפצועה.

בשמוע ראסנר ששמאי טרם הסכים לברוח, החליט לעזבו לנפשו ולא לסכן עוד אנשים בגללו. לאחר שנים־שלושה ימים הגיע שמאי בעצמו אל היער על־מנת להישאר עמנו. ביום חיסול המחנה הגיע ליער גם נוימאן שעבד על המכבש. עובד החברה הגרמנית שהיה אחראי לעבודת המכבש, בא בבהלה אל הקרון שעמד על הכביש במרחק 15–10 ק“מ מקוֹרוֹביץ וקרא בעצבנות לנוימאן: – “ברח יקירי, אנשי ה־ס”ס מחסלים ברגע זה את כל היהודים במחנה קוֹרוֹביץ, הרבה ברחו ליערות – ברח והצטרף אליהם! קח גם את זה – קרא בנותנו לו את אקדוחו – זה יביא לך תועלת!”

 

סופם של “נאמנים”    🔗

רק מתי מספר נשארו בקוֹרוֹביץ עם רוֹטנבּרג בראשם. רוֹטנבּרג היה אחד מחמשת היהודים שהביא עמו קמפקה בהגיעו מפּוֹדהאייץ אלינו. במחנה פּוֹדהאייץ שימש רוֹטנברג בתפקיד שזיסר מילאוֹ במחנה קוֹרוֹביץ. קמפקה העבירוֹ עמו וכן את שמאי צין ואת משה’לי, שני האחרונים שימשוהו בתפקיד שמנדלי שימש בו אצל אֶפּלה. אליהם נצטרפו עוד שני יהודים. אל רוטנברג נלוו גם אשתו וילדו, שנולד להם במחנה פּוֹדהאייץ. לפי המסופר, היה רוטנברג איש סודו הנאמן של קמפקה. קמפקה מסר לידו סמכויות נרחבות בניהול המחנה וסמך עליו בכול. עם זאת היה רוטנברג יהודי לאומי בהכרתו ובהתנהגותו. בניגוד לזיסר, היה דיבורו שקט והחלטי. הוא האמין בתום לב שביצוע מדוקדק של פקודות ה־ס"ס על־ידי יהודי המחנה, יש בו כדי להמעיט את רוע הגזירה. לכן יוצא היה אחרי אנשי המחנה למקום עבודתם והיה מדבר על לב מנהלי העבודה – הרוסים, הגרמנים והאוקראינים, שעל־ידי מכות והרבצות לא יעלו את התפוקה בעבודה. זכורני, כי בימי איסוף הפגזים היה מתהלך בינינו כל הזמן, כשהוא חוזר ואומר ביידיש: “יידעלעך, לייגט צו אַ באָמבעלע צו אַ באָמבעלע, אפשר וועט עס דויערן נאָך אַ פּאָר טעג” (יהודים, הניחו במתינות פצצה על יד פצצה – אולי תארך העבודה עוד ימים מספר). כי זאת גם הוא ידע, שרק סיבה אחת יכולה להביא לחיסול המחנה – גמר העבודה בשביל הנמצאים בו.

מארגני הבריחה וראסנר בראשם היו נזהרים מפני זיסר, אך רוטנברג ידע בקווים כלליים על המתרחש במחתרת, כי רחשו לו אמון. הוא לכשעצמו היה משוכנע שעצם פעולת חיסול המחנה תצריך מספר אנשים והאמין גם, כי אם יהיה צורך באיש אחד בלבד – יהיה הוא אותו איש שיישאר בחיים.

מנדלי סיפר לי, שלאחר השמדת רוב אנשי המחנה, כשנשארו בו רק אנשים ספורים, ניגש אליו רוֹטנברג ואמר לו: “ראה מנדלי, אתה מכיר אותי… אחותך גם ישבה כל הזמן הזה יחד עם אשתי בבית האיכר, אני יודע שאתה הולך אל היער… אני אינני יכול ללכת אתכם בגלל הילד. אני משביעך בחיי ילדי, שלא תקחו עמכם שום דבר העלול לגרום לחיסול היהודים הנותרים שבמחנה”.

בדבריו אלה התכוון רוטנברג במפורש לתחמושת. הוא חשש שמא יקחו אנשינו עמם את התחמושת ודבר זה יגרור אחריו את חיסולו המוחלט של המחנה. מנדלי סירב – כמובן – להיענות לבקשתו ורוֹטנברג גם הבין זאת ושוב לא התווכח עמו על כך. כמה שעות לאחר אותה שיחה באה אליהם אשת רוטנברג; היא היתה אשה פיקחית ובעלת מצפון. היא ידעה על המתרחש והבינה לרוחנו. בעלה סיפר לה – כנראה – על סירובו של מנדלי להבטיח לו, שלא יקחו עמם את התחמושת וכשמצאה את מנדלי אמרה לו: “ברוּך תהיה על שסירבת להישמע לו!” אשה זו הייתה בעבר שנים רבות בארץ־ישראל והגיעה לפולין בערב המלחמה על מנת להיפגש עם קרוביה; אך משפרצה המלחמה, לא יכלה שוב לחזור ונסחפה במערבולת השואה.

כאשר באו חברינו מהיער אחרי ימים אחדים לחיסול המחנה קוֹרוֹביץ, כדי לקרוא למעטים שנותרו בחיים לברוח, בא בוּניוֹ אל רוֹטנברג והפציר בו, שילך גם הוא אל היער, אך רוטנברג סירב בנימוק, שאנשי היער לא יוכלו להבטיח את חיי הילד.

ב־10 באוגוסט 1943 אסף קמפקה את רוטנברג עם אשתו וילדם, את אשתו של זיסר ואת שאר אנשי פּוֹדהאייץ, הציב משמר שוטרים סביבם והובילם אל בור החימר שמאחורי המחנה, ושם ירה במו ידיו כדור בראש כל אחד מהם…

 

גורל “החופשים”    🔗

בימי הבריחה אל היער וחיסול מחנה קוֹרוֹביץ, הצליחו אחדים מבין היהודים ה“חופשים” להתקשר עם המחתרת האוקראינית של ה“באנדרוֹבצים” והלכו עמם. ה“באנדרוֹבצים” היו מעוניינים בכוחות יהודיים בעלי מקצוע, שיעבדו בשבילם בפארטיזנקה הלאומנית ביערות ובכפרים האוקראיניים, שהקימו בהם את מרכזיהם. המחסור ברופאים ובטכנאים אילץ את ראשי הבאנדרוֹבצים לפנות אל היהודים שבמחנה קוֹרוֹביץ, וגם במקומות אחרים. הם הציעו להם להצטרף אליהם ובזה תהיה להם נפשם לשלל.

ד“ר סטארוֹפּוֹלסקי וד”ר קאלפּוּס הסכימו ללכת אל ה“באנדרוֹבצים”. סטארוֹפּוֹלסקי, שהיה אדם ישר ותמים, האמין להבטחת אותם רמי־המעלה מקרב האוקראינים הלאומנים, שלא יאונה לו כל רע. הוא שהה עמם זמן רב והגיש עזרה רפואית לפצועיהם ולחוליהם.

יחד עם ד“ר סטארוֹפּוֹלסקי וד”ר קאלפוּס הצטרף אל האוקראינים הלאומניים גם רופא שיניים אחד, שאת שמו אינני זוכר היום. רופא שיניים זה הצליח לברוח ביום שפּתחו הרוסים בהתקפתם הגדולה ב־22 ביוני 1944. הוא התחבא בשדה וכשהתקרבו השיירוֹת של חילות הרוסים לסביבתו, יצא ממחבואו בידים מורמות ומסר עצמו לידיהם. הוא שסיפר לנו אחר־כך, כי לפני בוא הרוסים הרגו האוקראינים הלאומניים את ד“ר סטארוֹפּוֹלסקי ואת ד”ר קאלפוּס, כדי להיות בטוחים שהם לא יגלו דברים הידועים להם יותר מדי…

אחד ה“חופשים” שמצא את מותו לפני שהגיע לבור, היה קוֹסוֹבֶר, הוא היה בעל מקצוע מעולה מלבוב, שביצע את העבודות המסובכות ביותר במוסך החברה “ברנהארדט”. גם הוא לא גר כל הזמן במחנה, כי אם על־יד המוּסך באחד הבתים. בלילה שקדם לחיסול המחנה קיבלו השוטרים פקודה לירות בכל אדם שיעבור בקרבת המחנה. קוֹסוֹבר היה קשור בפעולת קבוצת המחתרת שלנו והתכונן לברוח יחד עמנו ליער. משגבר החשש ששעותיו של המחנה ספורות, הוטל על קוסובר להיכנס למחנה ולמסור לאחד האנשים הוראות בקשר למצב. הוא יצא למלא את המוטל עליו, ואחד השוטרים שעמד על משמרתו פתח עליו באש ופצעו בבטנו. הוא נפל מתבוסס בדמו. לאחר שהכירו אותו, הקימוהו והכניסוהו למחנה; מאחר שד"ר סטארוֹפּוֹלסקי וקאלפוּס כבר לא היו במחנה, לא היה מי שיגיש לו עזרה רפואית. למחרת היום, בבוא קמפקה לחסל את המחנה, שכב עדיין קוסובר בצריף שהכניסוהו לתוכו. הוא ביקש מאת השוטרים שיירו בו ויגאלוהו מכאביו. אך השוטרים סירבו להיענות לבקשתו, באמרם: “יסבול עוד קצת!”… בצהרי אותו יום נכנס קמפקה לצריף אחרי שסיים את “מלאכתו”, וכשראהו קוֹסוֹבר, הוא התחנן בפניו שיירה בו. קמפקה גלגל רחמיו עליו וירה בו במו ידו.

 

והאחים כהנא צוברים…    🔗

באותם הימים הכינו האחים כהנא טראנספורט של יהודים אמידים, שנועד לצאת להונגריה. בקרב יהודי הגיטאות הילכה אז שמועה, שבהונגריה אין משמידים את היהודים, ויהודי שהצליח להכנס לתוכה – הריהו בבחינת מי שהציל את חייו. סיפרו גם על אנשים שהצליחו להינצל בדרך זו, ולאוֹת הוכחה סיפרו על מכתבים ש“מאכרים” למיניהם הביאום עמם, בחזרם מפעולת העברת האנשים להונגריה. לשמע הסיפורים על פתח תקווה זה, לא עמדו אנשים אמידים על המקח ושילמו כל כמה שביקשו מהם ובלבד שיכניסום ל“טראנספּוֹרט” להונגריה ויוכלו להינצל.

האחים כהנא היו מן הפעילים ביותר בארגון “טראנספּוֹרט” זה. כל מועמד לטראנספּוֹרט העלה להם סכום כסף עצום, ו“זכה” להצטרף לאותם יהודים שרוכזו בקוֹרוֹביץ ושוּכּנו בבית ששכרוהו למענם. קמפקה, שקיבל מתן בסתר הגון, נתן בוודאי הסכמתו לכך.

לאחר זמן־מה נודע שטראנספּוֹרט קודם לזה הגיע עד… בית הסוהר “לוֹנצקיֶגו” בלבוב…

משחוסל בינתיים מחנה יאכטוֹרוֹב השכן, חששו האחים כהנא שמא ייוודע ליהודי קוֹרוֹביץ על חיסולו ויתחילו לברוח וכל עיסקת “הטראנספּוֹרטים” תידון לכשלון; הם מיהרו אל קמפקה, ישבו עמו שעות מספר ושיכנעוהו, שילך להרגיע את היהודים במחנה. (פרטים אלה נודעו לי אחר־כך ממנדלי). ואכן, באותו ערב בא קמפקה – כזכור – אל המחנה, אסף את היהודים בחצר והבטיח בנאום שנשא לפניהם, שאין כל קשר בין קוֹרוֹביץ ולבין המחנה ביאכטוֹרוֹב. רוב אנשי מחנה קוֹרוֹביץ האמינו לדבריו ולא ברחו. הם שילמו במותם בשל אימון זה שנתנו בדבריו, וזאת תודות ל“טיפולם” של האחים כהנא.

מעשה אחר באחים כהנא אירע לפני־כן באחד הימים שלאחר השתוללותו של קמפקה, שבה הרג את 23 האנשים בתוך צריף המגורים שלנו. לאחר שעשרות מאנשינו הועברו למחרת היום – עקב דרישתו של סטארוֹפּוֹלסקי – לבית־החולים של גיטו פרמישלאן, הורגש במחנה מחסור בכוח־אדם. קמפקה פנה אל ה“יוּדנראט”, שיתן לו 50 אנשים. בשובו מהפגישה עם היוּדנראט, קרא קמפקה למנדלי ושמאי ואמר להם, כשהוא נרגש ביותר: “גם בהיות הסכין מונחת על צוארו, עדיין היהודי חושב על עסקיו…” הוא סיפר להם כי בבקשו 50 איש מגיטו פרמישלאן בשביל המחנה בקוֹרוֹביץ, הציע לו כהנא הצעיר, שיקח עשרים איש ממשטרת הגיטו ויסע עמהם לבּוֹיבּריק, יערכו בה מצוד על יהודי הגיטו וללא קושי יצליחו לתפוס 150 יהודים; מאה מהם אפשר יהיה לשחרר תמורת תשלום כספי, ואילו את 50 הנותרים יוכל לקחת עמו אל המחנה. באופן כזה יהיו לו האנשים הדרושים לו במחנה, ואגב כך יעשה גם עסק הגון…

– ומה דעתכם על “ביזנס” ממין זה? – שאל קמפקה בסוף דבריו.

אמר לו שמאי:

– אם “ביזנס”, אז כדאי כבר להביא את השוטרים למחנה, לעצרם פה ולשחררם תמורת פדיון, כי להם יש יותר כסף…

ואכן, כאשר יעץ שמאי, כן היה. כשהגיעו השוטרים היהודים והעמידו עצמם לרשותו של קמפקה, על־מנת לנסוע עמו לבּוֹיבּריק, הקיפום השוטרים האוקראיניים, ורוֹטנברג פקד עליהם לרדת מהמכונית. השוטרים, שלא שיערו למה מכוונת הפקודה, ירדו מעל המכונות כשהם שרים את הפזמון הפופולרי האהוב ביותר על אנשי המשטרה באותם הימים: “וכשהקאטארינקה מנגנת מוּשט הכובע” (הכוונה: לקבץ נדבות).

רוטנברג התייצב על־יד כהנא, שהביא עמו את השוטרים ואמר לו: “מלות- השיר שבחוריך שרו אך זה עתה – יתאימו עכשיו להם עצמם. אני מקווה – המשיך בפנותו אל השוטרים היהודים – שהאדון כהנא יידע כיצד לפדות אתכם. בעינינו אינכם מיוחסים יותר מיהודי בּוֹיבּריק…”

למחרת היום הביא כהנא 50 איש מגיטו פרמישלאן ואילו את השוטרים פדה בכסף מאת קמפקה.

ביערות

 

חיים חדשים ביער    🔗

יערות קטנים השתרעו במשולש שבין קרוֹשינקה, סוויז' וכאניצ’ב, וכן בשאר מקומות בסביבה. כפר או דרך כפרית הפרידו בין יער למשנהו ועצים שונים צמחו בהם. היו מקומות שעציהם, עצי־תדהר גבוהים, שעמדו מרוחקים זה מזה ורווחים גדולים הפרידו ביניהם. חלקות יער כאלה לא היו עשויות להסתיר בתוכן אנשים שחיפשו להם מסתור. אך היו גם חלקות שבין עציהן צמחו בצפיפות שיחים גבוהים על פני שטח בן כמה מאות מטרים מרובעים. היו יערות שנחצו על־ידי ואדיות וערוצים שגדלו בהם שיחים סבוכים בשפע. היו גם יערות צעירים ובהם עצי־“סמֶרֶצ’אנקה” – דהיינו: אורנים נמוכי־קומה שענפיהם רחבים ביותר. שטחי השיחים היו המקומות המתאימים למטרתנו, ואליהם נמשכו קבוצות היהודים שברחו מהמחנות והגיטאות.

בהיותנו ביער גילינו מדי יום ביומו קבוצות אחרות של יהודים שהגיעו לכאן – מי לאחר שברח ממחנה יאכטוֹרוֹב או לאצק, ומי שברח מגיטו פרמישלאן. בין המתקבצים כאן היו גם כאלה, שהתחבאו זמן־מה אצל גויים והחליטו, או שנאלצו משום־מה לעזוב את מקומות מחבואם ולצאת ליער, כי פשטה השמועה שביער מתרכזים יהודים מזוינים ובלתי מזוינים החיים בצוותא, שהם חופשים במידת־מה ומצפים יחד לימים יבואו.

החיים ביער קיבלו צורות שונות. הייתה התארגנות שאפשר לקרוא לה פאסיבית: משפחה אחת או לעתים שתיים של אנשים שהצליחו להוציא עמן הון ניכר מן הגיטו, מצאו להם מקום־סתר בין השיחים. אחד או שניים מהם היו יוצאים בלילות לכפר הסמוך, אל איכר שהכירוהו, על־מנת לקנות אצלו מצרכי־מזון, הביאום לבני משפחתם אל היער וישבו אחר־כך כמה יממות בשקט, מבלי לדבר האחד עם השני בלתי אם בלחש, או ישנו בשעות היום, בציפיה לבוא הלילה, כדי לצאת שוב לחפש אחרי מזונות בכפרים.

אחרת היתה ההתארגנות של אלה שברחו מהמחנות. כמה מאות גברים מאנשי קוֹרוֹביץ, וכן גם כל אותן הנשים שקמפקה שיחרר אותן, התרכזו ביער כאניצ’ב. הרגשת החופש שאפפה אותם בשל העדר נוגש ומצליף, ללא משטרה אוקראינית וללא הכרח לצאת לעבודה, נטלה מהם את תחושת הזהירות, והם התהלכו ביער באופן חפשי כבתוך “שלהם”, הקימו לעצמם סוכות, ובלילות היו משוטטים בכפרים הסמוכים – בחיפושים אחרי מזונות.

קבוצת־השדה – למשל – התארגנה כקולקטיב קטן. אנשיה שהיו רובם אנשי כפר, היו מעשיים יותר ביחסיהם עם איכרי הסביבה. קבוצה זו הקימה לעצמה סוכה משותפת גדולה, נסתרת בתוך גבעה בין השיחים, והיתה יחד מתחלקת במזון שהביאו חבריה מביקוריהם בלילות בכפרים. באחת מפינות הסוכה חפרו בונקר תחתון ופרוזדור ארוך מוליך אליו. הכניסה לבונקר הייתה מוסווית ורק הם ועוד כמה ידידים ידעו את קיומו.

הייתה גם התארגנות אקטיבית בכנופיות, שקראו להן ביערות בשם “באנדעס”. בשם זה כינו עצמם חבריהן וכך קראו להם גם אחרים מבלי לראות בזה ביזיון כלשהו. אנשי הכנופיות היו יוצאים בלילות לפשיטות, “סקוֹקי”, בלע"ז, מתנפלים על בית איכר, ששמו היה ידוע לשמצה, גוזלים ממנו את כל אשר יכלו לגזול; ואם הלה היה ידוע כצורר יהודים, היה סופג גם מכות נאמנות.

ה“באנדה” הראשונה והחשובה ביותר הייתה זו, שבראשה עמד מאכוּש (מיכאל) לאזינגר. אנשיו סיפרו עליו, שהוא היה סמל בצבא הפולני, ובפרוץ המלחמה הגיע עד לאזור לבוב. שם נפל בשבי הגרמני. הוא הצליח לברוח ממחנה השבויים ולחזור לסוֹסנוֹבצה (שליד קאטוֹביץ), עיר מולדתו, לקחת משם את אשתו מרים ולברוח יחד עם שלושת אחיו ללבוב, שכבר הייתה אז תחת שלטון הסובייטים. לאחר מכן הם עברו לגור בפרמישלאן וכשהגיעו לשם הגרמנים, הם נשארו שם בגיטו. בהיותו בגיטו שירת לאזינגר גם במשטרה היהודית, ותכנן אפשרות לצאת ליערות הסביבה, אבל ביודעו שלא יוכל להגשים יציאה זו לבדו, התחיל לארגן קבוצה שתיאוֹת לחיות אתם את חיי היער. הוא נתקל בארבעה אנשים צעירים שעסקו בגניבת סוסים; אלה היו: בוּניוֹ חארמאץ, משה קאנֶר, טוּלה קאנֶר ומוֹטיֶה שווארץ. הם הגיעו מהכפרים הסמוכים וחדרו לגיטו, ובלילות היו חוזרים לכפרים שהכירום היטב ועסקו במלאכתם. למעשה הם חיו אז כבר מחוץ לגיטו יותר מבגיטו עצמו. לאזינגר התקשר עמם והללו התחילו לחפש מקום מתאים ביערות. הם אספו מזון במשך שנה תמימה והחביאו אותו בבונקר שחפרו ביער. כשהתחילו האקציות הראשונות, יצאו כולם יחד עם מאיר לאס, סוחר יערות לשעבר, שהכיר היטב כל שביל ביער, כדי לקבוע את הנקודה שיברחו אליה בבוא העת. כשהחמיר המצב בגיטו וימי החיסול התקרבו, הם השלימו הכנותיהם ויומיים לפני החיסול הסופי יצאו ליער. מעטים היו מכדי שיוכלו להחזיק מעמד ולהתקיים. הפגישה הראשונה עם תנאי היער לימדה אותם, שלא יוכלו לעמוד על נפשם בלי שירחיבו את הקבוצה וירכשו כמות רצינית של נשק. על־כן עוד בימים הראשונים להיותם ביער הם החליטו לשחרר את ה“נבּנלאגר” הסמוך לפרמישלאן. זה היה מחנה־עבודה מסונף מבחינה ארגונית ומשקית למחנה קוֹרוֹביץ. יושביו היו “פני” הגיטו, יהודים אמידים ומיוחסים, שקנו להם במחיר כספי גבוה ביותר מקום במחנה־עבודה זה, כדי למצוא מקלט אחרי חיסול הגיטו. לאזינגר וקבוצתו החליטו לצאת למחנה, לחסל את המשמר ולהביא את כל היהודים היערה.

ה“נבּנלאגר” נמצא בצריף גדול מגודר תיל בסביבת תחנת הרכבת. המחנה הוקם על אדמות יהודים שהוחרמו על־ידי הגרמנים. במחנה זה עסקו האסירים במלאכות שונות ועבדו גם בשדות לצורכי הז’אנדרמריה הגרמנית באזור.

אחרי כמה סיורים מוקדמים נודע, כי שני ז’אנדרמים ישישים שומרים בקביעות על המחנה לבל יברחו היהודים, ומנהלים את המשק. מלבדם יש גם שמירה במשמרות – שני ז’אנדרמים בכל משמרת. בלילה הקבוע יצא לאזינגר וחבריו אל ה“נבּנלאגר”; חלקם הגדול נשאר בשמירה בחוץ. הללו ניתקו את חוט טלפון־השדה, ויצחק לאזינגר ושוּניוּ ליכטנבֶּרג התקרבו לשומר שעמד בתא־השמירה על־יד השער שמוביל לשטח המחנה. הם הלבישוהו שק על ראשו, המיתוהו בדקירת סכין והשאירו אותו בתוך התא. את מקומו תפשו כמה מה“חבריא”. אז נכנסו מכוּש, בוּניו חארמאץ וקובה גרוּבר לתוך הצריף. שני הז’אנדרמים ישנו אותה שעה בחדרם. כשנפתחה הדלת, הם נצטוו להרים את ידיהם. לדרישה לשחרר את היהודים הם התחילו להסביר, שדבר זה אינו בסמכותם. הם חוסלו בלי יריות.

יהודי המחנה הצטרפו אל החבורה ויצאו אתם ליער. הם אך התרחקו מרחק מה מהמחנה, קידמה אותם אש הז’אנדרמריה שהוזעקה בינתיים מפרמישלאן. הקבוצה נפלגה לשתיים: חלק אחד נסוג בכיוון אינייב־פוֹהוֹרילצה, וחלק שני – בכיוון לקרוֹשינקה. הקבוצות התרחקו תוך כדי קרב, בהשאירם שניים מהז’אנדרמים הרוגים, והיתר – לא היה בכוחם לרדוף אחרי שתי קבוצות. אולם היריות וההתנגשות הבהילו חלק מהיהודים והם חזרו לצריף. לא הועילו כל השידולים ששידלום תחת מטר היריות – הם לא נשמעו וחזרו למחנה.

הבורחים הגיעו בשלום ליער, ואלה שהתחרטו חוסלו על־ידי הז’אנדרמריה אחרי יומיים־שלושה בתוך החצר של ה“נבּלאנגר”.

בין הניצולים היו אז גם יענקל פאנגר, הרמאן פֶכטֶר ואחותו חנה, אולי סגל, איזי הוכבֶּרג ואחוֹתוֹ חנה, סוֹניה ליכטנבֶּרג, גוּסטאב פרייליך, אלקה אלטשוּלר, קראינצ’ה ואחיה שמואל קירשנר, מוּנדֶק קירשנר, גיזיה גרוֹס, איצ’ה קאנר ואחיו יענקל, שבע מאוּטנֶר וחנה קאנר, בוּניה קוּבוּץ ואחותו, יוסל זוּבר, בלאנק, חיים ומאיר נאס, משפחת בראנדווייל, אידה נאס, שני האחים מאקאר ואחותם, שבע ואיטה בלאנק, אידה פּאפּיירניק, איש־ה“יודנראט” משה רוזנברג ומשפחתו, גֶטראַי ואשתו מלבוב, ד“ר שניידר ובתו, עורך־דין כ”ץ ובתו, שלמה מֶל ואשתו, בנו ובתו, ד"ר מאנדל, שמחה מאנדל עם משפחתו – כמאתיים איש שהגיעו ליער.

לאזינגר עבר עם כל האנשים לחלקה החמישית של היער. היער היה צעיר ועבות למדי באותו אזור ושימש כמחבוא לכל אלה שברחו. ביום השישי, עם רדת גשם עז, פקדה אותם האכזבה הראשונה: יחידת ס“ס אוקראיני ב”כוח של דיביזיה" (כפי שסיפרו לנו אחר־כך) יחד עם הז’אנדרמריה ומשטרה גרמנית הקיפו את כל היער. אנשי הכפרים, איכרים אוקראינים, נכנסו ראשונים והורו את הדרך, אחריהם הלכה יחידת ה־ס"ס. בהתקרבם של מקום הימצאם של היהודים, הם פתחו באש. החברה השיבו אש במעט הנשק שבידם והתפזרו לכל הכיוונים על־מנת למצוא מחסה. וכך נפלו במצוד הימים הראשונים עשרות רבות מבין אנשי לאזינגר ומבין הניצולים. זמן רב לאחר מכן עוד ניסו הנותרים לקבוע את מספר ההרוגים ולא הצליחו. קברים ראשונים נחפרו ביער. קשה היה לקבוע את מספר ההרוגים היהודים, – דבר אחד קבעו בוודאות: בין ההרוגים נמצאו אוקראינים לא מעטים במדים ובלא מדים שנפלו מכדורי חברינו. בין הנופלים היה גם פֶ דוובֶּל (=סמל) זיימאן, מהז’אנדרמריה של פרמישלאן.

אנשי לאזינגר מנו עתה כ־20–15 איש ואשה, שמצאו להם מסתוֹר באחד המקומות החבויים ביער. הם החליטו להיות קבוצה לעצמם, לפי שסברו כי יש משום סכנה להימצא בקבוצות גדולות יחדיו. לקבוצה זו הייתה כמוּת מה של נשק. מרבית הגברים היו מזויינים, וה“סקוֹקים” הראשונים שלה נועדו לרכישת נשק ומזון כאחד. הם ערכו לרוב את התקפותיהם על בתי אותם האיכרים, שלפי הידוע להם, החזיקו רובה או אקדוח בביתם. אנוכי נמניתי עם קבוצה זו בראשיתה, אך רק לעתים רחוקות יצאתי עמם ל“סקוֹקים”, הואיל והטילו עליי תפקידים אחרים בתוך המחנה עצמו.

קבוצה זו הצליחה במרוצת הזמן לרכוש לה מדי המשטרה האוקראינית ומדי חיילים וקצינים גרמניים. כל חבר בקבוצה זוֹ היה לובש מדים, שהתאימו למידותיו – עד כמה שאפשר – לצבע פניו ולחזוּתם. היו שם –למשל – משה ויצחק קאנר, שני אחים בלוֹנדיים ושניהם בחורים אמיצים. בלבשם מדי שוטרים אוקראיניים ובדברם במבטא אוקראיני מובהק של איכרים, בהיותם אנשי כפר מלידה, לא היה איש חושד בהם שהנם יהודים. כשהיינו יוצאים עם הבחורים הללו ל“סקוֹקים”, היו נכנסים בקור רוח לביתו של איכר אוקראיני, ומקבלים אצלו את אשר דרשו ממנו; אותה שעה היינו נמצאים בקרבת מקום מהבית, כדי לבוא לעזרתם במקרה הצורך.

זמן קצר לאחר בואנו ליער כבר היה לכולנו נשק וקבוצתנו עברה למקום חדש.

ה“סקוֹק” הראשון אחרי חיסול המחנות נערך על בית בודד של איכר עשיר בקוֹרוֹביץ, גוי אנטישמי, שהתייחס אלינו ברשעוּת בהיותנו במחנה. כן אירע פעם – למשל – שביום סתיו קר וגשום, כאשר אפילו השוטר האוקראיני הרשה לנו לרדת מהכביש ולעמוד תחת גג רפתו של אותו איכר, יצא הוא מביתו וגרש אותנו משם, ואנו נאלצנו להישאר תחת הגשם השוטף. על־כן החלטנו להקדיש לו את ה“סקוֹק” הראשון, על־מנת לנקום בו ועם זאת להשיג גם את הרובה שהיה – לפי הידוע לנו – ברשותו. בפשיטה זו מצאנו בביתו בשר, שק סוּכּר, בגדים, (שהיו נחוצים לנו ביותר לקראת החורף) ובעיקר – הרובה שלו. חפצים ומצרכים הוא מסר לנו כמעט ללא התנגדות, אך בשום פנים ואופן לא רצה להודות שיש עמו נשק. נאלצנו לאחוז באמצעים “משכנעים” יותר – על מנת להגיע למחבוא, בו היה טמון רובהו. שם גם מצאנו אקדח וכדורים. את כל החפצים שהשגנו ב“סקוֹק” הזה העמסנו על עגלתו, שרתמנו אליה את סוסיו, הבאנו את המלקוח ליער, ואילו את העגלה והסוסים הסיבונו שוב אל הדרך המובילה לכיוון שממנו הגענו; דפקנו בסוסים וגרשנום נבהלים מהמקום.

כשחזרנו ליער, התברר שהיו בינינו אחדים שלקחו עמם מבית האיכר גם כמה חפצים, שלא ידענו עליהם. היה מי שלקח מטבעות זהב, או חפצי־ערך אחרים, והסתירם מבלי שיודיע על כך ליתר החברים וגם לא למפקד. דבר זה עורר ויכוח סוער בתוכנוּ. ניסינו להסביר לאותם אנשים שדבר זה לא ייתכן בינינו ובשעת הוויכוח נאלצנו להסתייע גם במכות. טענו שקיומה של הקבוצה נתון עתה בסכנה, למרות ההצלחה שנחלנו בפעולתנו זו הראשונה. החברים הבינו לבסוף שלא נוכל להחזיק מעמד בתור קבוצה ביער, המוקפת כוחות אויבים מכל עבר, אם לא נשמור על הטוהר המוסרי ביחסינו ובפעולתנו. ובאמת – שוב לא נשנו מקרים כאלה.

מאכוּש דאג להדריכנו בשימוש בנשק, כי לרבים מאתנו הייתה זו פעם ראשונה להחזקת נשק בידם; היעדר הניסיון בשימוש ובטיפול בו גרם לכמה מקרים רציניים של פציעה וגם של מוות, כאשר חברים פגעו בעצמם או באחרים בשעה שניקוהו. אירע פעם שאחד מבחורינו, מונדק אדלר, נפגע בכדור שנפלט מאקדוחו, אך הצלחנו לרפאו מפצעו. פעם אחרת נסתיימה פליטת כדור בתוצאה חמורה יותר וגרמה לאבדן חיי אדם. מקרה זה גרר עמו גם תוצאה קשה מבחינה מוסרית. הדבר קרה ביום גשום אחד בשעה שישבנו כולנו בתוך הסוכה. אחד החברים ניקה אז את רובהו ופתאום נפלה יריה. הכדור פגע באשה צעירה ששמה אינקה יעקוּבּוֹביץ', שנתאלמנה מבעלה שהיה מפקד המשטרה היהודית בגיטו פרמשלאן ונפל שם⁴. היא הייתה בקבוצתנו ואותו כדור שנפלט הרגה בו במקום. היינו המומים ומוכי־צער לאחר הוֹצאת גופתה מהסוכה. סיפרה חברתה, ברוניה גאבל מלבוב, כי לאישה זו היה צרור כסף. ערכנו חיפוש בכל פינות הסוכה והכסף לא נמצא. הרצון למצוא את הכסף החל תופש אצל רבים את מקום הצער והכאב על מותה הטראגי של האישה. האחד חשד בשני ובייחוד חשדו באנשים שהגיעו אלינו זה מקרוב, ולא נמנו עדיין עם ה“כנופיה”; עשו דין לעצמם והיכו ללא רחם את ישראל דים וסולוביי, שחשדו בהם. הם נאלצו לחפור קבר לעצמם ויצחק לאזינגר ויענקל פאנגר כבר היו נכונים לירות בם, אולם מאכוש התערב ולא הסכים להורגם.

האשה נקברה במרחק מה מהסוכה. עם התקרב הערב מתחלק מצב הרוח כמו לשניים: כל אחד מאתנו כאב את גורלה של האשה שנהרגה באופן כה טראגי, ומאידך גיסא היו שלא יכלו לשכוח את עניין הכסף ורצו בכל מחיר לגלות את הגנב ולהענישו.

עם רדת הלילה, כשהחשיך כבר כליל, צצה במוחו של מישהו מחשבה, שמא יימצא הכסף על גופת ההרוגה. אך איש לא האמין לחברו ולא הסכים שהלה ילך לבדוק אם נכונה ההשערה. ואף־על־פי־כן הכול רחשו אימון לפּוֹלדק הצעיר ולי, והודיעו לנו כי הם סומכים עלינו. לפי הצעתה של מאניה, אשת מאכוש, הלכנו שנינו למקום הקבר הרענן, אשר רק לפני שעות כרינו אותו, חפרנו וגילינו את הגופה, ואני בדקתי בידי, אם עליה צרור שהוא. לא מצאתי דבר.

בשובי ממקום הקבר הודעתי לחברים על תוצאות הבדיקה. כעבור זמן רב הודו משה קאנר, סוניה ליכטנברג ודוניה בפני מאכוש, שהם מצאו את הכסף. פרשה זו לא הוסיפה הרגשה טובה לכל חבר לכשעצמו, ולא לקבוצה כגוף שלם.

היער בלע את קרבנותיו גם בצורות אחרות. רצה הגורל שאחד הראשונים שנפל עוד בזמן הראשון לבואנו ליער, היה דווקא אותו איש שריכז את כל פעולות הבריחה מהמחנה ושעמד בראש הפעולות ביער – ראסנר, שהיה האוטוריטטה המוסמכת ביותר של כל הקבוצות וה“בּאנדות”.

באחד הימים הגיעו אל ראסנר כמה פולנים מכפר כאנאצ’ווקה, שהיו ידועים לנו כראשי המחתרת הפולנית. ראסנר, שנמצא אותה שעה באחת מפינות היער יחד עם אביו של שמאי ועם בחורה ששמה רותי, שאל מיד לשמע הידיעה על בואם, מה הם עושים ביער. הללו אמרו שבאו להזהיר את היהודים על הסכנה הנשקפת להם, הואיל ונתקבלה ידיעה שמחר ייערך עליהם מצוד ביער. תוך שיחה משכו הפולנים את ראסנר והאחרים שהיו עמו לטיול, ותוך כדי כך פתח אחד מהפולנים שנמצא מאחוריהם באש מרובהו והרג בו במקום את ראסנר, את אביו של שמאי ופצע את רותי. רותי הצליחה להימלט ולהגיע אלינו כשהיא פצועה וסיפרה לנו את אשר אירע. החברים יצאו למקום האסון לקבור את ההרוגים, ואנוכי נשארתי לטפל בפצעה של הבחורה. כדור שנורה בה, חדר לגופה על־יד הצלעות ויצא על־יד החזה⁵

מותו של ראסנר השפיע עלינו מאוד והילך דיכאון על כולנו בשבועות הראשונים להיותנו ביער. בעיני כולנו היה ראסנר האיש הראוי לריכוז חיינו בתנאי היער החדשים והזרים לנו. חברנו בּוּניוּ גמר אומר לרדת לכאניצ’ב ולנקום את נקמת ראסנר. הוא עצמו היה יליד הכפר שמשם באו המרצחים הפולנים. הצעיר רב המרץ, הבלתי שכיח באומץ לבו, הגיע לכפר והתראה פנים עם השקצים שהשתתפו ברצח. הוא הודיע להם על מטרת בואו ותבע מהם לצאת עמו לדו־קרב. אך הפולנים החלו להסביר לו, שנפלה כאן טעות מצערת וכי נתכוונו לאחים כהנא, ברצותם לשדוד מהם את כספם לטובת המחתרת הפולנית; וכל המקרה לא אירע אלא בשל אחד מהם, שלא התמצא כראוי בעניינים וירה בראסנר בחשבו אותו לאחד האחים כהנא.

רגלו של בּוּניוּ לא דרכה מימיו בגיטו ולא במחנה. עם בוא הכובשים הגרמנים לסביבתו, יצא היערה וחי בו לבדו. בלילות היה יוצא ממחבואו ומגיע לגיטאות ולמחנות שבסביבה ומדבר על לב האנשים, שייצאו גם הם ליער לחיות בו. הוא היה אולי היהודי הראשון והיחיד בסביבה אשר התהלך אז עם נשק בידו. תודות לו הוקם הקשר עם אנשי השדה. הוא גם שהגה את המחשבה על בריחה מאורגנת והלהיב את שומעיו להגשימה. הוא מצא את אנשי השדה בקוֹרוֹביץ, והוא גם שהלך להכיר את ראסנר והיה המקשר הנאמן והבטוח ביותר בין ראסנר לבין היער. הוא שהביא אותי יחד עם קבוצת האנשים הראשונים לתוך היער, הוביל אותנו אל בונקר שהכין עבורנו, ובו גם מלאי מזונות לימים הראשונים.

בּוּניוּ היה בחור פשוט, כבן תשע־עשרה או עשרים, פרימיטיבי במידת־מה, שנחן בחוש בריא והיה איש־הטבע שלא ידע פחד. לעומתו היה ראסנר בן תרבות העיר הגדולה, איש וארשא ששירת בצבא. מיזוג תכונותיהם של השנים ושיתוף הפעולה ביניהם, הם שהולידו את כל התוכניות הנועזות לצבירת נשק וארגון הבריחה אל היער. אינני בטוח, אם בוּניו גם ידע קרוא וכתוב כראוי, אולם תפישתו האינסטינקטיבית הפליאה אותנו לפעמים בנכונות השגותיו והערכותיו. מביט היה בהערצה, בדרך־ארץ ובאהבה על כל אחד מאתנו, שהכיר בו שהוא יודע ספר. כשראיתיו בימים הראשונים ביער יחד עם ראסנר, היה נדמה לי שאני רואה לפני חסיד נלהב המהלך ביראת כבוד על־יד רבו הדגול ומוכן בכל רגע להתאבק בעפר רגליו.

אין פלא איפוא, שהוא הלך לכפר הפולני לנקום ברוצחי ראסנר.

בין שאר מיתות שמתו בהן חברים פעילים ביער, לא חסר גם המוות “הטבעי” ואחד מקרבנותיו היה לאשצ’וֹבר מלבוב. הוא היה קצב לפי מקצועו ובעירו לבוב היה מפעילי ארגון “ברית החייל” הרוויזיוניסטי. הוא הגיע יחד עמי למחנה ונקבע שם עם בואנו לטבּח ראשי. לאשצ’וֹבר היה איש פשוט, אך טוב לב ובעל מרץ רב. הוא השתדל למלא את תפקידו לטובת אנשי המחנה כולם. אסירי המחנה הביעו לא אחת את אי שביעות רצונם ממנו, בראוֹתם בו את האיש הקובע את מנת מזונם המצערה. ברם, מי כמונו, הוותיקים ידע, שאיש נמוך־קומה ורחב־כתפים זה סבל קשות וסיכן לעתים קרובות את חייו כדי להשיג את מנת האוכל למטבח, כאשר גודלה של זו היה נתון לשרירות לבו של ויינרט. פעמים היה משיג את חפצו על־ידי מילתא דבדיחותא, או דבר חכמה שהוא, וכך עלה בידו להוציא מידי אותו ויינרט המטורף עוד מספר כיכרות לחם, או קילוגראמים מספר נוספים של תפוחי־אדמה. הוא גם אגר מלאי של מצרכי־מזון בתוך המטבח לשעת חירום – הווה אומר – ליום אשר המטורף לא ירצה משום־מה להפריש לאסירי המחנה את מזונותיהם בתורת עונש, או מחמת קאפריזה – דבר שאירע לנו תכופות. אז היה לאשצ’וֹבר מוציא את המלאי ממחבואו ומכין את הארוחה, להציל באופן כזה את שוכני המחנה מיום צום נוסף שחז"ל לא קבעוהו בלוח היהודי…

כבעל מקצוע מעולה הכין לאשצ’וֹבר גם ארוחות בשביל אֶפּלה ולאחר־מכן בשביל קמפקה. מהבשר שהמציאו לוֹ בביתם היה מכין להם נקניק ובשר מעושן. מנה הגונה מאלה היה מקבל תמורת עבודתו, וכן הוסיף עליהן גם מה שהיה נוטל בלא רשות, ומעדני מלכים אלה היה מביא למחנה ומחלקם בין אנשיו.

חייתי עמו בידידות וידעתי היטב את סבלו בשרור הרעב במחנה ובידעו שידו קצרה מהושיע. הוא חיבל תחבולות שונות והתחכם על־מנת להשיג בשר ממשקו הפרטי של אֶפּלה, ירקות או מעט קמח, וכן היה משיג גם אצל אנשי השדה קצת מזון, כדי להעשיר את התפריט הדל והזעום של אנשי המחנה, – וכל אלה בלא ידיעת אֶפּלה, כמובן.

לאשצ’וֹבר הצליח לברוח ביום חיסול המחנה אל היער, אך שם חלה בטיפוס ומת.

זמן־מה לאחר בואנו ליער סיפרו לנו על בחור יהודי, הנושא שם פולני, שהגיע אל היער, והוא מתגורר עם ידידתו בסוכה שהקימו לעצמם במחבא קבוצת שיחים. אנשים שהכירוהו סיפרו על מעשיו דברים מזעזעים. לפי דבריהם הוא היה שוטר המשטרה הפרמישלאנית והתנהג כנאצי לכל דבר. כשהזכירו את שמו ואת דבר מציאותו בשכנותנו ביער, קפצה אשה אחת שהייתה בינינו ממקומה, מיררה בבכי וסיפרה, שהיא ראתה במו עיניה את הלה בהוציאו שני ילדים יהודים ממחבואם ובטלטלו אותם מתחת לזרועותיו אל מקום הריכוז – כאילו היו שני שקי פסולת…

סיפורים רבים כיוצא בזה הילכו בינינו על התנהגותו בגיטו פרמישלאן, עד שקם יענקל פאנגר ואמר:

– “מה הדיבורים הללו? נגמור עמו! ביער הזה ישרור חוק, חוק הצדק!” הסכמתי להילוות אליו. יצאנו למחרת בשעת בוקר מוקדמת ושמנו פנינו למקום מחבואו של השוטר לשעבר. החברים הפצירו בי שאצא לפעולה זו, מאחר שנודע, כי אותו בחור מתחשב בי משום־מה, ואני לא ידעתי כלל שהוא מכירני.

משהגענו אל הסוכה המבוקשת נשאר יענקל פאנגר בחוץ ואני התקרבתי אליה והכנסתי את ראשי פנימה. כאשר ראני השוטר, קפץ ממקומו בשמחה והזמינני להיכנס לתוך סוכתו. עניתי לו כי באתי רק לרגע וביקשתי שיצא אליי החוצה. הוא הסכים, סידר את לבושו – מכנסי גאליפה של קצין פולני, חולצה יפה ועניבה, לבוש אלגאנטי שלא הלם כלל את אורח חיינו ביער – תיקן במהירות את תסרוקתו ובקפיצה צבאית, שכנראה הורגל בה, יצא מהסוכה, התייצב בעמידת “דום” כלפקודה ואמר בחיוך: “אני מוכן”. שילבתי זרועי בזרועו ורציתי לומר לו מה, אך עוד טרם הספיקתי לפצות פה, קראה הבחורה בצעקה מפתח הסוכה:

– לאן אדוני מוביל אותו?

הבחור הזדרז להרגיעה באמרו:

– אין דבר, אני הולך עם האדון יוֹנס.

משפסענו כמה צעדים, אמרתי לו:

– שמעתי דברים איומים עליך. להווי ידוע לך, שהיער המשמש לנו כמחסה, לא יוכל להכיל גם אותך.

סומק עז הציף את פניו והוא שאלני בגמגום:

–אדוני, מה קרה לך? מדוע אתה מדבר אליי כך?

המשכתי ואמרתי לו:

– לא תוכל לחיות עמנו פה. הוחלט לסלק אותך.

אינני זוכר אם הספקתי לסיים את פסוקי, או בעוד המלים על לשוני – יענקל פאנגר כבר יצא מאחורי השיח שהסתירו, ומבלי שארגיש במתרחש, הוא ירה כדור בראשו. שחררתי זרועי מזרועו, והוא נפל ארצה.

בראות הבחורה שעמדה על סף הסוכה את המתחולל, היא פרצה בצעקה היסטרית בזנקה אלי: “אתה הרגת אותו”! אך משהבחינה בפאנגר שהחזיק עדיין בידו את האקדח, תיקנה את עצמה ואמרה: “אתם הרגתם אותו! אתם תשאו את מותו על מצפונכם!”

יענקל פאנגר גער בה בגסות בהפליטו:

– שתקי, זונה!

אך אני הוספתי ואמרתי לה בשקט:

–הן ידוע לך, שעל מצפונו רבצו נפשות יהודיות רבות, שהוא העבירן מן העולם, על־כן אין לו מקום בקרבנו.

– ומה יהיה עליי? – שאלה הבחורה.

– את תלכי עמנו – עניתי לה – ואשר יפול בגורלנו, הוא יהיה גם גורלך.

היא הייתה בחורה יפהפיה ויופיה לא הועם גם לאחר המחזה שהתחולל זה עתה. היא השתהתה עוד זמן מה, ולאחר הרהורים שהרהרה בינה לבין עצמה, פנתה לעבר הסוכה, אספה את כל חפציה וארזה אותם בחבילה. בינתיים הגיעה קבוצת בחורים, שיצאה אחרינו – כמוסכם מראש – חפרו בור וקברו בו את ההרוג. עד מהרה הייתה לאהובתו של ואסקא, אשר אודותיו עוד ידובר להלן.

 

המצוד הראשון    🔗

באחד מימי הסתיו 1943 התעוררנו עם בוקר לקול יריות והתפוצצויות שהגיעו אלינו מרחוק ונמשכו ללא הפסק. על פי קולות הנפץ הבחננו במקלעים, רובים ורימונים. היריות ארכו שעות רבות ולא פסקו עד לשעת לפני הצהריים. דבר אחד היה ברור לנו: היריות נשמעו מסביבת יער כאניצ’ב. החלטנו לחכות ולצאת בערב לאותו כיוון, על־מנת להיוודע מה אירע שם. אולם בשעות אחר הצהריים החלו מגיעים אלינו יהודים אחדים, שסיפרו לנו על מצוד איום, שנעשה ביער כאניצ’ב על־ידי הגרמנים בעזרת המשטרה האוקראינית.

הדבר החל לפנות בוקר, כאשר הכול ישנו עדיין בסוכותיהם. היריות נפתחו עליהם מטווח קצר מאוד וכאשר קפצו יושבי הסוכות בבהלה ממשכביהם, הם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר על־ידי מאות שוטרים אוקראינים וז’אנדרמים גרמנים. הללו ירו בהם בלי הרף, וכפי שמסתבר, לא היה מעִניָינָם לתפוס מישהו בחיים. הם ירו בכל מי שנקרה על דרכם או ברח. הם הטילו לתוך הסוכות רימוני־יד שגרמו לדליקות.

לפנות ערב יצאנו לכאנאצ’ווקה. הסיירים שהלכו לפנינו הודיעונו, שאין רואים גרמני או שוטר אוקראיני בסביבה. כשהגענו לחלקת היער שנערך בה המצוד, נגולה לעינינו תמונה מחרידה: אדמת היער בקטע זה הייתה זרועה מאות הרוגים. היה מי שנפל על גבו, אחר נפל כשפניו למטה. ניכר שהכול ניסו לברוח אלא שהכדורים הדביקום. בין ההרוגים מצאנו חברים רבים, שהיו עמנו מהראשונים במחנה קוֹרוֹביץ, וכן גם רבים אחרים שהכרנום. הם נחו מתים כולם יחד עם אחים לגורל מבין פליטי המחנה ביאכטוֹרוֹב והגיטאות הסמוכים…

הבינונו היטב שהעניין לא ייגמר במצוד זה. ראינו בכך אות שהגרמנים גמרו אומר לנקות את היערות מיהודים. חזרנו למקומנו ועוד בו בלילה העברנו את מחננו למקום אחר, שלא היו בו עדיין עקבות בני־אדם היכולים לגלות את מציאותנו. התיעצנו ובאנו לכלל מסקנה, שיש להקטין את הקבוצות ולזיין אותם, וכי כדאי יותר לשמור על קשר בין קבוצות קטנות מאשר לחיות בקבוצה אחת גדולה.

יצחק, אחיו של מאכוּש לאזינגר, עזב אותנו וארגן לו “כנופיה” חדשה. יצחק לאזינגר היה בחור עממי ונוח יותר לבריות ועם זאת הוא היה בחור פיקח ובעל כושר התמצאות מהירה. תכונותיו עמדו לו לא אחת להחלץ ממצבים שאחרים היו – ללא ספק – מאבדים בהם את עשתונותיהם. אחד המקרים אירע אחרי המצוד ביער כאניצ’ב.

משהחלטנו לעבור למקום אחר, שלחנו קבוצות בנות שניים־שלושה אנשים לסביבות שונות לתור אחרי מקום מתאים להתבססותנו. יצחק יצא עם אנשים מספר למקום מסוים ומצא פינה ביער, שנראתה לו כמתאימה למקום מושבה החדש של ה“כנופיה”. הם גם החלו מיד בהכנות הדרושות לקליטת יתר חברי ה“כנופיה” – הם עקרו עצים, תקעו עמודים באדמה בשביל הסוכות וחשבו לסיים את עבודתם עד הערב, על מנת להעבירנו עוד בו בלילה למקום החדש. עוד הם עובדים, הבחינו לפתע בקבוצה גדולה של אוקראינים מכפר סמוך, מזויינים כולם בגרזינים ובאלות כבדות, כשהם קרבים והולכים לעבר המחנה המוקם והולך. מצבם של ארבעה אנשינו היה ללא מוצא וחסר כל תקווה. והנה צץ במוחו של יצחק רעיון: הוא החל פתאום משמיע פקודות בקול רם בשפה הפולנית והעמיד פנים כמצווה על פיקודיו:

– “לא לירות! תנו להם להתקדם! האגף הימני – עמדות תפוס! האגף השמאלי – לחכות לפקודת מפקדכם!”

לשמע הפקודות הברורות הללו בלשון המובנת להם, נעצרו האוקראינים לרגע. אפשר היה לראות בעין כיצד נשברה השרשרת שלהם; הם התגודדו בקבוצה והחלו מתיעצים ביניהם.

יצחק המשיך “לפקד”:

– תנו להם לגמור את ההתיעצות!.. לחכות לפעולותיהם הבאות!.. בשום פנים ואופן לא לירות!..

אך לפתע הוא ירה באקדוחו. האוקראינים ראו בכך – כנראה – אות לחיילים לפתוח באש והחלו בורחים בבהלה. הבחורים זרקו אחריהם כמה רימוני־יד והבהלה בקרב האוקראינים גברה עוד יותר, והם התפזרו ללא סדר לעבר הגבעה שממנה הגיעו. הבחורים ניצלו את המצב שנוצר, הסתתרו במקום כראוי ובערב חזרו אלינו.

 

יענקל פאנגר ועלילותיו    🔗

היער היה במה לעלילות גבורה רבות. בטוחני שאיש מכל אותם גיבורים אלמונים לא ידע כלל שהוא גיבור. הם עשו את אשר עשו, בחשבם את מעשיהם לנכונים – איש לפי מצבו, איש לפי מניעיו. היה מי שהניעוֹ רגש הנקם שפעם בקרבו, בעוד שחברו עשה את מעשהו תודות להתמצאותו המהירה במאורעות. היו מעללי גבורה שהתבטאו בנשיאה בעול ובסבלות קשים (בעיניי תיחשב גם זאת לגבורה), הייתה גבורה שהתבטאה ביושר שבאורח־חיים וניקיון־כפיים – דבר שבתנאי מלחמת הקיום ביער הקשים והחמוּרים לאין תיאור, נדרשו לו עוז לב וכוח נפשי רב שלא להיכשל; והייתה גבורה פשוטה כמשמעה של אומץ לב שבהקרבת החיים ביודעים וללא רתיעה.

במשך כל שנות חיי שעברו עליי מאז אותה תקופה, מלווה אותי דמותו של יענקל פאנגר, אותו בחור יהודי צעיר, בן השבע־עשרה או השמונה־עשרה כשהיא אפופת הילת־זוהר. הוא היה יליד הכפר בילקה מפלך פרמישלאן; גבה־קומה וללא חכמוֹת. מלבד פרקי התפילה מן הסידור שידע אותם, ספק אם קרא ספר מעודו, ודומה שלא ידע כלל קרוא וכתוב. אולם בחור נפלא זה שהיה בעל נפש בריאה, היטיב להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, ובין מועיל למיותר.

הוא לא שייך עצמו לשום קבוצה, לא היה קשור באף אחד, ואף־על־פי־כן היה שייך לכולנו. היה זה מטבע הדברים שיענקל פאנגר יופיע לפתע באישון לילה או בשעות היום, במקום זה או אחר, כשהוא יוצא מבין השיחים ידרוש בשלום הכול וישאל, אם יש מה לאכול. לילה־לילה כמעט היה יוצא ל“סקוֹקים”. אם לדון לפי הצלחת ה“סקוֹקים” הללו, הרי שיכול היה להיות עשיר מופלג. הוא היה מביא עמו בשק על שכמו, או בעגלת איכר, שלל רב־ערך ביותר לפעמים. אך הוא חילקוֹ בין הנזקקים ביותר – גלמודים וגלמודות למיניהם וילדים שתעו ביער. לעתים ראינוהו כשהוא מוציא מן הכבודה שהביא עמו, כיכר לחם, בוצע אותה על ברכו ובידו השניה הוא מחזיק בנתח נקניק שראוי להתכבד בו, סועד לבו לאחר עמל ה“סקוֹק” והנסיגה אל היער, ומשסיים ארוחתו, פרש אל קבוצת שיחים זו או אחרת ושוכב שם לנוח. אך בקומו משנתו שוב לא נתן דעתו על גורל השלל שהביא עמו מפשיטתו האחרונה.

“סקוֹק” שנראה נועז מדי ודרכו מסוכנת ביותר – ה“באנדות” כולן ידעו שבלי יענקל פאנגר לא תיתכן המשימה, ואמנם חיכּוּ לבואו. משהגיע, היו מתיישבים סביבו, פורשים לפניו את המשימה ואת התוכנית ומציעים לו שיצטרף אליהם. מעולם לא קרה שבחור פשוט זה ישאל – כמקובל אצל אחרים במקרים כאלה –: “מה תועלת תצמח לי מפעולה זו?” או “מה המלקוח שיפול בחלקי?” דבר זה לא עניין אותו כלל. עם תום ההסברים היה שותק זמן מה, כשוקל את פרטי התוכנית, ושואל במתינות את שאלתו האופיינית לו:

– מה חטאוֹ של הגוי שאתם חפצים לשדוד אותו? האם הרג יהודים?

והיה אם באה תשובה שהניחה דעתו, היה נענה להזמנה, מבלי שיתחשב בשווי השלל, בערכו ובתוצאות האפשריות מ“סקוֹק” זה.

בהיות ה“סקוֹקים” מסוכנים ביותר, לובש היה את מדי משטרה אוקראינית ואז היו נלווים אליו שני האחים – משה ואיצ’ה, שנודע בקרבנו בכינויו “בולאן”. שלושתם היו אנשי כפר מילדותם וגלגלו בלשונם אוקראינית רהוטה כפרית ועסיסית. בצאתם לדרך לא היה בחזותם כדי להעיד על מוצאם. מראה פניו של איצ’ה הבלונדי היה כשל שייגץ כפרי; משה היה אדמוני במקצת, ואילו יענקל השחרחר היה גוי לכל דבר במדי המשטרה האוקראינית. הם נטלו עמם רובים פולניים מסוג כלי הנשק הנהוגים במשטרה האוקראינית, תרמיל צד קטן לכל אחד מהם, מאותם התרמילים שהשוטרים היו נוהגים לקחתם עמם למסע ארוך, ומילאוהו רימוני־יד.

היה זה – כמדומה – לפני השחרור, כאשר נודע לנו שבכפר השוכן במרחק 25 ק"מ מהיער שלנו (היה זה דומני הכפר נאראייב), מסר אחד הגויים שני יהודים לידי הגסטאפּוֹ. הגוי החביא את היהודים במשך זמן רב וכלכל אותם תמורת תשלום שקיבל מהם. משאזל כספם, לא הסכים יותר להחזיקם ומסרם לידי הנאצים. בהיוודע הדבר ליענקל קרא אליו שניים מבין חברינו, מאלה שהכירו היטב אותה סביבה, וקשה היה להבחין בהם שהם יהודים, וכל השלושה שמו פעמיהם לאותו כפר “לעשות חשבון” עם הגוי.

יענקל נכנס לביתו של האיכר והציג את עצמו בפני בעל־הבית כאיש המחתרת האוקראינית ואמר לו, כי להנהגת המחתרת הלאומנית הגיעו ידיעות שהוא מחזיק במחבוא שבביתו יהודים, אשר הנם – כידוע – שונאי העם האוקראיני. לפיכך הוא בא להתרות בו שהוא יבוא על עונשו וסופו יהיה רע. האיכר החל להוכיח לו שאין הדבר כן, והוא אינו מחביא בביתו יהודים, וכעדות חותכת לדבריו הראה על שקיות המלח ובקבוקי הוודקה, שקיבל כפרס מאת הגסטאפו בעד הסגרת היהודים לידיה…

ליענקל לא נדרש יותר. הוא גילה לאיכר את זיהוּתו והרג במקום אותו ואת אשתו. את ילדיהם השאיר בחיים ולא נגע במאומה מכול אשר היה בבית. על השולחן השאיר אך פתק ובו היה כתוב, כי הוא – יענקל פאנגר – הרג את האיש ואשתו על שהסגירו את היהודים שהתחבאו אצלם לידי הגסטאפו.

במעשה זה, כבאחרים, נתכוון יענקל ללמד לקח לגויים – “למען ישמעו וייראו”.

מעשים כיוצא בזה עשה יענקל רבים ומדי סיימו את “מלאכתו”, היה משאיר סימנים שהעידו עליו, כי הוא האיש שעשאם. הגויים בסביבה פחדו מפניו פחד מוות. אימתו על הגויים בסביבת כאניצ’ב הייתה כה גדולה, עד שהיהודים הלכו באמצע היום לכאניצ’ב וחזרה ממנה ליער ונפגשו לאור השמש עם הגויים בדרכים ללא כל חשש, כי הגויים ידעו היטב, שמאחורי יהודים אלה מהלך איזה אדם מיסתורי, ששמו יענקל פאנגר, הנוקם בעד על פגיעה ביהודי.

יענקל פאנגר היה הולך לעתים קרובות מאוד לכפר מולדתו נאראייב, שם התחבאה אמו אצל גוי בשם פֶדיה. והנה חזר אלינו פעם יענקל וסיפר שהגוי רצח את אמו. בלילה יצאנו קבוצה של 13–12 איש להיוודע אם נכון הדבר. כמה מאתנו היו לבושים במדי משטרה אוקראינית והאחרים במדים גרמניים. בכפר נכנסנו אל הגוי וביקשנו לראות את אמו של פאנגר. האיכר נבהל מאוד ונשבע שהיא חיה. הלך והביא אותה לפנינו.

– מדוע אם־כן הודעת שנבוא? – שאלוהו.

הוא סיפר שהכומר האוקראיני נכנס לביתו, שדד את כל חפציה ורכושה. הלכנו לכומר וחיסלנוהו. הוצאנו עגלות וסוסים מהאורוות, העמסנו עליהם את כל חפצי הכומר ופנינו לעזוב את הכפר. אולם באותו רגע פתחו אלינו תושבי הכפר באש מכל העברים. השיבונו אש והסתלקנו מהמקום, כשחפצי הכומר עמנו.

כמה ימים לפני השחרור יצא יענקל לנאראייב והביא את אמו אל היער. בדרך נקרה לפניו אחד ממנהיגי המחתרת האוקראינית בדרגת “סוֹטניק”, מפקד מאה, עמד יענקל והרגוֹ.

ברוב המקרים היה יענקל יוצא לפעולות בעצמו, והיה ממעט לספר על פעולותיו אלו. לאחר השחרור התנדב למיליציה הסובייטית המיוחדת בפרמישלאן, שתפקידה היה לבער את קיני שרידי המחתרת האוקראינית הלאומנית. הוא הצטיין בתפקידו כמדריך וגילה כמעט את כל קיני ה“באנדרוֹבצים”, שהתחבאו באותם היערות עצמם, אשר קודם לכן שימשו לנו כמחסה. ובאחד הפעולות נגד ה“באנדרוֹבצים” – גם נפל חלל.

בפעולה דומה נגד ה“באנדרוֹבצים” נפלו אחרי השחרור גם משה קאנר וטוּלה. אגב, עם בוא הסובייטים נהרגו כמה מאנשינו על־ידי הגויים. כן מצא את מותו אחד מחברינו, המכונה בפינו “נפתוּלי”. הוא נמנה בשעתו על אנשי קבוצת השדה בקוֹרוֹביץ והיה עמנו אחר־כך ביער. ראשית דרכו עם השחרור הייתה לכפר מולדתו, לראות מה שלום משפחתו שהתחבאה שם. אך בהגיעו לכפר פגעו בו הגויים והרגוהו.

 

נקמות בגויים    🔗

אותה תקופה התנפלו האוקראינים והפולנים אלה על אלה ובכל כפר הייתה שמירה מזוינת. לא היה – כמדומה – איכר שלא היה לו כלי־נשק בביתו. הנקמה בכומר הסעירה את האיכרים בסביבה ולא יכולנו להישאר עוד ביער זה. שומר יער פולני אחד ששמו באלצר הזמין אותנו לעבור ליער שלו, שנמצא בסביבת קוֹפּאן ונענינו להזמנתו.

בלילה הראשון להיותנו שם התרחקה מאתנו גיזיה גרוס ופתאום הגיעו אלינו צעקותיה. היא הבחינה באדם עם תת־מקלע בידו שהתקרב לקראתה. בשמענו את צעקתה, קמנו כולנו וירינו כמה יריות לעבר האדם שנתגלה בין העצים. לפתע הופיעו עשרות רבות של אנשים מזוינים שהשיבו אש. הספקנו להציל את גיזי, אשר ניסו לקחתה חיים. אולם היריות לא פסקו, הן נמשכו למן עלות השחר ועד אחר הצהריים – כשש או שבע שעות. תודות לתפיסת עמדות מתחת לשיחים שעל הגבעה, בעוד הם תקועים למטה, לא היו לנו אבידות. הפלנו חללים רבים מביניהם וכמה מפצועיהם נשארו ביער גם אחרי שפסקו היריות, והנותרים ברחו. הם הביאו כמה פעמים תגבורות, אולם התיאשו לבסוף וברחו מהשטח. לא רדפנו אחריהם, אך לקחנו את הנשק מהפצועים וחיפשנו מקום מקלט חדש.

מאוחר יותר נודע לנו, שהכנופיה רצתה לנקום בנו על מפלתה מידנו. הגענו לסביבת הכפר סטרֶלקה השוכן כארבעה קילומטרים מבּוֹיבּריק. אך כאן התברר לנו, שזהו כפר אוקראיני וחיינו נעשו מתוחים יותר. כל גוי בכפר זה נשא נשק. הכנופיות האוקראיניות המאורגנות נשענו על כפרים מסוג זה, וידענו שכל הסתבכות בקרב במקום כזה תיגמר לרעתנו. שם נאלצנו לשכב כל היום בלי נוע ובלי להוציא הגה מן הפה. היציאה מהכפר להשגת מזון לא באה בחשבון באותה תקופה. יצאנו רק בלילות לשדות לחפור כמה תפוחי־אדמה, שבישלנום בלי מלח. בזהירות מרובה כדי שהעשן לא ייראה מעל העצים.

זוכר אני כיצד נקם מוֹטיה שווארץ מקוּמארנה בגוי עשיר, בעל טחנת קמח המוּנעת בכוח מפל־מים, שהיו לו עסקים וקשרים עם הגיסטאפו. הוא הרג את הגוי, העלה באש את טחנת־הקמח, פתח את הסכרים על־יד גלגל הטחנה – דבר שאיים להציף בתים רבים על־יד הנחל.

פעם אחרת התנפלה קבוצת אנשים משלנו על תחנת המשטרה בכפר קוֹרזֶ’לִיץ, משום שבין שוטריה נמצאו כמה שקצים, שהיו ידועים בחלקם הרב בהשמדת יהודי הכפרים. לתכלית זו יצאנו קבוצת אנשים. בהגיענו למבואות הכפר שבו נמצא בניין המשטרה, נשארו במקום כמה מאנשינו לכיסוי הפעולה ולהבטחתה מהפתעה, ואילו אחדים שהיו לבושים במַדי המשטרה האוקראינית, הלכו לעבר בניין המשטרה. היה זה ליל־קיץ חמים וחלונות המשטרה היו פתוחים לרווחה. חברנו טוּלה (נפתלי) התקרב אל אחד החלונות ועמו קוּבּה’לי הקטן בין השתים־עשרה; הם הציצו פנימה. ומשראו כי שישה שוטרים מסובים אל שולחן, הטילו רימוני־יד פנימה. הנפץ היכה את השוטרים בתדהמה – מי שלא נהרג, או לא נפגע קשה, ניסה לקפוץ בבהלה דרך החלונות החוצה על־מנת להימלט. אך כאן השיגום כדורי אנשינו. עם תום הפעולה סרו אל אחד הגויים הסמוכים לבית המשטרה וציוו עליו לרתום את הסוסים לעגלתו ולהביאה אל בית המשטרה. בינתיים הספיקו כל אלה שנטלו חלק בפעולה, להוציא מהבית את כל הרובים והתחמושת שהיו בו והעמיסום על העגלה, ותוך כדי יריות באוויר לכל עברי הכפר ובתיו, דהרנו בכיוון היערה.

פעולה זאת בוצעה במרחק כמה עשרות קילומטרים מהיער שלנו. את הסוסים התרנו אחר־כך מריתמותיהם ושילחנום לחופשי, ואילו את מלקוח הנשק והתחמושת מבית המשטרה העמסנו על גבותינו, – משא לא קל ביותר – ויצאנו למסע ברגל, כדי שלא נשאיר אחרינו עקבות שיעידו על כיוון נסיגתנו.

שוב פעם אחת הגיעה אלינו אשה ששמה טפלר וסיפרה שבבּוֹיבּרוֹק נמצא אוקראיני, התופס ילדים יהודיים ומוסר אותם לז’אנדרמריה. זו שילמה לו עבור כל ילד בסוכר, סיגריות ויי“ש. האשה תיארה לנו את מקום הימצאו ובליל חג־המולד יצאנו לשם. בין היוצאים היו מאכוש, יצחק אחיו, ישראל קארטוּן, ארליך, משה קנר ואחד הפושעי^ם6. ביתו נמצא כחמישים מטר מהז’אנדרמריה ומצאוהו כשהכול בו מוכן לכבוד החג. עץ־אשוח מקושט עמד בפינת החדר, השולחן עמוס כל טוב, והוא עצמו הסב יחד עם אשתו והילדים סביב האשוח ושרו. החברים שלנו שהיו בבגדי משטרה אוקראינית, פתחו את הדלת, נכנסו ושאלו במבטאם הכפרי באוקראינית, אם גר כאן האיש שהם מבקשים. הוא קידמם בשמחה, הזמינם לשולחן, מילא הכוסות ובהרימו כוס לברכה, שאל אחד הבחורים, אם היי”ש שבידו בא לו במחיר דמם של ילדים יהודים. האיש החוויר, ידו התחילה רועדת – הוא ידע שהיהודים שולטים ביערות הסביבה וחשד התגנב אל לבו, שאורחים אלה הם יהודים. הוא ביקש, התחנן ונשבע שרק במקרה אחד הוא מסר ילד יהודי לידי הז’אנדרמריה, וגם זה – לפי בקשתו המפורשת של הילד עצמו.

החברה ציוו לשמור על השקט והודיעוהו שאת היי“ש לא ישתו מחשש שהוא מורעל. הגוי ביקש להוכיח שאכן טוב היי”ש והפך את כוסו אל פיו בגמיעה אחת. אז שלפו הבחורים את אקדחיהם, ציוו על בני המשפחה להשתטח על הרצפה והודיעו לגוי:

הילד היהודי נורה – אתה תישחט!

וכך עשו. הם שחטו אותו לעיני בני משפחתו ורשמו בגיר על הרצפה: “דם יהודי שנשפך – נפרע בדם”.

משסיימו מעשיהם התרו באשה, לבל תודיע למשטרה אלא כעבור שעה. ואמנם כך גם עשתה.

המקרה הטיל אימתו על האוקראינים בסביבה והכול פחדו מנקמת היהודים המשוטטים ביערות.

המצודים ביערות לימדונו – כאמור – שאסור לנו להתרכז בקבוצות גדולות וכי מוטב להתפזר בקבוצות קטנות יותר. וכל שהקבוצה מצומצמת במספר אנשיה – כן רב יותר הביטחון בה. מובן מאליו שהתארגנות זו בקבוצות נעשתה לפי יחסי חברוּת, או הקירבה בין האנשים. כל קבוצת אנשים השתדלה להתרחק מרעותה, על מנת להיות בטוחה יותר.

הכניסה לכל בונקר הוסוותה בארגז חול, שהיינו מרימים אותו בשעת הצורך ומחזירים אותו למקומו עם כניסתנו למחבוא. מבחוץ אי־אפשר היה להבחין כי מתחת האדמה נמצאים אנשים. מובן שדבר זה היה כרוך בבעיה נוספת: כיצד להגיע בשעת הצורך לארגז, להיכנס לבונקר, ולא להשאיר עם זאת עקבות אליו. גם דבר זה חייבנו להיות בקבוצות קטנות יותר, כדי להפחית עד כמה שאפשר את מספר האנשים המסתופפים בבונקר.

בהתאם לעיקרון זה התארגנו כמה חבורות ביערות שלנו. החבורה של מאכוש לאזינגר שנמניתי עמה, הסתדרה אחרי המצוד הראשון ב“דֶבּרה”, כלומר, בתוך ואדי. חפרנו לנו שם בונקר בצלע ההר, הסווינו אותו בגזעי עצים וירק, לבל יבחינו בו מקרוב, ויצאנו בלילות ל“סקוֹקים”. בשעות היום היינו יושבים בו בהחבא ומבלים את זמננו.

יום אחד, בהיות כל אנשי קבוצתנו שלווים במחבואנו, ואנו בטוחים שאיש אינו יודע את מקום הימצאנו, מלבד כמה בודדים מהימנים, הבחנו לפתע על רכס הגבעה למולנו, מעל ל“דבּרה”, בגרמנים אחדים חבושי כובעי־פלדה. עוד בטרם הספקנו לתפוס את מלוא משמעות המתרחש לעינינו וכבר ראינו שזוהי קבוצה גדולה למדיי. לאזינגר היה הראשון שהתעורר מהתדהמה והבין את המצב לאשורו. הוא תפש ברובהו והחל לירות בכיוון לגרמנים. הם כנראה הופתעו, כי ראשיהם נעלמו מיד מאחרי הפיסגה. דבר זה זימן לנו את האפשרות להחלץ מהבונקר ומהוואדי, שעלול היה להיות לנו למלכודת. ברחנו על נפשינו כשמאחורינו מהדהדות יריות הגרמנים, ששילחו אש בעקבותינו. הספקנו להגיע לעומק היער, ובו השתדל כל אחד מאתנו למצוא לו מסתור שהוא. אנוכי קפצתי לתוך שיח ושכבתי שם ללא ניע, כשמכל העברים נשמעו יריות ללא הפסק.

היריות פסקו רק אחרי הצהריים. מקולות הגרמנים שדיברו ביניהם, שמעתים אומרים, שהם גמרו עם כולנו, וכי יכולים הם כבר לצאת מן היער. שמעתים מתרחקים ממקום מחבואי ועוברים הלאה. לאחר מכן התחילו להרים ראש בזה אחר זה אלה שנשארו בחיים. קבענו שאחדים מאתנו נעדרים והתחלנו לחפש אחריהם. מצאהו גבר אחד ואשה אחת הרוגים ביער, בדרך מהוואדי שגם אנחנו ברחנו בה. את שמותיהם אינני זוכר. במקום פתוח אחד מצאנו את גופתה של קריינצ’ה קירשנר, אחותו של קירשנר שנפל בידי המשטרה בפעולה הראשונה בקוֹרוֹביץ. קברנו אותה והתחלנו לחפש לנו מקום אחר, בו נוכל להימצא ביתר ביטחון.

 

במחיצתו של מוידל פֶפֶר    🔗

ביער התהלך יהודי, מוידל פֶפֶר שמוֹ, תושב פרמישלאן לשעבר. לפני המלחמה הייתה פרנסתו על העבודה ביערוֹת, לפי שהיה מומחה לדבר. סוחרי יערות שביקשו לקנות חלקת יער, לקחוהו עמו להיוועץ בו איזוהי חלקת היער המתאימה לצרכיהם ואלו הם העצים הטובים. הוא היה איש־יער מובהק, שהכיר את כל הדרכים וזיקה לו ליערות אלה מילדותו. קו נקוט היה בידו: הוא התרחק מכולנו יחד עם משפחתו ומצא לו מקום סתר ביער, שאף אחד מאתנו לא גילהו מעולם. רואים היינו אותו לעתים פה ושם, אך מיד היה נעלם מעינינו. לא עלה בידי איש מבינינו ללוותו, או להבחין בכיוון שאליו הוא נעלם. פֶפֶר היה מחכה באורך־רוח עד רדת החשיכה, ולפעמים עד חצות לילה, על־מנת לחמוק בגניבה ולהעלים את עקבותיו באופן שאיש לא יכול היה למצוא את דרכו.

אנשים רבים הכירו את פֶפֶר מימים עברו. יהודי רחב־כתפיים זה, שזקנו השחור גדל פרע לא משום נטייתו לגדל זקן, אלא פשוט משום שלא התגלח זה זמן רב, עשה עלי רושם כביר. הוא היה מופיע ביער פתאום, כאילו צמח מתחת לעצים, וכשם שהיה מופיע במפתיע, כך גם היה נעלם לפתע. מעולם לא יכולנו להגיד מאין הוא בא ולאיזה כיוון חמק. הוא עשה רושם של יהודי שקט, איש עבודה שביקש למצוא מנוחה באופן שהוא למשפחתו ולו ביערות, עד יעבור זעם. ראיתי בו שהוא יודע דרכים להסתדר ללא אמביציות של “באנדות” ושל התנפלויות. ראיתי בו אדם שקט המבקש לחיות – ותו לא. דבר זה היה קרוב גם ללבי, לפי שה“באנדות” לא סיפקו אותי.

כשפגשתיו פעם התפתחה בינינו שיחה ארוכה על המלחמה, על עתידנו כיהודים וכיוצא באלה הנושאים. הוא היה יהודי פשוט, שמע בפה פעור את מסקנותיי האוֹפטימיות. קודם שאל שאלות ואחר־כך הקשיב מבלי להפסיקני. לפתע קם והלך. אחרי ימים מספר חזר והציע לי להילוות עמו אל משפחתו ביער. הייתה זו לי הפתעה וחווייה גם יחד. הלכתי אחריו ביער בדרכים, שכל סימן לרגל אדם לא נראתה בהן. עברנו וחצינו את הוואדי, פסענו בשבילים מחלקת יער אחת למשנהה, מבלי לצאת כלל מן היער. פתאום הוא מתכופף ומרים גוש אדמה מכוסה עשב, בדומה לטבלא עבה, אשר הייתה בתוך תבנית־עץ – כפי שהוברר לי אחר־כך – ואמר: “פה ניכנס”.

מתחת לרגליי נפער בור. ירדתי לתוכו והוא אחריי. הוא סגר בזהירות את המכסה למעלה, מאחוריו. חושך מוחלט שרר סביבי ולא הבחנתי בשום דבר או בנפש חיה. משהסכנתי לחשיכה מסביב, מצאתי עצמי בתוך משפחה גדולה למדיי. היו שם אשתו, אמה, ואחות אשתו, שתי אחיותיו, בת דודתו ובחור ששמו ליטמאן, שהיה מורה בווארשא. משפחה גדולה זו גרה באותו בונקר, ופֶפֶר לבדו היה היוצא להביא מזון להחיותה. הוא הציע לי להישאר עמם ושאלני, אם אני מוכן לעזור לו בעבודתו, שכן אגרום שמחה יתירה אם נעבוד יחדיו.

הסתבר שכל ה“באנדות” היו מעוניינות, לאחר שעקרו ממקומותיהם למקומות חדשים, לבנות לעצמן בונקרים מתאימים לקראת החורף 1944–1943. כל החבורות ביקשו ממוידל פֶפֶר שיבנה להם את הבונקרים. בשכר עמלו מקבל היה כסף שהוציאו לקניית צרכי מזון ושאר דברים הנחוצים לו.

בתנאי חיינו ביער נראתה לי פרנסה זו כהגונה, והסכמתי להצעתו. בשעה מוקדמת של בוקר, עוד בטרם האיר היום, היינו מגיעים למקום הקמת הבונקר, במרחק כמה קילומטרים ממקום מגורינו. עבדנו שם כל שעות היום. היינו חופרים בור צר שחצי מטר רוחבו ושני מטרים עומקו, ואחר־כך התחלנו מרחיבים אותו מבפנים בכמה מטרים לפי הצורך, בכיוונים שונים. את האדמה היינו מוציאים ומעבירים הרחק למקום אחר בתוך הוואדי, לבל יוכר כי חפרו בקרבת מקום, ואחר־כך התאמנו את הבונקר למגורים: סידרנו בו חדר אחד וגם שני. את הבור הצר ששימש לכניסה כיסינו בזהירות והתקננו בפיו את ההסוואה הדרושה לבונקר. גם למשפחתו שלו התקין פֶפֶר את הבונקר בצורה זו וחיינו בו עד סוף הקיץ (1943).

בהתקרב החורף הציע מוֹידל לעבור לבונקר אחר, הואיל והבונקר הנוכחי היה ביער של עצים נשירים שיעמדו בשלכת בעונת החורף, דבר המגדיל את שדה־הראייה בינות לעצים עד למרחק רב. הוא הציע שנקים לנו בונקר חדש ביער של עצי סמֶריצ’אנקה. היו אלה עצי־מחט צעירים, העומדים בירקוּתם גם בחורף. תחת כנפיהם הארוכים והסמוכים לקרקע ראינו אפשרות להתקין בונקר מוסווה כדי שנוכל שם לחיות בחודשי החורף ללא דאגה.

מצאנו מקום שנראה לנו למתאים וחפרנו לנו בו בונקר. זמן רב עבדנו בהקמתו. אחרי שכבה של אדמה שחורה הגענו לשכבה עבה של חומר קשה. דבר זה הכביד על העבודה, אולם הבטיח יתר יציבות לבונקר. התקננו בו שלושה חדרים – שני חדרים ו“הוֹל”. מתחת למכסה המוסתר מעין זרים, הייתה הכניסה, ואילו זה משמאל בנינו בגלל דבר שאירע לנו בינתיים. בלכתנו פעם בדרך, פגשנו יהודי אחד ששמו זיסר (שלא להחליפו בזיסר מקוֹרוֹביץ), והלה סיפר לנו שהוא סר אתמול לכפר אחד וחזר משם בלילה. בשובו הוא נתקל באיש ושתי נשים – יהודים, ששכבו על הארץ, כשהנשים בוכות והגבר נטול כוח; מחלת־השיגרון – כנראה. אותו זמן שרר כבר הסתיו בעיצומו והמים קפאו בנהרות. זיסר הביאם לסוכתו, אך אין בידו לעזור להם בהרבה, כי אין לו בונקר. ומכיוון שהחורף מתקרב והקור מאיים, הוא הציע למוֹידל לקחת אליו את היהודי החולה. מוֹידל הסכים, בייחוד לאחר שזיסר הוסיף ואמר, שהמדובר הוא בגֶטראי, יהודי עשיר מאוד, מעשירי לבוב, בעל בית־חרושת לעיבוד עורות לשעבר, ויש לאל ידו לשלם ביד רחבה בעד נדיבות לבו של מוֹידל. עד שהגענו אליהם עם זיסר גוועה אחת הנשים מקור והצטננות ומתה. לא נשאר לנו אלא לקברה. השניים האחרים היו חולים.

סיפורם היה פשוט: הם הסתתרו אצל גוי באחד הכפרים תמורת תשלום מסוים. הלה גירש אותם מפחד הגרמנים שתקפו לפתע, וטען כי יהודים המסתתרים אצל הגויים מביאים עליהם אך צרות. לאחר שציווה עליהם לעזוב את ביתו, לא הייתה להם ברירה אלא לעקור משם. הם יצאו מהכפר בלא ידיעה לאן ילכו וכיצד יסתדרו. הם נדדו כמה ימים ללא אוכל, רדופי פחד ואימה, ולנו בחוץ בקור הגובר של ראשית החורף. אחת הנשים התקררה מאוד – כאמור – קדחה בחום ומתה לפני שהגענו אליהם. ואילו הגבר לא לקה כמוה, אך צינן את רגליו. האשה השנייה קדחה גם היא, אך הבריאה אחרי זמן מה. לגטראי עצמו היו פצעים קשים מאוד באצבעות רגליו. ניסיתי לטפל בו, אף השגתי אלו משחות למטרה זו, ואמנם הצלחתי במידת־מה; כעבור כמה זמן, אחרי שלא הייתה עוד ברירה – קטעתי לו שתי אצבעות באחת מרגליו. בסופו של החורף יכול כבר האיש לעמוד על רגליו, ועם בוא האביב אף התחיל להלך קצת.

גטראי ביקש על זיסרשגם הוא יצורף לבונקר ויהיה עמנו, הואיל וזיסר אספוֹ ראשונה והצילו. מאחר שאי־אפשר היה כבר לבנות בונקר נוסף, חיינו בצוותא חדש, בשבתנו רוב הזמן בתוך הבונקר. השלג ירד כמעט ללא־הפוגות וחששנו לצאת ממחבואנו פן נשאיר עקבות בשלג – דבר העלול להמיט עלינו אסון.

כשהוטב מצב בריאותו סיפר לנו פעם גטראי, שאין לו עמו כמעט כל כסף, אך יש לו כסף רב במקום אחר, אצל הגוי שהסתתר אצלו קודם לכן. הוא הציע לנו – לזיסר ולי – שנגיע אל הגוי ונוציא את הכסף מן המחבוא. הוא הטמין את הכסף בתוך הבונקר בלי שהגוי ידע על כך. הוא תיאר לנו תאור מדוקדק איפה הטמין את צרור הכסף וביקש מאתנו להביאו לו, ואז יוכל לפרוע לפפר כל אשר הוא חייב לו בעבור כלכלתו.

באחד הלילות יצאתי יחד עם זיסר ועם פֶפֶר בכיוון לאותו כפר. זה היה כפר גרמני מה“פלאט־דוֹיצ’ה”, ששכן במרחק של 15–10 ק"מ מהיער, בו נמצאנו. מאחר שהיה עמנו תיאור המקום לא התקשינו במציאת הבית והחלון שצריכים היינו לחדור דרכו לתוך החדר. פתחנו את החלון מבחוץ, קפצתי פנימה ומשם למרתף. מיששתי בחושך לפי ההוראות והסימנים שנתן לי גטראי, עד שידי פגעו בחבילה קשה ולא גדולה ביותר. הכנסתיה לחולצתי, טיפסתי חזרה על החלון וקפצתי החוצה.

כל אותו זמן לא פסקו כלבי הכפר מנבוח, ומובן מאליו שאדיר היה חפצנו להימצא כבר מהר ככל האפשר מחוץ לתחומי הכפר. הודעתי בלחש לזיסר שמבוקשנו נמצא כבר בידי ועזבנו חיש מהר את המקום בכיוון ליער. שם מסרתי את החבילה לזיסר. פתחנו אותה וראינו שהיא מכילה מטבעוֹת־זהב – 20 דולאר אמריקאי כל אחד. הבאנו את החבילה לגטראי. הוא שמח מאוד ושמחתו גדלה עוד יותר בהיווכחו לדעת, שלא חסר ממנה מאומה. הוא החזיק עמו כל הזמן את כספו, ולאחר שהחל להלך מעט, – החביאו במקום שהוא ביער, מבלי שמישהו אחר ידע על מקום הימצאו.

מעשה אחר אירע ביהודי ששמו קובה גאבל מניצולי יאכטוֹרוֹב: זה ברח מהמחנה בשעת חיסולו, ברגע שהחלה בו המתת היהודים ביריות. בשעת בריחתו נפצע, וצעיר יהודי הביאוֹ למקום סתר שהוא. אשתו מצאה אותו אחר־כך ובאה אלינו ליער וסיפרה על בעלה שנמצא ושוכב פצוע בשדה. הלכנו אחריה והבאנו אותו ליער. יהודי זה מצא מקלט כנראה יחד עם אשתו אצל גוי אחד, אבל כמו במקרהו של גטראי, תקף הפחד את הגוי והוא הוציאם מביתו.

גאבל היה פצוע בחלקה העליון של הרגל מעל לברכו. הפצע לא הגליד, והוא סבל ביותר בגללו. הוא לא יכול לקום ממקומו וכל תזוזה הייתה כרוכה בכאבים גדולים. שמנו לו כל הזמן תחבושות פרימיטיביות עם ריבאנול, שלא היה קל להשיגו, כדי למנוע זיהום, אך לא יכולנו לעשות מאומה כדי לרפאותו. הוא היה זקוק לניתוח ולתחבושת־גבס, לפי שברור היה שהעצם שבורה.

עם צירופו אלינו התרחבה המשפחה בבונקר. ב“חדר” השמאלי עשינו שני משכבים מעצים, כעין מיטות גבוהות. על אחת מהן שכב גטראי ועל השנייה – הפצוע. שניהם גנחו בלי הרף, ומריבות פרצו ביניהם, עד כי הפכו לשונאים בנפש זה לזה, ושנאת מוות השתררה ביניהם. תחת המשכב האחת ישנו זיסר ואני, ועל־יד המשכב של קובה היתה יושבת אשתו, שלא עזבה אותו לרגע. בחדר מימין גר מוֹידל פֶפֶר עם משפחתו.

החורף התחיל עם גשמי זעף שירדו בלי הרף. טיפות הגשם היו קרות כמים קפואים והקור חדר לעצמות. ערבים ארוכים ישננו בתוך הצפיפות והרטיבות של הבונקר הצר, אשר במקרה הטוב ביותר היה מואר ב“קאפטילקא” עשנה ומסריחה, ולא עשינו דבר. בסוף הסתיו פקד הטיפוס את הבונקר. כל משפחת פפר חלתה. פפר, שהיה אדם בריא וחזק, סבל יותר מכולם. בהיותו שרוי בחום גבוה, היה צועק ורב עם כולם. שני החולים – גטראי והפצוע – ששכבו אחד על־יד השני, לא הפסיקו ממריבותיהם. הצעקות, היללות והגידופים לא פסקו ואך הוסיפו רעל לאוויר המחניק, המסריח והקר. החיים בבונקר הפכו לגיהנום. זיסר ואני נשארנו היחידים שהמחלה לא פגעה בנו, וראינו מחובתנו לדאוג לשאר יושבי הבונקר.

מאחר שלא היה לנו כסף, הבטיח גטראי – שהוחזר לו אוצר הזהב שלו – שברגע בו יהיה מסוגל ללכת, הוא יסור בעצמו לפרוט זהב למטבעות ויקנה בו את המצרכים הדרושים. הוא הוסיף ואמר, כי אינו מאמין שאנו נחשב כראוי את המחיר שנקבל בעד כל מטבע זהב.

בלילות יצאנו להיוודע מה נעשה בקבוצות אחרות וגבינו באותן הזדמנויות את המגיע למוֹידל בעד חפירת הבונקרים שלהם, וכך החזקנו מעמד עד שמוֹידל הבריא.

גם מצבן של ה“באנדות” לא היה טוב ביותר בחורף זה. על־מנת לשמור על “רמת החיים” שהתרגלו לה, היו נאלצים למצוא מקור הכנסות אצל יהודים שבתוך היער. קרבן לפשיטות מעין אלה היה גֶרסטן, יהודי מפרמישלאן, שגר בבונקר אחד יחד עם אשתו וילדיו. איש זה היה עשיר – כנראה – בעל חנות לשעונים ותכשיטים לשעבר, והיה מקום להניח שהוא הצליח להביא עמו היערה חלק ניכר מרכושו והתקיים ממכירת התכשיטים והשעונים.

והיה באחד מימי החורף, בהתמעט מלאי המחייה של ה“באנדות”, כששוב אי־אפשר היה לצאת לפשוט בכפרים הסמוכים במיבצעי “סקוֹקים” – אם משום שאותם הכפרים איכסנו אותה שעה יחידות של הצבא הגרמני, או משום שנקל היה להבחין אחר־כך בעקבות בשלג, שהוליכו אל משתתפי ה“סקוֹקים” – שמענו פתאום קול צעקות חרדה שבקעו ממקום שהוא בקרבתנו. קפצנו חיש מהר בכיוון לאותו מקום, והוברר לנו שאלה הן צעקותיהם של גרסטן, אשתו וילדיהם הבוקעים מן הבונקר שלהם. רבה הייתה תמיהתנו כאשר התקרבנו לשם והתברר לנו, שהמתנכלים להם היו אנשי ה“באנדות”, שבאו לגזול את כספם, על־מנת שיוכלו להתקיים בימי החורף. התערבנו בדבר, אך ללא הצלחה. הללו לקחו עמם כל מה שמצאו והסתלקו עם ביזתם.

עם בוא האביב (1944) פקדוּנוּ אסונות חדשים. בוקר אחד בא אלינו גרסטן כשהוא ממרר בבכי וסיפר לנו שהבונקר אשר בנינוּ לו התמוטט ואשתו נשארה מתחתיו. קפצנו מיד ממקומנו ומיהרנו למקום האסון. הבונקר שנתמוטט נמצא בחלקת יער מרוחקת כמה קילומטרים מאתנו. עבדנו כל היום יחד עם הילדים עד שמצאנו את גופתה של האשה, אך, לא היה בה עוד רוח חיים. התברר שלא נתנו דעתנו על הכפור המחזיק בימות החורף את גושי האדמה כבמלחציים ובצורה נוקשה, וכי עם בוא האביב מתרפים ונחלשים החישוקים, כביכול, האדמה מאבדת מקשיוּתה, טופחת ומתמוטטת.

אשת גרסטן הייתה הקרבן הראשון של הבונקרים. אין לתאר את הרושם שעשה עלינו הדבר. היינו עייפים וחדורי כאב מרוב צער על מות האשה, שנגרם לא בידי שונאינו הגרמנים, כי אם בצורה כזאת.

עוד אנו מתייסרים באסונו של גרסטן, הגיע אלינו קול בכי בקרבת הבונקר שלנו – ונתבשרנו באסון חדש. בשעה שהכול יצאו היום החוצה מחמת החום הרב בבונקר, נשארה בתוכו האשה הזקנה, חמותו של מוידל פפר, וגם שם התמוטטה התקרה וקברה אותה תחתיה.

החלטנו לצאת מיד מהבונקרים ולהודיע לכול על סכנת ההתמוטטות הנשקפת לכל יושביהם, וכי מהיום ואילך אין לשבת בהם יותר. האדמה המתמוססת בהשפעת החום, איימה באסונות נוספים של מפולת, ועוד בו בלילה הודענו לכל דרי הבונקרים על המצב.

גם אנחנו עזבנו את הבונקר והקימונו סוכות: סוכה אחת לגאבל וסוכה שנייה עבורנו. גטראי עזב אותנו ושוב לא בא ללון עמנו. הוא הופיע רק לעתים, הראה את עצמו, ישב שעה קלה, והלך לו. זכורני שהופיע בפעם האחרונה – אחרי שכבר לא ראינוהו זמן רב וכבר חרדנו לשלומו – ורוחו הייתה טובה עליו; התבדח על שהייתי רופאו וריפאתיו מחוליו והשפיע עליי רוב שבחים. היה זה באמצעו של יום אביב יפה. לאחר שהותו עמנו זמן מה, קם והלך לדרכו. כרבע שעה לאחר מכן שמענו שתי יריות מכיוון השדות – לא הרחק מאתנו. לא חשבנו כל רע, אך עם ערב עברו על ידינו כמה יהודים וביניהם שני אחים, שאת שמותיהם שכחתי, והללו סיפרו לנו שבלכתם לדרכם ביער מצאו את גטראי הרוג. נראה שמישהו מהאוקראינים, או מהפולנים, התנפל עליו, הרגו וגזל ממנו את כספו. בלילה יצאנו למקום שבו שכב הרוג וקברנו אותו בשדה.

 

ברשת מצודים    🔗

באותם הימים מסרו לנו חברינו על קבוצת אנשים בת עשרים איש – בערך – שהגיעה אל היער. הם גם הודיעו לנו, שקבוצה זאת מסתתרת באחת מפינות היער ובפגישה עם אנשינו סיפרו הללו, שהם שבויים רוסיים שנמלטו משבי הגרמנים, ועכשיו יש בדעתם להקים “פארטיזאנקה”, אך הואיל והם רעבים, הם מבקשים לפי שעה, שניתן להם צורכי אוכל. חברינו הבטיחו להם את עזרתם, ואנחנו החילונו לקבץ מכל קבוצת אנשים שלנו מעט תפוחי־אדמה ומצרכי אוכל אחרים שהיו עמנו. בישלנו דלי מרק מתפוחי־אדמה והכינונו את המנחה על־מנת למסרה להם. בהתייעצות שקיימנו בינינו הוחלט, שעליי להיות בין אלה שיביאו אליהם את המזון ויתהו על קנקנם בהזדמנות זו.

החורף התקרב כבר אל קיצו. השלג הפשיר, אך פה ושם עוד נראו כתמים לבנים, מאפירים מכחילים על הגבעות. העמקנו לכת לתוך היער ובאנו למקום החנייה של אותה קבוצה. מצאנו את כולם בתוך בונקר, שלא היה מוסווה די־הצורך מעין זר המבקש להגיע לשם. אחדים מהם עמדו בחוץ והם שדיברו עמנו. כולם היו לבושים במדי הצבא האדום – קרועים ובלויים. אחד שהיה לבוש מעיל־חורף אזרחי שחור וכובע פרווה לראשו, הציג את עצמו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית במחתרת של לבוב. הוא דיבר רוסית וגם אוקראינית. יתרם דיברו רק רוסית.

בשיחה שנתקשרה בינינו הוא סיפר לי שהוא מרכז, בתוקף פקודה מטעם המפלגה הקומוניסטית בסביבה, את כל השבויים הרוסים שנמלטו משביים, וכי הוא מקווה שבאופן כזה יאסוף כוח מספיק בשביל לארגן את תנועת הפארטיזאנים במזרח־גאליציה.

בשעת השיחה אכלו השבויים לשעבר בתיאבון את המרק שהבאנו להם, אך מפקדם סירב לאכול ומסר את מנתו כולה לאנשיו. ז’סטא זאת שנועדה לעשות עלינו רושם, לא הספיקה כדי לשכנע אותי שאמנם כנים דבריו ותוכניותיו רציניות. האיש לא נראה בעיניי – משום מה – סימפאתי ביותר, וכן גם כל אותה חבורת חיילים עלובים, שהשתדלו להמעיט עמנו בדיבור, בהשאירם תפקיד זה כמעט אך ורק למפקדם, עשתה עליי רושם לא נעים. בתום הפגישה לקחנו עמנו חזרה את הכלים שנתרוקנו, תוך הבטחה לשגר להם מנת אוכל נוספת לפנות ערב. והנה יצא המפקד ואמר ללכת בעקבותינו בטענו, שהוא מבקש להכירנו מקרוב וכי ברצונו לראות כיצד אנחנו חיים ובכלל לדבר עמנו כולנו על עסקי ה“פארטיזאנקה”.

צעדו זה הגביר את חשדותיי ואמרתי לו בתוקף, שעליו ועל קבוצתו להישאר בפינתם זו שביער ולא לזוז מהמקום, נשתדל לדאוג לכל צורכיהם.

שמתי לב – בין השאר – לעובדה, שרק מעטים מהם היו מזויינים ברובים רוסיים, ואילו יתרם התהלכו בלי נשק – בכל אופן בלי נשק גלוי לעין. משנפרדנו מהם ויצאנו בכיוון למשכננו ביער, התרעמו עליי חבריי על שלא נהגתי בהם במידה מספיקה של אדיבות. אך אמרתי להם בגלוי, שאנשים אלה אינם מעוררים בי אמון רב; אף הדגשתי, כי אילו היו להם כוונות טובות, לא היו מתעניינים כל־כך באיזה מקום אנחנו שוכנים.

עם חשכה שלחנו להם צורכי אוכל שנית. אך למחרת היום, כאשר חברינו נשאו אליהם את מצרכי המזון, הם לא מצאו – לתמהונם – אף אחד מהם ביער, כאילו לא היו בו כלל – משל בלעתם האדמה. דבר זה הגביר בלבנו את החששות ומיד נמסרה מקבוצה לקבוצה ההודעה, כי מעתה יש לנהוג בזהירות יתר, הואיל ויש חשש שאותה קבוצה של “שבויים” עלולה להמיט עלינו שואה. המתיחות גברה עוד יותר משנודע לנו, כי אחדים מאותה קבוצה הצליחו בכל זאת לחדור ולבקר במקומות מחבוא רבים של יהודים ביער הזה, ובעיקר – בחלקה הקרובה לכאניצ’ב. ואמנם כמה ימים לאחר מכן הזדעזע היער – בטרם בוקר אחד – מקולות נפץ ויריות נשק אוטומאטי ורובים. הרעש הגיע אלינו מכיוון אותה חלקת יער הסמוכה לכאניצ’ב. כולנו חיכינו אחוזי־רעדה לידיעות מהמתרחש שם. כמה יהודים הגיעו אלינו מחלק היער הנתקף וסיפרו על מצוד נרחב בהשתתפות כוחות צבא גרמני ומשטרה אוקראינית חזקים. יער העלים החשוף והעקבות בשלג סייעו למתנפלים לקצור קציר דם רב. למחרת בבוקר יצאנו לשם ומצאנו עשרות רבות מחברינו הרוגים.

עתה היה לנו ברור ללא צל של ספק, שאותם “שבויים” לא באו אלא כדי להכין את הקרקע למצוד הגדול.

באותה תקופה התהלכה שמועה בקרבנו על קרובו של מוֹידל פֶפֶר, שגר עמנו בבונקר זמן מה בחורף וקראו לו “דער פעטער שמיל”; סיפרו עליו שהגרמנים תפשו אותו. היו שאמרו שהם לא הרגוהו והשאירוהו בחיים, וכי מאז הוא משמש להם מורה־דרך אל מקומות־הסתר של היהודים ביער. אינני יודע אם סיפורים אלה, או המצוד מלפני כמה ימים, או איזו סיבה אחרת גרמו לי ששנתי תנדוד מעיניי, ולילה אחד, בעוד הכול ישנו בסוכתנו, זאת סוכת הענפים שהקימונו לנו, לא יכולתי להירדם; לא מצאתי מנוח כל אותו לילה, מבלי שאוכל להסביר לעצמי פשר הדבר. כל אותן השעות התרוצץ במוחי הרעיון, שעליי לבנות לי בונקר לעצמי, בונקר מיוחד, שאף אחד לא יידע על מקום הימצאו. קמתי באשמורת לילה והחילותי לחפש לי מקום סתר לחפירת בונקר. כשמצאתי את המקום שנראה לי מתאים, חפרתי; עבדתי במרץ רב והתקנתי לי בונקר קטן מאוד שאדם יחיד יכול לשבת בו. התקנתי לי גם מכסה־סתר מוסווה. כאשר חזרתי למקומי כבר עמדה השמש בשמים. לא סיפרתי לאיש איפה הייתי ומה עשיתי. הם לא התעניינו בכך.

לא יצאו יום או יומיים ולפתע הגיעונו יריות שקרבו והלכו בכיוון אלינו. הן נעשו תכופות יותר מרגע לרגע ונמשכו ללא סוף. הרגשנ⁷ בעליל, כי משהו מתרחש בקרבתנו. הכל קפצו ממקומותיהם. פֶפֶר קיבץ את משפחתו וכולנו התחלנו לברוח. פתאום הוא תפש אותי בידי ואמר:

– יוֹנס, אני יודע שיש לך בונקר אתה תישאר בחיים. קח את פרידה עמך.

פרידה הייתה אחות אשתו ומזה כמה זמן נתחזק בי הרושם שהוא מעריצה מאוד, ואודה – גם אני לא התייחסתי אליה בשוויון נפש. הייתה זאת נערה אצילה, שקטה, אף ביישנית קמעה, ועל אף תנאי היער – חוסר מזון ועבודה קשה – היא הייתה יוצאת לעבוד עמנו בחפירת הבונקרים, והייתה סוחבת עם קריינצ’ה שקי אדמה ומריקה אותם במקומות מרוחקים – נראתה תמירה ונאה. שמחתי לעשות משהו בשביל פרידה והתביישתי שאף לה לא גיליתי את סוד הבונקר שלי.

ברגע הראשון הייתי מלא פליאה מניין לו שיש לי בונקר. אך לא היה לי פנאי להשיב לו, ומבלי שיהיה לי זמן לחשוב, תפשתיה בידה ומשכתיה אחריי למקום הבונקר הנסתר שלי. דחפתיה למטה ואך בקושי יכולנו לשבת שם שנינו. היריות גברו בינתיים ותכפו עוד יותר. שמענו אותן ממש מעל לראשינו ומסביבנו. לפתע פסקו היריות כליל ואנו שמענו באופן ברור דיבור קולני בגרמנית, מהכיוון שבו היינו קודם־לכן. לאחר מכן הבחננו, כיצד התקרבו לסוכת גאבל הפצוע ברגלו. הם ניגשו אליו ושאלוהו:

– מה אתה עושה כאן? קום!

– אינני יכול לקום – ענה הוא להם.

– מדוע אינך יכול לקום?

– אני פצוע ואינני יכול ללכת.

– אם כן, מה אתה עושה כאן?

– אני שוכב כאן.

לאחר מכן שמענו שריקת יריה חדה וקרובה מאוד אלינו. גאבל נורה והשיחה נסתיימה…

שניות מספר לפני שרצנו לבונקר שמעתי ויכוח ער בפולנית בין גאבל לבין אשתו. היא רצתה להישאר על ידו והוא דרש שתלך עם פפר. ואז משך אותה פפר בכוח לתוך הבונקר שלו.

רגעים מספר לאחר מכן שמענו צעדים מעל לראשינו. אחר כך ראיתי דרך סדק המיכסה – שלא היה מוצלח ביותר – שני אנשים במדים של ז’אנדארמריה גרמנית. הבחנתי בהם בהתהלכם מסביב ובעברם הלוך ושוב על ידנו. אחר־כך התרחקו בכיוון לבונקר שנמצאו בו פפר ומשפחתו. ראיתי את הגרמנים מתרוצצים לידו, ולפתע הגיעתנו התפוצצות חזקה. לאחר זה שמעתי כיצד מוידל פפר קורא מתוך הבונקר:

– אנחנו לא נלך! אם להרוג תהרגו את כולנו יחד!

אותה שעה נשמעו קריאותיו של גרמני אחד שנפצע וצעק:

– הצילו! היהודים… הורגים אותי!..

היה זה כנראה מוידל פפר שפצע גרמני שניסה לרדת לתוך הבונקר. שמעתי את אנחות הפצוע ועוד הפעם התפוצץ רימון־יד בתוך הבונקר ואחריו שני. חשנו בהדף האוויר ואפילו בריחות גאזים. אחר־כך שקט הכול.

שמענו כיצד הסתדרו הגרמנים בשורה, הבחננו בצעדיהם המתרחקים צעד אחר צעד מהמקום לעבי היער – בלכתם לחפש אחרי יהודים נוספים המסתתרים בתוך היער. בעוד הללו מתרחקים, שמעתי שקוראים לי בשמי ממרחק צעדים אחדים מאתנו. זה היה קרובו של פפר, שהתמסר לגרמנים. הכרתי את קולו. הוא קרא פעם ופעמיים ואמר לגרמנים:

– אולי יש לו בונקר מיוחד.

אחר־כך שמעתיו אומר:

– יכול להיות שהוא נהרג שם יחד עם משפחת פפר.

פתאום שמעתי את קולו מעל ראשי ממש, כשהוא קורא:

– אדון יוֹנס, אדון יוֹנס, אנא הצילני…!

עצרנו את נשימתנו. לאחר שהות מה התחילו שוב הגרמנים להתרחק צעד אחרי צעד עד שנעלמו מעל ידנו. לאזנינו הגיעו ממרחק רב עוד פקודות בגרמנית, צעקות ורעמי יריות ולבסוף השתרר שקט. הייתה שעה מאוחרת של אחר־הצהריים. עברו עלינו עוד שעות מרובות מבלי שנהין להביט אחד בפני השני או להוציא הגה מפינו. שעות ארוכות עוד שכבנו בצפיפות, כשאנו המומים מהנעשה סביבנו, מבלי לשנות את עמדתנו. רק בלילה, כשהחשיך לגמרי, קמנו ויצאנו ממחבואנו הצר, הבטנו על סביבנו, ומשום־מה נדמה היה לנו שכל היער מלא גרמנים. ואף־על־פי־כן התאזרנו עוז ועקרנו ממקומנו ללכת. ניגשנו לסוכת הנצרים של הפצוע; הלה שכב הרוג, בלי השמיכה שהיה מתכסה בה על הפריצ’ה. ניגשנו לבונקר של פפר. כולו היה הרוס וריח של גאז עלה מתוכו. קראנו לתוך הבונקר. תחילה נדמה לנו שמישהו עונה לנו. ניסיתי לרדת, אולם לא הייתה כל כניסה, השוטרים זרקו רימונים וכיסו את הכניסה בשכבה עבה של אדמה.

שוב עקרנו ללכת מבלי שנדע לאן. צעדנו ועברנו מעל לגופות חללים – מהם מכרים וחברים שהיו עמנו חודשים כה רבים. ראיתי ביניהם גם מאלה שהיו עמי במחנה־הריכוז במשך שנתיים. צעדנו בחשיכה. מדי פעם נקרה על דרכנו מישהו, או שאך נדמה היה לנו שהולכים לקראתנו ואנו הסתתרנו נפחדים בשיחים, כדי לראות מי הוא הבא. ואמנם הגיע אלינו קול אשה שקרא מתוך החשיכה:

– יוֹנס, פרידה – אייכם?

רעדה אחזתני – מאין הקול המוכר הזה בחשיכה? ניסיתי להוציא בזהירות את ראשי מבין השיחים על־מנת לראות את השטח שלפניי. דמויות כהות של נשים הצטיירו בין השיחים על רקע השמים הבהירים. עתה יכולתי לקבוע בוודאות: היו אלה אשתו של מוידל פפר, אחותו קריינצ’ה, גיטל ובת־דודתו רייזלה. אשתו של פפר שוטטה בידיים מושטות לפניה, כאילו אמרה למשש את אויר היער וכמו דיברה אל עצמה:

– אייכם? יוֹנס ופרידה – אייכם?

קפצתי על רגלי ותפסתי אותה בזרועותי. היא התכווצה כולה בזרועי, מבלי שתוכל להוציא עוד הגה מפיה. פרידה, אף היא קמה מהר, תפשה את המתרחש וחבקה את אחותה. קריינצ’ה הייתה במלוא הכרתה והיא סיפרה חיש, כיצד הן חפרו ארבעתן באצבעותיהן את אדמת הבונקר שכוסה על־ידי הגרמנים, כיצד הרגישו בגלי האוויר הראשונים, שחדרו לתוך הבונקר המורעל בגאזים, וכיצד עלה בידן לצאת לאויר העולם. חזרתי עם הבחורות אל הבונקר של מוידל – אולי נשאר עוד מישהו בחיים והוא מחפש דרכו החוצה.

בין העצים הגבוהים שעמדו היה הבונקר דומם כקבר אחים גדול, שבלע לתוכו משפחה שלמה ועוד יהודים שנלחמו כה קשה על חייהם. קראנו, ניסינו לחפור בידינו, אולם שום סימן חיים לא עלה מתוכו, – רק גאזים מורעלים התפרצו עלינו וחנקו בגרון. – אסור להישאר פה – הזכיר מישהו. עלינו להסתלק מיד, כי מי יודע, אם כל הרודפים עזבו כבר את היער. לקחנו עמנו את אשתו של פפר והתחלנו מסתלקים בזהירות מהמקום. הלכנו שעות בין השיחים והירח שימש לנו כמצפן, לבל נחזור למקום שממנו יצאנו. הלכנו במשך כמה שעות עד שהגענו למקום אחד בין שיחים עבים והצעתי לנוח עד שיאיר היום, כי אזלו כוחותיה של האשה.

נדמה לי שנרדמנו כשהתחיל גשם עז לרדת. תוך דקות ספורות נספגו המים לבגדינו הבלים והדביקום לגופינו. אור של בוקר אפור וגשום חדר בין השיחים והגיע אלינו. הבטנו זה על זה מבלי להוציא הגה מפינו.

– מים!.. – ביקשה האשה.

הצעתי לכולם להישאר במקום ויצאתי לחפש מים. הלכתי מבלי לחשוב רגע קט מה הכיוון שבו אני צריך ללכת. צעדתי שעה ארוכה בין שיחים ועצים ביער לא מוכר לי. חציתי ועליתי גבעות, ירדתי לבקעות ולפתע נתקלתי בגופות אנשים. התבוננתי בזהירות. היו אלה מהחברייה שלנו שברחו אתמול לכאן. הם שכבו צפופים זה על־יד זה, כאילו ביקשו לעצור בגשם לבל יחדור ביניהם. בראותם אותי, קפצו כולם, כאילו פגשו אחד שחזר מעולם האמת… סיפרתי להם קצרות את קורותינו וביקשתי מעט מים. הם הספיקו לאפות בלילה מעין פיתות. הצטיידתי ורצתי בחזרה אל הנשים.

– הנה מים וגם אוֹכל! – קראתי בשמחה.

הן הסתכלו בי בעצב ועיניהן הורו על אשתו של מוידל; היא נחה על עשב היער הרטוב ופניה היו מכוסים במעיל האפור של פרידה…

הצעתי שנעבור אל יתר היהודים, אך פרידה לא הסכימה בשום אופן לעזוב את המקום. חזרתי שוב אל הקבוצה, הבאתי את וחפרנו את הקבר… הבאנו לקבורה גם שארית משפחתו של מוידל פפר. אמרתי קדיש, כשדמעותי מתערבבות בטיפות הגשם העבות.

חזרנו אל שארית פליטת המצוד, עד אשר הגענו למקום ביער אחר, שבו מצאנו קבוצה של יהודים אלה. ישבנו עמהם לחשב את מספר אבידותינו…

 

בבית היערן    🔗

באותם הימים נודע לנו שקבוצת פארטיזאנים סובייטיים הגיעה לסביבה זו והיא מחפשת קשר עם פארטיזאנים במקום. בעקיפין נודע לנו, שהם שרידיה של יחידת פארטיזאנים, השייכת לפלוגת ה’פּוּלקוֹבניק' (= אלוף משנה) מֶ בֶדְיֶיב. יחידתו של מדבדייב פעלה בקרבת רוֹבנה ואנשיה ביצעו פעולות נועזות בשטחים הכבושים בידי הגרמנים, בראשותם של מתנדבים סובייטיים, שהוצנחו מעבר לקווי החזית.

משהחלו הגרמנים בנסיגתם מכמה ערים בברית המועצות, העביר הפּוּלקוֹבניק מדבדייב חלק מאנשיו לסביבת לבוב והטיל עליהם לחבל בצבא הגרמני ובציודו בעזרת אנשים שיגויסו בגאליציה המזרחית. בראש היחידה שיצאה לדרך עמד הפארטיזאן קראטינוֹב, והסיפור על מסעם בכיוון ללבוב היה אופייני למצב הביטחון ששרר בסביבה. אף־על־פי שהם היו פארטיזאנים מנוסים, אנשי־צבא לשעבר, דוברי אוקראינית ממוצא אוקראיני, שנקל להם להסוות את מטרתם האמיתית, הם נאלצו להסתבך בקרבות עם כנופיות אוקראיניות לאומניות, עם תושבי כפרים שבדרך, איכרים שהיו מזוינים כולם ושירתו – מרצון או מאונס – את הכנופיות. מעובדה זו ניתן ללמוד עד כמה קשה היה לנו לנוע כיהודים ולבצע פעולות להבטחת קיומנו.

בדרכם הקשה נפצעו ונהרגו רובם של אנשי היחידה וביניהם גם קראטינוֹב. נשארו לפליטה רק ארבעה שהגיעו עד לסביבות כאנאצ’ווקה. היו אלה ואסקא (ואסילי דראזדוֹב), פיוֹדוֹר (פּריסטוּפּה), אשתו של ואסקא – ג’ניא, ועוד אחד אשר את שמו שכחתי. באחת ההתנגשויות נפצעה ג’ניא ברגלה והגברים הביאוה עמם ליער. שם התקשרו עם פולנים, תושבי כאנאצ’ווקה ואלה היו שמסרו לנו על קיומם. הם הודיעו לנו על רצונם לארגן פלוגת פארטיזנים בסביבה ובאותה הזדמנות סיפרו, שהם מחפשים אחרי אדם שיגיש עזרה רפואית לג’ניא.

לאחר כמה מקרים של הצלחה בהגשת עזרה ובטיפול בפצועים וחולים, סבורים היו אנשינו שיש לי אלו ידיעות ברפואה. השמועה אודותי הגיעה לקבוצת הצנחנים ונתבקשתי לעזור להם. וכך הגעתי אליהם.

האנשים התחפרו בבוּנקר במקום מסוים ביער. הם הביאו עמם שני שכנים מהכפר הפולני הסמוך כאנאצ’וקה, האשה הייתה פצועה בבשר רגלה מירייה. מאחר שהבאתי עמי כמה תחבושות ואלו תכשירים לחיטוי, מסרתי להם ממה שהיה לי והוריתי להם, כי ימשיכו בטיפול שקבעתי.

אותן שעות שביליתי ביניהם והעובדה שהיהודים ראו בי גם את נציגם וכן גם השפה המשותפת קירבו אותנו. קבענו פגישה באחד המקומות ונדברנו שיבואו לשם לקחתני. החלטנו להתכנס בבית שומר היער ויטוֹביץ', שהיה ריק מיוֹשב, כדי להיוועץ כיצד להתארגן.

כשנפגשנו בשנית היינו שם כעשרים איש: ארבעת הצנחנים הסוֹבייטיים – ביניהם ג’ניא הפצועה – פולנים מספר מהכפר הסמוך וקבוצת יהודים עם בוּניוּ בראשה. גם אשתו של בוּניוּ הייתה עמנו. נושא השיחה היה: ארגון יחידה פארטיזאנית מסודרת בסביבה. למטרה זו – אמרו הצנחנים – הם גם הגיעו הנה. בתור שלב ראשון לפעולתם הם שמו להם למטרה לשחרר קצינים וחיילים, וכן אזרחים סובייטיים אחרים, הנמצאים בשבי הגרמני. לפיכך הם מוכנים לקבל ליחידה כל איש – רק בתנאי אחד: אם יש לו נשק.

על תנאי זה התגלע בינינו ויכוח. אנחנו התנגדנו לו בטענה, כי זכותנו היא כזכות הפולנים שהתגייסו לשורות הפארטיזאנים. הללו מתכוונים בפעולתם להגן על משפחותיהם, וכן גם אנחנו. סיפרנו להם כיצד השתחררנו מהמחנות והגיטאות, והטעמנו שלא למען הפקיר את שארית הפליטה לכלייה ביער העזנו והסתכננו במעשה הבריחה.

הוויכוח היה ער, אך התנהל באווירה חברית. הגנתי על עמדתנו והשתדלתי להסבירה לרוסים, בו בזמן שבוּניוּ השתדל לשכנע את הפולנים, מכריו מהכפר כאנאצ’ווקה. תחילה פנה כל אחד מאתנו בדבריו אל כל הנוכחים; אחר־כך נוצרו בעין שתי קבוצות לשוניות – כביכול: האחת ששפת דיבורה הייתה רוסית, והשנייה – פולנית. אך הנושא היה אחד.

עמדנו על רגלינו סביב קבוצת הצנחנים, אשר ישבה בעיגול, והתווכחנו בלהט, שעה שלפתע נפתחה הדלת ברעש ועל סף החדר הופיע איש בלבוש הז’אנדארמריה הגרמנית; מעיל ירוק ארוך היורד ומכסה את החלק העליון של מגפיו, כובע־פלדה ירוק חבוש לראשו ומקלע אוטומאטי בידו. ניצבנו על עמדנו מוכי תדהמה מול הפתח הפעור, אילמים מהפתעה, מבלי שנוכל כלל לתפוש איך אירע שהמשמר לא הרגיש בהתקרב אויב. רק אחד בינינו התאושש חיש מהר. היה זה ואסקא, אחד הצנחנים, שקפץ ממקומו וטרם הספקנו להבין מטרת הדבר, שלף בתנועה זריזה את אקדוחו וירה מקרוב־קרוב כדור בלבו של הז’אנדארם הגרמני. הלה צנח ארצה, מבלי שיספיק להוציא כל קול. ואסקא התכופף אל גופת הז’אנדארם, הסיר במהירות רבה מההרוג את מעילו ואת כובע־הפלדה שלו, לבש עליו מדים אלה וקרא אלינו בקול רם:

– הרימו ידיים למעלה ואני אוציא אתכם מכאן!

לא הכול תפשו – כפי הנראה – את המתרחש, כי רבים נשארו צמודים עדיין למקומות עמדם, ואילו חלק מאתנו ואני בתוכם, הרימונו את הידיים ויצאנו את הפתח, כשמאחורינו הולך ואסקא עם האוטומאט בידיו. לואסקא לא היה פנאי לחזור שנית על דברי פקודתו, ומי שיצא יצא, והנותרים נשארו בתוך החדר. בצאתנו החוצה הבחננו, שהבית מוקף שרשרת צפופה של ז’אנדארמים ומשטרה אוקראינית. הללו הלכו שולל, כנראה, אחר לבושו של ואסקא והיו בטוחים, כי הוא ה’פֶלדוובּל' שלהם, המוביל אותנו בשבי. התקדמנו באיטיות, תוך כדי מתיחות עצבים שאין לתארה, בצפותנו כל שנייה, כי הנה תיפתח עלינו אש קטלנית מכל עבר, ואנו ניספה בה. אולם, אשר יגורנו – לא אירע. ובהיותנו כבר קרובים לשרשרת הגרמנית, פתח ואסקא לפתע באש שוטפת מהמקלע שבידו, על הגרמנים שבסביבה, בהוציאו תחילה צרור ארוך אחד לעבר ימין, אחר־כך שני לעבר שמאל ובאופן כזה פרץ לנו מעבר אל היער ובקראו בקול: “רוצו!” הצטרף לריצת כולנו אל היער הקרוב.

רק לרגע קט התחלפו כביכול התפקידים. תדהמת השוטרים פגה עד מהרה ולאחר שהתאוששו פתחו ביריות בעקבותינו.

קבוצת אנשינו שנשארה בתוך הבית תפשה – כנראה – לאחר מכן את המתרחש ופתחה באש על הגרמנים שהקיפו אותם. הללו עזבונו לנפשנו והחלו בקרב עם הנמצאים בתוך הבית. שני הצדדים השתמשו ברימוני־יד וירו מכל כלי־נשק שהיה בידיהם. הדי היריות וההתפוצצויות הגיעונו כל שעת הבריחה וכן גם אחר־כך, שעה שהסתתרנו בתוך השיחים שצמחו בפאת היער. האזננו בחרדה לקולות הקרב שהתחולל שם למטה בין הכוחות הבלתי שווים.

רב היה קציר הדמים. כל אלה שנשארו בבית היערן נספּו בקרב והבית עצמו עלה בלהבות. הפארטיזאנית הפצועה ברגלה נהרגה ועמה גם הפארטיזאן ששמו לא נשמר בזיכרוני. עמם נפלו שני הפולנים מהכפר כאנאצ’ווקה, וששה מאנשינו, יהודי היער וביניהם גם בוּניוּ – הבחור הנפלא ואחותו. בין אלה שהצליחו לברוח היערה, זוכר אני פצוע אחד, המורה ליטמאן מווארשה. הוא נפצע בכדור שחדר בין הצלעות מגבו ויצא מהחזה. אנוכי טיפלתי אחר־כך בפצעו והוא החלים ממנו לחלוטין.

בתום המלחמה קבעו במקום בית היערן השרוף שלט ועליו כתובת ברוסית: “כאן נפלו בקרב עם האויב הגרמני… (הובאו פה שמות הרוסים והפולנים שנפלו) ושישה יהודים” (и шecть eвpeeв). שמותיהם לא נודעו לקובעי השלט.

 

חורבן הכפר הפולני כאנאצ’ווקה    🔗

הבעיה שניצבה לפנינו תמיד בהגיענו ליערות הייתה: מה לעשות עם המשפחות? אמנם לא גדולות היו המשפחות, כי לא נותרו מהן אלא שרידים שניצלו בנס – נשים וילדים מעטים מאוד. ברצוננו או שלא ברצוננו היינו למגיניהן של משפחות אלו. הן פנו אלינו בכל דבר ואנו השתדלנו באמת לעזור להן ככל שיכולנו. באמרי “אנו” הנני מתכוון לרווקים הצעירים שבינינו, אשר מטבע הדברים היו גם זריזים יותר וכל אחד מאתנו היה יחיד ולא היה לו למי לדאוג במיוחד.

אחרי המצוד בבית היערן נותק לזמן־מה הקשר בינינו לבין פליטת הפארטיזאנים הסובייטיים. במגע שקשרנו עמהם לבסוף מחדש הועלתה שוב שאלת המשפחות. ואסקא ופיוֹדוֹר היו בעד ארגון ה“פארטיזאנקה”, אלא שהם חידשו את תביעתם שמבין היהודים ייכנסו לתוכה רק נושאי נשק, הצעירים והבריאים שבינינו – וכמובן רק הגברים.

הדבר הפך לנושא היום; בין אנשינו ביער השתררה פאניקה גדולה בקרב המשפחות. אלה נחרדו מהאפשרות שיישארו גלמודים ביער, עזובים לנפשם ונתונים לסכנות של מצודים בלתי פוסקים הנערכים על־ידי הגרמנים. אימתם גברה כאשר בקרב הבריאים והחזקים, אנשים שהיה להם גם נשק, נמצאו כאלה שהיו מוכנים ללכת ל“פארטיזאנקה” ולהפקיר את כל שאר האנשים לגורלם ביער. אך ידם של בעלי רגש האחריות מבינינו הייתה על העליונה. וכתנאי בל יעבור הצגנו את התביעה, שאחד מתפקידי ה“פארטיזאנקה” יהיה הדאגה הנאמנה לכל אנשינו שנשארו בחיים ונמצאים עמנו ביערות אלה.

נודע לנו שואסקא ופיוֹדוֹר מתגוררים בהסתר בבית איכר פולני אחד בכפר כאנאצ’ווקה. באחד הלילות יצאנו כמה חברים ואני את היער, על־מנת להיפגש עמם ולקבוע באופן סופי את דבר ארגון ה“פארטיזאנקה”.

הגענו בשלום לבית האיכר ומצאנו בו את ואסקא, כשהוא שוכב במיטה חולה בשפעת ופיוֹדוֹר יושב על ידו. חזרנו שוב על דרישותינו וכתשובה על דברינו הציעו לנו הצעה חדשה, שהביאה בחשבון את דאגתנו למשפחות.

הזכרתי כבר קודם לכן, שבקרבת הכפר הפולני כאנאצ’ווקה שכן הכפר האוקראיני כאניצ’ב. הפוֹלנים של כאנאצ’ווקה היו שרויים בציפיית חרדה להתנפלות מצד שכניהם האוּקראינים. ואמנם האוקראינים העריכו, שזוהי השעה הכשרה לגזול משכניהם הפולנים את אדמתם ורכושם ולהיפטר מהם – בהיותם במשך דורות רבים נטע זר בתוך סביבה של עשרות כפרים אוקראיניים.

הלאומנים האוקראינים שהשתתפו באורח פעיל בכנופיותיו של באנדרא הסיתו את האוקראינים מהכפרים הסמוכים, לחסל אחת ולתמיד את הפולנים מהכפר השכן.

ב־30 ביוני 1941 בלבוב, למחרת כיבוש העיר בידי הגרמנים התחילו האוקראינים לפרוע ביהודים ולגרור אותם אל בתי הסוהר

בית הסוהר “בריגידקי” בלבוב אחרי שריפתו.

אוקראינים סקרנים מתקהלים לפני הכניסה, בשעה שבפנים מתעללים במאות יהודים

קארל אָפּלה ‘אוֹבּר־שאר־פירר’ (=סמל ראשון) בס"ס מפקד מחנה הכּפייה בקוֹרוֹביץ

מאחר שכאניצ’ב הייתה אחד המרכזים של הלאומנים הללו, יש להניח שגם הבטיחו לאיכרים חלק בביזה. הדעת נותנת שלא נצטרכו לעמל רב כדי להשיג את הסכמתם להתנפל על הכפר הפולני. התנגשויות קטנות בין יחידים משני הכפרים כבר אירעו פה ושם והמתיחות בכפר הפולני עלתה וגברה מיום ליום.

לאור מצב זה הציעו לנו ואסקא ופיוֹדוֹר, וכן גם הפולנים שהיו עמם בחדר, שנעבור עם כל היהודים לכפר הפולני כאנאצ’ווקה. כל משפחה יהודית שתסכים לעבור לכפר, תתאכסן בביתה של אחת המשפחות הפולניות; הנשים והקשישים יעזרו בסתר במשק הבית, לבל ייראו בחוץ, ואילו אנחנו – הגברים – נצא בלילות לשמירה ובימים תהיה לנו האפשרות לנוח בתוך האסמים.

קשה היה לסרב ולא להיענות להצעה זו. החורף היה קשה, הסיכויים לצאת לשדוד אוכל בכפרים פחתו מיום ליום. היו בינינו משפחות אשר סבלו מרעב ורבים היו גם החולים. מובן איפוא, כי בהביאנו את ההצעה לפני האנשים ביער, הסכימו רבים לעבור לכפר הפולני, בהתאם לפרטי ההצעה. ואכן, באחד הלילות בוצעה העברת המשפחות מהיער אל הכפר כאנאצ’ווקה. הנשים והקשישים השתתפו ככל שניתן בעבודות משק הבית, ואנחנו הצעירים נטלנו על עצמנו את ההגנה על הכפר מפני התנפלות ודאית מצד השכנים האוקראינים.

הכפר כאנאצ’ווקה שכן למרגלות תל, שהתנשא בינו לבין הכפר האוקראיני העויין. כל בתי כאנאצ’ווקה היו בתי־עץ וגגותיהם גגות־קש. אולם במרכז הכפר עמדו שלושה בנייני־אבן או לבנים; האחד – בנין הכנסייה הקאתולית של הכפר, שני – בית ה’פּאראפיה', לשכּת הקהילה הקאתולית של הכפר והשלישי – בניין בית־הספר הכפרי.

תוכנית ההגנה עוּבּדה על־ידי כומר צעיר בכפר, אחד משני הכמרים שכיהנו בכנסייה זאת. סיפרו עליו שהוא היה פעם קצין בצבא הפולני. התוכנית כללה שלושה קווי הגנה: האחד – במרחק כמה מאות מטרים מבתי־הכפר, מסביב לו; הקו השני – שני בתי האבן הנ"ל, והקו האחרון: בניין הכנסייה. הוחלט כי במקרה שנצטרך לסגת מהקו הראשון, נעביר את המשפחות לבנין הכנסייה, ואז שומה יהיה עלינו לסגת אל בתי האבן ומהם להמשיך במערכה. והיה – אם גם שם לא נוכל להחזיק מעמד, ניאלץ לסגת אל הכנסייה וללחום בה עד הסוף.

בדרשתו מעל דוכנו בכנסייה ביום הראשון בשבת, כלל הכומר את דבר הזמנת היהודים וקרא לתושבים להתייחס אליהם בנדיבות וברוחב־לב, כי “לא רק מחסה הם באו לבקש מידינו – לעזרנו הם באו וללחום שכם אחד עמנו”.

שבועות אחדים עברו בלא שיתרחש כל דבר מיוחד. חלק מבינינו עמדו בלילות על המשמר, בו בזמן חפר החלק השני חפירות – בהתאם לתוכנית ההגנה. בימים היינו נעלמים מן האופק ופורשים למנוחה, ומחוץ לתחומי הכפר לא ידע איש על מציאותנו בתוכו. באותו זמן עסקה קבוצת אנשים, בהדרכת הכומר הצעיר, בייצור רימוני־יד ואף פצצות קטנות, שאפשר להטילם באמצעות מכונה, מעין מרגמה מתוצרת בית שהציבוה על מגדל־הפעמונים.

בינתיים חלף החורף והאביב (1944) התקרב ובכפר נפוצו שמועות, כי בליל התקדש הפסחא הקאתולית תהיה התנפלות על הכפר. לא הוברר מה מקור השמועות – אם מרגלים הביאון, או הגיעו בצינורות אחרים, אך ככל שרבו השמועות על ההתנפלות הקרבה, גבר הפחד בקרב המשפחות הפולניות בכפר. איכרים החלו להעביר את משפחותיהם לכפר פולני אחר, שנמצא במרחק של שלושים קילומטרים בערך מכאנאצ’ווקה, סמוך ללבוב. הדבר עשה רושם מעיק. הרגשת הסכנה גברה לנוכח המשפחות הפולניות שהיו יוצאות לילה־לילה בשיירות מוגנות על־ידי אנשינו ועל־ידי הפולנים עצמם, לעבר הכפר המרוחק מהסכנה, בעוד אשר לנו, למשפחות היהודיות, לא הייתה כל אפשרות של פינוי כזה. לבסוף נשארנו בכפר עם מספר משפחות פולניות וציפינו למה שעתיד להתרחש.

בליל הפסחא של הקאתולים נערכה התפילה החגיגית בכנסייה. אנו שמרנו מסביב על הכפר, ושעות הציפייה הדרוכות של הלילה עברו בשקט. אנו עמדנו בקו הראשון ובשעה שלפני עלות השחר היו כבר מעיינינו נתונים למנוחה המחכה לנו עם גמר שמירת הלילה. והנה הבחננו לפתע בחמישה־ששה רוכבים על סוסים, שהופיעו על קו־האופק של פיסגת התל והחלו יורדים במורד התל. הדבר היה ברור: זוהי התחלת הקרב. לאורו החיוור של השחר המפציע עקבנו בעינינו אחר הרוכבים שהחזיקו את נשקם דרוך להתקפה. באיטיות ובזהירות הם עשו דרכם על סוסיהם במורד התלול.

מפה לאוזן נמסרה הפקודה להיכון ולתת לאויב להתקרב. בהיותם במרחק של עשרות מטרים בלבד מקוו החפירה, ניתנה הפקודה: “אש..!” מטח יריותינו פגע במטרה. קבוצת הרוכבים הוכתה בתדהמה ואחדים מהסוסים נראו קורסים תחתם ומאחדים נפלו רוכביהם. שניות ספורות לאחר מכן החלה מנוסה מבוהלת – סוסים ללא רוכבים ורוכבים שסוסיהם נפלו – לעבר פיסגת התל. מטח־אש נוסף ועוד אחד הדביקום, וקשה לשער שהתוקפים הצליחו לחמוק אל מעבר לגבעה, פרט אולי – לשניים או שלושה מהם.

ברי היה לנו שבכך לא יסתיים הדבר. עברו עלינו דקות של ציפייה מתוחה ודרוכה. הלילה נסוג והלך ועוד בטרם עלתה השמש הופיעה שורה ארוכה של רוכבים על סוסים, כשמאחריה גולש בשיפוע התל “חיל רגלים”. שוב נמסרה מפה לאוזן הפקודה להיכון ולתת למתקיפים להתקרב ובהיותם קרובים – פתחנו עליהם באש.

המהומה שפרצה עם מטח היריות הראשון הייתה עצומה. מתוך הבהלה שתקפה אותם החלו סוסים פצועים לדהור לעברנו; אנשים נפלו, פצועים התרוצצו במבוכה, אך מיד הופיעו שורות מתקיפים שהגיעו מאחוריהם ואלה היו כבר מפוזרות בשרשרת. בידי אנשיהם היו רובים ואחדים מהם החזיקו “וטינקים”. היו מהם שהחזיקו בידיהם רק גרזינים, קלשונות, חרמשים וכיוצא באלה כלים, היפים לקרב פנים אל פנים. גם לאלה נתננו להתקרב ועם קבלת הפקודה ניתכה עליהם אש שוטפת. דקות ספורות בלבד היכו כדורינו בפלוגה הגולשת אל מול חפירותנו להתקיפנו, אך הדבר הספיק כדי להרוג את מרבית המתנפלים ולהבריח את הנותרים, שהתחילו להימלט על נפשם אל מעבר לאופק שמאחורי התל.

שוב השתררו השקט והציפייה הדרוכה לבּאות. קיימנו מהרה התיעצות בינינו והוחלט לנצל את ההפוגה שלאחר הקרב להעברת המשפחות היהודיות חזרה אל היער שממנו באנו לכפר. משפחות פולניות רבות שלא אבו להצטרף אל היוצאים, התחבאו בבתיהן וחלק מהן עבר לכנסייה.

עברו עוד כמה שעות ללא הפרת השקט ולא נראו כל סימנים לחידוש ההתקפה עלינו. נתרווחה הרגשת כללית שהקרב הסתיים. אנו קיבלנו פקודה לסגת מהעמדות הקדמיות וכולנו עברנו היערה, כשנלווים אלינו חלק מהפולנים.

אנשי הכפר שהחליטו להישאר, בטחו כנראה, כי בהישארם משפחות מספר עם הכומר הזקן, לא יאונה להם כל רע מהמתקיפים. ואפשר שחשבו לנצל את חשכת הלילה המתקרב על־מנת לצאת אל הכפר הפולני הרחוק, אשר אליו כבר יצאו המשפחות הראשונות קודם לכן.

בשעות הצהריים הגיעו לכפר טאנקים גרמניים. הללו נעצרו בכיכר שבמרכז הכפר. קצין גרמני ירד מהטאנק הראשון והכומר הזקן יצא מהכנסייה להקביל את פניו. לא ידוע מה היה תוכן השיחה שהתקשרה ביניהם, אולם נודע שהקצין שלף את אקדוחו וירה בכומר והלה נפל חלל במקום. אחרי־כן עברו הטאנקים ברחובות לאורך שורות הבתים וירו פגזים על ימין ועל שמאל ותוך דקות ספורות נחרב הכפר כליל.

 

ב“פארטיזאנקה”    🔗

כשחזרנו מכאנאצ’ווקה ליער חנינו בגיא חבוי שגדלו בו עצים עבותים. בחרנו לנו ערוץ אחר מזה שהיינו בו בפעם הקודמת, כי הכפרים הקרובים לאותה חלקת יער היו אוקראיניים. ראינו את ישיבתנו במקום חנייתנו כישיבת עראי עד שנמצא מקום בטוח יותר. באותם הימים לא הקימונו סוכות ולא דאגנו למקומות לינה מסודרים. שוכבים היינו על האדמה הלחה, ספוגת הרטיבות מהפשרת השלגים באביב, כשבגדינו מרופטים וקרועים מרוב נדודינו התדירים וחילופי המקומות במשך החורף. לא היה בינינו אחד אשר מעיל לו, או בגד אחר, שנוכל לשימו תחתינו בשעות המנוחה. יומם ולילה היינו יושבים ושוכבים בינות לשיחים הסבוכים, מבלי שנוציא הגה בהרמת קול. הסיכויים להשגת מקום טוב יותר היו קלושים ביותר. לגודל הצער והתלאה תכפו ובאו עלינו הגשמים ואלה ירדו ימים ולילות ללא הפוגה במשך שבוע תמים. רבים מאתנו החלו סובלים ממיחוּשים חזקים, רבים נתכסו פצעים בגבם וברגליהם, וכך היינו צמודים לאדמה מבלי שנוכל לזוז, או לקום ולשחר לנו מזון להחיות את נפשנו.

שלהי החורף וראשית האביב (1944) הביאו לנו עמם קרבנות “טבעיים”: רבים מתו מקור, רבים מהתמוטטות הבונקרים, לפי ששכבות האדמה שכיסו את הבונקרים מלמעלה, נתמסמסו, כאמור; אך יותר מכול היו מרובים חללי המצוד ההוא ביער עצי־המחט הצעירים, שבו ניספו מוידל פפר ומשפחתו ורבים אחרים.

ואסקא ופיוֹדוֹר העבירו אחרי הקרב בכאנאצ’ווקה את מקום מושבם ליערות סוויז'. יהודים שהיו משוטטים בין יער ליער ובין כפר לכפר, סיפרו לנו על מקום הימצאם ועל רצונם להקים מחדש את ה“פארטיזאנקה” בתוך היער. נפגשנו עמם, אלא שהם חזרו שוב על התנאי שלהם בדבר אי־קבלת משפחות לתוך מסגרת ה“פארטיזאנקה”.

אחרי שהתפזרו ענני הגשם והדלף הטורד פסק, הגיעו אלינו באחד הימים ואסקא ופיוֹדוֹר וכמה פולנים עמם. הם חידשו את הצעתם להגדיל את כוחותיהם ובפיהם שוב אותה דרישה בדבר צירוף הבריאים בלבד. רבנו אתם קשות באותו לילה. האשמנום על עמדתם הנוקשה בדבר אי־קבלת המשפחות, שאלמלא כן היו רבים מאתנו נשארים בחיים. הם ניסו למצוא צידוק לעצמם, ולבסוף כשעמדנו כבר להיפרד ללא כל תוצאות, חזר פתאום ואסקא ונפנה אלינו ואמר, בלוותו את דיבורו בקללה רוסית עסיסית, שהייתה אופינית לו ביותר: ״אם כן, בואו עמנו!״

נטשנו מאחורינו את היער שהשתרע עד סוויז‘. היה ליל סהר בהיר. צעדנו ועברנו בשורה עורפית, עקלתונית על פני חלקות יער, שדות רטובים מימי הגשם הרבים, עקפנו מקומות יישוב, לבל ניתקל במשמרות אויב. הלכנו כל הלילה ובטרם בוקר הגענו למקום המחנה ביער סוויז’; שם היה גם מטה היחידה הפארטיזאנית, שהיווה חלק מהגדוד הפארטיזאני הלוחם בפיקודו של ה’פּוּלקוֹבניק' מדבדייב.

יער זה היה פחות צפוף ודרכים רחבות חצוהו ועברו בין שורות האילנות. בפינות עבותות יותר נסוו פה ושם הלוחמים שנפשו ביום והיו יוצאים בשעות הלילה לדרכים הרחבות לאימונים. מקום מושבם של שרידי המשפחות היהודיות נקבע באחד המקומות העבותים פחות, בינות לעצים גבוהים, שהיו מרוחקים ביותר זה מזה.

פאת היער העפילה אל גבעה נישאה למדיי, ובכך היה נעוץ יתרונו האיסטראטגי החשוב של המקום. מכאן אפשר היה לצפות על פני שטח נרחב ולראות כל מתקרב בעודו רחוק מאתנו. יתרונו השני היה בכך, שהיישוב הקרוב ביותר אל היער הייתה העיירה סוויז', המאוכלסת איכרים פולנים.

היחידה הפארטיזאנית שלנו מנתה שש קבוצות מאורגנות: שלוש קבוצות פולניות, שתי קבוצות יהודיות וקבוצה אחת רוסית. בין הפולנים היו אנשים צעירים בני כפר, שנטלו חלק בקרבות נגד האוקראינים במקומותיהם, או שברחו מהצבא הפולני בשעת תבוסתו, וכאלה שהצליחו לברוח מהשבי הגרמני. הרוסים, פרט לואסקא ופיוֹדוֹר, היו כולם חיילים לשעבר, שנמלטו מהשבי הגרמני והתלכדו לקבוצה אחת.

מדי בוקר נערכו אימונים בהדרכת בחור יהודי מקראקא ששמו רייכמאן, ומדי לילה היו יוצאות חבורות לוחמים אחדות, שמטרתן הייתה להתקשר עם מחנות השבויים של החיילים הרוסיים שנמצאו בסביבה ולסייע לבריחתם ממחנותיהם, כדי שיתחברו אל היחידות הפארטיזאניות. פעולה זו הייתה מסובכת ומסוכנת ביותר. אנו לא יצאנו לפעולות לילה אלו מטעמים מובנים.

השבויים הרוסיים שנמלטו אלינו, היו עוברים חקירה קשה ביותר עד שנתקבלו לשורותינו. בעמדנו פעם על המשמר, הגיע אל היער איש אחד שהבאנוהו למשכן המטה; לבוש היה בגדים קרועים ומרופטים של הצבא הסובייטי, ללא סימני דרגה. ואסקא דיבר עמו כמה מלים בלבד, אחר־כך לקחו הצידה, נתן את בידו וציווה עליו לחפור בור. משסיים את החפירה, נצטווה על־ידי ואסקא לעמוד על שפת הבור החפור, ואסקא ירה כדור בראשו. הוא נפל הרוג לתוך הבור שכרה במו ידיו. לא נותר לנו אלא לכסות את הבור באדמה.

בהיותנו פעם לפנות ערב על המשמר בפאת היער, הבחננו בשלושה אנשים לבושי בגדים אזרחיים, שנשאו חבילות בידיהם. הם עברו בשדה והתקרבו לעמדתנו. נתננו להם להתקרב, בהתאם להוראה הקבועה שניתנה לנו, ולאחר שנמצאו כבר במרחק מטרים אחדים מאתנו, ציווינו עליהם לעצור וליפול ארצה. הם עשו כמצווה ונפלו לארץ כשפניהם אל האדמה. ניגשנו אליהם ונטלנו מהם את כל אשר היה עמם. הם מסרו לנו את האקדחים שהיו עמם והובלנו אותם אל המטה. בהיותנו קרובים למשכן המטה קפצו פתאום ואסקא ופיודור מבין השיחים, נפלו על צוואריהם של אנשים אלה, חיבקום, נשקום ופרצו בקריאות שמחה. שעות רבות ישבו השלושה אצל ואסקא ופיודור והרבה “סאמוֹגוֹנקא” שתו באותו לילה עד שהלכו לישון.

התברר שזו הייתה חוּליה מיחידת הפּוּלקוֹבניק (אלוף משנה) מֶדְבֶדיֶיב, שנשלחה אף היא ללבוב והגיעה לשם בדרכים מיוחדות. היו אלה הפארטיזאן המהולל קוּזניֶיצוב שהטיל אימה על מוסדות השלטון הגרמני בווֹלין ובמזרח־גאליציה. קוּזנייצוֹב היה בחור גבוה, בלונדי, דיבר גרמנית רהוטה, עד כי קשה היה להבחין שהאיש לא ראה מימיו את גרמניה. צעיר רוסי זה היה לבוש במדי קצין הז’אנדארמריה הגרמנית והיה נכנס ויוצא במשרדיהם. שם היו לו אלו קשרים עם אנ"ש וכך היה מעביר ידיעות חשובות למטה אשר ביער. לא זאת אף זאת: יוצא היה על־פי החלטת המטה וחוזר העירה ומבצע במו ידיו התנקשויות בחייהם של ראשי השלטון.

אל קודזניצוֹב נלווה בחור פולני בשם יאן קאמינסקי, שגם בפיו הייתה שגורה השפה הגרמנית והיה לבוש מדים גרמניים. קאמינסקי שימש כשלישו של “הקצין פאול זיבּרט” (שמו הרשמי של קוּזנייצוֹב). השלישי היה ביילוב, פארטיזאן שהיה “נהגו המקומי” של “הר פאול זיבּרט”. שלישיה זאת הייתה נוטלת לעצמה מכונית ממוסכי השלטונות הגרמניים ויוצאת עמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה.

גם ללבוב הם הגיעו עם מכונית וכאשר לא קיבלו זמן מה ידיעות על גורלה של יחידת הפארטיזאן קראטינוב, הם ביצעו בינתיים את ההתנקשות בחייו של סגן־המושל של מזרח־גאליציה, באוּאֶר ומזכירו ד"ר שניידר. ההתנקשות בוצעה על ידם בצהרי היום, במרכז העיר, על־יד חווילתו של באוּאֶר והם הסתלקו במכוניתם. הם כיוונו פניהם מזרחה וכאשר הגיעו לקוֹרוֹביץ, עצר בעדם מחסום של הז’אנדרמריה הגרמנית. תחילה בדקו את ניירותיהם ולא מצאו בהם כל פגם; אולם אחר־כך ביקש מהם קצין־הסיור תעודות נוספות. קוּזנייצוֹב, שהבין כי בזו הפעם הם עלולים ליפול בפח, הושיט ידו לבטנת מעילו כדי להוציא את התעודה הנוספת; אולם לפני שהספיקו אנשי המשמר לראות תעודה, הורק עליהם צרור כדורים מאקדחו של “פאול זיבּרט” וכמה ז’אנדארמים נפלו במקום. “עוזרו” קאמינסקי פתח אף הוא באש, בשעה שביילוב לחץ על דוושת הדלק והם הסתלקו במהירות מקוֹרוֹביץ. אחרי זמן־מה נעצרה המכונית – הדלק אזל. הם נטשוה וחדרו היערה.

ימים אחדים הם התרוצצו ביערות בתקווה למצוא את קבוצת הפארטיזאן קראטינוֹב, הנמצאת לפי הידוע להם באותה סביבה, אולם הם לא גילו כל עקבות. בהגיעם רעבים ועייפים ליער כאניצ’ב, הם נתקלו פתאום בקבוצת יהודים שהסתתרה בין השיחים. לא קשה לתאר את הרגשת היהודים בראותם לפתע קצינים גרמניים, שהופיעו בלב היער, על ידם ממש. השלושה עמלו הרבה כדי לשכנע את היהודים, שהם פארטיזאנים רוסיים, עד אשר הללו נטו להאמין להם. תוך כדי שיחה סיפרו היהודים שבסביבה זו נמצאים גם פארטיזאנים וביניהם גם רוסים. כשהוזכרו שמותיהם של ואסקא ופיוֹדוֹר, סר הספק מלב היהודים, שאמנם יש קשר בין “קצינים גרמניים” אלה לבין הפארטיזאנים. שמואל אֶרליך ומארק שפילקה, שניים מהיהודים שגילו את קוּזנייצוֹב וחבריו, הסכימו להובילם אל הפארטיזאנים, וכך גם הגיעו אלינו.

קוּזנייצוֹב וחבריו נשארו אצלנו כמה ימים וקיימו התיעצויות על דרכי הפעולה בעתיד. נודע לנו שואסקא ופיוֹדוֹר הפצירו בהם שיישארו עמנו, אולם קוּזניצוֹב הדינאמי שלא היה מסוגל לשבת במקום אחד, עמד על כך שעליו לחזור אל המפקד מדבדייב, הנמצא בסביבת רוֹבנה. ואסקא ופיוֹדוֹר סיפרו לו על נסיונם בדרך לרוֹבנה, אולם קוּזנייצוֹב עמד על דעתו. הוא אך ביקש מורה־ דרך שיילווה אליהם בדרכם.

אֶרליך ושפילקה הסכימו ללוותם. היו בינינו שהתנגדו וניסו לשכנע את שני היהודים, כי סכנה גדולה בדרך, בייחוד ליהודים, אולם הם עמדו בשלהם ויצאו עם קוּזנייצוֹב ורעיו לדרך מזרחה.

הגרמנים הגבירו בינתיים את חיפושיהם אחרי הפארטיזאן “פאול זיבּרט” ועוזריו. ההתנקשויות שהוא ביצע ברוֹבנה ואחר־כך בלבוב, הזעיקו את השלטונות הגרמניים והחרידום, אך מעולם לא עלה בידם לזהותו.

אחרי המלחמה, כאשר לבוב הייתה שוב בידי הסובייטים, הגיע לשם מדבדייב עצמו, על־מנת לחפש את עקבותיהם של קוּזנייצוֹב וחבריו. אנשי המודיעין הסובייטי מסרו לו פרוטוקול שנמצא בארכיון של הגיסטאפו; שם נאמר, כי בסביבת ברוֹד התנגש קוּזנייצוֹב בכנופיה של אנשי באנדרה. הללו היו מוסווים בבגדי הצבא האדום. בקרב שניטש ביניהם נפל שמואל אֶרליך, קוּזנייצוֹב, קאמינסקי ובילוֹב. שפּילקא נפצע ומת – כנראה – אחר־כך מפצעיו.

באותו אביב (1944) הייתה פעילוּת רבה מאוד בפלוגת הפארטיזאנים שלנו. תנועת הקשרים גברה. אנו קיבלנו מקלט־ראדיו קטן ובאמצעותו היינו מאזינים להודעות ולחדשות, ששודרו מתחנות שונות. רשמנו את הדברים שנגעו בעיקר למצב בחזיתות ולשאר עניינים אקטואליים שהיינו מעוניינים בהם והעברנום למטה. הקשרים היו מביאים עמם – כנראה – פקודות והוראות לקראת הפעולות בעתיד, ולילה־לילה היינו יוצאים לפעולות שונות.

המצב בחזית נצטייר לנו באותם הימים בערך כך: הצבא האדום פרץ את הקו הגרמני לאורך הגבול הישן, שהיה קיים בין פולין ורוסיה עד 1939 בסביבת וולוצ’יסק ופודוולוצ’יסק. מתפקידנו היה לנתק את דרך הנסיגה של הצבא הגרמני ברגע שהצבא הסובייטי יפרוץ את הקו וכן להגיש עזרה לצבא המתקיף בחזית במידה שיהיה זקוק לה.

הטאקטיקה הייתה כזאת: בלילות היינו יוצאים מהיער ומתרחקים מהמקום שבו נמצא מחננו כדי קילומטרים מספר, ושם שמנו מארבים לשיירות משני עברי הכביש. ההתנפלות בוצעה בדרך־כלל על המכונית האחרונה שבשיירה. תחילה היינו נותנים לכל השיירה לעבור ללא הפרעה ובהתקרב המכונית האחרונה, או המשאית עמוסת הציוד, היינו פותחים עליה באש מרובים אוטומאטיים, או משליכים עליה רימוני־יד. בדרך־כלל הייתה המכונית נעצרת לאחר שנחבלה; הגרמנים שהיו בה ונשארו בחיים, הומתו בו במקום, לאחר־מכן היינו פורקים מהמשאית את הציוד והתחמושת ומסתלקים ממקום הפעולה.

אחרי שביצענו בהצלחה כמה מארבים כאלה, השגנו רובים אוטומאטיים, מקלעים, מכונות־יריה וציוד שונה אחר. אלה הועילו לנו במאמצינו להכניס לשורות הקבוצות הפארטיזאניות שלנו את היהודים שלא היו מזויינים עד כה ולהפעילם. שורותינו נתמלאו והלכו ועמן עלתה גם חשיבותנו בשורות הפארטיזאנים. וכל אלה שלא היה להם עד כה נשק, ניתנה להם עתה האפשרות להתעלות לדרגת חברים שווי־זכויות ב“פארטיזאנקה”. לעתים קרובות שללנו גם אספקת מזון, שנועדה לחזית הגרמנית והבאנו אותה למחננו בכל הכבוד היאה לה. וכך מדי בוקר היו חוזרים למחנה בשעה מוקדמת כל אלה שהשתתפו במארבים, כשהם נושאים עמם שלל ציוד מלחמתי קל וכבד, שסייע לנו הרבה במלחמת קיומנו ובהגברת כוחנו.

אחרי שבועיים של פעולות כאלה עברנו להתקפות רצניות יותר, מאחר שבאותם מארבים לא ניתן לשתף מספר פארטיזאנים רב. התחלנו לחבל בכל שיירה שנעה בכיוון חזית, לבל תגיע למטרתה. במקרים אלה הטלנו על שיירה בעיקר רימוני־הצתה, כדי להעלות באש את כל הציוד שבמכוניות, וירינו בגרמנים שקפצו מתאי המכוניות אל התעלות שבצדי הכביש. וכך עלה בידינו בשבועות הראשונים להרוס מספר שיירות ארוכות מאוד, שהובילו ציוד לחזית הגרמנית.

אחת מפעולותינו המוצלחות הייתה על הנהר סטריפּה. קו־החזית נמשך לאורך הנהר בקרבת טארנוֹפּוֹל והוטל עלינו לחסל את השיירות הגרמניות שנעו לקטע זה. בהגיע השיירה היה כבר כל המארב ערוך בעמדותיו. הפארטיזאנים פוצצו את הגשר בו ברגע שהשיירה הגיעה אליו. הייתה זו שיירה שהובילה נשק ותחמושת לחזית. עם פיצוץ הגשר פתחנו באש מהמארב וכל השיירה חוסלה. מי שקפץ מהרכב – מצא את מותו על הכביש. כ־60 חיילי אויב ומפקדיהם נפלו בפעולה זו, והיו כמה שנכנעו ונלקחו בשבי. אלה הובלו אל היער לחקירה ואחר־כך נורו בנחל.

השמחה על השלל הרב התנדפה מהרה, משהתחלנו לעמול בהרכבת המקלעים – שהיו כמדומני מתוצרת צ’כית. קיווינו להעשיר במאוד את כוחותינו בנשק. והנה איש לא הצליח להרכיב אף מקלע אחד בשלמות. החלה האשמה הדדית, כרגיל, ב“לא יוצלחות” ו“תן לי ואראה לך” וכיוצא באלה דברים. בסופו של דבר התברר, שבכל מקלע חסר חלק אחד קטן והכרחי… מחקירות מאוחרות נודע לנו מפי שבויים גרמנים, שעם התגברות הפעולות הפארטיזאניות, התחכמו הגרמנים ושלחו לחזית נשק שהחסירו ממנו חלק קטן וחשוב, כדי שהפארטיזאנים לא יוכלו להפיק ממנו תועלת במקרה שיפול לידיהם. ואילו את החלק החסר היו מעבירים באווירון ישר לחזית.

לאחר מכן עברנו למקום שהיה מסובך יותר. לוקחים היינו עמנו צידה לדרך ויוצאים בשעה מוקדמת מאוד למקום מרוחק ביותר ממחננו, כדי להטעות ולמנוע חשד אפשרי בסביבתנו. העתקנו מפעם לפעם את מארבינו ממקום למקום – פעם במרחק 10 ק"מ על דרך אחת, ואלו בפעם השניה הנחתנו מכתנו בכביש אחר.

 

חבלי השחרור    🔗

פעולותינו הפארטיזאניות נמשכו עד לאותו בוקר בו התחיל הצבא הסובייטי בהתקפתו לאורך כל החזית, דהיינו עד 22 ביוני 1944. אז החלה גם הנסיגה הגדולה של חילות הגרמנים בכיוון למערב. מרוב ההתלהבות, הסיפוק והביטחון שמילאונו למראה הנסיגה הטוטאלית של הגרמנים. שוכחים היינו לפעמים להקפיד על הסודיות של פעולתנו ועל שמירת כללי הזהירות והיינו יוצאים גם באמצע היום לחזות בגרמנים הבורחים. מובן שמעשים כאלה היו אסורים במסגרת תוכנית פעולתנו, ואף־על־פי־כן רבים היו מקרים אלה.

באחד מימי אמצע יולי, בשעת אחרי־הצהריים הגיעתנו הבשורה המיוחלת. אנו סרנו אותה שעה כמנהגנו למנוחה שלאחר הסעודה, ולפתע הגיעונו צעקות וקריאות קולניות. לשמע הקולות שלא היינו רגילים להם זה זמן רב, קפצנו ממקומנו, כל אחד נטל נשקו ויצאנו לדרך היער הרחבה. שם הוברר לנו, כי אלה היו קולותיהם של חברינו שבאו להודיע, שהצבא הסובייטי הגיע לסוויז' וכבש את הכפר. לשמע הבשורה עלו ואסקא ופיודור ועוד כמה מהמפקדים על סוסיהם ויצאו את היער. נשארנו מבולבלים ונרגשים, בלי לדעת כיצד עלינו לנהוג ברגע גדול זה. האלם תקפנו. מעיני כל אחד מאתנו נשקפה השאלה הגדולה שהשמחה והכאב שמשו בה בערבוביה: “האמנם”?"

כעבור שעה, או קצת יותר, חזרו והודיעו לנו על המצב: היער שנמצאנו בו אותה שעה, היה כבר בשטח המשוחרר על־ידי הצבא האדום. זכור לי הפולני ויטוביץ‘, שהגיע רכוב על סוס יחד עם ואסקא ופיודור שחזרו מסוויז’. ידענו עליו, כי היה פעם “קאפיטן” (סרן) בצבא הפולני ומילא תפקידים צבאיים חשובים גם ב“פארטיזאנקה” שלנו. הוא עמד לפנינו נרגש ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. הוא הסתכל בנו ואנו בו, עד שהתגבר ובעינים דומעות וקול רועד קרא:

Moi przyjaciele, jesteście wolni![⁸]

דמעות חנקו בגרון ונשארנו עומדים במקום, נדהמים ונרגשים. אך ואסקא כדרכו – הפליט כמה מלים גסות והוסיף:

– למה לנו לדבר? אנחנו חופשים, בואו ונלך!

שמחת היהודים הזקנים, הנשים והילדים הייתה גדולה לאין שיעור. עגלות איכרים החלו מגיעות כשהן מוסעות בידי איכרי סוויז'. הללו התנדבו ובאו אלינו להוציאנו מהיער. אנו הוֹשבנו את כל המשפחות היהודיות בעגלות ונכנסנו בראש המסע לכפר. האוכלוסיה קיבלה אותנו בתרועות גיל ובלבביות והכול נתקבצו לאחת החצרות לחוג את מאורע השחרור. שחטו חזיר ועגל, הביאו “סאמוֹגוֹנקא” והיטיבו את לבם במאכל ובמשקה. עד שעה מאוחרת בלילה לא פסקו השירים שנישאו מכל גרון, ורבה הייתה השמחה בכל הכפר. הפלוגה של הצבא האדום שנשארה כחיל מצב בכפר, הצטרפה לחוגגים וחייליה שתו יחד עמנו עד אור הבוקר. גילויי השמחה וחדוות השחרור נמשכו גם בבוקר. למחרת היום עוד המשיכו בשתייה וכן גם בלילה שלאחריו.

ביום השלישי לצאתנו מן היער פקדנו האסון. מלבד כמה יהודים היו הכול שכורים והלומים מה“סאמוֹגוֹנקא”. לפתע הגיע לאזנינו טרטור מנועי מטוסים. שמחים ובוטחים שאלה אינם אלא מטוסי הצבא האדום, יצאו הכול החוצה. על מנת לברך אותם בנפנופי ידים. האוירונים חגו מספר פעמים מעל לכפר ולפתע החלו להנמיך טוס והתקרבו במהירות עד לגובה של עשרות מטרים בלבד מעל פני הקרקע ולהפתעתנו הרבה החלו ממטירים ממכונות־יריה צרורות ירי שוטפים וארוכים בקהל החוגג.

אנוכי עמדתי אותה שעה בחצר, זינקתי אל מעבר לגדר הכפרית הסמוכה לבית, וטמנתי עצמי בין שתילי תפוחי אדמה שגדלו בערוגה ועליהם כיסו אותי כמעט. נשארתי שכוב במקום כשפנַי למעלה ויכולתי לראות את כל המתרחש סביבי. איכר שעמד על מפתן ביתו והרים את ידו כדי להאהיל על עיניו, על מנת שייטיב לראות את המתרחש בחוץ, נפגע בכדורים; גגות הקש של בתים רבים התלקחו והתחילו לבעור. המהומה בתוך הכפר גברה והלכה והאנשים רצו וניסו לברוח מבלי לדעת לאן.

העניין נמשך זמן לא רב. לאחר שעה קלה עזבו האווירונים את שמי הכפר והתרחקו, אולם הכפר אשר אך זה עתה חגג בחדווה את שחרורו מעול הפולש, נשאר זרוּע הרוגים רבים, שהיו מוטלים במצבים שונים בכל פינה. חיילים, אזרחים יהודים, פארטיזאנים פולנים – מנת גורלם הייתה אחת…

שכבתי זמן רב במקומי, עד אחרי הצהרים, ופניי אל מול השמים הכחולים. אזניי היו דרוכות לקליטת קולות. כשקבעתי לבסוף בוודאות, שאין שומעים עוד קול צעדי־אדם, הרימותי את ראשי, הסתכלתי סביבי, יצאתי בזהירות לשדה ונכנסתי לתוך הקמה ששיבוליה היו גבוהות. אחר־כך עקרתי ללכת. חציתי בים שיבולים וחתרתי אל היער הנשקף מרחוק. תמו ימי ה“חופש” ואני חזרתי היערה.

יער חדש, לא מוּכּר. נכנסתי אל בינות לעצים וחתרתי לעומקו. המשכתי לצעוד כל עוד האיר לי היום, עד שהגעתי למקום שנראה לי בטוח במידת מה. ירד עליי הלילה. לא נותר לי בלתי אם להישאר במקום, להתרווח בין השיחים ולחכות לאשר תביאנה עמן שעות הלילה הבאות.

עוד אני תוהה על סביבתי השרויה באפלה, נופצה הדממה. היער נזדעזע מרעמי יריות שמילאוהו. כל הלילה נמשכו היריות, הן לא פסקו גם בבוקר. נדמה היה לי שכל הכדורים והפגזים המתעופפים מעל ליער באים משני קצותיו; חשתי בעליל שאני נמצא בתוך יער שאינו אלא החזית עצמה.

משהחוויר הלילה ואור הבוקר החל מסתנן בין העצים, מצאתי לי מקום בטוח יותר בין שיחים אחרים; שכבתי שם כל היום עד הלילה הבא. היריות התמידו בהפסקות קטנות – הן התקרבו או התרחקו במשך כל אותו יום כבלילה שעבר. הקשבתי בדריכות רבה לנעשה מסביבי, אך לא יכולתי להבחין בדבר. כך עברו עליי גם היום השלישי והלילה שלאחריו. בבוקר יום הרביעי הבחנתי פתאום באילו תנועות חשודות בשיחים במרחק לא רב ממני. אחרי ארבעת הימים שעברו עליי ביחידוּת ללא אוכל וללא שינה ביער בלתי־מוכר לי, הייתי חלוש פיזית ודרוך עד קצה הגבול מבחינה נפשית. התנועה בין השיחים השרתה עליי מתיחות קשה. בכל עת שניסיתי לקום ממקומי, השתרר שוב השקט בשיחים הקרובים. הדבר חזר כך במשך השעות שלפני הצהריים פעמים רבות. לאט־לאט פגה המתיחות. הבינותי שהגורם המעורר את דאגתי נתון בעצמו בוודאי בדאגה לא פחותה מזו שלי. קמתי, בלחצי את האקדח בידי וניגשתי בבת אחת אל המקום שנראה חשוד בעיניי. התחלתי לחפש מסביב, ואכן – לאחר כמה צעדים נתקלתי בגוף אדם. הסתכלתי והנה – פרידה, גיסתו של פפר לעיניי. היא נבהלה תחילה, אך משהכירה אותי, סר ממנה פחדה. היא סיפרה לי בלחש, שהיא נמצאת פה כבר זה היום הרביעי. גם היא ברחה מהכפר ביום ההפצצה וכמוני הגיעה גם היא לאפיסות כוחות. מוזר היה לנו שנמצאנו מטרים אחדים בלבד זה מזו, ולא נפגשנו קודם לכן. הפחד, אי־ידיעת המצב והמתיחות בהם היינו שרויים, הם שלא איפשרו לנו – כנראה – לגלות האחד את השני, אלא לאחר ארבעה ימים.

בצהרי אותו יום פסקו היריות והשתררה דממה. הייתה זו דממה שלאחר סערה. קמנו לחפש מוצא מהיער והלכנו בינות לשיחים עד שגילינו שביל בין העצים. התקדמנו בו וראינו שהוא מוביל לקבוצת סוכות שהוקמו פעם על־ידי יהודים. כשהגענו למקום הכרנו מי היו דייריו לפני זמן מה. עתה היה המקום ריק מיושביו. המשכנו דרכנו ולפתע מצאנו את עצמנו ניצבים על גבעה שבפאת היער. משם נגלה לעינינו כפר, ששמו לא נחרת בזכרוני. ממורד הגבעה עד לכפר השתרע שדה. בחננו בעינינו את שטחו של השדה שעה ארוכה, מבלי להוציא הגה מפינו, ולבסוף הבחנו באשה יושבת וחולבת פרה. לאחר שיקול־מה החלטנו בינינו, שפרידה תרד מן הגבעה ותיגש אל האשה ותשאל אותה למתרחש בסביבה. פרידה עטפה ראשה במטפחת שהייתה כרוכה על צווארה כדרך הכפריות, והחלה יורדת בכיוון לשדה. היא צעדה יחפה במורד ואני נשארתי למעלה, ועקבתי בציפיית־חרדה אחרי כל תנועותיה. היא הגיעה לרגלי הגבעה, נכנסה אל בין השיבולים. הבחנתי מלמעלה בשיבולים המתנועעות לקצב צעדיה. היא יצאה מתוך חומת הזהב שהסתירה אותה מהאשה החולבת את פרתה ובצעדים מאוששים, בטוחים וזריזים התקרבה אל החולבת. ראיתי בבירור את תנועותיהן בדברן זו עם זו. פתאום שמעתי קול קורא. תחילה חשבתי שאך נדמה לי הדבר. משקראו לי בפעם השנייה והשלישית, הבחנתי ברורות שהן קוראות לי בקול רם כי ארד אליהן למטה. גלשתי בריצה מהגבעה וניגשתי אליהן. נודע לי מפי הגויה שחילות הצבא האדום כבשו היום את הכפר בפעם השנייה. בו במקום הזמינה אותנו האיכרה לבוא לביתה לאכול ארוחת ערב עם משפחתה.

בזמן הארוחה נסתבר לנו מפי האיכרים שכיבוש הסביבה לפני שבוע ימים לא היה עדיין כיבוש ממשי. קבוצת סיירים של הצבא האדום כבשה את הכפר כיבוש ארעי, והחזיקה בו עד אשר כותר על־ידי הצבא הגרמני. זו הייתה גם הסיבה לחזרת הגרמנים לסביבה ולהשמדת מעט החיילים מן הצבא האדום שהיו בכפר. עתה הגיע צבא סובייטי סדיר שכבש את הסביבה סופית.

החלטנו לצאת לפרמישלאן על־מנת למצוא בה יהודים. השכמנו עם בוקר ויצאנו לדרך. בדרכּנו פגשנו טורי מסע סובייטיים שנעו מערבה. ארבעה ימים של רעב וארוחת־הערב הדשנה מליל אמש, עשו את שלהם ואך בקושי יכולנו להניע רגלינו ולהמשיך בדרכנו. עברנו את כאנאצ’ווקה, התקרבנו אל טאנק שבור שניצב בתוך הכפר הפולני ההרוס, שנחרב על־ידי הגרמנים לאחר הקרב. מצאנו קרע גוויל של ספר־תורה. פרידה, שהייתה בת למשפחה אדוקה, אמרה כי אסור לה לנגוע בגוויל וביקשה ממני כי אקח אותו עמי. הרימותי את הגוויל והחבאתיו מתחת לחולצתי הקרועה. בו ברגע נורו אלינו כמה יריות. קפצנו אל מתחת לטאנק השבור והתחבאנו שם. רק לאחר שפסקו היריות המשכנו שוב בדרכנו.

בעברנו קודם על־יד בית היערן ההרוס והשרוף ראינו עמוד תקוע ועליו השלט הנזכר: “פה נפלו בקרב עם הגרמנים הפולשים…” ומלמטה שמות כל הנופלים. גילינו את שם האשה הרוסית, שם בעלה ושמות הצנחנים, שני פולנים ולבסוף המלים: “שישה יהודים”, ללא ציון שמותיהם.

עקרנו מהמקום והמשכנו בכיוון לקוֹרוֹביץ; משם לקח אותנו עמו איכר אחד בעגלתו והביאנו לגלינה. השלטון הסובייטי חזר בה על כנו והתבסס בה.

שלטונות הצבא האדום במקום לקחו ממני את אקדחי, וכשאר האנשים שהגיעו לשם מהיערות והשתתפו בקרבות נגד הפולשים הגרמנים, קיבלנו גם אנחנו תעודות שאישרו, כי פעלנו בשוּרות היחידה הפארטיזאנית, המשתייכת לגדודו של הפּוּלקוֹבניק מדבדייב.

 

דמי אחינו הזועקים…    🔗

בא החופש הנכסף – החופש הגדול שהתפללנו וציפינו לו בכל השנים הקשות שעברו עלינו! הוא בא ומצאנו עומדים בפאת־היער. השמחה בלב הייתה מהולה בעגמימות: לאן ללכת? אנה לפנות? להיכן נשים פעמינו? נתיב היער הצדדי מוביל מכפר לכפר, חוצה בדרכו שדות ומתפתל עד לכביש הראשי הנמתח במרחק של עשרות קילומטרים מכאן. בדרכנו פגשנו גויים מאיכרי הסביבה; כל אחד מהם השתדל לקבל את פנינו בשמחה, אך ככל שאנו נפגשים יותר ובאים עמם בדברים, איננו יכולים להשתחרר מהרגשה, ששמחתם מעורבת אולי בצער מסותר, שדאגה מבצבצת מתוכו: “למה נשארו הללו בחיים? מה יאמר יהודי זה בשובו למעונו מלשעבר? היהיה למלשין?” שכן רבות היו משפחות האיכרים שמותם של יהודים העיק על מצפונם, רבות מהן שיתפו פעולה עם המשטר ההיטלראי, והיו מביניהם ששירתו במשטרה או שהשתייכו לכנופיות ולמפלגות הבאנדרוֹבצים המקורבים לנאצים, ולא מעטים מהם השתתפו בהתנפלויות־שוד ורצח על יהודים, על־מנת לרשת את רכושם. היה גם שאיכר שקט וזהיר בהליכותיו, קיבל משכנו היהודי את כל הונו למשמרת, ובמשך השנים תקפו הרצון לזכות בהון או ברכוש של זה ולא אחד שיחק לו מזלו ונמצאה לו הזדמנות נאותה “להבטיח” שאותו יהודי לא ישוב לעולם… מי בגלוי ומי בסתר, מי יותר ומי פחות, בכולם חשנו ברורות: קשה למצוא בין כל הגויים הללו אחד שיכול לומר על עצמו “ידיי נקיות…”

סטייה קלה בדרך צדדית הוליכה אל הכפר טירקיטנה, הוא הכפר היחיד שיכולנו לדונו לכף־זכות. ואכן שנינו – פרידה ואני – עלינו על דרך־העפר המובילה לשם. היה זה הכפר היחיד שעזר לנו בשעתו ואנשיו התעניינו בנו בעת שעבדנו במחצבה שבקרבתו. רוב האיכרים בו עזרו לכל אחד מאתנו. נמשכנו להיכנס אליהם, לראותם, אולי גם להודות להם על אשר עשו למעננו בשעתו.

סרתי לביתו של איכר עשיר שעזר לי הרבה מאוד בזמן שעבדתי במחצבות. שמחתם של בני הבית הייתה כנה והם קיבלו אותנו יפה. בערב, לאחר יום עבודתו, סיפר לי האיכר בלחש על הדברים שאירעו בכפר בזמן היותנו ביערות. הוא גילה לנו כי בני משפחת יענקל, המשפחה היהודית היחידה שהסתתרה בכפר, נתפסו והושמדו. אחד מאיכרי הכפר שהכרתיו, החביא אותם בביתו וכתמורה למעשיהו השתמש בכל רכושו של יענקל: באדמתו, בפרותיו בסוסותיו, בכלי־עבודתו ונהנה מכל הרווחים שרכוש זה הביא לו. לבסוף נמאס עליו פחד התמיד שהיה שרוי בו ומיום השחרור הקרב, שבו יצטרך להשיב ליענקל את כל אשר קיבל ממנו, ואותו איכר תמים, שהיה לכאורה אדם שקט וחי חיי איש־כפר צנוע, נמלך בדעתו ומסר את יענקל ובני משפחתו שהיו חבויים אצלו, לידי הגיסטאפו.

לאחר לינת לילה בבית האיכר מארחי, יצאתי עם בוקר מן הבית ועברתי על־יד בית אותו גוי שהחביא בשעתו את יענקל ומשפחתו. האיכר עמד בשער חצרו. ניכר בו שידע כבר על בואי וחיכה לי שם בכוונה. הוא קרא קריאות־שמחה לעומתי עוד מרחוֹק. קרבתי וניגשתי אליו. בדברו אליי, לא פסק מלהביע את שמחתו על שהצלחתי להישאר בחיים, והכניסני בכוח לחצרו. אשתו החלה להכין כיבוד. חרון החל מתלקח בי. עמדתי יחף למולו, בהתייצבי לפני גבוה בקומתו ממני, ובמוחי התרוצצו מחשבות, כיצד אנקום ממנו נקמת משפחת יענקל שהושמדה בגללו. לא עניתי לדברים שהאיכר ואשתו העתירו עליי, לא טעמתי מהכיבוד שהוגש לי, עזבתי את החצר ויצאתי החוצה.

הפגישה עם גוי זה לא נתנה לי מנוח. החלטתי לא לגלות את זעמי ולחכות להזדמנות נאותה יותר. פרידה ואני נשארנו לזמן־מה בכפר. היא עזרה לבעלת־הבית בהנהלת משק הבית והחצר. ערב אחד סיפר לי האיכר, שכל הכפר מדבר על כך שאני מתאכסן בביתו. דבריו לא בישרו לי טובות ומיום ליום גברה בי ההרגשה, שגם למארחנו לא נוח בשל כך. התקשיתי להבין מהו שמתרחש ברוחם של איכרים אלה. בבואנו לפני שנה־שנתיים תחת משמר מקוֹרוֹביץ לעבוד במחצבות, היה מתקבל כל המצליח להימלט מהעבודה ולהגיע לכפר, בסבר פנים יפות בכל בית, זוכה לארוחה טובה, ולפעמים גם לתוספת של צידה לדרך, ואילו עתה – לאחר השחרור – נהייתי אני, איש מחנה־הריכוז מלשעבר, לבלתי־נוח להם, אף כי בפגישה ברחוב היה כל אחד מהם לוחץ את ידי ולעתים גם נושק לי; ניכר בהם שמשהו מעיק עליהם, כאילו היה במציאותי ביניהם כדי להמיט אסון על הכפר, וכי איטיב עמהם, אם לא אשאר בכפרם.

בוקר אחד הגיע לאזנינו רעש מהרחוב במרכז הכפר. מיהרתי למקום הרעש והתברר שדליקה פרצה באחת החצרות. כל האיכרים עזרו בכיבוי האש. ראיתי עצמי חייב בהגשת עזרה ככל אחד מהם ורצתי יחד עם האחרים להביא מים מהמעיין למקום הדליקה בדליים שנפלו בדרך מקרה לידי. בהתכופפי אל הבור שליד המעיין על מנת לשאוב מים בדלי, נגע ראשי בראש גבר צעיר שעסק באותה פעולה. הרימונו את ראשינו, הסתכלנו האחד בשני, ודומני שעיניו ועיניי כאחת הביעו הפתעה. היה זה אַנדריי, השוטר ששמר עלינו שעה שהיו מובילים אותנו לטירקיטנה: הוא הוריד את הדלי וקרא:

– אתה חי?

הוא התבלבל לרגע קט והוסיף:

– אל תספר לאף אחד שראיתני כאן.

זרקתי עליו מבט, אחזתי בדלי שמילאתיו מים, ומבלי להשיב לאנדריי רצתי לעבר הדליקה, שפכתי את המים במקום הבעירה, זרקתי את הדלי על הארץ והלכתי בחזרה אל בית האיכר. האיכר עבד אותה שעה בדייש. ניגשתי אליו, התישבתי מולו ואמרתי לו:

– ראיתי את אנדריי.

בשמעו את דבריי אלה, הפסיק את עבודתו ובהישענו על מקלו, הפליט בתימהון:

– האמנם ראית אותו?

השיבותי כי כן ושאלתי את האיכר לפשר הדבר. לאחר שהפצרתי בו הוא סיפר לי, כי בהיות אנדריי שוטר במחנה, היה בא יום יום לכפר, הכיר פה בחורה והתחתן עמה. אשתו הייתה בת איכרה־אלמנה, שהייתה קרובת משפחה למשפחת האיכר מארחי.

דבר זה הוסיף על הרגשת אי־הנוחוּת שחשתי בה קודם לכן ושוב לא הרפתה ממני. הבינותי שעליי לנהוג בהתאפקות לפני שאנקוט בכל פעולה שהיא וכדי לתכנן תחילה אפשרות ליציאה מן הכפר. באותו היום פגשתי למזלי את חברי אלי, שהגיע כמוני לכפר זה והתארח אצל איכר אחר. סיפרתי לו על כל מה שאירע ומפיו נודע לי, כי באותו יום הגיעה לכפר קבוצת אנשים קטנה של נקוו"ד⁸, שקבעה את משרדה בדירתו הריקה של יענקל. סיכמנו בינינו, כי נלך למשרד זה למסור על הנעשה כאן.

בבואנו לביתו של יענקל המנוח לא מצאנו איש מאנשי הנקוו“ד במקום; ישבנו שעה ארוכה לחכות להם. ככל שארכה ישיבתנו על־יד הבית, הלכה והתפשטה השמועה שאנו יושבים על סף ביתו של יענקל – ומחכים לשובם של אנשי הנקוו”ד, עד שהקיפה את כל הכפר. איכרים מכל העברים החלו לעבור על פנינו, מהם שחצרותיהם מרוחקות ממקומנו מהלך רב, הציצו בנו בעיניים חשדניות והמשיכו את דרכם לעבר הכפר. עתה ברור היה לנו שלא נוכל לשהות עוד זמן רב בכפר.

שניים מאנשי ה־נקוו"ד שבו רק לפנות ערב. נכנסנו למשרד וסיפרנו להם קצרות על עצמנו וכן הודענו להם בקצרה, מה אירע כאן למשפחת יענקל. הם שמעו את דברינו אלה, אך לא הגיבו עליהם. אולם משהגעתי לעניין השוטר, קפץ אחד מהם וקרא:

– למה לא התחלת בזאת?!

עניתי לו, כי ענין יענקל הוא בעינינו מקרה ברור של השמדת משפחה; ואשר לשוטר, הרי הוא אדם ששירת במסגרת מסוימת, ובתוקף תפקידו בה, הוא גם הרג או עינה יהודים, בהתאם לפקודה שקיבל.

איש ה־נקוו"ד הפסיקני ואמר:

– העניין הראשון שסיפרת עליו לא מעניין אותנו! אנו מחפשים שוטרים ומשתפי פעולה עם הנאצים!

בתום השיחה יצאנו מדוכדכים ומאוכזבים מהמשרד. בבואי לבית־האיכר הוא ידע כבר איפה הייתי וחיכה לי. הוא יעץ לי לצאת תיכף מהכפר ואמר שהוא מוכן גם לקחתנו בעגלתו עד לקוֹרוֹביץ. הסכמתי עמו. הוא רתם את הסוסים ופרידה ואלי ואני יצאנו לדרך.

בקוֹרוֹביץ שיחקה לנו השעה ומצאנו אפשרות של נסיעה לפרמישלאן. נודע לנו, כי מתרכזים בה מרבית היהודים שעשו עמנו ביערות ונשארו בחיים. בהגיענו לשם מצאנו את האנשים מתהלכים ללא אחיזה וללא כל מעשה. על־פי סיפוריהם ראינו שעלילות נדודיהם בימים הראשונים שלאחר השחרור דומות מאוד לאלה שעברו עלינו. – “ומה עתה?” – “מה עלינו לעשות?” שאלה זו ניצבה בפני כולנו בכל חריפותה. אנשי ה־נקוו"ד במקום הציעו לגברים הצעירים להיכנס לשירותם. אחדים היו נכונים לקבל את ההצעה, אך לי וכן גם לחלק אחר מבין חברינו, לא קסמה ההצעה. הצטרפתי אל מספר אנשים, יוצאי העיירה היהודית גלינה, שהחליטו לסור אליה. למחרת היום יצאנו לדרך.

בגלינה מצאנו אותו מצב. קהילתה היהודית הושמדה כולה על זקניה וצעיריה, בתי היהודים נתפשו בידי הגויים, וחלקם עמד עדיין שומם באין יושב. החילונו מחפשים עבודה. השלטון הסובייטי שפנינו אליו בבקשת עבודה, הציע לי לנהל את בית התרבות במקום. הפעולה הראשונה נועדה להתקיים בערב בבית־התרבות. מודעות כתובות ביד הודיעו לבני הנוער בעיירה על הפגישה הראשונה ב’קלוּבּ'. על־פי התוכנית צריך הייתי לארגן באותו ערב שירה בציבור ולשיר עם בני הנוער שירים סוֹבייטיים.

האחראי לפעולה התרבותית בעיירה, קצין צבא, גבה־קומה, מיחידה קוֹזאקית, הציג אותי בפני הנאספים כאדם שילמדם לשיר את השירים הסובייטיים. פרטתי את הטונים הראשונים בפסנתר והנה אך קמתי ממושבי כדי לקרוא בפני הנאספים את מילות השיר הראשון, קמו כמעט כל הנוכחים ועזבו את האולם.

הצריף במחנה קוֹרוֹביץ.מקבוצה זו נשארו בחיים רק קהת בּרגר (באמצע השורה העליונה)ושמואל מילר, שניהם בישראל.

קבוצת לוחמים בכּפר הפולני המוּחרב כאנאצ’ווקה. היושבים מימין לשמאל: יצחק ליכטנברג ז“ל בן 11, פּוֹלדי קליינמאן, שלומצ’י אשתו של לונק קאצ’אן, יצחק קאצ’אן, יאנק לאוּפר (מכּפר בּילקה), דב ליכטנברג ז”ל בן 14.

העומדים: קאצ’אן האב, משה לאוּפר (מכּפר בּילקה), קוּבּא זאנדבּרג מלבוב, משה פוֹגלפאנגר ז“ל (מכּפר לאשק), אדוֹלף “השמן” מקבוצת “טוֹטן־בריגאדה” (קוברי ההרוגים ב“חוֹלוֹת” לבוב), אברמצ’י בּלוּם, הירש ריפּאק, יצחק ריפּאק, משה “דר בלינדר” (מכאניצ’ב), דוּדי’לה שנאפּ (מפּוֹרוֹהילץ), אריה שמידר (עתה ברמת־גן), יאשקה כארמאץ וריינה אשתו, מאיר לוּדה (מקבוּצת “טוֹטן בּריגאדה” הנ"ל), יואל בּוֹים, משה קאנר ז”ל, חיים משה בּוֹים.

בבית החולים שבסוֹצי, קאווקז.

מימין: שכן צועני, באמצע: אליהו יוֹנס, משמאל: שכן אוּקראיני

פנקס החייל מן הצבא האדום. הלאומיוּת: “ליטאי”…

הקצין קרא לעברם שיחזרו, אך ללא הועיל. תחילה קמו לאיטם אחד־אחד, אחר- כך נתרבו ועזבו בחיפזון כל בני הנוער את האולם. נותרנו ליד הפסנתר רק שנינו – הקצין ואנוכי. נבצר מהקצין להבין מה אירע, אף אנוכי הסברתי לו שההצלחה תאיר לו יותר פנים, אם ישחרר אותי מתפקידי זה, כי לאחר הטבח שהתחולל במקום בשנים האחרונות לא ישירו בני הנוער המקומי תחת שרביטו של מנצח יהודי, ועליו – על הקצין – להבין זאת.. המעשה דיכאני ביותר.

בצבא האדום

 

הצבא האדום והתסביך היהודי    🔗

לימים שמעתי על גיוס לצבא האדום ושכנעתי עוד חבר אחד מקרב יהודי גלינה – סוֹלוֹבייקוֹ שמו – ופנינו יחד ללשכת הגיוס. ללא גינוני טקס מיותרים ומבלי שיסתכלו בנו כלל, רשמו את שמותינו, כשם שרשמו שמותיהם של עשרות ומאות גויים, שהביאום לכאן מכל כפרי הסביבה. כשהודעתי לפקיד הרושם שאני בא כמתנדב, הרים הלה את עיניו מעל הגליון הנייר שלפניו, הסתכל בי וצחק בפניי בפה מלא. אחר־כך נרגע וקרא: “הבה!”

למחרת היום כבר נערכנו בשורות וצעדנו לעבר לבוב. את שלושים־וחמשת הקילומטרים מגלינה עד לבוב עשינו ברגל. הלכתי יחף. לאחר הקילומטרים הראשונים של צעידה על פני כביש האבנים המשובש, נפצעו רגליי. צעדנו זה ליד זה, שני יהודים יחידים בין כל המגויסים האחרים שנאספו מהכפרים האוקראינים בסביבה. לא מעטים היו בוודאי מהם שוטרים בעבר, ובכפרים הושמדו יענקלים רבים וכל אחד מהם תרם את חלקו שלו בהשמדת היהודים.

כשהיינו כבר קרובים ללבוב ונותרו הקילומטרים האחרונים, התחשב המפקד ברגליי היחפות והציע לי לצאת מהשורה ולצעוק בצד, אך הוטל עליי עם זאת להמריץ את הצועדים לצעידה נאה.

בלבוב ציפה לי זעזוע חדש. צעדנו ברחובות העיר המוכרים לי ופנינו בכיוון שהוא, אך לא פיללתי שחנייתנו תהיה במחנה־הריכוז לשעבר יאנובסקי – מחנה ידוע ביותר לשמצה, בו הייתי עצור בראשית השלטון הנאצי בעיר.

לאחר שהותנו כמה ימים במחנה יאנוֹבסקי, קיבלתי סוף־סוף נעליים ושוב לא היו רגלי יחפות. לאחר מיון נוסף, סודרנו יום אחד בשורות ויצאנו את העיר. מסענו ברגל לאורך עשרות קילומטרים נועד גם להקנות אימון צבאי לאותם המגויסים שהיו טירונים לכל דבר. נסיוני ב“פארטיזאנקה” סייע לי להתמצא במהירות בשימוש כל סוגי הנשק שנמסרו לנו. גם בהליכה במסע הייתי מורגל. כל שהתקדמנו השתררה עלי ההרגשה, שאנו הולכים ומתקרבים אל החזית הגרמנית. המחשבה על כך אימצה אותי להמשיך ולהצטיין ביחידה שנמניתי עליה. והנה עוד אני בדרך למחוז חפצנו, נמסרה לידי באחד הימים היחידה והייתי המאמן שלה במשך שבועות עד הגיענו לז’שוּב, המכונה בפי יהודי המקום ריישא.

בכיכר העיר ריישא נערך מיפקד חגיגי לטקס השבעתנו בשבועת הצבא. ה’פּוֹליטרוּק' האחראי לנאומים בטקס קרא לי הצדה ואמר:

– לאחר שבועות של ההליכה וההכנה למילוי תפקידכם, יבוא עתה טקס ההשבעה ורצוי מאוד שנציגי הלאומים השונים יגידו את דברם. אני מציע לך, כאדם שהיה כלוא במחנה־ריכוז, כפארטיזאן וכיהודי שסבל כה רבות מידי הנאצים, שתעלה גם אתה על הבמה ותגיד את דברך.

הייתי נרגש מאוד לשמע ההצעה. בכיכר הסגורה הוקמה במה גבוהה מעוטרת בירק ובדגלים אדומים ובסיסמאות רבות. קהל עצוֹם עמד בצפיפות טרת בירק ובדגלים אדומים ובסיסמאות רבות. קהל עצום עמד בצפיפות מסביב ומילא את הכיכר הגדולה מקצה אל קצה. עמדתי עם עוד שלושה אנשים בסמוך לבמה וחיכינו לאות שיודיע לכל אחד מאתנו, מתיי עליו לעלות ולשאת דברו.

המדריך הפוליטי היה מרוצה מתוכן הדברים שהיה בדעתי לאומרם. אמרתי לו שאני מתכוון להביע תודה בתור יהודי לצבא האדום על שחרורו חלק גדול מהאסירים היהודים במחנות הריכוז, ואת אלה שנמצאו ביערות, ואשר בלעדיו גם הם היו מושמדים, ולא היה נשאר פליט ושריד מעמנו בשטחים הכבושים על־ידי האויב, כי הנאצים לוחמים לא רק נגד צבאות יריביהם, כדרך המלחמות בעבר, אלא משמידים עמים שלמים – אנשים, נשים, זקן וטף, שקטים ושלווים שאין להם כל חלק וכל קשר למלחמה. ולכן – רציתי להגיד – נשבע אנוכי מעומק לבי להילחם במשנה עוז, בכל מאודי וכוחי עד תישמד החיה הנאצית מעל פני האדמה, וחופש ושלום יהיו מנת חלקם של כל העמים.

המדריך הפוליטי טפח על שכמי פעמים רבות ושמח על שהבינותי היטב ובעצמי, מה עליי להגיד, והיה בטוח כי דבריי יעשו רושם רב. בשעת היערכות שורות החיילים בכיכר הרחבה הוא הספיק לעבור על פנינו פעמים אחדות, ומדי עוברו על ידי חייך לעברי בידידות.

והנה הגיע הרגע הגדול. המפקד עלה על הבמה ואמר מה שאמר לחיילים. התזמורת ניגנה את ההימנון וכולנו עמדנו דרוכים. שליח בא ואותת לאחד העומדים על ידי שיעלה ראשון על הבמה. היה זה אוקראיני בן כפר. הוא מלמל כמה מלים באוקראינית, שהגיעו אך בקושי לאוזני הניצבים בכיכר. משסיים את דבריו, הריעו הכול: "הוּרא!. אחריו בא תורו של החייל השני שעמד על ידי, שהיה פולני. גם הוא דיבר קצרות ובגמרו את נאומו, ירד והתערב בקהל. התרגשותי גברה ביודעי שהגיעה שעתי לעלות ולנאום. הייתי שרוי בציפייה מתוחה, אולם אף אחד לא קרא לי ואיש לא אותת לי לעשות כן. לפתע פתחה התזמורת וניגנה שוב את ההימנון. הקצינים הצדיעו לכבודו, כל החיילים שעל הכיכר הסירו כובעיהם מעל ראשיהם. הטקס נסתיים. נשארתי מופתע לעמוד בפינתי. משהתאוששתי, גברה בי סערת רוחי וחתרתי בדוחק שבין האנשים אל המדריך הפוליטי. מחמת ההתרגשות לא הצלחתי להוציא מפי אלא את השאלה הקצרה:

– מה קרה?

הוא קיבלני בקרירות ושוב לא חייך אליי כקודם ואמר:

– ישנם דברים עדינים בעולם… אי־אפשר ללכת נגד הכול. עליך להבין זאת!

דבריו פגעו בי; נפניתי ממנו מבלי שאשיב לו דבר או חצי־דבר ונכנסתי אל השורה. עברנו לכיכר פתוחה מכוסה דשא. אנשים רבים, נשים וילדים הצטופפו סביב הדשא, כדי לראותנו. בקצה השטח היה נטוי אוהל צבאי וכולנו היינו צריכים להתפשט ערומים כביום היוולדנו ולעבור קבוצות־קבוצות את האוהל, שהותקנו בו מקלחות מספר. כל קבוצה התרחצה חיש מהר ויצאה מעברו השני של האוהל על־מנת לפנות את המקום לבאים אחריה. כל אחד מאתנו עבר בריצה קלה את הדשא עד לקצהו השני, כשהוא מתעכב על־יד ערימות של בגדים למיניהם; ערימה של תחתונים, של כותנות, חולצות, מכנסיים, נעליים וכיו"ב כשכל זה נעשה לעיני קהל הצופים הרב שעמד מסביב. “שיטת הלבשה” זו גרמה לאנשים גבוהי־קומה שיזכו לעיתים בבגדים קצרים, והיפוכם –לנמוכים. הדבר הוסיף עליזות רבה וגרם קורת־רוח לרבים. המולה משעשעת זו הרגיעה אותי מעט לאחר הזעזוע הנפשי שעבר עלי בטקס ההשבעה.

יחסם של החיילים הגויים אליי במחנה החדש היה בלתי אוהד. הייתי בעיניהם יהודי – הווי אומר: אדם שמרביתם הכירוהו כעצור מחנות־עבודה וריכוז, והם ידעו היטב שאני מכיר את יחסם אל היהודים ומשפחותיהם בימי השלטון הנאצי. היו פה גויים רבים מקוֹרוֹביץ ומטירקיטנה שהכרתים אישית. נתחוור לי מהרה שיהיה לי נוח יותר לשרת כחייל ביחידה שאיני מכיר בה את אנשיה. לפיכך ביקשי להעבירני ליחידה אחרת ובקשתי זו גם נתמלאה.

 

הפיצוי הגדול    🔗

הועברתי לעבודה במחנה המיון שבּריישא והועסקתי ברישום החיילים והיחידות שבאו למקום או שיצאו לחזית. כשהגיעה יחידה חדשה, צירפו אותי אליה בתור טוראי, ויצאתי עמה לחזית. הייתה זאת הדיוויזיה ה־336 בחיל הרגלים, שהיוותה חלק מהארמיה ה־60 שלחמה בחזית האוקראינית הראשונה; יחידה זו באה לריישא לאחר שעמדה בקרבות ממושכים והתארגנה מחדש.

ההכנות האחרונות לקראת היציאה לחזית גרמו להתרגשויות רציניות בקרב החיילים שבאו זה מקרוב למחנה. שלא כמותם הייתה התרגשותי אחרת. שהרי הגיע סוף־סוף הרגע המיוחל – ואולי מפני היותי יהודי יחיד בין כל גויי היחידה – (כי בינתיים נפרדתי מחברי סוֹלוֹבייקוֹ, שנשלח ליחידה אחרת), ואולי בשל ההרגשה שאני עומד לפני הפגישה עם האויב הגרמני בתנאים שווים עם חייליו, וזכותי לא רק להיפגע, כי אם גם לפגוע; – חדווה פנימית מילאתני, הרגשה שהיא מיוחדת – כנראה – לשבוי שהפך פתאום לבן־חורין, היא שרוממה את מצב רוחי והפכה את השעות שהן המתוחות ביותר בחוויית החיילים האחרים – לשעה מאושרת ביותר בחיי. זוכר אני אותה שעה שעמדנו במיפקד האחרון, כשאנו ערוכים בצורת חי"ת גדולה על־פני כיכר המחנה, ונקראנו כל אחד לגשת ולקבל את נשקו האישי. התרגשות עצומה תקפתני בקבלי את הרובה. אימצתי את הרובה אל לבי, כדרך שמחבקים יצור יקר ביותר ודמעות נקוו בעיניי – דומה היה עליי אותו רגע, שהוא הגדול והמאושר ברגעי חיי, והוא כמו בא כפיצוי לנתיב היסורים שמינה לי גורלי.

עזבנו את המחנה במצעד חגיגי ועברנו ברחובות העיר לצלילי תזמורת צבאית שניגנה ‘מארשים’ וצעדה לפנינו. קהל רב של נשים בעיקר נצטופף על המדרכות ונפרד מאתנו בידידות. הבחנתי בכומר פולני שעמד בתוך הקהל, גבוה משכמו ומעלה מן ההמון שעל ידו והתבלט בבגדיו השחורים. הוא נפנף בכובעו השחור רחב־השוליים, נענעו בקצב איטי וחגיגי לעומתנו, בשלחו בעקבותינו את ברכתו ועיניו זלגו דמעות. היה זה אולי הרגע הראשון והיחיד שהרגשתי בו את רצינות השעה ומשמעותה.

הקרב הראשון שהשתתפנו בו, היה על העיר דֶמבִּיצה. הדרך אליה נמשכה כמה ימים; עברנו בה על־פני מטעי עצי־פרי שפריים הבשיל בשלהי הקיץ החמים, וריח התפוחים נתערבב בריח הפגרים שניקרו על דרכנו במסע. בחנייה האחרונה לפני העיר השתהיינו בחורש קטן ושם נודע שהקרב על דמבּיצה מתחולל לא מהיום, וכי אין אנו התגבורת הראשונה שהוחשה לכיבוש העיר. עקשנותם המיוחדת של הגרמנים בעיר זו מתבארת בכך, שנמצאים בה בתי־חרושת גרמניים לחומרי־מלחמה, ושדה־תעופה תת קרקעי.

מחלקתי נצטוותה להגיע לקרבת מקום מן העיר ולהיערך שם לקרב. אלא שבדרכנו למקום היעד צריכים היינו לצלוח את הנהר ויסלוֹקא, השופע אל הוויסלא. נכנסנו בבגדינו למי הנחל, כשאנו מחזיקים בידנו המורמת מעל לראש את נשקנו האישי, ובידנו השנייה אנו חותרים ומתאמצים לחצות את המרחק הקצר שנותר לנו עד לגדה שממול. לפי הפקודה שקיבלנו, צריכים היינו – לאחר צליחת הנחל – להמשיך בדרכנו בסדר הקודם ולהתקדם העירה גם תוך כדי קרב, אם יהיה צורך בכך. הצלחנו לעלות על הגדה השנייה של הוויסלוֹקא ואמרנו להמשיך, אלא שאותה שעה הותקפנו פתאום באש חזקה ומרוכזת ממארב. רבים מאתנו נהרגו ולנותרים לא הייתה ברירה אלא לשוב ולצלוח את הנחל בחזרה לעבר המקום שממנו באנו.

לאחר מיפקד חטוף התברר, שרק חלק קטן ניצל מקציר דמים זה. קיבלנו תגבורת ולאחר הכנה ארטילרית ניסינו שנית להסתער על העיר. גם הפעם לא הצלחנו. בלילה השלישי נקראנו לפתע לעבודה. הוברר לנו שהייתה זו עבודה מיוחדת במינה. שיירות ארוכות של מכוניות החלו להגיע לסביבתנו, וכל אחת מהן עמוסה ארגזים מלאי פגזים. חילקונו בקבוצות בנות ארבעה חיילים והעמידונו לפרוק את המטען מן המכוניות. משקלו של כל ארגז היה 250 קילוגראמים. הייתה זו עבודה לא קלה, אך הידיעה שנמסרה מפה לאוזן עודדה את כולנו והוסיפה מרץ לעבודה. הפגזים הללו היו מיועדים ל“קטיוּשא” הידועה; הנה היא תגיע ותסייע לנו בכיבוש העיר.

ואמנם זכינו לראות את ה“קטיוּשא” ששמענו עליה רבות כל־כך. היא הייתה עשויה בדומה למכונית־משא רגילה, אלא שעל המישטח שלה קבועים היו פסי־פלדה, שהזדקפו והתרוממו לאחר לחיצת כפתור בתא הנהג. הפגזים נצמדו אל הפסים בכוח משיחה מאגנטי ולחיצה נוספת על כפתור בתא הנהג שיחררה אותם בבת אחת ממסילתם. הם ניתקו מבלי להשמיע כמעט כל צליל ונשלחו בכיוון לתעודתם. מנה כזאת של פגזים סילקה מפנינו כל מכשול שהיה בדרך; היא מחקה מעל פני האדמה בתים – כאילו גילחה אותם. אפילו עשב נראה חרוך כלאחר שריפה רבתי בשדה.

עם לילה הגיעו ה“קאטיוּשות” והחלו במלאכתן. הן התרוצצו הלוך ושוב כשכל אחת מהן מצטיידת בכמות הפגזים הדרוש לה, נוסעת למקומה המיועד לה, מטילה את צרור פגזיה על העיר וחוזרת להצטייד במנה נוספת, על־מנת לשוב ולהטיל גם אותה עד ש“תתרכך” התנגדות האויב. עמדנו מוקסמים למראה הגחליליות ארוכות הגוף, הרושפות באישן האדומה ומשמיעות במעופן המהיר רק איוושה קלה בלבד. ידענו גם ידענו, שכל נחיל “גחליליות” כזה נושא עמו כלייה לאויב ופותח דרך להתקדמות חילותינו. ואכן, למחרת היום נכנסנו לעיר ללא כל ירייה נוספת.

בעמדי על המשמר באחד הלילות, נפצעתי קל בבית־השחי השמאלי. בניתוח שעשו לי במרפאת הדיוויזיה הוציאו את רסיס הפגז וכל עוד לא הגליד הפצע כראוי, נשארתי לעבוד ביחידה הסאניטארית. עבדתי לעתים גם במזכירות, ובעיקר בשמירה. באותם הימים שימשתי גם כמתורגמן בין מפקד ה“מֶד־סאנבּאט” (הבאטאליון המדיציני־סאניטארי) ולבין איכרי הסביבה הפולנים – בקשר להפקעת דירות לצורכי המחלקה הסאניטארית של הצבא.

פצעי הגליד מהר למדיי והועברתי לגדוד אחר של אותה דיוויזיה, ליחידתו של הקאפּיטאן (=סרן) סילין. הקאפּיטאן היה בחור גבה־קומה, רחב־כתפיים, בעל קלסתר־פנים אשר קוויהם הצטיינו במזיגה של העזה ותמימות ילדותית כאחת; מזיגה זו שיוותה לו יופי בלתי רגיל. הוא היה פצוע בצווארו, אך לא עזב את החזית ורופא היחידה היה מחליף לו מדי פעם בפעם את התחבושת בעמדה הקרבית עצמה, אשר סילין לא עזבה כל העת. על גבורתו הבלתי רגילה הוענק לו אות הכבוד הגבוה ביותר של ברית־המועצות – “כוכב הזהב” והוכתר בתואר “גיבור ברית־המועצות”. עצם הופעתו מדי בוקר למיפקד, כשהוא רכוב על סוסו הלבן, או בלוותו אותנו ברכיבה בשעות האימונים, מילא אותנו – חיילי היחידה – הרגשת עידוד ואומץ. סילין עדיין היה צעיר לימים ומוצאו מהשבט הקומי שבצפונה הרחוק של רוסיה.

יחידת הסרן סילין, שקראו לה “שטוּרמובוי בּאטאליוֹן” (גדוד ההסתערות) שהתה אז ביער ושקדה על אימונים נוספים. כמה ימים לאחר בואי ליחידה, הגיעה אל הגדוד קבוצה בת כמה מאות שבויים גרמנים, שהיה צריך להעבירה אל מטה הדיוויזיה, בעומקה של הטריטוריה הכבושה על־ידי הצבא האדום. סרן סילין שרחש לי אהדה רבה מיום בואי ליחידה, בחר בקבוצת חיילים קטנה ואנוכי בתוכה, והטיל עלינו את העברת השבויים.

סידרנו את השבויים בשורות ויצאנו לדרך, כשאנו מצויידים במקלעי פפ"ש (“פּוֹלימיוֹט־פּיסטוֹלט שפּאנובא”) אוטומאטיים בעלי קנים קצרים. הלכתי עם קבוצת החיילים ששמרה על השבויים מאחוריהם הייתי היחיד מבין כל החיילים שהשפה הגרמנית הייתה נהירה לו. הלכנו בדרך וכבר נקפה שעה ואנוכי לא יכולתי להשתחרר מהרושם המיוחד שעשתה עליי העובדה, שהנה התחלפו היוצרות, ואנוכי הוא המוביל שבויים גרמנים תחת משמר. מספר השומרים הוא כה מועט והגרמנים השבויים מספר כה רב. הרהרתי בלבי אותה שעה על אפשרות שכל שהחיילים הרוסיים ההולכים עמי עתה יטשו את מקומם, אך בטחתי בעצמי, שאני אוביל את השבויים הללו גם בהיותי לבדי, כי עתה הם מפחדים כולם מפני רובה אחד. זכרתי את העלבונות שניתכו על המוני אחיי היהודים בכל מקום שבו שלט הצורר הנאצי, את ההמונים שהובלו לטבח ורק קומץ גרמנים מנצחים על העברתם לדרכם האחרונה – עתה הם צועדים למאותיהם כצאן ויהודי אחד נוהג בהם…

 

בגידת אוקראינים    🔗

זמן קצר אחר כך חזרנו לחפירות הקדמיות, מול חפירותיו של האויב. היו מקומות ששטח ההפקר שהפריד בין חפירות שני הצדדים לא עלה על 70 מטרים. יחידתנו הייתה מורכבת חלקה מאוקראינים, מגויי הערים והכפרים שבשטחי פולין לשעבר, ששוחררו זה מקרוב מעול הפולש, וחלקה – רוסים ואוקראינים ילידי ברית־המועצות. אירע תכופות שחיילים מיחידתנו היו עורקים ועוברים את קווי החזית ונשארים בעבר הגרמני. הבריחות הללו זיעזעו את המיפקדה והיא חיפשה אחר אמצעים מיוחדים כדי למנוע את הישנוּת התופעה, אלא שלא תמיד האירה לה ההצלחה פנים.

באחד מלילות הסתיו החשוכים עמדתי בחפירה, כשהנני ניצב ליד מכונת־ירייה כבדה, ולידי חייל אוקראיני צעיר, “מספר 2” שלי בשעת פעולת המכונה. שעה שהוא נמנם קלות בהישענו אל כותל החפירה, הצצתי דרך אשנב החפירה המיועד לקנה מכונת הירייה ונקבתי במבטי את החשיכה. השתדלתי בכל כוחותיי שלא לנמנם בלילות השמירה, כי פחדתי פן יגיעו סיירים גרמנים לשבּות “לשון” (חייל ממחנה האויב כדי להוציא מפיו ידיעות על האויב). נקל להבין שמאוד לא נעמה לי אפילו המחשבה בלבד על כך… מאידך גיסא חששתי גם לבגידה מצד חבריי־לנשק בחפירה, כי עקב הבריחות לא היה לי אמון ברבים מהם. פתאום הגיעני רשרוש חשוד מעבר השיחים שבשטח ההפקר, קרוב מאוד לאשנב מכונת־הירייה. אימצתי את ראייתי ולא הבחנתי מאומה. בטוח הייתי כי אלה סיירים גרמנים המנסים לסייר את חזיתנו, ופתחתי באש מכונת־היריה לתוך האפילה, לכיווּן שממנו הגיע הרשרוש. תחילה יריתי יריות בודדות ואחר־כך עברתי לאש שוטפת. עם הישמע נפץ היריות מחפירתי, פתחו באש גם מחפירות שכנות. ברגע של הפסקה בין מטחי היריות הגיעוני מכיווּן שטח ההפקר גניחות וקריאות ברוסית, שתוכנן היה: הפסיקו האש! אלה משלנו!

מטחי היריות שהדהדו באישון הלילה הזעיקו את אנשי המיפקדה והללו הגיעו מהרה אל חפירתנו. הם ציוו על האנשים שבשטח ההפקר להתקרב, ומשהגיעו הללו, התברר שזו הייתה קבוצה בת שבעה חיילים אוקראינים משלנו שניסתה לעבור אל הגרמנים. יריותינו פגעו בכמה מהם; ארבעה נהרגו, שניים נפצעו ואחד חזר שלם בגופו. הפצועים והחייל הבריא הועברו כולם כאחד תחת משמר למאסר.

לאחר כמה ימים החליפה אותנו בחפירות דיוויזיה אחרת, וכל הדיוויזיה שלנו יצאה יצאה למנוחה בעורף החזית. במערה נרחב שבתוך היער הועמדה כל הדיוויזיה בשורות בצורת חי"ת גדולה. אל מול שורות הדיווזיה הועמד שולחן מכוסה במפה אדומה, ועיני כל החיילים משמאל, מימין ומן האמצע יכלו לראותו. קציני צבא גבוהים, ביניהם גם מפקד הדיוויזיה, הגיעו למקום וישבו ליד השולחן, כשכולנו מריעים לכבודם. אחרי שהמדריך הפוליטי של הדיוויזיה נאם לפנינו וסיפר על נסיונות הבריחה משורות הצבא לעבר החזית הגרמנית, קם אחד הקצינים (אחר־כך נודע לנו שהוא שופט בית־הדין הצבאי) וקרא את פסק־הדין של שלושת הבורחים שנשארו בחיים מאותו לילה הזכור לי היטב. פסק־הדין היה: עונש־מוות בירייה. עם גמר קריאת פסק־הדין הובאו שלושת הנידונים, הועמדו על שפת בור שנכרה מבעוד זמן, ולקול הכאות קצובות בתופים הושמעה הפקודה ורעם מטח היריות. הירויים נפלו לתחתית הבור. חיילים מספר ניגשו אל הבור והחלו לשפוך אדמה באתיהם. משסיימו את המלאכה, ניתנה פקודה וכל הדיוויזיה עברה שורות־שורות על־פני תלולית הקבר ודרכה עליה כדי להדק את האדמה ולהשוות את המקום לפני הקרקע שמסביב, לבל יישאר זכר לקברם של בוגדים… מחזה רמיסת הקבר הזכיר לי בצורתו את המעשה הידוע משנת 1902 כשהוציאו להורג את הירש לֶקֶרט מווילנא, האדם שנקם את נקמת הפועלים היהודים, שהולקו בפקודתו של פוֹן־ואל… גם מעל קברו של לקרט שבּרוּבנה־פּוֹליא עברו חיילי הצאר ורמסו את מקום קברו – התוכן השתנה, אך הצורה נשתמרה…

משחזרנו למחנה היחידה, קראנו בין ההודעות הרשמיות על לוח־המודעות את פקודת מפקד הדיוויזיה, שלפיה הוענק לי אות “הדגל האדום” על שירותי הנאמן למולדת. הידיעה נפוצה חיש מהר על פני כל האוהלים והרגשת אי־נוחוּת השתלטה עליי. עוד בו בלילה הקשתי על דלת צריפו של הסרן סילין וביקשתיו שיעבירני ליחידה אחרת. הוא הבין לנימוקי והבטיחני למלא את בקשתי, אך ביקשני להמתין בסבלנות עוד ימים אחדים.

בשבתנו באחד הערבים ליד צריפנו לנקות את הרובים, ניגש אלינו הסרן סילין ושאל אותנו, מי מאתנו מוכן להתנדב ליחידת הסיור של הדיוויזיה. הדבר היה הכרחי, היות וכמעט כל חיילי היחידה נפלו בקרב בלילה שעבר בשעת ביצוע פעולה.

קפצתי ממקומי והצעתי את עצמי. הסרן סילין הסתכל בי ברוגז, אך לבסוף אמר:

– ניחא!

אחרי קמו עוד חיילים אחדים והודיעו אף הם על נכונותם להצטרף ליחידת הסיור. הסרן סילין ציווה עלינו לקחת עמנו את ציודנו האישי וללכת אחריו. הגענו למשכן מטה היחידה ומשם הסיעונו למקום אחר, אשר בו שקדו להקנות לנו במשך כמה ימים רצופים את ההכשרה הטאקטית לתפקידנו החדש. פעולה זו נעשתה בהדרכתו הישירה של הסרן סילין עצמו.

באחת ההזדמנויות שהיינו לבדנו נזף בי הסרן סילין על שלא נהגתי בתבונה בהציעי את עצמי לתפקיד סייר.

– אתה יהודי – אמר – ונתנסית בסבל כה רב בשנים האחרונות; לא צריך היית להתנדב לפעולה מסוכנת כל־כך.

הסברתי לו את עמדתי וביקשתיו רק שיחליף לי את פנקס החייל שלי באחר, אשר יהיה רשום בו בסעיף על מוצאי הלאומי – שאני בן לאום אחר. הוא הסכים. כעבור כמה ימים הביא לי את הפנקס המבוקש, מבלי שיהא רשום בו מוצאי הלאומי. לשאלתי מה תהיה התשובה בסעיף זה, ענה:

– כתוב בעצמך מה שאתה רוצה!

הוא הושיט לי עט ואני כתבתי: “ליטוֹביץ” – כלומר: ליטאי.

 

ביחידת הסיור    🔗

החיים ביחידת הסיור היו אחרים מאלה שבכל יחידה אחרת בצבא. לא היינו קשורים בשום סדר־יום קבוע ובסדרים הרגילים האחרים. גרנו בבתים שהוחרמו והופקעו עבורנו מאיכרי הכפרים, ישננו על ערימות השחת בתוך המתבן. שעות השינה לא היו מוגבלות כמעט. ביחידה זו החילותי זו הפעם הראשונה מזה שנים, ליהנות משעות של נופש.

משתמו ימי האימונים שלנו לתפקידנו החדש, נצטמצמה עבודתנו בפעולות לילה בלבד ואף אלה לא בכל לילה. כאשר צריך היה לצאת לפעולה, יוצאים היינו בהסתר לעבר שטח ההפקר והולכים בדרכים לא דרכים על־מנת לחדור לעורפה של החזית הגרמנית. תפקידנו היה – בדרך כלל – להביא “לשון”. לשם כך היינו חודרים לתוך החפירות הגרמניות, מפתיעים מאחור אחד או אחדים מאלה שנתקלנו בהם ראשונה, כשהם מרוכזים בהשגחה על שטח ההפקר וגם אלינו. הפעולה הייתה נעשית במהירות הבזק; כל אחד מאתנו היה מתנפל על חייל, שהוא סימנו לעצמו, סותם את פיו במטלית, ובאיימו עליו באקדח, אילצוֹ לציית לו וללכת לפניו בכיוון אל קווינו. מובן, שלשם ביצוע פעולה כזאת מאחורי קווי האויב, היינו מחפשים ומגלים לנו דרכים מיוחדות במקומות ששטח־ההפקר היה מסובך ביותר, כדי שאף אחד מהצדדים לא ירגיש בפעולתנו, כי גם החיילים משלנו לא היו צריכים לדעת מי אנחנו. לא אחת נשקפה הסכנה, שחיילינו מיחידות אחרות יכבדונו במנת־אש ועופרת הגונה…

בתקופת שהותי ביחידת הסיירים אירעו מקרים רציניים למדיי, אך לא חסרו גם כמה מקרים מבדחים. בשלוש הפעולות הראשונות שהשתתפתי בהן, צריכים היינו להביא “לשונות”, וביצענו את הדבר בכל שלושת המקרים הללו ללא קרבן מיחידתנו. ואכן בפקודת המטה צויין, שההצלחה האירה לנו פנים שלוש פעמים בזו אחר זו, וכי אנו ביצענו את התפקיד ללא כל קרבן מצדנו. אז הטילו עלינו פעולה רצינית יותר. המטה שלנו היה – כנראה – מעוניין להשיג “לשונות” רבים יותר מקרב החיילים והקצינים הגרמנים; לפיכך הוטל עלינו הפעם תפקיד מורכב יותר. שומה היה עלינו ללבוש מדי הצבא הגרמני, לחדור לשטח האויב, על מנת לקחת לשבי קבוצה גדולה יותר של גרמנים. היות ואני ידעתי לדבר גרמנית, הוטל עליי עם ביצוע הפעולה, לפקד על השבויים שיהיו לנו – בגרמנית.

ניתנו לנו מדים של הצבא הגרמני וגם האקדח שבידי היה מתוצרת גרמנית. התקדמנו בכל הזהירות הדרושה לאורך השבילים המובילים לעבר קווי הגרמנים, נכנסנו לחפירות שלהם, התפזרנו בשורה ארוכה, ובקול עמום ציוויתי על החיילים הגרמנים שהיו בחפירה, ללכת אחריי. אחדים מהגרמנים שאלו, אם עליהם לקחת עמם את הציוד שברשותם או לא, אך אני הוריתי להם להשאיר אותו במקומו, והרושם שנתקבל עליהם היה, כאילו נדרש מהם איזה דבר דחוף לעשותו ועליהם ללכת מיד. כשלושים “פריצים” – כפי שהיינו קוראים בינינו לחיילים הגרמנים – הלכו אחרינו והתערבבו בין אנשי היחידה שלנו, שהיו לבושים באותם המדים. בחושך אי־אפשר היה להבחין כלל – מי שלנו ומיהו האויב. בהליכה מתונה לאורך החפירה תחילה ואחר־כך אל תוך השטח שלפני החפירות. רק לאחר כמה שעות הליכה בחשיכה הוברר להם, לחיילים הגרמנים, שהם כבר מזמן חצו את שטח ההפקר וכי הן נמצאים בשטח הכבוש בידי הצבא האדום… באופן כזה, ללא קרבן אחד, הבאנו את השבויים למטה המיפקדה שלנו. מקום המיפגש, שנקבע מראש על־ידי המיפקדה, היה בבונקר חפור בחורשה. קפצתי לתוך הבונקר, הצדעתי והודעתי לקאפיטאן סילין, שעמד שם בין מספר קצינים אחרים, בשתי מלים:

– הוא הביט באי־אמון, עזב את חבר הקצינים שהיו עמו בבונקר, יצא לחורשה, חיש מהר חזר אל הבונקר ובהוציאו מפיו קללה רוסית עסיסית, הציץ בי ארוכות ולבסוף אמר:

– ואני חששתי שלא תחזור…

הוא חיבק אותי בלי הגה. יצאנו אל החורשה. השבויים הגרמנים היו ערוכים בשורה אחת; מאחרויהם ולפניהם עמדו חיילי היחידה כשהמקלעיהם דרוכים. בו במקום מנו את השבויים, והספירה הוכיחה שהצלחנו לצוד 23 פריצים. כפרס וגמול בעד הצלחתנו זו זכתה כל היחידה לחופשה של כמה ימים. רק אני נשארתי במטה לימים אחדים, לשמש מתורגמן בין החוקרים והשבויים. בתום עבודתי זו נהניתי גם אני מחופשה יחד עם יתר חבריי ליחידה.

אך אירעו גם דברים מבדחים – כאמור. פעם אחת נצטווינו לצאת לכפר מסויים בעורף הגרמני, אשר לפי הידיעות שהביאו סיירים אחרים למיפקדה, הגיע אליו גנראל גרמני, המסייר בקווים הקדמיים של החזית הגרמנית. מאחר שהגנראל איווה לו למושב אותו כפר, שומה היה עלינו להביאו חי אל המיפקדה שלנו.

משהוסבר לנו התפקיד, החילונו לתור לנו בשקידה את הדרכים הצדדיות – כפי שהן צויינו במפה – כדי שנגיע בוודאות למחוז חפצנו. סימנו לנו את כל הדרוש על מפתנו, ציינו בה אפילו את הבית שהגנראל שוכן בו ויצאנו לדרך. הכפר לא היה רחוק מאתנו, אך אנו הלכנו במתכוון בדרכים עקיפות ורק לאחר שעתיים של הליכה הגענו אליו. השעה הייתה קרובה לעשר בלילה. מצאנו את הבית המבוקש וראינו על ידו זקיף שהתהלך הלוך וחזור על משמרתו. בן רגע ללא יריה סולק הזקיף ומבלי שהספיק להוציא הגה מפיו. מיד לאחר מכן נערכו אנשינו מסביב לבית – לשם הבטחה – ושני סיירים ואני השלישי ניגשנו אל הבית. פתחנו בזהירות את דלת הכניסה. חושך שרר בבית. דרך סדקי הקרשים שבקיר אחד החדרים הבהב אור של מנורת־הנפט. אור קלוש זה הספיק לנו כדי להבחין במעיל גנראל, שהיה תלוי על משענת של כסא. הרגשת סיפוק מילאה את לבי לקראת ההתחלה המוצלחת. חשתי כי אותו רגש ממלא גם את לבות חבריי לפעולה, בראותנו שהגענו למקום הנכון. מהחדר המואר בקלישות הגיע שכשוך של מים. הצצנו מבעד לסדקי הקיר והבחנו באדם בעל־בשר, ערום ויושב בתוך אמבטיה של פח ומתרחץ. במשיכה פתאומית וחזקה פתחנו את הדלת, עד כי הציר נעקר ממקומו, שלפנו את אקדחינו ופרצנו לחדר פנימה. ציווינו על המתרחץ להרים ידיו. הלה נדהם והרים את ידיו בבהלה, ניענע בשפתיו כרוצה לומר דבר, אך לא יכול להוציא הגה מפיו. פקדנו עליו לצאת מהר מהאמבטיה, השלכנו לו מגבת, והוא התנגב בה חיש. זרקנו לו את בגדיו, ביניהם גם המכנסים ומעיל השרד. האיש ניסה כל הזמן להסביר לנו משהו, אך אנו לא נתננו לו לפצות פה. הלבשנו לו את המעיל ופקדנו עליו ללכת אחרינו.

לאחר הליכה ממושכת למדי, בשעות שלפנות בוקר, הגענו לעמדותינו. נכנסנו למשכן המטה ומסרנו את השבוי. ההתלהבות הייתה כללית, הכול שיבחו אותנו, ואמרו לנו ללכת לישון.

עוד לא הספקנו ליהנות מהשינה הראשונה והעמוקה, שהיא כה טבעית לאחר לילה של מתיחות ועייפות, והנה התפרץ אחד המפקדים למתבן שבו ישננו, כשהוא מגדל ומקלל אותנו בכל פה בקללות בעלות קאליבר מכובד למדיי:

– אידיוטים! – צעק – נבילות, את מי הבאתם?!

כשוֹך מבול קללותיו הבינונו לבסוף, שלא את הגנראל עצמו הצלחנו להביא, אלא את הטבח שלו. הגנראל נסע אותו ערב אל המטה שלו כדי לדווח, והטבּח שנשאר לבדו בבית, החליט “לעשות חיים” וערך לעצמו אמבטיה חמה. מעילו של הגנראל לא היה אלא אחד המעילים הרזרביים ממדי הגנראל, והבגדים שהלבשנו בהם את הטבּח לא היו שלו…

ביחידת הסיירים נהינינו – כאמור – מימים ומשעות רבים של נופש. הבעיה היחידה אשר הטרידה אותנו, הייתה בעיית המזון. מנת האוכל שקיבלנו מהמטבח הייתה בהחלט בלתי מספקת בשביל היחידה וצריכים היינו לדאוג בעצמנו לתוספת כדי לאכול לשובע. על־כן היינו חופרים תפוחי־אדמה בגני האיכרים ומבשלים אותם כתוספת למנתנו הרגילה. וכאשר אלה לא נמצאו לנו, היינו מחבלים תחבולות שונות, כיצד להשיג מזון משובח יותר.

מקרה אופייני אחד קרה לנו בחנותנו בקרבת כפר פולני גדול. בפנותנו אל איכרי הכפר שיתנו לנו מעט מזון, היו הללו עונים, שאין להם מאומה הואיל והגרמנים גזלו ושדדו מהם את כל אשר היה להם. אך פעם התחכמו שניים מחיילי יחידתנו ונכנסו אל בית איכר אחד והציעו לו לקנות מהם נעליים, מעיל ושתי שמיכות צבאיות גרמניות. האיכר הסכים ונתן להם חלף כל אלה מנה הגונה של צורכי מזון; בשר, לחם, “סאמוֹגוֹנקא” ועוד. החיילים החביאו את המזון תחת מעיליהם ועמדו כבר לעזוב את בית האיכר, כשלפתע נפתחה הדלת ואל הבית נכנס סמל בלוויית שני חיילים. הוא שאל את החיילים שמצאם אצל האיכר על מעשיהם בכאן. הללו ענו לו: לא כלום! אבל צורכי המזון שהם קיבלו חלף “סחורתם” הוצנעו מתחת לסגיניהם, הזדקרו החוצה ובלטו לעין. הסמל ציווה עליהם להתיר את כפתוריהם וכל צורכי המזון נראו באופן גלוי וברור… החיילים שבאו עמו נצטוו לערוך חיפוש בבית. אלה מילאו אחרי הפקודה, ובלא עמל רב גילו את נעלי הצבא, המעיל והשמיכות, שהאיכר לא הספיק עדיין להחביאם. לאחר שמסרו את החפצים לידי הסמל, הוא פקד להוציא את משפחת האיכר להורג. האיכר ובני משפחתו נפלו לרגליו והחלו מבקשים רחמים ולהתחנן לפניו שלא ימיתם. אך הסמל התעקש ואמר שלא יסלח להם, כי כל הגונב מרכוש הצבא – אחת דתו להיות מוּצא להורג. אז החל האיכר להביא בפניו עוד כמויות של בשר ולחם ומכל טוב – המזון שהיה שמור עמו במרתפו. לבסוף “נכמר” עליו לבו של הסמל, והוא “הניח” לבית משפחת האיכר את חייהם, ואילו ארבעת החיילים יצאו עמו את הבית בנשאם את שללם אל היחידה. באופן כזה, או בדומה לזה, הצלחנו להבטיח לעצמנו מלאי של צורכי מזון לכמה שבועות.

 

אני נפגע בקרב    🔗

ב־27 בנובמבר 1944 נקראנו למטה. בבואנו למקום הרגשנו מיד בתכונה מיוחדת. המתננו עד אשר יצא אלינו המפקד והסביר לנו לשם מה נקראנו. ייערך סיור תוך כדי קרב ובו שומה עלינו למלא תפקיד מיוחד. הפקודה הורתה לנו להישאר במקום ולא לחזור למקום חנייתנו. הרשו לנו להשתטח על הדשא, לישון ולנוח לפני הפעולה, כל מה שנוכל. הרגשה לא נעימה אפפתנו. ראיתי שלא רק אני, אלא גם יתר חבריי ליחידה לא ישנו. הפעם ניתן לנו ציוד חדש ורב יותר מן הרגיל.

לפנות ערב סודרנו באחד הבתים, הסקנו את התנור, ותוך כדי שיחה השתרענו כולנו כשאנו עייפים ונרדמנו. החדר היה קטן ואך בקושי הכיל את כולנו. ישננו על הרצפה – האחד ליד השני – ונועם חום הגחלים הלוחשות בתנור הפתוח חימם את גופותינו. באמצעה של שינה ערבה זו העירוּנו ופקדו עלינו לצאת לדרך.

כפי שהוסבר לנו, התמצה תפקידנו בכך: לשתק את עמדות האש של האויב בקטע מסוים לאורך חפירותיו. והיה אם נצליח בביצוע משימה זו – יחוש ה“שטוּרמוֹבוי בּאטאליוֹן”, דהיינו “גדוד ההסתערות”, לעזרתנו ויחד עמו נלכוד את העמדות הגרמניות וההתפתחות המשוערת בוא תבוא. היה מקום להניח שכל הדיוויזיה עמדה לפני המשימה להתקדם ולכבוש שטח מסוים, שנמצא אותה שעה בידי הצבא הגרמני, לצורך “תיקון הקווים”.

הגענו עד קצה השטח של קווינו. החפרים פתחו לפנינו את הדרך בפנותם אותה מהמוקשים שלנו, שנזרעו בסמוך לחפירותינו ויצאנו לשטח ההפקר. התפרסנו בזהירות, כשאנו מרוחקים האחד מהשני והחילונו להתקרב לעבר הקווים הקדמיים של האויב. היה עמי רק נשקי האישי, אך הייתי אחראי גם למקלע שנישא על־ידי חברי ליחידה – “מספר 2” שלי. בתחילה הלך הכול למישרין, עד אשר נפתחה עלינו לפתע אש מהעמדות שממולנו. חיש מהר השתטחנו על האדמה, ופתחתי באש על העמדות ממולנו. גם המקלע מימין פתח באש. בצרור יריות ראשון הצלחתי לשתק את העמדה הקרובה אליי, והחילותי להמטיר אש גם על הסמוכות לה. הדבר עלה בידי כמעט ללא קושי ודבר זה רומם את מצב רוחי. נעמה לי הרגשת יעילותי הקרבית. עוד אני ממטיר על העמדות שלפניי, התקרב אלי בזחילה הסמל שלנו ולחש על אוזני: – זה טוב, אבל אסור לירות ממקום אחד זמן כה רב! החלף את מקומך! התרוממתי, אחזתי במכונת־הירייה וצעדתי צעדים מספר ימינה, ולפתע חשתי כי משהו חד ולוהט פגע ברגלי. דומה היה עליי אפילו, כי ראיתי את הקלע עף לקראתי. היה זה קלע של כדור זורח וגוֹנוֹ כשל נקודת־אור אדומה. נפלתי אחורנית ושכבתי כנראה זמן־מה בלי הכרה. מששבה אליי הכרתי, עמדתי להפתעתי על כך, שאני מדבר אל עצמי ביידיש, שפת אמי, שזה זמן רב לא דיברתי בה. כל חלל היקום הזדעזע אותה שעה מיריות, חשכּת הלילה הוּארה באלפי קלעים זורחים שעפו משני העברים. הקרב שחששנו לו, התפתח עתה והיה במלוא עוזו. תחושת הכאב החריף ברגלי היא שהחזירתני – כנראה – להכרתי ושניות מועטות בלבד הספיקו לי כדי להבהיר לעצמי את המצב: הקרב התחולל ואני נמצא בשטח ההפקר, קרוב אל קווי הגרמנים יותר מאשר לחפירותינו.

– מה יהיה עליי אם אפול בידי האויב?!..– חלפה מחשבה במוחי.

הדבר ארך שניות מספר בלבד ובלבי גמלה ההחלטה: לא אפול חי בידי הגרמנים. הגעתי בידי מתוך מאמץ אל חגורתי, שלפתי ממנה את האקדח, וכאשר רציתי כבר ללחוץ על ההדק, תפשני מישהו בידי. אותו רגע נזכרתי שאיני לבדי כאן ליד המקלע; היה זה “מספר 2” שלי שאמר לי בלחש:

– אל תעשה שטויות, לא נשאיר אותך כאן!

ובאמת, כעבור דקות אחדות קרב אליי הסמל יחד עם עוזרי ליד המקלע ועוד חייל אחד ומשכוּני אל אחת השוּחות החפורות לא הרחק משם; לקחו ממני את נשקי האישי “לבל אעשה שטויות”, עודדוני באומרם שבקרוב יבואו לקחתני מפה, והלכו. ניסיתי לזחול בכוחות עצמי, אך הדבר היה מן הנמנע. הרגל כמו הצמידתני אל האדמה ולא היה בי הכוח להזיזה מהמקום. דם חם זב בשטף מהרגל הפצועה, ואנכי חשתי תחת גופי בדביקותו הבלתי נעימה.

 

מסירותו של פאוול    🔗

לאחר זמן מה הגיעו אליי הסמל ועמו עוד שלושה חיילים. הם שיטחו על הארץ חופת־הסוואה גדוֹלת מידות ומשכוה אל מתחת לגופי, אחזו בארבע קצוותיה, הרימוני לאט ומשכוני לעבר חפירותינו. אותה שעה כבר שילבו את עצמם בקרב המתפתח גם יחידות התותחנים. שריקות קלעי הרובים נדמו ותחתן באו קולות הנפץ האדירים מהתפוצציות הפגזים, שנפלו לפנינו ומאחורינו. אחד מארבעת החיילים שנשאו אותי, נפל פצוע, או הרוג, ושלושת הנותרים המשיכו בהליכה בנשאם אותי הלוך ונשוא לעבר קווינו. הייתי נרגש ביותר מגילוי נעלה כזה של חברוּת ושכחתי באותם הרגעים את הכאבים הנוראים שברגלי.

שדה הקרב היה מאחורינו; עוד עלינו לחצות נחל רדוד בדרך, אך גם מכשול זה היה לנחלת הרגעים שכבר חלפו. קרבנו לחורשה, נכנסנו בין עציה וכבר נמצאנו בשטחנו שלנו. במרפאת השדה קיבלתי את הטיפול הראשון ברגלי המרוסקה. לאחר מכן העלוני על עגלת איכר, וחייל קשיש שהיה העגלון, אחז במושכות והסיעני אל העורף. סמל יחידתי –פאוול שמו – הספיק עוד לקפוץ על העגלה באמצע נסיעתה, נשקני בחביבות וקרא לי: “להתראות ידידי היקר!”

בזמן שירותי ביחידת הסיור היה פאוול חברי הקרוב ביותר. במשך ימים ולילות היה מספר לי קורות חייו. הוא היה בן להורים בעלי חווה קטנה ומשום כך השתייך למה שקראו שם “מעמד הקוּלאקים”. אף כי נולד כבר זמן רב אחרי המהפכה, סבל בכל זאת מיחס בלתי אוהב מצד השלטונות הסובייטים. קשה היה לו להתקבל לבית־הספר שרצה ללמוד בו, או להסתדר בעבודה שחשק בה. תנאי חייו הובילוהו לביצוע מעשי פשע קטנים ובעקבותיהם למאסר ולטלטולים למחנה־ריכוז בסיביר. באותו מחנה־ריכוז חלה במחלת האבעבועות שהותירה סימניה בפניו. כשהתחילו לחפור את התעלה של הים הלבן, העבירו גם אותו יחד עם המוני אסירים שנשלחו לעבוד במבצע ענקי זה. בסיפוריו תיאר את תנאי העבודה והחיים במחנות עבודת־הכפייה, סיפר על אלפי אנשים שניספו בשעת ביצוע עבודות בניין אלו. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה גייסו רבים מן האסירים לשורות הצבא ביחידות מיוחדות, שקראו להן בשם “יחידות העונשין”. יחידות אלו נשלחו לביצוע תפקידים מסוכנים ביותר, והובטח להן, שלחייליהן אשר יישארו בחיים, או ייפצעו, תינתן האפשרות לחזור לחיים אזרחיים ויוענקו להם זכויות־אזרח מלאות מחדש. הם קראו לזה: “לכפר בדמם על פשעם כלפי המולדת”. ואכן, לאחר שנפצע באחד הקרובות, הועלה בדרגה ומשהחלים נשלח ליחידת הסיור שלנו, אשר בה נפגשנו.

פאוול היה בחור פיקח, ישר, והעובדה שאני “זאפּאדניק”⁹, קירבה אותו אליי, כנראה, והגבירה בו את ביטחונו, שיכול הוא לספר לי הכול. בספּרו על חייו האיומים, היה מסיר מעט מהמרירות שנצטברה בלבו. אהבתי את הבחור ודומני שגם הוא הרגיש קירבה חמה אליי, שכן בכל פעולה הוא אהב שאהיה על ידו, וכשנפצעתי בקרב האחרון, הוא סיכן את חייו וחיי אנשיו והוציאני מכלל סכנה ליפול בידי הגרמנים.

 

הטלטולים בעורף ומאבקי על רגלי הפצועה    🔗

העגלה התנהלה לאטה בהרקידה אותי על גבשושיות הדרך הסתווית במהמורותיה. כל ניע וזיעזוע גרמו לי כאבים קשים מנשוא. אך אנוכי שכבתי דומם וכל אותה שעה הסתכלתי בשמיים שמעליי. תחילה היה חושך מסביב, אך הרקיע התבהר לאט־לאט וירח החל מאיר באור בהיר גם את הדרך. ביקשתי מהעגלון מים לשתות, אך החייל הקשיש שמר על הפקודה שקיבל מהרופא וענה לי:

– הרופא אסר עליי לתת לך לשתות מים.

עם בוקר הגענו לעיירה מליץ. היא הייתה הרוסה כמעט כליל. מבית אחד בן קומותיים, שנשאר שלם משום־מה, בכיכר השוק, הגיעו לאזניי כלי־נשיפה. התאמנה שם כנראה תזמורת כלי־נשיפה של הצבא. לא נעצרנו בעיירה, אלא לשעה קלה בלבד, ובמהרה קרבנו לכפר שלא היה מרוחק ממנה, בו חנתה היחידה הרפואית של הדיוויזיה שלנו. ככל שקרבנו יותר אל מחנה היחידה, שמתי לב שאין עגלתנו יחידה בדרכה אליו, כי אם אחת מני רבות שנסעו בשיירה ארוכה המובילה פצועים מקווי החזית לכאן, אל היחידה הסאניטארית.

שמחתי מאוד כשרופאי ועובדי היחידה הסאניטארית הכירוני. הראשון מבין העובדים שניגש אל העגלה והסיר מעליי את השמיכה, על־מנת להורידני אל האלונקה, קרא בהתרגשות אל עבר הבית:

– הביאו את יוֹנס!

הכול יצאו לראותני שכבתי זמן־מה באלונקה על רצפת הבית הכפרי. כשהגיע תורי, הרימוּני, הכניסוני לחדר והשכיבוני על שולחן הניתוחים. שכבתי דקות מספר והנה נכנסה המנתחת הראשית של היחידה – אשה יהודיה כבת ארבעים, אשתו של מפקד הדיוויזיה שלנו. הכרתיה עוד קודם־לכן, בשהותי בבית־חולים זה, לאחר שנפצעתי בפעם הראשונה וכשעבדתי במטה. אף היא הכירה אותי. היא עסקה דקות מספר עוד ברישום הפרטים ההכרחיים בקשר למצבי, ואחר־כך אמרה: “היה סמוך ובטוח, כי הכול יבוא על מקומו בשלום”. אבדן הדם הרב והכאבים החלישוני במידה רבה מאוד, אך לא איבדתי את הכרתי. ביקשתיה שכל אשר תמצא לנחוץ לעשות ברגלי – שתעשהו על־ידי הרדמה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה, שקרש צמוד למרגלותיה, ועליו ניצב כלי זכוכית וצינור־גומי נמשך ממנו, שבקצהו השני מחט, וזו תקועה ברגלי. על ידי עמד מנתח בדרגת סרן, שהכרתיו עוד לפני־כן, והוא שאלני:

– כיצד ההרגשה?

– טוב –עניתי – אולם הגד־נא לי את האמת, האם רגלי עוד עמי?

הוא ענה לי כי כן, אך אני לא האמנתי לו. היה זה היום הראשון לאחר הניתוח הראשון, בבית כפרי בחדר צר, שעמדו בו מיטות מספר – אחת על־יד השנייה – בכל אחת מהן פצוע שזעק בקולי קולות מעוצמת הכאב.

לאחר כמה ימים הועברנו באמבולאנס עמוק עמוק יותר לעורף והובאנו לבית־חולים גדול, שצריפיו הוקמו בתוך יער. הגענו לחדר המיון בשעות הלילה, אך צוות מלא של עובדים רפואיים עמד הכן לטפל בנו. באולם גדול ומסודר עמדו כעשרה שולחנות ואולי אף יותר, ועל כל אחד מהם הושכב אחד הפצועים שהובאו זה עתה, והחל הטיפול בפצעיהם. מתוך הצעקות שנשמעו מסביב, הגיע אליי קול הקורא ביידיש:

– אני רוצה לראות יהודי!

הפניתי ראשי לעבר הקול וראיתי על אחד השולחנות בקצה השני של האולם בחור יהודי, שצעק מעוצם כאביו, מבלי שישתדל לשלוט בעצמו. ביקשתי שיעבירוני סמוך אל שולחנו, או שיקרבוהו אל שולחני. היות ומצבי היה חמור יותר, קרבוהו אלי. החילונו לשוחח בינינו. מדבריו נודע לי שהוא יליד לבוב, וכי גם הוא היה במחנה הריכוז ביאנוֹבסקי. אף כי לא הכרתיו לפני־כן, השתדלתי עתה להרגיעו, ובשעה שהרופאים ביצעו את אשר צריכים היו לעשות לו, החזיק את ידי בידו.

אחרי־כן ניגשו גם אליי. הם הוציאו את לוחות־העץ ושמוּני בגבס הראשון עד הצואר. בדיקתם של הרופאים קבעה, שנפצעתי בכדור דום־דום, שריסק כתשעה סנטימטרים מהעצם, וכי חלקי עצם רבים, קרעי־בגד וזוהמה התערבבו עם הבשר במקום הפגיעה. הניתוח הראשון שנעשה לי וכן גם הניתוחים שבאו בעקבותיו נועדו רק להרחיק מגוף הרגל את רסיסי הכדור וכן כל יתר הגופים הזרים שנתקעו בתוך הבשר.

 

בבית־החולים במוסקבה    🔗

שכבתי חודש ימים בבית־חולים זה עד שהעבירוני ללבוב. בבית־החולים בלבוב ניתחו אותי שוב, החליפו את הגבס ומשם הועברתי ברכבת למוסקבה. הגענו לתחנת הרכבת של עיר הבירה בלילה. באולם התחנה המינסקאית הועמדו עשרות רבות של מטות־שדה שהניחו עליהן את הפצועים, אשר הגיעו עמי בקרונות הסאניטאריים של הרכבת. בו במקום נערך המיון, עובדים רפואיים עברו על־יד מיטותינו, בדקו את הניירות וחילקו אותנו לבתי־חולים שונים. אותי הביאו באמבולאנס לבית־החולים ששמו הוא וו' אי' אֵ' מ'¹⁰, שמנהלו היה פרופסור וישנייבסקי הידוע.

צלילי מוסיקה שנשמעו מעל לראשי העירוני בשעת בוקר מאוחרת. הייתה זו לי פעם ראשונה מאז הקונצרט של היהודי גילֶלס בגן העירוני בלבוב ערב פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית, ששמעתי שוב מוסיקה.

רמקול קטן היה צמוד לקיר סמוך למיטתי והשמיע צלילי ואלס של צ’ייקובסקי.

בחדר שבו שכבתי נמצאו עוד פצועים מספר שהובאו לכאן יחד עמי מבתי־החולים שבקווי החזית. חוויה גדולה הייתה לנו כשהודיעו בראדיו בשעות הערב של יומנו הראשון בבית־החולים זה על כיבוש ברסלאוּ בידי הדיוויזיה שאליה השתייכתי. האזנתי ברטט להודעת הקריין בראדיו (היה זה הקריין הידוע לֶוִיתַן). מנינו בהתרגשות את עשרים וארבעת רעמי יריות התותחים, שנורו לכבוד המאורע מכיכר הקרמלין של הבירה. האחות כיבתה את אור החשמל בחדר ועל אף הקור העז פתחה את החלונות הנשקפים אל מול כיכר הקרמלין, המשתרעת רק במרחק של עשרות מטרים מבית־החולים שלנו, ויכולנו לראות את הזיקוקים הצבעוניים שהועפו אל על בעת ובעונה אחת עם פגזי התותחים. הזיקוקים הצבעוניים שהועפו אל על בעת ובעונה אחת עם פגזי התותחים. הזיקוקים האירו בשלל צבעים את שמי הלילה וגרמו עונג רב לכולנו. באותם ערבים ראשונים להיותנו כאן בחודש ינואר 1945 נשנו מטחי האש מדי ערב בערבו, וגם אירע שרעם התותחים לכבוד כיבושים חדשים הרעים פעמיים ויותר באותו לילה.

קור עז שרר באותם הימים; הרגשנוהו גם אצלנו בחדרי בית־החולים. ההסקה המרכזית לא סיפקה חום די הצורך עקב המחסור של ימי המלחמה, ואנחנו הפצועים קשה סבלנו יותר מאחרים. האחיות המטפלות בנו היו נאלצות לעטוף את כפות רגלינו בצמר־גפן לבל יקפאו מקור. לכל אחד מאתנו הוסיפו עוד שמיכה אמריקנית על זו שהייתה עלינו מקודם, אולם גם זו לא הספיקה כדי לחממנו.

צלילים רב־גוניים מסימפוניית החיים של העיר הגדולה הגיעו אלינו. בוקר אחד התעוררתי בשעה מוקדמת לקול דיבור רם בחדר. פקחתי את עיניי והבחנתי בדמותה של אחות שבאה להתחיל בעבודתה במשמרת הבוקר. שמעתי את אשר סיפרה בהתרגשות לפצועים השוכבים במיטותיהם: כל הלילה עמדה בתור כדי לקבל את מנת הלחם המגיעה לה – ולא קיבלה.

– ומי הם האנשים – קראה – המחלקים את הלחם? – היהודים! ואם מישהו רוצה בעצים להסקה – אין להשיגם! אבל הפקידים בכל המחסנים הם יהודים…

היא הוסיפה עוד כהנה וכהנה לדבר על המשטרה היהודית, ועל השלטון היהודי ועל בית־המשפט היהודי, עד שאין כמעט מקום לפנות אליו ולתבוע צדק – היות וכל המוסדות הם בידי היהודים, הנמצאים גם במשטרה וגם בבתי־הדין…

אותו יום הסביר לי מנהל בית־החולים, פרוֹפסור וישנייבסקי, כי אין מוצא אחר, בלתי אם לקטוע את רגלי הפצועה. אך בינתיים הוברר לי בהיותי בית־חולים, כי על־פי החוק חייב הרופא להשיג את הסכמתו של הפצוע, שנמצא בבית־חולים מרוחק מהחזית, אם יש בדעתו לעשות לו קיטוע. מובן מאליו שלא הסכמתי לקטיעה. הפרופסור, שהיה אדם חביב מאוד, ישב על־יד מיטתי והשתדל לשכנע אותי, שאין דרך אחרת. אני עמדתי בסירובי וביקשתי מאת הפרופסור שימצא לי מספר ספרים על נושאים כירורגיים, כי רוצה אני לעיין בהם בקשר למצבי. הפרופסור נענה לבקשתי ושלח לי שני ספרים על מדע הכירורגיה. עיינתי בהם בתשומת־לב רבה ביותר ובעזרתם הבהרתי לי את מצבי. לאחר מכן ניסיתי אני לשכנע את הפרופסור, שאין הכרח לקטוע את הרגל, הואיל והעצבים ברגל לא נפגעו. הוא טען לעומתי, שאילו היה מצב בראותי טוב יותר – כי אז הייתי צודק בדבריי, אבל במצבי כעת – אי אפשר אחרת.

 

“תסביך” הרופאים היהודים בוסצ’י    🔗

אנו המשכנו לסבול מקור החורף המוסקבאי, אך בינתיים הוחלט – כנראה– להעביר את הפצועים קשה יותר לאזורים הדרומיים של הארץ ובאחד מימי חודש פברואר הובאתי לתחנת הרכבת יחד עם עוד פצועים רבים והועלינו לקרונות רכבת סאניטארית. זו יצאה את מוסקבה דרומה –לעבר העיר סוֹצ’י אשר בקאווקאז, על חוף הים השחור. הדרך ארכה ביותר ונמשכה כעשרה ימים. פעמים רבות נתעכבנו בשל העומס הרב במסילות הברזל, שהיתה תפוסה ברכבות שהובילו צבא בכיוון לחזית.

העיר הדרומית סוֹצ’י קיבלה את פנינו במעטה שלג, אך האוויר היה בה חם יחסית, ונעים. שמים כחולים ועמוקים נמתחו מעלינו והתמזגו באופק עם כחולו של הים־השחור בעבר האחד, ומעברם השני בלטו ברק הרי הקאווקאז הלבנים, כשהם מכוסים שלג. משהוציאונו מהקרונות הסאניטאריים, כדי להעבירנו לאמבולאנסים, דבקה בנו רעננות האויר הצח והחמים ונשמנו אותו עמוקות. סוֹצ’י הייתה מלאה בתי־הבראה עוד מתקופת הצארים. אלה נמסרו אחרי המהפכה לבעלוּתו של משרד ממשלתי זה או אחר כבית־מרגוע לעובדיו, עתה הפכו כולם לבתי־חולים צבאיים. בית־החולים הראשון, שהעבירוני אליו –למשל –שכן בבנייני בית־הבראה מספר 4 של ה־נקוו"ד.

המיון, הבדיקה הראשונה, ההכרה עם התעודות ועם החולים נמשכו עד אשר החשיך היום. אחר־כך העבירוני יחד עם עוד פצועים מספר, שהגיעו באותה רכבת, לאולם לא גדול. רבים מבין הפצועים בבית־החולים זה שיכלו להתהלך, באו להכיר את החדשים, להיוודע מי הם, מאין באו, באיזה חזית נפצעו, ואוליי קיוו למצוא ביניהם מכרים.

מצב בריאותי היה בכל רע ולא יכולתי להשתתף בשיחות. שכבתי על גבי, כשאני חבוש כולי בגבס והזעתי. השיחות בחדר נסבּוּ – כרגיל במקרים כאלה – על “מי ומאין” הם האנשים. לפתע שאל אחד החדשים:

– איך פה, בבית־חולים זה?

חייל קשיש, שידו האחת נתונה בתחבושת־גבס, השיב:

– פה טוב מאוד, אלא – חשב רגע והוסיף ־שכל הרופאים הם יהודים… חבריי הסתכלו לעברי, אך אני כיסיתי את פניי בשמיכה ולא רציתי שיראוני ברגע זה.

ואמנם התברר שכל הרופאים וכל סגל העובדים הרפואי, האחראי כמעט בכל בתי־החולים בסוֹצ’י, כמו גם בכל שאר המקומות שהייתי בהם, בדרך היו יהודים. מנהלת המחלקה שלנו הייתה רופאה ושמה דינה מוֹסֶיֶיבנה: במחלקה הכירורגית הגדולה יותר היה המנהל רופא צעיר ושמו מירוֹן סֶרגֶייבִיץ' מארגוֹליס; מנהלת המכון הפיזיוֹ־תראפּי הייתה אשה שנשאה שם משפחה – שפירא. גם מנהל בית־החולים והמנהל הרפואי והכירוֹרגי – כולם היו יהודים, בה בשעה שחבר העובדים בעלי הדרגות הנמוכות יותר – האחים והעובדים הטכניים –היו לא־יהודים. מבין החולים הייתי אני, בתחילה, החולה היהודי היחידי.

כעבור ימים חידשו עמי הרופאים את המשא־ומתן, שהתחיל עוד בהיותי בבית־החולים במוסקבה בדבר קטיעת רגלי. התנגדתי לכך, אף כי בריאוּתי נתרופפה מיום ליום. הרופאים ניסו להסביר לי, שלא אוכל להחזיק מעמד זמן רב בעקשנותי, היות ובשר הרגל והעצם מרקיבים והולכים מזה חודשים, ומאז נפצעתי עוד לא טעמתי כמעט אוכל בפי. פניי נפלו, משקלי היה ירוד ביותר והרופאים היו מעונינים לפתור אחת ולתמיד את הבעייה, אולם אני המשכתי להתנגד. התווכחתי עם הרופאים והשתדלתי לשכנע אותם, כי יש עוד אפשרות למצוא דרך אחרת לריפוי, מלבד אמצעי הקיטוע.

אחד הדברים שהפריע לי ביותר בשיחותי עם הרופאים, הייתה עוּבדת היותי יהודי. בביקוריו אצל הפצועים היה מנהל בית־החולים היהודי נכנס לחדר, עומד זמן רב ליד מיטתו של כל אחד מהם, ואילו ליד מיטתי היה שוהה זמן מועט יחסית, והיו ימים שהיה מדלג עליי, ולא ניגש אל מיטתי כלל. גברה בי ההרגשה, שהאיש חושש פן יחשדו בו שהוא מתמסר יותר לפצוע היהודי מאשר לאחרים. דבר זה גרם להרעה במצבי. רופאי המחלקות האחרות התמסרו לי יותר, כי אחרי ככלות הכול הייתי במצב קשה יותר מכל יתר הפצועים ב“פאלאטא” שלנו.

 

מירון סֶרגֶיֶיביץ' מעז לנתח ולאחות את רגלי    🔗

כעבור זמן מה העבירוני לאולם גדול ששכבו בו יותר מ־60 פצועים; הייתה זאת מחלקתו של מירוֹן סֶרגֶייבִיץ' מארגוֹליס, בחור צעיר, יליד צ’רנוֹביץ, שגמר את האוניברסיטה בלבוב עוד בתקופת השלטון הסוֹבייטי בעיר, ועם פרוץ המלחמה בין רוסיה הסובייטית לבין גרמניה, ביוני 1941, הצליח לברוח לרוסיה. בכל הופעתו של מירוֹן סֶרגֶייבִיץ' היה מורגש כי יהודי הוא – הוא גם לא ניסה להסתיר זאת. עוד לפני שהועברתי למחלקתו שמעתי עליו שבחים רבים מפי הפצועים. הוא היה כירורג נועז, שהצליח לבצע ניתוחים רבים, מהם כאלה שרופאים אחרים שהיו מנוסים ממנו במלאכתם, לא העזו לבצעם. נוסף על כך הוא היה בחור סימפאתי מאוד שהתחבב על כל אלה שבאו עמו במגע.

משעוברתי למחלקתו, ניגש אליי מירון סרגייביץ‘, ישב על מיטתי, נכנס עמי בשיחה והחל להסביר לי ולתאר את מצבי וביקש שאסכים לקיטוע. עתה ראיתיו מקרוב ונוכחתי לדעת, שאמנם לא הגזימו בכל אותם הדברים הטובים ששמעתי עליו. בתשובה לדבריו פניתי אליו בבקשה שיעבירני למקום בו נוכל לשוחח באין מפריע. למחרת היום סרו אל מיטתי שני סאניטארים שנשאו אלונקה בידיהם. הם השכיבוני בזהירות על האלונקה והעבירוני לחדר הרופא. נשארנו שנינו, אנכי ומירון סרגייביץ’, לבדנו בחדר. גם כאן ניסה הרופא לשכנעני בצורך בקיטוע אך אני אמרתי לו:

– הבה ונהיה גלויים; אני יהודי וגם אתה הנך יהודי; שנינו בני הארץ הזאת. שנינו ראינו מה שנעשה בשטח הכיבוש של היטלר, אני אף ראיתי יותר ממך. אין לי מה להפסיד; הייתי במחנה־ריכוז, הסתתרתי ביערות, הייתי פארטיזאן – אינני מעוניין לצאת מבית־החולים בלי רגל. אין לי משפחה שתדאג לי, אין לי על מי להישען, ומה אעשה אם אהיה נכה קטוע־רגל?!

כאלה היו נימוקיי בתובעי שלא יקטעו את הרגל, וביקשתי שיעשו את הניתוח באופן ששני קצוות העצם יחוברו זה אל זה, גם אם כתוצאה מניתוח כזה תקטן רגלי זאת בהשוואה לרעותה. הוספתי לדבר אליו ואמרתי לו, כי אם הוא חושש שלא אוכל להחזיק מעמד בניתוח כה מסוכן, מוכן אני לחתום מראש, כי תהיינה אשר תהיינה תוצאות הניתוח, לא יהיו לי כל טענות אליו. דיברתי ארוכות ובהתרגשות רבה. ביקשתיו שיבין למצבי המיוחד, היות ואין לי מוצא אחר, כי אחרת לא אהיה מעוניין עוד בהמשך חיי.

כל שעת דיבורי אליו הוא התהלך בחדר הלוך ושוב, מבלי שיפסיק את שטף דיבורי. עתה ראיתיו ברור ביותר. הוא היה בחור גבה־קומה, שחור־שיער ופניו הפיקו תבונה. נדמה היה לי שדבריי השפיעו עליו, אולם הוא לא השיב לי דבר, כי אם פתח את דלת חדרו, קרא לסאניטארים וציווה עליהם להחזירני למיטתי באולם הכללי.

עברו כמה ימים ומירון סרגייביץ' לא ניגש כלל למיטתי. והנה, יום בהיר אחד, בבוקר השכם לפני הארוחה, נכנסה האחות לאולם ובידה רשימת האנשים שאינם צריכים לאכול הבוקר את ארוחתם. פירושו של הדבר, שעליהם להיכון לניתוח. היה זה יום ג' בשבוע – הוא יום הניתוחים. בין שאר השמות נמצא להפתעתי הגמורה – גם שמי. שמחתי עברה כל גבול. לאחר חודשים רבים של העדר תיאבון, תקפני פתאום הרצון לאכול משהו, אך מובן מאליו שלא עלה כלל על דעתי לבקש זאת מידה. מצב רוחי השתפר ללא היכר ואנוכי שרתי, שחקתי והתבדחתי, וכל הפצועים שהיו מסוגלים להתהלך על רגליהם, עמדו על־יד מיטתי ושמחו יחד עמי.

כשהגיעה השעה המיועדת העבירוני למחלקה אחרת, שלא הייתי בה אף פעם קודם־לכן, והכניסוני מיד לחדר־הניתוח. תקוּף שמחה ללא גבול על שעומדים לנתחני ולא לקטוע את רגלי, קראתי מעל האלונקה בקול: “שלום חברים!” הכול ענו לי בחיוך לבבי.

רק שנייה אחת בלבד הפחידני מראהו של מירון סרגייביץ‘, שהיה לבוש בגלימת מנתח לבנה וארוכה עד כפות הרגלים, שניכרו בה פה ושם סימני דם. הוא עמד ליד הכיור ורחץ בתשומת לב מרובה א ידיו לאחר הניתוח, שהוא סיימו אך זה עתה. במראהו הוא דמה אותו רגע יותר לקצב באיטליז מאשר לבחור החביב מירון סרגייביץ’ שהיכרתיו עד כה. אך משהפנה אליי את פניו בחיוך על שפתיו ושאל לשלומי, חלפו כל חששותי ונרגעתי מיד. מעתה חיכיתי בשלווה לאשר יבוא.

האחות שמה על פניי את מסכת ההרדמה. הרגשתי בידה שהחזיקה בידי ומיששה את הדופק, בעוד אני סופר בקול רם. ספרתי זמן רב, עייפתי והפסקתי. אותו רגע שמעתי קולה של האחות:

– אפשר להתחיל.

אימצתי את כל כוחי וקראתי בקול:

– אינני ישן עדיין!

הכול צחקו. המשכתי עוד שניות בספירה ולבסוף שקעתי בתרדמה עמוקה.

כשפקחתי את עיניי, הזדקר לעומתי וסנוור את מבטי כתם אדום שהשתרע לכל רוחב הקיר שממולי. הייתה זאת – כפי שהוברר לי אחר־כך – מפה גדולה של ברית־המועצות. אודם הצבע התערבב במוחי עם המראות שראיתי בשנתי ועברו רגעים ארוכים עד שהחילותי מבין ומשיג מהו הדבר התלוי על הקיר ואיפה אנוכי נמצא. היה זה חדר קטן, שהיו בו שלוש מיטות בלבד, שהשכיבו בו את הפצועים אחרי הניתוח. מעל למיטתי התכופף עליי מירון סרגייביץ' ועל ידו ניצבה אחות. הוא שאל אותי: “נו, כיצד מרגישים, אחא?” הרגשתי אמנם כאבים חזקים למדיי ברגלי, אך עניתי לו: טוב. הוא חייך, מסר אי אלו הוראות לאחות ויצא. היה ערב. שכניי מלפני הניתוח שיכלו להתהלך, בא לבקרני. דומה היה עליי, שגם אנשים מבחוץ היו בחדר. זוכר אני שהם עמדו כולם על יד מיטתי, מבלי להוציא הגה מפיהם, התבוננו בי, נשענו זה על זה כדי להאזין לדברים שהוצאתי אותה שעה מפי. דברתי הרבה ובקול רם, בקצף ובזעם, על נאצים, ועל מחנות־ריכוז, על השמדת יהודים ועוד ועוד, עד שעייפתי ושתקתי – כשכולם מסתכלים בי. האחות נכנסה וציוותה על כל המבקרים לעזוב את החדר ונשארתי לבדי. היה לילה. מפעם לפעם נכנס הרופא התורני, האחות הזריקה לי זריקות להרגעת הכאב – ואני לא יכולתי להירדם. רק עם בוקר כעבור יום ולילה גדושי חוויות, גברה עליי השינה ונרדמתי. בזה אחר זה באו הימים שהם הקשים ביותר אחרי הניתוח – אלה הימים שבהם נקבעת מידת הצלחתו של הניתוח.

יום הוצאת הטאמפּונים התקרב ומירון סרגייביץ' בא אליי ערב אחד ואמר: “מחר נוציא אותם”, והוסיף – “לפי כל הסימנים הצליח הניתוח”.

הוא סיפר לי, שהניתוח נמשך תשעים דקה ולדעתו עלה בידו לאחד את שני קצוות העצם. הוא תאר לפניי את כל תהליך הניתוח וסיפר לי, כי שינן את קצות העצמות באופן, שהשיניים מקצה העצם האחת תיכנסנה בינות לשיניים של קצה העצם השנייה, על מנת לאפשר אחר־כך בדרך זו את איחויים של שני החלקים הנפרדים של העצם.

– עתה – המשיך את דבריו – עלינו לחכות ולהמתין שהגוף עצמו יפריש את המיצים הדרושים ליצירת “טבעת”, מעין יבלת קשה, שתחבר היטב־היטב את קצות העצם. וכדי לסייע לטבע בתהליך הריפוי, שומה היה לתת את הרגל בגבס, כדי שתהא שרויה במנוחה מוחלטת ולבל יופרע התהליך החיוני של התהוות ה“טבעת”.

חיכיתי בחוסר סבלנות מובן ליום המחרת, בו יוציאו את הטאמפּוֹנים וישימו את רגלי בסדן הגבס. גם ידעתי, שהגבס המתקשה יקל עליי וישמרני מתנועות בלתי רצויות הגורמות כאבים. וזאת לזכור, כי מיום הניתוח עד אותו יום שכבתי על קרשים ורגלי היתה קשורה אל קרשים אלה, שעליהם שכבתי – דבר שלא היה נוח ביותר.

 

עוללות אנטישמיים    🔗

למחרת בבוקר הגיעו לחדרנו קולות מבחוץ, שהעידו על התרגשות גדולה בבית־החולים. הראשונים שסרו לחדרנו סיפרו שמירון סרגייביץ' ניתח זה עתה פצוע והלה מת. אותו רגע התפרצה המטפלת אל האולם וצעקה: – הנה, כך אפשר לסמוך על היהודים!

קריאות הגנאי על רופאים יהודים, שמוסרים בידיהם את חיי החיילים חזרו ונשנו בכל מיני צורות ונוסחאות. הפצועים שיכלו ללכת, התאספו בחצר והחליפו ביניהם דברים בהתרגשות רבה וקולותיהם הגיעו דרך החלון הפתוח לחדרנו וזיעזעו אותי. לא העזתי לשאול פרטים; ידעתי רק, שהמדובר הוא בפצוע, שהיה אדם בריא בדרך כלל, כבן ארבעים, שנהג להיכנס לעתים גם לחדרנו ולבקר בו מכרים. ידו הפצועה הייתה נתונה בתחבושת־גבס, אך פצעו לא היה רציני ביותר. היום ביצעו את הניתוח הראשון והוא מת בשכבו על שולחן הניתוחים.

אחרי הצהריים נערכה ההלווייה וכל מי שיכול ללכת, השתתף בה. כשחזרו הפצועים לבית־החולים, הם סיפרו לאלה שנשארו בחדריהם, כי עם סתימת הגולל ירה המדריך הפוליטי שלוש יריות מאקדוחו וכל הפצועים פרצו בבכי ובקריאות גנאי נגד מירון סרגייביץ' ונגד הרופאים היהודים, ורבים מהם הכריזו, כי גם אם סכנת־ מוות תהיה נשקפת להם, לא יתנו עצמם בידיו של מנתח יהודי… האווירה היתה דחוסה ביותר ובמצבי המיוחד של אי־יכולת לזוז ולרדת ממיטתי, הרגשתי את עצמי מדוכדך ביותר.

בחצות הופיע מירון סרגייביץ' בלווית אחות וניגש אל מיטתי. הוא היה חיוור ורציני, עיניו הביטו עליי בעצב. הוא מישש את דופקי ואמר:

– החלפת הגבס נתעכבה, אך אני מקווה שנעשה זאת בקרוב. תסבול קצת, אך השתדל להחזיק מעמד!

למחרת היום סיפרו באולם החולים, כי לפני קבורתו בדקה את גופת החייל ועדה מיוחדת מטעם המכון הרפואי על שם סטאלין בסוֹצ’י וזו קבעה, שלמעשה לא נותח הפצוע כלל. הוא שכב על שולחן הניתוחים, הורדם כמקובל והוציא את נשמתו עוד לפני שנגע בו המנתח באיזמלו. הדבר היחיד שהספיקו לעשותו, היה מריחת מקום הפצע ביוֹד, והאיש מת לפני שהמנתח התחיל במלאכתו. כמו־כן נקבע, שבגופו נמצא גופיף זר על־יד הלב, שהיה רגיש לאתר. מקרה כזה הוא נדיר ביותר ואם יודעים על קיומו אסור להרדים את החולה באמצעות אתר, כי דבר זה עלול להחניקו ולגרום למותו. אך דא־עקא, גם צילום הרנטגן איננו מוכיח על מציאותו של גופיף כזה בגופו של האדם. על כן, גם אילו רצה מי להאשים את מירון סרגייביץ' על שרצה לנתח אותו חייל פצוע, לא הייתה לכך כל אחיזה, הואיל והוא לא יכול היה לדעת על קיומו של הגופיף הזה ליד לבו של החייל. הוועדה שניתחה את הגופה, הוציאה את הגופיף הזר מתוך גופו של הבר־מינן, שמו אותו בספירט בכלי־זכוכית והביאה אותו לבית־החולים. כינסו אסיפה של כל החולים והפצועים המסוגלים ללכת, בחדר האוכל ורופא מלומד מטעם המכון הסביר לשומעים את כל הפרשה ומהו שאירע כאן.

מירון סרגייביץ' חזר לעבודתו אחרי שנעדר ימים מספר מבית־החולים. אולם הפחד שתקף את הפצועים מפני האתר – לא פג. מאז החלו לבצע את הניתוחים בהרדמה מקומית בלבד.

אותה פרשה גרמה להוצאת הטאמפּוֹנים מרגלי כשבוע לאחר המועד הדרוש והדבר גרם לי בינתיים כאבים פיסיים מיותרים. הטאמפּוֹנים נדבקו אל העצם ונצרכתי לאימוץ כוחות נפשיים בלתי רגיל, כדי לעמוד בכאבים העזים בשעת הוצאתם ובעת החלפת הגבס שבאה בעקבותיה. אולם ביודעי מה גרם לאיחור זה, שמחתי לסיומה המוצלח של הפרשה העגומה, והשתדלתי בכל כוחותיי לא לגלות למירון סרגייביץ' מה רבים כאבי וסבלי. בשעת מעשה התלוצצתי, שרתי אפילו, למרבית התפעלותם של מירון סרגייביץ' והאחיות שעזרו על ידו.

שכבתי כחודש תמים בגבס החדש, וצילום הרנטגן שנעשה ברגל מבלי להסיר ממנה את הגבס, הראה באופן ברור שה“יבלת” מתקשה והולכת. מירון סרגייביץ' הציע לי שאסכים להישאר עוד חודש בגבס זה. מובן מאליו שהסכמתי להצעתו. כתום החודשיים להתקנת הגבס על רגלי, הסירוהו מעליה וצילום הרנטגן הראה התקדמות יפה עוד יותר בריפוייה של הרגל. עתה שמו גבס קל יותר, ולאחר כמה שבועות התחלתי להתהלך, אף כי רגלי עוד הייתה נתונה בתחבושת הגבס שלה.

שמונה חודשים עברו עליי בשכיבה על הגב, כשאני סובל מכאבים חריפים. כשהעמידוני על רגלי והבטתי בפעם הראשונה על חדרי בו שכבתי בזמן האחרון ועל פני האנשים שהייתי רואה אותם יום־יום על ידי, כמעט ולא הכרתים. כה התרגלתי לראותם מהצד, ממצב של שכיבה ומלמטה למעלה, עד כי לפתע נהפכו כל אותם עצמים ואנשים, וכמו קיבלו צורה ודמות אחרת. הייתה זו חווייה עמוקה בשבילי בקומי ובהציגי רגל אחת על הרצפה ועמדתי עליה, ואחריה גם את רגלי השנייה, שנתקצרה בסנטימטרים אחדים ולא הגיעה לרצפה; ניצחתי – היא איננה קטועה, ושתיהן הן רגליי שלי!

ימים רבים חלפו עד אשר התרגלתי למצבי החדש, עד אשר חלפה הסחרחורת ורגלי החולה התלויה ונתונה בגבס, העיקה פחות בכובד משקלה על גופי. עברו גם ימים אלה ואחות התחילה ללמדני את תורת ההליכה בעזרת קביים. משהסכנתי לקביים, לא עבר זמן רב והתחלתי להלך בהשגחת אחות לאורך המדרכה שבחצר בית־החולים. חיים חדשים החלו בשבילי. פעמים מספר בשבוע הייתי מגיע בערבים לחצר לחזות בהצגות קולנוע, למדתי לעלות בחמש המדרגות המובילות לחדרנו, וכשהורידו סופית את הגבס מעל רגלי, הייתי כבר מומחה בהליכה בעזרת קביים.

בית־חולים זה סיים את תפקידו לגבי והגיעה השעה להעבירני לבית־חולים למבריאים. מירון סרגייביץ' לא עבד עוד באותם הימים אצלנו, והתהלכו שמועות שמעבירים אותו לעיר אחרת. שמועה אחרת אמרה שהוא בחופשה, ואפשר ששתי השמועות כאחת היו נכונות. בתום חופשתו יועבר לבית־חולים אחר. שאלתי לכתובתו ופניתי למקום מגוריו. הוא גר בחדר קטן עם אשתו, לא רחוק מבית־החולים. הוא הופתע לראותני, אך שמח שמחה רבה ביותר בראותו שאני מהלך ללא עזרת מישהו. סיפרתי לו, כי מעבירים אותי לבית־חולים אחר, אלא שאינני יודע לאיזה וברצוני להיפרד ממנו. לאחר שיחה קצרה נפרדנו בלבביות רבה.

 

קץ המלחמה ועגמימות של נכים    🔗

בבית־החולים ששכבתי בו זמן כה רב רכשתי לי כמה ידידים והתקרבנו זה לזה ביותר. מתאספים היינו יחד ומבלים ערבים בשירה בצוותא, מתלוצצים ומתבדחים, נאנחים יחדיו מכאב, אך גם צוהלים בצוותא אם הוקל לנו או רפו הכאבים. היו ביניהם בחורים שונים; רובם היו אנשי כפר, חברי קוֹלכוֹזים, שסיפרו בערבים הארוכים על חייהם הקשים ועל תנאי העבודה בכפר. האדם הפצוע מרגיש את עצמו חופשי יותר, כאילו לא חל עליו הפחד מפני החוקים שנקבעו עבור הבריאים והשלמים בגופם. הם דיברו באופן חופשי יותר גם על חייהם וחיי משפחותיהם. רבים מהם היו מקבלים מכתבים מאת בני המשפחה בכפר הרחוק, וכולנו היינו קוראים אותם בצוותא. לא מעטים היו המקרים שחייל קיבל תשובה על מכתבו, בו הוא הודיע על היפצעו ובת זוגו הודיעה לו, שאין לו מה לשוב לביתו, היות ואין לה צורך באדם קטוע רגל או גידם. למקרא מכתבי תשובה כאלה היינו שותפים לצערו של חברנו הפצוע ומתכנים יחד עמו תוכניות, כיצד עליו לסדר את חייו בעתיד, לאחר שיעזוב את בית־החולים. שירים מוצלחים רבים חוברו על נושא זה. היו אלה פארוֹדיוֹת על שירים פאטריוֹטיים ידועים, בהשאירם את המנגינה המקורית, אך תוכנם השתנה והובעו בהם גינויים לנשים הבוגדות בבעליהם הקטועים, ולא חסרה בהם גם ביקורת פוליטית. הכרתי בבית־החולים פולקלור עשיר ומעניין ביותר על נושא זה.

המזון בבית־החולים הספיק רק לאותם פצועים שסבלו כאבים ותאבונם מועט. אבל מרגע שאדם החל מבריא החל גם תאבונו לגדול, ולא היה בכוחה של מנת המזון המצומצמת לשבור את רעבונו. כשמצבי היה קשה לפני הניתוח הייתי מחלק את מנתי בין חבריי לחדר. כעת הייתי זקוק לתוספת מזון, אך לא היה מאיין לקבלה. אלא ששיחק לי מזלי ובית־החולים קיבל חבילות־שי בשביל הפצועים. היו אלה חבילות סטאנדארטיות, ארוזות בקופסאות־קארטון ובכל אחת מהן נמצאו: 1 ק"ג סוכר, חתיכת סבון, תריסר מחטים, כפתורים וחוטים, מגבת וסיגאריות. חבילות אלה נשלחו על־ידי ארגונים קאתוליים ויהודיים –בארצות־הברית. בשבילי הייתה זו חווייה מיוחדת לראות את החבילות הללו ועל גביהן הכתובת: “הוועד היהודי לעזרה למען רוסיה המועצתית”. בכל חבילה כזאת נמצא גם מכתב של האיש שתרם אותה. מרביתם של המכתבים כתובים היו אנגלית ואילו מיעוטם ביידיש. מצאתי פעם גם מכתב כתוב עברית, ולעתים גם רוסית. עם קבלת החבילות התעניין כל אחד מהפצועים לדעת גם מה תוכנו של המכתב המצורף לחבילה, וכמעט כל אותם מכתבים הגיעו לידי, כדי שאקרא אותם באוזני מקבליהם. היו אלה מכתבים לבביים של יהודים וגויים, שעודדו את חיילי ברית־המועצות והמריצום במלחמתם בנאצים. הייתי קורא את המכתבים שנכתבו ביידיש ומתרגם לפצועים את תוכנם. אלא שפעם אחת בא המדריך הפוליטי, אסף את כל המכתבים ושאל אותי מה היה כתוב בהם. כשסיפרתי לו על תוכנם, אמר לי: “זה לא חשוב”, ובו במקום גם הודיע, שכל מי שימצא להבא מכתב בחבילתו, חייב למסור אותו מיד לידיו.

החבילות הביאו לי תועלת מרובה – יותר מכפי שיכולתי לקוות. התברר שחלף מחט אחת למכונת־תפירה ניתן לקבל בשוק כמות לא מבוטלת של פירות או של “קאמסה” – דגיג קטן ממולח ־ לחם וגם ירקות. לפי תור שקבענו בינינו, היה מדי פעם מישהו מאתנו מוכר מחט אחת, וכולנו יחד נהנינו מארוחה דשנה שנערכה, שנקנתה תמורתה בשוק. היו גם בינינו שמכרו את הסוּכּר, הסבּוֹן והמגבת שהיו בחבילה.

כל קוֹלכוֹז מהסביבה אימץ לו אחד מבתי־החולים. אנשי הקולכוֹז המאמץ היו באים בימי ראשון בשבוע לבית־החולים המאומץ על ידם ומביאים עמם מעט פירות מתנובת גניהם, או מתנות קטנות, שהיו מכינים אותן במו ידיהם, כגון: תיקים קטנים לטאבּאק וכיו“ב – שי לפצועים. מרבית המבקרים ומביאי המתנות היו נשים. תחילה היה זה בגלל מספר הגברים בקוֹלכוֹז שפחת עד מאוד עקב הגיוסים, אך לאחר מכן לא הסתירו רבות מן הנשים, שהן מעוניינות בגברים שיעבדו בקוֹלכוֹז שלהן לאחר שיחלימו. נשים אלה היו מספרות לנו על חייהן ועל הקשיים המיוחדים שנגרמו להן עקב המלחמה. זוכר אני אחד מימי ראשון בשבוע שהיה גשום ביותר. הן התפזרו – כרגיל – בקבוצות קטנות על פני החדרים, ישבו על־יד מיטות הפצועים ושוחחו עמהם. הן נכנסו גם אלינו ובהתיישבן על המיטות נכנסו עמנו בשיחה. בזו הפעם ניכר בהן, שהן ניסו להסתיר איזו התרגשות. כולנו הבחננו בדבר, ולאחר שהפצרנו בהן שתספרנה מהו שמעיק עליהן, סיפרו הנשים בדמעות בעיניהן על המיכסה הגבוהה של תוצרת חקלאית, שנתחייב בה הקוֹלכוֹז שלהן למסור לממשלה. הן השלימו עם הדבר וסיפקו מדי שנה בשנה את המיכסה שנדרשו, והתנחמו בהכרה שיש בכך משום תועלת למדינה. אולם בזו השנה בלעה המכסה המופקעת את כל יבולן כמעט, ולא נשאר להן כדי צורכי כלכלת בני הבית. והנה בדרכן מהקוֹלכוֹז שלהן אל תחנת הרכבת, על־מנת לנסוע אלינו, הן ראו במו עיניהן ערימות גבוהות של גרעיני תבואה ללא כל כיסוי על הרחבה ליד התחנה והגשם השוטף מרטיב את הגרעינים; באי אלו מקומות אף התחילו כבר הגרעינים לנבוט, ואין איש שישים לבו וישגיח שלא יישחת עמלן. הן שאלו בדמעות בעיניהן: “למה איפוא לקחו מאתנו את יבולנו?” לנו אין די מזון לכלכלתנו ושם זה הולך לאיבוד!..”

לעתים קרובות למדיי היו מבקרים אותנו גם שחקנים וזמרים, שהיו עורכים נשפי־בידור לקהל החיילים הפצועים. אחד מאותם ביקורים נחרת ביותר בזיכרוני. היה זה זמן קצר לאחר הניתוח, כששכבתי עדיין בחדר הקטן וסבלתי מכאבים חזקים. כל מי שאך היה מסוגל לעמוד על רגליו, יצא לשמוע את הקונצרט שנערך באמפיתיאטרון של סוֹצ’י, שהופיעו בו הפעם מהשחקנים המעולים שבמדינה בשירה ובמשחק. בבית־החולים השתרר שקט רב, כי רבים יצאו לקונצרט ונשארו רק המרותקים למיטה. בחדרי היינו רק שניים: חברי הקרוב ביותר, ליאוֹנקה, שגם הוא היה אחרי ניתוח, ואנוכי. פתאום נפתחה הדלת ואל החדר נכנסה אחות ואחריה אשה צעירה. זו שאלה לשלומנו והאחות הציגה אותה בפנינו ואמרה: זוהי שחקנית הקולנוע הידועה מאריה מאקסאקוֹבה, שתשיר בפניכם.

והנה ללא הכנות מיוחדות וללא כל גינונים של אנשי הבמה, התייצבה האשה ליד הקיר מול מיטותינו, נשענה אליו קלות והחלה לשיר. זוכר אני שהיא שרה על חיילים שיצאו לחזית, ובחורותיהם המלוות אותם מבקשות מהם: “קחו עמכם הפרח למזכרת”. בשעת זמרה את החרוז החוזר: “קחו עמכם הפרח למזכרת”, הבחנתי שהיא מחזיקה פרחים ביד, ועם כל פסוק המושר על ידה היא שמה אחד הפרחים לכל אחד מאתנו על חזהו. אין כלל לתאר, מה עמוקה הייתה התרגשותנו מביקור זה. לשמע שירתה התאספו רבים מעובדי בית־החולים ליד חלון חדרנו, עמדו ליד הדלת הפתוחה, ונראה היה שגם הם נרגשים לא פחות מאתנו מעצם העובדה, שהזמרת המפורסמת שרה בפני “קהל” של שני פצועים השוכבים במיטותיהם.

עוד חוויה גדולה אחת זכורה לי מבית־חולים זה. היה זה בראשית מאי 1945. שכבנו כרגיל, כמדי ערב בערבו במיטות ושוחחנו בינינו עוד זמן רב לאחר שהאחות כיבתה את אור החשמל בחדר. גם באותו הערב נרדמנו רק בשעה מאוחרת. ולפתע הגיעוני קריאות רמות ביותר ואזני קלטה גם רעמי יריות תותחים. הקשבתי במתיחות והבחנתי מבעד לחלון הפתוח בדמויות אנשים הרצים בחצר וקוראים זה לזה קריאות נרגשות, אך לא ניתן לי לתפוס את הקריאות ולעמוד על פשרן. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי, שהיה נתון עדיין בחבלי שינה ראשונה של לילה, הייתה שפרצה דליקה בבית־החולים. נצנוצי האש שהבזיקו בשמי הלילה, הקריאות, הצעקות, ההתרגשות והריצה שבחצר (והלא בבית־חולים עסקינן) העידו על משהו יוצא מגדר הרגיל. אפוף חרדת־מה קראתי לעבר חברי שכני לחדר:

– השמעת?

אך גם הוא טרם השתחרר מקוּרי השינה במידה מספיקה כדי שיוכל לענות לקריאתי, ופתאום נפרצה הדלת בכוח רב עד שהוטחה אל הקיר והאחות נכנסה במרוצה וקראה בקול היסטרי:

– חבריא, המלחמה נסתיימה!

אך מיד נזכרה כי שעת לילה עתה, הדליקה את האור, ניגשה אל מיטותינו ונשקה לכל אחד מאתנו. מאותו רגע ואילך המה חדרנו כנחיל דבורים והתנועה בתוכו הייתה ללא הפוגה. כל מי שיכול היה ללכת – בין אם פצוע, או עובד בית־החולים – מצא לנחוץ לבוא לחדרנו, חדר הפצועים הקשים ביותר, על מנת לבשר לנו את בשורת השמחה הגדולה על גמר המלחמה.

איש לא עצם עין באותו לילה.

 

בלוע ה־מוו"ד    🔗

בוקר של חודש מאי. רוח אביבית הביאה דרך החלון הפתוח רוחות של ים ופריחה. עננים קלים כיסו את השמים וכנוצות לבנות כיסו וגילו חליפות את תכלת שמי קאווקאז. ביקור חגיגי מיוחד נערך בכל חדרי החולים. מנהל בית־החולים, המדריךהפוליטי, רופא המחלקה, האחיות – כולם באו וברכו אותנו על גמר המלחמה. שמענו את רעש התהלוכות ואת צלילי התזמורות ברחובות הסמוכים לבית־החולים. לעת ערב עמדו בחצר בית־החולים שורות שורות של שולחנות, תאורה מיוחדת של נורות־חשמל האירה את החצר, ולקול צלילי תזמורת צבאית, שנשלחה אלינו באופן מיוחד אכלו כל הנאספים ארוחה חגיגית בחוץ. האחות פתחה לרווחה את חלון חדרנו, כדי שנוכל גם אנו ליהנות משהו על ידי שנשמע ונראה יותר טוב את המתרחש בחצר.

בסוף יולי 1945 עזבתי את בית־החולים ונפרדתי מכל חבריי ומן העובדים בו. לחברי הקרוב ביותר ליאוֹנקה הבטחתי לכתוב פרטים על מקום המצאי החדש, לאחר שאגיע לשם. עד מהרה נודע לי שאני עובר לבית־חולים אחר באותה עיר, מקום שהיה בו קודם לכן בית־ההחלמה מספר 6 של ה־נקוו"ד, שהשתרע על שטח עצום של גנים, פרדסים, בתים אחדים ושבילים המקשרים בין בית לבית. אחד הבתים שהיה ממש על שפת הים נקבע לאכסניה שלנו. הבית היה ישן ומוזנח וטוּייח זה שנים. בחדרי החולים המבריאים עמדה אשפה, שזה מזמן רב לא החרידוה מריבצה, ומיד בלילה הראשון הסתערו על גופנו שיירות של פשפשים. תחילה ניסינו להילחם בהם ככל שיכולנו, אך לבסוף נכנענו וירדנו ממיטותינו, התיישבנו על הרצפה ושיחקנו במשחק הדוֹמינוֹ עד אור הבוקר. עם אור היום ירדנו אל שפת הים ובילינו שם את השעות שבין ארוחה לארוחה.

גם פה לא הספיק האוכל די צורכּנו, אך מאחר שמספר ה“עצמאיים” היה רב יותר, רבו גם המתנדבים לצאת לפרדסים ולגנים הסמוכים בלילות־הקיץ החמים, והיו מביאים עמם בציפיות־הכּרים מפרי הגן והפרדס. כתבתי לחברי גלויה קצרה תחת רושם התנאים במקום החדש, בזו הלשון בערך: הנני נמצא בבית־חולים זה וזה. פה הכול יפה וטוב יותר מאשר בבית־החולים שבו היינו יחדיו. אך אם שם היינו נאלצים לגהץ את הפיז’אמות, הרי פה אין בזה צורך כלל, כי אין לנו כאלו; לסדר את המיטות לא צריך, כי אין שמיכות; את בדלי הסיגריות אפשר להשליך על הרצפה, כי בין כך ובין כך אין מרגיש ומשגיח בדבר, ובכלל אנו עושים פה חיים ואיננו עוסקים במשך היום בשום דבר. מה נשמע אצלך? וכו' וכו'.

כעבור כמה ימים האירו אותנו בשעת בוקר מוקדמת בבהלה רבה ונמסרה לנו פקודה, שעל כל אחד מאיתנו ליטול את תרמילו, לרדת אל החצר ולעלות על איזו משאית. החיפזון, הבהלה והריצה היו בלתי רגילים. עשינו כאשר צוּוינו ועלינו על המשאית שחיכתה לנו במקום. הובאנו לבית אחר באותו בית־חולים. בית זה היה יפה, עטרה אותו גינה מסביב, שהייתה מטופחת ומסודרת בטוב טעם וניקיון נעים למראה שרר בו, אלא שהבית לא היה מוכן – כנראה לקבלנו, כי לא נמצאו לנו מיטות פנויות בחדרים. פרשו לנו מזרנים בפרוזדורים ושכבנו עליהם לישון באותו לילה.

למחרת בבוקר נכנסה הרופאה ומנהל המחלקה בלוויית אדם אחד וקראה בשמי. קמתי. הם ביקשוני ללכת אחריהם. ירדתי עמם מן המדרגות. בחצר חיכה עוד איש אחד, והרופאה שאלה אותו:

– האם תשוחחו כאן?

אך הלה השיב:

– נלך החוצה!

הלכנו יחדיו, עברנו את החצר והתישבנו על מעקה המזרקה. האיש שנלוויתי אליו היה לבוש בגדי חאקי ועל ידו הלכה אשה מבוגרת, אשר הייתה – כמדומני – יהודיה. משהתישבנו, התחילו לשאול אותי פרטים על תולדות חיי ועברי. סיפרתי להם מי אני וכיצד הגעתי הנה, עמדתי על כמה פרטים משירותי בצבא, וכל אלה מבלי להבין עדיין מה מטרתן של השאלות הללו שנתבקשתי להשיב עליהן. ברגע מסויים, באמצע השיחה קם האיש ועזב אותנו ובת לוויתו נשארה עוד עמדי והחלה לדבר במהירות:

– אתה מבין, הצנזורה הצבאית מסרה לנו את הגלויה שכתבת לחברך. עשית שטות גדולה בכתיבת אותה גלויה!

– מהי השטות? – שאלתי.

היא ענתה:

– אילו היית אדם משלנו, לא היית שואל וגם לא עושה שטויות כאלה.

אמרתי לה, כי לדעתי לא היה בכך משום מעשה שטות, היות וכתבתי רק את האמת לאמיתה, וגם זה בלצון, לא להתלונן, חלילה; טבעי הוא כזה שאני נוטה להתלוצץ. ולשם הוכחת נכונותם של הדברים, תיארתי לפניה כל מה שהיה באותו בית אשר בו גרנו עד לפני יום אחד. היא ענתה לי, כי ייתכן ונכון הוא מה שאני מספר לה, ועכשיו יטפלו בעניין זה, אך עליי לדעת, שלא היה זה מתפקידי להודיע על כך לאנשים זרים. אנוכי עמדתי על שלי, שאין אני רואה במכתבי שום דבר מיוחד וכי לא היו לי בזה שום כוונות רעות, ואינני רואה במעשה שלי שום דבר נורא. תוך כדי שיחה התלוננתי גם על מראי החיצוני ומראה פני יתר החולים בבית זה, שנראו לנו מהלכים בחצר. אותה שעה הייתי לבוש תחתונים קרועים וצריך הייתי גם להחזיק בידי בקרעי מכנסיי, כדי שלא אתבייש לשבת בקרבת אשה שאינני מכיר אותה. גם כותנתי הייתה קרועה. סיפרתי לה, כי בבית־ החולים שהיית בו קודם לכן, קיבל כל חולה שיכול להתהלך, פיז’אמה נאה, והייתה לו צורת אדם מן הישוב. היא אמרה לי, כי כל זה הוא נכון, אבל אין כותבים על זה. ובכך תם העניין.

בשבתי כעבור שבועות מספר לאחר אותה חקירה עם עוד חברים מספר על מדרגות הכניסה לבית, הגיע ג’יפ לבניין בית־החולים. מתוכו קפץ וירד המדריך הפוליטי של בית־החולים וקרא בכיוון לחבורתנו:

– האם יוֹנס ביניכם?

– הן – ענו לו.

רמתי, כיוונתי את צעדי לקראתו. הוא היה נרגש מאוד ושאל:

– איפה תעודותיך?

עניתי:

– למעלה, בחדר.

הוא ציווני לעלות לחדר ולהביאן. עליתי מהר ככל שיכולתי לחדרי, הוצאתי את התעודות מהשידה והגשתי אותן למדריך הפוליטי, והוא אמר לי:

– בוא אתי!

פניתי והלכתי אחריו לחדר האוכל ושם הוא קרא לטבחים:

– הגישו מהר אוכל בשביל יוֹנס!

אל הללו השיבו, כי האוכל אינו מוכן עדיין כראוי. אז קרא:

– תנו מן המוכן!

הגישו לי מה שהגישו, אך מרוב ההתרגשות וחששות שלא ידעתי שחרם וכן גם בשל התרגשותו הרבה של המדריך הפוליטי, לא יכולתי לתת דעתי על המזון שהיה מונח לפניי. כעבור כמה רגעים חזר המדריך הפוליטי לחדר האוכל ושאל:

– האם סיימת?

השיבותי, כי גמרתי כבר לאכול.

– בוא איפוא עמי!

יצאנו את חדר האוכל, הגענו עד לג’יפ, המדריך הפוליטי ואיש שני שהיה עמו, עזרו לי לעלות על הג’יפ, וזה השני, שהיה גם הנהג, התיישב ליד ההגה.

המדריך הפוליטי נשאר בבית־החולים. המנוֹע הותנע, הג’יפ זז והחל לנסוע. יצאנו מחצר בית־החולים והגענו לרחוב הראשי של סוֹצ’י והמשכנו לנסוע בו, עד שנעצרנו ליד בית אחד. רציתי להיות אדיב והצעתי לנהג לרדת תחילה, אך הוא אמר לי, כי עליי ללכת לפניו. ראיתי בחזית הבית שני שלטים ובמבט חטוף עמדתי על תוכנם של שני השלטים גם יחד. מצד אחד היו על השלט האותיות מ' וו' ד' ומן הצד השני – מ' ג' ב' ופירושים: המינסטריון לעניני פנים" ו“המיניסטריון לעניני ביטחון המדינה”.

נכנסנו לתוך הבניין. השעה הייתה שעת הצהריים. מלווי עזבני בפרוזדור לחכות לו. התהלכתי הלוך ושוב בפרוזדור בציפייה לשובו שעות מרובות, שנדמו לי ארוכות לאין קץ, מבלי שאדע למה בושש לחזור. קשתה עליי ההליכה וכן גם העמידה, אולם בכל הפרוזדור לא היה ספסל לשבת עליו. היה זה פרוזדור חשוך ללא חלונות החוצה, לאורך קירותיו הובילו דלתות לסדרת חדרים מימין ומשמאל. פתח אחד מכוסה וילון הוביל לחדר המבוא, דרכו נכנסנו לבית. שם ניצב זקיף במדי מוו"ד, שהיה תורן. פניתי אליו:

– האין פה מקום לשבת?

הוא ענה לי, שאת זאת לא הוא קובע, והוסיף:

– עליך להיות בפרוזדור ולא לשאול שאלות…

חזרתי לפרוזדור ושוב עמדתי והמתנתי. מרגע לרגע הרגשתי את עצמי ברע יותר. ירד הלילה. כאב מציק התפשט בפצעי שלא הגליד עדיין. חשתי כי התחבושת נדבקה לרגל. בהיותי בבית־החולים הייתי פונה במקרה כזה אל האחות, וזו הייתה מחליפה לי את התחבושת. שוב יצאתי אל חדר הכניסה ואמרתי לתורן, שאני זקור להחלפת תחבושת ברגלי ושאלתיו אם אפשר לקרוא לכאן אחות. אך הוא ענני שוב, כי איננו יכול לעזור לי במאומה. אין זה מעניינו וכי עליי להישאר בפרוזדור ולהמתין בסבלנות. הלילה התקדם לאטו אך בהתמדה והתקרב לקראת חצות. התורנים התחלפו בחדרם, ואליי לא ניגש אף אחד להגיד דבר־מה. אוליי היתה זו כבר שעת חצות, כאשר נפתחה הדלת של אחד החדרים ומישהו קרא בשמי.

הלכתי בכיוון לקול שקרא לי. נכנסתי לחדר בדלת הפתוחה. משמאל עמד בו שולחן־כתיבה ושני אנשים ישבו לידו. מנורת שולחן מכוסה האירה את הניירות המונחים על השולחן. מצד ימין בחדר ניצב כסא. היושבים ליד השולחן ביקשוני לשבת, ומשהתיישבתי בקושי, כי הציקני החתך שהיה לי על השוֹק, הפנו אליי את אור מנורת השולחן כבזרקור. הם התחילו לשאלני שאלות שונות ורבות, ורשמו בפרוטרוט את תשובותיי. ראיתי שערימת הניירות הכתובים שלידם ־גדלה והלכה. במשך שעות מרובות סיפרתי להם על עצמי את כל תולדותיי – החל מיום היוולדי עד היום הזה. השתדלתי לענות בדייקנות, כי חשבתי שעם החקירה הזאת ייגמר העניין.

לאחר שסיפרתי להם על בריחתי מהמחנה, הופתעתי לשמוע מפי אחד החוקרים שאלה כזאת:

– מהו התפקיד שהוטל עליך על־ידי הגרמנים הנאצים, בשעה שאיפשרו לך לצאת מהמחנה?

הרגשתי כאילו שפכו עלי דוּד רותחים. ברגע הראשון לא ידעתי מה עמי ומה עלי לענות. ברם, השתדלתי להירגע ולהבליג ועניתי בהתאפקות ובשקט:

– כידוע לכם, יהודי אני ומטרת הגרמנים הייתה להשמיד את כל היהודים, היות ולא היה להם אימון בנו; ממילא אין לעלות על הדעת שיטילו תפקיד על יהודי.

אז צעק אחד מהם, שאיננו מבקש ממני הסברה, כי אם תובע ממני שאגיד לו בדיוק מה היה התפקיד שהוטל עליי מטעם הגרמנים. שוב ושוב ניסיתי להסביר להם את הדבר ברוח תשובתי הקודמת. דבר זה הרגיז אותם ובקומם מכיסאותיהם התקרבו אליי, בפלטם תוך כדי כך קללות עסיסיות ודרשו ממני במפגיע להגיד בדיוק ולהגדיר, מה היה תפקידי ומה עשיתי. למשמע תביעתם החוזרת ונשנית בעניין זה, פקעה סבלנותי וצעקתי לעומתם:

– על שאלה בנוסח זה לא אענה!

אחד מהחוקרים הללו, שעמד קרוב אלי יותר, סטר לי על פניי ואמר:

– אתה לא תצא מכאן כל עוד לא ענית על השאלה הזאת!

עניתי לו שאני מוכן להישאר כאן, אולם לחבר תשובות מלאכותיות אינני מוכן. אני מוכן להגיד את האמת בלבד.

לאחר שידולים שלובים באיומים – דבר שנמשך עוד זמן רב למדיי – עזבוני לנפשי סוף־סוף, לפנות בוקר הוציאוני אל הפרוזדור, ובעצמם הלכו לאשר הלכו. משנשארתי לבדי בפרוזדור, חשתי עייפות איומה; הרגל כאבה, הרעב הציק לי, ומעל לכול הציק לי ההכרח לעשות את צרכיי. פניתי בעניין זה לתורני, אך הוא אמר לי, כי קיבל הוראה שלא לתת לי ללכת לבית־השימוש. אמרתי לו, שאני פשוט מתפקע, אך הוא בשלו:

– אסור, שוב אל הפרוזדור!

כמה שניות אחרי שחזרתי לפרוזדור, הוציא את ראשו מבעד לוילון העבה וקרא אחרי:

– היזהר, אל תלכלך את הפרוזדור!

בשעות הבוקר החלו מבליחים אל חלל הפרוזדור פסי־אור מבעד לדלתות החדרים הנפתחות אליו בהזדמנות זו או אחרת. מדי פעם עבר מי על פניי, אך איש לא שם לב אליי. כל דקה נמשכה כאילו הייתה זפת סמיכה ואינסופית. שעות הבוקר עברו עליי כשאני מתייסר בייסורים קשים, ולא עצרתי כוח להועיל לעצמי. קרוב לשעת הצהריים הופיע פתאום אחד משני החוקרים שלי וציווה עליי ללכת אחריו. חשתי כאבים חזקים בבטני וברגלי, ראשי היה סחרחר עליי והרגשתי כאילו הנני שוקע באיזו תהום. רגע אחד עלתה במוחי המחשבה: שמא כדאי לי לספר להם איזה סיפור שהוא ובלבד שיתנו לי אפשרות לעשות את צרכיי. אך ברגע השני הבינותי את כל הבלוּתה של מחשבה זו. באימוץ כל כוח רצוני הדברתי את מחשבתי הרגעית ואמרתי לנפשי: הבטוח אתה שזה יעזור? האם יאמינו לך אחר־כך, כי שיקרת רק מתוך רצון להיגאל מייסורך, לרגל חוסר האפשרות לעשות את צרכיך, ומתוך רצון לקבל רשות לעשותם?! השיקול הקר גבר והחלטתי הנחושה הייתה; גם אם אתפקע לא אגיד דבר שאיננו נכון! איזה חרון טמיר עלה וגאה בי, מעין “אף־על־פי־כן” שהדריכני, ואמר לי: יהיה אשר יהיה, אך סיפורי־בדים אל תספר! ובשעה שהלכתי אחרי האיש שקרא לי העמדתי פנים כאילו לא אירע לי מאומה.

עברנו את הפרוזדור לכל אורכו, עלינו במדרגות־עץ רעועות וסרנו לחדר אחד, ראשון באותה קומה, בו ישבה בחורה שכתבה במכונת־כתיבה. האיש פתח דלת שהייתה בצד ימין של אותו חדר, וביקשני להיכנס בדלת הפתוחה. ראיתי את עצמי עומד על סף חדר מאורך, שבצידו השמאלי בין החלון ובין שולחן־הכתיבה, עמד איש במדי מוו"ד, ללא כובע. מלווי וחוקרי מאמש התיישב על ספה על־יד אדם שני, שכבר נמצא שם עוד מלפני־כן. משסגרתי את הדלת אחריי וצעדתי לפנים החדר, שאלני האיש שישב על הספה:

– מדוע אתה צולע?

עניתי ברוגזה:

–הלא לקחתם אותי מבית־החולים. שם אצלנו כמעט כולם הולכים כך! וזה ששאל, העיר אל המסובים בחדר:

– הוא ערמומי!

מיד לאחר זה החל האיש שעמד ליד שולחן־הכתיבה לחקור אותי. הוא עיין מדי פעם בפעם בניירות שהיו מונחים לפניו על השולחן, הרים לעתים את ראשו והגביה את פניו לעומתי ואמר:

– האם שמך יוֹנס?

ומשהשיבותי לו בחיוב, הוא אמר:

– אתה רואה, אנחנו יודעים הכול!

שוב היה מרכין את ראשו אל הניירת וחוזר ואומר:

– ושמך איליה?

וכשקיבל אישור גם לשאלתו זאת היה פונה אליי בארשת של שמחה על פניו:

– אתה רואה, אנחנו יודעים כל דבר. אצלנו לא תוכל לשקר! ושם אביך האם איננו ייבסיי?

אמרתי: – הן.

הוא אמר:

– אתה רואה, אל תשעשע את עצמך בתקווה, כי תוכל לשקר לנו. אתה יודע היכן אתה נמצא?

עניתי:

– לא בדיוק.

הוא אמר:

– מיד תדע. פה לא תרמה ולא תשקר. עוד טרם נכנסת הנה ידענו מי אתה! ועתה – אמר – שב!

עם כל יסוריי הפיסיים נעשה לי פתאום מצחיק מכל הקומדיה הזאת: הוא קורא מהניירות פרטים אישיים עליי ומעמיד פנים, שהוא “יודע הכול”. אולם ישבתי והבלגתי.

מולו, בקצהו השני של החדר, ניצב ארון ועל ידו תנור מרוצף בחרסינה, שהתבלט מן הקיר לפנים החדר. בין תנור זה ולבין הארון היה מעין כוך. בחלל אותו כוך העמידו כסא וציווני לשבת עליו. משהתיישבתי הייתי כמו סגור משלושה עברים. אז חזר החוקר החדש לשאלני שאלות שונות וחזר על השאלה הישנה מליל אמש:

– מה היה התפקיד שהוטל עליך על־ידי הגרמנים בשעה ששיחררו אותך מהמחנה?

הייתי מרוגז מנוסח החקירה החדשה כבר מתחילתה; גם השקט היחסי שכבשתי לי במאמץ רב לפני כניסתי לחדר זה –פג ואנוכי עניתי:

– הלא עוד אמש אמרתי לכם, כי על שאלה המנוסחת בצורה כזאת לא אשיב!

אך הוא הרים את אחד הקביים שלי והכני בו בראשי. שעה שניחתה עלי המכה, שלטתי ברוחי ביותר ואמרתי בשקט:

– לא כך היכו אותי. אילו היית רואה על בד הקולנוע – לפחות – אילו מכות היכוני וכיצד דשו את בשרי במחנה הריכוז הגרמני, בוודאי היית מזדעזע. הלזאת תיקרא מכה? קיבלתי חזקות ממנה הרבה מונים!

התחלתי לצחוק בקול רם.

האיש הופתע, צעד כמה צעדים אחורה והפליט:

– בן־אדם, חבל על הדיבורים, נגמור עמך כאן. רואים בך שהנך מהפושעים הגדולים ביותר.

הוא חזר על דבריו ושנה:

– נגמור עמך כאן! – והורה להוציאני מהחדר.

שוב חזרתי לפרוזדור החשוך ועמדתי בו מדוכדך עד גמירה עוד שעות מרובות. והנה, כאשר נדמה היה לי כי כך יימשכו כל הימים, נכנס התורני אל הפרוזדור, ניגש אליי ואמר:

– חזור הביתה!

אמרתי לו:

– בית־החולים בו אני נמצא רחוק מאוד מכאן. אוליי תוכל לעזור לי בסידור תחבורה לשם?

הלה הסתכל בי וחיוך רחב השתפך על פניו, ובדברו אליי כאילו מנה והדגיש כל מלה:

כשאומרים בבית הזה “לך הביתה” – אין האיש שואל מאומה, אינו מבקש מאומה ויוצא מכאן לביתו, ולו גם על ראשו…"

הבינותי היטב לפשר דבריו אלה ויצאתי החוצה. הייתה שעת אחרי־הצהריים מאוחרת. שאלתי עוברים ושבים לדרך שבה עליי ללכת, והתברר שבמהלך רב למדיי עד לשם. החילותי ללכת בכיוון שצויין לי ומיהרתי ככל האפשר, כדי שאגיע לבית־החולים עוד לפני רדת החשיכה. כשהגעתי לבסוף לבניין בית־החולים, היה כבר חושך. הבית הראשון בשטח בית־החולים היה צריף־עץ בן קומה אחת, שהיה מקום מגוריו של המדריך הפוליטי. הכרתי את ביתו היטב, כי במשך חודש ימים הייתי בא אל ביתו יום־יום ועזרתי לשני ילדיו בהכנת השיעורים, שהיו צריכים להכין בעבודת קיץ, שהוטלה עליהם מטעם בית־הספר, שאם לא כן, היו סיכוייהם לעלות לכיתה הבאה קלושים ביותר. תודות לביקורים אלה הייתי לבן־בית אצלו, ולא אחת גם שתיתי תה אצלם ואכלתי עם כל בני המשפחה. בהגיעי עד למעקה הארוך המוביל למרפסת ביתו, צנחתי על האדמה כשאני שכוב למחצה וחציי יושב. אשתו של ה’פוֹליטרוּק' הרגישה בדבר, יצאה מיד מפתח ביתה ובראותה אותי קראה אליי:

– חזרת? תודה לאל!

ומיד התחילה למלמל במהירות כחוששת פן אפסיקנה:

– בעלי איננו כרגע בבית. הוא הלך לאיזו ישיבה. לך מהר לחדרך, אל תישאר כאן!

היא המשיכה לשדלני שאעזוב את המקום ואלך לחדרי. באימוץ כוחותיי האחרונים התרוממתי ממקום רבצי והמשכתי את דרכי לעבר הבית שבו נמצא חדרי. הגעתי לחדרי בבית־החולים בשעה שכל שוכניו כבר שכבו במיטותיהם. הכול הופתעו לראותני חוזר, ואחד גם אמר לי בגלוי, שהנני מבין היחידים שהוא רואה במו עיניו – שהם חוזרים משם…אחרים לא דיברו עמי בעניין זה בכלל. מישהו רק רמז לי, כי כולם נחקרו בנוגע לאישיותי. בזמן העדרי הוצאו כל מיני חפצים אישיים שלי על־ידי החוקרים – תמונות ועיתונים – שהיו מונחים במגירת שולחני הקטן שליד המיטה.

באותו ערב פקדני חום גבוה. הפצע נפתח ונצרכתי לטיפול רפואי דחוף. עברו כמה שבועות עד שחזרתי לאיתני.

 

ושוב יוצא מרצע האנטישמיות מן השק    🔗

בבית־חולים זה אירעו לי כמה מקרים בלתי נעימים. היה שם בחור רוּסי צעיר, בלוֹנדי, גבוה ורזה, קיטע רגלו האחת, שבהזדמנויות שונות בזמן הצגות קולנוע, או בשבתנו בחדר האוכל, רמז לא פעם, כי עליי להתיישב רק לאחר שהכול כבר נתיישבו במקומותיהם. תחילה לא הבינותי לפשר דבריו. בפעם אחרת כשנכנסתי לחדר האוכל וניגשתי לשולחן שהוא ישב לידו בין יתר החולים ועמד על ידו כיסא פנוי, שאלתי אם אמנם פנוי כסא זה, הוא ענה לי במקום כולם:

– הכיסא פנוי, אבל לא בשביל יהודי.

בחור זה גרם לי, ששנאה עמוקה הצטברה בלבי אליו והחלטתי ללמדו לקח. אחרי שלא ראיתיו כמה ימים, פגשתיו פתאום על המדרגות כשהוא עומד ופניו אל מורד המדרגות. ניגשתי אליו ואמרתי קצרות:

– כדאי שתכירני. הייתי פארטיזאן, וכך הייתי עושה לנאצים! – ותוך כדי דיבורי זה נתתי לו דחיפה בפרצופו והוא נפל והתגלגל מכמה מדרגות למטה.

מקרה דומה לזה אירע לי עם בחור אחר, שהיו בינינו בתחילה יחסים טובים מאוד. הוא שכב בחדר סמוך ונהג לבקר אצלי לעתים קרובות. בפרוס חג מהפכת אוֹקטוֹבּר השיגו רבים מקרב החולים משקאות חריפים (ווֹדקא –בעיקר) ושתו להנאתם. היה זה אחרי “ביקורי” ב־מוו"ד ואני שכבתי אותה שעה מרותק למיטתי ואסור היה לי לרדת ממנה, הואיל ופצעי ברגל נפתח מחדש. את מנת האוכל היו מביאים לי אל מיטתי, כפי שנהגו עמי לפני שהחילותי ללכת. אותו יום קיבל כל חולה לכבוד חג המהפכה כוס מלאה יין אדום לארוחת הצהרים. נוסף על חולים אחרים שכב בחדרי עוד חייל קשיש, קטוע שתי ידיו, והאחות הביאה לחדרנו את מנת ארוחת הצהריים שלנו, בתוספת שתי כוסות יין אדום כמו לשאר החולים. בינתיים הספיק הבחור שאני מספר עליו, לסור מספר פעמים לחדרנו, כשהוא כבר בגילופין במקצת, ונטפל אליי בביטויים אנטישמיים. בתחילה התייחסתי לזה כלבדיחה בלתי מוצלחת ואף עניתי לו בצורה מבדחת. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות. אך מאחר שחזר ובא לחדרנו כמה פעמים והציק לי בשטויותיו, קמו חבריי לחדר והוציאוהו מחדרנו. אולם כשירדו כולם למטה לאכול את ארוחת הצהריים החגיגית ואני נשארתי לבדי עם חברי הגידם בשתי ידיו, הופיע אותו בחור שוב. הוא היה כבר שיכור לחלוטין והחל מדבר בגסות על היהודים, בהשתמשו במיטב הביטויים האנטישמיים. משלא נתקל בכל תגובה מצדי, החל מתקרב אל מיטתי בכוונה ברורה לפגוע בי. החייל הקשיש קם ממשכבו והתייצב בין מיטתי למיטתו, על־מנת לעצור בעד הבחור לבל יעבור ולבל יגיע אליי. אך הלה דחף הצדה את הקשיש הגידם, גידף אותי והרביץ בי מכה קלה בחזי. אחרי כל מה ששמעתי מפיו במשך היום, הספיקה פגיעה קלה זו כדי להרתיחני. הושטתי את ידי ונטלתי את כוס היין שעמדה על ארוני, שפכתיה על הפיז’אמה הלבנה שלו וקראתי אליו שיצא מן החדר. אך הוא התפרץ לעומתי והתנפל עליי להכותני. אז הושטתי חיש מהר את ידי אל מתחת למיטה, הוצאתי את קביי, שהיו מונחים שם, התרוממתי במיטתי על רגל אחת ובכל כוחי הורדתי את הקביים על ראשו. הגולגולת שלו נבקעה ודמו ניגר על פניו והפיז’אמה שלו. הוא החל לצרוח צריחות איומות ולקול צעקותיו חשו עובדים וחולים, הביאו אלונקה, השכיבוהו עליה והעבירוהו לחדר הרופא.

לאחר שהבחור הוצא באלונקא מחדרי, לקחתי עמי את הקביים ואף־על־פי שאסור היה לי בתכלית האיסור ללכת, ירדתי אל שפת הים ובכיתי שם בכי רב. שעות אחדות הסתכלתי בגלי הים אכול מרירות וכאב. בשעות הלילה שמעתי שקוראים בשמי מכיוון בית־החולים. הייתה זאת הרופאה מהמכון הפיזיוטראפי של בית־החולים הקודם, – ד“ר שפירא. ד”ר שפירא באה עם בתה ועוד מספר אנשים לבקרני לכבוד החג, ומשלא מצאוני בחדר, הלכו לחפשני על שפת הים. נאלצתי לספר להם מה אירע עמי היום בחדר. הרופאה ניסתה להרגיעני ואמרה:

– עודך נאיווי ואני מתפלאה עליך. אנו מרגישים ביחס זה יום־יום.

היא שידלתני לחזור לחדר, כי הרטיבות שעל שפת הים עלולה, במצב של רגלי להזיק לי מאוד. לאחר הפצרות רבות חזרתי לחדרי לשכב במיטתי.

מצבי הורע ולמחרת היום בא מנהל בית־החולים, אף הוא יהודי בלווית המדריך הפוליטי, ושאל מפי החולים על כל אשר אירע בינינו. אף אחד מהם לא פצה פה. אז ניגש אליי ושאל:

– מה קרה?

סיפרתי לו שהכיתי בקביים שלי בגולגולתו של הבחור.

– מדוע עשית זאת?

עניתי לו:

– אין זה חשוב ביותר; הוא הרגיזני ולכן הרבצתי בו.

אז פתח הרופא והחל לגדפני בכל מיני גידופים וסיים בכך שניבא לי, כי אגמור את חיי בבית־הסוהר וכדומה. משגמר בצעקותיו יצא מהר עם המדריך הפוליטי את החדר.

כעבור כמה ימים, כשכבר הרגשתי את עצמי טוב יותר, הזמין אותי המנהל אל חדרו במזכירות וחזר בפניי על איומיו. כשנשארנו ברגע מסוים לבדנו בחדר, התעלמתי מעוּבדת היותו קצין בדרגת מאיור – ראיתי לפניי רופא יהודי ואמרתי לו גלויות, כי לא אסבול שום עלבון שיעלה על דעת מישהו להעליבני בשל יהדותי.

– הייתי במחנה־ריכוז – אמרתי לו– וראיתי הרבה מאוד, ואף כי ניחא לכם בכך שהנוער הרוסי יהיה אנטישמי – לא כן אנוכי. אני לא אסבול זאת!

דבריי הרגיזוהו כנראה ביותר והוא גער בי בקראו: “שתוק!” הוא איים עליי, שידאג לכך שיוטל עליי עונש מתאים וציווה עליי לעזוב את חדר המזכירוּת.

בעברי בפרוזדור בדרכי מחדר המזכירות, שבו התקיימה “השיחה” ביני לבין מנהל בית־החולים, נפתחה דלת אחד החדרים והופיע בה המדריך הפוליטי שקרא לי. הוא היה איש רחב־כתפיים, גבה־קומה וטוב לב ביותר. דרגתו הצבאית הייתה דרגת סרן. הוא ביקשני לשבת, הרגיע אותי, הזמין עבורי כוס תה, ואף עמד על כך שאשתה אותה. הוא אמר לי:

– אל תיבהל מפני איומיו של המאיור (מנהל בית־החולים). לולא היית יהודי – הוא היה מדבר עמך אחרת.

לאחר מכן הוא ניגש אל שולחן הכתיבה שלו, הוציא משם פנקס־חבר של המפלגה הקומוניסטית, פתחו לפניי ואמר:

הסתכל!

הבטתי וראיתי את תמונת דיוקנו של הבחור שהכיתיו. הקאפיטאן סיפר לי, שאותו בחור הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, וכי הוא – הסרן – בתוקף תפקידו, כמדריך פוליטי במקום, הטיל עליו עונש על אשר העליבני בביטויים אנטישמיים, ונטל ממנו את פנקס החבר של המפלגה. גישתו זו והאמצעי שנקט בו הרגיעוני, וחזרתי שקט יותר לחדרי.

לאחר זמן מה הגיעה שעתו של אותו בחור לעזוב את בית־החולים. לפני עזיבתו הוא נכנס אליי בערב בשעה ששכבתי כמה במיטה, ואמר כי הוא בא לבקש ממני סליחה, שאם לא כן לא יוחזר לו פנקס־החבר של המפלגה. אני זוכר שחבריי לחדר פרצו בצחוק לשמע דבריו אלה. עניתי לו שהוא לא מעניין אותי. אך הוא הפציר בי שאסכים שיחזירו לו את פנקס החבר. אמרתי לו, שלא אכפת לי כלל, אם יקבל בחזרה את פנקס החבר או לא. הוא יצא ונסע.

 

חזרתי “הביתה” מתעכבת    🔗

בראשית ינואר 1946 עברתי את הבדיקה של הוועדה הרפואית, קיבלתי את הנעליים האוֹרטוֹפּדיות והגיעה שעתי לעזוב את בית־החולים. כולנו, כל אלה שהיו צריכים לצאת את בית־ החולים, קיבלנו מדי צבא חדשים, מנת מזון לשישה ימים, כרטיסי נסיעה, תלושים לקבלת מנות אוכל בדרך במסעדות המיוחדות של הצבא בתחנות הרכבת. בבית־החולים עצמו אכלנו את ארוחת־הצהריים בשעה מוקדמת יותר, ועל־יד חדר־האוכל בחצר חיכתה לנו מכונית־משא. האחיות סייעו בידינו לעלות בה והחולים שנשארו עדיין במקום עמדו סביבנו וליוו אותנו באיחוליהם וברכותיהם. אני עצמי כבר ניצבתי עם רגל אחת על צמיד הגלגל האחורי של המכונית, ואחות תמכה בי כדי שאעלה גם ברגלי השנייה, כשבאה פתאום במרוצה האחות הראשית וקראה מרחוק:

– יוֹנס עוד לא צריך לעלות! הוא נשאר כאן!

מבלי לדעת על מה ולמה, ירדתי מעל צמיג הגלגל ושאלתי את האחות הראשית לפשר הפקודה החדשה, אך היא ענתה לי, כי אינה יודעת מאומה. היא ציוותה לאחת האחיות ליטול את התרמיל עם חפציי ולהחזירני לחדרי. הלכתי אל מנהל בית־החולים לשאול לפשר הפקודה שנתקבלה, אך גם הוא השיבני, כי איננו יודע מאומה, אך המדריך הפוליטי אמר לי,שהפקודה הגיע “משם”.

כל הכלולים ברשימת היוצאים את בית־החולים באותו יום יצאו בכיוון לתחנת הרכבת ואנכי נשארתי. כל אותו יום הסתובבתי בבית־החולים לבוש מדי הצבא החדשים שנתנו לי ואכלתי ממנת המזון שלי, לפי שלא נכללתי עוד ברשימת הסועדים במסעדת בית־החולים. רק ללון הרשו לי במקום. כך עבר כל אותו יום וגם יום המחרת. לא ראיתי כל סימן לשינוי. איש לא דיבר על כך, וגם לא שאלוני דבר. הסתובבתי מבלי שיבוא קץ למצב לא ברור זה. מדי יום ביומו הייתי הולך אל משרדו של המדריך הפוליטי לשאול, אם יש מה חדש בענייני והוא היה חוזר ומרגיעני ומבקש ממני שאתאזר בסבלנות. הוא יעץ לי ללכת העירה, לטייל שם, לבקר ולראות מה שאפשר לראות בסוֹצ’י, שטרם ראיתיה כראוי, ואז – אמר – לא ארגיש כיצד יעבור הזמן.

שמעתי בעצתו והייתי יוצא העירה, שוטטתי ברחובותיה, ובעיקר לאורך הרחוב הראשי המפואר, הנטוע שדרות עצים יפות, לאורך שפת הים, הסתכלתי בווילוֹת ההדורות ובבתי ההבראה היפים, שהוקמו עוד בימי הצארים. כמו־כן ביקרתי בעברה השני של העיר, בה גרה האוכלוסיה העובדת, ששכנה בצריפים רעועים ובבתים ישנים, שרב היה בהם ההרס, רובם ללא חלונות ובחלקם היו חלונותיהם סתומים בסחבות. וכן שוטטתי בשוק, בו אפשר היה לקנות הכול – החל ממחט ועד זוג נעלים, נעלי־צבא בעיקר, לפי שאלה נמכרו על־ידי החיילים, כדי לקנות תמורתן תוספת מזון.

מאחר שלא הייתה בכיסי פרוטה לפרוטה, ולרגליי היו נעלים אורטופדיות שהותקנו במיוחד לרגלי, מכרתי את נעלי הצבא שקיבלתים יחד עם המדים החדשים ובכסף שקיבלתי תמורתן קניתי צורכי־אוכל והיטבתי על־ידי כך את תפריטי, גם הוֹתרתי רוּבּלים מספר, שיהיו לי להוצאות לכשאצא לדרך.

עיתונים היו יקרי המציאות, ואך לעיתים נדירות הצלחתי להגיע לקיוסק לממכר העיתונים בעת הגיעם. אך לרוב היו אלה עיתונים מלפני חודש ימים, ותור ארוך של אנשים הזדנב ליד הקיוֹסק כדי לזכות בעיתון. אך מרבית המחכים בתור לא התכוונו לקנות את העיתון לקריאה בו, אלא כדי להשתמש בגליונותיו כעלים להתקנת סיגריות לעישון.

בלכתי פעם ברחוב ראיתי שלט תלוי על אחד הבניינים המודיע, כי בבית זה סודרה תערוכת התוצרת המקומית. סרתי אל הבניין ונכנסתי לתוכו. באולם גדול היו מוצגים קופסאות של שימורים, עבודות חייטות, תוצרת חקלאית – ירקות ופירות. הקירות היו עטורים צבעונין שקופים, דיאגרמות, פלאקאטים, סיסמאות ותמונות המנהיגים של ברית־המועצת. הייתי כמעט האיש היחידי בכל האולם הזה. עברתי בו הלוך וחזור. מרוב השיעמום שהייתי נתון בו החילותי לקרוא את כל הסיסמאות והפלאקאטים, וכך התקדמתי לאטי לאורך שורות המוצגים שבאולם. פתאום קלטו אוזניי קולות מרובים מכיוון דלת הכניסה. פניתי לאחור וראיתי קבוצת אנשים שבאה בלוויית מדריך לבקר בתערוכה. לא קשה היה להבחין, שכל אנשי אותה קבוצה באו מחוץ לארץ. לבושם והתנהגותם העידו בהם. ברגע מסויים פרש אחד מאנשי הקבוצה מחבורתו, צעד כמה צעדים הצדה והתקרב אליי, ושאלני בצרפתית: – “האם אתה מדבר צרפתית?” עניתי – “לא”. המשיך ושאל: “וגרמנית?” עניתי “הן”. הוא רצה כנראה לשאול עוד משהו, אך באותו רגע ניגשו אלינו שני אנשים. האחד מהם אמר לו משהו בשפה הצרפתית והחזירו אל יתר אנשי הקבוצה, ואילו השני פנה אליי ואמר קצרות: בוא!

הלכתי אחריו ונכנסנו יחדיו למשרד. שם הוא שאלני:

– על מה שוחחת עם האיש?

אמרתי לו:

– לא שוחחנו על שום דבר! לא הספקתי לומר לו דבר. הוא רק שאלני אם אני מדבר צרפתית ועניתי לו בשלילה.

– ואתה יודע צרפתית

עניתי: לא.

אמרתי:

– הוא אך שאל שתי מלים: פּארליי ווּ פראנסיי?" ואין צורך לדעת צרפתית, בכדי להבין שהשאלה היא: אם אני מבין צרפתית.

– ומה עוד?

סיפרתי לו, כי שאל אותי, אם אני מבין גרמנית.

– ואתה יודע גרמנית?

אמרתי:

– כן.

– מאיין לך ידיעת הגרמנית?

הייתי כבר למוד ניסיון והסברתי לו שאני יהודי וכי שפת אמי היא יידיש, שזאת שפה קרובה לשפה הגרמנית, ולכן אני גם מבין כאשר מדברים בשפה זו.

– האם היית בגרמניה?

– לא.

– אבל ראית גרמנים?

– כן, הייתי במחנה־ריכוז גרמני.

קיצור של דבר – החלה חקירה חדשה על דבר שפות שאני יודע, מדוע, ומה דיברתי ומה עשיתי. משתמה החקירה, השאירני בחדר ואחר־כך באו אנשים אחרים והמשיכו לחקרני. לבסוף התברר להם כנראה, שמישהו כבר מטפל בענייני, ואמרו לי שאסתובב פחות בעיר וטוב אעשה אם אלך לשבת בית־החולים. ועוד אמרו לי, כי יהא זה בריא יותר, אם אבין היטיב שאין לשוחח עם אנשים מחוץ–לארץ…

 

קץ המסע    🔗

חזרתי לבית־החולים ושוב לא יצאתי יותר לטייל בעיר ולבקר בה. בינתיים עברו עשרה ימים מאז עמדתי לעלות על המכונית ולעזוב את בית־החולים. והנה בשבתי לפנות ערב באולם־ההארחה ופרטתי על הפסנתר, חשתי לפתע שמישהו מחבקני בחזקה מאחוריי בזרועותיו. הפכתי את פניי וראיתי את המדריך הפוליטי.

– יש לי בשורה טובה בשבילך – אמר – זה עתה הגיעה הוראה בטלפון, המתירה לך לנסוע הביתה.

– אני מודה לך מאוד – אמרתי לו בתשובה – מחר בבוקר אצא לדרך.

אך הוא ענה לי:

– לא מחר בבוקר, אלא עכשיו תיסע!

הוא המשיך וחזר כמעט על אותן המלים, שכבר שמעתי אותן פעם מאת התורני ב־מוו"ד: “אם אומרים לך משם ‘סע’ – אל תחשוב הרבה, אלא קום וסע!”

שאלתי:

– היוצאת רכבת בשעה זו?

הוא ענה:

– כן, בעוד פחות ממחצית השעה תעזוב הרכבת את התחנה.

ומיד לאחר הודיעו לי, הוא קרא לאחות וציווה עליה לסדר את כל הדברים. הגיע קוֹמאנדקאר מיוחד ויצאתי בליווי האחות את בית־החולים. אך עוד טרם זז הקומאנדקאר מהחצר, הגיע המדריך הפוליטי אלינו בריצה והגיש לי חוברת “מלווה התעמלן”, ביטאון המפלגה הקומוניסטית, שנועד למדריכים פוליטיים. הוא כתב במהירות רבה הקדשה קצרה בראש החוברת, נתנה לי ביד ואמר:

– קח חוברת זו. גם אם לא תקרא בה, טוב שתימצא בידיך!

הודיתי לו מאוד. הקומאנדקאר הותנע ואנו יצאנו לתחנת־הרכבת של סוֹצ’י. ובאמת, בו ברגע שהגענו אל התחנה, הגיעה גם הרכבת. האחות עזרה לי לעלות על הקרון, נתנה בידי את כרטיסי הנסיעה והתעודות הדרושות האחרות, ואנוכי נכנסתי אל קרון הרכבת.

הקרון היה גדוש ומלא חיילים “כמוני” החוזרים לבתיהם. מלח אחד גבוה, רחב־כתפיים הבחין בי בעומדי במעבר על־יד החלון, כשאני נשען על קביי. הוא הזמינני לתא, הוריד מהאיצטבא העליונה את כל החפצים שהיו מונחים שם, הרים אותי בידיו תוך כדי אמירה: “פה תשכב!” ואכן שכבתי שם כל אותו לילה.

כרטיס הנסיעה שניתן לי היה עד וילנא, היות ובכל תעודותי נאמר, שאני יליד אותה עיר. בדרך כלל, לא ניתן לכל אחד לנסוע לווילנא, רק בזכות היותי יליד העיר, קיבלתי כרטיס ברכבת אליה. הדרך לווילנא נמשכה שבוע ימים ומדי פעם צריך הייתי לעבור לרכבת אחרת. בכל תחנה שבה היו צריכים החיילים להחליף את הרכבת, היינו יורדים לרציף התחנה, לפינה מיוחדת לפצועים ונכים, ואחות תורנית הייתה מסדרת עבורנו את כל הסידורים הפורמאליים ההכרחיים בקשר להחלפת הכרטיס, וכן גם דאגה שיהא לנו מקום בקרון הרכבת לכשתגיע.

בבואי לתחנת הרכבת במינסק, מסרתי – כרגיל– את ניירותי לאחות התורנית. כשחזרה וקראה בשמי ובשם העיר שאליה אני נוסע, ניגש אליי בחור צעיר, פצוע אף הוא, ושאלני: “האם אתה נוסע לווילנא?” וכשעניתי לו בחיוב, אמר: “גם אני נוסע לשם. ניסע יחדיו”. שמחתי מאוד לחבר בדרך. בהגיע הרכבת שחיכינו לה, הכניסונו לאותו קרון. הבחור, חברי למסע מעתה, היה יליד רוסיה, אך אמו הייתה ממוצא ליטאי וכליטאית מלידה, נשלחה עתה על־ידי המפלגה הקומוניסטית לפעול בווילנא. עתה הוא נוסע אליה. תוך כדי שיחה ביקשני לסייע בידו למצוא בעיר את אמו, כי מעודו לא היה בווילנא. שמחתי לפגישה זו, כי לא ידעתי עדיין לאן אפנה, כאשר אבוא לשם. מובן מאליו, כי הבטחתי לו לעשות בחפץ־לב את מבוקשו, בייחוד כשאוכל בזכוּתו למצוא קורת־גג לכמה שעות עד שיעלה בידי למצוא מכרים מלפני המלחמה.

הייתה שעה מאוחרת של לילה כאשר ירדנו בתחנת־הרכבת של וילנא. ומאחר שרכּבי מגררות־השלג דרשו תשלום גבוה מכפי שיכולנו לשלם, החלטנו ללכת ברגל. עברנו ברחובות מוּכּרים וקרובים לי כל כך, בהם בגרתי והייתי לעלם. התקרבנו למרכז היהודי, אשר הרחוב “הגרמני” חצה אותו במרכזו וניצבתי המום על מקומי. הרובע היה הרוס, כל הבתים בפינות הרחובות רוּדניצקי ו“דייצ’ה” היו הרוסים, ולא הבחנתי כלל בדרך, ולא ידעתי כיצד נגיע לרחוב המבוקש. הבחור הסתכל בי במבט תמה, וחשד־מה נשקף ממנו, ואמר:

– הלא אמרת שגרת ברחוב “הגרמני” ולמה אתה תוהה ומחפש כל־כך?

– הכול הרוס – עניתי לו – אינני מכיר את הכניסה לרחוב…

ערימות אבנים ותלי חורבות השתרעו לפניי במקום, שלפני כמה שנים שקקו בו חיים ערים, ולאחר מכן היה בו גיטו וילנא היהודי. כל זה היה עתה הרוס וההריסות נתכסו בשכבת שלג של החורף הליטאי העז. לבסוף מצאתי את הכניסה אל הרחוב. לאורכו עוד ניצבו פה ושם בתים שלמים, או שלמים למחצה. כעבור דקות מספר של הליכה בחשכת הלילה מצאתי גם את הבית המבוקש. ניגשנו אליו, צלצלנו בדלת שנשאה פתק ועליו היה רשום שם אמו של חברי למסע. אמו הייתה בדירתה והיא פתחה לנו את הדלת.

הייתה זאת תחנתי הראשונה לאחר גמר הקרבות ויציאתי מבית־החולים. מצאתי עצמי בבית מגורים נוכרי, בין אנשים לא מוּכּרים, בעיר שבה נולדתי ושלא עזבתיה עד פרוץ המלחמה. בשעה שהאם ובנה שמחו זה עם זו לפגישתם, ישבתי אני על־יד החלון והשקפתי אל הרחוב החשוך בליל החורף והכפור – אותו רחוב עצמו שבו גרתי לפנים – ושקעתי בזיכרונות.

עם עלות שמש בוקר חורפית מאוחרת בשמים, הודיתי לאם הבחור על הכנסת האורחים הנדיבה שלה, יצאתי את הבית וירדתי העירה. שעות מרובות שוטטתי ברחובות העיר המוּכּרים: ב“יידישע גאס”, ב“יאטקעווער גאס”, נכנסתי ל“שוּל־הוֹיף” ההרוס, זחלתי למטה ופנימה – והנה נמצאתי בתוך תוכו של בית־הכנסת הגדול בווילנא, שנשמר שלם בפנימוֹ. ראיתי את שלד הבית של “בטראשוּן־ביבליאָטעק” (ספריית סטראשוּן), ושוב יצאתי החוצה. סרתי למספרה, התגלחתי ושוב יצאתי אל רחובות עיר מולדתי, אשר החלו בינתיים להתעורר לחייהם הרגילים. בוקר חורפי נהדר עמד בחוץ. השמים היו בהירים, השלג מתחת לנעליי חרק, כמתאונן על הרגליים שמועכות ודורסות אותו…

נכנסתי בדרכי לרחוב “וילנא” ולפתע קלטתי דיבור ביידיש. זה זמן רב שלא דיברתי ולא שמעתי דיבור ביידיש, וגם קול הדוברים היה נדמה לי קרוב ומוּכּר כל־כך, כאילו שמעתיו אי־פעם. ברגע הראשון נדמה היה לי, שלא אהיה מסוגל עוד לדבר בשפה זו; הפניתי את ראשי לאחור בתנועה מהירה לעבר קולות הדוברים וראיתי לפניי גבר ושתי נשים, ההולכים יחד ומדברים ביניהם. אחד מהם הביט בי אף הוא וקרא:

– הלא זה אֶלקה יוֹנס!

קרבנו זה אל זה. זה היה המשורר פרץ מיראנסקי עם אשתו ואחותו אֶטקה. הם היו היהודים הראשונים שפגשתי בשובי לווילנא האהובה.

 

שארית הפליטה    🔗

בהיותי בברלין, ב־1947, קיבלתי גלויה ממנדלי דאנציגר. הייתה זו דרישת שלום ראשונה מן החברים. דאנציגר וכל יתר החברים היו במינכן או במחנות העקורים שבסביבה. כן, גם יאסקל חברי בקוֹרוֹביץ ושכני למדף השינה שם, גם אותו פגשתי באותה תקופה. הוא הגיע מפולין לברלין ועמד לחזור, אך כאשר שמע עליי, בא לבקרני.

אחרי הקונגרס של שארית הפליטה בגרמניה 1947 סיירתי במחנות שבבאוואריה. באתי למחנה פֶרנוואלד בשעה שהגיעה לשם ועדת או"ם לענייני ארץ־ישראל. רציתי לראות את הקהל ואת תגובותיו.

על יד הרציף של הוועד היהודי המקומי, הצטופפו אנשים רבים מן המחנה כדי לראות את האורחים וכדי להפגין את רצונם בעלייה ובמדינה יהודית. פתאום ניגש אלי נער, אדמוני, הסתכל בפני כאילו רצה להיווכח שלא טעה, קפץ הצדה וקרא בקול גדול:

– איצ’ה, הרי לך את יוֹנס!

עוד לא הספקתי לתפוס את המתרחש ומניין בחורים ובחורות מן המחנה סבבוני, נשקוני לחצו את ידי, הביאוני לאחת הדירות והנה שוב אנו יחד. אותם הבחורים, אותן הבחורות. כמעט כולם, התחתנו בינם לבין עצמם, ויש מהם עתה הורים לילדים.

בין המסובים היו איצ’ה קאנר (מכנופיית מאכוּש לאזינגר). אתו הייתה אחותו, ששכלה את ידידה משה לאשיקר ביער, והיא נישאה כאן וכבר יש לה שני ילדים. והנה דויד מאנישוויץ, שברח מה“חולות” של מחנה יאנוֹבסקי שעל־יד לבוב, ועבד בקבוצה שהוטל עליה למחוק כל סימן מגופות ההרוגים בקבר האחים העצום שם. דויד ברח משם, ובדרכים לא דרכים הגיע אלינו ליערות והתיידד עם שבע מאוּטנר, שחוּלצה בידי “הכנופיה” ממחנה פרמישלאן – והרי הם שניהם כאן.

מהם נודע לי שיענקל פאנגר ומשה קאנר ואחרים נפלו אחרי השחרור. הם התגייסו ביחידת נקוו"ד, שעסקה בחיסול הכנופיות הלאומניות של האוקראינים. משונה דרכו של הגורל: עם בואו של הצבא הסוֹבייטי ברחו הכנופיות האנטישמיות ליערות ומצאו מקלט בבונקרים שלנו. כיוון שהבחורים שלנו הכירו כל פינה ביערות, גייסו אותם למלחמה בכנופיות. במצודים על אנשי כנופיות אלה נפלו לא מעט מהיהודים המשוחררים.

כשעזבתי את הדירה, כבר היה חושך וכולם ליווני החוצה. מאחורי אחד הצריפים יצאה בחורה והתקרבה אליי. לא הכרתיה, אולם נראה שמלוויי הכירוה מיד והחלו להסתלק. הבחורה נגשה אליי בצעדים כושלים וניכר היה, כי נדרש ממנה אומץ־לב להתקרב אליי כשאני מוקף אנשי ה“כנופיה”.

– אני בתו של גרסטן. האם אתה זוכר את אבא שלי? – שאלה בהיסוס.

– אמנם כן, כמובן. עכשיו הכרתיך.

– אבא ביקש, אולי תוכל לבקר גם אותו.

– בוודאי, מיד. הראי לי את הדרך.

נפרדתי מחבריי בחמימות והלכתי אחרי הבחורה.

גרסטן הזקן, לשעבר בעל החנות לשעונים בפרמישלאן, הוסיף והזדקן עוד הרבה בשנתיים אלו. לאחר כמה דברי נימוסים התחיל לספר על עצמו: הוא נשאר עם בתו ובנו הצעיר. כסף אין לו. הונו הלא נשדד ביער בידי אנשי ה“כנופיות” שלנו. ומה יהיה? הוא לא ישתוק!

אכן, כשהמואשמים עמדו להגר לאחת הארצות, איים גרסטן שימסור לקונסוליה את העניין כדי שלא יוכלו להגר. הדבר השפיע עליהם ובהתערבות אנשים הסכימו לשלם לו סכום כסף.

* * *

בשנת 1951 עבדתי ברמלה. יום אחד יצאתי לטיול במעלה החמישה בראש קבוצה של עולים חדשים מרמלה, לוד והמעברות שבסביבה.

אנשי הקיבוץ הראו לנו את המשק, סיפרו על תולדותיו ואחר־כך התאספנו באולם התרבות לשיחה. אני ניהלתי את השיחה ועל ידי ישבו כמה מחברי המשק. אחד מהם יצא לרגע וכשחזר מסר לי פתק:

“האם לא היית ביערות כאניצ’ב?”

השתוממתי. מה לקיבוץ וליערות? זה שנה שאני בארץ. הטלתי את עצמי לתוך קלחת של בעיות קליטה. טרוד הייתי בבעיות של עיר עולים והנה מחזירים אותי אל העבר, אל יערות כאניצ’ב! אכן, גם שם היו עצי אורן וגם כאן, במעלה החמישה, צומחים עצי אורן– אולם מה גדול ההבדל. אנשים חופשים מתהלכים כאן בין עצי האורן וילדים יהודים משחקים בצילם ללא פחד.

“יערות כאניצ’ב?” הסתכלתי על הנאספים: יהודים מבבל ומתימן, גם מפולין ומרומניה. אחד, אחד הם מרימים ידיים ושואלים “איך” ו“מתי” – –

---

– כן, הייתי. ובכן מה?

– על יד הדלת בחוץ עומד החבר יצחק ושואל עליך.

– יצחק? מי זה יצחק?

יצאתי. רגעים ארוכים עמדנו חבוקים ודבוקים זה לזה.

כך נפגשתי עם איזיוֹ הוֹכברג, מניצולי פארמישלאן, חבר כנופיית לאזינגר והפארטיזאנקא, עכשיו חבר הקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים.

יום אחד, בקיץ 1956, בישבי בחדר עבודתי שב“קול־ישראל” בירושלים התקשר עמי איזיוֹ טלפונית והודיע לי שהוא בא לעיר.

– בוא, בקרני! – הזמנתיו.

– רגע! אני רוצה לשאול אותך משהו. האם אתה הכרת בקוֹרוֹביץ יהודי שנקרא אַפּל?

– איזה אַפּל? אולי המהנדס אַפּל? (ה“זאל־קוֹמנדאנט”, האחראי לאולם בקוֹרוֹביץ).

לשפופרת הגיעו צלילים בלתי ברורים. איזיוֹ דבר עם מישהו שעומד על ידו, ואחרי כמה רגעים ענה לי:

– כן, המהנדס אַפּל מלבוב.

רעדתי בכל גופי.

– איפה הוא? הגד נא ואבוא מיד לראותו!

איזיוֹ ענה לי בשקט שאַפּל עומד על־ידו בדואר המרכזי שבירושלים, שם הוא עובד. “אין צורך – אמר – שתבוא, אנו באים אליך”.

אַפּל! הוא היה הראשון, ואולי היחיד, שברח מתוך הצריף לעיני הכול. כל אנשי המשטרה רדפו אחריו בליל האימים ההוא. הבאמת נשאר אַפּל בחיים?

אכן הנה עומד הוא לפניי בדלת הפתוחה ואיזיוֹ מאחוריו. אַפּל נכנס, פקח את עיניו לרווחה וקרא בקול:

– יוֹנס, אתה חי!

הוא לא יכול היה להמשיך עוד. עבר זמן מה עד שנרגע. אַפּל ליטף את ידיי, את פניי, וחזר ואמר: – יוֹנס, אתה חי! זה אתה, אתה!

… באותו ליל הבריחה האפל קפץ אַפּל מהחלון לחצר. עבר את הגדר והתחבא בשדה שבסביבת בור החמר. הוא שמע את היריות ועל־פיהם ידע לאן להתרחק. בלילה השני הגיע לגיטו לבוב. בהתקרב זמן חיסול הגיטו שוב ברח והתחבא אצל איכרה עד השחרור. האשה שהחביאה אותו והצילה את חייו לא נמנעה מלהזכיר לו, לא אחת, את יהדותו. עם השחרור השתחרר גם ממנה והצטרף לזרם הבורחים והגיע ארצה.

המהנדס אַפּל עובד במחלקת ההנדסה של הדואר בירושלים.

* * *

יום אחד קיבלתי מכתב בזה הלשון:

"לכבוד רב “מר” יוֹנס!

שמעתי את קולך ואת השם שלך ברדיו. האם אתה הוא היוֹנס ממחנה קוֹרוֹביץ ומן היערות שטיפל ברגלי הפצועה ביער קרוֹשינקה, אחרי שנפצעתי כדור. אנא בקרני, שמי יצחק דיאמנט ואני גר ברעננה, שיכון מזרחי".

עוד חבר לצרות מן הימים ההם, שהגיע ארצה.

* * *

מנדלי דאנציגר ביקרני ברמלה וגם בירושלים. הוא ואחיו זרעו גן־ירק בראשון־לציון ומתפרנסים בכבוד.

כבר אין זה אותו מנדלי הנער מקוֹרוֹביץ. מנדלי התבגר ולאחר הניסיון שרכש לו עוד בהיותו רך בשנים, גדל לבחור פיקח ואינטליגנטי. בזמנו החופשי הוא מבקר את חברינו מהימים ההם, והוא מספר לי עליהם.

עתה גם התחתן והקים בית בראשון לציון.

* * *

מנדלי דאנציגר, אברהם’לה פריד, קהת ברגר, מעובדי השדה בקוֹרוֹביץ, וגוּסטה שמידר חברתנו ביער – ארגנו פגישה של חברינו הנמצאים בארץ. יום אחד סיפר לי מנדלי שכל ההכנות לקראת הפגישה נסתיימו ובקרוב ניפגש כולנו. ישבנו במסעדה ושוחחנו. פתאום הסתכל בי במבט הססני ואחר־כך אמר: “תהיה לך הפתעה בפגישה”.

לא הבנתי.

– רק עתה באספנו את הכתובות של חברינו הנמצאים בארץ נודע לנו שגם פרידה גרה כאן בארץ…

התאספנו בבית החלוצות ושוב נפגשו חברים רבים שלא ראו איש את רעהו מאז ימי המלחמה. רבים מן הנאספים נתקשרו בקשרי משפחה, או בקשרי עסק וחברוּת. רבים הקימו משפחות וילדו ילדים, והעבר – כאילו לא היה.

אחד־אחד, שניים־שניים נכנסו לחדר, נשתהו קמעה על־יד הדלת, כאילו רצו לראות קודם מי ומי הם שכבר באו.

בפנים ישבו האנשים קבוצות קבוצות ושוחחו. כל פעם שהופיעה דמות חדשה בפתח פרצו כולם בקריאות שמחה.

כך הופיעה פרידה. מלאה ונשית יותר מאשר היתה באותם ימים. אולם נשארה אותה אשה שקטה כמו שהייתה, ועיניה הפקוחות – רק הן מדברות ומספרות… ביער ישבה מן הצד, כמו קריינצ’שה, כמו כל משפחת מוֹידל פֶפֶר הנפלא. וגם כאן היא יושבת מן הצד. יושבת ומסתכלת בכל אחד ורוצה לקרוא בפניו מיהו ולהיזכר בו.

היא מביטה על כולם בעיניים מלבבות וטוב לבה נסוך על פניה.

פרידה נישאה בפולין לפני עלייתה ארצה, גרה עתה ברמת־יצחק עם בעלה ושני ילדיה.

– התכיר אותה? זוהי קריינצ’ה! אחותו של מוידל פפר שהייתה אתנו בבונקר. אחותה נמצאת בארה"ב. שם התחתנה וילדה ילדים.

– התשאל אם אני זוכר?! ממשפחת מוידל פפר ולא אזכור? קריינצ’ה התחתנה עם אחיו של קהת ברגר ושני ילדים נחמדים להם. גם קהת הקים משפחה. לשני האחים מפעל לטקסטיל בת"א.

והנה חנה הוֹכברג! מניצולי פרמישלאן, חבירה בכנופיית לאזינגר ואחר כך פארטיזאנית פעילה. היא נכנסת בצחוק רם ומתחבקת עם כל אחד בלבביות. הריהי אותה חנה כפח שהייתה! תמיד היה לה כוח נפשי רב שעזר לה להתגבר על כל הקשיים. וקשיים עברו עליה לא מעט גם אחרי השחרור, עד שהגיעה ארצה, כאן סיימה בימ"ד למורים והחלה לעבוד בהוראה והקימה בית חם בחיפה על הכרמל. חנה נישאה ליליד הארץ ונולדו לה שני ילדים.

אף גוסטה היא מן האורחים הבולטים. היא יושבת באמצע החדר וכל אחד בא אליה. יש משהו מן המאופק והאוטוריטה בהתנהגותה של האשה הצעירה הזאת.

גוּסטה נישאה לאריה שמידר שאף הוא היה עמנו ביער והם גרים ברמת־גן. אריה עובד בתור פועל בנין. בנם הבכור כבר הגיע לגיל בר־מצוה היום.

גם אחותו של מנדלי באה. אם ואשה בתל־אביב.

באו גם שתי האחיות, פּפּה הנחמדה, השחרחורת וניוּנה הבלונדינית. כמו במחנה וביערות, כך לא נפרדו גם כאן בארץ, ושתיהן גרות בשכנות בנתניה. לכל אחת מהן בעל וילדים.

ניגש אלי אדם צעיר ושאלני: התזכרני?

– אה… כן ולא, אמרתי בהיסוס – אה, כן! זה אתה איצ’לה… כמובן, גדלת.

הילד נעשה לגבר ולראש משפחה.

איצ’לה היה הילד השני אשר עבר עמנו את כל שנות המחנה והיער. כשם שמנדלי נתקבל לעבודה אצל אֶפּלה, כך עבד איצ’לה במוסך של ברנארד. הוא עבד שם עם היהודים, אכל וישן אתם וכמעט שלא בא למחנה. איצ’לה למד את המקצוע וכיום הוא פועל מקצועי טוב מאד באחד ממפעלי המתכת בארץ.

… והנה האחים חיים ואייזיק קריג. הם גרים ביפו – אחד נהג טקסי ואחד נגר, אם אינני טועה. ביער לא היו תמיד עמנו. אולם באו כל פעם שהיה נחוץ לבצע פעולה מסוכנת. יחד עם נוּטה קריג, משה לט ואחרים התרוצצו ממקום למקום ולבסוף הצטרפו לפארטיזאנים שביערות סוויז'. אולם עוד לפני כן השתתפו השתתפות פעילה ביותר בשריפת הכפרים בוּצ’יץ וניידז’יליסק. הייתה זאת פעולת־תגמול על הריגת בחורה יהודיה על ידי אנשי הכפר האוקראיני.

נוּטה קריג איננו עוד, חיים ואייזיק השתקעו בארץ והקימו משפחות.

* * *

בשנה האחרונה, כשחודשה העלייה ממזרח־אירופה, נפגשנו פעם נוספת. קיווינו שעלייה זאת תביא עוד אנשים משלנו.

בערב הפגישה עומדים אנו לפני בית החלוצות ומשוחחים. והנה אנו רואים שתי דמויות מתקרבות – גבר גבוה ורזה ואשה נמוכה ממנו ושמנמונת. הם עולים על המדרכה הפנימית של הבית ובלא לדבר מסתכלים בסקרנות על העומדים באפלה.

– מאכוּש! היכיר מישהו!

– מאכוּש ו“מאכוּשיוֹבה”!

השמחה רבה. הרי זה מאכוש לאזינגר ואשתו שעל אף כל המכשולים לא נפרדו. הם עברו יחד את נתיב הייסורים של היהודי במלחמת העולם השנייה והגיעו אלינו.

מאכוּש מדבר בקול שקט כתמיד ומחייך כמו תמיד. אולם התקופה הקשה השאירה עקבותיה עליו. הבחור השקט שהצליח להפעיל ולהשקיט אלמנטים שונים ומשונים, נשאר אמנם שקט, אולם פניו החיוורים – החווירו יותר, גופו הצנום נעשה צנום יותר ובראשו כבר החלו שערות השיבה לצמוח.

אף־על־פי־כן פנה עם משפחתו אל הכפר והקים משק בכפר אז"ר.

חברנו לאוּפר ערך את האזכרה ושמחת הפגישה נעלמה. במקומה בא הרגש המשותף שבלב כולנו – רגש ההתייחדות עם נשמות חברינו המרחפות בחדר.

אני קם לומר כמה מילים לנאספים. מביט על האולם הקטן ועל כל אחד מהיושבים –

הנה הם כולם –

כולם?

ודמעות חונקות את גרוננו. כמה אנחנו כאן? כמה מאות, כמה אלפים, שהיו עמנו – חסרים פה?

הם אינם.

בבור החימר שבקוֹרוֹביץ, על הר טירקיטנה, לאורך הכביש שבין לבוב וזלוֹצ’ב, במחצבות יאכטוֹרוֹב ולאצק, ביערות כאניצ’ב וקרוֹשינקה – שם מנוחתם…

תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים.