חוקי חמורפי ערוכים ומבוארים בצרוף מבוא והערות ע“י הד”ר ש. י. טשרנא

מבוא לספר

האל שמש על מצבת חמורפי

המציאה הנפלאה של הצרפתים שמצאו בהתחלת המאה הנוכחית בשושן העתיקה¹, הולידה ספרות שלמה הדמיון הרב שבין חקי המלך הבבל הקדמון חמורפי שמלך קרוב לשנת אלפים ומאתים שנה לפני ספירתם ובין חקי התורה, ביחוד אלה שבפרשת “משפטים”, – נתן מקום בתחלה למלחמת דעות נמרצה ולהשערות מעליבות את כבוד ישראל. אולם לאט לאט מצאה לה מסלות ההשקפה האוביקטיבית בדבר. ועכשיו לאחר שזה כבר שקטה המלחמה והסערה קמה לדממה, יכולים אנו לדון במנוחה על ערכה של תעודהחשובה זו לנו. חקי חמורפי מענינים קדם כל בזה שהם מבארים לנו את ספורי התורה מחיי אבותינו הראשונים ומוכיחים בזה את אמתותם ההסתורית. חוץ מזה הם משמשים פרוש לכמה מקומות בתורה ביחוד לספר הברית, וכמו כן לכמה מיתר חלקי המקרא. והעקר הוא שהם מגיהים אור על חיי ישראל ההסתוריים מתקופת המקרא; בדמיונם לחקי התורה הם מבליטים את הקשר בין ישראל בין תרבות בבל, ובהפרש הגדול שביניהם ובין התורה הם נותנים לנו את האפשרות לעמוד על המאור שבתורה על “דרכי הנועם ונתיבות השלום” שלה, על המקוריות שביהדות העתיקה. כמה פרטים שבספורי האבות בלתי מובנים לקורא בעיון. מעשיהם ופעולותיהם נראים לנו מקריים ודבריהם מראים לפעמים על מנהגים שאין להם יסוד בתורה או גם מתנגדים נגוד גמור לחקים מפורשים בתורה. אנו רגילים לפרש לעצמנו חזיון זה ואומרים שלפני מתן תורה היה מותר לעשות כן. אבל מנין שאבו האבות את “המצוות, החוקות והתורות” (בר' כ"ו, ה) שהיו מצוים ומקימים לבניהם אחריהם? מהי תורתם שלפני מתן תורה? על זה אנו מוצאים תשובה במקצת בחקי חמורפי. “במקצת” – כלומר ביחוד בנוגע לחיי חול, כי בנוגע ל“מעשים הדתיים” של האבות כגון בנין מזבחות, נטיעת עצים וקריאה בשם ד' אל עולם, לקיחת אבנים ולמצבות ונסוך השמן על ראשן וכדומה אין להם דוגמה בחקי חמורפי שאינם מטפלים בענינים דתיים.

מה מוזרים הם למשל דברי אברהם הטוען לפני אבימלך: “אחותי בת אבי היא (שרה) אך לא בת אמי – ותהי לי לאשה”, כאילו נשואי אח ואחות הם מותרים; וכך הם דברי תמר לאמנון: “דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך” (שמואל ב' יג‘, יג’). והרי זה נגד האסור המפורש בתורה (ויקרא יח, ט'). אבל חקי חמורפי אלו פותרים לנו חידה זו, כי הם אינם מונים את האחות בכלל העריות בין שהיא רק בת אחד ההורים או בת שניהם; ובישראל כנראה היתה בת האב מותר, מה שאין כן בת האם והוא שריד מהמשטר המאטריאחאלי העתיק שעל פיו רק היחס אל האם הוא המגביל את קרבת המשפחה.

וכן גם תמוהים מאד ביחס לדרכי החיים המאוחרים בישראל ספורי התורה על דבר הגר שפחת שרה המצרית. מכיון ששרה עקרה, היא נותנת לאישה את שפחתה לפלגש, כשם שעשתה אחר כך רחל בתתה את בלהה בת אמתה ליעקב. מי נתן להן רשות לעשות ככה, והעקר למה עשו כזאת? על זה נותן לנו חמורפי תשובה ברורה. מתוך הסעיפים קמ“ד וקמ”ה אנו מבינים היטב למה נתנו שרה ורחל את אמהותיהן לבעליהן: מכיוון שהיו עקרות היתה רשות לבעליהן לקחת להם פלגשים אחרות. וכן גם כל ספורי “בראשית” המצויינים ביפים האסתֶּתּי ע“ד יחס אברהם ושרה אל השפחה־הפלגש אינם מחוורים כלל בחקי התורה שבהם משתקפים גם דרכי החיים המאוחרים. אבל הם מתבררים לנו יפה על יסוד חקי הבבלים. הגר מכיון שילדה בן לאברהם מיד התמלאה גאוה וזקפה ראשה כלפי גברתה ובזה גרמה לסכסוכים בין שרי ואברהם. אך מדוע אין שרי מגרשת אותה ומוכרת אותה לאחר? על זה משיב חמורפי בסעיפים קמ”ו וקמ"ז. אין שרה מושלת בה למכרה היא יכלה רק לשעבדה ולענותה, ולפיכך “ותענה שרי – ותברח מפניה”.

מדאגת אברהם לקחת אשה ליצחק (בר' כ"ד, ב') וכן מזו של יצחק ליעקב (שם, כ"ח) נכר מנהג הקדמונים שהיו האבות משדכים את בניהם. והנה המנהג הזה מתאשר בפרוש בחקי חמורפי המתקין שאם לא הספיק האב לקחת נשים לכל בניו בחייו מחוייבים בניו אחריו להשיא נשים לנותרים (קס“ז, קנ”ו). אמנם אצל חמורפי נושא ונותן לפעמים גם החתן בעצמו בדבר השדוך (קנ"ט); לעומת זאת הנושא והנותן מצד הכלה הוא לעולם האב ולא הבת (קס“ז, קס”א). גם בישראל האב הוא הבא בדברים בדבר השדוך, כנראה מנוסח החק “ואם מאן ימאן אביה לתתה לו” (שמ', כ"ב, ט) וגם מדברי אליעזר עם בתואל: “ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה”.

החטא של לוט ובנותיו אין לו זכר בחקי התורה, אך הוא מפורש אצל חמורפי (קנ"ד: הענש – גרוש מן העיר). בישראל היה דבר זה ענין רחוק ובלתי מצוי כל כך עד שלא מצא המחוקק צרך להזכירו. אולם כי היה אסור הדבר בלי שום ספק נראה מדין התורה בויק' יח' י'. ודאי שענש החטא הזה בישראל היה מיתה כדין שאר העריות ולא גרוש. גם בחטא מעין זה של ראובן ובלהה דן חמורפי משפט גרוש מבית האב (קנ"ח), ולפי התורה משפט מות לשני החוטאים (ויק' כ‘, יא’). מחמר חטא זה בעיני העברי מכירים את רגש הבוז לעמון ולמואב שהתבטא באגדה הנושנה.

לא פחות מחיי אברהם מוארים בחקי חמורפי חיי יעקב, התחרותו עם עשו בגלל הבכורה. דברי יצחק לעשו: “הן גביר שמתיו לך וכו', דגן ותירוש סמכתיו” מוצאים להם דוגמה בדברי יעקב ליוסף: “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך” וסמך ויסוד בדבר התורה ע"ד בני השנואה והאהובה, (דב' כ"א). אך יותר מכולם מברר לנו כל זה חמורפי (קס"ה). אנו למדים מזה שהיו הבבלים – וגם העמים המושפעים מתרבותם – נוהגים לתת לבן הבכור עוד בחייהם מתנות מיוחדות מלבד חלקו בירושה.

ביחוד מועיל קבץ החקים הבבלי העתיק להבנת חייו של יעקב בבית לבן. יעקב לוקח לו לנשים את שתי בנות לבן מה שהוא מתנגד לחק מפורש בתורה (ויק' יח‘, יח’). אך נשואי שתי אחיות מותרים הם לפני מתן תורה לפי חמורפי שאינו מונה את אחות האשה בין העריות. ומכיון שלא היה ליעקב כסף למהור בו את נשיו הריהו עובד ללבן עבודת רועה היינו עשרים שנה: מהן שש שנים בצאן וי“ד בשתי הבנות. אצל הבבלים עובד העבד לסלק החוב המוטל עליו רק שלש שנים (קי"ז). שלש השנים הללו של מורפי מקבילות לשלש השנים של השכיר העברי שעליהן מדבר ישעיהו (ט"ו, יט'). אולם בישראל הוכפל מועד עבודת העבד כבר בזמן קדום כדי להקבילו לששת ימי החול בשבוע ומועד השמטה. הקשר הזה בין זמן עבודת העבד והשמטה נכר מדברי התורה בדברים: הפרק ט”ו מתחיל בענין השמטה, עובר לדיני עבדות ומוסיף: “לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים” וכו'.

בזמן עבודתו בבית לבן אנו רואים את יעקב מתחכם בגדול הצאן כדי לקבל את משכרתו הרצויה שלבן מחליפה עשרת מונים. הוא עושה מעשים מוזרים לכאורה שאפשרותם הביאולוגית מוטלת בספק גדול: לוקח מקל ולבנה מפצל בהם פצלות וכו' והצאן יולדות עקֻדים נקֻדים וטלֻאים. אבל כל זה מתחור לנו ע"י העיון בחקי חמורפי שמתוכם נראה שיש לפנינו כאן רשמי אמונה שלטת אצל הקדמונים שהרועה יכול לפעול על תולדות בהמתו (רס“ד, רס”ה).

לבסוף התנצלות יעקב הארוכה: “רחליך ועזיך לא שכלו (עי' “ויחסר את זרעם”, רס"ד) וכו': טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטאנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה”. במקרה אסון ע"י חיה טורפת דורש חמורפי שישבע הרועה ויהא פטור מענש (רס"ו), אולם לפי התורה אין כאן מקום לשבועה, מפני שיש האפשרות להביא ראיה ומופת, ולפיכך אמרה תורה: אם טרף יטרף יביאנו עד הטרפה לא ישלם (שמ‘, כב’, יב'); המנהג להביא את שרידי הבהמה שנטרפה לבעליה – נכר גם מדברי עמוס (ג‘, יב’): “כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים ובדל אזן”. והנה אומר יעקב ללבן שהוא לא היה מביא הטרפה אלא משלם אותה לפנים משורת הדין ובעד הבהמה הגנובה היה משלם לפי החק העברי (שמ', כ“ב, י”א) המתאים לחק הבבלי (רס"ז). יעקב נהג אפוא לפי החק, או עוד למעלה מזה, אולם לבן: “ותחלף את משכרתי עשרת מונים”. לפי תורת ישראל אין משכרת קבועה לפועלים אלא הכל תלוי בתנאים ההדדיים, העקר הוא היחס ההומַני: “לא תעשק שכר שכיר!” לעמת זאת קצב חמורפי שכר מיוחד לכל מיני אמנים ופועלים בנידון שלנו. הקצבה הוא שמנה כֹּר דגן לשנה (רס"א).

לכן מוצאים אנו בספר בראשית עוד כמה וכמה מקומות שלשוא כרכרו המפרשים לישבם בדחק, מפני שיסודים ההסטורי נעוץ בתרבות הבבלית העתיקה, שצד אחד שלה – זה המשפטי – נתגלה לנו בחקי חמורפי. כן למשל כשנשמע את יעקב אומר ללבן: “עם אשר תמצא את אלהים (התרפים) – לא יחיה” (בר' לא, לב), או דברי האחים לאשר על בית יוסף: ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב? אשר ימצא אתו הגביע מות יומת" – נתמה שהרי אין בישראל ידן מיתה לגנב אלא תשלומין. אכן את זאת מפרש לנו חמורפי הפוסק: כי יגנב איש דבר מאוצר בית אלהים (וכנראה גם כל דבר השייך לאוצר אלהים כגון התרפים שגנבה רחל) או מאוצר בית המלך (כגון הגביע של יוסף) מות יומת וכו' (ו'). מכאן אולי נבין גם ענין עכן שנשרף ונסקל ביחד עם בניו ובנותיו וכל רכושו על אשר “מעל מעל בחרם” (יהושע ז‘, כה’).

גם ענין יהודה ותמר (בר' לח) אינו מחוור יפה מנקודת ראות חקי התורה. יהודה מצוה: “הוציאוה ותשרף!” אך שרפה על עון הזנות מצינו בתורה רק בענין בת איש כהן (ויק' כא', ט). והנה חמורפי פותר לנו את החידה, באמרו שקדשה או כהנת שזנתה דינה בשרפה (ק"י). כך היה החק העתיק; אך בישראל אסרו בעת הקדומה מנהג אלילי זה ונקבע החק: “לא תהיה קדשה מבנות ישראל” (דב' כ“ג, י”ח כמו כן ויק' י', כ"ט), והעבירו דין הכהנת על בת הכהן.

כשאנו סוקרים על כל הפרטים המרובים הללו הסתומים בספורי התורה ומתפרשים יפה רק בעזרת קבץ החקים הבבלי אנו עומדים על ערכה הפרשני הגדול של התעודה ההיא. ספורי התורה הם לפעמים קרובות אילוסטרציות ממשיות לחוקים אלה. אולם חקי חמורפי לא רק שהם מבארים ומפרשים לנו את הספורים אלא גם מעמידים הם אותנו על ערכם ההסטורי החשוב. ספורי האבות אינם דמיונות ובדותות אלא תמונות לקוחות מחיי המציאות העתיקה. אם נקבל גם את השערת החוקרים שחמורפי הוא אמרפל מלך שנער הנזכר בבר' י"ד בתור בן דורו של אברהם אבינו, הלא נדע בקרוב גם את זמנו של אברהם אבינו, הלא נדע בקרוב גם את זמנו של אברהם אבינו. ולהשערה ההיא יש יסוד לא רק בדמיון ההברות בשני השמות: חמורפי ואמרפל, אלא גם במה שהערים “אלסר” והעקר – אור כשדים, מולדתו של אברהם אבינו, נזכרות גם הן בכתבי היתדות מזמן מלחמות חמורפי, ובהקדמתו לחקיו מספר חמורפי שהוא העשיר את העיר אור והביא שפע רב להיכל האלילים שבתוכה המוקדש לפולחן סין, אלהי הירח. מכאן אנו רואים שהעיר אור שיצא אברהם היתה מרכז אלילי חשוב, ובזמן אברהם התחוללו שם מלחמות כבירות.

– – – – – – – – –

אמנם חקי חמורפי יפים לא רק להבנת ספורי “בראשית” אלא גם להבנת יתר חלקי המקרא, וביחוד פרשת “משפטים” שהם מקבילים להם ביותר.

יותר מכל מקבילים לחקי התורה אותם הסעיפים בחקי חמורפי העוסקים ביסוד המשפטי של מדה כנגד מדה (קצ“ד–רי”ד; עי' ביחוד קצ“ו, קצ”ז ור'). אנו מוצאים כאן ממש מה שאמרה תורה ב“משפטים”: “עין תחת עין”, “שן תחת שן”, “יד תחת יד”, ו“רגל תחת רגל”, וחזרה בנוסחה יותר קצרה במשנה תורה (דב' י“ט, כ”א) ושִלְשָה בנוסחה יותר כללית ומפשטת בתורת כהנים (ויק', כ“ד, י”ז). אנו רואים אפוא שבכל שלשת חלקיה, השייכים לדעת החוקרים לתקופות שונות, מטעימה התורה את העקר של מדה כנגד מדה ביחד עם חמורפי. זה מוכיח בלי ספק על חשיבות הענין הזה בישראל וגם שלשני העמים היתה משותפת דרישת הרגש המוסרי האלמנטרי הזה בנגוד לרגש הנקמה הגס והנלהב, הדורש עונש כפל כפלים. ההבדל החצוני בין נוסח התורה ובין זה של חמורפי אינו אלא בזה, שמה שחמורפי מבטא בשלשה סעיפים מיוחדים (קצ“ו קצ”ז וכו') מביע המחוקק האלהי בקצור נמרץ; לעומת זאת מפרטת התורה יד ורגל לחוד, וחמורפי כולל את שניהם במלה אחת: עצם־אבר המתאימה לבטוי “שבר” שבספר “ויקרא”. ביחוד מפליא הדמיון באותו המקצוע בזה שגם בפרשת “משפטים” וגם אצל חמורפי נזכרים כאן עוד שני מקרים שוים: א) ע“ד המריבה בין אנשים, ב) ע”ד נזק אשה הרה. ההבדל בענין המריבה (כ"ו) אינו אלא שהתורה, בנגוד לחמורפי אינה דורשת כאן שבועה, מסתפקת היא בראיה בלבד, שלא היה בידי המכה שום כלי זין. מגמת התורה למעט בהשבעת בעל הדין ראינו כבר למעלה בענין הנזק ברפת ע" ארי טורף; נכר הדבר שהתורה אינה סומכת ביותר על השבועה, וזה מיוסד על הכרה פסיחולוגית ידועה ועל נסיון משפטי, שתקנות כגון אלה של חמורפי גורמות לשבועת שוא מפני פחד העונש.

בנוגע לאשה הרה שהוכתה ויצאו ילדיה דורש חמורפי ענש של עשרה שקלים כסף תחת ילדיה (ר"ט), בהתאמה לחק התורה בשמ' כ“א, כ”ב; במקום המלים המעורפלות “ונתן בפלילים” – יש גורסים: “ונתן בנפָלים”, מה שמתאים לדברי חמורפי: “תחת ילדיה”. החקים עולים איפוא גם כאן בד בבד, ולא נחלקו אלא בזה שחמורפי קובע כדרכו מחיר מסוים בעד הנפלים והתורה תולה את כמות התשלומין בדעת הבעל.

עד כאן הדמיון. אבל כדאי הוא להטעים, שדוקא במקום זה, שבו כאלו נפגשים שני המחוקקים הקדמונים, אנו רואים ביותר את המרחק הגדול שביניהם.

קדם כל מענין הדבר, שחמורפי נתן מקום למקצוע זה, היינו לדיני נזיקין כמעט בסוף דבריו, לאחר שטפל מקדם בהלכות גנבה וגזלה ויתר דיני ממונות ובדיני נשים. ואִלו בתורה, להפך, דיני נזיקין קודמים לדיני ממונות, כגון גנבה, הלכות שומרים וכו'. תמוה הוא הדבר שאצל חמורפי חסר כאן העקר הראשון “נפש תחת נפש” ובכל ר"פ סעיפיו איננו מדבר כלל על הרציחה.

שוב אנחנו מתבוננים ורואים שכל אחד מן העקרים: “עין” ו“שן” מסתעף אצל חמורפי לכמה סעיפים, בהתאם ליחוסו של הניזוק: אם הוא בן חורין, בן מסכן או עבד. אחרי שקבע לחק, שמי ששחת עין רעהו או שבר לו עצם, עינו תשוחת או עצמו תשבר, הוא מוסיף: אם עין בן מסכן ישחת או עצם בן מסכן ישבר וכו' (קצ"ח), ואם עין עבד איש ישחת או עצם עבד איש ישבר וכו' (קצ"ט). וכן לאחר שקבע דין “שן תחת שן”, הוא מוסיף: אם שן בן מסכן יפיל וכו' (ר"א); על עבד לא ידובר כאן, אולי מפני ששנו על עבד אין לה חשיבות בדין. אנו רואים אפוא מה גדול לפי חמורפי הבדל המפלגות בדין. בן מסכן המתפרנס על חשבון הצבור אינו אלא אזרח ממדרגה שניה, והעבד אינו אלא קנין בעליו. ולכן מצוה חמורפי שרק בנוגע לאדם עומד ברשות עצמו יהא נוהג דין “עין תחת עין” וכו' אולם לא בנוגע למסכן. כאן הסתפק במה שקבע תשלום מסוים; וכשהוא מדבר על נזקי העבד אינו חושב על העבד בעצמו בתור איש ועל מכאובו, אלא רק על ההפסד של בעליו. מה גדול אפוא ההבדל בין תקנות אלה ובין חקי התורה! בתורה בטל לגמרי הבדל המפלגות: “משפט אחד יהיה לכם!” על העניים אין התורה מדברת כל עקר ועל העבד היא אמנם מדברת אך לא כעל קנין בעלים אלא כעל אדם סובל וכואב. התורה אינה מזכירה דבר הכאת עבד זרים שלא היה מצוי בחיים בישראל, אלא רק את הדבר המצוי: הכאת העבד ע“י בעליו, ודורשת את שחרורו בשן ועין. רק בדבר אחד מוצא המחוקק האלהי צרך להזכיר נזקי עבד זר, היינו בענין שור נגח, וזהו גם הדבר היחידי שקבעה בו תורה תשלום מסוים לבעל: שלשים שקלים – חציהמנה, שהוא כנראה מחיר עבד בישראל, – מפני שכאן אפשר להתחשב רק עם הפסד הבעלים שניזקו בזה שהומת עבדם ע”י השור הנגח. אבל בכלל בנגוד לחמורפי, אין דרך התורה לקבוע תשלום מסוים, אלא “כאשר ישית עליו” (שמ' כ“א, כ”ב) או “ככל אשר יושת עליו” (שמ' כ"א, ל').

וכן גם בענין האשה ההרה לא ישכח חמורפי להזכיר את כל המפלגות. מאחר שקבע מחיר הילדים, שהוא עשרה שקלים, הוא מוסיף ופוסק: ואם מתה האשה הזאת מות תומת בת המכה (ר"י), וכי יכה בת עניים ויצאו ילדיה חמשת שקלים כסף ישקל (רי"ב), ואם מתה האשה הזאת מחצית מנה כסף ישקל (רי"ב), וכי יכה שפחת איש והפיל ילדיה שני שקלים כסף ישקל (רי"ג), ואם מתה האמה הזאת שלישית מנה כסף ישקל (יר"ד). אנו רואים אפוא גם כאן, שהעקר המשפטי – מדה כנגד מדה – היה חלק רק בנוגע לאשה מיוחסת, בנגוד לבת עניים ולשפחה, העומדות מחוץ לחק. יש מחיר שונה לבני אדם שונים ביחוסם: מחיר נפלי האשה – עשרה שקלים, נפלי עניה – החצי מזה, ואלה של השפחה – רק חמשה. מות האשה ההרה מחיב את מיתת בת המכה, אבל המתת העניה רק תשלום של שלשים שקל, ושל השפחה עשרים. מה נעלה אפוא חק התורה הקצר שאינו דן אלא על אשה אחת וקובע משפט אחד בין שהיא עשירה או עניה, בת חורין או משועבדת. התורה מבטלת אפוא לגמרי את התחומים בין המעמדות ומכירה רק את האדם באשר הוא אדם; ומפני כבודו של האדם אין התורה קובעת לו גם מחיר מסוים. אך ביחוד גדול ההבדל בזה שבמקרה מות האשה אין התורה דורשת מיתת בת המכה אלא: “ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש” (שמ' כ“א, כ”ג). התורה מבטלת אפוא לא רק את ההבדל בין המעמדות השונים, אלא גם את ההבדל בין “נפש” האשה והאיש. חמורפי מרחיב את יסוד המדה כנגד מדה ודן גם: בן תחת בן (קט“ז, ר”ל) בת תחת בת (ר"י) עבד תחת עבד (רי“ט, רל”א) והוא בנגוד לתורה שאמרה: “איש בחטאו יומת (דב' כ“ד, ט”ז)!”

כאן בולט ביותר רגש האחריות האישית, ובימי אחרוני הנביאים ירמיה (ל“א, כ”ח) ויחזקאל (י"ח, כ') – נצח לבסוף לגמרי הרעיון: “הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב וכו'.” ובענינים שבין אדם לחברו לא התפשט מעולם בישראל רעיון אחריות הבנים על מעשי אבותיהם. גם בנוגע למריבת בני אדם מצאנו אצל חמורפי פרט החסר בתורה: וכי ימות ממכתו ונשבע ואם בן איש הוא מחצית מנה כסף ישקל ואם בן עניים הוא וכו' (ר“ז, ור”ח). אנו מוצאים אפוא גם כאן הבדל המפלגות. אך העקר הוא כאן שחמורפי דורש כדרכו שבועה מהרוצח השוגג ותשלומי ממון, והתורה לא הזכירה לגמרי מקרה זה, כי כבר אמרה תחלה: ואשר לא צדה וכו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמ' כ“א, י”ג). הרוצח שלא במתכון בורח לעיר המקלט – מוסד שנוצר אולי רק ע"י היהדות. יש להעיר שבכלל היסוד של גאולת הדם אינו נכר כמעט לגמרי בחקי הבבלים. הוא אבד כבר במלכות חמורפי התקיפה, אולם בישראל הוסיף להחזיק מעמד בחיים (ש“ב, ג', כ”ז). אל מיתת אבנר בידי יואב אומר הכתוב: “וימת בדם עשאל אחיו”, וגם במשפט (דב' י"ט ד' ובר' ט‘, ו’: “שופך דם אדם באדם דמו ישפך”).

חוץ מזה מצאנו אצל חמורפי עוד כמה הוספות אחרות במקצע של ius talionis. ראשית בענין המינקת שצריכים לקצץ את שדיה אם עשתה מלאכתה רמיה (קצ"ד). התורה אינה עוסקת בענין זה כנראה מפני שמנהג מסירת הילדים למינקת לא היה מצוי ביותר, אולי רק בבתי העשירים ורמי היחש המועטים. אך ביחוד יש להעיר על הדבר, שהטלת מומין ע"י בית דין, כגון קציצת ידים, שדים ולשון המצויה לרב אצל חמורפי (קצ“ב, קצ”ג, קצ“ד, קצ”ה, ר“ה, רי”ח, רפ"ב) מהותה הנובעת אצלו מתוך העקר של מדה כנגד מדה – חסרה לגמרי בתורה ולא יכירנה שם מקומה. ורק מקרה אחד יצא מכלל זה, והוא ענין האשה המשתדלת להציל את בעלה מידי מכהו בתחבולה גסה שנאמר בא: “וקצותה את כפה” (דב' כ“ה, י”א, י"ב) ואין זה מראה אלא את התמרמרות המחוקק על עון זה.

מקום מיוחד תופס בדיני הנזיקין של חמורפי ענין הכאת האב ע"י בנו: “בן כי יכה את אביו את ידיו יקצצו” (קצ"ה). בתורה בא חטא זה לפני “עין תחת עין” מפני שאחר הוא גם הענש: “ומכה אביו ואמו מות יומת” (שמ' כ“א, ט”ו). אנו רואים אפוא ראשית שהתורה באה להגן לא רק על האב אלא גם על האם, ושנית שהיא מחמירה הרבה יותר מחמורפי בנדון זה. נראה בכלל שהיסוד הפנימי של הדין הזה בתורה הוא ההרגשה המוסרית, ואצל חמורפי אינה אלא הכונה להגן על סדר הצבור הפאטריאחאלי.

לבסוף מוצאים אנחנו עוד במקצע זה את ההוספה ע“ד מכת לחי ועוד (ר“ב, ר”ה). בתורה חסר לגמרי ענין קל ערך זה, כאלו היא סומכת על בני אדם שיתפשרו ביניהם מאליהם. אכן מצאנו דוגמת דבר זה בתלמוד (בבא קמא, ד‘, א’). אבל כמה נראים לנו גסים חקי הבבלים ביחס לדברי התלמוד! אמנם גם כאן נמצא היסוד של “הכל לפי כבודו”, אך חסרים ההבדלים הדקים לענש בהתאם ליחוסם של המכה והמוכה ובטל הוא לגמרי ההבדל בין בן חורין ובן עני. בנוגע למלקות יש להעיר עוד שלא מצינו אתם בתורה זולתי בענין מוציא שם רע על בתולה מישראל (דב' כ“ב, י”ח: “ויסרו אותו”). ובכלל מעטה התורה מספר המלקות בנגוד לבבלים ואמרה: “ארבעים יכנו לא יוסיף”. בכל אופן בענין המלקות של חמורפי נכר היסוד של מדה כנגד מדה: עלבון המלעיב אדם גדול ממנו. אולם התקנה שלו שמי שהכה אדם כערכו – ישלם מנה, היא התקנה היחידה אצלו של תשלומי קנס בנזקי “אדם כערכו”, אעפ”י שענש זה מצוי הרבה בנזקי אנשים פחותים בערכם (למשל: קצ“ח, קצ”ט, רי“א, רי”ב, רי“ג, רי”ד, ר"כ); בתורה מצינו דוגמת דבר זה רק בשחרור העבד הנזוק (שמ' כ“א, ט”ו).

דומים מאד לחקי התורה הם גם חקי חמורפי בדבר שור נגח (ר“נ, רנ”ב). החקים דומים בסדרם: בהבדל בין תם ובין מועד, בין בן חורין ובין עבד; דומה לכאורה גם הענש: אם השור הוא תם – בעל השור נקי, ואם הוא מועד – ישימו עליו כפר, לפי חמורפי – קבוע, ולפי התורה בלתי קבוע. ואעפ"כ הדמיון הוא רק חצוני. כי ראשית אנו רואים שלפי דין תורה צריכים בכל שלשת המקרים לסקל את השור, והוא אסור גם באכילה, אפילו תם ואפילו נגח עבד, מה שחמורפי אינו דורש. בנוגע לשור מועד קובע חמורפי ענש של מחצית המנה, שהוא ענש של הרוצח בשוגג (ר"ז), ומכאן אנו מבינים את השקפת הבבלים על החטא הזה; לעומת זאת אומרת התורה: “ואם שור נגח הוא וכו' השור יסקל וגם בעליו יומת”, ובכן דינו כדין רוצח במזיד; התורה מחמירה אפוא יותר. מלבד זאת אנו רואים שחקים אלה מפורטים בתורה יותר מאשר אצל חמורפי, כן למשל מדברת התורה לבדה על נגיחת שור – “שור רעהו” – ומזו העובדה ביחד עם זה שהתורה מחמירה ביותר בנידון זה, אנו למדים אגב אורחא על חשיבות הענינים האלה בחיי ישראל שעסקו הרבה יותר בגדול בהמות מהבבלים, עם המסחר.

כן גם דומים לכאורה ונבדלים באמת דיני הנשים של חמורפי מאלה שבתורה.

מי ש“שולח אצבע” (“שלח אצבע” – ישעיהו נ"ח, ט' או “מורה באצבע” (משלי ו', י"ב) על כהנת או על אשת איש ואינו מוכיח דברים – צריכים לפי חמורפי “להפילו” לפני השופט (“והפילו השופט והכהו”, דב' כ"ה, ב') וגם להתוות תו קלון על מצחו (קכ"ז). בתורה לא מצאנו מעין חק כזה, בודאי מפני היותו בלתי מצוי בחיים, והעקר הוא שבכלל אין בתורה ענש כזה המשפיל את כבוד האדם, כשם שבנגוד לחקי עמי התרבות החדשים גם חמורפי וגם התורה אינם יודעים עוד כמה ענשים מעליבים וקשים, כגון בית האסורים; בתור הנזכר ענש כזה רק עד ברור הדין (“ויניחוהו במשמר לפרש להם עפ”י ד' “, ויקרא כ”ד, י“ב, או: “ויניחו אותו, כי לא פרש מה יעשה לו” – במ' ט”ו, כ"ד).

גם האשה החשודה אינה נקיה מענש: “בגלל בעלה תפל אל הנהר” (קל"ב). לענין זה ג“כ אין דוגמא בתורה, אבל יש דוגמה למה שאומר חמורפי במי שחושד את אשתו שלו (קל"א). כי מצינו מעין זה במשנה תורה כ”ב, י“ג. כך הוא הדין באשר נקיון האשה מצד אחד ועון הבעל המדבר מתוך שנאה ברורים, אבל לא כן כשהדבר מוטל בספק, שאז צריכים להכריע המים המרים והמאררים (במ' ה', י"ב). דומים אפוא החקים בזה, שהבעל החושד באשתו בלי שום ראיה נקי מענש, אלא שלפי חמורפי אין האשה החשודה זקוקה אלא לשבועה, ולפי התורה – למים המרים, היינו למשפט ד'. ואולי גם מה שתקן חמורפי, שהאשה החשודה ע”י איש זר תפול אל הנהר גם זהו מעין משפט ד'. בכל אופן מצאנו אצל חמורפי דוגמת משפט כזה בענין מסופק במקום אחר במי שחושדים אותו בכשוף (ב').

דין בוגדת בבעלה לפי חמורפי: “אשת איש כי תשכב וכו' יאסרום וישליכום אל המים” (קכ"ט) דומה לפסק משנה־התורה: “כי ימצא איש שוכב” וכו' (דב' כ“ב, כ”ב). הנשנה בתורת כהנים: “ואיש אשר ינאף” (ויק' כ‘, י’). אולם התורה מטעמת את עון הגבר וחמורפי את עון האשה; חוץ מזה חמורפי וַתְּרן הוא יותר מהתורה בנידון זה, כי הוא מוסיף עוד: “אם החיה האיש את אשתו, גם המלך יחיה את עבדו”, כלומר: מיתת הנואפים תלויה ברצון הבעל, ואם יסלח לאשתו יוכל לבקש סליחה גם לנואף.

דין האנוסה אצל חמורפי (ק"ל) עולה בד בבד עם דברי התורה (דב' כ“ב, כ”ה) אלא שבתורה מוטעם ומבואר יותר חסר עון הנערה.

בענין גרושין עוסק חמורפי בפרטות רבה ומקדיש לו שבעה סעיפים (קל“ז–קמ”ג). בנגוד לזה אין התורה מדברת כמעט לגמרי על הענין הזה ואינה מזכירה אותו אלא רק דרך אגב ברצותה להטעים את האסור להחזיר את הגרושה שהיתה לאיש אחר (דב' כ"א וכו'). למרות כל האריכות המפורטת אין אצל חמורפי כמעט האסור הזה ונראה שלא היה נוהג שם בחיים, ואולי גם בישראל לא היו מדקדקים באסור זה בימים הקדומים (עי' ש“ב, ג', י”ד והושע ג‘, ג’). אעפ"י שבימי הנביאים המאוחרים היה שולט בחיים בלי ספק (עי' ירמי' ג').

גם בדיני העריות של חמורפי אנו מוצאים לפעמים התאמה לדיני התורה, אולם על פי רוב שונים דברי התורה מהם; יש שאין התורה מזכירה כלל את החטא מפני שלא נמצא בחיים בישראל, כגון יחס האב לבתו, או להפך, שהתורה אוסרת עריות המותרות לבבלים, כגון נשואי שתי אחיות, ובכלל מחמירה התורה הרבה יותר במקצע זה. “כי יתפש איש אחרי אביו פוסק חמורפי – בחיק אשת אביו אשר ילדה בנים, האיש ההוא מבית אביו יגרש” (קנ"א). נמצא שאם לא ילדה בנים, הענש יותר קל מהגרוש מבית האב או אין כל ענש בדבר. האשה פטורה בכל אפן, אבל התורה קובעת לחוטא ענש יותר חמור, בין שילדה בין שלא ילדה בנים, ולא רק לאיש אלא גם לאשה: “מות יומתו שניהם” (ויק' כ').

“כי ישכב איש בחיק אמו” – דן המלך הבבלי – “שניהם באש ישרפום” (קנ"ז). אך התורה מזכירה חטא זה רק בקצור מבלי להגביל ענשו (ויק' י"ח, ז'). לעומת זאת היא דנה בשרפה עון אחר שהיה יותר מצוי: "ואיש כי יקח את אשה ואת אמה וכו' " (שם, כ', י"ד). מעורפל ומסובך אצל חמורפי הוא דין החוטא עם כלתו (קנ“ה, קנ”ו). גם כאן האשה פטורה לעולם, וענש הגבר מותנה, אבל התורה פוסקת בקצור ובהחלט: “ערות כלתך לא תגלה” (ויק' י“ח, ט”ו). “מות יומתו שניהם וכו'” (שם כ', י"ב).

אפיָני מאד ליחס שבין חקי שני העמים הוא דין חמורפי החסר לגמרי בתורה: “אשת איש כי תצוה להמית את בעלה וכו' על עץ יוקיעוה” (קנ"ג). חטא נורא זה, שמצא מקום רק בחקי הבבלים, מעיד בלי ספק על נמוסים מוסריים נמוכים ושפלים של העם ביחוס המינים. הנחה זו מתאשרת ע"י כמה חקים אחרים, הנה חמורפי מתיר לעגונה שנשבה בעלה במלחמה אם אין לה בביתה לחם לאכל ללכת לבית איש אחר וללדת שם בנים לו ולאחר זמן כשיחזור הבעל לשוב אליו (קל"ה), וביחוד מזה שהוא מסדר באופן רשמי עניני הנשים הזונות (קע“ח, קע”ט, וק"פ) כאלו הוא מאשר את זכות קיומן. יש להעיר כאן עוד שאת ההוקעה אנו מוצאים במקרא רק פעם אחת (ש“ב, כ”א, ו‘, ט’) והכתוב מבאר שם מפורש: זאת עשו לא ישראל אלא הגבעונים, שלא היו “מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי” (שם, כ"א, ב').

לעומת זאת מצוה התורה לקבור עד הערב את התלוי, כי “קללת אלהים תלוי” (דב' כ“א, כ”ב).

עשירים ומפורטים דיני הירושה בחקי חמורפי. בכ“ב סעיפים (קס“ב–קפ”ד) הוא מבאר כל הפרטים של ירושת נכסי האם והאב. זכות הירושה של בני הנשים והפלגשים, ירושת מהר, השלוחים והנדוניה (מתנת הבעל לאשתו) וכו'. בחיים הפטריאחליים של ישראל לא מלאו כפי הנראה היחוסים האלה תפקיד חשוב ביותר. חמורפי אינו שוכח להגביל בפרטות ובדיוק גם את זכויות הבנות: אין הבת יורשת עם הבנים, היא מקבלת רק את שלוחיה, ואם לא קבלה שלוחים, תקבל אמנם חלק כחלק הבן, אבל רק את הפירות, והקרן שייכת לאחיה. בישראל נזכר המחוקק לקבעו דין הבנות רק כשבא לפניו מעשה בנות צלפחד ונקבע אז הדין: “איש כי ימות ובן אין לו – והעברתם את נחלתו לבתו” (במ' כ"ז, ח') ואעפ”כ מציגו גם שהבנות יורשות עם אחיהם (איוב מ“ד, ט”ו).

עד עכשיו עסקנו באלה המקצועות של חקי חמורפי ה“דומים” לחקי התורה. דמיון זה מוכיחנו למדי שהיה קשר הסטורי בין חקי חמורפי ובין ספרות ישראל העתיקה. לא בלי סבה באים אחדים מהחוקרים לכלל דעה, שביסוד חקי התורה וחקי המורפי טבוע קבץ חקים שמי עתיק אחד, שממנו שאבו שני העמים ובמשך הזמנים נשתנה זה וקבל צורות שונות בבבל ובישראל בהתאם לרוח שני העמים הללו. אמנם איך שתהיה דעתנו על היחס ההסטורי של התורה לתעודה המשפטית של חמורפי עלינו להודות שדוקא באותם המקומות ששם דומים החקים של שני העמים, בולט הוא ביותר ההבדל הגדול, התהום הרחבה שביניהם שאן לגשר עליה גשר כלל. הדמיון איננו אלא חצוני, כי נעלים הם חקי התורה מעל חקי העמים לאין ערוך.

לעומת המקצועות ה“דומים” האלה נמצאים אצל חמורפי פרקים שלמים החסרים לגמרי בתורה. כן אין בתורה דוגמא כל עקר לפרק גדול ע“ד נכסי המלכות תחת פקודת אנשי הצבא והשוטרים (כ“ו, מ”א) המסדר את דיני השדות והגנים שהם, אנשי הצבא והשוטרים פקידי הצבא והמצביאים מקבלים מאת המלכות. בכל הענין הזה החשוב כ”כ בחיי הבבלים שהם חיים על חרבם אין המחוקק האלהי מוצא צורך לטפל כלל מפני שהחיים הצבאיים לא מלאו בישראל תפקיד הראוי לטפל בו. רק סעיף אחד במקצע זה יכול לענין אותנו, והוא – זה שפוסק, שמי שנאחז בשדה או גן או בית עזוב ג' שנים הרי הם שלו (ל'). אנו רואים מכאן שמה שאמרו חכמי התלמוד ע"ד חזקת הבתים וכו' שהיא ג' שנים (כ“ב, פ”ג) לא חדשו מפלפולם, אלא הוא דין שהיה נוהג בחיים יותר מאלפים שנה לפני חכמי המשנה; ומדוגמה זו יש להקיש על הרבה תקנות אחרות שבתלמוד.

כן גם אין כל דוגמה בתורה אלא רק בתלמוד לתקנות חמורפי רק בדבר אריסי הקרקעות (מ“ב, מ”ז), דיני תגרים ביחוסיהם אל הרוכלים (צ“ח, ק”ז) דיני השכרת הבתים (ס“ו–צ”ז) ועבודת הגנים (נ“ט–ס”ח). נראה אפוא שהיחוסים המסחריים, עניני כספים, יחוסי בעלי הקרקעות והבתים אל האריסים והחוכרים והשוכרים לא מלאו תפקיד חשוב בימי המקרא, רק בימי התלמוד. לא יפלא אפוא שרק חמורפי לבדו מדבר לפעמים ע“ד נשך ותרבית, ע”ד דיני תבואה חבולה (מ“ח–נ”ב), או גם אנשים חבולים (קי“ג–קי”ט). בכל המקצועות האלה בולטת אמנם לפעמים מגמה מוסרית, ואעפ“כ מה רחוק החק הבבלי מזה שבתורה! חמורפי מתקן למשל: “כי יהיה חוב על איש ושטף המטר את שדהו וכו' או לא היה בר על פני השדה מחסר מים – לא יתן השנה הזאת בר לנושה וגם נשך לשנה ההיא לא יתן” (מ"ח), אך התורה אמרה “אם כסף תלוה את עמי את העני ממך – לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך!” – וכן דואג חמורפי לאדם החבול ומתקן: “וכי תמות הנפש החבולה בבית חובלה מעוני וממכאוב וכו' אם בן איש (כלומר בן הלוה) הוא – את בנו ימיתו ואם עבד האיש הוא וכו'” (קט"ז). גם בחיים העברים מצינו אמנם שבעל החוב ערֵב בעד חובו לנושה בגופו ובגוף בני ביתו (עי' ש"ב, ד: “והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים” או בטויו של ישעיהו, נ', “מי מנושי אשר מכרתי אותם לו”). אבל החק העברי אינו יודע כלום ע”ד הנפש החבולה, ולא עוד אלא גם: “אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני” (שמ' כ“ב, כ”ה –כ"ז). ולא רק אדם אין לחבלו ולקחתו בתורת ערבון אלא גם רחים ורכב ובגד אלמנה (דב' כ“ד, ו’–י”ז).

– – – – – – –

ביחוד נבדלים חקי חמורפי מהתורה במקצוע דיני הגנבה. חמורפי מעמידם בראש ודן עליהם בעשרים סעיפים (ו’–כ"ה). מתחלה ידבר כדרכו על הגנבה בבית אלהים או בבית המלך – דבר החסר לגמרי בחקי התורה, ואח“כ הוא מטפל במקרים המסובכים של הגנבה הפשוטה; ובזמן שהוא מדבר על המין הראשון או השני שגורה תמיד על לשונו ההחלטה: “גנב הוא מות יומת”, אעפ”י שגם הוא יודע תשלומין לגנב (ח'). במקום כל הסעיפים המרובים והמסובכים של חמורפי נותנת התורה רק חק קצר: “כי יגנוב איש שור או שה וכו' חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה; אם המצא תמצא בידו הגנבה וכו' – שנים ישלם. שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו״ (שמ' סוף כ“א ותחלת כ”ב בשנוי הסדר); וחמורפי אומר: “אם אן לו – ומת בגנבתו”. והנה דוקא מקצור זה של חוקי התורה אנו מכירים בגדלם המוסרי המפליא! כמו שחמורפי מחלק לכמה סעיפים את החק “עין תחת עין” (קצ“ו–ר”א) והחק ע”ד אסון אשה ההרה (ר“ט, רי”ד), כן הוא מחלק את דין התורה הפשוט והקצר ע“ד הגנבה לכמה וכמה סעיפים לפי המעמדות. אבל המחוקק האלהי מבטל את חלוקת האנושיות למעמדות. בפני דינו הכל שוים: שוע ודל, מלך וכהנים ועניים וסתם בני אדם. והעקר הוא שהתורה העבירה את משפט המות מהגנב ורק הד רחוק של הדין העתיק מגיע אלינו עדיין מספורי המקרא, למשל בדברי דוד לנתן הנביא: “חי ד' כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה, “ישלם ארבעתים” (כדין התורה: “וארבעה תחת השה”, ש“ב י”ב). בכלל מרובים מאד ענשי המות בחקי חמורפי. מספרם מגיע עד ל”ה, מהם חמשה ע”י הטבעה בנהר, שלשה ע“י שרפה ואחד ע”י תליה. אולם התורה בטלה משפטי המות של חמורפי לגנבים. וקבעה לעומת זאת מיתה בענינים אחרים, כגון ענין כבוד אב, עריות, והעקר – עבודה זרה (דב' י"ג, ז'). חמורפי העוסק אך בחיי חול והעובד בעצמו לרשויות רבות אינו אוסר כמובן עבודה זרה – (ועל זה עמדנו בפרטות בהערותינו השונות עי' שם.)

במקצוע הלכות הגנבה כולל חמורפי גם גנבת אדם, ילד או עבד (י"ד–כ'). כשם שדין הגנב בכלל הוא למיתה, כן גם דין הגונב אדם (י"ד). גם בתורה דין הגונב אדם למיתה: “וגונב איש ומכרו ונמצא בידו (כלומר בין שמכרו בין שהשאירו אצלו) מות יומת״ (שמ' כ"א, טז). אולם מובן מאליו, שמכיון שאין התורה דנה את הגנבה בכלל למיתה, איננה קובעת מקום לגנבת אדם בחקי הלכות גנבה בתוך העברות היותר נוראות למחוקק שדינן למיתה. כי שלילת חפש האדם זהו עון חמור בעיני המחוקק האלהי, כגן שפיכת דמים, וכאלו כדי להטעים את הדבר הזה הזהירה עליו התורה ב”דברים" (כ"ד, ז'): ״כי ימצא איש גונב נפש מאחיו והתעמר בו ומכרו (היינו: יכריחנו לעבוד בשבילו עבודת עבד או ימכרנו לאחר) ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך." השקפת חמורפי על גנבת אדם היא אחרת לגמרי: הוא דן רק על ההפסד של אבי הבן הגנוב. ולכן לא יפלא כשהוא מדבר על גנבתו ועל גנבת עבד בחדא מחתא. על גנבת עבד מהיכל מלך וא ממוסד עניים או על גנבת עבד בורח – דן חמורפי בעשרה סעיפים (טו’–כ"ו). עובדה זו בלבד שהמחוקק מוצא צורך להרחיב הדבור על עבדים בורחים מוכיחה אותנו שמקרה מנוסת העבדים היה מצוי ביותר בבבל ומלמדתנו שמצב העבדים היה קשה שם מאד. מי שמחזיק עבד בורח מאדוניו בביתו ואינו מוסרו ביד בעליו האיש ההוא מות יומת (י"ט, עי' הערותינו).

בכלל – יסודי העבדות זהו הענין שבו נבדלים ביותר חקי חמורפי מאלה שבתורה. על זה מוכיח כבר מקום החקים. חמורפי ששרש שטתו היא ההשקפה המפלגתית מדבר על הסדר: על היכל המלך, ובית האלילים, על הכהנים והחיילים והסוחרים, רופאי בני אדם ובהמות, גלבים ובנאים, ספנים, רועים ובעלי מלאכות, ורק לבסוף הוא מדבר על העבדים. לא כן התורה שפתחה פרשת “משפטים” בדברים “כי תקנה עבד עברי”, כי לדידה המיוחסים היותר גדולים הם דוקא העבדים, מפני… חולשתם!

ומה גדול הוא ההבדל בין הסעיף האחרון של חמורפי ודברי התורה: “אם אמור יאמר העבד אל אדוניו: אהבתי את אדוני וכו‘, לא אצא לחפשי וכו’, ורצע אדוניו את אזנו במרצע” (שמ' כ"א, ה‘, ו’). בבבל העבד הוא “ירדו”, כלומר, יורד לשפל, אך התורה בטלה את החלוקה הצבורית המלאכותית לעליונים ותחתונים. ובאמת בטלה זו גם את העבדות, וה“עבד” אינו אלא “עובד”, פועל. מנקודת ראותו של חמורפי, שהיא נקודת־הראות הצבורית והמדינית המעשית, גדול הוא מאד המרחק בין בן חורין ובין עבד. אבל מנקודת ראותה של התורה שהיא דתית־מוסרית. היינו מנקודת־ראות היחס של האדם אל האלהים, אין כל הבדל בין העבד לבעלים: “אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אֵל, וכי יפקד מה אשיבנו? הלא בבטן עשני עשהו, ויכוננו ברחם אחד” (איוב ל“א, ט”ו).

הגענו כאן לאותו המקור, שממנו נובעים כל ההבדלים המרובים שראינו עד עכשיו בכמה פרטים. כל הדוגמאות שטפלנו בהם במבואנו זה מוכיחות למדי שהחקירה בחקי הבבלים הקדמונים יכולה להועיל לנו להבנתם של כמה מקראות, להבנת חייהם של אבותינו הקדמונים ולהבלטת קדושתה המוסרית של התורה. אבל הן מוכיחות אותנו גם בזה שאי אפשר להשוות את שני ספרי החקים מנקודת־ראות דתית־מוסרית, כי השקפה זו אינה בולטת אצל חמורפי. הוא דואג לסדר הצבורי הקיים, קובע את הדין של “עין תחת עין” ועונש את הגנבים ואת המזיקים – ותו לא מידי. אבל בתורה כל הענינים האלה הם רק טפלים לגבי העקר שהיא האהבה לאדם וגם האהבה לד': גלוי השכינה, הברית הכרותה בין כנסת ישראל ובין אלהיה – זהו היסוד העקרי שבתורה. ולפיכך, לחמורפי החטא והרֵשע איננו אלא רק הנזק שגורם המזיק לניזוק, אבל בתורה הוא – ה“עבירה” על חקי המקום. למרות פתיחתו השנונה של חמורפי לחקים שהוא מונה בה את שמות כל האלילים המרובים ושמות כל ההיכלים שבנה לכבודם, ולמרות מה שהוא מבטיחנו שהאלילים שלחוהו להורות דרכי שלום ומשפט במדינה למרות כל הסיום לחקים המזכיר את שתי התוכחות שב“דברים” וב“ויקרא” – אנו שומעים מתוך חקים אלה את קול המלך החוגר כלי מלחמתו והמתהלל בכחו ובנצחונותיו והדורש את דרשותיו בתוקף חרבו המצומדת לירכו.

אולם בתורה – ידבר אלהים!

ד"ר ש. י. טשרנא

הַחֻקִּים

 

מבוא    🔗

בְּעֵת שֶׁאַנּוּ² הָרָם וְהַנִּשָׂא, מֶלֶךְ הָאַנּוּנַקִּים³, וֶאֱלִיל,⁴ אֲדוֹנֵי הַשָּׁמַיִּם וְהָאָרֶץ שֶׁבְּיָדוֹ גוֹרַל הַמְּדִינוֹת, נָתְנוּ אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל כָּל הָאָדָם בִּידֵי מְרוֹדַךְ, בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ שֶׁל אֵיאַה⁵, וַיְגַדְּלוּהוּ בְּתוֹךְ הָאִגִּגִּים⁶, וַיִתְּנוּ לְבָבֶל אֶת שְׁמָהּ הַנִּשְׂגָב וַיַּעֲשׂוּהָ כַבִּירָה מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם וַיְּיַסְדוּ בְקִרְבָּהּ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָנֶצַח תַּעֲמֹד כְּנֵצַח הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בָּעֵת הַהִיא קְרָאוֹנִי אַנּוּ וֶאֱלִיל בִּשְׁמִי לְהַצְלָחַת הָעָם, קָרְאו לִי, לְחַמּוּרַפִּי, הַמּוֹשֵׁל הַשַּׂגִּיא וִירֵא הָאֵלִים, לְמַעַן הַשְׁכִּין צֶדֶּק בָּאָרֶץ, לְכַלּוֹת רְשָׁעִים וּפוֹעֲלֵי אָוֶן, לְבַל יַעֲשׁוֹק הֶחָזָק אֶת הַחַלָּשׁ מִמֶּנּוּ, לְמַעַן אֶזַרח אָנֹכִי לִשְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ⁷ כְּשַמַּשׁ, וְאַגִּיהַּ אוֹר לַמְּדִינָה.

אַנִי חַמּוּרַפִּי הָרוֹעֶה, בְּחִיר אֱלִיל, אֲנִי הַמַּשְׁפִּיעַ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲנִי הוּא שֶׁעָשִׂיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאֵל יָדִי בְִשְׁבִיל נִיפוּר⁸ הַמְּאַגֵּד אֶת הַשָּׁמַיִּם וְאֶת הָאָרֶץ, שֶׁטִּפַּחְתִּי בְּכָל עֹז אֶת אֵיקוּר הַמֶּלֶךְ הַנָּבוֹן, אֲשֶׁר בָּנָה אֶת אִירִידוּ⁹, אֲשֶׁר טִהַר אֶת קֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים בְּאֵיאַבְּצוּ, אֲשֶׁר גִּדֵּל אֶת שְׁמָהּ שֶׁל בָּבֶל, הִשְׂבִּיעַ רָצוֹן אֶת לְבַב מְרוֹדַךְ אֲדוֹנָיו וְכָל יְמֵי חַיָיו הָלַךְ לְהִתְיַצֵּב בְּאֵיזַגִּילָה¹⁰; חֹטֶר מִגֶּזַע מְלָכִים, יְצִיר סִין¹¹, אֲשֶׁר הֶעֱשִׁיר אֶת הָעִיר אוּר, הַמִּתְפַּלֵּל בְּשִׁפְלוּת רוּחַ וּמֵבִיא שֶׁפַע רַב לְאֵיקִיסִירְגַל¹²; הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם, עֶבֶד נֶאֱמָן לַשְֶּׁמֶשׁ, הַגִּבּוֹר אֲשֶׁר חִזֵּק אֶת יְסוֹדֵי סִיפַר, שֶׁפֵּאֵר אֶת קִבְרוֹת אַיַּה, רוֹמֵם אֶת הֵיכַל אֶבַּרַה אֲשֶׁר כִּמְכוֹן הַשָּׁמַיִּם הוּא; הַגִּבּוֹר אֲשֶׁר עָשָׂה חֶסֶד לְאֶלָסָר¹³, אֲשֶׁר חִדֵּשׁ אֶת אֶבָּרַה, לִכְבוֹד שִַׁמַּשׁ עוֹזְרֵהוּ, הָאָדוֹן, אֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֶת אוֹרוּק¹⁴, שֶׁהֵרִים אֶת רֹאשׁ אֵיאַנַּה, שֶׁהִשְׁפִּיע שִׁפְעַת עֹשֶׁר לְאַנּוּ וּלְאִינַנַּה¹⁵.

מֵֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אָחִיו שֶׁל זַמַּמַּה, שֶׁחִזֵּק מְכוֹן הָעִיר קִישׁ, שֶׁעִטֵּר הוֹד וְהָדָר אֶת אִימִיטִיגוּטוּ, אֲשֶׁר תָּמַךְ אֶת מִקְדְּשֵׁי אִינַנַּה הַגְּדוֹלִים, אֲשֶׁר פָּקַד אֶת הֵיכַל הַרְזַגְּקַלַּמַּה¹⁶, הַסּוֹלְלָה נֶגֶד הָאוֹיֵב, אֲשֶׁר אוּרָה¹⁷ חֲבֵרוֹ מִלֵּא אֶת מַאֲוַיָיו, שֶׁחִזֵּק אֶת הָעִיר כּוּת, שֶׁהִרְחִיב אֶת גְּבוּל מִישְׁלַם¹⁸;

הָרְאֵם הָעַז, הַמְּנַגֵּחַ אֶת צָרָיו, חֲבִיבוֹ שֶׁל טוּטוּ¹⁹, הַמַּרְנִין אֶת בּוּרְסִיף, הַיָּגֵעַ בְּלִי הֶרֶף לְטוֹבַת אַזִּידָה²⁰; אֱלֹהֵי הַמְּלָכִים, הַיּוֹדֵעַ בִּינָה, שֶׁהִרְחִיב גְּבוּלוֹת אֶרֶץ דִּלְבַּאט שֶׁצָבַר לָרֹב תְּבוּאָה בִּשְׁבִיל אוֹרַס²¹ הָעַז; הָאָדוֹן אֲשֶׁר לוֹ יָאֶה שַׁרְבִיט וְכֶתֶר, אֲשֶׁר נָתְנָה לוֹ הָאֱלִילָה מַמַּה²² הַמַּחְכִּימָה, שֶׁקָבַע גְּבוּלֵי קִישׁ, אֲשֶׁר דִּשֵּׁן אֶת מִזְבַּח הַקָּרְבָּנוֹת הַטְּהוֹרִים שֶׁל נִינְטוּ²³; הַמִּתְחַזֵּק עַל אוֹיְבָיו, הַמְּשַׂמֵּחַ לְבַב עִשְּׁתַּר; הַמּוֹשֵׁל הַטָּהוֹר, שְׁרַמַּן, גִּבּוֹר בֵּית קַרְקַר מַקְשִׁיב לִתְפִלּוֹתָיו, שֶׁהִקְרִיב פְּדָרִים בְּאוּגַלְגַּל²⁴; אֲדוֹן הַמְּלָכִים, הַלּוֹחֵם שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לַעֲמוֹד בְּפָנָיו, שֶׁקָּבַע קָרְבָּנוֹת טְהוֹרִים קְבוּעִים לְאֵיאַה וְדַמְגַּלְנוּנָה²⁵, שֶׁהִגְדִּילוּ אֶת מַלְכוּתוֹ; מוֹשֵׁל הַמְּלָכִים שֶׁהִכְנִיעַ כָּל מְדִינוֹת פְּרָת בְּכֹחַ דַגַּן²⁶ יוֹצְרוֹ; הַמּוֹשֵׁל הַנַּעֲלֶה שֶׁעָזַר לִנְתִינָיו בְּעֵת מְצוּקָה, שֶׁכּוֹנֵן אֶת הַצְלָחָתָם בְּבָבֶל; רוֹעֵה הָעָם שֶׁמַּעֲשָׂיו מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי עִשְּׁתַּר, שֶיָּסַד מָכוֹן קָבוּעַ לְעִשְּׁתַּר בְּאוּלְמַס בְּתוֹך אַכַּד²⁷ הָעִיר הֶחָפְשִׁית; שֶׁהִזְרִיחַ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, שֶׁשָּׁפַט לְאֻמִּים, שֶׁהֵשִׁיב אֶת אֵל יְשׁוּעָתוֹ לְעִיר אַשּׁוּר²⁸; הַמֶּלֶךְ הַנִּשְׂגָּב הַמִּתְפַּלֵּל לָאֵלִים הַגְּדוֹלִים, נִין וְנֶכֶד לְסוּמוּלָאֵל²⁹, יוֹרְשׁוֹ הָאַבִּיר שֶׁל סִין – מוּבַּלִּיט³⁰, הַמֶּלֶךְ הַתַּקִּיף, אֵל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל בְָּבֶל, שֶׁהוֹצִיא אוֹר לְאֶרֶץ שִׁנְעָר וְאַכַּד, הַמֶּלֶךְ שֶׁהִכְנִיעַ לְמִשְׁמַעַתּוֹ אַרְבַּעַת חֶלְקֵי הָעוֹלָם, חֲבִיבָהּ שֶׁל אִינַנַּה אָנֹכִי.

בְּעֵת שֶׁשְׁלָחַנִּי מְרוֹדַךְ לִשְׁפֹּט אֶת נְתִינַי וּלְהוֹרוֹת דַּרְכִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, נָתַתִּי חֹק וּמִשְׁפָּט בִּלְשׁוֹן הַמְּדִינָה וְהֵבֵאתִי בְרָכָה לָעָם. בָּעֵת הַהִיא צִוֵּיתִי לֵאמֹר:

הַחֻקִּים.

 

סדר המשפט: בעלי דין, עדים ושופטים.    🔗

א. כִּי יַאֲשִׁים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְשָׂם לוֹ עֲלִילוֹת דְָּם וְלֹא הוֹכִּיחַ עָליו אֶת אַשמתוֹ, מוֹת יוּמָת ַאשִׁימוֹ³¹.

ב. כִּי יָשִׂים אִישׁ לְרֵעֵהוּ עֲלִילוֹת כְּשָׁפִים וְלֹא הוֹכִּיחַ עָלָיו הָאִישׁ אֲשֶׁר יוּשַׂם לוֹ עֲלִילוֹת כְּשָׁפִים יֵלֵךְ אֶל הַנָּהָר וְיִפֹּל בַּנָּהָר. אִם שְׁטָפוֹ הַנָּהָר, מַאֲשִׁימוֹ אֶת בֵּיתוֹ יִנְחָל. וֹאִם טִהֲרוֹ הַנָּהָר וַיִשְׁלָם, הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁם לוֹ עֲלִילוֹת כְּשָׁפִים מוֹת יוּמָת; וַאֲשֶׁר נָפַל בַּנָּהָר, אֶת בֵּית מַאֲשִׁימוֹ יִנְחָל³².

ג. כִּי יָקוּם עֵד חָמָס לַעֲנוֹת בַּדִּין, וְלֹא יֵאָמֵן הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר, – אִם חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת הוּא, מוֹת וּמָת הָאִישׁ הַהוּא^33..

ד. וְאִם יָקוּם לַעֲנוֹת בִּדְבַר בְָּר אוֹ כֶסֶף, עֹנֶשׁ הַדִּין הַזֶּה יִשָּׂא³⁴.

ה. כִּי יָדִין דַּיָּן דִּין וְחָרַץ מִשְׁפָּט וַחֲתָמוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן שָׁם הַדַּיָּן הַזֶּה אֶת מִשְׁפָּטוֹ לְאַל, יוֹכִיחוּ עָלָיו, כִּי בִטֵּל אֶת מִשְׁפָּטוֹ, וְהָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר יוּשַׁת בַּדִּין הַזֶּה, פִּי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יִתֵּן. וְגַם לְעֵינֵי הַקָּהָל ֵעַל כִּסֵּא בֵית דִּינוֹ יַדִּיחוּהוּ³⁵ וְלֹא יָשׁוּב אֵלָיו וְעִם דַּיָּנִים בַּדִּין לֹא יֵשֵׁב לְמִשְׁפָּט.

 

דיני גנבה    🔗

א גנבה מבית אלהים אוֹ מבית הַמֶּלֶךְ.    🔗

ו. כִּי יִגְנֹב אִישׁ דָּבָר מֵאוֹצַר בֵּית אֱלֹהִים אוֹ מֵאוֹצַר הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, מוֹת יוּמָת הָאִישׁ הַהוּא. וְגַם הָאִישׁ ֲשֶׁר קִבֵּל מִיָּדוֹ אֶת הַגְּנֵבָה מוֹת יוּמָת³⁶.

ז. כִּי יִקְנֶה אִישׁ כֶּסֶף אוֹ זָהָב אוֹ עֶבֶד אוֹ אָמָה אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹ חֲמוֹר אוֹ דְבַר מְאוּמָה מִיַּד בֶּן עֶבֶד ִישׁ³⁷ בְּלֹא עֵד וּבְלֹא שְׁטָר, אוֹ יִקָּחֶנּוּ לְפִקָּדוֹן, הָאִישׁ הַזֶּה גַנָּב הוּא, מוֹת וּמָת³⁸.

ח. כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹ חֲמוֹר אוֹ חֲזִיר אוֹ אֳנִיָּה אִם לֵאלהִים אוֹ לְהֵיכָל הוּא, שְׁלֹשִׁים יִתֵּן³⁹. וְאִם לַעֲנִיֵי הָעִיר⁴⁰ הוּא, יְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה, וְאִם אֵין בְּיַד הַגַּנָּב לְשַׁלֵּם, וּמֵת בִּגְנֵבָתוֹ⁴¹.

ב. גנבה סתם    🔗

ט. אִישׁ אֲשֶׁר נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ דָבָר, כִּי יִמְצָא אֶת אֲבֵדָתוֹ בְּיַד אִישׁ, וְאָמַר הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצְאָה בְיָדוֹ הָאֲבֵדָה: מוֹכֵר מָכַר לִי אֶת הַדָּבָר, בִּפְנֵי עֵדִים קְנִיתִיו; וְגַם בַּעַל הָאֲבֵדָה יֹאמַר: אָבִיא עֵדִים אֲשֶׁר יַכִּירוּ אֲבֵדָתִי, – הַקּוֹנֶה יָבִיא אֶת הַמּוֹכֵר אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְאֶת הָעֵדִים אֲשֶׁר בִּפְנֵיהֶם קָנָה, וְגַם בַּעַל הָאֲבֵדָה יָבִיא אֶת הָעֵדִים הַמַּכִּירִים אֶת הַדָּבָר הָאָבוּד. וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע הַדַּיָּן אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְהִגִּידוּ הָעֵדִים אֲשֶׁר בִּפְנֵיהֶם שִׁלֵּם אֶת הַמְּחִיר וְהָעֵדִים הַמַּכִּירִים אֶת הָאֲבֵדָה לִפְנֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יֵדָעוּ. הַמּוֹכֵר גַּנָּב הוּא, מוֹת יוּמָת. בַּעַל הָאֲבֵדָה אֶת אֲבֵדָתוֹ יִקַָּח, וְהַקּוֹנֶה יִקַָּח מִבֵּית הַמּוֹכֵר אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר שִׁלֵּם⁴².

י. וְאִם לֹא יָבִיא הַקּוֹנֶה אֶת הַמּוֹכֵר אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְאֶת הָעֵדִים אֲשֶׁר בִּפְנֵיהֶם קָנָה וּבַעַל הָאֲבֵדָה יָבִיא אֶת הָעֵדִים הַמַּכִּירִים אֶת הַדָּבָר הָאָבוּד, הַקּוֹנֶה גַנָּב הוּא, מוֹת יוּמָת. בַּעַל הָאֲבֵדָה אֶת אֲבֵדָתוֹ יִקָּח.

יא. וְאִם לֹא יָבִיא בַעַל הָאֲבֵדָה אֶת הָעֵדִים הַמַּכִּירִים אֶת אֲבֵדָתוֹ – רָשָׁע מוֹצִיא דִבָּה הוּא, מוֹת יוּמָת.

י"ב. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר, יִקַּח הַקּוֹנֶה מִבֵּית הַמּוֹכֵר עֹנֶשׁ הַדִּין הַזֶּה חֲמִשָּׁה.

י"ג. וְאִם עֵדֵי הָאִישׁ הַזֶּה רְחוֹקִים, יוֹעִיד לוֹ הַדִּין מוֹעֵד שֵׁשֶׁת יְרָחִים. אִם לֹא הֵבִיא לְמוֹעֵד שֵׁשֶׁת ַיְּרָחִים אֶת עֵדָיו, רָשָׁע הוּא⁴³, אֶת עֹנֶשׁ הַדִּין הַזֶּה יִשָׂא.

ג. גנבת אדם    🔗

י"ד. כִּי יִגְנֹב אִישׁ אֶת בֶּן רֵעֵהוּ הַקָּטֹן, מוֹת יוּמָת⁴⁴.

ט"ו. כִּי יוֹצִיא אִישׁ עֶבֶד הֵיכָל אוֹ שִׁפְחַת הֵיכָל אוֹ שִׁפְחַת עֲנִיִּים אוֹ עֶבֶד עֲנִיִּים אֶת שַׁעַר הָעִיר, מוֹת יוּמָת.

ט"ז. כִּי יֶאֱסֹף אִישׁ אֶל בֵּיתוֹ עֶבֶד הֵיכָל אוֹ עֶבֶד עֲנִיִּים בּוֹרֵחַ אוֹ אָמָה בוֹרַחַת וּלְמִצְוַת שַׂר הַהֵיכָל לֹא הוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, בַּעַל הַבַּיִּת הַזֶּה מוֹת יוּמָת.

י"ז. כִּי יִמְצָא אִישׁ עֶבֶד בּוֹרֵחַ אוֹ אָמָה בּוֹרַחַת בַּשָּׂדֶה וְהֵבִיאוֹ אֶל אֲדוֹנָיו, בַּעַל הָעֶבֶד יִתֵּן לוֹ שְׁנֵי שֶׁקֶל כָּסֶף.

י"ח. וְאִם לֹא יַגִּיד הָעֶבֶד הַהוּא אֶת שֵׁם אֲדוֹנָיו, יְנַהֲגֶנּוּ אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּדְרָשׁוּהוּ וַחֲקָרוּהוּ ְאֶל אֲדוֹנָיו יְשִׁיבוּהוּ⁴⁵.

י"ט. אִם יִכְלָא אֶת הָעֶבֶד הַזֶּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן נִמְצָא הָעֶבֶד בְּיָדוֹ, הָאִישׁ הַהוּא מוֹת יוּמָת.

כ. אִם יִבְרַח הָעֶבֶד מִיַּד מוֹצְאוֹ, יִשָּׁבַע הָאִישׁ הַהוּא לְבַעַל הָעֶבֶד לִפְנֵי אֱלֹהִים, וְיִהְיֶה ָקִי⁴⁶.

 

חתירה וגזלה    🔗

כ"א. כִּי יַחְתֹּר אִישׁ בַּבַּיִּת וְנִמְצָא בַמַּחְתֶּרֶת, לִפְנֵי הַמַּחְתֶּרֶת הַזֹּאֶת יוּמָת וְיִקָּבֵר⁴⁷.

כ"ב. כִּי יִגְזֹל אִישׁ גָּזֵל וְנִתְפַּשׂ, הָאִישׁ הַהוּא מוֹת יוּמָת⁴⁸.

כ"ג. וְאִם לֹא יִמָּצֵא הַגּוֹזֵל וּבִקֵּשׁ הָאִישׁ הַנִּגְזָל כָּל אֲשֶׁר נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים, – הָעִיר וְרֹאשׁ הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר עַל אַדְמָתָם וְעַל גְּבוּלוֹתֵיהֶם נִגְזַל הַגָּזֵל, כָּל אֲשֶׁר יֶאֱבַד יְשַׁלְּמוּ לוֹ.

כ"ד. וְאִם נֶפֶש תִּגָּזֵל, הָעִיר וְרֹאשׁ הַזְּקֵנִים מָנֶה כֶסֶף אֶחָד יִשְׁקְלוּ לִקְרוֹבָיו⁴⁹.

כ"ה. כִּי תִפְרֹץ אֵשׁ בְּבֵית אִישׁ, וְאִישְׁ אַחֵר אֲשֶׁר בָּא לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל קִנְיַן בְַעַל הַבַּיִּת וְשָׁלַח יָדוֹ בְקִנְיַן בַּעַל הַבַּיִּת, הָאִישׁ הַהוּא אֶל הָאֵשׁ הַזֹּאֶת יֻשְּׁלָךְ.

 

נכסי המלכות תחת פקודת אנשי הצבא    🔗

כ"ו. נוֹגֵשׂ אוֹ שׁוֹטֵר כִּי יְצֻוֶּה לָלֶכֶת בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא הָלַךְ אוֹ שָׂכַר שָׂכִיר אַחֵר אֲשֶׁר הָלַךְ תַּחְתָּיו, – מוֹת יוּמָת הַנּוֹגֵשׁ הַזֶּה אוֹ הַשׁוֹטֵר הַזֶּה, שְׂכִירוֹ אֶת בֵּיתוֹ יִנְחָל.

כ"ז. נוֹגֵשׂ אוֹ שׁוֹטֵר כִּי יֵעָצֵר בְּמִבְצַר הַמֶּלֶךְ וְנִתְנוּ שָׂדֵהוּ וְגַנּוֹ לְאִישׁ אַחֵר לְעָבְדָם, וְהָיָה אִם שׁוּב יָשׁוּב אִישׁ הַצָּבָא וּבָא אֶל עִירוֹ יָשִׁיבוּ לוֹ שָׂדֵהוּ וְגַנּוֹ וְהוּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ.

כ"ח. נוֹגֵשׂ אוֹ שׁוֹטֵר כִּי יֵעָצֵר בְּמִבְצַר הַמֶּלֶךְ, וּבְנוֹ יוּכַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ, אֶת הַשָּׂדֶה וְהַגַּן יִתְּנוּ לוֹ וַעֲבוֹדַת אָבִיו יַעֲבֹד.

כ"ט. וְאִם בְּנוֹ קָטָן וַעֲבוֹדַת אָבִיו לֹא יוּכַל לַעֲבוֹד, שְׁלִישִׁית הַשָּׂדֶה וְהַגַן תִּנָּתֵן לְאִמּוֹ, וְאִמּוֹ תְגַדְּלֵהוּ.

ל. נוֹגֵשׂ אוֹ שׁוֹטֵר כִּי יַעֲזֹב אֶת שָׂדֵהוּ וְגַנּוֹ וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר תַּחַת פְּקוּדָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בָתָה, וְאִישׁ אַחֵר לָקַח שָׂדֵהוּ וְגַנוֹ וּבֵיתוֹ תַּחַת פְּקוּדָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בָתָה, וְאִישׁ אַחֵר לָקַח שָׂדֵהוּ וְגַנּוֹ וּבֵיתוֹ לַאֲחֻזָּה אַחֲרָיו וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים⁵⁰. וְהָיָה אִם יָשׁוּב וְדָרַשׁ שָׂדֵהוּ גַנּוֹ וּבֵיתו, לֹא יִנָּתֵן לוֹ. הָאִישׁ אֲשֶׁר נֶאֱחַז בּוֹ וּפָקַד פְּקֻדָּתוֹ הוּא יִפְקְדֶנּוּ.

ל"א. וְאִם שָׁנָה אַחַת הִנִּיחוֹ בָתָה וַיָּשֹׁב, שָׂדֵהוּ גַנּוֹ וּבֵיתוֹ יִנָּתֵן לוֹ וְהוּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ.

ל"ב. נוֹגֵשׂ אוֹ שׁוֹטֵר כִּי יִשָּׁבֶה בְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ וּפָדָהוּ סוֹחֵר וְהֵשִׁיבוֹ אֶל עִירוֹ, אִם יֵשׁ בְּבֵיתוֹ כֶסֶף לִגְאֹל, יִגְאַל אֶת נַפְשׁוֹ. אִם אֵין בְּבֵיתוֹ כֶסֶף לִגְאֹל אֶת נַפְשׁוֹ, בְּכֶסֶף בֵּית אֱלֹהִים יִגָּאֵל. אִם אִין בְּבֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ דֵי גְאֻלָּתוֹ, הֵיכַל הַמֶּלֶךְ יִגְאָלֶנּוּ. שָׂדֵהוּ גַנּוֹ וּבֵיתוֹ לְפִדְיוֹן נַפְשׁוֹ לֹא יִנָּתֵן.

ל"ג. אִם מַצְבִּיא אוֹ פָקִיד יִקַּח שָׂכִיר בְּמַחֲנֵה הַמֶּלֶךְ תְּמוּרָתוֹ וְהָלַךְ תַּחְתָּיו, מוֹת יוּמָת הַמַּצְבִּיא הַהוּא אוֹ הַפָּקִיד הַהוּא.

ל"ד. מַצְבִּיא אוֹ פָקִיד כִּי יִקַּח לוֹ קִנְיַן אִישׁ צָבָא אוֹ יַחְבְּלוֹ אוֹ יַשְׂכִּירוֹ לְאִישׁ אוֹ יִקַּח לוֹ אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ, מוֹת יוּמָת הַמַּצְבִּיא הַזֶּה אוֹ הַפָּקִיד הַזֶּה⁵¹.

ל"ה. כִּי יִקְנֶה אִישׁ מִיַּד אִישׁ צָבָא בָקָר אוֹ צֹאן אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ, כַּסְפּוֹ אָבָד.

ל"ו. שְׂדֵה נוֹגֵשׂ שׁוֹטֵר וְחֹוכֵר אוֹ גַנּוֹ וּבֵיתוֹ – בַּכֶּסֶף לֹא יִמָּכֵר.

ל"ז. כִּי יִקְנֶה אִישׁ שְׂדֵה אִישׁ צָבָא, שׁוֹטֵר וְחוֹכֵר אוֹ גַנּוֹ וּבֵיתוֹ, יִבָּטֵל סֵפֶר מִקְנָתוֹ וְגַם כַּסְפּוֹ אָבָד. הַשָּׂדֶה, הַגַּן וְהַבַּיִּת אֶל בְּעָלָיו יָשׁוּב.

ל"ח. אִישׁ צָבָא שׁוֹטֵר וְחוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה, הַגַּן וְהַבַּיִּת אֲשֶׁר תַּחַת פְּקוּדָתוֹ לֹא יוֹרִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּלְבִתּוֹ. וְגַם לְחוֹב לְנוֹשֶׁה לֹא יִתֵּן.

ל"ט. אֶת הַשָּׂדֶה הַגַּן וְהַבַּיִת אֲשֶׁר קָנָה בְּכַסְפּוֹ וַאֲשֶׁר הָיָה לוֹ לַאֲחֻזָּה, לְאִשְׁתּוֹ וּלְבִתּוֹ יוֹרִישׁ. וְגַם לְחוֹב לְנוֹשֶׁה יִתֶּן.

מ. סוֹחֵר וּפָקִיד אַחֵר⁵² אֶת שָׂדֵהוּ גַּנּוֹ וּבֵיתוֹ בַכֶּסֶף מָכֹר יִמְכֹּר. הַקּוֹנֶה אֶת פְּקֻדַּת הַשָּׂדֶה, הַגַּן וְהַבַּיִּת אֲשֶׁר קָנָה יִפְקֹד.

מ"א. אִישׁ כִּי יִקַּח לוֹ שָׂדֶה גַּן וּבַיִּת אֲשֶׁר לְאִישׁ צָבָא שׁוֹטֵר וְחוֹכֵר, תְּמוּרַת שָׂדֵהוּ הוּא וְגַם יְשַׁלֵּם הָעוֹדֵף, אִישׁ הַצָּבָא הַשּׁוֹטֵר וְהַחוֹכֵר יָשׁוּב אֶל שָׂדֵהוּ. גַּנּוֹ וּבֵיתוֹ וְגַם הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נָתַן יִנְחָל⁵³.

 

אריסי קרקעות    🔗

מ"ב. אִישׁ כִּי יְקַבֵּל שָׂדֶה בַאֲרִיסוּת וְלֹא מָצָא תְבוּאָה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, יוֹכִיחוּ עָלָיו כִּי לֹא עָבַד עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה⁵⁴, וּתְבוּאָה כְמִכְסַת תְּבוּאַת שְׁכֵנוֹ יתֵּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה.

מ"ג. וְאִם לֹא עָבַד אֶת הַשָּׂדֶה וְגַם נְטָשׁוֹ⁵⁵, תּבוּאָה כְמִכְסַת תְּבוּאַת שְׁכֵנוֹ יִתֵּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה, וְגַם אֶת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטַשׁ יַחֲרֹשׁ וִישַׂדֵּד, וְהֵשִׁיבוֹ לְבַעַל הַשָּׂדֶה.

מ"ד. כִּי יְקַבֵּל אִישׁ שְׂדֵה שְׁמָמָה לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לְפַתְּחוֹ, וְחִבֵּק יָדָיו בַּעֲצַלְתַּיִם וְלֹא פִּתַּח אֶת הַשָּׂדֶה, בַּשָּׁנָה הַרְבִיעִית יְפַתַּח, יַחֲרֹש וְיִזְרַע אֶת הַשָּׂדֶה וְהֵשִׁיבוֹ לְבַעַל הַשָּׂדֶה וְגַם עֶשֶׂר “גּוּר” לְכָל עֶשֶׂר “גַּן” יָמֹד לוֹ.

מ"ה. כִּי יִתֵּן אִישׁ שָׂדֵהוּ לְאָרִיס בִּתְבוּאָה קְצוּבָה, וְגַם קִבֵּל אֶת תְּבוּאַת שָׂדֵהוּ, וְאַחֲרֵי כֵן סָחַף הַמָּטָר אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ שָׁטַף אֶת יְבוּלוֹ, הַנֵּזֶק עַל הָאָרִיס.

מ"ו. וְאִם לֹא קִבֵּל אֶת תְּבוּאַת שָׂדֵהוּ הַקְּצוּבָה, אוֹ אִם נָתַן לוֹ שָׂדֵהוּ לְמֶחֱצָה אוֹ לִשְׁלִישׁ, הָאָרִיס וּבַעַל הַשָּׂדֶה יַחְלְקוּ אֶת הַתְּבוּאָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לְעֵרֶךְ חֶלְקָם.

מ"ז. וְאִם צִוָּה הָאָרִיס עֵקֶב אֲשֶׁר בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה בֵית מוֹשָׁבוֹ לֹא נִבְנָה לְאָרִיס אַחֵר לְעַבֵּד אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא יְעַרְעֵר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֶת הַשָּׂדֶה יְעַבֵּד, וּמִתְּבוּאַת הַשָּׂדֶה הַנֶּעֱבָד כְּפִי סֵפֶר הָאֲרִיסוּת חֶלְקוֹ יִקָּח.

 

תבואה חבולה    🔗

מ"ח. כִּי יִהְיֶה חוֹב עַל אִישׁ, וְשָׁטַף הַמָּטָר אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ סָחַף אֶת יְבוּל הַשָּׂדֶה אוֹ לֹא הָיָה בָר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה מֵחֹסֶר מָיִם, – לֹא יִתֵּן בַּשָּׁנָה הַזֹּאת בָּר לַנּוֹשֶׁה, וְגַם נֶשֶׁךְ לַשָּׁנָה הַהִיא לֹא יִתֵּן⁵⁶.

מ"ט. אִישׁ כִּי יִלְוֶה כֶסֶף מִיַּד תַּגָּר, וְנָתַן שָׂדֶה עוֹשָׂה בָר אוֹ שֻׁמְשָׁם לַתַּגָּר וְיֹאמַר אֵלָיו: אֶת הַשָּׂדֶה תִתֵּן לְאָרִיס וְהַבָּר אוֹ הַשֻּׁמְשָׁם אֲשֶׁר יוֹצִיא הַשָּׂדֶה תֶאֱסֹף וְתִקַּח לָךְ, – אִם מָצָא הָאָרִיס בָּר אוֹ שֻׁמְשָׁם, יִקַּח בַּעַל הַשָּׂדֶה בִימֵי הַקָּצִיר אֶת הַבָּר וְהַשֻּׂמְשָׁם אֲשֶׁר יִמָּצֵא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּבָר בַּכֶּסֶף אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד הַתַּגָּר, וְתַרְבִּיתוֹ וּמִחְיַת הָאָרִיס לַתַּגָּר יִתֵּן⁵⁷.

נ. וְכִי יִתֵּן שְׂדֵה בָר נֶעֱבָד וְנִזְרָע אוֹ שְׂדֵה שֻׁמְשָׁם נֶעֱבָד וְנִזְרָע, יִקַּח בַּעַל הַשָּׂדֶה אֶת הַבָּר אוֹ השֻׁמְשָׁם אֲשֶׁר יִהְיֶה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְכֶסֶף וְתַרְבִּיתוֹ לַתַּגָּר יָשִׁיב.

נ"א. וְאִם אֵין לוֹ כֶסֶף לְהָשִׁיב. בָּר אוֹ שֻׁמְשָׁם בִּמְחִיר כַּסְפּו וְתַרְבִּיתוֹ אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד הַתַּגָּר לְפִי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ יִתֵּן לַתַּגָּר.

נ"ב. וְאִם לֹא מָצָא הָאָרִיס בָּר אוֹ שֻׁמְשָׁם בַּשָּׂדֶה, שְׁטַּר חוֹבוֹ אֵינֶנּוּ בָטֵל⁵⁸.

 

נזקי מים    🔗

נ"ג. אִישׁ כִּי יִתְעַצֵּל לְחַזֵּק אֶת מְזִיחַ אֲפִיקוֹ וְנִבְעָה פֶּרֶץ בַּמְּזִיחַ, וְגַם שָׁטְפוּ הַמַּיִּם אֶת הַשָּׂדוֹת, הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּמְּזִיחַ אֲפִיקוֹ נִבְעָה הַפֶּרֶץ יְשַׁלֵּם אֶת ַבָּר אֲשֶׁר הִשְׁחִית⁵⁹.

נ"ד. וְאִם אֵין לְאֵל יָדוֹ לְהָשִׁיב אֶת הַבָּר, אוֹתוֹ ואֶת רְכוּשׁוֹ בַכֶסֶף יִמֶכֹּרוּ. וּבַעַל הַשָּׂדוֹת אֲשֶׁר סָחֲפוּ הַמַּיִּם אֶת תְּבוּאָתָם יַחְלְקוּ אֶת הַכֶּסֶף.

נ"ה. כִּי יִפְתַּח אִישׁ אֶת מִקְוֵה מֵימָיו לְהַשְּׁקוֹת אֶת הַשָּׂדֶה וְהִתְעַצֵּל לְסָגְרוֹ וְשָׁטְפוּ הַמַּיִּם אֶת שְׂדֵה שְׁכֵנוֹ, מִכְסַת בָּר כַּאֲשֶׁר לִשְׁכֵנוֹ יָמֹד.

נ"ו. כִּי יִפְתַּח אִישׁ אֶת הַמַּיִּם וְשָׁטְפוּ אֶת תְּבוּאוֹת שְׂדֵה שְׁכֵנוֹ, לְעֶשֶׂר “גַּן” עֶשֶׂר “גּוּר” בָּר יִתֵּן⁶⁰.

 

פשעי הרועים    🔗

נ“ז. כִּי יִשְׁלַח רוֹעֶה אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, בְּלִי דַעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְלֹא שָׁאַל אֶת פִּי בַּעַל הַשָּׂדֶה לִרְעוֹת בְּשָׂדֵהוּ בַּעַל הַשָּׂדֶה יִקְצֹר אֶת קְצִיר שָׂדֵהוּ; וְהָרוֹעֶה אֲשֶׁר הִבְעִיר אֶת בְּעִירוֹ בַשָּׂדֶה בְלִי דַעַת בְּעָלָיו מִלְבַד זֹאת לְעֶשֶׂר ״גַּן” עֶשְׂרִים ״גּוּר" בָּר יְשַׁלֵּם לְבַעַל הַשָּׂדֶה⁶¹.

נ“ח. אִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָזְבוּ הַצֹּאן אֶת מַרְעִיתָם וּבָאוּ אֶל הַגְּדֵרוֹת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הָעִיר יְשַלַּח הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן וּבְעֵר בְּשָׂדֶה אַחֵר, – יִשְׁמֹר הָרוֹעֶה אֶת הַשָּׁדֶה אֲשֶׁר בִּעֵר וּבִימֵי הַקָּצִיר לְעֶשֶׂר ״גַּן” שִׁשִּׁים ״גּוּר" בָּר לְבַעַל הַשָּׁדֶה יָמֹד⁶².

 

עבודת הגנים    🔗

נ"ט. כִּי יִכְרֹת אִישׁ עֵץ בְּגַן רֵעֵהוּ בְלִי דַעַת בַּעַל הַגָּן, מַחֲצִית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל.

ס'. כִּי יִתֵּן אִישׁ חֶלְקַת שָׂדֶה לְגַנָּן לָטַעַת בּוֹ גַן וְנָטַע הַגַּנָּן אֶת הַגַּן וַעֲבָדוֹ אַרְבַּע שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַחֲמִשִָׁית בַּעַל הַגַּן וְהַגַּנָּן יַחְדָיו יַחְלֹקוּ. בַּעַל הַגַּן אֶת חֶלְקוֹ יִבְחַר וְיִקַּח לוֹ⁶³.

ס"א. וְאִם לֹא כִלָּה הַגַּנָּן מְלַאכְתּוֹ לָטַעַת אֶת הַגַּן וְהִנִיחַ מָקוֹם בִּלְתִּי נֶעֱבָד, אֶת הַמָּקוֹם הַנֶּעֱזָב יִתְּנוּ לוֹ בְתוֹךְ מְנָת חֶלְקוֹ.

ס"ב. ואִם לֹא נָטַע גַּן בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָתַן לוֹ – אִם שְׂדֵה זֶרַע הוּא, אֶת תְּבוּאַת הַשָּׂדֶה לַשָּׁנִים אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד בָּהֶן יָמֹד הַגַּנָּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה לְפִי תְבוּאַת שְׁכֵנוֹ. גַּם הַשָּׂדֶה יֵעָבֵד וּלְבַעַל הַשָּׂדֶה יוּשַׁב.

ס"ג. וְאִם שְׂדֵה שְׁמָמָה הוּא, יְשִׂימֶנּוֹ לִשְׂדֵה זֶרַע וְהֵשִׁיבוֹ לְבַעַל הַשָּׂדֶה. גַּם לְעֶשֶׂר “גַּן” עֶשֶׂר “גּוּר” בָּר לְשָׁנָה יִתֵּן.

ס"ד. כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶת גַּנּוֹ לְגַנָּן לְעָבְדוֹ וּלְשָׁמְרוֹ, יִתֵּן הַגַּנָּן כָּל יְמֵי שָׁמְרוֹ אֶת הַגַּן מִפְּרִי הַגַּן לִבְעָלָיו שְׁתֵּי יָדוֹת, וּשְׁלִישִׁיתוֹ יִקַּח לוֹ.

ס"ה. וְאִם לֹא הִרְכִּיב הַגַּנָּן אֶת עֲצֵי הַגַּן וְנִגְרַע פִּרְיָם, הַגַּנָּן אֶת פְּרִי הַגַּן כְּפִי פְרִי גַן שְׁכֵנוֹ יָמֹוד.

 

השכרת בתים    🔗

(רב הסימנים האלה לקויים וחסרים)⁶⁴.

 

תגר ורוכל    🔗

ק"ב. כִי יַלְוֶה תַגָּר לְרוֹכֵל כֶּסֶף לְגָמְלוֹ חֶסֶד⁶⁵ וּבַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָלַךְ שָׁמָה הָיָה לוֹ נֵזֶק – קֶרֶן הַכֶּסֶף לַתַּגָּר יָשִׁיב.

ק"ג. וְאִם יִגְזֹל מִמֶּנּוּ אוֹיֵב בְּלֶכְתּוֹ בַדֶּרֶךְ כָּל אֲשֶׁר נָשָׂא יִשָּׁבַע הָרוֹכֵל בֵאלֹהִים וִינָקֶה.

ק"ד. כִּי יִתֵּן תַּגָּר לְרוֹכֵל בָּר פִּשְׁתִּים שֶׁמֶן וְכָל סְחוֹרָה לִסְחֹר בָּהּ, יִכְתֹב הָרוֹכֵל אֶת מְחִיר מַעֲרָבוֹ בְסֵפֶר וְיִתֵּן אֶת הַכֶּסֶף לַתַּגָּר וְאֶת שְׁטַר קַבָּלַת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נָתַן לַתַּגָּר יִקַּח מִיָּדוֹ.

ק"ה. וְאִם יִפְשַׁע הָרוֹכֵל וְלֹא יִקַּח אֶת שְׁטַר קַבַָּלַת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נָתַן לַתַּגָּר, לֹא יֵחָשֵׁב הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֹא נִכְתַב בַּסֵּפֶר עַל נְכָסָיו.

ק"ו. כִּי יִלְוֶה רוֹכֵל כֶּסֶף מֵאֵת תַּגָּר וְכִחֵשׁ בּוֹ – יוֹכִיחַ הַתַּגָּר לִפְנֵי אֱלֹהִים וְהַזְּקֵנִים, כִּי לָקַח הָרוֹכֵל אֶת הַכֶּסֶף, וְהָרוֹכֵל אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹשָׁה לַתַּגָּר יִתֵּן.

ק"ז. וְאִם נָתוֹן יִתֵּן הַתַּגָּר לרוֹכֵל וְהֵשִׁיב הָרוֹכֵל לַתַּגָּר כָּל אֲשֶׁר נָתַן לוֹ, וַיְּכַחֵשׁ הַתַּגָּר בְּכָל אֲשֶׁר נָתַן לוֹ – יוֹכִיחַ הָרוֹכֵל הַזֶּה עַל הַתַּגָּר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְהַזְּקֵנִים, וְהַתַּגָּר כָּל אֲשֶׁר לָקַח מִמֶּנּוּ שִׁשָּׁה יִתֶּן לָרוֹכֵל.

 

אשה מוכרת יין ופונדקית    🔗

ק"ח. אִם לֹא תִקַּח אִשָּׁה מוֹכֶרֶת יַיִּן בָּר בִּמְחִיר הַשֵּׁכָר וְלָקְחָה מְחִירוֹ כֶסֶף בְּאֶבֶן גְּדוֹלָה וְשַׁעַר הַשֵּׁכַר יִמְעַט מִשַׁעַר הַבָּר, יוֹכִיחוּ עַל הָאִשָּׁה הַזֹּאת מוֹכֶרֶת הַיַּיִּן וְיַשְׁלִיכוּהָ הַמָּיְמָה.

ק"ט. אִם יֵאָסְפוּ בְבֵית אִשָּׁה מוֹכֶרֶת יַיִּן קוֹשְׁרִים וְלֹא נִתְפְּשׂוּ הַקּוֹשְׁרִים וְלֹא הֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, – מוֹת תּוּמַת מוֹכֶרֶת הַיַּיִּן הַזֹּאת⁶⁶.

ק"י. אִשָּׁה כֹהֶנֶת (קְדֵשָׁה) אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ יוֹשֶׁבֶת בְּבֵית הַנָּשִׁים כִּי תִפְתַּח בֵּית יַיִּן אוֹ תָבוֹא אֶל בֵּית יַין לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף⁶⁷.

קי"א. מוֹכֶרֶת יַיִּן כִּי תִתֵּן שִׁשִּׁים "קַא״ שֵׁכָר בְּהַקָּפָה, בִּימֵי הַקָּצִיר חֲמִשִׁים “קַא” בָּר תִּקַּח.

 

שליח    🔗

קי"ב. אִישׁ כִּי יִהְיֶה בַדֶּרֶךְ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ כֶסֶף זָהָב אֲבָנִים יְקָרוֹת אוֹ רְכוּשׁ אַחֵר לְהוֹבִילֹו אֶל בֵּיתוֹ, וְהָאִישׁ הַזֶּה כָל אֲשֵׁר הוֹבִיל לָקַח לְנַפְשׁוֹ, וְהוֹכִיחַ בַּעַל הַמִּשְׁלֹחַ עַל הָאִישׁ, כִּי לֹא הֵבִיא אֶת הַדָּבָר הַמּוּבָל, וְהָאִישׁ הַזֶּה כָל אֲשֵׁר נָתַן לוֹ חֲמִשָּׁה יְשַׁלֵּם.

 

אנשים חבולים    🔗

קי"ג. כִּי יַשֶּׁה אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מַשְּׂאַת בָּר וָכֶסֶף, וְלָקַח בָּר בְּלִי דַעַת בַּעַל הַבָּר מִמְּגוּרָתוֹ אוֹ מֵאֲסָמוֹ – יוֹכִיחוּ עַל הָאִישׁ הַזֶּה כִי לָקַח בָּר בְּלִי דַעַת בַּעַל הַבָּר מֵאֲסָמוֹ אוֹ מֵאוֹצָרוֹ וְיָשִׁיב אֶת הַבָּר אֲשֵׁר לָקַח וְגַם כָּל אֲשֵׁר הִלְוָהוּ אָבָד.

קי"ד. אִם אֵין לָאִישׁ עַל רֵעֵהוּ מַשְׂאַת בָּר וָכֶסֶף, וְחָבַל חֲבֻלָּתוֹ נָפֶשׁ – לְכָל נֶפֶשׁ חֲבוּלָה שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל.

קט"ו. כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ עַל רֵעֵהוּ מַשְׂאַת בָּר וָכֶסֶף, וְחָבַל חֲבֻלָּתוֹ נָפֶשׁ, וּמֵתָה הַנֶּפֶשׁ הַחֲבוּלָה בְבֵית חוֹבְלָהּ כְּמוֹת כָּל הָאָדָם – אֵין לְהִתְרָעֵם עַל זֶה בַדִּין.

קט"ז. וְכִי תָמוּת הַנֶּפֶש הַחֲבוּלָה בְבֵית חוֹבְלָהּ מֵעֹנִי וּמַכְאוֹב, וְהוֹכִיחַ בַּעַל הַנֶּפֶשׁ הַחֲבוּלָה עַל בַּעַל דִּינוֹ – אִם בֶּן הָאִישׁ הוּא אֶת בְּנוֹ יָמִיתוּ, וְאִם עֶבֶד הָאִישׁ הוּא שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל וְגַם כָּל אֲשֶׁר הִלְוָה אָבָד.

קי"ז. כִּי יִלְחַץ חוֹב אֶת אִישׁ וּמָכַר אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ בְנוֹ אוֹ בִתּוֹ בַּכֶּסֶף אוֹ נְתָנָם בַּנֶּשִׁי⁶⁸ – שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יַעַבְדוּ בְבֵית הַקּוֹנֶה אוֹתָם אוֹ בְבֵית הַחוֹבֵל וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יְשַׁלְּחֵם לַחָפְשִׁי⁶⁹.

קי"ח. כִּי יִתֵּן עֶבֶד אוֹ אָמָה בַנֶּשִׁי וְהוֹצִיאוֹ הַתַּגָּר מִבֵּיתוֹ וּמְכָרוֹ בְכֶסֶף אֵין לְעַרְעֵר עַל הַדָּבָר.

קי"ט. כִּי יִלְחַץ חוֹב אֶת אִישׁ וּמָכַר אֶת אֲמָתוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ בָנִים בַּכֶּסֶף – אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַתַּגָּר יִשְׁקֹל וְאֶת אַמָתוֹ יִפְדֶה.

 

שומרים    🔗

ק"כ. אִישׁ כִּי יִצְבֹּר בָּר בְּבֵית רֵעֵהוּ וְהָיָה נֵזֶק בַּבָּר, אוֹ אִם פָּתוֹחַ יִפְתַּח בַּעַל הַבַּיִּת אֶת הָאֹסֶם וְלָקַח לוֹ בָר, אוֹ אִם כַּחֵשׁ יְכָחֵשׁ כִּי נִצְבַּר בָּר בְּבֵיתוֹ מִכֹּל וְכֹל – יִדְרֹשׁ בַּעַל הַבָּר לִפְנֵי אֱלֹהִים אֶת תְּבוּאָתוֹ, וּבַעַל הַבַּיִּת אֶת הַבָּר אֲשֶׁר לַָקַח לְבַעַל הַבָּר שְׁנַיִּם יִתֵּן.

קכ“א. כִּי יִצְבֹּר אִישׁ בְּבֵית רֵעֵהוּ בָר, לְ”גוּר" אֶחָד בָּר חָמֵשׁ “קַא” לְשָׁנָה שְׂכַר הָאֹסֶם יִתֵּן.

קכ"ב. כִּי יִתֵּן אִישׁ לְרֵעֵהוּ כֶסֶף זָהָב אוֹ דְבַר מְאוּמָה לִשְׁמֹר, כָּל אֲשֶׁר יִתֵּן יַרְאֶה לָעֵדִים וְיִכְתֹּב שְׁטָר וְיִתֵּן אֶת הַפִּקָּדוֹן.

קכ"ג. אִם בְּלֹא עֵדִים וּבְלֹא שְׁטַר יִתֵּן לְפִקָּדוֹן וּבַּמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַן כִּחֲשׁוּ בְּפִקָּדוֹן, אֵין לוֹ טַעֲנָה עַל הַדָּבָר הַזֶה.

קכ"ד. כִּי יִתֵּן אִישׁ לְרֵעֵהוּ כֶסֶף זָהָב אוֹ דְבַר מְאוּמָה לִפְנֵי עֵדִים לִשְׁמֹר, וְכִחֵשׁ בּוֹ – וְנִקְרַב הָאִישׁ הַהוּא אֶל הָאֱלֹהִים, כָּל אֲשֶׁר כִּחֵשׁ בּוֹ יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.

קכ"ה. כִּי יִתֵּן אִישׁ דְבַר מְאוּמָה אֲשֶׁר לוֹ לְפִקָּדוֹן וְאָבַד הַדָּבָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר הָפְקַד שָׁם עִם קִנְיָן בַּעַל הַבַּיִּת, כִּי חָתְרוּ אוֹ פָרְצוּ בַבָּיִת – בַּעַל הַבַּיִּת אֲשֶׁר פָּשַׁע בִשְׁמִירָתוֹ כָּל אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ וְנֶאֱבַד מִמֶּנּוּ יְשַׁלֵּם וּלְבַעַל הַפִּקָּדוֹן יָשִׁיב. בַּעַל הַבַּיִּת אֶת אֲבֵדָתוֹ יְבַקֵּש וּמִיַּד הַגַּנָּב יִקַּח.

קכ"ו. אִם אָמוֹר יֹאמַר אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא אָבַד לוֹ מְאוּמָה, כִּי נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ דָבָר וּבִקֵּש אֲבֵדָתוֹ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים – כָּל אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ שְׁנַיִּם כְּפִי אֲבֵדָתוֹ יִתֵּן⁷⁰.

 

אשת איש    🔗

קכ"ז. כִּי יִשְׁלַח אִישׁ אֶצְבַּע⁷¹ עַל כֹּהֶנֶת אוֹ עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְלֹא הוֹכִיחַ עָלֶיהָ – וְהִפִּילוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט⁷², וְגַם יַתְווּ תָו עַל מִצְּחוֹ⁷³.

קכ"ח. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְלֹא כָתַב לָהּ שְׁטָר – הָאִשָּׁה הַזֹּאת אֵינֶנָּהּ נְשׂוּאָה.

קכ"ט. אֵשֶׁת אִישׁ כִּי תִשְׁכַּב עִם אִישׁ אַחֵר וְנִתְפְּשָׂה – יְאַסְּרוּם וְיַשְּׁלִיכוּם אֶל הַמָּיִם⁷⁴. אִם הֶחֱיָה הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ גַּם הַמֶּלֶךְ יְחַיֶּה אֶת עַבְדוֹ⁷⁵.

ק"ל. אִישׁ כִּי יְעַנֶּה אֲרוּסַת רֵעֵהוּ אֲשֶׁר לֹא יְדָעָהּ זָכָר וְשָׁכַב עִמָּה וְהִיא עוֹדֶנָּה בְבֵית אָבִיהָ⁷⁶, וְנִתְפָשׂ – מוֹת יוּמַת הָאִישׁ הַהוּא וְלַנַעֲרָה לֹא יֵעָשֶׂה דָבָר⁷⁷.

קל"א. אִם הַאֲשֵׁם יַאֲשִׁים אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כִּי שָׁכְבָה עִם אִישׁ אַחֵר וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה – תִּשָּׁבַע בֵאלֹהִים ְאֶל בֵּיתָה תָּשׁוּב⁷⁸.

קל"ב. אִם יִשְׁלְחוּ אֶצְבַּע עַל אֵשֶׁת אִישׁ עַל דְּבַר אִישׁ אַחֵר וְהִיא לֹא נִתְפְּשָׂה שׁוֹכֶבֶת עִם אִישׁ אַחֵר – בִּגְּלַל בַּעֲלָהּ תִפֹּל אֶל הַנָּהָר⁷⁹.

 

עגונות    🔗

קל"ג. אִם נִשְׁבָּה אִישׁ בַּמִּלְחָמָה וְיֵשׁ בְּבֵיתוֹ לֶחֶם לֶאֱכֹל וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ מִבֵּית בַּעֲלָהּ וּבָאָה אֶל בֵּית אַחֵר – יוֹכִיחוּ עָלֶיהָ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיַשְׁלִיכוּהָ הַמָּיְמָה.

קל"ד. אִם נִשְׁבָּה אִישׁ בַּמִּלְחָמָה וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבָאָה אִשְׁתּוֹ אֶל בַּיִּת אַחֵר – אֵין חֵטְא לָאִשָּׁה הַזֹּאת.

קל"ה. אִם נִשְׁבָּה אִישׁ בַּמִּלְחָמָה וּבְבֵיתוֹ אֵין לֶחֶם לֶאֱכוֹל וַתָּבֹא אִשְׁתּוֹ בְעוֹדֶנּוּ חַי אֶל בֵּית אַחֵר וַתֵּלֵד בָּנִים, וְאַחֲרֵי כֵן שָׁב בַּעֲלָה וַיָּבֹא אֶל עִירוֹ – וְשָׁבָה הָאִשָּׁה אֶל בַּעֲלָהּ וְהַבָּנִים יֵלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִיהֶם.

קל"ו. כִּי יַעֲזֹב אִישׁ אֶת עִירוֹ וּבָרַח מִמֶּנָּהּ, וְאַחֲרֵי כֵן בָּאָה אִשְׁתּוֹ אֶל בַּיִּת אַחֵר, וְהָיָה אִם יָשׁוּב הָאִישׁ הַהוּא וְאָבָה לָקַחַת אֶת אִשְׁתּוֹ – יַעַן אֲשֶׁר עָזַב אֶת עִירוֹ וַיִּבְרַח, אֵשֶׁת הַבּוֹרֵחַ אַל תָּשֹׁב אֵלָיו⁸⁰.

 

גרושין⁸¹    🔗

קל"ז. אִישׁ כִּי יֹאבֶה לְגָרֵשׁ אֶת פִּלַּגְשׁוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ בָנִים, אוֹ אֶת אִשְּׁתּוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ בָנִים – וְהֵשִׁיב לָאִשָּׁה הַהִיא אֶת שִׁלּוּחֶיהָ וְגַם מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה וְהַגַּן וְיֶתֶר הַנְּכָסִים יִתֶּן לָהּ, וְאֶת בָּנֶיהָ תְגַדֵּל. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר גִּדְּלָה אֶת בָּנֶיהָ יִתְּנוּ לָהּ מִכָּל אֲשֶׁר יִתֵּן לְבָנֶיהָ חֵלֶק כְּחֵלֶק הַבֵּן, וְאִישׁ כִּלְבָבָהּ תִּקָּח.

קל"ח. כִּי יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְּׁתּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָלְדָה לוֹ בָנִים, יִתֵּן לָהּ מְלֹא כֶסֶף הַמֹּהַר וְגַם הַשִּׁלּוּחִים אֲשֶׁר הֵבִיאָה מִבֵּית אָבִיהָ יָשִׁיב לָהּ וִישַׁלְּחֶנָּה⁸².

קל"ט. וְאִם אֵין לָהּ מֹהַר, מָנֶה כֶסֶף תַּחַת אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ יִתֵּן לָהּ.

ק"מ. וְאִם בֶּן עֲנִיִּים הוּא, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִתֵּן לָהּ.

קמ"א. אֵשֶׁת אִישׁ הַיּוֹשֶׁבֶת בְּבֵית בַּעֲלָהּ כִּי תָשִׂים פָּנֶיהָ לִשְׂטוֹת מֵאַחֲרָיו וּפִזְּרָה דְרָכֶיהָ וְאֶת בֵּיתָהּ הִשְׁחִיתָה וְאֶת בַּעֲלָהּ נָטָשָׁה⁸³ – יוֹכִיחוּ עָלֶיהָ לִפְנֵי אֱלֹהִים. אִם אָמוֹר יֹאמַר בַּעֲלָהּ: אֲשַׁלְּחֶנָּה – יְשַׁלְּחֶנָּה; וְכִי יְשַׁלְּחֶנָּה, לֹא יִתֵּן לָהּ מְאוּמָה. וְאִם אָמוֹר יֹאמָר בַּעֲלָהּ: לֹא אֲשַׁלְּחֶנָּה – אִשָּׁה אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ וְהָאִשָּׁה הַהִיא כְאָמָה בְבֵית בַּעֲלָהּ תֵּשֵׁב.

קמ"ב. כִּי תִמְאַס אִשָּׁה בְבַעֲלָהּ, וְאָמְרָה: לֹא תָבֹא אֵלַי – וְנֶחֱקַר הַדָּבָר, אִם הִיא נִשְׁמֶרֶת בְּנַפְשָׁה וּבַעֲלָהּ בָּגַד בָּהּ וְשׂוֹם לֹא יָשִׂים אֵלֶיהָ לֵב – אֵין עָוֹן בָּאִשָּׁה הַהִיא; וְלָקְחָה שִׁלּוּחֶיהָ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ.

קמ"ג. וְאִם לֹא תִשָּׁמֵר בְּנַפְשָׁה וְהִיא יוֹצְאָנִית וְאֶת בֵּיתָהּ תַּשְחִית וְאֶת בַּעֲלָהּ תִּזְנַח – הָאִשָּׁה הַזֹּאת הַמַּיְמָה יַשְּׁלִיכוּהָ.

 

אמה ופלגש    🔗

קמ"ד. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְנָתְנָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמָה לְבַעֲלָהּ וַתֵּלֵד לוֹ בָנִים – אִם יֹאבֶה הָאִישׁ לָקַחַת לוֹ פִלֶּגֶּשׁ, לֹא יִתְּנוּהוּ לָקַחַת. פִּלֶּגֶּשׁ לֹא יִקַּח לוֹ⁸⁴.

קמ"ה. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְלֹא יָלְדָה לוֹ בָנִים וַיָּשֶׂם פֶּנָיו לָקַחַת פִּלֶּגֶּשׁ – הָאִישׁ הַזֶּה פִלֶּגֶּשׁ יִקַּח וְאֶל בֵּיתוֹ יְבִיאֶנָּה. הַפִּלֶּגֶּשׁ הַזֹּאת לֹא תְקַנֵּא בִגְּבִרְתָּהּ.

קמ"ו. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְנָתְנָה אֶת שִׁפְחָתָהּ לְבַעֲלָהּ וַתֵּלֵד לוֹ בָנִים, וְאַחֲרֵי כֵן תְקַנֵּא בִגְּבִרְתָּהּ – עֵקֶב אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ בָנִים גְּבִרְתָּהּ בַּכֶּסֶף לֹא תִמְכְּרֶנָּה. לְעַבְדוּת תְּשִׂימֶנָּה וְעִם אַמְהוֹתֶיהָ תַחְשְׁבֶנָּה.

קמ"ז. וְאִם לֹא יָלְדָה בָנִים, גְּבִרְתָּהּ בַּכֶּסֶף תִמְכְּרֶנָּה.

 

האשה החולה    🔗

קמ"ח. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וַאֲחָזָהּ חֳלִי הַשַּׁחֶפֶת, וְהָיָה אִם יֹאבֶה לָקַחַת אִשָּׁה אַחֶרֶת – יִקַּח. אַךְ אֶת אִשְּׁתּוֹ אֲשֶׁר שַׁחֶפֶת אֲחָזַתָּהּ לֹא יְגָרֵשׁ מִבֵּיתוֹ: בַּבַּיִּת אֲשֶׁר בָּנָה תֵשֵׁב וְאֶת לַחֲמָהּ כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ יִתֵּן לָהּ.

קמ"ט. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָשֶׁבֶת בְּבֵית בַּעֲלָהּ, שִׁלּוּחֶיהָ אֲשֶׁר הֵבִיאָה מִבֵּית אָבִיהָ יָשִׁיב לָהּ וְיָצְאָהּ.

 

מתנות הבעל לאשתו    🔗

ק"נ. כִּי יִתֵּן אִישׁ לְאִשְׁתוֹ שָׂדֶה גַן וּבַיִּת וּנְכָסִים אֲחֵרִים⁸⁵ וְכָתַב לָהּ זֹאת בְּסֵפֶר חָתוּם וְנָתַן לָהּ – לֹא יְעַרְעֲרוּ עָלֶיהָ בָנֶיהָ אַחֲרֵי מוֹת בַּעֲלָהּ. הָאֵם תִּתֵּן נַחֲלָתָהּ לִבְנָהּ אַחֲרֶיהָ, לִבְנָהּ אֲשֶׁר תֶּאֱהָבֵהוּ, לְאָחִיהָ לֹא תִתֵּן⁸⁶.

 

חובות שלפני הנשואין    🔗

קנ"א. אִשָּׁה אֲשֶׁר תֵשֵׁב בְּבֵית בַּעֲלָהּ כִי תַתְנֶה עִם בַּעֲלָהּ, כִּי הַנּוֹשֶׁה אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְבַּעֲלָהּ לֹא יַחְבְּלֶנָּה וְכָתַב לָהּ זֹאת בַּסֵּפֶר – אִם יִהְיֶה חוֹב עַל הָאִישׁ הַזֶּה טֶרֶם יִשָּׂא אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת, אַל יַחֲבֹל הַנּוֹשֶׁה אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת. וְגַם אִם יִהְיֶה חוֹב עַל הָאִשָּׁה הַזֹּאת טֶרֶם תָּבֹא אֶל בֵּית בַּעֲלָהּ, אַל יַחֲבֹל הַנּוֹשֶׁה אֶת בַּעֲלָהּ.

קנ"ב. וְאִם הָיֹה יִהְיֵה עֲלֵיהֶם הַחוֹב אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאָה הָאִשְָׁה אֶל בֵּית בַּעֲלָהּ, שְׁנֵיהֶם עֲרֵבִים לַנּוֹשֶׁה.

 

עריות    🔗

קנ"ג. אֵשֶׁת אִישׁ כִּי תְצַוֶּה לְהָמִית אֶת בַּעֲלָהּ בִּגְּלַל גֶּבֶר אַחֵר, הָאִשְָּׁה הַזֹּאת עַל עֵץ יוֹקִיעוּהָ⁸⁷.

קנ"ד. אִישׁ כִּי יֵדַע אֶת בִּתּוֹ, הָאִישׁ הַזֶּה מִן הָעִיר יְגָרְשׁוּהוּ⁸⁸.

קנ"ה. אִישׁ כִּי יְאָרֵשׂ כַּלָּה לִבְנוֹ וְשָׁכַב עִמָּהּ בְּנוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן שָׁכַב הוּא בְחֵיקָהּ וְנִתְפָּשׂ – הָאִישׁ הַזֶּה יַאַסְרוּהוּ וְיַשְׁלִיכוּהוּ הַמָּיְמָה⁸⁹.

קנ"ו. אִישׁ כִּי יְאָרֵשׂ כַּלָּה לִבְנוֹ וְלֹא שָׁכַב עִמָּהּ בְּנוֹ, וְהוּא שָׁכַב בְּחֵיקָהּ – מַחֲצִית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל לָהּ. וְגַם כָּל אֲשֶׁר הֵבִיאָה מִבֵּית אָבִיהָ יָשִׁיב לָהּ וְאִישׁ כִּלְבָבָהּ תִּקָּח.

קנ"ז. כִּי יִשְׁכַּב אִישׁ אַחֲרֵי אָבִיו בְּחֵיק אִמּוֹ, שְׁנֵיהֶם בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּם⁹⁰.

קנ"ח. כִּי יִתָּפֵשׂ אִישׁ אַחֲרֵי אָבִיו בְּחֵיק אֵשֶׁת אָבִיו, אֲשֶׁר יָלְדָה בָנִים – הָאִישׁ הַהוּא מִבֵּית אָבִיו יְגֹרָשׁ⁹¹.

 

בטול הארוסין    🔗

קנ"ט. אִישׁ כִּי יוֹבִיל אֶל בֵּית חוֹתְנוֹ מִנְחָה וְנָתַן אֶת הַמֹּהַר, וַיִּשָׂא עֵינָיו אֶל אִשָּׁה אַחֶרֶת וַיֹּאמֶר אֶל חוֹתְנוֹ: לֹא אֶקַּח אֶת בִּתְךָ לְאִשָּׁה – אֲבִי הַנַּעֲרָה כָל אֲשֶׁר יוֹבִיל לוֹ יִנְחָל⁹².

ק"ס. אִישׁ כִּי יוֹבִיל אֶל בֵּית הַחוֹתֵן מִנְחָה וְנָתַן אֶת הַמֹּהַר, וַיֹּאמֶר אֵלַיו אֲבִי הַנַּעֲרָה: אֶת בִּתִי לֹא אֶתֵּן לְךָ – אֶת כָּל אֲשֶׁר הוֹבִיל לוֹ שְׁנַיִּם יָשִׁיב לוֹ.

קס"א. אִישׁ כִּי יוֹבִיל אֶל בֵּית הַחוֹתֵן מִנְחָה וְנָתַן אֶת הַמֹּהַר, וְהִלְשִׁין עָלָיו חֲבֵרוֹ, וַיֹּאמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ: אֶת בִּתִי לֹא תִקָּח – אֶת כָּל אֲשֶׁר הוֹבִיל לוֹ שְׁנַיִּם יָשִׁיב, וְגַם אִשְׁתּוֹ אֶת חֲבֵרוֹ לֹא תִקָּח.

 

יורשי האשה לאחר מותה    🔗

קס"ב. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים וּמֵתָה הָאִשָּׁה הַהִיא, אָבִיהָ אֶת שִׁלּוּחֶיהָ לֹא יִדְרֹשׁ, כִּי שִׁלּוּחֶיהָ לְבָנֶיהָ.

קס"ג. אִישׁ כִּי יִקַּח אִשָּׁה וְלֹא יָלְדָה לוֹ בָנִים וּמֵתָה הָאִשָּׁה הַהִיא – אִם הָשֵׁב יָשִׁיב חוֹתְנוֹ אֶת הַמֹּהַר אֲשֶׁר הוֹבִיל הָאִישׁ הַהוּא אֶל בֵּית חוֹתְנוֹ, אֵין לְבַעֲלָהּ זְכוּת עַל שִׁלּוּחֵי הָאִשָּׁה הַזֹּאת, כִּי שִׁלּוּחֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ.

קס"ד. וְאִם לֹא הֵשִׁיב לוֹ חוֹתְנוֹ אֶת הַמֹּהַר, מִכְסַת הַמֹּהַר מִשִּׁלּוּחֶיהָ יִגְרַע וְאֶת הָעֹוֹדֶף לְבֵית אָבִיה יָשִׁיב.

 

ירושת נכסי האב    🔗

קס"ה. כִּי יִתֵּן אִישׁ לִבְנוֹ רֵאשִׁית אוֹנוֹ שָׂדֶה גַּן וּבַיִּת וְכָתַב לוֹ שְׁטָר וְחָתַם, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – אִם יַחְלְקוּ הָאַחִים אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֵם מַתְּנַת הָאָב יִתְּנוּ לוֹ ְיִקַּח, וְאַחַר אֶת נִכְסֵי הָאָב יַחְדָיו יַחֲלֹקוּ⁹³.

קס"ו. כִּי יִקַּח אִישׁ נָשִׁים לְבָנָיו וְלִבְנוֹ הַקָּטָן לֹא לָקַח אִשָּׁה, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – אִם יַחְלְקוּ הַבָּנִים אֶת נִכְסֵי בֵית הָאָב. לַאֲחִיהֶם הַקָּטָן כֶּסֶף הַמֹהַֹר עַל חֶלְקוֹ יִתְּנוּ וְאִשָּׁה יִקְּחוּ לו.ֹ

קס"ז. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים וּמֵתָה הָאִשָּׁה הַהִיא וְאַחֲרֵיהָ לָקַח אִשָּׁה אַחֶרֶת וְיָלְדָה לוֹ בָנִים וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב, – לֹא יַחְלְקוּ הַבָּנִים לְאִמּוֹתָם⁹⁴. אַחֲרֵי אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת שִׁלּוּחֵי אִמּוֹתָם, נִכְסֵי הָאָב יַחְדָו יַחֲלֹקוּ.

קס"ח. אִישׁ כִּי יִרְצֶה לְהַדִּיחַ אֶת בְּנוֹ וְאָמַר לַשּׁוֹפֵט: אַדִּיחַ אֶת בְּנִי – יַחְקְרֵהוּ הַשּׁוֹפֵט, אִם לֹא חָטָא הַבֵּן חֵטְא גָדוֹל אַשֶׁר יֻדַּח עָלָיו מִמִּשְׁפַּט הַבָּנִים, לֹא יַדִּיחַ הָאָב אֶת בְּנוֹ מִמִּשְׁפַּט הַבָּנִים ^95..

קס"ט. וְאִם חָטָא חֵטְא גָדוֹל לְאָבִיו אַשֶׁר עָלָיו יֻדַּח מִמִּשְׁפַּט הַבָּנִים, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה יִשָּׂא פָנָיו וְאִם יֶחְטָא חֵטְא גָדוֹל שֵׁנִית, יַדִּיחַ הָאָב אֶת בְּנוֹ מִמִּשְׁפַּט הַבָּנִים.

 

האשה והאמה    🔗

ק"ע. אִישׁ כִּי תֵלֵד לוֹ אִשְׁתּוֹ בָנִים וְיָלְדָה לוֹ אֲמָתוֹ בָנִים, וּבְחַיָיו אָמַר הָאָב אֶל הַבָּנִים אַשֶׁר יְלָדָתַם הָאָמָה: בָּנַי אַתֶּם, וְעַל בְּנֵי אִשְׁתּוֹ יִמְנֵם, וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ הָאָב בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ – בְּנֵי הַגְּבִירָה וּבְנֵי הָאָמָה נַחֲלַת בֵּית אֲבִיהֶם יַחְדָו יַחֲלֹקוּ. בֶּן הַגְּבִירָה יִבְחַר חֶלְקוֹ וְיִקַּח⁹⁶.

קע"א. וְאִם לֹא יֹאמַר הָאָב בְּחַיָיו אֶל הַבָּנִים אַשֶׁר הָאָמָה יְלָדָתַם בָּנַי אַתֶּם, וְאַחַר הָלַךְ הָאָב בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ – בְּנֵי הָאָמָה אֶת נַחֲלַת בֵּית הָאָב עִם בְּנֵי הַגְּבִירָה לֹא יַחֲלֹקוּ. דְּרוֹר יִקָּרֵא לָאָמָה וּלְבָנֶיהָ⁹⁷, וּבְנֵי הַגְּבִירָה לֹא יִתְעַמְּרוּ בִבְנֵי הָאָמָה לְהַעֲבִידָם. וְהָאִשָּׁה אֶת שִׁלּוּחֶיהָ וְאֶת הַנָּדָן אֲשֶׁר נָתַן לָהּ בַּעֲלָהּ וַיִּכְתֹּב לָהּ בִּשְׁטָר תִקַּח, וּבְמוֹשַׁב בַּעֲלָהּ תֵּשֵׁב כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ תֹאכַל מֵהֶם, בַּכֶּסֶף לֹא תִמְכְּרֵם, כִּי אַחֲרֵי מוֹתָהּ לְבָנֶיה יִהְיוּ.

 

נדן ושלוחים    🔗

קע"ב. וְאִם לֹא נָתַן לָהּ בַּעֲלָהּ נָדָן, יָשִׁיבוּ לָהּ כֶּסֶף שִׁלּוּחֶיהָ וּמִנִּכְסֵי בֵית בַּעֲלָהּ חֵלֶק כְּחֵלֶק הַבֵּן תִּקָּח. וְאִם בָּנֶיהָ שָׂמִים לָהּ תּוֹאֲנוֹת דְּבָרִים לְהוֹנִיאָּה מִן הַבַּיִּת וְדָרְשׁוּ וְחָקְרוּ הַשּׁוֹפְטִים אֶת מִשְׁפָּטָהּ, אִם יַרְשִׁיעוּ אֶת בָּנֶיהָ, לֹא תֵצֵא הָאִשָּׁה הַזֹּאת מִבֵּית בַּעֲלָהּ. וְאִם תֹאבֶה הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָצֵאת, תַּנִּיח נְדַן בַּעֲלָהּ לְבָנֶיהָ וְשִׁלּוּחֵי בֵית אָבִיהָ תִקַּח וְאִישׁ כִּלְבָבָה תִּשָּׂא.

קע"ג. וְאִם תֵּלֵד הָאִשָּׁה הַזֹּאת בָּנִים לְבַעֲלָהּ הַשֵּׁנִי בְבֵיתוֹ וְאַחַר מֵתָה, בָּנֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים אֶת שִׁלּוּחֶיהָ יַחֲלֹקוּ.

קע"ד. וְאִם לֹא תֵלֵד בָּנִים לְבַעֲלָהּ הַשֵּׁנִי, בְּנֵי הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן יִקְּחוּ אֶת שִׁלּוּחֶיהָ.

 

נשואי עבד ובת חורין    🔗

קע"ה. עֶבֶד הֵיכָל או עֶבֶד עֲנִיֵּי הָעִיר כִּי יִקַּח בַּת אִישׁ וְיָלְדָה לוֹ בָנִים, אֵין לְבַעַל הָעֶבֶד עַל בְּנֵי בַת הָאִישׁ טַעַנַת עַבְדוּת.

קע"ו. כִּי יִקַּח עֶבֶד הֵיכָל או עֶבֶד עֲנִיִּים אִשָּׁה בַת אִישׁ וְהֵבִיאָהּ אַחַר קַחְתּוֹ אוֹתָהּ לְאִשָּׁה עִם שִׁלּוּחֵי בֵית אָבִיהָ אֶל בֵּיתו, וַיֵּשְׁבוּ יַחְדָו וַיִּבְנוּ בַיִּת וַיִּרְכְּשׁוּ רְכוּשׁ⁹⁸, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָעֶבֶד, – בַּת הָאִישׁ תִּקַּח אֶת שִׁלּוּחֶיהָ לְנַפְשָׁהּ, וְכָל אֲשֶׁר רָכְשׁוּ הִיּא וּבַעֲלָהּ מִיּוֹם שִׁבְתָּם יַחַד יַחְלְקוּ לִשְׁנֵי חֲלָקִים: מַחֲצִית יִקַּח בַּעַל הָעֶבֶד וּמַחֲצִית תִקַּח בַּת הָאִישׁ לְבָנֶיהָ.

קע"ו^א. וְאִם לֹא הָיוּ שִׁלוּחִים לְבַת הָאִיש, כָּל אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בַעֲלָהּ וְהִיּא מִיּוֹם שִׁבְתָּם יַחַד יַחְלְקוּ לִשְׁנַיִּם, חֵלֶק בַּעַל הָעֶבֶד וְחֵלֶק תִּקַּח בַּת הָאִישׁ לְבָנֶיהָ.

 

אלמנה ובניה    🔗

קע"ז. אִשָּׁה אַלְמָנָה אֲשֶׁר לָהּ בָּנִים קְטַנִּים, כִּי תָשִׂים פָּנֶיהָ לָבֹא אֶל בַּיִּת אַחֵר⁹⁹ – בְּלִי רִשְׁיוֹן הַשּׁוֹפְטִים לֹא תָבֹא. וְאִם תָּבֹא אֶל בַּיִּת אַחֵר, וּבִקְּרוּ הַשּׁוֹפְטִים אֶת בֵּית בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן וְהִפְקִידוּ אֶת בֵּית בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן בְּיַד בַּעֲלָהּ הַשֵּׁנִי וּבְיַד האִשָּׁה הַזֹּאת, וּשְׁטָר יִתְּנוּ לְיָדָם. אֶת הַבַּיִּת יִשְׁמְרוּ וְאֶת הַיְּלָדִים יְגַדֵּלוּ, וְכֵלִים בַּכֶּסֶף לֹא יִמְכֹּרוּ. הַקּוֹנֶה אֲשֶׁר יִקְנֶה כְלֵי יְתוֹמִים, כַּסְפּוֹ אָבַד וְהַכֵּלִים לְבַעֲלֵיהֶם יָשׁוּבוּ.

 

זכות הירושה של הבנות    🔗

קע"ח. קְדֵשָׁה אוֹ זוֹנָה, אֲשֶׁר נָתַן לָהּ אָבִיהָ מַתָּנוֹת, וְכָתַב לָהּ שְׁטָר אַךְ לֹא כָתַב בַּשְּׁטָר אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כִּי תוּכַל לָתֵת נַחְלָתָהּ לַטּוֹב בְּעֵינֶיהָ וְלֹא הִרְשָׁה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת כְּחֵפֶץ לְבָבָהּ, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – אַחֶיהָ יִקְּחוּ אֶת שָׂדָהּ וְגַנָּהּ וּבְעֵרֶךְ חֶלְקָהּ יִתְּנוּ לָהּ דָּגָן, יִצְהָר וּפִשְׁתִים וְיֵיטִיבוּ אֶת לִבָּהּ. וְאִם אַחֶיהָ לֹא יִתְּנוּ לָהּ דָּגָן, יִצְהָר וּפִשְׁתִּים בְּעֵרֶךְ נַחְלָתָה וְאֶת לִבָּהּ לֹא יֵיטִיבוּ, אֶת שָׂדָהּ וְגַנָּהּ לְאָרִיס אֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינֶיהָ תִתֵּן, וְהָאָרִיס יִתֵּן מִחְיָתָהּ. מִפְּרִי הַשָּׂדֶה וְהַגַּן וּמִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לָהּ אָבִיהָ תֹאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ וּמָכוֹר לְאַחֵר לֹא תִמְכְּרֵם וּלְנוֹשֶׁה לֹא תִתְנֵם, כִּי נַחֲלַת אָבִיהָ לְאֲחֶיהָ¹⁰⁰.

קע"ט. קְדֵשָׁה אוֹ זוֹנָה, אֲשֶׁר נָתַן לָהּ אָבִיהָ מַתָּנָה, וְכָתַב לָהּ שְׁטָר מַתָּנָה וְכָתַב בַּשְּׁטָר אֲשֶׁר נָתַן לָהּ, כִּי תוּכַל לָתֵת נַחֲלָתָהּ לַטּוֹב בְּעֵינֶיהָ וְהִרְשָׁה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת בָּהּ כְּחֵפֶץ לְבָבָהּ, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – אֶת נַחֲלָתָהּ תּוֹרִישׁ לַיָּשָׁר בְּעֵינֶיהָ. לְאַחֶיהָ אֵין עָלֶיהָ טַעַנָה.

ק"פ. ואִם לֹא נָתַן הָאָב שִׁלּוּחִים לְבִתּוֹ הַכַּלָּה אוֹ הַזּוֹנָה וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – בְּתוֹךְ אַחֶיהָ תַחֲלֹק נַחֲלָה כְחֵלֶק הַבֵּן וְתֹאכַל פִּרְיוֹ כָל יְמֵי חַיֶּיהָ, כִּי נַחֲלָתָהּ אַחֲרֵיהָ תִהְיֶה לְאַחֶיהָ¹⁰¹.

קפ"א. אָב כִּי יַקְדִישׁ בִּתּוֹ קְדֵשָׁה אוֹ בְתוּלָה לֵאלֹהִים וּמַתָּנָה לֹא נָתַן לָהּ וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב, בְּנַחֲלַת בֵּית אָבִיהָ שְׁלִישׁ חֵלֶק הַבֵּן תַּחֲלֹק וְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ תֹאכַל פִּרְיוֹ, כִּי נַחֲלָתָהּ אַחֲרֵיהָ לְאַחֶיהָ.

קפ"ב. אִם לֹא יִתֵּן הָאָב לְבִתּוֹ, לְכֹהֶנֶת מְרוֹדָךְ, אֱלֹהֵי בָבֶל, מַתָּנָה וְלֹא כָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – שְׁלִישׁ חֵלֶק הַבֵּן בְּתוֹך אַחֶיהָ תַּחֲלֹק וּפְקֻדַּת נַחֲלָתָהּ לֹא תִפְקֹד. כֹּהֶנֶת מְרוֹדָךְ תּוֹרִישׁ נַחֲלָתָהּ אַחֲרֶיהָ לַיָּשָׁר בְּעֵינֶיהָ.

קפ"ג. אִישׁ כִּי יִתֵּן לְבִתּוֹ בַת פִּלַּגְּשׁוֹ שִׁלּוּחִים וּנְתָנָהּ לְאִישׁ וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה, וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – בְּנַחֲלַת אָבִיהָ לֹא תַחֲלֹוק.

קפ"ד. וְאִם לֹא יִתֵּן אִישׁ לְבִתּוֹ בַת פִּלַּגְּשׁוֹ שִׁלּוּחִים וּנְתָנָהּ לְאִישׁ וְאַחֲרֵי כֵן מֵת הָאָב – אַחֶיהָ בְּעֵרֶךְ נַחֲלַת אֲבִיהֵם יִתְּנוּ לָהּ שִׁלּוּחִים וּנְתָנוּהָ לְאִישׁ.

 

לקיחת בני זרים לבנים    🔗

קפ"ה. כִּי יִקַּח אִישׁ יֶלֶד קָטָן לְבֵן וְקָרָא שְׁמוֹ עָלָיו וְטִפְּחוֹ – בֶּן טִפּוּחָיו זֶה לֹא יְבֻקָּשׁ מִיָּדוֹ¹⁰².

קפ"ו. כִּי יִקַּח אִישׁ יֶלֶד קָטָן לְבֵן, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר לְקָחָהוּ חָטָא בְאָבִיו וּבְאִמּוֹ – בֶּן טִפּוּחִים זֶה אֶל בֵּית אָבִיו יָשֹׁב.

קפ"ז. בֶּן קָדֵשׁ הָעוֹמֵד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּבֶן קְדֵשָׁה – לֹא יְבֻקַּשׁ מִיַּד מְגַדְּלֵהוּ.

קפ"ח. כִּי יִקַּח אִישׁ אָמָן יֶלֶד לְבֵן וְלִמְּדוֹ אֶת אֻמְנָתוֹ – לֹא יְבֻקָּשׁ מִיָּדוֹ.

קפ"ט. וְאִם לֹא לִמְּדוֹ אֶת אֻמְנָתוֹ – בֶּן טִפּוּחִים זֶה אֶל בֵּית אָבִיו יָשֹׁב.

ק"צ. אִישׁ כִּי יִקַּח יֶלֶד לְבֵן וְטִפְּחָהוּ וְלֹא חֲשָׁבוֹ עִם בָּנָיו – בֶּן טִפּוּחִים זֶה אֶל בֵּית אָבִיו יָשֹׁב.

קצ"א. אִישׁ כִּי יִקַּח יֶלֶד לְבֵן וְטִפְּחָהוּ וְשָׂמָהוּ בֶן מֶשֶׁק בֵּיתוֹ, וְאֲחַרֵי כֵן הוֹלִיד בָּנִים וַיָּשֶׂם פָּנָיו לְהַדִּיחַ אֶת בֶּן טִפּוּחָיו – הַבֵּן הַזֶּה לֹא יֵלֵךְ לְדרְכּוֹ. אָבִיו הַמְּגַדֵּל אוֹתוֹ שְׁלִישׁ חֵלֶק הַבֵּן יִתֵּן לוֹ מִנְּכָסָיו וְהָלוֹךְ יֵלֵךְ, מִן הַשָּׂדֶה וְהַכֶּרֶם וְהַבַּיִת לֹא יִתֵּן לוֹ מְאוּמָה.

קצ"ב. וְאִם אָמֹר יֹאמַר בֶּן הַקָּדֵשׁ אוֹ בֶן הַקְּדֵשָׁה אֶל אָבִיו הַמְּגַדֵּל אוֹתוֹ אוֹ אֶל אִמּוֹ הַמְּגַדֶּלֶת אוֹתוֹ: לֹא אָבִי אָתָּה, לֹא אִמִּי אָתְּ – יִקְטְעוּ לְשׁוֹנוֹ¹⁰³.

קצ"ג. בֶּן קָדֵשׁ אוֹ בֶן קְדֵשָׁה כִי יֶאֱהַב אֶת בֵּית אָבִיו וְיִשְׂנָא אֶת אָבִיו הַמְּגַדֵּל אוֹתוֹ וְאֶת אִמּוֹ הַמְּגַדֶּלֶת אוֹתוֹ וְהָלַךְ אֶל בֵּית אָבִיו – אֵת עֵינוֹ יְנַקֵּרוּ¹⁰⁴.

 

מדה כנגד מדה    🔗

קצ"ד. אִישׁ כִּי יִתֵּן אֶת בְּנוֹ אֶל מֵינֶקֶת וּמֵת הַיֶּלֶד בְּבֵית הַמֵּינֶקֶת וַתֵּינֶק הַמֵּינֶקֶת בְּלִי דַעַת אָבִיו וְאִמּוֹ יֶלֶד אַחֵר וְהוֹכִיחוּהָ כִי בְלִי דַעַת הָאָב וְהָאֵם הֵינִיקָה יֶלֶד אַחֵר – אֶת שָׁדֶיהָ יְקַצֵּצוּ¹⁰⁵.

קצ"ה. בֵּן כִּי יַכֶּה אֶת אָבִיו, אֶת יָדָיו יְקַצֵּצוּ ¹⁰⁶.

קצ"ו. אִישׁ כִּי יְשַׁחֵת אֶת עֵין רֵעֵהוּ, עֵינוֹ תְשֻׁחָת¹⁰⁷.

קצ"ז. אִם עֶצֶם אִישׁ יִשְׁבֹּר, עַצְמוֹ תִשָּׁבֵר.

קצ"ח. אִם עֵין בֶּן מִסְכֵּן יְשַחֵת אוֹ עֶצֶם בֶּן מִסְכֵּן יִשְׁבֹּר – מָנֶה אֶחָד כֶּסֶף יִשְׁקֹל¹⁰⁸.

קצ"ט. אִם עֵין עֶבֶד אִישׁ יְשַׁחֵת אוֹ עֶצֶם עֶבֶד אִישׁ יִשְׁבֹּר – חֲצִי מְחִירוֹ יְשַׁלֵּם¹⁰⁹.

ר'. כִּי יַפִּיל אִישׁ אֶת שֵׁן רֵעֵהוּ, שִׁנּוֹ יַפִּילוּ.

ר"א. אִם שֵׁן בֶּן מִסְכֵּן יַפִּיל, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

ר"ב. אִישׁ כִּי יַכֶּה גָדוֹל מִמֶּנּוּ עַל הַלֶּחִי – בִּפְנֵי הָעֵדָה בְשׁוֹט עוֹר בָּקָר שִׁשִּׁים יַכּוּהוּ¹¹⁰.

ר"ג. וְכִי יַכֶּה בֶן אִישׁ אָדָם כְּעֶרְכּוֹ עַל הַלֶּחִי, מָנֶה אֶחָד כֶּסֶף יִשְׁקֹל ¹¹¹.

ר"ד. וְכִי יַכֶּה בֶן עֲנִיִּים אֶת בֶּן עֲנִיִּים עַל הַלֶּחִי, עֲשָׁרָה שְׁקָלִים כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

ר"ה. וְכִי יַכֶּה עֶבֶד אִישׁ בֶּן אִישׁ עַל הַלֶּחִי, אָזְנוֹ תְקֻצָּץ¹¹².

ר"ו. כִּי יְרִיבוּן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּפְצַע בּוֹ פֶצַע, הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׁבַע¹¹³ לֵאמֹר: בִּבְלִי דַעַת¹¹⁴ הִכִּיתִיו וְגַם רַפֹּא יְרַפֵּא¹¹⁵.

ר"ז. וְכִי יָמוּת מִמַּכָּתוֹ וְנִשְׁבַּע¹¹⁶ – וְאִם בֶּן אִישׁ הוּא¹¹⁷, מַחֲצִית מָנֶה כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

ר"ח. וְאִם בֶּן עֲנִיִּים הוּא, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

ר"ט. אִישׁ כִּי יַכֶּה אִשְָּה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, עֲשָׂרָה שְׁקָלִים כֶּסֶף יִשְׁקֹל תַּחַת יְלָדֶיהָ¹¹⁸.

ר"י. וְאִם מֵתָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת, מוֹת תּוּמַת בַּת הַמַּכֶּה.

רי"א. וְאִם יַכֶּה בַת עֲנִיִּים וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

רי"ב. וְאִם מֵתָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת, מַחֲצִית מָנֶה כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

רי"ג. וְכִי יַכֶּה שִׁפְחַת אִישׁ וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – שְׁנֵי שְׁקָלִים כֶּסֶף יִשְׁקֹל.

רי"ד. וְאִם מֵתָה הָאָמָה הַזֹּאת, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל.

 

רופאי בני אדם ובהמות, וגלבים    🔗

רט"ו. רוֹפֵא כִי יַחְבֹּל בְּאִישׁ פֶּצַע כֵָּבֵד¹¹⁹ בְּסַכִּין נְחֹשֶׁת וְרִפָּא אֶת הָאִישׁ אוֹ אִם יִפְתַּח אֶת נֶקֶב עֵין הָאִישׁ בְּסַכִּין נְחֹשֶׁת וְרִפָּא אֶת עֵינוֹ – עֲשָׂרָה שְׁקָלִים כֶּסֶף יִקָּח.

רט"ז. וְאִם בֶּן עֲנִיִּים הוּא, חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים יִקָּח.

רי"ז. וְאִם עֶבֶד אִישׁ הוּא, יִתֵּן אֲדוֹן הָעֶבֶד לָרוֹפֵא שְׁנֵי שִׁקְלֵי כֶסֶף.

רי"ח. רוֹפֵא כִי יַחְבֹּל בְּאִישׁ פֶּצַע כָּבֵד בְּסַכִּין נְחֹשֶׁת וְהֵמִית אֶת הָאִישׁ אוֹ אִם יִפְתַּח אֶת נֶקֶב עֵין הָאִישׁ וְשִׁחֵת אֶת עֵינוֹ – יְקַצְּצוּ אֶת יָדָיו.

רי"ט. רוֹפֵא כִי יִפְצַע פֶּצַע כֵָּבֵד בְּעֶבֶד בֶּן עֲנִיִּים בְּסַכִּין נְחֹשֶׁת וֶהֱמִיתוֹ – עֶבֶד תַּחַת עֶבֶד יִתֵּן.

ר"כ. וְאִם נֶקֶב עֵינוֹ יִפְתַּח וְשִׁחֵת אֶת עֵינוֹ, כֶּסֶף מַחֲצִית מְחִירוֹ יִתֶּן.

רכ"א. רוֹפֵא כִי יְחַבֵּש עֶצֶם אִישׁ נִשְׁבָּרָה אוֹ אִם יְרַפֵּא חֳלִי מֵעַיִם – הַחוֹלֶה לָרוֹפֵא חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן.

רכ"ב. וְאִם בֶּן עֲנִיִּים הוּא, שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן.

רכ"ג. וְאִם עֶבֶד הוּא – בַעַל הָעֶבֶד לָרוֹפֵא שְׁנֵי שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן.

רכ"ד. רוֹפֵא שׁוֹר וַחֲמוֹר כִּי יַחְבֹּל פֶּצַע כָּבֵד בְּשׁוֹר אוֹ בְחֲמוֹר וְרִפְּאָהוּ – בַּעַל הַשּׁוֹר אוֹ הַחֲמוֹר שִׁשִּׁית שֶׁקֶל הַכֶּסֶף שְׂכָרוֹ לָרוֹפֵא יִתֵּן¹²⁰.

רכ"ה. אִם חָבוֹל יַחְבֹּל פֶּצַע כָּבֵד בְּשׁוֹר אוֹ בְחֲמוֹר וֶהֱמִיתוֹ – רְבִיעִית מְחִירוֹ לְבַעַל הַשּׁוֹר אוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר יִתֵּן.

רכ"ו. גַלָּב כִּי יִגְלֹב אוֹת עֶבֶד בִּלְתִּי נִמְכָּר¹²¹ בְּלִי דַעַת בְּעָלָיו – יְדֵי הַגַּלָּב הַזֶּה יְקַצְּצוּ.

רכ"ז. כִּי יְרַמֶּה אִישׁ אֶת הַגַּלָּב וְגָלַב אוֹת עֶבֶד אֲשֶׁר לֹא יִמָּכֵר – הָאִישׁ הַהוּא מוֹת יוּמַת וּבְבֵיתוֹ יִקְבְּרוּהוּ¹²². הַגַּלָּב יִשָּׁבַע לֵאמֹר: בְּלִי דַעַת הִתְוֵיתִי עָלָיו תָּו, וְיִנָּקֶה.

 

בנאי    🔗

רכ"ח. כִּי יִבְנֶה בַנָּי בַיִת לְאִישׁ וְכִלָּה אֶת בִּנְיָנוֹ – לְכָל “סְאַר” שֶׁל הַבַּיִת שְׁנֵי שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן לוֹ לְמַתָּנָה¹²³.

רכ"ט. כִּי יִבְנֶה בַנָּי בַיִת לְאִישׁ וְלֹא עָשָׂה מְלַאכְתוֹ בֶאֱמוּנָה וְנָפַל הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה וְהֵמִית אֶת בַּעַל הַבַּיִת – מוֹת יוּמַת הַבַּנָּי הַזֶּה.

ר"ל. וְאִם אֶת בֶּן בַּעַל הַבַּיִת הִֵמִית, אֶת בֶּן הַבַּנָּי הַזֶּה יָמִיתוּ.

רל"א. וְאִם עֶבֶד בַּעַל הַבַּיִת הִֵמִית, עֶבֶד תַּחַת עֶבֶד לְבַעַל הַבַּיִת יִתֵּן.

רל"ב. וְאִם כֵּלִים הִשְׁחִית – כָּל אֲשֶׁר הִשְׁחִית יְשַׁלֵּם, וְגַם עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא עָשָׂה אֶת מְלֶאכֶת הַבַּיִת בֶּאֱמוּנָה וְנָפַל, מִכַּסְפּוֹ יָקִים אֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר נָפַל.

רל"ג. כִּי יִבְנֶה בַנָּי בַיִת לְאִישׁ וְלִפְנֵי כְלוֹת מְלַאכְתוֹ נָפְלָה הַחוֹמָה – הַבַּנָּי הַזֶּה מִכַּסְפּוֹ יְחַזֵּק אֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת.

 

בנין ספינות    🔗

רל"ד. כִּי יַעֲשֶׂה סַפָּן סְפִינַת שִׁשִּׁים “גוּר” לְאִישׁ – שְׁנֵי שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן לוֹ לְמַתָּנָה.

רל"ה. כִּי יַעֲשֶׂה סַפָּן סְפִינָה לְאִישׁ וְלֹא חִזְּקָהּ, וְהָלְכָה הַסְּפִינָה הַזֹּאת בַּשָּׁנָה הַהִיא וְקָרָה לָהּ אָסוֹן – הַסַּפָּן יְפָרֵק אֶת סְפִינָתוֹ וּמִכַּסְפּוֹ יְחַזְּקֶנָּה וְאֶת הַסְּפִינָה הַמְּחֻזֶּקֶת יִתֵּן לְבַעַל הַסְּפִינָה.

רל"ו. כִּי יַשְׂכִּיר אִישׁ אֶת סְפִינָתוֹ לְסַפָּן וּפָשַׁע הַסַּפָּן, וְטָבְעָה אוֹ נִשְׁחֲתָה הַסְּפִינָה – שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַסַּפָּן אֶת הַסְּפִינָה לְבַעַל הַסְּפִינָה.

רל"ז. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר סַפָּן לִסְפִינָתוֹ וּמִלְּאָהּ בָּר פִּשְׁתִּים שֶׁמֶן וּתְמָרִים וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר יֵעָמֵס עָלֶיהָ, וּפָשָׁע הַסַּפָּן וְהִטְבִּיעַ אֶת הַסְּפִינָה וְהִשְׁחִית כָּל אֲשֶׁר בָּהּ – הַסַּפָּן יְשַׁלֵּם אֶת הַסְּפִינָה אֲשֶׁר הִטְבִּיעַ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁחִית בָּהּ.

רל"ח. כִּי יַטְבִּיעַ סַפָּן סְפִינַת אִישׁ וְהֶעֱלָהּ מִן הַנָּהָר – כֶּסֶף מַחֲצִית מְחִירָהּ יְשַׁלֵּם.

רל"ט. אִישׁ כִּי יִשׂכֹּר סַפָּן, שֵׁשׁ “גּוּר” לְשָׁנָה יִתֵּן לוֹ.

ר"מ. כִּי תִפְגַּע סְפִינָה הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי סְפִינָה שׁוֹקֶטֶת וְהִטְבִּיעָהּ – וְהִקְרִיב בַּעַל הַסְּפִינָה הַמֻּטְבָּעָה אֶת מִשְׁפָּטוֹ אֶל אֱלֹהִים לְכָל אֲשֶׁר נֶאֱבַד בַּסְּפִינָה, וּבַעַל הַסְּפִינָה הַהוֹלֶכֶת אֲשֶׁר הִטְבִּיעַה אֶת הַסְּפִינָה הַשּׁוֹקֶטֶת, אֶת סְפִינָתוֹ וכָל אֲשֶׁר נֶאֱבַד בָּהּ יָשִׁיב לוֹ¹²⁴.

 

שכירת בהמות לעבודה    🔗

רמ"א. אִישׁ כִּי יַחֲבֹּל שׁוֹר, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִשְׁקֹל¹²⁵.

רמ"ב. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר לְשָׁנָה, שְׂכַר שׁוֹר לַעֲבוֹדָה אַרְבַּע “גּוּר” בָּר.

רמ"ד. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּטְרָפוֹ אֲרִי בַשָּׂדֶה הַנֵּזֶק לִבְעָלָיו¹²⁶.

רמ"ה. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר וֶהֱמִיתוֹ בְפִשְׁעוֹ אוֹ בְהַכּוֹתוֹ אוֹתוֹ – שׁוֹר תַחַת שׁוֹר יִתֵּן.

רמ"ו. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ אוֹ מַפְרַקְתּוֹ, שׁוֹר תַחַת שׁוֹר יְשַלֵּם לְבַעַל הַשּׁוֹר¹²⁷.

רמ"ז. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר וְשִׁחֵת אֶת עֵינוֹ – מַחֲצִית מְחִירוֹ כֶסֶף יִתֵּן לְבַעַל הַשּׁוֹר.

רמ"ח. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר וְשָׁבָר קַרְנוֹ וְכָרַת זְנָבוֹ וְנָקַב נְחִירָיו¹²⁸ – רְבִיעִית מְחִירֹו יִתֵּן.

רמ"ט. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר וּנְגַפוֹ אֱלֹהִים וּמֵת הַשּׁוֹר – הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׂכַר אֶת הַשּׁוֹר יִשָּׂא אֶת שֵׁם אֱלֹהִים וְיִנָּקֶה¹²⁹.

 

שור נגח    🔗

ר"נ. כִּי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ בְּלֶכְתּוֹ בַשּׁוּק וֶהֱמִיתוֹ, אֵין טַעֲנָה בַדִּין הַזֶּה¹³⁰.

רנ"א. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ שׁוֹר נַגָּח וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, כִּי נַגָּח הוּא וְהוּא לֹא גָדַע אֶת קַרְנָיו וְאֶת הַשּׁוֹר לֹא שָׁמַר וַיִּגַּח הַשּׁוֹר הַזֶּה אִישׁ וֶהֱמִיתוֹ – מַחֲצִית מָנֶה כֶסֶף יִתֵּן ¹³¹.

רנ"ב. אִם עֶבֶד אִישׁ יָמִית, שְׁלִישִׁית מָנֶה כֶסֶף יִתֵּן ¹³².

 

שכירת שומרי השדה    🔗

רנ"ג. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר אֶת רֵעֵהוּ לִשְׁמֹר אֶת שָׂדֵהוּ וְנָתַן לוֹ זֶרַע לִזְרֹע וְהִפְקִיד אֶת הַבָּקָר תַּחַת יָדוֹ וְעָשָׂה עִמּוֹ חֹזֶה לַעֲבֹד אֶת הַשָּׂדֶה, אִם גָנֹב יִגְנֹב הַשּׁוֹמֵר זֶרַע אוֹ אָכַל וְנִמְצָא בְיָדוֹ – יְקַצְּצוּ אֶת יָדָיו¹³³.

רנ"ד. אִם לָקַח אֶת הַזֶּרַע וְהִשְּׁחִית אֶת הַבָּקָר, אֶת מִכְסַת הַבָּר אֲשֶׁר זָרַע יְשַׁלֵּם¹³⁴.

רנ"ה. וְאִם יַשְׂכִּיר אֶת הַבָּקָר אֲשֶׁר לָאִישׁ לְאִישׁ אַחֵר אוֹ אִם יִגְנֹב אֶת הַזֶּרַע וְלֹא מָצָא בַשָּׂדֶה תְבוּאָה – וְנִקְרָב הָאִישׁ הַזֶּה אֶל אֱלֹהִים, שִׁשִּׁים “גּוּר” בָּר לְעֶשֶׂר “גַּן” יָמֹד.

רנ"ו. וְאִם לֹא יוּכַל לְשַלֵּם אֶת נִזְקוֹ, יַנִּיחוּהוּ בַשָּׂדֶה הַהוּא אֵצֶל הַבָּקָר ¹³⁵.

רנ"ז. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר קוֹצֵר, יִתֵּן לוֹ שְׁמוֹנֶה “גּוּר” בָּר לְשָׁנָה.

רנ"ח. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר שׁוֹר, יִתֵּן לוֹ שֵׁשׁ “גּוּר” בָּר לְשָׁנָה.

רנ"ט. אִישׁ כִּי יִגְנֹב גַּלְגַּל הַשֹּׁקֶת מֵעַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה – חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן לְבַעַל הַשֹּׁקֶת.

ר"ס. כִּי יִגְנֹב דְּלִי אוֹ מַחֲרֵשָׁה, שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כֶּסֶף יִתֵּן.

 

רועה    🔗

רס"א. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר רוֹעֶה לִרְעוֹת בָּקָר וְצֹאן, שְׁמוֹנֶה כֹר דָּגָן לְשָנָה יִתֵּן לוֹ.¹³⁶

רס"ג. וְאִם יְאַבֵּד הָרוֹעֶה אֶת הַבָּקָר אוֹ אֶת הַצֹּאן אֲשֶׁר נִתְּנוּ לוֹ לִשְׂמֹר – שׁוֹר תַּחַת שׁוֹר וְשֶׂה תַחַת שֶׂה יְשַלֵּם לִבְעָלָיו¹³⁷.

רס"ד. כִּי יִתֵּן אִישׁ לְרוֹעֶה בָקָר אוֹ צֹאן לרְעוֹתָם וְלָקַח הָרוֹעֶה אֶת שְׂכָרוֹ הַנָּקוּב לוֹ וְנִרְצָה לוֹ וַיַּמְעֵט אֶת הַבָּקָר וַיַּמְעֵט אֶת הַצֹּאן וַיַּחֲסֵר אֶת זַרְעָם – זֶרַע וּמַרְבִּית יִתֵּן לְפִי תְנָאֵי שְׁטָרוֹ.

רס"ה. רוֹעֶה אֲשֶׁר נִתְּנוּ לוֹ בָקָר וְצֹאן לִרְעוֹתָם, כִּי יַעֲרִים והֶחֱלִיף אֶת הַתּוֹלָדָה וְגַם מָכַר בַּכֶּסֶף – וְנִקְרַב אֶל אֱלֹהִים וְאֶת אֲשֶׁר גָּנַב בָּקָר וְצֹאן עֲשָׂרָה לִבְעָלָיו יָשִׁיב¹³⁸.

רס"ו. אִם אָסוֹן מֵאלֹהִים יִהְיֶה בָרֶפֶת אוֹ אִם אֲרִי יִטְרֹף – הָרוֹעֶה יְזַכֶּה אֶת נַפְשׁוֹ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְהָאָסוֹן אַשֶׁר בָּרֶפֶת בַּעַל הָרֶפֶת יִשָּׂא¹³⁹.

רס"ז. וְאִם רוֹעֶה יִפְשַׁע וְהָיָה פֶרֶץ בָּרֶפֶת – הָרוֹעֶה אֶת הַפֶּרֶץ אֲשֶׁר עָשָׂה יְשַלֵּם, אֶת הַבָּקָר וְהַצֹּאן יְשַלֵּם וְיִתֵּן לְבַעֲלֵיהֶם¹⁴⁰.

 

שכר בהמות ובעלי מלאכות    🔗

רס"ח. כִּי יִשְׂכֹּר אִישׁ שׁוֹר לָדוּשׁ, שְׂכָרוֹ עֶשְׂרִים “קַא” בָר¹⁴¹.

רס"ט. אִם חֲמוֹר יִשְׂכֹּר, עֶשֶׂר “קַא” בָר שְׂכָרוֹ¹⁴².

ר"ע. וְאִם עֵגֶל אוֹ עַיִּר יִשְׂכֹּר לָדוּשׁ, “קַא” אֶחָד בָּר שְׂכָרוֹ.

רע"א. כִּי יִשְׂכֹּר אִישׁ צֶמֶד בָּקָר עֲגָלָה וְרַכָּבָה – מֵאָה וּשְׁמוֹנִים “קַא” בָר לְיוֹם אֶחָד יִתֵּן.

רע"ב. כִּי יִשְׂכֹּר אִישׁ אֶת הָעֲגָלָה לְבַדָּהּ – אַרְבָעִים “קַא” בָר לְיוֹם אֶחָד יִתֵּן.

רע"ג. כִּי יִשְׂכֹּר אִישׁ שְׂכִיר יוֹם מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד הַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי – שֵׁשׁ “סֶה” כֶסֶף לְיוֹם יִתֵּן וּמִן הַחֹדֶשׁ הַשִׁשִּׁי עַד כְּלוֹת הַשָּׁנָה חָמֵש “סֶה” לְיוֹם יִתֵּן ¹⁴³.

רע"ד. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר אָמָן: שְׂכָר ······· כֶּסֶף חָמֵשׁ "סֶה״, שְׂכַר הַנַּגָר אַרְבַּע "סֶה״, כֶסֶף¹⁴⁴.

רע"ה. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר אֳנִיָּה, שְׂכָרָהּ לְיוֹם כֶּסֶף שָׁלֹשׁ "סֶה״.

רע"ז. אִישׁ כִּי יִשְׂכֹּר סְפִינַת שִׁשִּׁים “גּוּר” – שִׁשִּׁית שֶׁקֶל כֶּסֶף לְיוֹם יִתֵּן שְׂכָרָהּ.

 

עבדים    🔗

רע"ח. אִישׁ כִּי יִקְנֶה עֶבֶד¹⁴⁵ אוֹ אָמָה וְלִפְנֵי מְלֹאת יֶרַח יָמִים הֻכָּה בָחֳלִי ‏(····) – יְשִיבֶנּוּ לְמוֹכְרוֹ וְהַקּוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר שָׁקַל יִקָּח.

רע"ט. אִישׁ כִּי יִקְנֶה עֶבֶד אוֹ אָמָה וְנִמְצָא עָלָיו עִרְעוּר – מוֹכְרוֹ עָרֵב בְּעַד הָעִרְעוּר.

ר"פ. אִישׁ כִּי יִקְנֶה עֶבֶד אִישׁ אוֹ אֲמָתוֹ בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה – וְהָיָה כִּי יָשׁוּב אֶל אַרְצוֹ, וְהִכִּיר בַּעַל הָעֶבֶד אוֹ הָאָמָה אֶת עַבְדוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ, אִם הָעֶבֶד אוֹ הָאָמָה יְלִידֵי הָאָרֶץ הֵם, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֵם בְּלִי כֶסֶף¹⁴⁶.

רפ"א. וְאִם יְלִידֵי אֶרֶץ אַחֶרֶת הֵם – הַקּוֹנֶה יַגִּיד לִפְנֵי אֱלֹהִים אֶת מִכְסַת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר שָׁקַל, וַאֲדוֹן הָעֶבֶד אוֹ הָאָמָה יָשִׁיב אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר שָׁקַל לַקּוֹנֶה, וְעַבְדוֹ אוֹ אֲמָתוֹ יִקַּח לוֹ.

רפ"ב. אִם אָמֹר יֹאמַר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו לֹא אֲדוֹנִי אָתָּה – וְהוֹכִיחוּ עָלָיו כִּי עַבְדוֹ הוּא, אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ יְקַצֵּץ¹⁴⁷.

סיום

אֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר שָׂם חַמּוּרַפִּי הַמֶּלֶךְ הַנָּבוֹן לְהָבִיא לְאַרְצוֹ שְׁלוֹם אֱמֶת. אֲנִי חַמּוּרַפִּי הַמֶּלֶךְ המְּצֻיָּן, מֵעוֹדִי לֹא חָדַלְתִּי לִדְּאֹג לְטוֹבַת “שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ”, אֲשֶׁר חָנַנִּי אֱלִיל, אֲשֶׁר צִוַּנִּי מְרוֹדָךְ לִרְעוֹתָם; נְוֵי שָׁלוֹם וְאֹשֶׁר הִמְצֵאתִי לָהֶם, עַל מִכְשׁוֹלִים קָשִׁים הִתְגַבַּרְתִּי, אוֹר הִזְרַחְתִּי עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי הַזַּיִּן הַכַּבִּירִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ לי זַמָּמָה וְאִינָנָה, בַּחָכְמָה אֲשֶׁר יָעַד לִי אֵיאוּ, בַּתְּבוּנָה אֲשֶׁר חָנַנִּי מְרוֹדָךְ – הִשְׁמַדְתִּי אֶת אוֹיְבַי מִמַּעַל וּמִתַּחַת¹⁴⁸. שַׂמְתִּי קֵץ לְמִלְחָמוֹת, הֵבֵאתִי בְרָכָה לָאָרֶץ, הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי הָאָדָם בִּמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וְשַׂמְתִּי עַל לִבִּי שֶׁאִישׁ לֹא יַחֲרִידֵם מִמְּנוּחָתָם.

הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים קְרָאוּנִי, עַל כֵּן אָנֹכִי לְבַדִּי הִנְּנִי הָרוֹעֶה הַמֵּבִיא יְשׁוּעָה. צִלִּי הַטּוֹב פָּרוּשׂ עַל עִירִי, בְּחֵיקִי הֶחֱזַקְתִּי אֶת יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ שִׁנְעָר וְאַכַּד¹⁴⁹, בְּעֶזְרַת אֱלִילַת יְשׁוּעָתִי וְאַחֶיהָ הִדְרַכְתִּי אוֹתָם, סַכּוֹתִי עֲלֵיהֶם בְּחָכְמָתִי לְַמַעַן לֹא יַעֲשֹׁק תַּקִּיף אֶת הַחַלָּשׁ, לְנַהֵל בְּמֵישָׁרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה. לָתֵת מִשְׁפָּט לַמְּדִינָה, לָדִין דִּין הַנִּדְכָּאִים – כָתַבְתִּי עַל מַצַּבְתִּי אֶת דְבָרַי הַיְּקָרִים וְהֶעֱמַדְתִּיהָ לִפְנֵי תְמוּנָתִי, תְּמוּנַת הַמֶּלֶך הַמְּחוֹקֵק, בְּעִיר בָּבֶל, שֶׁאַנּוּ וֶאֱלִיל הֵרִימוּ אֶת רֹאשָׁהּ, בְּהֵיכַל אֵיזַגִילָה, שֶׁיְּסוֹדוֹ עוֹמֵד מוּצָק כַּשָׁמִַים וְהָאָרֶץ.

אֲנִי הַמֶּלֶך הַכַּבִּיר בַּמְּלָכִים, דְּבָרַי בְרוּרִים, בִּינָתִי אֵין כָּמוֹהָ, תִּזְרַח תּוֹרָתִי לַמְּדִינָה כְפִי מִצְוַת שַׁמַּשׁ, הַשּׁוֹפֵט הַגָּדוֹל, שֶׁבַּשְָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְאַל יִמָּצֵא אִישׁ, אֲשֶׁר יָשִׁיב אֶת חֻקַּי אָחוֹר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מְרוֹדָךְ אֲדוֹנִי. בְּאֵיזַגִּילָה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי יִזָּכֵר שְׁמִי לְטוֹבָה לְעוֹלְמֵי עַד.

כָּל עָשׁוּק, אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ דִין וּמִשְׁפָּט, יָבֹא לִפְנֵי תְמוּנָתִי, תְּמוּנַת הַמֶּלֶך הַמְּחוֹקֵק, וְקָרָא אֶת חֻקַּי הַחֲרוּתִים; יָשִׂים לִבּוֹ לִדְבָרַי הַיְּקָרִים וְיָדַע וְהֵבִין אֶת דִּינוֹ, יוֹצִיא לְאוֹר אֶת מִשְׁפָּטוֹ וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, וְעָנָה אָז וְאָמַר: "אָמְנָם חַמּוּרַפִּי הוּא אֲדוֹנֵנוּ; אָב חַנּוּן הוּא לְעַמּוֹ. הוּא שָׁמַר אֶת דְּבַר מְרוֹדָךְ אֲדוֹנָיו וּבָזֶה הִשְׁלִים אֶת נִצְחוֹן מְרוֹדָךְ מִמַּעַל וּמִתַּחַת, שִׂמַּח לְבַב מְרוֹדָךְ אֲדוֹנָיו וְכוֹנֵן הַצְלָחַת הָעָם לְעוֹלָם, וְגַם הִנְהִיג אֶת הַמְּדִינָה בְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. כָּכָה יְדַבֵּר בְּקוֹל וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי בְכָל לְבָבוֹ לִפְנֵי מְרוֹדָךְ אֲדוֹנִי וְלִפְנֵי סַרְפַּנִּיטוּם¹⁵⁰ גְּבִירְתִּי. וְכָל הָאֵלִים הַבָּאִים לְאֵיזַגִּילָה וּלְתוֹךְ חוֹמוֹתֶיהָ יִרְצוּ אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו וְאֶת הֶגְיוֹן לִבּוֹ בְכָל יוֹם לִפְנֵי מְרוֹדָךְ.

הַמֶּלֶך אֲשֶׁר יָקוּם אַחֲרַי בַמְּדִינָה יִשְׁמֹר אֶת הַתְּעוּדוֹת וְאֶת הַחֻקּוֹת אֲשֶׁר חַקּוֹתִי בַמַּצֵּבָה לְדוֹרוֹת יָבֹאוּ; וְאַל יַפִּיל דָּבָר מֵחֻקֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי וּמִמִּשְׁפְּטֵי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר גָזַרְתִּי וּמִתַּקָּנוֹתַי לֹא יִגְרַע, וְהָיָה כִי יָקוּם מוֹשֶׁל נָבוֹן הַיּוֹדֵעַ לְהַנְהִיג אֶת מְדִינָתוֹ בְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, וְשָׁמַר אֶת דְּבָרַי אֲשֶׁר חַקּוֹתִי בְמַצַּבְתִּי וְרָאָה בַמַּצֵּבָה הַזֹּאת אֶת דֶּרֶךְ הַהַנְהָגָה, אֶת חֻקֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי, אֶת מִשְׁפְּטֵי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר גָּזַרְתִּי אֹמֶר, וְשָׁפַט אֶת עַמּוֹ בְצֶדֶק וְהִשְׁמִיד מִמְּדִינָתוֹ רְשָׁעִים וּפוֹעֲלֵי אָוֶן וְהֵבִיא לְעַמּוֹ שָׁלוֹם וּבְרָכָה.

כִּי יִשְׁמֹר הַמּוֹשֵׁל הַהוּא אֶת דְּבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עַל הַמַּצֵּבָה, וְלֹא יָסִיר אֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא יָפֵר אֶת מִצְווֹתַי וְלֹא יִגְרַע מִתְּעוּדוֹתַי וְהֶאֱרִיךְ לוֹ שַׁמַּשׁ אֶת שַׂרְבִיטוֹ (מֶמְשַׁלְתּוֹ) כָמוֹנִי. הַמֶּלֶך הַמְּחוֹקֵק, וְהִנְהִיג אֶת עַמּוֹ בְמִשְׁפַּט צֶדֶק¹⁵¹. וְאִם לֹא יִשְׁמַע לִדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עַל הַמַּצֵּבָה, וְיָבוּז לְקִלְלוֹתַי וְלֹא יִירָא אֵפוֹא מִפְּנֵי קִלְלוֹת הָאֵלִים, יְבַטֵּל אֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי וְיָפֵר אֶת דְּבָרַי וִישַׁנֶּה אֶת מִצְווֹתַי וּמָחָה אֶת שְׁמִי וְכָתַב אֶת שְׁמוֹ הוּא תַחְתָּיו אוֹ בִגְלַל הַקְּלָלוֹת הָהֵן יְצַוֶּה לְאִישׁ אַחֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת – בֵּין שֶׁהוּא מֶלֶךְ אוֹ מוֹשֵׁל אוֹ מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אוֹ אִישׁ נָקוּב בִּשְׁמוֹ, יִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ אַנּוּ אֲבִי הָאֵלִים שֶׁקָרָא לִי לִמְלוּכָה אֶת תִּפְאֶרֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ וְרוֹצֵץ אֶת שַׂרְבִיטוֹ וְקִלֵּל אֶת גּוֹרָלוֹ. אֱלִיל אֲדוֹנַי, הַקּוֹצֵב גּוֹרַל הָאָדָם, הַגּוֹזֵר אֹמֶר וְלֹא יְשַנֶּה, הַמַּגְדִיל אֶת מַלְכוּתִי אֲנִי, הוּא יְחוֹלֵל פְּרָעוֹת גְּדוֹלוֹת לְמוֹקֵשׁ וְלִמְחִתָּה בְתוֹךְ בֵּיתֹו וְנָתַן מְנָת חֶבְלוֹ מְֶמְשָׁלָה מְלֵאָה עָמָל, קֹצֶר יָמִים, שְׁנֵי יֹקֶר, חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וּמִיתַת פִּתְאֹם, וּפָקַד עָלָיו אָבְדַן עִירוֹ וְשִׁבְרוֹן עַמּוֹ לְדַכֵּא אֶת שִׁלְטוֹנוֹ וּלְהַכְחִיד אֶת זִכְרוֹ בַמְּדִינָה. בֵּלִיט הָאֵם הַגְּדוֹלָה שֶׁדְבָרָהּ יָקָר בְּאֵיקוּר, הַשָּׂרָה הַמַּמְלִיצָה בְחַסְדָהּ עַל מַחְשְׁבוֹתַי וְהֶגְיוֹן לִבִּי הִיא תְעַוֵּת אֶת דִינוֹ בִמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט לִפְנֵי אֱלִיל וְתָשִׂים בְּפִי אֱלִיל גְּזֵרָה עַל חֻרְבַּן הַמְּדִינָה, תְּבוּסַת עַמּוֹ וּכְלוֹת יָמָיו כַּמַּיִם הַמֻּגְּרִים. אֵיאוֹ הַמּוֹשֵׁל הַגָּדוֹל, הָרֹאשׁ וְהָרִאשׁוֹן בְּחוֹרְצֵי גוֹרַל הָאָדָם, הֶחָכָם בָּאֱלִים, הַיּוֹדֵעַ הַכֹּל, הַמַּאֲרִיךְ אֶת יְמֵי חַיַּי אָנִי, הוּא יָשֹׁל מִמֶּנִּי חָכְמָה וּבִינָה לְהַשְׁכִּיחַ אֶת שְׁמוֹ, יִסְתֹם אֶת נְהָרָיו בִּמְקוֹם מַבּוּעָם וְלֹא יַצְמִיחַ בְּאַרְצוֹ אֶת הַדָּגָן הַנּוֹתֵן חַיִּים לָעָם, שַׁמְַשׁ הַשּׁוֹפֵט הַגָּדוֹל שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הַדָּן כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים. אֲדוֹנִי אֲשֶׁר בּוֹ בָטַחְתִּי, הוּא יְמַגֵּר אֶת מַלְכוּתוֹ וְיַרְשִׁיעוֹ בְמִשְׁפָּטוֹ, יַתְעֵהוּ בְדֶרֶךְ שָׁוְא וּמַדּוּחִים. אֶת חֵיל צִבְאוֹתָיו יַכְשִׁיל וּבְזֶבַח קָרְבְּנוֹתָיו יִשָּׂא עָלָיו מְאֵרָה לַעֲקֹּר אֶת שֹׁרֶשׁ מַלְכוּתוֹ וּלְהַאֲבִיד אֱת עַמּוֹ; דְּבַר שַׁמַּשׁ הַמַּר וְהָאָיוֹם יִמְצְאֶנוּ מְהֵרָה וְהִשְׁמִידוֹ מִמַּעַל מִקֶּרֶב הַחַיִּים. וְאַךְ בִּשְׁאוֹל תִּכְמַהּ רוּחוֹ וְתִצְמָא. סין אֱלֹהֵי הַשָּׁמַים. הָאֵל אֲשֶׁר בְּרָאָנִי ‚– הוּא יָשֹּׁל מִמֶּנּוּ אֶת עֲטַרְתּוֹ וְאֶת כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ; יָשִׂים עָלָיו עֹנֶשׁ קָשֶׁה שֶׁיִדְבַּק בְּגוּפוֹ לְעוֹלָם, יְמַלֵּא כָל יְמֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ, יְרָחֶיהָ וְשָׁנֶיהָ עָמָל וְיָגוֹן, יַכְבִּיד עָלָיו מַשָּׂא מַלְכוּתוֹ וְטָרְחָהּ וְהָיוּ חַיָּיו מְלֵאִים מַר הַמָּוֶת. רִמּוֹן אֲדוֹנֵי הַשֶּׁפַע, מַנְהִיג הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הַנּוֹתֵן לִי תְשׁוּעָה הוּא יִמְנַע מִמֶּנּוּ אֶת גִשְּׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְשֶׁטֶף הַמַּעֲיָנוֹת וְשִחֵת אֶת אַרְצוֹ בְיֹקֶר, בְּרָעָב וְחֹסֶר כֹּל, יַרְעִים בְּכַעֲסוֹ עַל עִירוֹ וְיַהֲפֹךְ אֶת מְדִינָתוֹ לְשִׁמְמוֹת הַמַּבּוּל. זָמָם הַגִּבּוֹר הָאַבִּיר, הַבֵּן הַבְּכוֹר לְאֵיקוּר, הֵָאֵל הַהוֹלֵךְ לִימִינִו הוּא יִשְׁבֹּר אֶת נִשְׁקוֹ בְיוֹם קְרָב, יַחֲשִׁיךְ עָלָיו אֶת הַיּוֹם כַּלַּיְלָה וְשָׁלַח בּוֹ אֶת אוֹיְבָיו, אִינָנָה גְבֶרֶת הַקְּרָב וְהַמִּלְחָמָה הַשּׁוֹלֶפֶת אֶת חַרְבִּי מִנְּדָנָהּ, אֵלַת יְשׁוּעָתִי הָאוֹהֶבֶת אֶת מֶמְשַׁלְתִּי – הִיא תְקַלֵּל בְּזַעַם וְזַעַף אֶת מַלְכוּתוֹ, תַּהֲפֹךְ אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים לְרָעִים, תְּגַדַּע אֶת כְּלִי זֵינֹו בַמִּלְחָמָה, תָּכִיו לוֹ מֶרֶד וּמַהֲפֵּכָה, אֶת גִּבּוֹרָיו תַּפִּיל אָרְצָה לְהַשְׁקוֹת אֶת הָאֲדָמָה בִדְמֵיהֶם, תַּפִּיל אֶת פִּגְרֵי אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים עַל שְׂדֵה קְרָב בְּאֵין חֶמְלָה, תַּסְגִיר אוֹחוֹ בְיַד צָר וְחוֹלִיכֶנּוּ בַאֲסוּרָיו אֶל אֶרֶץ אוֹיֵב. נַרְגֵל הָאַמִּיץ בָּאֵלִים, הַלּוֹחֵם הַנִּמְרָץ, הוּא הַמֵּבִיא לִי נִצָּחוֹן – הוּא יְבַעֵר אֶת עַמּוֹ בַחֲרוֹן אַפּוֹ, בְּנִשְׁקוֹ הֶחָזָק יְפוֹצְצֶנּוֹ וִיפוֹרֵר עַצְמוֹתָיו כִּתְמוּנַת חֹמֶר. נִינְטוּ מוֹשֶׁלֶת הַמְּדִינוֹת הַנִּשְׂגָבָה, הָאֵם אֲשֶׁר בְּרָאַתְנִי, הִיא תְשַׁכְּלוֹ מִיּוֹרְשׁוֹ לְהַכְחִיד אֶת שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, וּבְקֶרֶב עַמּוֹ לֹא תְקַיֵּם זֶרַע בְּנֵי אָדָם. נִינְקַרַסָּה, בַּת אַנּוּ, הַנּוֹטָה אֵלַי שָׁלוֹם – הִיא תָבִיא בְעַצְמוֹתָיו מַכְאוֹב קָשֶׁה, תַּחֲלוּאִים רָעִים, מַכָּה אֲנוּשָׁה שֶׁלֹא תֵרָפֵא וְלֹא יַכִּיר בָּהּ רוֹפֵא, וּבְתַחְבֹּשֶׁת לֹא תִמְצָא מַרְפֵּא, וְכַעֲקִיצַת הַמָּוֶת לֹא תֵעָקֵר, וְעַד כְּלוֹת חַיָּיו יְיֵלִיל עַל כֹּחוֹ הָאָבוּד. הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים אֵלֵי הַשָּׁמַים וְהָאָרֶץ, גַּם הָאַנּוּנַקִּים, גַּם מַלְאַךְ הֵיכַל אֵיבַרַה וְחוֹמוֹתֶיהָ כֻלָּם יְקַלְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת זַרְעוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְאֶת חֵיל צִבְאֹתָיו וְאֶת גִּבּוֹרָיו וְאֶת עַם מִלְחַמְתּוֹ – קְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, וְתָחֹלְנָה עָלָיו מְהֵרָה כָל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶה כְתֻמָּן¹⁵².